×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) רֵישָׁא וְסֵיפָא בִּרְאָיָה רְאָיָה דִּלְשַׁלֵּם קָתָנֵי רְאָיָה דִּשְׁבוּעָה לָא קָתָנֵי.
Both the first clause and the latter clause address cases in which proof is required, as even in the first clause the worker must have witnesses testifying that he was actually hired. The baraita does not mention it because it teaches only with regard to proof that requires the employer to pay, but it does not teach with regard to proof that makes it possible for the worker to take an oath and receive payment.
ר׳ חננאלרי״ףרש״יר״י מיגשתוספותאור זרועריטב״אפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםעודהכל
ופריק רב נחמן בר יצחק רישא וסיפא בראייה נינהו, מיהו ראייה דלישלם, פירוש כי אם יש לו לתובע ראיה משלם הנתבע ואם אין לו ראיה פטור, תני. שאפילו יש לו נשבע ונוטל, לא תני.
{בבלי שבועות מו ע״א} אמר ר׳ ירמיה שלחו מבי רב לשמואל ילמדינו רבינו [אומן]⁠1 אומר שתים קצצת לי והוא אומר אחת מי
נשבע שלח להו בזו ישבע בעל הבית קציצה ודאי דכיר. תניא הנותן טליתו לאומן אומן אומר שתים קצצת לי והוא אומר אחת כל זמן שהטלית ביד האומן2 על בעל הבית להביא ראיה:
{בבלי שבועות מו ע״א-ע״ב} למשכנו ודילמא לא משכנו מאי לאו3 אמר רב נחמן האי מאן דנקיט נרגא ואמר איזיל איגזר4 דיקלא דפלניא ואישתכח דגזיר (מי5) לא אמרינן הוא6 גזריה עביד7 איניש דגזים ולא עביד אימא ומשכנו וליחזי מאי משכנו אמר רבה בר רב8 חנה בטוענו כלים הניטלין תחת כנפיו דאמר רב יהודה ראוהו שהטמין כלים תחת כנפיו ויצא ואמר לקוחין הן [בידי]⁠9 אינו נאמן ולא אמרן אלא בבעל10 הבית שאינו עשוי למכור את כליו אבל בעל הבית שעשוי למכור את כליו נאמן ולא אמרן אלא באיניש דלא צניע אבל באיניש11 דצניע הינו אורחיה ובאיניש דצניע נמי לא אמרן אלא בדברים שדרכן להטמין אבל דברים שאין דרכן להטמין אינו נאמן ולא אמרן אלא זה אומר שאולין וזה אומר לקוחין אבל גנובין לא אחזוקי אינאשי בגנבי לא מחזקינן ובכולהי לא אמרן אלא בדברים שאין עשוין להשאיל ולהשכיר אבל דברים [העשוין]⁠12 להשאיל ולהשכיר אינו נאמן דשלח רב הונא בר אבין דברים העשוין להשאיל ולהשכיר ואמר לקוחין הן בידי אינו נאמן13:
שמועה זו למדנו ממנה כמה שערים. השער הראשון הוא ששנינו הניגזל כיצד היו מעידין אותו14 שנכנס לתוך ביתו15 למשכנו שלא ברשות וכו׳ כגון שהעדים מעידין עליו16 שנכנס למשכן את חבירו ולא היה תחת כנפיו כלים17 ויצא וכלים מוטלים תחת כנפיו והלך לו לביתו ולא ידעו מה הן כלים שנטל ואחר כך תבעו חבירו18 ואמר לו תן לי כלי שנטלתה והוא אומר לא נטלתי [כלום]⁠19 כיון שהעדים20 מעידין עליו שנטל ואינן יודעין מה הוא והוא אומר לא נטלתי ישבע בעל הבית שכך וכך נטל מביתו ונוטל ובלבד21שיטעון דבר שהוא אמוד בו כדבענן למימר קמן ומפני [מה]⁠22 אין חברו [נשבע] שלא נטל כלום מביתו של-חברו23 ונפטר חדא מפני שהוא גזלן ועוד לפי שאין מקבלין שבועה להכחיש את העדים שהרי העדים מעידין עליו שנטל ואילו היו [העדים] יודעין24 מה הוא שנטל היה חייב להחזיר לבעל הבית בלא שבועה אלא כיון שהן מעידין25 שנטל ואינן יודעין מה הוא והוא אומר לא נטלתי כלום הרי זה נשבע ונוטל:
והשער השיני אם ראוהו עדים26 שיצא וחפץ מוטל לו תחת כנפיו ולא ידעו מה הוא והלה אומר תן לי שני כלים שנטלתה והוא אומר לא נטלתי אלא אחד אף על פי שאינו מכחיש את העדים שהרי העדים אינן יודעין כמה נטל ואיפשר שלא נטל אלא אחד כמה שיאמר27 כיון שנכנס לביתו של-חבירו ונטל כלים28 שלא ברשותו29 הוה ליה גזלן וישבע הנגזל ששנים נטל מביתו ויטול ולא תימא הא אליבא דר׳ יהודה בלחוד היא אלא דרבנן30 דר׳ יהודה דאמר עד שיהא שם מקצת הודייה אחמורי קא מחמר ואמר אין הנגזל נשבע ונוטל עד שיהא שם מקצת הודייה ורבנן לא שנא הכי ולא שנא הכי נשבע ונוטל:
והשער השלישי אם ראוהו שנכנס למשכן את חברו [ויצא]⁠31 ולא ראוהו בשעה שיצא32 והלה אומר תן לי כלי שנטלתה והוא אומר לא נטלתי כלום33 אינו נשבע ונוטל ואף על פי שראוהו שנכנס ליטול כיון שלא ראוהו שנטל34 נשבע35 שבועת היסת שלא נטל כלום [ונפטר]⁠36 דעביד איניש דגזים ולא עביד אילו שלשה שערים בחוקי הממשכן את חבירו שלא ברשות:
והשער הרביעי [הא]⁠37 דאמר רב יהודה ראוהו שהטמין כלים תחת כנפיו ויצא ואמר לקוחין הן בידי אינו נאמן אינו38 בעסק הממשכן את חבירו שלא ברשותו39 אלא טעם בפני עצמו הוא כגון שנכנס40 לביתו של-חבירו בפני חברו וראוהו עדים שיצא וכלים טמונין תחת כנפיו ואמר לקוחין הן בידי ואמר לו חברו לא כי אלא שאולין הן בידך ולא מכרתי לך כלום אם בעל הבית [אינו]⁠41
עשוי למכור את כליו ואותן כלים אין דרך בני אדם להצניען ואותו האיש אינו צנוע אינו נאמן אלא חייב הוא להחזיר את הכלים לבעל הבית וישבע בעל הבית שבועת היסת שלא מכר לו כלום:
והשער החמישי אם בעל הבית עשוי למכור את כליו אף על פי שאין זה הלוקח צנוע ואותן כלים אין דרך בני אדם להטמין תחת כנפיהם ואמר לקוחין הן בידי נאמן:
והשער השישי אם אמר לקוחין הן בידי ולא אמר לו בעל הבית שאולין הן בידך אלא אמר לו גנובין הן בידך נאמן לומר לקוחין הן בידי ואף על פי שאין בעל הבית עשוי למכור את כליו ואותן כלים אין דרך בני אדם להצניען ואותו האיש אינו צנוע דאחזוקי אינשי בגנבי לא מחזקינן:
והשער השביעי אם אותן הכלים דרך בני אדם להשאילן ולהשכירן וזה אומר שאולין הן42 וזה43 אומר לקוחין הן44 אינו נאמן ואף על פי שדרך אותו בעל הבית למכור [את כליו]⁠45 ואותו האיש צנוע ואותן כלים דרך בני אדם להצניען דשלח רב הונא בר אבין דברים העשויין להשאיל ולהשכיר ואמר לקוחין הן בידי אינו נאמן ורבא אפיק זווא46 דסרבלא וספרא דאגדתא מיתמי בדברים העשוין להשאיל ולהשכיר:
והשער השמיני אם היה מוחזק ומפורסם בגניבה וראוהו שהטמין כלים תחת כנפיו ויצא ואמר לקוחין הן בידי אם היה בעל הבית אינו47 עשוי למכור את כליו ואותן כלים אין דרך בני אדם להטמינן ואין דרך אותו האיש להצניע כלים שבידו ואף48 על פי שזה אומר גנובים וזה אומר לקוחים אינו נאמן דדיקינן טעמא דלא מחזקינן אינשי בגנבי הא מוחזק ועומד מעיקרא מחזקינן:
והשער התשיעי אם ראוהו שיצא וכלים מגולין בידו ואמר לקוחין הן בידי נאמן והוא שאינן עשוין להשאיל ולהשכיר ולא שנא בעל הבית עשוי למכור את כליו ולא שנא אינו עשוי למכור את כליו דאמרינן איצטרוכי איצטריך ליה וזבין דדייקינן טעמא דראוהו שהטמין49 כלים תחת כנפיו ויצא ואמר לקוחין הן בידי הוא אינו50 נאמן הא51 יצא ולא הטמין52 תחת כנפיו כיון שאינן מדברים העשוים להשאיל ולהשכיר ואמר לקוחין הן בידי נאמן ותנן [נמי]⁠53 אומן אין לו חזקה אומן הוא דאין לו חזקה הא אחר יש לו חזקה:
והשער העשירי אם ראוהו [שנטלן]⁠54 מרשות חבירו שלא בפניו ואמר לקוחין הן בידי אינו נאמן [לא]⁠55 שנא הטמינן תחת כנפיו [ולא שנא לא הטמין]⁠56 ולא שנא בעל הבית עשוי למכור את כליו ולא שנא אינו עשוי למכור את כליו דהאי שמעתא דרב יהודה בדאיתיה57 לבעל הבית גביה קימא58 דאי לא תימא הכי קשיא59 [הא60] דר׳ שמעון בן לקיש דאמר {בבלי בבא בתרא לו ע״א} הגודרות אין להן חזקה דכיון דגודרות נינהו אמרינן61 האי לא מזבן קא זבין להו אלא אשכוחי אשכח להו אבראי וקא תפיס בהו62 ואמר לקוחין הן בידי הולכך אינו נאמן. ואי סל׳ דע׳ דמאן דתפיס מידי דלחבריה63 באנפי64 שהדי דלאו באנפי חבריה65 ואמר לקוח הוא66 בידי נאמן הגודרות [אמאי]⁠67 אין להן חזקה השתא מידי [דודאי לא]⁠68 באפי חבריה69 תפשיה ואמר לקוח הוא בידי70 נאמן הגודרות דספיקא נינהו דאיכא71 למימר [דילמא]⁠72 באפי מריהו תפשינהו לא כל שכן דאית ליה73 חזקה. אלא מדאמרינן74 הגודרות75 אין להן חזקה שמעינן דמאן דתפיס מידי מרשותא דחבריה קמי שהדי דלאו באנפי חבריה ואמר לקוח הוא בידי אינו נאמן ומההוא מעשה נמי {בבלי בבא מציעא קטז ע״א76} דהנהו עיזי דאכלי חושלא77 בנהרדעא (אתיא78) שמעת הכי הולכך לא קימא הא שמעתא דרב יהודה אלא [בדאיתיה]⁠79 לבעל הבית גביה. ומסייע80 נמי האיי סברא מההיא שמעתא אחריתי דרב יהודה {בבלי בבא בתרא לו ע״א81} דאמר רב יהודה האי מאן דנקיט מגלא ותובליא ואמר איזיל82 איגזריה לדיקלא דפלניא דזבניה ניהלי83 מהימן מאי טעמא לא84 חציף איניש למיגזר דיקלא דלא85 דיליה מדאיצריכינן86 לגלויי טעמה משום דלא חציף איניש למיגזר דקלא דלא דיליה87 שמע מינה דמידי אחרינא דלית בה כי האי טעמא לא מהימן.
והא מילתא פשיטתא היא ולית בה ספיקא והאי88 דאיצטריכינון לפרושה משום דחזינן תשובה משמא דגאון דשאילו מקמיה בעסק חד גברא דאמר ליה לחבריה אית לי חד שהדא דאתית לביתאי ופתחת ליה דלאו באפאי ושקלת מיניה חד טעונא דכיתנא ואמר ליה אידך89 אין פתחי ושקלי ואת אמרת לי שקליה בחושבנא דאית לך גבאי וקא מהדר להו גאון דליכא עליה אלא שבועת היסית דלא [שקיל אלא]⁠90 דידיה91 וקאמר לא מיבעיא היכא דליכא אלא עד אחד אלא אפילו [איכא]⁠92 שני עדים נמי הכי דיניה דמישתבע שבועת היסית דלא שקליה אלא במאי דאית ליה גביה ומיפטר דאמרינן אמר רב יהודה ראוהו שהטמין כלים תחת כנפיו ויצא ואמר לקוחין הן בידי אינו נאמן ולא אמרינן אלא בבעל הבית שאינו עשוי [למכור את כליו]⁠93 והאי טעונה דכיתנא הואיל ולית בה94 כל הלין95 אנפי מהימן ובשבועת היסית אלו דברי גאון. וודאי96 שגגה היא97 וליכא למיסמך עלה דהאי שמעתא דרב יהודה בדאיתיה לבעל הבית בביתיה גמירא98 ואיהו קא מסר לה ניהליה כדברירנן אבל
האי עובדא טעמא99 אחרינא הוא דהא לאו באפיה שקליה וודאי כל מאי דאיתיה בביתיה דאיניש ברשותיה ובחזקתיה קאיי ולא מצי איניש לאפוקי מיניה מידי [אלא בראייה ומאן דשקיל מיניה מידי]⁠100 קמי שהדי ולית ליה ראיה דלדיליה101 הוא מיחייב לאהדוריה לחבריה והשתא דשקליה קמי חד102 שהדא הכי דיניה כיון דאילו אתו תרי שהדי ומשהדי דבאפיהו פתח ליה לביתיה דחבריה ושקל מיניה ההוא מידי מיחייב לאהדוריה דכל מאי דאיתיה בביתיה דאיניש ברשותיה קאיי כי ליכא אלא חד שהדא מיחייב שבועה דאמר מר {בבלי שבועות מ ע״א} כל מקום ששנים מחייבין אותו ממון עד103 אחד מחייבו שבועה וכיון דאודי דשקליה מביתיה הוה ליה מחויב שבועה ואינו יכול להשבע וכל המחויב שבועה ואינו יכול להשבע משלם והא מילתא דמיא לההוא {בבלי שבועות מז ע״א104} דחטף נסאכא מחבריה אתא לקמיה דר׳ אמי הוה יתיב ר׳ אבא [קמיה]⁠105 אזל איתי חד שהדא דמיחטף חטפה מיניה אמר ליה אין חטפי ודידי חטפי אמר ר׳ אמי היכי נידינו דיאני106 להאי דינא לישלים ליכא תרי שהדי ליפטריה איכא חד שהדא לישתבע דלא חטף הא קא מודי דאין חטפי ודידי חטפי אמר [ליה]⁠107 ר׳ אבא הוה ליה מחויב שבועה ואינו יכול לישבע וכל המחויב שבועה ואינו יכול לישבע משלם108:
1. אומן: כ״י הספרייה הבריטית, כ״י נ, דפוסים. חסר בכ״י סוטרו.
2. האומן: וכן גיב, כ״י הספרייה הבריטית, כ״י נ. דפוסים: אומן.
3. מאי לאו: וכן דפוס קושטא. גיב, כ״י הספרייה הבריטית, כ״י נ: ״מי לאו״. דפוסים: מי לא.
4. איגזר: וכן גיב, כ״י הספרייה הבריטית, כ״י נ. דפוס קושטא: אגזור. דפוסים: ואגזור.
5. מי: חסר ב-גיב, כ״י הספרייה הבריטית, כ״י נ, דפוסים.
6. הוא: וכן גיב, כ״י הספרייה הבריטית. כ״י נ, דפוס קושטא: ״דהוא״. דפוסים: דהאי.
7. עביד: כ״י הספרייה הבריטית: ״דעביד״.
8. רב: וכן כ״י נ. גיב, כ״י הספרייה הבריטית, דפוסים: ״בר״.
9. בידי: גיב, כ״י הספרייה הבריטית, כ״י נ, דפוסים. כ״י סוטרו: ״בידו״.
10. בבעל: כ״י הספרייה הבריטית: ״בעל״.
11. באיניש: דפוסים: איניש.
12. העשוין: כ״י הספרייה הבריטית, כ״י נ, דפוסים, וכן בר״י מיגאש, וכן במקביל ברי״ף בבא מציעא פרק ט (דף ע ע״ב). כ״י סוטרו: ״שעשוין״.
13. דפוסים ממשיך כבגמ׳: רבא אפיק זוגא דסרבלא וספרא דאגדתא מיתמי בדברים העשוין להשאיל ולהשכיר. מובא ברי״ף בבא מציעא שם, ובמאמר סמוך כאן (שער ז׳).
14. אותו: בהעתקת המאמר שבאור זרוע (פסקי שבועות): ״אנו״.
15. לתוך ביתו: כ״י הספרייה הבריטית: ״לביתו״, וכן באור זרוע (שם).
16. עליו: וכן גיג, כ״י הספרייה הבריטית, כ״י נ, אור זרוע. דפוסים: אותו.
17. כלים: וכן כ״י הספרייה הבריטית. כ״י נ, דפוסים: ״כלום״.
18. חבירו: וכן גיג, כ״י הספרייה הבריטית, כ״י נ, אור זרוע. דפוסים: זה.
19. כלום: גיג, כ״י הספרייה הבריטית, דפוסים, אור זרוע. כ״י סוטרו, כ״י נ: ״כלים״.
20. שהעדים: דפוסים: שעדים.
21. מכאן עד השער תשיעי חסר בכ״י סוטרו (אפשר שחסר דף, ואפשר שדילג מחמת דומות במעבר הדפים). השלמנו נוסח הפנים, כ״י סוטרו, על פי כ״י ספה״ב.
22. מה: גיג, כ״י נ, דפוסים, אור זרוע. חסר בכ״י סוטרו.
23. נשבע שלא נטל כלום מביתו של-חבירו: כ״י נ, דפוסים, אור זרוע, כ״י סוטרו: ״שלא נטל כלום מביתו של-חבירו נשבע״.
24. העדים יודעים: דפוסים. כ״י נ: ״עדים יודעים״. אור זרוע: ״העדים מעידין״. חסר בכ״י סוטרו: ״יודעין״.
25. שהן מעידין: וכן כ״י נ. דפוסים: שמעידין, וכן באור זרוע.
26. עדים: וכן באור זרוע. כ״י נ, דפוסים: ״העדים״.
27. כמה שיאמר: כ״י נ: ״כמו שאמר״. דפוסים: כמה שאמר. חסר באור זרוע.
28. כלים: דפוסים: כלי.
29. שנכנס לבית של-חבירו ונטל כלים שלא ברשות: אור זרוע: ״שנכנס לבית של חבירו שלא ברשות ונטל כלים״.
30. דרבנן: כ״י נ, דפוסים: ״אפילו לרבנן״.
31. ויצא: כ״י נ, דפוסים, אור זרוע. חסר בכ״י סוטרו.
32. כ״י סוטרו מוסיף: ״שהטמין תחת כנפיו כלום או שיצא ולא ראוהו בשעה שיצא״.
33. כלום: וכן גיג, דפוסים, אור זרוע. כ״י נ: ״כלים״.
34. שנטל: אור זרוע: ״שנכנס״.
35. נשבע: וכן גיג, כ״י נ, דפוס קושטא, אור זרוע. דפוסים: ישבע.
36. ונפטר: גיג, כ״י נ, דפוסים, אור זרוע. כ״י סוטרו: ״ומיפטר״.
37. הא: כ״י נ, דפוסים, אור זרוע. כ״י סוטרו: ״הוא״. חסר ב-גיג.
38. אינו: וכן גיג, כ״י נ, אור זרוע. דפוסים: שאינו.
39. ברשותו: כ״י נ, דפוסים, אור זרוע: ״ברשות״. גיג: ״ברשו׳⁠ ⁠״.
40. כגון שנכנס: וכן כ״י נ, דפוס קושטא. דפוסים: כיון שנכנס. אור זרוע: ״נכנס״.
41. אינו: גיג, כ״י נ, דפוסים, אור זרוע. כ״י סוטרו: ״שאינו״.
42. הן: חסר בדפוסים, אור זרוע.
43. שאולין הן וזה: חסר בכ״י נ.
44. הן: וכן באור זרוע. חסר בכ״י נ, דפוסים.
45. את כליו: כ״י נ, דפוסים, אור זרוע. חסר בכ״י סוטרו.
46. זווא: וכן כ״י נ. דפוסים: זוגא. ראה נוסחאות במקביל ברי״ף בבא מציעא פרק ט (דף ע ע״ב).
47. אינו: וכן כ״י נ, דפוס קושטא, אור זרוע. דפוסים: שאינו.
48. ואף: כ״י נ, דפוסים, אור זרוע: ״אף״.
49. עד כאן חסר בכ״י סוטרו. השלמנו נוסח הפנים, כ״י סוטרו, ע״פ כ״י ספה״ב. מכאן ואילך השווינו לכ״י ספה״ב, וסימנוכ״י הספרייה הבריטית.
50. הוא אינו: אור זרוע: ״דאינו״. כ״י הספרייה הבריטית, כ״י נ, דפוסים: ״הוא דאינו״.
51. הא: חסר בכ״י הספרייה הבריטית.
52. הטמין: וכן גיג, כ״י נ, דפוס קושטא, אור זרוע. כ״י הספרייה הבריטית, דפוסים: ״הטמינן״.
53. נמי: כ״י הספרייה הבריטית, כ״י נ, דפוסים, אור זרוע. חסר בכ״י סוטרו.
54. שנטלן: כ״י הספרייה הבריטית, כ״י נ, דפוסים, אור זרוע, ספר התרומות (נט:יא) בשם הרי״ף. כ״י סוטרו: ״שנטל״.
55. לא: וכן בתרומות שם. כ״י הספרייה הבריטית, כ״י נ, דפוסים, אור זרוע: ״ולא״.
56. ולא שנא לא הטמין: כ״י הספרייה הבריטית, כ״י נ. אור זרוע: ״לא שנא לא הטמינן״. דפוסים: ולא שנא לא הטמינן. דפוס קושטא: ולא שנא שלא הטמינן. חסר בכ״י סוטרו ובתרומות.
57. בדאיתיה: וכן כ״י נ, דפוס קושטא, תרומות. כ״י הספרייה הבריטית, דפוסים: ״בדאיתה״. אור זרוע: ״דאית״.
58. קימא: דפוסים: עסקינן.
59. קשיא: חסר בכ״י נ.
60. הא: כ״י הספרייה הבריטית, כ״י נ, דפוסים, תרומות. חסר בכ״י סוטרו, אור זרוע.
61. אמרינן: דפוסים: אמר.
62. בהו: גיג, אור זרוע: ״להו״.
63. דלחבריה: כ״י הספרייה הבריטית, כ״י נ: ״לחבריה״. אור זרוע: ״דחבירה״.
64. באנפי: כ״י הספרייה הבריטית, כ״י נ, אור זרוע, תרומות: ״באפי״. דפוסים: קמי.
65. דלאו באנפי חבריה: חסר באור זרוע.
66. לקוח הוא: גיג: ״לקוחין הן״.
67. -אמאי: אור זרוע, דפוסים. חסר בכ״י סוטרו.
68. דודאי לא: אור זרוע. כ״י סוטרו: ״דאודי לאו״. דפוסים: דודאי דלא.
69. חבריה: דפוסים: מאריה.
70. הגודרות אמאי...בידי: כ״י נ: ״השתא תפישה דלאו באפי חבריה״. בתרומות: ״השתא תפיסה דלאו באפיה מאריה״. חסר בכ״י הספרייה הבריטית.
71. דאיכא: כ״י הספרייה הבריטית: ״דליכא״.
72. דילמא: גיג, כ״י הספרייה הבריטית, כ״י נ, דפוסים, תרומות. כ״י סוטרו: ״זיל״ (כנראה קריאה משובשת).
73. ליה: וכן כ״י הספרייה הבריטית. כ״י נ, דפוסים, אור זרוע, תרומות: ״להו״.
74. מדאמרינן: וכן גיג, כ״י הספרייה הבריטית, כ״י נ, דפוס קושטא, תרומות. דפוסים: מדאמר.
75. הגודרות: חסר בכ״י הספרייה הבריטית.
76. וכן בבא בתרא לו ע״א. וברי״ף בבא מציעא פרק ט (דף ע ע״א) וברי״ף בבא בתרא פרק ג (דף יט ע״א).
77. חושלא: כ״י הספרייה הבריטית, כ״י נ, דפוס קושטא, תרומות, וכן ברי״ף במקומות המקבילים. כ״י סוטרו: ״הושלא״. אור זרוע: ״חישלי״. דפוסים: חושלי.
78. אתיא: חסר בכ״י הספרייה הבריטית, כ״י נ, דפוסים, תרומות. ברי״ף ב״מ (שם): ״ואתי״. ברי״ף ב״ב (שם): ״אתא״.
79. בדאיתיה: גיג, כ״י הספרייה הבריטית, כ״י נ, דפוסים. תרומות: ״בדאיתא״. כ״י סוטרו: ״באיתיה״.
80. ומסייע: וכן כ״י הספרייה הבריטית. כ״י נ, דפוסים, אור זרוע: ״ומסתייע״. תרומות: ״ומסתברא״.
81. וברי״ף בבא בתרא פרק ג (דף יז ע״ב)
82. איזיל: וכן בתרומות: ״אזילנא״. חסר בכ״י הספרייה הבריטית, כ״י נ, דפוסים. ברי״ף בבא בתרא שם: ״בעינא״.
83. ניהלי: וכן גיג, כ״י הספרייה הבריטית, דפוס קושטא, תרומות. כ״י נ, דפוסים: ״ניהליה״.
84. לא: דפוסים: דלא.
85. דלא: וכן גיג, כ״י הספרייה הבריטית, דפוס קושטא. כ״י נ, דפוסים, תרומות: ״דלאו״.
86. מדאיצריכינן: כ״י הספרייה הבריטית: ״מדאצטרכינן״. גיג, כ״י נ, דפוסים, תרומות: ״מדאיצטרכינן״.
87. דיליה: כ״י נ: ״דידיה״.
88. והאי: כ״י נ: ״והיינו״.
89. אידך: חסר בכ״י הספרייה הבריטית.
90. שקיל אלא: כ״י הספרייה הבריטית, כ״י נ, דפוסים, אור זרוע, תרומות. חסר בכ״י סוטרו.
91. דידיה: כ״י הספרייה הבריטית: ״דיליה״.
92. איכא: כ״י הספרייה הבריטית, כ״י נ, דפוסים, אור זרוע, תרומות. כ״י סוטרו: ״היכא דאיכא״.
93. למכור את כליו: כ״י הספרייה הבריטית, דפוסים, אור זרוע. כ״י נ, תרומות: ״למכור את כליו וכו׳⁠ ⁠״. כ״י סוטרו: ״וכו׳⁠ ⁠״.
94. הואיל ולית בה: כ״י הספרייה הבריטית: ״כיון דלית ביה״.
95. הלין: וכן כ״י הספרייה הבריטית, כ״י נ. אור זרוע: ״כל אילין״. תרומות: ״כל הני״. דפוסים: הני.
96. וודאי: תרומות: ״והאי״.
97. היא: כ״י הספרייה הבריטית, אור זרוע: ״הן״, מוסב על ״דברי״.
98. גמירא: כ״י הספרייה הבריטית, כ״י נ, דפוס קושטא: ״אמירא״. תרומות: ״אתמרא״. דפוסים: אמירה. חסר באור זרוע.
99. טעמא: חסר בכ״י הספרייה הבריטית.
100. מיניה מידי: כ״י הספרייה הבריטית, כ״י נ, אור זרוע, תרומות. דפוס קושטא רק: מניה. דפוסים רק: מידי. בכ״י סוטרו חסר כל המשפט: ״אלא בראייה...מידי״ (שמא מחמת הדומות).
101. דלדיליה: וכן כ״י הספרייה הבריטית, כ״י נ, תרומות. אור זרוע, דפוסים: דלדידיה.
102. חד: דפוסים: דחד.
103. עד: חסר בכ״י הספרייה הבריטית, אור זרוע, תרומות.
104. מובא גם ברי״ף בבא בתרא פרק ג (דף יז ע״ב).
105. קמיה: כ״י הספרייה הבריטית, כ״י נ, דפוסים, תרומות. כ״י סוטרו: ״לקמיה״. ראה בהעתקת הסוגיא בהמשך הפרק (דף כט ע״א).
106. נידינו דיאני: וכן כ״י הספרייה הבריטית: ״נידיינו דייני״. כ״י נ: ״נידיינוה דייני״. דפוסים: לידיינו דייני.
107. ליה: כ״י הספרייה הבריטית, כ״י נ, דפוסים, תרומות. חסר בכ״י סוטרו.
108. בתרומות, דפוסים נוסף: ״והאי נמי כיון דלאו באפיה מרא שקלה כמאן דחטפיה דמי״.
רישא וסיפא בראיה – רישא. נהי דקתני נשבע ונוטל ליתיה אלא שיביא תחלה עדים ששכרו.
ראיה דלשלם קתני – ראיה המחייבת את בעה״ב לשלם קתני.
ראיה דלשבועה – שאינה באה אלא לגלגל את השבועה על השכיר לא קתני.
וזה הוא שפירשנו ראיה דלשלם קתני ראיה דלשבועה לא קתני – כלומר מה ענין זה לזה, ראיה דסיפא על הטענה עצמה היא שמביא ראיה ומשלם הנתבע וראיה דרישא על עיקר השכירות היא כדי שישבע התובע ויטול. ובזה הוא ההפרש שיש בין רישא לסיפא, דאילו סיפא צריך התובע להביא ראיה על טענת עצמה כדי שישלם הנתבע מה שטוען התובע, ואם אינו מביא ראיה פקע. ורישא מכי מייתי ראיה בעיקר השכירות אינו צריך להביא ראיה בטענת עצמה שלא נטל ממנו כלום אלא נשבע ונוטל.
רישא וסיפא בראיה – ואיירי כולה ששכרו בעדים וא״ת ניחזי עדים מאי קאמרי דכה״ג דייק בח״ה (ב״ב דף מה.) בהלכתא דאומן וי״ל כגון דלא ידעי עדים כמה קצץ והתם נמי ה״מ לשנויי הכי ובלאו הכי משני התם שפיר.
ודילמ׳ לא משכן ליה לאו אמ׳ רב נחמן האי מאן דנקיט מגלא ואמ׳ אזיל ואגזור דיקליה דפלניא ואישתכח דגזיר לא אמ׳ ההו׳ גזריה דעביד איניש דגזים ולא עביד הכא נמי גזים ולא עביד אימ׳ מישכנו ונחזי מאי מישכנו אותם שהעידו מה מישכנו יעידו מה מישכנו אמ׳ רבה בר בר חנה א״ר יוחנ׳ בטוענו כלים הניטלים תחת כנפיו דאמ׳ רב יהודה ראוהו שהטמין כלים תחת כנפיו ויצא ואמ׳ לקוחין הן בידי ובעל הבית אומ׳ השאלתים לו אינו נאמן ואפי׳ בשבועה. ולא אמרן אלא (בעל) בעל הבית שאיני עשוי למכור את כליו אבל בעל הבית העשוי למכור את כליו נאמן ולא אמרן אלא בדבר שאין דרכו להטמין אבל דבר שדרכו להטמין נאמן ואע״פ שאין זה עשוי למכור כליו דזימנין דמצטרכי ליה זוזי ומזבין, ולא אמרן אלא איניש דלא צניע אבל איניש דצניע היינו אורחיה להטמין אפי׳ שאר דברים ששאר בני אדם מוציאין בפרהסיא. ולא אמרן אלא באדם בינוני דאינו נאמן אלא שזה אומ׳ שאולין וזה אומ׳ לקוחין אבל גנובין אחזוקי אעשי בגנבי לא מחזקי׳ ולא אמרן אלא בדברים העשויין להשאיל ולהשכיר בהנהו הוא דאמ׳ דכי אטי ליה לקוחין אינו נאמן בדברים שאין דרכן להטמין ואדם בינוני דלא צניע אבל דברים שאין עשויין להשאיל ולהשכיר נאמן לישבע שלקוחין הן. ודברים העשויין להשאיל ולהשכיר מה הם זה פירשתי ס״פ המקבל בב׳ מציעא. כתב רבי׳ יצח״ק אלפ״ס זצ״ל. שמועה זו כמה שערים למדנו ממנה. שער הראשון הוא ששנינו הנגזל כיצד מעידין אנו שנכנסו לביתו למשכנו שלא ברשות כו׳ כגון שעדים מעידין עליו שנכנס למשכן את חבירו וכלים מוטלי׳ תחת כנפיו והולך לו לביתו, ולא ידעו מה הן הכלים שנטל ואח״כ תבעו חבירו ואמ׳ לו תן לי כליי שנטלת והוא אומ׳ לא נטלתי כלום כיון שיש עדים שנטל ואינם יודעים מה נטל והוא אומ׳ לא נטלתי ישבע בעל הבית שכך וכך נגזל מביתו ונוטל. ובלבד שיטעון בדבר כך שהוא אמור בו כדבעינן למימ׳ לקמ׳. ומפני מה אין חבירו נשבע שלא נטל כלום מביתו ויפטר חדא מפני שהוא גזלן, ועוד לפי שאין מקבלין שבועה להכחיש את העדים שהרי עדים מעידין שנטל. ואילו העדים מעידין כמה נטל היה חייב להחזיר לבעל הבית שלא בשבועה, אלא כיון שמעידין שנטל ואינן יודעין מה נטל והוא או׳ לא נטלתי כלום הרי זה נשבע ונוטל. השער השיני אם ראוהו עדים שיצא וחפץ מוטל לו תחת כנפיו. ולא ידעו מהו והלה אומ׳ תן לי שני כליי שנטלת והוא׳ אומ׳ לא נטלתי אלא אחד אע״פ שאינו מכחיש את העדים שהרי עדים אינם יודעים כמה נטל ואיפשר שלא נטל אלא אחד כיון שנכנס לביתו של חבירו שלא ברשות ונטל כלים הוה ליה גזלן וישבע הנגזל ששנים גזל מביתו ויטול, ולא תמצא זו אליב׳ דר׳ יהודה דאמ׳ עד שתהא שם מקצת הודאה, אחמורי קא מחמר⁠(י) ואמ׳ אין הנגזל נשבע ונוטל עד שיהא שם מקצת הודאה ורבנן לא שנא הכי ולא שנא הכי נשבע ונוטל. השער השלישי אם ראוהו שנכנס למשכן את חבירו ויצא ולא ראוהו בשעה שיצא והלה אומ׳ תן לי כליי שנטלת והוא אומ׳ לא נטלתי כלום אינו נשבע ונוטל אע״פ שראוהו שנכנס ליטול, כיון שראוהו שנכנס נשבע שבועת היסת שלא נטל כלום ונפטר דעביד איניש דגזים ולא עביד. איל״ו שלש״ה דברי״ם בחוק הממשכן את חבירו שלא ברשות. והשער הרביעי דהא דאמ׳ רב יהודה ראוהו שהטמין כלים תחת כנפיו ויצא ואמ׳ לקוחין הן בידי אינו נאמן, אינו בעסק הממשכן את חבירו שלא ברשות אלא טעם בפני עצמו הוא, נכנס בתוך ביתו של חבירו בפני חבירו וראוהו עדים שיצא וכלים טמונין תהת כנפיו ואמ׳ לקוחין הן בידי ואמ׳ (לא) [לו] חבירו לא כי אלא שאולין הן בידך ולא מכרתי לך כלום אם בעל הבית אינו עשוי למכור את כליו ואותן כלים אין דרך להצניען ואותו האיש אינו צנוע אינו נאמן אלא חייב הוא להחזיר את הכלים לבעל הבית, וישבע בעל הבית שבועת היסת שלא מכר לו כלום. והשער החמישי אם בעל הבית עשוי למכור את כליו אע״פ שאין זה הלוקח צנוע ואותן הכלים אין דרך בני אדם להטמין תחת כנפיו ואמר לקוחין הן בידי נאמן. והשער האמ׳ הששי אם אמ׳ לקוחין הן בידי ולא אמ׳ בעל הבית שאולין הן בידך אלא אמ׳ לו גנובין הן בידך, נאמן הוא לומ׳ לקוחין הן בידי ואע״פ שאין בעל הבית עשוי למכור את כליו ואותן כלים אין דרך בני אדם להצניען ואותו האיש אינו צנוע, דאחזוקי אינשי בגנבי׳ לא מחזקינן. והשער השביעי אם אותן כלים דרך בני אדם להשאילן ולהשכירן זה אומ׳ שאולין וזה אומ׳ לקוחין הן בידי אינו נאמן ואע״פ שדרך אותו בעל הבית למכור את כליו ואותו האיש צנוע ואותן כלים דרך בני אדם להצניען, דשלח רב הונא בר אבין דברים העשויין להשאיל ולהשכיר ואמר לקוחין הן בידי אינו נאמן. ורבא אפיק זוגא דסרבלא וסיפרא דאגדתא מיתמי בדברים העשויין להשאיל ולהשכיר. והשער השמיני אם היה מוחזק ומפורסם בגניבה וראוהו שהטמין כלים תחת כנפיו ויצא ואמ׳ לקוחין הן בידי, אם האי בעל הבית אינו עשוי למכור את כליו ואותן כלים אין דרך להצניע׳ ואין דרך אותו האיש להחביא כלי׳ שבידו אע״פ שזה אומ׳ לקוחין הן בידי וזה אומ׳ גנובין אינו נאמן. ודייק׳ טעמ׳ דלא מחזקי׳ אינשי בגנבי אבל מוחזק ועומד מעיקר׳ מחזקי׳. והשער התשיעי, אם ראו בו שיצא וכלים מגולין בידו ואמ׳ לקוחין הן בידי נאמן. והוא שאין עשויין להשאיל ולהשכיר ולא שנא בעל הבית עשוי למכור את כליו ולא שנא שאין עשוי למכור את כליו דאמ׳ אצטרו⁠[כי] איצטריך [ליה] וזבין, דדייקינן טעמ׳ דראוהו שהטמין כלים תחת כנסיו ויצא ואמ׳ לקוחין הן בידי דאינו נאמן הא יצא ולא הטמין תחת כנפיו כיון שאינן מדברים העשויין להשאיל ולהשכיר ואמ׳ לקוחין הן בידי נאמן ותנן נמי אומן אין לו חזקה, הא אחר יש לו חזקה. השער העשירי אם ראו בו שנטלן מרשות חברו שלא בפניו ואמ׳ לקוחין הן בידי אינו נאמן לא שנא הטמינן תחת כנפיו לא שנא לא הטמינן, לא שנא בעל הבית עשוי למכור, לא שנא שאינו עשוי, דהא שמעת׳ דרב יהודה דאית בעל הבית גביה קיימ׳ דאי לא תימ׳ הכי קשיא דרשב״ל דאמ׳ הגודרות אין להם חזקה כיון דגודרות נינהו אמ׳ [האי] לא מיזבן זבין להו אלא אשכוחי אשכוח להו אבראי וקא תפיס להו ואמ׳ לקוחין הן בידי הילכך אינו נאמן׳ ואי ס״ד דמאן דתפיס מידי דחבריה באפי סהדי ואמ׳ לקוח הוא בידי נאמן. הגודרות אמאי אין להם חזקה, השת׳ מידי דודאי לא באפי חבריה אתפסיה ואמ׳ לקוח הוא בידי נאמן הגודרות דספיק׳ נינהו דאיכ׳ למימ׳ [דלמא באפי מרייהו תפסינהו] לכ״ש דאית להו חזקה, אלא ה כי מדאמ׳ הגודרות אין להם חזקה ש״מ דמאן דתפיס מידי מרשות׳ דחבריה קמי סהדי ולא באפי חבריה ואמ׳ לקוח הוא בידי אינו נאמן, ומההוא מעשה נמי׳ דהנהו עיזי דאכול חישלי בנהרדעא ש״מ דהכי הלכת׳ דלא קיימ׳ הא שמעת דרב יהודה אלא כדאית׳ לבעל הבית גביה, ומסתייעא נמי האי סברא מההי׳ שמעת׳ אחריתי דרב יהוד׳ האי מאן דנקיט מגלא ותובליא ואמ׳ איזיל ואיגזריה לדיקלא דפלניא דזבנ׳ ניהלי⁠[ה] נאמן מאי טעמ׳ לא חציף אינש למיגזר דיקלא [דלאו דיליה מדאיצטרכינן לגלויי טעמא משום דלא חציף וכו׳ ש״מ דמידי אחרינא דלית ביה כי האי טעמא לא מהימן והא מילתא פשיטתא היא ולית ביה ספיקתא והאי דאיצטרכינן] לפרושי משו׳ דחזינן תשובה משמיה דגאון דשאיל״ו מקמי״ה בעסק דחד גברא דאמ׳ ליה לחבריה אית לי חד סהדא דאתית לביתי ופתחת ליה דלא באפיי ושקלת מיניה חד טעינא דכיתנא ואמ׳ ליה אידך אין פתחית ושקלית ואת אמרת לי שקליה בחושבנא דאית לך גבאי, וקא מהדר להו גאון דליכ׳ עליה אלא שבועת היסת דלא שקל אלא דיליה. וקאמ׳ לא מבעיא היכ׳ דליכ׳ אלא עד אחד אלא אפי׳ איכ׳ שני עדים נמי הכי דיניה דמשתבע שבועתא דלא שקליה אלא במאי דאית ליה גביה ומיפטר, דהא אמ׳ רב יהודה ראוהו [על הגליון: שהטמין] כלים תחת כנפיו ויצא ואמ׳ לקוחין הן בידי אינו נאמן. ולא אמרן אלא בבעל הבית שאינו עשוי למכור כליו והאי טעונא דכיתנא הואיל ולית ביה כל אילין אנפי מהימן ובשבוע׳ היסת. אילו דברי הגאון ודאי שגגה הן, וליכ׳ למיסמך עלה דהא שמעת׳ דרב. יהודה בדאית לבעל הבית גביה ואיהו קא מסר ליה ניהליה כדבררינן אבל האי עובדא טעמ׳ אחרינ׳ הוא דהא [לאו] באנפיה שקליה, ודאי כל מה דאיתיה בביתיה דאינש ברשותיה ובחזקתיה קאי ולא מצי אינש לאפוקי מיניה אלא בראיה ומאן דשקיל מיניה מידי קמי סהדי ולית ליה ראיה דלדידיה הוא מיחייב לאהדורי לחבריה, והשת׳ דשקליה קמי חד סהדא הכי דיניה כיון דאילו אתו תרי סהדי ומסהדי דבאפייהו פתח ביתא דחבריה ושקל מיניה ההוא מידי מיחייב לאהדורי, דכל מה דבביתיה דאינש כרשותיה קאי, כי ליכ׳ אלא חד סהדא מיחייב שבועה, דאמ׳ מר כל מקום ששנים מחייבין אותו ממון אחד מחייבו שבועה וכיון דמודה דשקליה מביתיה הוה ליה מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע משלם. והא מילת׳ דמי׳ לההוא דחטף נסכא מחבריה וכו׳ וכל המחוייב שבועה ואינו יכול לישבע משלם.
ראיה דלשלם קתני ראיה דלהשבע לא קתני – פי׳ הראיה דקציצה שאם מצא עדים ששתים קצץ [לשלם] מיד קתני אבל ראיה דרישא שיביא עדים ששכרו כדי שיתחייב לו שכיר שבועה שיהא נשבע ונוטל לא קתני. שלחו מבי רב לשמואל ילמדנו רבינו אומן אומר ב׳ קצצת לי והלה אומר לא קצצתי אלא א׳ מי נשבע ודאי לשון שאלה זו מוכיח דקי״ל לבי רב דלא סגייא הכא בלא שבועה או דב״ה או דשכיר אלא דלא ידעי מי נשבע אם יהא ב״ה נשבע ונפטר או שכיר נשבע ונוטל ואהדר להו שמואל דבזו ב״ה נשבע ונפטר ומעתה הא דאמרי׳ איני והתני רבה בר שמואל וכו׳ דבעי׳ לומר דאפי׳ בלא שבועה נפטר ב״ה לאו דבי רב פרכי לה דא״כ תיקשי אף לדידהו אלא תלמודא פריך לה והכי דייק לישנא דאיני דנקטי׳. קציצה ודאי מידכר דכירי לה אינשי פי׳ מידכר דכירי לה בשבועה מיהת. ואי לא מייתי ראיה פקע פי׳ ופטור ב״ה בלא שבועה דהכי משמע לישנא דהמע״ה בכל דוכתא. לצדדין קתני פי׳ לשון משונה הוא משאר מקומות והכי פירושו דהמע״ה דאמרי׳ הכא אינו מילתא פסיקתא לגמרי אלא שיביא ראיה לחיוב ממון ולא יהא ב״ה נפטר בשבועה וא״ת ומעיקרא היכי ס״ד לומר שיהא ב״ה נפטר בלא שבועה והלא הוא מודה במקצת גמור ובשלמא למ״ד הילך פטור ניחא דמוקמינן לה באומר הילך אלא למ״ד חייב מאי איכא למימר וי״ל דמסתמא אין כאן מודה במקצת דהא מסתמא מיד פרע לי ב״ה הא׳ שקצץ לו לפי דעתו אלא שהלה א״ל שיתן לו אחרת כי שנים קצץ לו ומאי דקרינן דקציצה בכולה סוגייא דהויא שבועה דאורייתא כדאיתא בסוף שמעתין ואמרי׳ כר״י היא דאמר שכל זמן שהשבועה נוטה אצל ב״ה שכיר נשבע ונוטל לא שיהא דאורייתא ממש ככל מודה במקצת אלא שהיא כעין מודה במקצת והיינו לישנא דנקט שבועה אצל ב״ה וזה ברור. מתיבי הנותן טלית לאומן אומן אומר ב׳ קצצת לי והלה אומר לא קצצתי אלא א׳ כל זמן שהטלית ביד אומן על ב״ה להביא ראיה פי׳ ואי לא מייתי ב״ה ראיה אומן נאמן בלא שבועה דהכי משמע האי לישנא דכי לא מייתי ראיה פקע וכדקתני סיפא נתנה לו בזמנו נשבע ונוטל עבר זמנו המע״ה וש״מ דכל שלא נתנה לו ליכא שבועה כלל חדא דהא לא מפליג בהא אלא בסיפא שנתנה לו ועוד דכי קתני עבר זמנו המע״ה היינו למימרא דפקע בלא שבועה ומסתמא ראיה דרישא כראיה דסיפא ומעתה יש ללמוד מכאן שהמלוה את חבירו על המשכון והמלוה אומר שתים הלויתיך והלוה אומר חדא הלויתני המלוה נאמן בלא שבועה בנק״ח ונוטל שתים וטעמא משום דאית ליה מיגו דאי בעי אמר להד״מ או לקוח הוא בידו שיהא נאמן בלא שבועה והאי מיגו מעלייא הוא ממעיז למעיז ויש עוד ראיה לדין זה ממ״ש בירושלמי על משנתינו גבי שכיר היה בידו משכון (דר״א) [בהא] נוטל בלא שבועה וכן כתב ה״ר אפרים ז״ל תלמידו של הרב רבינו אלפאסי ז״ל שהשיב על רבו ז״ל שכתב בתשובה שאינו גובה אלא בשבועה וכן כתב גם הרמב״ם ז״ל דכיון שאינו טוען כלום על גופו של משכון אלא שבא לגבות חובו מן הלוה לא מהני ליה מיגו דלקוח הוא בידו לפטרו משבועה והרי הוא ככל הנשבעין ונוטלין שנשבעין בנק״ח והראיות שכתבנו יש מרבותינו נ״נ דוחין אותם דשאני שכיר דכי היכי דעבוד ליה רבנן תקנתא כשאין בידו משכון שיהא נשבע ונוטל עבוד ליה תקנתא כשיש בידו משכון ליטול בלא שבועה והא דקצץ נמי הא אוקימנא כר״י דס״ל דתקון באומן דכל שהשבועה נוטה אצל ב״ה שכיר נשבע ונוטל ובכלל תקנה זו שיהא נוטל בלא שבועה כשיש בידו משכון אבל בעלמא אין אדם גובה אלא בשבועה ואין זה מתחוור דאי עביד תקנתא דשכיר להיות נשבע ונוטל במקום שהי׳ ב״ה נפטר לגמרי וכדי שלא ילך שכיר בפחי נפש למה לא יתקנו לו שלא יהא נוטל אל׳ בשבוע׳ כאיניש דעלמא ועוד דהא השתא מעיקרא דסוגיין לא הוה ידעינן דקצץ ר׳ יהודה היא ולקמן נמי פרכינן עלה כדאוקימנא כר״י ואפ״ה הוה ניחא לן מאי דקתני רישא על ב״ה להביא ראיה אלמא קי״ל דהאי דינא אף לרבנן ובכל דוכתא מעתה הדין הא׳ עיקר וכן הכריע הרמב״ן ז״ל וכן דעת מורי הרא״ם ז״ל אבל מורי הרשב״א ז״ל פסק כדברי הרמב״ם ז״ל לפי שכן כתבו הגאונים ז״ל וכן המנהג לדון בכל הגליל הזה. גירסת הספרים שלא נמחקו מתקיף לה רב ששת בריה דרב אידי אלא קצץ ר״י היא ולא רבנן השתא היכא דמחמיר ר״י מקילי רבנן היכא דמיקל ר״י מחמרי רבנן ואלא הא דתני רבה בר שמואל קצץ המע״ה מני לא ר״י ולא רבנן אלא לעולם מיפלג פליגי וכו׳ ופרישו לה רבנן דרב ששת תרתי פריך על אוקמתא דלעיל דתריצנא לשמואל מתניתא דקצץ לר״י ולכך נשבע ונוטל לפי שכל מקום שהשבועה נוטה אצל ב״ה שכיר נשבע ונוטל אבל לרבנן בקציצה בע״ה נשבע ונפטר ולהכי פריך רב ששת תרתי חדא דא״כ סברות ר״י ורבנן הפוכות לגמרי ובפרעון דכופר בכל דמקילי רבנן על השכיר מחמיר ר״י ובקציצה דמקל ר״י מחמרי רבנן ועוד ברייתא דתני רבה בר שמואל המע״ה דמשמע דכי לא מייתי ראיה פקע וב״ה נפטר בלא שביעה מני לא ר״י ולא רבנן ומתרץ לעולם מיפלג פליגי וכו׳ ול״ג אלא והקשו על פי׳ זה דמאי מקשה מדתני רבה בר שמואל דהא לעיל תריצנא דלצדדין קתני ואתייא כרבנן וקבלה ש״ס לההיא שינוייא לכך יש מוחקין דל״ג ואלא הא דקתני רבה בר שמואל וכו׳ ולא פריך רב ששת אלא חדא בלחוד מהיפוך הסברות של ר״י ורבנן והיינו דכי אהדרי׳ אפירכא דרב ששת ואמרי׳ לעולם מיפליג פליגי וכו׳ לא משנינן מידי במתניתא דתני רבה בר שמואל אלא דיהבינן טעמא להיפוך הסברות דר״י ורבנן ואין זה נכון למחוק גירסת הספרים כולם ויותר יש לפרש לקיים הגי׳ דהא דפריך רב ששת מדתני רבה בר שמואל ולא מתרץ לה דלצדדין קתני כדתריץ תלמודא לעיל יש שני תשובות בדבר חדא דלעיל לאשמעינן כל הני מתנייתא דתנינן בקציצה המע״ה והוייא כפשטיה דאי לא מייתי ראיה פקע ולהכי קס״ד לתרוצי דדילמא לשון זה כשכיר משונה משום דפשיטא דאיכא שבועה גבי שכיר אבל השתא דחזינן כל הני מתנייתא דלאו לצדדין תנו לא ניחא לן לדחוקי הכי מתנייתא דתני רבה בר שמואל אלא דתהוי כפשוטא ומודו רבנן לר״י דכי לא מייתי ראיה פקע ודלא כשמואל ועוד דכל היכא דלא אשכחן בדשמואל אלא חדא דוחקא מקבלים ודחקינן כי היכי דתיקום דבי שמואל ודבי רב אבל השתא דאשכחן תרי דוחקי דוחקא בהיפוך הסברות ודוחקא דמתניתא לא ניחא לן לומר כן והיינו דלא פרקינן אלא קושיא קמייתא דהפוך הסברות ולא חיישינן לתרוצי אידך דתני רבה בר שמואל או משום דלא חיישינן לההיא פירכא דניחא לן במאי דתריצנא לעיל דלצדדין קתני או משום דאיתרצא דוחקא קמייתא תו לא חייש אפי׳ רב ששת לאידך פירכא ומתרץ לה כדלעיל כך נראה לפרש לפי שיטת הראשונים ז״ל וגי׳ זו אלא דאכתי קשיא לי דבכולהו נוסחי דידן גרסי׳ אלא לעולם מפליג פליגי ועוד דכיון דרב ששת פריך הו״ל לפרושי ולמימר כן ותו הא דתני רבה בר שמואל ואמאי נקט לשון הא דתני לכך נראה לפרש לפי גי׳ זו דרב ששת לא אתקיף אלא פירכא דהפוך הסברות דהוי תמיהה רבה ובעי לאוכחי מכח האי תמיהה דברייתא דקצץ דשמעת מינה דשכיר נשבע ונוטל אף רבנן היא דכיון דהיכא דמחמיר ר״י ומקילי רבנן כ״ש דמיקל ר״י דמקילי נינהו וס״ל דקציצ׳ נמי לא דכירי אינשי אפי׳ בשבועה והשוו חכמים מדותיהם דבין בפרעון בין בקציצה שכיר נשבע ונוטל ותלמודא מהדר אדרב ששת דא״כ דמודו רבנן דר״י בקציצה דשכיר נשבע ונוטל הא דתני רבה בר שמואל המע״ה אפי׳ נפרש אותה כדלעיל דלצדדין קתני אינה לא ר״י ולא רבנן דהא פטר לב״ה בשבועה מיהת ואי אפשר לשבש ברייתא זו דהא מתרצתא היא ולעיל שקיל וטרי בה אלא ודאי דלעולם מפליג פליגי רבנן בקציצה על ר״י וס״ל דקציצה מדכיר דכיר בשבועה וכדאמר שמואל והפוך הסברות לא תיקשי לך דכל חד מנייהי יהיב טעמא למילתיה ר״י משנה מדותיו בפרעון וקציצה דכל בדאורייתא דאיכא צד מודה במקצת ושבועה מטה אצל ב״ה עקרוה רבנן לשבועה ושדיוה אשכיר וכל בדרבנן דליכא אלא כופר בכל לא עביד בה שום תקנתא ורבנן משוו מדותיהן דכל שבפרעון דלא דכיר ב״ה אפילו בשבועה בין בדאורייתא בין בדרבנן שדיוה אשכיר שיהא נשבע ונוטל וכל שבקציצה ב״ה נאמן בשבועה ומדכר דכיר לה ב״ה בשבוע׳ וכדשמואל כנ״ל פי׳ שמועה זו וקמה לה מימרא דשמואל אליבא דהלכתא וכן הלכה ותו לא מידי.
הנגזל כיצד וכו׳ הנחבל כיצד וכו׳ עד כיצד א״ל חבלת בי שתים והוא אומר לא חבלתי אלא א׳ הקשה הרב הלוי בן מיגאש ז״ל דהא קנס הוא ואין אדם משלם קנס עפ״י עצמו וזו שגגה גדול׳ היא דהא כל חמשה דברים ממון הם לשלם על פי עצמו וכמו שמפו׳ בפ׳ החובל ובפ״ק דב״ק נמי תני ר׳ אושעיא בי״ג אבות נזיקין נזק וצער ורפוי ושבת ובושת ואמרינן התם עלה בהדייא דבקנס לא מיירי ולעיל בפ׳ שבועת העדות מפרש משלם בושת ופגם עפ״י עצמו וה״ה לחבירו כדמוכח התם וכן הוא פשוט בכל מקום ואולי שגה דההיא דאמרי׳ בפ׳ המניח בב״ק בההיא דרב חסדא דהוה אמר לפרעו לפדנא ולקופינ׳ דמרה ולסנקורת כך וכך והיינו דמי בושת ושלחו ליה חסדא חסדא קנסא קא מגבית בבבל ולא היא כי לפי שאין בושת נגבה בבבל כמו קנסות משום דלא עבדינן שליחותייהו אלא במידי דשכיח ואית ביה חסרון כיס כדאיתא בפרק החובל להכי שלחו ליה הכי וזה ברור מאד וכבר כתב עליו הרמב״ן ז״ל לומר שטעם הרב ז״ל בזו.
כתב רש״י ז״ל הכי גרסינן אר״י ראוהו שהטמין כלים וכו׳ כלומר דל״ג דאמר ר״י כדהוו גרסי בקצת נוסחי וטעמא דמילתא משום דהא דרב יהודה מימרא באנפי נפשה היא ולא קאי על תקנת נגזל השנוי במשנתינו דהתם כל שיש עדים שנכנס למשכנו שלא ברשות והוציא כלים תחת בגדיו הנגזל נשבע ונוטל ותו לא מפלגינן בין ב״ה לב״ה ולא בשום חלוק אחר מכל האמורין בדרב יהודה והא דרב יהודה באיניש דעלמא שלא אמר שנכנס למשכנו וכן עיקר כך גי׳ הספרים והיא גי׳ ר״ח והרמב״ן ז״ל וכן גורס רבינו אלפאסי ז״ל ולא אמרן אלא בב״ה שאינו עשוי למכור כליו אבל ב״ה העשוי למכור כליו נאמן. ובב״ה שאינו עשוי למכור כליו נמי לא אמרן אלא בדברים שאין דרכן להטמין אבל בדברים שדרכם להטמין נאמן ושאין דרכן להטמין לא אמרן אלא באיניש דלא צניע אבל צניע היינו אורחיה ולא אמרן אלא זה אומר שאולין וזה אומר לקוחין אבל אומר גנובין לא דאחזוקי אינשי בגנבי לא מחזקי׳ ובכולהו נמי לא אמרן פי׳ דנאמן אלא בכלים שאינם עשויים להשאיל ולהשכיר אבל עשויים להשאיל ולהשכיר אינו נאמן כדשלח ליה וכו׳ ולפי גי׳ זו הנכונה לעולם נאמן הוא לומר לקוחין הן בידי בשבועת היסת עד דאיכא תלתא לגריעיתא דב״ה אינו עשוי למכור את כליו ושהן כלים שאין דרכן להטמין ושהוא איניש דצניע הא ליכא חדא מהני נאמן ואפי׳ איכא כל הני דגריעותא דוקא בשזה טוען שאולין או שכורין ודכוותה אבל טוען גנובין או גזולין וזה אומר לקוחין או נתונין נאמן דאחזוקי אינשי בגנבי או בגזלני לא מחזיקינן וכן פסק הרמב״ם ז״ל ויש קצת נוסחאות דמקדימין בבא דאיניש דלא צניע לבבא דדברים שאין דרכן להטמין ואין בזה קפידא כ״כ כי הכל יוצא לפסק אחד ויש גורס והיא גי׳ רבינו האיי גאון ז״ל ולא אמרן אלא בב״ה העשוי שאינו למכור את כליו אבל בב״ה העשוי למכור את כליו נאמן ולא אמרן אלא באיניש דלא צניע אבל באינוש דצניע היינו אורחיה ובאיניש דצניע נמי לא אמרן אלא בדברים שדרכן להטמין אבל בדברי׳ שאין דרכ׳ להטמין אינו נאמן כו׳ כדכתיבנ׳ ולפי גי׳ זו אינש דצניע בדברי׳ שאין דרכ׳ להטמין וכן איניש דלא צניע בדברי׳ שדרכן להטמין אינו נאמן ואינו מחוור ויש שמדקדקין גם לפי גרסתינו דמדקאמרי מעיקר׳ ולא אמרי׳ אלא שזה אומר שאולין וכו׳ והדר מחלקינן בין דברים העשויים להשאיל ולהשכיר לשאינן עשויים דבדברי׳ העשויי׳ להשאיל ולהשכיר אפי׳ הלה אומר גנובין וזה אומר לקוחין אינו נאמן וזה אינו נכון בעיני הרמב״ן ז״ל ועיני רבותי תלמידיו ז״ל כי כלל גדול אמרו לעיל דאחזוקי אינשי בגנבי לא מחזיקינן ומש״ה לא מהני לי׳ מגו דאי בעי אמר שאולין הן דכמיגו במקום עדים חשבינן ליה דבהנהו דלעיל נמי בכלים שאין עשויין להשאיל איכא האי מיגו ולא מהני ליה מהאי טעמא דאמרן וכ״ש טעמא למ״ד מרבנן ז״ל דמיגו לאפוקי ממונא בשום דוכתה לא אמרינן וכן פסק כאן הרמב״ם ז״ל דבטענת גנובין לעולם נאמן בלוקח בר ממתני׳ דהנגזל שיש עדים שנכנס למשכנו וכן עיקר והוי יודע דהא דאמרינן בדברים העשויין להשאיל ולהשכיר שאינו נאמן דה״מ שהכלים האלו נראין אבל לא ראה מתוך שיכול לומר לקוחין הם בידי דהא לא עדיפי כלים העשויין להשאיל ולהשכיר משאר כלים בעידי שאלה או עידי פקדון דכי ליכא ראה נאמן לומר שחזר ולקחם מיגו שיכול לומר החזרתים לך וכן בדין דהא מיגו גמור הוא ממעיז למעיז ועובדא דזוגא דסרבלא וספרא דאגדתא דעבד רבא ראה הוה ביה שהכלים היו ביד ב״ד או ביד אפוטרופוס שלהם וכבר ביררתיה בפ׳ חזקת וכן בפ׳ השוכר דב״מ ומעתה מ״ש ר״ח ז״ל בדברים העשויים להשאיל ולהשכיר שאינו נאמן דדוקא כשהוציאן טמונים אבל הוציאן מגולין נאמן זה אינו דהא ברירנא בדברים העשויי׳ להשאיל ולהשכיר שאינו נאמן כשראה היא והרי הוא כאלו איכא עידי פקדון וראה ואין על זה שום מיגו וכלים בחזקת בעלים עומדים וא״כ מ״ל הוציאן מגולין מ״ל טמונין ותדע דעובדא דרבא לא שייך בה כלים טמונין ואפ״ה לא טענינן ליתמי כלום ש״מ דבדברים העשויין להשאיל ולהשכיר שאינו נאמן לומר לקוחין הם בידי בדאיכא ראה ל״ש בין טמונין למגולין וכן פסק רבינו אלפאסי והרמב״ם ז״ל וכן הכריע הרמב״ן ז״ל ובפי׳ הדברים העשויין להשאיל ולהשכיר כתב הרמב״ם ז״ל שאין זה אלא בדברים שתחלת עשייתן הוא לכך כגון היורות העשויות לכך וכלים של תכשיטי כלה שרגילים לכך וכן היה זוגא דסרבלא וספרא דאגדתא אבל כל שאין עשויין מתחלתן לכך אף על פי שרגילין בהם להשאילם או להשכירם הרי הם כשאר כל הכלים והרב ז״ל חיזק מאד הסברא הזאת ואמר דליכא למינדא מינה ואין זה נכון בעיני שאר הפוסקים הבאים אחריו ובכללם הרמ״ה ז״ל והרמב״ן ז״ל אלא כל שרגילין בני אדם להשאיל ולהשכיר אותם וזה עשוי להשאיל לזה וזה עשוי לשאול מזה הוי דברים העשויים להשאיל ולהשכיר ואם זה הכלי אין דרך בני אדם להשאילו ולא להשכירו אף על פי שזה האיש עשוי להשאיל או להשכיר משאר כליו לזה דין דברים שאין עשויין להשאיל ולהשכיר יש לו והיינו דאמרינן התם בב״מ בסכינא דאשכבתא משום דלאו אורחא דאינשי לאושאוליה משום דפגום שהוא נאמן וכדברירנא התם בס״ד וכן כתב רבינו אלפאסי ז״ל בתשובת שאלה וז״ל אם זו המקרא רגילין ב״א להשאיל ולשאול כמותה והיה מנהג שמעון זה להשאיל אותה אין ראובן נאמן ע״כ וא״ת א״כ מאי עדיפיתא דספרא דאגדתא וזוגא דסרבלא טפי משאר מילי שהכל לפי השואל והמשאיל וי״ל דהיינו עדיפותא דידהו דכיון שהן וכיוצא בהן רגילין בני אדם להשאילן ולהשכירם מן הסתם הרי הם בחזקת שאולין ואע״ג דלא ידעי׳ אם זה עשוי להשאיל לזה ואם לאו אל יקשה עליך לשון הגמרא שקורא אותם דברים העשויין להשאיל ולהשכיר שזה דמסייע לפי׳ הרמב״ם ז״ל דהמסייע הזה אין בו ממש וכדכתב רמ״ה ז״ל דה״נ אדם עשוי למכור את כליו ופירושו דרגיל הכא נמי ל״ש ולא תיקשי לן נמי הא דאמרינן הון ועושר בביתו וצדקתו עומדת לעד זה הכותב ספרים ומשאיל לאחרים דש״מ דסתם ספרים העשויים להשאיל ואילו הכא נקטינן ספרא דאגדתא דוקא ואמרינן נמי בפרק הגוזל המכיר כליו וספריו ביד אחר ישבע כמה הוציא ויטול וההיא נמי מן התקנ׳ דש״מ אין עשויין להשאיל שהרי כבר אמרנו כי הכל לפי מה שהוא השואל והמשאיל כי בודאי מצוה לאדם להשאיל ספרו כשאינו צריך לו לעצמו למי ששומרו כראוי אבל לא למי שמקלקלו וכמ״ש כאן רש״י ז״ל וכ״ש למי שאינו רגיל בלמוד דלא הוי עשוי להשאיל והכל לפי ב״א וזה ברור ואין בו בית מיחוש.
רישא וסיפא [ראשה וסופה] של אותה ברייתא שניהם בראיה, שאף במקרה הראשון, שהשכיר נשבע ונוטל, מדובר שיש לשכיר גם ראיה שנשכר לעבודה. אלא ראיה שהיא לעצמה מחייבת את בעל הבית לשלם קתני [שנה], ראיה שמביאה רק לחיוב של שבועה לא קתני [שנה].
Both the first clause and the latter clause address cases in which proof is required, as even in the first clause the worker must have witnesses testifying that he was actually hired. The baraita does not mention it because it teaches only with regard to proof that requires the employer to pay, but it does not teach with regard to proof that makes it possible for the worker to take an oath and receive payment.
ר׳ חננאלרי״ףרש״יר״י מיגשתוספותאור זרועריטב״אפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםהכל
 
