×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) בְּקִיטוֹנָא דְבֵי רַב עוֹמֵד יְחִידִי וּבַלַּיְלָה.
in a side room [kitona] of the study hall, while standing, alone and at night.
פירוש רא״שר״ןפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםעודהכל
בקיטונא דבי רב. חדר ויבא החדרה מתרגמין ועאל לקיטונא (בראשית מג):
בקיטונא דבי רב – בחדר של בית המדרש.
בקיטונא דבי רב [בחדר בית המדרש] כשהיה עומד, והיה יחידי והיה זה בלילה.
in a side room [kitona] of the study hall, while standing, alone and at night.
פירוש רא״שר״ןפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםהכל
 
(2) אָמַר רַבָּה אָמַר רַב נַחְמָן הֲלָכָה נִשְׁאָלִין נְדָרִים עוֹמֵד יְחִידִי וּבַלַּיְלָה וּבַשַּׁבָּת וּבִקְרוֹבִים ואפי׳וַאֲפִילּוּ הָיָה לָהֶן פְּנַאי מִבְּעוֹד יוֹם.

Rabba said that Rav Naḥman said: The halakha is that one can request the dissolution of vows even when the halakhic authority is standing or alone, i.e., without a court of three, as long as he is a halakhic authority, and that one can do so at night, on Shabbat, and by relatives, and even when those requesting dissolution on Shabbat had the opportunity to do so while it was still day, i.e., before Shabbat.
ריטב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
אמר רב נחמן הלכה נשאלין נדרים עומד ואפילו יחיד ובלילה ובשבת – פירוש לנדרים שהם לצורך השבת ובקרובים ואפילו היה אפשר להם מבעוד יום.
אמר רבה אמר רב נחמן: הלכה, נשאלין להתיר נדרים כשהוא עומד, יחידי, ובלילה, ובשבת, ובקרובים, ואפילו היה להן פנאי מבעוד יום.
Rabba said that Rav Naḥman said: The halakha is that one can request the dissolution of vows even when the halakhic authority is standing or alone, i.e., without a court of three, as long as he is a halakhic authority, and that one can do so at night, on Shabbat, and by relatives, and even when those requesting dissolution on Shabbat had the opportunity to do so while it was still day, i.e., before Shabbat.
ריטב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) עוֹמֵד וְהָתַנְיָא יָרַד ר״גרַבָּן גַּמְלִיאֵל מִן הַחֲמוֹר וְנִתְעַטֵּף וְיָשַׁב וְהִתִּיר לוֹ נִדְרוֹ רַבָּן גַּמְלִיאֵל סָבַר אפּוֹתְחִין בַּחֲרָטָה מִיעְקַר נדר׳נִדְרָא בָּעִינַן וּבָעֵי עַיּוֹנֵי באַהָכִי יָשַׁב וְרַב נַחְמָן סָבַר אֵין פּוֹתְחִין בַּחֲרָטָה וַאֲפִילּוּ מְעוּמָּד.

The Gemara raises a difficulty with this ruling: Can a judge dissolve a vow while standing? But it is taught in a baraita that Rabban Gamliel alighted from a donkey, and wrapped himself in his shawl in the customary manner of a judge, and sat, and dissolved a man’s vow for him. If one can dissolve a vow while standing, why did he sit? The Gemara explains: Rabban Gamliel holds that one must broach dissolution based on regret. In other words, a halakhic authority does not dissolve vows directly, but must prompt the one who took the vow to concede that he regrets having taken the vow in the first place. We require that the vow be uprooted, and he needed to examine the case; therefore, he sat down. But Rav Naḥman holds that one need not broach dissolution based on regret, and therefore a halakhic authority can dissolve the vow even while standing.
עין משפט נר מצוהמיוחס לרש״ירשב״אבית הבחירה למאיריפירוש רא״שר״ןשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותרשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
והתניא – במסכת עירובין (דף סד:).
ירד ר״ג וישב כו׳ – אלמא דבעי ישיבה.
ר״נ סבר פותחין בחרטה – דצריך החכם לפתוח לו בתחלת הנדר ולהעמיד תחילת הנדר בטעות שיהא מתחרט על כך כדאמרינן אילו היו עשרה בני אדם שיפייסוך באותה שעה דהשתא עקר ליה לנדריה לגמרי דכמאן דלא הוי נדר דמי הלכך הואיל ולא אפשר בהיתר אי לאו דמיעקר נדרא בעי עיוני טפי למיעקרי׳ ואהכי ישב.
ורב נחמן סבר אין פותחין בחרטה – ואי לא אמר בפירו׳ מיחריטנא שרינן ליה ולא בעי לעיוני ויכול להפר אפילו מעומד.
ורב נחמן סבר פותחין בחרטה – ולא בעינן עיוני ומידק במלתא והלכך אפילו מעומד, ומסתברא דכיון דעיקרא דמלתא פתחינן בחרטה ולא בעינן למיתב, אפילו לא נתחרט דבעינן לעיוני בפתחיה, כיון דמעיקרא אפילו מעומד בסוף נמי אפילו מעומד דלא דמי לדין, אבל לר׳ גמליאל לעולם לא שרינן אלא בפותחין ומעיקרא בעינן עיוני, הלכך מיחזי כדינא, ובעינן מיושב כדין ולא מעומד.
כבר ביארנו שאין ראוי לאדם להרגיל עצמו להיות קופץ בנדרים וכמו שאמרו כל הנודר כאלו בנה במה וכו׳ וכן אמרו כאן אמר ליה רבא לרב נחמן חזי מר האי צורבא מרבנן דאתא ממערבא ואמר אזדקיקו ליה רבנן לבריה דרב הונא ושרו ליה נדריה ואמרו ליה זיל ובעי רחמי אנפשך שכל הנודר אע״פ שמקיימו נקרא חוטא שנאמר כי תחדל לנדור לא יהיה בך חטא הא לא חדלת יש בך חטא ואם נדר מצוה לישאל ודברים אלו כלם בנדרי איסר שאוסר על עצמו איזה דבר אבל נדרי הקדש מצוה לקיימם ושלא לישאל עליהן אלא לצורך גדול שנאמר נדרי לה׳ אשלם ואף בנדרי איסר דוקא שעושה דרך כעס וקפדנות אבל כל שמכוין בהם למצע דרכיו ולתקן הנהגותיו לפי מה שמכיר בטבעו שהוא צריך לו הרי זה משובח על הדרך שביארנו בפרק ראשון באותו שראה קווצותיו סדורות לו ופחז עליו יצרו ועל זו אמרו נדרים סייג לפרישות וכן אמרו באת עבירה לידו ורוצה לינצל הימנה ישבע עליה כמו שביארנו בפרק שלישי של שבועות (כ״ה.):
ר״ג סבר אין פותחין בחרטה. אלא צריך למצוא פתח לעקור הנדר מעיקרו הלכך ירד ונתעטף לישב באימה כמו דיין:
ה״ג ר״ג סבר אין פותחין בחרטה – אלא צריך למצוא פתח מתוך הנדר ולפי שצריך לעיוני בפתחא ירד מן החמור וישב.
ורב נחמן סבר פותחין בחרטה – הלכך אפילו מעומד ולא פירש כן רש״י ז״ל בפרק הדר (ערובין סד:) וכתב הרשב״א ז״ל דלדידן דקיימא לן פותחין בחרטה כיון דמעיקרא דמילתא פותחין בחרטה ולא בעינן יושב אפילו לא נתחרט ואנו צריכין לחזר אחר פתחים להתירו לא בעיא יושב דכיון דעיקר דינא מעומד סוף דינא מעומד ולפי שלא ירדתי לטעמו איני אומר כן.
רבן גמליאל סבר פותחין בחרטה וכיון דחכם פותח בחרטה תחלה לפיכך צריך לישב כדי שתהא דעתו מיושבת עליו. דמעקר נדרא בעינן לעקור את הנדר לגמרי ולהתיר. ורב נחמן סבר אין פותחין בחרטה אלא שיהא הנודר עצמו מתחיל בחרטה ואם אינו מתחיל בחרטה אין מתירין לו. והיכא דאתחיל נודר עצמו בחרטה לא צריך לחכם כל כך לעיוני הילכך מתיר אפילו מעומד. פירוש.
רש״י בד״ה רבן גמליאל כו׳ מתחרט על כך כצ״ל:
בד״ה ורב נחמן כו׳ מחריטנא שרינן כצ״ל אי אפשי כצ״ל:
ברא״ש בד״ה שיכול כו׳ ועוד אי לאו כצ״ל:
ר״ן המדרש הס״ד:
בד״ה ה״ג כו׳ מתוך הנדר ולפי שצריך לעיוני כצ״ל:
בא״ד להתירו לא כצ״ל:
גמ׳. פותחין בחרטה וכו׳. שני אופני היתר נדרים קיימים: א) פתח; ב) חרטה. וכך מגדיר הראב״ד בהשגותיו (פ״ו מהל׳ שבועות הלי״ב) את המושג פתח וז״ל שאינו מתחרט אלא מפני ענין שאינו יוצא לו כרצונו מפני הנדר ואומר לו אילו היית יודע שיקרה לך מקרה זו בנדריך היית נודר בזה אנו אומרים אם המקרה ההוא מצוי מתירין לו דכיון שהוא מצוי ואילו היה באותה שעה לא היה נודר רואין אותו המקרה כאילו היה בשעת הנדר ולא ידע אותו הנודר בענין שנעשה הנדר בטעות. אבל כשהוא בא מדרך חרטה אין כאן לדקדק שהרי הוא עוקרו מעיקרו שהוא אומר כעס היה בלבי או עצבות באותה שעה ועכשיו עבר ממני ונתרציתי ואני מתחרט על אותו הכעס עכ״ל. לפי הראב״ד מיוסד היתר פתח בדין טעות – שהנדר בטל מדין נדר טעות. בהיתר פתח הנשאל על נדרו מתחרט על שנדר רק משום ענין הפתח שנולד. ואילו בחרטה לא נולד לו ענין פתח אך הוא מתחרט חרטה גמורה על עצם הנדר שנדר מחמת כעס או עצבות.
על כך שואלים: עומד? והתניא [והרי שנינו בברייתא]: ירד רבן גמליאל מן החמור ונתעטף וישב והתיר לו נדרו. ומדוע ישב? ומשיבים, רבן גמליאל סבר: פותחין בחרטה. כלומר, אין מתירים סתם, אלא יש צורך לחפש פתח להתיר ולמצוא אופן של חרטה על הנדר מתחילתו, מיעקר נדרא בעינן [לעקור את הנדר אנו צריכים] ומשום כך בעי עיוני [צריך לעיין בדבר], אהכי [משום כך] ישב. ואילו רב נחמן סבר: אין פותחין בחרטה שאין צורך לחפש פתח כזה, ולכן יכול להתיר את הנדר אפילו כשהוא מעומד.
The Gemara raises a difficulty with this ruling: Can a judge dissolve a vow while standing? But it is taught in a baraita that Rabban Gamliel alighted from a donkey, and wrapped himself in his shawl in the customary manner of a judge, and sat, and dissolved a man’s vow for him. If one can dissolve a vow while standing, why did he sit? The Gemara explains: Rabban Gamliel holds that one must broach dissolution based on regret. In other words, a halakhic authority does not dissolve vows directly, but must prompt the one who took the vow to concede that he regrets having taken the vow in the first place. We require that the vow be uprooted, and he needed to examine the case; therefore, he sat down. But Rav Naḥman holds that one need not broach dissolution based on regret, and therefore a halakhic authority can dissolve the vow even while standing.
עין משפט נר מצוהמיוחס לרש״ירשב״אבית הבחירה למאיריפירוש רא״שר״ןשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותרשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) א״לאֲמַר לֵיהּ רָבָא לְרַב נַחְמָן חֲזִי מָר הַאי מֵרַבָּנַן דַּאֲתָא מִמַּעְרְבָא וְאָמַר אִיזְדְּקִיקוּ לֵיהּ רַבָּנַן לִבְרֵיהּ דְּרַב הוּנָא בַּר אָבִין וּשְׁרוֹ לֵיהּ נִדְרֵיהּ וַאֲמַרוּ לֵיהּ זִיל וּבְעִי רַחֲמֵי עַל נַפְשָׁךְ דַּחֲטָאת דְּתָנֵי רַב דִּימִי אֲחוּהּ דְּרַב סָפְרָא גכׇּל הַנּוֹדֵר אע״פאַף עַל פִּי שֶׁהוּא מְקַיְּימוֹ נִקְרָא חוֹטֵא אָמַר רַב זְבִיד מַאי קְרָא {דברים כ״ג:כ״ג} וְכִי תֶחְדַּל לִנְדּוֹר לֹא יִהְיֶה בְךָ חֵטְא הָא לֹא חָדַלְתָּ אִיכָּא חֵטְא.

Rava said to Rav Naḥman: Master, see that Sage who came from the West, Eretz Yisrael, and who said: The Sages attended to the dissolution of a vow taken by the son of Rav Huna bar Avin, and they dissolved his vow and said to him: Go and request mercy for yourself, for you have sinned by taking a vow. As Rav Dimi, the brother of Rav Safra teaches: With regard to anyone who takes a vow, even if he fulfills it, he is called a sinner. Rav Zevid said: What verse teaches this? It is: “But if you refrain to vow, it will be no sin in you” (Deuteronomy 23:23). It may be inferred that if you did not refrain from taking vows, there is sin.
עין משפט נר מצוהמיוחס לרש״יפירוש רא״שר״ןשיטה מקובצתפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ואמרו ליה זיל בעי רחמי אנפשיך – כך פתחו לו בחרטה.
הלא לא חדלת – אלא נדרת אית בר חטא.
חזי מר האי מרבנן כו׳. כמה הם מקפידין על נודרי נדרים:
חזי מר ההוא צורבא מרבנן – דקאמר דבמערבא אמרי שהנודר חוטא הוא.
חזי מר האי מרבנן וכו׳. הא תימא מאחר שקיים נדרו עד שעה שהתירו לו במה חטא. והוא השיב לו דיפה אמרו לו דכל הנודר אף על פי שמקיים נדרו נקרא חוטא. הרי״ץ ז״ל.
מתני׳ האומר לאשתו ויש גורסין תנו רבנן. הריטב״א ז״ל האומר לאשתו. השתא מפרש התלמוד לשון הפרה ולשון קיום כל נדרים שנדרת אי איפשי שתדורי לא אמר כלום אין זה לשון הפרה שצריך שיאמר מופר ליך בהדיא שמשמעות הפרה אינה הפרה אבל משמעות קיום הוי קיום שאם אמר יפה עשית ואין כמותיך ואם לא נדרת היית מדירך דבריו קיימין הרי זה קיום ולא יוכל עוד להפר אף על פי שלא אמר לה בהדיא קים ליכי דלחומרא אמרו בהפרה ובקיום. לא יאמר אדם לאשתו בשבת מופר ליכי בטל ליכי כדרך שעושה בחול שנראה כהתר נדרים שאף על פי שהחמירו בחול לומר לה מופר ליך בהדיא מפני כבוד השבת דלא ליתי לאיחלופי בשאלת נדרים דאסורים לישאל אם לא לצורך השבת העמידוהו על דין תורה לעשות ידות הפרה כהפרה.
אמר רבי יוחנן וצריך שיבטל בלבו שיחשוב בלבו לשון הפרה וביטול.
תניא בית שמאי אומרים בשבת מבטל בלבו ולכשיגיע לחול יוציא בשפתיו ויבטל הנדר שביטל בלבו בשבת ובית הלל אומרים אחד זה ואחד זה אחד שבת ואחד חול לכשיגיע אינו צריך שיוציא בשפתיו. לפי לשון זה לא אתי שפיר אחד זה ואחד זה. ונראה לפרש הכי בשבת מבטל בלבו אם בא להפר בשבת לא יפר בפיו אלא יאמר טלי ואכלי ומבטל בלבו ואם בא להפר בחול יוציא הביטול (בשבת) בשפתיו. ובית הלל אומרים אחד זה ואחד זה בין בא להפר בשבת בין בא להפר בחול אינו צריך להוציא בשפתיו. ועל זה הפירוש יש נמי לתמוה היאך יתירו בית הלל בחול בלא הוצאת שפתיו. ועוד דמוקמת למתני׳ כבית שמאי דאי כבית הלל אפילו בחול בטלי ואכלי. ונראה דלא גרסינן בדברי בית הלל אחד זה ואחד זה. ופירוש ראשון עיקר. הרא״ם ז״ל.
אמר רבי יוחנן וצריך שיבטל בלבו כלומר שיגמור בלבו שבמה שאומר לה טלי אכלי לענין הפרה אף על פי שאינו מוציא בשפתיו שאם לא הסכים בלבו להפרה אינה מותרת במה שנדרה במאי דאמר לה טלי אכלי. תניא בית שמאי אומרים בשבת מבטל בלבו ובערב בחול מוציא בשפתיו כלומר ולמוצאי שבת צריך לחזור ולפרש לה לשון הפרה גמורה. ואף על פי שכבר בטל בלבו היום והועיל לה אפילו הכי לערב צריך לחזור ולפרש לשון הפרה מפני מראית העין שלא יהו סבורין דגם בחול מועיל טלי אכלי טלי ושתי. ובית הלל אומרים אחד זה ואחד זה מבטלו בלבו ואינו צריך להוציא בשפתיו כלומר אחד בשבת ואחד לערב למוצאי שבת די לו במה שיבטלו בלבו. פסקא דמלתא בחול צריך להפר בלשון הפרה גמור ולא יועיל טלי ואכלי טלי ושתי ואפילו יבטל בשפתיו. ובשבת יספיק בלשון טלי אכלי טלי ושתי ובבטול הלב ואינו צריך לחזור ולהפר למוצאי שבת. והרב רבי משה הספרדי זצ״ל יש לו דרך אחרת בענין זה שההפרה ענין אחר והביטול ענין אחר שההפרה היא לשון מפורש להפרה כגון שיאמר מופר ליכי בטל ליכי וכיוצא בהן והביטול הוא שאינו אומר לה כלום אלא שכופה אותה סתם לאכול ולשתות בלשון טלי אכלי טלי ושתי והוא מסכים בלבו לבטל והניר בטל מאיליו. ועל דרך זה כך פירוש הברייתא. לא יאמר אדם לאשתו בשבת מופר ליכי כדרך שאומר לה בחול אלא אומר לה טלי אכלי וכו׳ כלומר אין עושין הפרה בשבת אלא בטול דהיינו טלי אכלי טלי ושתי. והדר פליגי בית שמאי ובית הלל בברייתא אם ענין הביטול מספיק בחול כמו שמספיק בשבת דבית שמאי סברי בשבת מועיל ביטול ובחול צריך הפרה גמורה ולא גריס ובערב בחול מוציא בשפתיו אלא הכי גרסינן ובחול מוציא בשפתיו. ובית הלל אומרים אחד זה ואחד זה כלומר אחד בשבת ואחד בחול מבטל בלבו ואין צריך להוציא בשפתיו. וכבר הקשה עליו הראב״ד ז״ל מסוגיא דנזירות נשים ועבדים יש להם נזירות חומר בנשים מבעבדים שהוא כופה את עבדו ואינו כופה את אשתו. כלומר כופה את עבדו שנדר בנזיר לומר טול שתה מן היין ואינו כופה את אשתו בכך אלא צריך הוא להפר לה. וחומר בעבדים מבנשים שהוא מפר את נדרי אשתו ואינו מפר את נדרי עבדו. וכתב רבינו ז״ל מתני׳ בנזירות נשים ועבדים יש להם נזירות חומר בנשים מבעבדים שהוא כופה את עבדו ואינו כופה את אשתו חומר בעבדים מבנשים שהוא מפר את נדרי אשתו ואינו מפר נדרי עבדו הפר לאשתו הפר עולמות הפר לעבדו ויצא לחירות משלים נזירותו כלומר לאחר שיצא לחירות. עבר מכנגד פניו רבי מאיר אומר לא ישתה רבי יוסי אומר ישתה. ותנו רבנן למה רבו כופהו לנזירות אבל לא לנדרים ולא לשבועות והוינן בה מאי שנא לגבי נזירות ומאי שנא גבי נדרים. ותירץ אביי דהכי קתני למה רבו צריך לכפותו לנזירות דכתיב ואמרת אליהם לרבות את העבדים ואינו צריך לכפותו לנדרים ולא לשבועות מאי טעמא דאמר קרא להרע או להטיב מה הטבה רשות אף הרעה רשות כלומר שיש לו רשות להרע לעצמו באיסר יצא להרע לאחרים שאין הרשות בידו כגון העבד שהוא משועבד לרבו לעשות לו מלאכה ואין לו רשות לכוף עצמו ולאסור על עצמו אכילה ושתיה ושאר דברים שיש בהם ענוי נפש משום דבהא מלתא קא מרע למריה וכל שכן אם נדרים שעשה להתבטל ממלאכה. ושמעינן ממתניתין ומגמרא דילה שהאיש צריך להפר נדרי אשתו לומר לה מופר ליכי בטל ליכי אבל אינו יכול לכפותה סתם לאכול ולשתות אלא בשבת וצריך שיבטל בלבו. ובעבדים כל שאר נדרים חוץ מנזירות אם היה בהם ענוי נפש ואין צריך לומר בנדרים שיש בהם ביטול מלאכה לרב אין הנדר חל עליו כלל אלא הוא עצמו אוכל ושותה ועושה מלאכה כבתחלה דהדעת אחרים היא כי היכי דלא ליכחוש. ואם יצא לחירות משלים את נדרו. ונדרים שאין בהם ענוי נפש ולא ביטול מלאכה אין הרב יכול להפר ולא לכוף וכן הדין בשבועות. (הרא״ם) אמר המגיה נראה לי דצריך לומר: הרנב״י ז״ל.
וזה לשון הרשב״א ז״ל: לא יאמר אדם לאשתו בשבת מופר ליכי בטיל ליכי כדרך שאומר לה בחול אלא טלי ואכלי טלי ושתי והנדר בטל מאליו. איכא למידק והא אפילו באומר לה אי איפשי בהן אין כאן נדר לא אמר כלום ואם כן היאך יועיל טלי ואכלי בלבד ובגמרא נמי דקאמרי׳ בית שמאי אומרים בשבת מבטלו בלבו ובחול מוציא בשפתיו ובית הלל אומרים אחד זה ואחד זה מבטלו בלבו ואין צריך להוציא בשפתיו. ונראה שזה הביאו לרמב״ם ז״ל שכתב שההפרה והביטול שני עניינים דכשמפר אינו כופה לאכול אלא אם תרצה לאכול אוכלת ואם לאו אינו כופה אבל כשהוא מבטל לה הרי זה כופה לאכול מה שאסרה עליה ולדידיה מפרשינן וכשהוא מפר צריך להוציא בשפתיו ואם הפר בלבו אינו מופר וכדאמרינן בגמרא חומר בהקם מבהפר קיים בלבו קיים הפר בלבו אינו מופר. והילכך בשבת אינו מפר לה אלא כשהוא מבטל לה אינו צריך לבטל בשפתיו אלא בלבו וכופה במעשה והיינו דבשבת מבטל בלבו וכופה לאכול ואפילו בחול אלו רצה לבטל מבטל בלבו ונותן לה ואומר לה טלי ואכלי טלי ושתי אבל הראב״ד ז״ל תפס עליו מדתנן בנזיר נשים ועבדים יש להן נזירות חומר בנשים מבעבדים שהוא כופה את עבדו ואינו כופה לאשתו דאלמא שמע מינה שהאיש צריך להפר לאשתו ולומר לה מופר ליכי בטל ליכי אבל אינו יכול לכפותה סתם. ופירש הוא ז״ל שלא התירו אלא בשבת בלבד והוא שיבטל בלבו. ולפי סברא זו הוצרכו לפרש בגמרא בית שמאי אומרים בשבת מבטל בלבו בחול מוציא בשפתיו כלומר ולמוצאי שבת חוזר ואומר לה למוצאי שבת בטל ליכי מופר ליכי. ואינו מחוור בעיני כלל דכשהוא חוזר ואומר לה למוצאי שבת בטל ליכי מאי מהני והלא אין הפרת נדרים אלא כל היום ואי משום דלא ליטעו בה לבטל בחול בלב אדרבה איכא למיגזר בהא טפי דאתי למימר דהפרת נדרים מעת לעת ועוד לאחר שמילא כריסה חוזר ומבטל לה ועוד דאם כן מאי אחד זה ואחד זה מבטל בלבו דקאמרי בית הלל דלא הוה להו למימר אלא בית הלל אומרים אינו צריך לחזור ולהוציא בשפתיו. אלו ודאי נראה דהכי פירושו בית שמאי אומרים בשבת כלומר מי שמפר לאשתו בשבת מבטל בלבו ומי שמבטל לה בחול צריך להוציא בשפתיו ובית הלל סברי דאפילו כשמפר לה בחול אין צריך להוציא בשפתיו אלא מבטל בלבו ודיו. ונראה לי מתוך דברי התוספות דמדאוריתא כל שמוציא בשפתיו צריך הוא לומר מופר ליכי בטל ליכי הא אמר בלשון אחרת כגון אי אפשי בו וכיוצא בזה לא אמר כלום וכדדרשינן בזה הדבר. אבל אם לא רצה להוציא בשפתיו מבטל או מפר בלבו ודיו. והילכך בשבת אסרוהו מלהוציא בשפתיו כיון שאיפשר לבטל ולהפר בלבו אבל בחול אלו רצה מוציא בשפתיו רצה מבטל בלבו. ומיהו כשהוא מבטל בלבו צריך שיאמר לה טלי ואכלי טלי ושתי כדי להראותה שכבר הפר לה בלב ומדרבנן הוא שהצריכוה בכך. והא דתנן בית הלל אומרים אחד זה ואחד זה מבטל בלבו אטלי ואכלי טלי ושתי קיימי. והא דאמרינן הפר בלבו אינו הפר היינו מדרבנן ובשלא אמר לה טלי ואכלי טלי ושתי. והא דתנן הכא לא יאמר לה מופר ליך בטיל ליך כדרך שאומר לה בחול לאו כדרך שהוא חייב לומר לה בחול קאמר אלא כדרך שהוא רגיל לומר לה בחול קאמר. עד כאן. וכתב רבינו ז״ל והיכא דנדרה אשה מן מידי ואתיא חברתה ואתפיסא בנדרה כגון דאמרה ואני ואתא אב או בעל והפר לה היא שריא וחברתה אסירא פירוש אף על גב דאתפיסא נדרה בחברתה. מה שאין כן בחכם פירוש כדאיתא בפרק ואלו מותרין. מאי טעמא חכם מעקר עקר ליה לנדר כלומר מעיקרו וכאלו לא נדר דמי וכיון דנדר אין כאן התפסה בטלה בבטולו. בעל מיגז גאיז ליה מכאן ולהבא פירוש ומה שהיה קודם התפסה נשאר קיים. והיכא דאתפיס בעל גופיה בנדרא כלומר בנדר אשתו כגון דאסרה לעצמה בשר ויין ואמר איהו ואני תו לא מצי מפר לה דכמאן דקימיה לנדריה דאמי. פירוש דהא גלי דעתיה דניחא ליה בנדרא דהא אתפיס להו בנדרה. הרנב״י ז״ל.
אמר ליה [לו] רבא לרב נחמן: חזי מר [יראה אדוני] האי מרבנן דאתא ממערבא [אחד החכמים שבא מארץ ישראל] ואמר: איזדקיקו ליה רבנן [נזקקו לו חכמים] להתיר נדר לבריה [לבנו] של רב הונא בר אבין, ושרו ליה נדריה [והתירו לו את נדרו] ואמרו ליה [לו]: זיל ובעי רחמי [לך ובקש רחמים] על נפשך [עצמך] שחטאת במה שנדרת. דתני [ששנה] רב דימי אחוה [אחיו] של רב ספרא: כל הנודר, אף על פי שהוא מקיימו לנדר — נקרא חוטא. אמר רב זביד: מאי קרא [מהו הכתוב] המלמד על כך — ״וכי תחדל לנדר לא יהיה בך חטא״ (דברים כג, כג), הא [הרי] אם לא חדלת ונדרת — איכא [יש] בזה חטא.
Rava said to Rav Naḥman: Master, see that Sage who came from the West, Eretz Yisrael, and who said: The Sages attended to the dissolution of a vow taken by the son of Rav Huna bar Avin, and they dissolved his vow and said to him: Go and request mercy for yourself, for you have sinned by taking a vow. As Rav Dimi, the brother of Rav Safra teaches: With regard to anyone who takes a vow, even if he fulfills it, he is called a sinner. Rav Zevid said: What verse teaches this? It is: “But if you refrain to vow, it will be no sin in you” (Deuteronomy 23:23). It may be inferred that if you did not refrain from taking vows, there is sin.
עין משפט נר מצוהמיוחס לרש״יפירוש רא״שר״ןשיטה מקובצתפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) תַּנְיָא דהָאוֹמֵר לְאִשְׁתּוֹ כׇּל נְדָרִים שֶׁתִּדּוֹרִי אִי אֶפְשִׁי שֶׁתִּדּוֹרִי אֵין זֶה נֶדֶר לֹא אָמַר כְּלוּם היָפֶה עָשִׂית וְאֵין כְּמוֹתֵךְ וְאִם לֹא נָדַרְתְּ מַדִּירֵךְ אֲנִי דְּבָרָיו קַיָּימִין.:

§ It is taught in a baraita: One who says to his wife: Any vows which you will vow, I do not want [ee efshi] you to vow, or one who wants to nullify a vow and says: This is not a vow, has not said anything, as this is not a valid formula of nullification. If he says: You have done well, or: There are none like you, or: If you had not taken a vow, I, myself, would have taken a vow to obligate you in this, his statement is substantial, and the vow is ratified.
עין משפט נר מצוהמיוחס לרש״יהלכות נדרים לרמב״ןרשב״אריטב״אר״ןמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
אי אפשי שתידור לא אמר כלום – דאין הפרה בלשון הזה: ואם בא לקיימו ואמר לה יפה עשית שנדרת ואין כמותך אשה חשובה לפי שנדרת ואם לא נדרת אני הייתי מדירך שכל כך ישר בעיני.
דבריו קיימין – דאין לך קיום גדול מזה.
ת״ר האומר לאשתו כל נדרים שתדורי אי אפשי שתדורי אין כאן נדר לא אמר כלום. יפה עשית ואין כמותיך ואם לא נדרת מדירך אני דבריו קיימין לא יאמר אדם לאשתו בשבת מופר ליכי בטל ליכי כדרך שאומר לה בחול אלא אומר לה טלי אכלי טלי ושתי והנדר כטל מאליו א״ר יוחנן וצריך שיבטל בלבו תניא בש״א בשבת מבטל בלבו ובערב ובחול מוציא בשפתיו ובית הלל אומרים אחד זה ואחד זה מבטל בלבו ואין צריך להוציא בשפתיו: מתני׳ בנזירות. נשים ועבדים יש להם נזירות חומר בנשים מבעבדים שהוא כופה את עבדו ואינו כופה את אשתו חומר בעבדים מבנשים שהוא מיפר את נדרי אשתו ואינו מיפר את נדרי עבדו היפר לאשתו היפר עולמית היפר לעבדו ויצא לחירות משלים את נזירותו עבר מכנגד פניו ר״מ אומר לא ישתה רבי יוסי אומר ישתה ות״ר למה רבו כופהו לנזירות אבל לא לנדרים ולא לשבועות והוינן בה מ״ש גבי נזירות ומ״ש גבי נדרים ותירץ אביי דהכי קתני למה רבו צריך לכפותו לנזירות דכתיב ואמרת אליהם לרבות את העבדים ואינו צריך לכפותו לנדרים וא״צ לכפותו לשבועות מאי טעמא אמר קרא להרע או להיטיב מה הטבה רשות אף הרעה רשות יצא להרע לאחרים שאין הרשות בידו. ושמעינן ממתני׳ ומגמרא דילה שהאיש צריך להפר נדרי אשתו לומר לה מופר ליכי בטל ליכי אבל אינו יכול לכפותה סתם לאכול ולשתות אלא בשבת וצריך שיבטל בלבו ובעבדים כל שאר נדרים חוץ מנזירות אם היה בהו עינוי נפש ואצ״ל שיש בהן ביטול מלאכה לרב אין הנדר חל עליו כלל אלא הוא עצמו אוכל ושותה ועושה מלאכה כבתחלה דהרעת אחרים היא כי היכי דלא ליכחוש ואם יצא לחירות משלים את נדרו ונדרים שאין בהן עינוי נפש ולא ביטול מלאכה אין הרב יכול להפר ולא לכוף וכן הדין בשבועות: א״ר יוחנן חכם שאמר בלשון בעל ובעל שאמר בלשון חכם לא אמר כלום דתניא זה הדבר חכם מתיר ואין הבעל מתיר בעל מיפר ואין חכם מיפר.
כל נדרים שתדורי אי אפשי בהם – יש מפרשים שאם נדרה אשתו ורצה להקים לה, ואמר לה כל נדרים שתדורי, כלומר מכאן ולהבא אי איפשי בהם, מכלל דאלו שנדרה עכשיו אפשי בהם ויהיו מקיימין, דלעולם אינו הקם עד שיקיים אלו בפירוש, אבל אמר לה [יפה]⁠1 עשית אין כמותיך, ואם [יפה]⁠2 נדרת מדירך אני דבריו קיימין, אף על פי שלא אמר בפירוש קיים ליכי, והפירוש הזה נאות לפשטא דמשנתינו, דהויא סיפא מסקנא דרישא. אבל אינו נראה כן דלשון זה לשון היתר הוא לנדרים שכבר נדרה, ולא בא כאן אלא ללמד דאף על גב שלשון זה לענין הזקן הוי היתר, לענין בעל ולא הויא הפרה. והכין איתא בירושלמי דגרסינן התם [שם] רב אבהו בשם רבי יוחנן הבעל שאמר אין כאן נדר אין כאן שבועה לא אמר כלום, אלא זה כהלכתו וזה כהלכתו, הבעל אומר מופר ליך בטיל ליך, וזקן אומר אין כאן שבועה, ולאו דוקא תדורי, דהא כל שלא בא לכלל הפר אליבא דרבנן אפילו באומר מופר ליך אינו מופר, אלא כל נדרים שאת נודרת עכשיו קאמר.
1. כן בשיטה מקובצת בשם רשב״א.
2. כן בשיטה מקובצת בשם רשב״א.
ת״ר האומר לאשתו כל נדרים שנדרת אי אפשי שתדורי אין כאן נדר לא אמר כלום – פי׳ שאין א׳ משתי אלו הלשונות לשון הפרה כראוי ואית דגרסי כל נדרים שתדורי ולאו דוקא אלא ה״ה שנדרת.
יפה עשית אין כמותך אם לא נדרת מדירך אני דבריו קיימים – פי׳ וכל אחד משלשה לשונות אלו לשון הקם גמור הוא והרב אב ב״ד משמע דגריס כל נדרים שתדורי אי איפשי שתדורי לא אמר כלום ומפרש לה בהקמה דאע״ג דכי אמר כל נדרים שתדורי אי איפשי שתדורי משמע אין רצוני בנדרים שאת עתידה לידור אבל רוצה אני במה שנדרת אינו לשון הקמה עד שיוציא בפיו ולא גריס אין כאן נדר ולא נהירא.
תניא האומר לאשתו – אחר שנדרה כל נדרים שתדורי אי אפשי שתדורי אין רצוני שתהא נודרת מכאן ואילך אף על גב דמשמע ממילתיה דמאי דנדרה עד השתא ניחא ליה ומקיים להו לנדריה שנדרה עד עכשיו אפילו הכי לא אמר כלום שאין זו הקמה ואילו רצה אח״כ להפר ביום שמיעה רשאי אבל אם אמר לה יפה עשית (אין כמותיך) כשנדרת נדרים הללו אי נמי דאמר לה אין כמותיך אי נמי דאמר לה אם לא נדרת אני מדירך דבריו קיימין דכל הני לישני הקמה משמע ולפי פי׳ זה כולה ברייתא בהקמה אלא דלישנא דרישא לא מהני בה והני לישני דסיפא מהני בה ולהאי פירושא לא גרסינן בהך ברייתא אין זה נדר לא אמר כלום דלישנא דאין זה נדר לא משמע אלא בנדרים שנדרה כבר ומאן דגריס ליה מפרש לברייתא הכי האומר לאשתו בנדרים שעברו אי אפשי שתדורי כלומר אי אפשי בהן אי נמי דאמר לה אין זה נדר לא אמר כלום דבהפרה לשון מפורש בעיא וכי קתני כל נדרים שתדורי עתיד במקום עבר הוא ושנדרת קאמר ואשכחן טובא דכוותיה אי נמי שתדורי דוקא ואליבא דר״א דאמר בעל מפר נדרים שלא חלו וסיפא קתני דנהי דבהפרה בעיא לשון מפורש בהקמה בחד מהנך לישני דתני בתר הכי סגי ונראה בעיני דטעמא דמילתא דכיון דתניא לקמן קיים בלבו קיים לא גרעי הני לישני מקיים בלבו אבל בהפרה כיון דקי״ל הפר בלבו אינו מופר אף כשהוא מוציא בשפתיו צריך שיהא ברור.
בד״ה תניא האומר כו׳ אבל בהפרה כצ״ל:
א תניא [שנויה ברייתא]: האומר לאשתו ״כל נדרים שתדורי אי אפשי (אין רצוני) שתדורי״ או אמר לה ״אין זה נדר״ — לא אמר כלום שאין זה נוסח של הפרה. ולענין קיום אם אמר לה ״יפה עשית״ או ״אין כמותך״ או ״אם לא נדרת מדירך אני״ — דבריו קיימין והרי זה קיומו של הנדר.
§ It is taught in a baraita: One who says to his wife: Any vows which you will vow, I do not want [ee efshi] you to vow, or one who wants to nullify a vow and says: This is not a vow, has not said anything, as this is not a valid formula of nullification. If he says: You have done well, or: There are none like you, or: If you had not taken a vow, I, myself, would have taken a vow to obligate you in this, his statement is substantial, and the vow is ratified.
עין משפט נר מצוהמיוחס לרש״יהלכות נדרים לרמב״ןרשב״אריטב״אר״ןמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) ולֹא יֹאמַר אָדָם לְאִשְׁתּוֹ בְּשַׁבָּת מוּפָר לִיכִי בָּטֵיל לִיכִי כְּדֶרֶךְ שֶׁאוֹמֵר לָהּ בַּחוֹל אֶלָּא אוֹמֵר לָהּ טְלִי וְאִכְלִי טְלִי וּשְׁתִי וְהַנֶּדֶר בָּטֵל מֵאֵלָיו א״ראָמַר רַבִּי יוֹחָנָן זוְצָרִיךְ שֶׁיְּבַטֵּל בְּלִבּוֹ.

A man should not say to his wife when nullifying her vows on Shabbat: It is nullified for you, or: It is canceled for you, in the manner that he would say to her on weekdays. Rather, he should say to her, if she took a vow to refrain from food or drink: Take this and eat it, or: Take this and drink it, and the vow is canceled on its own. Rabbi Yoḥanan said: And he must also cancel the vow in his heart; simply telling her to eat or drink is not sufficient.
עין משפט נר מצוהמיוחס לרש״יראב״ןרשב״אפירוש רא״שריטב״אר״ןרשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
טלי ואכלי טלי ושתי – להכי נקט הכי משום דהוו דברים שיש בהם עינוי נפש וצרכי שבת נינהו.
וצריך שיבטל בלבו – שיאמר בלבו מופר ליכי.
ולא יאמר אדם לאשתו בשבת מופר ליכי כדרך שאומר בחול, אלא אומר לה טלי אכלי טלי ושתי, והנדר בטל מאליו.
לא יאמר אדם לאשתו בשבת מופר ליך בטל ליך כדרך שאומר לה בחול, אלא טלי ואכלי טלי ושתי, והנדר בטל מאליו – איכא למידק והא אפילו באומר לה אי איפשי בהן אין כאן נדר לא אמר כלום, ואם כן היאך יועיל טלי ואכלי בלבד, ובגמרא נמי דקאמרינן בית שמאי אומר בשבת מבטלו בלבו ובחול מוציא בשפתיו. ובית הלל אומרים אחד זה ואחד זה מבטלו בלבו ואין צריך להוציא בשפתיו ונראה שזה הביאו להרמב״ם שכתב [הפלאה הלכות נדרים פרק י״ג הלכה ה׳] שהפרה והבטול שני ענינים, דבמפר אינו כופה לאכול, אלא אם תרצה לאכול אוכלת ואם לאו אינו כופה, אבל כשהוא מבטל לה הרי זה כופה לאכול מה שאסרה עליה. ולדידיה מפרשינן דכשהוא מיפר צריך להוציא בשפתיו, ואם הפר בלבו אינו מופר, וכדאמרינן בגמרא חומר בהקם מבהפר, קיים בלבו מקויים, הפר בלבו אינו מופר, והלכך בשבת אינו מופר לה, אלא כשהוא מבטל לה אינו צריך לבטל בשפתיו אלא בלבו [וכופה במעשה, והיינו דבשבת מבטל בלבו]⁠1 וכופה לאכול ואפילו בחול [אילו רצה לבטל]⁠2 מבטל בלבו, נותן לה ואומר לה טלי ואכלי טלי ושתי. אבל הראב״ד ז״ל [שם בהשגות על הלכה ז׳] תפס עליו מדתנן בנזיר (נזיר סא.) נשים ועבדים יש להם חירו ת, חומר בנשים מבעבדים שהוא כופה את עבדו ואינו כופה לאשתו. דאלמא שמע מינה שהאיש צריך להפר לאשתו ולומר לה מופר ליכי בטיל ליכי, אבל אינו יכול לכפותה סתם. ופירש הוא ז״ל שלא התירו אלא בשבת בלבד והוא שיבטל [בלבו,]⁠3 ולפי סברא זו הוצרכו לפרש בגמרא, בית שמאי אומרים בשבת מבטל בלבו, בחול מוציא בשפתיו, כלומר ולמוצאי שבת חוזר ואומר לה בטיל ליכי מופר ליכי. ואינו מחוור בעיניט כלל, דכשהוא חוזר ואומר לה למוצאי שבת בטל ליך מאי מהני, והלא אין הפרת נדרים אלא כל היום, ואי משום דלא ליטעו בה לבטל בחול (בלבד) [בלב]⁠4, אדרבה איכא למיגזר בה טפי דאתי למימר דהפרת נדרים מעת לעת, ועוד לאחר שמילאו כריסה חוזר ומבטיל לה. ועוד דאם כן מאי אחד זה ואחד זה מבטל בלבו דקאמרי בית הלל, דלא הוה להו למימר אלא בית הלל אומרים אין צריך לחזור ולהוציא בשפתיו, אלא ודאי נראה דהכי פירושו בית שמאי אומרים בשבת, כלומר מי שפר לאשתו בשבת מבטיל בלבו ודיו, ומי שמבטל לה בחול צריך להוציא בשפתיו, ובית הלל סברי דאפילו כשמפר לה בחול אין צריך להוטציא בשפליו אלא מבטל בלבו ודיו. ונראה לי מתוך דברי התוספות, דמדאורייתא כל שמוציא בשפתיו צריך הוא לומר מופר ליכי בטיל ליכי, הא אמר בלשון החרת כגון אי אפשי בו וכיוצא בזה לא אמר כלום, וכדדרשינן בזה הדבר, אבל אם אינו רוצה להוחיא בשפתיו מבטל או מפר בלבו ודיו, והלכך בשבת אסרוהו מלהוציא בשפתיו, כיון דאפשר לבטל ולהפר בלבו, אבל בחול אלו]⁠5 רצה מוצאי בשפתיו רצה מבטיל בלבו, ומיהו כשהוא מבטל בלבו צריך שיאמר לה טלי ואכלי טלי ושתי, כדי להראותה שכבר הפר לה בלב, ומדרבנן הוא שהוצרכוהו בכך,[והא דתנן בית הלל אומרים אחד זה אחד זה מבטל בלבו, אטלי ואכלי ואטלי ושתי קיימי, והא דאמרינן הפר בלבו אינו הפרה היינו מדרבנן, ובשלא אומר לה טילי ואכלי טלי ושתי]⁠6 והא דתנן הכא לא יאמר לה מופר ליך [בטיל ליך]⁠7 שאומר לה בחול, לאו כדרך שהוא חייב לומר לה בחול קאמר, אלא כדרך שהוא רגיל לומר לה בחול קאמר.
