גמ׳. ואין עושין סנהדראות כו׳. מנא לן כדאשכחן במשה דאוקי סנהדראות ומשה במקום שבעים וחד קאי.

והנה מבואר בגמ׳ דב״ד הגדול של ע״א הן ממנין את חברי הסנדרי קטנה של כ״ג. ויש לעיין האיך ממנין דיין לב״ד הגדול, דלכאורה אם חסר דיין ממנין ע״א הרי ליכא כאן חפצא של ב״ד הגדול, ולכאורה בעינן חפצא של ב״ד הגדול כדי למנות דיין לסנהדרין. ונראה דאע״פ דחל חלות שם מינוי בגברא של הדיין שהוא חבר בסנהדרין הגדול^א, מ״מ לא בעינן מעשה מינוי מיוחד שיתמנה להיות דיין בסנהדרין הגדול כמו דבעינן בסנהדרי קטנה, אלא דהמינוי חל ממילא עי״ז שיושב עם כל הסנהדרין ביחד בתורת סנהדרין. ונראה להביא ראיה לזה מדברי הרמב״ם שכתב (פ״ד מהל׳ סנהדרין הי״א) וז״ל הרי שלא היה בארץ ישראל אלא סומך אחד, מושיב שנים בצדו וסומך שבעים כאחד או זה אחר זה ואחר כך יעשה הוא והשבעים בית דין הגדול ויסמכו בתי דינין אחרים וכו׳ עכ״ל. ומבואר דאם היה בא״י רק סמוך אחד מושיב אחרים בצדו וסומך שבעים ואח״כ נעשה הוא והשבעים ב״ד הגדול והן ממנין ב״ד אחרים. והנה אי בעינן סנהדרין הגדול למנות דיינים לסנהדרין הגדול צ״ע היאך נתמנו השבעים והרי היה רק אחד סמוך ולא היה כאן סנהדרין למנותן. ועל כרחך צ״ל דמבואר מזה דכיון שנסמכו ע״י דיין הסמוך וישבו השבעים ואחד הסמוכין ביחד בתורת סנהדרין חל עליהן דין סנהדרין ממילא. וכן משמע מהסוגיא לקמן (דף פח:) דכשמת א׳ מהסנהדרין הגדול מוסיפין עוד דיין לסנהדרין, ולכאורה צ״ע דכשמת א׳ מהן הרי ליכא ב״ד של ע״א למנות עוד דיין לסנהדרין, והיאך ממנין דיין במקום זה שמת. וצ״ל דכשיושב הדיין הנוסף בדין ביחד עם שאר שבעים הזקנים חל עליו ממילא מינוי להיות דיין שבסנהדרין הגדול. ובגמ׳ לקמן (דף יז.) איתא דכל מי שעלה בידו זקן אמר כבר קידשך שמים, ומבואר דאף משה רבינו לא מינה דייני הסנהדרין הגדול אלא דהם נתמנו ע״י גורל, וי״ל דחל המינוי ממילא כשישבו יחד בדין, דלכאורה אין לומר דבגורל חל מעשה מינוי דלמינוי בעי דעת ובגורל ליכא מינוי מדעת, ומסתבר לומר דהמינוי חל ממילא ע״י שישבו יחד בדין. אמנם כ״ז הוא לגבי סנהדרין הגדול אבל סנהדרי קטנה בעי מינוי.⁠^ב

גמ׳. תנו רבנן מניין שמעמידין שופטים לישראל תלמוד לומר שופטים תתן שטרים לישראל מניין תלמוד לומר שוטרים תתן, שופטים לכל שבט ושבט מניין תלמוד לומר שופטים לשבטיך, שוטרים לכל שבט ושבט מניין תלמוד לומר שוטרים לשבטיך, שופטים לכל עיר ועיר מניין תלמוד לומר שופטים לשעריך שוטרים לכל עיר ועיר מניין תלמוד לומר שוטרים לשעריך, רבי יהודה אומר אחד ממונה על כולן שנאמר תתן לך, רבן שמעון בן גמליאל אומר לשבטיך ושפטו מצוה בשבט לדון את שבטו.

לכאורה צ״ע דאי דרשינן מקרא ״דשופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך״ דיש מצוה למנות דיינים וב״ד לדון את ישראל בכל עיר ועיר א״כ מה ניתוסף מהדרשה דלשבטיך דיש מצוה למנות שופטים לדון כל שבט ושבט. ועיין בתוספות (בד״ה שופטים לכל שבט ושבט) שנתקשו בזה ותירצו וז״ל אם יש בעיר אחת מב׳ שבטים עושין ב׳ סנהדראות עכ״ל. אולם עיין ברמב״ן עה״ת (דברים ט״ז:י״ח) וז״ל וטעם לשבטיך מוסב על תתן לך, מלמד שמושיבים ב״ד בכל שבט ושבט ובכל עיר ועיר, לשון רש״י, וכן במסכת סנהדרין (טז ב). ולא ידעתי פירוש דבר זה, כי כיון שמנינו ב״ד בכל עיר ועיר הרי בתי דינין רבים בכל שבט ושבט. אולי בא לומר, שאם היתה עיר אחת לשני שבטים כירושלים שיש בה חלק ליהודה ובנימין שיושיב בה שני בתי דינים, וכך העלו בפרק חלק (שם קיא:) שחולקים עיר אחת לשני שבטים, וכן ירושלים היתה ליהודה ובנימין. ויתכן לפרש, שחייב הכתוב למנות ב״ד על כל השבט והוא ישפוט את כולם, ואחרי כן נמנה ב״ד בכל עיר ועיר שישפוט את העיר, ואף על פי שכולם שוים במנין שהם כ״ג בדיני נפשות וג׳ בדיני ממונות, אבל הגדולים שבהם בחכמה יתמנו על כל השבט ותחתיהם לכל עיר ועיר. ואין בעלי הדין יכולין לכוף זה את זה לדון אלא בפני ב״ד שבעירם לא בפני ב״ד שבעיר אחרת, ואפילו היו שני בעלי הדין בעיר אחרת יכול לומר נלך לפני ב״ד שבעירנו. אבל ב״ד השבט יכול לכוף כל אנשי שבטו לדון לפניו, ואפילו היו הנדונים בעירם יכול לומר לב״ד הגדול של שבט אזילנא. וכן אם נסתפקו בתי דינין של עיירות, יבאו לפני ב״ד הגדול של שבט וישאלו. כדרך שסנהדרי גדולה ממונה על כל בתי דינין של כל ישראל, כך יהא ב״ד אחד ממונה על כל שבט ושבט, ואם הוצרכו לתקן ולגזור דבר על שבט שלהם גוזרין ומתקנין והיא לשבט כגזרת סנהדרי גדולה על כל ישראל. וזה הב״ד הוא המוזכר במסכת הוריות (ה א), ששנינו בו הורו בית דין של אחד מן השבטים ועשה אותו השבט על פיהם אותו השבט חייב ושאר השבטים פטורים וכו׳ עכ״ל. הרמב״ן מתרץ דנלמד מהפסוק דיש ב״ד הממונה על השבט כולו, ויכולים לכוף הבעל דין לדון בפניהם, וכן אם נסתפקו ב״ד שבעיירות יבואו לפני ב״ד של השבט וישאלו, וב״ד של השבט יכול לתקן תקנות וגזירות על השבט כולו, שהן כגזירות סנהדרין הגדול על כל כלל ישראל.

והנה הרמב״ן כתב דאם הוצרכו לתקן ולגזור דבר על שבט שלהם יש לב״ד הממונה על השבט הכח לגזור ולתקן תקנות לשבט שלהן, ולשבט שלהן התקנות והגזירות הן כגזירת סנהדרין הגדול על כל ישראל. ויש לעיין בזה דצ״ע מהו יסוד הך דינא, דלכאורה הכח לחדש גזירות ותקנות הוא כח מיוחד שיש לב״ד הגדול של ע״א בלבד ומנא ליה לרמב״ן דיש לב״ד הממונה על השבט כח זה. ויתכן דהכח לתקן גזירות ותקנות דיש לב״ד הגדול אינו דין מפאת שב״ד הגדול הם עיקר תורה שבעל פה ועמודי ההוראה שמהם יוצאת הוראה לכל ישראל (עיין ברמב״ם פ״א מהל׳ ממרים ה״א), אלא זה דין מפאת שדעתן ע״פ דין הוי דעת רוב ישראל, ונפ״מ לענין כמה דינים כגון כיבוש רבים ועיבור החודש וקדוש החדש.⁠^א ולפי״ז יתכן לומר דהב״ד הממונה על השבט כולו יש להן הכח לחדש גזירות ותקנות על השבט משום שדעתן מהוה דעת השבט כולו, ולכן הן יכולים לתקן תקנות וגזירות על השבט.⁠^ב

והנה הרמב״ן (דברים ט״ז: י״ח) בריש דבריו כתב וז״ל צוה בתורה, עד האלהים יבא דבר שניהם (שמות כב ח), ונתן בפלילים (שם כא כב), אם כן מצוה שיהיו לישראל פלילים. וביאר בכאן שישימו השופטים בכל עריהם כאשר יתן להם השם את הארץ, כי בחוצה לארץ אינם חייבים למנות להם ב״ד, אבל כאשר יצעק המעוות יעמדו עליו הראויים לשפוט ובמשפטיהם ישפטוהו, או יעלה לארץ בזמנה ושם ישפטוהו במקום המשפט. והוסיף בכאן שוטרים, והם שיהיו נוגשים בדבר המשפט. ולפי זה אין ישראל שבחוצה לארץ מצווים למנות להם דיינין בעיירות, וכן כתב הרב ר׳ משה (הל׳ סנהדרין פ״א ה״ב). אבל במסכת מכות (ז א) שנו, והיו אלה לכם לחוקת משפט לדורותיכם בכל מושבותיכם, מלמד שסנהדרין נוהגת בארץ ובחוצה לארץ, אם כן למה נאמר שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך, אלא בארץ אתה מושיב בכל פלך ופלך ובכל עיר ועיר, בחוצה לארץ אתה מושיב בכל פלך ופלך ואי אתה מושיב בכל עיר ועיר. ונראה מזה שחייבין למנות סנהדרין בחוצה לארץ, ולא בכל עיר ועיר כארץ ישראל אלא פלכים פלכים, אם כן המצוה הזאת נוהגת בכל זמן בדיני ממונות ובדברים הנדונין בחוצה לארץ. אבל בזמן הזה לאחר שבטלה הסמיכה, כיון שכל המשפטים בטלים מן התורה, דכתיב לפניהם ולא לפני הדיוטות, ואנן הדיוטות אנן, ואין דיינין בחוצה לארץ אלא תקנה דשליחותיהו עבדינן (גיטין פח ב), אין אנו חייבים במצות מינוי שופטים מן התורה כלל עכ״ל. ומבואר דהרמב״ן סובר דבזה״ז דאין דיינים סמוכים ואנו דנין מדין שליחותייהו ליכא מצוה מה״ת למנות דיינים. וס״ל דהמצוה היא רק למנות דיינים סמוכים לדון בדיני ממונות ולא למנות דיינין שאינם סמוכים לדון באיסור והיתר. אמנם עיין ברמב״ם (בספה״מ מ״ע קע״ו) וז״ל היא שציוונו למנות שופטים ושוטרים שיכריחו לעשות מצוות התורה וכו׳ עד שלא מצוות התורה ואזהרותיה נידונות לפי אמונת כל איש עכ״ל. ומשמע דס״ל דהמצוה היא למנות דיינין לדון ולהורות אף עניני איסור והיתר ולא רק לדון בדיני ממונות. ועיין ברמב״ם (פ״א מהל׳ סנהדרין הל״א) וז״ל מצות עשה של תורה למנות שופטים ושוטרים בכל מדינה ומדינה ובכל פלך ופלך שנאמר שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך, שופטים אלו הדיינים הקבועין בבית דין ובעלי דינין באים לפניהם, שוטרים אלו בעלי מקל ורצועה והם עומדים לפני הדיינין המסבבין בשווקים וברחובות ועל החנויות לתקן השערים והמדות ולהכות כל מעוות וכל מעשיהם ע״פ הדיינים וכל שיראו בו ערות דבר מביאין אותו לבית דין ודנין אותו כפי רשעו עכ״ל. והנה הרמב״ם אינו מזכיר שהשופטים צריכים להיות סמוכים, ומשמע דלפי הרמב״ם יש מצוה בזה״ז למנות שופטים ודיינין אע״פ שאינן סמוכין, ולפי״ז י״ל דאף מינוי רב להורות באיסור והיתר הוי קיום של מצוה זו. משא״כ לפי הרמב״ן מינוי רב בזה״ז הוא רק ענין של מצות תוכחה שיורה לעם את הדרך אשר ילכו בה, אך אין במינוי רב קיום מצות מינוי דיינין, דהמצוה היא רק למנות דיינין סמוכין שיכולים להורות בדיני ממונות.

תוס׳ ד״ה אחד ממונה. וז״ל פ״ה ב״ד הגדול שבירושלים, ולא משמע הכי בספרי דברישא דברייתא בתר שופטים לכל ישראל קתני רבי יהודה אומר אחד ממונה על כולם קודם שהזכיר לכל שבט ושבט ולכל עיר ועיר וי״מ דאחד ממונה על כולן הוא הנשיא דקתני בתוספתא שהנשיא יושב באמצע ונראה לפרש דאחד ממונה על כולן הוא מופלא שבב״ד אב ב״ד ובכל שופטים ושופטים היה שם מופלא כדאמר גבי זקן ממרא הוא ומופלא שבבית דינו ונראה דלא היה מחשבון סנהדרין מדקאמר בפ״ק דהוריות (דף ד:) אההיא דתנן הורו בית דין וידע אחד מהם שטעו כו׳ או שלא היה מופלא שבבית דין שם פטור ומפרש בגמרא לפי שהיה להם שילמדו ואי הוה מחשבון מאי איריא מופלא אפילו אחד מן האחרים נמי כדאמר התם לעיל מיניה הכי קאמר רחמנא אי אית לכולי סנהדרי הוי הוראה ואי לאו לא הוי הוראה ולפי זה אתיא ההיא דהוריות כרבי יהודה והא דתנן בפרק הנחנקין (לקמן דף פו:) כי יפלא במופלא שבבית דין הכתוב מדבר הא לא הוי כשאר מופלא שבכל דוכתא דהתם לא אתי למעוטי אלא תלמיד כדפי׳ התם הקונטרס שבכל סנהדרי יש דין המראה חוץ מתלמיד לפי שאינו ראוי להוראה כדתנן התם (שם) תלמיד שהורה לעשות פטור נמצא חומרו קולו עכ״ל.

ומבואר דלפי תוס׳ הנשיא היה ממנין הסנהדרין, משא״כ האב ב״ד הוא מחוץ למנין. ובדין הוריות אם חסרה הוראת האב ב״ד מיקרי דהיה להם ללמוד ולא למדו. ואפילו אם היה שם הנשיא לא מיקרי שלמדו כל מה שיכולים כיון שהאב״ד היה חסר. ומשמע דלפי התוס׳ האב״ד הוא יותר גדול בלימוד התורה מהנשיא. אמנם מלשון הרמב״ם (פ״א מהל׳ סנהדרין ה״ג) שכתב וז״ל הגדול בחכמה שבכולן מושיבין אותו ראש עליהן והוא ראש הישיבה והוא שקורין אותו החכמים נשיא בכל מקום והוא עומד תחת משה רבינו, ומושיבין הגדול שבשבעים משנה לראש ויושב מימינו והוא הנקרא אב בית דין עכ״ל, מבואר להיפך דהנשיא הוא הגדול ביותר והוא הנקרא ראש ישיבה. והאב ב״ד הוא משנה לנשיא. ולפי הרמב״ם המופלא שבב״ד הוי הנשיא והנשיא הוא חלק ממנין הדיינין. ולכאורה בשלמא לגבי הנשיא מצינו דחל חלות שם בגברא ודינים מיוחדים התלויים בו כגון קדה״ח. אמנם צ״ע לפי תוס׳ מהו התפקיד של האב ב״ד, דהרי לפי שיטת התוס׳ האב ב״ד אינו נמנה כחלק מהב״ד, וצ״ע איזה חלות דין שייך גביה. וי״ל דהמשא ומתן לברר את ההלכה היה תלוי בו, כיון שהוא גדול מכולם בחכמה. אמנם עדיין צ״ב מדוע הוצרכו למנות א׳ לאב ב״ד שהוא מחוץ לב״ד ולא א׳ מדייני הב״ד. ונראה דהאב ב״ד הוא גדול הדור ולא מינו אותו הסנהדרין על גביהן אלא דהיה גדול הדור עפ״י הסכמת כלל ישראל, והסנהדרין קיבלו אותו לאב ב״ד מפני שהיה גדול הדור. אמנם לא היה חלק מהסנהדרין דהמנויין בסנהדרין מורישין את מינויין לבניהם אחריהם, וכמש״כ הרמב״ם (פ״א מהל׳ מלכים ה״ז) וז״ל לא המלכות בלבד אלא כל השררות וכל המנויין שבישראל ירושה לבנו ולבן בנו עד עולם והוא שיהיה הבן ממלא מקום אבותיו בחכמה וביראה עכ״ל. וכן פסק לגבי כה״ג (פ״ד מהל׳ כלי המקדש ה״כ), וכן לענין הנשיא שבסנהדרין דהמינוי עובר בירושה. אמנם אין חלות דין אב ב״ד עובר בירושה, דחלות שם גדול הדור אינו עובר בירושה, ולכן ס״ל לתוס׳ דהאב ב״ד לא היה חלק מהמנין של ב״ד הגדול, דהמנויין בב״ד הגדול מורישין את מינויין לבניהם, משא״כ האב ב״ד דהוי גדול הדור אינו מוריש את חלות שם אב ב״ד וגדול הדור לבנו, דזה תלוי במציאות מי הוא גדול הדור בתורה בכל דור ודור.⁠^ג