(2) א״ראָמַר רַבִּי יִרְמְיָה בַּר אַבָּא שְׁלַחוּ לֵיהּ מִבֵּי רַב לִשְׁמוּאֵל יְלַמְּדֵנוּ רַבֵּינוּ אוּמָּן אוֹמֵר שְׁתַּיִם קָצַצְתָּ לִי וְהַלָּה אוֹמֵר לֹא קָצַצְתִּי לְךָ אֶלָּא אֶחָת מִי נִשְׁבָּע אָמַר לָהֶן אבְּזוֹ יִשָּׁבַע בַּעַל הַבַּיִת וְיַפְסִיד אוּמָּן קְצִיצָה וַדַּאי מִידְכָּר דְּכִירִי אִינָשֵׁי.

§ Rabbi Yirmeya bar Abba said: After Rav’s death the Sages sent the following message to Shmuel from the study hall of Rav: Our teacher, instruct us with regard to the case where the craftsman says: You fixed two coins as my payment; and the other, the employer, says: I fixed only one coin as your payment. Who takes an oath? Shmuel told them: In that case, the employer shall take an oath to support his claim and the craftsman shall lose the difference. With regard to the fixing of wages, people certainly remember. The Sages instituted the oath taken by the worker where he claims he has not been paid in a situation where it is reasonable to presume that the employer is distracted and apt to forget.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףר״י מיגשתוספותבעל המאורראב״ד כתוב שםאור זרוערמב״ן מלחמות ה'רשב״אמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
והלכה כדפשטא ליה שמואל כי האומן אם טוען שתי סלעים קצצתה לי ובעל הבית אומר אחת קצצתי לך בזו ישבע בעל הבית ויפסיד האומן, מאי טעמא קציצה מידכר דכירי לה אינשי.
א. בכתה״י בטעות, בדפשט.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אמר רבי ירמיה בר אבא שלחו ליה מבי רב לשמואל אומן אומר שתים קצצת לי והלה אומר לא קצצתי לך אלא אחת מי נשבע? אמר ליה בזו ישבע בעל הבית ויפסיד האומן – פירוש: והאי שבוע׳ כעין דאורייתא היא כמו שביררנו למעלה וכו׳.
לא קצצתי לך אלא אחת – ע״כ איירי כגון דאמר שעדיין לא פרע אותה אחת דאי פרעה כבר ה״ל כופר הכל ובסמוך מוקמי׳ לה כרבי יהודה דבעי הודאה במקצת וקשה דבעבר זמנו אמאי המע״ה והא מפרש לעיל טעמא משום דחזקה אין בעה״ב עובר בבל תלין ואין שכיר משהה שכרו והכא הרי השהה והרי עבר.
כל הנשבעין
{שמעתא דשבועה במלוה פקדון ושכירות}
שלחו ליה מבי רב לשמואל, אומן אומר שתים קצצת לי וכו׳ עד ואי לא מייתי ראיה פקע. [דאי קס״ד]⁠1 דלא מחייב שבועה מודה במקצת אשכירות אלא אמלוה ופקדון, דכתיב בהו, כי הוא זה (שמות כב, ח). דכתיב, כי יתן איש אל רעהו (שם כב, ו-יד),⁠2 וסבירא לן עירוב פרשיות כתוב כאן בהדי פרשתא דאם כסף תלוה (שם כב, כד-כו).⁠3
ואוקימנא, לצדדין קתני וכו׳. ולעולם מיחייב נמי אפי׳ אשכירות, כדין מודה מקצת.
ורמינן עלה מדתניא: הנותן טליתו לאומן. אומן אומר, שתים קצצת לי, והוא אומר, לא קצצתי אלא אחת, כל זמן שהטלית ביד האומן על בעל הבית להביא ראיה כדין מוציא מחבירו. אי מייתי ראיה יהיב כדקאמר ושקיל טליתו, ואי לא מייתי ראיה מהימן עלה אומן, במגו דאי בעי אמר לקוחה היא בידי. ובבבא בתרא (דף מו.) אוקימנא בשלא מסר לו בעדים ולא ראה. אבל שבועת היסת ודאי איכא עליה דאומן.
ומינה שמעינן למאי דכתב הרי״ף ז״ל בסכינא דאשכבתא בפרק המקבל (רי״ף; בבא מציעא ע.) - רבא אמר: לא צריך למיקם עליה בדינא. יכול למיטען עד כדי דמיה ונשבע ונוטל - לאו שבועה חמורה היא, אלא קלה, כדין שבועת היסת היא, שנשבע ולא משלם. דאם איתא דשבועה חמורה כדין כל נשבע ונוטל, לא הוה תני הכא, על הבעל הבית להביא ראיה. דמדקתני מציעתא - נתנה לו, בזמנו נשבע ונוטל - מכלל דרישא ליכא נשבע ונוטל אלא שבועת היסת בלחוד הוא דאיכא, ואינה שנויה במשנה ובברייתא.
נתנה לו, בזמנו, נשבע ונוטל. הא אוקימנא כר׳ יהודה, דאמר, כל זמן שהשבועה נוטה אצל בעל הבית שכיר נשבע ונוטל. ולית הלכתא כותיה אלא כרבנן, דאמרי, קציצה מידכר דכירי אינשי, כדשלחו ליה מבי רב לשמואל וכדתני רבה בר שמואל ואוקימנא, לצדדין קתני. הלכך, ישבע בעל הבית ויפסיד האומן. והוא דלא אמר ליה, הילך. ואי אמר ליה, הילך, פטור.
עבר זמנו, המוציא מחבירו עליו הראיה. הא דברי הכל הוא ולצדדין קתני. או יביא ראיה האומן או ישבע בעל הבית ויפסיד, ששבועת התורה היא. ולא איצטריכא ליה לפרושי.
וראיתי לרב רבי יוסף הלוי ז״ל שהאריך בפירושו בענין הזה, ואוקמא לכולה שמעתא בדאמר ליה, הילך. ואין דבריו נכונים וברורים. ואנו כתבנו מה שנראה לנו. גם מה שכתב הרב זה בדין דברים העשוים להשאיל ולהשכיר, אינם דברים מחוורים. ונראין דברי הרי״ף ז״ל מדבריו, והם כתובים בבבא מציעא בפרק המקבל (שם).
1. במלחמות: דקס״ד. וכן נראה נכון.
2. היינו פרשת פקדון.
3. היינו פרשת מלוה.
פרק כל הנשבעין
[במאור דף כו: ד״ה שלחו ליה. לרי״ף סי׳ אלף קע (שבועות דף מו.)]
כתוב שם: שלחו ליה מבי רב לשמואל אומן אומר שתים קצצת לי וכו׳, עד וסבירא לן עירוב פרשיות כתוב כאן בהדי פרשתא דאם כסף תלוה.
אמר אברהם: הטעם הזה חלוש הוא מאד כי הטעם שיש בכל מודה מקצת יש בשכירות, ואנן משומרים מעקרינן לה משום דלא שייך ביה ההוא טעמא, והכא דשייך ביה אמאי ס״ד דלית ביה ההוא דינא, אלא טעמא דמילתא דקס״ד דלאחר זמנו קאי ומשום דאית ביה מילתא יתירתא חזקה אין בעל הבית עובר משום בל תלין [דף מה:] ועוד אין שכיר משהא שכרו, ומשום הכי סברינן למימר דאפילו מודה מקצת פטור בלא שבועה, וקשיא לשמואל דאמר דינא דשיר בשבועה לגבי קציצה כשאר מודה מקצת הטענה הוי ובתוך זמנו נשבע ונפטר, אם כן לאחר זמנו אמאי פטר בלא שבועה, אטו במודה מקצת דעלמא מי ליכא למימר מיגו ואפ״ה רחמנא רמא עליה שבועה הכא נמי לישתבע. ועוד יש לפרש דבתוך זמנו קאי והכי אקשינן, אי אמרת בשלמא דקציצה לא דכירי אינשי משום הכי לא שדינן עילויה שבועה ולא על שכיר. דכי ליתיה הודאה במקצת הויא לגבי בעל הבית שבועה דרבנן והפכוה אשכיר משום כדי חייו ומשום בעל הבית טרוד בפועליו והויא לה כשבועתא דרבנן דמהפכינן להו, והשתא דאיכא הודאה במקצת דהויא שבועה דאורייתא לית בה דין היפוך ואשתבועי נמי לא מחייבינן ליה משום דטריד הוא ואיני יודע נמי לא קאמר, משום הכי פקע שכיר לפי שאין מוסרים שבועה למי שדומה לחשוד. אלא אי אמרת דכירי לישתבע.
[במאור שם.]
כתוב שם: ומינה שמעינן למאי דכתב הרי״ף ז״ל [ב״מ סי׳ תקפו דף ע.] בסכינא דאשכבתא בפרק המקבל [ב״מ דף קטז.] רבא אמר לא צריך למיקם עלה בדינא יכול לטעון עד כדי דמיהן ונשבע ונוטל, לאו שבועה חמורה היא, אלא קלה, כדין שבועת היסת היא שנשבע ולא משלם, דאם איתה דשבועה חמורה כדין כל נשבע ונוטל לא הוי תאני הכא על בעל הבית להביא ראיה וכו׳.
אמר אברהם: באמת וברור זאת היתה קשה לנו כל הימים על מה שחברו כל המחברים שנשבע על משכונו. מה בין זה להיכא דנתנה לו בזמנו שהוא נשבע ונוטל, והלא שתיהן שבועת המשנה הן בחפץ. עוד אני אומר תמה אני מאין הוציאו אותה, כי מאחר דאיכא מיגו כי היכי דבלוקח ליכא שבועה חמורה במשכון מאי טעמא איתא, והא מתניתא [דף מה:] נמי קשיא עליהן כדאמרן. ואיכא למימר דכל זמן שהטלית ביד אומן, אי אמר ליה אומן השבע וטול חפצך מצי מהפיך עלויה דהוה ליה בעל הבית נמי נשבע ונוטל, אבל כשנתנה לו לא מצי מהפיך ואי לא בעי אשתבועי לא שקיל ולא מידי. וטעמא דמסתבר הוא. מיהו תמיהא לי מאין הוציאו אותה, ואני סבור כי הראשון שאמר אותה לא אמרה אלא על מארי חושלא דתפסינהו להנהו עיזי [ב״ב דף לו.] ואמרו רבנן עליה דיכול לטעון עד כדי דמיהן וההיא ודאי שבועה בעי דהא לא ידע מארי עיזי לההיא נזקא כמה הוה, וכל מידי דלא איפשר ליה למידע לנתבע וקא בעי תובע למיגבה מיניה לא גביא אלא בשבועה, כדין המוציא הוצאות על נכסי אשתו [כתובות דף עט:], וכדין המכיר כליו וספריו ביד אחר [ב״ק דף קיד:] שישבע זה כמה הוציא ויטול. על זה הענין נאמרה שבועה זו תחלה. והבאים אחריו נסתבכו בה ואמרו על כל משכון, ואפשר שהיתה טעות בידם או אנו הטועים. ויש לי קושיא אחרת על דבריהם, ממה שאמר [ב״ב דף לב:] רבה בר שרשום דהוה קאזיל אכיל לארעא דיתמי, אמר זוזי יתירי אית לי גבייהו ואי בעינא לאיפרועי בעינא אישתבועי כדין הבא ליפרע מנכסי יתומים וכולה מילתא כדאיתא, והשתא קשיא דרבה בר שרשום כעין טוען על המשכון הוה, ואפילו לדבריו איך ניצל משבועה חמורה, והכא ודאי ליכא למימר דההיא שבועה מצי מהפיך לה כדכתיבנא לעיל בענין אומן דהא בהדי יתומים אית ליה האי דינא ואינהו לא מצי לאישתבועי, ואם כן למה ליה לאביי למימר לקוחה היא בידי לא מצית אמרת דהא אית ליה קלא דארעא דיתמי היא, לימא ליה מאי אהנית לך השתא נמי אישתבע ושקול. ואיכא למימר דרבה בר שרשום בשתיקה הוה אכיל עד דשלמי זוזי ובתר דאכל תו לא משבעינן ליה. ואביי נמי דלא אהדר ליה הכי כדאמרן אימר הכי קאמר דאפילו מהאי ארעא נמי לא מגבי ואפילו בשבועה, אלא מזבורית מגבו לך דלגבי הך ארעא לא מהני לך מגו ולא תפיסה. כל זה הטורח להעמיד דברי הגאונים ז״ל, אבל איני יודע על מה סמכו ומי הכניסם בטורח הזה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

כל הנשבעין
{שמעתא דשבועה במלוה פקדון ושכירות}
כתוב בספר המאור: שלחו ליה מבי רב לשמואל, אומן אומר שתים קצצת לי וכו׳ עד ואי לא מייתי ראיה פקע, דקא סלקא דעתיה דלא מחייב שבועה במודה מקצת וכו׳.
אמר הכותב: כמה הפריז על מדותיו. שהרי השכירות מלוה היא, מאחר שכבר השלים זה פעולתו, ואין בהם שום הפרש. וכי מפני שהיה עיקרו שכירות1 מיגרע גרע. ואיך עלה זה על דעת חכם.
ועוד, הרי שנינו (דף מד:): רבי יהודה אומר, עד שתהא שם מקצת הודאה. מחויב שבועה דאורייתא ומהפכינן לה אשכיר. וכן בנגזל וכן בנחבל. ואי אמרת דמודה מקצת בשכירות ככופר בכל דמי, מאי קא מטפי ליה הודיה דמקצת.
אלא מעיקרא קס״ד דכשם שתקנו לשכיר לישבע וליטול, כך תקנו לבעל הבית להיות נאמן בקציצה. דכיון דמדכר דכיר, חזקה אינו עובר משום בל תלין ובל תגזול וכל השמות הללו. ושכיר נמי ניחא ליה כי היכי דליגבוה. ומהימן ליה בעל הבית נמי משום דשכיר מקיים ביה בבעל הבית תומת ישרים תנחם (משלי יא, ג. ועיין בבא מציעא לה.), ומשום הכי לא ניחא ליה לאיתויי לידי שבועה, דהא מ״מ איהו מפסיד.
א״נ, אקציצה מידכר דכירי לה אינשי פרכי׳. קס״ד דמודה מקצת בקציצה פטר רבה בר שמואל שאין מוסרין לבעל הבית, משום דטריד הוא ולא דכיר אפי׳ בקציצה. ופועל אינו נשבע ונוטל, דליכא בקציצה משום כדי חייו דהא שקיל כדי חייו, דשכר אומנות מידע ידיע ולא שכיח דכפר בעל הבית בפחות מכדי חייו דשכיר. וזה טעם הגון.
ומסקנא, לצדדין קתני. או יביא ראיה ויטול או ישבע בעל הבית ויפסיד, כדין תורה, דמודה מקצת הוא. הלכך, אם פרעו או שאמר, הילך, פטור הוא אף משבועת התורה. וכן הך מתניתא דטלית לאומן לצדדין היא, כדברי בעל המאור ז״ל.
וכמדומה לי שזהו דעתו של רבינו ז״ל, שכתב כאן סתם, ישבע בעל הבית ויפסיד, ובפ׳ המקבל (רי״ף; בבא מציעא סח:) כתב, המוציא מחבירו עליו הראיה. ולא חשש לפרש. שלא כיון לומר אלא שלא חדשו חכמים בדבר כלום, אלא הרי הוא כשאר כל הטענות לדין מודה מקצת. וגם זו הסברא עולה יפה.
אבל דברי הרב רבי יהוסף הלוי ז״ל נראין ומתוקנין. שכלפי שאמר שמואל בזו, ישבע בעל הבית ויפסיד, ולא אמר סתם, המוציא מחבירו עליו הראיה, א״נ, קציצה מדכר דכיר, משמע להו בגמרא דבהא נמי איכא תקנתא דרבנן דישבע לעולם, ואפי׳ בשאמר לו, שתים קצצת לי ופרעתני אחת, והלה אומר, אחת פרעתיך ואחת קצצתי לך, שאין כאן מודה מקצת לדין תורה, אי נמי בהילך. והיינו דמסיימי׳ הכא, הא מני רבי יהודה היא, דאמר, כל זמן ששבועה נוטה אצל בעל הבית שכיר נשבע ונוטל, ולא אמרינן סתם, הא מני רבי יהודה היא, אי נמי, הא מני רבי יהודה היא - דאמר כל זמן שבעל הבית מחויב שבועה שכיר נשבע ונוטל. משום דהוא2 אפשר לאוקומה לדר׳ יהודה בשנתחייב בעל הבית ממש שבועה, [והיאך מדקתני]⁠3, עבר זמנו המוציא מחבירו עליו הראיה, ש״מ רישא לאו במחויב שבועה אלא בששבועה נוטה אצלו. ולהכי פירשו בגמרא דרבי יהודה לא בעי אלא שבועה נוטה אצל בעל הבית.
ומאי דאמרי׳, בדאורייתא עבדינן תקנתא, דאורייתא ממש קאמר. והכי קאמר: תקנת חכמים היא במודה במקצת, שישבע שכיר, לפי שזה היה מחויב מן התורה. מיהו, לא היפוך בלבד תקנו לו, אלא כל מודה מקצת בעיקר הטענה תקנו לו, דכולה חדא תקנתא היא ולקולא אזלינן גבי שכיר דכל4 היכא דשייכא בדאורייתא. כי ההיא דאמרינן התם (בבא מציעא ד.), אי אמרת בשלמא הילך חייב, תקינו רבנן שבועה כעין דאורייתא, אלא אי אמרת הילך פטור, מי תקינו רבנן שבועה בלאו כעין דאורייתא.
ובהכי רהטא כולה שמעתא דלעיל בריש פירקין.
ומה שכתב עוד - ומינה שמעי׳ למאי דכתב הרב אלפסי ז״ל בסכינא דאשכבתא בפרק המקבל וכו׳, ונשבע ונוטל לאו שבועה חמורה היא אלא קלה, כדין שבועת היסת היא, שנשבע ולא משלם - תמהני עליו. שהרי ידוע הוא זה כי כל הגאונים ז״ל הסכימו שכל המוציא ממון מתחת יד אחר, אף על פי שהוא נאמן במגו, נשבע שבועה חמורה מפני שאינו נשבע על גופו של משכון. וכן כתב רבינו האיי גאון ז״ל והגאונים הראשונים ורובי האחרונים. ויש מהם שהביאו ראיה ממה ששנינו (בבא קמא קיד:), המכיר את כליו וספריו ביד אחר ישבע כמה הוציא ויטול, אף על פי שהיה נאמן לומר, אתה מכרתם לי.
ורבינו יצחק אלפסי ז״ל כתב בתשובת שאלה בעסק חד גברא דתפיס מקרא ואמר שהיא ממושכנת בידו, כלשון הזה: ואם אין דרך המקום לשאול אותה וכיוצא בה, יהיה ראובן נאמן עד כדי דמיה, לא יותר, לאחר שישבע שבועת התורה שאין לו בה פחות משיוויה. והדבר מפורסם וידוע לדברי הגאונים ז״ל.
ולא שהדין מחוור אצלנו, שלא מצינו לו עיקר ולא ראינו להם עליו ראיה של כלום. ועוד, יש לנו תשובות על הדין הזה שלהם. גם זו השמועה תשובה עליו. אבל אפשר דלצדדין קתני דעל בעל הבית להביא ראיה. או יביא ראיה ויטול טליתו או ישבע אומן ויטול שכרו, ומפני שברשותו היא לא חש לפרושה. כדקתני סיפא, המוציא מחבירו עליו הראיה, שפי׳ לצדדין. וזו הרחקה יתירה.
ותמהני אם רבותינו הגאונים ז״ל לא נשמרו מתשובה פשוטה כזאת. לפיכך אני אומר דלא דמי משכון דשכירות לשאר הטענות. ולא מיבעיא למאן דאמר אומן קונה בשבח כלי, דכטוען על גופו של משכון דמי, אלא אפי׳ למ״ד אין אומן קונה בשבח כלי, כיון דודאי אית ליה עליה אגרא ואאגריה תפיס ליה, כטוען על גופו של כלי דמי, דמקנה קני ליה כלי עד דיהיב ליה אגריה ושקיל ליה. ואיהו גופיה הימוני הימוניה לאומן אאגריה כי מסר ליה כלי. ואם לא תאמר כן, לא הנחת חיים לאומנין.
1. תיבה זו חסר בדפ״ר
2. נלדצ״ל: דלא
3. נלדצ״ל כגון: דהיאך קתני. ועיין בנ״ל
4. נלדצ״ל: כל
שלחו מבי רב לשמואל ילמדנו רבינו אומן אומר שתים קצצת לי והלה אומר לא קצצתי לך אלא אחת מי נשבע. מכאן דפשיטא דאפי׳ בקציצה אין לפטור את בעה״ב בלא כלום אלא דאסתפקא להו שבועה זו על מי לישבע ואהדר להו דבזה ישבע בעה״ב ויפסיד, י״ל דלאו בי רב מקשו לה אלא תלמודא הוא דמקשה לה.
בד״ה לא קצצתי כו׳ דאי פרע כבר ה״ל כופר הכל ובסמוך מוקמי לה כר״י כו׳ עכ״ל אבל הך ברייתא דרבה בר שמואל מצי איירי בפרע דאתיא כרבנן וכן דקדק הרא״ש דההיא דרבה בר שמואל איירי בפרע דאל״כ במה טעה התלמוד לפטור בעה״ב משבועה דהא ה״ל מודה מקצת ע״ש ברא״ש אבל ק״ל דמ״מ מאי פריך מהך דרבה בר שמואל אמלתא דשמואל אימא דשמואל איירי בלא פרע כההיא ברייתא דר״י ולכך ישבע בעה״ב דה״ל מודה מקצת ויש ליישב:
א אמר ר׳ ירמיה בר אבא, שלחו ליה מבי [לו מבית מדרשו] של רב, לאחר מותו, לשמואל: ילמדנו רבינו, אומן בעל מלאכה אומר: ״שתים קצצת (קצבת) לי עבור עבודתי״, והלה בעל הבית אומר: ״לא קצצתי לך אלא אחת״, מי נשבע? אמר להן: בזו ישבע בעל הבית ויפסיד אומן, שחכמים תיקנו שהשכיר נשבע ונוטל משום שבעל הבית טרוד בפועליו ושכח, אבל קציצה ודאי מידכר דכירי אינשי [זוכרים אנשים] ואין לומר ששכח.
§ Rabbi Yirmeya bar Abba said: After Rav’s death the Sages sent the following message to Shmuel from the study hall of Rav: Our teacher, instruct us with regard to the case where the craftsman says: You fixed two coins as my payment; and the other, the employer, says: I fixed only one coin as your payment. Who takes an oath? Shmuel told them: In that case, the employer shall take an oath to support his claim and the craftsman shall lose the difference. With regard to the fixing of wages, people certainly remember. The Sages instituted the oath taken by the worker where he claims he has not been paid in a situation where it is reasonable to presume that the employer is distracted and apt to forget.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףר״י מיגשתוספותבעל המאורראב״ד כתוב שםאור זרוערמב״ן מלחמות ה'רשב״אמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) אִינִי וְהָא תָּנֵי רַבָּה בַּר שְׁמוּאֵל קָצַץ המע״ההַמּוֹצִיא מֵחֲבֵירוֹ עָלָיו הָרְאָיָה וְאִי לָא מַיְיתֵי רְאָיָה פָּקַע אַמַּאי יִשָּׁבַע בַּעַל הַבַּיִת וְיַפְסִיד אוּמָּן אָמַר רַב נַחְמָן בלִצְדָדִין קָתָנֵי אוֹ מֵבִיא רְאָיָה וְיִטּוֹל אוֹ יִשָּׁבַע בַּעַל הַבַּיִת וְיַפְסִיד אוּמָּן.

The Gemara asks: Is that so? But doesn’t Rabba bar Shmuel teach in a baraita: If there is a dispute with regard to the sum fixed as wages, the burden of proof rests upon the claimant, i.e., the craftsman, and if he does not bring proof, his claim is dismissed. The Gemara clarifies the difficulty: Why? Have the employer take an oath, and only then shall the craftsman lose the difference, in accordance with Shmuel’s ruling. Rav Naḥman said: Shmuel teaches the baraita disjunctively: Either the craftsman brings proof and receives the amount he claims, or the employer takes an oath, and the craftsman loses the difference.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יאור זרועבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
איני והתני רבה בר שמואל קצץ המוציא מחברו עליו הראיה, ואי לא מייתי האומן ראייה פקע, אמאי פקע ישבע בעל הבית. ופריק רב נחמן לצדדין קתני או יביא ראיה ששתים קצץ לו ויטול או ישבע בעל הבית ויפקע.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

והא תני רבה בר שמואל כו׳ – הך מתניתין דלעיל.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

הנותן טליתו לאומן אומן אומר שתים קצצת לי והוא אומר לא קצצתי אלא אחת כל זמן שהטלית בידו על צד שיהא יכול לומר לקוח הוא בידי על הדרכים שביארנו בבתרא פרק חזקת נשבע האומן בנקיטת חפץ ונוטל אפי׳ היה טוען עד כדי דמיו ואם יצתה טלית מתחת ידו אפי׳ תבעו בזמנו ר״ל ביום שהשלים האומנות או שהיה עדין בידו אלא שאין יכול לטעון בה לקוח הוא בידי כגון יש לו עדים וראה שהאומן אין לו חזקה על הדרך שיתבאר בבתרא יביא האומן ראיה שכך קצץ לו ואם לא הביא ראיה ישבע בעל הטלית היסת או שבועת התורה אם הודה במקצת כשאר הטענות:
כתבו גדולי המחברים ששכיר הבא לישבע אין מגלגלין עליו ואין מחמירין עליו אלא נשבע שלא נטל ויטול וכל הנשבעים אין מקילין חוץ מן השכיר שמקילין עליו פותחין לו תחלה לומר אל תצער עצמך השבע וטול ואפי׳ לא היה שכרו אלא פרוטה אחת ובעל הבית אומר נתתיה לא יטול השכיר אלא בשבועה וכן כל הנשבע ונוטל אפי׳ לא טען אלא פרוטה לא יטלנה אלא בשבועה כעין תורה וגאוני ספרד כתבו בהודאת מקצת שהנשבעין ונוטלין אינם צריכים טענת שתי כסף אלא שגדולי המחברים כתבו שהנתבע צריך שיכפור בשני מעין ואח״כ ישבע התובע בתקנת חכמים ויטול ופירשו הטעם שהרי כל הנשבעין בטענת ספק צריך שיהא ביניהם כפירת שתי מעין ואח״כ ישבע בספק כגון שותפין ואריסין ואפטרופסין והאשה הנושאת והנותנת בתוך הבית ובן הבית שאין אחד מאלו נשבע בטענת ספק עד שיחשוד המשביע אותן בשני כסף ומ״מ גדולי המגיהים תמהים עליהם ומה יעשה השכיר שהשכיר עצמו במעה או בפונדיון ואין ממנו דמיון לאלו שנשבעין בטענת ספק שכל אלו נשבעין להפטר ועל כרחם הם נשבעין אבל זה נשבע ליטול ולדעתו הוא נשבע ליטול ואפי׳ על פרוטה:
כשם שביארנו בשכיר שלאחר זמנו אין נשבע ונוטל כך בכל אלו שהוזכרו במשנה לא נתקנו אלא בזמנם מפני שרגלים לדבר והוא שאמרו בתוספתא לאחר זמן זה אומר חבלת בי וזה אומר לא חבלתי בך הרי זו כשאר הטענות ואף בעל הבית אינו נשבע אלא היסת כתביעה דעלמא:
כבר הקדמנו שזה שאמרו שהנגזל נשבע ונוטל אין הדבר מוחלט כל כך בידינו אלא שיש בו תנאים ועכשו הגיעה שעה לבאר ענינים אלו כלם על הסדר וכיצד הם דינין אלו:
בא הגזלן וגזם לו שיכנס לביתו ויגזלהו או ימשכנהו וראוהו שנכנס תכף לגזומו לגזול או למשכן ויצא ולא ראוהו בשעה שיצא או שראוהו ולא ראו לו כלים בידו או תחת כנפיו והלה אומר תן לי כלי שנטלת והוא אומר לא נטלתי אין זה נשבע ונוטל הואיל ולא ראוהו שנטל ולא ראו תחת כנפיו שיראה ממנו שנטל אלא נשבע זה היסת שלא נטל ועל זה אמרו עביד איניש דגזים ולא עביד:
כיוצא בו ראוהו שנטל גרזן וגזם שהוא הולך לקוץ דקלו של פלני ומצאוהו אח״כ שהוא נקצץ אין אומרין שזה קצצו עביד איניש דגזים ולא עביד וכן כל כיוצא בזה:
שמא תאמר מה דמיון מזו לזו ובזו של גרזן לא ראוהו נכנס בשדה שהדקל בתוכו שאלמלא ראוהו ודאי חייב י״א מכאן שאפי׳ ראוהו שנכנס לשדה פטור ויש חולקין בה אלא כל שראוהו חייב הואיל וראינו כניסתו וקציצת הדקל אבל זה שנכנס למשכן אין אנו רואים החסרון בעינינו אלא שהנגזל אומר שכלים אלו חסרים מביתו ומעתה אף ראוהו שנכנס פטור עביד איניש דגזים וכו׳ וראוהו נכנס בזו של ממשכן הוא כלא ראוהו בקציצת דקל ודין אחד הוא ולי נראה כדעת ראשון שהרי בגמל האוחר ונמצא גמל הרוג בצדו לא פסקנו כר׳ אחא שאמר בידוע שזה הרגו וכן שבפרק שבועת העדות (שבועות ל״ג:) לא מצאו ידיעה בלא ראייה לחייב בממון אלא בהודאה והוא הדין בזו אם ראה הדקל שלם וזה נכנס ותכף חזר וראה הדקל נקצץ ואין שם אחר עמו שהרי ידיעה גמורה אע״פ שלא ראה בקציצתו:
ראוהו שנכנס בגזום זה וכלים לו תחת כנפיו וראוהו יוצא על הדרך שנכנס אף זה אין בעל הבית נשבע ונוטל שהרי בכלים בגפו בא ובכלים בגפו יצא וכן הדין אם לא ראוהו בכניסתו וראוהו יוצא מלא תחת כנפיו שמא ביאה כיציאה ויש חולקין בזו:
ראוהו שנכנס אחר גזום זה בלא כלום תחת כנפיו וראוהו שיצא וכלים תחת כנפיו אלא שלא ידעו מה הם והלה אומר תן לי כלי שנטלת והוא אומר לא נטלתי כלום או שלי נטלתי או לא נטלתי אלא אחד והלה טוענו שתים בכל אלו נשבע בעל הבית ונוטל ולא מתורת חשוד שאם כן היינו שכנגדו חשוד אלא שסתם הדברים בא בטענה הוא שאינו מגזם בחנם ואין עליו דין חשוד אלא שתקנוה מתקנת נגזל והוא שיטעננו דבר שהוא אמיד בו שהוא שלו או שהוא אמיד להיות אותו ענין פקדון בידו ואם ראו את הכלי שהוציא אין צריך לפנים שמחזירו בעדותם ואם גזלו בשוק בפנינו ולא ראינו כמה אף זה נשבע ונוטל:
לא גזם לגזול או לגנוב אלא שנכנס בסתר וראוהו שנכנס ריקן ויצא מלא ונכנס בפני בעל הבית וראוהו עדים שיצא וכלים תחת כנפיו אם חלק עמו בגוף הענין ר״ל שלא נטל הרי האחר נשבע ונוטל והרי זה בכלל גזלן הואיל ומכחיש דברי העדים הא אם הודה מקצת הואיל ואינו מכחיש דברי העד שהרי מודה שנטל אינו נקרא גזלן ונשבע ולא משלם כדין מודה מקצת:
ותוהים: איני [כן הוא]? והא תני [והרי שנה] רבה בר שמואל ברייתא זו: קצץהמוציא מחברו עליו הראיה, ומשמע מכאן: אי לא מייתי [אם לא מביא] האומן ראיהפקע כלומר, בטלה טענתו. ולפי דברי שמואל אמאי [מדוע]? ישבע בעל הבית ורק אז יפסיד אומן! אמר רב נחמן: לצדדין קתני [שנינו] כלומר, הלכה זו יש בה שני צדדים, או שהאומן מביא ראיה ויטול, או ישבע בעל הבית ויפסיד אומן, ולא שנה אלא אחת משתי אפשרויות.
The Gemara asks: Is that so? But doesn’t Rabba bar Shmuel teach in a baraita: If there is a dispute with regard to the sum fixed as wages, the burden of proof rests upon the claimant, i.e., the craftsman, and if he does not bring proof, his claim is dismissed. The Gemara clarifies the difficulty: Why? Have the employer take an oath, and only then shall the craftsman lose the difference, in accordance with Shmuel’s ruling. Rav Naḥman said: Shmuel teaches the baraita disjunctively: Either the craftsman brings proof and receives the amount he claims, or the employer takes an oath, and the craftsman loses the difference.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יאור זרועבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) מֵיתִיבִי גהַנּוֹתֵן טַלִּיתוֹ לְאוּמָּן אוּמָּן אוֹמֵר קָצַצְתָּ לִי שְׁתַּיִם וְהַלָּה אוֹמֵר לֹא קָצַצְתִּי לְךָ אֶלָּא אֶחָת כׇּל זְמַן שֶׁטַּלִּית בְּיַד אוּמָּן עַל בעה״בבַּעַל הַבַּיִת לְהָבִיא רְאָיָה נְתָנָהּ לוֹ בִּזְמַנּוֹ נִשְׁבָּע וְנוֹטֵל עָבַר זְמַנּוֹ המע״ההַמּוֹצִיא מֵחֲבֵירוֹ עָלָיו הָרְאָיָה.

The Gemara raises an objection to Shmuel’s ruling from a baraita: With regard to one who gives his cloak to a craftsman for mending, and then the craftsman says: You fixed two dinars as my payment, and that one, the owner, says: I fixed only one dinar as your payment, then so long as it is so that the cloak is in the possession of the craftsman, it is incumbent upon the owner to bring proof that the fee was one dinar. If the craftsman gave the cloak back to him, then there are two scenarios: If the claim is lodged in its proper time, i.e., on the day of the cloak’s return, then the craftsman takes an oath and receives the two dinars. But if its proper time passed, then the burden of proof rests upon the claimant, and the craftsman would need to bring proof that the fee was two dinars.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יר״י מיגשאור זרוערשב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ומותבינן עליה הנותן טליתו לאומן, אומן אומר שתים קצצתה לי והוא אומר אחת, כל זמן שהטלית ביד אומן על בעל הבית להביא ראיה, נתנה לו בזמנו נשבע ונוטל אחר זמנו המוציא מחברו עליו הראיה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

כל זמן שהטלית ביד אומן – דבעל הבית הוי המוציא מחבירו עליו הראיה להביא עדים שלא קצץ אלא אחת.
ואותבינן עליה מהא דתניא: הנותן טליתו לאומן אומן אומר שתים קצצת לי והלה אומר לא קצצתי לך אלא אחת כל זמן שהטלית ביד האומן על בעל הבית להביא ראיה – פירוש: ואי לא מייתי ראיה משתבע אומן ושקיל כדין בעל משכון. והני מילי היכא דלא ראה, אי נמי ראה וליכא סהדי דמסהדי על ההיא טלית גופה דבעל הבית היא. ומשום הכי נשבע אומן ונוטל משום דאיכא למימר מיגו, אבל אם ראה ואיכא סהדי דמסהדי דהאי טלית גופיה דבעל הבית הוא, אע״ג דבידי אומן הוא לא מהימן דהא תנן: אומן אין לו חזקה. וכבר ביארנו ענין זה במקומו בפרק חזקת הבתים. נתנה לו – ולאחר שנתנה לו תבעו ואמר לו שתים קצצת לי, והלה אומר לא קצצתי לך אלא אחת. אם בזמנו תבעו שהוא היום שהשלים האומנות נשבע האומן ונוטל וכו׳ – והנה לענין קציצה נמי שבועה גבי אומן היא, ואמאי ישבע בעל הבית דהא אמרת קציצה מדכר דכירי לה אינשי.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מיתיבי הנותן טליתו לאומן כו׳ כל זמן שהטלית ביד האומן על בעה״ב להביא ראיה כו׳. כתב הרב אלפסי ז״ל בתשובה דמי שיש בידו משכון [אע״פ] שהוא נאמן עד כדי דמיו אפי׳ כן הרי הוא נשבע בנקיטת חפץ כשבועת המשנה ולא אמרינן מיגו דאי בעי אמר לקוחין הן בידי ונאמן בשבועת היסת ה״נ נאמן וכן כתב הר״י הלוי ז״ל וכן הסכימו רוב הגאונים ז״ל, ובעובדא דהנהו עזי דאכלי חושלא בנהרדעא דאמרי׳ פרק חזקת הבתים (ל״ו א׳) שנאמן לטעון עד כדי דמיהן הסכימו שאינו נוטל אלא בשבועה בנקיטת חפץ דכלל גדול הוא לכל הנוטלין שאינן נוטלים אלא בשבועה כשבועת המשנה שהיא כעין של תורה, וזה נמי אע״פ שיש משכון בידו נוטל חשבינן לי׳ שהרי אינו טוען כלום בגוף המשכון אלא שטוען שיש לו ליטול מבעה״ב כמה שהוא תובע. ויש שהביאו ראיה מן המכיר כליו וספריו ביד אמר דתנן ישבע כמה הוציא ויטול ולא אמרינן יהא נאמן במיגו דאי בעי אמר מינך זבינתינהו, ויש אומרים שאינה ראיה דהתם מדינא הוה לי׳ ליטול בלא שבועה אלא תקנה הוא שהתקינו כדי שלא יהיו בעה״ב מטופלים עם הגנבים והכי גרסינן עלה דההוא בירושלמי.
ויש מקשים מהא ברייתא דקציצה דקתני כל זמן שהטלית ביד האומן על בעה״ב להביא ראיה ומשמע דאי לא מייתי ראיה שקיל אומן בלא שבועה מדקתני סיפא נתנה לו בזמנו נשבע ונוטל דאלמא בשנתנה לו נשבע ונוטל הא ברישא שהטלית בידו נוטל בלא שבועה מפני דשמשכונו בידו, וליתא דכבר פירשה הר״י הלוי ז״ל הכא דברישא נמי נשבע, ואפשר לי לפרשה לפי דבריו דהכי קאמר כל זמן שהטלית ביד האומן על בעה״ב להביא ראיה או ישבע אומן ויטול, ואל תתמה שהרי אמרו כאן בכיוצא בזה דתניא אומן אומר שתים קצצת לי והלה אומר לא קצצתי אלא אחת המוציא מחבירו עליו הראיה ופירשה רב נחמן דלצדדין קתני או מביא ראיה ונוטל או ישבע בעה״ב ויפסיד. וא״ת א״כ מה בין רישא לסיפא דקתני נתנה לו בזמנו נשבע ונוטל, י״ל דה״ק כל זמן שהטלית ביד אומן אפי׳ לאחר זמנו נשבע ונוטל אבל אם נתנה לו דוקא בזמנו נשבע ונוטל.
עוד יש מקשים מדגרסינן בירושלמי בפירקין דהכא גבי שכיר הקדים לו שכרו נשבע ונוטל הי׳ בידו משכון נוטל בלא שבועה, פי׳ הקדים לו שכרו שטוען שהקדים לו שכרו אפ״ה נשבע שכיר ונוטל, שלא תאמר כיון שטוען שהקדים לו שכרו יהא נאמן דקודם שפורע פועליו בסוף היום אינו טרוד דזכור הוא אפ״ה לא היא דלעולם מחמת טרדת פועליו גם בזה אינו זכור ומיהו נשבע שכיר אבל כשיש בידו משכון נוטל בלא שבועה, וגם בזו יש לי לומר דשאני שכיר כיון דתקינו ליה רבנן דאפי׳ בלא משכון נשבע ונוטל מה שאין כן בעלמא, כל שהטלית בידו אסקיה דרגא דבעלמא אינו נוטל אלא בשבועה והשכיר נוטל בלא שבועה, וכיון דאתינן להכי תו לא צריכינן לאוקמי רישא דברייתא דקציצה בשבועת האומן דהא אוקמינן ברייתא כר׳ יהודה ובמודה במקצת ואית ליה לר׳ יהודה דכל שהשבועה אצל בעה״ב שדיוה רבנן אשכיר ואית לי׳ לר׳ יהודה דקציצה לא דכירי אינשי וטענת קציצה לדידיה כטענת נתתי ולא נטלתי לרבנן כדאיתא בסמוך, וכיון שכן לדידיה נמי כל שהטלית בידו של אומן אסקיה דרגא ונוטל בלא שבועה, כך נ״ל להעמיד דברי הגאונים, וה״ר אפרים ז״ל כתב דכל מי שטוען על המשכון נוטל בלא שבועה, ואין לזוז מדברי הגאונים הראשונים ז״ל שדבריהם דברי קבלה הם. ומיהו בעובדא דעיזי דאכלו חושלא בנהרדעא כולהו מודו דאינו נוטל אלא בשבועה כעין של תורה דכיון דהאי ידע והאי לא ידע כמה אכלו אינו נוטל אלא בשבועה, דהו״ל כמוציא הוצאות על נכסי אשתו שאע״פ שמוציא ברשות אינו נוטל אלא בשבועה ופי׳ ר״ח ז״ל בכתובות (ע״ט ב׳) טעמא דנשבע משום דהבעל יודע ואשה אינה יודעת וכל שזה יודע וזה אינו יודע נשבע זה שיודע ונוטל.
מיתיבי [מקשים] על דברי שמואל ממה ששנינו בברייתא: הנותן טליתו לאומן לתיקון, אומן אומר: ״קצצת לי שתים״, והלה בעל הבית אומר: ״לא קצצתי לך אלא אחת״, כל זמן שטלית ביד אומןעל בעל הבית להביא ראיה לדבריו. נתנה לו האומן, ותובע שכרו, אם היה זה בזמנו בזמן בו מוטל על בעל הבית לשלם קודם שיעבור על איסור הלנת שכר — נשבע האומן ונוטל, עבר זמנוהמוציא מחברו עליו הראיה.
The Gemara raises an objection to Shmuel’s ruling from a baraita: With regard to one who gives his cloak to a craftsman for mending, and then the craftsman says: You fixed two dinars as my payment, and that one, the owner, says: I fixed only one dinar as your payment, then so long as it is so that the cloak is in the possession of the craftsman, it is incumbent upon the owner to bring proof that the fee was one dinar. If the craftsman gave the cloak back to him, then there are two scenarios: If the claim is lodged in its proper time, i.e., on the day of the cloak’s return, then the craftsman takes an oath and receives the two dinars. But if its proper time passed, then the burden of proof rests upon the claimant, and the craftsman would need to bring proof that the fee was two dinars.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יר״י מיגשאור זרוערשב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) בִּזְמַנּוֹ מִיהָא נִשְׁבָּע וְנוֹטֵל אַמַּאי דיִשָּׁבַע בעה״בבַּעַל הַבַּיִת וְיַפְסִיד אוּמָּן.

The Gemara states the objection: In any event, the baraita states that if the claim is lodged in its proper time, the craftsman takes an oath and receives his payment. According to Shmuel’s ruling why should this be so? The employer should take an oath, and the craftsman should lose the difference.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףאור זרועפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
קתני מיהא בזמנו נשבע ונוטל, אמאי, ישבע בעל הבית דהא קציצה היא ואמרת קציצה ודאי מידכר דכיר לה בעל הבית.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

שנינו איפוא כי בזמנו מיהא [על כל פנים] האומן נשבע ונוטל, ולדברי שמואל אמאי [מדוע]? ישבע בעל הבית ויפסיד אומן!
The Gemara states the objection: In any event, the baraita states that if the claim is lodged in its proper time, the craftsman takes an oath and receives his payment. According to Shmuel’s ruling why should this be so? The employer should take an oath, and the craftsman should lose the difference.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףאור זרועפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק הָא מַנִּי ר׳רַבִּי יְהוּדָה הִיא דְּאָמַר כׇּל זְמַן שֶׁשְּׁבוּעָה נוֹטָה אֵצֶל בעה״בבַּעַל הַבַּיִת שָׂכִיר נִשְׁבָּע וְנוֹטֵל.

Rav Naḥman bar Yitzḥak said in response: In accordance with whose opinion is this baraita? It is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, who says: Any time that the basic obligation to take an oath is directed at the employer, as in this case, as he admits to part of the claim, the Sages instituted that the obligation to take the oath is transferred, and the hired worker takes an oath and receives his payment. But according to the opinion of the Rabbis, the employer takes an oath and is exempted, as Shmuel ruled.
ר׳ חננאלרי״ףרש״יר״י מיגשאור זרועפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ופריק רב נחמן בר יצחק הא מתניתא ר׳ יהודה היא דאמר כל זמן שבעל הבית מודה במקצת כגון שטוען האומן כי שתים קצצת לי ואתה חייב לתתם לי שתיהןא ובעל הבית אומר אין לך בידי אלא אחת לפי שלא קצצתי לך אלא אחת, והשבועה נוטה על בעל הבית לישבע וליפטר, השכיר נשבע ונוטל.
א. אצ״ל, לתת לי שתיהן.
לדעת ר״ח לא אמר ר׳ יהודה שהשכיר נשבע ונוטל אלא אם כן חייב בעל הבית שבועת מודה במקצת מן התורה, ולכן פירש ר״ח טענת השכיר שאומר לו שתים קצצת לי ואתה חייב לתתם לי, וכן כתב בהמשך דבריו ׳שטוען השכיר בכל ומודה לו בעל הבית כי נשאר לך אצלי עדיין׳. אבל הרמב״ן במלחמות כתב שלדעת ר׳ יהודה כל שהשבועה נוטה על בעל הבית אף שאינו מודה במקצת גמור וכגון שכבר פרע לו אחת או באומר לו הילך בכל זאת נשבע השכיר ונוטל. ודעת הר״י מיגש בחידושיו בזה כפירוש ר״ח שלר׳ יהודה אין השכיר נשבע ונוטל אלא אם כן חייב בעל הבית שבועת מודה במקצת מן התורה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

רבי יהודה היא כו׳ – והכא נמי שבועה אצל בעל הבית היא מן התורה שהרי מודה במקצת.
ופריק רב נחמן בר יצחק הא מני רבי יהודה היא דאמר כל זמן ששבועה נוטה אצל בעל הבית – עקרינן ליה מבעל הבית ורמינן לה אשכיר שישבע ויטול. והאי כיון דבעל הבית מיחייב שבועת התורה כדין מודה במקצ׳ הטענה עקרינן ליה נמי ורמינן לה אשכיר.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אמר רב נחמן בר יצחק: הא מני [זו כשיטת מי היא]? שיטת ר׳ יהודה היא, שאמר: כל זמן ששבועה נוטה אצל בעל הבית, שמעיקר הדין היה ראוי שבעל הבית יישבע וייפטר — תיקנו חכמים ששכיר נשבע ונוטל. אבל לדעת חכמים — בעל הבית נשבע ונפטר.
Rav Naḥman bar Yitzḥak said in response: In accordance with whose opinion is this baraita? It is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, who says: Any time that the basic obligation to take an oath is directed at the employer, as in this case, as he admits to part of the claim, the Sages instituted that the obligation to take the oath is transferred, and the hired worker takes an oath and receives his payment. But according to the opinion of the Rabbis, the employer takes an oath and is exempted, as Shmuel ruled.
ר׳ חננאלרי״ףרש״יר״י מיגשאור זרועפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(7) הֵי ר׳רַבִּי יְהוּדָה אִילֵימָא ר׳רַבִּי יְהוּדָה דְּמַתְנִיתִין אַחְמוֹרֵי קָא מחמיר דִּתְנַן רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר עַד שֶׁתְּהֵא שָׁם מִקְצָת הוֹדָאָה.

The Gemara asks: To which statement of Rabbi Yehuda is Rav Naḥman bar Yitzḥak referring? If we say he is referring to the opinion of Rabbi Yehuda in the mishna (44b), how can that be? There, he is being stringent, and restricts the cases where the worker takes an oath and receives payment, more so than the Rabbis, as we learned in the mishna: Rabbi Yehuda says: The worker does not take an oath and receive payment without any other proof unless there is partial admission on the part of the employer with regard to payment of the wages.
ר׳ חננאלרי״ףרש״יר״י מיגשאור זרועפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ואמרינן הי ר׳ יהודה, אי נימא ר׳ יהודה דמתניתין והא מחמיר הוא לשכיר דאמר לעולם אין השכיר נשבע ונוטל {אלא} אם יש מקצת הודאה שטוען השכיר בכל ומודה לו בעל הבית כי נשאר לך אצלי עדיין.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אחמורי מחמיר – על השכיר למשקל שבועה מיניה ושדיוה על בעל הבית.
ודייקינן: הי רבי יהודה? אלימא רבי יהודה דמתני׳, דתנן רבי יהודה אומר עד שתהא שם מקצת הודאה אחמורי קא מחמיר – על השכיר דלא לישתבע ולישקול אלא עד דמחייב בעל הבית שבועה מן התורה כדין מודה במקצת דעקרינן ליה מיניה ורמינן לה אשכיר. והיכי דייקת מינה דמיקיל הכא גביה למישתבע ומישקל ואפילו בקציצה.
ולענין הא דקתני במתני׳: רבי יהודה אומר עד שתהא שם מקצת הודאה – אם תשאל כיון דאוקימנא למתני׳ שיש עדים שראוהו שיצא וכלים טמונין תחת כנפיו, מפני מה הצריך עוד רבי יהודה בכאן למקצת הודאה כדי שתהא שם שבועה מעיקר הדין על הגזלן ותעקר ממנו בתקנתא דרבנן ותחזור על הנגזל? בלאו הכי נמי הרי יש שם שבועה על הגזלן מעיקר הדין בעדים אלו שמעידין שיצא וכלים טמונין לו תחת כנפיו. שנמצא שמעידין שיש לו אצלו כלים ואינן יודעין כמה הן, דהוה ליה כמנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי והעדים מעידין חמשין דקיימא לן שהוא חייב שבוע׳. כדגרסינן במסכת׳ בבא מציעא בפרק שנים אוחזין בטלית (ב״מ ג׳.): תני רבי חייא מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי כלום והעדים מעידין שיש לו חמשין נותן לו חמשין ונשבע לו על השאר, שלא תהא הודאת פיו גדולה מהעדת עדים מקל וחומר. וכיון שכן אמאי הוצרך רבי יהודה בכאן למקצת הודאה? תשו׳: כי אמרינן לא תהא הודאת פיו גדולה מהעדת עדים הני מילי היכא דאמרי עדים שיש לו אצלו חמשים או דבר שהוא ממון ודאי. אבל הכי כיון שאין מעידין אלא על דבר שהוא טמון תחת כנפיו לא היה הנתבע מתחייב בכאן שבועה בעדותן, שהרי אין מעידין עדות ברורה שיש לו אצלו ממון ממש. לפי שאפשר לומר שמא עפר היה תחת כנפיו או סובין או דבר שאין בו שוה פרוטה, וכן שלא היה הנתבע מתחייב מעיקר הדין שבועה בעדותן לפי שלא העידו עליו בממון ממש. לפיכך הוצרך רבי יהודה בכאן שתהא שם מקצת הודאה כדי שיהא שם חיוב שבועה על הגזלן מעיקר הדין ותיעקר ממנו בתקנתא דרבנן ותחזור על הנגזל. נמצא עכשיו הכלל העולה בידינו בדין זה שאין אנו מחייבין שישבע הנגזל ויטול אלא כשהיו עדים שמעידין שראוהו שגזלו ואינן יודעין מה גזלו או כמה גזלו, אי נמי כשנכנס לביתו למשכנו שלא ברשות שהוא כעין גזילה וראוהו שיצא ודבר טמון תחת כנפיו ואינן יודעין מה הוא. אבל אם אין שם עדים שגזלו ולא שנכנס לביתו למשכנו ומשכנו לענין גזילה אם הגזלן אומר לא היו דברים מעולם הוה ליה כמנה לי בידך אין לך בידי שנשבע שבועת היסת ויפטר. ואם הגזלן מודה לו שגזלו מקצת וכפר לו מקצת, כיון שגזלן הוא אי אפשר לישבע וכיון שאין שם עדים שגוזלו אי אפשר להחזירה על הנגזל, הילכך נותן לו אותו מקצת והולך לו בלי שבועה. ולענין הממשכון חבירו שלא ברשות ואין עדים שנכנס לביתו למשכנו ומשכנו. אם היה בעל הבית מצוי שם בשע׳ שמשכנו אם הממשכן כופר ואומר לא היו דברים מעולם, הוה ליה כמנה לי בידך אין לך בידי שנשבע שבועת היסת ונפטר. ואם מודה במקצת וכופר במקצת נשבע שבוע׳ התור׳ ונותן אותו מקצת שהודה לו. ואם שלא בפני בעל הבית משכנו בין הודה במקצת בין לא הודה במקצת אינו חייב שבוע׳ כלל, לפי שאין נשבעין בין שבוע׳ היסת בין שבועת התורה על טענת שמא אלא על טענת ברי. ואין לנו מי שנשבע על טענת שמא אלא אותן השנוין במשנ׳ השותפי׳ והאריסין וכו׳ כדקתני במתני׳ בהדיא ואלו נשבעין שלא בטענה, ופרישנא בגמרא הכי ואלו נשבעין שלא בטענת ברי אלא בטענת שמא. אבל ודאי אם מודה שמשכנו בדבר שיש לו אצלו ובעל הבית אומר אין לו עלי כלום, כיון שטענה זו טענת ברי הוא אצלו שהרי בעל הבית אומר אין לו עלי כלום, הרי הממשכון נשבע בתקנתא דרבנן שבועה כעין דאורייתא ונוטל. משום דאמרינן מיגו דאי בעי אמר לא היו דברים מעולם, מהימן כי אמר יש לי אצלו כך וכך נאמן ובשבועה כעין דאורייתא כדין כל נשבע ונוטל.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ושואלים: הי [איזה] ר׳ יהודה? כלומר, מהיכן אנו למדים שכך היא דעתו? אילימא [אם תאמר] ר׳ יהודה דמתניתין [של משנתנו], הלוא אחמורי קא מחמיר [מחמיר הוא] בענין זה, ומצמצם את המקרים בהם השכיר נשבע ונוטל, דתנן [ששנינו במשנתנו], ר׳ יהודה אומר: אין השכיר נשבע ונוטל עד שתהא שם מקצת הודאה, שבעל הבית חייב שבועה מן התורה, אבל אם בעל הבית כופר הכל — אין השכיר נשבע ונוטל. ומן הסתם הוא סבור כן גם במקרה של קציצה!
The Gemara asks: To which statement of Rabbi Yehuda is Rav Naḥman bar Yitzḥak referring? If we say he is referring to the opinion of Rabbi Yehuda in the mishna (44b), how can that be? There, he is being stringent, and restricts the cases where the worker takes an oath and receives payment, more so than the Rabbis, as we learned in the mishna: Rabbi Yehuda says: The worker does not take an oath and receive payment without any other proof unless there is partial admission on the part of the employer with regard to payment of the wages.
ר׳ חננאלרי״ףרש״יר״י מיגשאור זרועפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(8) אֶלָּא רַבִּי יְהוּדָה דְּבָרַיְיתָא דְּתַנְיָא שָׂכִיר כׇּל זְמַן שֶׁלֹּא עָבַר עָלָיו זְמַנּוֹ הֲרֵי זֶה נִשְׁבָּע וְנוֹטֵל וְאִם לָאו אֵינוֹ נִשְׁבָּע וְנוֹטֵל וְאָמַר ר׳רַבִּי יְהוּדָה אֵימָתַי בִּזְמַן שֶׁאָמַר לוֹ תֵּן לִי שְׂכָרִי חֲמִשִּׁים דִּינָר שֶׁיֵּשׁ לִי בְּיָדֶךָ וְהוּא אוֹמֵר הִתְקַבַּלְתְּ מֵהֶן דִּינַר זָהָב אוֹ שֶׁאָמַר לוֹ שְׁתַּיִם קָצַצְתָּ וְהַלָּה אוֹמֵר לֹא קָצַצְתִּי לְךָ אֶלָּא אֶחָת.

Rather, he is referring to the opinion of Rabbi Yehuda in a baraita; as it is taught: A hired worker, as long as the time allotted for him to receive his wages has not passed, takes an oath and receives payment of his claim, and if not, i.e., the time has passed, he does not take an oath and receive payment. And Rabbi Yehuda said: When does the worker take such an oath? It is in a situation when he said to his employer: Give me my wages of fifty silver dinars, which are still in your possession. And the employer says: You have already received a golden dinar, equal to twenty-five silver dinars, from them. Alternatively, the worker said to him: You fixed two coins as my payment; and the other, the employer, says: I fixed only one coin as your payment.
ר׳ חננאלרי״ףר״י מיגשאור זרועפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
אלא ר׳ יהודה דברייתא הוא, דתניא שכיר כל זמן אשעובר עליו בכגון לא תלין פעולת שכיר הרי זה נשבע ונוטל, ואם לאו אינו נשבע. א״ר יהודה אימתי בזמן שאמר לו תן שכרי נ׳ זוז והוא אומר נתקבלתה מהן דינר זהב, או שאמר לו שתים קצצתה לי והוא אומר אחת.
א. כבגמרא ק״ג: דתניא כל זמן שעובר עליו הרי זה נשבע ונוטל, אינו עובר עליו אם יש עדים וכו׳.
ב. בד״ו הגיהו: משום.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אלא ר׳ יהודה דברייתא, דתניא: שכיר כל זמן שלא עבר עליו זמנו הרי זה נשבע ונוטל וכו׳ עד שאמר לו שתים קצצת לי והלה אומר לא קצצתי לך אלא אחת – הנה בפירוש קתני דלענין קציצה נמי נשבע שכיר ונוטל.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אלא הכוונה היא לדברי ר׳ יהודה המפורשים שבברייתא, דתניא [ששנויה ברייתא]: שכיר כל זמן שלא עבר עליו זמנוהרי זה נשבע ונוטל, ואם לאו, שעבר זמנו — אינו נשבע ונוטל. ואמר ר׳ יהודה: אימתי? בזמן שאמר לו לבעל הבית: ״תן לי שכרי חמשים דינר שיש לי בידך״ והוא בעל הבית אומר: ״התקבלת מהן דינר זהב״, או שאמר לו: ״שתים קצצת״ והלה אומר: ״לא קצצתי לך אלא אחת״, שהיתה כאן הודאה במקצת.
Rather, he is referring to the opinion of Rabbi Yehuda in a baraita; as it is taught: A hired worker, as long as the time allotted for him to receive his wages has not passed, takes an oath and receives payment of his claim, and if not, i.e., the time has passed, he does not take an oath and receive payment. And Rabbi Yehuda said: When does the worker take such an oath? It is in a situation when he said to his employer: Give me my wages of fifty silver dinars, which are still in your possession. And the employer says: You have already received a golden dinar, equal to twenty-five silver dinars, from them. Alternatively, the worker said to him: You fixed two coins as my payment; and the other, the employer, says: I fixed only one coin as your payment.
ר׳ חננאלרי״ףר״י מיגשאור זרועפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(9) אֲבָל אָמַר לוֹ לֹא שְׂכַרְתִּיךָ מֵעוֹלָם אוֹ שֶׁאָמַר לוֹ שְׂכַרְתִּיךָ וְנָתַתִּי לְךָ שְׂכָרֶךָ הַמּוֹצִיא מֵחֲבֵירוֹ עָלָיו הָרְאָיָה.

The baraita continues: But if the employer said to him: I never hired you, or he said to him: I hired you but gave you your wages, the burden of proof rests upon the claimant, i.e., the worker. Rabbi Yehuda rules that it is only when they disagree about the amount of the wages owed to the worker that the worker takes an oath and is paid his claim by his employer.
ר׳ חננאלרי״ףאור זרועפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
אבל אמר לו לא שכרתיך, או שאמר לו שכרתיך ונתתי לך שכרך, המוציא מחבירו עליו הראיה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אבל אם אמר לו בעל הבית: ״לא שכרתיך מעולם״, או שאמר לו: ״שכרתיך ונתתי לך שכרך״המוציא מחבירו עליו הראיה. הרי שר׳ יהודה אומר במפורש שבמקרה של קציצה — נשבע השכיר ונוטל.
The baraita continues: But if the employer said to him: I never hired you, or he said to him: I hired you but gave you your wages, the burden of proof rests upon the claimant, i.e., the worker. Rabbi Yehuda rules that it is only when they disagree about the amount of the wages owed to the worker that the worker takes an oath and is paid his claim by his employer.
ר׳ חננאלרי״ףאור זרועפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(10) מַתְקֵיף לַהּ רַב שִׁישָׁא בְּרֵיהּ דְּרַב אִידִי אֶלָּא קָצַץ רַבִּי יְהוּדָה הִיא וְלָא רַבָּנַן הַשְׁתָּא הֵיכִי דְּמַחְמַיר רַבִּי יְהוּדָה מְקִילִּי רַבָּנַן הֵיכָא דְּמֵקֵיל רַבִּי יְהוּדָה מַחְמְרִי רַבָּנַן.

Rav Sheisha, son of Rav Idi, objects to this: But is this baraita, which says that the craftsman can take an oath about the sum fixed as the price, the opinion of only Rabbi Yehuda, and not that of the Rabbis? Now, where Rabbi Yehuda is stringent and restricts the opportunities of the worker to take an oath and receive payment in the mishna, the Rabbis are lenient, granting the worker the right to take an oath as proof that he has not been paid, then in a case where Rabbi Yehuda is lenient in the dispute described in the baraita concerning the amount fixed as wages, granting the worker the right to take an oath as proof of his claim, would the Rabbis be stringent with regard to the worker and grant the employer the right to take an oath and be exempt?
ר׳ חננאלרי״ףרש״יר״י מיגשאור זרועפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ומתקפי עלה וכי קצץ בזמנו נשבע ונוטל לר׳ יהודה ולא רבנן, השתא בשכיר דמחמיר ר׳ יהודה ואמר אינו נשבע אלא עד שתהא שם מקצת הודאה מקילי רבנן ואמרי אע״ג דלית שם מקצת הודאה נשבע ונוטל, היכא דמיקל ר׳ יהודה בקציצה ואמר נשבע ונוטל מחמרי רבנן ואמרי לא.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אלא קצץ ר׳ יהודה היא ולא רבנן – בתמיה הא דקתני דאקציצה נשבע שכיר רבי יהודה קאמר לה ולא רבנן השתא היכא דמחמיר ר׳ יהודה אשכיר כגון בשאין מקצת הודאה אצל בעל הבית מקילין רבנן אשכיר והימנוה בשבועה.
מתקיף לה רב שישא בריה דרב אידי לרב אלא – הא דקתני הכא או שאמר לו שתים קצצת לי שנשבע שכיר ונוטל רבי יהודה היא דסבר לה בלחוד ולא רבנן, השתא היכא דמחמיר רבי יהודה – גבי שכיר לענין נתתי ולא נטלתי, דסבר דאינו נשבע ונוטל אלא עד שיודה בעל הבית במקצת, מקילי רבנן – גביה דסבר דשכיר נשבע ונוטל ואף על פי שלא הודה בעל הבית במקצת. היכא דמיקיל רבי יהודה – גביה דסבר דאפילו לענין קציצה נמי נשבע שכיר ונוטל, לא כל שכן דמקילי רבנן.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מתקיף לה [מקשה על כך] רב שישא בריה [בנו] של רב אידי: אלא לפי הסבר זה, ברייתא זו בקצץ, שאם היה זה בזמנו נשבע השכיר ונוטל, שיטת ר׳ יהודה היא ולא רבנן [חכמים]? אבל תמוה הדבר, השתא [עכשיו, הרי] היכי [במקום] שמחמיר ר׳ יהודה על השכיר, במשנתנו, שטוען בעל הבית ששולם כל שכרו, ולדעת ר׳ יהודה צריך השכיר להביא ראיה — מקילי רבנן [מקילים חכמים] על השכיר, ואומרים שיישבע השכיר ויטול. היכא דמקיל [במקום שמקל] ר׳ יהודה, בקציצה, שלדעת ר׳ יהודה השכיר נשבע ונוטל — מחמרי רבנן [מחמירים חכמים] ואומרים שיישבע בעל הבית הבית וייפטר?
Rav Sheisha, son of Rav Idi, objects to this: But is this baraita, which says that the craftsman can take an oath about the sum fixed as the price, the opinion of only Rabbi Yehuda, and not that of the Rabbis? Now, where Rabbi Yehuda is stringent and restricts the opportunities of the worker to take an oath and receive payment in the mishna, the Rabbis are lenient, granting the worker the right to take an oath as proof that he has not been paid, then in a case where Rabbi Yehuda is lenient in the dispute described in the baraita concerning the amount fixed as wages, granting the worker the right to take an oath as proof of his claim, would the Rabbis be stringent with regard to the worker and grant the employer the right to take an oath and be exempt?
ר׳ חננאלרי״ףרש״יר״י מיגשאור זרועפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(11) וְאֶלָּא מַאי רַבָּנַן וְאֶלָּא הָא דְּתָנֵי רַבָּה בַּר שְׁמוּאֵל קָצַץ הַמּוֹצִיא מֵחֲבֵירוֹ עָלָיו הָרְאָיָה מַנִּי לָא רַבִּי יְהוּדָה וְלָא רַבָּנַן.

The Gemara wonders: Rather, what can be said, that the baraita is in accordance with the opinion of the Rabbis? But if so, then with regard to that baraita that Rabba bar Shmuel teaches, that in a dispute about the sum fixed for the craftsman’s wages the burden of proof rests upon the claimant, whose opinion is it? It is not the opinion of Rabbi Yehuda, and not that of the Rabbis. According to Rabbi Yehuda the craftsman takes an oath to prove his claim about the wage, and according to the Rabbis, it is the employer who must take an oath to exempt himself from paying the higher wage.
ר׳ חננאלרי״ףר״י מיגשאור זרועפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
אואלא הא דתני רבה בר שמואל קצץ המוציא מחברו עליו הראיה, ואי לא מייתי ראיה פקע, מני לא ר׳ יהודה דהא (ר׳) תני בזמנו נשבע ונוטל, ולא רבנן, דאי רבנן הא אמרי בלעולם נשבע ונוטל.
א. בגמרא לפנינו גרסינן, ואלא מאי רבנן וכו׳. וגירסת ר״ח היא כבגמרא ק״ג: מתקיף לה רב ששת בריה דרב אידי אלא קצץ ר׳ יהודה היא ולא רבנן השתא היכא דמחמיר ר׳ יהודה מקלו רבנן היכא דמקיל ר׳ יהודה מחמרו רבנן, ואלא הא דתני רבא בר שמואל קצץ המוציא מחבירו עליו הראיה מני לא ר׳ יהודה ולא רבנן. אלא הכא בהא קא מיפלגי וכו׳. (המילים ׳ואלא מאי רבנן׳ חסרות גם בגמרא כי״פ). גירסא דומה הובא בריטב״א (למעט סוף הקטע שגרס, אלא לעולם מיפלג פליגי) וכתב עליה שזו היא גירסת הספרים שלא נמחקו, ופרישו לה רבנן דתרתי פריך, חדא איך אפשר דפליגי ר׳ יהודה וחכמים בסברות הפוכות לגמרי. ועוד ברייתא דהמוציא מחבירו עליו הראיה דלא כמאן, לא כר׳ יהודה דאמר שכיר נשבע ונוטל ולא כרבנן דאמרי בעל הבית נשבע ונפטר. וככל הנראה זו היא גירסת ר״ח ופירושו. וכתב הריטב״א שנתקשו בה הראשונים למה חזרה הגמרא ממה שתירצוה לברייתא לעיל דלצדדין קתני ואם אינו מביא ראיה נשבע בעל הבית ולעולם ברייתא כרבנן. (עוד כתב הריטב״א שמחקו את הגירסא ׳אלא׳ וגרסי לעולם מיפלג פליגי). וכתב הריטב״א דהיינו טעמא שחזרה הגמרא מהאי אוקימתא דלצדדין קתני משום שלא ניחא ליה לגמרא לפרש את כל הברייתות שנאמר בהם המוציא מחבירו עליו הראיה לצדדין. אולם דברי הריטב״א הם לפי שיטתו שאפשר לפרש את הברייתות כפשוטם, ומשום שסובר כדעת הרמב״ן דר׳ יהודה מודה ששבועה אצל שכיר כל שיש הודאה בעיקר התביעה גם אם אין חיוב שבועה מן התורה, והוכיח כן מדאוקמינן לה לברייתא דקתני אחר זמנו המוציא מחבירו עליו הראיה כר׳ יהודה, ועל כרחך שאין כאן שבועת מודה במקצת ונאמן בעל הבית בלא שבועה. אולם לדעת הר״י מיגש דלא אמר ר׳ יהודה ישבע שכיר אלא כשיש חיוב שבועת התורה דמודה במקצת, על כרחך אם באנו לפרש הבריתא דעבר זמנו המוציא מחבירו עליו הראיה לדעת ר׳ יהודה צריך לומר דלצדדין קתני, ואם לא הביא ראיה ישבע בעל הבית כיון שהוא מודה במקצת. וכמו כן סובר הריטב״א שלדעת ר׳ יהודה אם אין הודאה בעיקר הטענה לא תקנו שבועה כלל אצל בעל הבית, ולדבריו ברייתא דר׳ יהודה שאם אמר לו נתתי לך שכרך המוציא מחבירו עליו הראיה מתפרשת כפשוטה שלדעת ר׳ יהודה נאמן בעל הבית בלא שבועה. אבל לדעת ר״י מיגש (ואולי גם להרמב״ן) שאם אין הודאה במקצת תקנו שבועה אצל בעל הבית, על כרחך צריך לומר דלצדדין קתני ואם לא הביא ראיה נשבע בעל הבית שנתן לו שכרו. ואם דעת ר״ח שיש שבועה אצל בעל הבית צ״ב למה חזרה הגמרא מהא דמוקים לה לצדדין.
ב. הלשון לעולם נשבע ונוטל צ״ע. ולגרסתנו בגמרא דקושיית הגמרא היא אם רבנן מודים לר׳ יהודה עוד יש לדחוק בלשון ר״ח ולפרש ׳לעולם׳ בין במודה במקצת ובין בכופר הכל. ומש״כ ר״ח ׳לעולם׳ אין כונתו כניגוד למה שכתב בדעת ר׳ יהודה שרק ׳בזמנו׳ נשבע ונוטל. (עוד אפשר לפרש דלעולם׳ קאי אאחר זמנו, ולרבנן אין הפרש בקציצה בין תוך זמנו ללאחר זמנו, דכיון שהודה בעל הבית במקצת כבר עבר על בל תלין וליכא חזקה, ולכן גם אחר זמנו נשבע ונוטל). אבל לגירסת ר״ח בגמרא דמקשינן אי רבנן פליגי אר׳ יהודה וכמו שכתב ריטב״א, ולרבנן נשבע ונפטר, יש להגיה בדברי ר״ח: ולעולם אינו נשבע ונוטל.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ואקשינן על האי אתקפתא דרב שישא: אלא הא דתני רבה בר שמואל קצץ המוציא מחבירו עליו הראיה מני – כלומר אי ס״ד דרבנן לא פליגי עליה דרבי יהודה לענין קציצה וכולהו סבירא להו דשבועה גבי שכיר היא, הא דתני רבה בר שמואל קצץ המוציא מחבירו עליו הראיה דפרישנא דלצדדין קתני או יביא ראיה ויטול או ישבע בעל הבית ויפסיד, מני? לא רבי יהודה ולא רבנן.
אלא – לאו שמע מינה דרבנן פליגי אדרבי יהודה בקציצה וסברי דשבועה לאו גבי שכיר היא שישבע ויטול, אלא גבי בעל הבית היא שישבע ויפסיד שכיר. והאי שבועה דמשתבע בעל הבית אם מודה במקצת הוא הויא לה שבועתו מן התורה ואם אינו מודה במקצת הוי לה שבועתו מדרבנן. ודתני רבה בר שמואל מני רבנן היא. ומאי דאתקיף רב שישא בריה דרב אידי השתא היכא דמחמיר רבי יהודה מקילי רבנן היכא דמקיל רבי יהודה מחמיר רבנן, לאו מילתא היא ואין שם דרך לתימה זה דר׳ יהודה ורבנן לאו מדרך חומרא וקולא קא אתו לה כדי שתתמה על דבר זה. אלא כל חד מינייהו בטענה קא אתי ליה, דרבי יהודה סבר כי עבדינן תקנתא למעקר שבועה מבעל הבית ומרמא אשכיר, הני מילי שבועה דמיחייב בה בעל הבית מן התורה בין בנתתי ולא נטלתי בין לענין קציצה, אבל שבועה דמיחייב בה מדרבנן הוי לה תקנת׳ ותקנת׳ לתקנתא לא עבדינן בין לענין נתתי ולא נטלתי בין לענין קציצה. ולהכי קתני רבי יהודה אומר עד שיהא שם מקצת הודאה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

על קושיה זו משיבים: ואלא מאי [מה], ברייתא זו שיטת רבנן [חכמים היא]? ואלא הא דתני [ברייתא זו ששנה] רבה בר שמואל: קצץהמוציא מחבירו עליו הראיה, אם כן, מני [כשיטת מי היא]? לא שיטת ר׳ יהודה ולא שיטת רבנן [חכמים]! שהרי לשיטת חכמים נשבע בעל הבית, ולשיטת ר׳ יהודה שכיר נשבע גם על הקציצה!
The Gemara wonders: Rather, what can be said, that the baraita is in accordance with the opinion of the Rabbis? But if so, then with regard to that baraita that Rabba bar Shmuel teaches, that in a dispute about the sum fixed for the craftsman’s wages the burden of proof rests upon the claimant, whose opinion is it? It is not the opinion of Rabbi Yehuda, and not that of the Rabbis. According to Rabbi Yehuda the craftsman takes an oath to prove his claim about the wage, and according to the Rabbis, it is the employer who must take an oath to exempt himself from paying the higher wage.
ר׳ חננאלרי״ףר״י מיגשאור זרועפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(12) אֶלָּא אָמַר רָבָא בְּהָא קָמִיפַּלְגִי רַבִּי יְהוּדָה סָבַר בִּדְאוֹרָיְיתָא עֲבַדוּ לֵיהּ תַּקַּנְתָּא לְשָׂכִיר וּבִדְרַבָּנַן הֲוַאי תַּקַּנְתָּא וְתַקַּנְתָּא לְתַקַּנְתָּא לָא עָבְדִינַן.

