רב כהנא מתני – משום רבי חנינא בן תרדיון אמרו מחמיצין.
(1) 
בְּתַפּוּחִים מִשּׁוּם רַבִּי חֲנִינָא בֶּן גַּמְלִיאֵל אָמְרוּ מַחְמִיצִין רַב כָּהֲנָא מַתְנֵי לַהּ בְּרַבִּי חֲנִינָא בֶּן תְּרַדְיוֹן.
בְּתַפּוּחִים מִשּׁוּם רַבִּי חֲנִינָא בֶּן גַּמְלִיאֵל אָמְרוּ מַחְמִיצִין רַב כָּהֲנָא מַתְנֵי לַהּ בְּרַבִּי חֲנִינָא בֶּן תְּרַדְיוֹן.with the juice of apples, as the dough will not leaven properly. It was said in the name of Rabbi Ḥanina ben Gamliel that one may leaven these meal offerings with juice from apples, as this is considered proper leavening. The Gemara notes that Rav Kahana would teach this halakha in the name of Rabbi Ḥanina ben Teradyon, not in the name of Rabbi Ḥanina ben Gamliel.
במיץ היוצא מפירות התפוחים, שאין זה חימוץ ראוי. משום (בשם) ר׳ חנינא בן גמליאל אמרו חכמים כי מחמיצין את המנחות הללו במיץ תפוחים, והרי זה חימוץ ראוי. ומעירים כי רב כהנא מתני לה [היה שונה אותה] הלכה, לא בשמו של ר׳ חנינא בן גמליאל, אלא בשמו של ר׳ חנינא בן תרדיון.
with the juice of apples, as the dough will not leaven properly. It was said in the name of Rabbi Ḥanina ben Gamliel that one may leaven these meal offerings with juice from apples, as this is considered proper leavening. The Gemara notes that Rav Kahana would teach this halakha in the name of Rabbi Ḥanina ben Teradyon, not in the name of Rabbi Ḥanina ben Gamliel.
הכל
(2) כְּמַאן אָזְלָא הָא דִּתְנַן תַּפּוּחַ שֶׁרִיסְּקוֹ אוּנְתָנוֹ בְּתוֹךְ הָעִיסָּה וְחִימְּצָה הֲרֵי זוֹ אֲסוּרָה.
The Gemara analyzes this dispute. In accordance with whose opinion is that which we learned in a mishna (Terumot 10:2): In the case of an apple of teruma that one mashed and placed in non-sacred dough, and the juice of the apple leavened the dough, this dough is prohibited to be consumed by anyone who may not partake of teruma.
תפוח שריסקו ונתנו לעיסה וחימצה הרי זו אסורה – משנה היא במסכת תרומות פ״י (משנה תרומות י׳:ב׳) ואמרינן עלה בגמרא בירושלמי תני ר׳ יוסי מתיר ר׳ אחא ר׳ אבהו בשם ר״י בר ר׳ חנינא מה פליגא במחמץ במימיו אבל במחמץ בגופו מותר רבי יוסי בדעתיה כמה דו תמן אין תבשילו ברור כן אומר אין חימוצו חימוץ ברור פירוש דשרי גבי שבת בישול שאינו ברור דתנן פ׳ כירה (שבת דף לח:) גבי ביצה לא יפקיענה בסודרין ור׳ יוסי מתיר וכולה סוגיא איתא נמי התם בפ׳ כירה (ה״ג) ובריש מסכת חלה ובפסחים בפ׳ כל שעה (ה״ד) בסופו.
ודנים במחלוקת זו: כמאן אזלא הא דתנן [כשיטת מי הולכת משנה זו ששנינו]: פרי תפוח של תרומה, שריסקו, ונתנו בתוך העיסה של חולין, ומיץ התפוח חימצה את העיסה — הרי זו העיסה אסורה באכילה למי שאינו רשאי לאכול תרומה.
The Gemara analyzes this dispute. In accordance with whose opinion is that which we learned in a mishna (Terumot 10:2): In the case of an apple of teruma that one mashed and placed in non-sacred dough, and the juice of the apple leavened the dough, this dough is prohibited to be consumed by anyone who may not partake of teruma.
הכל
(3) כְּמַאן לֵימָא רַבִּי חֲנִינָא בֶּן גַּמְלִיאֵל הִיא וְלָא רַבָּנַן אפי׳ אֲפִילּוּ תֵּימָא רַבָּנַן נְהִי דְּחָמֵץ גָּמוּר לָא הָוֵי נוּקְשֶׁה מִיהָא הָוֵי.
The Gemara reiterates the question: In accordance with whose opinion is this mishna? Shall we say that it is in accordance with the opinion of Rabbi Ḥanina ben Gamliel, who maintains that the juice of apples causes the dough to leaven properly, and not in accordance with the ruling of the Rabbis, the majority opinion that disputes this ruling? The Gemara refutes this suggestion: You may even say that the mishna is in accordance with the opinion of the Rabbis. Granted, the Rabbis hold that dough leavened by the juice of apples does not become full-fledged leavened bread, but in any event it becomes hardened [nukshe] leaven. Consequently, dough leavened by the juice of teruma apples is prohibited to non-priests.
לימא ר׳ חנינא היא – דאמר חימוץ מעליא היא ואישתכח דאיחמצה בתרומה ואסורה.
נוקשה – לשון רעוע כלומר חמץ שפל.
ומעתה יש לברר: כמאן [כשיטת מי] משנה זו. ומציעים: לימא [האם נאמר] שכדעת ר׳ חנינא בן גמליאל, הסבור שהתפוחים מחמיצים כראוי, היא משנה זו, ולא כדעת רבנן [חכמים], הסבורים שאין התפוחים מחמיצים כראוי! ודוחים: אפילו תימא [תאמר] שמשנה זו היא כדעת רבנן [חכמים], הריהי גם כן מובנת. שכן יש לומר, נהי [אמנם] לדעת חכמים הבצק שהוחמץ על ידי תפוחים חמץ גמור הוא לא הוי [לא נהיה] בכך, ואולם חמץ נוקשה (חלוש) מיהא הוי [בכל אופן נהיה]. ומשום כך, העיסה שהוחמצה על ידי תפוח התרומה, נאסרה.
The Gemara reiterates the question: In accordance with whose opinion is this mishna? Shall we say that it is in accordance with the opinion of Rabbi Ḥanina ben Gamliel, who maintains that the juice of apples causes the dough to leaven properly, and not in accordance with the ruling of the Rabbis, the majority opinion that disputes this ruling? The Gemara refutes this suggestion: You may even say that the mishna is in accordance with the opinion of the Rabbis. Granted, the Rabbis hold that dough leavened by the juice of apples does not become full-fledged leavened bread, but in any event it becomes hardened [nukshe] leaven. Consequently, dough leavened by the juice of teruma apples is prohibited to non-priests.
הכל
(4) א״ר אָמַר רַבִּי אִילָא אֵין לְךָ הַקָּשָׁה לִקְמִיצָה יוֹתֵר מִמִּנְחַת חוֹטֵא רַב יִצְחָק בַּר אַבְדִּימִי אָמַר מִנְחַת חוֹטֵא מְגַבְּלָהּ בַּמַּיִם וּכְשֵׁרָה.
§ On the previous amud the Gemara cited the opinion of Rabba and Rav Yosef that measuring the flour in the leavening dough must be performed before water is added. The Gemara discusses this matter further. Rabbi Ila says: Of all the meal offerings, you do not have a meal offering whose removal of the handful is more difficult than that of the meal offering of a sinner. This particular meal offering is dry, as no oil is added to it. Therefore, it is very difficult to remove precisely a handful, as when the priest takes a handful with his thumb and little finger, a large amount of flour is apt to fall out. Rav Yitzḥak bar Avdimi says: The removal of the handful in the case of the meal offering of a sinner is no more difficult than its removal in other meal offerings. The reason is that although the Torah prohibited the addition of oil to the meal offering of a sinner, nevertheless the priest may knead it in water, and it is fit to be offered.
רב יצחק אמר אין בה קושי לפי שאם מגבלה במים ואח״כ קומצה כשרה ובתר גיבול אין בה קושי (לפי שאם מגבלה במים ואח״כ קומצה כשיר׳ ובתר גיבול אין בה קושי1) ר׳ אילא סבר לא מצי למקמץ לאחר גיבול דלכמות (שהן) שהי׳ קודם עד שהיה קמח משערין הקומץ ואילו קמץ לאחר גיבול שמא היה עבה או רכה ונמצא הקומץ יתר או חסר מקומץ קמח:
ורב יצחק סבר כמות שהוא עכשיו משערינן וכי קמץ לאחר גיבול שפיר קמץ:
בשר העגל שניתפח – שכך דרכו שהוא רבה בקדירה:
1. כ״ה בכ״י במוקפין
מנחת חוטא – חריבה היא וקשה לקמוץ שלא יהא קומץ חסר כשהוא מוחק בגודל מלמעלה ובאצבעו קטנה מלמטה נושר מן הקמח יותר מדאי.
מגבלה במים – ותהא נוחה לקמוץ דרחמנא לא אסר אלא שמן.
אין לך שקשה לקמיצה יותר ממנחת חוטא – קצת קשיא דלעיל בסוף פרק קמא (מנחות יא.) ה״ל למתניא גבי מחבת ומרחשת זו היא אחת מעבודות קשות שבמקדש.
א בעמוד הקודם הובאו דבריהם של רבה ורב יוסף בדרך שיעור המדידה של עיסת השאור, הנעשית לא לפי מצבה הנוכחי בהיותה כבר מגובלת במים, אלא כפי שהיתה לפני הגיבול, קמח. ודנים עוד בענין זה. ובתחילה מביאים מה שאמר ר׳ אילא: מכל המנחות אין לך מנחה הקשה לעבודת הקמיצה יותר ממנחת חוטא. שכן מנחה זו הריהי יבישה (שהרי אסרה תורה לתת בה שמן), וקשה ביותר לקמוץ ממנה באופן שלא יהיה הקומץ חסר משיעורו הראוי. שכאשר עושה הכהן את הקמיצה בשתי אצבעותיו, האגודל והזרת, נשמטת כמות גדולה של קמח. ואילו רב יצחק בר אבדימי אמר: אין קמיצתה של מנחת חוטא קשה מקמיצתן של שאר המנחות, שכן אף שאסרה התורה לתת שמן במנחת חוטא, מכל מקום הריהו מגבלה במים, וכשרה היא.
§ On the previous amud the Gemara cited the opinion of Rabba and Rav Yosef that measuring the flour in the leavening dough must be performed before water is added. The Gemara discusses this matter further. Rabbi Ila says: Of all the meal offerings, you do not have a meal offering whose removal of the handful is more difficult than that of the meal offering of a sinner. This particular meal offering is dry, as no oil is added to it. Therefore, it is very difficult to remove precisely a handful, as when the priest takes a handful with his thumb and little finger, a large amount of flour is apt to fall out. Rav Yitzḥak bar Avdimi says: The removal of the handful in the case of the meal offering of a sinner is no more difficult than its removal in other meal offerings. The reason is that although the Torah prohibited the addition of oil to the meal offering of a sinner, nevertheless the priest may knead it in water, and it is fit to be offered.
הכל
(5) לֵימָא בְּהָא קָא מִיפַּלְגִי דְּמָר סָבַר כְּמוֹת שֶׁהֵן מְשַׁעֲרִינַן וּמָר סָבַר לִכְמוֹת שֶׁהָיוּ מְשַׁעֲרִינַן.
The Gemara analyzes this dispute. Let us say that these amora’im disagree about this: As one Sage, Rav Yitzḥak bar Avdimi, holds that one measures meal offerings as they are, in their current state, after they have been mixed into a dough. Therefore it is permitted to perform the removal of the handful after water has been added, at which point it is not a particularly difficult rite to perform. And one Sage, Rabbi Ila, holds that one measures meal offerings as they were before they were mixed with water, when they were still flour. Therefore, if one were to add water before measuring he might add too much, which would cause the dough to be too soft and the measure of the offering too large, or conversely, if he were to add too little water the dough would be stiff and too small in volume. Either way, the handful will not contain the correct amount of flour, and therefore no water may be added.
ר׳ יצחק סבר כמות שהוא – עכשיו משערינן לקומץ הוה ליה קומץ מעליא ורבי אילא סבר לכמות שהן כאילו היה קמח משערינן ונמצא יתר או חסר דאי עבה היא העיסה חסר נפחה כמלא הקומץ סלת יותר משאם היה הקמח ואם רך היא נתרבה נפחו [במלא קומץ] וחסר סלתו.
ודנים במחלוקתם: לימא בהא קא מיפלגי [האם נאמר כי בזה הם חלוקים], דמר סבר [שחכם זה, רב יצחק בר אבדימי, סבור]: את המנחות, כמות שהן עכשיו לפנינו, כשהן כבר בלולות לעיסה, משערינן [משערים אנו]. וכיון שעתה כשהן בלולות במים הריהן מוכשרות לעבודתן, אף הקמיצה בהן אינה כה קשה. ואילו מר סבר [חכם זה, ר׳ אילא, סבור] כי את המנחות, לכמות שהיו לפני בלילתן, כשהן עדיין קמח, משערינן [משערים אנו]. ומעתה אם יבלול את הקמח במעט מים — תהיה העיסה שתתקבל עבה מדי, ונפחה יקטן. ואם יתן בקמח הרבה מים — תתקבל עיסה שהיא דקה מדי, ונפחה גדול. ובשני אופנים אלה, לא יהיה בקמיצה שיעור קומץ הקמח הראוי, ולכן אין נותנים בעיסה מים.
The Gemara analyzes this dispute. Let us say that these amora’im disagree about this: As one Sage, Rav Yitzḥak bar Avdimi, holds that one measures meal offerings as they are, in their current state, after they have been mixed into a dough. Therefore it is permitted to perform the removal of the handful after water has been added, at which point it is not a particularly difficult rite to perform. And one Sage, Rabbi Ila, holds that one measures meal offerings as they were before they were mixed with water, when they were still flour. Therefore, if one were to add water before measuring he might add too much, which would cause the dough to be too soft and the measure of the offering too large, or conversely, if he were to add too little water the dough would be stiff and too small in volume. Either way, the handful will not contain the correct amount of flour, and therefore no water may be added.
הכל
(6) לָא דְּכוּלֵּי עָלְמָא כְּמוֹת שֶׁהֵן מְשַׁעֲרִינַן וּבְהָא קָא מִיפַּלְגִי דְּמָר סָבַר במַאי חֲרֵיבָה חֲרֵיבָה מִשֶּׁמֶן וּמָר סָבַר חֲרֵיבָה מִכׇּל דָּבָר.:
The Gemara responds: No, as everyone agrees that one measures meal offerings as they currently are. And it is with regard to this that they disagree: As one Sage, Rav Yitzḥak bar Avdimi, holds: What is the meaning of “dry” written in the verse discussing a meal offering: “And every meal offering, mixed with oil, or dry” (Leviticus 7:10)? It means dry of oil, but one may add water. And one Sage, Rabbi Ila, holds that the meal offering of a sinner must be dry of all substances, i.e., it may not contain even water.
כמות שהן משערינן – והוה ליה קומץ שוה כמות שהיא וא״כ אמאי פסל ר׳ אילא.
קסבר חריבה מכל דבר – משמע ומנחת חוטא איקרי חריבה דכתיב וכל מנחה בלולה בשמן וחריבה (ויקרא ז).
ומר סבר חריבה מכל דבר – ואפי׳ ר״ש בן לקיש דאמר בהקומץ רבה (מנחות כג.) הוא עצמו משכשכו בשירי הלוג היינו אחר קמיצה אבל קודם קמיצה לא כדדריש התם שלא יקבע לה שמן בעוד שלא נקמצה.
ודוחים: לא בזה היתה המחלוקת, דכולי עלמא [שכן לדעת הכל] כמות שהן עתה משערינן [משערים אנו], ואולם בהא קא מיפלגי [בזה הם חלוקים], דמר סבר [שחכם זה, ר׳ יצחק בר אבדימי, סבור]: מאי [מה פירוש] ״חרבה״ האמורה במנחת חוטא (״וכל מנחה בלולה בשמן וחרבה״, ויקרא ז, י)? — חריבה משמן, ואולם מים יכול לתת בה. ואילו מר סבר [חכם זה, ר׳ אילא, סבור]: כי מנחת חוטא צריכה להיות חריבה מכל דבר, הן משמן והן ממים.
The Gemara responds: No, as everyone agrees that one measures meal offerings as they currently are. And it is with regard to this that they disagree: As one Sage, Rav Yitzḥak bar Avdimi, holds: What is the meaning of “dry” written in the verse discussing a meal offering: “And every meal offering, mixed with oil, or dry” (Leviticus 7:10)? It means dry of oil, but one may add water. And one Sage, Rabbi Ila, holds that the meal offering of a sinner must be dry of all substances, i.e., it may not contain even water.
הכל
(7) תְּנַן הָתָם גבְּשַׂר הָעֵגֶל שֶׁנִּתְפַּח וּבְשַׂר זְקֵנָה שֶׁנִּתְמַעֵךְ מִשְׁתַּעֲרִין לִכְמוֹת שֶׁהֵן.
§ The question concerning whether a meal offering is to be measured in its current, mixed state or as it was before it was mixed relates to a fundamental issue that also arises in other areas of halakha. We learned in a mishna there (Okatzin 2:8): Meat of a calf that swelled due to cooking, as the volume of calf flesh increases when it is cooked in water, or meat of an old animal that shrank due to cooking, which is what happens to meat of this type, are to be measured as they are in order to determine if they are the volume of an egg-bulk, in which case they can contract ritual impurity and transfer impurity of food to other items.
ובשר הזקנה מתמעט – משתערין לכמות שהן קודם שניתפח אם היה בו כביצה מטמא טומאת אוכלין:
טהור לשעבר – אם נגעה בו טומאה קודם שתפח טהור לפי שלא היה בו כשיעור:
בשר העגל – שלא היה בו כביצה.
ונתפח – עד כביצה שכן דרך בשר העגל לתפוח.
או בשר זקנה – בהמה שהיה בו כביצה שכן דרך זקנה להתמעך משתערין לכמות שהן.
ב השאלה בדין המנחה אם נמדדת כפי שהיא עתה בלולה, או כפי שהיתה קודם שנבללה, הריהי שאלה הלכתית עקרונית שבדומה לה דנים אף בהלכות אחרות. תנן התם [שנינו שם, במסכת עוקצין]: בשר העגל שנתפח בבישול (שכך היא דרכו של בשר העגל שהוא גדל בנפחו כשהוא מתבשל במים), או בשר בהמה זקנה שנתמעך (שהתמעט) תוך כדי בישול, (שכך היא דרכו של בשר זה, שהוא מצטמק כשהוא מתבשל) — הרי אלו משתערין (נמדדים) לענין הטומאה (לקבל טומאה, ולטמא אחרים בטומאת אוכלים) אם יש בהם כשיעור ביצה, לכמות שהן. ובפירוש הביטוי ״לכמות שהן״ נחלקו חכמים.
§ The question concerning whether a meal offering is to be measured in its current, mixed state or as it was before it was mixed relates to a fundamental issue that also arises in other areas of halakha. We learned in a mishna there (Okatzin 2:8): Meat of a calf that swelled due to cooking, as the volume of calf flesh increases when it is cooked in water, or meat of an old animal that shrank due to cooking, which is what happens to meat of this type, are to be measured as they are in order to determine if they are the volume of an egg-bulk, in which case they can contract ritual impurity and transfer impurity of food to other items.
הכל
(8) רַב ור׳ וְרַבִּי חִיָּיא וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמְרִי מִשְׁתַּעֲרִין כְּמוֹת שֶׁהֵן שְׁמוּאֵל ור״ש וְרַבִּי שִׁמְעוֹן ב״ר וְרֵישׁ לָקִישׁ אָמְרִי מִשְׁתַּעֲרִין לִכְמוֹת שֶׁהֵן.
The Sages disagree as to the meaning of: Measured as they are. Rav, Rabbi Ḥiyya, and Rabbi Yoḥanan all say that it means the items are to be measured as they are currently, after having been cooked. Shmuel, Rabbi Shimon bar Rabbi Yehuda HaNasi, and Reish Lakish all say it means they are to be measured according to their volume as they are, before having been cooked. In other words, even if the meat of a calf is the volume of an egg-bulk after it was cooked, if it was less than this before cooking it cannot contract ritual impurity. Conversely, even if the meat of an old animal was less than an egg-bulk after cooking, if it was an egg-bulk before it was cooked it can contract ritual impurity.
ור׳ יוחנן אמרי כמות שהן – שנינו דמשמע כמות שהן עכשיו ובשר העגל טמא הואיל ועכשיו יש בו כביצה ובשר הזקנה שפחת טהור.
ור״ש ב״ר וריש לקיש לכמות שהן – דאינהו מפרשי לברייתא דלכמות שהן שנינו דהיינו כמות שהיו מעיקרא ובשר העגל טהור ובשר הזקנה טמא.
שרב וכן ר׳ חייא ור׳ יוחנן אמרי [אומרים]: הכוונה היא שהם משתערין כמות שהן עתה לפנינו, לאחר בישולם. ואילו שמואל וכן ר׳ שמעון בר רבי, וריש לקיש אמרי [אומרים]: הכוונה היא שהם משתערין לכמות שהן היו לפני בישולם. ולכן בשר העגל אף שלאחר הבישול יש בו כביצה, אם לפני הבישול לא היה בו כביצה — אינו בדין טומאה. ואילו בשר הבהמה הזקנה אף שלאחר הבישול אין בו כביצה, אם לפני הבישול היה בו כביצה — הריהו בדין טומאה.
The Sages disagree as to the meaning of: Measured as they are. Rav, Rabbi Ḥiyya, and Rabbi Yoḥanan all say that it means the items are to be measured as they are currently, after having been cooked. Shmuel, Rabbi Shimon bar Rabbi Yehuda HaNasi, and Reish Lakish all say it means they are to be measured according to their volume as they are, before having been cooked. In other words, even if the meat of a calf is the volume of an egg-bulk after it was cooked, if it was less than this before cooking it cannot contract ritual impurity. Conversely, even if the meat of an old animal was less than an egg-bulk after cooking, if it was an egg-bulk before it was cooked it can contract ritual impurity.
הכל
(9) מֵיתִיבִי בְּשַׂר הָעֵגֶל שֶׁלֹּא הָיָה בּוֹ כְּשִׁיעוּר וְתָפַח וְעָמַד עַל כְּשִׁיעוּר טָהוֹר לְשֶׁעָבַר וְטָמֵא מִיכָּן וּלְהַבָּא.
The Gemara raises an objection to the opinion of Shmuel, Rabbi Shimon bar Rabbi Yehuda HaNasi, and Reish Lakish from a baraita: With regard to meat of a calf that came into contact with a source of ritual impurity but that was not of a volume equivalent to the minimum measure for contracting impurity, i.e., an egg-bulk, if it was then cooked, and as a result it swelled until it stood at the requisite measure for ritual impurity, this meat is pure with regard to the past, but can become impure and render other items impure from here on. In other words, the previous contact with a source of impurity did not render the meat impure, as it was of insufficient volume at the time. This indicates that the status of an item with regard to ritual impurity depends on its volume at the current moment.
מיתיבי [מקשים]: על החכמים הסבורים שכמות שהיו הם משתערים, ממה ששנינו בברייתא: בשר העגל שלא היה בו כשיעור טומאה קודם בישולו, ונטמא, והתבשל, וכתוצאה מהבישול תפח ועמד על כשיעור טומאה (בכביצה) — הריהו טהור לשעבר, כלומר, אין הוא נחשב טמא בשל אותה טומאה, כיון שזו נגעה בו כשלא היה בו כשיעור קבלת טומאה. והריהו טמא ומטמא מיכן (מכאן, מעתה) ולהבא. הרי איפוא, שדין הטומאה נקבע על פי מדידת הדבר עתה!
The Gemara raises an objection to the opinion of Shmuel, Rabbi Shimon bar Rabbi Yehuda HaNasi, and Reish Lakish from a baraita: With regard to meat of a calf that came into contact with a source of ritual impurity but that was not of a volume equivalent to the minimum measure for contracting impurity, i.e., an egg-bulk, if it was then cooked, and as a result it swelled until it stood at the requisite measure for ritual impurity, this meat is pure with regard to the past, but can become impure and render other items impure from here on. In other words, the previous contact with a source of impurity did not render the meat impure, as it was of insufficient volume at the time. This indicates that the status of an item with regard to ritual impurity depends on its volume at the current moment.
הכל
(10) מִדְּרַבָּנַן.
The Gemara answers: It is possible that by Torah law this meat is in fact not susceptible to ritual impurity even from here on, as the halakha defines it by its volume prior to cooking. Nevertheless, the baraita teaches that it is impure by rabbinic law.
ומשיבים: מכאן אין להקשות, שכן אפשר לומר שמדין תורה אכן אין בשר זה בדין טומאה אף מכאן ולהבא, כיון שנמדד שיעורו כפי שהיה קודם הבישול, וטומאה זו אינה אלא מדרבנן [מדברי סופרים].
The Gemara answers: It is possible that by Torah law this meat is in fact not susceptible to ritual impurity even from here on, as the halakha defines it by its volume prior to cooking. Nevertheless, the baraita teaches that it is impure by rabbinic law.
הכל
(11) אִי הָכִי אֵימָא סֵיפָא וְכֵן דבְּפִיגּוּל וְכֵן בְּנוֹתָר אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא דְּאוֹרָיְיתָא הַיְינוּ דְּאִיכָּא פִּיגּוּל וְנוֹתָר אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ דְּרַבָּנַן פִּיגּוּל וְנוֹתָר בִּדְרַבָּנַן מִי אִיכָּא.
The Gemara asks: If so, say the latter clause of that baraita: And similarly, the same principle applies to an offering that was sacrificed with the intent to consume it after its designated time [piggul], and similarly with regard to food left over from an offering after the time allotted for its consumption [notar]. The Gemara analyzes this statement: Granted, if you say that the baraita is discussing halakhot that apply by Torah law, this is why the cases of piggul and notar are included in the baraita, as they also apply by Torah law. But if you say that the halakhot in the baraita apply by rabbinic law, are there piggul and notar by rabbinic law?
פיגול ונותר מדרבנן מי חייב כרת מדרבנן:
הואיל וטומאת פיגול ונותר דרבנן דמטמא את הידים כדאמרינן במס׳ פסחים דגזרו משום עצלי וחשדי כהונה:
וכן בפיגול ונותר – קס״ד דהכי משמע שאם נותר או פיגול הוא ולא היה בו כזית ועכשיו יש כזית חייב כרת האוכלו ואי מדרבנן ליכא כרת הואיל ומדאורייתא לאו שיעורא הוא.
ומקשים: אי הכי [אם כך], שאין טומאה זו אלא מדברי סופרים, אימא סיפא [אמור את סופה] של אותה ברייתא: וכן הדין בקדשים שנפסלו משום פיגול (שחשב עליו הכהן בשעת עבודה לאוכלו שלא בזמנו הראוי), וכן בנותר (שעבר הזמן המותר באכילתו). ומעתה יש לומר: אי אמרת בשלמא דאורייתא [נניח, מובנים דברי הברייתא, אם אומר אתה שהדין האמור בה הוא מן התורה], היינו דאיכא [זהו שיש] מקום לשנות בה דין פיגול ונותר, שאף הוא מדין תורה. אלא אי אמרת דרבנן [אם אומר אתה שדין הברייתא הוא מדברי סופרים], יש לשאול: פיגול ונותר בדרבנן מי איכא [מדברי סופרים האם בכלל יש]?
The Gemara asks: If so, say the latter clause of that baraita: And similarly, the same principle applies to an offering that was sacrificed with the intent to consume it after its designated time [piggul], and similarly with regard to food left over from an offering after the time allotted for its consumption [notar]. The Gemara analyzes this statement: Granted, if you say that the baraita is discussing halakhot that apply by Torah law, this is why the cases of piggul and notar are included in the baraita, as they also apply by Torah law. But if you say that the halakhot in the baraita apply by rabbinic law, are there piggul and notar by rabbinic law?
הכל
(12) אֵימָא וְכֵן בְּטוּמְאַת פִּיגּוּל וְכֵן בְּטוּמְאַת נוֹתָר.
The Gemara answers: Say that the baraita is not referring to the prohibitions of piggul and notar. Rather, it means the following: And similarly, the same principle applies with regard to ritual impurity imparted by piggul, and similarly with regard to ritual impurity imparted by notar. There is a rabbinic decree that meat which is piggul or notar imparts impurity to one’s hands even if the meat itself was not impure. The baraita teaches that if the meat is at least the volume of an egg-bulk after it was cooked, it renders the hands impure in this manner.
וכן בטומאת פיגול ונותר – דקי״ל בפרק כיצד צולין (פסחים פה.) הפיגול והנותר מטמאין את הידים אפילו לא נגעה בהן טומאה משום חשדי כהונה כדמפרש התם וקאמר בשר עגל של פיגול או נותר שלא היתה בו כביצה ותפח ועמד על כביצה טמא מכאן ולהבא מדרבנן לטמא את הידים.
