×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) דְּלָא מָצְיָא אָמְרָה לֵיהּ נִסְתַּחֲפָה שָׂדֵהוּ כִּי תִּיבְּעֵי לָךְ שֶׁלֹּא בִּשְׁעַת וִוסְתָּהּ מַאי כֵּיוָן דְּלָא בִּשְׁעַת וִוסְתָּהּ הָוְיָא מָצְיָא אָמְרָה לֵיהּ נִסְתַּחֲפָה שָׂדֵהוּ אוֹ דִלְמָא כֵּיוָן דְּאִיכָּא נְשֵׁי דְּקָא מְשַׁנְּיָיא וִוסְתַּיְיהוּ כִּשְׁעַת וִוסְתָּהּ דָּמֵי.
as it is clear that she cannot say to him that his field was inundated. Here, the circumstances were avoidable, and postponement of the wedding is attributable to her. When you should raise a dilemma is in a case where menstruation began not at the time of her set period. What is the ruling there? Since it is not the time of her set period, it is comparable to the case of her illness, and she can say to him that his field was inundated. Or, perhaps since there are some women whose set period changes, it is avoidable, and its legal status is like menstruation at the time of her set period, and postponement of the wedding is attributable to her.
ר״י מיגשתוספותרשב״אמהרש״א חידושי הלכותהפלאהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםעודהכל
1דאי מרישא ה״א ההוא כשמת בתוך זמנו כגון שכתוב בו חדש או שנה דתו ליכא למימר זמנו של שטר מוכיח עליו אבל מסופה ממשנה יתירא שמעינן דאפילו בלאו הכי נמי לית לן דר׳ יוסי כלל.
1. פיסקה זו מובאת בשטמ״ק בשם הר״י מיגש.
מציא אמרה ליה נסתחפה שדהו – ואינו יכול לטעון דאדרבה מזלה גרם דכיון דלא מיפקדא אפריה ורביה לא מיענשא כדאמרינן בהבא על יבמתו (יבמות דף סד:) ועוד דהאשה היא שדה של הבעל ואין הבעל שדה שלה.⁠1
1. בדפוס וילנא מופיע כאן תוס׳ ד״ה ״לפיכך חלה הוא״. ד״ה זה מופיע במהדורתנו בדף ב׳.
1[נסתחפה שדהו. איכא דמקשי (הרמב״ן), דהא גבי קטלנית דמזלה גרים. ולאו מילתא היא, דהתם בקטלה דבעל תליה בדידה, דטב למיתב טן דו מלמיתב ארמלו, אבל הכא לענין פריה ורביה, כל עכובא דאתי מחמתיה אתי, דאיהו הוא דמפקד אפריה ורביה.]
1. קטע זה הובא בשטמ״ק בשם הרשב״א, אך הוא חסר בכ״י של הרשב״א, והוא מופיע בריטב״א.
בפרש״י בד״ה מת הוא דאינו גט משום דאין גט לאחר מיתה כו׳ ניתני חלה וכ״ש מת שאין אונס גדול כו׳ עכ״ל וכה״ג כתבו התוס׳ אין לדקדק על דבריהם. מאי קאמר ליתני חלה וכ״ש מת דהא במת בכה״ג בתנאי דאם לא באתי כו׳ בלאו הכי אינו גט משום דאין גט לאחר מיתה די״ל דאיכא לקיומי במעכשיו דאין זה גט לאחר מיתה דהא למפרע מעכשיו מגורשת ואפ״ה אינו גט משום דיש אונס בגיטין במת מכל שכן בחלה ובזה יתיישב נמי מה שכתבו התוספות בזה דהשתא אכתי לא אסיק אדעתיה למימר ניחא ליה דלא תפול קמי יבם ומה בכך דאי נמי אסיק אדעתיה למימר הכי ולא הוה מת מכ״ש דחלה הא מ״מ אינו גט משום דאין גט לאחר מיתה די״ל במעכשיו איכא נפקותא דאי הוה אסיק אדעתיה למימר לא ניחא ליה דתפול קמי יבם לא הוה מת מכ״ש דחלה והוה גט ואע״ג דבהדיא תנא בסיפא גבי מעכשיו דהוי גט לא נחית השתא למידק מידי מסיפא ודו״ק היטב:
תוס׳ בד״ה לפיכך חלה כו׳ די״ל דארוסתו אגידה ביה טפי מיבמתו כו׳ עכ״ל ואין לדקדק דהא לדבריהם נמי אית לן למימר הך סברא דארוסתו אגידה ביה טפי דאל״כ מאי קמיבעיא ליה הכא בארוסתו תפשוט ליה מההוא דיבם דדוקא עמד בדין אבל לא עמד לא די״ל דלפום דקמבעיא ליה הכא ה״נ דהכי קמבעיא ליה אי איכא לפלוגי בין עמד בדין ובין לא עמד בדין ודוקא נקט התם עמד בדין ואי ליכא לפלוגי ולאו דוקא נקט התם עמד בדין ואין לדקדק נמי לדברי התוס׳ רב אשי אמאי לא מוקי לה באונס דחלה הוא ולאחר שהגיע זמן דהא כיון דע״כ לא נישאו איידי קתני ניחא ליה לאוקמא בפשיטות בלא חלה כלל דחלה נמי דחייב ליתן לה משום דלא חולה היה בהגעת זמן הוא וק״ל:
בד״ה ודלמא כו׳ ואתא לאשמועינן תרוייהו דיש אונס ואין גט כו׳ עכ״ל משום דלפי סברתו דהשתא גט זה פסול מתרי טעמי דהיינו משום דיש אונס ומשום דאין גט לאחר מיתה וכיון דהתנא ודאי דינא אתי לאשמועינן ואנן חד מינייהו נמי לא שמעינן מיניה דבכל חד וחד מינייהו איכא למימר דלא מטעם זה פסול אלא מאידך טעמא ולא ה״ל למיתני הך בבא כלל דאית ביה תרי פסולי ולא שמעינן מיניה מאיזה טעם הוא פסול וקאמרי דשפיר שמעינן מיניה תרוייהו דאי יש אונס גרידא אתא כו׳ ומיהו למאי דמסיק לאפוקי מרבותינו ודאי לא שמעינן הך דיש אונס כלל אלא הך דאין גט לאחר מיתה גרידא ודו״ק:
תוס׳ בד״ה מצי אמר ליה וכו׳ ועוד דהאשה וכו׳. הקשה הרא״ה ז״ל דהא בקטלנית למאן דאמר מזל גורם תלינן בדידה. ולא הבנתי קושיתו דהתם כיון שמוחזקת בג׳ אנשים ע״כ היא גורמת אבל מסתמא תלינן בדידיה כמ״ש התוס׳. ובאמת לענין רואה דם מחמת תשמיש בג׳ פעמים תלינן במזל דידיה ואמרינן נסתחפה שדהו כדאיתא באה״ע סימן קי״ז:

אונס בגיטין

ציון א (ב, ב).
גמרא. אמר רבא: ולענין גיטין אינו כן. אלמא קסבר רבא: אין אונס בגיטין...איכא דאמרי, אמר רבא: וכן לענין גיטין. אלמא קסבר רבא: יש אונס בגיטין.
התנה עליה שיהיה גט אם לא בא עד שלשים יום למדינה זו, והיה בא בדרך בתוך שלשים יום וחלה, או עכבו נהר, ולא בא עד אחר שלשים יום - הרי זה גט, אפילו עומד וצווח ׳הריני אנוס׳, שאין אונס בגיטין, ואף על פי שגילה דעתו שאין רצונו לגרש.(רמב״ם גירושין ט, ח)
אמר לה ׳הרי זה גיטך אם לא אבא בתוך שלשים יום׳, או שאמר ׳על מנת שלא אבא בתוך שלשים יום׳, והיה בא בדרך בתוך שלשים יום וחלה, או עכבו נהר, ולא בא עד אחר שלשים יום - הרי זה גט, אפילו עומד וצווח ׳הריני אנוס׳, שאין אונס בגיטין, ואף על פי שגילה דעתו שאין רצונו לגרש, כיון שלא התנה ׳חוץ מאם יקראני אונס׳. אבל אונס דלא שכיח כלל, כגון אכלו ארי או הכישו נחש או נפל הבית עליו - לא אסיק אדעתיה להתנות עליו, ומבטל הגט והיא זקוקה ליבם, ושביה הוי אונס דשכיח, ואינו מבטל הגט, מדלא התנה.(שו״ע אבן העזר קמד, א)

א. פסיקת ההלכה בסוגים השונים של אונס.

בגמרא יש שתי לשונות בשם רבא, אם בגיטין מועילה טענת אונס לבטל את הגט, כשנאנס ולא עמד בתנאי שנקבע על ידו לחלות הגט.
להלכה מביאים התוספות (ד״ה איכא דאמרי) את פסיקת רבינו חננאל שהלכה כלשון הראשונה שאין אונס בגיטין, על פי הגמרא במסכת גיטין (לד, א) שנוקטת כאפשרות זאת בסתם ללא מחלוקת. התוספות מוסיפים שכך נראה גם מהגמרא בסוגייתנו שמביאה ראיות ללשון הראשונה ומקשה מהן על הלשון השניה, ואין לסמוך על התירוצים הדחוקים.
התוספות מקשים על הפסיקה הזו מסוגיה אחרת במסכת גיטין (עג, א), ממנה עולה שיש טענת אונס. מתוך כך מסיק ר״י שיש שלושה סוגים של אונס. סוג אחד הוא של אונס שאינו שכיח כלל, כגון שנפל עליו הבית או שנשכו נחש, בו כולם מודים שיש טענת אונס לבטל את הגט, ואין לחוש בו לתקלה כל שהיא אצל צנועות או אצל פרוצות, שאף הן אינן מעלות על דעתן שיתרחש אונס כזה. הסוג השני הוא כשנאנס על ידי מחלה, ובזה נחלקו שתי הלשונות בסוגייתנו, והסוג השלישי הוא של אונס שכיח, כגון שהפסיקו הנהר ולא יכל לבא, לגביו מבואר בסוגייתנו שהכל מודים שאין טענת אונס מפני שהיה צריך להתנות על כך מראש, שאם תהיה תקלה כזו לא יחול הגט, וכיון שלא התנה - אין לו עכשיו טענת אונס. כדבריו כותבים הרשב״א, הרא״ה, הריטב״א, הרא״ש (סי׳ ב) ורבינו קרשקש.
התוספות במסכת גיטין (שם ד״ה איתיביה) מוסיפים בשם ר״י שניתן להסביר שם את הסוגיה בדרך אחרת, שהגט לא חל מסיבה אחרת ולא מחמת טענת אונס, וממילא יוצא שתמיד אין אונס בגיטין, גם באונס שאינו שכיח, ולכך מסכים גם המאירי בסוגייתנו. אולם התוספות בסוגייתנו דוחים את ההסבר הזה.
המאירי מביא דעה לפיה הלכה כלשון השניה שיש אונס בגיטין, כפי שבדרך כלל פוסקים כשיש שתי לשונות, וכן מביא המרדכי בגיטין (סי׳ שס) בשם גאון, אך מדבריו משמע שפוסק כלשון זו רק לחומרא. אולם המאירי עצמו, וכן שאר המפרשים והפוסקים, מסכימים לפסיקת רבינו חננאל שהלכה כלשון הראשונה.
בתוספתא בגיטין (פ״ה, ב) ובירושלמי בגיטין (פ״ז ה״ד) מובא שהמתנה ׳הרי זה גיטך מהיום אם לא עמדתי מחולי זה׳ ונפל עליו בית או שנשכו נחש - הרי זה גט, מפני שלא עמד מאותו החולי, ומשמע שאין טענת אונס בגיטין גם באונס שאינו שכיח. אכן הרא״ש במסכת גיטין (פ״ו סי׳ ד) מביא שרבינו חננאל פוסק כמשמעות הירושלמי, ותמה עליו שזה נוגד את מה שנראה מהבבלי בגיטין שבאונס שאינו שכיח יש טענת אונס.
הרמב״ם בהלכה שלפנינו פוסק שאין אונס בגיטין, אולם בהלכה יח הוא כותב לגבי המתנה ׳אם לא אעמוד מחולי זה׳ ונפל עליו הבית שהאשה ספק מגורשת, שלא כפי שכותבים התוספות שבאונס שאינו שכיח כולם מודים שיש טענת אונס. המאירי והמגיד משנה מסבירים שגם הרמב״ם מסכים להבחנות בין הסוגים, אלא שמפרש שהגמרא בגיטין עצמה מתכוונת לומר שיש ספק באונס שאינו שכיח. בדרך אחרת מסביר הרא״ש (שם) שהרמב״ם מסתפק אם לפסוק כבבלי או כירושלמי, כלומר כבבלי שסובר שיש טענת אונס בדבר שאינו שכיח, או כירושלמי שאין טענת אונס גם בזה.
השלחן ערוך מחלק בפירוש בין אונס שכיח לבין אונס שאינו שכיח, שבזה יש טענת אונס, אולם בסימן קמה, ו הוא כותב כדברי הרמב״ם לגבי האומר ׳אם לא אעמוד מחולי זה׳, שהרי זו ספק מגורשת, ומקשה שם הבית שמואל (סק״י) שדבריו סותרים את פסיקתו בהלכה שלפנינו שבאונס שאינו שכיח יש טענה גמורה של אונס.

ב. אונס בידי שמים ובידי אדם.

המרדכי (שם) כותב בשם ריב״ן שאפילו באונס שהוא בידי שמים אין אונס בגיטין, אבל בשם ספר המקצועות הוא כותב שבאונס בידי שמים יש אונס, ורק כשהאונס בידי אדם אין אונס, וכותב שכך פוסקים בשתי ישיבות. המרדכי מיישב על פי חילוק זה את הסתירה בין הסוגיות, שבגיטין (שם) מדובר על מי שנשכו נחש או אכלו ארי שזהו אונס בידי שמים, ובסוגייתנו מדובר על אונס בידי אדם. אולם הבית יוסף כותב שגם בסוגייתנו מדובר על אונס בידי שמים, שהרי מדובר כשחלה, ולדעתו בעל המקצועות פוסק כלשון השניה שיש אונס בגיטין.
הסבר אחר כותב החתם סופר בחידושיו (מהדו״ב) שלפי בעל המקצועות אין כלל מחלוקת בין הלשונות בדעת רבא, אלא הראשונה עוסקת באונס בידי אדם והשניה באונס בידי שמים.
הבית יוסף כותב שלפי בעל המקצועות צריך לומר שבמעשה שמובא בגמרא באדם שלא בא בזמן מפני שהפסיקו הנהר היה זה אונס בידי אדם, שלא הזדמנה לו ספינה לעבור בה, ולא אונס בידי שמים, כגון שהנהר עלה ולא יכל לעבור בו ברגל, ולכן פסק שמואל שאין זו טענה והגט קיים.

ג. טענת אונס בקידושין.

בעל העיטור (שלישות גט דף מה, ג) כותב שנשאלה שאלה אצל ראש כלה אם יש טענת אונס בקידושין, ולא נפשטה. בשיטה מקובצת מובא הסבר לספק, אם גם בקידושין יש חשש לתקלה אצל צנועות, כגון שנתן לה קידושין ואמר לה שיחולו אם יבא בתוך שלושים יום ולא בא, שעלולות לחשוב שנאנס כשלא נאנס ולשבת עגונות מתוך הנחה מוטעית שהן מקודשות, וכן אצל פרוצות, שעלולות לחשוב שלא נאנס כשנאנס ולהנשא לאחר, או שבקידושין לא תיקנו תקנה כזו מפני שזהו דבר שאינו שכיח. גם המאירי בשם חכמי פרובינצא שיש ספק בדבר, אך הוא עצמו מקבל את דעת רבותיו שאין אונס בקידושין, מפני שגם בקידושין יש תקנת צנועות ופרוצות.
לעומתם כותבים הרא״ה ורבינו קרשקש שבקידושין יש טענת אונס ואין חוששים לתקלה אצל צנועות ופרוצות. הם מסבירים שגם בגיטין אין טענת אונס רק כשהתנאי התקיים והטענה היא שהתקיים באונס ונחשב כאילו לא התקיים, מה שאין כן כשהתנאי לא התקיים, שגם אם לא התקיים באונס אי אפשר להחשיבו כאילו התקיים. על כן בקידושין הדיון אפשרי רק בכגון שאמר לה שהקידושין יחולו אם לא יבא ולא בא, שמעיקר הדין מקודשת ולא רק הצנועות תשבנה עגונות, ואם נאנס אכן אינה מקודשת אבל אין חשש לפרוצות מפני שלא תתקבל טענתה שנאנס כשלא ידוע על כך.
גם הריטב״א כותב שאם התנאי לא התקיים באונס - הגט בטל, ולא אמרו שאין אונס בגיטין אלא כשהתנאי התקיים באונס, וכן כותב המשנה למלך (מכירה יא, א) בשם הריב״ש, אבל מההסבר המובא בשיטה מקובצת שמדבר על קידושין שאמר לה שיחולו אם יבא ולא בא, מוכח שגם כשהתנאי לא התקיים באונס אין טענת אונס בגיטין.
בירושלמי (גיטין פ״ז ה״י) נחלקו רבי יוחנן וריש לקיש לגבי המקדש על תנאי שאם לא יכנוס עד יום פלוני לא יהיו קידושיו קידושין, ונאנס ולא כנס, שלדעת רבי יוחנן אינה מקודשת, ואינו נחשב כאילו עשה מעשה וכנסה, ולדעת ריש לקיש נחשב כאילו עשה, והקידושין חלים. הר״ן במסכת קידושין (דף כה, א בדפי הרי״ף) מסביר שלדעת רבי יוחנן האשה אינה מסכימה להתקדש אלא אם כן יתקיים התנאי ממש בפועל, שיבוא ויכנוס, ואין זה דומה לאונס בגיטין שדעתו לגרש רק אם יעבור על התנאי ברצון ולא באונס.
לפי זה כותב החתם סופר בתשובה (חו״מ סי׳ א) שרק בכגון זה שהתנאי לטובתה סובר רבי יוחנן שאין טענת אונס, אבל כשמתנה תנאים אחרים - יתכן שיש טענת אונס בקידושין, ולכן בעל העיטור מסתפק ואינו פושט את הספק על פי דברי רבי יוחנן בירושלמי.
נראה איפוא שגם הר״ן סובר שבגיטין אין טענת אונס אפילו כשהתנאי לא התקיים, שכן לפי הרא״ה ורבינו קרשקש ניתן להסביר את דברי רבי יוחנן בירושלמי בפשטות, שהקידושין אינם חלים מפני שהתנאי לא התקיים, ובאופן זה אין הבדל בין קידושין לבין גיטין.
בעל ספר דורות הראשונים (ח״ו עמ׳ 136) מסביר באופן אחר מדוע אי אפשר לפשוט את הספק מדברי הירושלמי, שבירושלמי עוסקים בעיקר הדין אם מי שנאנס ולא עשה נחשב כמי שעשה, והספק של בעל העיטור הוא אם תיקנו תקנה מיוחדת בקידושין כמו שתיקנו בגיטין, או שתיקנו רק בגיטין שאינם תלויים בה, ולא בקידושין שבידה להתנות מתחילה מה שתרצה ויכולה למנוע מראש מצב של עיגון.
ציון ג.
עיין בירור הלכה לגיטין עב, א ציון ב.
ציון ד.
עיין בירור הלכה לגיטין עו, ב ציון א-ג.
דלא מציא אמרה ליה [שאינה יכולה לומר לו] ״נסתחפה שדהו״, כי הדבר אינו בגדר אונס, אלא דרכה הוא, והרי זה נחשב שבגללה נדחה זמן הנישואין. כי תיבעי [כאשר תישאל] לך שאלה זו — הרי זה כאשר פירסה נידה שלא בשעת ווסתה, מאי [מה] הדין? האם נאמר כיון שלא בשעת ווסתה הויא [היתה הנידות] הריהי כמחלה, ולכן מציא אמרה ליה [ויכולה לומר לו] ״נסתחפה שדהו״, או דלמא [שמא] כיון דאיכא נשי דקא משנייא ווסתייהו [שיש נשים שמשנות את ווסתן] מזמן לזמן — אין זה אונס גמור וכשעת ווסתה דמי [נחשב] הדבר, ובגללה נדחה זמן הנישואין.
as it is clear that she cannot say to him that his field was inundated. Here, the circumstances were avoidable, and postponement of the wedding is attributable to her. When you should raise a dilemma is in a case where menstruation began not at the time of her set period. What is the ruling there? Since it is not the time of her set period, it is comparable to the case of her illness, and she can say to him that his field was inundated. Or, perhaps since there are some women whose set period changes, it is avoidable, and its legal status is like menstruation at the time of her set period, and postponement of the wedding is attributable to her.
מאמרים באתר אסיף
ר״י מיגשתוספותרשב״אמהרש״א חידושי הלכותהפלאהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםהכל
 
(2) פָּשֵׁיט רַב אַחַאי הִגִּיעַ זְמַן וְלֹא נִישְּׂאוּ אוֹכְלוֹת מִשֶּׁלּוֹ וְאוֹכְלוֹת בִּתְרוּמָה לֹא נָשְׂאוּ לָא קָתָנֵי אֶלָּא לֹא נִישְּׂאוּ.

Rav Aḥai resolved these dilemmas through a careful reading of the mishna: If the time arrived and they were not married, the brides are entitled to eat from his food and eat teruma. It doesn’t teach: And the grooms didn’t marry, in the active form. Rather, it teaches: And the brides were not married, in the passive form.
רש״יר״י מיגשתוספותרשב״ארא״הריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהשיטה מקובצתגליון הש״ס לרע״אבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
פשיט רב אחאי – הך בעיא ממתניתין דקתני לא נישאו ולא קתני לא נשאו דלישתמע שהבעלים מעכבים.
אלא לא נישאו – הן לבעלים תלה העכבה בנשים.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

פשיט רב אחאי – לא כמו שפירש רשב״ם דהיינו רב אחאי גאון שעשה שאלתות והיה בסוף כל האמוראים ולכך משנה לשונו בכל הש״ס פריך רב אחאי פשיט רב אחאי שהרי כאן רב אשי עונה על דבריו אלא אומר רבינו תם שהוא אמורא וכל אמורא היה תופס לשונו כמו מגדף בה ר׳ אבהו (סנהדרין ג:) תהי בה ר׳ יוחנן (ב״ק קיב:) לייט עלה אביי (ברכות כט.).
לא נשאו לא קתני אלא לא נישאו – מקובלין היו כך לקרות לא נישאו ועוד דאי לא נשאו אאנשים קאי ה״ל למימר נמי בלשון רבים ואוכלות משלהם.
אלא לא נישאו – פירוש דמשמע נמי דמעכבי אינהי אבל אין לומר דמשמע דוקא דמעכבי אינהי אבל לא אינהו מדקאמר לעולם דמעכבי אינהו ואיידי דתנא רישא בדידהי כו׳ דמשום איידי אין לשנות טעות בסיפא.
לא נשאו לא קתני אלא לא נישאו. מסתברא דהכי פירושה לא נישאו לא קתני, מדלא תני אוכלות משלהם, או לא נישאו אוכלות משלו, אלא על כרחך לא נשאו קאמר, כלומר, אם לא נשאו הן לו אוכלות משלו. אי נמי יש לומר שכן היו רגילין לשנות בבית המדרש, נשאו בחירק ולא נשאו בקמץ, ואף על פי שבין נָשְׁאו לְנִשְׁאו אין הבדל והיכר בכתיבתן, מכל מקום סומכין היו על רגילות הקריאה.⁠א ודכוותה אמרינן בנדרים פרק אין בין המודר בראשו (נדרים לה.) אמר רב אשי דיקא נמי דקתני שניתנה לו ולא קתני שנתנה לו, ואין בין ניתנה לו לנתנה לו שום הפרש רק בקריאתן לבד.
א. עי׳ גליון הש״ס.
לא נשאו לא קתני – כלומר דאם כן ה״ל למיתני אוכל׳ משלהם.
(2-3) לא נישאו לא קתני אלא לא נשאו – וא״ת וכי נקוד הוא דדילמא לא נישאו קתני ותירץ ר״י ז״ל דכיון דגבי בעל לא קתני רישא אלא לשון יחיד כדקתני כך נותנין לאיש הוה ליה למיתני הגיע זמן ולא נשא וא״ת הכי הוה ליה למימר לא נשאו ויש לומר דאה״נ קאמר דעל כרחך האי לישנא דמתניתין לא מגרש לא נישאו אלא לא נשאו ורבי יחיאל פי׳ דדייק ליה מדקתני אוכלת משלו דאי לא נישאו קתני כיון דבדידיה קאי ונקיט ליה בלשון רבים הוה ליה למימר אוכלת משלהם אבל וודאי לאשמועינן דלא נשאו ובדידהו מיירי דחיק נפשיה ולא קחני משלהם וקתני אוכלת משלו כלומר אוכלת כל אחת ואחת מבעלה. אלא לאו דאיתניס כי האי גוונא פי׳ כגון שחלתה היא או שפרסה נדה וכל שכן שחלה הוא.
רש״י בד״ה זמנו כו׳ ואם לא כתב כו׳ כצ״ל:
לא נשאו לא קתני אלא לא נישאו. ויש מקשים מנא ידעינן דלא קתני נשאו דלא נשאו נמי דכתב בלא יו״ד אם כן מצינו למקרי לא נשאו כמו לא נישאו ומתרצין מדקתני אוכלות [משלו ואי קתני לא נשאו א״כ בבעלים איירי א״כ הוה ליה למיתני מאכילין אותן] משלהן ול״נ דאינו קשה דהא לא היה להם כתיבת תורה שבעל פה וגורסין על פי הקבלה והיה ידוע להם האיך קבלו הקריאה. לשון הרא״ש ז״ל:
וז״ל הרשב״א ז״ל לא נשאו לא קתני כו׳. מסתברא דהכי פירושא לא נשאו לא קתני מדלא תני אוכלות משלהן או לא נשא אוכלות משלו אלא על כרחך לא נשאו קאמר כלומר אם לא נישאו הן לו אוכלות משלו. אי נמי יש לומר שכן היו רגילין לשנות בבהמ״ד נשאו בחיר״ק ולא נשאו בקמץ ואף על פי שבין נשאו לנשאו אין הבדל והיכר בכתיבתן מכל מקום סומכין היו על רגילות הקריאה ודכותה אמרינן בנדרים פרק אין בין המודר בראשו [לה א׳] אמר רב אשי דיקא נמי דקתני שניתנה לו ולא קתני שנתנה לו ואין בין נתנה לו לנתנה לו שום הפרש רק בקריאתן לבד. ע״כ:
וז״ל הריטב״א ז״ל לא נשאו לא קתני וכו׳. ואם תאמר וכי נקוד הוא דילמא לא נשאו קתני. ותירץ ר״י ז״ל דכיון דלגבי בעל לא קתני רישא אלא לשון יחיד דקתני כך נותנין לאיש ה״ל למתני ולא נשא. ואם תאמר אם כן ה״ל הכי למימר לא נשא לא קתני אלא לא נשאו. ויש לומר דה״ק ע״כ האי לישנא דמתני׳ לא מתני לא נשאו אלא לא נישאו. ור׳ יחיאל פי׳ דדייק מדקתני אוכלות משלו דאי לא נשאו קתני כיון דבדידהו קאי ונקיט להון בלשון רבים הוה ליה למימר אוכלות משלהן אלא ודאי לאשמועינן דבדידהו מיירי ולא נישאו קתני ודחיק נפשיה ולא קתני משלהם וקתני אוכלות משלו כלומר אוכלות כל אחת ואחת משל בעלה. ע״כ:
וז״ל תלמיד הרשב״א ז״ל נשאו דמשמע שאף על פי שהעכבה מחמתן אוכלות משלו שאם אתה אומר שאינו מעלה לה מזונות אלא כשהעכבה מחמתו כך היה לו לשנות לא נשאו אוכלות משלהן או לא נשא אוכלות משלו ואמאי נקט לא נשאו בלשון רבים ואוכלות משלו בלשון יחיד אלא שמע מינה שאף על פי שהעכבה מחמתן אוכלות משלו. ע״כ:
תוס׳ ד״ה לא נשאו וכו׳ מקובלין היו כך. וכן בנדרים דף לה ע״א בר״ן ד״ה דיקא נמי:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

שאלות אלה פשיט [פתר] רב אחאי מדיוק לשון המשנה: הגיע זמן ולא נישאואוכלות משלו ואוכלות בתרומה. ״לא נשאו הארוסים ״לא קתני [שנה], אלא ״לא נישאו״.
Rav Aḥai resolved these dilemmas through a careful reading of the mishna: If the time arrived and they were not married, the brides are entitled to eat from his food and eat teruma. It doesn’t teach: And the grooms didn’t marry, in the active form. Rather, it teaches: And the brides were not married, in the passive form.
רש״יר״י מיגשתוספותרשב״ארא״הריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהשיטה מקובצתגליון הש״ס לרע״אבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) הֵיכִי דָמֵי אִי דְּקָא מְעַכְּבָן אִינְהִי אַמַּאי אוֹכְלוֹת מִשֶּׁלּוֹ וְאוֹכְלוֹת בִּתְרוּמָה אֶלָּא לָאו דְּאִיתְּנִיס כִּי הַאי גַוְונָא וְקָתָנֵי אוֹכְלוֹת מִשֶּׁלּוֹ וְאוֹכְלוֹת בִּתְרוּמָה.

The Gemara asks: What are the circumstances described in the phrase: They were not married? If the brides postpone the marriage, why do they eat from his food and eat teruma? Rather, is it not referring to a case where they were compelled by circumstances beyond their control in that manner, e.g., the bride falling ill or beginning to menstruate, and it teaches: The brides eat from his food and eat teruma, and his bad fortune is responsible for his situation.
ר״י מיגשרשב״אריטב״אשיטה מקובצתבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אלא לאו דאתניס כי האי גוונא. ופשוט מינה מיהא חדא דהיינו חלתה היא [מעלה לה מזונות. א״נ כיון דאמר אם תמצי לומר תפשוט תרתי קמייתא] ואנן לא פשטינן, דתפסת מרובה לא תפסת.
[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 2]

היכי דמי אי דקא מעכבן אינהי בלא אונס אמאי אוכלות משלו אלא לאו דאיתניס כה״ג וכו׳. ותפשוט מיהא לחלתה היא ולא יותר דתפסת מרובה לא תפסת. תלמיד הרשב״א ז״ל:
וכן כתב הרשב״א ז״ל לעצמו בחדושיו וז״ל אלא לאו דאתניס כה״ג ופשוט מיהא דחלתה היא מעלה לה מזונות אי נמי כיון דאמר אם תמצא לומר אפשוט תרתי קמייתא ע״כ. ואתיא הך כמאן דלא פסיק באת״ל אבל לדעת הרמב״ם ז״ל והגאונים ז״ל דפסקו ככל את״ל שבתלמוד מאי פשיט רב אחאי והא עיקר בעיא דפרסה נדה לא פשיט ואינך בעיי הכי פשיט לה תלמודא דקאמר ואת״ל וכו׳:
והריטב״א ז״ל כתב וז״ל אלא לאו דאיתניס כה״ג פי׳ כגון שחלתה או שפרסה נדה וכל שכן שחלה הוא ע״כ. וצ״ע היכי פשיט פירסה נדה בשלמא אשיטת התוספות שפירשו נסתחפה שדהו מזלך גרם וכשפירסה נדה בשעת וסתה לא מציא אמרה ליה הכין משום דהיינו אורחא ובלא בשעת וסתה מבעיא לן אי מצי אמרה הכין כיון דאיכא נשי דקא משניין וסתייהו מיהו מכל מקום אונס הויא הילכך איכא למימר דפשיט שפיר אבל לשיטת רש״י ז״ל דכי קאמר נסתחפה שדהו לאו היינו טעמא לעיקר הדין דהוא הדין נימא מזלו גרם ויעלה לה מזונות דאדרבא נימא הוא מזלה גרם כיון דחלתה וכדכתיבנא לעיל אלא עיקר הטעם משום דכבר הגיע הזמן ואנוסה היא ולכך יעלה לה מזונות נמצא האונס לחובתו ופסידא דידיה הוא ומעתה הוה ליה כשדה שלו שנסתחפה וכדפריש הרמב״ן והרא״ה ז״ל וכדכתיבנא לעיל הילכך פירסה נדה בשעת וסתה לאו אנוסה מיקרי דהוה ליה לאקדומי ומנסב הילכך לא מציא אמרה נסתחפה שדהו וכשפירסה נדה שלא בשעת וסתה מבעיא לן אי מיקרי אנוסה כיון דאיכא נשי דקא משניין וסתייהו וכיון שכן היכי פשיט רב אחאי דהא היכא דאיתניס קאמר ואילו פירסה נדה שלא בשעת וסתה מבעיא לן אי מקרי אונס אי לא והוה מצינן לפרושי דלשיטת רש״י ז״ל משום הכי היכא שפרסה נדה בשעת וסתה לא מציא אמרה נסתחפה שדך משום דלא הגיע הזמן מיקרי כיון שפירסה נדה בשעת וסתה ובאותו הפרק הגיע הזמן הוה ליה כמי שלא הגיע הזמן וכשפירסה נדה שלא בשעת וסתה מבעיא לן אי מקרי הגיע הזמן ושוב נאנסה כיון דפירסה נדה שלא בשעת וסתה או דילמא אין לחלק ולא הגיע הזמן מיקרי כיון דאיכא נשי דקא משניין וסתייהו ומיהו מכל מקום אונס מיקרי ושפיר פשיט רב אחאי. אי נמי דהכי פשיט רב אחאי כיון דקתני ולא נישאו דמשמע דאינהו מעכבי בלי שום אונס והא ודאי לא אפשר דאם כן אמאי אוכלות משלו מיהו מכל מקום מדאפקיה התנא בלשון כהאי לישנא ותלה העכבה בנשים אפי׳ אונס כל דהו סגי מעתה תפשוט אפילו פרסה נדה שלא בשעת וסתה. ואם תאמר אם כן פליג רב אחאי אפשיטותיה דתלמודא דלעיל דלפי זה נימא אפילו פירסה נדה בשעת וסתה כיון דאפקיה תנא בלשון נישאו דמשמע דאינהו מעכבי במזיד והא לא אפשר כדקאמר תלמודא הילכך נימא מיהא דאפילו פירסה נדה בשעת וסתה דמכל מקום לא מיעכבא במזיד וכיון שכן פליג רב אחאי אפשיטותיה דתלמודא דלעיל ואילו תלמודא קאמר פשיט רב אחאי לאו דפליג אמאי דפשיטא ליה תלמודא ועוד דרב אחאי נקט דאיתניס וכה״ג לא הוי אונס כלל. ויש לומר דלא נישאו לא משמע דקא מעכבן אינהו במזיד דהא פרישנא לעיל דלא נישאו לחובה קאמר ואפשר דמחמתן לא נכנסו לחופה או מחמת הבעל. וכן כתב הרשב״א ז״ל דנישאו לא משמע אלא שאינן נשואות ומשמע שאינן נשואות או מחמתן או מחמת הבעל וכן כתבו התוספות ועוד נכתוב בזה בס״ד אלא מדלא קתני לא נשאו דלישתמע שהבעלים מעכבים ונקט נישאו דמשמע שלא נישאו הן לבעלים תלה העכבה בנשים פי׳ אין כאן אלא תליית עכבה בנשים דהיינו דמחמתן לא נישאו ולאו דאינהו מעכבי בלי אונס אלמא כל דאתניס כה״ג אפילו פירסה נדה שלא בשעת וסתה אוכלות משלו ומיהו פירסה נדה בשעת וסתה דאין כאן כלל אונס אף על גב דלא מעכבן אינהי במזיד אין סברא שיהו אוכלות משלו ואפשר דכי קאמר תלמודא אי דקא מעכבן אינהי וכו׳ לא בעי למימר דקא מעכבן אינהי במזיד דאי הכי פשיטא ולא היה צריך הדבר לאמרו אלא הא קא משמע לן דקא מעכבן אינהי בלי אונס כגון פירסה נדה בשעת וסתה כנ״ל. וזהו שכתב רש״י ז״ל פשיט רב אחאי. הך בעיא ממתני׳ דקתני לא נישאו ולא קתני נשאו משמע שהדמים מעכבים. אלא לא נישאו. הן לבעלים תלה העכבה בנשים. ע״כ. פי׳ רב אחאי פשיט כולא הך בעיא דלעיל ואפילו פירסה נדה שלא בשעת וסתה מיהו לא קאי אפשיטותיה דתלמודא דפירסה נדה בשעת וסתה וחלה נמי בעי לאפשוטי ואף על גב דהא קאמר תלמודא לעיל ואם תמצא לומר כו׳ מכל מקום בעי לפשוט ממתני׳ מיהו מאי דפשיטא ליה לתלמודא לעיל בפירסה נדה בשעת וסתה בדוכתיה קאי והיינו משום דאנן הכי קאמרינן מדלא קתני לא נשאו וכו׳ פי׳ לא נשאו משמע שהבעלים מעכבים במזיד שלא לכנוס אבל לא נישאו לא משמע שהן מעכבות במזיד כי היכי דנימא דאם כן הסברא נותנת שיהיו אוכלות משלו כד מעכבות אינהי במזיד שלא לכנוס אבל לא נישאו לכל הפחות כל שאינן מעכבות במזיד אף על גב דאין כאן אונס כלל כגון פירסה נדה בשעת וסתה בדין הוא דנימא שיהיו אוכלות משלו כיון דאפקיה תנא בהאי לישנא אלא לא נישאו לא משמע אלא תליית עכבה בנשים וכדפרישית לעיל כנ״ל:
וראיתי מי שהקשה לשיטת התוספות דלעיל מאי קא פשיט רב אחאי מהגיע זמן ולא נישאו דילמא התם מיירי בדחלתה אחר שהגיע הזמן ואינה קושיא כלל חדא דלשון הגיע זמן ולא נשאו משמע דבשעת הגעת הזמן לא נישאו ועוד אטו שביק תנא דין הגיע זמן וקתני מאי דהוה לאחר שהגיע הזמן דהוה ליה לאשמועינן מעיקרא דין עכוב כשהגיע הזמן ושוב הוה ליה לאשמועינן דין עכוב אחר שהגיע זמן ועוד אם היא עכבה במזיד בשעת הגעת הזמן אף על גב דשוב לאחר שהגיע הזמן חלתה הא ודאי דאינו מעלה לה מזונות וכיון שכן היכי כו׳ נימא דמיירי כשחלתה אחר שהגיע זמן בכדי שנדע מי הוא המעכב בשעת הגעת הזמן ועוד דהוה ליה למימר נשאו משום הגעת הזמן ולמה נקט נישאו דהא אם היא עכבה בשעת הגעת הזמן שוב אינו מעלה לה מזונות אף על גב דחלתה הילכך ודאי אין זו קושיא כלל ולא מצינן לאוקמי מתני׳ בהכי כלל דבשלמא מאי דקתני עמד בדין וברח כתבו בתספות לעיל דהיינו משום שברח או שחלה לאחר שעמד בדין שכבר נתחייב כו׳ משום דהא קתני בהדיא עמד בדין וברח כו׳ אבל מתני׳ לא מצינן לאוקמי בהכין כלל וכדכתיבנא כנ״ל:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומעתה נברר היכי דמי [כיצד בדיוק היה הדבר] שלא נישאו: אי דקא מעכבן אינהי [אם שמעכבות הן], שמשום מה אינן רוצות להינשא באותו זמן — אמאי [מדוע] אוכלות משלו ואוכלות בתרומה? הלא הן שדחו את הנישואין! אלא לאו דאיתניס כי האי גוונא [האם לא מדובר באופן שנאנסו באופן כזה], כגון שחלתה או שפירסה נידה, וקתני [ושנה שם]: אוכלות משלו ואוכלות בתרומה, שהרי זה כנסתחפה שדהו.
The Gemara asks: What are the circumstances described in the phrase: They were not married? If the brides postpone the marriage, why do they eat from his food and eat teruma? Rather, is it not referring to a case where they were compelled by circumstances beyond their control in that manner, e.g., the bride falling ill or beginning to menstruate, and it teaches: The brides eat from his food and eat teruma, and his bad fortune is responsible for his situation.
ר״י מיגשרשב״אריטב״אשיטה מקובצתבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) אָמַר רַב אָשֵׁי לְעוֹלָם אֵימָא לָךְ כׇּל אוּנְסָא לָא אָכְלָה וּדְקָא מְעַכְּבִי אִינְהוּ וּבְדִין הוּא דְּאִיבְּעִי לֵיהּ לְמִיתְנֵי לֹא נָשְׂאוּ וְאַיְּידֵי דִּתְנָא רֵישָׁא בְּדִידְהִי תְּנָא נָמֵי סֵיפָא בְּדִידְהִי.:

Rav Ashi said: Actually, I will say to you: In any case of unavoidable circumstances, whether they affect him or they affect her, she doesn’t eat from his food, and the mishna is referring to a case where grooms postpone the wedding. And by right, the tanna should have taught: They didn’t marry, which would have established that grooms caused the postponement. And since the tanna taught the first clause of the mishna cited above in terms of a bride: The Sages give a virgin twelve months, it taught the latter clause in terms of a bride. Therefore, no inference may be drawn from the formulation of the latter clause. Only if the groom postpones the wedding is he obligated to provide sustenance for the women when the time designated for the wedding arrives.
רש״יר״י מיגשרשב״ארא״הריטב״אשיטה מקובצתבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ואיידי דתנא רישא בדידהי – נותנין לבתולה שנים עשר חדש ולאלמנה שלשים יום.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

רב אשי אמר כל אונסא לא אכלה. בין דאיתנוס אינהו בין דאיתנוס אינהי דיש טענת אונס בממון, ומשנתינו דהגיע זמן ולא נשאו דמעכבי אינהו מדעת.
ואיידי דתני רישא בדידהי נותנין לבתולה שנים עשר חודש ולאלמנה שלשים יום,
תנא נמי סיפא בדידה. כלומר שלא נשאו הן ולא העיכוב מחמתם כלל ואפילו מחמת אונס דידהי דנשאו לא משמע אלא שאינן נשואות. ומשמע שאינן נשאות או מחמתן או מחמת הבעל, והכא בשלא נשאו מחמת הבעל.
אמר רב אשי לעולם כל אונסא לא אכלה, ודקא מעכבי אינהו, אלא איידי דתני רישא בדידהי, תנא סיפא נמי בדידהי – וכן הלכתא.
רב אשי אמר לעולם אימא לך כל אונסא לא אכלה ואפילו עיכוב דאונס כגון שחלה הוא ובדין הוא דלתני לא נשאו – פירש דמשמע לא נשאו במזיד ואיידי דתני רישא בדידה תני נמי סיפא בדידה וא״ת אדרבה בדידהו איירי דקתני כשם שנותנין לאשה כך נותנין לאיש וקתני בתר הכי הגיע זמן וכו׳ י״ל דמ״מ עיקר מתניתין בדידה תנא לה נותנין לבתולה וכו׳ ואח״כ בלשון תחלה כשם שנותנין לאשה וכו׳ ועיין בתוס׳ ד״ה אלא לא נשאו וא״ת וכיון דלא נשאו משמע עכובא וי״ל אע״ג דלא נשאו משמע שמעכבין אינהי שפיר איכא למשמע שלא נשאו שלא אבו הבעלים לישא אותן תוספות.
רב אשי אמר לעולם אימא לך כל אונסא לא אכלה ודקא מעכבן אינהו. כלומר כל היכא דאיכא אונסא לא אכלה ואפילו עכוב האונס מחמת הבעל כגון חלה הוא. הריטב״א ז״ל:
וכן כתב הרשב״א ז״ל רב אשי אמר כל אונסא לא אכלה בין דאיתניס אינהו בין דאיתניס אינהי דיש טענת אונס בממון ע״כ:
ובדין הוא דליתני לא נשאו. פי׳ דמשמע שלא נשאו במזיד ואיידי דתנא רישא בדידהי תנא סיפא בדידהי. ואם תאמר אדרבה בדידהו איירי דקתני כשם שנותנין לאשה כך נותנין לאיש וקתני בתר הכי הגיע זמן ולא נשאו כו׳. ויש לומר דמכל מקום עיקר מתני׳ בדידהי תני לה נותנין לבתולה ובתר הכי תני בלשון טפלה כשם שנותנין כו׳. הריטב״א ז״ל:
ורש״י ז״ל תירץ כיון דמתני׳ מיירי בבתולה ואלמנה אם כן עיקר מתניתין בדידהי וזהו שכתב ז״ל ואיידי דתנא רישא בדידהי נותנין לבתולה י״ב חדש ולאלמנה ל׳ יום ע״כ. ואם תאמר כיון דלא נשאו משמע עיכוב דידהו במזיד דוקא הא באונסא הא לא באונסא אכלה היכי קתני לא נישאו דמשמע איפכא אפילו באונסא דידהי אכלה וכי משום רישא נקיט לישנא שהוא איפוך הכוונה. וי״ל דאף על גב דלא נישאו משמע דמעכבן אינהו שפי׳ איכא למשמע שלא נשאו מפני שלא אבו הבעלים לישא אותם. הריטב״א ז״ל:
וכן כתב הרשב״א ז״ל ואיידי דתנא רישא כו׳. כלומר שלא נשאו הן ולא העכוב מחמתן כלל ואפילו מחמת אונס דידהי דנישאו לא משמע אלא שאינן נשואות ומשמע שאינן נשואות או מחמתן או מחמת הבעל והכא בשלא נשאו מחמת הבעל ע״כ. ודע דבמסכת שבת פ׳ במה אשה [סד ב׳] תנא ובלבד שלא תצא זקנה בשל ילדה וילדה בשל זקנה והקשו בשלמא זקנה בשל ילדה שבח הויא לה אלא ילדה כו׳ ותירצו כדי נסבה וכתב בעל מגיד משנה ז״ל בפי״ט מה׳ שבת דרבינו מפרש לחנם ובלא אמת נקטה תנא דברייתא ואגב גררה דזקנה בשל ילדה דודאי כו׳ ובספרים שלנו בגמרא גרסינן איידי דתנא זקנה בשל ילדה תני נמי ילדה בשל זקנה ומכל מקום פריש הרמב״ם ז״ל דמשום איידי נקט מילתא דכדי ומעתה כ״ש דמשום איידי מצי למנקט נישאו ולית כאן קושיא מעיקרא כלל ומיהו הנכון כשיטת התוספות והתם נמי במסכת שבת אינם מפרשים כפי׳ הרמב״ם ז״ל דדוחק גדול הוא לומר כן דמשום איידי לנקוט מלתא דכדי ולא אמת ומכל מקום פשיט רב אחא שפיר מדלא קתני נשאו דמשמע שהבעלים מעכבים וליכא למיטעי כלל ונקט נישאו דאיכא למיטעי אלמא דכל היכא דאיתניס בה״ג אוכלות משלו וכיוצא בזה כתבו התוספות ז״ל בפרק הזהב דף נ״ב דבור המתחיל ולא קתני עד רביעי והיינו דקאמר תלמודא לא נשאו לא קתני אלא לא נישאו אלמא דעיקר דיוקא מדלא קתני לא נשאו דאילו הוה לשון נישאו משמעותיה בהכרח דמעכבן אינהי אם כן לא הוה ליה לארוכי כולי האי ואין לך לומר דלהכי האריך כן משום דקשיא וכי נקוד הוא וכדאקשינן לעיל לכך הכריח דנישאו קתני ולא נשאו אי משום דכך היו מקובלים הקריאה ואי משום דקתני אוכלות משלו כמו שכתבו התוספות לעיל דהא ודאי ליתא אם כן הוה ליה למימר איפכא נישאו קתני ולא נשאו אלא ודאי מדקאמר הכי לא נשאו לא קתני וכו׳ אלמא דעיקר ההכרח מדלא קתני נשאו שהוא לשון פשוט ונקט לשון דאיכא למטעי וכדכתי׳ והשתא ניחא נמי דליכא למיפשט אפילו פירסה נדה בשעת וסתה דאי משמע ליה דלשון נשאו בהכרח דמעכבי אינהי אם כן אף ע״ג דאין לומר כפשוטו דאף על גב דמעכבן אינהי במזיד שיהיו אוכלות משלו מיהו מכל מקום נימא דלכל הפחות כשפרסה נדה אפילו בשעת וסתה שיהו אוכלות דהא לאו במזיד קא מעכבן ופשט לשון התנא מורה כן אלא ודאי לשון נישאו הוא לשון היולי ומשמע תרווייהו כדכתיבנא ונראה דלכאורה דמעתה אין לך לפרש אלא דכך היו מקובלים הקריאה כפי׳ ראשון של תוספות ואין ההכרח מצד מאי דקתני אוכלות משלו ולא קתני משלהן כפירוש השני של תוספות וכי מעיינת בה שפיר מתיישב אפילו כפירוש שני דוק ותשכח כנ״ל:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אמר רב אשי: אפשר לדחות ראיה זו, לעולם אימא לך [אומר לך] כי בכל אונסא [אונס], בין שלו ובין שלה, לא אכלה [אינה אוכלת בתרומה], והמקרה שמדובר בו במשנה הוא דקא מעכבי אינהו [שהם הארוסים מעכבים את הנישואין]. ובדין הוא דאיבעי ליה למיתני אכן היה צריך לשנות] בלשון ״לא נשאו״, שמשמעו שהארוסים הם המעכבים, ואולם איידי דתנא רישא בדידהי [על ידי, מכיון ששנה בתחילה בהן], כלומר, בנשים, שהן היו נושא המשפט שבמשנה, תנא נמי סיפא בדידהי [שנה גם כן בסופה בהן], אבל אין לדייק בלשון. והכוונה היא, שאם הארוסים דחו את זמן הנשואין, צריכים הם לספק מזונות לנשים.
Rav Ashi said: Actually, I will say to you: In any case of unavoidable circumstances, whether they affect him or they affect her, she doesn’t eat from his food, and the mishna is referring to a case where grooms postpone the wedding. And by right, the tanna should have taught: They didn’t marry, which would have established that grooms caused the postponement. And since the tanna taught the first clause of the mishna cited above in terms of a bride: The Sages give a virgin twelve months, it taught the latter clause in terms of a bride. Therefore, no inference may be drawn from the formulation of the latter clause. Only if the groom postpones the wedding is he obligated to provide sustenance for the women when the time designated for the wedding arrives.
רש״יר״י מיגשרשב״ארא״הריטב״אשיטה מקובצתבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) אָמַר רָבָא וּלְעִנְיַן גִּיטִּין אֵינוֹ כֵּן אאַלְמָא קָסָבַר רָבָא אֵין אוֹנֶס בְּגִיטִּין.

Rava said: And although delays caused by circumstances beyond his control exempt the groom from providing support to his betrothed at the time originally designated for the wedding, with regard to bills of divorce that is not so. Apparently, Rava maintains that unavoidable circumstances have no legal standing with regard to bills of divorce. If one stipulated that the bill of divorce will take effect only with the fulfillment of a condition, even if that condition was fulfilled due to circumstances beyond his control, the bill of divorce takes effect.
עין משפט נר מצוהרש״יר״י מיגשפסקי רי״דרשב״ארא״הבית הבחירה למאיריריטב״אשיטה מקובצתפני יהושעבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ולענין גיטין אינו כן – אלפיכך קאי דאשמעינן שעכבת האונס פוטרתו מן המזונות לענין גיטין אין טענת אונס מועלת אם נתן גט לאשתו ע״מ אם לא אבא עד זמן פלוני יהא גט [ונאנס] ולא בא הרי זה גט ואינו יכול לומר אנוס הייתי.
אלמא קסבר אין אונס בגטין – אין טענת אונס בגיטין ולקמיה מפרש טעמא.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אמר רבא ולענין גיטין אינו כן. פי׳ לענין גיטין אין טענת אונס מועלת שאם נתן גט לאשתו שאם לא אבוא עד זמן פלוני יהא גט. ונאנס ולא בא ה״ז גט ואין יכול לומר אנוס הייתי. אלמא קסבר אין אונס בגיטין. א״ד אמר רבא וכן לענין גיטין. אלמא קסבר יש אונס בגיטין. ואע״ג דקי״ל הלכה כלישנא בתרא. הכא הלכה כלישנא קמא דהכי אמרי׳ בגיטין בשמעתא קמייתא בפ׳ השולח. ההוא דא״ל אי לא נסיבנא מכאן ועד תלתין יומין להוי גיטא כי מטא יום תלתין א״ל הא טרחנא למאי נחוש לה. אי משום אונסא אין אונס בגיטין. אלמא קסבר לה לתלמודא דאין אונס בגיטין:
אלמא קסבר רבא אין טענת אונס בגיטין. מסתברא דמשום הכי קא מאריך בלישניה, לומר לך דדוקא היכא דליכא אלא טענת אונס לבד, כלומר שנתעכב דרך שתיקה מחמת אונס, אבל היכא דנאנס ונתעכב ואמר הריני מתעכב מחמת אונסי, אינו גט, ואונס זה לרבא דמבטל הגט, ולא שהאונס מבטלו אלא עכוב זה מחמת האונס לפי שגלה דעתו בגטו, ורבא הוא דאמר דגלויי דעתא בגיטא מילתא היא. והלכך מאן דאמר שאינו יכול לקיים תנאו מחמת אונסו גטו בטל וכדאמרינן התם בריש פרק השולח (גיטין לד.) ההוא דאמר להו אי לא נסיבנא עד תלתין יומין ליהוי גיטא, כי מטא תלתין יומין אמר להו הא טרחנא, אי משום אונסא אין אונס בגיטין אי משום גלויי דעתא פלוגתא דאביי ורבא היא, דאלמא כל מאן דאמר נאנסתי גלויי דעתא הוא וגטו בטל לרבא. והיא גופא קא משמע לן דאין גט לאחר מיתה אפילו במקום דאין האונס מבטלו, כגון גבי זה גיטך לאחר מיתה. אי נמי באם לא באתי מכאן ועד י״ב חודש והתנה בפירוש שלא יבטל הגט מחמת אונס מיתה.
אמר רבא ולענין גיטין אינו כן אלמא קסבר רבא אין אונס בגיטין. מנא לן לרבא הא, אלימא מהא דתנן הרי זה גיטך אם לא באתי כו׳, דלמא לעולם אימא לך חלה נמי אינו גט, והיא גופא קמ״ל דאין גט לאחר מיתה – כלומר אפילו היכא דליכא טענת אונס, כגון דליכא תנאי דקאמר זה גיטך אם מתי. וקשיא לן וממתניתין היכא שמעינן לה, דהא אתינן השתא למימר דיש אונס, וכיון דכן, מתניתין תיפוק ליה משום דיש אונס, ולעולם אימא לך יש גט לאחר מיתה. ויש מתרצים דאף על פי דנימא בעלמא דיש אונס, במיתה ודאי אמרינן דאין אונס, משום דלא ניחא ליה דתיפל קמי יבם. ודינא הוא דלהוי גט, אלא משום דאין גט לאחר מיתה. והוא הדין לחלה דאינו גט, ומשום דיש אונס. וליתה, דאכתי לא קים לן האי סברא. אבל אפשר לפרש דהכי קאמר, והיא גופא קמ״ל, מדלא תניא חלה, ותני מת, דדוקא מת, ומשום דאין גט לאחר מיתה, ואפילו בלאו טעמא דיש אונס, וכגון דאתני בהדי׳.
והא דאמרינן דילמא לאפוקי מרבותי׳ – קשיא לן ולאפוקי מרבותינו מרישא שמעת מינה, דאלו לרבותינו כיון דסוברים זמנו של שטר מוכיח עליו הרי זה גט, כדקתני סיפא מעכשיו אם מתי הרי זה גט. וכי תימא כי קאמרי רבותי׳ מחיי׳, אבל רישא דתלי׳ במיתה, לא, משום דגלי אדעתיה דלא ניחא ליה דתיחול גיטא מחיים, דהא לא מגרש לה אלא משום יבום, ודלמא לא ניחא ליה נמי במעכשיו, אלא אי אמרת לה בהדיא, והא רבותינו בשיטתא דר׳ יוסי אמרוה, ור׳ יוסי אפילו לאחר מיתה נמי אמר, כדתנן (ב״ב קלו, א) הכותב נכסיו לבנו צריך שיכתוב לו מהיום ולאחר מיתה רבי יוסי אומר אינו צריך. ושמעינן ליה נמי לר׳ יוסי דלא שני ליה בין גיטין לממון, מהא דאמרינן התם בגיטין בפרק מי שאחזו (עב, א) אהא דזה גיטיך אם מתי אמר ר׳ הונא חולצת, ואמרינן דסבר לה כר׳ יוסי דאמר זמנו של שטר מוכיח עליו, ומפרכינן אי כר׳ יוסי חליצה נמי לא תיבעי, ואמרינן דמספקא ליה לר׳ הונא אי הלכה כר׳ יוסי בעל פה או לא, ואלו בין גיטין למתנה לא מפליגנין כלל, אע״ג דהתם תליא במיתה הוא. ותו שמעינן להו לרבותינו נמי דאית להו האי סברא דר׳ יוסי אפילו על פה כדמוכח בהדיא סוגיין דהתם. וי״ל דרבי יוסי עדיפא לה מרבותי׳, דר׳ יוסי אית ליה זמנו של שטר מוכיח עליו אפילו לאחר מיתה, ואלו רבותי׳ לא אשכחן להו האי סברא אלא במחיים, והוי אמינא דשני לן בינייהו, והיינו דלא סגי לן ברישא, דבהא אפשר דאפילו רבותינו מודו בה לרבנן כיון דלאחר מיתה הוא, אבל סיפא מפקא מינייהו, דהא סיפא דאפילו מחיים לא אמרינן, אבל קושטא דמילתא דלא שני לן בינייהו כלל, והיינו דלא מפלגינן כלל התם בגיטין.
והרב רב יוסף הלוי בן מאגש ז״ל תירץ: דאי מרישא אמינא ההוא בשמת בתוך זמנו, כגון שכתוב בו סתם חדש או שנה ולא נזכר יום בחדש או בשנה, דתו ליכא למימר זמנו של שטר מוכיח עליו, שהרי מת תוך החדש או השנה. אבל מסיפא, ממשנה יתירא, שמעינן דאפילו בלאו הכי נמי לית לן דר׳ יוסי כלל. ולא נהיר כדכתיבנא בגיטין פרק מי שאחזו בס״ד.
ותו קשיא לן מדרבותינו גופא שמע מינה דהתירוה לינשא, אלמא אית להו אין אונס בגיטין. ואיכא דמתרצי דרבותינו דלמא תרתי סבירא להו לקולא, דסברי לה כר׳ יוסי, וסברי נמי אין אונס בגיטין, ופליגא רבנן אתרויהו. ולא נהיר, דאדרבה כיון דפליגי רבנן אחדא ולא אאידך, אמרינן מרבותינו נשמע לרבנן. ותו דהא האי סברא דאין אונס בגיטין לאו פלוגתא דתנאי, דההיא דרבותינו דאמורא היא, דהיינו ר׳ יהודא נשיאה, ואם איתא דרבותינו סברי לה הכי, ודאי עדיפא לן לאיתויי מינא מדשמואל. ואיכא למימר דרבותינו איירי בכהאי גוונא כגון דאתני בהדיא, אבל הא דהדר מותבינן מסופא מעכשיו אם לא באתי, ליכא לדחויי בדאתני, דהא משום משנה יתירא הוא דאתינן עלה, דהא תו למה לי היינו רישא מהיום אם וכו׳.
אונס זה שכתבנו שמפקיע ממנו חיוב מזונותיה הבא מצד הגעת זמן אין בו חלוק בין אונס המצוי לשאינו מצוי והוצרכתי לכתוב דבר זה מצד מה שראיתי שמקשין בסוגיא זו היאך אנו דוחין דין נסתחפה שדהו עד שתירצו שלא נאמר נסתחפה שדהו אלא במה שאינו מצוי כגון בתולים ומומין אבל חלה או חלתה או פרסה נדה אונס מצוי הוא אלמא שבאונס שאינו מצוי מיהא מעלה לה מזונות ואין זה כלום ובהדיא אמרו דרך כלל כל אנסא לא אכלה והקושיא איפשר לתרצה שכל שהבעל תובע לחזור במקחו ידו על התחתונה לומר נסתחפה שדהו אבל זו שבכאן שהיא תובעת ידה על התחתונה או שמא בזו כבר קנאה לגמרי להיות גופה שלו ומאחר שקנה את גופה ודאי בכל מאורעי גופה ראוי לומר כן אבל זו שעדין לא קנאה אין להטיל עליו דין נסתחפה שדהו וכן איפשר לתרצה בפנים אחרים וכן האריכו בחדושין בסוגיא זו בהרבה קושיות שאין בהם ובתירוציהם צורך לכתבם לענין פסק:
לענין ביאור מה שאמרו פשיט רב אחאי וכו׳ כך פירושו לא נשאו לא קתני ר״ל מבנין הקל שהרי על בתולה ואלמנה שהוזכרו באותה משנה הוא חוזר ועוד שאם כן היה לו לומר אוכלות משלהם ואלו היה שונה לא נשאו היה במשמע שהעכבה מצד האנשים אם בכונה אם מצד אונס שאירע להם ואחר שהעכבה מצדם אוכלות והיינו למדים שכל שהעכבה מצד הנשים אף מחמת אונס אינן אוכלות אלא לא נישאו מבנין נפעל שהעכבה באה מצד הנשים ואם שעכבו בכונה אמאי אוכלות משלו אלא שעכבתן מחמת אונס שאירע להם והואיל ומחמת אונס הוא אוכלות וכל שכן באונס הבא מחמת הבעלים וגירסת הספרים לעולם אימא לך אנסא לא אכלה ואין גורסין בזו אמר רב אשי וכן אין גורסין בה כל אנסא לא אכלה ואין הכונה בענין זה אלא לומר שכל אונס הבא מחמת הנשים אינו אונס כאלו היינו שונין במשנה לא נשאו ומה שאמרו שם אוכלות פירושו כשהעכבה מצד האנשים ובדין היה לשנות לא נשאו ואיידי דתנא רישה בדידהי ר״ל בתולה ואלמנה נקטא לסופה בדידהי ומכל מקום פירושו לא נשאו מצד עכבת האנשים רב אשי אמר כל אנסא לא אכלה בין שבא מצד האנשים בין שבא מצד הנשים ומשנת הגיע זמן פירושו שנתעכב מחמת הארוס בלא שום סבה של אונס על הדרך שפסקנו ויש בקצת ספרים גירסאות אחרות ובתוספות וחדושין בלבולין ללא צורך ואל תחוש להם:
אמר רבא ולענין גיטין אינו כן – כלומר שאין הבעל יכול לטעון טענת אונס לבטל את הגט שאם נתן גט על תנאי ונתקיים התנאי כי אף על פי שמחמת האונס נתקיים התנאי הרי הוא גט לאפוקי אם לא נתקיים התנאי כי אף על פי שמחמת האונס לא נתקיים אין הגט גט דסוף סוף לא נתקיים התנאי וזה ברור וע״כ אונס דאיירי ביה רבא היינו אונס דשכיח ולא שכיח דאלו אונסא דשכיחא דכולי עלמא אין אונס כדאמרינן לקמן ודלמא אונסא דשכיח שאני ואפילו בממון ג״כ אין אונס ואלו אונסא דלא שכיח אפילו לענין גיטא יש אונס כדאיתא בהדי׳ פרק מי שאחזו אלא ודאי כדאמרינן וכן פירשו בתוס׳ מנא ליה לרבא האי.
אמר רבא לענין גיטין אינו כן. אין לומר דקאי אמאי דקאמר רב אשי בסמוך לעולם אימא לך כל אונס כו׳ משו׳ דיש טענת אונס בממון וכמו שכתב הרשב״א ז״ל וכדכתיבנא לעיל ולכך קאמר רבא אף על גב דלגבי ממון יש טענת אונס לענין גיטין אין טענת אונס דהא ודאי ליתא דהא יום שמת רבא נולד רב אשי ואין לך לומר נמי דקאי אמאי דקאמר לעיל חלה הוא כו׳ וקאמר רבא דלענין גיטין אם חלה הוא ולא בא הרי זה גט דאם כן משמע דלא קאמר רבא אלא חלה דוקא ומנין אינך אונסין דקאמר תלמודא אלמא קסבר רבא אין אונס בגיטין ושקיל וטרי תלמודא וקאמר אלא מיהא כו׳ ופסקיה מברא כו׳ והא רבא חלה דוקא קאמר אלא רבא אלפיכך קאי כמו שפרש״י ז״ל פי׳ כיון דבעי למילף מעכוב תקנה לאונס אחרינא אלמא שכל האונסין שוין ופוטרתן מן המזונות ועלה קאמר רבא דלענין גיטין אינו כן דאין שום אונס מועלת לבטל הגט והשתא נמי ניחא הכא האי לישנא דנקט רבא ולענין גיטין אינו כן ולא קאמר בקוצר אמר רבא אין אונס בגיטין אלא משום דקאי אלפיכך וקאמר רבא אע״ג דאנו למדין מעכוב תקנה לאונס אחרינא לפוטרו מן המזונות לא תלמוד כן לענין גיטין דלענין גיטין אינו כן וזהו שכתב רש״י ז״ל ולענין גטין אינו כן. אלפיכך קאי דאשמועינן שעכבת האונס פוטרתו מן המזונות לענין גיטין אין טענת אונס מועלת אם נתן גט לאשתו ע״מ אם לא אבא עד זמן פלוני יהא גט ונאנס ולא בא ה״ז גט ואינו יכול לומר אנוס הייתי. ע״כ:
וכתב הריטב״א ז״ל אמר רבא ולענין גיטין אינו כן כלומר שאין הבעל יכול לטעון טענת אונס לבטל את הגט שאם נתן על תנאי ונתקיים התנאי אף על פי שמחמת האונס נתקיים הרי הוא גט ולאפוקי אם לא נתקיים התנאי אף על פי שמחמת האונס לא נתקיים אין הגט גט דסוף סוף לא נתקיים התנאי וזה ברור:
אלמא קסבר רבא אין אונס בגיטין. אין לפרש דמשום הכי קאמר הא דבעינן לבטולי כל מיני אונס דאצטריך רבא לאשמועינן אין אונס בגיטין בכל מיני אונס ואיהו הוא דקסבר הכין ולאו כ״ע מודו ליה והיינו למאי דס״ד מעיקרא דבעינן לאתויי ראיה ממת ומההיא דשמואל דפסקיה מברא אבל לבתר דמסקינן דמת דוקא משום דלא ניחא ליה דתפול קמי יבם ופסקיה מברא שאני משום דאונסא דשכיח הוא לאו כללא הוא דלאו בכל מידי הוצרך רבא לאשמועינן אין אונס בגיטין דבמת כ״ע מודו ומתניתין היא בהדיא ופסקיה מברא נמי כ״ע מודו דאונסא דשכיח הוא והילכך האי דקאמר אלמא קסבר רבא אין אונס כו׳ הוא נמשך עם מאי דקאמר מנא ליה לרבא האי ולא קאי וכדכתיבנא וכי קאמר בגמרא טעמא דרבא משום צניעות כו׳ לא קאי אמאי דקאמרינן אלמא קסבר רבא כו׳ והאי פירושא ליתא כלל וע״כ האי אונס דאיירי ביה רבא היינו אונסא דשכיח ולא שכיח דאילו אונסא דשכיח דכ״ע אין אונס כדאמרינן ליה לקמן ודילמא אונסא דשכיח שאני ואפי׳ בממון גם כן אין אונס ואילו באונסא דלא שכיח אפילו בגיטין יש אונס כדאיתא בהדיא בפרק מי שאחזו אלא ודאי כדאמרינן וכן פירשו התוספות לקמן והא דקאמר אלמא קסבר רבא היינו מסקנא דרבא והכין קאי ועלה מפרש טעמא לקמן משום צניעות כו׳ וכ״ת אמאי האריך כל כך כבר תירצה הרשב״א ז״ל וז״ל אלמא קסבר רבא אין טענת אונס בגיטין מסתברא דמשום הכי קא מאריך בלישניה לומר לך דדוקא היכא דליכא אלא טענת אונס לבד כלומר שנתעכב דרך שתיקה מחמת אונס אבל היכא דנאנס ונתעכב ואמר הריני מתעכב מחמת אונסי אינו גט ואונס זה לרבא מבטל הגט ולא שהאונס מבטלו אלא עכוב זה מחמת האונס לפי שגלה דעתו בגטו ורבא הוא דאמר גלוי דעתא בגטא מילתא היא והילכך מאן דאמר שאינו יכול לקיים תנאו מחמת אונסו גטו בטל וכדאמרינן התם בריש פרק השולח [לד א׳] ההוא דאמר להו אי נסיבנא עד תלתין יומין ליהוי גיטא כי מטא תלתין יומין אמר להו הא טרחנא אי משום אונסא אין אונס בגיטין אי משום גלויי דעתא פלוגתא דאביי ורבא היא דאלמא כל מאן דאמר נאנסתי גלויי דעתא הוא וגטו בטל לרבא ע״כ. וז״ש רש״י אלמא קסבר אין אונס בגיטין. אין טענת אונס בגיטין ולקמיה מפרש טעמא. ע״כ. וכ״כ רש״י לעיל ואין יכול לומר אונס הייתי. והיינו כשיטת הרשב״א ז״ל וכדכתיבנא כנ״ל:
עוד יש לומר דכי קאמר אלמא קא סבר וכו׳. היינו דרבא סברא דנפשיה קאמר ובעי לאוכוחי הכין וקאמר דאלת״ה מנא ליה לרבא הא וכו׳ עד דאסיק הכין וקאמר אלא רבא סברא דנפשיה קאמר וכו׳ וכן יש לדקדק מלשון רש״י ז״ל שכתב אלמא קסבר וכו׳ ולקמיה מפרש טעמא. ודע שהרא״ה ז״ל כתב לקמן גבי הא דאמר אלא רבא סברא דנפשיה קאמר וכו׳ ז״ל אלא רבא סברא דנפשיה קאמר משום צניעות וכו׳ מעיקרא נמי הכי אית לן למימר טעמא דמ״ש דבגיטין הוא דאמר האי סברא ולא אתי למימר השתא אלא דלית ליה לרבא הא אלא מסברא ע״כ. ועולה שפיר עם מאי דכתיבנא. מיהו הרשב״א לא פירש כן וכדבעינן למכתב כן לקמן בסייעתא דשמיא:
וז״ל דון קרשקש וידל ז״ל תלמיד הרא״ה ז״ל א״ר לענין גיטין אינו כן כלומר אף על גב דבממון טענינן טענת אונס בגיטין אין טוענין וע״כ הא משום תקנת פרוצות וצנועות היא דהכא שקיל וטרי מנא ליה לרבא הא ולבסוף כי לא אשכח פריש לן טעמא דמשום תקנת פרוצות וצנועות היא אבל ה״ה דמעיקרא נמי מהאי טעמא הוא וכדפריש. ע״כ:
קונטרס אחרון
גמרא רבא ולענין גיטין אינו כן אלמא קסבר אין אונס בגיטין. והסכימו כל הפוסקים דהלכה כהאי לישנא קמא דרבא והסכימו ג״כ דדוקא באונס דשכיח ולא שכיח דומיא דחלה ומת דשמעתין אבל באונס דלא שכיח כלל בגיטין נמי יש אונס והביאו ראיה מסוגיא דאכלו ארי דפ׳ מי שאחזו ועיין מה שכתבתי בפנים. מיהו מאי דמשמע לכאורה מדבריהם דבאונס דלא שכיח כלל ולא אסיק אדעתיה הו״ל כאילו לא נתקיים התנאי ואינו גט כלל כמו שפירש״י ותוספות וכל המפרשים בהאי דאכלו ארי אין לנו. וא״כ משמע דה״ה בממון דקיי״ל דיש אונס היינו נמי כה״ג והוי כאילו לא נתקיים התנאי (כלל) וכבר כתבתי בפנים דקשיא לי בגוה בהא דמקשה בגמרא מת הוא דאינו גט הא חלה ה״ז גט וכוונת המקשה היינו משום דאל״כ ליתני חלה והאיך אפשר לומר דבחלה אינו גט כלל דהו״ל כאילו בא תוך י״ב חודש ומהיכי תיתי דילמא אף אם לא חלה נמי לא היה בדעתו לבא וכ״ש בהאי דאכלו ארי גופא היאך אפשר לומר דאינו גט כלל כשאמר אם לא אעמוד מחולי זה ואמאי שמא אם לא אכלו ארי נמי לא היה עומד מחולי זה והיאך אפשר לומר דהו״ל כאילו עמד בפועל. לכך נ״ל דהא דמסקינן אכלו ארי אין לנו ומסקינן נמי דברייתא משבשתא היא היינו במאי דתני סיפא ה״ז גט דמשמע דהוי ודאי מגורשת והא ודאי ליתא אבל מ״מ לית לן למימר דסיפא דברייתא לענין דינא הוי דומיא דרישא ממש דאינו גט כלל אלא דבסיפא הוי ספק גט דמידי ספיקא לא נפקא מטעמא דפרישית וכן נראה להדיא מדקדוק לשון רש״י ז״ל שם בההיא דאכלו ארי אין לנו שכתב שאין לנו לומר שיהא גט. וכן כתב הרמב״ם ז״ל להדיא דאכלו ארי הוי ספק מגורשת אלא דמלשון הרא״ש והר״ן והה״מ משמע דהרמב״ם ז״ל מספקא ליה לעניין דינא אי פליג ש״ס דילן אירושלמי ולכאורה נראה דוחק ולמאי דפרישית אין צורך לדחוק בדבריו אלא דמעיקר הדין משמע ליה להרמב״ם דהוי ספק מגורשת. וכה״ג נ״ל לפרש בלשון הש״ע בא״ע סי׳ קמ״ה סעי׳ ו׳ ע״ש ולפ״ז צ״ל דמה שכתב בסי׳ קמ״ח סעי׳ א׳ באכלו ארי או הכישו נחש דמבטל הגט אין הכוונה לומר דבטל לגמרי אלא דבטל להא מילתא לחוד דמסיק שם הש״ע שהיא זקוקה ליבם והאי לישנא משמע דחולצת ולא מתייבמת ועיין בב״ש סי׳ קמ״ה ס״ק י׳ דקשיא ליה פסקי הש״ע אהדדי ולמאי דפרישית אתי שפיר דלעיל עיקר מילתא נקט דזקוקה ליבם וסמיך עצמו אמאי שכתב בסי׳ קמ״ה כן נ״ל ועדיין צ״ע. ובחידושי הרא״ה ז״ל בשמעתין מצאתי שכתב ג״כ דבממון נהי דקיי״ל יש אונס אפ״ה בתנאי שהוא בקום ועשה ואירע אונס אין לנו לומר כאילו נתקיים התנאי והוא ברור ופשוט ולפ״ז לע״ד נראין הדברים ק״ו בהאי דאם לא באתי ובהאי דאם לא אעמוד מחולי זה אין לנו לומר שיתבטל הגט לגמרי כאילו בא ועמד אלא כדפרישית דכה״ג ספיקא מיהא הוי מעיקר הדין וכדמשמע נמי מההיא דפסקיה מברא וכמ״ש בפנים. ומעתה נראה לדון כן בין בגיטין בין בממון כן נ״ל. אמנם למעשה עדיין צ״ע:
בד״ה לפיכך חלה וכו׳ וקשה לר״י וכו׳ די״ל דארוסתו אגידא ביה טפי מיבמתו וכו׳ עכ״ל. וכתב המהרש״א דלשיטתם נמי ע״כ הוצרכו לזו הסברא דאל״כ מאי קמיבעיא ליה הכא בחלה תיפשוט מיבמה דבעינן דוקא עמד בדין וחלה הא לא עמד בדין לא וכו׳ ונדחק ליישב. ולענ״ד יש לתמוה טובא על דבריו דהכא נמי לא קא מיבעיא ליה בחלה אלא לאחר שהגיע זמן חיוב המזונות לאחר י״ב חודש. ואף שהתוספ׳ כתבו דאיירי בחלה קודם שהגיע הזמן מ״מ ע״כ לא קא מיבעיא ליה אלא לענין מזונות אחר שהגיע הזמן ממילא משא״כ לענין עמד בדין לא שייך כלל חיוב מזונות והעמדה בדין כיון שחלה. והגיע הזמן דהכא היינו כעמד בדין דהתם ביבמה דקודם שעמד בדין פשיטא דאין שום סברא כלל לחייבו במזונות דשמא יחלוץ לה ואפילו בעמד בדין כתב ר״י בעל התוס׳ שם דהיינו דוקא כשנתרצה לייבם ולא הוצרכו התוס׳ לומר דארוסה אגידא טפי מיבמתו אלא לענין יבם שעמד בדין וזה ברור וק״ל:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

א אמר רבא: אף שאמרנו לענין דחיה בזמן נישואין, שאונס פוטר מן ההתחייבות למזונות, ואולם לענין גיטין אינו כן, שאין מתחשבים כלל באונס. ומעירים: אלמא קסבר [מכאן שסבור] רבא שאין אונס בגיטין. שאם העמיד אדם תנאי בגט ואירע לו אונס שבעטיו התקיים התנאי — אין אנו מתחשבים בכך אלא הולכים אחר התנאי כפי שהוא, בלא להתחשב בנסיבות שהביאו לקיום התנאי.
Rava said: And although delays caused by circumstances beyond his control exempt the groom from providing support to his betrothed at the time originally designated for the wedding, with regard to bills of divorce that is not so. Apparently, Rava maintains that unavoidable circumstances have no legal standing with regard to bills of divorce. If one stipulated that the bill of divorce will take effect only with the fulfillment of a condition, even if that condition was fulfilled due to circumstances beyond his control, the bill of divorce takes effect.
עין משפט נר מצוהרש״יר״י מיגשפסקי רי״דרשב״ארא״הבית הבחירה למאיריריטב״אשיטה מקובצתפני יהושעבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) מְנָא לֵיהּ לְרָבָא הָא אִילֵּימָא מֵהָא דִּתְנַן בהֲרֵי זֶה גִּיטֵּיךְ אִם לֹא בָּאתִי מִכָּאן וְעַד שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ וּמֵת בְּתוֹךְ שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ אֵינוֹ גֵּט מֵת הוּא דְּאֵינוֹ גֵּט הָא חָלָה הֲרֵי זֶה גֵּט.

The Gemara asks: From where does Rava learn this principle? If we say it is from that which we learned in a mishna (Gittin 76b) with regard to one who said to his wife: This is your bill of divorce, if I do not return from now until the conclusion of twelve months, and he died within those twelve months, the document is not a bill of divorce. Therefore, if she has no children from her deceased husband, the halakhot of levirate marriage would apply to her. The Gemara infers: If he died, that is when it is not a bill of divorce, since a divorce cannot take effect posthumously. By inference, in cases involving other circumstances beyond his control, e.g., if he fell ill, and therefore did not return, it is a bill of divorce and it takes effect. Apparently, if the reason for his failure to arrive is a circumstance beyond his control, the divorce takes effect.
עין משפט נר מצוהרש״יר״י מיגשתוספותריטב״אשיטה מקובצתפני יהושעהפלאהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
אינו גט – ואם אין לה בנים זקוקה ליבם.
מת הוא דאינו גט – דהא לא שויא גיטא עד י״ב חדש והוא מת בתוך הזמן ומאן קא מגרש לה מהשתא אין המתים מגרשים.
מת הוא דאינו גט – משום דאין גט לאחר מיתה אבל משום אונס אחרינא לא מפקע גיטא אלמא אין אונס בגטין דאי סלקא דעתך חלה נמי אינו גט ניתני חלה וכל שכן מת שאין אונס גדול מזה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מת הוא דאינו גט – דאין גט לאחר מיתה הא חלה הרי זה גט דאי חלה נמי אינו גט וטעמא דהכא דאינו גט משום אונס אם כן לישמעינן חלה דהוי אונס מועט וכ״ש מת דהשתא אכתי לא אסיק אדעתיה דבמת איכא למימר ניחא ליה דלא תפול קמי יבם.
(6-7) מת הוא דאינו גט הא חלה ה״ז גט – פירש״י ז״ל דאי לא לאשמועינן חלה וכ״ש מת שאין לך אונס גדול ממיתה והקשו עליו בתוס׳ דלעולם אימא לך יש אונס ואלו קתני חלה ה״א דוקא חלה אבל מת אין אונס דלא ניחא ליה דתפול קמי יבם דהכי דחי לקמן בשמעתין לכך פירשו ז״ל דייקי מיתורא דמשום גופיה לא נצרכא דהא ידעינן דאין גט לאחר מיתה כלומר אפילו התנה בפירוש שלא יפטור מחמת האונס מ״מ כשמת אינו גט משום דאין גט לאחר מיתה וא״ת כיון דאיכא למיתלי טעמא דמתניתין משום אונס היכא שמעינן מינה דאין גט לאחר מיתה וי״ל דא״כ ליתנייה במעכשיו ומדלא קתני מעכשיו שמעי׳ דבטוליה דגט היינו טעמא דמשום דאין גט לאחר מיתה.
(6-14) ודלמא לאפוקי מדרבותינו תני סיפא דאם לא באתי לאשמועי׳ דלא נימא זמנו של גט מוכיח עליו – וא״ת הא נמי מרישא שמעי׳ לה מדקתני לא אמר כלום וי״ל דאם לא קתני אלא רישא בלחוד הוה אמינא דמיירי שאין בו זמן וא״ת אם אין בו זמן בלא״ה נמי פסול כגון שאין בו זמן מסויים אלא שכתוב בו שבוע שנה או חודש דליכא למימר בזה זמנו של שטר מוכיח עליו אבל השתא ממשנה יתירה דקתני סיפא אשמועינן יש בו זמן מסויים אינו גט דלא אמרי׳ זמנו של שטר מוכיח עליו ויש עוד בזה תירוצים אחרים אבל זה קל להבין.
מת הוא דאינו גט וכו׳. כתב רש״י ז״ל וז״ל מת הוא דאינו גט. דהא לא שויא גיטא עד שנים עשר חדש והוא מת בתוך הזמן ומאן קא מגרש לה מהשתא אין המתים מגרשים. מת הוא דאינו גט. משום דאין גט לאחר מיתה אבל משום אונס אחרינא לא מפקע גיטא אלמא אין אונס בגיטין דאי ס״ד חלה אינו גט ליתני חלה וכל שכן מת שאין אונס גדול מזה. ע״כ:
וכתב הריטב״א ז״ל וז״ל פירש״י ז״ל דאי לא לאשמועינן חלה וכ״ש מת שאין לך אונס גדול ממיתה. והקשו עליו בתוספות דלעולם אימא לך יש אונס ואילו קתני חלה הוה אמינא דוקא חלה אבל מת אין אונס דלא ניחא דתפול קמי יבם דהכי דחי לקמן בשמעתא לכן פי׳ ר״י ז״ל דדייקינן לה מייתורא דמשום גופה לא נצרכה דהא ידעינן דאין גט לאחר מיתה ולא קתני לה אלא למידק מינה דוקא זה הא חלה הרי זה גט והיינו דדחינן דדילמא משום גופה נצרכה דהיא גופה קמ״ל דאין גט לאחר מיתה כלומר שאפילו התנה בפירוש שלא יפטר מחמת האונס מכל מקום כשמת אינו גט משום דאין גט לאחר מיתה. ואם תאמר וכיון דאיכא למתלי טעמא דמתניתין משום אונס היכי שמעינן מינה דטעמא משום דאין גט לאחר מיתה אימא משום דיש אונס. ויש לומר דאם כן ליתנייה במעכשיו ומדלא קתני מעכשיו שמעינן מינה דטעמא דבטולא דגט היינו דאין גט לאחר מיתה. ע״כ:
ואפשר שתוספות אחרות נזדמנו לו לרב ז״ל דאילו בתוספות שלנו לכאורה היינו פירושם כפירוש רש״י ז״ל וז״ל התוספות שלנו מת הוא דאינו גט דאין גט לאחר מיתה הא חלה הרי זה גט דאי חלה נמי אינו גט וטעמא דהכא דאינו גט משום אונס דאם כן לאשמועינן חלה דהוי אונס מועט וכל שכן מת דהשתא אכתי לא אסיק אדעתיה דבמת איכא למימר ניחא ליה דלא תפול קמי יבם ע״כ. ומכל מקום קשיא לי טובא אכולהו דהיכי מצינן למימר כלל דטעמא דמתניתין משום אונס והא קתני סיפא מעכשיו אם לא באתי מכאן ועד י״ב חדש וכו׳ הרי זה גט ואי אמרת דטעמא דרישא משום אונס כך לי אי אמר מעכשיו אי לא אמר דמכל מקום כיון שנאנס ולא בא הוה ליה כאלו בא דיש טענת אונס בגיטין. ושוב מצאתי באחד מגדולי החכמים שלפנינו שהקשה כן בתשובותיו על פי׳ רש״י ז״ל ותוספות ז״ל ולא תירץ כלל. ונ״ל פי׳ לפירש״י ז״ל דכי קאמר מת הוא דאינו גט וכו׳ כיון דמייתרא הך בבא שמעינן פי׳ דאתיא לדיוקא והך דיוקא משתמע בתרי אנפי או הדיוק קאי אמאי דקתני מתניתין אינו גט כי קתני מתניתין אינו גט במת הוא דוקא אבל בחלה הרי זה גט או נוכל לומר שהדיוק קאי על הטעם דמפני מה אמרו במתניתין דאינו גט היינו מטעם דאין גט לאחר מיתה הא כל היכא דליכא למימר הכי בין במת כגון שאמר מעכשיו בין בחלה הרי זה גט דאין אונס בגיטין ורש״י ז״ל בעי לפרושי שהדיוק קאי על הטעם ולישנא דתלמודא הכין דייקא דקאמר מת הוא דאינו גט ואם תפרש שהדיוק קאי אדינא דמתניתין אם כן הוה ליה למימר בקוצר דוקא מת הא חלה הרי זה גט אלא משמע דה״ק מת הוא דאינו גט פי׳ משום הכי אמרינן במתניתין דאינו גט כלומר אין כאן גט כלל דהא לא שויא גיטא עד י״ב חדש והא מת בתוך הזמן ומאן קא מגרש לה מהשתא אין המתים מגרשים וכמו שכתב רש״י ז״ל ותלמודא הוא דקאמר הכין וכדכתיבנא והיינו שחזר רש״י ז״ל וכתב מת הוא דאינו גט. משום דאין גט לאחר מיתה כלומר מאי דקאמר תלמודא אינו גט פירושו אין גט לאחר מיתה שהדיוק קאי על טעם וכדכתיבנא דדוקא בכה״ג דתניא מתניתין מהני האונס משום דנאנס המגרש ומת ואין כאן מגרש כלל דאין המתים מגרשים אבל היכא דיש כאן גט ומגרש כגון דאמר מעכשיו וכדקתני סיפא דמתניתין אי נמי חלה דהא כבר מגורשת לפטרו ואתה בא להפקיע הגירושין מחמת האונס בהא אמרינן דאין אונס אלמא אין אונס בגיטין פי׳ כשיש גט כב לא מפקעי ליה משום אונס. וזהו שכתב רש״י ז״ל אבל משום אונס אחרינא לא מפקע גיטא אלמא אין אונס בגיטין ודו״ק. וקשיא ליה לרש״י ז״ל איברא דמתניתין לא אתיא אלא לדיוקא הא חלה הרי זה גט דילמא חלה נמי אינו גט ולא דייקינן אלא במת גופה דדוקא כדקתני מתניתין אם לא באתי וכו׳ הוא דאינו גט משום דאין גט לאחר מיתה אבל אמר מעכשיו הרי זה גט ואין כאן טענת אונס משום דניחא ליה דלא תפול קמי יבם אבל חלה דליכא למימר הכי אינו גט דיש טענת אונס בגיטין בכל כה״ג וכ״ת אכתי למה לי הך בבא יתירא ה״א דסיפא מיירי כשאין בה טענת אונס כגון שהתנה עמה בפירוש מעכשיו אם לא באתי עד שנים עשר חדש אף על פי שנאנס יהא גט אבל השתא מייתורא דרישא שמעינן דבמת אף על גב דאיכא טענת אונס הרי זה גט דלא ניחא ליה דתפול קמי יבם אבל חלה דליכא למימר האי טעמא אינו גט דבכה״ג יש טענת אונס ואכתי מנלן דאין טענת אונס בגיטין. ותירץ רש״י ז״ל דאם כן ניתני חלה וכ״ש מת שאין אונס גדול מזה פי׳ למה ליה למתני הך בבא יתירא דפשיטא ודאי דאין גט לאחר מיתה נתני חלה פי׳ אם לא באתי מכאן ועד י״ב חדש וחלה ולא בא אינו גט וכ״ת דלהכי תנא בהך בבא ומת וכו׳ כי היכי דמיירי כולה מתניתין במת ליתא דשפיר מתני תרי בבא דמתניתין חדא בחלה וחדא במת וסיפא אתא לפרושי רישא דמרישא הוא משמע חלה וכ״ש מת שאין אונס גדול מזה לכך קתני סיפא מעכשיו אם לא באתי וכו׳ לאשמועינן דרישא חלה דוקא מהני אבל מת לא דלא ניחא ליה דתפול קמי יבם. עוד יש לפרש הכי מתרץ רש״י ז״ל דאם כן ליתני חלה כו׳ פי׳ למה לי למתני בהך רישא ומת דאין גט ודאי דאין גט לאחר מיתה ועוד דאיכא למטעי מסיפא דמשמע דכי קאמר מעכשיו בכל גוונא הרי זה גט והא ודאי ליתא דאי אמרת חלה אינו גט א״כ כ״ש מת היכא דליכא יבם דהא ליכא טעמא דניחא ליה דלא תפול קמי יבם וכיון שכן עדיפא טפי למתני חלה כי היכי דמשמע דכ״ש מת היכא דליכא יבם ושוב ליתני סיפא מעכשיו וכו׳ הרי זה גט דהיינו כדאיכא יבם וכדפירש רש״י ז״ל כתיבת יד מצאתי דאי ס״ד וכו׳ נתני נמי חלה כו׳ וכ״ש כו׳ ועולה יפה עם מאי דפרישנא השתא כלישנא בתרא כך נראה לפרש פי׳ לפרש״י ז״ל:
עוד יש לפרש דאנו השתא לפרש״י ז״ל לאו מכח יתורא קא אתינן עלה כלל וכמו שכתב הריטב״א ז״ל וכדכתיבנא לעיל אלא הכי דייקינן מת הוא דאינו גט כו׳. פי׳ דוקא מטעם שאין גט לאחר מיתה הוא דאמרינן דאינו גט דהא לא שויא גיטא עד י״ב חדש והוא מת בתוך הזמן ומאן קא מגרש לה מהשתא אין המתים מגרשים וכו׳ כמו שכתב רש״י ז״ל הילכך כיון שזה האונס עוקר הגט מעיקרו דאין כאן מגרש להכי אמרינן דאינו גט אבל היכא דיש כאן גט ומגרש כגון חלה א״נ במת כגון דאמר מעכשיו ועתה בא להפקיעו מטעם אונס אין לנו שלא יהא גט אלא הרי זה גט דאין אונס בגיטין וקשיא ליה לרש״י ז״ל דמנא לך לדיוקי הכי דילמא מחדא מתרי טעמי הוא דאינו גט או מטעם דאין גט לאחר מיתה אף על גב דליכא טעם אונס וכגון שהתנה בפי׳ שלא יפטור מחמת האונס או מטעם האונס כגון חלה ותנא נקיט חדא דהיינו אין גט לאחר מיתה אף על גב דליכא טעם אונס וה״ה היכא דאיכא טעם אונס אמרינן אינו גט דיש טענת אונס בגיטין והא דקתני סיפא מעכשיו אם לא באתי וכו׳ הרי זה גט היינו משום דלא ניחא ליה דתפול קמי יבם ותירץ רש״י ז״ל דאם כן ניתני חלה וכו׳ פי׳ דעדיפא טפי לאשמועינן דיש אונס בגיטין אף על גב דאינו אונס גדול שעוקר הגט מעיקרו אלא אף על גב דהרי היא מגורשת לפנינו בא האונס ומפקיעו מלאשמועינן אין גט לאחר מיתה דכיון דלא שויא גיטא עד י״ב חדש והוא מת בתוך י״ב חדש הוא עוקר הגט מעיקרו ואין אונס גדול מזה הילכך נתני חלה וכ״ש מת שאין אונס גדול מזה כנ״ל. ואל יקשה עליך לשון שאין אונס גדול מזה שיחזור אמאי דקאמר אין גט לאחר מיתה דע״כ מאי דקאמרינן אין גט לאחר מיתה אבל משום אונס אחרינא לא מפקע וכו׳ ע״כ. אלמא מדכתב אונס אחרינא ש״מ מאי דקאמר נמי מעיקרא אין גט לאחר מיתה אונס מיקרי וכדכתיבנא וכפי הנוסחא שכתוב בפי׳ רש״י ז״ל כתיבת יד ניתני נמי חלה וכו׳ ה״פ כי היכי דאשמועינן דאינו גט לאחר מיתה לישמעינן נמי דאינו גט ומטעם דיש אונס ונתני נמי חלה כי היכי דלא ניטעי בסיפא למימר דאפילו במקום דליכא יבם הרי זה גט דהשתא דתני חלה שמעינן דכ״ש מת שאין אונס גדול מזה וכי קתני סיפא מעכשיו וכו׳ הרי זה גט היינו במקום יבם דניחא ליה דלא תפול קמי יבם כנ״ל פי׳ לפי׳ של רש״י ז״ל נמצא דלשיטת רש״י ז״ל לעולם ליכא לפרושי הך בבא דמתניתין דאינו גט אלא מטעם דאין גט לאחר מיתה ולא מטעם אונס דאי מטעם אונס לתנייה במעכשיו וכמו שכתב הריטב״א ז״ל וכדכתיבנא לעיל:
ועוד כתב הרא״ש ז״ל תירוץ אחרינא דליכא למימר דמטעם אונס קתני מתניתין וכדבעי למכתב בסמוך בס״ד והתוספות ז״ל לא פירש כן אלא דשפיר מתפרשא מתניתין דקתני אינו גט בהני תרי טעמי אי משום דאין גט לאחר מיתה אי משום דיש אונס בגיטין אלא משום קושיא דאי הכי ניתני חלה הוא דנדינן מלפרש מתניתין משום טעם דיש אונס ופרישנא לה מטעם דאין גט לאחר מיתה וכיון שכן קצר התלמוד דקאמר מת הוא דאינו גט וכו׳. והיה צריך לפרש מטעם דאין גט לאחר מיתה דהא מתניתין מתפרשא שפיר בהני תרי טעמי ויש לומר דה״ק ע״כ טעמא דמתניתין משום דאין גט לאחר מיתה והילכך דוק מינה מת הוא דאינו גט דאין גט לאחר מיתה הא חלה ה״ז גט שאם תפרש טעמא דמתניתין משום דיש אונס ותרצה לומר חלה נמי אינו גט א״כ לשמועינן חלה דהוי אונס מועט וכ״ש מת נמצא דהא בהא תליא דכד דייקינן חלה דאמרינן ה״ה חלה טעמא דמתניתין הוי משום אונס הילכך לא הוצרך לפרושי ואפשר שזהו שכתבו התוס׳ מת הוא דאינו גט דאין גט לאחר מיתה הא חלה הרי זה גט פי׳ ע״כ טעמא דמתניתין דאינו גט משום דאין גט לאחר מיתה כיון דדייקינן הא חלה הרי זה גט וקשיא להו לתוס׳ אכתי מנלך הא לא תידוק ולא תפרש כן אלא תימא דחלה נמי אינו גט ותפרש מתניתין משום אונס ותירצו אם כן לשמעינן חלה דהוי אונס מועט וכ״ש מת וקשיא להו אכתי דילמא משום הכי נקט מת לאשמועינן רבותא דאף על גב דאיכא למימר במת דלא ניחא ליה דתפול קמי יבם ואף על גב דבשאר אונסין אמרינן יש אונס במת הוא דאין אונס קמ״ל דאפי׳ במת יש אונס ואכתי מנלך דמתניתין מיירי משום דאין גט לאחר מיתה דילמא משום דיש אונס ותירצו בתוס׳ דהשתא אכתי לא אסיק אדעתיה דבמת איכא למימר ניחא ליה דלא תפול קמי יבם. זאת היא שיטת התוס׳ וקשיא עלייהו טובא דהיכי מצינן לפרושי טעמא דרישא משום אונס והא קתני סיפא מעכשיו אם לא באתי כו׳ הרי זה גט ואי טעמא דרישא משום אונס מה לי אמר מעכשיו או לא אמר וכדאקשינן לעיל ויש לומר לחלק בין היכא דאמר מעכשיו להיכא דלא אמר דכי קאמר אם לא באתי מכאן ועד י״ב חדש כו׳ משתמע בתרי אנפי או דקאמר אם לא באתי פי׳ שבכל ענין שיהיה עיכוב ביאתו בין שיהיה באונס או ברצון כיון דמכל מקום הרי לא בא בתוך י״ב חדש יהיה גט או שר״ל אם לא באתי שאוכל לבא בתוך י״ב חדש ואני ברצון נפשי לא באתי יהיה גט וכי קאמר הרי זה גיטך אם לא באתי כו׳ ולא אמר מעכשיו דלא שויא גיטא עד י״ב חדש ודאי אין פירושו שבכל ענין שיהיה עכוב ביאתו ואפילו שימות בתוך י״ב חדש שיהיה גט דהא יודע הוא שאין המתים מגרשים והוא לא שויא גיטא עד י״ב חדש הילכך ודאי פירושו הוא אם לא באתי שאוכל לבא ולא אבא ברצון הילכך כיון שנאנס ולא בא אינו גט אבל כשאמר מעכשיו הרי רצונו לגרשה מעכשיו אלא דקא מתני עליה וקאמר אם לא באתי כו׳ הילכך אית לן למימר שבכל דבר שיעוכב יהיה גט וזאת היתה כונתו כיון דקאמר מעכשיו ועוד כיון דקאמר מעכשיו הרי היא בחזקת מגורשת ואין לך להוציאה מחזקתה ויש לך לקיים הגירושין בכל מאי דאפשר אבל כשלא אמר מעכשיו הרי היא אשת איש ואין לך להוציאה מחזקתה כי אם בראיה גמורה דה״ק כנ״ל. ועלה מאי דכתבו התוס׳ דהשתא אכתי לא אסיק אדעתיה כו׳ כתוב בגליון התוס׳ וז״ל א״נ אסיק אדעתיה שפי׳ מ״מ מסתבר ליה לתלמודא דיותר יש חדוש בחלה דאינו גט מטעם דיש אונס מבמת אע״ג דשייך ביה טעמא דלא ניחא ליה דתק״י. ע״כ:
וכתב על זה הגליון בקונטריסין וז״ל גי׳ א״נ אסיק אדעתיה כו׳. כי איך אנו רוצים להוכיח דאין אונס בגיטין שאנו אומרים הא חלה הרי זה גט דאי חלה אינו גט לשמועינן חלה וכ״ש מת וע״כ לא אסיק אדעתיה דאי אסיק נאמר חלה הוא דאינו גט על זה אומר הגליון אה״נ דנאמר חלה אינו גט דיותר יש חידוש בחלה דאינו גט משום דיש אונס לפי שזהו דבר הרגיל בכל העולם אבל מת דשייך ביה טעמא דתפול קמי יבם אין זה רגילות בעולם שאדם ימות בלא בנים ויניח אח לפיכך חלה יש בו יותר חדוש ממת. ע״כ:
עוד כתב בגליון תוס׳ א״נ שפיר אסיק אדעתיה דנ״ל דתק״י מכל מקום מדקדק הא חלה הרי זה גט דנקט אם לא באתי דהוי גט לאחר מיתה ולא נקט מעכשיו אם לא באתי. מתוספי רשב״א עד כאן:
וכתוב בקונטריסין וקשה איך מיישבים התוס׳ זה שאומר לא אסיק אדעתיה והרי יש לדקדק הא חלה הרי זה גט מדנקט אם לא באתי דהוי גט לאחר מיתה ולא נקט מעכשיו ויש לומר שהתוס׳ מיישבים לגבי היכא דקאמר מעכשיו שפיר אסיק אדעתיה אבל באם לא באתי לא אסיק אדעתיה. ע״כ:
עוד כתוב בגליון תוס׳ וכן נראה דאסיק אדעתיה שפיר דניחא ליה דלא תק״י מדקאמר תלמודא דילמא לאפוקי מרבותינו כלומר לעולם אימא לך יש אונס ולאפוקי מרבותינו ואי לא אסיק אדעתיה הטעם דניחא ליה דלא תק״י מאי טעמא דרבותינו. ע״כ:
ובקונטריסין מצאתי וז״ל גליון וכן נראה דאסיק אדעתיה דאי לא אסיק אדעתיה מאי קא דחי דילמא לאפוקי מרבותינו פי׳ דלמא לעולם אימא לך תנא דאם לא באתי נמי סבר כר״י דזמנו של שטר מוכיח עליו ואפילו הכי קאמר דאינו גט מטעם דיש אונס בגטין ולא מצי למימר הוי גט משום דלא ניחא ליה כו׳. דהא לא אסיק אדעתיה טעמא דתק״י אלא ודאי אסיק אדעתיה והיינו טעמא דרבותינו שהתירו׳ משום דלא ניחא ליה דתק״י כמו שמפורש בפנים בכאן בחידושיו ותנא דא״ל באתי אינו סובר כר״י ולכך לא הוי גט דלא שייך לומר ניחא ליה אלא כשנאמר זמנו של שטר מוכיח עליו או כשאומר מעכשיו אבל באם לא באתי גרידא לא שייך. ועוד קושיא אחרת מקשים בגי׳ ורבותינו גופייהו אמאי התירוה להנשא כיון שזמנו של שטר מוכיח עליו הוי כמו מעכשיו והוי גט משום דלא ניחא ליה דתק״י וקשה אם כן הפנים שאומר דלא אסיק אדעתיה איך יישב זה ויש לומר שהפנים סובר דלגבי מעכשיו אסיק אדעתיה שזמנו של שטר מוכיח הוי כמו מעכשיו וקשה אם מעכשיו אסיק אדעתיה אם כן איך מדקדק רבא הא חלה הרי זה גט דאין אונס בגיטין דילמא לעולם אימא לך חלה אינו גט ולא נקט אם לא באתי לדקדק הא חלה הרי זה גט אלא נקט אם לא באתי לדקדק הא קאמר מעכשיו הרי זה גט משום דלא ניחא ליה שהרי אמרת דלגבי מעכשיו אסיק אדעתיה. ויש לומר כיון דמעכשיו הוא מפורש בסיפא אין דרך התלמוד להשמיענו דקדוק מרישא מה שאומר בסיפא אם לא ישמיענו חדוש בגופא דרישא ועוד מצינו למימר דשפיר מדקדק רבא דאין אונס בגיטין ומדקדק הא חלה הרי זה גט דאי חלה אינו גט ונקט אם לא באתי לדקדק הא מעכשיו הרי זה גט משום דלא ניחא ליה כו׳ אם כן במקום אם לא באתי יאמר מעכשיו אם לא באתי ומת הרי זה גט והטעם משום דלא ניחא ליה אלא ודאי מדלא קאמר הכי ש״מ דשפיר מדקדק רבא. ע״כ מצאתי בקונטרסין וכבר כתבתי מה שנ״ל בשמעתא זו די הצורך ולא כתבתי קונטרסין אלו אלא כדי שלא תחסר כל בה בחידושי והמעיין יבחין ויבחר:
וז״ל דון קרשקש וידל ז״ל מת הוא דאינו גט כלומר משום דאין גט לאחר מיתה הא חלה הרי זה גט דאין טוענין טענת אונס דאי ס״ד דחלה נמי אינו גט דטוענין טענת אונס לשמעינן חלה וכ״ש מת. ע״כ:
ברש״י בד״ה מת הוא דאינו גט וכו׳ דאי ס״ד חלה נמי אינו גט נתני חלה וכ״ש מת דאין אונס גדול מזה עכ״ל. עיין במהרש״א. ולענ״ד בחנם נדחק דלמאי דבעי למימר דבמת שייך נמי טעמא משום אונס הוי מצי לאוקמי כרבותינו דבסמוך דזמנו של שטר מוכיח ולא הוי גט לאחר מיתה ואפ״ה אינו גט משום אונס אלא דקשיא לן א״כ ליתני חלה וכ״ש מת דהוי אונס יותר כנ״ל לפי פי׳ רש״י ותוס׳ אלא שגם על דבריהם יש לי לדקדק למה הוצרכו לפרש כן דשפיר מצינן למימר דהא דדייק מת הוא דאינו גט הא חלה הרי זה גט היינו דממשנה יתירא דייק וסמיך אהא דמקשה בסמוך דפשיטא דמת אינו גט דמרישא שמעינן דאין גט לאחר מיתה אלא ע״כ דלא תנא מת אלא לדיוקא דחלה ה״ז גט ולכאורה שזה מוכרח דבלא״ה קשיא לי מאי מדייק הש״ס דאין אונס בגיטין מדקתני מת ולא קתני חלה דלכאורה אפילו אם יש אונס בגיטין לא שייך למיתני דחלה אינו גט כלל ומותרת להתייבם דמידי ספיקא מיהו לא נפקא דשמא אף אם לא אירע אונס נמי לא היה בדעתו לקיים התנאי ולבא תוך י״ב חודש כדמשמע לכאורה בסמוך בההיא דקאמר חזו דאתאי חזו דאתאי אבל למאי דפרישית א״ש דמדקתני משנה יתירא מת אינו גט ע״כ לדיוקא אצטריך דחלה הוי גט גמור דאל״כ מאי קמ״ל כנ״ל. ולפ״ז צריך לומר דהא דקאמר לעולם אימא לך חלה נמי אינו גט לאו דוקא אינו גט לגמרי אלא ספק גט ולישנא דמקשה נקט דומיא דלשון המשנה ועוד דשפיר משכחת לה נמי דאינו גט כלל כגון דאמר חזו דאתאי וכיוצא בזה ועדיין צ״ע מההיא דאכלו ארי שהביאו התוספת ומדקדוק לשון הרמב״ם ז״ל והש״ע משמע דאפילו באכלו ארי דהוי אונס דלא סליק אדעתא ולכ״ע יש אונס אפ״ה הוי ספק גט במעכשיו והיינו כדפרישית ועדיין צ״ע ודו״ק:
בד״ה דלמא לאפוקי מרבותינו וכו׳ דאי לא משוי גיטא עד י״ב חודש למה כתב יום וכו׳ לכתוב אם לא באתי ליום פלוני עכ״ל. כבר הארכתי בזה בתכלית האריכות בגיטין דף ע״ב ודף ע״ו ובכמה דרכים ע״ש. ואף שמל׳ רש״י כאן סותר לקצת דברי אפ״ה יש ליישב ואין להאריך כאן מיהו מה דמשמע כאן מל׳ רש״י ז״ל דאיירי שנכתב התנאי דאם לא באתי בגוף הגט התם לא משמע כן דבגמרא דף ע״ג בעי לדייק מדרבותינו דאפילו בתנאי בעל פה הלכה כר׳ יוסי דאמר זמנו של שטר מוכיח ע״ש ויש ליישב ואין להאריך:
בתוספת בד״ה מת הוא דאינו גט וכו׳ דהשתא אכתי לא אסיק אדעתי׳ עכ״ל. ויש לתמוה טובא דא״כ מאי דחי הש״ס דלמא לאפוקי מדרבותינו דאכתי מדרבותינו גופא שהתירוה לינשא מוכח טפי דאין אונס בגיטין דאי יש אונס בגיטין למה התירוה להנשא בלא חליצה נהי. דזמנו של שטר מוכיח אכתי לא הוי גט משום אונס כיון דלא סליק אדעתיה דמת שאני והנלע״ד דנהי דלעיל דדייק מת הוא דאינו גט לא אסיק אדעתיה האי סברא דמת שאני דלא ניחא ליה דתפול קמי יבם היינו משום דלא פסקא ליה דמתני׳ דקתני מת אינו גט היינו דוקא בזקוקה ליבם כיון דסתמא קתני ואפילו באינה זקוקה ליבם נמי נפקא מיניה דמת אינו גט שמותרת לכהן וא״כ מדייק שפיר משא״כ בההיא דרבותינו התירוה להינשא דע״כ איירי בזקוקה ליבם שהתירוה לינשא לשוק א״כ ודאי מסיק אדעתיה דמת שאני דלא ניחא ליה דתפול קמי יבם כנ״ל. אמנם למאי דפרישית בסמוך דממשנה יתירא דייק אתי שפיר טפי דאפי׳ אי סליק אדעתיה האי סברא אפ״ה מוכח שפיר ממשנה יתירא ודוק היטב:
תוספות בד״ה מת הוא דאינו גט וכו׳ דהשתא וכו׳. משמע מדבריהם דלמסקנא אין צריך לשנוי׳ קמא. וקשה דהוי ליה למימר אלא. ולולי דבריהם ז״ל נלע״ד דיש לומר דהא דקאמר דלא ניחא ליה דתפול קמיה יבם היינו דוקא במעכשיו דע״כ הא דקאמר מעכשיו אין בו שום תועלת דהא עכ״פ באותן הימים היא כאשת איש. וספק מגורשת. וע״כ הוא משום דלא תפול קמי יבם שפיר קאמר דילמא מת דוקא. אבל בלא מעכשיו מהיכי תיתי נימא דלא ניחא ליה ביבום ולא אסיק אדעתיה כלל. ובזה ניחא מה דהקשה בספר פני יהושע בהא דקאמר ודילמא לאפוקי מרבותינו. הא מרבותינו גופיה מוכח דאין אונס דאי לאו הכי כי זמנו מוכיח עליו מאי הוי הא אנוס הוא. ולפמ״ש כיון דס״ל דהזמן מוכיח על זה דרוצה שתתגרש מעכשיו שפיר יש לומר טעמא דלקמן דלא ניחא ליה דתפול קמי יבם. והא דקאמר אלא מסיפא. הוא הדין דהוי מצי למימר מרבותינו. אלא כיון דמפורש בסיפא פריך טפי מסיפא וק״ל:
תוס׳ ד״ה דילמא לאפוקי וכו׳. אי נמי במאוחר. נראה מדבריהם ז״ל דבגט מאוחר מגורשת מיד ולא בזמן הכתוב בו. דאי לאו הכי כיון שהזמן הכתוב בו הוא לאחר מיתה. א״כ אפילו לא כתב בפירוש לאחר מיתה אינו גט. ולפמ״ש התוספות בגיטין דף י״ז ע״א וכן דעת כמה פוסקים דאינה מגורשת אלא מזמן הכתוב בו אי אפשר לתרוצי בהכי. ובמהרש״א ז״ל הקשה דמאי קאמר זמנו של שטר מוכיח הא תקנו חז״ל לכתוב זמן בגיטין. והנלע״ד דההוכחא הוא שפיר דאי משום תקנת זמן לבד ולא שתתגרש בו מעכשיו למה כתב זה הזמן דהשתא כיון דדעתו שתתגרש לאחר שנים עשר חודש היה לו לאחר הזמן ולכתוב זמן שלאחר י״ב חודש. וכדעת התוס׳ בגיטין והפוסקים דמגורשת בזמן הכתוב בו. אלא ודאי דרוצה שתתגרש מעכשיו. ובמאוחר לא תתגרש מיד. ולפ״ז ממילא יש לתרץ קושיות התוס׳ ז״ל דמרישא לא מוכח לאפוקי מדרבותינו דלא מיירי בשנים עשר חודש. אלא באם מתי לא שייך זה דיכתוב זמן מיתתו דאינו יודע מתי ימות והוצרך לכתוב זמן בגט. ובזה מובן הא דאסיק הש״ס מאן רבותינו וכו׳ ס״ל כר׳ יוסי וכו׳. דלכאורה לא היה מן הצורך לפרש הכא טעמייהו דרבותינו. אלא דבא לתרץ דלא נשמע מרישא כיון דטעמיה משום זמנו של שטר מוכיח וברישא ליכא הוכחא כנ״ל ודוק:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ושואלים: מנא ליה [מנין לו] לרבא הא [הלכה זו]? אילימא מהא דתנן [אם תאמר מזו ששנינו במשנה]: האומר לאשתו ״הרי זה גיטיך אם לא באתי מכאן ועד שנים עשר חדש״ ומת בתוך שנים עשר חדש — אינו גט, כיון שלא התקיים התנאי, ואם אין לה בנים ממנו — הריהי זקוקה לייבום. ונדייק: מת — הוא שאינו גט, שהרי אין גט חל לאחר מיתה, הא [הרי אם] אירע אונס אחר, וכגון שחלה ובשל כך לא בא — הרי זה גט, ומשמע שאונס אינו נחשב כביטול תנאי בגט.
The Gemara asks: From where does Rava learn this principle? If we say it is from that which we learned in a mishna (Gittin 76b) with regard to one who said to his wife: This is your bill of divorce, if I do not return from now until the conclusion of twelve months, and he died within those twelve months, the document is not a bill of divorce. Therefore, if she has no children from her deceased husband, the halakhot of levirate marriage would apply to her. The Gemara infers: If he died, that is when it is not a bill of divorce, since a divorce cannot take effect posthumously. By inference, in cases involving other circumstances beyond his control, e.g., if he fell ill, and therefore did not return, it is a bill of divorce and it takes effect. Apparently, if the reason for his failure to arrive is a circumstance beyond his control, the divorce takes effect.
עין משפט נר מצוהרש״יר״י מיגשתוספותריטב״אשיטה מקובצתפני יהושעהפלאהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(7) וְדִלְמָא לְעוֹלָם אֵימָא לָךְ חָלָה נָמֵי אֵינוֹ גֵּט וְהִיא גּוּפָא קמ״לקָא מַשְׁמַע לַן דְּאֵין גֵּט לְאַחַר מִיתָה.

The Gemara refutes that proof. And perhaps, actually I will say to you that in the case where he falls ill it is also not a bill of divorce, and the mishna cited the case of death merely as an example of circumstances beyond his control. And the reason that example itself was chosen is to teach us that there is no bill of divorce posthumously. Even if the divorce is not conditional, and the husband simply states that it will take effect after he dies, it is not a valid bill of divorce.
רש״יר״י מיגשתוספותרמב״ןריטב״אשיטה מקובצתפני יהושעבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
היא גופא קמ״ל – כלומר האי דתנא מת לאו לדיוקא דילה תניה למידק הא חלה הרי זה גט אלא לאשמעינן היא גופא דאין גט לאחר מיתה ואפי׳ בלא תנאי כגון האומר לאשתו הרי זה גיטיך לאחר מותי אינו גט לפוטרה מן היבם.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ודלמא לעולם אימא לך חלה נמי אינו גט – ויש טענת אונס ודקאמר ליתני חלה וכ״ש מת הא דקתני מת הא קמ״ל דאין גט לאחר מיתה ואתא לאשמועינן תרוייהו דיש אונס ואין גט לאחר מיתה דאי יש אונס גרידא אתא לאשמועינן אבל יש גט לאחר מיתה הוה ליה למינקט חלה ואי אין גט לאחר מיתה גרידא הוה בעי לאשמועינן לא הוה ליה למינקט הרי זה גיטך אם לא באתי שעושה תנאי אלא הרי זה גיטיך לאחר מיתה.
דילמא לעולם אימא לך חלה נמי אינו גט והיא גופא קמ״ל דאין גט לאחר מיתה – פירוש: ואפילו היכא דלא אניס. אי נמי דליכא תנאי. קשיא לי, והא קרא אניס, וקס״ד השתא יש אונס בגיטין, והיכי שמעינן מינה להיכא דלא אניס. ויש אומרים משום דבמיתה ליכא אונס, דלא ניחא ליה דתפול קמי יבם. ולאו מילתא היא, דהא השתא דלא ס״ד הך סברא, ולקמן בסמוך הוא דאמרינן לה, והשתא קס״ד מת והוא הדין לחלה. ואיכא לדחוקי ולפרושי דהכי אמרינן, מתניתין בשאין בה טענת אונס כמו שהתנה עמה בפירוש אם לא אבא עד י״ב חודש, אע״פ שנאנס יהא גט, דהא הכא ודאי משום דאין גט לאחר מיתה.
[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 6]

ודילמא לעולם אימא לך חלה נמי כו׳. הא כתיבנא לעיל דלשיטת התוס׳ מתניתין מפרשא שפיר בתרי אנפי או מטעם דיש אונס או מטעם דאין גט לאחר מיתה ואי דייקינן הא חלה הרי זה גט הרי דמשמע דפירושא דמתניתין מטעם דאין גט לאחר מיתה ואי לא דייקת אלא דבעית למימר דחלה נמי אינו גט הא במשמע דפירושא דמתניתין מטעם אונס דהא בהא תליא וכדכתיבנא לעיל וכיון שכן איכא לאקשויי טובא דהכא נמי כי קאמר ודילמא לעולם אימא לך חלה נמי אינו גט הרי במשמע דפירושא דמתניתין מטעם אונס והילכך היכי מצינן תו למימר והיא גופא קמ״ל דאין גט לאחר מיתה הרי מתניתין לא מיירי בהכי כלל ולזה כתבו בתוס׳ ודילמא לעולם אימא לך חלה נמי אינו גט ויש טענת אונס פי׳ דהשתא כי אמרינן חלה נמי אינו גט לא בעי׳ למימר דמשום הכי נפרש המשנה מטעם אונס דאי הכי לא מצינן תו למימר והיא גופא קמ״ל דאין גט כו׳ אלא הכי בעיין למימר חלה נמי אינו גט ויש טענת אונס ואדינא קאי ולא אפירושא דמתניתין ומכל מקום אכתי קשיא לשיטתם לשון היא גופא דקאמר תלמודא כיון דמתניתין מתפרשא שפיר בתרי אנפי או מטעם אונס או מטעם דאין גט לאחר מיתה ועוד קשיא לשיטתם ז״ל שפירשו דהשתא אכתי לא אסיק אדעתיה טעמא דלא ניחא ליה דתק״י דכיון שכן היכא מצינן למימר דמתניתין קמ״ל דאין גט לאחר מיתה פירוש אפילו במקום שאין האונס מבטלו כגון הרי זה גיטך לאחר מיתה והא מתניתין מיירי דקאמר הרי זה גיטך אם לא באתי כו׳ דהיינו בתנאה דשייך ביה טעמא דאניס וקס״ד השתא יש אונס בגיטין והיכי שמעינן מינה להיכא דלא אנס והשתא לא אסיק אדעתיה טעמא דלא ניחא ליה דתק״י וכל זה תירצו התוספות בלשונם דוק ותשכח:
והרמב״ן ז״ל כתב וז״ל דילמא לעולם אימא לך חלה נמי אינו גט והיא גופא קמ״ל דאין גט לאחר מיתה פי׳ ואפילו היכא דלא אניס א״נ דליכא תנאי קשיא לי והא הכא אניס הוא וקס״ד השתא יש אונס בגיטין והיכי שמעינן מינה להיכא דלא אניס. ויש מי שאומר משום דבמיתה ליכא אונס דלא ניחא ליה דתק״י ולאו מילתא היא דהא השתא לא ס״ד האי סברא ולקמן בסמוך הוא דאמרינן לה והשתא קס״ד מת וה״ה חלה ואיכא לדחוקי ולפרושי דה״ק מתניתין בשאין בה טענת אונס כיון שהתנה עמה בפי׳ אם לא בא עד י״ב חדש אף על פי שנאנס יהא גט דהכא ודאי משום דאין גט לאחר מיתה הוא. עד כאן:
וכן כתב הרא״ה ז״ל תלמידו דילמא לעולם אימא לך חלה נמי אינו גט והיא גופא קמ״ל דאין גט לאחר מיתה כלומר אפילו היכא דליכא טענת אונס כגון דליכא תנאי דקאמר הרי זה גיטך אם מתי וקשיא לן וממתניתין היכי שמעינן לה דהא אתינן השתא למימר דיש אונס וכיון דכן ממתניתין תיפוק לי משום דיש אונס ולעולם אימא לך יש גט לאחר מיתה. ויש מתרצים דאפילו היכא דנימא בעלמא דיש אונס במיתה ודאי אמרינן אין אונס משום דלא ניחא ליה דתק״י ודינא הוא דלהוי גט אלא משום דאין גט לאחר מיתה וה״ה לחלה דאינו גט ומשום דיש אונס. וליתא דאכתי לא קים לן האי סברא אבל אפשר לפרש והיא גופא קמ״ל מדלא תנא חלה ותנא מת דדוקא מת משום דאין גט לאחר מיתה ואפילו בלאו טעמא דיש אונס וכגון דאתני בהדיא. ע״כ:
וכן כתב דון קרשקש וידל ז״ל תלמיד הרא״ה ז״ל ודילמא היא גופא קמ״ל דאין גט לאחר מיתה ואפילו היכא דליכא אונס ותנאי ולעולם אימא לך דטוענין טענת אונס ואי קשיא לך ואי טוענין טענת אונס היכי שמעינן מינה דאין גט לאחר מיתה לעולם אימא לך דיש גט לאחר מיתה והכא היינו טעמא דאינו גט משום דיש אונס ומיתה אין לך אונס גדול מזה דאי לא הוה ליה למנקט במגרש על תנאי ונתקיים התנאי מתוך מיתה ולא במגרש לאחר מיתה לכך בלא תנאי הילכך טפי מסתבר למימר דמשום יש אונס הוא דאינו גט ולא משום דאין גט לאחר מיתה ויש לומר דלא היא דאם כן לישמעינן חלה וכ״ש מת אלא ודאי מדנקט מת ולא נקט חלה שמעינן דטעמא משום דאין גט לאחר מיתה הוא ולא משום אונס וכגון שהתנה בפי׳ ואמר אם לא באתי כו׳. בין שנתעכבתי מחמת אונס בין שלא מחמת אונס. ע״כ:
והרא״ש ז״ל כתב וז״ל היא גופא כו׳. ואם תאמר היכי שמעינן מינה דאין גט לאחר מיתה דלמא יש גט והא דקתני אינו גט משום דיש אונס וכ״ת לישמועינן חלה דאונס קטן וכ״ש מת דאונס גדול ליתא דאי נקט חלה ה״א מת הוי גט משום דלא ניחא ליה דתק״י ולהכי נקט מת לאשמועינן דאפילו אונס מיתה מעכב הגט ויש לומר דאם איתא דטעמא משום אונס לשמעינן רבותא אפילו אומר מעכשיו א״נ יש לומר דע״כ שמעינן דאין גט לאחר מיתה דסתמא דאניס כשנותן גט משום דלא ניחא ליה דתק״י אפילו אמרינן בשאר אונסין יש אונס באונס מיתה לא אמרינן. ע״כ:
והיא גופא קמ״ל. קשיא דבשלמא למאן דפריש דכי אמרינן מת הוא דאינו גט כו׳ דמטעם ייתורא דמתניתין קא אתינן עלה היינו דשייך שפיר לשון היא גופא דנקט אבל למאי דפרישנא לעיל דשיטת רש״י כלישנא בתרא דכתבינן לעיל דלאו מכח ייתורא קא אתינן עלה אלא ה״ק מת הוא דאינו גט כו׳ פי׳ אה״נ דאשמועינן חידושא במת אלא דהוה חידושא טפי בחלה וליתני חלה וכ״ש מת על הדרך דפרישנא לעיל אם כן מאי האי לישנא דהיא גופא קמ״ל דנקט דמשמע דעד השתא הוה אמרינן דלגופיה לא איצטריך ואפילו למאי דפרישנא בלישנא קמא לפרש״י ז״ל לא אתי שפיר דמשמע דכי קאמר והיא גופא קמ״ל דאתא לתרוצי מאי דאקשינן ניתני חלה וכ״ש מת כו׳ ולגבי האי קושיא לשון היא גופא לא שייך ויש לומר דלכך כתב רש״י היא גופא קמ״ל כלומר האי דתנא מת לאו לדיוקא דילה תניא למידק הא חלה הרי זה גט לאשמועינן היא גופא כו׳ ע״כ פי׳ כי קאמר והיא גופא קמ״ל כו׳ לא קאי לשנויי ניתני חלה וכ״ש מת דקשיא לן לעיל דאהכי לא שייך האי לישנא אלא קאי לשלול דלא נימא לדיוקא דילה תניא למידק הא חלה הרי זה גט וה״ל כאילו קאמר היא גופא קמ״ל דלאו לדיוקא דילה תניא כו׳ אלא לאשמועינן היא גופא כנ״ל:
ובקונטרס מצאתי וריב״ש ז״ל פירש שעיקר ההכרח מעיקרא דקאמר מת הוא כו׳. משום דאילו לגופא לא אצטריך דמסיפא שמעת לה דקאמר מעכשיו הרי זה גיטך הא שלא מעכשיו אינו גט אם כן לא אצטריך אלא לאשמועינן הא חלה הרי זה גט ודאי דהיא גופא קמ״ל והשתא ניחא לשון היא גופא וניחא נמי לשיטת התוספות שאיך לא עלה בדעתו דמת ניחא ליה דלא תק״י אבל קשה דה״ל קושיא מהן ללאו ועוד כיון שהוא אומר דילמא חלה נמי אינו גט דיש אונס בגיטין אמאי אצטריך דאין גט לאחר מיתה ויש לומר כך דה״ק היא גופא קמ״ל אפילו היכא דאתני שלא יהיה לו טענת אונס דליכא טעמא שיש אונס בגיטין והוי טעמא משום דאין גט לאחר מיתה. כך מצאתי בקונטרסין מהחכם השלם החסיד כמה״ר יוסף קורקוס ז״ל:
בד״ה ודלמא לעולם אימ׳ לך וכו׳ ואתא לאשמעי׳ תרוייהו וכו׳ עכ״ל. ועם כל זה הסוגיא תמוה דכיון דמתרי טעמי לא הוי גט לא שמעינן חדא מינייהו ולמאי דפרישית לעיל בסמוך מסברא דנפשאי דמעיקרא לא דייק אלא ממשנה יתירא א״כ מקשה שפיר דלמא לאשמעינן היא גופא קמ״ל ולעולם דאסיק אדעתיה דמת שאני דלא ניחא לי׳ דתפול קמי יבם ובלא״ה נמי מצינן למימר כיון דלאו משנה יתירא היא מיתוקמא שפיר בענין דלא מבטל גיטא משום אונס כגון שהתנה שלא יועיל לו טענת אונס ובתר הכי מדייק מסיפא דמעכשיו והיינו נמי ממשנה יתירא דמרישא שמעינן דאפילו מעכשיו אם מתי הרי זה גט אע״כ לאשמעינן דלא מבטל גיטא משום אונס ודחי הש״ס דלמא מת שאני והיא גופא קמ״ל דמת לא הוי אונס אבל חלה הוי אונס כנ״ל ודו״ק היטב:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ואולם אין זו ראיה גמורה, שכן דלמא [שמא] לעולם אימא [אומר] לך שהדין הוא שאם חלה נמי [גם כן] אינו גט, ומה שנאמר במשנה ״מת״, הריהו דוגמא לכל אונס שבעולם, ומדוע השתמש דווקא בדוגמא זו של מת — היא גופא קא משמע לן [בהלכה זו עצמה השמיע לנו] התנא שאין גט לאחר מיתה. שגם אם לא היה תנאי בגט, אלא שקבע הבעל שיחול הגט לאחר מותו — אינו גט.
The Gemara refutes that proof. And perhaps, actually I will say to you that in the case where he falls ill it is also not a bill of divorce, and the mishna cited the case of death merely as an example of circumstances beyond his control. And the reason that example itself was chosen is to teach us that there is no bill of divorce posthumously. Even if the divorce is not conditional, and the husband simply states that it will take effect after he dies, it is not a valid bill of divorce.
רש״יר״י מיגשתוספותרמב״ןריטב״אשיטה מקובצתפני יהושעבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(8) אֵין גֵּט לְאַחַר מִיתָה הָא תְּנָא לֵיהּ רֵישָׁא גהֲרֵי זֶה גִּיטֵּיךְ אִם מַתִּי הֲרֵי זֶה גִּיטֵּיךְ מֵחוֹלִי זֶה הֲרֵי זֶה גִּיטֵּיךְ לְאַחַר מִיתָה לֹא אָמַר כְּלוּם.

The Gemara asks: Does it come to teach that there is no bill of divorce posthumously? Wasn’t it already taught in the first clause of the mishna (Gittin 72a) that if one on his deathbed said to his wife: This is your bill of divorce if I die, or: This is your bill of divorce if I die from this illness, or: This is your bill of divorce after I die, he said nothing. The bill of divorce does not take effect after his death.
עין משפט נר מצוהרש״יר״י מיגשתוספותבית הבחירה למאיריריטב״אשיטה מקובצתבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
זה גיטך אם מתי – שכיב מרע שכתב גט לאשתו באחד מן הלשונות הללו זה גיטך אם מתי או זה גיטך מחולי זה משיפסוק חולי זה (מעלי) משמע והוא מת מאותו חולי לא אמר כלום שהרי משפסק אינו בחיים ואינו יכול לגרש.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

הרי זה גיטיך אם מתי מחולי זה לאחר מיתה – לאחר מיתה הוי טעמא דכולהו כמו אתם ולא אפוטרופסין ולא שותפין ולא אריסין ולא כל התורם את שאינו שלו (גיטין דף נב.) דכולהו הוו משום תורם את שאינו שלו וא״ת ההיא משנה גופה אמאי איצטריך הא תנן בהדיא בפ״ק דגיטין (דף יג. ושם) דאין גט לאחר מיתה דתנן האומר תנו גט זה לאשתי לא יתנו לאחר מיתה ובפרק קמא דגיטין (שם ד״ה לא) פירשנו.
ולענין ביאור דמיון זה אצל מה שכתבנו לענין מזונות הוא מצד אונס הבא מצד הארוס כגון חלה שהאשה נתקדשה לו על דעת שכשיגיע זמן תתרצה היא לינשא לו אם לא ישאנה יעלה לה מזונות והרי הוא כאלו קדשה על תנאי שיעלה לה מזונות בהגעת זמן שהרי תנאי ב״ד הוא וכשהגיע זמן ורצתה היא לינשא לו היה לנו לומר שיעלה לה מזונות ואונס שלו מועיל לו כאלו היה התנאי שלא לזון עד שיעבור האונס שאומדין את דעתו שאינו אלא כל זמן שיוכל לעשות כן ובגיטין אינו כן על הדרך שביארנו הא כל ענין שבממון יש אונס וכל חיוב התלוי בתנאי ואותו תנאי לא נתעכב אלא על ידי אונס הרי הוא כמי שלא נתעכב והמעשה בטל שלא הפסידה טענת אונס את זכותה אלא בגיטין מתקנת צנועות ופרוצות כמו שהתבאר בסוגיא זו הא בכל מקום אונס רחמנא פטריה מולנערה לא תעשה דבר והוא ששאלו בגיטין מנא ליה לרבא הא כלומר שראוי היה לומר בכל מקום שהאונס מפקיע את התנאי ואם כן בכל שאר דברים מיהא יש טענת אונס ומה שהקשו בחדושין ממה שאמרו בשני של קדושין מ״ט ע״ב בההוא גברא דזבין ארעא אדעתא למיסק לארץ ישראל וכו׳ כשתעיין במה שכתבנו שם אין מכאן סתירה לדברינו כלל ואין ספק שאף בגיטין אם התנה ואמר אי לא אתינא עד תלתין ולא יעכב שום אונס ליהוי גיטא ועכבו אונס ודאי אינו גט ויש שואלין וכי בדיני ממונות אם אמר שדי מכורה לך אם תלך למקום פלוני ביום פלוני ונאנס ולא הלך נאמר שהמכר קיים וכן מי שאמר אם לא תלך במקום פלוני ביום פלוני והיה רוצה לילך ונאנס ולא הלך נאמר בזו שהמכר בטל ויש מפרשין בשני אלו שכל שהדבר תלוי בשניהם כגון מכר שתלוי במוכר ובלוקח אין טוענין טענת אונס לתועלת האחד הואיל ואינה לתועלת חבירו שהרי האחר אומר דעתי היה כל שלא יתקיים התנאי יתקיים המעשה ואף כשיעכבך אונס אבל מתנה שהכל תלוי בדעת הנותן ודאי אחר הנותן אזלינן וכן היינו אומרים בגט אי לאו משום תקנה דצנועות ופרוצות ולעולם אין טוענין טענת אונס אצל התובע אלא אצל הנתבע ומכל מקום במה שכתבנו שאף בגיטין לא הופקעה טענת אונס אלא מתקנת צנועות ופרוצות יש מקום עיון שהרי מצינו כן אף בדבר שאין בו מקום לצנועות ופרוצות כמו שאמרו בתוספתא הרי זה גיטיך על מנת שתעלי לאילן או בכותל ונקצץ האילן או נפל הכותל אין זה גט וזו אין בה מקום לצנועות ופרוצות ואיפשר שלא חלקו חכמים בגיטין ולדעתי יש לחלק בין תנאי שאעשה ללא אעשה שכל שהתנה אם לא אעשה אם לא באתי וכיוצא באלו אחר שהיה הוא רוצה לעשות ואונס עכבו הרי הוא כמי שעשאו אבל כשהתנאי כשאעשה אם עשאו נתקיים המעשה ואם לא עשאו לא נתקיים אע״פ שאונס עכבו והדברים נראין:
הרי זה גיטיך אם לא באתי מכאן ועד שנים עשר חדש מת בתוך שנים עשר חדש אינו גט שהרי לא רצה שיחול עד שיעברו שנים עשר חדש ולא בא ונמצא שלא חל עד לאחר מיתה ואין גט לאחר מיתה ומכל מקום אם חלה ומתוך חליו נתעכב ולא בא הרי זה גט שאין טענת אונס בגיטין כמו שביארנו:
וכן אם אמר זה גיטיך מחולי זה זה גיטיך אם מתי זה גיטיך לאחר מיתה לא אמר כלום מהיום אם מתי מעכשו אם לא באתי מכאן ועד שנים עשר חדש או על מנת שלא אבא בתוך שנים עשר חדש ומת בתוך שנים עשר חדש הרי זה גט שהרי מכיון שאמר מעכשו או על מנת כשמת מיהא חל הגט מחיים למפרע:
כשם שאין גט לאחר מיתה כך אין שום שטר לאחר מיתה ואם כתב שדה זו לפלני לאחר מיתתו ולא אמר בה מעכשו או מהיום וכן שלא כתב בה זמן אינו זוכה בה אף לאחר מיתה ומכל מקום בדיני ממונות אם יש זמן בשטר הרי הוא כמעכשו שזמנו של שטר מוכיח עליו שמחיים הוא מקנה אלא שלא יזכה בפירות עד לאחר מיתה שאלו לא היה בדעתו להקנות אפילו הגוף עד לאחר מיתה למה היה כותב בה זמן ויש פוסקין כן אף לענין גיטין וכרבותינו שהתירוה לינשא בלא חליצה ולדעתם הרי זה גיטיך אם לא באתי וכו׳ שאינו גט דוקא כשאין בו זמן וכן בהרי זה גיטיך אם מתי ומכל מקום יש מכריעים שלא אמרוה רבותינו אלא בהרי זה גיטיך אם לא באתי שלא הזכיר בה שם מיתה אבל בהרי זה גיטיך אם מתי הואיל והזכיר בה שם מיתה מודים הם שאינו גט ומכל מקום בגט מיהא אנו פוסקים שלא כר׳ יוסי ובמקומו יתבאר בע״ה:
זה שביארנו בהרי זה גיטיך אם לא באתי מכאן ועד שלשים יום שאע״פ שמחמת אונס נתעכב ולא בא הרי זה גט מכל מקום יכול הוא לבטלו הואיל ולא אמר מעכשו או להוסיף על תנאו או להתנות תנאי אחר אע״פ שהגיע הגט לידה כדרך שאמרו בקדושין נ״ט ע״א בהרי את מקדשת לי לאחר שלשים יום שיכול לחזור תוך שלשים יום אע״פ שהגיעו מעות לידה ומה שאמרו כאן חזו דאתאי וכו׳ ואם כדברנו יבטל את הגט אין הכי נמי אלא שהיה סבור שדיו בכך הא כל שאמר מעכשו לכשיתקיים התנאי חל הגט למפרע ואינו יכול לבטלו או להוסיף על התנאי או להתנות תנאי אחר ומכאן כתבו גדולי הדור שאף אם אמר ראו שאונס מעכבני מליכנס אינו כלום שזהו גלוי דעתא בגיטא והלכה דלאו מילתא היא והוא שאמרו בפרק השולח ל״ד ע״א ההוא דאמר להו אי לא נסיבנא עד תלתין יומין ליהוי גיטא כי מטא תלתין אמר להו הא טרחנא אי משום אנסא אין אונס בגיטין אי משום גלוי דעתא פלוגתא דאביי ורבא אלמא כל שהוא מודיע את אנסו גלוי דעתא הוא ומה שטרחו בחדושין ואם לא באתי שהזכרנו מענין אסמכתא שמאחר שאין אסמכתא קונה היאך הוא גט אינה שאלה שלא נאמר דין אסמכתא אלא במקום שיש בו צד גזום והוא הקרוי בתלמוד מילתא יתירתא כמו שביארנו בסנהדרין ובמציעא:
כתבו רבותי שאף בקדושין אם קדש ואמר אם לא באתי מכאן ועד שנים עשר חדש לא יהו קדושין והיה רצונו לבוא אלא שהאונס מעכבו שאינן קדושין שאף בזו יש תקנת צנועות ופרוצות וחכמי פרובינצא נסתפקו בחבוריהם והדברים נראין כדעת רבותי:
[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 6]

אין גט לאחר מיתה הא תנא ליה רישא. איכא למידק ודקארי לה מאי קארי לה ועוד למה ליה לארוכי יקשה בקוצר הא תנא ליה רישא ולמה ליה לחזור ולומר אין גט לאחר מיתה ויש לומר דס״ד דהא אתא לאשמועינן דאף על גב דקאמר אם לא באתי וכו׳ דלא אדכר שם מיתה בשעה שנותן הגט בידה אפילו בכה״ג אמרינן אין גט לאחר מיתה. תדע שהתוספות ז״ל בפ״ק דגיטין גבי הא דתנן האומר תנו גט זה לאשתי לא יתנו לאחר וכו׳ כתבו דיש לחלק בין היכא שנותן הגט לידה לשאינו נותן כ״ש דיש לחלק כדכתיבנא ומ״מ דחי תלמודא אין גט לאחר מיתה הא תני ליה רישא וכו׳ פי׳ דסוף סוף דין אין גט לאחר מיתה הוא שבא להשמיענו והא תני ליה רישא וכו׳ כנ״ל:
והר״ן ז״ל בפי׳ על ההלכות כ׳ דאף על גב דאם מתי כל אחד מהם משמע ה״מ היכא דתלה במיתה דכיון דלא מגרש לה אלא כי היכי דלא תפול קמי יבם אף הוא אינו רוצה שיחול גיטה אלא לאחר מיתה דסבור הוא דיש גט לאחר מיתה אבל היכא דתלה באם לא באתי ס״ד אמינא דמעכשיו משמע קמ״ל:
עוד כתב ז״ל דמשום הכי אמרינן דהיכא דאמר הרי זה גיטך אם מתי ולא אמר מעכשיו דכלאחר מיתה דמי דחיישינן דלמא אינו רוצה בגירושיה כלל דידוע הוא שאין גט לאחר מיתה ולפייסה אכוון אבל היכא דאמר אם לא באתי כו׳. דאפילו נימא דלאחר שלא יבא משמע מכל מקום כי לא מת גירושיה חיילי ולגירושין קא מכוון הילכך איכא למימר שאם לא באתי גרידא מעכשיו משמע. ע״כ. עיין בפ׳ מי שאחזו בפי׳ על ההלכות:
הרי זה גיטך כו׳. קשה למה לי דנקט הרי זה גיטך לאחר מיתה היינו הרי זה גיטך אם מתי ועוד דמעיקרא נקט הרי זה כו׳ אם מתי הרי זה כו׳ מחולי זה דהיינו לזא״ז ושוב נקט לאחר מיתה דהיינו זו ואין צריך לומר זו לגבי מאי דתני מעיקרא מחולי זה ואין דרך המשנה בכך לפתוח בלא זו אף זו ולסיים בזו ואין צריך לומר זו ועוד דאי תנא בעי לאשמועינן כוליה לישניה משמע מחיים ואי משמע לאחר מיתה וכמ״ש התוס׳ בפ״ק דגיטין גבי מתניתין דתנן האומר תנו גט כו׳ לא יתנו לאחר מיתה הכי נמי נימא דקתני אם לא באתי לאשמועינן הך חידוש אף על גב דלא אדכר שם מיתה דהא בחדא מתניתין קתני אם מתי ולאחר מיתה. ויש לתרץ דאה״נ דלא הוצרך לשנות לאחר מיתה כלל אלא משום סיפא קתני לה דמסיים מתניתין מהיום ולאחר מיתה גט ואינו גט ולהכי תניא נמי ברישא ובלא צורך ודוחק והתוספות פירשו דלאחר מיתה הוי טעמא ופירושא דכולהו וה״ק אם מתי ומחולי זה הוי כמו הרי זה גיטך לאחר מיתה וסיים עוד במתניתין וקתני לא אמר כלום ללמדך דגט לאחר מיתה לא אמר כלום נמצא דמתניתין תרתי אשמועינן חדא דהני תרי לישני אם מתי ומחולי זה משתמעי לאחר מיתה ועוד דלאחר מיתה לאו כלום היא והשתא פריך שפיר אין גט לאחר מיתה הא תנא ליה רישא ואין לחלק כדכתיבנא לעיל והקשו בתוספות דלמה ליה להך מתניתין לאשמועינן דלאחר מיתה לאו כלום הוא הא תנן בהדיא בפ״ק דגיטין דאין גט לאחר מיתה דתנן האומר תנו גט זה לאשתי כו׳ לא יתנו לאחר מיתה דבשלמא למאי דתריצנא לעיל איכא למימר דתנא הכא בעי לאשמועינן לישנא מחיים ולאחר מיתה אבל לשיטת התוספות ז״ל דמייתי לשון לא אמר כלום דמשמע דבעי לאשמועינן דלאחר מיתה לא אמר כלום וכדכתיבנא קשיא ובפ״ק דגיטין האריכו בזה יע״ש:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומשיבים: והרי דין זה שאין גט לאחר מיתה הא תנא ליה רישא [הרי שנה אותו כבר בראשה] של אותה משנה, ששנינו שם: שכיב מרע שכתב גט לאשתו ואמר לה: ״הרי זה גיטיך אם מתי (אמות)״, או: הרי זה גיטיך אם אמות מחולי זה״, או אמר לה: ״הרי זה גיטיך לאחר מיתה״ — לא אמר כלום. שאין לגט תוקף אלא בחייו של הבעל ולא לאחר מותו.
The Gemara asks: Does it come to teach that there is no bill of divorce posthumously? Wasn’t it already taught in the first clause of the mishna (Gittin 72a) that if one on his deathbed said to his wife: This is your bill of divorce if I die, or: This is your bill of divorce if I die from this illness, or: This is your bill of divorce after I die, he said nothing. The bill of divorce does not take effect after his death.
עין משפט נר מצוהרש״יר״י מיגשתוספותבית הבחירה למאיריריטב״אשיטה מקובצתבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(9) דִּלְמָא לְאַפּוֹקֵי מִדְּרַבּוֹתֵינוּ דְּתַנְיָא וְרַבּוֹתֵינוּ הִתִּירוּהָ לְהִנָּשֵׂא וְאָמְרִינַן מַאן רַבּוֹתֵינוּ אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל בֵּי דִינָא דִּשְׁרוֹ מִשְׁחָא סָבְרִי לַהּ כְּרַבִּי יוֹסֵי דְּאָמַר זְמַנּוֹ שֶׁל שְׁטָר מוֹכִיחַ עָלָיו.

The Gemara answers: Perhaps it was necessary for the first clause to mention specifically the case of death, to exclude that which our Rabbis said and not to exclude the case of one who fell ill, as it is taught in a baraita: And our Rabbis permitted her to remarry, in a case where he died within the twelve months that he stipulated. And we said: Who are our Rabbis mentioned here? Rav Yehuda said that Shmuel said: It is the court that permitted the oil of gentiles for consumption. In this regard, they hold in accordance with the opinion of Rabbi Yosei, who said: The time written in a document proves when it takes effect. The fact that a certain date is written in the bill of divorce indicates that one’s intention was that the divorce take effect from the day that it was written and delivered, not after his death. In any event, there is proof neither for nor against Rava’s opinion from this baraita.
רש״יר״י מיגשתוספותרמב״ןרשב״אבית הבחירה למאיריריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעהפלאהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
דלמא – הא דאיצטריך סיפא אם לא באתי וכו׳ לאפוקי מדרבותינו איצטריך דפליגי עלה ואמרי דאין גט לאחר מיתה הוא דכיון דכתוב בגט זמן כתיבתו הוא מוכיח שכך אמר לה אם לא באתי לאותו זמן יהא גט למפרע מהיום דאי לא משוה גיטא עד שנים עשר חדש למה כתב יום כתיבת הגט בתוכו לכתוב אם לא באתי לר״ח פלוני יהא גט.
התירוה לינשא – בלא חליצה לההיא דאם לא באתי.
זמנו של שטר מוכיח עליו – לא לחנם נכתב זמנו לתוכו אם לא להודיע שמיום הכתיבה והמסירה הוא מגרשה אם לא יבא לאותו זמן הלכך אע״ג דלא כתב זה גיטך מהיום אם לא באתי כו׳ כמאן דכתב מהיום דמי ובבבא בתרא (דף קלו.) אמרה רבי יוסי דתנן הכותב נכסיו לבנו צריך שיכתוב מהיום ולאחר מיתה ואם לא כתב מהיום אינה מתנה רבי יוסי אומר אינו צריך.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

דלמא לאפוקי מדרבותינו – אבל מההיא דרישא לא שמעינן לאפוקי מדרבותינו דאיכא לאוקמה בשאין כתוב זמן בשטר והא דאמרינן (בגיטין דף פו.) שלשה גיטין פסולין וחד מינייהו שאין בו זמן הא אמרינן אם נשאת הולד כשר ומשום דאין גט לאחר מיתה קתני הכא לא אמר כלום אפילו נשאת אי נמי בשכתוב בו שבוע או שנה או חדש דאמר בפרק שני דגיטין (גיטין יז:) דכשר ואין זמנו מוכיח עליו אי נמי במאוחר.
והא דאמרינן ודילמא לאפוקי מדרבותינו – (כל) ר״ל סופא לאפוקי מדרבותינו. ואיכא מאן דקשיא ליה ולאפוקי מדרבותינו לא מרישא שמעת מינה. דהא רבותינו כר׳ יוסי סבירא להו ור׳ יוסי בלאחר מיתה קאמר, וכדמפורש בפרק מי שמת. וכיון דזמנו של שטר מוכיח עליו הוי ליה כמעכשיו אם מתי וכמעכשיו ולאחר מיתה, ותנן מעכשיו אם מתי הרי זה גט, מעכשיו ולאחר מיתה גט ואינו גט. ואני אומר דר׳ יוסי עדיפא מדרבותינו דאילו ר׳ יוסי אפילו בלאחר מיתה אית ליה, ורבותינו לית להו היכא דתלי במיתה משום דגלי אדעתיה דלא ניחא ליה שתיחול גיטו מחיים, ולא עביד אלא כי הכי דלא תפול קמי יבם עד דאמר מעכשיו בפירוש, דהא אם מתי משמע דלאחר מיתה כל היכא דלא אמר ליה מעכשיו.
ואפשר דלא מהני ביה זמנו של שטר, אבל היכא דלא תלי במיתה, כגון אם לא באתי מכאן ועד י״ב חדש, אית להו זמנו של שטר מוכיח עליו. ואיכא דבעי מימר דר׳ יוסי גופיה לית ליה הכא זמנו של שטר מוכיח עליו משום האי טעמא דכתיבנא. אבל לגבי מתנת קרקע גופה קני מהיום ופירא לאחר מיתה. ואע״ג דתלי במיתה לית לן בה. וקשיא לן להאי סברא הא דאמרינן בפרק מי שאחזו, הרי זה גיטיך אם מתי לא אמר כלום, ואמר ר׳ הונא עלה חולצת, ומוקימנן לה ר׳ הונא כר׳ יוסי, ואקשינן אי הכי חליצה נמי לא תבעי וכו׳ כדאיתא התם. ואי ס״ד דגבי גט לא אמר ר׳ יוסי היכא דתלי במיתה, נימא אע״ג דבעלמא פשיטא ליה, הכא מספקא ליה כדקס״ד למימר התם בעל פה. אלא ודאי ר׳ יוסי אית ליה אפילו היכא דתלי במיתה כההיא בפרק מי שמת, ורבנן לית להו הכי כדאמרינן לעיל. ומפרקינן קשיי׳ ממלא דרישא לאפוקי מדר׳ יוסי הויא, לאפוקי מדרבותינו לא הוית. ואיכא מאן דמפריק דרישא הוי לאפוקי מדר׳ יוסי בשטר, וסיפא אפילו בעל פה, סד״א הואיל ואמר על פה אם מתי, הוי גט בטולי בטליה לזמן השטר, קמ״ל ממשנה יתירה. וכי ההיא סוגיא דהתם דאמרינן וכ״ת כי אמר ר׳ יוסי וכו׳, אבל על פה לא אמר. וקשיא לי, דהא התם משמע דהא דרבותינו על פה היא כדאיתא התם בסוגיא דשמעתא, ואם כן מרישא נמי שמעינן מינה, אלא איכא לדחוק דהא לאפוקי ממלתייהו דרבותינו דאמרי זמנו של שטר מוכיח עליו ואפילו בשטר. ואין זה נכון.
ותו קשיא לי הא דדחינא ודילמא לאפוקי אדרבותינו דשמעינן מינה דלרבותינו גיטין הויין, דהא התירוה לינשא. והיכי דחינן ליה בהכי. והא ממילא שמעת מינה אין אונס בגיטין, שאם יש אונס בגיטין. משום אונסא הוא דבטיל ליה גיטא, ואפילו אמר נמי מעכשיו בפירוש, דעדיף מזמנו של שטר, וכדאמרינן בסמוך. ואיכא למימר מדרבותנו ולא בעי לאתנוייה ראיה, דדילמא מרבותנו תרתא לקולא אית להו. חדא דזמנו של שטר מוכיח עליו, ועוד דאין אונס בגיטין. ורבנן פליגי אתרווייהו, ומשום הכי אייתי מסופה ממילתיה דת״ק. ועוד יש לומר למלתייהו דרבותינו כשהתנה ואמר, אע״פ שנאנס אם לא בא יהא גט, וקמ״ל זמנו של שטר כמעכשיו הוא. וכדמפריש לת״ק. וא״ת אי הכי, היכי מייתי ראיה מסופה דקתני מעכשיו אם לא באתי, דילמא התם נמי בשהתנה כך. לאו קושיא היא. דאם כן מאי קמ״ל, הא תני ליה רישא מהיום אם מתי הרי זה גט, וכ״ש הכא דלא תלי במתתו כלל.
ודילמא לאפוקי מדרבותינו. כלומר, סיפא דמתניתין דהיינו אם לא באתי מכאן ועד י״ב חודש, דעלא הוא דתנינן ורבותינו התירוה לינשא. ומסברתם דרבותינו קאמר ולא מדרבותינו ממש, דרבותינו היינו ר׳ יהודה הנשיא בן בנו של רבינו הקדוש, כדאמר רבי יוחנן בפרק (המגרש) [מי שאחזו] (גיטין עו:) ר׳ יהודה הנשיא בנו של רבן גמליאל ברי יהודה, ולא הודו לו כל סייעתו, אלא מסברתו הוא דקאמר, ויש לנו כיוצא בזה הרבה בתלמוד.
וגדולה מזו אמרו בפרק האיש מקדש (קדושין מז:) גבי התקדשי לי בשטר חוב, רבי מאיר אומר מקודשת וחכמים אומרי אינה מקודשת, ואוקימנא פלוגתייהו בין במלוה על פה בין במלוה בשטר, ואמרינן במלוה על פה במאי פליגי בדרב הונא אמר רב וכו׳, מר סבר כי קאמר רב בפיקדון אבל במלוה לא, ומר סבר לא שנא מלוה ולא שנא פיקדון, ומדאמרינן מר סבר כי קאמר רב בפקדון, הוה משמע דבדרב ממש פליגי, וליתא, אלא בסברתיה דרב קאמר.
וכיוצא בו ממש ביבמות בריש פרק כיצד (יבמות יח.) דאמרינן: הוא הדין דאע״ג דלא עבד בה מאמר שניה מחלץ חלצה יבומי לא מתיבמה, והאי דקתני מאמר לאפוקי מדבית שמאי דאמרי מאמר קונה קנין גמור, קא משמע לן דלא, ולא דבית שמאי ממש קאמר, דאילו לדבית שמאי אף על פי דקונה קנין גמור ואפילו נשאה נמי יבומי מתייבמה, דהא לדידהו צרות מותרות נינהו, אלא לאפוקי מסברתייהו דבית שמאי קאמר. ודברים פשוטים הם, אלא שראיתי מקצת מרבותינו [המפרשים ז״ל] שנתקשו בזה ואינו. ורבינו חננאל פירש: רבותינו, היינו רבינו הקדוש, וגם שם בפרק (המגרש) [מי שאחזו] (גיטין שם) יש ספרים שכתוב בהם: ר׳ יהודה הנשיא בנו של רשב״ג הורה ולא הודו לו כל סיעתו.
ודילמא לאפוקי מדרבותינו. חבורא חבורתא בהא מילתא, וקשה להו לאפוקי מדרבותינו נמי מרישא שמעינן לה, וקתני זה גיטך לאחר מיתה לא אמר כלום, ואילו לרבותינו דאית להו זמנו של שטר מוכיח עליו כר׳ יוסי חולצת היא, דהוה ליה כמעכשיו ולאחר מיתה דקתני גט ואינו גט ואם מת חולצת ולא מתיבמת. ויש מי שתירץ, דר׳ יוסי עדיפא מדרבותינו דר׳ יוסי אפילו לאחר מיתה פליג, ואמר דזמנו של שטר מוכיח עליו כאלו אמר מהיום ולאחר מיתה, וכל שכן באם לא באתי מכאן ועד שנים עשר חודש ומת בתוך שנים עשר חודש דלא אתני בהדיא במיתה, ורבותינו מודו ליה באם לא באתי אבל בלאחר מיתה דהתנה בפירוש בלאחר מיתה פליגי עליה, דלאחר מיתה קאמר ולא מחיים, ובהא לא עדיף זמנו של שטר כמעכשיו. ומיהו, בכותב נכסיו לבנו לאחר מותו (ב״ב קלו.) מודו ליה לר׳ יוסי משום דאיכא לקיומיה זמנו של שטר בגופן של נכסים, ותנאה דלאחר מיתה בפירות.
וא״ת אכתי הא תנא ליה רישא, הרי זה גיטך אם מתי, לא אמר כלום, ואלו לרבותינו הוי גט, דזמנו מוכיח עליו, באם לא באתי, והוה כמהיום אם מתי, לדעת רבותינו, כדאיתא התם בשילהי קורדיאקוס (גיטין עו.). יש לומר, אי לאו סיפא הוה אמינא דוקא כדאתני במיתה בפירוש הוא דפליגי תנא דמתניתין דלא אמר כלום, הא באם לא באתי מכאן ועד שנים עשר חודש הוי גט, כרבותינו דהתירוה לזו בפירוש לינשא קמ״ל.
וזה התירוץ נראה יפה, וניחא לי בהא הא דאמרינן בפ׳ קורדיאקוס (גיטין שם) תנא, רבותינו התירוה לינשא, אמר ר׳ יוחנן ר׳ יהודה הנשיא בן בנו של רבן גמליאל ברבי יהודה ולא הודו לו כל סיעתו ואמרי לה כל שעתו.
אמר אביי הכל מודים היכא דאמר לה לכשתצא חמה מנרתיקה לכי נפקא קאמר לה. ולא נחלקו אלא באם תצא, מר סבר לה כר׳ יוסי דאמר זמנו של שטר מוכיח עליו, ומר לא סבר כר׳ יוסי. ולכאורה משמע מדקאמר הכל מודים דכל כשתצא חמה מנרתיקה כולהו בחדא סברא קיימי ביה בין למר בין למר לא אמר ולא כלום, דאי למר חולצת ולמר אינה מגורשת כלל, אם כן לאו הכל מודים בה, דלכי נפקא קאמר, דהא לרבותינו מספקא להו אי מהשתא קאמר, אלא ודאי אפילו לרבותינו לא אמר כלום.
וע״כ ר׳ יוסי לית ליה הכין, מדאמרינן התם (גיטין עו:) בגמרא: זה גיטך אם מתי זה גיטך לאחר מיתה אמר רב הונא ולדברי ר׳ יוסי חולצת, פשיטא, מדסיפא לרבנן חולצת רישא נמי לר׳ יוסי חולצת, אלמא מפשט פשיט להו דלאחר מיתה לר׳ יוסי כאלו אמר מהיום ולאחר מיתה, דזמנו של שטר מוכיח עליו. ואעפ״י שכתבתי בפ׳ קורדיאקוס (גיטין עו:) בענין אחר משמן של ראשונים נוחי נפש, זה נראה לי יותר. והלכך לאחר מיתה לאפוקי מדר׳ יוסי, ואם מתי נמי לא מוכחא אי מפקא מדרבותינו באם לא באתי מכאן ועד שנים עשר חודש, וסיפא דהיינו אם לא באתי מכאן ועד שנים עשר חודש לאפוקי ממש מדרבותינו.
וא״ת מכל מקום מדרבותינו מיהא נשמעיניה דאין טענת אונס בגיטין, מדהתירוה להנשא, אין הכא נמי, אלא כל היכא דמציא לאיתנויי מתניתין לא בעי למידק מדרבותינו, וכי דחינן מתניתין דמעכשיו אם לא באתי, מת דוקא, כי היכי דלא ניחא ליה דתיפול קמי יבם אידחי נמי הא דרבותינו, דדילמא מההוא טעמא נמי התירוה לינשא.
אע״פ שביארנו בענינים אלו שהאונס מועיל להפקיע החיוב שהיה מוטל עליו לעשותו בגיטין מיהא אינו כן שאם גירש על תנאי אם לא יעשה כך והיה רוצה לעשות כן כדי שיתבטל הגט ונאנס ולא עשה כגון שאמר הרי זה גיטיך אם לא באתי מכאן ועד שלשים יום ובא לו בתוך שלשים והפסיקו נהר שלא יכול לעבור או שחלה אין אומרין מאחר שהאונס עכבו הרי הוא כמי שבא ולומר שאין העכבה מצד האונס עכבה אלא אין אונס בגיטין וכל שלא נתקיים תנאו הגט גט אע״פ שהאונס עכבו:
[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 6]

בד״ה אלא מסיפא צ״ל ואלא כו׳:
תוס׳ בד״ה פשיט רב אחאי כו׳ פריך רב אחאי כו׳. נ״ב וכן לקמן (כתובות דף י׳) רב אחאי משני כו׳:
בד״ה דלמא כו׳ בשכתוב בו שבוע שנה חדש דאמרינן וכו׳ כצ״ל:
דילמא לאפוקי מדרבותינו. כלומר סיפא דמתניתין דהיינו אם לא באתי מכאן ועד י״ב חדש דעלה הוא דתנינן ורבותינו התירו׳ להנשא ומסברא דרבותינו קאמר ולא מדרבותינו ממש דרבותינו היינו ר׳ יהודה נשיאה בן בנו של רבינו הקדוש כדאמר ר׳ יוחנן בפ׳ (המגרש) [מי שאחזו עו ב׳] ר׳ יהודה הנשיא בנו של רבן גמליאל ב״ר יהודה ולא הודו לו כל סיעתו אלא מסברתו קאמר ויש לנו כיוצא בה הרבה בתלמוד וגדולה מזו אמרו בפ׳ האיש מקדש [מז ב׳] גבי התקדשי לי בשטר חוב ר׳ מאיר אומר מקודשת וחכמים אומרים אינה מקודשת ואוקימנא פלוגתייהו בין במלוה על פה בין במלוה בשטר ואמרינן במלוה על פה במאי פליגי בדרב הונא אמר רב כו׳ מר סבר כי קאמר רב בפקדון כו׳ ומ״ס ל״ש כו׳ ומדאמרינן מר סבר כי קאמר רב בפקדון הוה משמע דבדרב ממש פליגי וליתא אלא בסברתיה דרב קאמר. וכיוצא בזה ממש ביבמות ריש פ׳ כיצד [יח א׳] דאמרינן ה״ה דאף על גב דלא עבד בה מאמר שניה מחלץ חלצה יבומי לא מתיבמה והאי דקתני מאמר לאפוקי מדב״ש דאמר מאמר קונה קנין גמור קמ״ל דלא ולאו מדב״ש ממש קאמר דאילו לב״ש אף על גב דקונה קנין גמור ואפילו נשאה נמי יבומי מתייבמה דהא לדידהו צרות מותרות נינהו אלא לאפוקי מסברתייהו דב״ש קאמר ודברים פשוטים הם אלא שראיתי מקצת מרבותינו המפרשים ז״ל שנתקשו בזה ואינו ור״ח פי׳ רבותינו היינו רבינו הקדוש ז״ל וגם שם בפ׳ המגרש יש ספרים שכתוב בהן ר׳ יהודה הנשיא בנו של רבן שמעון בן גמליאל הודה ולא הודו לו כל סייעתו. הרשב״א ז״ל:
ואין להקשות דמאי קאמר ודילמא לאפוקי מדרבותינו כו׳ והא קושטא דהכין הוא דאתא לאפוקי מרבותינו כדאיתא התם בדוכתיה דיש לומר דה״ק דדילמא לא אצטריך אלא לאפוקי מרבותינו ולא אתא לדיוקא כלל וכן כתב רש״י ז״ל דילמא, הא דאצטריך סיפא אם לא באתי כו׳:
וכתב הרמב״ן והא דאמרינן ודילמא לאפוקי מדרבותינו ר״ל מסיפא לאפוקי מדרבותינו ואיכא מאן דקשיא ליה ולאפוקי מדרבותינו לאו מרישא שמעת מינה דהא רבותינו כר׳ יוסי סבירא להו ור׳ יוסי בלאחר מיתה קאמר כדמפורש בפ׳ (מי שמת) [יש נוחלין קלו א׳] וכיון דזמנו של שטר מוכיח עליו הוה ליה כמעכשיו אם מתי וכמעכשיו ולאחר מיתה ותנן מעכשיו אם מתי הרי זה גט מעכשיו ולאחר מיתה גט ואינו גט. ואני אומר דר׳ יוסי עדיפא מדרבותינו דאילו רבי יוסי אפילו בלאחר מיתה אית ליה ורבותינו לית להו היכא דתלי במיתה משום דגלי אדעתיה דלא ניחא ליה דתחול מחיים ולא עביד אלא כי היכי דלא תפול קמי יבם עד דאמר מעכשיו בפי׳ דהא אם מתי משמע בלאחר מיתה כל אימת דלא אמר ליה מעכשיו ואפשר דלא מהני ביה זמנו של שטר אבל היכא דלא תלי במיתה כגון אם לא באתי מכאן ועד י״ב חדש אית להו זמנו של שטר מוכיח עליו. ואיכא דבעי למימר דר׳ יוסי גופיה לית ליה הכא זמנו של שטר מוכיח עליו משום האי טעמא דכתיבנא אלא לגבי מתנת קרקע דה״ק גופא קני מהיום ופירי לאחר מיתה ואף על גב דתלי במיתה לית לן בה וקשיא לן להאי סברא הא דאמרינן בפ׳ מי שאחזו [עב א׳] דתנן התם הרי זה גיטך אם מתי לא אמר כלום ואמר רב הונא עלה חולצת ומוקמינן לה לרב הונא כר׳ יוסי ואקשינן ה״ה חליצה נמי לא תבעי וכו׳ כדאיתא התם ואי סלקא דעתך דגבי גיטא לא אמר ר׳ יוסי היכא דתלי במיתה נימא אף על גב דבעלמא פשיטא ליה הכא מספקא ליה כדקס״ד למימר התם בעל פה אלא ודאי רבי יוסי אית ליה אפילו היכא דתלי במיתה כי ההיא דפ׳ (מי שמת) [יש נוחלין] ורבנן לית להו הכי כדאמרן לעיל ומפרקא קושיין ממילא דרישא לאפוקי מדרבי יוסי הויא לאפוקי מדרבותינו לא הויא. ואיכא מאן דמפרקא דרישא הויא לאפוקי דרבי יוסי בשטר וסיפא אפילו בעל פה סד״א הואיל ואמר על פה אם מתי יהא גט בטולי בטליה לזמן השטר קמ״ל ממשנה יתירא וכי ההיא סוגיא דהתם דאמרינן וכ״ת כי אמר רבי יוסי וכו׳ אבל על פה לא אמר וקשיא ליה דהא התם משמע דהא דרבותינו על פה היא כדאיתא התם בסוגיא דשמעתא ואם כן מרישא נמי שמעת מינה אלא דאיכא לדחוקי דת״ק לאפוקי ממילתא דרבותינו דאמרי דזמנו של שטר מוכיח עליו ואפילו בשטר. ואין זה נכון. עכ״ל הרמב״ן:
וז״ל תלמידו הרא״ה ז״ל והא דאמרינן ודילמא לאפוקי מדרבותינו קשי׳ לן ולאפוקי מרבותינו מרישא שמעת מינה וכ״ת כי קאמרי רבותינו מחיים אבל רישא דתלי במיתה לא משום דגלי דעתיה דלא ניחא ליה דתיחול גיטא מחיים דהא לא מגרש לה אלא משום יבם ודילמא לא ניחא ליה נמי במעכשיו אלא אי אמר לה בהדיא והא רבותינו בשיטתא דרבי יוסי אמרו ורבי יוסי אפילו לאחר מיתה נמי אמרה כדתנן הכותב נכסיו לבנו צריך שיכתוב לו מהיום ולאחר מיתה ר׳ יוסי אומר אינו צריך ושמעינן ליה לרבי יוסי דלא שני ליה בין גיטין לממון מהא דאמרינן התם בגיטין פ׳ מי שאחזו אהא דזה גיטך אם מתי אמר רב הונא חולצת ואמרינן דסבר לה כר׳ יוסי דאמר זמנו של שטר מוכיח עליו ופרכינן אי כר׳ יוסי חליצה נמי לא תבעי ואמרינן דמספקא ליה לרב הונא אי הלכה כרבי יוסי בעל פה או לא ואילו בין גיטין למתנה לא מפרשינן כלל אף על גב דהתם תלי במיתה הוא. ותו שמעינן להו לרבותינו נמי דאית להו האי סברא דר׳ יוסי אפילו על פה כדמוכח בהדיא סוגיין דהתם ויש לומר דר׳ יוסי עדיפא ליה מרבותינו דלר׳ יוסי אית ליה זמנו של שטר מוכיח עליו אפילו לאחר מיתה ואילו לרבותינו לא אשכחן להו האי סברא אלא במחיים ואנא אמינא דשני לן בינייהו והיינו דלא שני לן ברישא ובהא אפשר דאילו רבותינו מודו בה לרבנן כיון דלאחר מיתה הוא אבל סיפא מפקא מינייהו דהא סיפא דאפילו מחיים לא אמרינן והכי קושטא דמילתא דלא שני לן בינייהו כלל והיינו דלא מפלגינן בהו כלל התם בגיטין. והרב ר׳ יהוסף הלוי ן׳ מיגש ז״ל תירץ דאי מרישא ה״א ההוא כשמת בתוך זמנו כגון שכתוב בו חדש או שנה דתו ליכא למימר זמנו של שטר מוכיח עליו אבל מסופה ממשנה יתירא שמעינן דאפילו בלאו הכי נמי לית לן דר׳ יוסי כלל. ולא נהירא כדכתיבנא בפ׳ מי שאחזו בס״ד ע״כ:
ובשיטה הישנה מצאתי כתוב בשם הראב״ד ז״ל דע״כ לא קאמר ר׳ יוסי אלא בשטר מתנות דעלמא דהתנאי כתוב בשטר עצמו הילכך אזמן דכתוב בשטר עצמו סמיך אבל בגיטין אין דרך לכתוב את התנאים בגט אלא בעל פה מתנה ואומר הרי זה גיטך אם יקיים כך ואף על פי שאדם יוכל לכתוב בגט לאחר התורף אין דרך לכתוב בו בגט א״נ כיון דלבתר התורף כתוב ליה הוה ליה בעל פה ולא קאי אזמן הכתוב בתורף ע״כ. ומלשון רש״י ז״ל משמע דהתנאי כתוב בגט ולקמן אפרש שיטתו ז״ל בס״ד:
וז״ל הרשב״א ז״ל ודילמא לאפוקי מדרבותינו חבורא חבורתא בהאי מלתא וק׳ להו לאפוקי מדרבותינו נמי מרישא שמעינן לה דקתני הרי זה גיטך לאחר מיתה לא אמר כלום ואילו רבותינו דאית להו זמנו של שטר מוכיח עליו כר׳ יוסי חולצת היא דה״ל כמעכשיו ולאחר מיתה דקתני גט ואינו גט ואם מת חולצת ולא מתיבמת. ויש מי שתירץ דר׳ יוסי עדיפא מדרבותינו דר׳ יוסי אפילו לאחר מיתה פליג ואמר דזמנו של שטר מוכיח עליו כאילו אמר מהיום ולאחר מיתה וכ״ש באם לא באתי מכאן ועד י״ב חדש ומת בתוך י״ב חדש דלא אתני בהדיא במיתה ורבותינו מודו ליה באם לא באתי אבל בלאחר מיתה דהתנה בפי׳ לאחר מיתה פליגי עליה דלאחר מיתה קאמר ולא מחיים ובהא לא עדיף זמנו של שטר כמעכשיו ומיהו בנותן נכסיו לבנו לאחר מותו מודו ליה לר׳ יוסי משום דאיכא לקיומי זמנו של שטר בגופו של נכסים ותנאה דלאחר מיתה בפירוש וא״ת אכתי הא תנא ליה רישא הרי זה גיטך אם מתי לא אמר כלום ואילו לרבותינו הוי גט דזמנו מוכיח עליו באם לא באתי והוה כמהיום אם מתי לדעת רבותינו כדאיתא התם בשילהי קורדיאקוס וז״ל אי לאו סיפא ה״א דוקא בדאתני במיתה בפירוש הוא דפליג תנא דמתני׳ דלא אמר כלום הא באם לא באתי מכאן ועד י״ב חדש הוי גט כרבותינו דהתירוה לזו בפי׳ לינשא קמ״ל וזה התירוץ נראה יפה וניחא לי בהא הא דאמרינן בפ׳ קורדיאקוס תאנא רבותינו התירוה לינשא אמר ר׳ יוחנן ר׳ יהודה הנשיא בנו של רבן גמליאל ברבי הורה ולא הודו לו כל כו׳ אמר אביי הכל מודים היכא דאמר לה לכשתצא חמה מנרתקה לכי נפקא קאמר לה אלא באם תצא מר סבר לה כר׳ יוסי דאמר זמנו של שטר מוכיח עליו ומר לא סבר לה כר׳ יוסי ולכאורה משמע מדקאמר הכל מודים דכל כשתצא חמה מנרתקה כולהו בחדא סברא קיימי ביה בין למר ובין למר לא אמר ולא כלום דאי למר חולצת ולמר אינה מגורשת כלל אם לאו הכל מודים בה דלכי נפקא קאמר דהא לרבותינו מספקא להו אי מהשתא קאמר אלא ודאי אפילו לרבותינו לא אמר כלום וע״כ ר׳ יוסי לית ליה הכין מדאמרינן התם בגמ׳ זה גיטך אם מתי זה גיטך לאחר מיתה אמר רב הונא ולדברי ר׳ יוסי חולצת פשיטא מדסיפא לרבנן חולצת רישא נמי לר׳ יוסי חולצת אלמא מפשט פשיטא להו דלאחר מיתה לר׳ יוסי חולצת כאילו אמר מהיום ולאחר מיתה דזמנו של שטר מוכיח עליו ואף על פי שכתבתי בפרק קורדיאקוס מענין אחר משמן של הראשונים נוחי נפש ז״ל צ״ל יותר והילכך לאחר מיתה לאפוקי מדר׳ יוסי ואם מתי נמי לא מוכחא אי מפקא מדרבותינו דאם לא באתי מכאן ועד י״ב חדש וסיפא דהיינו אם לא באתי מכאן ועד י״ב חדש לאפוקי ממש מדרבותינו. ע״כ:
והרא״ש ז״ל כתב בתוספותיו וז״ל לאפוקי מדרבותינו וא״ת מרישא נמי שמעינן לאפוקי מרבותינו דקתני הרי זה גיטך אם מתי אינו גט ולר׳ יוסי הוי כמו מהיום אם מתי והוי גט ואם כן לא אצטריך סיפא אלא למידק הא חלה הרי זה גט יש לומר מרישא לא שמעינן לאפוקי מרבותינו דאיכא לאוקמי כגון שאין כתוב זמן אבל הך בבא יתירא דאם לא באתי אתא לאשמועינן אפילו כתוב זמן בו וא״ת אי לא כתוב זמן הא אמרינן ג׳ גיטין פסולין י״ל דהתם אם נשאת הולד כשר והכא קתני לא עשה ולא כלום. או א״נ כתוב בו זמן מאוחר ומת קודם הזמן. ע״כ:
וכן כתוב בתוס׳ וכ״כ הריטב״א ז״ל וז״ל ודילמא לאפוקי מרבותינו פירוש דלהכי נקט סיפא דאם לא באתי לאשמועינן דלא אמרינן זמנו של גט מוכיח עליו וא״ת הא נמי מרישא שמעינן לה מדקתני לא אמר כלום וי״ל דאי לא קתני אלא רישא בלחוד ה״א דמיירי בגט שאין בו זמן וכ״ת אם אין בו זמן בלאו הכי נמי פסול ויש לומר כגון שאין בו זמן מסויים אלא שכתוב בו שבוע שנה או חדש דליכא למימר ביה זמנו של שטר מוכיח עליו אבל השתא ממשנה יתירא דקתני סיפא אשמועינן דאפילו יש בו זמן מסויים אינו גט דלא אמרינן זמנו של שטר מוכיח עליו ועוד יש בזה תירוצים אחרים הרבה אבל זה קל ונכון. ע״כ:
ולי אין צורך לומר דממשנה יתירא הוא דאשמועינן דאם לא באתי אתא לאשמועינן אפילו כתוב זמן בו דע״כ צריך לכתוב זמן כדי לידע מתי ישלימו הי״ב חדש שהתנה ולפרש נמי הזמן באיזה יום נכתב ואותו הזמן הכתוב בו מוכיח עליו וה״ל כאילו אמר מעכשיו לדעת רבותינו ואתא תנא לאפוקי מדעתם מיהו לכאורה היה נראה לפרש מה שכתב רש״י דלמא הא דאצטריך סיפא אם לא באתי כו׳. דבעי לפרושי דממשנה יתירא ידעינן לה וכמו שכתבו הרא״ש ז״ל והריטב״א ז״ל אבל כד מעיינת בפרש״י ז״ל שפיר תמצא ששיטה אחרת יש לו לרב ז״ל ועיקר קושיא ליתא לשיטתו דאיהו ז״ל כתב וזה לשונו לאפוקי מדרבותינו אצטריך דפליגי עליה ואמרי דאין גט לאחר מיתה הוא דכיון דכתוב בגט זמן כתיבתו הוא מוכיח שכך אמר לה אם לא באתי לאותו זמן יהא גט למפרע מהיום דאי לא משהה גיטא עד י״ב חדש למה כתב יום כתיבת הגט בתוכו לכתוב אם לא באתי לר״ח פלוני יהא גט. עוד כתב זמנו של שטר מוכיח עליו. לא לחנם נכתב זמנו לתוכו אם לא להודיע שמיום הכתיבה והמסירה הוא מגרשה וכו׳, ע״כ. פירוש לפירושו דרבותינו לאו בכל גוונא סברי דזמנו של שטר מוכיח אלא דוקא כשיש הכרח או ייתור דה״ל למכתב הכי וכתב הכי וכיון שכן דוקא בהך דאם לא באתי דע״כ קדים למימר זמן כדי שידע מתי השלמת הי״ב חדש ומשמע מלשון המשנה דמעיקרא כתוב בגט זמן כתיבתו כדי להתנות עליו אם לא באתי מכאן ועד י״ב חדש וכו׳ וכיון שכן איכא לשיולי דלמה ליה למכתב יום כתיבת הגט בתוכו לכתוב אם לא באתי לר״ח פלוני יהא גט ובהכי סגי במקום זמן הגט ואין צריך לכתוב עוד זמן בגט דאי משום שמא יחפה על בת אחותו ליכא ואם משום פירי ליכא אלא ודאי לכך כתב זמן כתיבתו לומר דאם לא באתי לאותו זמן יהא גט למפרע אבל היכא שאין הכרח דע״כ צריך למכתב הזמן בתוך גט כגון רישא דמתני׳ דקאמר הרי זה גיטך אם מתי דע״כ צריך למכתב הזמן בגט דהא תנן ג׳ גיטין פסולין וחד מינייהו שאין בו זמן ומאי דקאמר אם מתי לא חשיב זמן דאין אדם יודע מתי ימות הילכך כיון דע״כ צריך לכתוב הזמן בגט אין כאן הוכחה למדייניה כאומר מעכשיו כנ״ל פירוש לפירוש רש״י ז״ל דוק ותשכח שכל לשונותיו מדוייקין בזה. שוב מצאתי בגיליון תוס׳ שכתוב וז״ל והר״ש מפרש דרבותינו לא סברי כר׳ יוסי בכל מקום אלא באם לא באתי עד י״ב חדש בשהיה יכול לכתוב אותו זמן של אחר י״ב חדש וכתב זמן שעומד בו התם סברי כר׳ יוסי דזמנו של שטר מוכיח עליו אבל בזה גיטך אם מתי או מהיום ולאחר מיתה שאינו יודע הזמן מתי ימות ואין יכול לכתוב אותו במקום הזמן לא סברי כותיה ואתי שפיר נמי דלא קאמר לאפוקי מדר׳ יוסי דאי ר׳ יוסי איכא למפרך הא תנא ליה רישא, ע״כ. וזכיתי להסכים לדעתו מיהו הייתי סבור דר׳ יוסי נמי ס״ל הכין ולא קאמר רבי יוסי בלאחר מיתה זמנו של שטר מוכיח עליו אלא במתנת קרקע אבל בגט דצריך לכתוב זמן בגט ואי לא כתיב ביה זמן פסול לאו מטעמא דכתיבנא ומשום דרבי יוסי לא איירי בגט לכך לא קאמר לאפוקי מדר׳ יוסי ואם תשאל למה ליה לתלמודא לאורוכי ולמימר ואמרינן מאן רבותינו וכו׳ האי במאי דקאמר דתניא ורבותינו התירוה לינשא סגי, תשובתך דה״א דמש״ה התירוה להנשא משום דסברי דכיון שנותן הגט לידה לא אמרינן בכל כי האי אין גט לאחר מיתה כמו שחלקו התוס׳ בפ״ק דגטין וכדכתיבנא לעיל וכיון שכן אכתי איכא לאקשויי הא תנא ליה רישא דמרישא נמי שמעינן דאף על גב שנותן הגט לידה אין גט לאחר מיתה לכך מסיים ואזיל ואמרינן מאן רבותינו וכו׳ ומעתה לא שמעינן לה מרישא וכדכתיבנא לעיל כנ״ל:
עוד הקשה הרמב״ן ז״ל הא דדחיק דילמא לאפוקי מדרבותינו דשמע מינה דלרבותינו גיטא הוא דהא התירוה לינשא והיכי דחינן לה בהכי דהא ממילא שמעינן אין אונס בגיטין שאם יש אונס בגיטין משום אונסא הוא דבטיל ליה גיטא ואפילו אמר נמי מעכשיו בפי׳ דעדיף מזמנו של שטר וכדאמר בסמוך ואיכא למימר מדרבותינו לא בעי לאתויי ראיה דדילמא רבותינו תרתי לקולא אית להו חדא זמנו של שטר מוכיח ועוד אין אונס בגיטין ורבנן פליגי אתרווייהו ומש״ה אייתי מסיפא ממילתיה דת״ק. ועוד יש לפרש מילתייהו דרבותינו כשהתנה ואמר אף על פי שנאנס אם לא בא יהא גט וקמ״ל זמנו של שטר כמעכשיו הוא וכדפרישית לת״ק. וא״ת א״ה היכי מייתי ראיה מסיפא דקתני מעכשיו אם לא באתי דילמא התם נמי כשהתנה כך לאו קושיא היא דא״כ מאי קמ״ל הא תנא ליה רישא מהיום אם מתי הרי זה גט וכ״ש הכא דלא תלי במיתה כלל. ע״כ:
והרא״ה ז״ל תירץ כתירוצא בתרא וז״ל היכא דמתרצי דרבותינו דילמא תרתי ס״ל לקולא דס״ל כר׳ יוסי וסברי נמי אין אונס בגיטין ופליגי דרבנן אתרווייהו ולא נהירא דאדרבה כיון דפליגי רבנן אחדא ולא אאידך אמרינן מרבותינו נשמע לרבנן ותו דהא האי סברא דאין אונס בגיטין לאו פלוגתא דתנאי דההיא דרבותינו אמורא הוא דהיינו ר׳ יהודה נשיאה ואם איתא דרבותינו סברי להו הכי ודאי עדיפא לן לאתויי מינה מדשמואל ואיכא למימר דרבותינו איירי כגון דאתני בהדיא אבל הא דהדר מותבינן מסיפא מעכשיו וכו׳. ליכא לדחויי כדאתני דהא משום משנה יתירא הוא דאתינן עלה דהא תו למה לי היינו רישא מהיום אם כו׳. ע״כ:
והרשב״א ז״ל תירץ דאה״נ דמדרבותינו מצי לאתויי דאין אונס בגיטין אלא כל היכא דמצי לאתויי מתני׳ לא בעי למידק מדרבותינו וכי דחינן מתני׳ במעכשיו מת דוקא דלא ניחא ליה דתפול קמי יבם אידחיא נמי הא דרבותינו דדילמא מההוא טעמא נמי התירוה לינשא. עד כאן:
וכן כתב הרא״ש ז״ל וז״ל אלא מעתה סיפא וכו׳. ה״ה דהו״מ לאתויי מדרבותינו אלא דניחא ליה לאתויי ממתני׳. ע״כ:
בד״ה דלמא לאפוקי כו׳ הא אמרינן אם נשאת הולד כשר ומשום דאין גט כו׳ עכ״ל ומיהו אכתי קשה דמאי קאמר רבי יוסי זמנו של שטר מוכיח עליו דלא לחנם נכתב זמנו כו׳ כפרש״י הא איכא למימר דנכתב זמנו כדי שיהא גט כשר לכתחלה ויש ליישב דה״ק (ב) דלא לחנם נכתב זמנו בכה״ג דאם לא באתי כו׳ דהוי סגי כשכתוב בו שבוע או שנה או חודש דכשר אף לכתחלה ודו״ק:
בד״ה דלמא מת כו׳ וי״ל דבאונס דלא שכיח כלל לא אסיק כו׳ עכ״ל לא הוו איצטריכו למימר השתא דאכלו ארי לא הוה שכיח כלל אלא הוה כמו חלה ולא כמת בעלמא דאיכא למימר בזה דמסיק אדעתיה דלא ניחא כו׳ אלא לקמן שפסקו כלישנא קמא דרבא דחלה נמי לא הוה אונס אע״ג דלא שכיח הוא ע״כ אית לן למימר הך דאכלו ארי לא שכיח כלל וג׳ מיני אונס הן כו׳ כמ״ש לקמן וק״ל:
בד״ה דלמא לאפוקי מרבותינו אבל מההיא דרישא וכו׳ דאיכא לאוקמי בשאין כתוב בו זמן וכו׳ והא דאמרי׳ ג׳ גיטין וכו׳ עכ״ל. גם את זה לא ידעתי למה הוצרכו לכך דלפי סוגית הש״ס בגיטין דף ע״ב משמע להדיא דממתניתין דסיפא לא שמעינן דלא אמרינן זמנו של שטר מוכיח אלא כשהתנה בעל פה וא״כ למאי דמשמע להו דרישא איכא לאוקמי כשאין כתוב זמן בשטר בסיפא נמי איכא לאוקומי בכה״ג דמה שאמר אם לא באתי לזמן י״ב חודש נמי לא נזכר בשטר כ״א בעל פה. ומאי פסקא דסיפא איירי שכתב ביה זמן טפי מרישא. ואי ממשנה יתירה דייק א״כ בפשיטות מצינן למימר דקתני סיפא לאשמעינן ממשנה יתירה דאפי׳ התנה תנאי בגוף השטר אפ״ה לא אמרינן זמנו של שטר מוכיח דאי מרישא הוי אמינא דבתנאי בע״פ איירי כדמפליג הש״ס להדיא בין תנאי בעל פה לתנאי בשטר וצ״ע. מיהו יש ליישב סברת התוספת דע״כ איירי סיפא שכתוב בו זמן מדקתני ורבותינו התירוה לינשא לכתחילה וגט שאין בו זמן פסול לכתחלה אלא שגם זה דוחק דאכתי סיפא דמתני׳ גופא לא שמעינן הא מילתא דהאי דרבותינו לא נזכר במשנה. מיהו בלא״ה כבר כתבתי בחדושי גיטין דמרישא דמתני׳ לא שמעינן דלא אמרינן זמנו של שטר מוכיח אלא אם הזכיר בפירוש אם מתי שנראין הדברים שמחמת מיתה מגרשה ואיכא למימר דטעי וסבר יש גט לאחר מיתה מש״ה איצטריך לאשמעינן דבשאר תנאים דאם לא באתי נמי לא אמרינן זמנו של שטר מוכיח כן נ״ל ואין להאריך כאן יותר:
בא״ד והא דאמרינן ג׳ גיטין פסולין וחד מינייהו שאין בו זמן כתבו כן לשיטתם במס׳ גיטין ובפ׳ גט פשוט אבל לסברת הרשב״ם ז״ל בפ׳ ג״פ דף קע״ב משמע להדיא דמצינן גט שאין בו זמן דכשר לכתחילה והיינו היכא שאין עליו עידי חתימה כלל אלא עידי מסירה לבד אליבא דר״א דהלכתא כוותיה דע״מ כרתי ולפ״ז א״ש טפי וק״ל:
ולכאורה היה נראה דיש לתרץ קושיות התוס׳ בפשטות דיש לומר ברישא באמת מיירי באין בו זמן. ולא שייך בזה תקנת הזמן כיון שכתב בו שלא תתגרש אלא לאחר מיתה דהא אמרינן בגיטין דף י״ז דתקנת הזמן היה משום בת אחותו או משום פירות וכל זה לא שייך אם אינה מתגרשת אלא לאחר מיתתו. אך נראה דכיון דתקנו זמן בגיטין תו לא פלוג. ותו דזה אינו אלא לפי׳ רש״י הכא דהתנאי אם מתי כתוב בתוך הגט. אבל לפי מאי דמשמע בגיטין דמיירי בתנאי בע״פ. א״כ צריך הזמן משום בת אחותו. ומחוורתא כמ״ש לעיל. ובלימוד הישיבה אמרתי דיש לומר מאי דמסיק ביה דינא דשרו משחא. דלפמ״ש דהא דלא נשמע מרישא הוא משום דטעמיה דה״ל לאחר הזמן והומ״ל דטעמיה משום דס״ל כר׳ אליעזר ואבא שאול בבבא בתרא דף ק״ע דגט שאין בו זמן כשר. ולכך זמנו מוכיח שהוא מעכשיו. ולפ״ז נשמע מרישא. אך דקאמר במסכת ע״ז כשהתירו השמן אמר ליה רב שמלאי שמעיה בימינו תתיר אף הפת ואמר ליה כיון שהתיר הכא ובשמן א״כ קרו ליה בית דינא שריא בתלת מילי. ואי ס״ד דהתירו גט שאין בו זמן הוי ליה תלת מילי וק״ל:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אלא יש לדחות את הראיה לדברי רבא באופן אחר: דלמא [שמא] מה שאמרו ש״אם לא באתי יהא גט״ ומת — אינו גט, הרי הוא לאפוקי [להוציא] מדברי רבותינו ואין לדייק מכאן למקרה שחלה. דתניא כן שנינו בברייתא] שהאומר ״אם לא באתי יהיה גט״ ומת — אינו גט, ורבותינו התירוה להנשא. ואמרינן [ואמרנו] על כך: מאן [מי הם] רבותינו אלו שהוזכרו שם? אמר רב יהודה אמר שמואל: בי דינא דשרו משחא [אותם דייני בית הדין שהתירו שמן] של גויים באכילה. ומסבירים את טעמם: סברי לה [סבורים הם] כשיטת ר׳ יוסי שאמר בכלל: זמנו של שטר מוכיח עליו. וכיון שכתב בגט תאריך מסויים, יש ללמוד מכאן שכוונתו היתה שהגט יחול מיום כתיבתו ומסירתו, ולא לאחר מיתה. ולכן אנו אומרים שלא פירש כראוי את התנאי, ולא נתכוון שיחול הגט אחר מותו, אלא שעם מותו יחול הגט משעת כתיבתו בחייו. ומכל מקום אין הוכחה ממשנתנו לשיטת רבא שאין טענת אונס בגיטין.
The Gemara answers: Perhaps it was necessary for the first clause to mention specifically the case of death, to exclude that which our Rabbis said and not to exclude the case of one who fell ill, as it is taught in a baraita: And our Rabbis permitted her to remarry, in a case where he died within the twelve months that he stipulated. And we said: Who are our Rabbis mentioned here? Rav Yehuda said that Shmuel said: It is the court that permitted the oil of gentiles for consumption. In this regard, they hold in accordance with the opinion of Rabbi Yosei, who said: The time written in a document proves when it takes effect. The fact that a certain date is written in the bill of divorce indicates that one’s intention was that the divorce take effect from the day that it was written and delivered, not after his death. In any event, there is proof neither for nor against Rava’s opinion from this baraita.
רש״יר״י מיגשתוספותרמב״ןרשב״אבית הבחירה למאיריריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעהפלאהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(10) וְאֶלָּא מִסֵּיפָא דמֵעַכְשָׁיו אִם לֹא בָּאתִי מִכָּאן וְעַד י״בשְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ וּמֵת בְּתוֹךְ שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ הֲרֵי זֶה גֵּט מֵת וְהוּא הַדִּין לְחָלָה.

And rather, proof may be cited from the latter clause of the mishna. If a man says to his wife: This is your bill of divorce from now if I do not return from now until the conclusion of twelve months, and he died within those twelve months, this document is a bill of divorce. This is the halakha in a case where he dies, and the same is true if he fell ill. If the divorce takes effect when his failure to return is attributable to death, the ultimate circumstance beyond his control, all the more so should it take effect if it is attributable to a less extreme circumstance.
עין משפט נר מצוהרש״יר״י מיגשריטב״אשיטה מקובצתבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ואלא מסיפא – גמר רבא דאין אונס בגיטין.
הרי זה גט – ואע״ג דאין אונס גדול ממיתה אלמא אין אונס בגיטין והוא הדין לחלה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 6]

ואלא מסיפא מעכשיו אם לא באתי וכו׳. וקשה למאי דפרישנא לעיל בשיטת רש״י ז״ל דמעיקרא שפיר אסיק אדעתיה טעמא דלא ניחא ליה דתפול קמי יבם אם כן מאי קמייתי השתא מסיפא וי״ל דאה״נ דשפיר אסיק אדעתיה טעמא דלא ניחא ליה דתפול קמי יבם אלא כולה הך מתני׳ מייתרא דרישא וסיפא דהא קתני רישא הרי זה גיטך אם מתי כו׳ לא אמר כלום מעכשיו אם מתי וכו׳ הרי זה גיטך אם מתי וכו׳ הרי זה גיטך הילכך מעיקרא דרישא הוא דמייתרא לאשמועינן הא חלה הרי זה גט וסיפא אצטריך לאפוקי מדרבותינו דדוקא משום דאמר מעכשיו הוא דהוי גט הא לא אמר מעכשיו אינו גט ורבותינו התירוה לינשא אף על גב דלא אמר מעכשיו והשתא דדחי ליה דרישא דילמא לאפוקי מדרבותינו ואצטריך מעתה קא מייתי מסיפא דדילמא יתורא דהך סיפא דמתני׳ דהא מייתורא נמי וכדכתיבנא דילמא אצטריך לאשמועינן מת וה״ה חלה פי׳ דדילמא מיירי בדליכא יבם קמיה דהשתא ליכא למימר טעמא דלא ניחא ליה דתפול קמי יבם ולא אתא אלא לאשמועינן אין אונס בגיטין דאין לך אונס גדול ממיתה ואפשר שזהו שכתב רש״י ז״ל אלא מסיפא גמר רבא דאין אונס בגיטין. פי׳ הא אתא למימר דמסיפא גמר רבא כלומר מייתורא דסיפא דעד השתא הוה אמרינן דמייתורא דרישא גמר וא״ת אם כן אמאי קאמר וה״ה חלה כיון דס״ד השתא דסיפא מיירי בדליכא יבם אם כן כל שכן חלה הוה ליה למימר ויש לומר דלכך כתב רש״י ז״ל הרי זה גט. ואע״ג דאין אונס גדול ממיתה אלמא אין אונס בגיטין וה״ה חלה, ע״כ. פי׳ הא דקאמר וה״ה חלה לא קאי אמת אלא דמעיקרא ילפינן דאין אונס בגיטין ולגבי שאר אונסין קאמר הוא הדין חלה ומשום דקאמר לעיל לפיכך חלה הוא וכו׳ ועלה קאמר רבא ולענין גיטין אינו כן לכך כולה שקלא וטריא דתלמודא קאי אחלה ומיהו כי קאמר אלא מסיפא וכו׳ היינו דגמיר אין אונס בגיטין וכולהו אונסין קאמר ומשום דמשמע ליה דמיירי בדליכא יבם ומייתורא לאשמועינן אין אונס בגיטין ומשני דילמא מת דוקא כו׳ פי׳ דסיפא מיירי בדאיכא יבם ואדרבא מייתורא דסיפא שמעינן דיש אונס בגיטין וסיפא לדיוקא אתא דדוקא מת דלא ניחא ליה דתפול קמי יבם דסתמא דאיניש כד יהיב גיטא במעכשיו משום דלא ניחא ליה דתפול קמי יבם הוא דיהיב והלכך לדיוקא אתא דדוקא מת הא חלה ה״ז גט כנ״ל:
שוב מצאתי בגיליון תוס׳ כיוצא בזה שפירשתי ולא כפירושי ממש וז״ל גיליון תוס׳ דילמא היא גופא קמ״ל דאין גט לאחר מיתה דליכא למימר דהוי מטעם דיש אונס דגבי מת פשיטא דאין אונס דניחא ליה דלא תפול קמי יבם ומייתי מסיפא ואף על גב דידע טעמא דלא ניחא ליה דתפול קמי יבם מ״מ דייק מייתורא ממתני׳ דס״ד דרישא מיירי ביבם וסיפא לא מיירי ביבם ולא אתא לאשמועינן אלא דמת וה״ה לחלה ומשום לא דילמא מת דוקא וסיפא נמי מיירי ביבם ודרך התנא לכפול. ע״כ:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ואלא ההוכחה היא מסיפא [מסוף] המשנה, ששנינו, האומר לאשה: ״הרי זה גיטך מעכשיו אם לא באתי מכאן ועד שנים עשר חדש״ ומת בתוך שנים עשר חדש — הרי זה גט. ונדייק מכאן: הדין כן במקרה שמת אף על פי שהוא אונס גדול, ואם כן בודאי הוא הדין אם כן ודאי גם לחלה שהוא אונס קטן ממנו ולכל אונס שהוא, שאם לא התבטל תנאו, הגט קיים למרות האונס, משמע שאין אונס נחשב בגיטין.
And rather, proof may be cited from the latter clause of the mishna. If a man says to his wife: This is your bill of divorce from now if I do not return from now until the conclusion of twelve months, and he died within those twelve months, this document is a bill of divorce. This is the halakha in a case where he dies, and the same is true if he fell ill. If the divorce takes effect when his failure to return is attributable to death, the ultimate circumstance beyond his control, all the more so should it take effect if it is attributable to a less extreme circumstance.
עין משפט נר מצוהרש״יר״י מיגשריטב״אשיטה מקובצתבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(11) דִּלְמָא מֵת דַּוְקָא דְּלָא נִיחָא לֵיהּ דְּתִפּוֹל קַמֵּי יָבָם.

The Gemara rejects that proof: Perhaps the divorce takes effect specifically in the case where he died, because he is not amenable to have his wife happen before her yavam, his brother, if he had no children. However, if other circumstances beyond his control caused the condition to be fulfilled, where levirate marriage is not a consideration, his intention is that the bill of divorce will not take effect.
רש״יר״י מיגשתוספותריטב״אבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
דלמא מת דוקא – דכל עצמו שכתב לה גט מחמת כן כתב לה שאם ימות יהיה גט למפרע שלא תיזקק ליבם ובהאי אונסא לא ניחא ליה למיבטל גיטא אבל באונסא אחרינא דניחא ליה לבטולי גיטא ביה אימא לך יש אונס בגיטין.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

דלמא מת דוקא דלא ניחא ליה דתפול קמי יבם – וא״ת בפרק מי שאחזו (גיטין דף עג. ושם) דאמרי׳ אכלו ארי אין לנו פירוש אין לנו שיהא גט ואמאי לא הוי גט הא לא ניחא ליה דתפול קמי יבם וי״ל דבאונס דלא שכיח כלל לא אסיק אדעתיה שירצה שיהא גט.
[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 6]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ודוחים: דלמא [שמא] במת דוקא, אמרו שהגט קיים, מפני שלא ניחא ליה [נוח לו] שתפול קמי [לפני] יבם, שאם לא היו לו בנים תזדקק אלמנתו לייבום או לחליצה, וכיון שהוא רוצה בטובתה, היתה דעתו מתחילה שאם ימות — בכל מקרה יהא זה גט, ושמא אם היה אונס אחר שעיכב אותו אכן ייבטל התנאי!
The Gemara rejects that proof: Perhaps the divorce takes effect specifically in the case where he died, because he is not amenable to have his wife happen before her yavam, his brother, if he had no children. However, if other circumstances beyond his control caused the condition to be fulfilled, where levirate marriage is not a consideration, his intention is that the bill of divorce will not take effect.
רש״יר״י מיגשתוספותריטב״אבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(12) אֶלָּא מֵהָא דְּהָהוּא דַּאֲמַר לְהוּ אִי לָא אָתֵינָא מִיכָּן וְעַד תְּלָתִין יוֹמִין לֶיהֱוֵי גִּיטָּא אֲתָא בְּסוֹף תְּלָתִין יוֹמִין הוּפַסְקֵיהּ מַבָּרָא אֲמַר לְהוּ חֲזוֹ דַּאֲתַאי חֲזוֹ דַּאֲתַאי אָמַר שְׁמוּאֵל לָאו שְׁמֵיהּ מַתְיָא.

Rather, proof may be cited from this case, where a certain man who said to the agents with whom he entrusted the bill of divorce: If I do not return from now until after thirty days have passed, let this be a bill of divorce. He came at the end of thirty days, before the deadline passed, but was prevented from crossing the river by the ferry that was located on the other side of the river, so he did not come within the designated time. He said to the people across the river: See that I have come, see that I have come. Shmuel said: This is not considered to be a return. Apparently, even if the condition was fulfilled due to circumstances beyond his control, the condition is considered fulfilled.
עין משפט נר מצוהרש״יר״י מיגשר״י מלונילרשב״אריטב״אשיטה מקובצתבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ופסקיה מברא – הנהר הפסיקו שהיתה המעבורת מצד העיר ולא יכול לעבור.
חזו דאתאי – שבאתי.
לא שמיה מתיא – והוי גיטא ואם רצתה תינשא לאחר וגם לכהונה נפסלת מהיום.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[דההוא דאמר להו אי לא אתינא מיכן ועד תלתין יומין, ליהוי גיטא. אתא בסוף תלתין יומין ופסקיה מברא. אמר להו, חזו דאתאי, חזו דאתאי. אמר שמואל, לאו שמיה מתיא. ודלמא אונסא דשכיח שאני, דכיון דאיבעי ליה לאתנויי ולא אתני, איהו דאפסיד אנפשיה.]
אלא מהא דההוא דאמר להו אם לא איתיניה מהאידנא עד תלתין יומין ליהוי גיטא. כלומר לעדים נתנו ואמר להו אי לא אתינא עד תלתין יומין ליהוי גיטא והבו לה, ואתיה אפילו לר׳ יוסי דאמר זמנו של שטר מוכיח עליו, ואפילו בעל פה, ומשום הכי אי בעי לבטוליה מצי לבטולי, כדמשמע בפרק השולח (גיטין לד.) דפרכינן מינה לרבא דאמר גלוי דעתא בגיטא מילתא היא, ופריק התם לבטלי קא אתי לקיומי תנאיה קא אתי והא לא אקיים, דאלמא אי בעי לבטולי בהדיא מבטל ואילו יהביה ניהליה תו לא מציא לבטולי לר׳ יוסי, דהוה ליה כמהיום אם לא באתי דלא מציא לבטולי לכוליה עלמא.
ותדע לך דאלו נתקרע הגט או שנשרף תוך שנים עשר חודש מגורשת, אלמא גט גמור הוא. אלא ודאי דאמר להו לסהדיה, וזמנו הכתוב בתוכו לשלישות הגט לא מעלה ולא מוריד. ואי נמי בדיהביה ניהליה, ואתיא כרבנן ובדלית ביה מעכשיו, והראשון נראה עיקר.
[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 6]

אלא מהא דההוא דאמר להו אי לא אתינא וכו׳. כלומר לעדים נתנו ואמר להו אי לא אתינא עד תלתין יומין להוי גיטא והבו לה ואתיא אפילו כר׳ יוסי דאמר זמנו של שטר מוכיח עליו ואפילו בע״פ ומש״ה אי בעי לבטולי מצי לבטולי כדמשמע בפרק השולח [לד א׳] דפרכינן מינה לרבא דאמר גילוי דעתא בגיטא מילתא היא ופריק אטו התם לבטולי קא אתי [לקיומי תנאיה קא אתי] והא לא אקיים אי בעי לבטולי בהדיא מבטל ואי לה יהביה ניהלה תו לא מצי לבטולי לר׳ יוסי דה״ל כמהיום אם לא באתי דלא מצי לבטולי לכ״ע ותדע לך דאילו נתקרע הגט או שנשרף תוך י״ב חדש מגורשת אלמא גט גמור הוא אלא ודאי דאמר להו לסהדי וזמנו הכתוב בתוכו לשלישית הגט לא מעלה ולא מוריד וא״נ בדיהביה ניהלה ואתיא כרבנן ומדלית ביה עכשיו והראשון נראה עיקר, הרשב״א ז״ל:
וכן כתב תלמידו בחידושין וז״ל ואלא מההוא דאמר להו אי לא אתינא מכאן ועד תלתין יומין להוי גיטא כלומר אפילו כר׳ יוסי דאמר זמנו של שטר מוכיח עליו ואנו רואין הגט כאילו היה בו מעכשיו ואפי׳ בע״פ כגון שאמר לעדים אי לא אתינא מכאן ועד תלתין יומין כתובו והבו לה ומ״מ אי בעי לבטולי מצי לבטולי לכ״ע כדמשמע בפ׳ השולח דפרכינן להא דרבא דס״ל דגלויי דעתא בגיטא מילתא ופריק אטו לבטולי וכו׳. אלמא אם בא וביטל הרי הוא בטל ואפילו אביי דס״ל לגלויי דעתא בגיטא לאו מילתא היא וקיימא לן כותיה מודה הוא דאי בעי לבטולי בהדיא מצי לבטל השתא ניחזי בחדא כמאן אי יהביה ניהלה תו לא מצי לבטוליה דמגורשת גמורה היא ותדע לך דהא אילו נתקרע וכו׳ אלמא גט גמור הוא ואלא דיהביה לעדים ואמר להו אי לא אתינא וכו׳ וזמנו הכתוב בתוכו לשליחות הגט לא מעלה ולא מוריד ויכול הוא לבטלו ומהכא שמעינן דמי שנתחייב לחברו מנה וקודם שהגיע השטר ליד המלוה השלישו אותו ביד שליש בשביל תנאים שהיו ביניהם אף על פי שכתוב בו בשטר מעכשיו אינו מעלה ולא מוריד מאחר שהשלישו אותו ונוהגין בו כל דיני אסמכתא. רבינו נר״ו עד כאן:
ובשיטה ישנה מצאתי כתוב וז״ל אמר שמואל לא שמיה מתיא וא״ת וליבטליה בהדיא שהרי ביד הבעל לבטלו י״ל אי בטיל ליה אה״נ דבטיל אבל האי גברא היה מתכוון שיהא הגט בטל מפני קיום התנאי בלא ביטול ואמר שמואל שלא נתקיים התנאי זה מפורש במס׳ גיטין פרק השולח דאמרינן התם גילוי דעתא בגיטא מילתא היא ומקשינן עלה מהא דאמר שמואל לא שמיה מתיא ומשנינן אטו האי גברא לבטולי גיטא קא אתי האי גברא לקיומי תנאי׳ קא בעי וי״ל דלעולם אינו יכול לבטל הגט משהגיע לידה אי אתני ליה במעכשיו ואי קשיא ההיא דהשולח דמקשינן מהא דשמואל ולא משנינן במשהגיע גט לידה אינו יכול לבטלו אפילו בביטול גמור וכל שכן בגילוי דעתא יש לומר דהיינו מאי דמשני התם אטו האי גברא לבטולי גיטא אתי והרי אם היה רוצה לבטלו לא היה יכול כיון שהגיע גט לידה ואמר לה מעכשיו אלא לקיומי תנאיה הוא דאתא שחשב שנתקיים וזה דחוק אבל הדין נראה אמת דלעולם משהגיע הגט לידה אינו יכול לבטלו היכא דאתני עליה במעכשיו א״נ בסתמא דקי״ל כר׳ יוסי דאמר זמנו של שטר מוכיח כו׳. וע״כ אנו מתקשים התם בפרק השולח למה לא תירץ כן ויש לומר משום דההוא מעשה בלא מעכשיו היה התנאי ומקשינן מינה אליבא דרבנן דאמרי הרי זה גיטך אם לא מתי לא אמר כלום שאין זמנו של שטר מוכיח עליו ואף על גב דקי״ל כר׳ יוסי הרי זה כאילו הקשה לימא שמואל דלא כרבנן. עד כאן מצאתי בשיטה ישנה:
לא שמיה מתיא. לכאורה יש לפרש דההוא גברא קאמר חזו דאתאי כו׳ פי׳ הריני בא אלא שהנהר הפסיקני ומה יש לי עוד לעשות והוה ליה כאילו באתי דיש טענת אונס והשיב שמואל דלא שמיה מתיא דאין טענת אונס בגיטין והיינו דמייתי שפיר להדיא מדשמואל דאין אונס בגיטין וליתא להאי פירושא כלל חדא דהא כתיבנא לעיל בשיטת הרשב״א ז״ל דמאן דנאנס ונתעכב ואמר הריני מתעכב מחמת אונסי אינו גט לרבא לפי דגילה דעתו בגיטו והא דאמרינן אין אונס היינו היכא שנתעכב דרך שתיקה מחמת אונס וכדכתיבנא ואין לחלק משום דקאמר הכא וה״ל כאילו באתי דקאמר דחזו דאתאי דסוף סוף הרי מגלה דעתו בתוך זמנו שאינו יכול לקיים התנאי ומפני כך אומר דה״ל כאילו הוא בא ובטל הגט וכל כה״ג גטו בטל וכמו שכתב הרשב״א ז״ל וכדכתיבנא לעיל ומפקינן לה נמי הכין מלשון רש״י ועוד דלישנא דשמואל דקאמר לא שמיה מתיא לא דייק דה״ל למימר להדיא אין אונס בגיטין לכך נראה דהאי גברא בסוף השלשים עד שלא השלימו כל הל׳ יום אתא לעבור הנהר ולא היה בינו ובין העיר כי אם הנהר לבד וחשב דבביאתו לעבור הנהר סגי וה״ל כאילו בא לעיר ולהכי קאמר חזו דאתאי פי׳ ראו שכבר באתי וקאמר שמואל דלא שמיה מתיא ואין לומר דה״ק שמואל שלא שמיה מתיא עד שיבא לעיר ממש וכיון שכן איכא למימר דמש״ה קאמר לא שמיה מתיא משום דהיה באפשר לבא עדיין לעיר שהמעבורת היתה עוברת לצד האחר וזה האיש בחושבו דבביאתו לעבור הנהר סגי הלך לו ולהכי קאמר שמואל לא שמיה מתיא עד שיבא לעיר ממש ומעתה אין מכאן ראיה לומר אין אונס בגיטין דדילמא הכא לא היה אונס כלל אלא דההוא גברא טעה בחשבו שכבר בא והוא עדיין לא בא ולכך לא המתין עד שתחזור המעבורת לצד האחר הא ודאי ליכא למימר הכי כלל דאם כן למה ליה למדכר בההוא עובדא ופסקיה מברא כלל אלא ודאי הכין קאמר שמואל לא שמיה מתיא והוי גיטא מעתה אם רצתה תנשא לאחר ואף על גב דצריכה להמתין ג׳ חדשים מ״מ נפקא מינה דאם מת הוא בסוף היום עד שלא ישלימו הל׳ יום גרושה נקראת ולא אלמנה ונפסלה לכהונה וע״כ היינו משום דנאנס ולא יכול לבא דאם היה באפשר לבא למה אם רצתה תנשא לאחר ונקראת גרושה מעכשיו דילמא היה בא ועד שישלימו כל השלשים יום שהתנה ולא יבא אז יהיה גט אלא ודאי לא יהיה באפשר לבא כלל כל אותו היום וש״מ ממילא אין אונס בגיטין ואם תשאל אף על גב דנאנס ולא יכול לבא למה תנשא לאחר עד שלא ישלימו כל הל׳ יום והא בפרק מי שאחזו עלה דמתני׳ דתנן הרי זה גיטך מעכשיו אם לא באתי ומת בתוך י״ב חדש הרי זה גט אבעיא לן כי שרינן לה לאלתר שרינן לה דהא ודאי לא אתי או דילמא לאחר י״ב חדש שרינן לה לכי מקיים התנאי ולא איפשיטא וכתב הרי״ף ז״ל דלחומרא עבדינן ולא פטרינן לה בלא חליצה ושרינן לה לעלמא אלא לאחר י״ב חדש לכי מקיים תנאיה ואם כן הכא נמי לא תנשא לאחר עד שישלימו כל השלשים יום משלם ולא קיים תנאו. תשובתך כבר הקשו בתוס׳ שם ולאלתר מה יש לחוש והא ודאי נתקיים התנאי דכיון שמת לא ישוב עוד לביתו ותירצו דאיכא למיגזר אטו לא מת. והר״ן תירץ שם משום דאיהו ודאי לא הוה חייש למיתה דידיה ולא היה גומר ומגרש אלא לאחר י״ב חדש ומש״ה חיישינן ולא שרינן לה מקמי הכי. הילכך הכא דקאמר חזו דאתאי וחושב שכבר קיים תנאו וגם אנוס הוא שאינו יכול לבא ליבם למימר האי טעמא כלל ומעתה תנשא, כנ״ל. וזהו שכתב רש״י חזו דאתאי. שבאתי. לא שמיה מתיא. והוי גיטא ואם רצתה תנשא לאחר וגם לכהונה נפסלה מהיום. ע״כ. פי׳ מהיום קאי נמי אתנשא לאחר ואם לא תפרש כן מאי אתא לאשמועינן רש״י פשיטא דתנשא לאחר כיון דהויא גיטא כנ״ל:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אלא ההוכחה היא מהא הלכה זו]: דההוא אדם אחד] שאמר להו [להם] לשליחים שמסר בידם גט: ״אי לא אתינא מיכן [אם אינני בא, חוזר, מכאן] ועד תלתין יומין [שלושים יום] — ליהוי גיטא [שיהא זה גט]״. אתא [בא] בסוף תלתין יומין [שלושים יום] ופסקיה מברא [והפסיקתו המעבורת] ולא היה יכול לעבור את הנהר, ונמצא שלא הגיע בתוך שלושים יום. אמר להו [להם] לאנשים העומדים בצד השני של הנהר: חזו דאתאי, חזו דאתאי [ראו שבאתי, ראו שבאתי]. אמר שמואל: לאו שמיה מתיא [אין שמו, אין זה נחשב הגעה]. ומדברי שמואל נלמד שגם במקרה של אונס אין האונס מבטל את התנאי.
Rather, proof may be cited from this case, where a certain man who said to the agents with whom he entrusted the bill of divorce: If I do not return from now until after thirty days have passed, let this be a bill of divorce. He came at the end of thirty days, before the deadline passed, but was prevented from crossing the river by the ferry that was located on the other side of the river, so he did not come within the designated time. He said to the people across the river: See that I have come, see that I have come. Shmuel said: This is not considered to be a return. Apparently, even if the condition was fulfilled due to circumstances beyond his control, the condition is considered fulfilled.
עין משפט נר מצוהרש״יר״י מיגשר״י מלונילרשב״אריטב״אשיטה מקובצתבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(13) וְדִלְמָא אוּנְסָא דִּשְׁכִיחַ שָׁאנֵי דְּכֵיוָן דְּאִיבְּעִי לֵיהּ לְאַתְנוֹיֵי וְלָא אַתְנִי אִיהוּ דְּאַפְסֵיד אַנַּפְשֵׁיהּ.

The Gemara rejects that proof: And perhaps unavoidable circumstances that are common and could be anticipated, e.g., the ferry is located at the other side of the river, are different, since he should have stipulated that exception when establishing the condition, and he did not stipulate it, he brought the failure to arrive upon himself. Although he regrets it now, at the time his intent was that even if the condition were fulfilled due to that circumstance, the divorce would take effect. In contrast, however, if the condition is fulfilled due to an uncommon circumstance that could not have been anticipated, the divorce would not take effect.
ר״י מיגשריטב״אשיטה מקובצתבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 6]

דילמא אונסא דשכיח שאני. וא״ת דהכא משמע דרבא אפילו באונסא דלא שכיח אמר דאין טוענין ובפרק מי שאחזו תנן הרי זה גיטך אם מתי מחולי זה ונפל עליו הבית או נשכו נחש אינו גט אלמא טוענין טענת אונס דאונסא דלא שכיח וכ״ת התם משום דאמר מחולי זה והרי לא מת הא אתינן עלה בגמ׳ ההוא דזבין ארעא לחבריה קביל עליה כל אונסא דמתייליד לסוף אפיקו בה נהרא ואמר רבא אונסא דלא שכיח הוא ומדמינן לה התם להא דנפל עליו הבית או נשכו נחש, יש לומר שאני התם דאונסא דלא מסיק אדעתיה הוא אבל הכא דמיירי רבא בחלה נהי דאונסא דלא שכיח הוא אבל אונסא דמסיק אדעתיה הוא, תדע דאפילו למ״ד טוענין טענת אונס במת לא טענינן דלא ניחא ליה דתפול קמי יבם והתם בנשכו נחש ונפל עליו הבית טענינן אלא ודאי משום אונסא דלא מסיק אדעתיה הוא ולא חל הגט כלל ולא נכתב על אותו אונס ותדע לך דאפילו למ״ד טוענין במקח וממכר שהוא תלוי בדעת אחרים לא טענינן כדכתיבנא לעיל וההוא עובדא דבפ׳ מי שאחזו מקח וממכר הוה וכתב דנפל עליו הבית נמי אף על גב דמדינא טענינן נתקון שיהא גט כדמתקנינן הכא יש לומר התם לא שייך משום צנועות ומשום פרוצות שהרי מת לפנינו אי נמי דמילתא דלא שכיח לא תקון רבנן. שיטה ישנה לא נודע למי:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ודוחים: מכאן אין ראיה גמורה; ודלמא אונסא דשכיח שאני [ושמא אונס שמצוי שונה]. שכיון דאיבעי ליה לאתנויי [שהיה לו להתנות] ולא אתני [התנה] — איהו דאפסיד אנפשיה [הוא שהפסיד לעצמו], שהיה עליו להעלות בדעתו אפשרות שכיחה כזו שלא יוכל לעבור את הנהר. ואם לא הגביל את התנאי שעשה — הוא הפסיד לעצמו, ואפשר לומר שרק אחר כך התחרט. אבל אין ללמוד מכאן שאונס בכלל אינו מבטל תנאי, ושמא באונס שאינו מצוי בטל התנאי.
The Gemara rejects that proof: And perhaps unavoidable circumstances that are common and could be anticipated, e.g., the ferry is located at the other side of the river, are different, since he should have stipulated that exception when establishing the condition, and he did not stipulate it, he brought the failure to arrive upon himself. Although he regrets it now, at the time his intent was that even if the condition were fulfilled due to that circumstance, the divorce would take effect. In contrast, however, if the condition is fulfilled due to an uncommon circumstance that could not have been anticipated, the divorce would not take effect.
ר״י מיגשריטב״אשיטה מקובצתבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144