1. כן בשיטה מקובצת בשם רשב״א.
2. כן בשיטה מקובצת בשם רשב״א.
3. כן בשיטה מקובצת בשם רשב״א.
4. כן בשיטה מקובצת בשם רשב״א.
5. כן בשיטה מקובצת בשם רשב״א.
6. כן בשיטה מקובצת בשם רשב״א.
7. כן בשיטה מקובצת בשם רשב״א.
וא״ר יוחנן וצריך שיבטל בלבו כו׳. ומתניתא דקתני כדרך שאומר לה בחול דמשמע דבחול בעי אמירה ה״ק אם בא לומר בשבת לא יאמר כדרך שהוא רגיל לומר בחול והוא הדין דבחול נמי אין צריך אמירה אלא אורחא דמילתא נקט לפי שדרך אדם להפר באמירה דאם לא כן לא תדע האשה דהפר לה וא״ת ולר׳ יוחנן דאמר וצריך שיבטל בלבו א״כ למה ליה למימר טלי ואכלי וי״ל כדי להודיע לה שהפר בלבו אי נמי פלוגתא דב״ש וב״ה קאי אהיכא דא״ל טלי ואכלי ומילתא דר׳ יוחנן אתיא ככ״ע אבל היכא דלא אמר טלי ואכלי לא מהניא הפרה בלב אלא עם טלי ואכלי מהניא הפרה בלב לב״ש בשבת ולב״ה אפי׳ בחול והר״א ממי״ץ פי׳ דטלי ואכלי לאו הפרה היא אלא להודיע שהפר בלבו דאי הויא הפרה אמאי קא״ר יוחנן וצריך שיבטל בלבו דכיון דאמר לה טלי ואכלי בודאי חשב בלבו שיהא מופר שאינו רוצה להאכילה דבר האסור לה אלא ודאי כי ה״ג לא הויא הפרה ולכך א״ר יוחנן וצריך שיבטל בלבו כלומר שיאמר בלבו מופר ליך אבל בשפתיו לא יוציא בקול רם כי ההיא דפרק היה קורא (ברכות טו:) לא יברך ברכת המזון בלבו ואם בירך יצא דהיינו שבירך ולא השמיע לאזנו:
לא יאמר אדם לאשתו בשבת מופר ליכי בטל ליכי כדרך שאומר לה בחול אלא אומר לה טלי אכלי טלי ושתי והנדר בטל מאליו א״ר יוחנן וצריך שיבטל בלבו – פי׳ בלבו ממש לאו דוקא דדברים שבלב אינם דברים אלא לומר שאינו צריך להשמיע לה אבל צריך להוציא בשפתיו בינו לבינו ודכוותה גבי ביעור חמץ (פסחים דף מט.) ומבטלו בלבו וגבי ברכת המזון לא יברך אדם ברכת המזון בלבו ואם בירך יצא דהיינו שמוציא בשפתיו דאידך מהרהר בלבו מיקרי מיהו היינו גבי הפרה אבל גבי הקמה בגמר בלבו ממש סגי וכדקתני לעיל יפה עשית אין כמותך דהא בשתיקה תלייה רחמנא ויש גדולים וחכמים משתבשים בזה ומה שכתבנו עיקר מפי מורי נר״ו.
תניא לא יאמר אדם לאשתו בשבת מופר ליכי בטל ליכי כדרך שאומר לה בחול – הא דאסרינן למימר הכי לאו משום גזירה דהיתר נדרים דחכם הוא דהא כיון דאמר לה טלי אכלי לצורך השבת הוא ואפילו בשאלה שרי אלא טעמא דמילתא דכיון דאפשר לשנוי משנינן.
וצריך שיבטלנו בלבו – דאע״ג דאמר לה טלי ואכלי צריך שיאמר בלבו שיהא הנדר בטל.
ונראה שכן היא דעת הרמב״ם שכתב בפ״ו מהל׳ שבועות (הל״א) וז״ל מי שנשבע שבועת ביטוי וניחם על שבועתו וראה שהוא מצטער אם יקיים שבועה זו ונהפכה דעתו לדעת אחרת או שנולד לו דבר שלא היה בדעתו בשעת השבועה וניחם בגללו הרי זה נשאל לחכם וכו׳ עכ״ל. הרי שאף לרמב״ם ישנן שתי דרכים לבוא לשאול התרת נדרים: א) ״כשנהפכה דעתו לדעת אחרת״ – כלומר שמתחרט חרטה גמורה על שנדר מתוך כעס ועצבות; ב) ״שנולד לו דבר שלא היה בדעת בשעת נדרו״ – כלומר שנדר בטעות אבל אין לו חרטה גמורה והוא מתחרט רק בעבור ענין הפתח.⁠א
א. אף בנוגע לתשובה אנו נתקלים בשתי בחינות של תשובה: א) תשובה מעולה כשמתחרט לגמרי והופך להיות איש אחר (רמב״ם פ״ב מהל׳ תשובה הל״ד); ב) תשובה שאינה מעולה כשמתחרט על חטאו משום שהפסדו יותר משכרו אך עדיין מתאוה לחטא ולא נטהר ממנו לגמרי (רמב״ם שם הל״א) (מו״ר זצוק״ל), ובקבלה מדובר על תשובה עילאה ותשובה תתאה.
לא יאמר אדם לאשתו בשבת כשהוא מפר את נדרה ״מופר ליכי [לך] ״או ״בטיל ליכי [לך] ״ כדרך שאומר לה בחול, אלא אומר לה אם נדרה ממאכל ומשתה ״טלי ואכלי״ ״טלי ושתי״, והנדר בטל מאליו. אמר ר׳ יוחנן: וצריך בכל זאת שיבטל בלבו את הנדר, ולא די כשאומר לה לאכול או לשתות.
A man should not say to his wife when nullifying her vows on Shabbat: It is nullified for you, or: It is canceled for you, in the manner that he would say to her on weekdays. Rather, he should say to her, if she took a vow to refrain from food or drink: Take this and eat it, or: Take this and drink it, and the vow is canceled on its own. Rabbi Yoḥanan said: And he must also cancel the vow in his heart; simply telling her to eat or drink is not sufficient.
עין משפט נר מצוהמיוחס לרש״יראב״ןרשב״אפירוש רא״שריטב״אר״ןרשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(7) תַּנְיָא בש״אבֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים בַּשַּׁבָּת מְבַטֵּל בְּלִבּוֹ בַּחוֹל מוֹצִיא בִּשְׂפָתָיו ובה״אוּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים חאֶחָד זֶה וְאֶחָד זֶה מְבַטֵּל בְּלִבּוֹ וְאֵין צָרִיךְ לְהוֹצִיא בִּשְׂפָתָיו.

It is taught in a baraita: Beit Shammai say: On Shabbat he cancels the vow in his heart and on a weekday he articulates the nullification with his lips. And Beit Hillel say: Both in this case and in that case, i.e., whether on Shabbat or a weekday, it is sufficient if he cancels the vow in his heart, and he need not articulate with his lips.
עין משפט נר מצוהראב״ןריטב״אר״ןפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ומבטל בלבו בין בחול בין בשבת ואינו צריך להוציא בשפתיו.
תניא בש״א מבטל בלבו בשבת – (פי׳) ה״ג ובחול מוציא בשפתיו. פי׳ בהדיא בכדי שישמיענה בה״א אחד זה ואחד זה מבטל בלבו ואין צריך להוציא בשפתיו פירוש אלא דבחול אם רצה אומר לה מופר ליכי בטל ליכי ובשבת אסור לומר לה כן בפירוש אלא הוא אומר בינו לבינו בטל ליכי ואומר לה טלי אכלי טלי ושתי ול״ג ובערב בחול מוציא בשפתיו וכו׳ וכן גורס הרמב״ם ז״ל נמצאת למד דבין בחול בין בשבת סגי בבטול בשפתיו אלא שבחול רשאי להפר בפירוש ולא בשבת כדקתני לא יאמר אדם לאשתו וכן דרך הרמב״ם ז״ל אלא [שלא] הסכים יפה בפירוש מבטלו בלבו. ומה שאמר בנזירות (דף סא.) חומר בנשים מבעבדים שהוא כופה את עבדו ואינו כופה את אשתו היינו דבאשתו צריך לבטל ולהפר בלבו משא״כ בעבדו כדבעיא למימר בסמוך ולא כמו שהקשה עליו הראב״ד בהשגותיו ומיהו מפרש וצריך שיבטל בלבו שיגמור בלבו שיהיה הפרה מה שאמר לה טלי אכלי שאם לא הסכים בלבו להפרה לא אמר כלום.
תניא ב״ש אומרים בשבת מבטל בלבו – כלומר שיגמור בלבו שיהא לשון זה הפרה כדאמרן ובערב למוצאי שבת בחול חוזר ומבטל בלבו בפירוש בשפתיו מפני מראית העין וב״ה אומרים אחד בשבת ואחד בערב אינו צריך לפרש ובבטול בלבו שעשה בשבת סגי הא בבא להפר בחול לדברי הכל לכתחלה צריך להוציא בשפתיו לשון הפרה גמורה ואין גמר לבו מועיל כלום וזה פי׳ משובש ומשבש הלשון ואין לסמוך עליו כלל. מפי מורי נר״ו.
מתני׳ בנזירות נשים ועבדים יש להם נזירות – פי׳ דכתיב ואמרת אליהם לרבות העבדים דחיילי עלייהו נזירות מהשתא כדאי׳ התם.
חומר בנשים מבעבדים שהוא כופה את עבדו – פי׳ אם נדר ליבטל ממלאכתו ע״י חלישות כופה אותו הרב לאכול ולעשות מלאכתו ואינו צריך להפר לו ולא לבטל בלבו ולא חיילי עליה כלל כל זמן שהוא ברשותו ואינו כופה את אשתו שהרי צריך להפר לה בהוצאה בשפתיו ממש שישמיע לאזניה או לבטל בלבו בינו לבינו ואינו כופה אותה סתם.
ובנדרים שאין בהן עינוי נפש ולא בטול מלאכה – נדרים חלים על העבד לגמרי וצריך שאלה לחכם ואם נדר בנזירות נמי חייל עליה נדרא אפילו כל זמן שהוא ברשותו כדאמרי׳ ואמרת אליהם לרבות את העבדים אלא שבעוד שכופהו לאכול ענבים ולשתות יין כדי שלא יכחוש ויבטל ממלאכתו הוא מותר בהן בלא הפרה ובטול נמצאת אומר שיש בעבד שלשה דינים נדרים שאין בהם עינוי נפש ולא בטול מלאכה דינו כבן חורין. יש בהן עינוי נפש או בטול מלאכה כופה אותו ואינו צריך הפרה כל זמן שהוא ברשותו ואפילו בעוד שאינו כופה אותו דהוה ליה נשבע להרע לאחרים דלא חיילא שבועה כדאיתא בשבועות (דף כז.). יצא לחירות עומד בנדרו נדר בנזירות כל זמן שהרב כופהו לאכול ענבים ולשתות יין מותר וכל זמן שאינו כופהו בכך אסור מרבויא דקרא והיינו דאמרי חומר בעבדים מבנשים שהוא מפר נדרי אשתו ואינו מפר נדרי עבדו.
כיצד הפר לאשתו הפר עולמית – כלומר בנזירות ונדרי עינוי נפש הפר לעבדו ויצא לחירות משלים את נזירותו עבר מכנגד פניו כלומר אחר שכפאו [לשתות] יין ר״מ אומר לא ישתה דחייל עליה נזירות מהשתא רבי יוסי אומר ישתה פי׳ כל זמן שהוא עבד ואמרי׳ ת״ר למה רבו כופהו לנזירות אבל לא לנדרים וכו׳ ותירץ אביי דה״ק למה רבו צריך לכפותו כלומר לבטל בפירוש או לכופו.
בנזירות. דחייל נדרא מהשתא דכתיב ואמרת להם לרבות את העבדים.
ואינו צריך לכפותו – כלומר לבטל את נדרו בפי׳ או לכפותו בכל שעה לעבור על נדרו בנדרים דעינוי נפש דלא חייל עליה נדרא כלל כל זמן שהוא ברשותו מ״ט אמר קרא להרע או להיטיב מה הטבה רשות אף הרעה רשות יצא נשבע להרע לאחרים שאין הרשות בידו וגם זה כן נשבע להרע לרבו הוא בנשבע אבטול מלאכה או בנדרים שיש בהן עינוי נפש וזו שיטת רבינו ז״ל בהלכות ומפי מורי הרב נר״ו למדתיה.
ובחול מוציא בשפתיו – אם נדרה בחול צריך להוציא ההפרה בשפתיו.
אחד זה ואחד זה – אחד שבת ואחד חול מבטל בלבו ואין צריך להוציא בשפתיו כיון שאמר לה טלי ואכלי טלי ושתי דהך ברייתא נמי אאידך קיימא ואית דגרסי ולערב בחול מוציא בשפתיו וכולה אנדרה בשבת קאי דנהי דבשבת משתריא בביטול שבלב לערב בחול צריך שיוציא בשפתיו ולא נהירא דאי הכי מאי אחד זה ואחד זה דקאמרי ב״ה אלא ודאי לא גרס לערב ומקשו הכא היכי אמרי ב״ה אחד זה ואחד זה מבטל בלבו וא״צ להוציא בשפתיו נהי דאמר לה טלי ואכלי טלי ושתי מי עדיף לישנא מאין כאן נדר ואי אפשי שתדורי דאמרינן לעיל לפום פירוש בתרא דכתבינן בההיא דלא מהני בהפרה וכ״ת שאני התם שלא בטלו בלבו הא תניא לקמן דהפרה בלב לא מהניא והא לאו קושיא היא דכי אמר לקמן הפר בלבו אינו מופר ה״מ היכא דלא אמר לה טלי ואכלי טלי ושתי אבל היכא דאמר לה הכי בבטול שבלב מהני דנהי דאי אפשי שתדורי ואין זה נדר לא מהני טפי עדיף בטול בלב כל היכא דאמר לה טלי ואכלי טלי ושתי מהיכא שלא בטל בלבו ומוציא בשפתיו לשון גרוע דהיינו אי אפשי שתדורי ואין זה נדר כך העלו בתוספות ויש לרמב״ם ז״ל בזה דרך אחרת שאינה מחוורת וכבר השיגו בה הראב״ד ז״ל וכי קתני בברייתא דלעיל לא יאמר אדם לאשתו בשבת מופר ליכי בטל ליכי כדרך שאומר לה בחול לאו למימרא דבחול צריך למימר הכי דהא אמרי ב״ה דבין בשבת בין בחול כל שאמר לה טלי ואכלי ובטל בלבו סגי אלא כדרך שהוא רגיל לומר לה בחול קאמר.
תניא [שנויה ברייתא], בית שמאי אומרים: בשבת מבטל את הנדר בלבו, בחול מוציא בשפתיו את ביטולו של הנדר. ובית הלל אומרים: אחד זה ואחד זה בין בשבת ובין בחול, דיו שיהיה מבטל בלבו, ואין צריך להוציא בשפתיו.
It is taught in a baraita: Beit Shammai say: On Shabbat he cancels the vow in his heart and on a weekday he articulates the nullification with his lips. And Beit Hillel say: Both in this case and in that case, i.e., whether on Shabbat or a weekday, it is sufficient if he cancels the vow in his heart, and he need not articulate with his lips.
עין משפט נר מצוהראב״ןריטב״אר״ןפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(8) א״ראָמַר רַבִּי יוֹחָנָן טחָכָם שֶׁאָמַר בִּלְשׁוֹן בַּעַל וּבַעַל שֶׁאָמַר בִּלְשׁוֹן חָכָם לָא אָמַר כְּלוּם.

§ Rabbi Yoḥanan said: A halakhic authority who pronounced his dissolution of a vow with language appropriate to a husband, i.e., he said the word nullified instead of dissolved, or a husband who pronounced his nullification of a vow with language appropriate to a halakhic authority, i.e., he said the word dissolved instead of nullified, has not said anything. Each of them has the authority to cancel a vow only in the particular manner allotted to him.
עין משפט נר מצוהמיוחס לרש״יראב״ןפירוש רא״שריטב״אר״ןרשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
חכם שאמר בלשון בעל – מופר ליך.
ובעל שאמר בלשון חכם – מותר ליך.
וחכם שאומר מופר בלשון בעל, ובעל שאומר מותר בלשון חכם, אינו כלום.
חכם שאמר בלשון בעל. בלשון הפרה לא אמר כלום דהפרה משמע מכאן ולהבא ובא טעם כמו ואת בריתי הפר וכן בעל שאמר בלשון התרה לא אמר כלום כדי ליתן חילוק בין הפרת בעל להתרת חכם:
א״ר יוחנן חכם שאמר – פי׳ היתר נדרים ושבועות בלשון בעל שאמר בטל לך ומופר לך לא אמר כלום אלא צריך [לומר] לשון הפרה כגון מותר לך שרי לך או מחול לך כדאמרינן הוא אינו מוחל אבל אחרים מוחלין לו ונהגו לומר מותר לך שרי לך ג׳ פעמים.
וכן בעל שאמר הפרתו בלשון חכם – פי׳ שאמר מותר לך שרי לך וכיוצא בו לא אמר כלום אלא אומר לשון הפרה או לשון בטול דתניא זה הדבר חכם מתיר ואין בעל מתיר בעל מפר ואין חכם מפר. פי׳ בפרשת ראשי המטות דנדרים כתיב זה הדבר ומיעוטא הוא דגבי חכם הוא דכתיב לא יחל אבל אחרים מוחלין לו ואומרים לשון התרה ולא לשון הפרה וגבי בעל הפרה כדכתיב אישה יפרנו ולא לשון התרה דזה הדבר מיעוטא הוא בשניהם לדון בו כפי מה שנכתב בו בלבד.
אמרינן בגמ׳ תניא חומר בהקם מבהפר ובהפר מבהקם חומר בהקם מבהפר שהשתיקה מקיימת אם שתק כל היום ואין השתיקה מבטלת.
אמר ר׳ יוחנן חכם שאמר בלשון בעל – דהיינו מופר ליך ובעל שאמר בלשון חכם שאמר מותר ליך לשון בעל מפורש הוא בכתוב דהיינו לשון הפרה ולשון חכם דהוי מותר ליך משמע ליה מדכתיב לא יחל דברו כלומר לא יעשה דבריו חולין ודרשינן אבל אחרים מוחלין לו שעושין אותו חולין ובחולין מותר שייך למימר בהו
עיין בר״ן (דף כז. ד״ה וכתב עוד) שמביא בשם הרמב״ן שדין נדר שהותר מקצתו הותר כולו הוא רק בנדר שהותר ע״י פתח ולא ע״י חרטה. ביאור שיטתו שדין זה מבוסס על ההלכה שטעות במקצת נדר כאילו טעה בכל הנדר. רוב ראשונים חולקים עליו וסוברים שההלכה כוללת אף היתר חרטה בלי טעות.
והנה בסוגיין מבואר שלגבי ישיבת בי״ד יש הבדל בין היתר נדרים ע״י פתח לבין חרטה. וכשיש צורך לישיבת בי״ד אין להתיר בשבת כי אין בי״ד יושבים בשבת. והראשונים חלוקים לאיזה מתיר דרוש עיון יותר ובכן זקוק לישיבת בי״ד שהוא ענין כבוד ראש וכנ״ל. ומהרמב״ם (פ״ו מהל׳ שבועות הל״י-י״ב) משמע שהיתר ע״י פתח דורש למשא ומתן ועיון יותר מהיתר ע״י חרטה. ויעוין בר״ן (עו:) ד״ה חייא בר רב.
שם. ר״ן ד״ה תניא האומר לאשתו. וז״ל דנהי דבהפרה בעיא לשון מפורש בהקמה בחד מהנך לישני דתני בתר הכי סגי, ונראה בעיני דטעמא דמילתא דכיון דתניא לקמן קיים בלבו קיים לא גרעי הני לישני מקיים בלבו אבל בהפרה כיון דקיי״ל הפר בלבו אינו מופר אף כשהוא מוציא בשפתיו צריך שיהא לשונו ברור עכ״ל. לפי הר״ן הפרה זקוקה ללשון מפורשת ואילו בהקמה אין הלשון מעכבת.
וכתב הרמב״ם בפי״ג מהל׳ נדרים (הל״ב-ג׳) ז״ל וכיצד מפר אומר מופר או בטל או אין נדר זה כלום וכיוצא בדברים שענינם עקירת הנדר מעיקרו וכו׳ אבל אם אמר לה אי אפשי שתדורי או אין כאן נדר הרי זה לא הפר, וכן האומר לאשתו או לבתו מחול ליך או מותר ליך או שרוי לך וכל כיוצא בענין זה לא אמר כלום. שאין האב והבעל מתיר כמו החכם אלא עוקר הנדר מתחלתו ומפירו. וכיצד מקיים כגון שיאמר לה קיים ליכי או יפה נדרת או אין כמותך או אילו לא נדרת הייתי מדירך וכל כיוצא בדברים שמשמען שרצה בנדר זה עכ״ל. לדעת הרמב״ם הפרה עוקרת את מעשה הנדר אע״פ שחלות היתר ההפרה חלה מכאן ולהבא. ובכן כל לשון שעוקר את מעשה הנדר חשובה לשון הפרה. מאידך לשון התרה בעלמא – כגון מותר לך – לא מועילה.⁠א
מסתבר אליבא דר״ן שהפרה מתייחסת לאיסורי הנדר ולא למעשה הנדר, ולכן צריך לשון הפרה המפורשת בקרא. ואילו אליבא דרמב״ם, לעומת זאת, מכוונת ההפרה למעשה הנדר ולפיכך מועילה כל לשון של עקירת מעשה ולאו דוקא לשון הקרא.
עוד יתכן שהר״ן סובר שאין הפרה נחשבת למעשה הפלאה ואינה כלולה בפרשת נדרים. ואילו לרמב״ם הפרה מהווה מעשה הפלאה וכלולה בפרשת נדרים. והנה כל כנויי נדרים כנדרים ואין מצריכים עבור הפלאה לשון המפורשת בקרא, ולכן לרמב״ם לשונות אחרות מועילות בהפרה מדין כינויים ולא רק לשון הקרא. סמוכין לכן שלדעת הרמב״ם הפרה מעשה הפלאה מפסקו (פי״ב מהל׳ נדרים הלי״ד) שקטן אינו מפר כי אין לו אישות. ולכאורה קשה הרי לקטן אין דעת. וצ״ל שמדובר במופלא סמוך לאיש שיש לו דעת בנוגע להפלאה. מוכח איפוא שהפרה חלות הפלאה היא.
ב

והנה לגבי התרת חכם פסק הרמב״ם בפ״ו מהל׳ שבועות (הל״ה) שחכם שהשתמש בלשון הפרה לא אמר כלום וז״ל שאין מיפר אלא הבעל או האב אבל החכם אינו אומר אלא לשון התרה ומחילה עכ״ל. בפיה״מ בסוף פירקן כ׳ וז״ל ולשון ספרי חכם מתיר ואין בעל מתיר בעל מפר ואין חכם מפר, לפי שענין הפרה בטול השבועה מעיקרא וכאילו לא היתה כלל וזה לא יעשנו זולת האב והבעל לפי מה שנתבאר בתורה ובתלמוד וענין השאלה לחכם שאנו קורין אותה היתר נדרים הוא שיתיר השבועה הנקשרת והמחוייבת ויסתלק דינה מן העתיד, וזה לא יעשנה זולתי חכם וכו׳ עכ״ל. ולכאורה דבריו בנוגע לחכם מרפסין איגרי כי ידוע ומוכרח שחכם עוקר נדר מעיקרו. וצ״ל שעיקר דין התרת החכם הוא להתיר את הנדר מכאן ולהבא, אלא עקב התרת הנדר מכאן ולהבא חל ההיתר למפרע משעת מעשה הנדר. לפיכך לשון התרת נדרים היא מכאן ולהבא אע״פ שחלה למפרע משעת ההפלאה. והנה בהוראה בכהת״כ לא ניתן לחלק בין מכאן ולהבא לבין למפרע שהרי אם החכם מורה על דבר שהוא מותר או אסור באכילה ממילא גם מורה שהיה מותר או אסור למפרע ולא רק מכאן ולהבא, וכמו ההוראה בשאר איסורי תורה כן הוא בהתרת נדרים.
בהתאם לכך נראה שאם הנשאל על נדרו או שבועתו יבקש שההתרה תחול מכאן ולהבא בלבד ולא למפרע לא יוכל החכם להגביל את ההיתר כי א״א לחלק את ההוראה שלו ולהגבילה למכאן ולהבא ולא למפרע כי הגבלות זמן אינן שייכות בהוראת חכם.⁠ב
והנה אין מתירים נדרים אא״כ תהיה נ״מ לנשאל מכאן ולהבא, עיין ברמב״ם (פ״ו מהל׳ שבועת הלי״ח) שנשאלין לחכם כל זמן שלא לקה הנודר או לא הביא עדיין את קרבנו – כל זמן שיש נ״מ לנשאל. ומסתבר שאין שאלה על שבועה לשעבר, ואע״פ שעדיין לא לקה.⁠ג הנימוק לכך כי בשבועה לשעבר ליכא מעשה או דבר שנאסר ע״י השבועה. ובעצם התרת החכם צריך שיחול מתיר של איסורי שבועה והואיל ובשבועה לשעבר ליכא איסורי שבועה אינה נתפסת בהתרת החכם.
גמ׳. טלי ואכלי טלי ושתי וצריך שיבטל בלבו.
רבו כאן שיטת הראשונים:
א) הר״ן (ד״ה אחד זה ואחד זה) בשם התוספות ז״ל דכי אמר לקמן הפר בלבו אינו מופר ה״מ היכא דלא א״ל טלי ואכלי טלי ושתי, אבל היכא דאמר לה הכי בבטול שבלב מהני, דנהי דאי אפשי שתדורי ואין זה נדר לא מהני טפי עדיף בטול בלב כל היכא דאמר לה טלי ואכלי טלי ושתי מהיכא שלא בטל בלבו ומוציא בשפתיו לשון גרוע דהיינו אי אפשי שתדורי ואין זה נדר עכ״ל. נראה שהתוס׳ והר״ן סוברים שהפרה שבלב בלשון נכונה חלה; אמנם בתנאי שיודיע לאשה את הפרתו, ובלי שהבעל יודיע לאשתו אין ההפרה שבלבו חלה. לפיכך צ״ל לה טלי ואכלי בו בשעה שמהרהר את הפרתו בלבו שבכך מצרף את ההפרה שבלבו עם ידיעת האשה ולכן ההפרה חלה.⁠ד ויוצא שתוס׳ והר״ן סוברים מעיקרא דדינא בהפרה הרהור כדיבור דמי ובתנאי של ידיעת האשה וכדנתבאר.
ב) ר״א ממי״ץ
בפסקי הרא״ש כאן סי׳ ט׳ ובפי׳ הרא״ש בשם הר״א ממי״ץ וז״ל וצריך שיבטל בלבו כלומר שיאמר בלבו מופר לך אבל בשפתיו לא יוציא בקול רם כי ההיא דפרק היה קורא לא יברך ברכת המזון בלבו ואם בירך יצא דהיינו שבירך ולא השמיע לאזנו עכ״ל. ומתבקשת השאלה: לכאורה דין דהשמיע לאזניו דין מיוחד בק״ש ובשאר מצוות קריאה שבתורה וכן בברהמ״ז. אולם בדיני נדרים והפלאה דעלמא לא שמענו דין של שמיעה לאזניו, ולמה העלה הר״א ממי״ץ דין שמיעה לאוזן בהפרה.⁠ה
ונראה שדין שמיעה לאוזניו בהפרה אינו מדיני הפלאה דעלמא כי אם דין מיוחד בהפרה. ביאור הדבר: עצם ההפרה צריכה להיות הפרה הניתנת לשמיעת האשה שכן ההפרה מופנית אליה כדי שתדע שנדרה מופר. ואם קולו נמוך וא״א לה לשומעה לא חלה ההפרה.⁠ו ויוצא שלר״א ממי״ץ הרהור לאו כדיבור דמי בהפרה כי מחייב עכ״פ הוצאת ההפרה מפיו ולא די בהרהור לבו – וחולק על הר״ן.⁠ז
ג) הרמב״ם
כתב הרמב״ם בפי״ג מהל׳ נדרים (הל׳ ד׳-ח׳) ז״ל המבטל נדרי אשתו או בתו אינו צריך לומר כלום ונתבטלו כל הנדרים ומהו הביטול שיכוף אותה לעשות דבר שאסרה אותו. אבל ההפרה אינו כופה אותה אלא מפר לה ומניחה אם רצתה עושה ואם רצתה אינה עושה. כיצד נדרה או נשבעה שלא תאכל או שלא תשתה ואמר לה מופר לך הרי זה הפר ומותרת לאכל ולשתות. נטל ונתן לה ואמר לה טלי ואכלי טלי ושתי הרי זו אוכלת ושותת והנדר בטל מאליו. המפר נדרי בתו או אשתו צריך להוציא בשפתיו ואם הפר בלבו אינו מופר. אבל המבטל אינו צריך להוציא בשפתיו אלא מבטל בלבו בלבד וכופה אותה לעשות בין עשתה בין לא עשתה בטל הנדר. מפירין נדרים בשבת בין לצורך השבת בין שלא לצורך השבת. ולא יאמר לה בשבת מופר ליך כדרך שאומר בחול אלא מבטל בלבו ואומר לה טלי אכלי טלי ושתי וכיוצא בזה עכ״ל. לדעת הרמב״ם מצויים לבעל שני אופנים לעקור נדר אשתו: א) בהפרה; ב) בביטול. הפרה מהווה מעשה הפלאה המתיר את איסורי הנדר. ביטול, לעומת זאת, אינו מעשה הפלאה אלא מעשה כפייה שהוא כופה אותה לעשות הדבר שאסרתו. רק הפרה אסורה בשבת לפי שהיא מהווה מעשה חול בגלל לשון ההפרה. מאידך ביטול אינו מעשה חול שהרי אומר טלי ואכלי בלבד שמותר לאומרו בשבת.
והשיג עליו הראב״ד וז״ל המחבר הזה שינה עלינו את סדרינו וכל התפוש בידינו שהרי שנינו בנזירות חומר בנשים מבעבדים שהוא כופה את עבדו ואינו כופה את אשתו וכו׳ ולעולם אין כח לא לאב ולא לבעל לכוף אלא מדעתן ודרך הפרה שהוא בטול הנדר וכו׳ ובכל זמן אם רצתה אוכלת ואם לאו אינה אוכלת אבל לעבדו אינו אומר לו דרך הפרה לפי שאינו מופר אלא כל זמן שהוא שלו וכו׳ עכ״ל. הראב״ד משיג על הרמב״ם מהדין שכופה את עבדו ואינו כופה את אשתו. ונראה שאין זה קשה שהרי הרמב״ם מסכים לראב״ד שהכפייה בעבדו חלה להתיר את איסורי הנזירות כל זמן שהוא עבד דוקא ואילו משיצא לחירות חייב להשלים את נזירותו. כן מפורש ברמב״ם בפ״ב מהל׳ נזירות (הלי״ח). שונה איפוא דין העבד מדין האשה. בעבד, כפיית האדון מתרת בשעתה אך איננה עוקרת ומבטלת את הנדר מעיקרו. מאידך אצל אשה הביטול עוקר את נדרה לגמרי ומשפקע הנדר אינה אסורה לעולם.⁠ח
שם. גמ׳ חכם שאמר בלשון בעל וכו׳. עיין בר״ן שהביא מהירושלמי שחכם יכול לומר אין כאן נדר אבל לא הבעל, ומסביר שהוא משום שחכם עוקר את הנדר מעיקרו משא״כ בעל. ובפשטות החילוק הוא משום שהחכם מורה שהנדר טעות ולכן בטל מעיקרו ואילו הבעל שמתיר את הנדר בהפרתו מכאן ולהבא ולא מדין טעות. ועיין למעלה בשיעורנו.
שם. רמב״ם פי״ב מהל׳ נדרים (הלי״ד) ז״ל השוטה אינו מפר בין אב בין בעל. הקטן אין לו אישות לפיכך אינו מפר עכ״ל. וביאר הרדב״ז שהשוטה אינו מפר ז״ל כיון שאין לו דעת אין מעשיו כלום עכ״ל. וביארנו שהקטן שבהלכה זו הוא מופלא סמוך לאיש שלגבי הפלאה בן דעת הוא ואינו מפר משום שאין לו אישות.⁠ט
ברם בפי׳ הרא״ש (דף ע״ג. ד״ה חרש מהו שיפר לאשתו) כ׳ וז״ל בחרש דקרא קאי שמדבר ואינו שומע וכו׳ אבל חרש דרבנן ברמיזה לא מצי מפקע נדר דאורייתא ועוד שדינו כשוטה עכ״ל. ולכאורה שני הנימוקים חלוקים בכך: לפי הנימוק השני ברא״ש חרש שאינו מדבר ואינו שומע אינו מפר כמו שוטה שאינו מפר כי אין להם דעת. אולם לפי הנמוק הראשון חרש שקדש קידושין דרבנן אינו יכול להפר נדרי אשתו שהם דאורייתא, ומשמע שאלמלא טעם זה היה חרש שאינו מדבר ואינו שומע מפר ואף שאין לו דעת. ויוצא שלטעם הראשון הפרה חלה בלי דעת. ולכאורה הוא פלא.
אך כבר קבע מרן הגר״ח זצוק״ל שמצויים שני דינים בתורה: א) חלות שם דעת; ב) כוונה בעלמא. חרש שוטה וקטן אינם בני דעת לגבי קניינים גיטין וקידושין וכדומה. עכ״ז הויים בני כוונה בעלמא – כגון בנוגע לכתיבת גט לשמה, בשחיטה, ולענין טומאה (עיין בחולין דף י״ב:). ברם עלינו להבחין בין שני מיני שוטה.⁠י יש שוטה שהוא שוטה לכל הדברים ואין לו אפילו כוונה בעלמא. אולם יש שוטה לדבר אחד אבל שפוי הוא לשאר הדברים, וע״פ דין אינו בן דעת, אמנם בשאר הדברים בן כוונה הוא. ובכן יתכן שהטעם הראשון ברא״ש סובר שהפרה אינה זקוקה לחלות שם דעת אלא לחלות כוונה בעלמא. חרש בר כוונה הואכ ובדין הוא שיפר נדרי אשתו אלמלא הטעם שחלות אישות שלו מדרבנן. יוצא איפוא שבזה חלוקים שני הטעמים: לטעם הראשון ברא״ש הפרה זקוקה לכוונה בעלמא, ולטעם השני הפרה זקוקה לחלות שם דעת.
א. עיין בשיעורים לדף סט א ד״ה א״ר נתן אות א רש״י.
ב. כמו״כ אף כתוב בקרית ספר למרן המבי״ט הל׳ נדרים פרק י״ג: וז״ל ולזה אם הנדר היה חל לא היה כח החכם להתיר שאין כח בידו להתיר אלא לעקור כאלו לא נדר וכו׳ אין לו רשות אלא לעקור הנדר ובזה יהא מותר שאם חל קצת אינו יכול להפר עכ״ל.
ג. כן יוצא גם מלשון הרמב״ם שם: מי שנשבע שבועת בטוי ״להבא״ ושקר בשבועתו וכו׳.
ד. ונראה שההודעה לאשה חייבת להיות בבת אחת עם ההפרה שבלב שמהווה תנאי בעצם ההפרה שתהיה ראויה לשמיעת האשה מיד.
ה. אך צ״ע בר״א ממי״ץ עצמו שהרי לקמן (עח:) הרא״ש (בד״ה קיים בלבו) כתב בשם הר״א ממי״ץ שאם אמר בלבו מופר ליכי שהנדר מופר ומשמע בלי השמעת קול כלל ואף לא בקול נמוך, וצ״ע.
ו. עי׳ בחדושי הריטב״א על מס׳ נדרים הוצ׳ מוסד הרב קוק, ירושלים, תשל״ז, עמ׳ תרנ״ט, הערה 252.
ז. עי׳ בקרבן נתנאל שם אות ג׳ ועי׳ בריטב״א.
ח. ועי׳ בלחם משנה ובמרומי שדה לנצי״ב לנדרים עז ב.
ט. וכ״כ אף האור שמח.
י. עיין ברמב״ם פ״ט מהל׳ עדות (הל׳ ט - י).
כ. עיין ברמב״ם פ״ט מהל׳ עדות (הלי״א), ולפום ריהטא דבריו נוטים קצת שחרש כשוטה לכל הדברים ואין לו כוונה.
ב אמר ר׳ יוחנן: חכם שאמר בלשון בעל, שאמר שהוא מפר את הנדר, ובעל שאמר בלשון חכם שהוא מתיר את הנדר — לא אמר כלום, שכל אחד מהם יש לו ייפוי כוח לבטל הנדר באופן זה דווקא, ולא באופן אחר.
§ Rabbi Yoḥanan said: A halakhic authority who pronounced his dissolution of a vow with language appropriate to a husband, i.e., he said the word nullified instead of dissolved, or a husband who pronounced his nullification of a vow with language appropriate to a halakhic authority, i.e., he said the word dissolved instead of nullified, has not said anything. Each of them has the authority to cancel a vow only in the particular manner allotted to him.
עין משפט נר מצוהמיוחס לרש״יראב״ןפירוש רא״שריטב״אר״ןרשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(9) דתני׳דְּתַנְיָא {במדבר ל׳:ב׳} זֶה הַדָּבָר הֶחָכָם מַתִּיר וְאֵין בַּעַל מַתִּיר שֶׁיָּכוֹל וּמָה חָכָם שֶׁאֵין מֵפֵר מַתִּיר בַּעַל שֶׁמֵּפֵר אֵינוֹ דִּין שֶׁמַּתִּיר ת״לתַּלְמוּד לוֹמַר

As it is taught in a baraita: The verse “This is the thing which the Lord has commanded” (Numbers 30:2) indicates that the husband’s nullification, which is the topic of the subsequent verses, must be done specifically in this way. The Sages concluded that a halakhic authority dissolves a vow, but a husband does not dissolve it. As, one might have thought: And just as a halakhic authority, who cannot nullify vows, nevertheless dissolves them, so too with regard to a husband, who can nullify vows, is it not logical that he should also dissolve them? Therefore, the verse states:
פירוש רא״שפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
שיכול ומה חכם שאין מפיר מתיר. ק״ו לרווחא דמילתא בעלמא הוא דאי לא כתיב מיעוטא ממילא היו למדין זה מזה ליתן את האמור של זה בזה ושל זה בזה ועוד אי לאו מיעוטא דזה הדבר מנא לן דחכם אינו מפר:
דתניא כן שנינו בברייתא] באותו ענין, שעל הכתוב הפותח פרשת נדרים ״זה הדבר אשר צוה ה׳״ (במדבר ל, ב) אמרו חכמים: מן ההדגשה ״זה״ למדים כי החכם מתיר את הנדר ואין בעל מתיר. שיכול הייתי לומר: ומה חכם שאין מפר נדר — בכל זאת מתיר אותו, בעל שמפר נדר אינו דין שמתיר? תלמוד לומר:
As it is taught in a baraita: The verse “This is the thing which the Lord has commanded” (Numbers 30:2) indicates that the husband’s nullification, which is the topic of the subsequent verses, must be done specifically in this way. The Sages concluded that a halakhic authority dissolves a vow, but a husband does not dissolve it. As, one might have thought: And just as a halakhic authority, who cannot nullify vows, nevertheless dissolves them, so too with regard to a husband, who can nullify vows, is it not logical that he should also dissolve them? Therefore, the verse states:
פירוש רא״שפירוש הרב שטיינזלץהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

נדרים עז: – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), עין משפט נר מצוה נדרים עז: – מהדורת על⁠־התורה בסיועו של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), מיוחס לרש"י נדרים עז:, ראב"ן נדרים עז: – מהדורת הרב דוד דבליצקי, ברשותו האדיבה (כל הזכויות שמורות), על פי כתב יד וולפנביטל ועדי נוסח נוספים, הלכות נדרים לרמב"ן נדרים עז:, רשב"א נדרים עז: – מהדורות על⁠־התורה המבוססות על מהדורות הרב מנחם מנדל גרליץ, הוצאת מכון אורייתא (כל הזכויות שמורות), בית הבחירה למאירי נדרים עז: – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), פירוש רא"ש נדרים עז:, ריטב"א נדרים עז:, ר"ן נדרים עז: – פרקים ה', ח'-ט' – מהדורת הרב ישראל אברהם גרינבוים (בהכנה) על פי כתב יד בהמ"ל 895, ברשותו האדיבה, שיטה מקובצת נדרים עז:, מהרש"א חידושי הלכות נדרים עז:, רשימות שיעורים לגרי"ד נדרים עז: – רשימות שיעורים שנאמרו על ידי הרב יוסף דב הלוי סולוביצ'יק זצ"ל, נערכו על ידי הרב צבי יוסף רייכמן (CC-BY-NC 4.0), פירוש הרב שטיינזלץ נדרים עז:, אסופת מאמרים נדרים עז:

Nedarim 77b – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Ein Mishpat Ner Mitzvah Nedarim 77b, Attributed to Rashi Nedarim 77b, Raavan Nedarim 77b, Hilkhot Nedarim LaRamban Nedarim 77b, Rashba Nedarim 77b, Meiri Nedarim 77b, Peirush HaRosh Nedarim 77b, Ritva Nedarim 77b, Ran Nedarim 77b, Shitah Mekubetzet Nedarim 77b, Maharsha Chidushei Halakhot Nedarim 77b, Reshimot Shiurim Nedarim 77b, Steinsaltz Commentary Nedarim 77b, Collected Articles Nedarim 77b

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144