Rather, Rava said that they disagree about this: Rabbi Yehuda holds that only in the case of an oath mandated by Torah law did the Sages institute an ordinance for the benefit of the hired worker that he can take an oath to support his claim. When the employer’s claim contains an admission to part of the claim of the worker, the employer is required by Torah law to take an oath to support his claim. But with regard to an oath mandated by rabbinic law, such as where the employer denies owing any money, where according to Shmuel he still must take an oath, the original oath is already an ordinance, and we do not institute an ordinance to adjust an already-instituted ordinance.
ר׳ חננאלרי״ףרש״יתוספותאור זרועפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
אלא ר׳ יהודה ורבנן דמתניתין בהא פליגי, ר׳ יהודה סבר היכא דאיכא שבועה דאוריתא על בעל הבית כגון שמודה מקצת טענה תקינו ליה רבנן לשכיר להיות נשבע ונוטל, אבל בשבועה דרבנן תקנתא היא לישבע בעל הבית, ועוד תקנה לישבע השכיר דהיא תקנתא לתקנתא לא עבדו.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אלא בהא פליגי כו׳ – ולעולם קצץ ר׳ יהודה ולא רבנן והא דתני רבה בר שמואל רבנן היא ודקשיא לך השתא היכא דמחמיר ר׳ יהודה כו׳ אין ובהא פליגי רבי יהודה סבר בדאורייתא עבדו רבנן תקנתא לשכיר היכא דאיכא אבעל הבית שבועה דאורייתא עבדו רבנן תקנה לשכיר למיפכיה לשבועה עליה אבל אדרבנן תקנה היא ותקנתא לתקנתא לא עבדינן היכא דאין שם מקצת הודאה דלא רמיא אבעל הבית אלא שבועת היסת דרבנן היא גופה תקנתא היא כרב נחמן ותקנתא לתקנתא להפכה מבעל הבית ולמישדייה אשכיר לא עבוד רבנן.
בדרבנן תקנתא הוא – פירוש שצריך לתקן שבועה וגם צריך לעוקרה ממקום שהיא ראויה להיות דהיינו בעל הבית ולא עבדי תקנתא לתקנתא ולא כמו שפירש הקונט׳ תקנתא היא כדרב נחמן דאמר משביעין אותו שבועת היסת שהרי אותה שבועה לא היתה בימי תנאים דהתנן אין לך בידי פטור ואמרינן נמי בפ״ב דקידושין (דף מג:) והשתא דתקון רבנן שבועת היסת.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אלא אמר רבא: אין מקום מתחילה לקושייתו של רב שישא, שכן מחלוקת ר׳ יהודה וחכמים במשנתנו (האם שכיר נשבע ונוטל רק כשבעל הבית מודה במקצת) אינה האם להקל או להחמיר על השכיר, אלא באלו מקרים ניתן לתקן שבועה. ובהא קמיפלגי [בענין זה חלוקים הם], ר׳ יהודה סבר [סבור]: בדאורייתא עבדו ליה תקנתא דברים שמן התורה עשו לו תקנה] לשכיר, שבכל מקום שיש מן התורה חובת שבועה על בעל הבית (כשהוא מודה במקצת) עשו חכמים תקנה שיישבע השכיר ויטול. ובדרבנן [ובדברי חכמים] במקרים שראו חכמים צורך לתקן שבועה (כאשר בעל הבית כופר בכל), הואי תקנתא [הרי זו תקנה], ותקנתא לתקנתא לא עבדינן [ותקנה לתקנה אין אנו עושים], אלא בעל הבית עצמו יישבע וייפטר.
Rather, Rava said that they disagree about this: Rabbi Yehuda holds that only in the case of an oath mandated by Torah law did the Sages institute an ordinance for the benefit of the hired worker that he can take an oath to support his claim. When the employer’s claim contains an admission to part of the claim of the worker, the employer is required by Torah law to take an oath to support his claim. But with regard to an oath mandated by rabbinic law, such as where the employer denies owing any money, where according to Shmuel he still must take an oath, the original oath is already an ordinance, and we do not institute an ordinance to adjust an already-instituted ordinance.
ר׳ חננאלרי״ףרש״יתוספותאור זרועפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(13) וְרַבָּנַן סָבְרִי בִּדְרַבָּנַן נָמֵי עָבְדִינַן תַּקַּנְתָּא לְשָׂכִיר וּקְצִיצָה מִידְכָּר דְּכִיר.:

And the Rabbis hold that with regard to an oath mandated by rabbinic law, we also institute an ordinance for the benefit of the hired worker; but with regard to a dispute about the amount fixed as wages, they maintain that the employer will remember the amount, and therefore he takes the oath and is exempt, as Shmuel ruled. According to Rabbi Yehuda, the worker takes the oath in that case, as the employer admits to part of the claim, and the Sages transferred the oath to the worker as the means by which he can prove his claim. Rav Sheisha’s objection is therefore not valid. The difference between Rabbi Yehuda and the Rabbis is not that Rabbi Yehuda is more stringent; rather, it relates to the circumstances under which they see fit to have the worker take the oath.
ר׳ חננאלרי״ףרש״יר״י מיגשתוספותאור זרועפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ורבנן סברי אפילו בשבועה דרבנן עבדו תקנתא לשכיר. אבל קציצה אדברי הכל ודאי דכיר לה.
א. רש״י פירש ׳וקציצה מידכר דכיר׳ לרבנן דפליגי אר׳ יהודה, אבל ר׳ יהודה סבירא ליה דגם בקציצה אמרינן בעל הבית טרוד בפועליו ולכן נשבע שכיר ונוטל. אבל ר״ח כתב דכולי עלמא סבירא להו דקציצה מדכר דכיר, ועל כרחך טעמא דשכיר בזמנו נשבע ונוטל לר׳ יהודה אינו משום דבעל הבית טריד בפועליו, שהרי לעיל אקשינן להך טעמא דטריד בפועליו אי הכי אפילו עבר זמנו נמי ושנינן חזקה אין בעל הבית עובר בבל תלין, ולר׳ יהודה שאין שכיר נשבע ונוטל אלא כשבעל הבית מודה במקצת אין הפרש בין קודם זמנו לאחר זמנו, ואם בעל הבית מודה עכשיו במקצת הרי כבר עבר בבל תלין (ראה תוספות ד״ה לא קצצתי). ועל כרחך טעמא דאחר זמנו לר׳ יהודה אינו משום חזקה שאין בעל הבית עובר משום בל תלין. ואפשר דלא הקשו בגמרא לעיל ׳ומשום כדי חייו דשכיר קנסינן ליה לבעל הבית׳ אלא על עיקר תקנת השבועה ולרבנן, אבל לר׳ יהודה שאין השכיר נשבע ונוטל אלא כשבעל הבית מודה במקצת די בטעמא דכדי חייו לעקור שבועה מבעל הבית ולהטילה על השכיר.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

וקציצה מידכר דכירי אינשי – סבירא להו לרבנן דפליגי אדרבי יהודה הלכך אחמירו בה גבי שכיר.
ורבנן סברי אפילו שבועה דמיחייב בה בעל הבית מדרבנן עבדינן לה נמי תקנתא – ועקרינן לה נמי מיניה ורמינן לה אשכיר. ולהכי קתני שכיר בזמנו נשבע ונוטל ואעפ״י שלא הודה בעל הבית במקצת, שהרי היה על בעל הבית לישבע שבועה דרבנן כעין דאורייתא שכבר נתן, כמו שתקינו לענין קציצה כמו שביארנו למעלה. וכיון דבדרבנן נמי עבדינן תקנתא האי שבוע׳ דהוה להו לתקונה אבעל הבית עקרינן לה מיניה ורמינן לה אשכיר. ולענין קציצה נמי קסברי רבנן טעמא מאי תקון רבנן דמשתבע שכיר ושקיל משום דב״ה טרוד בפועליו הוא, וכי טריד לענין נתינה הוא דטריד אבל קציצה ודאי מדכר דכיר לה. הילכך אוקימנא לה לשבועה דתקינו רבנן אבעל הבית בדוכתא ולא עקרינן לה מינה, אלא מישתבע שבועה כעין דאוריית׳ דתקנתא דרבנן דלא קצץ אלא אחת ומיפטר. ורבי יהודה סבר לגבי קציצ׳ נמי בעל הבית טרוד בפועליו הוא, ולהכי עקרינן לה לשבועה דקציצה נמי היכא דהויא שבועה דאוריית׳ ורמינן לה אשכיר. וכיון דרבי יהודה ורבנן כל חד מנייהו בסבר׳ דנפשיה מטעמא אתי לה ליכא למיתמה בה השתא היכא דמחמיר רבי יהודה מקילי רבנן וכו׳, דהא לאו מדרך חומרא וקולא קא אתי לה, אלא כל חד מינייהו סברא דיליה בטעמא קא תלי לה.
והאי שבועה דתקינו רבנן אבעל הבית לגבי קציצה, לא משכחת לה אלא לגבי דאמר ליה הילך אי נמי ביהב ליה מקמי הכי ההוא דינר דקא מודה ביה וקא אתו השתא לבי דינא לאנצויי בהאי דינר אחרינא. דמדאורייתא לא מחייב שבועה וקא תקון רבנן עליה שבועה כעין דאורייתא, כדי שלא ילך שכיר בפחי נפש וכבר ביארנו דבר זה למעלה, אבל אם מודה במקצת שבועתו מדאורייתא היא. אשתכח השתא דלענין קציצה היכא דליכא על בעל הבית שבועה דאורייתא, דכולי עלמא בין לרבי יהודה בין לרבנן בעל הבית משתבע בתקנתא דרבנן מפסיד שכיר. לרבנן משום דקציצה מידכר דכיר לה ולרבי יהודה משום דתקנתא לתקנתא לא עבדינן. ובהיכא דאיכא על בעל הבית שבועה דאורייתא הוא דפליגי. דלרבנן כיון דסברי קציצה מדכר דכיר לה, קא אמרינן דלא עבדי רבנן תקנתא בכי הא למעקריה מבעל הבית ומישדייה אשכיר, אלא בעל הבית הוא דמשתבע בדין תורה ומפסיד שכיר. ורבי יהודה סבר קציצה נמי לא מידכר לה, וכיון דשבועה דאיכא עליה דבעל הבית מן התורה היא עקרוה רבנן מן בעל הבית ושדיוה אשכיר, כדין נתתי ולא נטלתי היכא דאיכא על בעל הבית שבועה דאורייתא. ולענין נתתי ולא נטלתי, אי שבועה דאיכא עליה דבעל הבית שבועה דאורייתא היא דכולי עלמא בין לר׳ יהודה בין לרבנן שכיר הוא דמשתבע בתקנתא דרבנן ושקיל. דעקרוה רבנן לההיא שבועה דאיכא עליה דבעל הבית ושדיוה אשכיר משום דבעל הבית טרוד בפועליו הוא. ואי ההיא שבועה דאיכא עליה דבעל הבית לאו דאורייתא אלא בתקנתא דרבנן, בהא הוא דפליגי. דרבנן סברי עקרוה לה רבנן לההיא שבועה מיניה ושדיוה אשכיר, ואף על גב דההיא שבועה דאיכא עליה דבעל הבית לאו דאורייתא היא אלא מדרבנן עבדינן תקנתא לתקנתא. ורבי יהודה סבר כיון דמדרבנן היא לא עבדינן תקנתא לתקנתא, אלא בעל הבית הוא דמשתבע ומפסיד שכיר.
הא דקתני בברייתא: עבר זמנו אם יש עדים שתבעו בזמנו הרי זה נשבע ונוטל, דוקא שתבעו כל זמנו כגון שכיר יום כל הלילה ושכיר לילה כל היום, ואפילו תבעו כל זמנו נמי עד אותו היום של תביעה הוא שנשבע ונוטל מכאן ואילך לא. דהכי אוקימנא בפרק המקבל (ב״מ קי״ב) שכיר בזמנו נשבע ונוטל עבר זמנו אינו נשבע ונוטל, ואם יש עדים שתבעו בזמנו הרי זה נשבע ונוטל. ודייקינן עלה בגמרא והא קא תבע ליה קמן ואוקמא רב אסי כגון שתבעו כל זמנו. ודייקינן נמי ולעולם משום דלא פרע חדא זמנא שוב לא פרע כלל. ואוקמא רב חמא עד אותו היום של תביעה.
נקיטינן השתא בההיא דינא דדינא דשכיר אומר לא נטלתי ובעל הבית אומר נתתי. אם שכרו שלא בעדים בין תבעו בזמנו בין תבעו שלא בזמנו לעולם בעל הבית נאמן, מיגו דאי בעי אמר לא שכרתיך מעולם. הילכך משתבע היסת ומיפטר כדין מנה לי בידך אין לך בידי, וזה אינו צריך לפנים ולא לפני לפנים. ואם שכרו בעדים אם תבעו בזמנו אי נמי תבעו לאחר זמנו ויש עדים שתבעו כל זמנו, עד אותו היום של תביעה כלומר עד יום אחד לאחר התביעה נשבע ונוטל. ואם לא תבעו אלא לאחר זמנו ואין שם עדים שתבעו כל זמנו, אי נמי יש שם עדים ונשתהה יום אחד לאחר יום התביעה, הרי אינו נשבע ונוטל אלא בעל הבית נשבע היסת כדין מנה לי בידך אין לך בידי. האי דינא דשכיר אומר לא נטלתי ובעל הבית אומר נתתי, אבל היכא דשכיר אומר שתים קצצת לי ובעל הבית אומר לא קצצתי לך אלא אחת, אם מודה במקצת הוא חייב שבועת התורה כדין כל מודה במקצת. ואם אינו מודה במקצת כגון שנתנו לו קודם לכן או שאמר לו הילך בבית דין, בין תבעו בזמנו בין לא תבעו בזמנו לעולם בעל הבית נשבע כעין דאורייתא ומפסיד שכיר. והיינו טעמא דרבנן דפליגי עליה דרבי יהודה. וקיימא לן יחיד ורבים הלכה כרבים. אלא מיהו מסתברא לן דהני מילי ששכרו בעדים ולא עבר יום אחד לאחר זמנו. אבל שכרו שלא בעדים אי נמי שכרו בעדים ועבר עליו יום אחד לאחר זמנו פטור הוא משבועה כעין דאורייתא וחייב בשבועת היסת כדין מנה לי בידך אין לך בידי, דלא יהא דין קציצה חמור מדין נתתי ולא נטלתי, וכיון דלענין נתתי ולא נטלתי היכא דשכרו שלא בעדים אי נמי שכרו בעדים ונשתהה יום אחד לאחר זמנו בעל הבית נשבע שבועת היסת ונפטר, לענין קציצה נמי נשבע שבועת היסת ונפטר שלא יהא דין קציצה חמור מדין שכיר אומר לא נטלתי ובעל הבית אומר נתתי.
ורבנן סברי דבדרבנן נמי עבדינן תקנתא – לא דמי להא דאמרי׳ בפרק שבועת הדיינין (לעיל דף מא.) גבי שכנגדו חשוד על השבועה דמדרבנן לא מפכינן שבועה דתקנתא לתקנתא לא עבדינן דהתם בתחלה נתקנה על החשוד ולא רצו לעוקרה אבל הכא מעיקרא מתקנינ׳ לה על השכיר.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ורבנן סברי [וחכמים סבורים]: בדרבנן נמי עבדינן תקנתא שבועה שמ דברי חכמים גם כן עושים תקנה] לשכיר, שיישבע הוא ויטול. ולאור זה יש להבין את המחלוקת בענין קציצה, שלדעת ר׳ יהודה כשבעל הבית מודה במקצת יישבע השכיר ויטול, ואילו חכמים סבורים כי קציצה (קציבת מחיר) הוא מידכר דכיר [זוכר], ולכן השאירו את השבועה בידי בעל הבית.
And the Rabbis hold that with regard to an oath mandated by rabbinic law, we also institute an ordinance for the benefit of the hired worker; but with regard to a dispute about the amount fixed as wages, they maintain that the employer will remember the amount, and therefore he takes the oath and is exempt, as Shmuel ruled. According to Rabbi Yehuda, the worker takes the oath in that case, as the employer admits to part of the claim, and the Sages transferred the oath to the worker as the means by which he can prove his claim. Rav Sheisha’s objection is therefore not valid. The difference between Rabbi Yehuda and the Rabbis is not that Rabbi Yehuda is more stringent; rather, it relates to the circumstances under which they see fit to have the worker take the oath.
ר׳ חננאלרי״ףרש״יר״י מיגשתוספותאור זרועפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(14) נִגְזָל כֵּיצַד הָיוּ מְעִידִין אוֹתוֹ שֶׁנִּכְנַס לְבֵיתוֹ לְמַשְׁכְּנוֹ כּוּ׳.: וְדִלְמָא לֹא מִשְׁכְּנוֹ מִי לָא אָמַר רַב נַחְמָן הַאי מַאן דִּנְקִיט נַרְגָּא בִּידֵיהּ וְאָמַר אֵיזִיל וְאֶקְטְלֵיהּ לְדִקְלָא דִּפְלָנְיָא וְאִשְׁתְּכַח דִּקְטִיל וּשְׁדֵי לָא אָמְרִינַן דְּהוּא קַטְלֵיהּ.

§ The mishna teaches: How does the halakha of the worker taking an oath and receiving payment apply to one who was robbed? The case is where witnesses testified about the defendant that he entered the claimant’s house to seize collateral from him without the authority to do so. The claimant said: You took items that belong to me; and the defendant said: I did not take them. The claimant takes an oath and receives payment of his claim. The Gemara challenges: Perhaps he did not seize anything as collateral from him? The witnesses testify only to the fact that he entered the house for that purpose. Doesn’t Rav Naḥman say: With regard to one who takes an ax in his hand and says: I will go and chop down so-and-so’s palm tree, and the palm tree is found chopped down and tossed on the ground, we do not say that he chopped it down, but rather we search for evidence?
ר׳ חננאלרי״ףרש״יר״י מיגשראב״ןאור זרועפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
הנגזל כיצד, היו מעידין אותו שנכנס לתוך ביתו למשכנו שלא ברשות כול׳. ואקשינן ודילמא לא מישכנו, לאו אמר רב נחמן האי מאן דנקיט מגלאא ותובלייא ואמר איזיל ואיגזריה לדיקלא דפלניא ואישתכח גזיר לא אמרינן דודאי הוא גזיר ליה,
א. לפנינו בגמרא: האי מאן דנקיט נרגא בידיה ואמר איזיל ואקטליה לדקלא דפלניא ואשתכח דקטיל ושדי לא אמרינן דהוא קטליה. וכגירסת ר״ח כן הוא גם בספר שערי שבועות, והגירסא ׳מגלא ותובליא׳ הוא גם בערוך ערך גזם ב. אמנם תוספות ד״ה עביד כתבו דנקט נרגא בדוקא כיון שהולך לקצוץ הדקל, ובשונה מהגמרא בבבא בתרא לג, ב דגרסינן שם: האי מאן דנקיט מגלא ותובליא ואמר איזיל איגדריה לדיקלא דפלניא דזבניה ניהלי מהימן, דאיירי בלקיטת הפירות ומגלא ותובילא הם הכלים הנצרכים ללקיטת התמרים. גם ר״ח פירש שם (בספר הנר) דמגלא ותובליא הן כלי גודרי תמרים, אלא שר״ח גורס כאן ושם ואמר איזיל איגזריה לדיקלא, ובשניהם איירי בלקיטת התמרים (כגירסת ר״ח שם איגזריה כן הוא גם לפנינו בדף לו,א שם). ולדעת ר״ח כיון שחציף ואמר שהולך ללקוט תמרים שאינם שלו אילו ידענו שלקטם לא היה נאמן בטענת לקוח, ראה תוספות רעק״א על המשניות.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

דקטיל ושדי – שקצוץ הדקל ומושלך לארץ.
מתני׳ הנגזל כיצד? היה מעידין אותו שנכנס לתוך ביתו למשכנו שלא ברשות – פירוש: שלא ברשות בעלים ושלא ברשות בית דין אמר לו תן לי כלי שנטלתה והא אומר לא נטלתי הרי זה נשבע ונוטל – פירוש: שהרי יש עדים שראוהו שנכנס. רבי יהודה אומר עד שתהא שם מקצת הודאה, כיצד אמר לו תן לי שני כלים שנטלתה והוא אומר לא נטלתי אלא אחד – פירוש: קסבר רבי יהודה שלא תקינו חכמים לנגזל שישבע ויטול אלא במקום שיש שבועה על הגזלן כדין מודה במקצת. שכיון שיש שם שבועה על הגזלן ואי אפשר לו לישבע שהרי גזלן הוא, תקינו שישבע הנגזל אותה השבועה ויטול. אבל במקום דליכא שבועה על הגזלן לא תקינו שישבע הנגזל.
ודייקינן בגמרא האי דקתני ראוהו שנכנס לביתו למשכנו, ודילמא לא משכנו – כלומר כיון שלא מחייב תנא קמא שישבע הנגזל ויטול אלא מפני שיש עדים שמעידים שנכנס לביתו למשכנו, אבל אלו לא היה שם עדים שמעידין בכך לא היה הנגזל נשבע ונוטל, שנמצא שהעדת עדים אלו הוא שגרמה שישבע הנגזל ויטול. אמאי מועלת עדותן והרי אין מעידין שמשכנו ואפשר לומר שנכנס למשכנו ולא משכנו.
והנגזל נשבע ונוטל, כגון שראו עדים שנכנס הגזלן לביתו של נגזל ומישכנו, וטוען הנגזל יותר ממה שראיתם לקח תחת כנפיו כך וכך כלים, נשבע נגזל ושקיל. ולא מיבעיא נגזל דאם הוא בבית כשנטל דנשבע ושקיל, אלא אפילו לא היה הנגזל בביתו והיה שומר הבית בביתו כשנטל, נשבע השומר ושקיל הנגזל. ואפילו אשתו של שומר הבית נשבעת אם היתה היא בבית ולא בעלה. אבל שכירו ולקיטו של נגזל עלתה בתיקו ואינו נשבע.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ב שנינו במשנה: נגזל כיצד? היו מעידין אותו שנכנס לביתו למשכנו שלא ברשות, בעל הבית אומר: ״כלי נטלת״, והוא אומר: ״לא נטלתי״ — בעל הבית נשבע ונוטל. ותוהים: ודלמא [ושמא] לא משכנו, שעצם הכניסה על מנת למשכנו אינה ראיה שגזלו! מי [האם] לא אמר רב נחמן: האי מאן דנקיט נרגא בידיה [מי שמחזיק גרזן בידו], ואמר: ״איזיל ואקטליה לדקלא דפלניא״ [ואומר ״אלך ואכרות את הדקל של פלוני״], ואשתכח דקטיל ושדי [ונמצא הדקל כרות ומוטל]לא אמרינן דהוא קטליה [אין אנו אומרים שהוא כרתו], אלא מחפשים ראיה לדבר,
§ The mishna teaches: How does the halakha of the worker taking an oath and receiving payment apply to one who was robbed? The case is where witnesses testified about the defendant that he entered the claimant’s house to seize collateral from him without the authority to do so. The claimant said: You took items that belong to me; and the defendant said: I did not take them. The claimant takes an oath and receives payment of his claim. The Gemara challenges: Perhaps he did not seize anything as collateral from him? The witnesses testify only to the fact that he entered the house for that purpose. Doesn’t Rav Naḥman say: With regard to one who takes an ax in his hand and says: I will go and chop down so-and-so’s palm tree, and the palm tree is found chopped down and tossed on the ground, we do not say that he chopped it down, but rather we search for evidence?
ר׳ חננאלרי״ףרש״יר״י מיגשראב״ןאור זרועפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(15) אַלְמָא העֲבִיד אִינִישׁ דְּגָזֵים וְלָא עָבֵיד הָכָא נָמֵי דְּגָזֵים וְלָא עָבֵיד אֵימָא וּמִשְׁכְּנוֹ וְלִיחְזֵי מַאי מִשְׁכְּנוֹ אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן ובְּטוֹעֲנוֹ כֵּלִים הַנִּיטָּלִין תַּחַת כְּנָפָיו.

Evidently, a person is prone to bluster without acting on his threat. Here, also, it could be that he was blustering about seizing collateral, but did not act on it. The Gemara answers: Say that the case in the mishna is where the witnesses testify that he entered the house and seized collateral from him. The Gemara asks: If so, let us ask the witnesses and see what items he seized as collateral from him, and there will be no need for an oath. Rabba bar bar Ḥana said that Rabbi Yoḥanan said: This is a case where one claims that the defendant took items that can be carried beneath his garments, and the witnesses could not see what they were.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יר״י מיגשתוספותאור זרועמהרש״ל חכמת שלמהרשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
מאי טעמא עביד איניש דגזים ולא עביד. ואוקימנא למתניתין בשנכנס לביתו ומשכנו, ולא ידעינן מאי שקל, אוטוענו דמשכנו כלים הניטלין תחת כנפיו,
א. וכן כתב רש״י שבעל הבית טוענו שנטל כלים שיכול להסתיר תחת כנפיו. ולהלן בעמוד ב כתב ר״ח שהעדים מעידים שמישכנו כלים הניטלין תחת כנפיו. וכתבו התוספות שהעידו שנטל הגזלן כלים תחת כנפיו ולטענת בעל הבית הטמין הגזלן יותר ממה שראו העדים. אבל הר״י מיגש פירש שהעדים לא ראו כלל שנטל כלים אלא שהטמין דברים תחת כנפיו ואפשר שלא נטל אלא עפר או אבנים (ובדעת רש״י ראה מה שנחלקו האחרונים בטור שו״ע סי׳ צ). ומדברי רב האיי גאון במשפטי שבועות (נוסח כתב יד, ובתשובה שהובאה באור זרוע בבא מציעא סי׳ שעב) נראה שפירש שטוען הגזלן שהכלים שתחת כנפיו שלו הם.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ערך גזם
גזםא(שבועות מו.) מאי טעמא עביד איניש דגזים ולא עביד הכא נמי עביד איניש דגזים ולא עביד פי׳ שמחרף ואינו עושה. מפני אויב ומתנקם (תהלים ח) תרגום בעיל דבבא וגיזומא:
א. [דראהען, אבשרעקען.]
דגזים – אומר לעשות דבר גוזמא ושגעון ואינו עושה.
וליחזי מאי משכנו – אותם שיעידו שמשכנו יעידו מה משכנו ומה שבועה יש.
בטוענו כלים [הניטלין] תחת כנפיו – בעה״ב טוען שנטל כלים קטנים שאדם יכול להסתיר תחת כנפי בגדיו ולא הכירו בהם עדים.
ואוקימנא בשמעידים שמשכנו.
ודייקינן: וכיון שמעידין שמשכנו מה ענין שבועה בכאן ליחזי מאי משכנו. ואוקימנא וקימכא שאין מעידין שראו הכלים עצמן, אלא מעידין שראו כלים טמונים תחת כנפיו – שכיון שמעידים בכך הרי ודאי משכנו, וכיון שאין אנו יודעין מה משכנו לפיכך נשבע הנגזל שמשכנו כך וכך ונוטל. וכדרב יהודה דאמר רב יהודה – ראוהו שנכנס לביתו של חבירו, פירוש: ובעל הבית מצוי שם, ויצא וכלים טמונין לו תחת כנפיו ואמר לקוחין הן בידי אינו נאמן – פירוש: שאילו היו לקוחין כמו שאמר לא היה מטמין אותם תחת כנפיו. ואם תשאל ומה ענין משנתינו להא דרב יהודה? אמר רב התם במשנתנו העדת העדי׳ שנכנס לתוך ביתו שלא ברשות למשכנו וראוהו שמשכנו, שגרם דין זה שישבע הנגזל ויטול. וזה שהעמדנו אותה בכלים טמונים כדי שיהא שם דרך לשבועה זו הוא שהעמדנו אותה בכלים טמונין, שאלו היו מגולים היינו מחייבין אותו להחזיר אותן, ולא היינו צריכין לשבועה כלל שהרי העדים מעידין על מה שנטל. אבל הכא לענין הא דרב יהודה א״ר הטמנת כלים הוא שגרם שישבע בעל הבית ויטול ולא יהא הנכנס נאמן במה שטוען שלקוחין הן בידו, שאלו היו מגולין לא היינו מחייבין אותו להחזירן אלא נאמן היה לומר לקוחין הן בידי. וכיון שכן מה ענין זה אצל זה כדי שנאמר וכדרב יהודה. תשובתך זה שאמרנו וכדרב יהודה על העדת עדים ודבר טמון הוא, שכיון שהעדת העדים שנכנס לביתו למשכנו שלא ברשות וראוהו שמשכנו, הוא שגרם דין זה ואלו לא היה שם עדים לא היה הנגזל נאמן לישבע וליטול. והעמדנו משנתינו שהעדים לא ראו הכלים עצמן אלא טמונין היו תחת כנפיו, ובכך הוא שמעידין הוצרכנו לומר וכדרב יהודה. כלומר ואם נפשך לומר היאך חותכין הדין על עדות שהיא כמות זו, והרי אפשר לומר שמא עפר הוא שהוציא תחת כנפיו ולא כלים, הנה רב יהודה חתך הדין על עדות שהיא כמות זו, דאמר רב יהודה ראוהו שנכנס לביתו של חבירו ויצא וכלים טמונין לו תחת כנפיו פירוש: והוליכן לביתו. ואחר כך טען ואמר לקוחין הן בידי ובעל הבית אומר לא כי אלא שאולין הן בידו אינו נאמן. והדבר ידוע שאלולי העדים שראוהו נאמן היה לומר לקוחין הן בידי שהפה שאסור הוא הפה שהתיר, שנמצא שהעדת העדים שראוהו הוא שגרמה שלא יהא נאמן לומר לקוחין הן בידי. ואע״פ שלא ראו הכלים עצמן שהרי טמונין היו תחת כנפיו, ואפשר היה לומר שמא עפר היה או דבר אחר שאין בו ממש, הנה חתכנו הדין על עדות שהיא כמות זו. הכי נמי לענין הנכנס לביתו של חבירו למשכנו שלא ברשות דקתני במתני׳ אף על פי שהעדים אינן מעידין שראו הכלים עצמן שהרי טמונין היו תחת כנפיו, ואפשר לומר שמא עפר הוא או דבר שאין בו ממש או דבר שאין בו שוה פרוטה, עדותן מועלת וחותכין עליה את הדין לישבע הנגזל וליטול. ועל זה שאמרנו כדרב יהודה דאמר רב יהודה א״ר: ראוהו שהטמין תחת כנפיו וכו׳.
עביד איניש דגזים ולא עביד – פירש ברוקח דוקא בסתם אדם אבל במוחזק לכך לא וכן נראה וא״ת בלאו הכי מהימן במגו דאי בעי אמר דזבנה מיניה דמהימן כדאמרינן בח״ה (ב״ב דף לו.) האי מאן דנקיט מגלא ותובילא בידיה ואמר איזיל ואגדריה לדקלא דפלניא דזבניה ניהלי מהימן דלא חשיד איניש למיגדר דקלא דלאו דיליה וי״ל דהתם איירי בלקיטת פירות ולהכי נקט מגלא ותובילא ולשון גדירה דשייכא בלקיטת תמרים ולהכי נאמן שדרך הוא למכור פירות אבל הכא איירי בקציצת הדקל ולהכי נקט נרגא ואיזיל ואקטליה דאין דרך למכור אילן העושה פירות לקציצה וכן מוכח בהדיא בהחובל (ב״ק דף צא: ושם) דלא מהימן אקציצה דאוקי הא דתניא שורי הרגת נטיעתי קצצת והלה אומר אתה אמרת לי להורגו אתה אמרת לי לקוצצו פטור בשור העומד להריגה ואילן העומד לקציצה.
בטוענו כלים הניטלין תחת כנפיו – והכירו העדים במקצתם והוא טוען שהטמין יותר ממה שראו העדים והיה נראה מתוך פי׳ זה דאין הלכה כר׳ חייא דאמר בריש ב״מ (דף ג.) מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי כלום והעדים מעידים שיש לו נ׳ נותן לו נ׳ וישבע על השאר שלא תהא הודאת פיו גדולה מהעדאת עדים מק״ו דהא הכא לא חשיב העדאת עדים כהודאת מקצת מדקאמר ר׳ יהודה עד שתהא שם הודאה במקצת הטענה ור״י אומר דאינה ראיה דאיכא לאוקומי כגון שהחזיר לו כבר מה שראו העדים וממאי דאמרי׳ התם אם איתא לדר׳ חייא קמייתא אינה ראיה דה״נ אמרי׳ פ׳ המדיר (כתובות דף ע:) אם איתא לדרב הונא דאמר יכולה אשה שתאמר כו׳ ואע״ג דפסיק התם בפרק בתרא (כתובות קז:) כוותיה וקצת היה נראה להביא ראיה דהלכה כר׳ חייא כדמוכח בפ״ק דב״מ (דף ה.) דר׳ חייא כרבנן דר״ג דפטרי טענו חטין והודה לו בשעורין דמוקי תרי קראי הוא וזה חד להודה במקצת הטענה וחד להודה ממין הטענה והכי קיימא לן דפטור וה״ר יוסף בה״ר ברוך אומר דאינו ראיה דאפילו מאן דפטר בטענו חטין והודה בשעורין אפשר דפליג אדרבי חייא משום דאיכא למיפרך מה להצד השוה שבהן שכן אינן בתורת הזמה ור׳ חייא תורת הזמה לא פריך כדאמרי׳ התם וכן צריך לומר לר׳ יוחנן דפליג אדר׳ חייא בירושלמי דפרק קמא דבבא מציעא אע״ג דפטר בטענו חטין והודה בשעורים לעיל וע״כ צריך לומר דפריך תורת הזמה:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

גמ׳ אחמירו קא מחמיר נ״ב פי׳ ואם רבנן דמקילים בשכיר מודו בקציצה משום דמדכיר דכירי כל שכן ר״י דמחמיר ודו״ק:
תוס׳ בד״ה בטוענו כלים כו׳ דר׳ חייא כרבנן דר״ג דפטרי טענו חטים כו׳ כצ״ל ונ״ב פי׳ דפריך התם לר׳ חייא מכי הוא זה דחד אתא למודה מקצת וחד אתא דעל הודאת פיו אתה מחייבו ולא על העדאת עדים ומשני ר׳ חייא דחד אתא למודה מקצת ואידך אתא דוקא למודה ממין הטענה ולמעוטי טענו חטין והודה בשעורין וק״ל:
גמ׳ פקע וכו׳. כתב בהמאור הגדול ז״ל קס״ד דלא מחייב שבועה מודה במקצת אשכירות אלא אמלוה ופקדון דכתיב בהו כי הוא זה וכו׳ עכ״ל. והשיג עליו במלחמות ה׳ וז״ל כמה הפריז על מדותיו שהרי השכירות מלוה היא מאחר שכבר השלים זה פעולתו ואין בהם שום הפרש וכי מפני שהי׳ עיקרו שכירות מיגרע גרע וכו׳ עכ״ל. וע״ז השיב הר״ן וז״ל אין אני רואה בזה קושיא שלא נוכל לומר כן וכ״ש למאי דקס״ד מעיקרא שהרי דעת רוב המפרשים שכל תביעה שהיא נמשכת מקרקע אע״פ שעכשיו נעשית חוב דינה כקרקע ואין נשבעין עליה וכו׳ עכ״ל. וכן שיטת הרמב״ם (פ״ה מהל׳ טוען ונטען הל״ב) שהמודה במקצת להיזק קרקע אינו נשבע כי דמי קרקע כקרקע.
ולכאורה הנחת הרמב״ן שאין להבחין בין שכירות למלוה תמוהה שהרי בנוגע לדין השמטת כספים אין שביעית משמטת שכר שכיר (רמב״ם פ״ט משמיטה ויובל הלי״א) חזינן שיש הפרש בין חיוב שכירות לחיוב מלוה.⁠א
ונראה שלדעת הרמב״ן תלויה שמיטה במחייב, ובכך ניתן לחלק בין שכירות למלוה. דין מודה במקצת לעומת זאת תלוי בתשלומין עצמם, ואין לחלק איפוא בין שכירות למלוה. על זה השיב הר״ן שהרי דין דמי קרקע כקרקע דמי שהוא ״דעת רוב המפרשים״ מוכיח שאף דין מודה במקצת תלוי במחייב. ברם כבר הובא בשיעורינו שהגאון ר׳ חיים מבריסק זצ״ל ביאר את שיטת הרמב״ם שבנוגע למזיק גם עצם חלות חיוב התשלומין לתת קרקע והכסף הוא חליפי הקרקע ולכן חל במזיק דין דמי קרקע כקרקע. לפי״ז אין לר״ן הוכחה שהולכים בתר המחייב שכן לרמב״ם עצם החיוב דתשלומי מזיק כולל קרקע.
שם. הלכות הרמב״ם בשבועת שכיר.
א) פי״א מהל׳ שכירות (הל״ו): ז״ל אפילו היה השכיר קטן השכיר נשבע ונוטל עכ״ל. והשיג עליו הראב״ד וז״ל אין הדעת מסכמת על זה שנמסור שבועה לקטן אלא ישבע בעה״ב ואע״פ שאין תביעת קטן כלום עכ״ל. אליבא דרמב״ם גם שכיר קטן נשבע ונוטל. עלינו להסיק מזה ששבועת שכיר אינה חלות שבועת הדיינים שהרי קטן לאו בר שבועת הדיינים,⁠ב אלא שהותקנה בתורת שבועת ביטוי וקטן מופלא סמוך לאיש בר שבועת ביטוי. מסתבר איפוא ששונה דין שבועת הדיינים בשאר נשבעין ונוטלין מדין שבועת ביטוי בשכיר. שבועות הדיינים דעלמא כוללות חלות נאמנות בעצם השבועה וחלה נאמנות מיוחדת של שבועת הדיינים. ואילו בשבועת ביטוי ליכא חלות נאמנות מיוחדת בגופה של השבועה אלא יש אומדנא דמוכח שלא נשבע לשקר ומהווה בירור בעלמא. לאור האמור מוסבר אף פסק הרמב״ם (שם הל״ט) שאין מגלגלין על שבועת השכיר שבועות אחרות כי מגלגלין דוקא על חלות שבועת הדיינים ולא על שבועת ביטוי.
ברם צ״ע שהרי הרמב״ם פסק (בהל״ו) ששבועת שכיר צריכה להיות בנקיטת חפץ ולכאורה נקיטת חפץ דין בשבועות הדיינים בלבד כמוש״כ הרמב״ם בפי״א מהל׳ שבועות (הלי״ג) וז״ל אין בין שבועת היסת לשבועת הדיינים אלא נקיטת חפץ וכו׳ עכ״ל. אך קושיא זו מסתלקת לאור ביאורינו בשיעורינו למעלה שקיימת חלות דין נקיטת חפץ אף בשבועת ביטוי ואשר על כן תקנוה בשבועת שכיר.
ב) בגליון של הרמב״ם יש הערה וז״ל כתוב בהגהת מהר״י אבוהב ספרים אחרים השוכר ובטלה השגת הראב״ד וכו׳ עכ״ל. לפי גירסא זו חזינן ששכיר חייב לישבע שבועת שכיר גם כשאין שוכר הטוען כנגדו טענה המחייבת שבועה שהרי קטן לאו בר טענה הוא ועכ״ז פסק הרמב״ם שהשכיר חייב לישבע וליטול משוכר קטן. עוד רואים שקטן בר קבלת שבועה הוא ומופקע בעלמא רק מטענה המחייבת ומאחר ששבועת שכיר אינה זקוקה לטענה המחייבת נשבע השכיר ונוטל משוכר קטן.
אכן הרמב״ם כתב בפ״ה מהל׳ טוען ונטען (הלי״א) וז״ל קטן שטענו הגדול אם טענו בדבר שיש לו הנייה לקטן כגון עסק משא ומתן והודה הקטן נפרעין מנכסיו וכו׳ ואם התובע מן הנשבעין ונוטלין כגון השכיר וכיוצא בו שיש הנייה לקטן שישתכר לו שכיר הרי זה נשבע ונוטל מן הקטן. אבל חנוני שנשבע על פנקסו אינו נשבע ונוטל מן הקטן שאין לקטן בזה הנייה שהרי חייב ליתן לפועליו ונשבעין ונוטלין ממנו וכו׳ עכ״ל. יוצא ששבועת שכיר שונה משבועת חנוני על פנקסו שמשתלמת מקטן שוכר משום תקנתו הואיל ויש לקטן הנאה מהשכירות. יתכן, איפוא, שתקנו כאן שטענת הקטן תחשב לטענה המחייבת שבועת שכיר, ואין הכרח למה שכתבנו.⁠ג
ג) לפני הראב״ד היתה הנוסחה ברמב״ם אפילו היה השכיר קטן השכיר נשבע ונוטל והשיב עליו הראב״ד וז״ל אין הדעת מסכמת על זה שנמסור שבועה לקטן אלא ישבע בעל הבית ואע״פ שאין תביעת קטן כלום עכ״ל. ונראה שלדעתו הקטן יכול להפוך שבועת הנוטלין ממנו על בעה״ב. ״אין תביעת קטן כלום״ היינו כדי ליצור חיוב שבועה חדש על הבעל - דבר שכנגדו, אבל להפוך שבועה שחיובה כבר חל על לשכנגדו אף קטן יכול לעשות.⁠ד
א״נ שיטת הראב״ד היא שלכתחילה חל על בעה״ב החיוב לישבע כדי שיפטר מתשלומין, אלא שתיקנו בעלמא שבמקום שישבע בעה״ב ישבע השכיר ויטול. אולם שכיר קטן שאינו יכול לישבע, בו נשארה תקנת השבועה על בעה״ב ומחוייב הוא לישבע וכן פירש הר״ן, עיין בו. ניתן לתלות את זה במחלוקת הראשונים (הרמב״ם והר״י מגא״ש עם הרי״ף) אם בעה״ב שכופר בקציצה נשבע שבועת המשנה או לאו וכמבואר למעלה בשיעורים לריש פרקין, עיי״ש.
ד) כתב הרמב״ם בפ״ג מהל׳ טוען ונטען (הל״ז) ז״ל הורו רבותי שהנשבעין ונוטלין אינן צריכין טענת שתי כסף. ואני אומר שצריך הנתבע שיכפור בשתי מעין ואחר כך ישבע התובע בתקנת חכמים ויטול. שהרי הנשבעין בטענת ספק צריך שיהיה ביניהם כפירת שתי מעין ואחר כך ישבע מספק עכ״ל. הרמב״ם קבע שהנשבעין ונוטלין זקוקין לשיעור של שתי כסף כמו הנשבעין בטענת ספק.
והשיג עליו הראב״ד וז״ל ומה יעשה השכיר העני שהשכיר עצמו במעה או בפונדיון ילך בפחי נפש. אבל הדמיון שדימה והלמוד שלמד מן הנשבעין בטענת ספק שהצריכו להם כפירת שתי כסף אינו דמיון כלל שזה נשבע להפטר ועל כרחו הוא נשבע וזה שנשבע ליטול מדעתו הוא נשבע כדי ליטול ואפילו על פרוטה ואולי אפילו היה שכרו פחות מפרוטה עכ״ל.
לשם הסברת דברי הרמב״ם שהשווה שני העניינים אשר לטענת הראב״ד רחוקים הם, נראה להניח שלשיטת הרמב״ם השיעור של שתי כסף חל כשיעור בממון אשר עליו נשבעין, זאת אומרת רק שתי כסף או יותר נחשב חפצא של ממון בנוגע לשבועת הדיינין. בהתאם לכך, השיעור חל בין בנשבעין טענת ספק בין בנשבעין ונוטלין. מסתבר שע״ז חולק הראב״ד. לדעתו שתי כסף דין בטענה המחייבת שבועה, אלא שבנוגע לאלו שנשבעין בטענת ספק טענת ספק שלהם היא טענה משום החזקה שאלו הנתבעים מורים היתר לעצמם. ולפיכך חל בהן השיעור של שתי כסף. ואילו בנשבעין ונוטלין שאין בהם טענה המחייבת שבועה נשבעין אף על שוה פרוטה.
לאור האמור יתכן שקיימת עוד נ״מ דהיינו בנוגע לקטן הרוצה להשביע את אלו שנשבעין בטענת ספק. הנה העלה הרמב״ם בפ״ב מהל׳ שכירות (הל״ז) ז״ל קטן שהפקיד ביד גדול או השאילו הרי זה הגדול נשבע שבועת השומרים לקטן. הורו רבותי שאין זה נשבע בטענת הקטן כדי שנאמר אין נשבעין על טענת קטן שכל השומרין שבועתן שבועת שמא היא עכ״ל. אליבא דרמב״ם קטן מחייב שבועת השומרים כי אין שבועת השומרים זקוקה לטענה. הראב״ד שם חולק וז״ל ועוד על ודאי שלו אין נשבעין - על ספק שלו נשבעין (ל׳ בתמיהה) עכ״ל. הראב״ד סובר שבנוגע לשומרים טענת שמא חשובה טענה, אבל קטן אינו מחייב שבועת השומרים מאחר שאינו בר טענה כלל אף לא בר טענת שמא. לפי״ז קטן התובע שבועה מאלו הנשבעין בטענת ספק (כגון האריסין והאפוטרופין) אם נאמר שאף הם חשובים לנשבעין ע״פ טענה המחייבת (וכמו שביארנו את דעת הראב״ד) לא יוכל הקטן לחייבם כי טענתו אינה טענה אף לא טענת שמא שלו. אליבא דהרמב״ם לעומת זאת הריהם חשובים לנשבעין שלא בטענה ולפיכך קטן שפיר יכול לחייבם שהרי לנשבעים שלא בטענה נחשבו.
אמנם גם אחר הנחה הנ״ל לא נתיישב מה שפסק הרמב״ם בפ״ג מהל׳ טוען ונטען (הל״ו) שמחייבין שבועת עד אחד ואף שבועת השומרים בשוה פרוטה בלי שיעור שתי כסף, הרי הרמב״ם סובר ששתי כסף שיעור בממון שעליו נשבעים שבועת הדיינים ומה לי עד א׳ או שבועת השומרים; מהראוי שתצריך שיעור ב׳ כסף בכל מקום.
ונראה ליישב דברי הרמב״ם בהתאם למה שהעלה בעל לחם משנה (פרק ד׳ מהל׳ שאלה ופקדון הל״א) בשיטת הרמב״ם שעיקר שבועת השומרים הוא השבועה שאינו ברשותו והשבועות האחרות (שלא שלח בו יד ושלא פשע) הן מדין גלגול שבועה.⁠ה והנה שבועת אינו ברשותו אינה מתייחסת לחיוב ממון דפרעון כי אם לבעין של הפקדון. והנה שיעור ב׳ כסף נאמר דוקא בממון ואילו שבועת השומרים באה על בעין ולא על שיעור ממון. לאור זה מוסבר יפה למה אין דין ב׳ כסף נוהג בשבועת השומרים. בדרך זו גם יסולק הקושי משבועת עד אחד, שבועת עד אחד דומה לשבועת השומרין וחלה על בעין ולא רק על שווי ממון. והטעם שהרי עד אחד נאמן לענין שבועה כשנים הנאמנים לענין ממון. נאמנות עדות מתייחסת לבעין ולא רק לשווית ממון. ולכן בשבועת עד אחד לא חל שיעור ב׳ כסף כי מהווה שיעור בשוויות ממון דוקא ולא חל כשבעין הוא החפצא של השבועה. ומאחר ששבועות עד א׳ ושבועת השומרין חלות על הבעין אינן זקוקות לשיעור שתי כסף.
ה) פסק הרמב״ם בפי״א מהל׳ שכירות (הל״ו) וז״ל שכרו שלא בעדים מתוך שיכול לומר לא היו דברים מעולם ולא שכרתיך נאמן לומר שכרתיך ונתתי לך שכרך וכו׳ היה לו עד אחד ששכרו אינו מועיל כלום עכ״ל. וכתב במגיד משנה שם וז״ל הרב רבינו מאיר ז״ל כתב כן דבעד אחד אין השכיר נשבע ונוטל אלא שאמר שחזרה שבועת בעה״ב מהיסת לשבועה חמורה כעין של תורה ונתן טעם לדבר דכיון שהטעם הוא כששכרו שלא בעדים מדין מיגו שיכול לומר לא שכרתיך כשיש עד אחד שאם היה אומר לא שכרתיך היה נשבע מדין תורה כשאומר שכרתיך ונתתי לך שכרך נשבע מתקנת חכמים כעין של תורה עכ״ל. שיטת הרמב״ם דורשת עיון שהרי בב״ב (דף ע:) מבואר שבהפקידו אצלו בשטר וטען השומר החזרתי נאמן בשבועה מיגו דנאנסו, וכן פסק הרמב״ם בפ״ב מהל׳ שכירות הלי״ב. ועולה השאלה מ״ש התם שכדי שיהיה נאמן במיגו עליו לישבע שהחזיר הפקדון כמו שהיה צריך לישבע אילו היה טוען המיגו של נאנסו, ומאידך כאן פסק הרמב״ם שבעה״ב נאמן לומר פרעתי מיגו דלהד״ם אע״פ שקיים עד א׳ שהיה מחייבו שבועה אילו היה טוען שלא היו דברים מעולם.⁠ו
ויתכן שעד אחד נאמן רק כאשר יעיד על דבר שהוא עצמו מחייב לשלם, כגון שיעיד שלוה או שלא פרע. ואילו כאן אף שהעד העיד ששכרו עכ״ז עדותו עצמה אינה מחייבת לשלם שהרי השכיר צריך לישבע שבועת הנוטלין כדי שיקבל את הממון, ודין שבועת עד א׳ אינו חל כשלאחר העדאת העד עדיין זקוקין לשבועת הנוטלין כדי שישלם.⁠ז
א״נ עיקר הסיבה לשבועת השכיר היא האומדנא שבעה״ב טרוד בפועליו ומצד האומדנא הזאת וחזקות אחרות (וכמבואר בגמ׳) תיקנו לשכיר שישבע ויטול. אמנם במקום שקיים מיגו המורה על צדקת טענתו של בעה״ב נגד האומדנא וחזקות מצד השכיר, בעה״ב זוכה שתפקע תקנת שבועת הנוטלין של שכיר. במקום מיגו, מתגבר הבירור שמצד בעה״ב על הבירור שמצד השכיר ובעה״ב נאמן יותר מהשכיר. אפילו עד אחד מעיד ששכרו שהוא נגד המיגו של להד״ם עכ״ז הבירור נוטה לצד בעה״ב אף שלא ישבע, כי לא מדיני טוען ונטען אנו אומרים שבעה״ב זוכה כאן בדין אלא משום שהבירורים והאומדנות נוטים יותר לצידו ובכן אין תקנת שבועת שכיר חלה כלל. והנה בסוגיין אנו מוצאים החזקה שאין שכיר עובר משום בל תגזול וכמו״כ החזקה שאין בעה״ב משהה שכרו ואינו עובר משום בל תלין, ואילו בשאר סוגיות דטוען ונטען לא נמצאו חזקות כאלו. אך לאור האמור מובן ההפרש היטב כי לא מדיני טוען ונטען אנו באים לזכות את השכיר אלא מדיני חזקות ואומדנות בעלמא, ולכן מועיל מיגו אף בלא שבועה כי אין הדין מוכרע ע״פ טענותיהם כי אם ע״פ בירורים ואומדנות בעלמא (בשם הגר״ח זצ״ל).⁠ח
ו) כתב הרמב״ם בפי״א מהל׳ שכירות (הל״ז) ז״ל בעה״ב אומר שתים קצצתי לך והשכיר אומר שלש קצצת לי לא תקנו חכמים שישבע השכיר כאן אלא המוציא מחבירו עליו הראיה. ואם לא הביא ראיה אע״פ שכבר נתן לו שתים או שאמר לו הילך הרי בעל הבית נשבע בנקיטת חפץ ודבר זה תקנת חכמים הוא כדי שלא ילך השכיר בפחי נפש. בד״א בששכרו בעדים ולא ידעו כמה פסק לו ותבעו בזמנו אבל אם שכרו שלא בעדים וכו׳ ישבע בעה״ב היסת וכו׳ עכ״ל. יוצא שהרמב״ם פוסק שמיגו מועיל לפטור השוכר משבועת המשנה על הקציצה. וצ״ע שהרי הרמב״ם פסק בפי״ג מהל׳ מלוה (הל״ג) שאין אומרים מיגו לאפטורי משבועה.
וי״ל שבעלמא פסק הרמב״ם שמיגו אינו פוטר משבועה אך בנוגע לשכיר ששבועתו היא תקנה מיוחדת פסק שכשיש מיגו לא תיקנו שבועה, ועיין בר״ן.
א״נ הרמב״ם מבחין בין שבועת הנוטלין לנשבע ונפטר. מיגו אינו מועיל לפטור הנשבע ונוטל משבועה (ההלכה בהל׳ מלוה) כי הו״ל מעין מיגו להוציא ממון דלא אמרינן ואילו בנשבע ונפטר מועיל מיגו להחזיקו ממון.
ז) כתב הרמב״ם בפי״א מהל׳ שכירות (הל״ח) ז״ל הנותן טליתו לאומן אומן אומר ב׳ קצצת לי והלה אומר לא קצצתי אלא אחד כל זמן שהטלית ביד האומן אם יכול לטעון שהיא לקוחה בידו הרי האומן נשבע בנקיטת חפץ ונוטל וכו׳ ואם יצאה טלית מתחת ידו או שאין לו בה חזקה ואינו יכול לטעון שהיא לקוחה בידו המוציא מחבירו עליו הראיה ואם לא הביא ראיה ישבע בעל הטלית היסת או שבועת התורה אם הודה במקצת כדין כל הטענות שאין זה כדין השכיר עכ״ל. ועיין במגיד משנה שתמה על הרמב״ם שחילק בין שכירות לקבלנות. נוסף לכך, הרי הרמב״ם לכאורה סותר את עצמו כי בדין תורה על הפרעון (שם הל״ו) פשטות הרמב״ם מורה שתקנו שבועת הנוטלין לקבלן כשם שתיקנוה לשכיר ולעומת זאת בדין תורה על הקציצה מבחין הרמב״ם ביניהם.
והנה הרמב״ם פסק בפי״ג מהל׳ מכירה (הלט״ו) וז״ל השוכר את הפועל לעשות עמו בין בקרקע בין במטלטלין אין לו הונייה מפני שהוא כקונה אותו לזמן עכ״ל. ואילו בנוגע לקבלן הכריע שם (הלי״ח) שיש לו הונייה. והרב המגיד שם תמה על פסקו שהרי הרמב״ם פסק שאין אומן קונה בשבח כלי וקבלנות כשכירות לענין בל תלין (פי״א משכירות הל״ג) ולמה, איפוא, מבחין ביניהם לענין אונאה.
ונראה ליישב פסקי הרמב״ם לאור מה שכתבו התוס׳ בב״מ (דף מח. ד״ה והא) לענין חזרה בחצי יום וז״ל דפועל דוקא דכתיב ביה עבדי הם ולא עבדים לעבדים יכול לחזור בו ולא קבלן עכ״ל. רק פועל נקרא עבד ולא קבלן, וביאור הדבר: בפועל משלמים עבור עבודת הגברא ובקבלן עבור השבח שהשביח. ובכן פסק הרמב״ם שבאונאה עלינו להבחין בין פועל לבין קבלן. אונאה תלויה בעיקר המחייב, ובפועל שהמחייב הוא גוף הגברא עצמו דומה לעבד ולפיכך אין בו דין אונאה. מאידך בקבלן אין גופו של הגברא המחייב אלא מה שידיו השביחו ובכן יש אונאה. בד״א לענין אונאה, אבל בל תלין אינו תלוי במחייב כי אם בחלות חיוב התשלומין ובנוגע לתשלומין עצמן פועל וקבלן שווים שאינם כתשלומי מכר אלא תשלומי עבודה ובכן חל בהם איסור בל תלין.
ויתכן שבכך מתיישבים פסקי הרמב״ם כי בציור שדנים על המחייב, בדין תורה על הקציצה, חלוק פועל מקבלן והתקינו תקנת שבועת המשנה דוקא בפועל ולא בקבלן. מאידך כשדנים בדין תורה על התשלומין ופרעון אין לחלק ביניהם ובשניהם תיקנו שישבע ויטול.
שם. תוס׳ ד״ה בטוענו כלים וכו׳
א

ז״ל והכירו העדים במקצתם והוא טוען שהטמין יותר וכו׳ עכ״ל. לפי התוס׳ ראו העדים מקצת הכלים שלקח ושגזלם. ואילו הרמב״ם כתב בפ״ד מהל׳ גזילה (הל״א - ה׳) וז״ל קנס קנסו חכמים לגזלנין שיהיה הנגזל נשבע על כל מה שיטעון ונוטל מן הגזלן. והוא שיהיה זה מוחזק שגזלו בשני עדים. כיצד הרי שנכנס לתוך בית חבירו למשכנו בפני עדים ולא היה כלום תחת כנפיו ויצא וכלים מוטלין תחת כנפיו ולא ידעו העדים מה הן ובעה״ב אומר כך וכך גזלתני בין שאמר הגזלן מעולם לא נכנסתי וכו׳ בין שאמר נכנסתי למשכן כמו שראו העדים אבל לא נטלתי ולא היה תחת כנפי אלא כלים שלי וכו׳ הרי בעה״ב נשבע בנקיטת חפץ ונוטל כל מה שיטעון וכו׳ ראוהו עדים שנכנס למשכן את חבירו ולא ראוהו בעת שיצא או שיצא ואין נראה תחת כנפיו כלום וכו׳ הרי זה פטור וכו׳ שאפשר שיכנס לגזול ולא גזל. היה עד אחד מעידו שנכנס ונטל כלים תחת כנפיו ואינו יודע מה הן וכו׳ הואיל ואין העד יודע מה היה תחת כנפיו הרי זה נשבע בנקיטת חפץ שלא גזל. שאינו מוחזק בגזלנות אלא בשני עדים עכ״ל. הרמב״ם מפרש שהתקנה חלה אף כשהעדים אינם יודעים בודאות שהיה מעשה גזילה ואפילו במקצת - שלא כתוס׳. ונראה שמשום כך כתב הרמב״ם שקנס קנסו חכמים לגזלנים בתקנה זו של נגזל שהרי אליבא דרמב״ם לא ראו העדים גזילה ממש כל שהיא, ולפיכך אינו רק קנס שקנסו החכמים ולא חיוב גזלן ממש בפשטות. מאידך אליבא דתוס׳ שראו העדים גזילה כל שהיא ממש, התקנה לישבע וליטול מהוה חיוב גמור מדרבנן.⁠ט
וכשעד אחד מעיד שנכנס למשכן שלא ברשות פסק הרמב״ם שהגזלן נשבע בנקיטת חפץ ונפטר, וחידוש הוא ברמב״ם שיש תקנת נשבע ונפטר מדין שבועת המשנה של נגזל בהעדאת עד אחד בדומה לתקנת נשבע ונפטר בקציצת שכיר כשכופר הכל. ונראה שבפסק זה נאמן הרמב״ם לשיטתו שלא היתה כאן גזילה וודאית, ועיקר העדאת העדים באה לפסול את הגברא שיקרא בשם גזלן, ועקב שהוא נחשב לגברא - גזלן, קנסוהו חכמים לשלם. בהתאם לכך אין עד אחד יכול. להטיל עליו שם גזלן ולפוסלו בחזקת גזלן כי לפסול גברא זקוקים לשני עדים (עיין ברמב״ם פי״ב מהל׳ עדות הל״א ובפ״ה שם הל״א). לשיטת התוס׳, לעומת זאת, יתכן שהתקנה חלה גם בהעדאת עד אחד.
ב

בא״ד בקונטרס גרסי׳ וכו׳ ונראה לר״ת וכו׳. לשם הבהרת המחלוקת בין רש״י לר״ת עלינו להניח שיש שני דינים בחזקת מטלטלין: א) תפיסת החפצא, ב) אומדנא וחזקה שכל מה שתחת יד אדם שלו. בדברים העשויים להשאיל ולהשכיר חסרה אומדנא שכל מה שתחת יד אדם שלו (הדין השני של חזקת מטלטלין), אך קיימת חלות דין תפיסה בחפצא (הדין הראשון). לדעת ר״ת חזקת מרא קמא אלימה מחזקת תפיסה בעלמא, ולכן דברים העשויים להשאיל ולהשכיר מאחר שיש חזקת מרא קמא ולמוחזק יש רק חלות תפיסה בעלמא חוזרים לבעלים הראשונים. ואילו רש״י סובר שתפיסה בעלמא אלימה מחזקת מרא קמא ולכן המוחזק בדברים העשויים להשאיל ולהשכיר זוכה בדין. אמנם רש״י סובר ששאר האומדנות המובאות בסוגיא (בעה״ב שאינו עשוי למכור, דברים שאין דרכן להטמין וכו׳) מצטרפות לאומדנא דדברים העשויים להשאיל ולהשכיר כדי שיזכה המרא קמא בטענתו שהשאיל אותם הדברים למוחזק.
בא״ד דהא גודרות אין להם חזקה וכו׳ עכ״ל. וי״ל אליבא דרש״י שגודרות שונות מדברים העשויים להשאיל ולהשכיר כי בנוגע לגודרות ליכא חלות תפיסה כלל ולכן זוכה בהן המרא קמא, משא״כ דברים העשויים להשאיל ולהשכיר אע״פ שאין בהם החזקה דכל מה שתחת יד אדם שלו בכל זאת קיימת חלות תפיסה בחפצא ולפיכך זוכה בהן המוחזק. עיין בגיטין (דף כ:) שגט הכתוב על גודרות אינו מעיד שמתגרשת, ומזה מוכח לכאורה כרש״י שאין בגודרות חלות תפיסה כלל כי אילו היתה בגודרות חלות תפיסה מסתבר שגם תפיסת בעל השטר היתה חלה והגט היה מעיד שהיא מגורשת. ואליבא דר״ת צ״ל שתפיסת בעל השטר תלוי׳ בחזקת כל מה שתחת יד אדם שלו ולא בתפיסה בעלמא.
אמנם הרמב״ם כתב (פ״י מהל׳ טוען ונטען הל״א) וז״ל בהמה או חיה שאינה שמורה אלא מהלכת בכל מקום ורועה אינה בחזקת זה שתפסה מאחר שהיא ידועה לבעלים וכו׳ שאין היותה תחת ידו ראיה שהרי היא הלכה מעצמה ונכנסה ברשותו עכ״ל. מוכח שלדעתו דוקא מוחזק שיש לו ראיה והוכחה מועיל נגד חזקת מרא קמא ובגודרות ליכא חזקת ראיה. אך יתכן שחלות תפיסה בעלמא חלה בגודרות, והרמב״ם לשיטתו שפסק בפ״ט מטוען (הל״ד) כר״ת הנ״ל. מאידך אליבא דרש״י מסתבר שאין בגודרות חלות של תפיסה כלל. (בשם הגר״ח זצ״ל).
שם. גמ׳ שכירו ולקיטו מאי. נראה שדוקא בנשבע ונוטל שייך ששומר ישבע, כי אף שאינו בעל דין מבחינת בעלות ממון עכ״ז מעורב הוא בדין התורה וניתן לומר שנחשב לבעל טענה ובר שבועה. וכן אשה דינה כשומר שכן כל המפקיד על דעת אשתו הוא מפקיד. מאידך לשכיר ליכא ענין כלל בדין התורה, ובהתאם לכך מסופקת גמ׳ האם התקינו שאף הוא יכול לישבע או לא. אמנם בנוגע לנשבע ונפטר המהווה חיוב שבועה המוטל על בעל הדין ושהוא בעל הממון בעצמו פשיטא שאין אחר - לא שומר ולא אשה - יכול לישבע בעבורו
שם. מלחמת ה׳ לרמב״ן ד״ה ומה שכתב עוד וכו׳. לפי הרי״ף והגאונים, התופס משכון וטוען שישלמו את חובו נאמן עם שבועת הנוטלין. עיין בר״ן. וכן פסק הרמב״ם בפ״ט מהל׳ טוען ונטען (הל״ב) בפ״י מהל׳ טוען ונטען (הל״ג) ובפי״ג מהל׳ מלוה ולוה (הל״ג). ועיין בסוף דברי הרמב״ן שם שמבחין בין אומן התופס כלי לבע״ח שתופס משכון וז״ל דלא דמי משכון דשכירות לשאר הטענות ולא מיבעיא למאן דאמר אומן קונה בשבח כלי דכטוען על גופו של משכון דמי אלא אפילו למ״ד אין אומן קונה בשבח כלי כיון דודאי אית ליה עליה אגרא ואאגריה תפיס ליה כטוען על גופו של כלי דמי דמקנה קני ליה כלי עד דיהיב ליה אגריה ושקיל ליה וכו׳ עכ״ל. ודבריו טעונים עיון וכפי שהקשה הר״ן וז״ל אמאי עדיף אומן ממלוה על המשכון דאיהו נמי קני ליה בדר׳ יצחק וכו׳ עכ״ל.
והנה מפורסם ביאור הגר״ח זצ״ל (עיין בספרו פכ״א ממלוה ולוה הל״א) בדין הירושלמי שהזורע שדה הפקר חייב בתרומות ומעשרות שאין הכוונה שקנה את השדה אלא למרות שהשדה עדיין הפקר עכ״ז הזורעה קנה את הפירות מדין מעשה ידיו הואיל וגרם לגידולם של הפירות בזריעתו זוכה בהם מדין קנין בשבח של המביא את השבח לעולם במעשה ידיו. שונה הוא ממי שירד לתוך שדה חברו וזרעו. שם אין היורד קונה בשבח מדין קנין מעשה ידיו מפני שבעל השדה קונה מדין קנין של ארעי אשבח, דהיינו שמפקיע קנין מעשה ידיו של היורד שהשביח את השדה. אמנם בשדה הפקר שאין בעלים לשדה שיקנו מדין ארעי אשבח היורד עצמו קונה בקנין מעשה ידים בשבח.
מסתבר שע״פ יסוד של הגר״ח זצ״ל יתפרש הדין דאומן קונה בשבח כלי לא כקנין של האומן שמקבל מהבעלים אלא משום שהשבח פירות מעשה ידיו של האומן וממילא זוכה בשבח שידיו יצרו. דומה איפוא ליורד לתוך שדה חבירו ברשות שידו על העליונה וביאור הדבר לפי הגר״ח זצ״ל שקונה הפירות מדין קנין מעשה ידיו.
על זה בא הרמב״ן כאן לחדש שגם למ״ד אין אומן קונה בשבח כלי קונה לשבח בגופו של כלי מדין מעשה ידיו, אך בזה חלוקים: למ״ד אומן קונה בשבח כלי הו״ל השבח של האומן כשאר דברים שהם שלו והאומן מקנה את השבח בדעת מקנה רגילה לבעל הכלי בשעת חזרת הכלי. ובכן יתכן שיקדש בו אשה (קידושין דף מח:) שהרי בהקנאת השבח מקנה לה כסף קידושין. מאידך למ״ד אין אומן קונה למרות שלכתחילה קונה האומן את השבח בגוף הכלי והו״ל שלו עכ״ז כשבעל הכלי משלם והאומן מחזיר לו את השבח והכלי, חוזר השבח ממילא לבעל הכלי בלי הקנאת האומן. זאת אומרת כי מאחר שבעל הכלי פרע והכלי הוחזר אליו פקע ממילא קנין האומן בלי דעת מקנה שלו להקנות את השבח לבעל הכלי. ובכן א״א לו להשתמש בשבח לכסף קידושין כי אינו מקנה לה את השבח ודוקא כשקיימת דעת מקנה על הכסף מצד המקדש חל קנין כסף קידושין. כי המקדש את האשה חייב להקנות לה את כסף קידושיה כדי שיחשב לכסף קידושין ואם אינו מקנהו לה בדעת מקנה ישירה אין הכסף יכול להוות כסף קנין דקידושין.
לאור האמור ניתן ליישב את קושית הר״ן ממשכון של מלוה. שונה אומן שהפרעון בא תחת ובעד השבח משא״כ במלוה על המשכון הדמים הם תשלומי החוב. בהתאם לכך, במלוה על המשכון נחשב התופס לנוטל וחייב לישבע שבועת הנוטלין, ואילו באומן שהדמים הם תחליפי השבח אינו נחשב לנוטל ונאמן בלי שבועה.
וצע״ק בשיטת הגאונים שמי שנאמן על החוב במיגו על המשכון חייב לישבע מדין נוטלין למה יהיה נאמן במיגו והרי מיגו להוציא לא אמרינן. ונראה שאין זה נחשב למיגו להוציא כי בידו להחזיק את המשכון ע״י המיגו. אך נקרא נוטל שכן בא לגבות דמים במקום המשכון מהבעל - דין שכנגדו, ודו״ק היטב.
וע״ע בר״ן שלדעתו אין חיוב שבועה אלא בבא לגבות דמים, אבל אם בא לשתוק ולהחזיק במשכונו אין צורך שישבע שבועת הנוטלין. וזה חידוש שיכולים להאמין אדם על משכון אף כשאינו נאמן על החוב.
א. עי׳ בספר משנת רבי אהרן תשובות סי׳ ע״ה.
ב. וכדאיתא ברמב״ם (פ״ה מהל׳ טוען ונטען הל״י) וז״ל שאין משביעין את הקטן כלל. ואפילו חרם סתם אינו מקבל לפי שאינו יודע עונש השבועה עכ״ל. ועיין במשנה למעלה (דף לח:). ויתכן שיסוד ההלכה הוא שדוקא מי שיש לו חלות שם של טענה נשבע שבוה״ד, וקטן לאו בר טענה הוא.
ג. ועוד י״ל ששאר שבועות הנוטלין לא מועילות לגבות מקטן שדין בעלמא שאין גובין מנכסי קטן, עיין בב״ב (דף לג.) וברמב״ם (פי״ב מהל׳ מלוה הל״א).
ד. יעויין בש״ך (חו״מ סי׳ פ״ז סק״ל) שמביא מחלוקת בין הראשונים האם אפשר להפך שבועת הנוטלין מהתובע לנתבע.
ה. וכן דעת ר״י הובאה בטור ח״מ סי׳ רצ״ד ועי׳ תוס׳ ב״מ דף ו׳.
ו. ברם מדברי המגיד משנה המוזכרים משמע שהרמב״ם מסכים שבעה״ב צריך לישבע, עיי״ש.
ז. עיין בב״מ דף כ״ח בסוגיא דסימנים וסימנים ועד אחד.
ח. לכאורה הגר״ח זצ״ל התכוון לומר שיש שני דינים במיגו: א) בירור, ב) נאמנות. כאן בלי שבועת בעה״ב יש בירור דמיגו אלא שנאמנות חסרה. ותקנת שכיר תלויה אך ורק בבירור ולא בנאמנות. ואילו דין החזרתי מיגו דנאנסו תלוי בנאמנות, ולכן שם צריך לישבע כדי שיהיה נאמן ויזכה בדין.
ט. ולכאורה נ״מ לענין ב״ד של שלשה הדיוטות דאליבא דהרמב״ם הב״ד צריך להיות ב״ד של מומחים כשאר דיני קנסות.
אלמא עביד איניש דגזים ולא עביד [מכאן שעשוי אדם שמגזים ומאיים ואינו עושה מעשה], הכא נמי דגזים ולא עביד [כאן גם כן יש לומר שהגזים ואמר שהולך למשכנו ולא עשה]! ומתרצים, אימא [אמור] במשנתנו: לא שנכנס לביתו כדי למשכנו, אלא: ומשכנו, שראו עדים שלקח משם חפצים. ושואלים: אם כן, שהיו עדים, וליחזי מאי [ושנראה מה] משכנו! ומה צורך בשבועה? אמר רבה בר בר חנה אמר ר׳ יוחנן: בטוענו בעל הבית בכלים קטנים הניטלין תחת כנפיו (תחת כנפי הבגד), שטוען שהוא לקח אותם, והעדים לא ראו מה לקח.
Evidently, a person is prone to bluster without acting on his threat. Here, also, it could be that he was blustering about seizing collateral, but did not act on it. The Gemara answers: Say that the case in the mishna is where the witnesses testify that he entered the house and seized collateral from him. The Gemara asks: If so, let us ask the witnesses and see what items he seized as collateral from him, and there will be no need for an oath. Rabba bar bar Ḥana said that Rabbi Yoḥanan said: This is a case where one claims that the defendant took items that can be carried beneath his garments, and the witnesses could not see what they were.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יר״י מיגשתוספותאור זרועמהרש״ל חכמת שלמהרשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(16) אָמַר רַב יְהוּדָה רָאוּהוּ שֶׁהִטְמִין כֵּלִים תַּחַת כְּנָפָיו וְיָצָא

§ Rav Yehuda says, concerning a similar topic: If witnesses saw a person who entered another’s house, concealed items beneath his garments, and left,
ר׳ חננאלרי״ףרש״יאור זרוערשב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
אומדרב יהודה דאמר ראוהו שהטמין כלים תחת כנפיו
א. רש״י כתב: אמר רב יהודה גרסינן ול״ג דאמר, וכתב הרשב״א דכן עיקר דמימרא באפי נפשה היא. אבל רבנו תם בספר הישר סי׳ תרפב כתב: ה״ג פר״ח דאמר רב יהודה והכי פירושו דאמר רב יהודה ראהו שהטמין אלמא הטמנה מוכחא עליה דאינו נאמן. וכגירסת ר״ח כן הוא בהלכות גדולות (ח״ב עמ׳ 68) ברי״ף ובר״י מיגש, וכן גרסו בעל המאור ומלחמות בבא מציעא פרק ד (כט, ב מדפי הרי״ף, ראה גם הרז״ה בספר הצבא מדה י ובהשגות רמב״ן שם). ופירש הר״י מיגש שכפי שלר׳ יהודה אינו נאמן בטענת לקוח אף שלא ראינו את הכלים שהטמין תחת כנפיו, ואפשר שלא הטמין שם אלא עפר ואבנים, בכל זאת אינו נאמן לומר לקוח על הכלים שאנו רואים עכשיו תחת ידו, כי מאחר שעדים ראוהו מטמין דבר תחת כנפיו הרי הם כמעידים שבאו כלים אלו לידו על ידי הטמנה, כך עדים שמעידים שנכנס לרשותו ויצא והטמין תחת כנפיו כמעידים שגזל ונאמן הנגזל בשבועה כמה נטל. וכתב הרמב״ן שם, שאם היה נאמן המטמין לומר לא נטלתי היה נאמן אף בעידי הטמנה לומר לקוחין הן בידי. אולם מדברי ר״ח להלן נראה שפירש את דברי רב יהודה כשראו העדים את הכלים שהטמין וכמו שכתב בהמשך דבריו ׳שמעידין עליו עדים שלקח כלים מביתו של זה׳ ואפשר שפירש כדרכו של רב האיי גאון שבשניהם יש תקנת נגזל, וכמו שכתב במשפטי שבועות שכל שהעידו עליו עדים שיצא מבית חבירו וכלים טמונים תחת כנפיו עשו בו תקנת נגזל ואם אין העדים יודעים מה נטל נשבע בעל הבית ונוטל, ולדברי רב האיי גאון אין תקנת נגזל מפני שנכנס לביתו למשכנו שלא ברשות אלא מפני שהטמין כלים תחת כנפיו. (וראה מילואים עוד בדעת רב האיי גאון) וחלק עליו בפסקי הרי״ד כאן וכתב שאינו בחזקת גזלן אלא מפני שנכנס לביתו שלא ברשות.
במשפטי שבועות נוסח הדפוס (הובא בטור סי׳ צ) כתב שאפילו בטענת שאולין נשבע בעל הבית ונוטל (וכן כתב בפסקי הרי״ד בשמו), וכן כתב בתשובה שבאור זרוע בבא מציעא סי׳ שעב שאפילו בטענת שאולין אין בעל הבית נאמן אלא בשבועה ומשום תקנת נגזל. אולם דברי רב האיי סותרים עצמם בנוסח התשובה שלפנינו שכתב בהמשך דבריו שם ואמונת בעל הבית בענין אחד ובשבועת הסת, וכך הם דבריו בנוסח כתב היד של משפטי שבועות שאם העדים יודעין מה נטל חוזרים הכלים לבעל הבית, ורק אם לא נתברר לעדים מה נטל נשבע בעל הבית בתקנת נגזל (וגם על זה חלק עליו בפסקי הרי״ד).
אף שבתשובה כתב רב האיי שהשבועה היא מתקנת נגזל, אבל במשפטי שבועות לא כתב למה נשבע ויתכן שאין זה משום תקנת נגזל אלא שכל הנוטלין אינם נוטלין אלא בשבועה. וכך גם לדעת הרמב״ם בהוחזק הנוטל לגנב מפורסם שנאמן בעל הבית לומר גנובין הן, שאינו נאמן אלא בשבועת הנוטלין, אבל בטענת שאולין נאמן בעל הבית ללא שבועה, ואפשר שכיון שנאמן לומר שאולין לא יצאו הכלים מרשותו כלל והגוף עדיין בחזקתו והם נמצאים ברשות השואל רק לשימושם הזמני בלבד, ואין זה נוטל. ולדעת הראב״ד גם דברים העשויים להשאיל ולהשכיר אינו נוטל אלא בשבועת הנוטלין חוץ ממי שהעידו עליו עדים שהטמין כלין תחת כנפיו שבאופנים אלו שאינו נאמן בטענת לקוח נוטלם בעל הבית בלא שבועה.
שיבושים רבים נפלו בתשובת רב האיי גאון שבאור זרוע שם שכתב: כגון שהעידו עדים כי ראובן המלוה נכנס לבית שמעון הלוה ונטל תחת כנפיו משכון ויצא ולא ידעו העדים מה הוא, וזה אמר לא נטלתי, הרי בעל הבית נשבע ונוטל. והעמיד דרב יהודה כגון שהיו ׳העדים יודעים הדבר אבל ראו את הכלים׳ (לשון זה ניכר שהוא משובש ואולי צריך לומר שאין העדים יודעים הדבר אלא ראו את הכלים, וכלומר שראו את הכלים אבל אינם יודעים הדבר בתורת מה הגיעו לידו אם במקח או בשאלה). כי ׳בראשונה (במקרה של המשנה) מודה הוא המלוה כי לקח כלים שהן שלו (תמוה, שהרי אמרה המשנה והוא אומר לא נטלתי. אלא שכן כתב גם במשפטי שבועות בנוסח מכתב יד: ומה הפרש בין השער הזה לשער הראשון שהראשון מודה שהוא ממשכן ונטל חפץ לחברו. וככל הנראה פירש את משנתינו שמודה שנטל אלא שטוען לא נטלתי משלו אלא משלי, וזו היא הבבא השניה שכתב הרמב״ם פרק ד מהל׳ גזילה הל׳ ב). ובזו (דאמר רב יהודה) ראו העדים את הכלים וידעו מה הן, ועכשיו באו לדין וכו׳. (הרי שפירש את דברי רב יהודה כשראו העדים מה הסתיר תחת כנפיו וכפי שמשמע גם במשפטי שבועות) ובסוף הסימן הביא באור זרוע מפירוש ר״ח דהביא תשובת רב האיי גאון שכתב: כי הא דר׳ חנינא בר אבין דיש עדים שמשכנו ׳ואינם יודעים׳ מה מישכנו ועתה טוען לקוח הוא בידי (ואולי יש להגיה בדבריו כמו שהגיהו המדפיסים שם ׳והם יודעים׳ או ׳ואינם יודעים למה משכנו׳).
מדברי הרי״ף שכתב שני טעמים למה אין הגזלן יכול לישבע, א) שהוא גזלן ב) שיש עדים שמכחישים דבריו, מוכרח שהעדים מעידים שהוציא כלים ולא אבנים. אולם הרמב״ם הוסיף בטענותיו של הגזלן אופנים נוספים שהרי״ף לא הזכיר כגון שטוען כליי נטלתי או בחובי גביתים, אף שטענות אלו מבוססות על מה שהרי״ף בהמשך דבריו חולק על הגאונים ואומר שעדים שהטמין כלים תחת כנפיו כמעידים על גניבה ואין אדם נאמן לומר שהוא שלו כשיש עידי גניבה, אבל הכחשה בעדים אין כאן. כך שאין לנו הכרח מדברי הרמב״ם בספק אבנים אם זה נקרא שיש עדים שהוא גזלן.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אמר רב יהודה גרסינן ול״ג דאמר.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ה״ג רש״י ז״ל אמר רב יהודה ראוהו שהטמין כלים תחת כנפיו ואמר לקוחין הן בידי אינו נאמן. ולא גרסינן דאמר רב יהודה דמימרא באפי נפשה היא וזה עיקר.
ג אמר רב יהודה בנושא דומה: ראוהו לאדם זר שנכנס לבית שהטמין כלים תחת כנפיו ויצא,
§ Rav Yehuda says, concerning a similar topic: If witnesses saw a person who entered another’s house, concealed items beneath his garments, and left,
ר׳ חננאלרי״ףרש״יאור זרוערשב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

שבועות מו. – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), עין משפט נר מצוה שבועות מו., ר׳ חננאל שבועות מו. – מהדורת הרב ישראל ברוך הלוי סאלאוויציק, ברשותו האדיבה של המהדיר (כל הזכויות שמורות למהדיר). לפרטים על המהדורה לחצו כאן., רי"ף שבועות מו. – מהדורת הרי"ף על פי סדר הבבלי מבוססת על מהדורת מכון המאור בעריכת הצוות שבראשות ד"ר עזרא שבט (בהכנה), באדיבות מכון המאור והרב דניאל ביטון (כל הזכויות שמורות למו"ל). לפרטים על המהדורה לחצו כאן., הערוך על סדר הש"ס שבועות מו., רש"י שבועות מו., ר"י מיגש שבועות מו., ראב"ן שבועות מו. – מהדורת הרב דוד דבליצקי, ברשותו האדיבה (כל הזכויות שמורות), על פי כתב יד וולפנביטל ועדי נוסח נוספים, תוספות שבועות מו., בעל המאור שבועות מו. – מהדורת הרב אביאל אורנשטיין, ברשותו האדיבה של המהדיר (כל הזכויות שמורות למהדיר). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., ראב"ד כתוב שם שבועות מו. – מהדורת הרב חיים פריימן ז"ל (תשס"ג), ברשותם האדיבה של בני משפחתו (כל הזכויות שמורות), אור זרוע שבועות מו., רמב"ן מלחמות ה' שבועות מו. – מהדורת הרב אביאל אורנשטיין, ברשותו האדיבה של המהדיר (כל הזכויות שמורות למהדיר). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., רשב"א שבועות מו. – מהדורות על⁠־התורה המבוססות על מהדורות הרב מנחם מנדל גרליץ, הוצאת מכון אורייתא (כל הזכויות שמורות), בית הבחירה למאירי שבועות מו. – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), ריטב"א שבועות מו., מהרש"ל חכמת שלמה שבועות מו., מהרש"א חידושי הלכות שבועות מו., רשימות שיעורים לגרי"ד שבועות מו. – רשימות שיעורים שנאמרו על ידי הרב יוסף דב הלוי סולוביצ'יק זצ"ל, נערכו על ידי הרב צבי יוסף רייכמן (CC-BY-NC 4.0), פירוש הרב שטיינזלץ שבועות מו., אסופת מאמרים שבועות מו.

Shevuot 46a – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Ein Mishpat Ner Mitzvah Shevuot 46a, R. Chananel Shevuot 46a, Rif by Bavli Shevuot 46a, Collected from HeArukh Shevuot 46a, Rashi Shevuot 46a, Ri MiGash Shevuot 46a, Raavan Shevuot 46a, Tosafot Shevuot 46a, Baal HaMaor Shevuot 46a, Raavad Katuv Sham Shevuot 46a, Or Zarua Shevuot 46a, Ramban Milchamot HaShem Shevuot 46a, Rashba Shevuot 46a, Meiri Shevuot 46a, Ritva Shevuot 46a, Maharshal Chokhmat Shelomo Shevuot 46a, Maharsha Chidushei Halakhot Shevuot 46a, Reshimot Shiurim Shevuot 46a, Steinsaltz Commentary Shevuot 46a, Collected Articles Shevuot 46a

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144