(1) 
כִּי פְּלִיגִי אכְּגוֹן שֶׁהָיָה בּוֹ כְּשִׁיעוּר וְצָמַק וְחָזַר וְתָפַח דְּמָר סָבַר יֵשׁ דִּיחוּי בְּאִיסּוּרָא וּמַר סָבַר באֵין דִּיחוּי בְּאִיסּוּרָא.
כִּי פְּלִיגִי אכְּגוֹן שֶׁהָיָה בּוֹ כְּשִׁיעוּר וְצָמַק וְחָזַר וְתָפַח דְּמָר סָבַר יֵשׁ דִּיחוּי בְּאִיסּוּרָא וּמַר סָבַר באֵין דִּיחוּי בְּאִיסּוּרָא.When they disagree is in a case where the food initially had the requisite measure for ritual impurity, and it shrank until it was less than this measure, and subsequently it again swelled to the requisite measure for contracting impurity. The dispute is that one Sage, i.e., Shmuel, Rabbi Shimon, and Reish Lakish, holds: There is disqualification with regard to a ritual matter, including impurity. In other words, if at a certain point the food was less than the requisite measure it becomes entirely disqualified from contracting ritual impurity, even if it subsequently swells again. And one Sage, i.e., Rav, Rav Ḥiyya, and Rabbi Yoḥanan, holds: There is no disqualification with regard to a ritual matter. Even if at a certain stage the food lost its ability to contract impurity, if it later swells it can once again become impure.
כי פליגי כו׳ – ובשר העגל שנתפח אסיפיה קאי שחזר לכמות שהיה בשר זקנה שנתמעט אמיצעיה קאי והכי קאמר אע״ג שנתמעט כשיעור שיש בו עכשיו משערינן הואיל וכבר הוה בהן נמי האי שיעורא ומיחייב מדאורייתא ולא אמרינן בשעה שצמקו נדחו מאיסורייהו והוה ליה כמי שלא היה בו מתחילה והשתא איתא ופטור מדאורייתא ורבי שמעון וריש לקיש סברי יש דיחוי באיסורין וכיון דאידחי אידחי ולא יקבל עוד טומאה מדאורייתא אלא מדרבנן.
כי פליגי כשהיה בו כשיעור וצמק וחזר ותפח, פי׳ ובשר העגל שנתפח אסיפא קאי שחזר לכמו שהיה, ל״ה:
ר״ל דלא נפרש שנתפח שלא היה בו שיעור ונתפח אלא שהיה בו שיעור וצמק ונתפח שחזר לכמו שהיה, ובשר זקנה שנתמעך אמציעא קאי אע״ג שנתמעך כבר משיעור שיש בו עכשיו ומתחלה נמי היה בו כשיעור רב ור׳ חייא ור׳ יוחנן סברי כמו שהן עכשיו משערינן הואיל וכבר היה בהן שיעורא ומחייב מדאוריית׳ ולא אמרי׳ בשעה שצמקו נדחו מאיסורן ופטור מדאוריית׳ ור׳ שמעון וריש לקיש סברי יש דיחוי באסורין וכיון דאידחי אידחי ולא יקבל עוד טומאתו דאורייתא, ל״ה. ר״ל דפי׳ דלכמו שהן ר״ל בשיעור של עכשיו ודכולה מתני׳ מיירי שהיה בו שיעור מתחלה ונמעט השיעור בנתיים וחזר לשיעורו ומשערין לכמו שהן עכשיו וטמאין אלא דבהא פליגי לרב והנך דעמיה ר״ל טמאין מדאורייתא ולריש לקיש והנך דעמיה ר״ל טמאין מדרבנן:
וקשיא דא״כ דבין בשר עגל ובשר זקנה מיירי דהוה ביה שיעור וצמק וחזר ותפח וחזר לשיעור אמאי נקט גבי עגל ותפח וגבי זקנה ונתמעך ומה לי בשר זקנה לא הוה ליה למנקט אלא בשר שהיה בו שיעור וצמק וחזר לשיעורו דבשלמא מעיקרא דבשר עגל דתפח הוי באחרונה ניחא אע״ג דנקט תפח ובזקנה נתמעך כי אורחייהו כדפי׳ רש״י אבל השתא קשיא:
וי״ל דכל חד מתרץ לה לטעמי׳, למ״ד דטמאין מדרבנן ודסבר דיש דיחוי באיסורין נקט עגל לרבותא דאע״ג דדרכו של עגל לתפוח והוה לן למימר דכשצמק לא נדחה מפני שהוא רגיל לתפוח אפ״ה קרינן ליה דיחוי ולא מטמא אלא מדרבנן וגם בשר זקנה דאין דרכה לתפוח נמי טמא מדרבנן, ולמ״ד דאין דיחוי באיסורין וטמאין ר״ל מדאוריית׳ נקט בשר זקנה לרבותא אע״ג דאין דרכה לתפוח והוי דיחוי גמור ואפילו הכי דכשנפחה מטמא מדאורייתא דאין דיחוי באיסורין:
ופי׳ בתוס׳ דמאי דקאמר דכשהוא מעיקרא לית ביה והשתא אית ביה מדרבנן הוא דאסור, ר״ל לריש לקיש אבל לרבי יוחנן הוי מן התורה, ונראה טעות לפי דהשתא קיימינן דבעינן שיהא שיעור בין בתחלה בין בסוף ואי הוה ביה שיעור מתחלה והשתא לית ביה קאמר הא לית ביה וטהור הואיל דהשתא לית ביה דליכא לטמא ליה גם בדרבנן הואיל דכשקבל טומאת אוכלין לית ביה כשיעור שהיה בו מתחלה אינו מועיל לטמאותו עכשיו שאין בו אבל כשאין בו מתחילה ועכשיו ישנו ראוי לטמאותו מדרבנן הואיל דבשעת קבלת טומאה יש בו שיעור אע״ג דבעינן מדאורייתא שהיה בו שיעור בתחלה ודלכ״ע לית ביה טומאה אלא מדרבנן גם לר׳ יוחנן אלא דלר׳ יוחנן כשחזר לשיעור מטמא מדאורייתא משום דאית ליה דאין דחוי באיסורין אבל כי לא הוה ביה מעיקרא לא מטמא מדאורייתא דאי ס״ד מ״ד מדאורייתא מטמא למה אצטריך לו לטמאות לחזר לשיעורו ראשון מטעם דאין דחוי באיסורין בלא הכי נמי לטמא אפי׳ לא היה בו שיעור מתחלה הואיל ועכשיו יש בו שיעור אלא ש״מ דליכא דמטמא ליה מדאורייתא אלא א״כ היה בו שיעור ולבסוף בשעת קבלת טומאה נמי יש בו שיעור אלא דלר׳ יוחנן הוי טמא מדאורייתא משום דאין דיחוי ולריש לקיש דרבנן דיש דיחוי דלא מטמא לריש לקיש אלא היכא דמתחלה היה בו שיעור ועכשיו בשעת קבלת טומאה עומד באותו שיעור שלא פסק ונדחה בנתיים אבל כשפסק וחזר אינו טמא אלא מדרבנן משום דאידחי ליה בהו איסורא דאורייתא אבל איסורא דרבנן אית ביה כדפי׳ בתוס׳ משום דלא גרע מדמעיקרא לא הוי ביה והשתא אית ביה:
ר״ל דלא נפרש שנתפח שלא היה בו שיעור ונתפח אלא שהיה בו שיעור וצמק ונתפח שחזר לכמו שהיה, ובשר זקנה שנתמעך אמציעא קאי אע״ג שנתמעך כבר משיעור שיש בו עכשיו ומתחלה נמי היה בו כשיעור רב ור׳ חייא ור׳ יוחנן סברי כמו שהן עכשיו משערינן הואיל וכבר היה בהן שיעורא ומחייב מדאוריית׳ ולא אמרי׳ בשעה שצמקו נדחו מאיסורן ופטור מדאוריית׳ ור׳ שמעון וריש לקיש סברי יש דיחוי באסורין וכיון דאידחי אידחי ולא יקבל עוד טומאתו דאורייתא, ל״ה. ר״ל דפי׳ דלכמו שהן ר״ל בשיעור של עכשיו ודכולה מתני׳ מיירי שהיה בו שיעור מתחלה ונמעט השיעור בנתיים וחזר לשיעורו ומשערין לכמו שהן עכשיו וטמאין אלא דבהא פליגי לרב והנך דעמיה ר״ל טמאין מדאורייתא ולריש לקיש והנך דעמיה ר״ל טמאין מדרבנן:
וקשיא דא״כ דבין בשר עגל ובשר זקנה מיירי דהוה ביה שיעור וצמק וחזר ותפח וחזר לשיעור אמאי נקט גבי עגל ותפח וגבי זקנה ונתמעך ומה לי בשר זקנה לא הוה ליה למנקט אלא בשר שהיה בו שיעור וצמק וחזר לשיעורו דבשלמא מעיקרא דבשר עגל דתפח הוי באחרונה ניחא אע״ג דנקט תפח ובזקנה נתמעך כי אורחייהו כדפי׳ רש״י אבל השתא קשיא:
וי״ל דכל חד מתרץ לה לטעמי׳, למ״ד דטמאין מדרבנן ודסבר דיש דיחוי באיסורין נקט עגל לרבותא דאע״ג דדרכו של עגל לתפוח והוה לן למימר דכשצמק לא נדחה מפני שהוא רגיל לתפוח אפ״ה קרינן ליה דיחוי ולא מטמא אלא מדרבנן וגם בשר זקנה דאין דרכה לתפוח נמי טמא מדרבנן, ולמ״ד דאין דיחוי באיסורין וטמאין ר״ל מדאוריית׳ נקט בשר זקנה לרבותא אע״ג דאין דרכה לתפוח והוי דיחוי גמור ואפילו הכי דכשנפחה מטמא מדאורייתא דאין דיחוי באיסורין:
ופי׳ בתוס׳ דמאי דקאמר דכשהוא מעיקרא לית ביה והשתא אית ביה מדרבנן הוא דאסור, ר״ל לריש לקיש אבל לרבי יוחנן הוי מן התורה, ונראה טעות לפי דהשתא קיימינן דבעינן שיהא שיעור בין בתחלה בין בסוף ואי הוה ביה שיעור מתחלה והשתא לית ביה קאמר הא לית ביה וטהור הואיל דהשתא לית ביה דליכא לטמא ליה גם בדרבנן הואיל דכשקבל טומאת אוכלין לית ביה כשיעור שהיה בו מתחלה אינו מועיל לטמאותו עכשיו שאין בו אבל כשאין בו מתחילה ועכשיו ישנו ראוי לטמאותו מדרבנן הואיל דבשעת קבלת טומאה יש בו שיעור אע״ג דבעינן מדאורייתא שהיה בו שיעור בתחלה ודלכ״ע לית ביה טומאה אלא מדרבנן גם לר׳ יוחנן אלא דלר׳ יוחנן כשחזר לשיעור מטמא מדאורייתא משום דאית ליה דאין דחוי באיסורין אבל כי לא הוה ביה מעיקרא לא מטמא מדאורייתא דאי ס״ד מ״ד מדאורייתא מטמא למה אצטריך לו לטמאות לחזר לשיעורו ראשון מטעם דאין דחוי באיסורין בלא הכי נמי לטמא אפי׳ לא היה בו שיעור מתחלה הואיל ועכשיו יש בו שיעור אלא ש״מ דליכא דמטמא ליה מדאורייתא אלא א״כ היה בו שיעור ולבסוף בשעת קבלת טומאה נמי יש בו שיעור אלא דלר׳ יוחנן הוי טמא מדאורייתא משום דאין דיחוי ולריש לקיש דרבנן דיש דיחוי דלא מטמא לריש לקיש אלא היכא דמתחלה היה בו שיעור ועכשיו בשעת קבלת טומאה עומד באותו שיעור שלא פסק ונדחה בנתיים אבל כשפסק וחזר אינו טמא אלא מדרבנן משום דאידחי ליה בהו איסורא דאורייתא אבל איסורא דרבנן אית ביה כדפי׳ בתוס׳ משום דלא גרע מדמעיקרא לא הוי ביה והשתא אית ביה:
כי פליגי [כאשר, באיזה מקרה, נחלקו] חכמים אלה — כגון שהיה בו בתחילה כשיעור טומאה, ולאחר מכן צמק (התכווץ) ואין בו עוד כשיעור טומאה, ולאחר מכן חזר ותפח לכלל שיעור טומאה. ובכך נחלקו חכמים אלו: דמר סבר [שחכם זה, שמואל ור׳ שמעון ברבי וריש לקיש, סבור] כי כלל הוא שיש דיחוי באיסורא [באיסור], וכמו כן יש דיחוי בטומאה. שכיון שבשלב מסויים (כשצמק שיעורו) נדחה הדבר מכלל דין טומאה — הריהו נדחה לגמרי, אף אם יתפח וישוב לכלל שיעור טומאה. ואילו מר סבר [חכם זה, רב ור׳ חייא ור׳ יוחנן, סבור] כי אין דיחוי באיסורא [באיסור], וכמו כן אין דיחוי בטומאה, ואף אם בשלב מסויים נדחה הדבר מדין טומאה (כשצמק משיעורו), אם תפח וחזר לשיעורו — חזר לדין הטומאה.
When they disagree is in a case where the food initially had the requisite measure for ritual impurity, and it shrank until it was less than this measure, and subsequently it again swelled to the requisite measure for contracting impurity. The dispute is that one Sage, i.e., Shmuel, Rabbi Shimon, and Reish Lakish, holds: There is disqualification with regard to a ritual matter, including impurity. In other words, if at a certain point the food was less than the requisite measure it becomes entirely disqualified from contracting ritual impurity, even if it subsequently swells again. And one Sage, i.e., Rav, Rav Ḥiyya, and Rabbi Yoḥanan, holds: There is no disqualification with regard to a ritual matter. Even if at a certain stage the food lost its ability to contract impurity, if it later swells it can once again become impure.
הכל
(2) וּמִי אִיכָּא למ״ד לְמַאן דְּאָמַר דְּיֵשׁ דִּיחוּי בְּאִיסּוּרִין וְהָתְנַן גכְּבֵיצָה אוֹכָלִין שהניחה בַּחַמָּה וְנִתְמַעֲטוּ וְכֵן כְּזַיִת מִן הַמֵּת כְּזַיִת מִן הַנְּבֵלָה וְכַעֲדָשָׁה מִן הַשֶּׁרֶץ וּכְזַיִת פִּיגּוּל וּכְזַיִת נוֹתָר וּכְזַיִת חֵלֶב טְהוֹרִין דוְאֵין חַיָּיבִין עֲלֵיהֶן מִשּׁוּם פִּיגּוּל וְנוֹתָר וָחֵלֶב.
The Gemara asks: And is there one who says that there is disqualification with regard to ritual matters? But didn’t we learn in a mishna (Teharot 3:6): In the case of an egg-bulk of a ritually impure food that one placed in the sun and that therefore shrank to less than an egg-bulk; and similarly in the case of an olive-bulk of flesh of a corpse, or an olive-bulk of an animal carcass, or a lentil-bulk of a creeping animal, all of which impart impurity; or an olive-bulk of piggul, or an olive-bulk of notar, or an olive-bulk of forbidden fat, if any of these were placed in the sun and shrank, they are pure, i.e., they do not impart impurity to other items, and one is not liable to receive karet for them due to the prohibitions of piggul, notar, or forbidden fat.
The Gemara asks: And is there one who says that there is disqualification with regard to ritual matters? But didn’t we learn in a mishna (Teharot 3:6): In the case of an egg-bulk of a ritually impure food that one placed in the sun and that therefore shrank to less than an egg-bulk; and similarly in the case of an olive-bulk of flesh of a corpse, or an olive-bulk of an animal carcass, or a lentil-bulk of a creeping animal, all of which impart impurity; or an olive-bulk of piggul, or an olive-bulk of notar, or an olive-bulk of forbidden fat, if any of these were placed in the sun and shrank, they are pure, i.e., they do not impart impurity to other items, and one is not liable to receive karet for them due to the prohibitions of piggul, notar, or forbidden fat.
ומקשים על הסברו זה של רבה: ומי איכא למאן דאמר [והאם יש מי שאומר] שיש דיחוי באיסורין? והתנן [והרי שנינו במשנה]: דבר שיש בו שיעור כביצה שהוא מן האוכלין (דברי מאכל) הטמאים, שהניחה בחמה וכתוצאה מכך נתמעטו משיעור ביצה. וכן כזית מן בשר המת, וכן כזית מן הנבלה, וכעדשה מן השרץ המטמאים, וכזית פיגול, וכזית נותר, וכזית חלב שהניחם בחמה, וכתוצאה מכך פחתו משיעור כזית — הרי אלה טהורין מלטמא אחרים, ואין חייבין עליהן משום פיגול ונותר וחלב.
The Gemara asks: And is there one who says that there is disqualification with regard to ritual matters? But didn’t we learn in a mishna (Teharot 3:6): In the case of an egg-bulk of a ritually impure food that one placed in the sun and that therefore shrank to less than an egg-bulk; and similarly in the case of an olive-bulk of flesh of a corpse, or an olive-bulk of an animal carcass, or a lentil-bulk of a creeping animal, all of which impart impurity; or an olive-bulk of piggul, or an olive-bulk of notar, or an olive-bulk of forbidden fat, if any of these were placed in the sun and shrank, they are pure, i.e., they do not impart impurity to other items, and one is not liable to receive karet for them due to the prohibitions of piggul, notar, or forbidden fat.
הכל
(3) ההִנִּיחָן בַּגְּשָׁמִים וְתָפְחוּ טְמֵאִין וְחַיָּיבִין עֲלֵיהֶם מִשּׁוּם פִּיגּוּל וְנוֹתָר וָחֵלֶב תְּיוּבְתָּא למ״ד לְמַאן דְּאָמַר יֵשׁ דִּיחוּי בְּאִיסּוּרִין תְּיוּבְתָּא.
The mishna continues: If, after they shrank in the sun, one took these foods and placed them in the rain, as a result of which they again swelled to the minimum volume for ritual impurity, they are impure, as was the case before they shrank. This applies to the impurity of a corpse, the impurity of an animal carcass, and the impurity of foods, and one is also liable to receive karet for them due to piggul, notar, or forbidden fat. This demonstrates that the food is not permanently disqualified. Therefore, the refutation of the opinion of the one who says that there is disqualification with regard to ritual matters is a conclusive refutation.
The mishna continues: If, after they shrank in the sun, one took these foods and placed them in the rain, as a result of which they again swelled to the minimum volume for ritual impurity, they are impure, as was the case before they shrank. This applies to the impurity of a corpse, the impurity of an animal carcass, and the impurity of foods, and one is also liable to receive karet for them due to piggul, notar, or forbidden fat. This demonstrates that the food is not permanently disqualified. Therefore, the refutation of the opinion of the one who says that there is disqualification with regard to ritual matters is a conclusive refutation.
ואם נטל את כל אלה, לאחר שצמקו בחמה, וחזר והניחן בגשמים וכתוצאה מכך תפחו שוב לכשיעור הראוי לענין טומאה — הרי אלו שוב טמאין, כדרך שהיו לפני שצמקו, בין לטומאת מת ונבילה ובין לטומאת אוכלים, וחייבין עליהם משום פיגול ונותר וחלב. הרי איפוא שאין דיחוי, והרי זו איפוא תיובתא [קושיה חמורה], לדרך הסברו של רבה, למאן דאמר [לדעת מי שאומר] שיש דיחוי באיסורין! ומסכמים: אכן, הרי זו תיובתא [קושיה חמורה] ונדחו דבריו.
The mishna continues: If, after they shrank in the sun, one took these foods and placed them in the rain, as a result of which they again swelled to the minimum volume for ritual impurity, they are impure, as was the case before they shrank. This applies to the impurity of a corpse, the impurity of an animal carcass, and the impurity of foods, and one is also liable to receive karet for them due to piggul, notar, or forbidden fat. This demonstrates that the food is not permanently disqualified. Therefore, the refutation of the opinion of the one who says that there is disqualification with regard to ritual matters is a conclusive refutation.
הכל
(4) תָּא שְׁמַע ותּוֹרְמִין תְּאֵנִים עַל הַגְּרוֹגְרוֹת בְּמִנְיָן.
§ The Gemara returns to the dispute over whether food is to be measured in its current volume or according to its initial volume. Come and hear a baraita: (Tosefta, Terumot 4:2): One may separate teruma and tithes from fresh figs for dried figs, which have shrunk and are now smaller than they were when they were fresh. In other words, one may designate fresh figs as teruma and tithe to exempt the dried figs, despite the difference between these two types of figs. This separation may be performed only by number, e.g., ten fresh figs for ninety dried figs. One may not set aside this teruma by volume, i.e., by separating fresh figs with a volume of one-tenth of the measure of dried figs. The reason is that the volume of the fresh figs is greater than that of the dried figs, so he would set aside fewer fresh figs than he would if he calculated by number.
§ The Gemara returns to the dispute over whether food is to be measured in its current volume or according to its initial volume. Come and hear a baraita: (Tosefta, Terumot 4:2): One may separate teruma and tithes from fresh figs for dried figs, which have shrunk and are now smaller than they were when they were fresh. In other words, one may designate fresh figs as teruma and tithe to exempt the dried figs, despite the difference between these two types of figs. This separation may be performed only by number, e.g., ten fresh figs for ninety dried figs. One may not set aside this teruma by volume, i.e., by separating fresh figs with a volume of one-tenth of the measure of dried figs. The reason is that the volume of the fresh figs is greater than that of the dried figs, so he would set aside fewer fresh figs than he would if he calculated by number.
גרוגרות – תאנים שצימקו:
תורמין תאנים שלא צימקו על הגרוגרות במנין שאם היו צ׳ גרוגרות תורם עליהן עשר תאנים היינו במנין:
תורמין – לאו תרומה ממש אלא מעשר.
תאנים – לחים גרוגרות תאנים יבשים שצמקו וכווצו.
במנין – עשר תאנים על תשעים גרוגרות אבל במדה לא משום דהוי ממעט במעשר לגבי מנין דכי מנית להו לגרוגרות דחולין ולתאנים דמעשר לא תשתכח בכל עשר גרוגרות דחולין חדא תאנה דמעשר דכלי דמחזיק מאה גרוגרות לא מחזיק טפי מנ׳ תאנים.
וגרוגרות יבשות במנין, פי׳ תורמין במנין עשרה תאנים על תשעים גרוגרות אבל במדה לא משום דהוי חסר לגבי מנין דכי מנית להו לגרוגרות דחולין ולתאנים דמעשר לא תשכח לכל עשרה גרוגרות דחולין חדא תאנה משום דכלי המחזיק מאה גרוגרות לא מחזיק טפי מג׳ תאנים, ל״ה. ר״ל דיש לו להפריש לפי המנין דהיינו מתשעה גרוגרות תאנה אחת לפי דאזלינן בתר מעיקרא שהיו לחות מתשעה גרוגרות שהיו תאנים תאנה א׳ וא״כ לט׳ כלים שכל אחד מחזיק מאה גרוגרות היו לו להפריש מאה תאנים וכשיפריש מתשעה כלים שכל א׳ מחזיק מאה גרוגרות כלי אחד שמחזיק מאה גרוגרות מלא תאנים הרי לא יפריש כי אם חמשים תאנים על תשע מאות גרוגרות והרי הי״ל להפריש מאה הילכך מפריש לכל ט׳ גרוגרות תאנה אחת דהיינו לפי מנין:
א ושבים לבירור המחלוקת אם משערים כמות שהן או כמות שהיו. ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] ראיה ממה ששנינו כי תורמין (מפרישים תרומות ומעשרות) מן התאנים הטריות על הגרוגרות (התאנים שיובשו וצמקו מנפחן המקורי). ודרך הפרשה זו אינה נעשית אלא במנין כגון שמפריש עשר תאנים לחות על תשעים גרוגרות. ואין מפרישים בדרך מדידה, שיטול מהתאנים עשירית מידתן של הגרוגרות (שכן בדרך זו הריהו מפריש פחות מכמות התאנים שהיו מופרשות בדרך המנין, שהרי נפחן של התאנים הלחות גדול מנפחן של הגרוגרות).
§ The Gemara returns to the dispute over whether food is to be measured in its current volume or according to its initial volume. Come and hear a baraita: (Tosefta, Terumot 4:2): One may separate teruma and tithes from fresh figs for dried figs, which have shrunk and are now smaller than they were when they were fresh. In other words, one may designate fresh figs as teruma and tithe to exempt the dried figs, despite the difference between these two types of figs. This separation may be performed only by number, e.g., ten fresh figs for ninety dried figs. One may not set aside this teruma by volume, i.e., by separating fresh figs with a volume of one-tenth of the measure of dried figs. The reason is that the volume of the fresh figs is greater than that of the dried figs, so he would set aside fewer fresh figs than he would if he calculated by number.
הכל
(5) אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא לִכְמוֹת שֶׁהֵן מְשַׁעֲרִינַן שַׁפִּיר אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ כְּמוֹת שֶׁהֵן הָוֵה לֵיהּ מַרְבֶּה בְּמַעַשְׂרוֹת.
The Gemara analyzes this halakha. Granted, if you say that one measures food items as they were initially, then since when the obligation to separate teruma began, the volume of the dried figs was the same as the fresh ones, then it is well; the amount of figs to be separated as teruma should be calculated based on number, disregarding their current volume. But if you say that foods are to be measured as they currently are, then since the volume of the dried figs is smaller than that of the fresh figs, he will separate a larger amount than necessary, and this case is an example of one who increases his tithes.
The Gemara analyzes this halakha. Granted, if you say that one measures food items as they were initially, then since when the obligation to separate teruma began, the volume of the dried figs was the same as the fresh ones, then it is well; the amount of figs to be separated as teruma should be calculated based on number, disregarding their current volume. But if you say that foods are to be measured as they currently are, then since the volume of the dried figs is smaller than that of the fresh figs, he will separate a larger amount than necessary, and this case is an example of one who increases his tithes.
לכמות שהן כמות שהיו הגרוגרות קודם שצמקו:
שפיר קא תרים:
הוה ליה מרבה במעשרות – שהתאנה שהוא תורם יש בה כב׳ גרוגרות ואנן תנן דמעשרותיו מקולקלין. דההו׳ טופיינא לא איתקן דהוא לא אפריש מעשר אדעתא למיפטר ההוא טופיינא ומקולקלין נינהו דטבל וחולין מעורבין:
אי אמרת בשלמא לכמות שהיו – גרוגרות מעיקרא כשהן לחין משערינן שפיר תאנים מתאנים תרים אלא אי אמרת כמות שהן השתא משערינן הוה ליה מרבה במעשרות לגבי מדה דהיינו עשרה תאנים דתרומה מחזקי קבא וצ׳ גרוגרות לא מחזקי אפילו חמשה קבין והוה אחד מחמשה.
ומעתה יש לברר: אי אמרת בשלמא [נניח, מובן הדבר, אם אומר אתה] כי לכמות שהן (שהיו בעבר) משערינן [משערים אנו], אם כן אף הגרוגרות התחייבו במידת תרומות ומעשרות כזמן שהיו הן עצמן לחות ונפחן גדול יותר — שפיר [יפה, ברור] הוא דין זה ששנינו. אלא אי אמרת [אם אומר אתה] כי לכמות שהן עתה אנו משערים, והרי עתה הרי הגרוגרות נפחן קטן משל התאנים הלחות, ואנו מפרישים תרומות ומעשרות יותר מאשר עשירית נפחן זה, הוה ליה [הריהו נהיה] בכך בכלל המרבה במעשרות,
The Gemara analyzes this halakha. Granted, if you say that one measures food items as they were initially, then since when the obligation to separate teruma began, the volume of the dried figs was the same as the fresh ones, then it is well; the amount of figs to be separated as teruma should be calculated based on number, disregarding their current volume. But if you say that foods are to be measured as they currently are, then since the volume of the dried figs is smaller than that of the fresh figs, he will separate a larger amount than necessary, and this case is an example of one who increases his tithes.
הכל
(6) (וּתְנַן) הַמַּרְבֶּה זבְּמַעַשְׂרוֹת פֵּירוֹתָיו מְתוּקָּנִים ומַעְשְׂרוֹתָיו מְקוּלְקָלִין.
And we learned in a baraita (Tosefta, Demai 8:10): In the case of one who increases his tithes, i.e., he designates more than one-tenth of the produce as tithe, the remainder of his produce is rendered fit for consumption, as it has been properly tithed. But his tithes are ruined, as the amount over one-tenth is not tithe, and it was not itself tithed, so it remains untithed produce. If so, how can the fresh figs be considered proper teruma and tithes in this case?
And we learned in a baraita (Tosefta, Demai 8:10): In the case of one who increases his tithes, i.e., he designates more than one-tenth of the produce as tithe, the remainder of his produce is rendered fit for consumption, as it has been properly tithed. But his tithes are ruined, as the amount over one-tenth is not tithe, and it was not itself tithed, so it remains untithed produce. If so, how can the fresh figs be considered proper teruma and tithes in this case?
המרבה במעשרות – תורם מן הכרי מודד ארבעת קבין לחולין והחמישי למעשר.
מעשרותיו מקולקלין – טבל ומעשר מעורבין דחצי קב החמישי הוי מעשר וחציו הוי טבל כשאר תבואה שבכרי.
ותנן [ושנינו בברייתא] כי זה המרבה (המפריש יותר מן הראוי) במעשרות — פירותיו אמנם מתוקנים ומותרים באכילה, אבל מעשרותיו מקולקלין, שכן בתוך המעשר הניתן יש גם חלק (זה שניתן מעבר לנדרש) שאינו מעשר, והריהו איפוא בכלל איסור טבל (פרי שלא הופרשו ממנו מעשרותיו)!
And we learned in a baraita (Tosefta, Demai 8:10): In the case of one who increases his tithes, i.e., he designates more than one-tenth of the produce as tithe, the remainder of his produce is rendered fit for consumption, as it has been properly tithed. But his tithes are ruined, as the amount over one-tenth is not tithe, and it was not itself tithed, so it remains untithed produce. If so, how can the fresh figs be considered proper teruma and tithes in this case?
הכל
(7) אֶלָּא מַאי לִכְמוֹת שֶׁהֵן אֵימָא סֵיפָא גְּרוֹגְרוֹת עַל הַתְּאֵנִים בְּמִדָּה.
The Gemara asks: Rather, what will you claim; that one measures foods as they were initially? If so, say the latter clause of that same baraita: One may separate tithes from dried figs for fresh figs only by measure of volume, i.e., dried figs that are one-tenth of the volume of the fresh figs. One may not separate by number, as this would result in fewer dried figs than separation by volume.
The Gemara asks: Rather, what will you claim; that one measures foods as they were initially? If so, say the latter clause of that same baraita: One may separate tithes from dried figs for fresh figs only by measure of volume, i.e., dried figs that are one-tenth of the volume of the fresh figs. One may not separate by number, as this would result in fewer dried figs than separation by volume.
ואלא מאי לכמות שהן אימא סיפא – אלא אי אמרת לכמות שהן והני גרוג׳ חזינן להו כאילו הוו תאנים אישתכח דבהא מדה של גרוגרות אית תרתי דתאנים והוה ליה מרבה במעשרות:
גרוגרות על התאנים במדה – ולא במנין משום דממעט במעשר לגבי מדה דאי כייל לצ׳ תאנים מחזיקין תשעה קבין וכי כיילת עשרה גרוגרות לא מחזקי אלא פלגא קבא ואשתכח דלא מעשר אלא חד מן כ׳.
ודוחים את הראיה: אלא מאי [מה] אתה מבקש להוכיח מכאן, כי לכמות שהן היו בעבר אנו משערים, אם כן אימא סיפא [אמור את סוף] דברי אותה ברייתא: אין מפרישים מן הגרוגרות על התאנים אלא במדה (של נפח), שיטול מן הגרוגרות עשירית נפחן של התאנים, ולא במנין (שיפריש מספר גרוגרות שהוא עשירית מספרן של התאנים), שהרי בכך ממעט הוא את נתינתו.
The Gemara asks: Rather, what will you claim; that one measures foods as they were initially? If so, say the latter clause of that same baraita: One may separate tithes from dried figs for fresh figs only by measure of volume, i.e., dried figs that are one-tenth of the volume of the fresh figs. One may not separate by number, as this would result in fewer dried figs than separation by volume.
הכל
(8) אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא כְּמוֹת שֶׁהֵן שַׁפִּיר אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ לִכְמוֹת שֶׁהֵן מַרְבֶּה בְּמַעַשְׂרוֹת הוּא.
The Gemara analyzes this halakha. Granted, if you say that one measures foods as they are currently, it is well. But if you say that one measures foods as they were initially, when the dried figs were fresh, it should be enough to set aside a smaller number of dried figs corresponding to the fresh ones. Since the baraita instructs him to separate a larger number of dried figs than required, this too is an example of one who increases his tithes.
The Gemara analyzes this halakha. Granted, if you say that one measures foods as they are currently, it is well. But if you say that one measures foods as they were initially, when the dried figs were fresh, it should be enough to set aside a smaller number of dried figs corresponding to the fresh ones. Since the baraita instructs him to separate a larger number of dried figs than required, this too is an example of one who increases his tithes.
אי אמרת בשלמא – כמות שהגרוגרות עכשיו משערין ולא איכפת לן ממאי דהוו מעיקרא.
שפיר – דהא תורם קב על תשעה קבין.
אלא אי אמרת לכמות שהיו – מרבה במעשרות הוא דאי הוו לחים הוה בהאי קב גרוגרות שני קבין.
ונדון בדבר: אי אמרת בשלמא [נניח, זה מובן, אם אומר אתה] כי כמות שהן עתה משערים אנו — שפיר [יפה, ברור] הוא דין זה ששנינו. אלא אי אמרת [אם אומר אתה] כי לכמות שהן מתחילתן אנו משערים, כשהיו גרוגרות אלה תאנים לחות, אם כן די היה במספר קטן יותר של תאנים לשמש כמעשר, ועתה בהיותן גרוגרות מפריש הוא מספר רב יותר, והרי בכך נמצא שמרבה במעשרות הוא! הרי שאין להביא ראיה מברייתא זו, לא לדעה שמשערים כמו שהן עכשיו ולא לדעה שמשערים כמות שהיו.
The Gemara analyzes this halakha. Granted, if you say that one measures foods as they are currently, it is well. But if you say that one measures foods as they were initially, when the dried figs were fresh, it should be enough to set aside a smaller number of dried figs corresponding to the fresh ones. Since the baraita instructs him to separate a larger number of dried figs than required, this too is an example of one who increases his tithes.
הכל
(9) אֶלָּא הָכָא בִּתְרוּמָה גְּדוֹלָה עָסְקִינַן וְרֵישָׁא בְּעַיִן יָפָה וְסֵיפָא בְּעַיִן יָפָה הִיא.
Therefore, this baraita cannot serve as proof for either opinion. Since the two statements of the baraita appear contradictory, it must be that this baraita is actually not discussing tithes, which must be separated according to a precise measure. Rather, here we are dealing with standard teruma. By Torah law there is no fixed measure for standard teruma; a single kernel of grain exempts the entire crop. The Sages established a range of measures: One-fortieth for a generous gift, one-fiftieth for an average gift, and one-sixtieth for a miserly gift. Accordingly, one who wishes to give generously should give slightly more than the exact measure. And therefore, the first clause of the baraita is speaking of one who wishes to separate teruma generously, and in the latter clause, where he also gives more than necessary, it is also referring to one who wishes to separate his teruma generously.
Therefore, this baraita cannot serve as proof for either opinion. Since the two statements of the baraita appear contradictory, it must be that this baraita is actually not discussing tithes, which must be separated according to a precise measure. Rather, here we are dealing with standard teruma. By Torah law there is no fixed measure for standard teruma; a single kernel of grain exempts the entire crop. The Sages established a range of measures: One-fortieth for a generous gift, one-fiftieth for an average gift, and one-sixtieth for a miserly gift. Accordingly, one who wishes to give generously should give slightly more than the exact measure. And therefore, the first clause of the baraita is speaking of one who wishes to separate teruma generously, and in the latter clause, where he also gives more than necessary, it is also referring to one who wishes to separate his teruma generously.
אלא הכא בתרומה גדולה עסקינן וליכא למשמע מינה – דאפילו רישא דפשטת מינה לכמות שהן אמינא לך כמות שהן ודקא אמרת הוו ליה מרבה:
בעין יפה עסקי׳ דעין יפה תורם א׳ ממ׳:
תרומה גדולה – ניטלת בעין יפה דלא נתנה תורה בה שיעורא ומדאורייתא חיטה אחת פוטרת הכרי ורבנן אמרו עין יפה אחד מארבעים בינונית אחד מנ׳ עין רעה אחד מששים אלמא ניטלת בעין יפה.
אלא מאחר שסותרים תחילתה וסופה זו את זו, יש לומר כי הכא [כאן] בברייתא זו אין מדובר בכלל המעשרות, שיש להם שיעור מוגדר להפרשתם, אלא בתרומה גדולה (שאין שיעור מוגדר להפרשתה) בלבד עסקינן [עוסקים אנו]. ומעתה יובנו דברי הברייתא: ברישא [ראשה, בתחילתה] מדובר שרוצה הוא לתרום בעין יפה. שמדין תורה די בחיטה אחת הניתנת כתרומה גדולה על כל התבואה, ותיקנו חכמים שתינתן התרומה אם כאחד מששים (״עין רעה״), אם כאחד מחמשים (״עין בינונית״), ואם כאחד מארבעים (״עין יפה״), ועל כן הריהו תורם באופן שמוסיף על המדה. וכן בסיפא [סופה] בתורם בעין יפה היא עוסקת, שמוסיף על המדה.
Therefore, this baraita cannot serve as proof for either opinion. Since the two statements of the baraita appear contradictory, it must be that this baraita is actually not discussing tithes, which must be separated according to a precise measure. Rather, here we are dealing with standard teruma. By Torah law there is no fixed measure for standard teruma; a single kernel of grain exempts the entire crop. The Sages established a range of measures: One-fortieth for a generous gift, one-fiftieth for an average gift, and one-sixtieth for a miserly gift. Accordingly, one who wishes to give generously should give slightly more than the exact measure. And therefore, the first clause of the baraita is speaking of one who wishes to separate teruma generously, and in the latter clause, where he also gives more than necessary, it is also referring to one who wishes to separate his teruma generously.
הכל
(10) אִי הָכִי אֵימָא סֵיפָא א״ר אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בר׳ בְּרַבִּי יוֹסֵי אַבָּא הָיָה נוֹטֵל עֶשֶׂר גְּרוֹגְרוֹת שֶׁבַּמַּקְצוּעַ עַל תִּשְׁעִים שֶׁבַּכַּלְכַּלָּה וְאִי בִּתְרוּמָה גְּדוֹלָה עֶשֶׂר מַאי עֲבִידְתֵּיהּ.
The Gemara challenges: If so, say the last clause: Rabbi Elazar, son of Rabbi Yosei, said: Father, i.e., Rabbi Yosei, would set aside ten dried figs that were in a vessel for ninety fresh figs that were in a basket. And if this baraita is referring to standard teruma, then with regard to this mention of ten dried figs, what is its purpose? This proportion was greater by orders of magnitude than even the amount of a generous gift established by the Sages.
The Gemara challenges: If so, say the last clause: Rabbi Elazar, son of Rabbi Yosei, said: Father, i.e., Rabbi Yosei, would set aside ten dried figs that were in a vessel for ninety fresh figs that were in a basket. And if this baraita is referring to standard teruma, then with regard to this mention of ten dried figs, what is its purpose? This proportion was greater by orders of magnitude than even the amount of a generous gift established by the Sages.
רבי אלעזר בר רבי יוסי – אתא לאיפלוגי דאפילו גרוגרות תורמין על תאנים במנין דסבירא ליה לכמות שהיו משערין דלא ממעט במעשר.
מקצוע – כלי שנותנין בו הגרוגרות ועל שם כלי קרי להו קציעות בכמה דוכתין.
שבכלכלה – תאנים לחים.
ומקשים על הסבר זה של הברייתא: אי הכי [אם כך], שמדובר בה בתרומה גדולה, אימא סיפא [אמור את סופה], אמר ר׳ אלעזר בר׳ יוסי: אבא ר׳ יוסי היה נוטל (מפריש) עשר גרוגרות יבשות שנמצאות במקצוע (הכלי בו ניתנות הגרוגרות. וראה ״החיים״), על תשעים תאנים לחות שנמצאות בכלכלה (סל). ואי [ואם] מדובר בברייתא זו בתרומה גדולה, עשר מאי עבידתיה [מה מעשהו, עניינן]? שהרי אין מפרישים עשירית לתרומה גדולה.
The Gemara challenges: If so, say the last clause: Rabbi Elazar, son of Rabbi Yosei, said: Father, i.e., Rabbi Yosei, would set aside ten dried figs that were in a vessel for ninety fresh figs that were in a basket. And if this baraita is referring to standard teruma, then with regard to this mention of ten dried figs, what is its purpose? This proportion was greater by orders of magnitude than even the amount of a generous gift established by the Sages.
הכל
(11) אֶלָּא הָכָא בִּתְרוּמַת מַעֲשֵׂר עָסְקִינַן וְאַבָּא אֶלְעָזָר בֶּן גּוֹמֵל הוּא דְּתַנְיָא אַבָּא אֶלְעָזָר בֶּן גּוֹמֵל אוֹמֵר {במדבר י״ח:כ״ז} וְנֶחְשַׁב לָכֶם תְּרוּמַתְכֶם בִּשְׁתֵּי תְּרוּמוֹת הַכָּתוּב מְדַבֵּר אַחַת תְּרוּמָה גְּדוֹלָה וְאַחַת תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר.
Rather, here we are dealing with teruma of the tithe, which the Levite separates from his tithe and gives to a priest. This teruma is one-tenth of the first tithe. And this ruling is in accordance with the opinion of Abba Elazar ben Gomel. As it is taught in a baraita: Abba Elazar ben Gomel says with regard to the verse: “And your teruma [terumatkhem] shall be reckoned to you as though it were the grain of the threshing floor” (Numbers 18:27), that in using a plural term of the word “your,” the verse speaks about two terumot. One is standard teruma, i.e., the grain of the threshing floor, and the other one is teruma of the tithe. The verse equates these two terumot.
Rather, here we are dealing with teruma of the tithe, which the Levite separates from his tithe and gives to a priest. This teruma is one-tenth of the first tithe. And this ruling is in accordance with the opinion of Abba Elazar ben Gomel. As it is taught in a baraita: Abba Elazar ben Gomel says with regard to the verse: “And your teruma [terumatkhem] shall be reckoned to you as though it were the grain of the threshing floor” (Numbers 18:27), that in using a plural term of the word “your,” the verse speaks about two terumot. One is standard teruma, i.e., the grain of the threshing floor, and the other one is teruma of the tithe. The verse equates these two terumot.
ערך אמד
אמד – אהרוח שפיזרה את העמרים אומדין אותה (משנה פאה ה) באומד חמש סאין גדולין (בפרק שני דתמיד). אל תרבה לעשר אומדות (בפרק קמא דאבות). עמד והלך בשוק אומדין אותו (גיטין עב.) (מנחות נד:) אבא אלעזר בן גמליאל אומר ונחשב לכם תרומתכם אחת תרומה גדולה ואחת תרומת מעשר כשם שתרומה גדולה ניטלת באומד ובמחשבה פי׳ שנותן עיניו מצד זה של גורן ואוכל מצד אחר ויכול לאמוד בדעתו כמה סאין יש בו כך תרומת מעשר שנותן הלוי ניטלת באומד ובמחשבה הא דאמיד הא דלא אמיד (בבא בתרא ח) בגמרא דכמה יהא בעיר אי אמיד כייפינן ליה (כתובות מט) בגמרא דהאב אינו חייב. אמר ליה אי אמידא לך עשה כפירושה (בבא בתרא נב) בגמרא דולא לאשה כלום אם היא עשירה דאית לה כי הני כיפי עשה כפירושה.
א. [אבשעצין.]
בשתי תרומות הכתוב מדבר – דהכי משמע האי קרא דכתיב בתרומת מעשר דלוים ונחשב לכם כלומ׳ במחשבה תטלו תרומת מעשר כדגן מן הגורן כאותה תרומה שנטלת מן הגורן דהיינו תרומה גדולה אלמא שתי תרומות כתיבי בהאי קרא ומהאי קרא נפקא לן אתרוייהו דניטלות במחשבה ובאומד דונחשב אתרוייהו קאי.
אלא הכא בתרומת מעשר עסקינן – משום דקתני תורמין מוקי לה הכי אבל הוא הדין במעשר ראשון דמקיש נמי אבא אלעזר בן גומל כדאיתא בפרק מעשר בהמה (בכורות דף נח:).
אלא יש לומר כי הכא [כאן] בברייתא זו, בתרומת מעשר שנותן הלוי לכהן מהמעשר ראשון שניתן לו עסקינן [עוסקים אנו], שאכן שיעורה הוא אחד מעשרה, וכשיטת אבא אלעזר בן גומל הוא. דתניא [שכן שנויה ברייתא], אבא אלעזר בן גומל אומר: נאמר בדין תרומת המעשר ״ואל הלויים תדבר ואמרת אליהם כי תקחו מאת בני ישראל את המעשר אשר נתתי לכם בנחלתכם והרמותם ממנו תרומת ה׳ מעשר מן המעשר. ונחשב לכם תרומתכם כדגן מן הגורן וכמלאה מן היקב״ (במדבר יח, כו— כז) — בשתי תרומות הניתנות לכהנים הכתוב מדבר, אחת היא תרומה גדולה הניתנת מישראל לכהן, השווה כתוב זה את תרומת המעשר אליה (״ונחשב לכם תרומתכם כדגן מן הגורן״), ואחת היא תרומת מעשר הניתנת מהלוי לכהן, האמורה בכתוב במפורש.
Rather, here we are dealing with teruma of the tithe, which the Levite separates from his tithe and gives to a priest. This teruma is one-tenth of the first tithe. And this ruling is in accordance with the opinion of Abba Elazar ben Gomel. As it is taught in a baraita: Abba Elazar ben Gomel says with regard to the verse: “And your teruma [terumatkhem] shall be reckoned to you as though it were the grain of the threshing floor” (Numbers 18:27), that in using a plural term of the word “your,” the verse speaks about two terumot. One is standard teruma, i.e., the grain of the threshing floor, and the other one is teruma of the tithe. The verse equates these two terumot.
הכל
(12) כְּשֵׁם חשֶׁתְּרוּמָה גְּדוֹלָה נִיטֶּלֶת בְּאוֹמֶד וּבְמַחְשָׁבָה כָּךְ תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר נִיטֶּלֶת בְּאוֹמֶד
Abba Elazar ben Gomel explains: Just as standard teruma is taken by estimate, as there is no requirement for the amount separated to be measured precisely; and it can be taken by thought, as one is not required to physically separate it before consuming the remaining produce, so too, teruma of the tithe may be taken by estimate
Abba Elazar ben Gomel explains: Just as standard teruma is taken by estimate, as there is no requirement for the amount separated to be measured precisely; and it can be taken by thought, as one is not required to physically separate it before consuming the remaining produce, so too, teruma of the tithe may be taken by estimate
כשם שהתרומה גדולה ניטלת באומד ובמחשבה שנותן עיניו מצד זה של גורן ואוכל מצד אחר ויכול לאמוד בדעתו כמה סאין יש בו דכתיב ונחשב לכם תרומתכם כדגן מן הגורן זו תרומה גדולה:
כשם שתרומה גדולה ניטלת באומד – מדאורייתא אין שייך בה אומד דחיטה אחת פוטרת את הכרי כדכתיב (דברים יח) ראשית דגנך אלא לפי שנתנו בה חכמים שיעור שייך בה אומד ותרומת מעשר יש לה שיעורא מדאוריית׳ כדכתיב (במדבר יח) מעשר מן המעשר דלענין זה ודאי לא מקשינן שתפטור בה חיטה אחת אבל אם במתכוין מוסיף ילפינן שפיר מתרומה גדולה.
ניטלת באומד – מצוה לעשות מאומד דמתוך שירא שלא לפחות נוטל בעין יפה ובתוספתא גרסינן אלא מאומד וכן פי׳ ר״ת ותנן בפ״ק דתרומות (מ״ז) אין תורמין לא במדה ולא במשקל ולא במנין וכן בתרומת מעשר ואמרינן עלה בירושלמי תני אבא אלעזר בן גומל מנין שאין תורמין לא במדה כו׳ וא״ת בסוף כל הגט (גיטין דף ל:) דמפרש רב אשי בן ישראל שאמר לבן לוי כך אמר לי אבא מעשר יש לך בידי או מעשר לאביך בידי חוששין לתרומת מעשר שבו כיון דלא קייץ לא מתקן ליה בעל הבית כור מעשר יש לך בידי או כור מעשר לאביך בידי אין חוששין לתרומת מעשר שבו כיון דקייץ תקוני תקניה כאבא אלעזר בן גומל דמקיש תרומת מעשר לתרומה גדולה ויש לבעה״ב רשות לתרום תרומת מעשר כמו שיש לו לתרום תרומה גדולה והשתא א״כ ברישא נמי אע״ג דלא קייץ (אמאי) לא ניחוש לתרומת מעשר שבו דאמרינן מאומד תורם דמצוה מאומד ויש לומר דלאו אורחיה דבעה״ב לעשות מאומד תרומת מעשר מפני תרעומת כהן ולוי אם יטעה באומד שלו וא״ת הא תנן במסכת תרומות פ״ד המונה משובח והמודד משובח ממנו והשוקל משובח משלשתן ובירושלמי מקשי לה בפ״ק דתרומות ומשני כאן לתרומה גדולה כאן לתרומת מעשר ותני אבא אלעזר בן גומל אומר מנין שאין תורמין לא במדה ולא במשקל ולא במנין ת״ל (במדבר יח) ונחשב לכם תרומתכם והרמותם במחשבה אתה תורם ואי אתה תורם במדה במשקל ובמנין פירוש ההיא דאין תורמין בתרומה גדולה דלכולי עלמא מצוותה באומד וההיא דהמונה משובח בתרומת מעשר וכרבנן והא דמייתי ברייתא דאבא אלעזר לאשמועינן דפליגי בתרומת מעשר וא״ת דבירושלמי אמרי׳ אההיא דהמונה משובח ממי הוא משובח אמר רב הונא מן התורם מאומד משמע דמאומד הוי תרומה אלא דהמונה משובח וקאמר נמי התם א״ר הילל מתני׳ אמרה כן והשוקל משובח משלשתן פירוש מכלל דאיכא שלשה בר משוקל ובתר הכי קאמר ר׳ חנינא תיפתר בשלשתן ולית ש״מ כלום ואי לרבנן לדידהו אין תרומת מעשר מאומד ואי כאבא אלעזר בן גומל הא אמרן דמצוה לעשות מאומד ונראה לפרש דלאבא אלעזר בן גומל נמי לא ילפי אלא דמועיל מאומד ולא שתהא מצוה מאומד והשתא הא דמשני בירושלמי כאן בתרומה גדולה כאן בתרומת מעשר היינו כאבא אלעזר בן גומל וניחא השתא הא דמייתי עלה ברייתא דאבא אלעזר בן גומל אי נמי מודו רבנן לאבא אלעזר בן גומל דמאומד הויא תרומה אבל אין מצוה לעשות מאומד וא״ת והיכי שרי לרבנן לעשות מאומד א״כ הוה ליה מרבה על המעשר וי״ל דהיינו כשמרבה במתכוין אבל כשמתכוין לאומד יפה לא חשיב מרבה ומיהו מדשריא הכא לאבא אלעזר בן גומל תאנים על הגרוגרות במנין אע״ג דהוה ליה מרבה מעשרות במתכוין משמע דכל מה שירצה להרבות נחשב עין יפה ונראה דלית ליה לאבא אלעזר בן גומל מרבה מעשרות דהא מעשר ראשון נמי איתקש לתרומה כדאמרי׳ בפרק בתרא דבכורות (בכורות נח:) ולא משכחת לה אלא במעשר עני או במעשר שני דהנהו לא איתקוש דלא איירי אלא במעשר ראשון כדקאמרינן התם ומעשר קרייה רחמנא תרומה דכתיב (במדבר יח) כי את מעשר בני ישראל אשר ירימו לה׳ תרומה נתתי ללוים לנחלה.
כך תרומת מעשר ניטלת באומד ובמחשבה – עיקר מחשבה בתרומת מעשר כתיבא אלא נקט הכי משום דפשטיה דקרא משמע דמתרומה גדולה יליף דקרא בתרומת מעשר של לוים כתיב והכי משמע ונחשב לכם במחשבה תנו לו תרומת מעשר מן הגורן כדגן מן הגורן כאותה תרומה שניטלת מן הגורן דהיינו תרומה גדולה ונראה דרבנן לא פליגי אמחשבה ובאומד דוקא פליגי אם תמצא לומר דפליגי שמא יש שום טעם דלא מוקמי מחשבה אתרומת מעשר אע״ג דכתיב בגופה כדאשכחן לענין מוקף בפ״ב דתרומות דאמר בירושלמי דכל התורה כולה למידה ומלמדת חוץ מתרומת מעשר שמלמדת ואינה למידה דבתרומת מעשר כתיב ממנו מן המוקף לו ומוקמינן בתרומה גדולה ולא בתרומת מעשר כדתנן במסכת ביכורים (משנה ביכורים ב׳:ה׳) דתרומת מעשר ניטלת שלא מן המוקף כביכורים והא דפריך בסוף כל הגט (גיטין דף ל:) גבי תרומת מעשר וכי נחשדו חברים לתרום שלא מן המוקף מפרש ר״ת דהיינו מדרבנן ומיהו נראה דלענין מחשבה לא פליגי מדפריך בריש האיש מקדש (קידושין דף מא:) דיליף שליחות מתרומה מה לתרומה שכן נטלת במחשבה משמע דלכולי עלמא פריך והיינו תרומת מעשר דכתיב בה (במדבר יח) אתם גם אתם ומתוך פי׳ הקונט׳ דבכורות (דף נח: ושם) משמע דבמחשבה פליגי גבי היו לו מאה טלאים ונטל עשרה עשרה ונטל אחד ר׳ יוסי בר רבי יהודה אומר מעשר דסבר לה כאבא אלעזר בן גומל ואיתקש מעשר בהמה למעשר דגן ומעשר דגן קריי׳ רחמנא תרומה ופי׳ בקונט׳ דמשום מחשבה מוקי ליה רבי יוסי ברבי יהודה כאבא אלעזר ומתוך פירושו נמי (הכי) משמע דאפילו בתרומה גדולה לית ליה מחשבה דאי אית ליה לא הוה צריך למימר דאבא אלעזר בן גומל היא דאפילו לרבנן נמי מצינו למילף מחשבה במעשר מדקרייה רחמנא תרומה ומיהו מצינו למימר דמשום תרומת מעשר שבו קרייה רחמנא תרומה וא״ת ולמה ליה למימר דרבי יוסי ברבי יהודה סבר לה כאבא אלעזר בן גומל הא כיון דאיתקש מעשר בהמה למעשר דגן מה מעשר דגן נוטל אחד מעשרה אף מעשר בהמה כן ולא בעי העברה תחת השבט אלא שיש עשרה לפניו ונוטל אחד מהן ויש לפרש דמייתי דאבא אלעזר דילפינן תרומת מעשר מתרומה גדולה לענין אומד אע״ג שלא היה סברא ללמוד זה מזה לגבי הכי דתרומה גדולה אין לה שיעור ותרומת מעשר יש לו שיעור אפילו הכי מקשינן להו לענין זה אע״ג דהוי כעין אפשר משאי אפשר ה״נ יליף מעשר בהמה ממעשר דגן אע״ג דמפקי קרא ממשמעותיה דכתיב (ויקרא כז) כל אשר יעבור ומיהו אין מתיישב ללב פירוש זה ונראה לפרש דמשמע ליה דלר׳ יוסי ברבי יהודה הוי מעשר אע״ג שאינם שוין כגון במכניס לדיר להתעשר דסתמן אין דרכם להיות שוין הלכך צריך לאוקמי כאבא אלעזר בן גומל דשרי מאומד ולא חיישינן אם מרבה במעשר כדפרישית או לכל הפחות שרי בעין יפה כדאיתא בשמעתין ואי לא דאבא אלעזר ה״א דאע״ג דלא חיישינן במעביר לשוין כה״ג שנוטל אחד מעשרה דילפינן ממעשר סד״א דגם בעינן שוין.
ללמדנו כי כשם שתרומה גדולה שאין לה שיעור מסוים מן התורה ניטלת באומד (בהערכה בלא מדידת שיעור מדוייק) ובמחשבה, ודי שקובע בדעתו שיהא חלק זה לתרומה, כך תרומת מעשר אינה צריכה להימדד במדוייק, והריהי ניטלת באומד
Abba Elazar ben Gomel explains: Just as standard teruma is taken by estimate, as there is no requirement for the amount separated to be measured precisely; and it can be taken by thought, as one is not required to physically separate it before consuming the remaining produce, so too, teruma of the tithe may be taken by estimate
הכל
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.
מנחות נד: – מהדורת על־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), עין משפט נר מצוה מנחות נד: – מהדורת על־התורה בסיועו של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: +972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), מיוחס לר׳ גרשום מנחות נד:, הערוך על סדר הש"ס מנחות נד:, רש"י מנחות נד: – במנחות ע"ב:-צ"ד. (פרקים ז'-י') הפירוש המופיע במהדורתנו כפירוש רש"י הוא פירוש רש"י שהיה בפני ר' בצלאל אשכנזי שמופיע בדפוס וילנא כ"רש"י כתב יד". ומאידך, פירוש רש"י הנדפס בדפוס וילנא מופיע במהדורתנו כפירוש ה"מיוחס לרש"י"., תוספות מנחות נד:, ר׳ פרץ הכהן מנחות נד:, פירוש הרב שטיינזלץ מנחות נד:
Menachot 54b – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Ein Mishpat Ner Mitzvah Menachot 54b, Attributed to R. Gershom Menachot 54b, Collected from HeArukh Menachot 54b, Rashi Menachot 54b, Tosafot Menachot 54b, R. Peretz HaKohen Menachot 54b, Steinsaltz Commentary Menachot 54b