וכן בטומאת פגול, דקיימא לן בפ׳ כיצד צולין (דף פה) דהם מטמאין הידים אפי׳ לא נגעה בהן טומאה משום חשדי כהונה וקאמר בשר עגל של פגול שלא היה בו כביצה ותפח ועמד על כביצה טמא מכאן ולהבא מדרבנן לטמא הידים דסד״א הואיל וטומאת פגול ונותר לטמא הידים אפי׳ כי איכא שיעורא מעיקרא מדרבנן הוא דכולי האי לא עביד רבנן דלימרו דכמו שהן עכשיו משתערין לטמא טומאת אוכלין בכביצה הואיל ולית בה שיעור׳ מעיקרא קמ״ל, ל״ה. (תפ״ך):
וקשיא דלמאי אצטריך ליה למימר סד״א, אלא לישני ליה דבטומאה דרבנן מיירי ולא לחיובי כרת דאורייתא לבד:
וי״ל דלהכי אצטריך משום דאיכא למימר דהא תינח אי מתני׳ חיוב פגול ונותר דכרת דאורייתא מיירי דאצטריך למתני נותר לאשמוע׳ מדאורייתא משערינן להו כמו שהן עכשיו ולגלויי דגם (כשאין טומאה) [בטומאה] מדאורייתא קאמר אלא לפי התירוץ אומר דלגבי טומאת פגול מיירי ומדרבנן היא דנשער נמי להן למאי אצטרי׳ למתני וכן בנותר ופגול הא סבר תנא דנימא מכאן ולהבא דמתרצינן ליה מדרבנן וכיון דלגבי טומאת אוכלין דכביצה אמרינן דמשערינן להבא מדרבנן נמי א״כ ממילא ידעינן דהוא הדין לכל שאר טומאות כגון טומאת ידים דפגול ונותר ולהכי קאמר דאצטריך למתני להו משום דכיון דידים דידהו הוו מדרבנן הוה ס״ד דלא עבדי רבנן בהו להחמיר גם בטומאה דרבנן וקמ״ל:
וקשיא דלמאי אצטריך ליה למימר סד״א, אלא לישני ליה דבטומאה דרבנן מיירי ולא לחיובי כרת דאורייתא לבד:
וי״ל דלהכי אצטריך משום דאיכא למימר דהא תינח אי מתני׳ חיוב פגול ונותר דכרת דאורייתא מיירי דאצטריך למתני נותר לאשמוע׳ מדאורייתא משערינן להו כמו שהן עכשיו ולגלויי דגם (כשאין טומאה) [בטומאה] מדאורייתא קאמר אלא לפי התירוץ אומר דלגבי טומאת פגול מיירי ומדרבנן היא דנשער נמי להן למאי אצטרי׳ למתני וכן בנותר ופגול הא סבר תנא דנימא מכאן ולהבא דמתרצינן ליה מדרבנן וכיון דלגבי טומאת אוכלין דכביצה אמרינן דמשערינן להבא מדרבנן נמי א״כ ממילא ידעינן דהוא הדין לכל שאר טומאות כגון טומאת ידים דפגול ונותר ולהכי קאמר דאצטריך למתני להו משום דכיון דידים דידהו הוו מדרבנן הוה ס״ד דלא עבדי רבנן בהו להחמיר גם בטומאה דרבנן וקמ״ל:
ומשיבים, אימא [אמור] כך בדברי הברייתא: וכן בטומאת פיגול, וכן בטומאת נותר. שכן גזרו בהם חכמים שיטמאו את הידים, אף אם לא נטמאו. ומשמיעה לנו הברייתא בסופה, שאף בטומאה זו שמדברי חכמים, כך הוא הדין, שאם יש בהם כשיעור טומאה רק משעת בישול הריהם בכלל דין טומאה.
The Gemara answers: Say that the baraita is not referring to the prohibitions of piggul and notar. Rather, it means the following: And similarly, the same principle applies with regard to ritual impurity imparted by piggul, and similarly with regard to ritual impurity imparted by notar. There is a rabbinic decree that meat which is piggul or notar imparts impurity to one’s hands even if the meat itself was not impure. The baraita teaches that if the meat is at least the volume of an egg-bulk after it was cooked, it renders the hands impure in this manner.
הכל
(13) סד״א סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא הוֹאִיל וְטוּמְאַת פִּיגּוּל וְטוּמְאַת נוֹתָר דְּרַבָּנַן הִיא כּוּלֵּי הַאי בִּדְרַבָּנַן לָא עֲבוּד רַבָּנַן קָא מַשְׁמַע לַן.
The Gemara explains that this statement is necessary, as it might enter your mind to say: Since the concepts of impurity imparted by piggul and impurity imparted by notar apply by rabbinic law, the Sages did not institute a stringency to such an extent, making items that were less than the requisite volume until they were cooked contract and impart forms of impurity that apply by rabbinic law. Therefore, the baraita teaches us that this halakha does apply to those forms of ritual impurity.
סלקא דעתך אמינא הואיל וטומאת פיגול ונותר – לטמא את הידים מדרבנן הוא אפילו כי אית ביה שיעורא מעיקרא.
כולי האי בטומאה דרבנן לא עבוד רבנן – דלימרו נמי כמות שהוא עכשיו משתערין לטמא טומאת אוכלין לכביצה הואיל ולית ביה שיעורא קא משמע לן.
כי סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר]: הואיל וכל עיקרה של טומאת פיגול וטומאת נותר רק דרבנן [מדברי סופרים] היא, ולהחמיר כולי האי [כל זה, כה הרבה], שיטמאו (מכאן ולהבא) אף דברים שקודם בישולם לא היה בהם שיעור טומאה, בטומאה שהיא רק דרבנן [מדברי סופרים] לא עבוד רבנן [לא עשו חכמים], לכן קא משמע לן [הוא, התנא שבסוף הברייתא משמיע לנו] שנוהג דין זה אף בטומאה שמדברי סופרים.
The Gemara explains that this statement is necessary, as it might enter your mind to say: Since the concepts of impurity imparted by piggul and impurity imparted by notar apply by rabbinic law, the Sages did not institute a stringency to such an extent, making items that were less than the requisite volume until they were cooked contract and impart forms of impurity that apply by rabbinic law. Therefore, the baraita teaches us that this halakha does apply to those forms of ritual impurity.
הכל
(14) ת״ש תָּא שְׁמַע בְּשַׂר זְקֵנָה שֶׁהָיָה בּוֹ כְּשִׁיעוּר וְצָמַק פָּחוֹת מִכְּשִׁיעוּר טָמֵא לְשֶׁעָבַר וְטָהוֹר מִיכָּן וּלְהַבָּא.
The Gemara continues to analyze this dispute. Come and hear a baraita: With regard to meat of an old animal that initially was of a volume equivalent to the requisite measure for contracting ritual impurity and became impure, after which it was cooked and as a result shrank until it was less than the requisite measure for contracting impurity, it is considered impure with regard to items that touched it in the past, when it was large enough, and it is pure with regard to items that it may touch from here on. This baraita indicates that the current state of the item is decisive.
ת״ש בשר זקנה כו׳ – תימה מאי קושיא הא פלוגתא היא במתני׳ (מנחות נב:) דר״מ אמר אף (אם) [היא] היתה חסירה כו׳ סבר לכמות שהן משערין כדאמרי רבה ורב יוסף לעיל (מנחות נג:) ורבי יהודה סבר כמות שהוא משערין וי״ל דלא דמי דהתם טעמא דר״מ משום דעשרון סולת אמר רחמנא ולא עשרון עיסה ור׳ יהודה סבר דעשרון סולת קרינא ביה.
ומוסיפים עוד לענין מחלוקת זו, תא שמע [בוא ושמע] ממה ששנינו: בשר בהמה זקנה שהיה בו מתחילה כשיעור טומאה, ונטמא, והתבשל, וכתוצאה מכך צמק עד לפחות מכשיעור טומאה — הריהו נחשב טמא לענין הטומאות שנגעו בו בזמן שעבר, כאשר היה בו שיעור קבלת טומאה, והריהו טהור מיכן (מכאן, מעתה) ולהבא. הרי איפוא שיש למדוד לפי המצב הנוכחי.
The Gemara continues to analyze this dispute. Come and hear a baraita: With regard to meat of an old animal that initially was of a volume equivalent to the requisite measure for contracting ritual impurity and became impure, after which it was cooked and as a result shrank until it was less than the requisite measure for contracting impurity, it is considered impure with regard to items that touched it in the past, when it was large enough, and it is pure with regard to items that it may touch from here on. This baraita indicates that the current state of the item is decisive.
הכל
(15) אָמַר רַבָּה כֹּל הֵיכָא דְּמֵעִיקָּרָא הֲוָה בֵּיהּ וְהַשְׁתָּא לֵית בֵּיהּ הָא לֵית בֵּיהּ וְכֹל הֵיכָא דְּמֵעִיקָּרָא לָא הֲוָה בֵּיהּ וְהַשְׁתָּא הֲוָה בֵּיהּ מִדְּרַבָּנַן
Rabba said, in explanation of the dispute between the amora’im: Anywhere, i.e., with regard to any item, that was initially of a volume equivalent to the requisite measure, but now it is not of such a volume, the halakha is determined according to the item’s current volume, and it is not of the requisite volume. Conversely, anywhere, i.e., with regard to any item, that initially was not of the requisite measure but now it is of sufficient volume, the item contracts impurity by rabbinic law.
דמעיקרא לא הוה ביה והשתא אית ביה מדרבנן – תימה דבריש המצניע (שבת צא.) בעי רבא הוציא חצי גרוגרת לזריעה ותפחה ונמלך עליה לאכילה מהו מאי קא מבעיא ליה הא כיון דאילו לא תפחה ונמלך עליה לאכילה פטור דליכא שיעורא בשעת הנחה דמשום דתפחה לא מחייב טפי דהא אפילו עבד עקירה והנחה בחדא במחשבה אפילו לבתר דתפחה פטור דלכמות שהן משערינן מדאורייתא.
אמר רבה בפירוש מחלוקת חכמים זו, ובאופן שלא יקשה על אחת השיטות ממה ששנינו כאן: כל היכא דמעיקרא הוה ביה [כל מקום, מקרה שמתחילה היה בו] שיעור, והשתא לית ביה [ועכשיו אין בו] — הא לית ביה [הרי אין בו], וברור הוא שיש לשער כפי המצב הנוכחי. וכמו כן, כל היכא דמעיקרא לא הוה ביה [כל מקום, מקרה, שמתחילה לא היה בו] שיעור, והשתא הוה ביה [ועכשיו יש בו] — הריהו מטמא מדרבנן [מדברי סופרים],
Rabba said, in explanation of the dispute between the amora’im: Anywhere, i.e., with regard to any item, that was initially of a volume equivalent to the requisite measure, but now it is not of such a volume, the halakha is determined according to the item’s current volume, and it is not of the requisite volume. Conversely, anywhere, i.e., with regard to any item, that initially was not of the requisite measure but now it is of sufficient volume, the item contracts impurity by rabbinic law.
הכל
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.