×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) מָה לָנוּ וְלַצָּרָה הַזֹּאת וַהֲלֹא כְּבָר נֶאֱמַר {ויקרא ה׳:א׳} וְהוּא עֵד אוֹ רָאָה אוֹ יָדָע אִם לא יַגִּיד וְגוֹ׳ וְשֶׁמָּא תֹּאמְרוּ מָה לָנוּ לָחוּב בְּדָמוֹ שֶׁל זֶה וַהֲלֹא כְּבָר נֶאֱמַר {משלי י״א:י׳} בַּאֲבוֹד רְשָׁעִים רִנָּה.:
Why would we want this trouble? Perhaps it would be better not to testify at all. But be aware, as is it not already stated: “And he being a witness, whether he has seen or known, if he does not utter it, then he shall bear his iniquity” (Leviticus 5:1)? It is a transgression not to testify when one can do so. And perhaps you will say: Why would we want to be responsible for the blood of this person? But be aware, as is it not already stated: “When the wicked perish, there is song” (Proverbs 11:10)?
רש״ימהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםעודהכל
מה לנו ולצרה הזאת – להכניס ראשינו בדאגה הזאת אפי׳ על האמת.
והלא כבר נאמר והוא עד – עליכם מוטל חובה ונשיאות עון אם לא תגידו מה שראיתם.
ושמא תאמרו מה לנו לחוב – להיות מתחייבים מדמיו של זה נוח לנו לעמוד באם לא יגיד.
והלא כבר נאמר באבוד רשעים רנה – אם רשע הוא אין כאן עונש.
רש״י בד״ה והלא כבר כו׳ מה שראיתם הס״ד:
ושמא תאמר מה לנו לחוב בדמו כו׳ רצה לומר וקרא דאם לא יגיד ונשא עונו לא איירי כלל בדיני נפשות ת״ל באבוד רשעים וגו׳ ואם כן שפיר מיירי גם אם לא יגיד בדיני נפשות וק״ל:
מה לנו ולצרה הזאת להכנס בענין חמור כל כך ומוטב שלא נעיד כלל — על כך יש לכם לדעת: והלא כבר נאמר ״והוא עד או ראה או ידע אם לוא יגיד ונשא עוונו״ (ויקרא ה, א). ושמא תאמרו: מה לנו לחוב בדמו של זה ואפילו אם אסור הדבר מוטב שלא נהא אחראים להריגת אדם — על כך יש לכם לדעת: והלא כבר נאמר ״ובאבד רשעים רנה״ (משלי יא, י).
Why would we want this trouble? Perhaps it would be better not to testify at all. But be aware, as is it not already stated: “And he being a witness, whether he has seen or known, if he does not utter it, then he shall bear his iniquity” (Leviticus 5:1)? It is a transgression not to testify when one can do so. And perhaps you will say: Why would we want to be responsible for the blood of this person? But be aware, as is it not already stated: “When the wicked perish, there is song” (Proverbs 11:10)?
רש״ימהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםהכל
 
(2) גמ׳גְּמָרָא: ת״רתָּנוּ רַבָּנַן כֵּיצַד מֵאוֹמֶד אוֹמֵר לָהֶן שֶׁמָּא כָּךְ רְאִיתֶם שֶׁרָץ אַחַר חֲבֵירוֹ לְחוּרְבָּה וְרַצְתֶּם אַחֲרָיו וּמְצָאתֶם סַיִיף בְּיָדוֹ וְדָמוֹ מְטַפְטֵף וְהָרוּג מְפַרְפֵּר אִם כָּךְ רְאִיתֶם לֹא רְאִיתֶם כְּלוּם.

GEMARA: The Sages taught in a baraita: How does the court describe testimony based on conjecture? The court says to the witnesses: Perhaps you saw this man about whom you are testifying pursuing another into a ruin, and you pursued him and found a sword in his hand, dripping with blood, and the one who was ultimately killed was convulsing. If you saw only this, it is as if you saw nothing, and you cannot testify to the murder.
ר׳ חננאלרמ״הרשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
אומרים להן: שמא ראיתם זה רץ אחר חבירו ורצתם אחריו, ומצאתם חרב בידו ודם מטפטף ממנה והרוג מפרפר? אם כך ראיתם – אין בדבריכם כלום.
תנו רבנן כיצד מאומד תניא אמר ר׳ שמעון בן שטח אראה בנחמה אם לא ראיתי שמעון בן שטח כשנשבע לא אראה אמר אלא מפני דורות הבאים שלא ראו את הדבר ואלו נשבעו לא אראה בנחמה אם לא ראיתי נמצאו מקללין את עצמן לפיכך הוצרכו לכנות ולומר אראה בנחמה אם לא ראיתי דהא אפי׳ בקראי מכנינן כדמיברר בשבועות (ל״ו.):
תאני ר׳ חייא משום שחרב בית המקדש אעפ״י שארבע מיתות בטלו דינן לא בטל בידי שמים שסופו מת במיתה שהיא מעין מיתה שהיה חייב בה. מי שנתחייב סקילה או נופל מן הגג כדקי״ל דעיקר סקילה דחיפה היא כדקתני בפ׳ נגמר הדין אחד מן העדים דוחפו על מתניו אם מת בה יצא. או חיה דורסתו מכתו שאחד מאיבריו דדמיא לרגימתו באבן. מי שנתחייב שריפה או בדליקה או נחש מכישו וארס של נחש שורפו. מי שנתחייב הריגה או נמסר למלכות ומתיזין ראשו בסייף או לסטין באין עליו והורגין אותו בין בסייף בין בדבר שדומה לו דכל מידי דקטיל ליה על ידי הוצאת דמו או על ידי חתיכת אבר שהנשמה תלויה בו חדא מילתא היא. מי שנתחייב חנק או טובע בנהר או מת בסרונכי אסכרה ושניהן מעין חנק הן דמה לי מבחוץ מה לי מבפנים: ההוא דקטיל גברא ואכשיה נחש אי לא הוה חטאה אחרינא גביה לא הוה מאית אלא במיתה שהיא כעין סייף אלא חטאה אחרינא הוה גביה דהוה מיחייב עליה שריפה דאמר מר מי שנתחייב שתי מיתות נידון בחמורה ושריפה חמורה מסייף:
ודייקינן ממתני׳ מדקתני מאומד גבי איום בדיני נפשות ואלו גבי איום דדיני ממונות לא קתני ש״מ מאומד בדיני נפשות הוא דלא אמרינן בידוע שזה הרגו הא בדיני ממונות אמרי׳ דעדות מאומד בדיני ממונות עדות מעלייתא היא. ויש לפרש מדטרחינן ואמרינן להו בדיני נפשות ש״מ בדיני ממונות כי האי גוונא כשר דכי צריכינן למישילינהו בדיני נפשות מידי [דכשר] בדיני ממונות ופסול בדיני נפשות דאיכא למימר הני מידע ידעי דכי האי גוונא כשר בדיני ממונות וסברי כי היכי דכשר בדיני ממונות כשר בדיני נפשות אבל מידי דפסול בדיני ממונות וכיון דידעי דפסיל בדיני ממונות (ליכא) [למה] למימר להו דרובא דאינשי ידעי מידי דפסיל בדיני ממונות וכיון דידעי דפסיל בדיני ממונות ליכא למימר דסלקא דעתייהו דכשר בדיני נפשות. והאי פירושא דידן דייק טפי ומסתבר מההוא קמא מדמסקינן בה אלא אע״ג דפסילי בדיני ממונות אמרי׳ להו בדיני נפשות דמשמע דהא קמ״ל דלא אמרינן כיון דידיעה מילתא דפסילי בדיני ממונות לא צריכינן למימר להו בדיני נפשות אלא אפי׳ הכי רמינן עלייהו. והכי נמי מסתברא דאי ס״ד דכי קא דייק משום דתני לה גבי דיני נפשות ולא קתני לה גבי דיני ממונות אי הכי סיפא כי פריך הכי הוה ליה לפרוכי אלא אע״ג דפסילי בדיני ממונות לא אמרי׳ להו אלא בדיני נפשות ומדלא פריך הכי ש״מ כדפרשינן. ורבינו חננאל ז״ל משמע דדייק לה מדאמרינן להו או שמא אי אתם יודעים שסופנו לבדוק אתכם בדרישה ובחקירה. ולא מסתבר דהא דיני ממונות נמי איתינהו בדרישה ובחקירה בהנהו אנפי דמפרש בריש פירקין.
גמל האוחר בין הגמלים יש אומ׳ נושך ואית דגרסי אוחר *) בחי״ת שהגמל הזכר המזדווג עם הנקבה קרי ליה אוחר כדאמרי׳ בפ״ק דבכורות גמל אחור כנגד אחור ודרך הגמל להתקנות במי שרואה אותו בשעה שמזדווג עם הנקבה ורץ אחריו והורגו זה וזה הואיל ונמצא הרוג בצידו בידוע שהוא הרגו:
גמ׳. תנו רבנן כיצד מאומד אומר להן שמא כך ראיתם שרץ אחר חבירו לחורבה, ורצתם אחריו, ומצאתם סייף בידו ודמו מטפטף, והרוג מפרפר. אם כך ראיתם לא ראיתם כלום. תניא, אמר רבי שמעון בן שטח אראה בנחמה אם לא ראיתי אחד שרץ אחר חבירו לחורבה, ורצתי אחריו, וראיתי סייף בידו ודמו מטפטף והרוג מפרפר, ואמרתי לו רשע מי הרגו לזה או אני או אתה, אבל מה אעשה שאין דמך מסור בידי, שהרי אמרה תורה על פי שנים עדים יומת המת היודע מחשבות יפרע מאותו האיש שהרג את חבירו. אמרו לא זזו משם עד שבא נחש והכישו, ומת.
עיין ברמב״ם (פ״כ מהל׳ סנהדרין ה״א) וז״ל אין בית דין עונשין באומד הדעת אלא על פי עדים בראיה ברורה, אפילו ראוהו העדים רודף אחר חבירו והתרו בו והעלימו עיניהם או שנכנסו אחריו לחורבה ונכנסו אחריו ומצאוהו הרוג ומפרפר והסייף מנטף דם ביד ההורג הואיל ולא ראוהו בעת שהכהו אין בית דין הורגין בעדות זו ועל זה וכיוצא בו נאמר ונקי וצדיק אל תהרוג, וכן אם העידו עליו שנים שעבד ע״ז זה ראהו שעבד את החמה והתרה בו וזה ראהו שעבד את הלבנה והתרה בו אין מצטרפין, שנאמר ונקי וצדיק אל תהרוג הואיל ויש שם צד לנקותו ולהיותו צדיק אל תהרגוהו עכ״ל. ומבואר מדברי הרמב״ם דהטעם שאין הורגין מאומד הדעת הוא משום דיש צד לנקותו ואינו חייב בודאי וכתיב ״ונקי וצדיק אל תהרוג״, ולא משום דבעינן ראייה ממש ולא סגי בידיעה, ומשמע מדברי הרמב״ם דבאופן שאין שום צד לנקותו וכגון דיש אומדנא וודאית שהרגו דדנין אותו עפ״י האומדנא, דהגזה״כ ד״ונקי וצדיק אל תהרוג״ פוטרת אותו רק כשיש צד לנקותו אבל באומדנא וודאית חייב דהו״ל כראייה ממש. וכן משמע ממש״כ הרמב״ם בספה״מ (מצות ל״ת ר״צ) וז״ל שהזהירנו שלא לחתוך הגדרים באומד הדעת החזק ואפילו היה קרוב אל האמת. כמו שיהיה אדם ירדפהו שונאו להרגו ולהנצל ממנו יכנס בבית אחד ויכנס הרודף ההוא אחריו ונכנס אנחנו אחריהם ונמצא הנרדף הרוג והוא מפרפר ושונאו שהיה רודפו עומד עליו והסכין בידו ושניהם מנטפין דם. הנה זה הרודף לא יהרגוהו הסנהדרין על צד חתוך הגדר אחר שאין שם עדים מעידים שראו ההריגה. ובאה האזהרה בתורת האמת מהרוג זה והוא אמרו יתעלה ונקי וצדיק אל תהרוג עכ״ל. ומשמע קצת דרק משום שהאומדנא היא קרוב לאמת אין ב״ד חותכים את הדין על פיה, אולם כשיש אומדנא וודאית שפיר דנין והורגים עפ״י אומדנא דידיעה וודאית נחשבת כראייה ממש. אמנם בגמ׳ שבועות (לד.) משמע דכה״ג דשמעון בן שטח חשיב ידיעה ובדיני נפשות בעינן ראייה. ויש לדחות דראייה ר״ל ידיעה ודאית בדומה לזו דישנה בראייה ובכה״ג דשמעון בן שטח שראוהו רץ אחר חבירו לחורבה וסייף בידו ודמו מטפטף והרוג מפרפר ליכא ידיעה ודאית והוי קרוב לאמת ומשו״ה אין מחייבין אותו, אבל היכא דיש ידיעה ודאית שפיר מחייבין אותו עפ״י אומדנא.
ועיין בקצה״ח (סימן צ׳ ס״ק ז׳) שהביא דברי הבית שמואל (באה״ע סימן מ״ב סקי״ב) שכתב שאם היתה טבעת ביד האיש ואמר לאשה הרי את מקודשת לי בטבעת זה, ולא ראו עדים נתינה רק כמעט רגע הטבעת בידה ולא סגי אם לא שנתן לה, למ״ד עידי קידושין א״צ דרישה וחקירה דלדיני ממונות דמי, א״כ כמו שבחבלה מוציאין ממון עפ״י אומדנא וודאית הוא הדין דמתקדשת. ובתומים (סקי״ד) השיב דבדיני ממונות לא איברי סהדי אלא לשקרי א״כ פשיטא בידיעה כזה דאנן סהדי שהוא אמת, משא״כ בקידושין גזירת המלך דהמקדש בלי עדים שאין קידושין חלין כלל, וא״כ מה בכך דהוא ידיעה אמת דנתקדשה אבל התורה הצריכה עדים.⁠א
ועיין בגמ׳ מכות (דף ז.) דרבנן סברי במנאפין משיראו כמנאפין, וכן פסק הרמב״ם (פ״א מהל׳ איסורי ביאה הי״ט) וז״ל אין העדים נזקקין לראות המנאפים שהערו זה בזה והכניס כמכחול בשפופרת, אלא משיראו אותן דבוקין זה עם זה כדרך כל הבועלין הרי אלו נהרגין בראיה זו, ואין אומרים שמא לא הערה מפני שחזקת צורה זו שהערה עכ״ל. ויש לעיין האם זה נחשב כודאי גמור וכראיית העבירה או לא. וכן יש להסתפק מה יהיה הדין אם באו ב׳ עדים והעידו שלא היתה ביאה האם הו״ל כתרי עדים המכחישים זה את זה או לא. ולפי מה שנתבאר בדברי הרמב״ם (פ״כ מהל׳ סנה׳ ה״א) י״ל דמשיראו כמנאפים הוי אומדנא גמורה וידיעה ודאית וחשיב כראייה ממש, ואם באו ב׳ עדים אח״כ והעידו שלא היתה ביאה הו״ל תרי עדים המכחישים זה את זה, וכן נקט הגר״ח זצ״לב. אמנם לכאורה הבה״ג חולק ע״ז דס״ל שאין מוצאין אשה מתחת בעלה אלא בעדות של כמכחול בשפופרת (עיין ברא״ש פ״ב יבמות סימן ח׳), ורק לחיוב עריות סגי בכשיראו כמנאפים. והקשה עליו הרא״ש (שם) וז״ל והא ליתא דהא אפילו לענין חיוב מיתה סגי אם ראוהו העדים כדרך המנאפים וכו׳ וכיון דבדיני נפשות דכתיב והצילו העדה סגי בהכי כל שכן לאוסרה על בעלה עכ״ל. וצ״ל דלפי הבה״ג משיראו כמנאפים לא הוי ידיעה ודאית וכראיית מעשה ביאה ממש, דא״כ הו״ל למימר דמוציאין אשה מבעלה משיראו כמנאפים. ועיין ברש״י מס׳ ב״מ (דף צא. ד״ה במנאפים) וז״ל מעידין עליהם העדים לחייבן מיתה ומלקות משישכבו זה על זה כדרך מנאפים, ואין צריך לעדים שיראו כמכחול בשפופרת, דלא הזקיקתן תורה להסתכל כל כך עכ״ל. ומשמע דזה הלכה מסוימת באיסורי ביאה שלא הזקיקתן תורה להסתכל כ״כ וסגי במשיראו כמנאפים. וי״ל דרש״י והבה״ג ס״ל דמחייבין חיוב מיתה בעריות משיראו כמנאפים אע״פ שאין ידיעה ודאית דקאעביד מעשה ביאה, וזוהי הלכה מסוימת באיסורי עריות דסמכינן אחזקה שגמר ובעל. ועיין בקרית ספר (הלכות איסורי ביאה פרק א) שכתב דמשיראו המנאפים דבוקים זה בזה כדרך כל הבועלים נהרגים בראיה, ואין צריך לעדים שיראו כמכחול בשפופרת דלא הזקיקתן תורה להסתכל כל כך ולישנא דקרא דכתיב בעריות שכיבה וגילוי ערוה הכי משמע כדרך המנאפים, אי נמי דסמכינן חזקה מדאוריתא וחזקת צורה זו היא שהערה. וי״ל דזוהי נמי סברת רש״י והבה״ג.⁠ג
והנה עיין במנ״ח (מצוה פ״ב אות א׳) שחקר האם הורגים בן נח באומדנא הקרוב לודאי כאומדנא דשמעון בן שטח או לא, דיש להסתפק האם חל בב״נ הפטור והגזה״כ של ״ונקי וצדיק אל תהרג״. ועוד יש להסתפק מה יהיה דין המסית בעדות של אומדנא דמוכח כשחסרה ראיית עדות ממש - האם חל הפטור של ונקי וצדיק אל תהרג או לא. ונראה דביאור הספק הוא דיש להסתפק ביסוד הדין שאין ב״ד הורגין באומד הדעת אלא רק עפ״י ראיית עדים האם זה מדין והצילו העדה ומדיני הצלה דדיני נפשות או״ד דחסר עיקר העדות לחייב בדיני נפשות דבעינן ראייה ממש ולא סגי באומדנא דמוכח, דבאופן של אומדנא בלי ראיית עדות התורה חידשה שחסרה חלות דין דרישה וחקירה המעכבת בד״נ בעלמא. ונפ״מ בבן נח ובמסית, דליכא בהו הפרשה ד״והצילו העדה״ וא״כ יתחייבו עפ״י אומדנא. משא״כ אי נימא דחסר בעיקר העדות דבעינן עדות של ראייה אזי אף מסית ובן נח יפטרו דא״א להורגן עפ״י אומדנא דאף מסית צריך עדות ודו״ח.⁠ד
א. ועיין עוד בדרכי משה (אה״ע סימן מ״ב ס״ק ד׳) שכתב וז״ל כתב המרדכי פרק האומר (סי׳ תקלא) בשם רא״ם היכא דעד אחד מן העדים לא ראה הנתינה ממש אין לבטל בכך הקידושין דאם עד רואה דבר מוכיח יכול להעיד כאילו ראה גוף המעשה. ועיי״ש בבית שמואל (סימן מ״ב ס״ק י״ב) שהביא את דברי המרדכי וז״ל במרדכי פ׳ האומר כתב אפי׳ לא ראו הנתינה אין לבטל הקדושין אם ראו דבר המוכיח יכול להעיד כאלו ראו גוף המעשה דהא אמרינן הן הן עידי יחוד הן הן עידי ביאה אף על גב דלא ראו הביאה מ״מ אם ראו היחוד הוי כמו שראו הביאה עכ״ל. ועיין במרדכי (פרק האומר סימן תקל״א) וז״ל בספר החכמה בס׳ שפ״ד כתב הרא״ם דהיכא דא׳ מן העדים לא ראה נתינת הטבעת אין לבטל בכך הקידושין וכו׳ ואם עד רואה דבר מוכיח ונראה יכול להעיד ונדון כאילו ראה גוף המעשה כדאמרינן בגיטין וקידושין וב״ה אומר הן הן עדי יחוד הן הן עדי ביאה ואמרינן בכ״מ במנאפין עד שיראה כדרך המנאפין וכו׳ עכ״ל. ולכאורה המרדכי ס״ל כמש״נ בשיטת הרמב״ם שדנים דיני נפשות עפ״י אומדנא וודאית והו״ל כראייה ממש, ומשו״ה מועיל ראיית דבר המוכיח להוות עדות כאילו ראו את גוף מעשה הקידושין. אמנם עיין בתשובת הרשב״א (ח״א) סימן אלף קצ״ג שכתב דאע״ג דאיכא הרבה אומדנות המוכיחות אין כאן כלום עד שיראו העדים הנתינה ממש, וכן הוא בתשובת מוהר״ם (ד״פ סי׳ תתקצג) בתשובת מיימוני סוף ספר נשים (סי׳ א) ומייתי לה המרדכי סוף המגרש (גיטין סי׳ תנא) על אחד שזרק קידושין לאשה והעדים לא ראו אם נפלו הקידושין לתוך חיקה ופסק דאינה מקודשת ודאי אי הוי עדים שזרק לה קידושין לתוך חצרה וראו שהגיעו הקידושין כנגד אויר החצר אף על גב דלא ידעו אם נפל לתוך חלל המחיצות הויא מקודשת אבל בנדון זה כיון שזרק מרחוק דילמא לא מטו לתוך חיקה וגדולה מזו נראה לי דאפילו חזו סהדי שנכנס עמה לקדשה בכסף ולא ראו שקדשה אינה צריכה גט כיון דלא חזו ממש שקדשה, דדוקא בביאה אמרינן הן הן עדי יחוד הן הן עדי ביאה משום דאיכא למימר אש בנעורת ואינה שורפת, ועוד שלבו גס בה ועוד שאי אפשר לראות כמכחול בשפופרת דגנאי הוא ולכך בעדי יחוד תלינן דודאי בא עליה, אבל כאן דילמא לא נפלו לחיקה עכ״ל. ועיין באבני מילואים סימן מ״ב ס״ק ח׳.
ב. ועיין במנחת חינוך (מצוה פ״ב אות א׳) שכתב וז״ל ובעריות פסקינן דאין צריך העדים לראות כמכחול רק אי שוכבים זה על זה כדרך המנאפים ע׳ במכות ור״מ פ״א מהא״ב, אף דהוי ידיעה לחוד מכל מקום מחמת אש בנעורת אומדנא כזו מהני אף בד״נ כמ״ש תוספות והרשב״א עכ״ל.
ג. ובביאור שיטת הבה״ג עיין עוד באור שמח (פ״א מהל׳ איסו״ב הי״ט), ובשו״ת נודע ביהודה תנינא אה״ע (סימן י״א).
ד. ועיין בחידושי הגרי״ז עה״ת לפ׳ בראשית (בסטנסיל) שאע״פ שאדם הראשון ידע שקין הרג את הבל, עכ״ז לא הרג את קין, כי חסרה לו ראיית עדות. והביא דברי התרגום יונתן על הפסוק ״שפך דם האדם באדם דמו ישפך״ (בראשית ט:ו) שכתב וז״ל דיישוד דמא דאינשא בסהדין דיינא מחייבין ליה קטול עכ״ל, ובפשטות משמע דצריך ראיית עדות בד״נ ואפילו בב״נ, ולא סגי באומדנא.
א גמרא תנו רבנן [שנו חכמים בתוספתא]: כיצד היא עדות מאומד שיש להזהיר את העדים שלא יעידו? — אומר להן הדיין לעדים: שמא כך ראיתם שרץ אותו אדם שאתם מאשימים ברצח אחר חבירו לחורבה, ורצתם אחריו ומצאתם סייף (חרב) בידו, ודמו של הסייף מטפטף והרוג מפרפר, אם כך בלבד ראיתםלא ראיתם כלום, ואינכם יכולים להעיד על הרצח, שלא ראיתם את המעשה בעיניכם.
GEMARA: The Sages taught in a baraita: How does the court describe testimony based on conjecture? The court says to the witnesses: Perhaps you saw this man about whom you are testifying pursuing another into a ruin, and you pursued him and found a sword in his hand, dripping with blood, and the one who was ultimately killed was convulsing. If you saw only this, it is as if you saw nothing, and you cannot testify to the murder.
ר׳ חננאלרמ״הרשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) תַּנְיָא א״ראָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן שָׁטַח אֶרְאֶה בְּנֶחָמָה אִם לֹא רָאִיתִי אֶחָד שֶׁרָץ אַחַר חֲבֵירוֹ לְחוּרְבָּה וְרַצְתִּי אַחֲרָיו וְרָאִיתִי סַיִיף בְּיָדוֹ וְדָמוֹ מְטַפְטֵף וְהָרוּג מְפַרְפֵּר וְאָמַרְתִּי לוֹ רָשָׁע מִי הֲרָגוֹ לָזֶה אוֹ אֲנִי אוֹ אַתָּה אֲבָל מָה אֶעֱשֶׂה שֶׁאֵין דָּמְךָ מָסוּר בְּיָדִי שֶׁהֲרֵי אָמְרָה תּוֹרָה {דברים י״ז:ו׳} עַל פִּי שְׁנַיִם עֵדִים יוּמַת הַמֵּת הַיּוֹדֵעַ מַחְשָׁבוֹת יִפָּרַע מֵאוֹתוֹ הָאִישׁ שֶׁהָרַג אֶת חֲבֵירוֹ אָמְרוּ לֹא זָזוּ מִשָּׁם עַד שֶׁבָּא נָחָשׁ וְהִכִּישׁוֹ וָמֵת.

It is taught in a baraita that Rabbi Shimon ben Shataḥ said as an oath: I will not see the consolation of Israel if I did not once see one person pursue another into a ruin, and I pursued him and saw a sword in his hand, dripping with blood, and the one who was ultimately killed was convulsing. And I said to him: Wicked person, who has killed this man? Either you or I. But what can I do, since your blood is not given over to me, as the Torah states: “At the mouth of two witnesses, or three witnesses, shall he that is to die be put to death” (Deuteronomy 17:6), and I did not witness you killing him. The One Who knows one’s thoughts shall punish this man who killed another. The Sages said: They did not move from there before a snake came and bit the murderer, and he died.
ר׳ חננאלרש״יתוספותמהרש״א חידושי הלכותמהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
תניא: אמר ר׳ שמעון בן שטח: אראה בנחמה אם לא ראיתי אחד רץ אחר חבירו כול׳, עד לא זז משם עד שבא נחש והכישו ומת.
גמ׳ או אני או אתה – שמעון בן שטח קא״ל הכי.
שאין דמך מסור בידי – מדמייתי האי עובדא אמתני׳ דכיצד מאומד משמע דדריש מהאי קרא דמאומד לא מיקטל דמשמע ע״פ שנים עדים שראו את המעשה ואחריני הוו עם ר״ש בן שטח והאי דלא חשיב להו משום כבודו והאי דקאמר או אני או אתה לאו דוקא לשון יחיד אלא אנו.
בד״ה שאין דמך כו׳ ואחריני הוו עם ר״ש בן שטח כו׳ עכ״ל דמדמייתי מהך עובדא אמאומד דמתנ׳ ע״כ דהוו אחריני בהדיה דר״ש בן שטח דאל״כ בעדות גמורה בראייה נמי לא היה נהרג על פיו וק״ל:
היודע מחשבות וכו׳ לפי שלא היה שם התראה דצריך להתרות בו שישראל הוא ובן ברית הוא כדאמרי׳ בפ׳ בן סורר ושמא זה היה סבור שהוא עכו״ם או מומר או שמא נתכוון זה להכות על מתניו ולא היה בו כדי להמית על מתניו והלכה לו כו׳ וכל הני דחשיב להו בפרק הנשרפין דפטור אמר היודע מחשבות והוא יודע שידעת שישראל כשר הוא וכל הנהו דפרק הנשרפין דפטורין לא נתכוונת והוא יפרע כו׳ מיהו בדיני אדם בלאו הכי הוא פטור אי משום דמאומד הוא ואי משום דעד אחד הוא כדקאמרי׳ וק״ל:
תניא [שנויה ברייתא], אמר ר׳ שמעון בן שטח בלשון שבועה: אראה בנחמה שתבוא באחרית הימים לעם ישראל, אם לא ראיתי מעשה כגון זה, שאדם אחד רץ אחר חבירו לחורבה ורצתי אחריו וראיתי סייף בידו, ודמו של הסייף מטפטף והרוג מפרפר, ואמרתי לו לאותו אדם: רשע, מי הרגו לזה? או אני או אתה. אבל מה אעשה שאין דמך מסור בידי, שהרי אמרה תורה ״על פי שנים עדים... יומת המת״ (דברים יז, ו) ואין אני יכול להעיד עליך. אלא ה׳ היודע מחשבות יפרע מאותו האיש שהרג את חבירו. אמרו: לא זזו משם עד שבא נחש והכישו (נשכו) ומת.
It is taught in a baraita that Rabbi Shimon ben Shataḥ said as an oath: I will not see the consolation of Israel if I did not once see one person pursue another into a ruin, and I pursued him and saw a sword in his hand, dripping with blood, and the one who was ultimately killed was convulsing. And I said to him: Wicked person, who has killed this man? Either you or I. But what can I do, since your blood is not given over to me, as the Torah states: “At the mouth of two witnesses, or three witnesses, shall he that is to die be put to death” (Deuteronomy 17:6), and I did not witness you killing him. The One Who knows one’s thoughts shall punish this man who killed another. The Sages said: They did not move from there before a snake came and bit the murderer, and he died.
ר׳ חננאלרש״יתוספותמהרש״א חידושי הלכותמהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) וְהַאי בַּר נָחָשׁ הוּא וְהָאָמַר רַב יוֹסֵף וְכֵן תָּנֵי דְּבֵי חִזְקִיָּה מִיּוֹם שֶׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ אַף עַל פִּי שֶׁבָּטְלָה סַנְהֶדְרִי אַרְבַּע מִיתוֹת לֹא בָּטְלוּ לֹא בָּטְלוּ וְהָא בָּטְלוּ אֶלָּא דִּין אַרְבַּע מִיתוֹת לֹא בָּטְלוּ.

The Gemara questions this account: But was this murderer fit to die by being bitten by a snake? But doesn’t Rav Yosef say, and so the school of Ḥizkiyya also taught: From the day that the Temple was destroyed, although the Sanhedrin ceased to be extant, the four types of court-imposed capital punishment have not ceased. The Gemara asks: Have they really not ceased? But they have ceased, as court-imposed capital punishment is no longer given. Rather, the intention is that the halakha of the four types of court-imposed capital punishment has not ceased to be applicable.
ר׳ חננאלרש״יתוספותבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ואקשינן: וכי ההורג בר נחש הוא? והתני ר׳ חייאא: מיום שחרב בית המקדש, אע״פ שבטלה סנהדרין – דין ארבע מיתות לא בטלו. אלא מי שנתחייב סקילה – או נופל מן הגג או חיה דורסתו. מי שנתחייב שריפה – או נופל בדליקה או נחש מכישו. מי שנתחייב הריגה – או נמסר למלכות או נהרג על ידי ליסטים. מי שנתחייב חנק – או נטבע בנהר או מת בסרונכי.
ופרקינן: האי עבירה אחריתי נמי עבד, וקיימא לן: מי שנתחייב שתי מיתות – נידון בחמורה.
א. לפנינו: והאמר רב יוסף וכן תני דבי חזקיה. ובכי״מ: וכן תני ר׳ חייא.
דין ארבע מיתות – פורענות בידי שמים הדומה למיתה שהוא מחוייב בה.
מיום שחרב בית המקדש – תימה דהוה מצי למימר דאף בזמן שבית המקדש קיים כי עובדא דשמעון בן שטח א״נ שלא בעדים והתראה כדאמר במכות (דף י:) כאשר יאמר משל הקדמוני מרשעים יצא רשע בב׳ בני אדם שהרגו אחד הרג בשוגג ואחד הרג במזיד הקב״ה מזמינן לפונדק וי״ל דנקט משחרב בית המקדש משום דאז בטלי דיני נפשות לגמרי וא״ת והא אכתי הוו מצי למינקט מ׳ שנה קודם חורבן הבית כדאמר בפרק היו בודקין (סנהדרין דף מא.) שגלתה סנהדרי וישבה לה בחנות ואמר שלא דנו דיני נפשות וי״ל מ״מ כשהיו רואים צורך שעה היו חוזרין ללשכת הגזית כי ההיא עובדא וכיוצא בו והא דפריך לקמן בפרק היו בודקין (סנהדרין דף מא.) ור׳ יוחנן בן זכאי מי הוה בסנהדרי משום דמה שבדק בעוקצי תאנים בדין רוצח הוא והא דגלו משום דנפישי רוצחים הוו ומשום רציחה לא היו חוזרין וא״ת והא חזינא כמה כופרים בעיקר דמתים כדרכם וי״ל דזכות מילה תולה ושכר מצות שעשו משתלמין בעולם הזה כדכתיב (דברים ז) ומשלם לשונאיו ועובדא דריש הפועלים (ב״מ דף פג:) דאפקוה לגברא וזקפוה דהוא ובנו בעלו נערה המאורסה התם נמי זכות תולה לו שלא נענש בסקילה ונידון בקלה א״נ הוא ובנו לאו דוקא אלא בנו תחלה ואחר כך הוא דמיתתו בחנק וי״מ דנקט משחרב בית המקדש משום דבזמן בית המקדש בגדי כהונה היו מכפרין מיהו ה״מ כשעשו תשובה.
כשהיה בית המקדש קיים וסנהדרין במקומם בלשכה היו דנין דיני נפשות אף בחוצה לארץ בסנהדרי קטנה הסמוכים בארץ אבל כל שאין בית המקדש קיים או שאין הסנהדרין בלשכה אין דנין דיני נפשות וארבעים שנה קודם חורבן בית שני בטלו דיני נפשות מפני שגלו הסנהדרין לרוב הצרות ולא היו במקומן ומ״מ חכמי הדורות ברשות המלכים דנין דרך הוראת שעה אפילו מאומד הברור ואף בלא התראה ואף בדברים שאין בהם מיתה וכיוצא בדברים אלו כמו שיתבאר אלא שאין הדבר קרוי דיני נפשות:
ואף במקום שאין שם מיתת בית דין לא יהרהר אדם לעשות עבירה בסמך זה שהדיין הגדול במקומו עומד ברוך כבודו ממקומו והוא שאמרו אע״פ שארבע מיתות בטלו דין ארבע מיתות לא בטלו מי שנתחייב סקילה או נופל מן הגג או חיה דורסתו מי שנתחייב שריפה או נופל בדליקה או נחש מכישו מי שנתחייב הריגה או נמסר למלכות שכל דיניו בסייף ואין לו רשות באחרות כמו שיתבאר או לסטים באים עליו מי שנתחייב חנק או טובע בנהר או מת באסכרא מי שנתחייב שתים אף הוא דיני שמים ידינוהו בחמורה כדרך בית דין של מטה כללו של דבר אין הקב״ה מקפח שכר כל בריאה ואינו מוותר משלו כלום:
זה שאמרנו במשנה שאין דנין מאומד לא סוף דבר בדיני נפשות אלא אף בדיני ממונות מעתה גמל האוחר בין הגמלים ונמצא הרוג בצדו אין אומרים בידוע שזה הרגו אלא המוציא מחבירו עליו להביא ראיה גמורה כמו שבארנוה בקמא פרק הפרה ואע״פ שבמשנתינו אמרוה בדיני נפשות לבד שמשמען של דברים שבדיני ממונות אינו כן הרי יש לך כיוצא בה במשנה עד מפי עד שאף בדיני ממונות אינו כלום וכמו שאמרו איש פלוני אמר לי לא אמר כלום כמו שהתבאר:
שם מיום שחרב בית המקדש אף על גב שבטלה סנהדרין מפורש בפרק אלו נערות:
על סיפור זה תוהים: והאי [וזה, הרוצח] בר נחש הוא (ראוי הוא למות במיתה קשה זו על ידי נחש)? והאמר [והרי אמר] רב יוסף, וכן תני [שנה] חכם דבי [מבית מדרשו של] חזקיה: מיום שחרב בית המקדש אף על פי שבטלה סנהדרי, מכל מקום ארבע מיתות לא בטלו. ותוהים: לא בטלו? והא [והרי] בטלו! אלא הכוונה היא שדין ארבע מיתות לא בטלו, והן מתקיימות בידי שמים בפושעים. כיצד?
The Gemara questions this account: But was this murderer fit to die by being bitten by a snake? But doesn’t Rav Yosef say, and so the school of Ḥizkiyya also taught: From the day that the Temple was destroyed, although the Sanhedrin ceased to be extant, the four types of court-imposed capital punishment have not ceased. The Gemara asks: Have they really not ceased? But they have ceased, as court-imposed capital punishment is no longer given. Rather, the intention is that the halakha of the four types of court-imposed capital punishment has not ceased to be applicable.
ר׳ חננאלרש״יתוספותבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) מִי שֶׁנִּתְחַיֵּיב סְקִילָה אוֹ נוֹפֵל מִן הַגָּג אוֹ חַיָּה דּוֹרַסְתּוֹ מִי שֶׁנִּתְחַיֵּיב שְׂרֵיפָה אוֹ נוֹפֵל בִּדְלֵיקָה אוֹ נָחָשׁ מַכִּישׁוֹ מִי שֶׁנִּתְחַיֵּיב הֲרִיגָה אוֹ נִמְסָר לַמַּלְכוּת אוֹ לִיסְטִין בָּאִין עָלָיו מִי שֶׁנִּתְחַיֵּיב חֶנֶק אוֹ טוֹבֵעַ בַּנָּהָר אוֹ מֵת בִּסְרוֹנְכֵי.

The Gemara explains: How so? For one who would be liable to be executed by stoning, either he falls from a roof or an animal mauls him and breaks his bones. This death is similar to death by stoning, in which the one liable to be executed is pushed from a platform and his bones break from the impact of the fall. For one who would be liable to be executed by burning, either he falls into a fire and is burned or a snake bites him, as a snakebite causes a burning sensation. For one who would be liable to be executed by slaying through decapitation by the sword, either he is turned over to the authorities and they execute him with a sword, or robbers come upon him and murder him. One who would be liable to be executed by strangling either drowns in a river and is choked by the water or dies of diphtheria [bisronekhi], which causes his breathing to become constricted. According to this, a murderer, whose verdict in court would be death by slaying, should not be bitten by a snake.
רש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
נחש מכישו – דקלי ליה זיהרא ארס של נחש שורפו.
נופל מן הגג – דומיא דסקילה כדתנן לקמן (דף מה:) בית הסקילה היתה גבוהה שתי קומות וקומה שלו הרי כאן שלש.
ליסטין באין עליו – שדרכן להרגו בסייף וכן נמסר למלכות שמתיזין ראשו.
מי שנתחייב סקילהאו שהוא נופל מן הגג, או שחיה דורסתו, והרי זה כעין עונש סקילה שהיה בבית דין. מי שנתחייב שריפהאו שהוא נופל בדליקה ונשרף, או נחש מכישו שארס הנחש מכאיב כשריפה. מי שנתחייב הריגה בסייף — או שהוא נמסר למלכות ונידון על ידה בדיני הגויים בסייף, או שליסטין (שודדים, גנבים) באין עליו והורגים אותו. מי שנתחייב חנקאו שהוא טובע בנהר ונחנק במים, או שמת בסרונכי (אסכרה) ואף היא מיתת חניקה. ולפי זה הרוצח שדינו בסנהדרין הריגה, אינו ראוי שימיתנו נחש, שהוא עונש קשה שרק החייבים שריפה נדונים בו.
The Gemara explains: How so? For one who would be liable to be executed by stoning, either he falls from a roof or an animal mauls him and breaks his bones. This death is similar to death by stoning, in which the one liable to be executed is pushed from a platform and his bones break from the impact of the fall. For one who would be liable to be executed by burning, either he falls into a fire and is burned or a snake bites him, as a snakebite causes a burning sensation. For one who would be liable to be executed by slaying through decapitation by the sword, either he is turned over to the authorities and they execute him with a sword, or robbers come upon him and murder him. One who would be liable to be executed by strangling either drowns in a river and is choked by the water or dies of diphtheria [bisronekhi], which causes his breathing to become constricted. According to this, a murderer, whose verdict in court would be death by slaying, should not be bitten by a snake.
רש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) אָמְרִי הָהוּא חֵטְא אַחֲרִיתִי הֲוָה בֵּיהּ דְּאָמַר מָר אמִי שֶׁנִּתְחַיֵּיב שְׁתֵּי מִיתוֹת ב״דבֵּית דִּין נִידּוֹן בַּחֲמוּרָה.:

The Sages say in explanation: That murderer had another sin for which he deserved execution by burning, and as the Master says: One who is found liable by the court to receive two types of court-imposed capital punishment is sentenced to the harsher of the two, and burning is considered a harsher death than slaying (see 50a).
עין משפט נר מצוהרש״ימהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
חטא אחרינא הוה גביה – שהיה מחוייב שריפה שהיא חמורה דאילו רוצח בסייף הוא ומיתת סייף קלה כדאמרינן בארבע מיתות (לקמן דף מט:).
גמ׳ נדון בחמורה מאומד בדיני נפשות הוא דלא אמרינן כו׳ הא בדיני ממונות אמרינן כו׳ כצ״ל. ונ״ב בס״א כן דומיא דליטעמך כו׳ דגרסינן להדיא אמרינן וכן יראה מפירש״י ודו״ק:
אמרי [אומרים]: האדם ההוא חטא אחריתי הוה ביה [אחר היה בו] שבגללו היה ראוי לשריפה, שאמר מר [החכם] מי שנתחייב שתי מיתות בית דין הריהו נידון בחמורה שבהן, ואף אותו אדם נידון במיתה החמורה.
The Sages say in explanation: That murderer had another sin for which he deserved execution by burning, and as the Master says: One who is found liable by the court to receive two types of court-imposed capital punishment is sentenced to the harsher of the two, and burning is considered a harsher death than slaying (see 50a).
עין משפט נר מצוהרש״ימהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(7) מֵאוֹמֶד וְכוּ׳.: בְּדִינֵי נְפָשׁוֹת הוּא דְּלָא אָמְדִינַן הָא בְּדִינֵי מָמוֹנוֹת אָמְדִינַן כְּמַאן כר׳כְּרַבִּי אַחָא דְּתַנְיָא ר׳רַבִּי אַחָא אוֹמֵר גָּמָל הָאוֹחֵר בֵּין הַגְּמַלִּים וְנִמְצָא גָּמָל הָרוּג בְּצִידּוֹ בְּיָדוּעַ שֶׁזֶּה הֲרָגוֹ.

§ The mishna teaches that in cases of capital law the court warns the witnesses not to testify based on conjecture. The Gemara comments: One can infer that it is only in cases of capital law that we do not rule based on conjecture, but in cases of monetary law, we do rule based on conjecture. In accordance with whose opinion is the mishna taught? It is in accordance with the opinion of Rabbi Aḥa. As it is taught in a baraita (Tosefta, Bava Kamma 3:6) that Rabbi Aḥa says: If there was a rutting male camel that was rampaging among other camels, and then a camel was found killed at its side, it is evident that this rampaging camel killed it, and the owner must pay for the damage caused. The baraita indicates that Rabbi Aḥa rules that cases of monetary law are decided based on conjecture.
ר׳ חננאלהערוך על סדר הש״סרש״יתוספותרשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ואקשינן תוב: וכי מאומד בדיני נפשות הוא דלא, הא בדיני ממונות כשרין? כמאן, כר׳ אחא. דתניא: גמל האוחר בין הגמלים ונמצא גמל הרוג בצידו בידוע שזה הרגו.
ערך אוחר
אוחראגמל האוחר בין הגמלים (בבא בתרא צג. ובסנהדרין לז: ובשבועות לד.) פי׳ האוחר נוחר בנשיכה והורג. וי״מ ענין מחרחר ריב ויש ששונים גמל היהיר בין הגמלים:
א. [מילד זיין, בייסן.]
הא בדיני ממונות אמדינן – עדות מאומד מדתנן ליה גבי איום עידי נפשות ולא תנן ליה גבי איום עידי ממונות בפרק דיני ממונות (לעיל דף כט.) דאמרינן להו סהדי שקרי אאוגרייהו זילי.
האוחר – נושך שמעתי ולי נראה כשהגמל הזכר מזדווג עם הנקבה קרי לי׳ אוחר דאמר בבכורות (דף ח:) גמל אחור כנגד אחור.
שזה הורגו – שדרך סוסים מזויינים להכות סוסים שבצידו והיינו מאומד.
כמאן כר׳ אחא – משמע דרבי אחא לית ליה אומר בדיני נפשות ותימה דבפרק שבועת העדות (שבועות דף לד. ושם) משמע דאית לי׳ גבי שבועת העדות דאינו חייב אלא בתביעת ממון ודריש ר׳ יוסי הגלילי מדכתיב או ידע בעדות המתקיים בידיעה בלא ראייה אמר רב פפא לימא ר׳ יוסי הגלילי לית ליה דרבי אחא דאי אית ליה בדיני נפשות משכחת לה כר״ש בן שטח ויש לומר דלמסקנא דהכא דמשני מתני׳ אפילו כרבנן אין צריך לאוקמי דרב אחא בדיני ממונות דווקא מיהו בדוחק יש למצוא דלחייב רבי אחא בההיא דר׳ שמעון בן שטח דמנא ידעו עדים שהרגו בתוך כדי דיבור של התראה כיון שלא ראו אלא מאומד ואי איירי בחבר ניחא וכר׳ יוסי דאמר לא בעי התראה (לעיל דף ח:).
גמ׳. בדיני נפשות הוא דלא אמדינן, הא בדיני ממונות אמדינן, כמאן כרבי אחא. דתניא, רבי אחא אומר: גמל האוחר בין הגמלים, ונמצא גמל הרוג בצידו בידוע שזה הרגו.
עיין בחידושי הרמב״ן במס׳ חולין (דף ג: ד״ה בודק סכין) שמבחין בין שתי הלכות של רוב: א) רוב נגד מיעוט המצוי; ב) רוב נגד מיעוט שאינו מצוי. אליבא דהרמב״ן כשיש מיעוט מצוי נגד הרוב חייבין לכתחילה לבדוק את הדבר ולא לסמוך על הרוב, אבל כשיש מיעוט שאינו מצוי אזי אין חייבין לבדוק את הדבר כלל. ולכן אין סומכין לכתחילה על רוב מצויין אצל שחיטה יודעין הלכות שחיטה וצריכים לבדוק את השוחט האם הוא יודע את ההלכות, שכן קיים מיעוט מצוי של שוחטין שאין יודעין. מאידך בנוגע לרוב שוחטין אין מתעלפין לא צריכים בדיקת השוחט כלל, כי המיעוט שמתעלפין הוי מיעוט שאינו מצוי.
ולפי״ז יש לעיין בדין דר׳ אחא המחייב כשמעידים על גמל האוחר בין הגמלים - האם המיעוט הוי מיעוט המצוי או מיעוט שאינו מצוי. ולכאורה מהא דהגמ׳ במס׳ שבועות (לד.) השווה דיני נפשות לדיני ממונות (עיין בתוס׳ שם ד״ה דאי וכו׳) משמע שהוא מיעוט שאינו מצוי כי בד״נ אינו מסתבר שנהרוג ע״פ רוב במקום מיעוט המצוי.
והנה כתב הרמב״ם (בפ״ח מהל׳ נזקי ממון הי״ד) וז״ל שור שהיה רועה על גבי הנהר ונמצא שור הרוג בצדו אף על פי שזה מנוגח וזה מועד ליגח זה מנושך וזה מועד לישך אין אומרים בידוע שזה נשכו וזה נגחו ואפילו גמל האוחר בין הגמלים אין אומרים בידוע שזה הרגו עד שראוהו עדים כשרים עכ״ל. ומבואר שהגמל האוחר בין הגמלים פטור שלא כר׳ אחא. אולם (בפ״כ מהל׳ סנהדרין הל״א) כתב הרמב״ם וז״ל אין בית דין עונשין באומד הדעת אלא על פי עדים בראיה ברורה, אפילו ראוהו העדים רודף אחר חבירו והתרו בו והעלימו עיניהם או שנכנסו אחריו לחורבה ונכנסו אחריו ומצאוהו הרוג ומפרפר והסייף מנטף דם ביד ההורג הואיל ולא ראוהו בעת שהכהו אין בית דין הורגין בעדות זו ועל זה וכיוצא בו נאמר ונקי וצדיק אל תהרוג. וכן אם העידו עליו שנים שעבד ע״ז זה ראהו שעבד את החמה והתרה בו וזה ראהו שעבד את הלבנה והתרה בו אין מצטרפין שנאמר ונקי וצדיק אל תהרוג הואיל ויש שם צד לנקותו ולהיותו צדיק אל תהרגהו עכ״ל.
ומבואר מדברי הרמב״ם דיש איסור מיוחד בדיני נפשות להעניש ע״פ אומד אלא צריך להעניש רק ע״פ ראיית עדים בלבד (ועיין בספה״מ ל״ת ר״צ). וקשה דמאחר שאף בדיני ממונות פסק נגד ר׳ אחא ושאין מחייבין את בעל הגמל ע״פ אומד לשלם, ל״ל פסוק מיוחד בד״נ. וכן הקשה הרמב״ן בספר המצוות (מצות לא תעשה ר״צ) על פסק הרמב״ם. וע״ש ברמב״ן שהקשה גם על הדין השני שהרמב״ם כולל בלאו הזה - שלא לצרף עדות מיוחדת בד״נ - דל״ל הקרא הזה של ונקי וצדיק אל תהרוג, וז״ל שאפילו בדיני ממונות כגון חמה ולבנה אין מצטרפין שהיא הכחשה בחקירות וכו׳ עדות המכחשת זו את זו בבדיקות כגון זו פסולה וכו׳ וכבר יוצא לנו פטור מפסוק לא ימות על פי עד אחד וכו׳ אמרו לא ימות על פי עד אחד להביא שנים שרואין אותו אחד מחלון זה ואחד מחלון זה ואין רואין זה את זה שאין מצטרפין וכו׳ עכ״ל. ובאמת התמיה גדולה שכן מהי השייכות של עדות מיוחדת ללאו הזה.
והנה הרמב״ם פסק (בפ״ד מהל׳ עדות הל״א - ב׳) וז״ל עדי נפשות צריכין שיהיו שניהם רואים את העושה עבירה כאחד וכו׳ אבל דיני ממונות אין צריכין לכך. כיצד היה אחד רואהו מחלון זה כשעבר העבירה והעד האחר רואהו מחלון אחר, אם היו שני העדים רואין זה את זה מצטרפין ואם לאו אין מצטרפין וכו׳ אבל בדיני ממונות אף על פי שלא ראו אלו את אלו עדותן מצטרפת, כיצד אמר האחד בפני הלוהו ביום פלוני או בפני הודה לו ואמר העד השני וכן אני מעיד שהלוהו בפני או הודה ביום אחר הרי אלו מצטרפין עכ״ל. ומבואר דלהרמב״ם עדות מיוחדת מועלת בדיני ממונות אבל לא בנפשות. וכן פסק שאף הלוואה אחר הלוואה מועלת בדיני ממונות. ומסתבר שיסוד החילוק בין ד״מ לבין ד״נ הוא שבדיני ממונות העדים מעידים על החיוב, משא״כ בדיני נפשות העדים מעידים על המעשה. ולפיכך עדות מיוחדת כשרה בד״מ - כי שני העדים מעידים שחייב לשלם אף על פי שחלוקים בראיית המעשה. ואילו בד״נ עדות מיוחדת פסולה מאחר ואין משתווים בראיית המעשה.
וי״ל דר׳ אחא המחייב בגמל האוחר בין הגמלים (שבועות לד.) מחייב אף במקום שיש מיעוט המצוי (ודלא כמש״נ לעיל). ואליביה דר׳ אחא עדות כזו נחשבת עדות גמורה ועדות ראייה המועלת בכל התורה כולה ואף בד״נ. ואף על פי שלענין נפשות עדות מיוחדת פסולה וזקוקים לעדי ראייה, עכ״ז סובר שכשמעידים על פי רוב שהרג קיימת ראיית עדות של המעשה, ולפיכך מחייב בין בד״נ ובין בד״מ.
אולם הרמב״ם פסק כרבנן ודלא כר׳ אחא, ולשיטתו אם קיים מיעוט מצוי נגד הרוב, אין העדים מחייבים כלל ואף לא בד״מ. וי״ל דס״ל דבכה״ג יש חסרון אף בידיעת עדות ומשום כך אין העדות מועלת בין בד״נ ובין בד״מ, ולכן כשיש מיעוט המצוי להרמב״ם אין כאן עדות המחייבת כלל. אמנם במקום שהמיעוט אינו מצוי, סובר הרמב״ם, שהעדות חלה כעדות בתורת ידיעה - אך לא להיות עדות ראייה. ומשום כך הרמב״ם מבחין בין ד״מ לד״נ, דעדות בד״מ חלה בעיקר על החיוב ולא על המעשה, ולפיכך מועלת עדות ידיעה בלי עדות של ראייה. משא״כ עדות דד״נ חלה בעיקר על המעשה. ולכן כל זמן שלא ראו העדים את המעשה פסולים, כי עדות ידיעה בלי ראייה פסולה בדיני נפשות, ועל זה בא הקרא ״ונקי וצדיק אל תהרוג״.
ולפי״ז מבואר נמי החילוק בין ד״מ לד״נ בעדות מיוחדת וכנ״ל, וי״ל דלכן כלל הרמב״ם את שתי ההלכות בלאו אחד ד״ונקי וצדיק אל תהרג״. בין עדי ידיעה בלי ראייה ובין עדות מיוחדת פסולים בד״נ וכשרים בד״מ, דהצד השוה שבהן הוא כי אע״פ שהן מעידים על החיוב עכ״ז חסרה עדות של ראיית המעשה, ועדות על החיוב מועלת בד״מ ופסולה לד״נ.
והנה יש שני מיני עדות מיוחדת הכשרה בד״מ ופסולה בד״נ: א) הלוואה אחר הלוואה דהיינו שני מעשים; ב) אחד מחלון זה ואחד מחלון זה - מעשה אחד אך בשתי ראיות עדות שונות. ועיין ברמב״ם (פ״ג מהל׳ מלכים הל״י) שכתב ז״ל כל ההורג נפשות שלא בראיה ברורה או בלא התראה אפילו בעד אחד או שונא שהרג בשגגה יש למלך רשות להורגו ולתקן העולם כפי מה שהשעה צריכה וכו׳ עכ״ל. וצ״ע דבשלמא בשונא שהרג בשגגה קיימת עדות שאמנם הרג - ומותר, איפוא, למלך להורגו. ברם בשני הציורים האחרים - בלי ראיה ברורה שהרג או בעד אחד שפסול ואינו נאמן כלל לנפשות, צ״ע למה רשאי המלך להרגו אם אינו יודע כלל שהוא הרג. ובדומה לכך השיג הראב״ד על מה שכתב הרמב״ם (בפ״ו מהל׳ רוצח הל״ה) וז״ל וכן כל הרצחנים שהרגו בעד אחד או בלא התראה וכיוצא בהן אם הרגן גואל הדם אין להם דמים וכו׳ עכ״ל. והשיג הראב״ד וז״ל תימה הוא ואיך נאמין בעד אחד להתיר דמו של זה לגואל הדם עכ״ל.
ותירץ מרן הבית הלוי זצ״ל שכוונת הרמב״ם בכתבו ״בעד אחד״ היא לעדות מיוחדת (וכ״כ הכס״מ פ״ו מהל׳ רוצח ה״ה). וביאר הבית הלוי שבאופן הראשון של עדות מיוחדת - ברציחה אחרי רציחה - אין הגדת שני העדים חלה כלל, כי אין שני העדים מעידים על מעשה רציחה אחד, וכל עד אחד ועד אחד מעיד לעצמו על רציחה אחרת. ודומים, איפוא, לעד אחד בעלמא ולכן אין נאמנים כלל. ונראה דבעדות מיוחדת כזו אין למלך רשות להרוג את זה שהעידו עליו שהרג. מאידך באופן השני של עדות מיוחדת שאחד ראה את הרציחה מחלון זה ואחד ראה מחלון זה, דשניהם מעידים על מעשה רציחה אחד, אף שלא יצטרפו לענין עונש ב״ד מאחר שלא ראו זה את זה, עכ״ז נאמנים כתרי עדים שאכן הרג הוא את הנפש. ואף על פי שב״ד אסורים להורגו ע״פ גזה״כ, אך למלך ולגואל הדם יש רשות להורגו.
ולפי״ז נראה דכשהרמב״ם התיר לו למלך להרוג את ההורג בלי ראיה ברורה מסתבר שנתכוון לאופן של אומד ורוב שיש עדות של ידיעה בלי ראיה, ומיירי באופן שקיים מיעוט שאינו מצוי נגד הרוב שהרג דפטור מעונש ב״ד ע״פ גזיה״כ ״ונקי וצדיק אל תהרוג״. אמנם הך גזיה״כ מונעת רק את הב״ד מלהעניש עפ״י אומדנא אבל לא את המלך כשהשעה צריכה לכך. אולם במקום שיש מיעוט מצוי ובלי חלות דין ידיעת עדות כלל י״ל שאין המלך רשאי להורגו.
ברם עדיין צ״ע כי (בפ״כ מהל׳ סנהדרין הל״א) בתארו את איסור ״ונקי וצדיק אל תהרוג״ כתב הרמב״ם בנוגע לעדות מיוחדת וז״ל וכן אם העידו עליו שנים שעבד ע״ז זה ראהו שעבד את החמה והתרה בו וזה ראהו שעבד את הלבנה והתרה בו אין מצטרפין שנאמר ונקי וצדיק אל תהרוג וכו׳ עכ״ל, והנה שם מתאר הרמב״ם עדות מיוחדת באופן הראשון, דהיינו כשיש שני מעשים שונים ועד א׳ מעיד על כל מעשה ומעשה דליכא עדות על המעשה כלל, ובכן ל״ל גזיה״כ של ״ונקי וצדיק אל תהרוג״ להשמיענו שאין רשות לב״ד להעניש, וצע״ג.
ב שנינו במשנה שמזהירים את העדים שלא יעידו מאומד. ומעירים: בדיני נפשות הוא דלא אמדינן [שאין אנו אומדים] אלא מעידים רק מה שראו עינינו ממש. הא [הרי] בדיני ממונות אמדינן [אומדים אנו]. כמאן שיטת מי] תהא איפוא משנתנו? — כשיטת ר׳ אחא. דתניא כן שנינו בברייתא], ר׳ אחא אומר: גמל האוחר (גמל מיוחם, המזיק את חבריו) בין הגמלים, ונמצא גמל הרוג בצידובידוע שזה הרגו אף שלא ראינו זאת, ובעל הגמל יצטרך לשלם.
§ The mishna teaches that in cases of capital law the court warns the witnesses not to testify based on conjecture. The Gemara comments: One can infer that it is only in cases of capital law that we do not rule based on conjecture, but in cases of monetary law, we do rule based on conjecture. In accordance with whose opinion is the mishna taught? It is in accordance with the opinion of Rabbi Aḥa. As it is taught in a baraita (Tosefta, Bava Kamma 3:6) that Rabbi Aḥa says: If there was a rutting male camel that was rampaging among other camels, and then a camel was found killed at its side, it is evident that this rampaging camel killed it, and the owner must pay for the damage caused. The baraita indicates that Rabbi Aḥa rules that cases of monetary law are decided based on conjecture.
ר׳ חננאלהערוך על סדר הש״סרש״יתוספותרשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(8) וְלִיטַעְמָיךְ עֵד מִפִּי עֵד דְּקָתָנֵי בְּדִינֵי נְפָשׁוֹת הוּא דְּלָא אָמְרִינַן הָא בְּדִינֵי מָמוֹנוֹת אָמְרִינַן וְהָתְנַן אִם אָמַר הוּא אָמַר לִי שֶׁאֲנִי חַיָּיב לוֹ אִישׁ פְּלוֹנִי אָמַר לִי שֶׁהוּא חַיָּיב לוֹ לֹא אָמַר כְּלוּם עַד שֶׁיֹּאמַר בְּפָנֵינוּ הוֹדָה לוֹ שֶׁהוּא חַיָּיב לוֹ מָאתַיִם זוּז.

The Gemara asks: But according to your reasoning, with regard to that which the mishna teaches, that the court warns the witnesses not to provide testimony based on hearsay, should one infer that it is in cases of capital law that we do not say that testimony based on hearsay is allowed, but in cases of monetary law, we do say that testimony based on hearsay is allowed? But didn’t we learn in a mishna (29a): If the witness said: The defendant said to me: It is true that I owe the plaintiff, or if he says: So-and-so said to me that the defendant owes the plaintiff, the witness has said nothing, i.e., his testimony is disregarded. These two statements by witnesses are examples of testimony based on hearsay, yet they are not valid in cases of monetary law. A witness’s testimony is not valid testimony unless he says, for example: The defendant admitted in our presence to the plaintiff that he owes him two hundred dinars, as by admitting the debt in the presence of witnesses he rendered himself liable to pay the amount that he mentioned.
ר׳ חננאלרש״ימהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
וליטעמיך דדייקת הכי, עד מפי עד פסול בדיני נפשות – מכלל דבדיני ממונות כשר? והתנן: הוא אמר לי – פירוש: הלווה אמר לי שאני חייב לו, איש פלוני אמר לי שהוא חייב לו – לא אמר כלום.
וליטעמיך עד מפי עד – דתנן הכא ולא תנא לה אאיום בעידי ממון הכי נמי כו׳.
הוא אמר לנו – המחוייב אמר לנו שאני חייב לו אבל לא בפני התובע אמר לנו כן לא הויא הודאה.
איש פלוני אמר לנו – שזה חייב לזה שהוא ראה בהלואה היינו עד מפי עד.
הודה לו – שניהם היו שם.
בד״ה וליטעמיך כו׳ ממון ה״נ הד״א:
את הטענה הזו דוחים: דיוק זה איננו מחוייב, וליטעמיך [ולטעמך, לשיטתך] שמה שאמרו כאן הוא בדיני נפשות בלבד, ״עד מפי עד״ דקתני [ששנינו], וכי בדיני נפשות הוא דלא אמרינן [שאין אנו אומרים] ומקבלים עדות כזו, הא [הרי] שבדיני ממונות אמרינן [אומרים אנו]? והתנן [והרי שנינו במשנה]: אם אמר העד: ״הוא, הנתבע, אמר לי שאני חייב לו, לתובע״, ולא אמר כן בפני התובע, או שאמר ״איש פלוני אמר לי שהוא חייב לו״לא אמר כלום, עד שיאמר: ״בפנינו הודה לו הנתבע לתובע שהוא חייב לו מאתים זוז״.
The Gemara asks: But according to your reasoning, with regard to that which the mishna teaches, that the court warns the witnesses not to provide testimony based on hearsay, should one infer that it is in cases of capital law that we do not say that testimony based on hearsay is allowed, but in cases of monetary law, we do say that testimony based on hearsay is allowed? But didn’t we learn in a mishna (29a): If the witness said: The defendant said to me: It is true that I owe the plaintiff, or if he says: So-and-so said to me that the defendant owes the plaintiff, the witness has said nothing, i.e., his testimony is disregarded. These two statements by witnesses are examples of testimony based on hearsay, yet they are not valid in cases of monetary law. A witness’s testimony is not valid testimony unless he says, for example: The defendant admitted in our presence to the plaintiff that he owes him two hundred dinars, as by admitting the debt in the presence of witnesses he rendered himself liable to pay the amount that he mentioned.
ר׳ חננאלרש״ימהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(9) אַלְמָא אַף עַל גַּב דִּפְסִילִי בְּדִינֵי מָמוֹנוֹת אָמְרִינַן לְהוּ בְּדִינֵי נְפָשׁוֹת הָכָא נָמֵי אַף עַל גַּב דִּפְסִילִי בְּדִינֵי מָמוֹנוֹת אָמְרִינַן לְהוּ בְּדִינֵי נְפָשׁוֹת.:

Evidently, although testimony based on hearsay is invalid in cases of monetary law, we tell the witnesses to be aware of this in capital law. Here, too, with regard to testimony based on conjecture, one can say that although testimony based on conjecture is invalid in cases of monetary law, we tell the witnesses to be aware of this in cases of capital law.
ר׳ חננאלרש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ופרקינן: אלא אע״ג דפסילי נמי בדיני ממונות – אמרינן להו בדיני נפשות א: שמא לא הייתם יודעין שסופינו לבדוק אתכם.
א. ככל הנראה פירש היד רמ״ה את דברי ר״ח שמא לא הייתם וכו׳ כהמשך של המשפט הקודם, דאע״ג דפסילי בדיני ממונות אמרינן להו בדיני נפשות שמא לא הייתם יודעים וכו׳. וזה לשונו: ורבינו חננאל ז״ל משמע דדייק לה מדאמרינן להו או שמא אי אתם יודעים שסופנו לבדוק אתכם בדרישה ובחקירה. ולא מסתבר, דהא דיני ממונות נמי איתנהו בדרישה ובחקירה בהנהו אנפי דמפרש בריש פרקין. ע״כ. והנה הגירסא במשניות וכן בכתה״י בגמרא היא: שמא תאמרו מאומד ומשמיעה עד מפי עד ומפי אדם נאמן ׳שמענו. או׳ שמא אי אתם יודעין שסופינו לבדוק אתכם בדרישה ובחקירה. אבל בדפוסי הגמרא מילים אלו ׳שמענו או׳ חסרות. לפי גירסא זו יתכן שהמשך המילים שמא אי אתם יודעים הם נתינת טעם למה יאמרו מאומד או איש מפי איש.
אמרינן ליה בדיני נפשות – להרבות הדברים ולפרש לאיים ובדיני ממונות לא איכפת לן לאיים עליהם כל כך.
אלמא [מכאן]: אף על גב דפסילי [אף על פי שפסולים דברים אלה] גם בדיני ממונות, מכל מקום אמרינן להו [אומרים אנו אותם] בדיני נפשות, הכא נמי [כאן גם כן] לענין עדות מאומד אפשר לומר שאף על גב דפסילי [אף על פי שפסולות] עדויות כאלה, בדיני ממונות אמרינן להו [אומרים אנו אותן] ומזהירים גם בדיני נפשות.
Evidently, although testimony based on hearsay is invalid in cases of monetary law, we tell the witnesses to be aware of this in capital law. Here, too, with regard to testimony based on conjecture, one can say that although testimony based on conjecture is invalid in cases of monetary law, we tell the witnesses to be aware of this in cases of capital law.
ר׳ חננאלרש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(10) הֱווּ יוֹדְעִים כּוּ׳.: אָמַר רַב יְהוּדָה בְּרֵיהּ דר׳דְּרַבִּי חִיָּיא מְלַמֵּד שֶׁעָשָׂה קַיִן בְּהֶבֶל אָחִיו חַבּוּרוֹת חַבּוּרוֹת פְּצִיעוֹת פְּצִיעוֹת שֶׁלֹּא הָיָה יוֹדֵעַ מֵהֵיכָן נְשָׁמָה יוֹצְאָה עַד שֶׁהִגִּיעַ לְצַוָּארוֹ.

§ The mishna teaches that the court would say: You should know that cases of capital law are not like cases of monetary law, and would reference the murder of Abel by Cain. Rav Yehuda, son of Rabbi Ḥiyya, says: By employing the plural term for blood, “The voice of your brother’s blood [demei] cries out to Me from the ground” (Genesis 4:10), the verse teaches that Cain caused multiple wounds and multiple injuries to his brother Abel. As Cain did not know from where the soul departs, he struck him multiple times. This continued until he came to his neck and struck him there, whereupon Abel died.
רש״ירמ״הפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
פצעים – מכת חרב קרי פצעים.
חבורות חבורות – לכך נאמר דמי.
(10,13) ומתמהינן ולטעמיך דדייקת הכי דכל מידי דתני ליה גבי איום דעידי נפשות כשר בדיני ממונות וא״כ עד מפי עד דתני ליה גבי איום דעידי נפשות יהא כשר בדיני ממונות ואלמה תנן אם אמר איש פלוני אמר לי שהוא חייב לו לא אמר כלום עד שיאמרו עדים בפנינו הודה לו אבל עד מפי עד פסול אלא מאי אית לך למימר אע״ג דפסילי בדיני ממונות טרחינן ואמרינן להו בדיני נפשות שמא מאומד שמעתם ואינו כלום כדי לפרש להם איזו עדות כשרה ואיזו פסולה הכא נמי לענין מאומד אע״ג דפסיל בדיני ממונות לא אמרינן הני מידע ידעי דכי האי גוונא פסול בדיני ממונות ולא צריכינן למימר להו דפסילי בדיני נפשות אלא אפ״ה אמרינן להו בדיני נפשות דמאן לימא לן דידעי דילמא לא ידעי ואי נמי ידעי רמינן עלייהו מ״מ כדי לאיומי עלייהו.
נקיטינן השתא דמאומד פסול בין בדיני נפשות בין בדיני ממונות והא דתנן (שבועות מ״ד:) הנחבל כיצד דמוקמינן לה (שם מ״ו:) במקום שיכול לחבול בעצמו כדמוכח התם וקתני הרי זה נשבע ונוטל ההיא תקנתא דרבנן היא ואפ״ה כי תקינו רבנן התם משום דראוהו שנכנס לתוך ביתו שלם ויצא חבול דהא ליכא למימר דאינש אחרינא חבל ביה מאי אמרת דילמא איהו חבל בנפשיה דלאו אורחא דאינש למיחבל בנפשיה תקינו ליה רבנן דמשתבע ושקיל אבל [היכא] דלא ראוהו שנכנס לתוך ביתו שלם ויצא חבול דאיכא למימר דילמא חבול הוה ואם תמצי לומר שלם הוה [כיון] דלא ראוהו שנכנס תחת ידו דילמא אחרים חבלי ביה לא תקינו ליה רבנן דמשתבע ושקיל והיינו דקא פטרי רבנן גבי גמל האוחר בין הגמלים לגמרי כדאיתא בפרק המוכר פירות כתנאי שור שהיה רועה על גב הנהר כו׳. וההיא דאמר רב יהודה לא שנו אלא במקום שיכול לחבול בעצמו אבל במקום שאין יכול לחבול בעצמו נוטל שלא בשבועה התם ליכא מאומד כלל וכי אמרינן עדות מאומד פסולה בדיני ממונות הני מילי היכא דאיכא למימר דלאו איהו אזקיה מיהו באומדן דעתא מסתברא דאיהו אזקיה אבל היכא דודאי נכנס לתוך ידו שלם ויצא חבול וידעינן בודאי דלא אינש אחרינא חבל ביה ולא איהו חבל בנפשיה הא ליכא ספיקא במילתא וכי האי גוונא לאו אומדנא הוא (איזו) [דזו] היא עדות המתקיימת ידיעה בלא ראיה והני מילי בדיני ממונות אבל בדיני נפשות פסולה דתניא בפרק שבועת העדות (ל״ד.) רבי יוסי הגלילי אומר והוא עד או ראה או ידע בעדות המתקיימת ראיה בלא ידיעה וידיעה בלא ראיה הכתוב מדבר ומסיק התם דלא משכחת לה אלא בדיני ממונות ותו לא אבל בדיני נפשות לא משכחת לה אלא לר׳ אחא דקאמרי׳ התם לימא רבי יוסי הגלילי לית ליה דר׳ אחא דאי אית ליה דר׳ אחא בדיני נפשות נמי משכחת לה כשמעון בן שטח ראייה בלא ידיעה לא משכחת לה דהא בעי מידע אי גוי הרג או ישראל הרג טריפה הרג או שלם הרג:
קול דמי אחיך כו׳ שעשה קין בהבל חבורות חבורות פצעים פצעים עד שיצא דמו ממקומות הרבה:
אמר רבי יהודה בריה דר׳ חייא מיום שפתחה הארץ את פיה וקבלתו לדמו של הבל כדי לכסותו ולקברו ויש לומר להעלימו מן העין כדי לכסות על עונו של קין כדכתיב מן האדמה אשר פצתה את פיה כו׳ שוב לא פתחה לטובה:
גלות מכפרת מחצה עונות מעיקרא כתיב נע ונד ולבסוף כתיב וישב בארץ נוד ולא כתוב נע שכיפרה לו גלותו. אית דילפי לה מדכתיב ויצא קין ולדילן מסתבר מדכתיב וישב בארץ נוד כלומר כיון שנד כיפר לו המקום גזירה שניה שנגזרה עליו: אמר רבי יוחנן גלות מכפרת על הכל דכתיב ביכניה כתבו את האיש הזה ערירי גבר לא יצלח בימיו ולבסוף כתיב בני יכניה אלמא לאו ערירי הוה. מאי דכתיב בני לחד ברא קרי בני כדכתיב ובני דן חשים ובני איתן עזריה ובני פלוא אליאב והאי אסיר ושלתיאל תרווייהו חד נינהו והיינו שאלתיאל אבוה דזרובבל וקרייה רחמנא אסיר וקרייה שאלתיאל כדקרייה למשה רבינו יקותיאל ואבי גדור ואבי זנוח. לפי הענין אסיר שעיברתו אמו בבית האסורים ובהגדה דויקרא רבה מפרש שהיה במקום האסורין במקום צר ואין מקום לשכב ושלשלו לו לאשה ונתעברה הימנו מעומד והיינו דקריה רחמנא שאלתיאל ברא אסיר לפי שנתעברה אמו הימנו בבית האסורים שאלתיאל שנשתל שלא כדרך הנשתלין כדאמרן. דבר אחר שנשאל אל על אלתו שגזר שלא יברא שהרי גזר על אביו להיות ערירי וכיון שעשה תשובה בטלה גזירה ודומה כמי שנשבע ונשאל על שבועתו והיפר לעצמו. ויש אומרים שהתירו לו פמליא של מעלה ולאו מילתא היא. ובתר דסליק מדרשא דשלתיאל אמאי אקרי שאלתיאל ואמאי איקרי אסיר הדר לפרושי עניניה דזרובבל שנזרע בבבל ומה שמו של זרובבל נחמיה בן חכליה שמו והא מילתא תמיהא לן טובא דהא בעזרא משמע דנחמיה לאו זרובבל הוא:
ג שנינו במשנה שהיו מספרים לעדים בענין קין שהרג את הבל, והיו אומרים להם: הוו יודעים וכו׳. אמר רב יהודה בריה [בנו] של ר׳ חייא: מלמד שעשה קין בהבל אחיו חבורות חבורות, פציעות פציעות, משום שלא היה יודע מהיכן נשמה יוצאה, והתכוון להרגו ולא ידע כיצד, עד שהגיע לצוארו ולכן נאמר ״דמי״ — ששפך דמו במקומות רבים.
§ The mishna teaches that the court would say: You should know that cases of capital law are not like cases of monetary law, and would reference the murder of Abel by Cain. Rav Yehuda, son of Rabbi Ḥiyya, says: By employing the plural term for blood, “The voice of your brother’s blood [demei] cries out to Me from the ground” (Genesis 4:10), the verse teaches that Cain caused multiple wounds and multiple injuries to his brother Abel. As Cain did not know from where the soul departs, he struck him multiple times. This continued until he came to his neck and struck him there, whereupon Abel died.
רש״ירמ״הפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(11) וא״רוְאָמַר רַב יְהוּדָה בְּרֵיהּ דר׳דְּרַבִּי חִיָּיא מִיּוֹם שֶׁפָּתְחָה הָאָרֶץ אֶת פִּיהָ וְקִיבְּלַתּוּ לְדָמוֹ שֶׁל הֶבֶל שׁוּב לֹא פָּתְחָה שֶׁנֶּאֱמַר {ישעיהו כ״ד:ט״ז} מִכְּנַף הָאָרֶץ זמירות שָׁמַעְנוּ צְבִי לַצַּדִּיק מִכְּנַף הָאָרֶץ וְלֹא מִפִּי הָאָרֶץ אֵיתִיבֵיהּ חִזְקִיָּה אָחִיו {במדבר ט״ז:ל״ב} וַתִּפְתַּח הָאָרֶץ אֶת פִּיהָ א״לאֲמַר לֵיהּ לְרָעָה פָּתְחָה לְטוֹבָה לֹא פָּתְחָה.

And Rav Yehuda, son of Rabbi Ḥiyya, says: From the day the earth opened its mouth and received the blood of Abel, its mouth has not opened again, as it is stated: “From the corner of the earth have we heard songs: Glory to the righteous” (Isaiah 24:16): One can infer that the songs are heard “from the corner of the earth,” but not from the mouth of the earth, as the earth never again opened its mouth. Ḥizkiyya, Rav Yehuda’s brother, raised an objection to Rav Yehuda, son of Rabbi Ḥiyya: The verse states concerning Korah and his assembly: “And the earth opened her mouth and swallowed them up, and their households, and all the men that appertained unto Korah, and all their goods” (Numbers 16:32). Rav Yehuda, son of Rabbi Ḥiyya, said to him: It opened again for a deleterious purpose; it did not open again for a constructive purpose.
ר׳ חננאלתוספותמהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
מיום שפתחה הארץ את פיה וקיבלה דמו של הבל שוב לא פתחה, שנ׳ מכנף הארץ זמירות שמענו וגו׳, מכנפה ולא מפיה.
ואע״ג דכתיב: ותפתח הארץ את פיה, ואמרינן: לטובה לא פתחה.
מיום שפתחה כו׳ – כל דמים נבלעים בארץ אלא שרישומן ניכר ושל הבל אין רישומן ניכר כלל.
מכנף הארץ זמירות שמענו – כתוב בתשובת הגאונים שאין בני א״י אומרים קדושה אלא בשבת דכתיב (ישעיהו ו) גבי חיות שש כנפים לאחד וכל כנף הוא אומר שירה אחת ביום בששת ימי החול וכשיגיע שבת אומרים החיות לפני המקום רבש״ע אין לנו עוד כנף והקב״ה משיב להם יש לי עוד כנף אחד שאומר לפני שירה שנאמר מכנף הארץ זמירות שמענו.
לטובה לא פתחה – וא״ת והא כתיב (שמות טו) תבלעמו ארץ טובת המצרים אינה קרויה טובה.
מיום שפתחה כו׳ פירשו התוס׳ כל דמים נבלעים כו׳ ויראה בזה על פי מה שאמרו בתנחומא ובבראשית רבה שאמר קין להבל נחלוק העולם א״ל הן נטל הבל צאנו וקין אדמה לעבוד כו׳ התחיל לרעות צאנו וקין רודף אחריו מהר לבקעה כו׳ עד ועמד והרגו שנאמר ויקם קין כו׳ ולזה האדמה שנפלה בחלקו של קין חסה עליו לבלוע דם של הבל עד שאין רשומו ניכר ועל כן אמר קול דמי אחיך צועקים מן האדמה ר״ל מתוך האדמה שבלעה את דמו ועתה ארור אתה מן האדמה שנפלה בגורלך שפצתה את פיה לחסות עליך לבלוע הדם כי תעבוד את האדמה כו׳ נע ונד תהיה בארץ שהיא חלקך לא יהיה לך בה מקום ישוב כמו שהבל אחיך היה נע ונד בה על ידי רדיפתך כדלעיל ואמר שגם בזה נענשה האדמה עד״ז שלא תפתח פיה לטובה ולזמר ולפי שכל הנבראים חייבים לומר שירה לפניו יתברך ב״ה כמפורש פרק שירה אמר שכנף ארץ אומר שירה תחת פה הארץ וק״ל:
גלות מכפרת מחצה עון כו׳. נראה דלפי דרש זה אין פירוש נע ונד ענין גלות כדברי המתרגם מטלטל וגלי תהי כו׳ וכפי׳ רש״י בחומש דלא יתכן דגלות דויצא קין וגו׳ מכפר על חצי גלות דנע ונד אלא דפירוש נע ונד כמדרש תנחומא דכל מקום שהיה הולך היתה הארץ מזדעזעת תחתיו והיה כו׳ עיין שם דהשתא שפיר קאמר דגלות דהיינו שאמר הן גרשת אותי וגו׳ וכמו שכתוב ויצא קין וגו׳ מכפרת מחצה עונש דנע ונד שהיה מזדעזעת הארץ תחתיו דלא כתיב בעונש רק וישב בארץ נוד אבל בויקרא רבה פרשת צו אמרו בלשון זה תשובה מכפרת מחצה שכיון שעשה קין תשובה שאמר גדול עוני מנשוא נמנעת ממנו חצי הגזירה שנאמר וישב בארץ נוד נע ונד לא כתיב כאן אלא נוד ולפי זה יתפרש שפיר נע ונד מלשון גלות כדברי המתרגם ורש״י בחומש ותו לא מידי וק״ל:
ואמר רב יהודה בריה [בנו] של ר׳ חייא: מיום שפתחה הארץ את פיה וקיבלתו לדמו של הבל, שוב לא פתחה, שנאמר: ״מכנף הארץ זמרת שמענו צבי לצדיק״ (ישעיה כד, טז), ״מכנף הארץ״ולא ״מפי הארץ״, שלא פתחה עוד את פיה. איתיביה [הקשה לו] חזקיה אחיו: והרי נאמר בקורח ועדתו: ״ותפתח הארץ את פיה ותבלע אותם ואת בתיהם ואת כל האדם אשר לקורח ואת כל הרכוש״ (במדבר טז, לב), אמר ליה [לו]: לרעה פתחה הארץ את פיה, אבל לטובה שוב לא פתחה.
And Rav Yehuda, son of Rabbi Ḥiyya, says: From the day the earth opened its mouth and received the blood of Abel, its mouth has not opened again, as it is stated: “From the corner of the earth have we heard songs: Glory to the righteous” (Isaiah 24:16): One can infer that the songs are heard “from the corner of the earth,” but not from the mouth of the earth, as the earth never again opened its mouth. Ḥizkiyya, Rav Yehuda’s brother, raised an objection to Rav Yehuda, son of Rabbi Ḥiyya: The verse states concerning Korah and his assembly: “And the earth opened her mouth and swallowed them up, and their households, and all the men that appertained unto Korah, and all their goods” (Numbers 16:32). Rav Yehuda, son of Rabbi Ḥiyya, said to him: It opened again for a deleterious purpose; it did not open again for a constructive purpose.
ר׳ חננאלתוספותמהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(12) וא״רוְאָמַר רַב יְהוּדָה בְּרֵיהּ דְּרַבִּי חִיָּיא גָּלוּת מְכַפֶּרֶת עָוֹן מֶחֱצָה מֵעִיקָּרָא כְּתִיב {בראשית ד׳:י״ד} וְהָיִיתִי נָע וְנָד וּלְבַסּוֹף כְּתִיב {בראשית ד׳:ט״ז} וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ נוֹד.

And Rav Yehuda, son of Rabbi Ḥiyya, says: Exile atones for half of a sin. As initially it is written in the verse concerning Cain that he said: “And I shall be a fugitive [na] and a wanderer [vanad] in the earth” (Genesis 4:14), and ultimately it is written: “And Cain went out from the presence of the Lord, and dwelt in the land of Nod” (Genesis 4:16). Rav Yehuda, son of Rabbi Ḥiyya, equates “Nod” with “nad,” and understands that Cain was given only the punishment of being a wanderer. Exile atoned for half his sin, thereby negating the punishment of being a fugitive.
ר׳ חננאלרש״ימהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
גלות מכפרת עון מחצה, שנ׳: וישב בארץ נד.
בארץ נוד – ולא כתיב נע שכיפרה לו גלותו דכתיב (בראשית ד) ויצא קין.
שם וישב בארץ נוד כו׳ אמר רב יהודה אמר רב גלות מכפרת כו׳ כצ״ל:
גלות מכפרת ג׳ דברים כו׳ והיינו מדתלה העונש מיתה בשלשה דברים ביושב בעיר והצלתו ביוצא מעיר דהיינו גלות ולדעת ר׳ יהודה אין הגלות מכפר רק על גזירת המיתה משלשה דברים שזכר כמו שכתוב והיתה לו נפשו וגו׳ דהיינו חיות נפש לבד אבל לא שיחזרו שם לגדולה ורבי יוחנן הוסיף לומר דגלות מכפר על הכל דהיינו שיחזרו בניו לממשלה כמו שכתב כתבו האיש הזה ערירי וגו׳ כתבו דהיינו הגזירה ובתר דגלה כתיב ובני יכניה אסיר וגו׳ בדברי הימים ביחוס מלכות בית דוד כתיב האי קרא ואפשר דמשמע ליה דבתר דגלה כתיב משמותיהן דדריש אסיר על שם בית האסורין ושאלתיאל כו׳ אך יש לדקדק מה שייך הכא דרשה דזרובבל שנזרע בבבל ומה שמו כו׳ שהרי הוא היה בן שאלתיאל כדכתיב בספר נחמיה ועל כן נראה דמייתי האי קרא דזרובבל לראיה אהך דרשה דשאלתיאל שלא זכה יכניה להוליד זרע עד שגלה לבבל שעל כן קרא שאלתיאל את בנו זרובבל שאילולי שגלה יכניה אביו לבבל לא היה נזרע בגזירת כתבו את האיש וגו׳ ואמר ומה שמו נחמיה בן חכליה כדמוכחי קראי דזרובבל היינו נחמיה וא״כ ע״כ שם זרובבל ושאלתיאל להנך דרשות וק״ל:
ועוד אמר רב יהודה בריה [בנו] של ר׳ חייא: גלות מכפרת עון מחצה, שמחצית העוון נמחלת על ידי גלות. ומהיכן נלמד הדבר — מעיקרא כתיב [מתחילה נאמר] בקין: ״והייתי נע ונד״ (בראשית ד, יד), ולבסוף כתיב [נאמר]: ״וישב בארץ נוד״ (בראשית ד, טז), שאמנם נד אך לא היה צריך לנוע, משמע שמחצית עונשו נתכפרה לו.
And Rav Yehuda, son of Rabbi Ḥiyya, says: Exile atones for half of a sin. As initially it is written in the verse concerning Cain that he said: “And I shall be a fugitive [na] and a wanderer [vanad] in the earth” (Genesis 4:14), and ultimately it is written: “And Cain went out from the presence of the Lord, and dwelt in the land of Nod” (Genesis 4:16). Rav Yehuda, son of Rabbi Ḥiyya, equates “Nod” with “nad,” and understands that Cain was given only the punishment of being a wanderer. Exile atoned for half his sin, thereby negating the punishment of being a fugitive.
ר׳ חננאלרש״ימהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(13) אָמַר רַב יְהוּדָה גָּלוּת מְכַפֶּרֶת שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים שֶׁנֶּאֱמַר (כֹּה אָמַר ה׳ וְגוֹ׳) הַיּוֹשֵׁב בָּעִיר הַזֹּאת יָמוּת בַּחֶרֶב בָּרָעָב וּבַדָּבֶר וְהַיּוֹצֵא וְנָפַל אֶל הַכַּשְׂדִּים הַצָּרִים עֲלֵיכֶם יחיה וְהָיְתָה לּוֹ נַפְשׁוֹ לְשָׁלָל.

Rav Yehuda says: Exile atones for three matters, i.e., three types of death, as it is stated: “So says the Lord: Behold, I set before you the way of life and the way of death. He that abides in this city shall die by the sword, and by the famine, and by the pestilence; but he that goes out, and falls away to the Chaldeans that besiege you, he shall survive, and his life shall be for him for a prey” (Jeremiah 21:8–9), indicating that exile from Jerusalem will save one from those three deaths.
ר׳ חננאלרש״ירמ״הפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ועוד אמרינן: גלות מכפרת שלשה דברים – חרב ורעב ודבר, שנ׳: כה אמר יי׳ הישב בעיר הזאת ימות בחרב וגו׳.
שלשה דברים – חרב ורעב ודבר.
[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 10]

אגב אימרה זו מביאים את מה שאמר רב יהודה: גלות מכפרת על שלשה דברים, שנאמר: ״כה אמר ה׳... הישב בעיר הזאת ימות בחרב וברעב ובדבר והיוצא ונפל על הכשדים הצרים עליכם (יחיה) [וחיה] והיתה לו נפשו לשלל״ (ירמיה כא, ח–ט), משמע שהגולה מירושלים ינצל משלוש מיתות אלה.
Rav Yehuda says: Exile atones for three matters, i.e., three types of death, as it is stated: “So says the Lord: Behold, I set before you the way of life and the way of death. He that abides in this city shall die by the sword, and by the famine, and by the pestilence; but he that goes out, and falls away to the Chaldeans that besiege you, he shall survive, and his life shall be for him for a prey” (Jeremiah 21:8–9), indicating that exile from Jerusalem will save one from those three deaths.
ר׳ חננאלרש״ירמ״הפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(14) ר׳רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר גָּלוּת מְכַפֶּרֶת עַל הַכֹּל שֶׁנֶּאֱמַר {ירמיהו כ״ב:ל׳} (כֹּה אָמַר ה׳) כִּתְבוּ אֶת הָאִישׁ הַזֶּה עֲרִירִי גֶּבֶר לֹא יִצְלַח בְּיָמָיו כִּי לֹא יִצְלַח מִזַּרְעוֹ אִישׁ יוֹשֵׁב עַל כִּסֵּא דָוִד וּמוֹשֵׁל עוֹד בִּיהוּדָה וּבָתַר דִּגְלָה כְּתִיב {דברי הימים א ג׳:י״ז} וּבְנֵי יְכָנְיָה אַסִּיר (בְּנוֹ) שַׁלְתִּיאֵל בְּנוֹ אַסִּיר שֶׁעִיבְּרַתּוּ אִמּוֹ בְּבֵית הָאֲסוּרִין שַׁלְתִּיאֵל שֶׁשְּׁתָלוֹ אֵל שֶׁלֹּא כְּדֶרֶךְ הַנִּשְׁתָּלִין גְּמִירִי שֶׁאֵין הָאִשָּׁה מִתְעַבֶּרֶת מְעוּמָּד

Rabbi Yoḥanan says: Exile atones for all transgressions and renders a sinner like a new person, as it is stated concerning the king Jeconiah, a descendant of King David: “So says the Lord: Write you this man childless, a man that shall not prosper in his days; for no man of his seed shall prosper, sitting upon the throne of David, and ruling anymore in Judah” (Jeremiah 22:30). And after Jeconiah was exiled it is written: “And the sons of Jeconiah, the same is Assir, Shealtiel his son” (I Chronicles 3:17). The verse employs the plural “sons of” although he had only one son, Shealtiel. “Assir,” literally, prisoner, teaches that his mother conceived him in prison. “Shealtiel,” literally, planted by God, teaches that God planted him in a way atypical of most plants [hanishtalin], i.e., people. It is learned as a tradition that a woman does not conceive when she is standing during sexual intercourse,
ר׳ חננאלהערוך על סדר הש״סרש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ר׳ יוחנן אמר: גלות מכפרת על הכל, שנ׳: כה אמר יי׳: כתבו את האיש הזה ערירי. ובתר דגלה כתיב: ובני יכניה אסיר בנוא שאלתיאל בנו. שאלתיאל – שנישתל שלא כדרך הנשתלין שנתעברה מעומד.
א. בדברי הימים: ובני יכניה אסר שאלתיאל בנו. אבל בגמרא לפנינו איתא כבפירוש ר״ח ׳אסיר בנו׳ (והוקף ׳בנו׳ בסוגריים). וראה מנחת שי שם שכן הוא ׳אסיר בנו׳ גם בויקרא רבה.
ערך אסר
אסרא(סנהדרין לז:) בגמרא דואלו הייתם יודעים בני יכניה אסיר בנו שאלתיאל בנו אסיר שעברתו אמו בבית האסורין שאלתיאל ששתלו אל שלא כדרך הנשתלין גמירי דאין אשה מתעברת מעומד והיא נתעברה מעומד ד״ת שנשאל אל באלתו ומחל לו על כל עוונותיו ומה שמו נחמיה בן חכליה שמו ומפורש בויקרא רבה בפרשת זאת תהיה. איסור כולל (מכות כב.) בגמרא דיש חורש (שבועות כג) בגמרא דשבועה שלא אוכל ואכל אוכלין (קידושין עז) בגמ׳ ישראל שנשא חללה איסור מוסיף אית ליה (יבמות לג) בגמרא שני אחים איסור כולל ואיסור בת אחת (כריתות יד) בגמ׳ דיש בא ביאה אחת (נזיר לז) מכאן אתה דן לכל איסורין שבתורה מנזיר מה נזיר שאין איסורו איסור עולם ואין איסורו איסור הנאה ויש היתר לאיסורו נתנה בו תורה טעם כעיקר (פסחים מד) פי׳ נזיר שאין איסורו איסור עולם אלא עד מלאת ימי נזרו בלבד ואין איסורו איסור הנאה ולא התנה עליו אלא עד שתייתו בלבד דהא תנן מערבין לנזיר ביין. ויש היתר לאיסורו שאפילו זה היין בעצמו שנאסר לו בשתייה עכשיו אחר מלאות ימי נזרו מותר הוא בו ביין עצמו שנאמר ואחר ישתה הנזיר יין עשה בו משרת ענבים שאין בו אלא טעם יין כענבים עצמן כלאים שאיסורן איסור עולם שנאמר את חקתי תשמורו חוקים שחקקתי לכם כבר תשמרם באיסורן לעולם. פי׳ אחר כלאי הכרם שאיסורן איסור עולם שלעולם אסור לזרוע כלאים ואיסורן איסור הנאה דכתיב פן תקדש המלאה דרשינן ליה תקדש תוקד אש ואין היתר לאיסורו לעולם כי לשריפה הוא הולך והוא הדין לערלה בשתים שאיסורו איסור הנאה ואין היתר לזה האילן כולו בשני ערלה כלל לא בו ולא בפירותיו כלל אבל לאחרי כן מותרין הפירות והאילן. אסרי לגפן עירה אין לך כל גפן וגפן שבאר׳ ישראל שאינה צריכה עיר אחת לבצרה אין לך כל אילן סרק שבארץ ישראל שאינו עושה פרי משאוי שני בני אתונות וכו׳ בסוף (כתובות קיא):
א. [גפאנגן. פרבאטן.]
לא יצלח – שום הצלחה וביכניה מלך יהודה כתיב.
ר׳ יוחנן אמר: גלות מכפרת על הכל, והריהו כאדם חדש, שנאמר: ״כה אמר ה׳ כתבו את האיש הזה ערירי גבר לא יצלח בימיו כי לא יצלח מזרעו איש ישב על כסא דוד ומשל עוד ביהודה״ (ירמיה כב, ל), ובתר [ואחר] שגלה כתיב [נאמר]: ״ובני יכניה אסר שאלתיאל בנו״ (דברי הימים א׳ ג, טז), כיון שנאמר ״ובני״ בבנו האחד, דורשים שני שמות אלה ככינויים, הבן נקרא ״אסר״שעיברתו אמו בבית האסורין, ״שלתיאל״ — מלמד ששתלו (הולידו) אל שלא כדרך הנשתלין. גמירי [למודים אנו מסורת] שאין האשה מתעברת כשהיתה הביאה מעומד (בעמידה)
Rabbi Yoḥanan says: Exile atones for all transgressions and renders a sinner like a new person, as it is stated concerning the king Jeconiah, a descendant of King David: “So says the Lord: Write you this man childless, a man that shall not prosper in his days; for no man of his seed shall prosper, sitting upon the throne of David, and ruling anymore in Judah” (Jeremiah 22:30). And after Jeconiah was exiled it is written: “And the sons of Jeconiah, the same is Assir, Shealtiel his son” (I Chronicles 3:17). The verse employs the plural “sons of” although he had only one son, Shealtiel. “Assir,” literally, prisoner, teaches that his mother conceived him in prison. “Shealtiel,” literally, planted by God, teaches that God planted him in a way atypical of most plants [hanishtalin], i.e., people. It is learned as a tradition that a woman does not conceive when she is standing during sexual intercourse,
ר׳ חננאלהערוך על סדר הש״סרש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

סנהדרין לז: – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), עין משפט נר מצוה סנהדרין לז:, ר׳ חננאל סנהדרין לז: – מהדורת הרב ישראל ברוך הלוי סאלאוויציק, ברשותו האדיבה של המהדיר (כל הזכויות שמורות למהדיר). לפרטים על המהדורה לחצו כאן., הערוך על סדר הש"ס סנהדרין לז:, רש"י סנהדרין לז:, תוספות סנהדרין לז:, רמ"ה סנהדרין לז:, בית הבחירה למאירי סנהדרין לז: – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), מהרש"ל חכמת שלמה סנהדרין לז:, מהרש"א חידושי הלכות סנהדרין לז:, מהרש"א חידושי אגדות סנהדרין לז:, רשימות שיעורים לגרי"ד סנהדרין לז: – רשימות שיעורים שנאמרו על ידי הרב יוסף דב הלוי סולוביצ'יק זצ"ל, נערכו על ידי הרב צבי יוסף רייכמן ובנו הרב משה נחמיה רייכמן (כל הזכויות שמורות), פירוש הרב שטיינזלץ סנהדרין לז:, אסופת מאמרים סנהדרין לז:

Sanhedrin 37b – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Ein Mishpat Ner Mitzvah Sanhedrin 37b, R. Chananel Sanhedrin 37b, Collected from HeArukh Sanhedrin 37b, Rashi Sanhedrin 37b, Tosafot Sanhedrin 37b, Ramah Sanhedrin 37b, Meiri Sanhedrin 37b, Maharshal Chokhmat Shelomo Sanhedrin 37b, Maharsha Chidushei Halakhot Sanhedrin 37b, Maharsha Chidushei Aggadot Sanhedrin 37b, Reshimot Shiurim Sanhedrin 37b, Steinsaltz Commentary Sanhedrin 37b, Collected Articles Sanhedrin 37b

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144