(1) 
לֹא שָׁנוּ אֶלָּא דְּאָמַר לָהּ בָּזוֹ וּבָזוֹ וּבָזוֹ אאֲבָל אָמַר לָהּ בְּאֵלּוּ אֲפִילּוּ אוֹכֶלֶת נָמֵי מְקוּדֶּשֶׁת כִּי קָא אָכְלָה מִדְּנַפְשַׁהּ קָאָכְלָה.
לֹא שָׁנוּ אֶלָּא דְּאָמַר לָהּ בָּזוֹ וּבָזוֹ וּבָזוֹ אאֲבָל אָמַר לָהּ בְּאֵלּוּ אֲפִילּוּ אוֹכֶלֶת נָמֵי מְקוּדֶּשֶׁת כִּי קָא אָכְלָה מִדְּנַפְשַׁהּ קָאָכְלָה.The mishna taught that if she ate the dates one by one their value is not added together only if he said to her that she is betrothed: With this one, and with this one, and with this one, which indicates that she is not betrothed until she has received them all. But if he said to her that he is betrothing her: With these, i.e., with all of them together, even if she is eating them one by one she is also betrothed if their combined value is one peruta. The reason is that when she eats, she eats of her own food. Once she has accepted the dates as money for betrothal, they become her own property and she is betrothed.
{ה״ג וכן גרסת ר״ח ז״לא בזו ובזו ובזו בווי״ן אם יש בכולן שוה פרוטה מקודשת ואם לאו אינה מקודשת, בזו בלא ווי״ן נטלתו ואכלתו, בזו נטלתו ואכלתו, ועוד בווי״ן בזו ועוד בזו אינה מקודשת עד שיהא באחד מהם שוה פרוטהב.
א. מחידושי הרמב״ן כאן.
ב. וכן הגירסא לפנינו בגמ׳, וכ״כ הריטב״א שכן גירסת הגאונים. ועיין ברמב״ן שביאר דלפי״ז ניחא הא דמוקמינן לה כרבי דאמר ל״ש כזית כזית ל״ש כזית וכזית פרטא הוה. אך יעוין בריטב״א שתמה ע״ז ומסיק דצריך לגרוס: בזו ונטלתו ואכלתו ועוד בזו נטלתו ואכלתו ועוד בזו ועוד בזו. וכ״כ שם בשם הרא״ה. וע״ע בפני יהושע מש״כ בזה.
ערך בקע
בקע – א(בפרק יג בכלים) הסייף והסכין קרדום שניטל עושפו טמא מפני בית בקועו וזה צורתו (משנה כלים י״ד) קרדום של ביקוע של עדור ששה פירוש קרדום שמבקעין בו העצים מן ויבקע עצי עולה. ואפילו אוכלת בקעיות. (חולין לו) בגמ׳ השוחט את המסוכנת פי׳ חתיכות של עצים. אי אתה מודה שמא יבקע הנוד ונמצא שותה טבלים למפרע אמר להם לכשיבקע הנוד (גיטין כו.) פי׳ לכשיבקע הנוד ונשפך היין ואין שם יין בנוד שיאמר זה התרומה והמעשר אם באותה שעה ישתה הן טבלים אבל קודם שישפוך הנוד לא. (בבא מציעא צט.) בגמ׳ השואל את הפרה ושילחה לו. (קידושין מז) בגמר׳ האומר לה התקדשי לי בתמרה זו אמר רב הונא השואל קרדום מחבירו בקע בו קנאו לא בקע בו לא קנאו.
ערך זת
זת – ב(קידושין מז זבחים ל ברכות כא) (תענית כד:, סנהדרין קו:) זיתים שכבשן בטרפיהן פי׳ זו המשנה בעוקצין וראש הפרק הוא זיתים שכבשן בטרפיהן טהורים לפי שלא כבשן אלא למרא׳ והיה אומר לתלמידיו הויות דרב ושמואל קחזינא הכא כלו׳ הלכ׳ קשה היא וצריכה יגיעה כמו הויות דרב ושמואל כולהו תנויי בנזיקין הוה פי׳ באותן הדורות לא היו יגעים אלא בדברים הקשים אבל השאר פשוטים הוי להם ולא היו צריכין לטרוח בהן. פי׳ אחר זיתי׳ שכבשן בטרפיהן ונגע שרץ לטרפיהן שהן חוץ לקדירה לא טימאו למה שבקדירה האשה שכובשת ירק בקדירה ותולה ממנה ירק חוץ לקדיר׳ ונגע בה שרץ אין מטמא למה שבקדירה. מתני׳ בעוקצין י״ג מתיבתא פי׳ י״ג אפי׳ פ״ח מתיבתין ומפרשין עניינים (א״ב ערך זית הוא נכון).
א. [שפאלטין.]
ב. [אליווען.]
לא שנו – היכא דאוכלת ראשונה ראשונה דאין מצטרפת לפרוטה.
אלא דאמר לה בזו ובזו ובזו – דלא גמרי קידושין ולא נקנה לה עד נתינה אחרונה שהיא גמר דבורו וכבר היו הראשונות מלוה.
אבל באלו – מקבלת הראשונה לא באתה לידה בתורת מלוה דמשנגמר הדיבור הקנה לה בתורת קידושין וכי אכלה מדידה קא אכלה ואפילו אכלה ראשונה ראשונה מקודשת אם יש בכולן שוה פרוטה.
ה״ג: אבל אמר לה באלו אפי׳ אוכלת נמי מקודשת.
אבל 1לא באלו אמר לה באלו כו׳ – פירוש: אף על פי שלא נתנה אלא באחת אחת והיא נוטלת ואוכלת ראשונה ראשונה הן מצטרפות ולא הוו מלוה אצלה כיון שאמר לה התקדשי לי באלו וכלל את כלן בדיבור אחד. ומכאן מוכח דטעם הדבר כשאמר בזו ובזו ובזו והיתה אוכלת ראשונה ראשונה דחשבינן להו מלוה לאו משום דמציא למיהדר בה עד תמרה אחרונה דהא כשאמר לה באלו 2נמי והיה נותנם לה באחת אחת מן הדין הוא שהיה יכולה לחזור בה עד שלא יתן לה כולן דמה לי אם אמר לאשה התקדשי לי במנה זה מה לי אם אמר התקדשי לי באלו המעות שאין דעתה של אשה להתקדש אלא בכולן ואם חיסר ועיכב בידו קצת ולא נתן לה הכל יכולה לחזור בה והם הכי נמי הכא בתמרים. אף על פי שיכולה לחזור בה אמרינן דאפילו אוכלת ראשונה ראשונה הן מצטרפות ולא הוו מלוה אלא טעם הדבר הוא שכשאמר בזו ובזו ובזו שלא כללם בדיבור אחד נראה שתלה כל עיקר הקידושין בתמרה אחרונה שאינן נגמרין אלא בנתינת תמרה אחרונה והלכך אם מונחות כולן לפניה מצטרפות ואם היתה אוכלת ראשונה ראשונה אינן מצטרפות אלא הן חשובות מלוה אצלה עד שתקבל התמרה האחרונה. אבל כשאמר באלו שכללן בדיבור אחד הקדושין תלה בכולן וכל התמרות שוות בדבר והלכך אפילו בראשונה שאכלה חלו הקדושין שאם יש בה שוה פרוטה היא מקודשת מיד והוא שישלים לה את הכל ואם אין בה שוה פרוטה היא מצטרפות עם האחרונות להשלים. ובספרים כתב אבל אם אמר לה באלו אפילו מקמייתא נמי מקודשת. ונראה לי שלא שיבש המורה גירסת הספרים אלא משום דמשמע דלא חילק רבא אלא בדברי רבי אמי דאמר דבעינן שוה פרוטה באחרונה שאם אמר באלו אפילו בראשונה נמי אם יש בה שוה פרוטה מקודשת ולא הויא מלוה ולעולם באחת מהן בעינן ולא מצטרפי להכי גרס אפילו אוכלת נמי מקודשת למימרא דמיצטרפי. ואמתני׳ קאי רבא ולאו אמילתא דר׳ אמי. אבל נראה לי שגם לשון הספרים יתכן לפרשו דהאי דקאמר אפילו מקמייתא נמי מקודשת לאו למימרא דבעינן שיהא בה שוה פרוטה אלא למימרא דגם הראשונה שייכא בתורת קדושין שעל כל התמרות חל שם הקדושין ולא הוו הראשונות מלוה ואם יש בה שוה פרוטה מתקדשת מיד ואם לאו מצטרפות עם האחרונות.
1. הערת זר זהב: תיבת לא באלו טעות סופר.
2. הערת זר זהב: באלו יהיה וכו׳ נמי מן הדין וכו׳ כצ״ל.
גרסת הספרים אבל באלו אפילו בקמייתא. קשיא לי דבאלו אפילו ליכא בחדא מינייהו נמי, אם יש בכולן שוה פרוטה מקודשת, דכי קא אכלה מדנפשה קא אכלה, וכדיוקא דברייתא דמסייעא לרבא. ויש לומר דאין הכי נמי, אלא משום דלעיל אקשינן ואפילו בקמייתא בתמיהא, ואצטריך ר׳ אמי לאוקמה באחרונה, משום הכי נקט הכא ואפילו בקמייתא, כלומר דמעתה לא תיקשי לך מאי דאקשינן לעיל ואפילו בקמייתא, אבל רש״י מחק אותה גירסא, וגריס אפילו אוכלת ראשונה מקודשת, ואין צורך למחוק את הגירסא כמו שכתבתי.
ומה שהוזכר בשמועה זו מענין התקדשי בזו או בזו בזו והתקדשי לי באלו ובדין אוכלת ומנחת כבר ביארנו הכל למעלה:
(1-8) אמר רבא לא שנו אלא דאמר וכו׳ כבר מפורשת למעלה.
גרסת הגאונים ז״ל בזו נטלתו ואכלתו בזו ונטלתו ואכלתו בלא וי״ו בזו ועוד בזו בווי״ן וסמכי לה רבנן ז״ל להך גירסא מדאוקימנא בסמוך כר׳ דאמר לא שנא כזית כזית ולא שנא כזית וכזית פרטא הוה ולא שני ליה בין בווי״ן או בלא ווי״ן. ולא נהירא דהא אוקימתא דלקמן דאוקימנא כדרבי כרב ושמואל היא אבל לרב אמי כרבנן היא וכללא הוה ומאי באחת מהם באחרונה שבהם כדאמרינן בהדיא וכזית וכזית בווי״ן הוה כללא כזית כזית הוה פרטא והיכי איתא הא דחשבינן לה כללא בלא ו״וין כרבנן הא ע״כ רבי היא וכי אוקימנא כרבי הוה לן למימר דיקא נמי דקתני בזו ונטלתו בזו ונטלתו בלא וי״ו הלכך הגרסא הנכונה דכולה בווי״ן בזו ונטלתו ואכלתו ובזו ונטלתו ועוד בזו ועוד בזו והשתא אפשר לאוקמוה בכללא כרבנן לרב אמי או בפרטא לרבי כרב ושמואל וכן גריס מורי רבינו נר״ו.
גמ׳. אמר רבא לא שנו אלא דאמר לה בזו ובזו ובזו, אבל אמר לה באלו אפילו אוכלת נמי מקודשת, כי קא אכלה מדנפשה קאכלה.
החידוש בדין דרבא הוא שחלות שם תורת קידושין יכול לחול על נתינה דפחות משו״פ ולכן כשאמר ״באלו״ אפשר לצרף כמה נתינות ביחד להיות שו״פ אע״פ דהפחות משו״פ הראשונה כבר נאכל.א ובלי הדין דרבא הו״א דהנתינה הראשונה דפחות משו״פ אינה נחשבת בפני עצמה כנתינה בתורת קידושין ולכן אם התמר הראשון נאכל לפני סוף הנתינה אזי התמרים אינן מצטרפים לשיעור דשו״פ.
ומבואר בגמ׳ דכל זה נכון אם המקדש אמר ״באלו״. אמנם אם אמר ״בזו ובזו ובזו״ אזי צריכים שכולם יהיו קיימים בסוף כשיגיעו לשיעור פרוטה. ויש לבאר את החילוק בין ״באלו״ לבין ״בזו ובזו ובזו״ בב׳ דרכים: א) יש חילוק ע״פ דין, דרק היכא דברור מתוך האמירה שלו דבסוף יהיה שיעור פרוטה אזי אמרינן דחל חלות שם תורת קידושין על הנתינה הראשונה. אמנם היכא דאמר ״בזו ובזו ובזו״ דיש אמירה נפרדת לכל פחות משו״פ אזי לא חל חלות שם תורת קידושין על הנתינה הראשונה. ב) באמת אין חילוק בדין בין ״באלו״ לבין ״בזו ובזו ובזו״. אלא דצריך אומדנא דמוכח דהנתינה הראשונה תהיה לשם קידושין כדי להחיל חלות שם נתינה לשם קידושין על הפחות משו״פ הראשונה. והאומדנא הזאת קיימת רק היכא דהמקדש כולל הכל בתוך האמירה שלו ע״י אמירת ״באלו״.
א. ועיין בזה בשיעורים לעיל (ו: בענין חלות קנין במחילת מלוה, אות א) ובשיעורים לקמן (סג. ד״ה אמר ריש לקיש).
לא שנו במשנתנו שכשאוכלת את התמרות ראשונה ראשונה שאין התמרות מצטרפות לכדי שווה פרוטה אלא כשאמר לה שתתקדש לו ״בזו ובזו ובזו״, שמשמעו שאינה מקודשת אלא לאחר שקיבלה את כולן ומשום כך כל אחת שאכלה נחשבת כמלוה ואינה מקודשת אלא באחרונה בלבד. אבל אם אמר לה שמתקדשת ״באלו״ יחדיו — אפילו אוכלת אחת אחת נמי [גם כן] מקודשת, ואפילו אם היה שווה פרוטה בכולן ביחד, וכי קא אכלה [וכאשר היא אוכלת] — מדנפשה קאכלה [משל עצמה היא אוכלת], שלאחר שנתן לה אותן ככסף קידושין הרי הן כבר רכושה, ונתקדשה לו בקבלתן.
The mishna taught that if she ate the dates one by one their value is not added together only if he said to her that she is betrothed: With this one, and with this one, and with this one, which indicates that she is not betrothed until she has received them all. But if he said to her that he is betrothing her: With these, i.e., with all of them together, even if she is eating them one by one she is also betrothed if their combined value is one peruta. The reason is that when she eats, she eats of her own food. Once she has accepted the dates as money for betrothal, they become her own property and she is betrothed.
הכל
(2) תַּנְיָא כְּוָתֵיהּ דְּרָבָא הִתְקַדְּשִׁי לִי בְּאַלּוֹן בְּרִמּוֹן וּבֶאֱגוֹז אוֹ שֶׁאָמַר לָהּ הִתְקַדְּשִׁי לִי בְּאֵלּוּ אִם יֵשׁ בְּכוּלָּן שָׁוֶה פְּרוּטָה מְקוּדֶּשֶׁת וְאִם לָאו אֵינָהּ מְקוּדֶּשֶׁת בָּזוֹ וּבָזוֹ וּבָזוֹ אִם יֵשׁ בְּכוּלָּם שָׁוֶה פְּרוּטָה מְקוּדֶּשֶׁת וְאִם לָאו אֵינָהּ מְקוּדֶּשֶׁת בָּזוֹ נְטָלַתּוּ וַאֲכָלַתּוּ בָּזוֹ נְטָלַתּוּ וַאֲכָלַתּוּ וְעוֹד בָּזוֹ וְעוֹד בָּזוֹ אֵינָהּ מְקוּדֶּשֶׁת עַד שֶׁיְּהֵא בְּאַחַת מֵהֶן שָׁוֶה פְּרוּטָה.
The Gemara comments: It is taught in a baraita in accordance with the opinion of Rava: If one said to a woman: Be betrothed to me with the fruit of an oak tree, i.e., an acorn, with a pomegranate, and with a nut, or if he said to her: Be betrothed to me with these, if combined they are worth one peruta, she is betrothed. But if not, she is not betrothed. If he said to her: Be betrothed to me with this one, and with this one, and with this one, if combined they are worth one peruta, she is betrothed. But if not, she is not betrothed. If he said to her: Be betrothed to me with this one, and she took it and ate it; with this one, and she took it and ate it; and also with this one and also with this one, she is not betrothed unless one of them is worth one peruta. This concludes the baraita.
The Gemara comments: It is taught in a baraita in accordance with the opinion of Rava: If one said to a woman: Be betrothed to me with the fruit of an oak tree, i.e., an acorn, with a pomegranate, and with a nut, or if he said to her: Be betrothed to me with these, if combined they are worth one peruta, she is betrothed. But if not, she is not betrothed. If he said to her: Be betrothed to me with this one, and with this one, and with this one, if combined they are worth one peruta, she is betrothed. But if not, she is not betrothed. If he said to her: Be betrothed to me with this one, and she took it and ate it; with this one, and she took it and ate it; and also with this one and also with this one, she is not betrothed unless one of them is worth one peruta. This concludes the baraita.
באלון ברמון באגוז – אלון אגלנ״ט בלעז והוא מאכל חזיר יער ובלשון אשכנז אייכל״ן וגם בני אדם אוכלין וצולין אותם באש כמו ערמונים.
ה״ג: בזו ובזו אם יש בכולן כו׳ בזו נטלתו ואכלתו ועוד בזו ועוד בזו וכו׳. והאי דפלגינהו לתרי בבי דרישא ומציעתא ותנא בתרוייהו אם יש בכולן משום דבעי איפלוגי במציעתא בין אוכלת למנחת כדמפרש ואזיל.
לשון רש״י ה״ג בזו ובזו אם יש בכולן ש״פ כו׳ – והאי דפלגינהו לתרי בבי רישא דקתני באלו ומציעתא דקתני בזו ובזו אע״ג דתנא בתרוייהו אם יש בכולן כו׳ משום דקבעי לפלוגי במציעתא בין אוכלת למנחת כדמפרש ואזיל.
ועוד בזו ועוד בזו – פירוש: או ועוד בזו והכי קאמר בין אם אמר בזו ובזו בין אם אמר בזו ועוד בזו והיתה אוכלת ראשונה דין אחד יש להן שאינה מקודשת עד שיהא באחת מהן שוה פרוטה.
התקדשי לי בפקדון אם נשתייר הימנו שוה פרוטה מקודשת – פירוש שכיון שאמר לה באותו פקדון שיש לי בידך קבלה עליה ספק אבדתו, שכך משמע דבריו אם מעט ואם הרבה תטול ותתקדש, לפיכך אינה יכולה לומר סבורה הייתיא להתקדש בכלו ואיני מתרצה לשוה פרוטהב. וכבר אמרו בירושלמיג שאם אמר לה בכל מה שהפקדתי בידך אינה מקודשת עד שיהו כולן קיימין. אבל בעל ה״ג ז״ל כתב וכי נשתייר ממנו שוה פרוטה קידושין תופסין בה מעכשיו ופקדון בעי למלוייה ניהלה וכדרבי אלעזר:
א. ע״פ כת״י. ובנדפס: אני.
ב. אך הרא״ש סי׳ י׳ כתב שמדובר כשאין האשה יודעת סכום הפקדון ונתרצית להתקדש לו באותו פקדון הן רב והן מעט, אבל אם ידעה סכום הפקדון ונגנב או נאבד ממנה אינה מקודשת, כי לא נתרצית להתקדש לו אלא בסכום הפקדון שידעה שהיה בידה.
ג. פ״ב ה״א.
רש״י בד״ה ה״ג הא מני כו׳ ל״ש כזית כזית ול״ש כו׳ נ״ב בודאי לפי׳ ר״ת דפירש לעיל (קידושין דף מ״ד) דאדרבה בוי״ו הוי יותר פרטא א״כ צריך לגרום הכא ל״ש כזית וכזית ל״ש כזית כזית הוי פרטא וכן להפך הגירסא בזבחים רק לפי׳ ר״ת קשה א״כ הא דקאמר ועוד בזו ועוד בזו הוי זו וא״צ לומר זו קתני וצ״ל דר״ת מודה דועוד בזו הוי דומה יותר לכללי מבזו בזו לחוד דהוי פרטי ולפי פירושו צ״ל דהכא ה״ק הא מני רבי שאינו מחלק אליבא דר״י בין כזית וכזית לבין כזית ה״נ דלא מחלקינן לרבי יהודה בין התקדשי בזו בזו לבין התקדשי בזו ועוד בזו ודו״ק:
בד״ה בזו ובזו כו׳ בין אוכלת למנחת כו׳ כצ״ל:
ע״בגמ׳ אמר רבא ותסברא כו׳ כצ״ל:
בפרש״י בד״ה והאי דפלגינהו בתרי בבי דרישא וכו׳ עכ״ל ותלמודא נמי דקאמר ואילו רישא לא קא מפליג בין אוכלת וכו׳ היינו נמי מה״ט מדפלגינהו בב׳ בבי דאל״כ אימא דקאי נטלתו ואכלתו נמי ארישא דהתקדשי לי באלו ולמאי דמסיק לרב ושמואל דבזו נטלתו ואכלתו תנא אחרינא הוא אין להקשות אמאי פלגינהו לתרי בבי די״ל דלכך פלגינהו משום דהאי תנא אחרינא לא פליג בסיפא גבי בזו ובזו ובעוד בזו ועוד בזו דהוי פרט אבל ברישא גבי באלו מודה דהוי כלל וק״ל:
גמרא תניא כוותיה דרבא התקדשי לי באלון ברמון ובאגוז. כך הגירסא בנוסח׳ הגמר׳ שלפנינו וכן גריס מהרש״א ז״ל וקשיא לי לשון הגמר׳ בסמוך מיהו בסמוך גרסינן בגירסא שלפנינו כולהו בוו״ין ובלשון רש״י בד״ה באלון לפי הגירסא שלפנינו כולהו בלא ווי״ן ולענ״ד הגירס׳ הנכונה כולהו בווי״ן מדמקשי הש״ס בפשיטות היינו בזו ובזו ובזו וכן בההיא דבזו נטלתו ואכלתו כתב רש״י ה״ג בזו נטלתו ואכלתו ועוד בזו כו׳ משמע דלא גריס אלא חד זימנא בזו ותרי זימני ועוד בזו ואם כן ה״ל כולהו בווי״ן וא״כ לא הוי צריך לאוקמי בסמוך כרבי אלא כר׳ מאיר או כר׳ יהודא הוי מצי לאוקמי דממ״נ לחד מינייהו הוי פרטא בווי״ן אע״כ דבסיפא ודאי גרסי׳ תרי זימני בזו בזו ובתר הכי ועוד בזו וא״כ לרבי אמי מוקי לה כר״ש דכולהו כללי הוי ואאחרונה קאי והיינו דמייתי רבא תניא כוותיה למאי דס״ל כר׳ אמי ובחנם נתקשה בעל עצמות יוסף בזה משא״כ לרב ושמואל דוקא מוקמינן ליה כרבי ולפי שהדבר תלוי בשינוי כמה נוסחאות בש״ס ובמפרשים לכן קצרתי:
ומעירים: תניא כותיה [שנוייה ברייתא כשיטתו] של רבא. ששנינו: אמר לאשה ״התקדשי לי באלון ברמון ובאגוז״, או שאמר לה ״התקדשי לי באלו״, אם יש בכולן שוה פרוטה — מקודשת, ואם לאו [לא] — אינה מקודשת. ואם אמר ״התקדשי בזו ובזו ובזו״, אם יש בכולם שוה פרוטה — מקודשת, ואם לאו [לא] — אינה מקודשת. אמר לה ״הרי את מקודשת בזו״ — נטלתו ואכלתו, ״בזו״ — נטלתו ואכלתו, ״ועוד בזו״ ״ועוד בזו״ — אינה מקודשת עד שיהא באחת מהן שוה פרוטה.
The Gemara comments: It is taught in a baraita in accordance with the opinion of Rava: If one said to a woman: Be betrothed to me with the fruit of an oak tree, i.e., an acorn, with a pomegranate, and with a nut, or if he said to her: Be betrothed to me with these, if combined they are worth one peruta, she is betrothed. But if not, she is not betrothed. If he said to her: Be betrothed to me with this one, and with this one, and with this one, if combined they are worth one peruta, she is betrothed. But if not, she is not betrothed. If he said to her: Be betrothed to me with this one, and she took it and ate it; with this one, and she took it and ate it; and also with this one and also with this one, she is not betrothed unless one of them is worth one peruta. This concludes the baraita.
הכל
(3) הַאי בְּאַלּוֹן בְּרִמּוֹן בֶּאֱגוֹז הֵיכִי דָּמֵי אִילֵימָא דְּאָמַר לַהּ אוֹ בְּאַלּוֹן אוֹ בְּרִמּוֹן אוֹ בֶּאֱגוֹז אִם יֵשׁ בְּכוּלָּן שָׁוֶה פְּרוּטָה מְקוּדֶּשֶׁת וְהָא אוֹ קָאָמַר וְאֶלָּא בְּאַלּוֹן וּבְרִמּוֹן וּבֶאֱגוֹז הַיְינוּ בָּזוֹ וּבָזוֹ וּבָזוֹ אֶלָּא לָאו דַּאֲמַר לַהּ בְּאֵלּוּ הָא מִדְּקָתָנֵי סֵיפָא אוֹ שֶׁאָמַר לָהּ הִתְקַדְּשִׁי לִי בְּאֵלּוּ מִכְּלָל דְּרֵישָׁא לָאו בְּאֵלּוּ עָסְקִינַן.
The Gemara proceeds to prove Rava’s ruling from the baraita. What are the circumstances in this first case, where he said: With the fruit of an oak tree, with a pomegranate, with a nut? If we say that he said to her: Either with the fruit of an oak tree, or with a pomegranate, or with a nut, why is the halakha that if combined they are worth one peruta she is betrothed? But didn’t he say: Or, which indicates that she is betrothed with only one of them, and that one item should need to be worth one peruta? But rather, if we say that he said to her: With the fruit of an oak tree, and with a pomegranate, and with a nut together, that is the same as saying: With this one, and with this one, and with this one. That halakha is stated in the subsequent clause of the baraita, and would be redundant. Rather, is it not referring to a case where he said to her: Be betrothed to me with these? But from the fact that the latter clause teaches: Or if he said to her: Be betrothed to me with these, it may be inferred that in the first clause we are not dealing with a situation where he said: These.
The Gemara proceeds to prove Rava’s ruling from the baraita. What are the circumstances in this first case, where he said: With the fruit of an oak tree, with a pomegranate, with a nut? If we say that he said to her: Either with the fruit of an oak tree, or with a pomegranate, or with a nut, why is the halakha that if combined they are worth one peruta she is betrothed? But didn’t he say: Or, which indicates that she is betrothed with only one of them, and that one item should need to be worth one peruta? But rather, if we say that he said to her: With the fruit of an oak tree, and with a pomegranate, and with a nut together, that is the same as saying: With this one, and with this one, and with this one. That halakha is stated in the subsequent clause of the baraita, and would be redundant. Rather, is it not referring to a case where he said to her: Be betrothed to me with these? But from the fact that the latter clause teaches: Or if he said to her: Be betrothed to me with these, it may be inferred that in the first clause we are not dealing with a situation where he said: These.
גמרא ואלא באלון וברימון ובאגוז היינו בזו ובזו ובזו וכו׳ עכ״ל לכאורה קשה אע״ג דלר״ש כולהו כללי הוו בין בוי״ו ובין בלא וי״ו מ״מ איצטריכי למתני תרוייהו כיון דלר״מ ור״י איכא לפלוגי בין בוי״ו ובין שלא בוי״ו כדאמרינן לעיל בלא לך ובלא לך ובת״י פירשו דהכי פריך דה״ל למתני גם ברישא נטלתו ואכלתו כדקתני בסיפא גבי בזו עכ״ל ודו״ק:
עד כאן דברי הברייתא, ומעתה מביאים ממנה ראיה: האי [זה] הקטע הראשון באומר ״באלון ברמון באגוז״, היכי דמי [כיצד בדיוק היה]? אילימא [אם תאמר] שאמר לה: ״או באלון, או ברמון, או באגוז״, מדוע ההלכה היא שאם יש בכולן שוה פרוטה מקודשת? והא [והרי] ״או״ קאמר [אמר], שפירש שאינו מקדשה בכולם אלא רק באחד מהם שתרצה וצריך שאחד מהם יהיה שווה פרוטה! ואלא תאמר שאמר לה ״באלון וברמון ובאגוז״ יחד — אם כן היינו [זהו] המקרה של ״בזו ובזו ובזו״? אלא לאו [האם לא] מדובר שאמר לה ״הרי את מקודשת באלו״, ואולם הא מדקתני סיפא [הרי ממה ששנה בסופה בהמשך הברייתא] את המקרה: או שאמר לה ״התקדשי לי באלו״ — מכלל הדברים אתה למד דרישא לאו [שבראשה לא] במקרה של האומר ״אלו״ עסקינן [עוסקים אנו] ואם כן לכאורה מיותרת הלכה זו בברייתא, אלא שיש להבין את המשנה כדין כללי שאחריו
The Gemara proceeds to prove Rava’s ruling from the baraita. What are the circumstances in this first case, where he said: With the fruit of an oak tree, with a pomegranate, with a nut? If we say that he said to her: Either with the fruit of an oak tree, or with a pomegranate, or with a nut, why is the halakha that if combined they are worth one peruta she is betrothed? But didn’t he say: Or, which indicates that she is betrothed with only one of them, and that one item should need to be worth one peruta? But rather, if we say that he said to her: With the fruit of an oak tree, and with a pomegranate, and with a nut together, that is the same as saying: With this one, and with this one, and with this one. That halakha is stated in the subsequent clause of the baraita, and would be redundant. Rather, is it not referring to a case where he said to her: Be betrothed to me with these? But from the fact that the latter clause teaches: Or if he said to her: Be betrothed to me with these, it may be inferred that in the first clause we are not dealing with a situation where he said: These.
הכל
(4) פָּירוּשֵׁי קָא מְפָרֵשׁ הִתְקַדְּשִׁי לִי בְּאַלּוֹן בְּרִמּוֹן בֶּאֱגוֹז כֵּיצַד כְּגוֹן דְּאָמַר לַהּ הִתְקַדְּשִׁי לִי בְּאֵלּוּ.
The Gemara continues with the explication of the baraita: Rather, it is to be understood as an initial, general statement, which the tanna is then explaining, as follows: If one says to a woman: Be betrothed to me with the fruit of an oak tree, with a pomegranate, with a nut; the baraita pauses and explains the circumstances of the case: How so? For example, when he gave her these three items and said to her: Be betrothed to me with these.
The Gemara continues with the explication of the baraita: Rather, it is to be understood as an initial, general statement, which the tanna is then explaining, as follows: If one says to a woman: Be betrothed to me with the fruit of an oak tree, with a pomegranate, with a nut; the baraita pauses and explains the circumstances of the case: How so? For example, when he gave her these three items and said to her: Be betrothed to me with these.
פירושי קא מפרש התקדשי לי באלון כו׳ כיצד כגון שאמר לה התקדשי לי באלו. ואף על גב דאו שאמרה קתני, יש לנו כיוצא בה לקמן (קידושין נב.) גבי או שחטף סלע מידה, דפרישנא דכיצד חטף סלע מידה קאמר, קשיא לי כיון דעיקר סייעתא היינו משום דמפליג בסיפא בין אוכלת למנחת, וברישא לא שמעינן ליה לתנא דמפליג בהדיא, שמע מינה דבאלו לא שנא אוכלת ולא שנא מנחת, למה לן לדחוקי כולי האי למימר דברמון באלון ובאגוז באלו קאמר, ואו דקתני כיצד קאמר, והא בהדיא קתני במציעתא או שאמר התקדשי באלו אם יש בכולן שוה פרוטה מקודשת, ודוק מינה כיון דלא מפליג שמע מינה לא שנא אוכלת ולא שנא מנחת. וניחא לי דעל כרחן אי אמרת דברמון באלון ובאגוז לאו באלו, אי אפשר למידק תו האי דוקיא, דהא רישא דרישא דהיינו ברמון באלון באגוז דלאו באלו, אלא בהתקדשי בזו ובזו ובזו, ולא מפליג בהדיא, ואפילו הכי על כרחין לאו באוכלת אלא במנחת, וכיון שכן אף אנו נאמר במציעתא דהיינו באלו דוקא במנחת ולא באוכלת, ומשום הכי אי אפשר למידק מינה כלום, אלא אם כן נאמר דרישא דרישא באלו קאמר, ועוד דקושטא דברייתא על כרחך הכין הוא משום קושיין דאקשינן היכי דמי, ועל כרחין אתינן לפרושה הכין כנ״ל.
פירושי קא מפרש [מפרש הוא] התנא את הדברים. וכך יש להבין: אם אמר לאשה ״התקדשי לי באלון ברמון באגוז״, כיצד? כגון שאמר לה ״התקדשי לי באלו״.
The Gemara continues with the explication of the baraita: Rather, it is to be understood as an initial, general statement, which the tanna is then explaining, as follows: If one says to a woman: Be betrothed to me with the fruit of an oak tree, with a pomegranate, with a nut; the baraita pauses and explains the circumstances of the case: How so? For example, when he gave her these three items and said to her: Be betrothed to me with these.
הכל
(5) וְקָתָנֵי סֵיפָא בָּזוֹ נְטָלַתּוּ וַאֲכָלַתּוּ אִם יֵשׁ בְּאַחַת מֵהֶם שָׁוֶה פְּרוּטָה מְקוּדֶּשֶׁת וְאִם לָאו אֵינָהּ מְקוּדֶּשֶׁת.
The Gemara continues with its proof: And the latter clause of the baraita teaches a second possibility: If he said to her that she is betrothed: With this one, and she took it and ate it, then if one of them is worth one peruta, she is betrothed. And if not, she is not betrothed.
The Gemara continues with its proof: And the latter clause of the baraita teaches a second possibility: If he said to her that she is betrothed: With this one, and she took it and ate it, then if one of them is worth one peruta, she is betrothed. And if not, she is not betrothed.
וממשיכים בהוכחה וקתני סיפא [ושנה בסופה] של הברייתא אופן שני שאמר לה הרי את מקודשת ״בזו״ ונטלתו ואכלתו, אם יש באחת מהם שוה פרוטה — מקודשת, ואם לאו [לא] — אינה מקודשת.
The Gemara continues with its proof: And the latter clause of the baraita teaches a second possibility: If he said to her that she is betrothed: With this one, and she took it and ate it, then if one of them is worth one peruta, she is betrothed. And if not, she is not betrothed.
הכל
(6) וְאִילּוּ רֵישָׁא לָא קָא מְפַלֵּיג בֵּין אוֹכֶלֶת לְמַנַּחַת שְׁמַע מִינַּהּ כֹּל הֵיכָא דַּאֲמַר לַהּ בְּאֵלּוּ כִּי קָא אָכְלָה מִנַּפְשַׁהּ קָא אָכְלָה שְׁמַע מִינַּהּ.
While in contrast to this, in the first clause of the baraita the tanna does not distinguish between a woman who is eating the items and one who is placing them in her possession. In either case, she is betrothed. You can conclude from the baraita that any case where he said to her: With these, if they were worth one peruta combined, then when she is eating them she is eating of her own food. It is not considered a loan. The Gemara affirms: Conclude from the baraita that Rava’s statement is correct.
While in contrast to this, in the first clause of the baraita the tanna does not distinguish between a woman who is eating the items and one who is placing them in her possession. In either case, she is betrothed. You can conclude from the baraita that any case where he said to her: With these, if they were worth one peruta combined, then when she is eating them she is eating of her own food. It is not considered a loan. The Gemara affirms: Conclude from the baraita that Rava’s statement is correct.
ואילו רישא [בראשה], בהלכה הראשונה, לא קא מפליג [אינו מחלק] בין אוכלת את התמרות למנחת אותן ברשותה, שבכל אופן היא מקודשת. שמע מינה [למד מכאן]: כל היכא [מקום] שאמר לה ״באלו״ והיה בכולם שווה פרוטה כי קא אכלה [כאשר היא אוכלת] — מנפשה קא אכלה [משל עצמה היא אוכלת] ואין זה מלוה. ומסכמים: אכן, שמע מינה [למד מכאן] שכן הוא כדברי רבא.
While in contrast to this, in the first clause of the baraita the tanna does not distinguish between a woman who is eating the items and one who is placing them in her possession. In either case, she is betrothed. You can conclude from the baraita that any case where he said to her: With these, if they were worth one peruta combined, then when she is eating them she is eating of her own food. It is not considered a loan. The Gemara affirms: Conclude from the baraita that Rava’s statement is correct.
הכל
(7) הָנִיחָא לְמַאן דְּאָמַר אַסֵּיפָא קָאֵי וּמַאי עַד שֶׁיְּהֵא בְּאַחַת מֵהֶן שָׁוֶה פְּרוּטָה עַד שֶׁיְּהֵא בָּאַחֲרוֹנָה שָׁוֶה פְּרוּטָה הָכִי נָמֵי עַד שֶׁיְּהֵא בָּאַחֲרוֹנָה שָׁוֶה פְּרוּטָה.
The Gemara asks: This works out well according to the one, i.e., Rabbi Ami, who says that the case of the woman eating the dates one by one is referring to the latter clause of the mishna, where he said: Be betrothed to me with this and with that, and who explained: What is the meaning of: She is not betrothed unless one of them is worth one peruta? Unless the last one is worth one peruta. So too, the baraita can be explained: Unless the last one is worth one peruta.
The Gemara asks: This works out well according to the one, i.e., Rabbi Ami, who says that the case of the woman eating the dates one by one is referring to the latter clause of the mishna, where he said: Be betrothed to me with this and with that, and who explained: What is the meaning of: She is not betrothed unless one of them is worth one peruta? Unless the last one is worth one peruta. So too, the baraita can be explained: Unless the last one is worth one peruta.
הניחא כו׳ – לאו לרבא פרכינן אלא לעיל קאי דמתרצינן היתה אוכלת דמתני׳ לרב ושמואל ארישא ולרבי אמי אסיפא הניחא לר׳ אמי דאוקמה להיתה אוכלת דמתניתין אסיפא דהוי כללא ומאי באחת באחרונה הכא נמי היתה אוכלת דברייתא קאי נמי אכללא כדתני בה בזו ובזו אם יש בכולן שוה פרוטה מקודשת ותנא פלוגתא גבי נטלתו ואכלתו למימר עד שיהא באחת מהן מצינו נמי לתרוצי עד שיהא באחרונה אלא לרב ושמואל דאמרי באחת אפילו אחדא מקמייתא נמי אמר ואפרטא דהתקדשי התקדשי קאי ואוכלת איצטריכא ליה האי באחת דברייתא היכי מיתרצי הא בהך ברייתא לא תנא שום פרטא דהא בזו ובזו ובזו כללא חשיב לה וכ״ש היכא דקתני ועוד בזו ועוד בזו ועוד בזו וקתני גבי אוכלת עד שיהא באחת מהן ואי אקמייתא דאכלתנהו מיד נמי קאמר דאי איכא בחדא שוה פרוטה מקודשת קשיא הא הוה ליה מלוה.
לשון רש״י הניחא לאו לרבא פרכינן אלא לעיל קאי דמתרצינן דהיתה אוכלת דמתניתין לרב ושמואל קאי ארישא ולר׳ אמי אסיפא.
ושואלים: הניחא למאן דאמר [ברייתא זו נוחה למי שאומר, מפרש] (ר׳ אמי) שההלכה במשנה באוכלת ראשונה ראשונה אסיפא קאי [על סוף המשנה (״בזו ובזו״) היא עומדת, מתייחסת] ומאי [ומה] פירוש ״אינה מקודשת עד שיהא באחת מהן שוה פרוטה״ — הכוונה היא: עד שיהא באחרונה שוה פרוטה, אם כן הכי נמי [כך גם כן] בברייתא אפשר לפרש בדרך זו: עד שיהא באחרונה שוה פרוטה.
The Gemara asks: This works out well according to the one, i.e., Rabbi Ami, who says that the case of the woman eating the dates one by one is referring to the latter clause of the mishna, where he said: Be betrothed to me with this and with that, and who explained: What is the meaning of: She is not betrothed unless one of them is worth one peruta? Unless the last one is worth one peruta. So too, the baraita can be explained: Unless the last one is worth one peruta.
הכל
(8) אֶלָּא לְרַב וּשְׁמוּאֵל דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ אַרֵישָׁא קָאֵי וְאוֹכֶלֶת אִיצְטְרִיכָא לֵיהּ הָכָא כְּלָלֵי קָחָשֵׁיב פְּרָטֵי לָא קָא חָשֵׁיב.
But according to Rav and Shmuel, who both say that the case of the woman eating the dates one by one is referring to the first clause of the mishna, how would they explain the statement of the baraita? In the first clause of the mishna, one said: Be betrothed to me with this, be betrothed to me with that, and if one of them is worth one peruta she is betrothed. And Rav and Shmuel explained that it was necessary for the tanna to mention the case of a woman who is eating to teach that despite her immediate benefit, one of the dates must be worth one peruta for her to be betrothed. The phrase: Unless one of them is worth one peruta, indicates that one alone must be worth one peruta. But here the baraita lists only groupings; it does not list individual items. The baraita states a case where he said to her: Be betrothed to me, only once, followed by a statement that the three items should serve as the betrothal money. Why, then, does one of them need to be worth one peruta?
But according to Rav and Shmuel, who both say that the case of the woman eating the dates one by one is referring to the first clause of the mishna, how would they explain the statement of the baraita? In the first clause of the mishna, one said: Be betrothed to me with this, be betrothed to me with that, and if one of them is worth one peruta she is betrothed. And Rav and Shmuel explained that it was necessary for the tanna to mention the case of a woman who is eating to teach that despite her immediate benefit, one of the dates must be worth one peruta for her to be betrothed. The phrase: Unless one of them is worth one peruta, indicates that one alone must be worth one peruta. But here the baraita lists only groupings; it does not list individual items. The baraita states a case where he said to her: Be betrothed to me, only once, followed by a statement that the three items should serve as the betrothal money. Why, then, does one of them need to be worth one peruta?
ולרבי אמי מי ניחא כו׳ – המורה לא גריס ליה, ובספרים הוא כתוב.1 ונראה לי שיש ליישבו. והכי גרסינן ולרבי אמי מי ניחא הכא כללי קא חשיב פרטי לא חשיב אלא אמר רבא הא מני רבי היא. והכין פירושא כי היכי דמקשית לרב ושמואל דלא מצי לתרוצי אליביהו משום דאין כאן פרט אלא כלל הם הכי נמי איכא לאקשויי לרבי אמי דמפרש האי אוכלת דקאי אכללי אטו הכא בברייתא כללי קא חשיב ופרטי לא קא חשיב בתימא והא פרטי וכללי קא חשיב דקא תני בזו נטלתו ואכלתו בזו נטלתו ואכלתו בלא זו דהוי פרטי ותו תנא ועוד בזו ועוד בזו דהוי כללא ואתרויהו תני אם יש באחת מהן. והיכי מיתוקם פירושא דרבי אמי דאמר מאי באחת מהן דקתני באחרונה אכללא ופרטא.
1. כן צ״ל. בדפוס ראשון: ״כתב״.
ולענין ביאור מה שאמרו כאן הניחא לר׳ אמי לא לרבא הוא מקשה ר״ל על מה שאמר שבאלו כי קא אכלה אדעתא דנפשה קא אכלה אלא לעיל קאי במה ששאלו בהיתה אוכלת דמתניתין אהיא קאי ותירצוה רב ושמואל דארישא קאי דהוו להו פרטי ובאחת מהן כל חדא מיניהו משמע וכי קשיא לן מאי איריא אכלה אפילו מנחת נמי תירצה דאוכלת איצטריכא ליה וכו׳ ור׳ אמי נמי תירצה אסיפא דהויא כללא ודוקא במנחת ובין כלם או באוכלת ובאחרונה שבהן ובבריתא זו קאמר לה בכללה והוא דקאמר בזו נטלתו ואכלתו ועוד בזו ואכלתו וקא אמר עד שיהא באחת מהם ולר׳ אמי ניחא דמפרש ליה נמי באחרונה שבהן אלא לרב ושמואל דבאחת מהן משמע להו באי זו שבהן הא הכא אכללא נסיב לה והיכי מיקדשא הא כל שאין באחרונה פרוטה הוה ליה מקדש במלוה דאי הוא קאי אפרטי הוה אמינא באי זו שבהן והוא הדין למנחת אלא דאוכלת איצטריכא ליה אבל הכא אכללא קאמר ליה ותירצה דלישנא בתרא דהך בריתא ר״ל בזו נטלתו ואכלתו ועוד בזו נטלתו ואכלתו לאו לרבנן איתמרא דחשבי לכלהו הני כללא כדקאמר ברישא אלא הך סיפא רבי היא דחשיב לכלהו פרטי חוץ מבאלו ובאחת מהן פירושו באי זו מהן ואף במנחת כן אלא דאוכלת איצטריכא ליה ותדע שזו שאמרו כאן רבי היא דאמר לא שנא כי קאמר כזית כזית ולא שנא כי קאמר כזית וכזית פרטא הוא לדעת ר׳ יהודה נאמרה שאמר בענין זה אם קדמה מחשבת זמן למחשבת מקום פיגול ויש בו כרת דהואיל ולא היו המחשבות כאחד אין כאן עירוב מחשבות וכן אם קדמה מחשבת מקום למחשבת זמן פסול ואין בו כרת ועל דבריו של ר׳ יהודה נתגלגלו דבריו של רבי ולא בפירוש נאמרו אלא מכלל דבריו יצא לנו כן:
[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 1]
אלא לרב ושמואל דאמרי תרוייהו ארישא קאי ואוכלת איצטריכא ליה ומאי באחת מהן שכל אחת ואחת מהן בשלמא במתני׳ דרישא הוה פרטא אפשר לומר כן אבל הכא במתני׳ כללא הוה והיכי מיקדשא בראשונה שאכלה דהא מלוה היא וכי תימא דהא סבירא ליה לשמואל בעלמא מעות אינן חוזרין ולא הוה מלוה אם כן אמאי בעינן באחת מהן שוה פרוטה ולא מיצטרפא חמייתא בהדי׳ אידך. ועוד רב דאמר בעלמא מעות פקדון מאי איכא למימר דהא מלוה היא.
(8-10) ופרקינן דלרב ושמואל מתניתין פרטא חשיב והא מני רבי היא לא שנא כזית כזית לא שנא כזית וכזית הוה פרטא והא דרבי איתא במסכת זבחים דאמרינן התם השוחט על מנת לאכול חוץ לזמנו פגול ויש בו כרת חוץ למקומו פסול ואין בו כרת וקא מפלגי רבי יהודה ורבנן אם אמר הריני שוחט על מנת לאכול כזית חוץ לזמנו וכזית חוץ למקומו א״נ אם אמר הריני שוחט על מנת לאכול כזית חוץ למקומו וכזית חוץ לזמנו דרבי יהודה סבר אם מחשבת הזמן קדמה למחשבת המקום פגול ויש בו כרת ואם מחשבת המקום קדמה למחשבת הזמן פסול ואין בו כרת דכזית וכזית פרטא הוא דקסבר אין ערוב מחשבות והוה להו שתי מחשבות ותפוס לשון ראשון דהוה מחשבה ראשונה ורבנן סברי אחד זה ואחד זה פסול ואין בו כרת דכיון דכללא הוא יש ערוב מחשבות וכמחשבה אחת חשיבא וקסברי דאפילו בגמר דבריו אדם מתפיס ותפוס לשון ראשון או לשון אחרון דהוה קיל טפי וקא בעי התם אליבא דרבי יהודה כזית כזית תנן אבל כזית וכזית ערוב מחשבות הוה או דילמא כזית וכזית תנן דאפילו כזית וכזית פרטא הוה וקמא מתפיס בתרא לא מתפיס וכ״ש כזית כזית ואמרינן אמר רבי לא שנא כזית כזית ולא שנא כזית וכזית פרטא היה ולהכי לא מצטרפי ואם יש באחת מהן שוה פרוטה מקודשת ואפילו בקמייתא.
וקשיא לן כיון דר׳ היא היכי קתני רישא בזו ובזו אם יש בכלן שוה פרוטה מקודשת אלמא כללא היה דהא מצטרפי. תירץ רש״י ז״ל דרישא רבנן היא דאמרינן כזית וכזית כללא הוה ורישא רבנן וסיפא רבי. ולא מיחוור. ואחרים פירשו דמאי אם יש בכלן דקתני אם יש בכל אחת ואחת מהן וסמכי לה מדגרסי׳ במקצת נוסחי אם יש בהם כלומר באחת מהם כאלו קתני אם יש בהן אחת שהוא שוה פרוטה מקודשת. וגם זה אינו נכון בעיני רבינו נר״ו דאמאי שני תנא לישנא דהני קתני אם יש בכלן א״נ אם יש בהם ובסיפא קתני בהדיא אם יש באחת מהם ופירש הוא ז״ל דההיא דרבי לא אמרה לעולם בין לקולא בין לחומרא אלא לחומרא אמרה בלחוד והתם הוה פרטא להחמיר לדונה כשתי מחשבות חלוקות והכא אמרינן ברישא דאם יש בכלן שוה פרוטה מצטרפין להחמיר להיות מקודשת והוה כלל לחומרא ובסיפא כיון דאכלתו ראשון ראשון לא אפשר לאיצטרופי אפילו תימא דהוה כללא מטעמא דפרישנא לעיל גבי מתניתין דכיון דמעות חוזרין הוה לה מלוה ולהכי אמרינן דאם יש באחת מהן שוה פרוטה מקודשת ואפילו בקמייתא דפרטא הוה נמי לחומרא וזה נכון.
וקשיא לי אמאי אוקימנא כר׳ לוקמה כרבי יהודה דאמר שבועה לא לך לא לך חייב על כל אחת מהם ופרישנא התם דלא שנא לא לך ולא שנא לא לך ולא לך פרטא היה. ואיכא למימר דההוא אוקימתא דהתם דר׳ יוחנן היא דסבר בין לרבי מאיר בין לר׳ יהודה לא לך ולא לך פרטא ובלא לך לא לך פליגי דלר׳ מאיר כללא ולר׳ יהודה פרטא אבל שמואל אמר התם דכללו של רבי מאיר זהו פרטו של רבי יהודה וכללו של רבי יהודה זהו פרטו של רבי מאיר דמר סבר לא לך לא לך כללא לא לך ולא לך פרטא ומר סבר איפכא הילכך ליכא לאוקמה להא כרבי יהודא ולא כרבי מאיר דאנן השתא לרב ושמואל אתיא לתרתי מתניתין ולהכי נקטינן ההיא דרבי כנ״ל.
אלא לדעת רב ושמואל דאמרי תרוייהו [שאומרים שניהם]: שההלכה במשנה בענין אוכלת ארישא קאי [על תחילת המשנה היא עומדת, מתייחסת] ״התקדשי לי בזו, התקדשי לי בזו״ אם יש באחת מהן שוה פרוטה מקודשת, ואוכלת איצטריכא ליה [הוצרכה לו] לומר, אף על פי שיש לה הנאה מיידית, אם אין באחת מהן שווה פרוטה אינה מקודשת — איך נפרש את הברייתא ״עד שיהא באחת מהן שווה פרוטה״, שהרי הכא — כללי קחשיב, פרטי לא קא חשיב [כאן בברייתא כללים הוא מונה, פרטים אינו מונה] שהרי כשאומר ״בזו ובזו ובזו״ אינו דן אותם כפרטים, שתתקדש בכל א חד לחוד, אלא בכולם יחד.
But according to Rav and Shmuel, who both say that the case of the woman eating the dates one by one is referring to the first clause of the mishna, how would they explain the statement of the baraita? In the first clause of the mishna, one said: Be betrothed to me with this, be betrothed to me with that, and if one of them is worth one peruta she is betrothed. And Rav and Shmuel explained that it was necessary for the tanna to mention the case of a woman who is eating to teach that despite her immediate benefit, one of the dates must be worth one peruta for her to be betrothed. The phrase: Unless one of them is worth one peruta, indicates that one alone must be worth one peruta. But here the baraita lists only groupings; it does not list individual items. The baraita states a case where he said to her: Be betrothed to me, only once, followed by a statement that the three items should serve as the betrothal money. Why, then, does one of them need to be worth one peruta?
הכל
(9) הָא מַנִּי רַבִּי הִיא דַּאֲמַר לָא שְׁנָא כְּזַיִת כְּזַיִת וְלָא שְׁנָא כְּזַיִת וּכְזַיִת פְּרָטָא הָוֵי.:
The Gemara answers: In accordance with whose opinion is this halakha of the baraita taught? It is that of Rabbi Yehuda HaNasi, who says with regard to the laws of piggul, which is an offering that was sacrificed with the intent to consume an olive-bulk of it after its appointed time or outside the boundaries of where it must be consumed: There is no difference whether he says that he intends to consume: An olive-bulk after its time, an olive-bulk outside its boundaries, i.e., without employing the word: And; or whether he said that he intends to consume an olive-bulk after its time and an olive-bulk outside its boundaries, i.e., employing the word: And. Both expressions are considered individual statements, since he is treating each statement separately, and in neither case does he intend to combine the two amounts. According to Rabbi Yehuda HaNasi, when one says: With this and with this, each statement is distinct. Consequently, although she derives immediate benefit by eating the dates she receives, she is betrothed only if one of them is worth one peruta on its own.
The Gemara answers: In accordance with whose opinion is this halakha of the baraita taught? It is that of Rabbi Yehuda HaNasi, who says with regard to the laws of piggul, which is an offering that was sacrificed with the intent to consume an olive-bulk of it after its appointed time or outside the boundaries of where it must be consumed: There is no difference whether he says that he intends to consume: An olive-bulk after its time, an olive-bulk outside its boundaries, i.e., without employing the word: And; or whether he said that he intends to consume an olive-bulk after its time and an olive-bulk outside its boundaries, i.e., employing the word: And. Both expressions are considered individual statements, since he is treating each statement separately, and in neither case does he intend to combine the two amounts. According to Rabbi Yehuda HaNasi, when one says: With this and with this, each statement is distinct. Consequently, although she derives immediate benefit by eating the dates she receives, she is betrothed only if one of them is worth one peruta on its own.
ה״ג: הא מני רבי היא דאמר ל״ש כזית כזית ול״ש כזית וכזית פרטא הוי. והך סיפא דקתני בזו נטלתו ואכלתו ועוד בזו ועוד בזו תנא אחרינא הוא ולאו היינו תנא דרישא ומציעתא וס״ל כרבי ותנא אוכלת והוא הדין למנחת ואוכלת איצטריכא ליה לאשמועינן דאע״ג דמקרבה הנייתה לא מקדשה בפחות מש״פ ולהכי תנא בזו בזו תרי זימני גבי נטלתו ואכלתו ועוד בזו ועוד בזו ותנא אם יש באחת מכולן שוה פרוטה מקודשת משום דס״ל התקדשי אכל חדא קאי התקדשי בזו התקדשי בזו ועוד בזו התקדשי והך דרבי בזבחים בפ״ב במחשב בשחיטת הזבח בין ששחט ע״מ לאכול כזית למחר כזית בחוץ בין שאמר כזית למחר וכזית בחוץ הוו להו שתי מחשבות ולרבי יהודה דאזיל בתר לשון ראשון הוי פיגול וחייבין עליו כרת.
הא מני רבי היא דאמר ל״ש כזית כזית לא שנא כזית וכזית פרטא הוי – והך סיפא דקתני בזו נטלתו ואכלתו ועוד בזו ועוד בזו הוה פרטא כמו התקדשי התקדשי ותנא אוכלת דבעינן ש״פ וה״ה מנחת ואוכלת איצטריכא ליה לאשמועינן דאע״ג דמקרבא הנייתה לא מקדשה בפחות משוה פרוטה ולאו היינו ת״ק דמציעתא דתנא בזו ובזו אם יש לו בכולן שוה פרוטה מקודשת דלרבי פרטא הוה ובעינן ש״פ באחת מהן אלא תרי תנאי הוו ומי ששנה זו לא שנה זו מילתא דרבי בפ״ב דזבחים (דף ל:).
אלא אמר רבא הא מני רבי היא – ולעולם כרב ושמואל ניחא וכל סיפא הוי פרטא לא שנא בזו בזו בלא זו לא שנא ועוד בזו ועוד בזו ותנא אוכלת והוא הדין למונחות ורבותא נקט אוכלת כדאמרינן לעיל. ורבי אמי כי היכי דלא תיקשי ליה מצי למימר תני בזו ובזו עם זו. לא שנא בזו בזו ולא שנא אמר בזו ובזו פרטא הוי ואף על גב דתניא ועוד בזו ועוד בזו אפילו הכי הוי פרטא וכאלו אמר ועוד התקדשי בזו ועוד התקדשי בזו.
השוחט את הזבח על מנת לאכול ממנו כזית חוץ לזמנו הרי זה פגול וחייב כרת כזית חוץ למקומו פסול ואין בו כרת על מנת לאכול כזית חוץ לזמנו ועל מנת לאכול כזית חוץ למקומו פסול ואין בו כרת מפני שיש כאן ערוב מחשבות וכבר אמרו כהרצאת כשר כך הרצאת פסול מה הרצאת כשר שאין שם עירוב מחשבות כך הרצאת פסול שלא יהו שם עירוב מחשבות ואין חלוק בזה בין קדמה מחשבת זמן למחשבת מקום בין קדמה מחשבת מקום למחשבת זמן ומעתה אין בו חלוק בין האומר כזית וכזית בין שאומר כזית כזית שאף כשתאמר שזה פרט ולא כלל הרי אע״פ שלא נאמר דרך כלל עירוב מחשבות הוא:
והוא שאמרו בענין זה בשני של זבחים בעא מיניה לוי מרבי לדעת ר׳ יהודה כזית מחר ובחוץ מאי כלומר תרי אמרינן הואיל ומכל מקום מחשבת זמן קודמת לא הוי עירוב מחשבות והוה ליה פגול או דילמא הואיל וכללו במחשבתו בלא שום חלוק הוי ליה עירוב מחשבות ופסול אבל אינו פגול אמר ליה וזו שאלה פשיטא דעירוב מחשבות הוא והקשה ותיבעי ליה כזית מחר כזית בחוץ הואיל ומכל מקום המחשבות באות כאחת סבר איבעי חדא דפשיטנא תרתי דאי בעינא כזית כזית בשלמא אי אמר לי דעירוב מחשבות הוי כל שכן כזית מחר ובחוץ אלא אי אמר לי דלא הוי עירוב מחשבות אכתי כזית מחר ובחוץ מיבעיא לי והקשה השתא נמי בשלמא אי אמר ליה דלא הוי עירוב מחשבות כל שכן כזית כזית אלא אי אמר ליה דהוי עירוב מחשבות אכתי כזית כזית מיבעיא ליה והוא הדין לכזית וכזית ומשני מירתח קא רתח כלומר כשאני שואלו בכזית מחר ובחוץ אם איתא דכזית כזית או כזית וכזית עירוב מחשבות הוא ודאי משיב הוא בדרך כעס כלומר היאך אתה מסופק על זה ואף כזית וכזית או כזית כזית עירוב מחשבות הוא מפני שהוא כלל שכל שאדם שואל ומחזר הקולות במה שהדבר פשוט להחמיר אף בקלה הימנה יש לרב להשיב בה מעט דרך כעס ואין העברת הדרך בכך כמו שביארנו במסכת חלין ואף כאן היה לו להשיב מעט דרך כעס כלומר מדקא בעית לה הכי בכזית מחר ובחוץ מכלל דכזית כזית פשיטא לך דלא הוי עירוב מחשבות והוה ליה פגול וצריך להביא קרבן אחר והא נמי עירוב מחשבות הוא ואין צריך קרבן אחר ונמצא מביא חלין לעזרה אבל אם היה שואל בכזית כזית אם ישיבהו דלא הוי עירוב מחשבות עד שיצטרך לשאול אחר כן בכזית מחר ובחוץ אף כשיהא סבור בכזית מחר ובחוץ שאין בו עירוב מחשבות לא היה כועס עליו על שהיה שואל בכזית כזית שהרי כל שאתה אומר שאין בו עירוב מחשבות אתה מזקיקו קרבן וכשאני מסתפק בכך מביאני לזה צד חומר שלא להביא חלין לעזרה וכל זה לא נאמר לדעת פסק שאף במקום עירוב מחשבות לא עלה לבעלים הואיל ואין הזבח כשר וצריך קרבן אחר אלא הכל נאמר שם דרך פירוש כלומר שלפי דרכך למדת מאחר שלא השיבו דרך כעס בכזית מחר ובחוץ דוקא הוא שיש בו עירוב מחשבות וכל כזית כזית או כזית וכזית פרט הוא ואין זה עירוב מחשבות והולכין אחר המוקדם ולענין פסק מיהא אין הלכה לא כר׳ יהודה ולא כר׳ כמו שביארנו:
גמ׳ דאמר ל״ש כזית כזית כו׳ נ״ב תימה איך מדמה בזו ובזו לכזית וכזית דהתם חישב תרתי כזית ועיקר טעמא דרבי יהודה משום תפוס לשון ראשון אבל התקדשי בזו ובזו דלא אמר התקדשי אכל חד דלמא לעולם כללי הוי ועוד רבי יהודה מודה שאם חשב כזית למחר וחוץ למקום דאמרינן עירוב מחשבות אלמא דעיקר תלוי בשתי כזית ותפוס לשון ראשון ונראה דלא בעי להביא ראיה על בזו בזו דפרטא הוי דודאי רבי יהודה סבר פרטא הוי כדלעיל (קידושין דף מ״ד) אלא מייתי ראיה דר׳ יהודה סבר שאין חילוק בין בזו בזו לבין בזו ובזו וה״ק הא מני רבי היא דאמר אליבא דר״י דקאמר לשם כזית כזית פרטא הוי ואינו עירוב ורבי יהודה לא אמר במתני׳ אלא כזית כזית ורבי הוסיף ואמר דלרבי יהודה ה״ה בכזית וכזית נמי הוי פרטא ולא ערבינן ה״נ סבר רבי כשם שלר״י התקדשי בזו בזו הוי פרטא ה״נ התקדשי בזו ובזו הוי פרטא לרבי אליבא דר׳ יהודה ודו״ק:
בא״ד ולרבי יהודה דאזיל בתר לשון ראשון הוי פיגול כו׳ נ״ב פי׳ לאפוקי חכמים דהתם דסברי דאמרינן עירוב מחשבות והוי כאילו אמר או חישב מתחלה חוץ למקומו דפסול הוה קודם שבא לידי פיגול ואין בו כרת ואף ר״י סבר שאם חישב תחילה כזית חוץ למקומו וכזית חוץ לזמנו דהיינו למחר שאין בו כרת דתפוס לשון ראשון ואם חישב להיפך יש בו כרת דתפוס לשון ראשון ובא לידי פיגול קודם שבא לידי פסול וק״ל:
תוס׳ בד״ה אם אינו כו׳ וחטא על תרומתו דהויא כו׳ נ״ב פי׳ שגרם שתרומה תהיה מן הרעה אלמא דמהני מעשיו ודו״ק:
שם הא מני רבי היא דאמר ל״ש כזית כו׳ ופרש״י דסיפא מוקמינן לה כרבי ורישא תנא אחרינא הוא והא דלא ערבינהו ת״ק כבר פירשו המפרשים ז״ל מיהו לולי פירש״י היה באפשר ליישב כל השיטה אליבא דחד תנא והיינו למאי דפרישית לעיל בדף הקדום דאפילו למ״ד פרטא הוי א״א לומר דלא משמע כלל כללא אלא דמסתמא משמע יותר לשון פרטא משא״כ היכא דא״א לפרש לשון פרטא כיון שאין בכל א׳ ש״פ לא אמרינן דלפרטה איכוון דמהיכא תיתי הא אדם יודע שאין קידושין תופסין בפחות מש״פ אע״כ דבכה״ג לכללא איכוון והלשון סובל ג״כ לשון כלל כמ״ש לעיל ומש״ה מצטרפים כולן לש״פ משא״כ בסיפא בנטלתו ואכלתו שכל א׳ ש״פ הראשונה או האחרונה אמרינן שפיר דמקודשת אפילו בקמייתא ולא ה״ל מלוה דבכה״ג ודאי פרטא הוי ודוקא לעיל במתניתין לא הוי רב ושמואל מצי לאוקמי כה״ג משום דרישא תנא התקדשי התקדשי ולא מיתוקמא אלא כר״ש ולדידיה א״א לחלק בכך דכללי גמור חשוב להו משא״כ הכא דלא קתני התקדשי התקדשי מיתוקמא שפיר כולה ברייתא כרבי כן נ״ל נכון לפי מאי דפרישית לעיל לולי שרש״י ותוספות לא כתבו כן. אמנם כן בהגיעי לכאן עיינתי בחידושי הריטב״א ז״ל שכתב בשם רבו ג״כ ע״ז הסיגנון דכולה ברייתא כרבי אלא דלפירושו לרבי ל״ש כזית כזית ל״ש כזית וכזית מספקא ליה אי כללא הוי או פרטא ומש״ה חייש לכולהו להחמיר לחוש לספק קידושין וכתב ע״ז הפי׳ שנכון הוא ולענ״ד א״א לפרש סוגייא דשמעתין לענין ספק קידושין דהא אליבא דשמואל קיימינן ולדידיה בלא״ה הוי ספק קידושין דחיישינן שמא ש״פ במדי ואף שכתבתי ליישב שינויא דחיקא הוא ועוד דלענין פגול נמי לא משכחת לה שפיר דהא לכ״ע נפסל הקרבן אלא דלרבי הוי פגול גמור לחייב כרת ולענין כרת מי איכא ספיקא קמי שמיא ואי לענין דחייבין חטאת על שגגת אכילתו מספיקא מי אמרינן ליה אייתי חולין לעזרה וכן בסוגיא דשבועת הפקדון דמוקמינן לה כרבי דפרטא הוי וחייב על כל א׳ וא׳ תיקשי נמי מספיקא מי אמרינן דלייתי חולין בעזרה וצ״ע ואם באנו להעמיד כולה ברייתא כרבי יותר יתכן כדפרישית ודוק היטב:
ומשיבים: הא מני [הלכה זו שבברייתא כשיטת מי היא] — כשיטת רבי היא, שאמר: בהלכות פיגול קרבנות, אם אמר שיאכל כזית מהקרבן חוץ לזמנו, וכזית מהקרבן חוץ למקומו לא שנא [אינו שונה] אם אומר בלשון ״כזית כזית״, ולא שנא [ואינו שונה] אם הוא אומר ״כזית וכזית״, שניהם פרטא הוי [פרטים הם], שהאומר כן אינו מתכוון לכלול ולצרף את הפרטים, אלא כמתייחס לכל פרט לעצמו. ושיטת רבי אינה כשיטת המשנה, אלא לדעתו ״בזו ובזו״ הם פרטים, ולכן אף שאוכלת מה שנתן לה והנאתה מיידית, אם אין באחת מהן שווה פרוטה — אינה מקודשת.
The Gemara answers: In accordance with whose opinion is this halakha of the baraita taught? It is that of Rabbi Yehuda HaNasi, who says with regard to the laws of piggul, which is an offering that was sacrificed with the intent to consume an olive-bulk of it after its appointed time or outside the boundaries of where it must be consumed: There is no difference whether he says that he intends to consume: An olive-bulk after its time, an olive-bulk outside its boundaries, i.e., without employing the word: And; or whether he said that he intends to consume an olive-bulk after its time and an olive-bulk outside its boundaries, i.e., employing the word: And. Both expressions are considered individual statements, since he is treating each statement separately, and in neither case does he intend to combine the two amounts. According to Rabbi Yehuda HaNasi, when one says: With this and with this, each statement is distinct. Consequently, although she derives immediate benefit by eating the dates she receives, she is betrothed only if one of them is worth one peruta on its own.
הכל
(10) אָמַר רַב בהַמְקַדֵּשׁ בְּמִלְוֶה אֵינָהּ מְקוּדֶּשֶׁת מִלְוָה לְהוֹצָאָה נִיתְּנָה נֵימָא כְּתַנָּאֵי הַמְקַדֵּשׁ בְּמִלְוֶה אֵינָהּ מְקוּדֶּשֶׁת וְיֵשׁ אוֹמְרִים מְקוּדֶּשֶׁת מַאי לָאו בְּהָא קָמִיפַּלְגִי דְּמָר סָבַר מִלְוָה לְהוֹצָאָה נִיתְּנָה וּמָר סָבַר מִלְוָה לָאו לְהוֹצָאָה נִיתְּנָה.
§ Rav says: With regard to one who betroths a woman with a loan, she is not betrothed, since a loan is given to be spent. Consequently, from the moment the money is lent it no longer belongs to the lender, and he cannot betroth a woman with it. The Gemara suggests: Let us say that this is subject to a dispute between tanna’im, as it was taught in a baraita: With regard to one who betroths a woman with a loan, she is not betrothed, and some say she is betrothed. What, is it not that they disagree with regard to this: One Sage holds that a loan is given to be spent, and one Sage holds that a loan is not given to be spent?
§ Rav says: With regard to one who betroths a woman with a loan, she is not betrothed, since a loan is given to be spent. Consequently, from the moment the money is lent it no longer belongs to the lender, and he cannot betroth a woman with it. The Gemara suggests: Let us say that this is subject to a dispute between tanna’im, as it was taught in a baraita: With regard to one who betroths a woman with a loan, she is not betrothed, and some say she is betrothed. What, is it not that they disagree with regard to this: One Sage holds that a loan is given to be spent, and one Sage holds that a loan is not given to be spent?
והמקדש במלוה אינה מקודשתא, במלוה ופרוטה מקודשת דדעתה אפרוטה וכדתנן בפרקין דלקמן ע״מ שאדבר עליך לשלטון מקודשת ואתמר עלה אר״ל והוא דיהיב לה פרוטה דה״ל מלוה ופרוטה ודעתה אפרוטה והלכך מקודשת, ועוד דאמר רבא לעיל ש״מ מדר׳ אמי תלת וחדא מינייהו מלוה ופרוטה דעתה אפרוטה, וקי״ל כר׳ אמי וכרבא דמפרש לה, ועוד דקי״ל כר׳ יהודה הנשיא דאית ליה הכי בהדיא בברייתא דהא קי״ל הלכה כרבי מחברו, וכ״כ ר״ח ז״לב.}
א. מחידושי הרשב״א כאן.
ב. וכ״כ העיטור הל׳ קדושין (דף עו, א), הריטב״א כאן, ים של שלמה סימן יב.
אינה מקודשת – אפילו ישנה בעין.
להוצאה ניתנה – הלוה רשאי להוציאה בהוצאה ואינו חייב להעמידה בעיסקא שתהא מצויה בכל עת שיתבענו וכיון דלהוצאה ניתנה הויא לה כי דידה ולא יהיב לה מידי.
אמר רב המקדש במלוה אינה מקודשת – פירוש: הכא הויא עיקרא דשמעתא ובפרק קמא דאמרינן משמיה דאביי לאו על מלוה איצטרך אלא על הנאת מלוה והכי קאמר אביי אף על גב דאמרינן המקדש במלוה אינה מקודשת בהנאת מלוה היא מקודשת.
דמלוה להוצאה ניתנה – פירוש: האי טעמא לא איצטרך אלא על מלוה דאיתה בעין דאי ליתה בעין תיפוק ליה משום דליתה מאי איצטרך להאי טעמא למימר מלוה להוצאה ניתנה. אלא ודאי אף על גב דאיתה בעין קאמר דלהוצאה ניתנה ואשתכח דלא קא יהיב לה מידי.
ומר סבר מלוה לאו להוצאה ניתנה – מה שפירש המורה: שלא ניתנה להוציאה בהוצאה אלא להעמידה בעיסקא שתהא מצויה בכל עת שתתבענו אינה נראה לי שדבר זה רחוק הוא מן הדעת. והנכון בעיני לפרש כך ומר סבר לא אמרינן מלוה להוצאה ניתנה ואף על פי שהוא בעין אינה שלו ונמצא שלא נתן לה כלום אלא כיון שהיא בעין ומחלה לה אין לך נתינת כסף גדולה מזו.
המקדש את האשה במלוה שיש לו עליה אינה מקדשת כמו שביארנו בפרק ראשון ואפילו במלוה בשטר והחזיר לה השטר ואפילו היו המעות בעין שהמלוה להוצאה ניתנה וברשות לוה הוא שאם רצה המלוה לחזור אינו רשאי וכן שאם נאנסו הלוה חייב באונסיהן וכן במכר לא קנה שכל קנין שבכסף אין מחילת מלוה קונה בו כלל ואפילו היתה בעין ואפילו מלוה בשטר והחזיר את השטר:
[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 8]
אמר רב המקדש במלוה [אינה] מקודשת – פי׳ ואפילו היא ברשותה בעין מאי טעמא מלוה להוציאה ניתנה. פי׳ ואין למלוה בה כלום ואיהי דעתה אמלוה ולא אהנאה דידה שנפטרת ממנה עד שיאמר לה בפירוש בהנאת מחילתה. ולא סייעניה לרב ממתני׳ משום דאיכא לאוקמה לסיפא דאוכלת דארישא קאי כדאוקי רב גופיה ותו דאפי׳ לרב אמי שאני התם דליתה למלוה בעולם שכבר אכלתו ואמרינן ונימא כתנאי כו׳ ושוין במכר שזה קנאו ואי מלוה להוציאה ניתנה במאי קני מיהא שמעינן שאין אדם קונה קרקע בכסף מלוה שיש לו על המוכר וכן אמרו בירושלמי רבי חייא בשם רבי יוחנן קדושי מלוה בקרקעות לא קנה ובמטלטלין אין מוסרין אותו למי שפרע ותימא למה לא הביא דין זה רבינו אלפסי ז״ל בהלכותיו וי״ל שסמך רבינו ז״ל על מה שכתב שאין האשה מתקדשת במלוה כלל ואפילו בקדושי ספק ומינה אנו למידין שאינו קונה בממון דעלמא.
שם מאי לאו בהא קמיפלגי דמר סבר מלוה להוצאה וכו׳ ולא אסיק אדעתיה השתא למימר דפליגי ברשות בעלים לחזרה כדמוקי לקמן פלוגתא דת״ק ורשב״א ולמאי דמסיק ותסברא אימא סיפא ושוים וכו׳ ניחא דלא מתוקמא נמי בהכי ועוד יתיישב בזה לקמן ע״ש וק״ל:
שם אמר רב המקדש במלוה אינה מקודשת כו׳ ופרש״י אפילו היא בעין משום דלהוצאה ניתנה שאינו חייב להעמידה בעיסקא. הוכרח לפרש כן משום דמקשינן בסמוך ממילתא דרשב״א לרבנן דכ״ע המקדש במלוה מקודשת ומקשינן מינה לרב והתם בישנה בעין איירי אלמא דרב אפילו בכה״ג איירי ומה שהוצרך לטעמא דאינו חייב להעמידה בעיסקא היינו מדאמרינן בסמוך מאי לאו בהא קמיפלגי דמ״ס מלוה להוצאה ניתנה ומ״ס לאו להוצאה ניתנה ומ״ט דמ״ד לאו להוצאה ניתנה ומי איכא למ״ד הא ודאי לכך הלוה מעיקרא להוציאה אע״כ דבהכי תליא מילתא דמ״ד להוציאה ניתנה היינו משום שאין חייב להעמידה בעיסק׳ אלא רשאי להוציאה לגמרי מן העולם ומש״ה אפי׳ כשהיא עדיין בעין נמי אינה מקודשת דלאו ברשות המלוה קאי משא״כ מ״ד לאו להוצאה ניתנה אלא חייב להעמידה תמיד בעיסקא א״כ הרי הוא תמיד ברשות המלוה או המעות או העיסקא שקנה תחתיו כן נ״ל בכוונתו:
שם נימא בהא קמיפלגי דמ״ס להוצאה ניתנה. ולכאורה שפת יתר הוא דהא קמן דפליגי אי מקודשת ונ״ל משום דה״מ לאוקמי פלוגתייהו במלוה שהיא ברשות בעלים כדלקמן אבל במלוה גרידא כ״ע אית להו דרב אלא דהשתא סבר דבמלוה שהיא ברשות בעלים ליכא מאן דפליג דמקודשת דברשות בעלי׳ היא כדמדמי לה בסמוך לדרב הונא בבקע בה קנאה ומש״ה קאמר דע״כ במלוה גרידא פליגי דמ״ס להוצאה ניתנה ומ״ס לאו להוצאה ניתנה וק״ל:
גמ׳. אמר רב המקדש במלוה אינה מקודשת, מלוה להוצאה ניתנה.
רש״י (ד״ה להוצאה ניתנה) כתב וז״ל הלוה רשאי להוציאה בהוצאה ואינו חייב להעמידה בעיסקא שתהא מצויה בכל עת שיתבענו וכיון דלהוצאה ניתנה הויא לה כי דידה ולא יהיב לה מידי עכ״ל. ויוצא דלפי רש״י המחלוקת האם מלוה להוצאה ניתנה או לאו להוצאה ניתנה הוי מחלוקת יסודית בגדר דמעות ההלוואה, האם הלוה קונה אותם או״ד הם עדיין בבעלות המלוה אלא דהוא נותן רשות ללוה להשתמש בהם לדברים מסויימים. ולפי״ז מובן דיש נ״מ בנוגע לקידושין דהרי המלוה יכול לקדש את האשה רק אם ממון דנשאר בבעלותו. ובדרך הזו ביארנו את הסוגיא בשיעורים לעיל (ו: ד״ה אמר אביי המקדש במלוה).
אמנם עיין ברמב״ם שפסק (פרק ה מהלכות אישות הלי״ג) וז״ל המקדש במלוה אפילו היתה בשטר אינה מקודשת, כיצד כגון שהיה לו אצלה חוב דינר ואמר לה הרי את מקודשת לי בדינר שיש לי בידך אינה מקודשת, מפני שהמלוה להוצאה ניתנה ואין כאן דבר קיים ליהנות בו מעתה שכבר הוציאה אותו דינר ועברה הנאתו עכ״ל. ונראה לבאר דהרמב״ם סובר דאפי׳ למ״ד דמלוה להוצאה ניתנה, המלוה רק הקנה את הממון שלו ללוה לענין מסויים, דהיינו להוצאה. אבל אין ללוה קנין גמור עליו. וא״כ לכאורה קשה דהרי אם המלוה רוצה לקדשה בממון דהחוב ראוי לומר דזה כמו היכא דבתחילה אמר לה קני ע״מ להקנות ואז נתן לה בקנין גמור דא״כ הוא מוסיף לה בקנין שלה בממון, והקידושין ראויין לחול. וכדי ליישב הקושיא הזאת הרמב״ם ביאר דמפני שמלוה להוצאה ניתנה אין כאן דבר קיים ליהנות בו מעתה, דהיינו דאע״פ דהוא מוסיף לה בקנין שלה בממון, מ״מ יש דין דכסף קידושין צ״ל קנין דיש בו ריבוי הנאה ולא רק הוספה בדרגת הקנין.
ויוצא מזה דנחלקו רש״י והרמב״ם בהבנת תליית הגמ׳ דלפי המ״ד דמלוה להוצאה ניתנה אין הקידושין חלין. דלפי רש״י הביאור הוא דהכסף אינו בבעלות המלוה ולכן אינו יכול לקדש בו. מאידך הרמב״ם נקט דבאמת המקדש אכן מקנה לה חלות קנין עכשיו, אמנם הקידושין אינן חלין בגלל דאין לה ריבוי הנאה מהקנין הזה.
א אמר רב: המקדש במלוה שהלווה לפני כן כסף לאשה, ומקדשה בסכום זה שהיא חייבת לו — אינה מקודשת, כי מלוה להוצאה ניתנה. שכסף ההלוואה במהותו אינו ניתן כדי שישאר בעינו אלא להוציא אותו על ידי הלווה, ולכן מזמן שניתן כסף המלוה אינו נחשב עוד כלל כרכושו של המלווה, ואינו יכול לקדש בו. ומציעים: נימא כתנאי [האם נאמר שהדבר הזה שנוי במחלוקת תנאים], ששנינו בברייתא: המקדש במלוה אינה מקודשת, ויש אומרים: מקודשת. מאי לאו בהא קמיפלגי [האם לא בדבר זה הם חלוקים], דמר סבר [שחכם זה סבור] שמלוה להוצאה ניתנה, ומר סבר [וחכם זה סבור] מלוה לאו [לא] להוצאה ניתנה?
§ Rav says: With regard to one who betroths a woman with a loan, she is not betrothed, since a loan is given to be spent. Consequently, from the moment the money is lent it no longer belongs to the lender, and he cannot betroth a woman with it. The Gemara suggests: Let us say that this is subject to a dispute between tanna’im, as it was taught in a baraita: With regard to one who betroths a woman with a loan, she is not betrothed, and some say she is betrothed. What, is it not that they disagree with regard to this: One Sage holds that a loan is given to be spent, and one Sage holds that a loan is not given to be spent?
הכל
(11) וְתִסְבְּרָא אֵימָא סֵיפָא וְשָׁוִים בְּמֶכֶר שֶׁזֶּה קָנָה אִי אָמְרַתְּ מִלְוָה לְהוֹצָאָה נִיתְּנָה בְּמַאי קָנֵי.
The Gemara questions this suggestion: And how can you understand it that way? Say the latter clause of that same baraita: And they agree with regard to the case of a sale that he acquires it. Although they disagree as to whether one can betroth a woman with a loan he has given her, they agree that a lender can purchase an item from the debtor in exchange for forgiving the money he has lent him. If you say that a loan is given to be spent, with what has he acquired it? There is no money with which to effect an acquisition. No proof can be derived from this baraita, which cannot be understood as stated.
The Gemara questions this suggestion: And how can you understand it that way? Say the latter clause of that same baraita: And they agree with regard to the case of a sale that he acquires it. Although they disagree as to whether one can betroth a woman with a loan he has given her, they agree that a lender can purchase an item from the debtor in exchange for forgiving the money he has lent him. If you say that a loan is given to be spent, with what has he acquired it? There is no money with which to effect an acquisition. No proof can be derived from this baraita, which cannot be understood as stated.
ושוין במכר – אם מכר לו קרקע שנקנה בכסף אם אמר ליה מלוה שיש לי עליך יהא לך בשביל המכר ונתרצה לו קנה הלוקח אם ישנה בעין.
ושוין במכר שזה קנאו ואי מלוה להוצאה ניתנה במאי קני. ומדמתמה הכא במאי קני, שמע מינה דהכי הלכתא, וגרסינן בירושלמי (פ״ב, ה״ה) ר׳ חייא בשם ר׳ יוחנן קדושי מלוה לחומרין ובקרקעות לא קני במטלטלין אין מוסרין אותו למי שפרע, ור׳ אלפסי שלא כתבה בהלכות, סמך לו על מה שכתב שאין אשה מתקדשת במלוה, דהוא הדין לשאר הנקנין בכסף שאין נקנין בה, וקשיא לי הא דאמרינן בפרק איזהו נשך (ב״מ סב:) הרי לך אצלי יין ויין אין לו, דמשמע הא יש לו יין חייב להעמיד לו יין, ונראה לי דהתם לא לענין להתחייב (לו) ליתן לו יין ולהעמיד לו מקח קאמר, אלא דכל שיש לו יין אף על פי שנתייקר לאחר מכאן, אין כאן משום רבית.
אבל בירושלמי (פ״ב ה״ה) מצאתי כאן שפירשוה בחיוב מקח ממש, דגרסינן התם במטלטלין אין מוסרין אותו למי שפרע, ביקש להעמיד מקחו נשמיענה מן הדא והרי לך אצלי יין ויין אין לו, הא אם יש לו יין חייב, תני ר׳ חייא אם יש לו יין חייב ליתן לו עד כאן בירושלמי. ונראה לפי זה דמא שאמרו במטלטלין אין מוסרין אותו למי שפרע, דוקא בשחזר בו הלוקח, אבל בשחזר בו המוכר אי אפשר לו לחזור בו, ומלוה עדיפא מנתינת מעות דלקנות במלוה מלתא דלא שכיחא היא, ומלתא דלא שכיחא לא גזרו בה רבנן, וכענין זה כתבתי בפרק הספינה גבי יש דמים שהם כחליפין. אלא שעדיין יש להתיישב בפירוש הירושלמי דהיאך אפשר שאין מוסרין את הלוקח אפילו למי שפרע ויהא המוכר חייב להעמיד לו מקח.
שם ותסברא ושוין במכר שזה קנה א״א מלוה להוצאה ניתנה במאי קנה. כבר צווחו קמאי ובתראי על הרמב״ם ז״ל שפסק דאף על גב דבאשה אינה מקודשת אפ״ה במכר קנה. וכבר כתבתי בחידושי לב״מ בפר׳ הזהב סיוע לשיטת הרמב״ם ז״ל מהא דאמר רבא התם דף מ״ח קרא ומתניתין מסייע לר״ל קרא מדכתיב או בגזל או עשק ואמר רב חסדא כגון שייחד כלי כו׳ דאינו חייב קרבן אלא שכפר לו מה שהוא ברשות הלוה לגמרי ואילו תשומת יד לא אהדריה אלמא דמעות אינו קונה ולרבי יוחנן אמרינן דמעושק הוא דאהדריה קרא ואין ה״נ דשייך קרבן בתשומת יד וקשיא לן אכתי היאך חייב קרבן על תשומת יד במה שייחד לו כלי להלואתו הא אכתי לא קנה הכלי בדמי המלוה אע״כ דמלוה קונה במכר מגזירת הכתוב ואיכא למימר דאפ״ה לא ילפינן מיניה לקדושי אשה כדאשכחן בחליפין דבאשה בעינן דוקא קנין כסף ומלוה לא מיקרי כסף אלא גזירת הכתוב היא דליקני במכר בתורת מלוה ולא בתודת כסף. והא דמקשה הש״ס בפשיטות הכא ותיסברא י״ל דשפיר קשיא ליה והיינו למאי דפרישית בסמוך דהא דקאמר לימא כתנאי ולא מוקי לרב ככ״ע והכא במלוה שהיא ברשות בעלים איירי שעדיין לא הוציא ממנה כלום וע״כ היינו משום דהוה סבר דבכה״ג כ״ע מודו דקנה ולפ״ז מקשה שפיר דבמלוה שאינו ברשות בעלים אמאי קנה במכר ומ״ש מקידושי אשה וליכא למימר דגזירת הכתוב היא מקרא דתשומת יד האיכא לאוקמי קרא בדדמי דהיינו במלוה שהיא ברשות בעלים ועושק דקרא נמי איכא לאוקמא בכה״ג בעושק דהלוואה כמ״ש הרמב״ם ז״ל להדיא אף לפי האמת בפ״א מהלכות גזילה עיין שם מה שאין כן למסקנא דשמעתין דקי״ל כחכמים דרשב״א דלא מפלגי כלל בין מלוה שהיא ברשות בעלים או אינה ברשות בעלים ובכל ענין מלוה מיקרי ומדאשכחן במכר דקונה מקרא דתשומת יד ע״כ צ״ל דיש לחלק בין מכר לקידושי אשה כדפרישית כן נ״ל ודוק היטב:
(קונטרס אחרון) דף מו גמרא ותסברא ושוין במכר שזה קנה ואי אמרת מלוה להוצאה ניתנה כו׳ והקשו הקדמונים והאחרונים על הרמב״ם ז״ל שפסק בהל׳ אישות דבאשה אינה מקודשת במלוה ובהלכות מכירה כ׳ דבמכר קנה וא״כ הוא לגמרי נגד סוגית הש״ס וכתבתי ליישב בטוב טעם:
ותוהים: ותסברא [וסבור אתה] שאפשר לומר כן?! אימא סיפא [אמור את סופה] של אותה ברייתא: ושוים במכר שזה קנה, שיכול המלווה לקנות דבר מה מהלווה על ידי שמקנה ללווה את כסף ההלוואה תמורת החפץ. ועתה אי אמרת [אם אומר אתה] שמלוה להוצאה ניתנה, אם כן במאי קני [במה הוא קונה]?! והרי אין כאן דבר שיחול הקנין על ידו! אלא ברור שאין להבין ברייתא זו כמשמעה ואין להוכיח ממנה דבר.
The Gemara questions this suggestion: And how can you understand it that way? Say the latter clause of that same baraita: And they agree with regard to the case of a sale that he acquires it. Although they disagree as to whether one can betroth a woman with a loan he has given her, they agree that a lender can purchase an item from the debtor in exchange for forgiving the money he has lent him. If you say that a loan is given to be spent, with what has he acquired it? There is no money with which to effect an acquisition. No proof can be derived from this baraita, which cannot be understood as stated.
הכל
(12) אָמַר רַב נַחְמָן הוּנָא חַבְרִין מוֹקֵים לַהּ בְּמִילֵּי אוּחְרֵי וְהָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן כְּגוֹן שֶׁאָמַר לַהּ הִתְקַדְּשִׁי לִי בְּמָנֶה וְנִמְצָא מָנֶה חָסֵר דִּינָר מָר סָבַר כְּסִיפָא לַהּ מִילְּתָא לְמִיתְבְּעֵיהּ וּמָר סָבַר לָא כְּסִיפָא לַהּ מִילְּתָא לְמִיתְבְּעֵיהּ.
Rav Naḥman says: Our colleague Rav Huna interprets the baraita as referring to other matters and not as referring to a straightforward case of a loan. And with what are we dealing here? A case where he said to her: Be betrothed to me with one hundred dinars, and it was found to be one hundred dinars less one dinar, the missing dinar is considered to be a loan that he has taken from her. One Sage, who said the woman is not betrothed, holds that the matter is embarrassing for her, preventing her from claiming the final dinar from him, and since he has failed to fulfill his statement she is not betrothed. And one Sage, who said that she is betrothed, holds that the matter is not embarrassing for her and is not preventing her from claiming the final dinar. He is therefore considered to have fulfilled his statement and borrowed one dinar from her, which he will repay in due course, but she is nevertheless betrothed.
Rav Naḥman says: Our colleague Rav Huna interprets the baraita as referring to other matters and not as referring to a straightforward case of a loan. And with what are we dealing here? A case where he said to her: Be betrothed to me with one hundred dinars, and it was found to be one hundred dinars less one dinar, the missing dinar is considered to be a loan that he has taken from her. One Sage, who said the woman is not betrothed, holds that the matter is embarrassing for her, preventing her from claiming the final dinar from him, and since he has failed to fulfill his statement she is not betrothed. And one Sage, who said that she is betrothed, holds that the matter is not embarrassing for her and is not preventing her from claiming the final dinar. He is therefore considered to have fulfilled his statement and borrowed one dinar from her, which he will repay in due course, but she is nevertheless betrothed.
במילי אוחרי – בדבר אחר דהך מלוה לא במלוה שיש לו עליה קאמר אלא שאמר לה התקדשי לי במנה ונמצא מנה חסר דינר ואמר לה הרי הוא עלי מלוה.
כסיפא לה מילתא למיתבעיה – ולא סמכה דעתה הילכך אינה מקודשת.
כסיפא לה מילתא – דדבר מועט הוא דינר ממנה.
התקדשי לי במנה ונתן לה מנה חסר דינר אינה מקודשת דהא לא ניתרצת להתקדש אלא במנה דהדינר שחסר כסיפא לה למיתבעיה.
הכא במאי עסקינן כגון שאמר לה התקדשי לי במנה ונמצא מנה חסר דינר כו׳ גם לזו לא הביא הרי״ף ז״ל בהלכות דס״ל דהלכתא כיש אומרים מדתניא בפ״ק התקדשי לי במנה זה ונמצא מנה חסר דינר אינה מקודשת טעמא דאמר מנה זה הא מנה סתם מקודשת וכבר כתבה להאי מתניתא ועלה סמך ותפס דרך קצרה כמנהגו.
אמר רב נחמן: רב הונא חברין [חבירנו] מוקים לה במילי אוחרי [מעמיד, מסביר, אותה את המחלוקת בדברים אחרים] ולא במקרה פשוט, והכא במאי עסקינן [וכאן במה אנו עוסקים] — במקרה מסויים, כגון שאמר לה ״התקדשי לי במנה״ ונמצא שהיה המנה חסר דינר והרי הוא עליו כמלוה. מר [חכם זה] שאמר: אינה מקודשת סבר: כסיפא [בושה] לה מילתא למיתבעיה [הדבר לתבוע ממנו] את הדינר הנוסף, ונמצא שלא קיים את התנאי, ולא חלו הקידושין. ומר [וחכם זה] סבר: לא כסיפא [בושה] לה מילתא למיתבעיה [הדבר לתבוע אותו], ולכן האיש נחשב כאילו לווה ממנה דינר וישלם אותו במשך הזמן, ולכן היא מקודשת.
Rav Naḥman says: Our colleague Rav Huna interprets the baraita as referring to other matters and not as referring to a straightforward case of a loan. And with what are we dealing here? A case where he said to her: Be betrothed to me with one hundred dinars, and it was found to be one hundred dinars less one dinar, the missing dinar is considered to be a loan that he has taken from her. One Sage, who said the woman is not betrothed, holds that the matter is embarrassing for her, preventing her from claiming the final dinar from him, and since he has failed to fulfill his statement she is not betrothed. And one Sage, who said that she is betrothed, holds that the matter is not embarrassing for her and is not preventing her from claiming the final dinar. He is therefore considered to have fulfilled his statement and borrowed one dinar from her, which he will repay in due course, but she is nevertheless betrothed.
הכל
(13) וְאֶלָּא הָא דְּאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר הִתְקַדְּשִׁי לִי בְּמָנֶה וְנָתַן לָהּ דִּינָר הֲרֵי זוֹ מְקוּדֶּשֶׁת וְיַשְׁלִים לֵימָא כְּתַנָּאֵי אַמְרַהּ לִשְׁמַעְתֵּיהּ אָמְרִי מָנֶה חָסֵר דִּינָר כְּסִיפָא לַהּ מִילְּתָא לְמִיתְבְּעֵיהּ מָנֶה חָסֵר תִּשְׁעִים וָתֵשַׁע לָא כְּסִיפָא לַהּ מִילְּתָא לְמִיתְבְּעֵיהּ.
The Gemara asks: But rather, with regard to that which Rabbi Elazar says: If one said to a woman: Be betrothed to me with one hundred dinars, and he gave her one dinar, she is betrothed and he must later finish giving the full sum; let us say that his statement is parallel to a dispute between tanna’im. The Sages say to distinguish between the cases: Where he gave her one hundred dinars less a dinar, the matter is embarrassing for her, preventing her from claiming the final dinar from him, since he has given her almost the entire sum. But if he gave her one hundred dinars less ninety-nine, the matter is not embarrassing for her and is not preventing her from claiming the rest of the dinars. Therefore, all would agree that she is betrothed in the latter case.
The Gemara asks: But rather, with regard to that which Rabbi Elazar says: If one said to a woman: Be betrothed to me with one hundred dinars, and he gave her one dinar, she is betrothed and he must later finish giving the full sum; let us say that his statement is parallel to a dispute between tanna’im. The Sages say to distinguish between the cases: Where he gave her one hundred dinars less a dinar, the matter is embarrassing for her, preventing her from claiming the final dinar from him, since he has given her almost the entire sum. But if he gave her one hundred dinars less ninety-nine, the matter is not embarrassing for her and is not preventing her from claiming the rest of the dinars. Therefore, all would agree that she is betrothed in the latter case.
מנה חסר דינר כסיפא לה מלתא למתבעיה. וכתב הרמב״ן נר״ו דמסתברא כיש אומרים דבין כך ובין כך מקודשת, והביא ראיה מדתניא בפרק קמא (קידושין ד.) התקדשי לי במנה זה ונמצא מנה חסר דינר אינה מקודשת, אלמא הא במנה סתם אם נמצא מנה חסר דינר מקודשת, ולא אמרינן כסיפא לה מלתא למתבעיה, וסמך לו על מה שלא כתבה לזו רבינו אלפסי, דאלמא לא קיימא לן כחכמים.
ומסתברא כחכמים, והא דתניא התקדשי לי במנה זה ונמצא חסר דינר, לאו דוקא חסר דינר לאשמועינן הא דכותה במנה סתם מקודשת, דעיקרא דברייתא לאשמועינן דבמונה והולך כל שחסר ממנו אינה מקודשת, לא שנא חסר דינר ולא שנא חסר תשעים ותשעה, ואורחא דמילתא נקט בשמונה לה והולך וחסר ממנו דינר, והוא הדין לחסר רובו. ותדע לך דאם אין אתה אומר כן, אלא ברייתא דוקא קתני, אם כן נאמר דדוקא חסר דינר דאיכא תרתי מנה זה וכסיפא לה מלתא למתבעיה, הא חסר רובו דלא כסיפא לה מלתא למתבעיה מקודשת, אלא דעל כרחין ברייתא לאו דוקא, וכיון שכן לא תידוק מינה הא מנה סתם בכי הא, כלומר דאינו חסר אלא דינר מקודשת, אלא הכי דייקינן מינה במנה זה ונמצא חסר אינה מקודשת לעולם, הא במנה סתם ולא נתן לה אלא מקצתו מקודשת, ולעולם בדלא כסיפא לה מלתא למיתבעיה. וכן דעת הראב״ד כמ״ש בפ״ק במקומה.
אמר לה התקדשי במנה ונתן לה מנה חסר דינר אינה מקדשת ואע״פ שבהתקדשי לי במנה ונתן לה דינר פסקנו בפרק ראשון הרי זו מקדשת וישלים מנה חסר דינר כסיפא לה מלתא למתבעיה אבל מנה חסר תשעים ותשעה לא כסיפא לה מילתא למיתבעיה ומכל מקום כיוצא בזו במכר קנה שבמכר לא כסיפא מילתא:
ומקשים: ואלא הא [זו] שאמר ר׳ אלעזר: אמר לאשה ״התקדשי לי במנה״ ונתן לה דינר — הרי זו מקודשת, וישלים אחר כך את החסר, לימא כתנאי אמרה לשמעתיה [האם לומר שבמה שחלקו תנאים אמר את דבריו]? ומשיבים שיש להבדיל בין המקרים, אמרי [אומרים]: במקרה שנתן לה מנה חסר דינר כסיפא [בושה] לה מילתא למיתבעיה [הדבר לתבוע אותו] את הדינר, שהרי נתן לה כמעט את כל הסכום, אבל אם נתן לה מנה חסר תשעים ותשע לא כסיפא [בושה] לה מילתא למיתבעיה [הדבר לתבוע אותו], את ההפרש, שהרי לא נתן לה כמעט ולא כלום ולפיכך היא מקודשת לפי כולם.
The Gemara asks: But rather, with regard to that which Rabbi Elazar says: If one said to a woman: Be betrothed to me with one hundred dinars, and he gave her one dinar, she is betrothed and he must later finish giving the full sum; let us say that his statement is parallel to a dispute between tanna’im. The Sages say to distinguish between the cases: Where he gave her one hundred dinars less a dinar, the matter is embarrassing for her, preventing her from claiming the final dinar from him, since he has given her almost the entire sum. But if he gave her one hundred dinars less ninety-nine, the matter is not embarrassing for her and is not preventing her from claiming the rest of the dinars. Therefore, all would agree that she is betrothed in the latter case.
הכל
(14) מֵיתִיבִי גהָאוֹמֵר לְאִשָּׁה הִתְקַדְּשִׁי לִי בְּפִקָּדוֹן שֶׁיֵּשׁ לִי בְּיָדֵךְ וְהָלְכָה וּמְצָאַתּוּ שֶׁנִּגְנַב אוֹ שֶׁאָבַד אִם נִשְׁתַּיֵּיר הֵימֶנּוּ שָׁוֶה פְּרוּטָה מְקוּדֶּשֶׁת וְאִם לָאו אֵינָהּ מְקוּדֶּשֶׁת וּבְמִלְוָה אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִשְׁתַּיֵּיר הֵימֶנּוּ שָׁוֶה פְּרוּטָה מְקוּדֶּשֶׁת רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי מֵאִיר מִלְוָה
The Gemara raises an objection to the statement of Rav from a baraita: In the case of one who says to a woman: Be betrothed to me with the deposit that I have in your possession, and she went and found that the deposit had been stolen or that it had been lost, if the value of one peruta of it remains she is betrothed with that amount. And if not, she is not betrothed, since there is nothing to effect the betrothal. But if he said to her that he is betrothing her with a loan that he had given her, she is betrothed, even though the value of one peruta of it does not remain. Rabbi Shimon ben Elazar says in the name of Rabbi Meir: A loan
The Gemara raises an objection to the statement of Rav from a baraita: In the case of one who says to a woman: Be betrothed to me with the deposit that I have in your possession, and she went and found that the deposit had been stolen or that it had been lost, if the value of one peruta of it remains she is betrothed with that amount. And if not, she is not betrothed, since there is nothing to effect the betrothal. But if he said to her that he is betrothing her with a loan that he had given her, she is betrothed, even though the value of one peruta of it does not remain. Rabbi Shimon ben Elazar says in the name of Rabbi Meir: A loan
והאומר לאשה התקדשי לי בפקדון שיש לי בידיך והלכה ומצאתו שנגנב או שאבד אם נשתייר בו שוה פרוטה מקודשת ואם לאו אינה מקודשת.
ובמלוה אע״פ שנשתייר שוה פרוטה אינה מקודשת דמלוה להוצאה ניתנה. ואע״ג דהיא בעין, כיון דלאו ברשות דמלוה קיימא דאיבעיא למיהדר לא מצי הדר הילכך אינה מקודשת.
א. דאי בעי. (וכן הרבה בספרנו).
אם נשתייר ממנו שוה פרוטה מקודשת – כתב בהלכות גדולות וכי נשתייר ממנו שוה פרוטה קידושין תופסין בה מעכשיו ופקדון בעי למלויי ניהלה וכדר׳ אליעזר דאמר ר׳ אליעזר האומר לאשה התקדשי לי במנה ונתן לה דינר אחד הרי זה מקודשת וישלים. וקיימא לן הלכה כרבי אליעזר. ואינו נראה לי שלמה רוצה הבעל להשלים לה הפקדון וכי הוא חייב באחריותו או נתחייב ליתן לה כי אם הפקדון ולא דמי לקידשה במנה שנתחייב ליתן לה מנה. והנכון בעיני כגון שגילתה דעתה דניחא לה להתקדש בכל דהו דאי לאו הכי לא הוה מקדשה שהיא סמכה על מנה של פקדון להתקדש ולא נמצא.
התקדשי לי בפקדון שיש לי בידך כו׳ אם נשתייר ממנו שוה פרוטה מקודשת. פירוש שאמר לה סתם בפקדון שיש לי בידך דהכי משמע בכל מה שיש לי עכשיו בידך, ואף היא שלא הקפידה לומר והוא שלא נגנב ושלא נאבד, מסתמא מינח ניחא לה בכל מה שהוא אם מעט ואם הרבה, אבל אם אמר לה בכל מה שהפקדתי בידך, אם נגנב או נאבד מקצתו אינה מקודשת, והכי איתא בירושלמי (פ״ב, ה״א) דגרסינן התם ר׳ אבהו בשם ר׳ יוחנן מתניתין בשאמר לה בפקדון שיש לי בידך, אבל אם אמר לה בכל מה שהפקדתי בידך אינה מקודשת, עד שיהיו כולן קיימין, ונראין הדברים דאפילו אמר לה התקדשי לי במנה שהפקדתי בידך אף על פי שלא אמר לה בכל אותו מנה אינה מקודשת. והרב בעל ההלכות גדולות ז״ל כתב וכי נשתייר ממנו שוה פרוטה קדושין תופסין בה מעכשיו ובפקדון בעי למלויי ניהלה, וכר׳ אלעזר.
היה לו פקדון בידה ואמר לה התקדשי לי בפקדון שיש לי בידך הרי היא מקדשת שהרי פקדון לא נתן להוצאה ואפילו מצאתו שנגנב או שאבד או שהוציאתו כל שנשתייר ממנו שוה פרוטה מקדשת שהרי אינו אומר אלא התקדשי לי בפקדון שיש לי בידך ואף הפרוטה הנשארת פקדון היא מכל מקום פירשו בתלמוד המערב שאם אמר בכל הפקדון שיש לי בידך אינה מקדשת עד שיהו כלן קיימין ואני מסופק אם אמר לה באותו הפקדון שיש לי בידך אם לשון זה משמע כלו או נאמר אף בפרוטה ויראה שלשון זה על כלו נאמר ופקדון זה פירושו שלא קבלה עליו אחריות הא קבלה עליו אחריות דינו כמלוה:
מיתיבי התקדשי לי בפקדון שיש לי בידך והלכה ומצאתו שנגנב או שאבד אם נשתייר ממנו שוה פרוטה מקודשת – פי׳ משום דלישנא דפקדון שיש לי בידך משמע במה שיש מן הפקדון בידה בין רב למעט והיא נתרצה בדבר ומיירי בשאמרה אין דאלו בשתיקה לא סגי דשתיקה דלאחר מתן דמים לאו כלום הוא ואפילו בדשדיך כדכתיבנא בפ״ק אבל כשאמרה אין מקודשת ואינה יכולה לומר סבירה הייתי להתקדש בכל הפקדון ולא נתרציתי בשוה פרוטה מיהו אם אמר לה בכל מה שהפקדתי לך אם אבד ממנו שוה פרוטה אינה מקודשת דהאי לישנא אכוליה פקדון משמע וכן אמרו בירושלמי. מיהו חסרון דפחות משוה פרוטה לא חשיב חסרון ולא קפידא בשום דוכחא.
אלא תריץ הכי ובמלוה אף על פי שנשתייר ממנה כו׳ – ואמרי׳ במאי קמפליגי פירש״י ז״ל דלא בעי׳ למימר במלוה להוצאה ניתנה דא״כ הויא מילתא דרב כתנאי. ולא מיחוור דכיון דאתי דרב כרבנן שפיר אפשר לאו ומה כתנאי ולא למדחק בשנויי אחרינא. אבל הנכון דלישנא דמתני׳ תוקשן דקתני מלוה הרי היא כפקדון ואי במקדש במלוה פליגי למה ליה לרשב״א למיתני הכי לימא אינה מקודשת אלא ודאי דפלוגתייהו במילתא אחריתי ואוקימנא דפליגי במלוה שהיא בעינה ביד הלוה אם היא ברשות בעלים לחזרה דרבנן סברי ברשות לוה קיימא ואין המלוה יכול לקדש בה את האשה ורשב״א סבר מלוה שהיא עדיין בעין ברשות לוה ברשות מלוה קיימא לחזרה כפקדון ויכול לקדש בה את האשה ורב דאמר כרבנן א״נ דרב ד״ה היא וכי פליגי רבנן ורשב״א בשכילה בעין ברשות לוה שלא הוציא ממנה כלום ודרב אחיא כשהוציא ממנה שוה פרוטה דקניא בהכי לד״ה כדרב הונא דאמר בשואל קרדום דביקע בו קנאו.
שם התקדשי לי בפקדון כו׳ אם נשתייר בו ש״פ מקודשת וכתב הרא״ש ז״ל דאיירי שלא ידעה כו׳ סכום הפקדון ודעתה להתקדש בו הן רב או מעט והרשב״א ז״ל בחידושיו כתב שאמר לה התקדשי בכל מה שיש בידך ולולי שאיני כדאי הי׳ נ״ל בלא״ה כיון שנתרצית להתקדש לו דעתה שתתקדש בכל צד קידושין שימצאו באלו הקדושין כדמשמע לקמן גבי שמין את הנייר בלבד שישלים לה אח״כ כל דמי הקידושין שפסק לה מעיקרא ועיין בזה בסמוך:
(קונטרס אחרון) שם התקדשי לי בפקדון אם נשתייר בו ש״פ מקודשת וכתב הרא״ש ז״ל דאיירי דוקא בענין שלא ידעה האשה סכום הפקדון כו׳ והרשב״א ז״ל כתב דאיירי שאמר לה התקדשי בכל מה שיש בידך. וכתבתי דלולי דמסתפינא היה נ״ל דאין צורך לחלק אלא דבכל ענין כיון דנתרצית להתקדש לו דעתה להתקדש בכל צד מיני קדושין שימצאו באלו הקדושין והבאתי ראיה מסוגיא דלקמן דף מ״ח גבי שמין את הנייר וכן כתבתי ג״כ לקמן בשמעתין ע״ב גבי היכי דמי אי דקיבל עליה אחריות היינו מלוה ע״ש ולענ״ד צ״ע לדינא:
רש״י בד״ה אפילו לא נשתייר כו׳ מקודשת בההיא הנאה דמחיל לה גבה עכ״ל. הוכרח לפרש כן משום דכאן לא שייך האי טעמ׳ דלאו להוצאה ניתנה שיהא חייב להעמידה בעיסקא דכיון שלא נשתייר ממנה כלום ונגנב או נאבד מאי אית ליה למיעבד אע״כ דאפ״ה סברי רבנן דמקודשת כיון דמחיל לה גבה ורשב״א סבר בהא כרב וכאביי בפ״ק דאינה מקודשת בהנאת מחילת מלוה אא״כ אמר לה בהדיא התקדשי בהנאת מחילת מלוה אבל במלוה שהיא בעין כ״ע סברי דמקודשת וקשיא אדרב וק״ל:
מיתיבי [מקשים] על דברי רב ממה ששנינו בברייתא: האומר לאשה ״התקדשי לי בפקדון שלי שיש לי בידך״ והלכה ומצאתו שנגנב הפקדון או שאבד, אם נשתייר הימנו (ממנו) שוה פרוטה — מקודשת בשווה הפרוטה שנשתייר, ואם לאו [לא] — אינה מקודשת, שהרי עתה אין כאן דבר שיכול לקדשה בו. ואולם אם אמר לה שמקדשה במלוה שהילווה לה, אף על פי שלא נשתייר הימנו שוה פרוטה — מקודשת. ר׳ שמעון בן אלעזר אומר משום (בשם) ר׳ מאיר: מלוה
The Gemara raises an objection to the statement of Rav from a baraita: In the case of one who says to a woman: Be betrothed to me with the deposit that I have in your possession, and she went and found that the deposit had been stolen or that it had been lost, if the value of one peruta of it remains she is betrothed with that amount. And if not, she is not betrothed, since there is nothing to effect the betrothal. But if he said to her that he is betrothing her with a loan that he had given her, she is betrothed, even though the value of one peruta of it does not remain. Rabbi Shimon ben Elazar says in the name of Rabbi Meir: A loan
הכל
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.
קידושין מז. – מהדורת על־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), עין משפט נר מצוה קידושין מז., ר׳ חננאל קידושין מז. – מהדורת הרב אהרן אייזנבך והרב אברהם ישעיהו שולביץ, בתוך: אהל חייא לזכר הגרח"א צוובנר, בעריכת הרב הלל מן, ירושלים תשס"ו, ברשותם האדיבה (כל הזכויות שמורות), הערוך על סדר הש"ס קידושין מז., רש"י קידושין מז., ראב"ן קידושין מז. – מהדורת הרב דוד דבליצקי, ברשותו האדיבה (כל הזכויות שמורות), על פי כתב יד וולפנביטל ועדי נוסח נוספים, תוספות קידושין מז., תוספות רי"ד קידושין מז., רמב"ן קידושין מז. – מהדורת מכון הרב הרשלר, בעריכת הרב אליהו רפאל הישריק ובאדיבותו (כל הזכויות שמורות), ההדיר: הרב פנחס מרקסון. המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., רשב"א קידושין מז. – מהדורות על־התורה המבוססות על מהדורות הרב מנחם מנדל גרליץ, הוצאת מכון אורייתא (כל הזכויות שמורות), בית הבחירה למאירי קידושין מז. – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: +972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), ריטב"א קידושין מז., מהרש"ל חכמת שלמה קידושין מז., מהרש"א חידושי הלכות קידושין מז., פני יהושע קידושין מז., רשימות שיעורים לגרי"ד קידושין מז. – רשימות שיעורים שנאמרו על ידי הרב יוסף דב הלוי סולוביצ'יק זצ"ל, נערכו על ידי הרב צבי יוסף רייכמן והרב יוסף צבי ברונשטיין, פירוש הרב שטיינזלץ קידושין מז., אסופת מאמרים קידושין מז.
Kiddushin 47a – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Ein Mishpat Ner Mitzvah Kiddushin 47a, R. Chananel Kiddushin 47a, Collected from HeArukh Kiddushin 47a, Rashi Kiddushin 47a, Raavan Kiddushin 47a, Tosafot Kiddushin 47a, Tosefot Rid Kiddushin 47a, Ramban Kiddushin 47a, Rashba Kiddushin 47a, Meiri Kiddushin 47a, Ritva Kiddushin 47a, Maharshal Chokhmat Shelomo Kiddushin 47a, Maharsha Chidushei Halakhot Kiddushin 47a, Penei Yehoshua Kiddushin 47a, Reshimot Shiurim Kiddushin 47a, Steinsaltz Commentary Kiddushin 47a, Collected Articles Kiddushin 47a