×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) וְרָבָא אָמַר א״כאִם כֵּן אֵין נְדָרִים נִשְׁאָלִין לְחָכָם.
And Rava said: It means: If so, there are no requests for the dissolution of vows to a halakhic authority. Since this type of extenuation applies to all vows, people will therefore assume that their vows are automatically dissolved, and will not take the required steps to dissolve them.
מיוחס לרש״יתוספותרשב״אריטב״אר״ןמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
אין נדרים נשאלין לחכם – שאומר בלבו מה לי לילך אצל חכם לא צריכנא דודאי מותר הוא דכל כך הנאהו ומתירו הוא בעצמו והתורה אמרה לא יחל דברו הוא אינו מוחל אבל אחרים מוחלים לו.
אין נדרים נשאלין לחכם – אם פותחין בכבוד המקום בלא חרטה אחרת כל אחד ואחד יתיר נדרו בפ״ע ואתי לזלזולי.
גמרא: ורבנן מי מתו אלא שירדו מנכסיהם – ואם תאמר מכל מקום עני הרי זה נולד. ויש לומר כיון שהעניות מצויה לאו כנולד היא דהא פותחין בנולד מצוי וכדאמרינן בריש פרק ארבעה נדרים (נדרים כג.) שכיחי קצרי דמחו רבנן, והכין איתא בירושלמי דגרסינן התם [שם הלכה ד׳] עלה דהא ולא כנולד הוא, אמר ר׳ זעירא העניות מצויה. ועוד שאלו שם [שם הלכה ד׳] ותהית לאו כנולד היא, אמר ר׳ אילא התהות מצויה.
רבא אמר א״כ אין נדרים נשאלין לחכם – פי׳ שכיון שיהא פתחו שאלה אחת לכל הנדרים לפתוח בכבוד המקום ויהא כל אדם ראוי להתירם אתו לזלזולי בהו ואין נשאלין עליהם ופרכינן בגמרא מסיפא דמודים חכמים לרבי אליעזר בדברים שבינו לבין אביו ואמו שפותחין לו בכבוד אביו ואמו בשלמא לאביי דאמר אין נדרים ניתרין יפה הכא כיון דאחצפה הא אחצפה כלומר מכיון שהעיז בו פניו לנדור כנגדו שוב אין חוששין עליו שיהא חמוד עליו איום כבודם ולא יהא משקר אלא לרבא דאמר א״כ אין נדרים נשאלין לחכם הכא אמאי פותחין ופרקינן אמרי כיון דכל נדר דעלמא דלא אפשר בהאי שאלה לא סגי בלא חכם הכא נמי פותחין ולא חיישינן לזלזול נדרים.
ירושלמי הכל מודים בכבוד רבו שאינו מעמיד דתנינן ומורא רבך כמורא שמים. פירוש דודאי חמור עליו איום כבוד רבו שמוראו כמורא שמים ויבא לשקר שלא יעמיד עצמו כנגדו כשאומרים לו זה גנאי לרבו שאומרים עליו שהעמיד תלמיד שאינו הגון ולפיכך אפילו לרבי אליעזר אין פותחין בו.
גרסינן בפרק ד׳ נדרים בר ברתיה דר׳ ינאי סבא אתא לקמיה דר׳ ינאי רבה א״ל אילו הות ידעת דהוו פתחין בשמיא פנקסך וממשמשין עובדך. פי׳ בסבת נדר שנדרת מי נדרת ואמר לא ושרייה ואמרינן מאי קרא פי׳ דמאן דנדר פותחין פנקסיה בשמיא דכתיב ואחר נדרים לבקר כלומר שמבקרין מעשיו בשמים כשהוא נודר והלכתא דלא פתחין בהדה ולא בהדא אחרנייתא דפתח רשב״ג לההוא גברא יש בוטה כמדקרות חרב ולשון חכמים מרפא כל הבוטה כלומר שמבטא בשפתיו נדר או שבועה ראוי לדקרו בחרב אלא שלשון חכמים מרפא פירוש שרפואתו בהתרת חכם שעוקר הנדר מעיקרו וכי פתח ליה דאילו ידע הכי מי נדר אמר ליה לא ושרייה ולא בהדא דתניא ר׳ נתן אומר כל הנודר פי׳ ונשאל עליו לאלתר שלא נתקיימו מעשיו כאילו בנה במה פי׳ להקריב עליה ולא הקריב וכל המקיימו כאילו הקריב עליה דהא אהני מעשיו וכי אמרי ליה אילו ידעת דר׳ נתן מי נדרת אע״ג דאמר [לא] לא שרינן ליה.
בסיפא. פי׳ דהיינו כל המקיימו לא פתחין.
ברישא. דהיינו כל הנודר כאילו בנה במה אביי אמר פתחין שאין זה איום גדול ורבא אמר לא פתחין והלכתא לא פתחין לא ברישא ולא בסיפא ולא פתחין בהדה דאמר שמואל כל הנודר אף על פי שמקיים נקרא רשע פי׳ דהשתא ודאי משקר דלא לישוי נפשיה רשע ויאמר שאילו היה יודע כן לא היה נודר.
ירושלמי רבי ירמיה בעי את אמר פותחין לו בכבוד אביו ואמו בנדרים שבינו לבין אביו ואמו דברים שבינו לבין המקום מהו איזהו כבוד המקום כגון סוכה שאני עושה לולב שאני נוטל תפילין שאני מניח. פי׳ שהנדרים חלין על דבר מצוה באיסור קונם ומהדרינן משמע ליה דלנפשיה הוא דמהני כהדא אם צדקת מה תתן לו או מה מידך יקח אם חטאת מה תפעל בו וכו׳ כלו׳ שאין פתח זה כבוד המקום אלא לכבודו ולהנאתו כדמוכח מהני קראי.
ורבא אמר אם כן אין נדרים נשאלין לחכם – אם כן דפותחין לו בכבוד המקום לא יהו נדרים נשאלין לחכם, שכל אחד ואחד פותח פתח זה לעצמו, שהרי פתח זה ראוי הוא לכל הנדרים.
וקשיא לן אי מהאי טעמא מודה רבי אליעזר בכבוד המקום, אמאי פליג בכבוד אביו ואמו, דהא איכא למיחש נמי להאי טעמא. ואפשר דסבירא ליה לרבי אליעזר דאיכא נדרים דקילי כולי האי שאין לאביו ולאמו זלזול בהן, ובהני ליכא למפתח בהו בכבוד אביו ואמו, הלכך כיון דבכל נדרי לא סגי להו בהאי פיתחא, בנדרי דסגי להו ביה נמי פותחין כדמסקינן בשמעתין. ורבנן סבירא להו דאם איתא דפותחין, לכולהו נדרי סגי, ואם כן אין נדרים נשאלין לחכם, הלכך בכולהו אין פותחין.
עוד אפשר לי לומר דהכי קאמר, אמר אביי אם כן אין נדרים מותרין יפה, ומשום הכי מודה ר׳ אליעזר לרבנן בכבוד המקום ופליג בכבוד אביו ואמו בההוא טעמא גופיה, וכדכתיבנא לעיל דרבי אליעזר לא חייש לטעמא דאין נדרים מותרין יפה ורבנן חיישי. ורבא פליג עליה ואמר אין, בכבוד המקום קושטא קאמרת דאיכא למיחש לאין נדרים נתרין יפה, ומשום הכי כולי עלמא מודו דאין פותחין בו, אבל בכבוד אביו ואמו אפילו רבנן לא חיישי ביה לאין נתרין יפה דהא תנן דבכבוד מצוה אחת פותחין וכדכתיבנא במתניתין, וכבוד אביו ואמו נמי לא שנא, אלא טעמיהו דרבנן דאסרי בכבוד אביו ואמו משום דאם איתא דפותחין כיון דבהאי פתחא סגי לכולהו נדרי אין נדרים נשאלין לחכם, ורבי1 אליעזר לא חייש להאי טעמא כלל.
1. כן הוא בדפוסים, ובכת״י דרבי.
רש״י בד״ה אין כו׳ כך הנאהו כצ״ל:
ורבא אמר: אם כן אין נדרים נשאלין לחכם, שאם היו פותחים בפתח זה, המתאים לכל הנדרים, יאמר כל אחד שהוא יכול לפתוח פתח לעצמו, ואינו הולך עוד לחכם. ומאחר ואין אדם יכול להתיר לעצמו בפתח כזה — נמצא שאינו מותר על ידי כך.
And Rava said: It means: If so, there are no requests for the dissolution of vows to a halakhic authority. Since this type of extenuation applies to all vows, people will therefore assume that their vows are automatically dissolved, and will not take the required steps to dissolve them.
מיוחס לרש״יתוספותרשב״אריטב״אר״ןמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(2) תְּנַן וּמוֹדִין חֲכָמִים לְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בְּדָבָר שֶׁבֵּינוֹ לְבֵין אָבִיו וְאִמּוֹ שֶׁפּוֹתְחִים לוֹ בִּכְבוֹד אָבִיו וְאִמּוֹ בִּשְׁלָמָא לְאַבָּיֵי דְּאָמַר אִם כֵּן אֵין נְדָרִים נִיתָּרִין הָכָא כֵּיוָן דְּאִיחֲצַף לֵיהּ הָא אִיחֲצַף לֵיהּ.

The Gemara analyzes the dispute between Abaye and Rava: We learned in the mishna: And the Rabbis concede to Rabbi Eliezer with regard to a vow concerning a matter that is between him and his father and mother, that they may broach dissolution with him by raising the issue of the honor of his father and mother. Granted, according to Abaye, who said: If so, vows are not dissolved properly, here, since he was impudent toward him by stating a vow that subjects his parent to a prohibition, he was impudent toward him and has demonstrated that he is not concerned for their honor. In such a case, there is no concern that he would pretend to regret his vow due to his parents’ honor. This is why the Rabbis concede to Rabbi Eliezer.
מיוחס לרש״יתוספותרשב״אפירוש רא״שר״ןפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
בשלמא לאביי דאמר – היינו טעמא דרבנן משום דאין ניתרים יפה הכא מודו ליה לרבי אליעזר.
דכיון דאיחצף – כולי האי מעיקרא דאדריה לאביו ולאמו מנכסיו הא איחצף ליה ועומד בחוצפו כדמעיקרא ואי מתחרט ודאי חרטה ופיו ולבו שוין ואהכי מתירין לו בכך.
כיון דאיחציף חציף – וליכא למיחש פן יהיה בלבו לקיים הנדר בכל ענין דכיון דחציף כולי האי לא יתבייש לומר שנדר בכל ענין כו׳.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בשלמא לאביי דאמר א״כ אין נדרים נתרין יפה. והיינו נמי טעמא דחכמים בכבוד אביו ואמו:
הכי נמי כיון דאחצפיה אחצפיה. דכיון שהחציף פניו להדיר אביו ואמו ג״כ בשעת התרה נמי אם אין לו חרטה גמורה יחציף פניו ויאמר שלא היה מניח בשביל כבודם:
תנן ומודים חכמים לר׳ אליעזר וכו׳ כיון דאחצפה אחצפה – כיון שמתחלה העיז פניו לאסרן בהנאתו אחצפה, וכשפותחין לו בכבודן לא משקר, ומשום הכי פותחים דליכא למיחש.
ומבררים דעת חכמים, תנן [שנינו במשנתנו]: ומודין חכמים לר׳ אליעזר בדבר שבינו לבין אביו ואמו שפותחים לו בכבוד אביו ואמו. בשלמא [נניח] לשיטת אביי שאמר: אם כן אין נדרים ניתרין יפה — הכא [כאן], כיון דאיחצף ליה [שהתחצף לו] בכך שנדר איסור מאביו ואמו — הא איחצף ליה [הרי התחצף לו] ואינו חושש לכבודם, לכן גם אין חוששים שרק בגלל כבודם יעמיד פנים כאילו הוא חוזר בו.
The Gemara analyzes the dispute between Abaye and Rava: We learned in the mishna: And the Rabbis concede to Rabbi Eliezer with regard to a vow concerning a matter that is between him and his father and mother, that they may broach dissolution with him by raising the issue of the honor of his father and mother. Granted, according to Abaye, who said: If so, vows are not dissolved properly, here, since he was impudent toward him by stating a vow that subjects his parent to a prohibition, he was impudent toward him and has demonstrated that he is not concerned for their honor. In such a case, there is no concern that he would pretend to regret his vow due to his parents’ honor. This is why the Rabbis concede to Rabbi Eliezer.
מיוחס לרש״יתוספותרשב״אפירוש רא״שר״ןפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) אֶלָּא לְרָבָא דְּאָמַר אִם כֵּן אֵין נְדָרִים נִשְׁאָלִין לְחָכָם הָכָא אַמַּאי פּוֹתְחִין אָמְרִי כֵּיוָן דְּכֹל נִדְרֵי לָא סַגִּיא לְהוֹן דְּלָאו חָכָם הָכָא נָמֵי פּוֹתְחִין.:

But according to Rava, who said: If so, there are no requests for dissolution made to a halakhic authority, here, in the case of one whose vow involves his parents, why may they broach dissolution in this way? Why is there not a concern that people will assume that this dissolves all vows automatically? The Gemara answers: The Sages say in response: Since it is not sufficient and applicable for all vows not to request dissolution from a halakhic authority, because the Rabbis maintain that in general, the honor of one’s parents cannot be used to broach dissolution, here too, they may broach dissolution by invoking the honor of a parent. There is no concern that this may lead one to think that vows are dissolved automatically, as this extenuation applies only to this particular vow.
מיוחס לרש״יתוספותרשב״אפירוש רא״שר״ןשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
אלא לרבא דאמר היינו טעמא משום דאין נדרים נשאלין לחכם – הכא נמי בנדרים שבינו לבין אביו ואמו אמאי מודו רבנן הא נמי לא אתו לשיולי לחכם ומתיר הוא בעצמו בכבוד אביו ואמו.
אמרי כיון דשאר נדרים לא סגי – בלא שאלה לחכם משוש דאין פותחין בכבוד אביו ואמו שלא יתיר עצמו הכא בנדר שבינו לבין אביו ואמו מודו רבנן דפותחין דבשביל האי נדר גרידא דפתחו בכבוד אביו ואמו לא אתי למימר אין נדרים נשאלין לחכם כיון דכולהו נדרים בעלמא נשאלין לחכם.
אלא לרבא דאמר אין נדרים נשאלין לחכם – לפי שאין החכם מוצא חרטה אלא מגוף הנדר הכא אמאי פותחין שהרי חרטה זאת אינה מגוף הנדר ויש לחוש דבכל נדרים לא ישאל לחכם.
כיון דבכל נדרים לא סגי בלא חכם – דלא אסרו רבנן לפתוח בכבוד אביו ואמו כ״א בזה לא יטעה וילך אצל חכם.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

הכא אמאי פותחין. הכי נמי איכא למיחש שיפתח לעצמו ומשני כיון דשאר נדרים אין פותחין בכבוד אביו ואמו לא אתי למטעי כי אין חלוק בנדרים וכמו שנדר אחר צריך לבא לפני חכם גם בזה ילך לפני חכם:
הכא אמאי פותחין – והא איכא למיחש דכיון דידע דפותחין לו בכבוד אביו ואמו אף הוא יפתח לעצמו ולא ילך אצל חכם.
כיון דכל נדרי לא סגיא להו בלא חכם – שהרי בשאר נדרים אין פותחין בהם בכבוד אביו ואמו, ומתוך שאינו יודע למצוא בהן פתח צריך הוא שילך אצל חכם, הכא נמי פותחין, שמתוך שהרגיל לילך אצל חכם אף בנדרים הללו ילך אצלו.
גמרא אלא לרבא דאמר אם כן אין נדרים נשאלים לחכם הכי נמי בדברים שבינו לבין אביו ואמו אמאי פותחין לימא אם כן אין נדרים נשאלין לחכם. והכא ליכא למימר דמשום הכי פותחין דקסבר שני נדר שבינו לבין אביו ואמו משאר דלא ידע לאסוקי אדעתין דהא נדר שני משאר נדרים ומפר איהו לנפשיה. פירוש.
אמרי כיון דכל נדרי לא סגיא דלאו חכם הכא פותחין. פירוש כיון דלא שרינן לפתוח בכבוד אביו ואמו בשאר נדרים כי אם בזה לא יטעה להתיר בלא חכם כי יודע הוא כי מה שפותח לו חכם בזה הנדר בכבוד אביו ואמו משום שהנדר היה בינו לבין אביו ואמו אבל בשאר נדרים יודע שצריך להתחכם ולפתוח פתח אחר הילכך לא ילמד שאר נדרים מזה. והואיל והוא יודע שבשאר נדרים הוא צריך לילך אצל חכם גם בזה ילך ולא יתיר לעצמו שיודע שאין נדרים חלוקים. שטה.
גרסינן בפרק ארבעה נדרים בר ברתיה דרבי ינאי סבא אתא לקמיה דרבי ינאי רבה אמר ליה אלו הוה ידעת דהוו פתחין פנקסך וממשמשין בעובדך מי נדרת כלומר שעל ידי עונש הנדר שעשית פותחין בשמים ספר שמעשיך נכתבין בו ומפשפשין במעשיך אמר ליה לאו ושרייה. פירוש כיון דאמר אלו הייתי יודע שכן לא הייתי נודר. א״ר אבא מאי קראה ואחר נדרים לבקר כלומר אחר שאדם נודר מבקרין מעשיו ולא פתחינן בהדא אוחרניתא דאמר רבה בר בר חנה א״ר יוחנן מאי פתח ליה רשב״ג לההוא גברא יש בוטה כמדקרות חרב ולשון חכמים מרפא. כל הבוטה פירוש כל המבטא בשפתיו לידור. ראוי לדקרו בחרב פירוש מפני שהוא קרוב להיות נכשל בנדרו. אלא שלשון חכמים מרפא כלומר שעל ידי היתר שלהם עוקרין את הנדר מעיקרו ולא פתחינן בהדא אוחרניתא. דתניא רבי נתן אומר כל הנודר כאלו בנה במה פירוש בשעת איסור הבמות. והמקיימו כאלו מקטיר עליה פירוש דאף על גב דאמר אלו הייתי יודע שהנודר כאלו בנה במה לא הייתי נודר לא שרינן ליה. בסיפא לא פתחינן פירוש דכל המקיימו כאלו הקטיר עליה דאף על גב דאמר אלו ידעתי שאם אני נשאל על נדרי הריני כאלו הקרבתי קרבן בבמה בשעת איסור הבמות לא הייתי נודר לא שרינן ליה ברישא פירוש דהנודר כאלו בנה במה. אביי אמר פתחינן ורבא אמר לא פתחינן. והלכתא לא פתחינן לא ברישא ולא בסיפא ולא פתחינן בהדא דאמר שמואל כל הנודר אף על פי שמקיים נקרא רשע. פירוש וטעמא דמילתא לא פתחינן בכל הני משום דמאן דשמע האי חומרא דנדרים דפתחין פנקסיה וממשמשין בעובדיה אי נמי שראוי לדוקרו בחרב אי נמי שהוא כאלו בנה במה אי נמי שנקרא רשע אם שמא עבר השומע ונודר שהוא נדר הרי יתחרט בעצמו כשיזכור שום אחד מן העונשים שיש בדבר ויתיר לעצמו בלא שאלת חכם. ירושלמי רבי ירמיה בעי את אמר פותחין לו בכבוד אביו ואמו דברים שבינו לבין אביו ואמו דברים שבינו לבין המקום איזהו כבוד המקום כגון סוכה שאני עושה לולב שאני נוטל תפילין שאני מניח והיינו כבוד המקום משמע ליה דלנפשיה הוא דמהני בהדה אם צדקת מה תתן לו או מה מידך יקח וחטאת מה תפעל בו ורבו פשעיך מה תעשה לו כלומר שאין זה פתח לכבוד המקום אלא לכבוד עצמו ולהנאתו כדמשמע בהני קראי. הרנב״י ז״ל.
בד״ה אמרי כו׳ דפותחין דבשביל כצ״ל:
אלא לרבא, שאמר: אם כן אין נדרים נשאלין לחכם, הכא [כאן] בנדר מאביו ואמו אמאי [מדוע] פותחין? ומשיבים: אמרי [אומרים]: כיון שכל נדרי לא סגיא להון דלאו [הנדרים אין די להם בלא] חכם, שהרי לדעת חכמים אין פותחים בכבוד אביו ואמו בנדרים אחרים, וצריך החכם למצוא פתח אחר להתיר — הכא נמי [כאן גם כן] פותחין בכבוד אביו, ואין חוששים שמא יתיר נדרים לעצמו, שהרי אין זה היתר כללי, אלא היתר השייך לעצם הנדר הזה.
But according to Rava, who said: If so, there are no requests for dissolution made to a halakhic authority, here, in the case of one whose vow involves his parents, why may they broach dissolution in this way? Why is there not a concern that people will assume that this dissolves all vows automatically? The Gemara answers: The Sages say in response: Since it is not sufficient and applicable for all vows not to request dissolution from a halakhic authority, because the Rabbis maintain that in general, the honor of one’s parents cannot be used to broach dissolution, here too, they may broach dissolution by invoking the honor of a parent. There is no concern that this may lead one to think that vows are dissolved automatically, as this extenuation applies only to this particular vow.
מיוחס לרש״יתוספותרשב״אפירוש רא״שר״ןשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) וְעוֹד אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר פּוֹתְחִין בַּנּוֹלָד כּוּ׳.: מ״טמַאי טַעְמָא דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר אָמַר רַב חִסְדָּא דְּאָמַר קְרָא {שמות ד׳:י״ט} כִּי מֵתוּ כׇּל הָאֲנָשִׁים וְהָא מִיתָה דְּנוֹלָד הוּא מִכָּאן שֶׁפּוֹתְחִין בַּנּוֹלָד.

§ The mishna teaches: And Rabbi Eliezer further said: They may broach dissolution by asking about a new situation, but the Rabbis prohibit it. The Gemara inquires: What is the reason of Rabbi Eliezer? Rav Ḥisda said: For the verse states that God told Moses he could return to Egypt from Midian, despite having vowed to Yitro that he would not do so: “For all the men are dead that sought your life” (Exodus 4:19), and he took the vow only because it would be dangerous for him to return to Egypt. The Gemara explains the proof: But death is a new circumstance, and Moses’ vow was dissolved based on the men dying. Therefore, it can be understood from here that they may broach dissolution by asking about a new situation.
מיוחס לרש״יתוספותהלכות נדרים לרמב״ןרשב״אפירוש רא״שריטב״אר״ןשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
כי מתו כל האנשים – לפי שנדר משה ליתרו שלא לשוב מצרימה בשביל אותן האנשים המבקשים את נפשו כדמפרש לקמן ויואל משה ופתח לו המקום בכך לך שוב מצרים ומותר לך כדין שבשביל אותן שנדרת כבר מתים הן.
ועוד אמר רבי אליעזר – קולא אחרת בנדרים והכא לא פרכינן כיון דאפסקו רבנן אמאי תנא ועוד כדפריך פרק שני דעירובין (עירובין כג) דכיון דקולא היא אית ליה שפיר למתני׳ ועוד דלא פריך הכי אלא גבי חומרא (אלא) לפי שאין חידוש להחמיר.
פותחין בנולד וחכמים אוסרין – פי׳ דבשביל הנולד אין נעשה הנדר נדר טעות וטעמא דכל חרטה דע״י חרטה נעשה הנדר טעות ובטל מעיקרו.
מאי טעם דרבי אליעזר – דמסברא יש לנו לומר דאין פותחין בנולד.
כי מתו כל האנשים – משה נדר שישב אצל חמיו במדין לפי שהיה ירא לשוב למצרים מפני דתן ואבירם ופתח לו הקב״ה פתח ממה שמתו ומיתה הוי נולד.
מאי טעמא דר׳ אליעזר אמר רב חסדא אמר קרא כי מתו כל האנשים המבקשים את נפשך והא מיתה נולד הוא אלא מכאן שפותחין בנולד ורבנן מאי טעמייהו הנהו מי מתו והא״ר יוחנן משמיה דר״ש בן יהוצדק כל מקום שנאמר נצים ונצבים אינו אלא דתן ואבירם אלא שירדו מנכסיהם ועני חשוב כמת: ירושלמי ולא כנולד הוא א״ר זעירא עניות מצויה ועוד שאלו שם התהות לאו כנולד הוא א״ר אילא התהות מצויה והלכתא כרבנן דשטפוה נמי לר׳ אליעזר ואוקמוהו בשיטתייהו ר״ש ברבי הוה ליה נדרא למישרא אתא לקמייהו דרבנן א״ל נדרת אדעתא דהכי אמר אין. אדעתא דהכי אין. כמה זימנין והוו קא מצטערין רבנן משמשא לטולא ומטולא לשמשא א״ל בטנית בריה דאבא שאול בן בטנית מי נדרת אדעתא דמצערי רבנן מטולא לשמשא ומשמשא לטולא אמר ליה לא ושריוה רבנן. ר׳ ישמעאל ברבי יוסי הוה ליה נדרא למישרא אתא לקמייהו דרבנן אמרו ליה כמה זימנין מי נדרת על דעתא דהכין אמר ליה אין כיון דחזא ההוא קצרא דהוו קא מצערין רבנן מחייה א״ל אדעתא דמחו לי קצרא לא נדרי ושרו ליה רבנן א״ל רב אחא מדפתי לרבינא האי נולד הוא ותנן אין פותחין בנולד א״ל לאו נולד הוא דשכיחי אפיקורי דמצערי רבנן. דביתהו דאביי הוה לה ההיא ברתא הוא אמר לקריבאי והיא אמרה לקריבה אמר לה תיתסר הנאתי עליך אי עבדת אדעתאי ומינסבת לה לקריבך אזלת ועברת על דעתיה ואינסיבא לקריבה אתא לקמיה דרב יוסף א״ל אילו הות ידעת דעברת על דעתך ומנסבא לה לקריבה מי אדרתה א״ל לא ושרייה רב יוסף ומי שרי הכין אין והתניא מעשה באדם אחד שהדיר את אשתו מלעלות לרגל ועברה על דעתו ועלתה לרגל ובא לפני ר׳ יוסי א״ל ואילו היית יודע שעוברת על דעתך ועולה לרגל כלום הדרת א״ל לאו והתירו ר׳ יוסי: גרסינן בפרק השולח איבעיא להו צריך לפרט את הנדר או א״צ רב נחמן אמר אינו צריך רב פפא אמר צריך רב נחמן בר יצחק אמר אינו צריך דאי אמרת צריך זימנין דגייז ליה לדיבוריה וחכם מאי דשמע מיפר רב פפא אמר צריך משום איסורא והלכתא כרב פפא: ירושלמי חד בר נש נדר דלא מרווח אתא לגביה דר׳ יודן בר שלום א״ל מה אשבעת א״ל דלא מרווחא א״ל וכן בר נש עבר א״ל קוביוסטוס אנא אמר ברוך שבחר בהם שאמרו צריך לפרט את הנדר וגרסינן התם אמר אמימר הלכתא אפילו למאן דאמר נדר שהודר ברבים יש לו הפרה. על דעת רבים אין לו הפרה וה״מ לדבר הרשות אבל לדבר מצוה יש לו הפרה דההוא מקרי דרדקי דאדריה רב אחא דפשע בינוקי ואהדריה רבינא דלא אשכח דדייק כותיה ואיתא התם בהלכות.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מ״ט דר׳ אליעזר. דמסתבר טעמייהו דרבנן דפתיחת נולד לא הוי חרטה מעיקרא:
כי מתו כל האנשים. משה נדר לשבת במדין ושלא לשוב למצרים ופתח לו הקב״ה פתח שאם היה יודע שמתו שונאיו לא היה נודר ואע״פ שנדר ליתרו חמיו מכל מקום עיקר הנדר היה משום דבלאו הכי לא היה רשאי לשוב למצרים מפני שונאיו:
מתני׳ ועוד אמר ר׳ אליעזר פותחין בנולד – פי׳ בדבר שלא בא לעולם כשנדר.
וחכמים אוסרין – פירוש שאין פותחין לו אלא בדבר שבא לעולם בשעת הנדר אלא דלא אסקיה אדעתיה דמצי אמר אילו נתתי אל לבי שהוא כן לא הייתי נודר אבל בדבר הנולד לגמרי ליכא טעמא דאילו הייתי יודע שהוא כן שהרי לא היה כן כיצד אמר קונם שאני נהנה מאיש פלוני ונעשה סופר או מלמד תינוקות או שהיה משיא את בנו ואמר אילו הייתי יודע שנעשה סופר או שהיה משיא את בנו בקרוב לא הייתי נודר ואי קשיא לך הא דאמרינן במסכת כתובות (דף סג.) בעובדא דברתיה דכלבא שבוע בהדי ר׳ עקיבא דאמרי ליה לחמוה אילו ידעת דהוי חתנך צורבא מרבנן אדעתא דהכי מי נדרת וא״ל ואפילו פרק אחד או משנה א׳ ושרו ליה והא התם דלבתר דנדר נעשה ר״ע חכם ושרייה בהכי ואע״ג דהוה ליה נולד ויש לומר דכיון דגלי דעתיה דמשום פרק אחד או פסוק אחד לא היה נודר ור״ע חזי להכי לאו נולד הוא אלא כעין נדרי טעות ולהכי שרא ליה.
[גמ׳] מ״ט דר׳ אליעזר דאמר רב חסדא דאמר קרא כי מתו כל האנשים המבקשים את נפשך – פי׳ דמשה נשבע ליתרו לשבת עמו כדכתיב ויואל משה לשבת את האיש ואין ויואל אלא לשון אלה ושבועה וכשאמר לו הקב״ה לך שוב מצרים בא להתיר שבועתו ואמר לו כי מתו כל האנשים. כלומר אילו ידעת שימותו מי נדרת וא״ל לא ושרייה והא מיתה נולד הוא אלא מכאן שפותחין בנולד ורבנן מאי טעמייהו אמר ר״ל מאי מתו שירדו מנכסיהם פירוש דלא מצינו למימר מתו ממש דהא אמר ר׳ שמעון בן יוחאי כל מקום שנאמר נצים ונצבים אינו אלא דתן ואבירם אלא ודאי שירדו מנכסיהם פי׳ וטעמא דרבנן שכבר הענו קודם לכן ולא הוה נולד ור׳ אליעזר סבר עניות נולד וקי״ל כרבנן והכי איתא בירושלמי דכתב רבינו ז״ל דפרכינן ולאו כנולד הוא פירוש בתמיה גם העניות נולד ומאי טעמא דרבנן א״ר ירמיה העניות מצויה פירוש שגלגל הוא שחוזר בעולם ועוד שאלו שם ותהות לאו כנולד הוא פירוש והיאך פותחין בחרטה א״ר אילא התהות מצויה פירוש דעביד אינש דמיפייס ומתחרט וכי תימא דדילמא דכי מתו כל האנשים היינו שנעשו סומין או שנצטרעו שהם חשובין כמתים והאי נולד הוא ויש לומר דהא ליתא שהרי אילו היה מצורעים לא היו במחנה לויה וסומין נמי לא הוו דהא כתיב בהו העיני האנשים ההם תנקר ומתני׳ נמי דייקא דלרבנן עניות לאו נולד הוא דקתני או שיהא עני ואין אתה יכול לפרנסו.
כתב רבינו ז״ל והלכתא כרבנן דשטפוה נמי לר׳ אליעזר ואוקמוה בשטתייהו פירוש דהדר ביה ר׳ אליעזר.
ר״ש ברבי הוה ליה נדרא למשרי אתא לקמייהו דרבנן אמרו ליה כמה זמנין אדעתא דהכי מי נדרת אמר להו אין – פירוש שפתחו לו כמה פתחים אם נדרת על דעת כן ולא הצילו הפתחים כלום דהוה אמר דאדעתא דכולהו נדר והוו מצטערי רבנן משמשא לטולא ומטולא לשמשא כדי למצוא פתח לנדרו דקי״ל כל המקיים נדרו כאילו הקטיר עליה א״ל בטנית (בר) בריה דאבא שאול בן בטנית אלו ידעת דהוו מצטערי רבנן כולי האי אנדרך מי נדרת א״ל לא ושריוה רבנן.
רבי ישמעאל בר׳ יוסי וכו׳ עד שכיחי אפיקורי דמצטערי רבנן – כלומר מילתא דשכיחא דאפיקורסים ועמי הארץ מצערי רבנן ומוכן היה לכך ההוא קצרא אלא דלא אסיק אדעתיה האי נדר.
דביתהו דאביי הויא לה ברתא מגברא אחרינא הוא אמר לקריבאי והיא אמרה לקריבאי אמר לה תיתסר הנאתך עלי אי (עבדת הכי אי) עברת על דעתאי – פירוש ובהאי גוונא חייל נדרא אע״ג דמשעבד לה לתשמיש שאין מאכילין לאדם דבר האסור לו כדאיתא לעיל במכלתין (דף טו:) ואזלא ואינסבא לקריבאה אתא לקמיה דרב יוסף דלישרי ליה א״ל אילו הות ידעת דעברת על דעתך מי נדרת כלומר שסבור היית כי מפני הנדר היתה נמנעת ודרך קפידא נדר והיינו דלא חשיב נדרי זרוזין דכל מידי דקפיד עליה ודאי לאו נדרי זרוזין הוא כדפרישנא בדוכתה ולהכי אצטריך שאלה לחכם. [א״ל לא] ושרייה רב יוסף על ידי פתח זה ואתמהינן ומי שרי הכי אין והתניא. פי׳ בניחותא מעשה באדם אחד שהדיר את אשתו אם תעלה לרגל ועברה על דעתו ועלתה לרגל ובא לפני ר׳ יוסי וכו׳ והתירו רבי יוסי פירוש ולא נדר זרוזין הוא כדאמרי׳ והיינו דבעי התרה.
גרסינן בפרק השולח איבעיא להו צריך לפרט את הנדר. פירוש שיספר צורת כל הנדר והגורם שגרם לו לנדור או אין צריך לפרט את הנדר אלא שיאמר דבר פלוני אסרתי עלי רב פפא אמר צריך לפרוט רב נחמן בר יצחק אמר אינו צריך לפרט דאי אמרת צריך זימנין דגייז ליה לדבוריה פירוש שלא יאמר ענייני הנדר וחכם מאי דשמע מיפר פירוש ושמא מה ששייר מעכב ורב פפא אמר צריך משום איסורא פירוש שמא תלה נדרו על דבר האסור ורוצה להתיר נדרו כדי שלא יתעכב מן הדבר האסור והלכתא כרב פפא ומשמע דדוקא לכתחלה אבל בדיעבד אם התירו בלא פרט הנדר מותר והכי משמע בפרק השולח.
גרסינן בירושלמי חד בר נש נדר דלא מרווחא אתא לגבי ר׳ יודן בר׳ שלום פי׳ לישאל על שבועתו א״ל מאי אשבעת א״ל דלא מרווחנא א״ל וכן בר נש עביד פירוש וכי יש לך אדם שישבע שלא ירויח א״ל לקטוסטי פירוש שלא להרויח בקוביא הוא שנשבעתי אמר ברוך שבחר בדבריהם שאמרו צריך לפרט הנדר כלומר שאילו לא פרט נדרו היה מתירו ונמצא מתירו לדבר האסור.
וגרסינן בגמרא דילן התם בפרק השולח אמר אמימר הלכתא אפילו למאן דאמר נדר שהודר ברבים יש לו הפרה על דעת רבים אין לו הפרה. פירוש ואפילו כשנשבע בדבר הרשות בדברים של עצמו לגמרי מדתניא בפרק אלו הן הלוקין (דף טו) אונס שגרש את אשתו הרי זה יחזיר ואם לא החזיר לוקה והוינן בה ואמאי לוקה והא בעמוד והחזר קאי וכיון דיכול לתקוני לאויה אמאי לקי ופרקינן דאדרה על דעת רבים דתו לא מצי מהדר לה והא הכא דלא לדבר מצוה נדר אלא לדבר הרשות וקאמר דכיון דעל דעת רבים הוה אין לו הפרה וכי תימא דמשום דבר ערוה אדרה דהוה דבר מצוה כדפרש״י ז״ל התם הא ליתא דאי קושטא הוה אמאי לוקה דהא מצוה לגרשה ואם נמצא שם רע שאינו שם רע שהוזמו העדים הוה ליה נדרי טעות ולא צריך הפרה אפילו הוה על דעת רבים ואפילו אדרה סתמא נמי ובפרק השולח ראיה נמי לדברינו כדכתיבנא התם ושלא כדברי רש״י ז״ל והראב״ד ז״ל שכתב דכי נדר במצוה הוא דאין לו הפרה דומיא דהא דתנן (גיטין דף לה. ובכורות סוף דף מה:) דכהן הנושא נשים בעבירה פסול עד שידור הנאה ותני עלה נודר ועובד יורד ומגרש ואוקימנא דאדרה על דעת רבים אבל לדבר הרשות יש לה הפרה וליתא ומעשה בני ישראל ובני בנימין שלא נשאלו על נדרם לדבר מצוה כולהו הוו בעלי דבר ולא הוי מאן דשרי להו.
והאי על דעת רבים דקאמרינן היינו שלשה בין שנשבע בפניהם ואמר על דעתכם אני נשבע ובין שנשבע שלא בפניהם ואפילו אמר סתם על דעת רבים שאין טעם בדבר מפני הסכמת דעתם לנדרו אלא משום דכי משתבע על דעת רבים אלימא מילתא למישלפה ואפילו כשנשבע בפניהם אין להם כח לגרוע ולהוסיף בנדרו כלום ולומר כך היה דעתי אלא אם כן בשבועת הדיינים לפי ההוא מעשה דקניא דרבא (נדרים דף כה.) ואין צריך לומר שאין להם להתיר נדרו משום דעת שהיה להם כדמוכח בכל דוכתא ומה שאמרו (נדרים דף עג: וכ״מ) כל הנודרת על דעת בעלה היא נודרת פירוש על רצון בעלה ואינו ענין אחד לדעת רבים האמור בכל מקום וזה דעת גדולי רבותינו ז״ל וכן נראה דעת הרי״ף ז״ל שלא כתב בהלכותיו הא דאמרינן אדר׳ יהודה שאמר נדר שהודר ברבים אין לו הפרה כמה רבים אמר ר״נ שלשה ר׳ יצחק אמר עשרה משום דהא קיימא לן נדר שהודר ברבים יש לו הפרה ועל דעת רבים דאין לו הפרה אין צריך לישבע בפניהם כדי שנדע מניינם ומכיון שנשבע על דעת רבים בהכי סגי וכ״כ הרמב״ם ז״ל ויש מרבותינו שסבורים שצריך הוא לישבע בפניהם ועל דעתם וקמא מסתבר טפי וכן דעת רבינו נר״ו וה״מ לדבר הרשות אבל לדבר מצוה יש לו הפרה וההוא מיקרי דרדקי (גיטין דף לו.) דאדריה רב אחא דהוה פשע בינוקי ואהדריה רבינא דלא אשכח דדייק כוותיה ור״ח ז״ל גריס דההוא מקרי דרדקי וכו׳ ודייק מינה ר״ח דדוקא לדבר מצוה כי הא דמקרי דרדקי דהוי ליה כעין נדרי טעות שהיו סבורים דלשכחו אחרינא דעדיף מיניה ומשום דאדרוה סתמא הוא דלא חשיב נדרי טעות ממש וצריך הפרה והפרה מיהא אית ליה אבל לדבר מצוה דעלמא ליכא הפרה והביא ראיה לדבריו מדאמרינן התם (שם דף מו.) דלר׳ יהודה נדר שהודר ברבים אין לו הפרה ומייתי ראיה מדכתיב ולא הכום בני ישראל כי נשבעו להם נשיאי העדה דקסבר ר׳ יהודה דמשום דהוה נדר ברבים אין לו הפרה והא התם דכי שרי נדרא איכא דבר מצוה לקיים בהם מה שאמר הכתוב לא תחיה כל נשמה אלא ודאי ש״מ דלר׳ יהודה נדר שהודר ברבים אין לו הפרה אפילו לדבר מצוה ומדר׳ יהודה בנדר שהודר ברבים נשמע לרבנן בנדר שהודר על דעת רבים ובתוספות דחו ראיה זו דגבי גבעונים ליכא דבר מצוה במיתתם דא״כ היכי חיילא שבועה מעיקרא אלא דגבעונים כיון שנתגיירו לית בהו משום לא תחיה כל נשמה כדתניא בספרי למען אשר לא ילמדו אתכם לעשות ככל התועבות הא אם עשו תשובה מקבלים אותם.
ועוד אמרו שם (ירושלמי שביעית ג׳:א׳) שלשה פתקאות שלח יהושע כשנכנסו לארץ הרוצה להשלים ישלים לפנות יפנה לעשות מלחמה יעשה. שלשים ואחד מלכים עשו מלחמה ונפלו הגרגשי פנה ונתן לו הקב״ה ארץ טובה כארצו וזו היא אפריקי הגבעונים השלימו הרי שהתנה יהושע על כל המשלימים שיחיו והגבעונים השלימו ומה שהענישם יהושע וקללם היינו לפי שלא רצו להשלים מתחלה כששלח להם יהושע והיתה ידם של ישראל אז על העליונה לקבלם אם לאו והם עשו בערמה וקבלום הילכך ודאי לכל דבר מצוה יש לו הפרה ולאו משום שאין דעת רבים מסכמת לאותו דבר לאסרו דהא כתיבנא דלא בעינן דעתייהו ואפילו שלא בפניהם נמי אלא טעמא דמילתא דכי אלימא מילתא דעל דעת רבים דלא משתלפא הני מילי לדבר הרשות אבל לדבר מצוה לא אלימא והשתא אתי שפיר מאי דאמרינן בשבועות (דף כד:) דשבועה דאיתא בשאלה לא קתני דהא אפילו על דעת רבים אית לה שאלה על דבר מצוה וכן עיקר וכמו שפירשתי במקומה.
מתני׳. ועוד אמר ר׳ אליעזר פותחין בנולד – אע״ג דאפסקוה רבנן למילתיה דר׳ אליעזר, ליכא למידק מאי ועוד, אע״ג דדייק תלמודא הכי בפרק פסין (עירובין כ״ג.), דשאני הכא דהוי להתרא וכחא דהתרא אלים טובא, ומשום הכי אע״ג דאפסקוה רבנן למלתיה קתני ועוד.
וחכמים אוסרים – משום דפתח דשכיח הוא, דמשוי1 ליה לנדר נדר טעות, אבל נולד לא.
ונעשה סופר – וצריך לו תמיד. או שהיה משיא את בנו – ורגילין לאכול בסעודת הנשואין.
רבי אליעזר מתיר וחכמים אוסרין – משום דנקט בבי טובא, הדר ותנא דבכולהו ר׳ אליעזר מתיר וחכמים אוסרין.
גמ׳. מאי טעמא דרבי אליעזר – דאלו לרבנן מסתבר טעמיהו כדכתיבנא במתניתין.
כי מתו כל האנשים המבקשים את נפשך – אע״ג דיתרו השביעו למשה כדכתיב ויואל משה לשבת את האיש ויתן לו את צפורה, אפילו הכי משה רבנו לא היה נשבע אלא מתוך שהיה ירא מדתן ואבירם, ולפיכך פתח לו הקב״ה כי מתו כל האנשים המבקשים את נפשך.
1. נראה דצ״ל: ״משוי״.
פיסקא ועוד אמר רבי אליעזר פותחין בנולד. פירוש בדבר שלא היה בעולם בשעת הנדר. וחכמים אוסרים פירוש שאין פותחין אלא בדבר שכבר היה בשעת הנדר אלא דאגב כעסו לא אסקיה אדעתיה ויכול לומר אלו נתתי אל לבי שהיה דבר זה לא הייתי נודר דהוה ליה כעין טעות. אבל בדבר שנולד לגמרי אחר הנדר ליכא טעמא דאלו הייתי יודע שהוא כן שהרי לא היה כן. הרנב״י ז״ל.
ונעשה סופר תלמיד חכם. בקרוב כלומר בקרוב זמן. וחכמים אוסרין ואם נפשך לומר אמאי שרי ליה רבי עקיבא לכלבא שבוע נידריה משום דנעשה רבי עקיבא תלמיד חכם הא (לא) קאסרי רבנן הא לא דמי להא דהכא מיירי שנדר הנאה מאותו שנעשה סופר אבל כלבא שבוע לא נדר מרבי עקיבא הנאה אלא מבתו שהשיאה עצמה לרבי עקיבא וכי נעשה תלמיד חכם אישתכח דשפיר עבדא. פותחין בנולד דכתיב ויאמר ה׳ אל משה במדין לך שוב מצרים כי מתו כל האנשים המבקשים את נפשך שבשבילן נדרת והא מיתה נולד הוא אלמא פותחין בנולד. ורבנן סברי הנהו שכבר מתו בשעת הנדר ומשה לא הוה ידע דמתו והוי נדר בטעות. ובין לרבנן ובין לרבי אליעזר מי מצית אמרת דמתו ממש והא כל מקום שנאמר נצים דכתיב שני אנשים עברים נצים נצבים דכתיב ודתן ואבירם יצאו נצבים דכי היכי דנצבים דתן ואבירם הכי נמי נצים הוו דתן ואבירם. ואינהו אכתי לא מתו עד מחלוקת קרח ועדתו. אלא שירדו מנכסיהם. ורבנן כדאית להו שכבר ירדו מנכסיהם בשעת הנדר והוה הנדר בטעות. פירוש.
בד״ה ועוד כו׳ פסין דשאני כצ״ל ועוד הס״ד לא הס״ד הנשואין הס״ד במתניתין הס״ד בתמיה הס״ד:
בד״ה ירושלמי רבי אילא כצ״ל:
א שנינו במשנה: ועוד אמר ר׳ אליעזר פותחין בנולד וחכמים אוסרים. ושואלים: מאי טעמא [מה הטעם] של ר׳ אליעזר? אמר רב חסדא: שאמר קרא [הכתוב] שאמר ה׳ למשה במדין שעתה יכול הוא לחזור למצרים למרות שנדר בשעתו ליתרו שלא ישוב למצרים ״כי מתו כל האנשים המבקשים את נפשך״ (שמות ד, יט). והא [והרי] מיתה שנולד הוא, כלומר, מצב חדש שלא היה קודם לכן, ומכאן שפותחין בנולד. ושואלים:
§ The mishna teaches: And Rabbi Eliezer further said: They may broach dissolution by asking about a new situation, but the Rabbis prohibit it. The Gemara inquires: What is the reason of Rabbi Eliezer? Rav Ḥisda said: For the verse states that God told Moses he could return to Egypt from Midian, despite having vowed to Yitro that he would not do so: “For all the men are dead that sought your life” (Exodus 4:19), and he took the vow only because it would be dangerous for him to return to Egypt. The Gemara explains the proof: But death is a new circumstance, and Moses’ vow was dissolved based on the men dying. Therefore, it can be understood from here that they may broach dissolution by asking about a new situation.
מיוחס לרש״יתוספותהלכות נדרים לרמב״ןרשב״אפירוש רא״שריטב״אר״ןשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) וְרַבָּנַן מַאי טַעְמַיְיהוּ קָסָבְרִי הָנְהוּ מִי מָיְיתִי וְהָא אָמַר ר׳רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם ר׳רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי כׇּל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר נִצִּים וְנִצָּבִים אֵינָן אֶלָּא דָּתָן וַאֲבִירָם אֶלָּא אָמַר ר״לרֵישׁ לָקִישׁ שֶׁיָּרְדוּ מִנִּכְסֵיהֶן.

The Gemara asks: And as for the Rabbis, what is their reason for not accepting this proof? The Gemara answers: They hold: These people who were seeking Moses’ life, had they indeed died? But Rabbi Yoḥanan said in the name of Rabbi Shimon ben Yoḥai: Wherever it is stated in the Torah the term striving (Exodus 2:13), in reference to the men who slandered Moses, or standing (Exodus 5:20), in reference to those who complained against Moses and Aaron, they are none other than Dathan and Abiram. Dathan and Abiram were alive during the rebellion of Korah, which occurred years later, so they could not have been dead when God instructed Moses to return to Egypt. Rather, Reish Lakish said: They did not literally die, but the verse means that they lost their property and their status in the community, which meant their opinions were no longer granted credibility, and consequently, Moses could safely return to Egypt. Such a turn of events is not considered to be a new circumstance.
מיוחס לרש״יתוספותרשב״אבית הבחירה למאיריפירוש רא״שר״ןשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותמהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ורבנן – דלא סברי ליה דפותחין בנולד אמרי לך ההוא לאו נולד הוא דהאי קמ״ל רחמנא כי מתו מי מתו אלא ירדו מנכסיהם והיינו כי מתו דהכי קאמר רחמנא הנהו כבר מתו באותה שעה קודם שנדרת ולא הוי נולד אהכי אשתרי בההיא חרטה אבל בנולד לאו היינו חרטה להתיר בה את הנדר.
והאמר ר׳ יוחנן משום ר׳ שמעון בן יוחי כל מקום כו׳ – כולא תירוצא דרבנן היא.
ואינו אלא דתן ואבירם – ולא מתו עד מעשה קרח אלא האי כי מתו שירדו מנכסיהן כבר בשעת הנדר דלאו נולד הוא והיו כמתים.
ורבנן – פי׳ היכי סברי מתו בתמיה כל מקום שנאמר נצים כדכתיב שני אנשים נצים נצבים דכתיב ויפגעו את משה ואת אהרן נצבים וה״פ אותם שהיו נצבים פגעו במשה ואהרן וכל מקום לאו דוקא דאינו כתוב במקום אחר דאי משום דכתיב ודתן ואבירם יצאו נצבים הרי הוא מפרש בהדיא ולא איצטריך ליה.
אלא שירדו מנכסיהם – ובנולד כי האי דעוני מודו רבנן.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

העניות נולד מצוי הוא ופותחין בו וכמו שאמרו למטה אלו ידעת שיעני ועליך לפרנסו וכו׳ אבל המיתה אינה מצויה ואין פותחין בה וזהו שאמרו בסוגיא זו מאי טעמא דר׳ אליעזר כלומר דאמר פותחין בנולד דכתיב לך שוב מצרימה כי מתו כל האנשים וכו׳ ופי׳ הענין שמשה נדר ליתרו שישב עמו דכתיב ויואל משה לשבת את האיש ואין אלה אלא שבועה וסבת שבועתו מפני שהיה ירא לשוב למצרים וכשהגיע זמן הגאולה פתח לו הקב״ה במיתת שונאיו והמיתה נולד היא והקשו מזו לרבנן ואמרו ומי מתו והרי ידוע בקבלה שעל דתן ואבירם אמר כן שנאמר וירא שני אנשים עברים נצים וכן נאמר שם במתכונת הלבנים ויפגעו את משה ואת אהרן נצבים ודעת התלמוד במלת נצבים שהם היו הפוגעים כלומר שאותם שהיו נצבים ר״ל בעזות ובקומה זקופה פגעו במשה ואהרן וכל שנאמר נצים ונצבים בתורה על אנשים ידועים אינם אלא על דתן ואבירם שנאמר עליהם ודתן ואבירם יצאו נצבים וכן אשר הצו על ה׳ וכל מקום לאו דוקא שהרי אינו כתוב במקום אחר בתורה אלא שמכל מקום למדנו על אותם האנשים שדתן ואבירם היו והם הם שהיו במחלקתו של קרח אלא ודאי לא מתו אלא שירדו מנכסיהם והעוני מצוי הוא וזה שהקשו בתלמוד המערב ולאו נולד הוא אמר ר׳ זירא העניות מצויה וכן שאלו שם והתהות לאו כנולד הוא אמר אילא אף התהות מצויה ומכל מקום יש גורסין כאן לרבנן מאי מתו שכבר מתו ר״ל בשעת הנדר ונדר טעות היה וזה שהביאו בה זו של ארבעה חשובין כמת עני ומצורע וסומא ומי שאין לו בנים והביאוה בעני מדכתיב כי מתו וכו׳ קושיא היא דקא מקשין לתרויהו כלומר ומי מתו בין לרבנן בין לר׳ אליעזר והא אמר ר׳ יוחנן וכו׳ אלא שירדו מנכסיהם כלומר לר׳ אליעזר אחר הנדר ולרבנן בשעת הנדר והם סוברים שהעוני נולד שאינו מצוי הוא ומה שאמרו שמא יעני שכבר העני קאמר ואין הדברים כלום:
קסברי. הנהו מי מתו:
כל מקום שנאמר נצים נצבים אינם אלא דתן ואבירם. שכן מצינו בהם (במדבר כו) אשר הצו וכתיב (שם טז) יצאו נצבים הלכך שני אנשים עברים נצים היו דתן ואבירם וכן (שמות ה) ויפגעו את משה ואהרן נצבים כלומר הנצבים פגעו במשה ואהרן והם היו דתן ואבירם אלמא לא מתו:
אלא כדאמר ריש לקיש שירדו מנכסיהם. וכיון דעניים הם לא היו יכולין להזיקו שאין דבריהם נשמעין ועניות לאו נולד הוא דשכיח:
ורבנן מאי טעמייהו – מאי עבדי בהאי קרא.
קסברי הנהו מי מתו – בתמיה.
כל מקום שנא׳ נצים ונצבים אינן אלא דתן ואבירם – נצים, שני אנשים עברים נצים (שמות ב׳:י״ג). נצבים, דכתיב (שם ה) ויפגעו את משה ואת אהרן נצבים לקראתם, ולא ידעינן מאן ני⁠[נ]⁠נהו, אלמא אותן אנשים שהיו נצים שהלשינו למשה, דתן ואבירם הם, והם עצמם היו בעדת קרח, ושמע מינה דלא מתו.
אלא אמר ריש לקיש שירדו מנכסיהם – והכי מפרשי ליה רבנן להאי קרא דכי מתו.
ובשטה כתוב וזה לשונו: אלא אמר רבי שמעון בן לקיש שירדו מנכסיהם ועני חשוב כמת כדמסיקנא בסמוך. ומתו דפתח ליה קודשא בריך הוא בעוני הוא. ובנולד דעוני מודו רבנן דפותחין דנולד דשכיח הוא ולא הוי נולד כדאמרינן בארבעה נדרים דנולד דשכיח לא הוי נולד. לישנא אחרינא שירדו מנכסיהם בשעה שנדר ממש ולא היה נולד אלא נדר טעות כי הוא לא היה יודע שהעני שאלמלא (לא) היה יודע שהעני לא נדר כי לא היה ירא מהם. ואינו נראה לי זה הלשון דאם כן אפילו במתו ממש היה יכול לתרץ שמתו כבר בשעת הנדר ומשה לא ידע ולא היה נולד ואמאי מהדר ואוקמה שירדו מנכסיהם. עד כאן.
בד״ה ורבנן כו׳ לאו נולד כצ״ל:
ברא״ש דשכיח הס״ד:
ר״ן בד״ה עוד כו׳ אביו ואמו בההוא כצ״ל למיחש הס״ד חכם הס״ד:
כ״מ שנאמר נצים ונצבים אינן אלא דתן כו׳. שכן מצינו בדתן ואבירם בעדת קרח אשר הצו גו׳ וכתיב שם יצאו נצבים גו׳ נימא נמי הא דכתיב פ׳ שמות שני עברים נצים גו׳ ויפגעו את משה ואהרן נצבים גו׳ נימא נמי דתן ואבירם היו והם אשר נאמר עליהם כי מתו כל האנשים גו׳ שהם היו מבקשים נפשו של משה שהלשינו עליו ואמרו אליו מי שמך לאיש גו׳ וכתיב וישמע פרעה גו׳. ושאמר שירדו מנכסיהם כו׳ ואע״ג דעוד ג׳ חשובים כמת כדלקמן משמע להו דנעשו עניים כמפורש בג׳ המפרשים ובתוספות ע״ש:
רבנן מאי טעמייהו [וחכמים מה טעמם, מה ישיבו להוכחה זו]? ומשיבים: קסברי [סבורים הם]: הנהו מי מייתי [אלה, מבקשי נפשו האם מתו]? והא [והרי] אמר ר׳ יוחנן משום (בשם) ר׳ שמעון בן יוחי: כל מקום שנאמר בתורה ״נצים״ (שמות ב, יג) והם האנשים שהלשינו על משה, ו״נצבים״ האמור באלה שהתריסו כלפי משה ואהרן (שמות ה, כ), אינן אלא דתן ואבירם. משמע שהיו עדיין חיים ויצאו עם האחרים ממצרים! אלא אמר ריש לקיש: לא מתו ממש, אלא שירדו מנכסיהן ולא התחשבו עוד בדבריהם, ומשום כך יכול היה משה לשוב למצרים ואין זה בגדר ״נולד״.
The Gemara asks: And as for the Rabbis, what is their reason for not accepting this proof? The Gemara answers: They hold: These people who were seeking Moses’ life, had they indeed died? But Rabbi Yoḥanan said in the name of Rabbi Shimon ben Yoḥai: Wherever it is stated in the Torah the term striving (Exodus 2:13), in reference to the men who slandered Moses, or standing (Exodus 5:20), in reference to those who complained against Moses and Aaron, they are none other than Dathan and Abiram. Dathan and Abiram were alive during the rebellion of Korah, which occurred years later, so they could not have been dead when God instructed Moses to return to Egypt. Rather, Reish Lakish said: They did not literally die, but the verse means that they lost their property and their status in the community, which meant their opinions were no longer granted credibility, and consequently, Moses could safely return to Egypt. Such a turn of events is not considered to be a new circumstance.
מיוחס לרש״יתוספותרשב״אבית הבחירה למאיריפירוש רא״שר״ןשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותמהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) אריב״ל כׇּל אָדָם שֶׁאֵין לוֹ בָּנִים חָשׁוּב כְּמֵת שֶׁנֶּאֱמַר {בראשית ל׳:א׳} הָבָה לִּי בָנִים וְאִם אַיִן מֵתָה אָנֹכִי וְתַנְיָא אַרְבָּעָה חֲשׁוּבִין כמת עָנִי וּמְצוֹרָע וְסוֹמֵא וּמִי שֶׁאֵין לוֹ בָּנִים עָנִי דִּכְתִיב כִּי מֵתוּ כׇּל הָאֲנָשִׁים מְצוֹרָע דִּכְתִיב {במדבר י״ב:י״ב} אַל נָא תְהִי כַּמֵּת וְסוֹמֵא דִּכְתִיב {איכה ג׳:ו׳} בְּמַחֲשַׁכִּים הוֹשִׁיבַנִי כְּמֵתֵי עוֹלָם וּמִי שֶׁאֵין לוֹ בָּנִים דִּכְתִיב הָבָה לִּי בָנִים וְאִם אַיִן מֵתָה אָנֹכִי

The Gemara relates: Rabbi Yehoshua ben Levi said: Any person who does not have children is considered like a dead person. The source is as is stated in the words Rachel said to Jacob: “Give me children, or else I am dead” (Genesis 30:1). And it was taught in a baraita: Four are considered as if they were dead: A pauper, and a leper, and a blind person, and one who has no children. A pauper, as it is written: “For all the men are dead” (Exodus 4:19). As explained above, they were not actually dead but had descended into poverty, and yet they were considered dead. A leper, as it is written that Aaron said to Moses with regard to Miriam’s leprosy: “Let her not, I pray, be as one dead” (Numbers 12:12). And a blind person, as it is written: “He has made me to dwell in dark places, as those that have been long dead” (Lamentations 3:6). And one who has no children, as it is written: “Give me children, or else I am dead” (Genesis 30:1).
מיוחס לרש״יתוספותרשב״אפירוש רא״שר״ןמהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
במחשכים הושיבני כמתי עולם – כשאדם נתון במחשך ואינו רואה חשוב כמת.
ארבעה חשובים כמתים – ונפקא מיניה למבעי עלייהו רחמי.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

עני ומצורע ומי שאין לו בנים. והנהו לא הוו מצורעים דאם עשירים היו היו יכולין להזיק למשה אע״ג דמצורעים היו ועוד דאם כן היו משולחין מן המחנה וסומין לא היו דכתיב (במדבר טז) העיני האנשים ההם תנקר ובנים היו להם דכתיב הם ובניהם [צ״ל ונשיהם ובניהם והיינו קרא פרשת קרח ט״ז פסוק כ״ז] אלא על כרחך עניים היו:
ארבעה חשובים כמת – כבר פרשתי בפרק קמא (לעיל ז׳: ד״ה שנא׳) מנלן דירדו מנכסיהם טפי מחד מהנך ארבעה.
ירושלמי ועוני לאו נולד הוא, אמר רבי זעירא העניות מצויה. ותהות לאו נולד הוא, אמר רבי אילא התהות מצויה.
שאין לו בנים חשיב כו׳ ואם אין מתה אנכי גו׳. דליכא לפרושי שאמרה ואם אין אמות אנכי מתוך צער על שאין לי בנים דא״כ לכתוב ואם אין אמות גו׳ אבל מתה הוא שם התואר ואם אין אני נקראת מתה על שאין לי בנים וק״ל:
מצורע דכתיב אל נא תהי כמת. פירש״י בחומש מה מת מטמא בביאה אן׳ מצורע כן והוא ע״פ הספרי אבל ממה שאמרו פ״ק דחולין ופרק נ״ה פי שנים ברוחך דגבי אלישע היינו שריפא צרעת נעמן שהיא שקולה כמת נראה דלענין שאין חייו חיין חשוב כמת וכן כל הנך דחשיב הכא לענין דאין חייו חיין קאמר וק״ל:
סומא דכתיב במחשכים הושיבני כמתי עולם כו׳. לכאורה בלא נר הל״ל דהיינו במחשכים הושיבני אבל מדמדמה ליה כמתי עולם משמע ליה דהיינו סומא דהוה נמי לעולם בחושך וק״ל:
אגב כך מביאים מה שאמר ר׳ יהושע בן לוי: כל אדם שאין לו בנים, חשוב כמת, וראיה לדבר שנאמר בדברי רחל ליעקב: ״הבה לי בנים ואם אין מתה אנכי״ (בראשית ל, א). ותניא [ושנויה ברייתא]: ארבעה חשובין (נחשבים) כמת: עני, ומצורע, וסומא (עיוור), ומי שאין לו בנים. עני — דכתיב [שנאמר]: ״כי מתו כל האנשים״ ולא מתו ממש אלא שירדו מנכסיהם, ונחשבים כמתים. מצורע — דכתיב [שנאמר] בדברי אהרן למשה לגבי מרים שנצטרעה: ״אל נא תהי כמת״ (במדבר יב, יב). וסומא — דכתיב [שנאמר]: ״במחשכים הושיבני כמתי עולם״ (איכה ג, ו). ומי שאין לו בנים — דכתיב [שנאמר]: ״הבה לי בנים ואם אין מתה אנכי״.
The Gemara relates: Rabbi Yehoshua ben Levi said: Any person who does not have children is considered like a dead person. The source is as is stated in the words Rachel said to Jacob: “Give me children, or else I am dead” (Genesis 30:1). And it was taught in a baraita: Four are considered as if they were dead: A pauper, and a leper, and a blind person, and one who has no children. A pauper, as it is written: “For all the men are dead” (Exodus 4:19). As explained above, they were not actually dead but had descended into poverty, and yet they were considered dead. A leper, as it is written that Aaron said to Moses with regard to Miriam’s leprosy: “Let her not, I pray, be as one dead” (Numbers 12:12). And a blind person, as it is written: “He has made me to dwell in dark places, as those that have been long dead” (Lamentations 3:6). And one who has no children, as it is written: “Give me children, or else I am dead” (Genesis 30:1).
מיוחס לרש״יתוספותרשב״אפירוש רא״שר״ןמהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

נדרים סד: – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), מיוחס לרש"י נדרים סד:, תוספות נדרים סד:, הלכות נדרים לרמב"ן נדרים סד:, רשב"א נדרים סד: – מהדורות על⁠־התורה המבוססות על מהדורות הרב מנחם מנדל גרליץ, הוצאת מכון אורייתא (כל הזכויות שמורות), בית הבחירה למאירי נדרים סד: – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), פירוש רא"ש נדרים סד:, ריטב"א נדרים סד:, ר"ן נדרים סד: – פרקים ה', ח'-ט' – מהדורת הרב ישראל אברהם גרינבוים (בהכנה) על פי כתב יד בהמ"ל 895, ברשותו האדיבה, שיטה מקובצת נדרים סד:, מהרש"א חידושי הלכות נדרים סד:, מהרש"א חידושי אגדות נדרים סד:, פירוש הרב שטיינזלץ נדרים סד:

Nedarim 64b – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Attributed to Rashi Nedarim 64b, Tosafot Nedarim 64b, Hilkhot Nedarim LaRamban Nedarim 64b, Rashba Nedarim 64b, Meiri Nedarim 64b, Peirush HaRosh Nedarim 64b, Ritva Nedarim 64b, Ran Nedarim 64b, Shitah Mekubetzet Nedarim 64b, Maharsha Chidushei Halakhot Nedarim 64b, Maharsha Chidushei Aggadot Nedarim 64b, Steinsaltz Commentary Nedarim 64b

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144