עיין בר״ן (דף כז. ד״ה וכתב עוד) שמביא בשם הרמב״ן שדין נדר שהותר מקצתו הותר כולו הוא רק בנדר שהותר ע״י פתח ולא ע״י חרטה. ביאור שיטתו שדין זה מבוסס על ההלכה שטעות במקצת נדר כאילו טעה בכל הנדר. רוב ראשונים חולקים עליו וסוברים שההלכה כוללת אף היתר חרטה בלי טעות.
והנה בסוגיין מבואר שלגבי ישיבת בי״ד יש הבדל בין היתר נדרים ע״י פתח לבין חרטה. וכשיש צורך לישיבת בי״ד אין להתיר בשבת כי אין בי״ד יושבים בשבת. והראשונים חלוקים לאיזה מתיר דרוש עיון יותר ובכן זקוק לישיבת בי״ד שהוא ענין כבוד ראש וכנ״ל. ומהרמב״ם (פ״ו מהל׳ שבועות הל״י-י״ב) משמע שהיתר ע״י פתח דורש למשא ומתן ועיון יותר מהיתר ע״י חרטה. ויעוין בר״ן (עו:) ד״ה חייא בר רב.
שם. ר״ן ד״ה תניא האומר לאשתו. וז״ל דנהי דבהפרה בעיא לשון מפורש בהקמה בחד מהנך לישני דתני בתר הכי סגי, ונראה בעיני דטעמא דמילתא דכיון דתניא לקמן קיים בלבו קיים לא גרעי הני לישני מקיים בלבו אבל בהפרה כיון דקיי״ל הפר בלבו אינו מופר אף כשהוא מוציא בשפתיו צריך שיהא לשונו ברור עכ״ל. לפי הר״ן הפרה זקוקה ללשון מפורשת ואילו בהקמה אין הלשון מעכבת.
וכתב הרמב״ם בפי״ג מהל׳ נדרים (הל״ב-ג׳) ז״ל וכיצד מפר אומר מופר או בטל או אין נדר זה כלום וכיוצא בדברים שענינם עקירת הנדר מעיקרו וכו׳ אבל אם אמר לה אי אפשי שתדורי או אין כאן נדר הרי זה לא הפר, וכן האומר לאשתו או לבתו מחול ליך או מותר ליך או שרוי לך וכל כיוצא בענין זה לא אמר כלום. שאין האב והבעל מתיר כמו החכם אלא עוקר הנדר מתחלתו ומפירו. וכיצד מקיים כגון שיאמר לה קיים ליכי או יפה נדרת או אין כמותך או אילו לא נדרת הייתי מדירך וכל כיוצא בדברים שמשמען שרצה בנדר זה עכ״ל. לדעת הרמב״ם הפרה עוקרת את מעשה הנדר אע״פ שחלות היתר ההפרה חלה מכאן ולהבא. ובכן כל לשון שעוקר את מעשה הנדר חשובה לשון הפרה. מאידך לשון התרה בעלמא – כגון מותר לך – לא מועילה.א
מסתבר אליבא דר״ן שהפרה מתייחסת לאיסורי הנדר ולא למעשה הנדר, ולכן צריך לשון הפרה המפורשת בקרא. ואילו אליבא דרמב״ם, לעומת זאת, מכוונת ההפרה למעשה הנדר ולפיכך מועילה כל לשון של עקירת מעשה ולאו דוקא לשון הקרא.
עוד יתכן שהר״ן סובר שאין הפרה נחשבת למעשה הפלאה ואינה כלולה בפרשת נדרים. ואילו לרמב״ם הפרה מהווה מעשה הפלאה וכלולה בפרשת נדרים. והנה כל כנויי נדרים כנדרים ואין מצריכים עבור הפלאה לשון המפורשת בקרא, ולכן לרמב״ם לשונות אחרות מועילות בהפרה מדין כינויים ולא רק לשון הקרא. סמוכין לכן שלדעת הרמב״ם הפרה מעשה הפלאה מפסקו (פי״ב מהל׳ נדרים הלי״ד) שקטן אינו מפר כי אין לו אישות. ולכאורה קשה הרי לקטן אין דעת. וצ״ל שמדובר במופלא סמוך לאיש שיש לו דעת בנוגע להפלאה. מוכח איפוא שהפרה חלות הפלאה היא.
ב
והנה לגבי התרת חכם פסק הרמב״ם בפ״ו מהל׳ שבועות (הל״ה) שחכם שהשתמש בלשון הפרה לא אמר כלום וז״ל שאין מיפר אלא הבעל או האב אבל החכם אינו אומר אלא לשון התרה ומחילה עכ״ל. בפיה״מ בסוף פירקן כ׳ וז״ל ולשון ספרי חכם מתיר ואין בעל מתיר בעל מפר ואין חכם מפר, לפי שענין הפרה בטול השבועה מעיקרא וכאילו לא היתה כלל וזה לא יעשנו זולת האב והבעל לפי מה שנתבאר בתורה ובתלמוד וענין השאלה לחכם שאנו קורין אותה היתר נדרים הוא שיתיר השבועה הנקשרת והמחוייבת ויסתלק דינה מן העתיד, וזה לא יעשנה זולתי חכם וכו׳ עכ״ל. ולכאורה דבריו בנוגע לחכם מרפסין איגרי כי ידוע ומוכרח שחכם עוקר נדר מעיקרו. וצ״ל שעיקר דין התרת החכם הוא להתיר את הנדר מכאן ולהבא, אלא עקב התרת הנדר מכאן ולהבא חל ההיתר למפרע משעת מעשה הנדר. לפיכך לשון התרת נדרים היא מכאן ולהבא אע״פ שחלה למפרע משעת ההפלאה. והנה בהוראה בכהת״כ לא ניתן לחלק בין מכאן ולהבא לבין למפרע שהרי אם החכם מורה על דבר שהוא מותר או אסור באכילה ממילא גם מורה שהיה מותר או אסור למפרע ולא רק מכאן ולהבא, וכמו ההוראה בשאר איסורי תורה כן הוא בהתרת נדרים.
בהתאם לכך נראה שאם הנשאל על נדרו או שבועתו יבקש שההתרה תחול מכאן ולהבא בלבד ולא למפרע לא יוכל החכם להגביל את ההיתר כי א״א לחלק את ההוראה שלו ולהגבילה למכאן ולהבא ולא למפרע כי הגבלות זמן אינן שייכות בהוראת חכם.ב
והנה אין מתירים נדרים אא״כ תהיה נ״מ לנשאל מכאן ולהבא, עיין ברמב״ם (פ״ו מהל׳ שבועת הלי״ח) שנשאלין לחכם כל זמן שלא לקה הנודר או לא הביא עדיין את קרבנו – כל זמן שיש נ״מ לנשאל. ומסתבר שאין שאלה על שבועה לשעבר, ואע״פ שעדיין לא לקה.ג הנימוק לכך כי בשבועה לשעבר ליכא מעשה או דבר שנאסר ע״י השבועה. ובעצם התרת החכם צריך שיחול מתיר של איסורי שבועה והואיל ובשבועה לשעבר ליכא איסורי שבועה אינה נתפסת בהתרת החכם.
גמ׳. טלי ואכלי טלי ושתי וצריך שיבטל בלבו.
רבו כאן שיטת הראשונים:
א) הר״ן (ד״ה אחד זה ואחד זה) בשם התוספות ז״ל דכי אמר לקמן הפר בלבו אינו מופר ה״מ היכא דלא א״ל טלי ואכלי טלי ושתי, אבל היכא דאמר לה הכי בבטול שבלב מהני, דנהי דאי אפשי שתדורי ואין זה נדר לא מהני טפי עדיף בטול בלב כל היכא דאמר לה טלי ואכלי טלי ושתי מהיכא שלא בטל בלבו ומוציא בשפתיו לשון גרוע דהיינו אי אפשי שתדורי ואין זה נדר עכ״ל. נראה שהתוס׳ והר״ן סוברים שהפרה שבלב בלשון נכונה חלה; אמנם בתנאי שיודיע לאשה את הפרתו, ובלי שהבעל יודיע לאשתו אין ההפרה שבלבו חלה. לפיכך צ״ל לה טלי ואכלי בו בשעה שמהרהר את הפרתו בלבו שבכך מצרף את ההפרה שבלבו עם ידיעת האשה ולכן ההפרה חלה.ד ויוצא שתוס׳ והר״ן סוברים מעיקרא דדינא בהפרה הרהור כדיבור דמי ובתנאי של ידיעת האשה וכדנתבאר.
ב) ר״א ממי״ץ
בפסקי הרא״ש כאן סי׳ ט׳ ובפי׳ הרא״ש בשם הר״א ממי״ץ וז״ל וצריך שיבטל בלבו כלומר שיאמר בלבו מופר לך אבל בשפתיו לא יוציא בקול רם כי ההיא דפרק היה קורא לא יברך ברכת המזון בלבו ואם בירך יצא דהיינו שבירך ולא השמיע לאזנו עכ״ל. ומתבקשת השאלה: לכאורה דין דהשמיע לאזניו דין מיוחד בק״ש ובשאר מצוות קריאה שבתורה וכן בברהמ״ז. אולם בדיני נדרים והפלאה דעלמא לא שמענו דין של שמיעה לאזניו, ולמה העלה הר״א ממי״ץ דין שמיעה לאוזן בהפרה.ה
ונראה שדין שמיעה לאוזניו בהפרה אינו מדיני הפלאה דעלמא כי אם דין מיוחד בהפרה. ביאור הדבר: עצם ההפרה צריכה להיות הפרה הניתנת לשמיעת האשה שכן ההפרה מופנית אליה כדי שתדע שנדרה מופר. ואם קולו נמוך וא״א לה לשומעה לא חלה ההפרה.ו ויוצא שלר״א ממי״ץ הרהור לאו כדיבור דמי בהפרה כי מחייב עכ״פ הוצאת ההפרה מפיו ולא די בהרהור לבו – וחולק על הר״ן.ז
ג) הרמב״ם
כתב הרמב״ם בפי״ג מהל׳ נדרים (הל׳ ד׳-ח׳) ז״ל המבטל נדרי אשתו או בתו אינו צריך לומר כלום ונתבטלו כל הנדרים ומהו הביטול שיכוף אותה לעשות דבר שאסרה אותו. אבל ההפרה אינו כופה אותה אלא מפר לה ומניחה אם רצתה עושה ואם רצתה אינה עושה. כיצד נדרה או נשבעה שלא תאכל או שלא תשתה ואמר לה מופר לך הרי זה הפר ומותרת לאכל ולשתות. נטל ונתן לה ואמר לה טלי ואכלי טלי ושתי הרי זו אוכלת ושותת והנדר בטל מאליו. המפר נדרי בתו או אשתו צריך להוציא בשפתיו ואם הפר בלבו אינו מופר. אבל המבטל אינו צריך להוציא בשפתיו אלא מבטל בלבו בלבד וכופה אותה לעשות בין עשתה בין לא עשתה בטל הנדר. מפירין נדרים בשבת בין לצורך השבת בין שלא לצורך השבת. ולא יאמר לה בשבת מופר ליך כדרך שאומר בחול אלא מבטל בלבו ואומר לה טלי אכלי טלי ושתי וכיוצא בזה עכ״ל. לדעת הרמב״ם מצויים לבעל שני אופנים לעקור נדר אשתו: א) בהפרה; ב) בביטול. הפרה מהווה מעשה הפלאה המתיר את איסורי הנדר. ביטול, לעומת זאת, אינו מעשה הפלאה אלא מעשה כפייה שהוא כופה אותה לעשות הדבר שאסרתו. רק הפרה אסורה בשבת לפי שהיא מהווה מעשה חול בגלל לשון ההפרה. מאידך ביטול אינו מעשה חול שהרי אומר טלי ואכלי בלבד שמותר לאומרו בשבת.
והשיג עליו הראב״ד וז״ל המחבר הזה שינה עלינו את סדרינו וכל התפוש בידינו שהרי שנינו בנזירות חומר בנשים מבעבדים שהוא כופה את עבדו ואינו כופה את אשתו וכו׳ ולעולם אין כח לא לאב ולא לבעל לכוף אלא מדעתן ודרך הפרה שהוא בטול הנדר וכו׳ ובכל זמן אם רצתה אוכלת ואם לאו אינה אוכלת אבל לעבדו אינו אומר לו דרך הפרה לפי שאינו מופר אלא כל זמן שהוא שלו וכו׳ עכ״ל. הראב״ד משיג על הרמב״ם מהדין שכופה את עבדו ואינו כופה את אשתו. ונראה שאין זה קשה שהרי הרמב״ם מסכים לראב״ד שהכפייה בעבדו חלה להתיר את איסורי הנזירות כל זמן שהוא עבד דוקא ואילו משיצא לחירות חייב להשלים את נזירותו. כן מפורש ברמב״ם בפ״ב מהל׳ נזירות (הלי״ח). שונה איפוא דין העבד מדין האשה. בעבד, כפיית האדון מתרת בשעתה אך איננה עוקרת ומבטלת את הנדר מעיקרו. מאידך אצל אשה הביטול עוקר את נדרה לגמרי ומשפקע הנדר אינה אסורה לעולם.ח
שם. גמ׳ חכם שאמר בלשון בעל וכו׳. עיין בר״ן שהביא מהירושלמי שחכם יכול לומר אין כאן נדר אבל לא הבעל, ומסביר שהוא משום שחכם עוקר את הנדר מעיקרו משא״כ בעל. ובפשטות החילוק הוא משום שהחכם מורה שהנדר טעות ולכן בטל מעיקרו ואילו הבעל שמתיר את הנדר בהפרתו מכאן ולהבא ולא מדין טעות. ועיין למעלה בשיעורנו.
שם. רמב״ם פי״ב מהל׳ נדרים (הלי״ד) ז״ל השוטה אינו מפר בין אב בין בעל. הקטן אין לו אישות לפיכך אינו מפר עכ״ל. וביאר הרדב״ז שהשוטה אינו מפר ז״ל כיון שאין לו דעת אין מעשיו כלום עכ״ל. וביארנו שהקטן שבהלכה זו הוא מופלא סמוך לאיש שלגבי הפלאה בן דעת הוא ואינו מפר משום שאין לו אישות.ט
ברם בפי׳ הרא״ש (דף ע״ג. ד״ה חרש מהו שיפר לאשתו) כ׳ וז״ל בחרש דקרא קאי שמדבר ואינו שומע וכו׳ אבל חרש דרבנן ברמיזה לא מצי מפקע נדר דאורייתא ועוד שדינו כשוטה עכ״ל. ולכאורה שני הנימוקים חלוקים בכך: לפי הנימוק השני ברא״ש חרש שאינו מדבר ואינו שומע אינו מפר כמו שוטה שאינו מפר כי אין להם דעת. אולם לפי הנמוק הראשון חרש שקדש קידושין דרבנן אינו יכול להפר נדרי אשתו שהם דאורייתא, ומשמע שאלמלא טעם זה היה חרש שאינו מדבר ואינו שומע מפר ואף שאין לו דעת. ויוצא שלטעם הראשון הפרה חלה בלי דעת. ולכאורה הוא פלא.
אך כבר קבע מרן הגר״ח זצוק״ל שמצויים שני דינים בתורה: א) חלות שם דעת; ב) כוונה בעלמא. חרש שוטה וקטן אינם בני דעת לגבי קניינים גיטין וקידושין וכדומה. עכ״ז הויים בני כוונה בעלמא – כגון בנוגע לכתיבת גט לשמה, בשחיטה, ולענין טומאה (עיין
בחולין דף י״ב:). ברם עלינו להבחין בין שני מיני שוטה.
י יש שוטה שהוא שוטה לכל הדברים ואין לו אפילו כוונה בעלמא. אולם יש שוטה לדבר אחד אבל שפוי הוא לשאר הדברים, וע״פ דין אינו בן דעת, אמנם בשאר הדברים בן כוונה הוא. ובכן יתכן שהטעם הראשון ברא״ש סובר שהפרה אינה זקוקה לחלות שם דעת אלא לחלות כוונה בעלמא. חרש בר כוונה הוא
כ ובדין הוא שיפר נדרי אשתו אלמלא הטעם שחלות אישות שלו מדרבנן. יוצא איפוא שבזה חלוקים שני הטעמים: לטעם הראשון ברא״ש הפרה זקוקה לכוונה בעלמא, ולטעם השני הפרה זקוקה לחלות שם דעת.
א. עיין בשיעורים לדף סט א ד״ה א״ר נתן אות א רש״י.
ב. כמו״כ אף כתוב בקרית ספר למרן המבי״ט הל׳ נדרים פרק י״ג: וז״ל ולזה אם הנדר היה חל לא היה כח החכם להתיר שאין כח בידו להתיר אלא לעקור כאלו לא נדר וכו׳ אין לו רשות אלא לעקור הנדר ובזה יהא מותר שאם חל קצת אינו יכול להפר עכ״ל.
ג. כן יוצא גם מלשון הרמב״ם שם: מי שנשבע שבועת בטוי ״להבא״ ושקר בשבועתו וכו׳.
ד. ונראה שההודעה לאשה חייבת להיות בבת אחת עם ההפרה שבלב שמהווה תנאי בעצם ההפרה שתהיה ראויה לשמיעת האשה מיד.
ה. אך צ״ע בר״א ממי״ץ עצמו שהרי לקמן (עח:) הרא״ש (בד״ה קיים בלבו) כתב בשם הר״א ממי״ץ שאם אמר בלבו מופר ליכי שהנדר מופר ומשמע בלי השמעת קול כלל ואף לא בקול נמוך, וצ״ע.
ו. עי׳ בחדושי הריטב״א על מס׳ נדרים הוצ׳ מוסד הרב קוק, ירושלים, תשל״ז, עמ׳ תרנ״ט, הערה 252.
ז. עי׳ בקרבן נתנאל שם אות ג׳ ועי׳ בריטב״א.
ט. וכ״כ אף האור שמח.
י. עיין ברמב״ם פ״ט מהל׳ עדות (הל׳ ט - י).
כ. עיין ברמב״ם פ״ט מהל׳ עדות (הלי״א), ולפום ריהטא דבריו נוטים קצת שחרש כשוטה לכל הדברים ואין לו כוונה.