לאביו ולאמו אינו מטמא אבל מטמא הוא למת מצוה – לאמו כדי נקטי׳ דדרשי׳ ליה לקמן לג״ש. עד שלא יאמר שיטמא למת מצוה יש לי בדין. אבל מטמא הוא לשאר מתים משום דכתיב גזר אלהיו על ראשו הלכך לרחוקים שאינו עציב עליהם כ״כ יטמא. אמרת קל וחומר ומה כ״ג שמטמא לקרובים אינו מטמא לשאר מתים הרי גלה הכתוב שדין הוא שיטמא לקרובים יותר מלרחוקים ומחמת סברא כל דהו אין לנו שיטמא לרחוקים אף על פי שאינו מטמא לקרובים:
נאמרו כללות בכ״ג על כל נפשות מת לא יבא – כללות בנזיר על כל נפש מת גללות בכהן הדיוט לנפש לא יטמא. לאביו מבעי ליה לגופיה דלא ניליף מכהן הדיוט שיטמא לאביו. ולאחותו מה ת״ל. ולאחותו דכתיב בנזיר. הרי שהיה הולך ישראל ואינו נזיר. יכול יטמא דאתי עשה דטומאת קרובים דכתיב בכהן הדיוט לה יטמא ודחי עשה דפסח ומילה. אמרת לא יטמא. דחמיר עש דידהו דאית בהו כרת:
ר״ע אומר נפש אלו הרחוקים דסברא הוא לאוקמה דוקא ברחוקים מידי דהוה אכהן הדיוט – מת אלו הקרובים לאוסרו אף בקרובים. לאביו ולאמו וכו׳ אבל מטמא הוא למת מצוה ותרווייהו צריכי להך דרשא דמצריך להו לקמן בשמעת׳. לאחיו שאם היה כ״ג ונזיר וכו׳ ולא מצריך קרא לכהן הדיוט ונזיר. כיון דקילא קדושת כהן הדיוט דמטמא לקרובים לא בעי קרא אם נתוספה קדושתו על נזירות. ולאחותו לכדתניא הרי שהיה הולך וכו׳. מה לי כ״ג ומה לי כ״ג ונדר דכיון דכ״ג ונזיר מטמא למת מצוה כ״ש כ״ג לחודיה. ולא איצטריך אמו דכ״ג להתירו במת מצוה ומופנה הוא לג״ש:
ולר׳ ישמעאל כ״ג ונזיר מנ״ל – דלאביו מבעי ליה לגופיה לאמו לג״ש לאחיו שמטמא למת מצוה:
ולאחותו לכדתניא ולא אייתיר ליה קרא לכ״ג שמטמא למת מצוה:
כיון דשרא רחמנא חד לאו לאביו מת מצוה – כ״ג לחודיה ה״ה כששניהם יחד דמה לי חד לאו מה לי תרי לאוי. א״כ דלא בעי קרא להולך לשחוט פסחו ולמול בנו. אבל מילה ופסח דכרת. דבמילה נמי איכא כרת דגדול מיחייב כרת. ולר״א מכדי ל״ש כ״ג לחודיה ול״ש כ״ג ונזיר נפקא ליה מלאחיו לאביו ולאמו דכ״ג למה לי נהי דלאמו צריך לג״ש לאביו למה לי וה״ה דמצי למבעי לאביו ולאמו דנזיר אמאי צריך תרוייהו למת מצוה:
משום דחזקה בעלמא הוא דרוב בעילות אחר הבעל אבל אמו דודאי ילידתי׳ אימא ליטמא לה והאי דדרשי׳ מת אלו הקרובים הוה מוקמי׳ לה בקרובים מצד האב דמדכתיב לאביו הוה ממעטינן אמו וקרוביה שיטמא להם כיון שהם ודאים:
כיון דכתיב למשפחותם לבית אבותם ודרשי׳ מינה פ׳ יש נוחלין משפחת אב קרויה משפחה הוה אמינא דלאמו אתא למעוטי אב וקרובים דידיה שיטמא להם ומת אלו הקרובים הוה מוקמי׳ בקרובי האם אבל השתא דכתיב תרוייהו מעל כל נפשות מת דכ״ג ומנפש מת דנזיר שמעי׳ כל קרובים ולאמו דכ״ג הוצרך לכתוב לג״ש וכיון דהוצרך לכתוב לאמו הוצרך לכתוב [לאביו] למדרש מיניה דמטמא למת מצוה ואצטריך נמי למכתב לאמו דלא תימא מאביו ממעטי׳ אמו ואית ליה לר״ע מופנה מצד א׳ למדים ואין משיבין א״נ כיון דגלי קרא גבי כ״ג דאביו ואמו שקולים הם ה״ה גבי נזיר ואייתר לאמו דנזיר להפנות ג״ש מב׳ צדדים:
על כל נפשות מת למה לי אגב דדריש נפש מת דנזיר בעי נמי למדרש דכהן גדול על כל לאפוקי רחוקים ולעבור עליו בב׳ לאוין דבלאו האי קרא ידעי׳ ליה דלא גרע מכהן הדיוט נפשות לאפוקי רביעית דם הבאה מב׳ מתים שאסור ליטמא להם דדרשינן נפשות מת ב׳ נפשות משום מת א׳ דהיינו רביעית א׳ דאין אדם יכול להיות בפחות מרביעית דם:
כך כתוב במקצת ספרים לאפוקי רביעית דם וכו׳ – והצריכו המפרשים לפרושי לאפוקי שלא יטמא לה וברוב ספרים כתיב לאיתויי וניחא הך גיר׳ טפי לאיתויי שמטמא באוהל:
אלא לקפחני בהלכות – לצערנא:
כך שנה לנו רבי מאיר ור׳ יהודה לא היה שונה אלא כזית מן המת ונפל שלא נתקשרו אבריו בגידין. דעל אבר ממנו אינו מגלח כיון דאין בו גידין דאמרינן דאינו מטמא באהל עד שיהא בו משהו בשר וגידין ועצמות:
לרוב בנינו ורוב מנינו – רוב בנינו מפרש לקמן שני שוקים וירך א׳ ורוב מנינו היינו קכ״ב אברי׳ אע״פ שאין בהם רובע עצמות אבל אם לא היה רוב הבנין או רוב המנין אינו מגלח עד שיהיה בהם חצי קב:
ויס״ג כדאמר רבא לא נצרכה וכו׳ – ור׳ יוחנן ורבא אמרי למלתייהו אמתני׳ דאהלות דקתני אלו מטמאין באהל המת וכזית מן המת ואיכא למפרך כדפריך הכא כזית ממנו מטמא באהל כולו לכ״ש וא״א לגרוס כן דהא באהלות קתני בהדיא רובע עצמות מרוב הבנין או מרוב המנין ויס״ג לא נצרכה אלא לשדרה ולגלגולת דהא לקמן פריך והא רבא הוא דאמר לא נצרכה אלא לשדרה וגלגולת שאין בהם רובע עצמות ולא מצינו בשום מקום שאמר רבא אם לא שאמרה בכאן וליתא להך גירסא דהא תנא במתני׳ שדרה וגלגולת והא דפריך לקמן והא רבא פשיטא ליה דרבא לא מצריך רובע לשדרה וגלגולת כי היכי דלא מצריך לרוב בנינו ולרוב מנינו ולא נהירא לי דאי פריך משום דנראה לו להשוות השדרה וגלגולת לרוב בנינו מאי פריך והאמר רבא מתני׳ היא באהלות רוב בנינו ורוב מנינו שדאין בהם רובע וי״ל דהתם לענין אהל מתניא אבל הכא מייתי ראיה מגלוח נזיר אגילוח נזיר ואע״ג דלרבא נמי מיבעי ליה לשנויי מתני׳ דאהלות כדתרצה רבי יוחנן מ״מ מסתברא לי׳ דנזיר מגלח על רוב בנין ורוב מנין ולהכי אוקי מתני׳ דהכא לאיתויי רוב בנין ורוב מנין:
בשר המת שקדיש – שנימוח הבשר תחלה ואח״כ הקדיש:
ומוהל שהרתיח – מוהל שנמצא אצל המת ואינו יודע אם מבשר המת הוא או כיחו וניעו אם מעלה רתיחות כשמשימין אותו על האור בידוע שהוא מבשר המת:
היכי דמי בשר המת אי דלא ידעינן שבא מבשר המת כי קדיש מאי הוי – היאך הנזיר מגלח עליו מספק שמא מכיחו וניעו הוא ואי דידעינן דדידיה שמבשרו בא אפילו לא קדש נמי א״ר ירמיה בסתם כגון שנמצא אצל המת וידוע הוא שבא מן המת אבל אין ידוע אם מבשר המת שנימוח או מכיחו וניעו אי קדיש ודאי מוהל הוא וכו׳:
יש נצל לבהמה – בשר נבלה שנימוח מי מטמא במגע ובמשא או לא:
טומאה חמורה טומאת נבלות לטמא אדם וכלים עד לגר עד שתפסל מאכילת הגר שנאמר לגר אשר בשעריך תתננה הראויה לגר קרויה נבלה ושאינה ראויה לגר אינה קרויה נבלה:
טומאה קלה – כלומר לבטלה מותרת אוכל שאם תגע בשרץ לא תקבל טומאה אחר שנפסל מאכילת הגר עד לכלב כל זמן שראויה לכלב תורת אוכל יש עליה ומקבלת טומאה וכן דין כל אוכל:
שפיר – לדידיה ודאי אין נצל לבהמה דכבר נפסל מאכילת הגר כשנימוח אלא למ״ד טומאה חמורה עד לכלב מאי מי הוי (של) כבשר שעדיין הוה ראוי לכלב:
המחהו באוד גבי נבלת עוף טהור מתניא המחהו לשומן של נבלת העוף באור טמא דעדיין ראוי לאדם בהמה טהור וכשנימוח בחמה הוא מסריח מחום החמה ואינו ראוי לאכילת אדם (ואף אם) [ואי ס״ד] יש נצל לבהמה בחמה נמי ליטמי דאכתי ראוי לכלב. דכיון דאסרח מחמת חמה הוי עפרא ואפילו לכלב לא חזי:
כל הנצוק טהור – משנה היא פ״ה דמכשירין כל הנצוק טהור אם משקים טהורים לתוך משקים טמאים העליונים טהורים אם שפך משקים טהורים לתוך משקים טמאים העליונים טהורים ואין הנצוק מחברם חוץ מדבש הזיפים ובפ׳ בתרא דסוטה מפרש ר׳ יוחנן מאי זיפים שמזייפין אותו לפי שהוא עב ביותר ומשימים בו מים ואינו ניכר רשב״ל אומר על שם מקומו דכתיב וזיף וטלם וכו׳ וצפחת כמו כצפיחית בדבש ומפ׳ (במדות) [בערוך] בעיסה שמטוגנת בדבש ומתוך שהוא עב הנצוק מחברן: