×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) נֶאֱכָל לְתִשְׁעָה לַעֲשָׂרָה וּלְאַחַד עָשָׂר לֹא פָּחוֹת וְלֹא יוֹתֵר כֵּיצַד כְּדַרְכּוֹ לְתִשְׁעָה נֶאֱפֶה בְּעֶרֶב שַׁבָּת נֶאֱכָל בְּשַׁבָּת לְתִשְׁעָה חָל יוֹם טוֹב לִהְיוֹת בע״שבְּעֶרֶב שַׁבָּת נֶאֱכָל לְשַׁבָּת לַעֲשָׂרָה שְׁנֵי יָמִים טוֹבִים שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה נֶאֱכָל לְשַׁבָּת לְאַחַד עָשָׂר אלְפִי שֶׁאֵינוֹ דּוֹחֶה לֹא אֶת הַשַּׁבָּת וְלֹא אֶת הי״טהַיּוֹם טוֹב וְאִי אָמְרַתְּ צוֹרְכֵי שַׁבָּת נַעֲשִׂין בי״טבְּיוֹם טוֹב אַמַּאי לָא דָּחֵי י״טיוֹם טוֹב.
may be eaten on the ninth, tenth, or eleventh days from when it is baked, no less and no more. How so? In its usual manner it is eaten on the ninth day after it was baked, as it is baked on Shabbat eve and it is eaten on the next Shabbat, on the ninth day from when it was baked. If a Festival occurs on Shabbat eve, the shewbread is not baked on the Festival day but rather on Thursday, the eve of the Festival. Consequently, it is eaten on Shabbat of the next week, on the tenth day from when it was baked. If the two Festival days of Rosh HaShana preceded Shabbat, the shewbread is baked on Wednesday, Rosh HaShana eve, and it is eaten on the next Shabbat, on the eleventh day from when it was baked, because baking the shewbread does not override Shabbat or a Festival. Rabba asks: If you say that whatever one needs for Shabbat may be done on a Festival, why doesn’t the baking of this bread override the Festival? Since the shewbread is eaten on Shabbat, it should be considered food that one is permitted to prepare during the Festival.
עין משפט נר מצוהרש״יתוספותבית הבחירה למאירימהר״ם חלאווהמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםעודהכל
נאכל לתשעה – ליום תשיעי לאפייתו.
נאפה בערב שבת – זו מסדרין אותן למחר ולשבת הבאה מסלקים אותן הרי הוא נאכל לשבת הבאה ליום תשיעי לאפייתו.
חל י״ט בערב שבת – ולא היו יכולין לאפות דבר שלא לצורך י״ט ואפאוהו מערב י״ט שהוא חמישי בשבת נאכל לשבת שניה דהיינו בעשרה.
שני ימים של ר״ה – חלו בחמישי וששי כגון שבאו עדים מן המנחה ולמעלה דתנן (ר״ה דף ל:) נוהגים אותו היום קודש ולמחר קודש נאפה ברביעי בשבת ונאכל בשבת שניה לאחד עשר וההוא שבת לאו יום צום הוא דכשהיו באים עדים לאחר המנחה היו עושין אלול מעובר ומונין מיום שני כדאמרינן שלא היו מקבלין את העדים לקדש בו ביום אא״כ באים קודם המנחה וא״נ הוי יום צום מצי אכיל ליה לאורחא דהוי נאכל ליום ולילה ובקדשים לילה הולכת אחר היום ושני ימים טובים של ר״ה דוקא נקט דבזמן לחם הפנים לא היו שני ימים טובים של גליות.
שאינו דוחה – באפייתו.
לחם הפנים – צרכי שבת הוא שמסלקין ואוכלין אותו בשבת ואי מדאורייתא נעשין בי״ט בגבולין ומדרבנן הוא דאסור הא במקדש קיימא לן דלא גזרו על השבות ואמאי אינו דוחה.
לעולם צרכי שבת – בי״ט אין בהן אלא משום שבות ודקא קשיא לך הכא לישתרי דאין שבות במקדש.
נאכל לאחד עשר יום – כגון שבאו עדים מן המנחה ולמעלה ביום חמישי דנוהגין אותו היום קודש ולמחר קודש כי היכי דלא לזלזלו ביה לשנה הבאה כשיבאו העדים קודם המנחה כדמוכח בריש ביצה (דף ה:) ובתרא עיקר ומיניה מנינן יוה״כ ויהא יוה״כ ביום א׳ ואז נאכל לי״א אבל אם באו עדים קודם המנחה א״כ למחר ביום ו׳ חול גמור הוא ויכולין לאפות לחם אחר ביום ו׳ ולחם הראשון יפדה דאין התנור מקדשם כיון דקסבר דאינו דוחה לא שבת וי״ט כדפרישית לעיל.
ואי אמרת צורכי שבת נעשים בי״ט – תימה לר״י מאי פריך והא רב חסדא לא פליג עליה דרבה אלא שמתיר לבשל בי״ט לשבת כמו שמותר לבשל לבו ביום דקדושה אחת היא כדפ״ה אבל בכה״ג דמייתי אפי׳ לבו ביום אסורה כדקתני סיפא גבי שתי הלחם ובהא לא אמר רב חסדא שיעשו בי״ט יותר מרבה ונראה לר״י דה״פ לעיל צרכי שבת נעשים בי״ט לאו משום דקדושה אחת היא אלא כלומר הואיל שהיא מצות שבת אם לא יעשנה בי״ט שוב לא יעשנה חשיב כמו אוכל נפש די״ט והשתא פריך שפיר בשלמא לדידי דלא שריא בי״ט לשמחת י״ט אלא בכה״ג שיהא עיקרו משום שמחת י״ט והכא ליכא שמחת י״ט וגבי שתי הלחם נמי אין עיקרו לשמתת י״ט אלא עיקרו משום זבח אלא לדידך דאמרת צורכי שבת נעשים בי״ט וכל דבר שהוא מצוה וצריך לעשות בי״ט שאין לו זמן אחר הכא אמאי לא דחי י״ט וכן נראה לקמן גבי שתי הלחם ורש״י פי׳ גבי שתי הלחם דלרבה א״ש דלא שייכא הואיל משום דההיא שעתא לא חזו עד שישחטו עליהם כבשים ויזרוק דמן וקשה לר״י לפירושו כיון דהגמרא אינה יודעת חילוק בין גבוה להדיוט וכי בשביל שלא יהא עכשיו ראוי אע״פ שיהא ראוי לבו ביום יהא אסור הלא כשאופה העיסה לאורחים אינה ראויה עד שתאפה ושלמי חגיגה שמותר לשוחטן אע״פ שאסורים עד שיזרוק דמן ושחט בהמתו נמי בשעת שחיטה אינה ראויה אלא כיון שמותר אחר זמן לבו ביום לאו חסרון הוא וא״כ תיקשי נמי לרבה ומיהו י״ל לפ״ה דשתי הלחם אין להם שום חסרון בגופו.
אפיית לחם הפנים אינה דוחה לא שבת ולא יום טוב וכל שערב שבת חול אופין אותו מערב שבת ועורכין אותו בשבת ואוכלין לשבת הבאה שהוא תשיעי לאפייתו היה ערב שבת יום טוב נאפה בחמישי ועורכו בשבת הסמוכה ואוכלו בשבת הבאה שהוא עשירי לאפייתו היו חמישי וששי ראש השנה שאף באותו זמן היה אפשר כן וכגון שבאו עדים מן המנחה ולמעלה נאפה ברביעי ועורכין אותו בשבת הסמוכה לה ואוכלין אותו לשבת הבאה שהוא אחד עשר לאפייתו ואין אותו שבת יום צום שכל שיארע להם כן משני היו מונים והיו עושים אלול מעובר כמו שביארנו במסכת ראש השנה ואף לכשתאמר שיום צום היה וכגון שבאו עדים קודם המנחה היו אוכלין בליל מוצאי שבת שנאכל הוא ליום ולילה ואי אתה קוראו שנים עשר שכל שבקדשים לילה הולך אחר היום ושמא תאמר מאחר שמן התורה צרכי שבת נעשין ביום טוב האיך לא היה דוחה יום טוב והרי אין שבות במקדש לא התירו שבות אלא לשבת הקרובה לו אבל לשבת רחוקה לא התירו ואע״פ שתירוץ זה לא הוצרך לדעת רבה שהלכה כמותו מ״מ הדין כך הוא:
שני ימים טובים של ראש השנה נאכל לשבת לאחד עשר – וא״ת והיכא משכחת לה אחד עשר והא אחד עשר לאפיה יום הכפורים הוא ואינו נאכל עד למחר לשנים עשר, הא לא קשיא דהיכי דמי אי באו עדים מן המנחה ולמעלה ביום חמישי שנוהגין אותו היום קדש ולמחר קדש אותה קדושה של אותו יום אינה אלא מדרבנן כי היכי דלא ליתי לזלזולי ביו״ט. ואין מונין אלא מיום ששי ויוה״כ באחד בשבת. ואם באו עדים קודם המנחה אין נוהגי׳ קודש אלא אותו יום ולמחר ביום ששי שהוא חול אופין ונאכל לאחד בשבת שהוא לעשרה. ואע״ג דכבר אפו ברביעי אין תנור מקדש קדושת הגוף. שאם אין אתה אומר כן כיון דאינו דוחה לא שבת ולא יו״ט יפסל בלינ׳ אלא ודאי כדאמרן. ואי אמרת צרכי שבת נעשין ביו״ט אמאי לא דחי יו״ט דאי דמשום דבדרבנן אין נעשין הא קיימ״ל אין שבות במקדש ובשלמא לדידי דאמינא משום הואיל הכא ליתי׳ דהא לא חזי ליה השתא עד לאחר סדור ומשום דאי בעי פריק לא שרי׳ כיון דמחוסר מעשה כדכתיבנ׳ אלא לדידך קשיא:
בד״ה נאכל לי״א כו׳ א״כ למחר ביום ו׳ חול גמור הוא ויכולין לאפות לחם אחר כו׳ עכ״ל דמסברא כיון דיום ו׳ חול הוא יש לאפות לחם אחר כדרכו בכל השנה שנאפה ביום ו׳ ולחם הראשון ע״כ יפדה כו׳ וק״ל:
בד״ה ומוקדשין פ״ה כו׳ ובחנם דחק דבשור גופי׳ מחייב משום מעילה אם הוא עולה כו׳ עכ״ל ר״ל כיון דמשום מעילה קאתינן א״כ בחנם דחק לפרש בחמור שהוא קדשי בדק הבית דא״נ החמור חולין הוא בשור גופיה שהוא עולה או חטאת דהיינו קדשי מזבח מחייב תרתי משום לא תעבוד בבכור ומשום מעילה ומהרש״ל פי׳ בחנם דחק לפרש דאיירי בשור בכור אלא ה״ה בעולה או בחטאת עכ״ל ואין זה מובן לי דהא ודאי ההוא לאו דלא תעבוד בכל הקדשים הוא כבכור כפרש״י בהדיא ולכך נקטו עולה או חטאת דהוו קדשי מזבח כבכור ודו״ק:
נאכל לתשעה ימים מזמן אפייתו, או לעשרה, וכן לאחד עשר — לא פחות ולא יותר. כיצד? כדרכו, כלומר כרגיל לתשעה. כיצד? נאפה בערב שבת — נאכל בשבת הבאה לתשעה, הרי שעוברים תשעה ימים מאפייתו עד אכילתו. ואם חל יום טוב להיות בערב שבת — אין אופים אותו ביום טוב, אלא מקדימים לאפותו יום קודם לכן, ונאכל לשבת שבשבוע הבא, לעשרה ימים. אם היו שני ימים טובים של ראש השנה, לפני השבת — נאכל לשבת הבאה, לאחד עשר ימים, לפי שאינו (אין עשייתו) דוחה לא את השבת ולא את היום טוב. ואי אמרת [ואם אומר אתה] צורכי שבת נעשין ביום טוב, אמאי [מדוע] לא דחי [דוחה] את יום טוב? שהרי לחם הפנים נאכל בשבת ונחשב כצורכי שבת!
may be eaten on the ninth, tenth, or eleventh days from when it is baked, no less and no more. How so? In its usual manner it is eaten on the ninth day after it was baked, as it is baked on Shabbat eve and it is eaten on the next Shabbat, on the ninth day from when it was baked. If a Festival occurs on Shabbat eve, the shewbread is not baked on the Festival day but rather on Thursday, the eve of the Festival. Consequently, it is eaten on Shabbat of the next week, on the tenth day from when it was baked. If the two Festival days of Rosh HaShana preceded Shabbat, the shewbread is baked on Wednesday, Rosh HaShana eve, and it is eaten on the next Shabbat, on the eleventh day from when it was baked, because baking the shewbread does not override Shabbat or a Festival. Rabba asks: If you say that whatever one needs for Shabbat may be done on a Festival, why doesn’t the baking of this bread override the Festival? Since the shewbread is eaten on Shabbat, it should be considered food that one is permitted to prepare during the Festival.
עין משפט נר מצוהרש״יתוספותבית הבחירה למאירימהר״ם חלאווהמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםהכל
 
(2) א״לאֲמַר לֵיהּ שְׁבוּת קְרוֹבָה הִתִּירוּ שְׁבוּת רְחוֹקָה לֹא הִתִּירוּ.

Rav Ḥisda said to him: They permitted one to override the rabbinic decree in the Temple only with regard to baking on a Festival for the proximate Shabbat, i.e., Shabbat that immediately follows the Festival. However, they did not permit one to override the rabbinic decree to prepare for a distant Shabbat, namely Shabbat of the next week.
רש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
שבות קרובה – של י״ט עצמו או של אותה שבת עצמה שצריכה לבו ביום במקדש התירו.
שבות רחוקה – לדחות שבות י״ט זה בשביל שבת שניה לא התירו במקדש.
אמר ליה [לו] רב חסדא: שבות קרובה, צד חילול קדושת החג שנעשה עבור שבת הקרובה לחג — התירו. ואולם שבות רחוקה, עבור השבת שבשבוע הבא — לא התירו.
Rav Ḥisda said to him: They permitted one to override the rabbinic decree in the Temple only with regard to baking on a Festival for the proximate Shabbat, i.e., Shabbat that immediately follows the Festival. However, they did not permit one to override the rabbinic decree to prepare for a distant Shabbat, namely Shabbat of the next week.
רש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) ולרשב״גוּלְרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל דְּאָמַר מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן הַסְּגָן דּוֹחֶה אֶת י״טיוֹם טוֹב וְאֵינוֹ דּוֹחֶה אֶת יוֹם צוֹם מַאי אִיכָּא לְמֵימַר.

The Gemara asks: And according to Rabban Shimon ben Gamliel, who said in the name of Rabbi Shimon, son of the deputy High Priest, that the baking of the shewbread overrides a Festival but does not override the fast day of Yom Kippur, what can be said? Apparently, the issue is the subject of a tannaitic dispute between Rabbi Shimon, son of the deputy High Priest, who contends that it is permissible to prepare the shewbread during a Festival, and the Rabbis, who prohibit it.
רש״יתוספותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ואינו דוחה את יום צום הכפורים – באפייתו דאיסורא דאורייתא הוא דלא הותר בו אוכל נפש אבל יו״ט הותר בו אוכל נפש והאי אוכל נפש הוא ואע״ג דאינו צורך לי״ט הרי צורך לשבת דהוא נמי י״ט הלכך בעלמא איסור שבות הוא ובמקדש לא גזור ואע״ג דרחוקה היא.
ולר״ש ב״ג דאמר דוחה י״ט – בשלמא לדידי דאמינא דסבירא ליה לת״ק דצורכי שבת אינן נעשים בי״ט איכא למימר דבהא פליגי ולא איירי אלא בדאורייתא וקשה לך מת״ק אי נמי אומר רשב״א דאיכא למימר דפליגי דמר סבר אמרי׳ הואיל ויכול לפדותו ומר סבר לא אמרי׳ הואיל דלא שכיח כדפרי׳ לעיל אלא לדידך דאמרת דטעמא דת״ק משום שבות רחוקה בהא ליפלוג עליה רשב״ג.
ושואלים: ולדעת רבן שמעון בן גמליאל שאמר משום (בשם) ר׳ שמעון בן הסגן כי אפיית לחם הפנים דוחה את יום טוב ואינו דוחה את יום צום הכיפורים, מאי איכא למימר [מה יש לומר]? שכן רואים שיש מחלוקת תנאים בכך שר׳ שמעון בן הסגן סבור שמותר לעשות בחג צורכי שבת וחכמים אוסרים.
The Gemara asks: And according to Rabban Shimon ben Gamliel, who said in the name of Rabbi Shimon, son of the deputy High Priest, that the baking of the shewbread overrides a Festival but does not override the fast day of Yom Kippur, what can be said? Apparently, the issue is the subject of a tannaitic dispute between Rabbi Shimon, son of the deputy High Priest, who contends that it is permissible to prepare the shewbread during a Festival, and the Rabbis, who prohibit it.
רש״יתוספותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) בְּהָא פְּלִיגִי מָר סָבַר שְׁבוּת קְרוֹבָה הִתִּירוּ שְׁבוּת רְחוֹקָה לֹא הִתִּירוּ וּמָר סָבַר שְׁבוּת רְחוֹקָה נָמֵי הִתִּירוּ.

The Gemara explains that they do not dispute the basic principle. Rather, this is the point over which they disagree: One Sage, i.e., the Rabbis, holds that they permitted one to override the rabbinic decree only to prepare for the proximate Shabbat, but they did not permit one to override the rabbinic decree to prepare for a distant Shabbat. Therefore, the baking of the shewbread does not override the Festival. And one Sage, Rabbi Shimon, holds that they also permitted one to override the rabbinic decree in order to prepare for a distant Shabbat.
פירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ומשיבים: לא בעיקרון היסודי נחלקו אלא בהא פליגי דבר זה נחלקו], מר [חכם זה, התנא הראשון] סבר כי שבות קרובה התירו, שבות רחוקה לא התירו, ולכן אין אפיית לחם הפנים דוחה יום טוב. ומר [וחכם זה, ר׳ שמעון] סבר: שבות רחוקה נמי [גם כן] התירו.
The Gemara explains that they do not dispute the basic principle. Rather, this is the point over which they disagree: One Sage, i.e., the Rabbis, holds that they permitted one to override the rabbinic decree only to prepare for the proximate Shabbat, but they did not permit one to override the rabbinic decree to prepare for a distant Shabbat. Therefore, the baking of the shewbread does not override the Festival. And one Sage, Rabbi Shimon, holds that they also permitted one to override the rabbinic decree in order to prepare for a distant Shabbat.
פירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) מֵתִיב רַב מָרִי שְׁתֵּי הַלֶּחֶם אֵינָן נֶאֱכָלוֹת לֹא פָּחוֹת מִשְּׁנַיִם וְלֹא יוֹתֵר עַל שְׁלֹשָׁה כֵּיצַד נֶאֱפוֹת עֶרֶב יוֹם טוֹב נֶאֱכָלוֹת לְיוֹם טוֹב לִשְׁנַיִם חָל י״טיוֹם טוֹב לִהְיוֹת אַחַר הַשַּׁבָּת נֶאֱכָלוֹת לי״טלְיוֹם טוֹב לִשְׁלֹשָׁה בלְפִי שֶׁאֵינָהּ דּוֹחָה לֹא אֶת הַשַּׁבָּת וְלֹא אֶת הי״טהַיּוֹם טוֹב וְאִי אָמְרַתְּ צוֹרְכֵי שַׁבָּת נַעֲשִׂין בי״טבְּיוֹם טוֹב הַשְׁתָּא דְּשַׁבָּת בי״טבְּיוֹם טוֹב שְׁרֵי דְּיוֹם טוֹב בְּיוֹם טוֹב מִיבַּעְיָא.

Rav Mari raised an objection: The two loaves of bread that are brought as a communal offering on Shavuot are eaten by the priests no sooner than the second day and no later than the third day from when they are baked. How so? They are generally baked on the eve of the Festival and eaten on the Festival, the second day from their baking. If the Festival occurs after Shabbat, they are baked on Friday and they are eaten on the third day from the baking, because the baking of the two loaves does not override Shabbat or the Festival. Rav Mari asks: If you say that whatever one needs for Shabbat may be done on a Festival, now that it is permitted to engage in the necessary preparations for Shabbat on a Festival, is it necessary to mention that it is permitted to bake for the Festival itself on the Festival? As such, why doesn’t the baking of the two loaves override the Festival?
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרש״יבית הבחירה למאירימהר״ם חלאווהפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ומותיב רב מרי משתי הלחם ואי אמרת יום טוב מכין לשבת יום טוב ליום טוב אמאי אינו מכין דתנן בשתי הלחם לפי שאינן דוחות לא שבת ולא יום טוב ומשני׳ שאני קדשים דאמר קרא יעשה לכם לכם ולא לגבוה ור״ש בן הסגן [סובר] לכם מותר קל וחומר לגבוה ופשוטה היא.
שתי הלחם – הבאין בעצרת.
לשלשה – לפי שאפאום מערב שבת.
ביום טוב מיבעיא – אי נמי לא חזו השתא הא חזו לבו ביום ומי גרעי מצרכי שבת של מחר דלכל האי יומא לא חזי ליה דהא סעד כבר אלא לאו שמע מינה אין מותר בי״ט מן התורה אלא דבר הראוי לו אותה שעה וצרכי שבת טעמייהו משום הואיל דאורחים ובהני ליכא למימר הואיל משום דההיא שעתא לא חזי עד שישחטו כבשים עליהן ויזרוק דמן וכיון דהוה אפשר למיעבד מאתמול לא דחי ליה לי״ט מידי דלא חזי ליה.
שתי הלחם הבאים בעצרת אין לישתן ואפייתן דוחה אפילו יו״ט עצמו שהרי אמרו לכם ולא לגבוה לכם ולא לגוים כמו שביארנו במסכת יום טוב ומתוך כך עושין אותם מערב יום טוב ונאכלות ביום טוב שהוא שני לאפייתם ואם היה ערב יום טוב שבת היה נאפה בששי ונאכל ביום טוב שהוא שלישי לאפייתו ושיעור אכילתם ליום ולילה עד חצות כשאר קדשי קדשים:
מתיב רב מרי שתי הלחם כו׳ ואי אמרת צורכי שבת נעשין ביו״ט אמאי אינן דוחין – פירש״י ז״ל בשלמא לדידי דאמינ׳ משום הואיל הכא ליכא למימ׳ הואיל משום דבההיא שעתה לא חזו עד שישחטו עליהן הזבח ויזרוק דמן. עולה על דרך מה שפירשתי במלאכות שבת דהכא נמי בשעת עשיה אי אפשר להיות מותר אלא מפני ההיתר שמתחדש ועדיין לא בא:
בגמרא מתיב רב מרי שתי הלחם כו׳ ואי אמרת צרכי שבת נעשין בי״ט השתא דשבת בי״ט שרי דיו״ט ביו״ט מיבעי׳. ולכאורה לפמ״ש בסמוך מסוגיא דפרק אלו קשרים לא הוי מקשה הכא מידי דהא לקושטא דמילתא אף ע״ג דשתי הלחם אין דוחין י״ט וכ״ש דנדרים ונדבות אין קריבין בי״ט דהא בהא תליא כדאיתא במסכת ביצה דף כ׳ ע״ב אלמא דבשבת ויו״ט איכא למישרי טפי מבשל י״ט עצמו אלא דאפשר דשאני התם בחלבי שבת כיון שכבר קרב עיקר הקרבן בשבת כמצותו משו״ה סופו של זה הקרבן נמי דוחה י״ט כמו שנראה מלשון רש״י שם בפרק אלו קשרים ואם כן ל״ש הך סברא לענין שתי הלחם. ועפ״ז היה נ״ל ליישב לישנא דגמ׳ דהכא אף לפי פרש״י דלכאורה נראה תמוה מאד כמו שהקשו בתוס׳ על פירושו אלא משום דמסתימת לשון רש״י לא משמע שנתכוין למה שכתבתי לכך לא כתבתי ובלא״ה פשיטא דלישנא דגמרא משמע כפי׳ התוספות:
מתיב [מקשה] רב מרי: שתי הלחם שאופים לחג השבועות אינן נאכלות לכהנים לא פחות משנים, ולא יותר על שלשה ימים. כיצד? נאפות כרגיל בערב יום טוב — נאכלות ליום טוב לשנים. חל יום טוב להיות אחר השבת, ונאפות בערב שבת — נאכלות ליום טוב לשלשה. לפי שאינה דוחה אפיית שתי הלחם לא את השבת ולא את היום טוב. ואי אמרת [ואם אומר אתה] שצורכי שבת נעשין ביום טוב, השתא [עכשיו] שצורכי שבת ביום טוב שרי [מותר], צורכי יום טוב ביום טוב מיבעיא [נצרכה לומר] שמותר לאפות ביום טוב עצמו? ואם כן, מדוע אין אופים לצורכי יום טוב בו ביום?!
Rav Mari raised an objection: The two loaves of bread that are brought as a communal offering on Shavuot are eaten by the priests no sooner than the second day and no later than the third day from when they are baked. How so? They are generally baked on the eve of the Festival and eaten on the Festival, the second day from their baking. If the Festival occurs after Shabbat, they are baked on Friday and they are eaten on the third day from the baking, because the baking of the two loaves does not override Shabbat or the Festival. Rav Mari asks: If you say that whatever one needs for Shabbat may be done on a Festival, now that it is permitted to engage in the necessary preparations for Shabbat on a Festival, is it necessary to mention that it is permitted to bake for the Festival itself on the Festival? As such, why doesn’t the baking of the two loaves override the Festival?
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרש״יבית הבחירה למאירימהר״ם חלאווהפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) שָׁאנֵי הָתָם דְּאָמַר קְרָא לָכֶם לָכֶם וְלֹא לְגָבוֹהַּ.

The Gemara answers: It is different there, in the case of the two loaves, as the verse says: “No kind of labor shall be done on them, save that which every man must eat, that only may be done for you” (Exodus 12:16). This indicates that it is permitted to cook and bake only “for you,” i.e., for human consumption, and not for the One above, namely for the Temple service.
תוספותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
לכם ולא לגבוה – פי׳ אף ולא לגבוה ודרשינן נמי ולא לנכרי כדמוכח בביצה (דף כ:) דמאן דסבר נדרים ונדבות אין קריבין בי״ט דריש נמי לכם ולא לנכרי גבי אמרו להם בית שמאי לבית הלל והלא כבר נאמר לכם ולא לגבוה.
ודוחים: שאני התם [שונה שם] בענין שתי לחם שאמר קרא [הכתוב] ״אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם״ (שמות יב, טז), ולמדים: ״לכם״ — ולא לגבוה, כלומר ההיתר לאפות ולבשל ביום טוב הוא רק לצורכי אדם ולא לצורך הקודש.
The Gemara answers: It is different there, in the case of the two loaves, as the verse says: “No kind of labor shall be done on them, save that which every man must eat, that only may be done for you” (Exodus 12:16). This indicates that it is permitted to cook and bake only “for you,” i.e., for human consumption, and not for the One above, namely for the Temple service.
תוספותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(7) ולרשב״גוּלְרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל דְּאָמַר מִשּׁוּם ר״שרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן הַסְּגָן דּוֹחֶה אֶת יוֹם טוֹב מַאי אִיכָּא לְמֵימַר סָבַר לַהּ כְּאַבָּא שָׁאוּל דְּאָמַר לָכֶם לָכֶם וְלֹא לְגוֹיִם1.

The Gemara asks: And according to Rabban Shimon ben Gamliel, who said in the name of Rabbi Shimon, son of the deputy High Priest, that baking the shewbread overrides the Festival, what can be said? How does he understand the term: For you? The Gemara answers: He holds in accordance with the opinion of Abba Shaul, who said that this verse should be understood in the following manner: Cooking and baking are permitted for you, and not for gentiles; for the sake of the Temple service, however, they are permitted.
1. כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: ״לנכרים״.
רש״ימהר״ם חלאווהמהרש״ל חכמת שלמהפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
רבן שמעון כו׳ – לא גרסי׳ ביה ואינו דוחה יום צום דמה ענין יום צום סמוך לעצרת.
כאבא שאול – במס׳ ביצה (דף כ:).
לכם ולא לנכרים – אבל לגבוה שרי.
סבר לה כאבא שאול דאמר לכם ולא לכלבים – וא״ת הכא משמע דכל מאן דאית ליה נדרים ונדבות אין קריבין ביו״ט דריש לכם ולא לגבוה דהתם במס׳ ביצה אמרינן אמרו להם ב״ש לב״ה והלא כבר נאמר לכם ולא לגבוה אמרו להם ב״ה והלא כבר נאמר לה׳ כל דלה׳ אם כן מה ת״ל לכם לכם ולא לעכו״ם לכם ולא לכלבים אבא שאול אומרה בלשון אחרת כו׳ ואסיקנא דבהא פליגי ת״ק סבר נדרים ונדבות אין קרבין ביו״ט ואבא שאול סבר קרבין אלמא לת״ק אליבא דב״ה אע״ג דאית ליה אין קרבין לא דריש ולא לגבוה א״ל דהתם נמי לת״ק הוי מצי למימר לכם ולא לגבוה במידי שאין קבוע להם זמן דהיינו נדרים ונדבות ושתי הלחם דהתם מדמי להו אלא דניחא ליה למנקט מלתא פסיקתא לכם ולא לכלבי׳ והיינו דקאמר הכא סבר לה כאבא שאול ולא אמר סבר לה כת״ק דלת״ק נדרים ונדבות ושתי הלחם אינן קרבין ולגבי דידהו לכם ולא לגבוה דרשי׳:
גמ׳ דוחה את י״ט מאי איכא למימר כו׳ כצ״ל ונמחק ואינו דוחה את יום צום:
שם ולרשב״ג כו׳ ס״ל כאבא שאול דאמר לכם ולא לעכו״ם. פרש״י כאבא שאול במסכת ביצה ואף דשם בפ״ב דביצה לא אשכחן הך מילתא במימרא דאבא שאול בברייתא אלא במילתא דת״ק דאבא שאול דב״ה גופא מהדרו ליה לב״ש הכי אלא דאפילו הכי כיון דמסיק התם הש״ס דאבא שאול ות״ק פליגי בנדרים ונדבות קרבין ביו״ט ולפרש״י והתוספו׳ אבא שאול סבר נדרים ונדבות קריבין בי״ט ואם כן ע״כ דאבא שאול לית ליה הך דרשא דלכם ולא לגבוה וע״ש בחידושינו ובלשון התוס׳ שהקשו מסוגיא דהכא על פי׳ רבינו שמואל וכתבתי שם דאדרבה מסוגיא דהכא משמע טפי כפי׳ רבינו שמואל וכאן אין להאריך:
ושואלים: ולרבן שמעון בן גמליאל שאמר משום (בשם) ר׳ שמעון בן הסגן שאפיית לחם הפנים דוחה את יום טוב, מאי איכא למימר [מה יש לומר]? כלומר, כיצד מבין הוא את ה״לכם״. ומשיבים: סבר לה [סבור הוא] כשיטת אבא שאול שאמר שיש להבין בדרך זו: ״לכם״ ולא לגוים, אבל לצורך הקדש — מותר.
The Gemara asks: And according to Rabban Shimon ben Gamliel, who said in the name of Rabbi Shimon, son of the deputy High Priest, that baking the shewbread overrides the Festival, what can be said? How does he understand the term: For you? The Gemara answers: He holds in accordance with the opinion of Abba Shaul, who said that this verse should be understood in the following manner: Cooking and baking are permitted for you, and not for gentiles; for the sake of the Temple service, however, they are permitted.
רש״ימהר״ם חלאווהמהרש״ל חכמת שלמהפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(8) שְׁלַח לֵיהּ רַב חִסְדָּא לְרַבָּה בְּיַד רַב אַחָא בַּר רַב הוּנָא מִי אָמְרִינַן הוֹאִיל וְהָא תְּנַן יֵשׁ חוֹרֵשׁ תֶּלֶם אֶחָד וְחַיָּיבִין עָלֶיהָ מִשּׁוּם שְׁמוֹנָה לָאוִין הַחוֹרֵשׁ בְּשׁוֹר וַחֲמוֹר וְהֵן מוּקְדָּשִׁים וְכִלְאַיִם בַּכֶּרֶם

Rav Ḥisda sent a question to Rabba with Rav Aḥa bar Rav Huna: Do we say the principle: Since, etc.? Didn’t we learn in a mishna: There is a case in which one plows one furrow and is liable for violating eight prohibitions with this single act? The mishna explains that this applies to one who plows with an ox and a donkey, thereby violating the prohibition: “You shall not plow with an ox and a donkey together” (Deuteronomy 22:10), and they were consecrated, in which case plowing with them constitutes misuse of consecrated property. If his plowing aids the growth of food crops in a vineyard, he has transgressed a third prohibition.
ר׳ חננאלהערוך על סדר הש״סרש״יתוספותבית הבחירה למאירימהר״ם חלאווהמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
שלח רב חסדא לרבה (בר) [ביד] רב אחא בר הונא ומי אמרינן הואיל והתנן בפ׳ ואלו הן הלוקין יש חורש תלם אחד וחייב עליו שמונה לאוין ואלו הן החורש בשור וחמור [והן השור והחמור] מוקדשין חייב בשור אחת ובחמור אחר׳ כל אחת בפני עצמו וכלאים בכרם אחת והוא בשביעית ויום טוב שתים.
ערך חרש
חרשא(מכות כא:) יש חורש תלם אחד וחייב עליו משום ח׳ לאוין וכר פירוש חורש בשור ובחמור אחד (פסחים מז.) שנאמר לא תחרוש בשור ובחמור ואלו שור וחמור מוקדשים חייב בשור אחד ובחמור אחד כל אחד בפני עצמו כלאים בכרם שנים שביעית ויום טוב שנים כהן ונזיר בבית הטומאה שנים הרי שמונה לאוין (בריש גמר׳ דמשקין ובירושלמי בריש משקין ובריש פרק שמיני במעשר שני) היה חורש בינתים:
א. [אקערן.]
ביד רב אחא – הטעימו תשובה זו לאומרה לרבה משמו.
החורש בשור וחמור – משום לא תחרוש וגו׳.
והן מוקדשין – עובר על השור שהוא קדשי מזבח משום לא תעבוד בבכור שורך וכל הקדשים כבכור ועל החמור שהוא קדשי בדק הבית משום לאו דהזיד במעילה דאמרן בפ׳ כל שעה (לעיל לג.) הזיד במעיל׳ באזהר׳ וגמר חטא חטא מתרומה הרי שלשה לאוין חלוקין ולא חשיב אלא לאוין חלוקין.
1ובכלאים בכרם – דבהדי דקא חרש מחפה בכלאים והמחפה בכלאים לוקה הרי חמשה וי״ט הרי ששה ושבת לא תנא משום דלאו שניתן לאזהרת מיתת ב״ד הוא דאין לוקין עליו.
1. ד״ה זה מופיע בדפוס וילנא בדף מ״ז:.
ומוקדשין – פ״ה דבמוקדשין איכא תרתי בשור עובר משום לא תעבוד בבכור שורך וחמור שהוא קדשי בדק הבית חייב משום מעילה ובחנם דחק דבשור גופיה מיחייב משום מעילה אם הוא עולה או חטאת וקשה לר״י דבפרק בתרא דמכות (מכות כב.) אמר מידי דאיתא בשאלה לא קתני ופריך והרי הקדש ומשני בבכור ופריך והרי נזיר והשתא מחמור הוה ליה לאקשויי לפ״ה כיון דאיירי בחמור הקדש וע״ק לפי׳ ליחשוב נמי כלאי זרעים ולוקמא כגון שזרע הרבה מינין בכרם דכי האי גוונא פריך במסכת מכות (דף כא.) לחשוב כמה לאוי ונראה לר״י דלא חשיב לאו דמעילה דלא חשיב אלא הנך לאוי דלקי עלייהו אחרישה כל שהוא אבל אלאו דמעילה לא לקי עד שיחרוש בשוה פרוטה וכלאי הכרם מפרש ר״י דחשיב תרי לאוי משום כלאי זרעים ומשום כלאי הכרם וכן משמע כפי׳ מדלא קתני כלאי הכרם אלא כלאים בכרם והא דאמר רבי יאשיה אינו חייב עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד לאו משום דלית ליה כלאי זרעים אלא אינו חייב משום כלאי הכרם קאמר וכן משמע בירושלמי דקאמר על דעתיה דר׳ יאשיה כתיב שדך לא תזרע כלאים לאיזה דבר נאמר לא תזרע כרמך כלאים פי׳ כיון דבלא חרצן מיחייב משום שדך ומשני שאם התרו בו משום שדך לוקה ומשום כרמך לוקה וכן משמע בפ׳ אותו ואת בנו (חולין פב.) דקאמר הזורע כלאים כלאים לוקה ופריך כלאים כלאים למה לי ומסיק מילתא אגב אורחיה קמשמע לן דאיכא תרי גווני כלאים לאפוקי מדרבי יאשיה דאמר עד שיזרע חטה וכו׳ וקא משמע לן דכי זרע חטין וחרצן ושעורה וחרצן נמי חייב ומדלא נקט חטה ושעורה אלא חטה וחרצן משמע דרבי יאשיה מודה בחטה ושעורה דלוקה משום כלאי זרעים והא דאמרינן בפרק בתרא דבכורות (בכורות נד.) דתירוש ויצהר אין תורמין מזה על זה מדכתיב כל חלב יצהר וכל חלב תירוש ודגן תן חלב לזה וחלב לזה אשכחן תירוש ויצהר תירוש ודגן דגן ודגן מנין אמרת קל וחומר וכו׳ ולרבי יאשיה מייתי לה הכי מה תירוש ויצהר שאינם כלאים זה עם זה אפילו ע״י ד״א אין מעשרין מזה על זה תירוש ודגן דגן ודגן שהן כלאים ע״י דבר אחר וכו׳ ע״י ד״א דקאמר לא קאי אדגן ודגן דבלאו דבר אחר מיחייב בחטים ושעורים לחוד וטעמא דר׳ יאשיה דכלאים בכרם לא מיחייב אלא בשלשה מינין ובכלאי זרעים מיחייב בב׳ מינין מפר״י דזריעת כלאים משמע בב׳ מיני זרעים וחרצן לאו מין זריעה הוא אבל אין לפרש משום דמשמע לא תזרע בהדי כרמך כלאים אבל שדך בלא שום זרע קרוי שדה דהא לא שייך לפרש כן גבי בהמתך ולפירוש ר״י קשה אמאי נקט שור וחמור בשור לחודי׳ ה״מ לאשכוחי כלאים בשור פסולי המוקדשים כדאמר בפ׳ בתרא דמכות (מכות כב.) דאמר רבי יצחק המנהיג בשור פסולי המוקדשים דלוקה משום דעשאו הכתוב ב׳ גופים דאיתקש לצבי ואיל ולפ״ה ניחא דליכא בפסולי המוקדשי׳ לאו דמעילה ולפר״י י״ל דמשום דעיקר כלאים בשור ובחמור כתיב נקט שור וחמור.
יש חורש תלם אחד וחייב עליו שמונה מלקיות א׳ חורש בשור ובחמור ונאמר בו לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו ב׳ שהם מוקדשין וכתיב לא תעבוד בבכור שורך ג׳ וד׳ שהם כלאים בכרם ויש בו שני לאוין אחד שדך לא תזרע ואחד לא תזרע כרמך והחרישה מחפה את הגרעינין ומחפה בכלאים דינו כזורע ה׳ שהיא בשביעית שעבודת קרקע אסורה בו ואע״פ שאין מלקות בשביעית אלא בארבע עבודות והם זריעה וקצירה וזמירה ובצירה אתה מפרשה בשדה שנפלו בה גרגירי תבואה והוא מחפה בזריעתו והמחפה כזורע ו׳ שהוא יום טוב שחרישה אסורה בו ואע״פ שהיה לנו לומר בה הואיל ר״ל הואיל וחזי לכסויי ביה דם צפור ושבסוגיא זו הקשו ממנה לרבה והוצרך להעמידה בעפר שאין ראוי לכסוי אין הדברים באים בה בדקדוק שהרי אפילו אם היה שוחט לא היינו מתירין לו לחפור כדי לכסות שהכסוי אינו צורך אכילה ורשאי הוא לכסות במוצאי יום טוב ומתוך כך חייב משום חורש ביום טוב ואפילו חפה בחרישתו אין מחייבין אותו בשתים ר״ל משום חורש ומשום זורע שחלוק מלאכות בשבת ואין חלוק מלאכות ביום טוב כמו שביארנו במקומו ז׳ וח׳ שהוא כהן ונזיר והשדה שחרש בה בית הטומאה שנמצא מטמא עצמו ואם הוסיף באיסורין הוסיף במלקיות כגון אם היה חורש בעצי אשרה ובשדה שנערפה בו עגלה ערופה ושנשבע שלא יחרוש כמו שיתבאר באחרון של מכות:
יש חורש תלם אחד וחייב עליו משום שמנה לאוין – פירש״י ז״ל והן מוקדשין עובר על השור שהו׳ קדשי מזבח משום לא תעבוד בבכור שורך וכל הקדשים כבכו׳ כדנפקא לן בספרי לא תעבוד בבכור אין לי אלא בכור שאר קדשים מניין אמרת ק״ו ומה בכור שאינו נוהג בכל הולדות ויוצא לחולין בלא פדיון אם נפל בו מום אסור בגזה ועבודה שאר קדשים לא כל שכן. ועל החמור שהוא קדשי בדק הבית חייב משום לאו דהזיד במעילה אליבא דחכמים כדאמרינן בכל שעה. אבל משום לאו דלא תעבוד בבכור לא לקי בחמור כדאמרי׳ בראשית הגז ובבכורות דקדשי בדק הבית אינן אסורין בגזה ועבודה אלא מדרבנן. מיהו בהנאה אסור מדאורייתא ושייך ביה מעילה. ובפטר חמור ליכא לאוקמא ואליבא דר׳ יהודה דאסר ליה בהנאה בפר״ק דבכורות דאי חשיב הכא חד לאו בתרי כגון לאו דלא תעבוד במוקדשין ואפטר חמור נמי לחשוב נמי מוקדשין ופטרי חמורים טובא וטפי להו לאוי. ואע״ג דבפ׳ בתרא דמכות אוקימ׳ לה בגמ׳ בבכנ׳ דוחק הוא ומסקנא לאו הכי הוא, כן פי׳ ז״ל וקשיא עליה בשור של קדשי מזבח נמי הא איכא משום הזיד במעילה ולחשוב תשע. א״ל דאין הכי נמי אלא דחד לאו תרי זימני לא חשיב. ואפשר היה לפרש לה בבכור וכהתם ואתיא כמאן דאמר בכור שורך ולא של שותפו׳ ודלא כמאן דאמר ולא פטר חמור, וחייב שתים משום לא תעבוד וכי תימא לחשוב טובא הא לא קשיא דהני תרתי איצטרכי לי׳ משום חורש בשור ובחמור דכלאי׳ לאו דכלאים אבל טפי דלא מוסיף אלא לאוי יתרי לא חשיב. וכי תימא אכתי איכא משום הזיד במעילה ליתא דבכור ממון כהן הוא ולית ביה מעילה. אלא דאכתי קשי׳ מאי איריא כלאי הכרם לימא כלאים סתמא. והעיקר מה שפי׳ ר״ת ז״ל דהכא בשור בכור ופטר חמור וליכ׳ אלא חד לאו משום לא תעבוד ולמסקנא דהתם דלא מוקמינן לה בבכור בשור של מוקדשין דאיכא נמי משום לא תעבוד. וחמור לאו דוקא דאי בשל בדק הבית הכא לא חשיב לאו דמעילה דלא חשיב אלא מידי דלקי עלי׳ בכל שהוא כדקתני יש חורש תלם אחד ומעילה ליכא אלא בשנהנה בשוה פרוטה אלא דלישנ׳ דקרא נקט לא תחרוש בשור ובחמור והכא מיירי בחמור של חולין אי נמי בשל מוקדשין או בשני מינים אחרים בשור ושה דלא קפדינין אלא אכלאים אבל משום מוקדשין ליכא אלא חד לאו בלחוד. וכי תימא א״כ למה לי שני מינין לימא בשור פסולי המוקדשין דחייב משום לא תעבוד ומשום כלאים נמי משום דאיתקש לשני גופין לצבי ואיל כדאיתא התם במסכת מכות. אין הכי למי אלא לישנא דקרא נקט ואורחא דמילתא דחרישה. וכלאי הכרם מחייב שתים משום כלאי זרעים וכלאי הכרם ואליבא דר׳ יאשי׳ דאמ׳ אינו חייב עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפלת יד וחייב משום חטה ושעורה ומשום חטה ושעורה וחרצן דטעמיה דר׳ יאשיה משום דכתיב לא תזרע כרמך כלאים וכרם אינו נקרא אלא בגפנים אלמא בעי׳ כלאים לבר מן הגפנים אבל שדה בלא זרעים נקרא כן. והכי משמע בירושלמי דגרסי׳ התם במס׳ כלאים על דעתיה דר׳ יאשי׳ כתיב שדך לא תזרע כלאים לאיזה דבר נאמר לא תזרע כרמך כלאים חבריא אמרי להתרייה שאם התרו בו משום שדך לוקה משום כרמך לוקה וכן נמי משום תרוייהו לוקה שתים וכבר כתבתי מזה שם במסכ׳ מכות בס״ד:
וכלאים בכרם ושביעית – אית דמפרשי כלאים משום זורע דהמחפה בכלאים חייב משום זורע. אם כן שביעית נמי משום זורע. וא״ת ולחייב נמי משום חורש בשביעית. א״ל דסבירא ליה כמאן דאמר במסכת משקין חרישה בשביעית דרבנן א״נ כמאן דאמר אין חלוק מלאכות בשביעית ואית דמפרשי כלאים משום מקיים כלאים ולית ליה המחפה בזרעים חייב משום זורע. אם כן בשביעית דליכא משום מקיים חייב משום חורש וכמאן דאמר דלקי עלה.
תוס׳ בד״ה ומוקדשין נמי נמחק נמי:
בא״ד ובחנם דחק דבשור כו׳. נ״ב פירוש לפי מה שמפרש דאיירי במעילה אלמא דלא קשה הרי איתא בשאלה ולא נשמר מקושית התלמוד דמכות א״כ בחנם דחק לפרש דאיירי בשור בכור אלא ה״ה בעולה או בחטאת ודו״ק:
בא״ד דלא חשיב אלא הנך לאוי כו׳. נ״ב וליכא לפרש דלא חשיב לאו דמעילה משום דאיתא בשאלה זה אינו דא״כ תלמודא דהתם דפריך וליחשב נמי כגון דאמר שבועה שלא אחרוש כו׳ עד דמשני מידי דאיתיה בשאלה לא קחשיב כו׳ למה לא הקשה מיניה וביה ולחשיב נמי מעילה שהרי מוקדשין קאמר וק״ל:
בא״ד מפרש ר״י דחשיב תרי לאוי. נ״ב והשתא הא דקתני והן מוקדשין לאו דוקא קאמר אלא אחד הקדש והשני אף חולין תוס׳ דמכות (עיין במהרש״א):
בא״ד דאיתקש לצבי ואיל. נ״ב זהו לפירוש התוס׳ אבל רש״י מפרש משום דחולין ומוקדשין מעורבין בו חולין שמותר לאכלו חוץ לפתח עזרה ומוקדשין שאסור בעבודה כו׳ ע״ש:
בא״ד אבל אלאו דמעילה לא לקי עד שיחרוש בשוה פרוטה כו׳ עכ״ל דמשום דאיתא בשאלה ליכא למימר דהא לא קאי האי תירוצא כדפריך והרי נזיר דאיתא בשאלה וקתני ליה ולא קשיא להו לפרש״י אלא אמאי דחי ליה מנזיר דקתני בסיפא ולא דחי ליה מרישא דקתני חמור דאיתא בשאלה וקתני ליה לפירש״י ומהרש״ל כתב בזה דרך רחוק ואין להאריך וק״ל:
הזורע כלאים כלאים לוקה כו׳ חטין וחרצן ושעורין וחרצן נמי כו׳ מדכתיב כל חלב יצהר וכל חלב תירוש ודגן כו׳ עכ״ל כצ״ל:
תוס׳ ד״ה ומוקדשין. ונראה לר״י. עיין בטורי אבן ר״ה דף ד ד״ה צדקות:
שלח ליה [לו] רב חסדא לרבה קושיה ביד רב אחא בר רב הונא: מי אמרינן [האם אומרים אנו] ״הואיל״? והא תנן [והרי שנינו במשנה]: יש חורש תלם אחד וחייבין עליה על חרישה זו משום שמונה לאוין, שעשה בכך שמונה איסורים. ומסבירים כיצד יכול דבר זה להיות: אם היה חורש בשור וחמור, ועבר על ״לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו״ (דברים כב, י). והן מוקדשים, ונמצא שמעל בהקדש על ידי חרישה זו. ואם עשה זאת לסייע בעיבוד כלאים בכרם, עובר אף משום גידול כלאים
Rav Ḥisda sent a question to Rabba with Rav Aḥa bar Rav Huna: Do we say the principle: Since, etc.? Didn’t we learn in a mishna: There is a case in which one plows one furrow and is liable for violating eight prohibitions with this single act? The mishna explains that this applies to one who plows with an ox and a donkey, thereby violating the prohibition: “You shall not plow with an ox and a donkey together” (Deuteronomy 22:10), and they were consecrated, in which case plowing with them constitutes misuse of consecrated property. If his plowing aids the growth of food crops in a vineyard, he has transgressed a third prohibition.
ר׳ חננאלהערוך על סדר הש״סרש״יתוספותבית הבחירה למאירימהר״ם חלאווהמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

פסחים מז. – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), עין משפט נר מצוה פסחים מז., ר׳ חננאל פסחים מז., הערוך על סדר הש"ס פסחים מז., רש"י פסחים מז., תוספות פסחים מז., בית הבחירה למאירי פסחים מז. – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), מהר"ם חלאווה פסחים מז. – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות) הבנויה על תשתית דיקטה (CC BY-NC 4.0), מהרש"ל חכמת שלמה פסחים מז., מהרש"א חידושי הלכות פסחים מז., פני יהושע פסחים מז., גליון הש"ס לרע"א פסחים מז., פירוש הרב שטיינזלץ פסחים מז., אסופת מאמרים פסחים מז.

Pesachim 47a – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Ein Mishpat Ner Mitzvah Pesachim 47a, R. Chananel Pesachim 47a, Collected from HeArukh Pesachim 47a, Rashi Pesachim 47a, Tosafot Pesachim 47a, Meiri Pesachim 47a, R. Moshe Chalava Pesachim 47a, Maharshal Chokhmat Shelomo Pesachim 47a, Maharsha Chidushei Halakhot Pesachim 47a, Penei Yehoshua Pesachim 47a, Gilyon HaShas Pesachim 47a, Steinsaltz Commentary Pesachim 47a, Collected Articles Pesachim 47a

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144