הפר לאשתו הפר לה עולמית ר״ל שהופר הנדר לגמרי ואף לכשנתגרשה או נתאלמנה אינה צריכה להשלימו הפר לעבדו ויצא לחירות ישלים לנזירות כך אנו גורסים בה וכך היא גירסת התוספות ואנו מפרשים דבר זה בחומר שבעבדים על הנשים שהנשים הפרה מועלת בהן לעולם אבל העבד הפרה שלו והיא הכפייה לשתות וליטמא אין כפייתו מבטלתו אלא לכל שהוא ברשותו אבל לכשיצא לחירות חייב להשלים והפר לאו דוקא אלא הפרה שלו קאמר והיא כשהוא כופהו לשתות וליטמא ומ״מ אם הפר דוקא בלשון הפרה לא אמר כלום ונוהג נזירותו כאלו אין שם לא הפרה ולא כפייה ומ״מ גדולי המחברים נראה שגורסין הפר לעבדו יצא לחירות ומשלים נזירותו כלומר שמאחר שאמר לו לשון הפרה לא החזיקו בעבד ונשתחרר ממילא ונוהג נזירותו והדברים זרים ולמה נשתחרר בכך ועוד שהיה לו לומר ונוהג נזירותו ולא שיאמר משלים:
עבר מנגד פניו ר״ל שנדר בנזירות וברח רבי מאיר אומר וכו׳ ולפי מה שיתבאר בגמרא אם נתיאש רבו כלם מודים שנוהג שהרי הוא כהפקירו והמפקיר עבדו יצא לחירות אלא שצריך גט שחרור להתירו בבת ישראל אבל כל שלא נתיאש לרבי מאיר לא ישתה דרביה נמי ניחא ליה בהכי כדי שיצטער ויתחרט עד שיאמר אלכה ואשובה וכו׳ כי טוב לו עבוד וכו׳ ור׳ יוסי אומר ישתה שהרי מן הסתם דעת רבו עליו והרי הוא כאלו כפאו דאנן סהדי שאלו היה אצלו היה כופהו וכן הוא הדין והמחלוקת כשהלך לו האדון והלכה כרבי יוסי וגדולי המחברים פסקו כרבי מאיר והוא תמה ובבריתא אמרו בפרק אחרון בעבד שנזר והשלים נזירותו וגלח ר״ל בלא ידיעת רבו ואח״כ יצא לחירות שיצא ידי נזירות אבל אם קודם גלוחו יצא לחירות לא יצא ויש מפרשים בו דוקא כשכפאו רבו קודם גלוח שכן התבאר שם שאם נטמא ויצא לחירות מונה משעה שנטמא:
זהו ביאור המשנה ופסק שלה כלה על הדרך שכתבנוהו ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:
זהו שאמרו כאן לאסור איסר על נפשו במי שנפשו קנויה לו יצא עבד שהדבר מוכיח ששאר נדרים ושבועות חוץ מן הנזירות אינן חלין על העבד למטה בסוף הסוגיא יראה הפך הדברים שבנדרים ושבועות אינו כופהו ונוהג במה שנדר או נשבע ופסק הדברים שכל שיש בו עינוי נפש או עכוב מלאכה או שהעריך עצמו אין הנדר חל עליו כלל שאין נפשו קנויה לו ואינו צריך לכפותו אלא אף בלא כפייה הוא יכול לעשות כנגד נדרו שאין זה אלא כאוסר פירות חברו על חברו אבל כל שנדר או נשבע בדבר שאין בו לא ענוי נפש ולא עכוב מלאכה אין האדון יכול לכפותו ולפי מה שיתבאר למטה אם נדר על אשכול של ענבים אם אין שם אלא הוא הרי זה אוכלו אף בלא כפייה שהרי יש כאן ענוי נפש ואין הנדר חל ואם יש שם אחר אין רבו יכול לכופו וכן כל כיוצא בזה:
לענין ביאור זה שאמרו כאן שאני הכא דכתיב על נפשו וכו׳ פירושו דכתיב גבי נדרים ושבועות על נפשו כלומר שכל שיש בו ענוי נפש אינו חל ומהו דתימא אף לענין נזירות כן קמ״ל שחל הוא עליו אע״פ שיש בו ענוי נפש אלא שהרשות ביד רבו לכופו ולמדת מזו שכל שיש בו ענוי נפש אינו חל כלל אבל החלק השני והוא שאם אין בו ענוי נפש אין רבו יכול לכופו יתבאר למטה והריני מצרף אותה סוגיא עם זו כדי שיהא הענין רצוף במקום אחד והוא שאמרו תנו רבנן רבו כופהו לנזירות אבל לא לנדרים ושבועות ושאלו בה למה רבו כופהו בנזירות ולא בנדרים ושבועות אי משום דכתיב על נפשו יצא עבד וכו׳ אף נדרים כן וזו ודאי קשה לפרש דהא קרא בנדרים כתיב ועוד שהרי פסוק זה מוכיח שאין הנדר חל עליו כלל ובנזירות אי אתה אומר כן שהרי אתה אומר עליו חל הוא אלא שרבו כופהו אלא שלשון מסכתא זו אינו מדוקדק כל כך ואנו מפרשים בה דאלישנא דהכא סמיך והכי קאמר אי מדכתיב בנדרים על נפשו כלומר דכל שיש בו ענוי נפש אינו חל כלל ואמרת עליה דנזירות מיהא איתרבי אף על פי דאית ביה עינוי אלא שרבו כופהו דלהכי אהני על נפשו בנדרים נמי במה שהם חלין והוא כשאין בו עינוי נפש יהא רבו כופהו שהרי אין בו עינוי דנדרים הוה ליה כענוי דנזירות מצד שהנזירות נתרבה מן המקרא והמתרץ לא הבין שאלתו והיה סבור על המקשה שיהא דעתו שהנדר חל אף במקום ענוי ומחזר לומר שיהא רבו כופהו ותירץ לו שזה שאין רבו כופהו הוא מפני שאין בה ענוי שאם נדר באשכול זה הרי מותר באחרים מה שאין כן בנזיר שיש בו ענוי וחזר ושאלו לפי סברתו ומה תאמר כשאין שם עוד אשכול והא רבו יכול לכפותו והוא חוזר ומשיבו בחרצן שאין שם עינוי כל כך אף כשאין שם אחר שאין אכילתו מצויה ובנזיר מיהא נזר בחרצן נעשה נזיר לכל והוא משיבו שאף בחרצן כל שאין לו דבר אחר לאכל חליש ליביה ואיכא ענוי ויהא יכול לכופו והעלה אביי שלשון הבריתא אינו כן שהנדר כל שיש בו ענוי אין כאן נדר כלל ומה שאמרו בבריתא כופהו לנזירותו ולא לנדרים ושבועות ענינו בנדרים שיש בה ענוי ופירושה צריך לכופו בנזירות אבל בנדרים ושבועות אינו צריך לכפותו כלל דכתיב להרע או להטיב שאין שבועה אלא במה שבידו והרעה לאחרים אינה בידו ועבד כל הרעת עצמו הרעה לאדון הוא הא כל שאין בו ענוי אין צ״ל שאינו כופהו הואיל ואין בה שום הרעה לאדון ולמדת שהמקשה היה מחזר לומר שבמקום שאין שם ענוי יהא רבו כופהו והעלו הלכה שאינו כופהו:
ולענין הבריתא מיהא הוזכר בה אבל לא לנדרים ושבועות וערכין וא״כ לפי מסקנא זו אתה צריך לפרשה שאינו צריך למחות שאינו חל עליו כלל כמו שביארנו למעלה וכן כתבוה גדולי המחברים בהלכות נזירות ומ״מ בתוספות מפרשים שלא נשנית בה ערכין כדמיון הנדרים אלא כך פירושו נזירות בעיא כפייה ומהניא ביה נדרים ושבועות לא צריכי כפייה כלל הואיל ויש בהן עינוי ערכין לא מהניא בהו כפייה כל שיש לו מעות שאין לרבו רשות בהן על הצדדין שאפשר להיות כן על הצדדין שביארנו בראשון של קדושין והרי הוא כנדרים שאין בהן עינוי והדברים נראין ובהלכות ערכין ראיתי לגדולי המחברים שכתבו שהעבד מעריך ולכשיפדה נותן הערך שנדר:
הגוי אינו מעריך אלא שהוא נערך כיצד גוי שאמר ערך ישראל פלוני עלי או ערכי עלי אע״פ שהוא בתורת נדר ונדבה לענין הערכה לא אמר כלום אבל ישראל שאמר הרי ערך גוי זה עלי חייב בערכו כפי שניו וגדולי המפרשים בהגהותיהם פסקוה בהפך ר״ל שהגוי מעריך אבל לא נערך ובמקומה נחלקו בה רבי מאיר ורבי יהודה ושיטתנו כר״מ וממה שנאמר בה במקומה בראשון של ערכין אמר רבא הילכתיה דר״מ מסתברא וטעמיה לא מיסתברא ומ״מ לגדולי המפרשים הואיל ולא מיסתבר טעמיה הדרינן לכללא דר׳ מאיר ור׳ יהודה הלכה כר׳ יהודה ודעת ראשון נראה עיקר:
בן נח אף על פי שיש לו אבות לענין ירושה על הדרך שביארנו בראשון של קדושין בענין גוי יורש את אביו דבר תורה מ״מ אינו בתורת אבות לענין כבוד ר״ל שאינו מוזהר על כבוד אב ואם נתגייר האב והבן אפי׳ נתגייר האב והיתה לידת הגר בקדשה הואיל והורתו שלא בקדשה אינו חייב על מכת אביו וקללתו אלא שנוהג בו מקצת כבוד אפילו גר שנתגייר ואביו גוי אסור לו לבזותו שלא יאמרו עליו בא מקדושה חמורה לקדושה קלה: