אלא שנבאר תחלה מה שהזכירו בר׳ שמעון ברבי דהוה ליה נדרא למישרא אתא לקמיה רבנן אמרו ליה אדעתא דהכי מי נדרת ואמר להו אין וכן מה זמנין הוו קא מצטערי רבנן ואזלי משמשא לטולא ומטולא לשמשא ר״ל שהיו מסיעין אותו ממקום למקום ואמר ליה חד מיניהו אדעת דמצטערת רבנן מי נדרת ואמר ליה לא ושריוה רבנן ולמדנו שצער רבנן לדברים אלו נולד המצוי ואחר כך הזכירו בר׳ ישמעאל בר׳ יוסי דהוה ליה נדרא למישרא אתא לקמיה רבנן ואמרו ליה כמה זמנין אדעתא דהכי מי נדרת ובכלהו אמר להו אין חזא ההוא קצרא ר״ל כובס דהוו רבנן מצטערין ומחייה באוכלא דקצרי והוא דף מנוקב שהכובס מניח בו את הבגדים כשמוציאין אותן מן המים והמים יוצאין דרך הנקבין ואמר אדעתא דמחי לי קצרא לא נדרת ושריוה רבנן ואע״פ שהוא עצמו מצא הפתח לא התיר לעצמו אלא שאפשר לדעתם לפרש שמאחר שעדיין היה לפניהם חשש לכבודם שלא להתיר לעצמו ומכל מקום שאלו בה שהרי נולד שאינו מצוי הוא ותירצו דנולד מצוי הוא דשכיחי אפיקורי ר״ל פחותים ועמי הארץ לצעורי רבנן ופירשו בה גדולי הרבנים והיה לו להעלות על לב שמתוך ענשו על שציער את החכמים היה ראוי לכך ומכאן למדו רבים שכל שאי זה עונש מגיעו ומצדיק עליו את הדין פתח הוא אע״פ שאינו מצוי שדרכי העונש מצויים הם:

הוזכר עוד בסוגיא זו בדביתהו דאביי דהות לה ברתא ר״ל מבעל אחר הוא אמר לקרובי והיא אמרה לקרובי ואמר תתסר הנאתך עלי אי עברת על דעתאי כלומר שתאסר הנאתה עליו אזלא ואנסבה לקריבה וכשראה אביי שלא הועיל לו נדרו רצה להתיר את נדרו כדי שתהא הנאת שמושה מותרת לו ואתא לקמיה דרב יוסף אמר ליה אי הוית ידעת דעברא על דעתך מי אדרתה ואמר ליה לא ושרייה ויש גורסין תתסר הניתאי עלך שנמצאת היא אסורה בהנאתו והיתרו בא להתירה בהנאתו והכל אחד שכל שנמצא המדיר מותר בשל מודר והמודר אסור בשל מדיר כל שהמדיר נשאל הרי המודר נתר בהנאתו מאליו ואף כמעשה הנזכר בסמוך באחד שהדיר את אשתו פירושו שהדירה הנאה ממנו ומנכסיו וכן בתלמוד המערב אמרו הנאתי על בני עירי איני נשאל לזקן שבעיר כלומ׳ שהרי הזקן בעל דבר ואין אדם מתיר נדרי עצמו הנאת בני עירי עלי נשאל לזקן שבעיר שבה כל שהמדיר נשאל המודר ניתר מאליו ונשוב לענין הסוגיא והוא שתמהו בה ומי שרי הכי ר״ל לפתוח בנדר עצמו כלומר כל עצמו של נדר אינו אלא שלא תעבור על דעתי והיאך מתירין אותו על ידי מה שעברה עד שהביאו כיוצא בה באחד שהדיר את אשתו מלהעלות לרגל ועברה על דעתו ועלתה לפני ר׳ יוסי ואמר לו אלו היית יודע שעברה על דעתך כלום הדרתה אמר לו לאו והתירה ופירשו הטעם מפני שאין זה אלא כעין נדרי זרוזין שאינו מדירה אלא כדי לזרזה שתעשה רצונו ולא שיהיו פיו ולבו שוין ושמא תאמר אם כן למה צריך שאלה טעם הדבר שאינו כנדרי זרוזין לגמרי שנדרי זרוזין אין כל אחד נשבע על גמר דעת שיהא האחר נשמע לו לגמרי לא להתקרב לרצונו הלוקח במוכר שינכה לו והמוכר בלוקח שיוסיף לו ונמצא שכל אחד מהם אין פיו ולבו שוין זה שלא להוסיף וזה שלא לנכות והמדיר את חבירו לאכול לכבוד בעלמא הוא מתכוין ואינו גומר בדעתו שיקבל על כל פנים ואף האחר מתכוין לסלקו מעליו ולא שיהא בדעתו שלא לאכול בשום פנים אבל אלו שבכאן גמר דעת של נדרם הוא להעמיד דבריהם על כל פנים ושהם סבורים שלא יהו נשותיהם עוברות על דעתם ואין זה נדרי זרוזין לגמרי אלא שדומים להם מעט שאע״פ שכונתם להעמיד דבריהם אלו היו סבורים שלא ישמעו להם לא היו נודרים ומתוך כך צריך פתח אלא שמקילין בה לפתוח לו מן הנדר עצמו ומעתה אין ללמוד מכאן שאם עבר הנדר בעצמו אם בשוגג אם במזיד שיהא מותר לפתוח לו אלו היה יודע שיעבור אם היה נודר ושיתירוהו בכך שלא התירו באלו אלא מטעם שכתבנו ואין ראוי לומר כן כשהוא בעצמו עובר על נדרו וכן הוריתי בה למעשה אע״פ שמקצת חבירי חלקי בה עלי אלא שגדולי הדור הסכימו בה עמי הא כל שהדירוהו אחרים או צבור וקבל הוא עליו כן וראו שהוא עובר יכולים הם להתיר נדרם בכך כדרך שהתרנו במעשים אלו והמודר נתר מאליו אע״ג שקבל עליו כן ומכל מקום כל שכיון במחשבתו להדיר את אשתו או חבירו אם לא יעשה כך או אם לא ימנע מכך לזירוז בעלמא ומכוין בשעת הנדר שלא לגמור בדעתו כן יראה לי שאם עברו על דעתו אין צריך שאלה והוא נאמן בעצמו:

כל מה שכתבנו בהיתר הנדרים הוא מדין (הגל׳) [הגמ׳] אבל הגאונים כתבו שבזמן הזה אין פותחין אלא בפתחים הברורים שיעשו את הנדר כעין ארבעה נדרים כרב אסי וכן שאין נזקקין אלא לצורך איזו מצוה כגון תקנת צבור או שימת שלום בין איש לאשתו וכיוצא באלו ואף אלו בפתחים ברורים כמו שכתבנו ולא בכיוצא באלו שנזכרו בסוגיה: