×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) דְּאָתוּ לְמֵימַר לְהוּ נִשְׂרְפוּ חִיטֵּכֶם בַּעֲלִיָּיה.
as the sellers will come to say to them: Your wheat was burned in the upper story of my house, and you have lost everything. If a fire breaks out, the sellers will not attempt to save the produce because they already received payment for it and it now belongs to the orphans.
רי״ףרש״יתוספותמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםעודהכל
{בבלי גיטין נב ע״ב} אמר רב אשי אני וארי שבחבורה ומנו רב כהנא חתמינן בשטרא1 דאימיה דזעירי יתמי2 דזבין ארעא לכרגא ולמזוני3 בלא אכרזתא דאמרי נהרדעי לכרגא ולמזוני ולקבורה מזבנינן בלא אכרזתא4.
עמרם צבעא אפטרופא דיתמי הוה אתו קרובים לקמיה דרב נחמן אמרי ליה קא לביש ומיתכסי מדיתמי5 אמר להו כי היכי דלישתמעון6 מיליה הא7 קא אכיל ושאתי ולא אמיד אימור מציאה אשכח והא קא מפסיד אמר להו אייתי לי סהדי דמפסיד ומסלקינן ליה דאמר
רב8 הונא חברין משמיה דרב האי אפטרופא9 דאפסיד מסלקינן ליה איתמר אפטרופא דאפסיד רב הונא אמר10 מסלקינן ליה דבי ר׳ שילא אמרי לא מסלקינן ליה והלכתא מסלקינן ליה וקאמרי רבואתה מגו דמסלקינן ליה משבעינן ליה והאי דאיפסקא11 הלכתא דלא משבעינן ליה הני מילי דלא אישתכח עליה פסידא אבל היכא דאישתכח עליה פסידא מסלקינן ליה ומשבעינן ליה:
אפטרופוס12 שמינהו אבי יתומים [ישבע מינוהו בית דין לא ישבע אבא שאול אומר חילוף הדברים]⁠13: אמר רב חנן בר אמי אמר שמואל הלכה כאבא שאול והני מילי בטענת שמא אבל בטענת בריא משבעינן ליה14 כגון דגדלי יתמי וטעני עליה15 [בטענת]⁠16 בריא וכפר איהו17 כגון דא ודאי משתבע:
1. בשטרא: דפוסים: בשטרי.
2. יתמא: גיב גכב, כ״י נ, דפוס קושטא: ״יתמא״.
3. לכרגא ולמזוני: גיב: ״לאכרגא למזוני״. וכן בסמוך.
4. דאמרי נהרדעי לכרגא ולמזוני ולקבורה מזבנינן בלא אכרזתא: חסר בכ״י נ.
5. ומיתכסי מדיתמי: כ״י נ: ״ומכסי מיתמי״. גיב: ״מנכסיה יתמי״. ספה״ב, דפוסים: ״ומיכסי מדיתמי״.
6. דלישתמעון: כ״י נ: ״דלישתמען״. גכב: ״דלישתמעין״.
7. הא: גיב: ״והא״. כ״י נ: ״הוה״.
8. רב: חסר ב-גכב.
9. אפוטרופא: דפוסים: אפוטרופוס.
10. אמר: כ״י נ: ״אמר רב״.
11. דאיפסקא: גיב: ״דאפסיקא״.
12. אפטרופוס: גיב: ״אפטרופא״.
13. אפטרופוס שמינהו...חילוף הדברים: גיב, גכב, כ״י נ. כ״י בהמ״ל 695 עד: ״יתומים וכו׳⁠ ⁠״. דפוסים עד: ״ישבע וכו׳⁠ ⁠״.
14. ליה: חסר בדפוסים.
15. עליה: כ״י נ: ״ליה״.
16. בטענת: גיב גכב, כ״י נ, דפוסים. כ״י בהמ״ל 695: ״טענת״.
17. איהו: וכן דפוסים, וכן בפסקי ריקנטי (סי׳ תג) בשם רבינו. גיב, גכב, כ״י נ: ״בהו״, וכן ברא״ש וטור (חו״מ סי׳ ר״צ) בשם רבינו.
נשרפו חיטכם בעלייה – שהרי קניתם במעות וכי תימא לא מצו למימר הכי דהא גבי גריעותא דיתמי אמרינן לא יהא כח הדיוט חמור מהקדש לאו מילתא הוא דכיון דלענין חזרה לאו ברשות מוכר הוא לענין דליקה נמי לאו ברשותיה קיימא דהאי דגבי הדיוט מוקמינן לה ברשות מוכר לדליקה היינו טעמא בההיא הנאה דקיימא ברשותיה לחזרה.
דאתו למימר להו נשרפו חיטכם בעלייה – הקשה בקונטרס וכי נשרפו יחזרו בהן כמו בזול וי״ל כיון דברשות יתמי אייקור ומסתברא דברשותם נמי נשרפו וא״ת לעיל דאמר משוך פירי מיתמי אייקר היינו דרב חנילאי והדרי בהו יתמי הא רעה הוא לגבייהו דיאמרו להן הלוקחין נשרפו חיטכם בעלייה וי״ל דנעשים הלוקחים שומרי שכר כיון דיכולים לאוכלם ולעשות בהם כל חפצם כדאמרינן בהאומנין (ב״מ דף פא.) הלוקח כלי מבית האומן לשגרו לבית חמיו ונאנס בהליכה חייב בחזרה פטור מפני שהוא כנושא שכר אלמא בחזרה הוי כנושא שכר דהואיל ונהנה מהנה.
תוס׳ בד״ה דאתו למימר כו׳ מפני שהוא כנושא שכר כו׳ כצ״ל. ונ״ב פירוש ואינו חייב באונסים אלא בגניבה ואבידה וק״ל:
תוספות בד״ה דאתי למימר כו׳ וי״ל דנעשים הלוקחים ש״ש כיון שיכולין לאכלן ולעשות כו׳ עכ״ל וזה שייך לעיל בלוקחים דכל זמן שלא חזרו היתומים יכולין לעשות בהם כל חפצם אבל הכא במוכרים לא שייך למימר הכי דאדרבה כל זמן שלא חזרו אין יכולין לעשות בהם כל חפצם והיו שפיר ברשות היתומין לענין שריפה ועיין בר״ן בזה אך מה שכתבו (ג) לדמות דהלוקחים נעשו ש״ש כההיא דהתם דבחזרה הוה ש״ש לכאורה דאינה דומה דהתם לא הוה אלא ש״ש דלית ליה שום הנאה אלא דכבר נהנה בהליכה כפרש״י שם אבל הכא הלוקחים כיון דיכולים לעשות בהם כל חפצם יתחייבו גם באונס כההיא דמסיק שם בספסירא דאיתניס בחזרה וחייביה רב נחמן דחזרה דידיה הולכה היא דאילו משכח לזבוניה אפילו אבבא דביתיה מי לא מזבין ויש לחלק קצת בין ספסירא ללוקחים דהכא ודו״ק:
תוספות בד״ה דאתו למימר כו׳ וי״ל דנעשו הלוקחין שומרי שכר כו׳ עכ״ל. וכתב מהרש״א ז״ל דאפשר דמה שכתבו שומרי שכר לאו דוקא דמסברא יש לחייבם אפילו באונסין ופקפק בזה ע״ש אמנם בש״ע ח״מ בהגה״ת רמ״א סי׳ קצ״ז כתב להדיא דלא הוי אלא ש״ש. ולענ״ד מוכח כן מסוגית הש״ס בס״פ המפקיד דהיתר שמוש אפילו במעות כגון במפקיד אצל שולחני אפילו הכי סבר רב נחמן דנאנסו לא ומשמע דה״ה לענין קנה במעות וחזר בו ע״ש בתוספות ובלשון הרא״ש וכ״כ להדיא בהגה״ת הרא״ש ואף לפי מה שכתב הרי״ף ז״ל דבחזר בו מוכר חייב באונסי המעות היינו משום דכל כמה דלא קיבל מי שפרע הו״ל כדידיה משא״כ כשחזר בו המוכר לעולם דהלוקח לא הוי אלא כש״ש בההיא הנאה דיכול להשתמש במקחו אבל מ״מ כיון שעדיין לא נשתמש אין לחייבו באונסין כן נ״ל ברור. ואי תיקשי א״כ מאי תירצו התוספות בזה דהוי כש״ש דסוף סוף יאמר לו נשרפו חטיך בעליה הא ליתא דעיקר החששא שחששו חכמים שיאמר נשרפו חטיך בעליה היינו דלא טרח ומציל ומש״ה אוקמוה ברשותיה כי היכי דלטרח ולציל וא״כ ע״כ ביכול להציל איירי וממילא דאפילו ש״ש חייב אם לא הציל דאפי׳ שומר חנם שהיה יכול להציל ברועים ובמקלות ולא הציל חייב אלא דש״ח בחנם וש״ש בשכר כן נ״ל נכון והסמ״ע כתב בסי׳ קצ״ט סק״ט בענין אחר ודבריו לא נ״ל מלשון הגה״ת רמ״א סי׳ קצ״ח סעיף ה׳ ומה שכתבתי נ״ל נכון ודו״ק:
דאתו למימר להו [שיבואו המוכרים לומר להם]: נשרפו חיטכם בעלייה, שאם תארע שריפה לא ישתדלו המוכרים להציל את התבואה, שהרי כבר קיבלו את הכסף עבורה והיא מעתה קניינם של היתומים.
as the sellers will come to say to them: Your wheat was burned in the upper story of my house, and you have lost everything. If a fire breaks out, the sellers will not attempt to save the produce because they already received payment for it and it now belongs to the orphans.
רי״ףרש״יתוספותמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםהכל
 
(2) איָהֲבִי לְהוּ זוּזֵי לְיַתְמֵי אַפֵּירֵי אִיַּיקַּר לֹא יְהֵא כֹּחַ הֶדְיוֹט חָמוּר מֵהֶקְדֵּשׁ זוּל סְבוּר מִינָּה הַיְינוּ דְּרַב חֲנִילַאי בַּר אִידִי.

If buyers gave the orphans money for the purchase of produce, but did not yet physically transfer it into their possession, and afterward the produce increased in value, then one applies the principle that the power of an ordinary person should not be greater than that of the Temple treasury, and therefore the orphans can renege on the sale, as a valid act of acquisition had not yet been performed. If the produce decreased in value, and the orphans wish to uphold the sale, the students understood from here that this is subject to what Rav Ḥanilai bar Idi said, that transactions involving orphans are finalized with the transfer of money, and therefore the orphans should acquire the produce at the lower price.
עין משפט נר מצוהרי״ףראב״ןבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

יהבו זוזי ליתמי אפירי, אייקור לא יהא כח הדיוט וכו׳ וברשות יתמי אייקור, זול סבור מינה היינו דרב חנילאי וברשות לוקח זול.
יהבי זוזי ליתמי אפירי איקור לא יהא כח הדיוט חמור מהם וחוזרים אלא שהם במי שפרע ובהקדש מיהא אינו חוזר דהקדש לאו בר קבולי מי שפרע הוא זול שורת הדין שלא יהא לוקח יכול לחזור אלא שהיא רעה אצלם שלא יהו מוצאים מי שיוציא להם מעות עד שימשוך הפירות אבל בהקדש אינן חוזרין כמו שאמרו פדאו במאתים ולא הספיק למשכו עד שעמד במנה נותן מאתים שאין חוששין דילמא מיצטרכי זוזי לגזבר שאין עניות במקום עשירות נמצא שהיתומים והקדש עיקר קנין או הקנאה שבהם בכסף אלא שעקרוה לפעמים לתועלת היתומים וכן לפעמים לתועלת הקדש על הדרך שביארנו אלא שגדולי המחברים כתבו ביהב גזבר זוזי אפירי וזול או יהבו ליה זוזי אפירי ואיקור שיכול גזבר לחזור כדין יתום הנזכר כאן ויש לו יפוי כח שאינו מקבל מי שפרע:
יהבי להו זוזי ליתמי אפירי [נתנו להם הקונים כסף ליתומים עבור פירות], אם אייקר [התייקרו] הפירות — לא יהא כח הדיוט חמור מהקדש ויכולים היתומים לחזור בהם, כיון שלא היתה משיכה, אם זול [הוזלו] הפירות — סבור מינה [סברו, רצו לומר] היינו [זהו] שאמר רב חנילאי בר אידי שקנין היתומים בכסף, ואין הקונים יכולים לחזור בהם.
If buyers gave the orphans money for the purchase of produce, but did not yet physically transfer it into their possession, and afterward the produce increased in value, then one applies the principle that the power of an ordinary person should not be greater than that of the Temple treasury, and therefore the orphans can renege on the sale, as a valid act of acquisition had not yet been performed. If the produce decreased in value, and the orphans wish to uphold the sale, the students understood from here that this is subject to what Rav Ḥanilai bar Idi said, that transactions involving orphans are finalized with the transfer of money, and therefore the orphans should acquire the produce at the lower price.
עין משפט נר מצוהרי״ףראב״ןבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) אֲמַר לְהוּ רַב שִׁישָׁא בְּרֵיהּ דְּרַב אִידִי בהָא רָעָה הוּא לְדִידְהוּ דְּזִמְנִין דְּמִצְטַרְכִי לְזוּזֵי וְלֵיכָּא דְּיָהֵיב לְהוּ עַד דְּיָהֲבִי לְהוּ פֵּירֵי.

Rav Sheisha, son of Rav Idi, said to them: This would be bad for the orphans were they treated this way, as there may be times that the orphans need money and no one will give it to them before they actually give them the produce. Consequently, it is preferable for them to be treated like other sellers, who finalize their sales only once the merchandise is pulled by the buyers.
עין משפט נר מצוהרי״ףראב״ןפסקי רי״דפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אמר ליה רב (אשי) [ששא] הא רעה הוא לדידהו דזמנין דמצטרכי לזוזי וליכא דיהיב להו.
ההוא דהוה בשבבותיה דר׳ מאיר דהוה מזבין ארעתא וזבין עבדי ולא שבקיה ר׳ מאיר איתחזי ליה בחלמיה אנו להרוס ואתה לבנות ואפ״ה לא אשגח אמר דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין:
אמר להו [להם] רב שישא בריה [בנו] של רב אידי: הא [זו] רעה הוא לדידהו [בשבילם], דזמנין דמצטרכי לזוזי, וליכא דיהיב להו עד דיהבי להו פירי [שפעמים שהם צריכים לכסף ואין, לא יהיה, מי שייתן להם עד שיתנו להם בפועל פירות].
Rav Sheisha, son of Rav Idi, said to them: This would be bad for the orphans were they treated this way, as there may be times that the orphans need money and no one will give it to them before they actually give them the produce. Consequently, it is preferable for them to be treated like other sellers, who finalize their sales only once the merchandise is pulled by the buyers.
עין משפט נר מצוהרי״ףראב״ןפסקי רי״דפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) אָמַר רַב אָשֵׁי אֲנָא וְרַב כָּהֲנָא חָתְמִינַן אַשְּׁטָרָא דְּאִימֵּיהּ דִּזְעֵירָא יַתְמָא דִּמְזַבְּנָא אַרְעָא לִכְרָגָא בְּלָא אַכְרַזְתָּא דְּאָמְרִי נְהַרְדָּעֵי גלִכְרָגָא וְלִמְזוֹנֵי וְלִקְבוּרָה מְזַבְּנִינַן בְּלָא אַכְרַזְתָּא.:

§ Rav Ashi said: Rav Kahana and I signed a deed of sale for the mother of Ze’eira the orphan, who, as the child’s steward, sold land without first making a public announcement in order to pay the head tax [karga]. It was permitted for her to act in this manner due to what the Sages of Neharde’a said: When an orphan’s property is sold, a public announcement of the sale is first made in order to ensure that the seller will receive the highest price. But when the property is sold to raise money for the payment of the head tax, or to provide for sustenance for orphans, or to pay for burial of the deceased, the money is needed immediately, so the property may be sold even without a public announcement.
עין משפט נר מצוהרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יתוספותמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ערך כרג
כרגא(כתובות פז. שם ק גיטין נב: בבא מציעא קח:) תבואה לא יזרענה קיטנית דאמרי נהרדעי לכרגא למזוני ולקבורה מזבינן בלא אכרזתא פי׳ לפרוע אכרגא דעליה למלכא או למזונותיו או למזונות יתומים ואלמנות או לצרכי קבורת מת וכרגא הוא מס הגולגלת היתה למס תרגומו הות לכרגא ספר אחר ולמיתן להון כרגא בתר דנן ורמיה היתה למס תרגומו ורמאי יהון למראתא (א״ב גם בלשון יוני כרגא מין מס היא):
ערך בינא
בינאב(גיטין נב) שזרבינא ובינא ואסא דרא פירוש ערבה:
ערך שף
שףג(בבא מציעא טז) אנא איקום ואשפי (בבא מציעא ע.) מבדקינן גברא דמשפי נכסיה. (בבא בתרא קסח.) לימא ליה בעל תוב שוף לי ואיקום פה פי׳ שוף בשופי כדגרסינן (כתובות כ) והוא שאכלם בעליהן שלש שנים ובשופי (גיטין נב) לא למכור עבדים וליקח שדות דלמא לא משפיין והנה איננו אלי תרגום ירושלמי והא ליתנון שפיין לקיבלי (גיטין עג) א״ל זיל שפי ליה דהא קבילת עלך כל אונסא פי׳ זיל תקנה דניכליה בניחותא (נדה לז) ששפת מן הצער ולא מן הדם פי׳ נחה מן הצער:
א. [קאפף שטייער.]
ב. [וויידע.]
ג. [רוהוג זיין, זיכער שטעללען.]
אכרזתא – שמכריזין שלשים יום קרקע פלוני יוצא לימכר בב״ד.
דמזבנא ארעא – דיתמי לפיוסי כרגא דיתמי וזבנה בלא אכרזתא מפני שגבאי המלך נחוץ.
מזבנינן בלא אכרזתא – לפי שאין פנאי.
לכרגא – פירש בקונטרס לפיוסי כרגא דיתמי כו׳ משמע דלשאר צורכי היתומים בעי הכרזה וקשה דבפ׳ שום היתומים (ערכין דף כב.) כי פריך לרב אסי דאמר אין נזקקין לנכסי יתומין אלא א״כ ריבית כו׳ ממתני׳ דשום היתומין לוקמה לשאר צורכי יתומים בר מבעל חוב לכך נראה דהכא בכרגא ומזונות וקבורה דאשה ובנות.
ולקבורה – הא פשיטא דאין ממתינים לקבור את המת עד דמשלמי יומי הכרזה אלא הא קא משמע לן דאם לוו לצורך קבורה מוכרין בלא הכרזה ופורעין.
בד״ה לכרגא כו׳ דבפרק שום היתומים כי כו׳ לכך נראה דהכא בכרגא כו׳ דאשה ובנות עכ״ל כצ״ל והשתא ליכא לדיוקי דבשאר צרכי אשה ובנות מכריזין אלא דאין נזקקין להן כלל משא״כ לשאר צרכי יתומים דודאי נזקקין אלא דלא בעו הכרזה ולא מתוקמא בהכי מתניתין דקתני מכריזין וק״ל:
א אמר רב אשי: אנא [אני] ורב כהנא חתמינן אשטרא דאימיה [חתמנו על שטר של אימו] של זעירא יתמא [היתום], שהיתה אפוטרופוס שלו, דמזבנא ארעא [שמכרה קרקע] לצורך תשלום כרגא (מס הקרקע) בלא שקדמה לכך אכרזתא [הכרזה]. והותר לה לעשות כן, משום דאמרי נהרדעי כך אמרו חכמי נהרדעא]: לכרגא, ולמזוני [ולמזונות] שמפרנסים את הבנים מנכסי המת, ולקבורה של המת — מזבנינן [מוכרים אנו] את נכסי היתומים בלא אכרזתא [הכרזה]. כי כרגיל נכסי יתומים נמכרים רק אחרי הכרזה פומבית מראש, כדי לקבל את המחיר הגבוה ביותר, ואילו כאן, שיש צורך דחוף במזומנים, התירו למכור אף בלא הכרזה.
§ Rav Ashi said: Rav Kahana and I signed a deed of sale for the mother of Ze’eira the orphan, who, as the child’s steward, sold land without first making a public announcement in order to pay the head tax [karga]. It was permitted for her to act in this manner due to what the Sages of Neharde’a said: When an orphan’s property is sold, a public announcement of the sale is first made in order to ensure that the seller will receive the highest price. But when the property is sold to raise money for the payment of the head tax, or to provide for sustenance for orphans, or to pay for burial of the deceased, the money is needed immediately, so the property may be sold even without a public announcement.
עין משפט נר מצוהרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יתוספותמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) עַמְרָם צַבָּעָא אַפּוֹטְרוֹפָּא דְיַתְמֵי הֲוָה אֲתוֹ קְרוֹבִים לְקַמֵּיהּ דְּרַב נַחְמָן אָמְרִי לֵיהּ קָא לָבֵישׁ וּמִכַּסֵּי מִיַּתְמֵי אֲמַר לְהוּ דכִּי הֵיכִי דְּלִישְׁתַּמְעָן מִילֵּיהּ.

The Gemara relates: Amram the dyer was a steward for orphans, and the orphans’ relatives once came before Rav Naḥman and said to him: He dresses and covers himself with clothing purchased from the property of the orphans. Rav Naḥman said to them: Perhaps he does this in order that his words be heard, meaning that he dresses himself in finery at the orphans’ expense in order to better manage their property, as he will be ignored if he appears to be a poor person.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יראב״ןפסקי רי״דפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אמר להו – רב נחמן.
כי היכי דלשתמען מיליה – וצורך היתומים הוא שיהא נראה כאדם חשוב.
ואפיטרופ׳ דלביש ומכסי משל יתומי לא מסלקינן ליה בהכי, דתקנת יתומים הוא דלישתמען מיליה ואיכא רווחא ליתמי.
וההוא דהוה בשיבבותיה דריב״ל דהוה מזבין ארעתא וזבין תורי ולא אמר ליה ולא מידי דתניא א״ר יוסי מימי לא קראתי לאשתי אשתי ולשורי שורי אלא לאשתי ביתי ולשורי שדי:
מסופר: עמרם צבעא [הצבע] אפוטרופא דיתמי הוה [אפוטרופוס של יתומים היה], אתו [באו] הקרובים של היתומים לקמיה [לפני] רב נחמן, אמרי ליה [אמרו לו]: קא לביש ומכסי מיתמי [הריהו לובש ומתכסה מנכסי היתומים]! אמר להו [להם]: שמא הוא עושה זאת כי היכי דלישתמען מיליה [כדי שיישמעו דבריו] שמתלבש יפה על חשבונם משום שהוא צריך לטפל בנכסיהם, ואם ייראה כאדם עני לא ישימו לב אליו.
The Gemara relates: Amram the dyer was a steward for orphans, and the orphans’ relatives once came before Rav Naḥman and said to him: He dresses and covers himself with clothing purchased from the property of the orphans. Rav Naḥman said to them: Perhaps he does this in order that his words be heard, meaning that he dresses himself in finery at the orphans’ expense in order to better manage their property, as he will be ignored if he appears to be a poor person.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יראב״ןפסקי רי״דפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) קָאָכֵיל וְשָׁתֵי מִדִּידְהוּ וְלָא אמוד אֵימוֹר מְצִיאָה אַשְׁכַּח וְהָא קָא מַפְסֵיד אֲמַר לְהוּ אַיְיתוֹ לִי סָהֲדִי דְּמַפְסֵיד וְאֵיסַלְּקִינֵּיהּ דְּאָמַר רַב הוּנָא חַבְרִין מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב אַפּוֹטְרוֹפּוֹס דְּמַפְסֵיד מְסַלְּקִינַן לֵיהּ דְּאִיתְּמַר אַפּוֹטְרוֹפָּא דְּמַפְסֵיד רַב הוּנָא אָמַר רַב מְסַלְּקִינַן לֵיהּ דְּבֵי רַבִּי שֵׁילָא אָמְרִי לָא מְסַלְּקִינַן לֵיהּ הוְהִלְכְתָא מְסַלְּקִינַן לֵיהּ.:

They said to him: He eats and drinks lavishly from the orphan’s property and is not known to be rich enough to be able to afford such large expenditures from his own money. Rav Naḥman said to them: Say that perhaps he found a lost item, with the help of which he can allow himself to maintain a high standard of living. They said to him: But he is damaging the orphans’ property and thereby causing them financial loss. Rav Naḥman said to them: Bring me witnesses that he is damaging their property and I will remove him from his stewardship, as our colleague Rav Huna said in the name of Rav that in the case of a steward who damages the property of the orphans, the court removes him. As it was stated: With regard to a steward who damages orphans’ property, Rav Huna says that Rav says: The court removes him. In the school of Rabbi Sheila they say: The court does not remove him. The Gemara concludes: And the halakha is that the court removes him.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יראב״ןרמב״ןרשב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ולא אמיד – אינו עשיר לעשות יציאות הללו משלו ומשל יתומים הוא עושה וסתם עשיר אומדים אותו בני אדם זה ככה וזה ככה אבל עני אין אדם אומדו א״נ דלא אמיד לבני אדם שיהא עושרו ראוי ליציאות הללו.
והא קמפסיד – נכסי היתומים שאינו מפרנס הקרקעות כראוי להם וקוצץ אילנות.
ואי אכיל ושתי ולא אמיד לא מסלקינן ליה דאימור מציאה מצא ומיניה אכיל. ואי איכא סהדי דמפסיד מסלקינן ליה.
הא דאמרינן: אימר מציאה אשכח – באפוטרופוס שמינהו אבי יתומיםא, דכיון דאיהו הימניה לא מסלקינן ליה בספיקא, אבל מנוהו ב״ד כיון דאיכא למחשדיה מסלקינן ליהב דבי דינא גברא ומהימן, והאי כיון דסני שמעניה לא חזי להכי, וזה דעת הר״ם הספרדי ז״לג, ודברים נכונים הם.
א. כן הביא הריטב״א וכתב דטעמא דמסתבר הוא, וברשב״א הביא שיטה זו והקשה דאמאי מסלקינן ליה והא אחזוקי אינשי וגנבי לא מחזקינן וכיון שהורידוהו ב״ד למה נסלקו, ונשאר בצ״ע.
ב. נראה שחסר כאן, דהמשך הדברים ״דבי דינא״ אין לו מובן, וברשב״א הגירסא: דבי דינא לא ממני אלא גברא דבדיק ומהימן.
ג. פ״י מנחלות הלכה ז׳.
קא אכיל ושתי מדידהו ולא אמיד דאימור מציאה אשכח. ודוקא באפטרופא שמינהו אבי יתומים האו דתלינן במציאה אבל באפטרופא שמינוהו בית דין כיון דאיכא למיחש ביה מסלקינן ליה דכי דינא לא מוקמי אלא גברא דבדיק ומהימן, והאי כיון דסאני שומעניה לא חזי להכי זו דעת הרמב״ם ז״ל. ולא ירדתי לסוף דעת רבינו ז״ל בזה דבשלמא לכתחלה לא מוקמינה ליה אפטרופא כיון דסני שומעניה אבל מכיון דנחית להו לנכסים, מספיקא אמאי מסלקינן ליה דאחזוקי אינשי בגנבי לא מחזקינן ואי משום דלא אמיד מחזקינן ליה דאכיל מיתמי, אף בשמינהו אבי יתומים נסלקיה דהא אפטרופא דאפסיד אפילו כשמינהו אבי יתומים מסלקינן ליה, אלא אי איכא למיתלי בתרווייהו תלינן, ואי ליכא למיתלי בתרוייהו לא נתלה, ועוד דאם איתא דדוקא בששינהו אבי יתומים, לעולם לא הוה שתיק גמרא מיניה, והוה ליה למימר עמרם צבעא אפטרופוס שמינהו אבי יתומים הוה וכו׳ אלא ודאי מדסתם תלמודא ואמר אפטרופא דיתמי הוה, משמע דכך הדין בכל אפוטרופוס ומן הטעם שאמרנו דכיון שהורידוהו בית דין לנכסים מספיקא כיון דאיכא למיתלי במציאה לא מחזקינן ליה בגנב דאחזוקי אינשי בגנבי לא מחזקינן. וצריך עיון.
אמרו לו: קאכיל ושתי מדידהו, ולא אמוד [הריהו אוכל ושותה משלהם ואינו עשיר מספיק] שיכול להוציא סכומים כאלה משל עצמו! אמר להם: אימור [אמור] אולי מציאה אשכח [מצא], ומשום כך יכול להרשות לעצמו לחיות ברווחה. אמרו לו: והא קא [והרי הוא] מפסיד, שגורם הפסדים לנכסי היתומים! אמר להו [להם] רב נחמן: אייתו [הביאו] לי סהדי [עדים] שהוא מפסיד ואיסלקיניה [ואסלק אותו] מאפוטרופסותו, שכך אמר רב הונא חברין [חברנו] משמיה [משמו] של רב: אפוטרופוס שמפסיד את נכסי היתומים מסלקינן ליה [מסלקים אנו אותו]. דאיתמר [שנאמר]: אפוטרופא [אפוטרופוס] שמפסיד, רב הונא אמר בשם רב: מסלקינן ליה [מסלקים אנו אותו], דבי [החכמים מבית מדרשו] של ר׳ שילא אמרי [אומרים]: לא מסלקינן ליה [אין אנו מסלקים אותו]. ומסכמים: והלכתא [והלכה היא]: מסלקינן ליה [מסלקים אנו אותו].
They said to him: He eats and drinks lavishly from the orphan’s property and is not known to be rich enough to be able to afford such large expenditures from his own money. Rav Naḥman said to them: Say that perhaps he found a lost item, with the help of which he can allow himself to maintain a high standard of living. They said to him: But he is damaging the orphans’ property and thereby causing them financial loss. Rav Naḥman said to them: Bring me witnesses that he is damaging their property and I will remove him from his stewardship, as our colleague Rav Huna said in the name of Rav that in the case of a steward who damages the property of the orphans, the court removes him. As it was stated: With regard to a steward who damages orphans’ property, Rav Huna says that Rav says: The court removes him. In the school of Rabbi Sheila they say: The court does not remove him. The Gemara concludes: And the halakha is that the court removes him.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יראב״ןרמב״ןרשב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(7) אַפּוֹטְרוֹפּוֹס שֶׁמִּינָּהוּ אֲבִי יְתוֹמִים יִשָּׁבַע.: מַאי טַעְמָא אִי לָאו דְּאִית לֵיהּ הֲנָאָה מִינֵּיהּ לָא הֲוָה לֵיהּ אַפּוֹטְרוֹפּוֹס וּמִשּׁוּם שְׁבוּעָה לָא אָתֵי לְאִמְּנוֹעֵי.:

§ The mishna teaches: With regard to a steward who was appointed by the orphans’ father, when he returns all of the property to the orphans upon their reaching adulthood, he takes an oath that he took nothing of theirs for himself. The Gemara explains: What is the reason for this? If the steward had not received some benefit from the father during his life, he would not have agreed to become a steward for his children. And he will not come to avoid becoming a steward merely because of an oath that the court will impose upon him some time in the future
רי״ףרש״יראב״ןרמב״ןבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומשום שבועה – דרמית עליה לבסוף לא ממנע מתחלה שהרי ההנהו זה.
ואפיטרופ׳ שמינהו אבי יתומים לא ישבע מינוהו בית דין ישבע.
משום שבועה אתי לאימנועי – פירוש מתחילהא שלא יהא נעשה אפוטרופוס אבל לאחר מכאן אינו יכול לחזור בו, דתניא בתוספתא בב״בב הני אפוטרופסין עד שלא החזיקו בנכסי יתומים יכולין לחזור בהם, משהחזיקו בנכסי יתומים אין יכולים לחזור בהם, אפוטרופוס שמנהו אבי יתומים וכו׳, ומדקא פליג בסיפא ולא פליג ברישא ש״מ בין שמינהו אבי יתומים בין שמינוהו ב״ד שוין בדבר זה, וכן פרש״י ז״לג אתי לאימנועי מעיקרא מלקבל עליו.
א. וכ״ה ברשב״א בריטב״א ובחי׳ הר״ן.
ב. פ״ח ה״ג.
ג. ד״ה ומשום, וד״ה מלתא.
אפטרופוס שיצא עליו לעז מדינה שהוא מפסיד אין מסלקין אותו בכך ואע״פ שראינוהו אוכל ושותה הרבה ומוציא הוצאות שאין האומד נותן לעשות כן משלו אין גוזרין שמשל יתומים הוא עושה אלא שמא מציאה או יש לו נכסים מאי זה צד וכל שכן בהוצאה שאיפשר שהיא לתועלת היתומים שאף אם נתברר שמן היתומים הוא עושה רשאי הוא בכך כגון אם רצה להדר עצמו בכסות נקיה כי היכי דלישתמען מיליה וכן כיוצא בזה לפי ענין היתומים ומ״מ כל שנתברר שהוא מפסיד מסלקין אותו בלא התראה שמותרה ועומד הוא ודבר זה יש שפירשוהו דוקא במינהו אבי יתומים מאחר שאביהם מינהו אין לנו לסלקו מחשש לעז ואמתלא אבל מנוהו בית דין כל שיצא עליו לעז שיש בו אמתלא מוציאין אותו שאין לבית דין להעמיד אפטרופוס אלא אדם נאמן ומוחזק בכל מדה ואף במינהו אבי יתומים אפי׳ שילם הפסדו מסלקין אותו ר״ל שמחייבין אותו לשלם מה שהפסיד בפשיעה ומסלקין אותו וכן כתבוה ראשונן של גאונים אלא שיש חולקים כמו שיתבאר למטה:
ב שנינו במשנה שאפוטרופוס שמינהו אבי יתומיםישבע. ומסבירים: מאי טעמא [מה טעם] הדבר? — אי לאו דאית ליה [אם לא שהיתה לו], לאפוטרופוס, הנאה מיניה [ממנו], מאביהם בחייו לא הוה ליה [היה נעשה] אפוטרופוס לבניו, ומשום חובת שבועה שיטילו עליו בית דין בעתיד לא אתי לאמנועי [יבוא להימנע] מלהיות אפוטרופוס.
§ The mishna teaches: With regard to a steward who was appointed by the orphans’ father, when he returns all of the property to the orphans upon their reaching adulthood, he takes an oath that he took nothing of theirs for himself. The Gemara explains: What is the reason for this? If the steward had not received some benefit from the father during his life, he would not have agreed to become a steward for his children. And he will not come to avoid becoming a steward merely because of an oath that the court will impose upon him some time in the future
רי״ףרש״יראב״ןרמב״ןבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(8) מִינּוּהוּ ב״דבֵּית דִּין לֹא יִשָּׁבַע.: מִלְּתָא בְּעָלְמָא הוּא דְּעָבֵיד לְבֵי דִינָא וְאִי רָמֵית עֲלֵיהּ שְׁבוּעָה אָתֵי לְאִמְּנוֹעֵי.:

The mishna then teaches: By contrast, if the court appointed him to serve as a steward for them, then he is not required to take such an oath. The Gemara explains: The reason for this is that it is merely a favor that the steward does for the court, as he derives no benefit from accepting the position. And if you also cast an obligation upon him to take an oath, he will come to avoid becoming a steward, and the orphans will suffer a loss, as people will not be willing to administer their affairs.
רי״ףרש״ירשב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מלתא בעלמא הוא דעבד – גבי ב״ד טובת חנם היא שזה עושה לב״ד לקבל דבריהן ולטרוח לפני יתומין ואתי לאמנועי מעיקרא מלקבל עליו.
אי רמית שבועה עליה אתי לאימנועי. כלומר קודם שיחזיק בנכסים וכן פירש רש״י ז״ל. אבל לאחר שהחזיק בנכסים לא כל הימנו ואינו יכול להססלק, וכן מפורש בתוספת⁠[א] בבא בתרא [פרק ח] אפטרופין עד שלא החזיקו בנכסי יתומין יכולין לחזור בהן משהחזיקו בנכסי יתומין אין יכולין לחזור בהן, אפטרופוס שמינהו אבי יתומין ישבע וכו׳, ומדפליג בסופא בין מינהו אבי יתומין למינהו בית דין שמע מיניה דרישא בין כך ובין כך משהחזיקו בנכסי יתומין אין יכולין לחזור בהן.
ג עוד שנינו במשנה: מינוהו בית דיןלא ישבע. וטעמו של דבר: מלתא בעלמא [דבר, טובה, בלבד] הוא דעביד לבי דינא [שעושה לבית הדין], ואי רמית עליה [ואם תטיל עליו] גם חובת שבועה אתי לאמנועי [יבוא להימנע] מלהיות אפוטרופוס ואיש לא ירצה בזה, ונמצאים היתומים ניזוקים.
The mishna then teaches: By contrast, if the court appointed him to serve as a steward for them, then he is not required to take such an oath. The Gemara explains: The reason for this is that it is merely a favor that the steward does for the court, as he derives no benefit from accepting the position. And if you also cast an obligation upon him to take an oath, he will come to avoid becoming a steward, and the orphans will suffer a loss, as people will not be willing to administer their affairs.
רי״ףרש״ירשב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(9) אַבָּא שָׁאוּל אוֹמֵר חִילּוּף הַדְּבָרִים.: מ״טמַאי טַעְמָא מִינּוּהוּ ב״דבֵּית דִּין יִשָּׁבַע בְּהַהִיא הֲנָאָה דְּקָא נָפֵיק עֲלֵיהּ קָלָא דְּאִינִישׁ מְהֵימְנָא הוּא דְּהָא סָמֵיךְ עֲלֵיהּ בֵּי דִינָא מִשּׁוּם שְׁבוּעָה לָא אָתֵי לְאִמְּנוֹעֵי.

The mishna then teaches: Abba Shaul says: The matters are reversed; it is not a steward appointed by the orphans’ father but a steward appointed by the court who takes an oath. The Gemara clarifies Abba Shaul’s opinion: What is the reason that if the court appointed the steward, he takes an oath? Since he derives a certain benefit from his appointment, that publicity is generated about him that he is a trustworthy man, as is demonstrated by the fact that the court relies upon him and appoints him to a position of responsibility, he will not come to avoid becoming a steward merely because of an oath that the court will impose upon him.
רי״ףרשב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אבא שאול אומר חילוף הדברים מינוהו בית דין ישבע מינהו אבי יתומין לא ישבע אמר רב חנן בר אמי אמר שמואל הלכה כאבא שאול. והכי קיימא לן. ואף על גב דתניא רבי אליעזר בן יעקב אומר זה וזה ישבע והלכה כדבריו, הא קיימא לן דאין למדין הלכה לא מפי משנה ולא מפי תלמוד. וכתב הרמב״ן נ״ר דאף לענין תשלומין כן דאפוטרופא שמינהו אבי יתומין אף על פי שפשע פטור מן התשלומין שאם לא כן אתי לאימנועי, והביא ראיה מהא דאמרינן בבבא קמא פרק שור שנגח ד׳ וה׳ (ב״ק לט.) גמרא, שור של חרש שוטה וקטן שנגחו מעמידין להן אפטרופין ומעידין להן בפני אפטרופא ומשוינן ליה מועד דכי הדר נגח משלם מן העליה ואמרינן מעלית דמאן רבי יוחנן אמר מעלית יתומין רבי אסי בן רבי חנינא אמר מעלית אפטרופין ומפרש טעמא התם רבי יוחנן אמר מעלית יתומין דאי אמרת מעלית אפטרופין מימנעי ולא עבדי ואף רבי יוסי בן רבי חנינא מודה דאפטרופין חוזרין ונפרעין מן היתומים לכי גדלי כדאיתא התם. והתם לכאורה בשפשע אפטרופא ולא שמרו קאמר דכיון דאיתמר סתמא משמע דלעולם משתלם מעידית יתומין בין שפשעו בשמירתו בין ששמרוהו שמירה פחותה, ואפטרופוס שמינוהו בית דין הרי הוא כנושא שכר משום דמצוה קא עביד ומשתכר בפרוטה דרב יוסף דהא קיימא לן כותיה. וכיון דליכא למיחש דילמא אתי לאימנועי משום דניחא ליה דנפיק עליה קלא דגברא מהימנא הוא והילכך חייב בגנבה ואבדה ונשבע כשומר שכר. ואם תאמר והלא אפטרופוס של שור המזיק מינוהו בית דין הוא ואפילו הכי אמר רבי יוחנן דאינו משלם דלמא אתי לאימנועי, יש לומר דהתם לא נפיק עליה קלא בהכי דגברא מהימנא הוא דלאו לתקנת היתומין מינוהו אלא לשמור השור שלא יזיק. והכי איתא הכא בירושלמי איתא [בנדפס: אתיא] דרבי יוחנן כרבנין ודרבי יוסי בן רבי חנינא כאבא שאול ומהדרין ואפילו יסבור כאבא שאול בעי הוא בר נש למיתן כמה ומיתקרי מהימנא. פירש דהתם איכא נאמנות ולא אתי לאימנועי משום שבועה אבל הכא ליכא משום נאמנות ואי רמית עליה תשלומין אתי לאימנועי ודרבי יוסי בר רבי חנינא כאבא שאול ואפילו יסבור כרבנין אדם מבריח עצמו מן השבועה ואין אדם מבריח עצמו מן התשלומין, והראב״ד ז״ל תירץ אותה במציעא בשילהי פרק המפקיד דטעמא דהתם דאפטרופוס אינו לא רועה בקר ולא בקרא אלא שמירת נכסים עצמו הוא מקבל עליו אבל שמירת נזקיהן שהן מזיקין לאחרים אינו מקבל עליו מן הסתם כי גנאי הוא לאפטרופוס שיהא בקרא אלא שימסור אותו לבקרא אם ימצאנו. עד כאן. ואי קשיא לך אי משוית ליה שומר שכר משום פרוטה דרב יוסף היכי אמר ליה רבי אבהו לרב תחליפא בר מערבא את אייתית קבא וכיילת ליה, אין ודאי כיילינן ליה פרוטה דרב יוסף, איכא למימר דאי משום פרוטה דרב יוסף קאמר אפילו מינהו אבי יתומין נמי אלא מדקאמר מנוהו בית דין בלחוד שמע מינה דלאו משום פרוטה דרב יוסף קאמר אלא שהוא כנושא שכר משום דמהימן ליה ולהכי הוא דלא מימנע, ורבינו האי גאון ז״ל כתב בספר המקח דאפטרופא דפשע נתחייב באותה פשיעה, והביא ראיה מהא דאמרינן בבבא מציעא פרק המפקיד (בבא מציעא מב:) ההוא אפטרופוס דיתמי דזבן להו תורא ליתמי לא הוה ליה ככי ושיני למיכל ומית אמר רמי בר חמא היכי לדיינוה דייני להאי דינא לימא ליה לאפטרופא זיל שלים לימא [בנדפס: אמר אנא לבקרא מסרתיה דאלמא משום דאית להו בקרא ועלי דידיה רמיא ההיא נטירותא הוא דמיפטר אפטרופא הא לאו [בנדפס: הכי] איהו משלם דכשומר שכר הוא, והרמב״ן נ״ר כתב דההוא דינא לא קאי במסקנא אבל לעולם אפטרופוס שמינהו אבי יתומים פטור אפילו מפשיעה משום דמימנע ולא עביד כיון דליכא הנאה דמהימן, [בנדפס: ור״י ז״ל הידוע בעל התוספות מן המחייבים כדעת הגאון רבינו האי דדחה אותה ראיה של שור חרש שוטה וקטן דשאני התם דאינו נעשה אפטרופא לתועלת היתומין אלא אדרבא לחוב להן ואי אמרת מעלויה דאפטרופא אתי לאמנועי אבל בעלמא דלתועלת היתומים לא אתי לאימנועי משום פשיעתו. ונראין דבריהן דההוא אפטרופא דבפרק המפקיד ראיה גדולה היא דהא דלא קאי ההוא דינא התם לא מהאי טעמא הוא וכדאיתא התם].
ד עוד שנינו במשנה: אבא שאול אומר: חילוף הדברים. ומבררים את דעתו: מאי טעמא [מה טעם] הדבר שאם מינוהו בית דיןישבע?בההיא [באותה] הנאה שיש לו דקא נפיק עליה קלא דאיניש מהימנא [שיוצא עליו קול, שם, שאדם נאמן] הוא, דהא סמיך עליה בי דינא [שהרי סומך עליו בית הדין] ומינה אותו לתפקיד שיש בו אחריות, לכן משום שבועה שמטילים עליו לא אתי לאמנועי [יבוא להימנע] מלקבל את האפוטרופסות.
The mishna then teaches: Abba Shaul says: The matters are reversed; it is not a steward appointed by the orphans’ father but a steward appointed by the court who takes an oath. The Gemara clarifies Abba Shaul’s opinion: What is the reason that if the court appointed the steward, he takes an oath? Since he derives a certain benefit from his appointment, that publicity is generated about him that he is a trustworthy man, as is demonstrated by the fact that the court relies upon him and appoints him to a position of responsibility, he will not come to avoid becoming a steward merely because of an oath that the court will impose upon him.
רי״ףרשב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(10) מִינָּהוּ אֲבִי יְתוֹמִים לֹא יִשָּׁבַע מִילְּתָא בְּעָלְמָא הוּא דְּעָבְדִי לַהֲדָדֵי וְאִי רָמֵית עֲלֵיהּ שְׁבוּעָה אָתֵי לְאִמְּנוֹעֵי אָמַר רַב חָנָן בַּר אַמֵּי אָמַר שְׁמוּאֵל והִלְכְתָא כְּאַבָּא שָׁאוּל.:

By contrast, if the orphans’ father appointed him as a steward, he is not required to take an oath. Why so? It is merely a favor that these people do for each other. And if you cast an additional obligation upon the steward to take an oath, he will come to avoid accepting the position, and the orphans will suffer a loss, as people will not be willing to administer their affairs. Rav Ḥanan bar Ami says that Shmuel says: The halakha is in accordance with the opinion of Abba Shaul.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יתוספותרמב״ןבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי הלכותפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מלתא בעלמא הוא דעבוד להדדי – דברי אהבה וריעות היה ביניהם ולא הנאת ממון כל כך.
הלכה כאבא שאול – אומר ר״ת דכן הלכה אע״ג דקיימא לן (עירובין סב:) דמשנת ראב״י קב ונקי ובברייתא קתני נמי וכן הלכה כדבריו אין למידין הלכה מפי תלמוד וכן מוכיח בהכותב (כתובות דף פה:) דמוקי פלוגתייהו דר״ש ורבנן בפלוגתא דאבא שאול ורבנן ורבי שמעון כאבא שאול ובכולהו לישני דהתם רבי שמעון כהלכתא ואומר רבינו חיים דלא מחייבינן אפוטרופא לישבע אלא דלא עיכב כלום משלהם אבל לא מישתבע שלא פשע דאפי׳ ודאי פשע פטור כדאמרינן בפרק ד׳ וה׳ (ב״ק דף לט.) גבי שור של יתומים שנגח דגבי מעלייתא דיתמי דאי אמרת מעלייתא דאפוטרופא ממנעי ולא עבדי ולר׳ יוסי בר׳ חנינא נמי דאמר מעלייתא דאפוטרופוס חוזרין ונפרעין מיתומין לכי גדלי והרב רבי שלמה בר יוסף מוורדון הביא ראיה דאפשיעה חייב דאמר בהמפקיד (ב״מ דף מב:) גבי תורא דלא הוה ליה ככי ושיני ומת נימא ליה לאפוטרופוס זיל שלים אמר אנא לבקרא מסרתי משמע הא לאו הכי חייב ולא שייך ממנעי ולא עבדי אלא דוקא התם שלא נתמנו כל עיקר אלא כדי שישלמו ולא בשביל ריוח היתומין אלא לתקנתא דשאר אינשי דלא ליתזקי אבל אפוטרופא שנתמנה לצורך היתומים לא ממנע בשביל מה שמשלם כשפשע לכ״ע אי משום דעבד ליה דניחא נפשיה אי משום דנפיק עליה קלא דאיניש מהימנא הוא וגבי שבועה דווקא פליגי ומיהו נראה דודאי אי פשע חייב לשלם לכ״ע אבל כל כמה דלא ידעי׳ אי נאבד כלום אין ראוי להשביעו על דבר זה בלא טענה כדאמרינן בירושלמי דפירקין קאתיא דרבי יוחנן דאמר משל יתומים כרבנן ודרבי יוסי בר׳ חנינא דאמר מעליית אפוטרופא כאבא שאול אתיא דרבי יוחנן כרבנן בתמיה אפילו יסבור כאבא שאול בעי איניש מיתן זוזי בגין דמיתקרי מהימן אבל גבי שור יתומין דלא הועמד אפוטרופא לנאמנות אלא לשמור שלא יגח ודרבי יוסי ברבי חנינא כאבא שאול אפילו יסבור כרבנן אדם מבריח עצמו מן השבועה ואין מבריח עצמו מן התשלומין פי׳ רוצה לשלם כשיפשע ואינו רוצה שישביעוהו בחנם.
הלכה כאבא שאולא – מסתברא לי שאף לענין תשלומין כןב שאפוטרופוס שמינהו אבי יתומים שפשע פטורג אפילו באו עדים, ואין צריך לומר שאינו נשבע, דאי מחייבת ליה לשלומי אתי לאימנועי. וראיה לדבר מדאמרינן בקמא פרק שור שנגח ד׳ וה׳ד מעליית מאן ר׳ יוחנן אמר מעליית יתומים דאי אמרת מעליית אפוטרופסין ממנעי ולא עבדי, והתם בשבפשע קאמר ואפילו הכי פטורה, וקיי״ל כר׳ יוחנן, וכן פסק ר״ח ז״ל. ואפילו ר׳ יוסי בר׳ חנינא דאמר מעליית אפוטרופוס הא מודה שחוזרין ונפרעין מן היתומים לכי גדלי כדמפורש התם בגמ׳, ומשום תקנה נפרעין מעליית אפוטרופ׳ ולא מן הדין, דאע״ג דאיכא למימר התם בשלא פשעו אלא ששמרוהו שמירה פחותהו, כיון דסתמא איתמר משמע דלעולם מעליית יתומים משתלם.
ואפוטרופוס שמנוהו ב״ד הרי הוא כנושא שכר וחייב בגניבה ואבידהז. וראייתי מדקיימא לן כרב יוסף בשומר אבידה,⁠ח והאי נמי מצוה קא עביד ומשתכר בפרוטה דרב יוסף, וכיון דליכא למיחש משום דילמא ממנע ולא עביד ודאי משלם ונשבע. וא״ת, והרי אפוטרופוס של שור המזיק מינוהו ב״ד הואט, וא״ר יוחנן דילמא ממנע ולא עביד משום תשלומין, התם כיון דלאו לתקנת היתומים מינוהו ב״ד דמי לאפוטרופוס שמינהו אבי יתומים.
והכי איתא בירושלמי בהאי פירקאי, אתיא דר׳ יוחנן כרבנן ודר׳ יוסי בר חנינא כאבא שאול, ומהדרינן ואפילו יסבור כאבא שאול בעי הוא בר נש למיתן כמה ומתקרי ומהימן, פי׳ ולפיכך ישבע דלא ממנע, אבל אותו אפוטרופוס של שור אין בו שום נאמנות, ע״כ. ודר׳ יוסי בר׳ חנינא כאבא שאול, ואפילו יסבור כרבנן, אדם מבריח עצמו מן השבועה ואין אדם מבריח עצמו מן התשלומין. והא דאמרינן בפרק המפקידכ נימא ליה לאפוטרופא זיל שלים, אמר לבקרא מסרתיה, ואקשינן מכדי בקרא שומר שכר דיתומים הוא איבעי ליה לעיוני, ולא אקשי׳ אפוטרופא ש״ש הואל, משום דכיון דאית להו בקרא, אע״ג דש״ש הוא לא איבעי ליה לעיוני דההוא נטירותא אבקרא רמיאמ. ומיהו במסקנא לא קאי ההוא דינא בהכי, אבל לעולם אפוטרופוס שמינהו אבי יתומים פטור אפילו משבועה, משום דמימנע ולא עביד כיון דליכא הנאה דמהימן וכדר׳ יוחנן, ודמנוהו ב״ד משלם כש״ש דהואיל ומשום שבועה לא מימנע כ״ש משום תשלומין, כדאיתא בירושלמי לדברי יוסי בר׳ חנינא כנ״ל.
ואי קשיאנ, אי משום פרוטה דרב יוסף הוי ש״ש, היכי אמרינן בגמרא את אייתית קבא וכיילית ליה, לאו קושיא היא, דאי משום פרוטה דרב יוסף קאמר אפילו מנוהו אבי יתומים נמי, מדקאמר מנוהו ב״ד בלחוד ש״מ דמשום פרוטה דרב יוסף לא טרח ומימנע ולא עביד, אלא שהוא כנושא שכר משום דמתקרי מהימן ולהכי הוא דלא מימנע. ורבינו הגאון ז״ל אמר בספר המקחס שאם פשע האפוטרופו׳ נתחייב באותה פשיעה, והביא הא דאמרן ההוא אפוטרופא וכו׳ ולא בירר הדבריםע.
א. וכ״פ ר״ת בתוס׳ ד״ה הלכה, הרי״ף והרמב״ם פי״א מנחלות ה״ה.
ב. בשאלת תשלומי האפוטרופוס נחלקו הראשונים בסוגייתנו ובסוגיא בב״ק. והמחלוקת בשתי נקודות עיקריות, האם אפוטרופוס הפטור משבועה פטור גם מתשלומין, והאם דין זה הוא רק במינהו אבי יתומים אבל במינוהו בי״ד יהא חייב בתשלומין, ועוד נחלקו אם כשחייב לשלם חייב רק בפשיעה או גם בגניבה ואבידה, ויבואר בדברי רבינו להלן.
ג. כן הוא שיטת הריטב״א (וכ״כ הב״י בשם תשובת הרשב״א ח״ב סי׳ רצט), לפטור מן התשלומין ורק במינהו אבי יתומים, ועיקרון זה שפטור מן התשלומין כתבו התוס׳ בסוגיין ד״ה הלכה בשם רבינו חיים וכן בב״ק לט א ד״ה דאי, אלא שלא חילק בין מינהו אבי יתומים למינוהו בי״ד, ואילו רבינו שלמה מוורדון בתוס׳ בסוגיין והרא״ש סי׳ ז׳ ובב״ק פ״ד סי׳ ה׳ ורב האי גאון כתבו דחייב בתשלומין ולא פטרוהו אלא משבועה, ולא חילקו בין מינוהו בי״ד למינהו אבי יתומים. ורבינו תם הובא בר״ן ס״ל דחייב כל אפוטרופוס כנושא שכר.
ד. לט א.
ה. וכן הביא הריטב״א בסוגיין, ובריטב״א החדשים לב״מ מב ב ד״ה ההוא אפוטרופא.
ו. ובריטב״א ב״מ שם הוסיף דוודאי בשלא שמרו אפי׳ שמירה פחותה דהא קי״ל אחד שור תם ואחד שור מועד ששמרו שמירה פחותה פטור.
ז. שיטת רבינו שהאפוטרופוס שחייב לשלם דינו כשומר שכר וחייב בגניבה ואבידה (וכן שיטת ר״ת הובא בר״ן אלא שהוא ס״ל כן גם במינהו אבי יתומים), ואילו ברא״ש בסוגיין משמע דבגניבה ואבידה פטור, וכ״ה במאירי בסוגיין. וכן נפסק בשו״ע חו״מ סי׳ רצ סעיף כ, ולהלן יבואר במה נחלקו אי הוי ש״ש או כש״ח.
ח. ב״ק נו ב. וכן פסקו להלכה הרמב״ם פי״ג מגזילה ה״י והרי״ף בב״ק דמשום פרוטה דרי״ו נהיה ש״ש, ומאידך התוס׳ ב״ק נו ב ד״ה בההיא וכן הטור בסי׳ רסז פסקו כרבה דהוי שומר חנם ודלא כרב יוסף. ובדעת הרא״ש כתב הטור שם דפסק כרבה ואילו הב״י שם הביא מהרא״ש בתשובה שפסק כרב יוסף. ובשו״ע רס״ז סעיף טז פסק המחבר דהוי ש״ש והרמ״א בשם הרא״ש פסק דהוי כשומר חנם.
ט. כן הביא התוס׳ ראיה זו לשיטת רבינו חיים דגם במינוהו בי״ד פטור. ובשאר הראשונים תירצוה כרבינו.
י. הלכה ד׳.
כ. ב״מ מב ב.
ל. הריטב״א הביא מגמ׳ זו ראיה דמינוהו בי״ד חייב כשומר שכר מהא דלולי זה שאמר לבקרא מסרתיה היה חייב, והתם הרי גו״א הוי מהא דהק׳ מכדי בקרא ש״ש וכו׳. והביא שם שיש שדחו הראויה דאיירי התם בפשיעה, ודחה דבריהם.
מ. וברשב״א כתב דרב האי גאון הביא ראיה מסוגיה דב״מ דאפוטרופוס חייב בתשלומין, (ועיין שם שבתחילת דבריו אפוטרופוס שפשע, ובסו״ד כתב דכשומר שכר הוא).
נ. וכן הק׳ בריטב״א וברשב״א ותי׳ כרבינו. ועיין להלן הע׳ 234.
ס. שער נ״ב.
ע. ולענין הלכה עיין בשו״ע חו״מ סי׳ רצ סעיף כ, דאפוטרופוס בין מינהו אבי יתומים ובין מינוהו בי״ד חייב בפשיעה ופטור בגניבה ואבידה, ועיין ש״ך ס״ק כד שתמה שהרי המחבר פסק בסי׳ רסז דהוי ש״ש מפרוטה דרב יוסף, וא״כ בשלמא הרא״ש דס״ל כרבה פסק דחייב רק בפשיעה, אבל המחבר שפסק כרב יוסף היה לו לחייב בגניבה ואבידה. ולפי המבואר ברבינו ובראשונים שהקשו מדברי הגמ׳ בסוגיין את אייתית גבא וכו׳, ותי׳ דבאמת אין הטעם דרב יוסף מספיק לחייבו כש״ש אלא טעם משום דנפיק עליה קלא דמהימן או דמהמנינן ליה, א״כ יש מקום ליישב דמכח גמ׳ זו משמע ליה למחבר דאין כאן דינא דרב יוסף, ועיין ביאור הגר״א ס״ק מא, אלא ייתכן דזה משום דבגמ׳ ס״ל כרבה ולפיכך חייבוהו מטעם אחר, אלא שבדברי רבינו ובשא״ר שבכל הסוגיא הזכיר טעם דמצוה ועביד ומשתכר בפרוטה דרב יוסף משמע דזהו טעם החיוב, אבל צריך לטעם נוסף דמתקרי מהימן כדי דלא יימנע אם נחייבוהו. ובש״ך שם נשאר בצ״ע.
וכתבו הגאונים שמאחר שהפסיד אע״פ שכל שמינהו אבי יתומים אין דינו לישבע משביעין אותו אף בטענת ספק הואיל ואתיליד ביה ריעותא:
המשנה הרביעית והיא גם כן מענין החלק השלישי והוא שאמר אפטרופוס שמינהו אבי יתומים ישבע שמנוהו בית דין לא ישבע אבא שאול אומר חלוף הדברים אמר הר״ם אבא שאול אומר שהאנשים כלם ירצו שימנו אותם בב״ד להתפרסם אמונתם אצל העולם ואפי׳ שישביעו אותם על מה שיפקידו אותם אולם האפטרופוס אשר ימנה אותו אבי היתומים אם יחייבו אותו השבועה ר״ל שיוכלו היתומים להשביעו טענת שמא הנה לא יקבלו זה האפטרופסות ויניחו היתומים והפילו ממנו השבועה מפני תקון העולם:
אמר המאירי אפטרופוס שמינהו אבי יתומים ישבע פי׳ בטענת ספק ופירשו בגמרא הטעם דלא אתי לאמנועי דאי לאו דהוה ליה הנאה מיניה לא הוה משוי ליה אבל מנוהו בית דין לא ישבע בטענת ספק שאין זה אלא כבוד בעלמא ואי משבעת ליה אתי לאימנועי אבא שאול אומר חלוף הדברים מנוהו בית דין ישבע דבההיא הנאה דקא נפיק עליה קלא דאיניש מהימן הוא לא אתי לאימנועי מינהו אבי יתומים לא ישבע דמילתא בעלמא הוא דעבדי אהדדי ואי משבעת ליה אתי לאימנועי והלכה כאבא שאול ומ״מ כל שבטענת בריא משביעין אותו אף במינהו אבי יתומים וכן כתבו הגאונים אלא שגדולי המפרשים כתבו בה דוקא בטענת שתי כסף והודאת שוה פרוטה וגדולי המחברים כתבו שאף בשבועת הספק שבמנוהו בית דין צריך שיחשדום בשיעור זה ומחכמי האחרונים שכל אפטרופוס שהתנה לטול חלק בריוח אף במינהו אבי יתומים נשבע דכיון דאית ליה הנאה לא אתי לאימנועי ומ״מ כל שלא התנה אינו נוטל כלום בריוח שאם כן היאך אמרו בכאן דלית ליה הנאה ואתי לאימנועי וזה שאמרו כאן ואתי לאימנועי פירושו שלא לקבל האפטרופסות אבל אחר שקבלו אינו יכול לסלק עצמו הימנו והוא שאמרו בתוספתא בבבא בתרא אפטרופסין עד שלא החזיקו בנכסי יתומים יכולין לחזור בהם משהחזיקו אין יכולין לחזור בהם ואין בזה חלוק בין מנהו אבי יתומים למינוהו בית דין ולקצת גדולי הדורות ראיתי שכתבו שאף לענין תשלומין מינהו אבי יתומים אם הפסיד אף בפשיעה פטור דאי מחייבת ליה לשלומי אתי לאימנועי והוא שאמרו ברביעי של קמא בשור מועד של יתומים שהזיק מעליית מי משלם ר׳ יוחנן אמר מעליית יתומים דאי אמרת מעליית אפטרופסין מימנעי ולא עבדי ואפי׳ בפשעי ור׳ יוסי ב״ר חנינא אמר מעליית האפטרופסין אלא שמ״מ כי גדלי יתמי נפרעין מהם וזו ודאי בפשיעה הוא שהיה לו לשערו ואפי׳ הכי פטור ומנוהו בית דין משלמין אף בגניבה ואבדה מפני שהוא כנושא שכר בההיא הניתא דנפיק עליה קלא ואע״ג דלאו שכר ממש הוא מ״מ כנושא שכר הוא ולא גרע מפרוטה דרב יוסף ועוד דהכא נמי מצוה קא עביד ושמא תאמר והרי אפטרופוס של שור מנוהו בית דין הוא מ״מ הואיל ולא לתקנת יתומים הוא כמנהו אבי יתומים דמי:
ומ״מ נראין הדברים שבפשיעה אף מינהו אבי יתומים חייב וזו של שור אינה ראיה שאין מדמין מה שאין שם אלא פשיעת שמירה מעולה למה שיש שם פשיעת היזק וכך נראה שאף מנוהו בית דין פטור מגניבה ואבדה שהרי כשאמרו בכאן מפני שהוא נושא שכר אמר ליה את אייתת קבא וכיילת ליה ותירצה אימא כנושא שכר כלומר לענין שבועה דלא אתי לאימנועי ומתוך כך ישבע הא לענין תשלומין לא אלא אם כן בפשיעה ומ״מ אם התנו לו שכר נראין דבריהם:
זהו ביאור המשנה ופסק שלה ולא נתחדש עליה בגמרא דבר שלא ביארנוהו:
המשנה החמשית והכונה בה בביאור החלק הרביעי והוא שאמר המטמא והמדמע והמנסך שוגג פטור מזיד חייב והכהנים שפגלו במקדש מזידים חייבים אמר הר״ם אמר מנסך אפשר זה על אחד משני פנים אחד מהם שיערב יין נסך ביין של חבירו אשר יאסור הכל כמו שביארנו בפרק האחרון והאופן השני שינסכהו לע״ז ויודע שהוא יאסור זה היין בזה הנסוך עד שיהיה מזיק בהיזק אבל אינו יודע שהוא יחייבהו סקילה בנסוך לע״ז לפי שאם היה מזיד בזה גם כן יודע שהוא חייב סקילה הנה לא יחייבהו ממון לפי שהעקר אין אדם מת ומשלם כמו שבארנו בשלישי מכתובות וכהנים שפגלו במקדש הוא שיפסיד הכהן הייחוד בעת שחיטת הקרבן או הזאת דמו והדומה לו ויכוין בזה שיאכל ממנו או יקריבהו חוץ לזמנו זאת השחיטה תפסיד הזבח על הבעלים והנה יתבארו אלו הענינים בשני ממסכת זבחים והדין יהיה מתחייב שיהיו אלו כלם פטורין בין בשוגג בין במזיד לפי שהיזק שאינו ניכר לא שמיה היזק ואמנם אמרנו מזיד חייב מפני תקון העולם כדי שלא יהא כל אחד הולך ומטמא טהרותיו של חבירו והלכה כאבא שאול ומן המבואר שאמרו הנה חייב רצה בו בתשלום מה שפגלו:
אמר המאירי המטמא ר״ל שטימא טהרותיו של חברו כגון תרומה שמפסידה לגמרי דהא לשריפה קיימא או שהיה אוכל חלין בטהרה וטמאם ואע״פ שאין כאן הפסד גמור חייבוהו מיהא כמה שהפסידו בנכוי ערכו מצד שעבר שהרי אסור לגרום טומאה לחלין בארץ ישראל והמדמע ר״ל חלין בתרומה והוא צריך למכרם בזול והמנסך הן שעירב יין נסך ביינו של חברו הן שנסכו לע״ז ובדרך שאין חייב מיתה בנסוכו כגון שאינו יודע שהמנסך במיתה שאלו כן אין אדם מת ומשלם או שאין מיתה ותשלומין באין כאחד דמדאגבהיה קנייה מתחייב בנפשו לא הוי עד דנסכיה ואמר בשלשתם שבשוגג פטור כגון במטמא שסבור שמותר לטמא ובמדמע שסבור שאין הפסד בדמוע ובמנסך אם במערב כגון שאינו יודע שהוא יין נסך ובמנסך ממש שסבור שאין היין אסור בכך ובמנסך ממש מיהא יש מפרשים דוקא בשיש לו שותפות בו שאם לא כן אין אדם אוסר דבר שאינו שלו וכן כתבוה גדולי המחברים ובמזיד חייב ופירשו בגמרא לדעת ר׳ יוחנן שהלכה כמותו שאף במזיד אינו חייב מן הדין שכל היזק שאינו נכר לא שמיה היזק כמו שביארנו בפרק השולח אלא שחייבוהו מתורת קנס שלא יהא כל אחד ואחד הולך ומטמא טהרותיו של חברו ואומר פטור אני ומה שאמרו בסנהדרין (ל״ג:) בטימא את הטהור שאף בשוגג חייב וכגון דנגע בהו שרץ אף זה תורת קנס שלא יהא הדיין נמהר בהוראותיו להפסיד לחברו ומאחר שכלם מתורת קנס יש אומרין שאין דנין אותו בבבל אלא שיש חולקים לומר שאין זה כשאר קנסות הואיל ואינו משלם אלא כפי מה שהזיק ומגבין אותו בבבל וכן הדין כדי שלא לפתוח דלת לנזקין:
הכהנים שפגלו במקדש והוא שחישב בשעת שחיטת הקרבן שיאכל ממנו חוץ לזמנו אם בשוגג כגון שהיה חטאת והוא סבור שהוא שלמים וחישב עליו לשני ימים ולילה אחד הבעלים חייבים להביא אחרת שפגולן פגול הוא אף בשוגג שמאחר שהכהנים שלוחי דרחמנא נינהו התורה הפקיע את הקרבן מרשות בעלים לרשותם עד שהפגול תלוי במחשבת העובד ולא במחשבת בעל הקרבן ומ״מ פטורין מלשלם ואם במזיד חייבין מתורת קנס כמו שביארנו ואפי׳ היתה נדבה שאינו צריך להביא אחרת מ״מ רוצה הוא להביא דורון ומשלם:
משנה העיד ר׳ יוחנן בן גודגדא על החרשת שהשיאה אביה שהיא יוצאת בגט ועל קטנה בת ישראל שנשאת לכהן שהיא אוכלת בתרומה ואם מתה בעלה יורשה ועל המריש הגזול שבנאוהו בבירה שיתן את דמיו ועל החטאת הגזולה שלא נודעה לרבים שהיא מכפרת מפני תקון המזבח אמר הר״ם פי׳ מריש קורה ועל זה הדין הקש בכל דבר נגזל כאשר עשה בה הגזלן מעשה אי אפשר הסרתו אלא בהפסד רב הנה וישיב דמי זה הדבר אשר גזל וזה אמנם נעשה מפני תקנת השבים שלא יקשה עליהם דרך התשובה ואלו העדויות כלם אמתיים:
אמר המאירי העיד ר׳ יוחנן בן גודגדא על חרשת שהשיאה אביה ר״ל שקבל קדושין בשבילה בעודה קטנה והשיאה שנמצאת אשת איש גמורה שאעפ״כ יוצאה בגט אע״פ שאינה בת דעת שמאחר שבעל כרחה מתגרשת אין אנו צריכים לדעתה ומ״מ בשוטה גמורה הוא שאינה מגורשת משום משלחה וחוזרת אבל זו משלחה ואינה חוזרת היא ומתוך כך מתגרשת על ידי עצמה ואין צריך לומר אם השיאה היא את עצמה או השיאוה אמה ואחיה שהרי ברמיזה כנס ברמיזה יוציא:
ועל קטנה בת ישראל ר״ל שנשאת לכהן וכן שהשיאוה אמה ואחיה שאין נשואיה מן התורה ושיכולה למאן ואעפ״כ כל שלא מיאנה אוכלת בתרומה וכן שאם מתה בעלה יורשה:
ועל מריש ר״ל קורה גדולה שנותנין עליה ראשי הקורות שתחת התקרה שגזלו ובנאו בבירה אע״פ שלא נתיאשו הבעלים ושלא נשתנה כגון שגזלו משופה שיטול את דמיו הואיל ואי אפשר להחזירו אלא בהפסד גדול מפני תקנת השבים שאם אתה מצריכו לקעקע את הבירה אף הוא מושך ידו ועומד במרדו:
ועל חטאת גזולה שלא נודעת לרבים ר״ל שלא נתפרסם לרבים שהיא גזולה שהיא מכפרת הואיל ונתיאשו הבעלים ולא יצטרך להביא אחרת ופירשו בגמרא שמן התורה לא היתה מכפרת דיאוש כדי לא קני והרי אין כאן שום שנוי שיצטרף עמו שהרי קדושה היתה בשעת שגזלה אלא שחכמים שבידם להפקיר ממון אחרים כמו שאמרו הפקר בית דין הפקר הפקירוה להיות כשלו בשלא נודעה לרבים מפני שלא יהו כהנים עצבים על שאכלו חלין בעזרה שהרי חטאת יש בה אכילת כהנים עד שמתוך עצבותם יהא מזבח בטל וזהו תקון המזבח הנזכר כאן ופירשו על זו בתלמוד המערב כמה רבים שלשה הא כל שנודעה לרבים אינה מכפרת אף מדברי סופרים ויש פוסקים שמן התורה מכפרת אחר יאוש אפי׳ נודעה לרבים וחכמים גזרו שלא לכפר שלא יאמרו מזבח אוכל גזילות וכן כתבוה גדולי המחברים:
זהו ביאור המשנה וכלה על הדרך שביארנו הלכה פסוקה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:
בד״ה הלכה כאבא שאול כו׳ אבל כל כמה דלא ידע ינן אי נאבד כלום אין ראוי להשביעו כו׳ כדאמרינן בירושלמי כו׳ עכ״ל משמע מדבריהם דלכ״ע אמרו כן אבל אינה מבוררת לן אי מהא דאמר אדם מבריח עצמו מן השבועה כו׳ היינו אליבא דרבנן אבל אבא שאול הא ס״ל דישבע ואין אדם מבריח עצמו מן השבועה ונראה שדקדקו כן אף לאבא שאול מדקאמר אליביה אפילו יסבור כאבא שאול בעי איניש למיתן זוזי בגין כו׳ והכי הל״ל בעי איניש לישבע בגין כו׳ אלא דע״כ (ד) דלא מיירי אלא בטענת ודאי ובעי איניש למיתן זוזי ולא לישבע אם ישביעוהו אבל כל כמה דלא ידעינן אם נאבד סבר נמי דאין אדם רוצה שישביעוהו על כך בחנם ולא פליגי אלא בטענת ודאי אם אדם ימנע עצמו מפני השבועה או לא וצ״ע ודו״ק:
בד״ה הלכה כאבא שאול כו׳ והרב רבי שמעון מוורדין הביא ראיה דאפשיע׳ חייב דאמר בהמפקיד כו׳ עכ״ל. ונראה מסתימת דבריהם דכל אפוטרופוס חייב בפשיעה ל״ש מינוהו ב״ד ל״ש מינוהו אביהן וכ״כ התוספות להדיא בפרק שור שנגח ד׳ וה׳ ע״ש אבל הרמב״ן ז״ל כתב דאפוטרופוס שמינהו אבי יתומים פטור אבל מינוהו ב״ד חייב אפילו בגניבה ואבידה משום פרוטה דרב יוסף ועל אותה הראיה דפרק המפקיד כתב דלא קיימא הכי במסקנא וכתב הרשב״א בחידושיו דודאי חייב דראיה מהמפקיד ראיה גדולה היא ואע״ג דלא קיימא האי דינא היינו מטעמא אחרינא ולאו מהאי טעמא עיין כל זה בחידושי הרשב״א ז״ל באריכות. ולענ״ד נראה ליישב דברי הרמב״ן ז״ל דהכי קאמר כיון דמסקינן התם דגופא דעובדא לאו הכי הוי דליכא פסידא דיתמי דאשכחו למרא דתורא אלא מרא דתורא הוא דקא טעין וא״כ הא דקאמר רמי ב״ח מעיקרא נימא ליה לאפוטרופוס זיל שלים לא אסיק אדעתיה כלל דלישלם ליתמי אלא דאפוטרופוס לישלם למרא דתורא וא״כ אין משם ראיה כלל ואי משום דסתמא דתלמודא מקשה מכדי בקרא ש״ש דיתמי הוא איבעי ליה לעיוני וקס״ד דאתשלומים דיתמי קאי ואפ״ה לא קשיא ליה אלא אבקרא ולא קשיא ליה הא דקאמר נימא לאפוטרופוס זיל שלים זו אינה קושיא דודאי ניחא ליה טפי להקשות על עיקר הדין שפטר את הבקרא שלא כדין מלהקשות אאפוטרופיא דבלא״ה פטרי׳ ועוד דמזה לא היה יכול להקשות בפשיטות שמא סבר רמי ב״ח דאפוטרופוס חייב בפשיעה ועוד דבלא״ה לא הוי מצי לאקשויי אההיא דא״ל נימא לאפוטרופוס זיל שלים כיון דלשיטת הרמב״ן ז״ל במינוהו ב״ד חייב וא״כ דלמא התם נמי מינוהו ב״ד הוי ומה שהקשה הש״ך ז״ל בח״מ סי׳ ר״צ על הרמב״ן ז״ל אמאי לא מוקי לקושט׳ דמילתא ההיא דהמפקיד במינוהו ב״ד ולענ״ד לאו קושיא היא דלקושטא דמילתא אי הוי מפרש הרמב״ן ז״ל ההוא דנימא לאפוטרופוס זיל שלים דלגבי יתמי איירי כדקס״ד מעיקרא א״כ ודאי לא הוי מצי לאוקמי במינוהו ב״ד דא״כ מאי קאמר לפטור האפוטרופוס משום דאמר אנא לבקרא מסרתי׳ דהא לשיטת הרמב״ן ז״ל מינוהו ב״ד הוי ש״ש ואיבעי ליה לעיוני כדאמרינן לענין הבקרא ואף דאפשר לחלק מ״מ המעיין היטב שם בלשון הרא״ש ז״ל יראה דטענה זו דאנא לבקרא מסרתי׳ לאו טענה מעלייתא היא אלא לענין דלא הוי פשיעה כיון דבקרא ש״ש הוא ואפוטרופוס שומר חנם וכיון דסוף סוף לא שייך להקשות אלא מהאי סברא דאיבעי ליה לעיוני מש״ה ניחא לתלמודא להקשות אבקרא כן נ״ל ליישב שיטת הרמב״ן ז״ל. אבל התוס׳ לא נחתו לחלק לענין פשיעה בין מינוהו ב״ד או אביהן ומייתו ראיה מהמפקיד לפי סברת המקשה וכדפרישית ודו״ק:
ולעומת זאת, אם מינהו אבי יתומיםלא ישבע, ומדוע? — מילתא בעלמא הוא דעבדי להדדי [דבר של טובה בלבד הוא שעושים האנשים זה לזה], ואי רמית עליה [ואם תטיל עליו] שבועה אתי לאמנועי [יבוא להימנע] מלקבל עליו את האפוטרופסות. אמר רב חנן בר אמי אמר שמואל: הלכתא [הלכה] כאבא שאול.
By contrast, if the orphans’ father appointed him as a steward, he is not required to take an oath. Why so? It is merely a favor that these people do for each other. And if you cast an additional obligation upon the steward to take an oath, he will come to avoid accepting the position, and the orphans will suffer a loss, as people will not be willing to administer their affairs. Rav Ḥanan bar Ami says that Shmuel says: The halakha is in accordance with the opinion of Abba Shaul.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יתוספותרמב״ןבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי הלכותפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(11) תַּנְיָא רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר זֶה וָזֶה יִשָּׁבַע וַהֲלָכָה כִּדְבָרָיו.

It is taught in a baraita that Rabbi Eliezer ben Ya’akov says: Both this one, a steward appointed by the father, and that one, a court-appointed steward, take an oath, and the halakha is in accordance with his statement.
רי״ףפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

תניא [שנויה ברייתא], ר׳ אליעזר בן יעקב אומר: זה וזה ישבע, כלומר, גם אפוטרופוס שמינוהו בית דין וגם זה שמינהו האב ישבעו, והלכה כדבריו.
It is taught in a baraita that Rabbi Eliezer ben Ya’akov says: Both this one, a steward appointed by the father, and that one, a court-appointed steward, take an oath, and the halakha is in accordance with his statement.
רי״ףפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(12) תָּנֵי רַב תַּחְלִיפָא בַּר מַעְרְבָא קַמֵּיהּ דר׳דְּרַבִּי אֲבָהוּ אַפּוֹטְרוֹפּוֹס שֶׁמִּינָּהוּ אֲבִי יְתוֹמִים יִשָּׁבַע מִפְּנֵי שֶׁהוּא נוֹשֵׂא שָׂכָר אֲמַר לֵיהּ אַתְּ אַיְיתֵת קַבָּא וְכָיְילַתְּ לֵיהּ אֶלָּא אֵימָא מִפְּנֵי שֶׁהוּא כְּנוֹשֵׂא שָׂכָר.:

Rav Taḥalifa, from the West, Eretz Yisrael, taught a baraita before Rabbi Abbahu: In the case of a steward who was appointed to that position by the father of the orphans, he takes an oath when the orphans reach adulthood and he returns the property to them, because he receives payment, i.e., he derives a certain benefit from managing the orphans’ property. Rabbi Abbahu said to him: Did you bring a kav and measure how much the steward earns from his efforts? Rather, say that he takes an oath because it is as if he received payment. Presumably he agreed to serve as the orphans’ steward because of a benefit that he derived from their father during his lifetime, and consequently it is as if he received payment for accepting the stewardship.
רי״ףפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

תני [שנה] רב תחליפא בר מערבא קמיה [לפני] ר׳ אבהו: אפוטרופוס שמינהו אבי יתומיםישבע, מפני שהוא נושא שכר, מפני שתוך כדי התעסקותו בנכסיהם, יש לו רווח מסויים. אמר ליה [לו]: את אייתת קבא וכיילת ליה [אתה הבאת קב של מידה ומדדת אותו] כמה הרוויח בכך? אלא אימא [אמור]: מפני שהוא כנושא שכר, שמן הסתם עושה זאת בגלל הנאה שנהנה מאביהם בעבר, ונמצא שהיה לו שכר על אפוטרופסותו, ולכן צריך להישבע.
Rav Taḥalifa, from the West, Eretz Yisrael, taught a baraita before Rabbi Abbahu: In the case of a steward who was appointed to that position by the father of the orphans, he takes an oath when the orphans reach adulthood and he returns the property to them, because he receives payment, i.e., he derives a certain benefit from managing the orphans’ property. Rabbi Abbahu said to him: Did you bring a kav and measure how much the steward earns from his efforts? Rather, say that he takes an oath because it is as if he received payment. Presumably he agreed to serve as the orphans’ steward because of a benefit that he derived from their father during his lifetime, and consequently it is as if he received payment for accepting the stewardship.
רי״ףפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(13) מתני׳מַתְנִיתִין: זהַמְטַמֵּא וְהַמְדַמֵּעַ וְהַמְנַסֵּךְ בְּשׁוֹגֵג פָּטוּר בְּמֵזִיד חַיָּיב.:

MISHNA: With regard to one who renders another’s food ritually impure, or one who mixes teruma with another’s non-sacred produce, or one who pours another’s wine as a libation before an idol, in each of these cases causing the other a monetary loss, if he acted unintentionally, he is exempt from paying for the damage. If he acted intentionally, he is liable to pay.
קישוריםעין משפט נר מצוהרי״ףרש״יפסקי רי״דבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מתני׳ המטמא – טהרותיו של חברו כגון תרומה.
והמדמע – תרומה בחולין של חברו ומפסידו שאוסרו לזרים וצריך למוכרו לכהנים בזול.
והמנסך – יין חברו בגמרא מפרש לה.
בשוגג פטור כו׳ – בגמרא אמר טעמא.
פטור – מתשלומין.
הנהו יתמי דהוו סמיכי גבי ההוא סבתא הויא להו תורתא שקילא זבינתא ניהלייהו אתו קרובים לקמיה דר׳ נחמן אמרו ליה מאי עבידתה דמזבנא פי׳ מי מינה אותה אפוטרופא עליהן אמר להו יתומים שסמכו אצל ב״ה תנן והא אייקר ברשותא דלוקח אייקר והא לא נקיטי יתמי דמי אמר להו א״כ היינו דרב ניהלאי בר אידי דאמר רב ניהלאי בר אידי אמר שמואל נכסי יתומים הרי הן כהקדש ולא מיקנו אלא בכספא:
משוך פירי מיתמי אייקר היינו דרב ניהלאי זול לא יהא כח הדיוט חמור מכח הקדש פי׳ ואין הלוקח יכול לחזור בו כיון שמשך:
אימשיכו להו פירי ליתמי אייקר לא יהא כח הדיוט חמור מכח הקדש ואין המוכר יכול לחזור בו. זול כסבור למימר היינו דרב ניהלאי פי׳ והיתומים יכולין לחזור בהן אמר להו רב ששת הא רעה היא להן דזימנין דמיצרכי פירי וליכא דיהיב להו בהקפה עד דפרע זוזי יהיב זוזי דיתמי אפירי זול לא יהא כח הדיוט חמור מכח הקדש ויכולין היתומים לחזור בהן אייקור סבור מינה היינו דרב ניהלאי ואין המוכר יכול לחזור בו אמר להו רב שישא בריה דרב אידי רעה היא לדידהו דאתו למימר להו נשרפו חיטין בעלייה ולא יטרח להצילם אבל אם נאמר שהמוכר יכול לחזור בו אם ירצה מפני שלא משכו יטרח ויצילם כי הוא סבור להרויח בהן יהבו להו זוזי ליתמי אייקור לא יהא כח הדיוט חמור מכח הקדש ויכולים לחזור בהן זול סבור מינה היינו דרב ניהלאי אמר להו רב שישא בריה דרב אידי הא רעה לדידהו דזמנין דמצרכי להו זוזי לפירי וליכא דיהיב להו נמצא עכשיו שדין היתומים שוה לשאר בני אדם בכל דבר חוץ כשמשכו אחרים מהן והוקירו אמר רב אשי אני וארי שבחבורה ומנו רב כהנא חתמינן אשטרא דאימיה דזעירי יתמא דזבנא ארעא לכרגא ולמזוני בלא אכרזתא דאמרי נהרדעי לכרגא ולמזוני ולקבורה מזבנינן בלא אכרזתא:
עמרם צבעא אפוטרופא דיתמי הוה אתו קרובים לקמיה דרב נחמן אמרו ליה לביש ומכסי מיתמי אמר להו כי היכי דלישתמען מיליה קאכיל ושתי ולא אמוד אימור מציאה אשכח וכגון שמינהו אבי יתומים שכיון הוא שהאמינו עליהן אין כח לב״ד לסלקו קא מפסיד שאינו מתעסק בהן כראוי והקרקעות נפסדות אמר להו אייתו לי סהדי ואסלקיה דאמר רב הונא חברין משמיה דרב אפוטרופא דמפסיד מסלקי׳ ליה והלכתא כותיה ואמרי רבוותא מיגו דמסלקי׳ ליה משביעים ליה והאי דאפסקא הלכתא דלא משביעין ליה ה״מ היכא דלא אישתכח עליה פסידא אבל היכא דאישתכח עליה פסידא מסלקי׳ ליה ומשבעינן ליה. אפוטרופוס שמינה אבי יתומים ישבע מ״ט דאי לאו דאית ליה הנאה מיניה לא הוה ליה אפוטרופא ומשום שבועה לא אתי לאימנועי מינוהו ב״ד לא ישבע מ״ט מילתא בעלמא הוא דעביד לבי דינא ואי רמית עליה שבועה אתי לאימנועי אבא שאול אומר חילוף הדברים מינוהו ב״ד ישבע מ״ט בההוא הנאה דקנפיק (מיניה עליה קלא דאיניש מהימן הוא וסמכי עליה בי דינא משום שבועה לא אתי לאימנועי מינהו אבי יתומים לא ישבע מילתא בעלמא הוא דעבדי אינשי אהדדי ואי רמית עליה שבועה אתי לאימנועי אמר רב חנן בר אמי אמר שמואל הלכה כאבא שאול תניא ר׳ אליעזר ב״י אומר זה וזה ישבע והלכה כדבריו אע״ג דק״ל משנת ר׳ אליעזר ב״י קב ונקי והלכה כמותו בכל מקום ה״מ היכי דלא פסקי אמוראי הלכתא אבל הכא כיון דפסק שמואל הלכה כאבא שאול כשמואל עבדי׳. ואע״ג דתניא והלכה כדבריו הא ק״ל אין למדין הלכה מפני משנה ואפסק אמוראי סמכינן כתב ר׳ יצחק ז״ל והני מילי בטענת שמא אבל בטענת ברי משבעינן ליה כגון דגדלי יתמי וטעני טענת ברי עליה ואיהו כפר כגון האי ודאי משתבע ודברי טעם הן דדוקא משבועת האפוטרופין פטרהו שהוא בלא טענת ודאי. ואלו נשבעין שלא בטענה השותפין והאפוטרופין וכו׳ ואמרי׳ מאי שלא בטענה [בטענת] ודאי אלא בטענת ספק אבל בטענת ודאי הרי הוא ככל אדם ואינו נפטר משבועה:
המטמא והמדמע וכו׳ פי׳ טימא תרומתו של כהן והפסידה לגמרי דתו לא חזיא לאכילה או טהרותיו של חבירו שהן חולין ואוכל חולין בטהרה וגורם לו למכרן בזול לטמאים שיאכלו אותם בימי טומאתם. ומדמע שהוא מערב תרומה בחולין וגורם לו שצריך למוכרן לכהנים בזול בדמי תרומה. ומנסך רב (אשי) אמר מנסך ממש שהגביה בכלי של יין וניסך ממנו לשם עבודת כוכבים ואסרו כולו בהנאה ושמואל אמר מערב שלקח יין נסך ועירב ביינו של ישראל ואסר. ורב דאמר מנסך ממש אע״ג דקם ליה בדרבה מיניה סבר לה כר׳ ירמיה דאמר משעת הגבהה הוא דקנייה ומתחייב בנפשו לא הוי עד שעת ניסוך הלכך אינן באין כאחד וחייבין לשלם כל אלה אם עשה בשוגג פטור ואם עשה במזיד חייב הכהנים שפגלו הקרבן כגון ששחטו או שעשו אחת מעבודות הדם או קבלה או הלכה או זריקה על מנת לאוכלן חוץ לזמנו או חוץ למקומו אם היו מזידין שידעו שהקרבן נפסל בכך חייבין ואם היו שוגגין פטורים מלשלם הקרבן לבעלים אמר חזקיה דבר תורה אחד שוגג ואחד מזיד חייב מ״ט היזק שאינו ניכר שמיה היזק וקי״ל אדם מועד לעולם בין שוגג בין מזיד ומה טעם אמרו בשוגג פטור כדי שיודיענו שטימא או דמע דאי מחייבין ליה לא מודע ליה ואכיל איסורא. ור׳ יוחנן אמר דבר תורה אחד שוגג ואחד מזיד פטור היזק שאינו ניכר לאו שמיה היזק ומה טעם אמרו במזיד חייב שלא יהא כל אחד ואחד הולך ומטמא טהרותיו של חבירו ואומר פטור אני. פי׳ אע״ג דלאו שמיה היזק גדול הוא מגרמא דניזקין דאפילו מאן דאמר גרמא בניזקין פטור הכא מיחייב מפני שעושה מעשה בידים אבל בגרמא ליכא מעשה בידים וכל הני דמתני׳ מטמא ומדמע ומנסך ומפגל אית בהו מעשה מה שאין כן בגרמא דמפגל נמי אע״פ שבדבור בעלמא הוא מעשה גמור יש שם שהוא שוחט וזורק באותו הדיבור ופוסלו בידים:
כבר ביארנו שכל שסמכו היתומים אצלו דינו כאפטרופוס אפי׳ סמכו אצל אשה ויכולה להשתדל להם למכור לכל הצריך להם כשאר האפטרופסים מעשה היה באמו של זעירי שמכרה לצורך מס בלא הכרזה וכמו שידעת מה שאמרו לאכרגא למזוני ולקבורה מזבנינן בלא אכרזתא וחתמו על מכירה זו רב אשי ורב כהנא ואלמלא שהיו דנין אותה כאפטרופא מצד שהיו היתומים סומכים עליה לא היו חותמים:
ה משנה המטמא טהרות של חבירו, והמדמע, שמערב תרומה בחולין של חבירו, והמנסך יין של חבירו לעבודה זרה, ובכל אלה, על ידי מעשיו גרם נזק כספי לחבירו, אם עשה זאת בשוגגפטור מלשלם את מה שהזיק, ואם עשה זאת במזידחייב לשלם.
MISHNA: With regard to one who renders another’s food ritually impure, or one who mixes teruma with another’s non-sacred produce, or one who pours another’s wine as a libation before an idol, in each of these cases causing the other a monetary loss, if he acted unintentionally, he is exempt from paying for the damage. If he acted intentionally, he is liable to pay.
קישוריםעין משפט נר מצוהרי״ףרש״יפסקי רי״דבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(14) גמ׳גְּמָרָא: אִיתְּמַר מְנַסֵּךְ רַב אָמַר מְנַסֵּךְ מַמָּשׁ וּשְׁמוּאֵל אָמַר חמְעָרֵב.

GEMARA: It was stated that the amora’im disagreed with regard to the meaning of the word pours mentioned in the mishna. Rav says: It means that he actually takes the wine and pours it as a libation before an idol. And Shmuel says: It means that he mixes together kosher wine with wine that had been used in rites of idolatry, so that now it is prohibited to drink or derive any other benefit from the mixture.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״ירשב״אפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

גמ׳ מנסך ממש – שכשך בידו לתוכו לשם ע״ז וכך היתה עבודתן.
מערב – יין נסך ביין כשר של חבירו ואסרו בהנאה.
איתמר מנסך רב אמר מנסך ממש. ולרב נחמן ורב עמרם ורב יצחק דאמרי דאפילו למאן דאמר אדם אוסר דבר שאינו שלו הני מילי נכרי אבל ישראל לצעוריה קא מכוין הא אוקימנא התם בשחיטת חולין בשילהי השוחט (חולין מא.) בישראל מומר ואי נמי בישראל שקבל התראה דכיון שהתיר עצמו למיתה אין לך מומר גדול מזה, אבל לרב הונא דאמר היתה בהמת חבירו רבוצה לפני עבודה זרה כיון ששחטי בה סימן אחד נאסרה דסבירא ליה דאפילו בישראל אמרינן אדם אוסר דבר שאינו שלו מוקמינן לה להא אפילו בישראל שאינו מומר ושלא קבל ההתראה. ומיהו מסתברא דהכא בשהתרו בו וקבל עליו ההתראה משמע להו מדאמרינן מאן דאמר מערב מאי טעמא לא אמר מנסך אמר לך מנסך קם ליה בדרבה מיניה ואי בשלא התרו בו לא הוה ליה למימר בהאי לישנא קם לה בדרבה מיניה דהשתא מיהא לאו בר קטלא הוא דאף על גב דקיימא לן כריש לקיש דאמר חייבי כריתות שוגגין ודבר אחר פטור כיון דאילו אתרו ביה פטור כדאיתא בכתובות פרק אלו נערות (כתובות לד:) הכי הוה ליה למימר מנסך כיון דאילו אתרו ביה פטור דקם ליה בדרבה מיניה השתא נמי פטור, ודוקא בשלא הגביהו דאילו הגביהו מדאגביה קנייה ומתחייב בנפשו לא הוי עד דמנסך ליה והגבהה לאו צורך ניסוך היא וכדאמרי בכתובות בריש פרק אלו נערות (כתובות ל:) גבי גונב חלבו של חברו ואכלו, ואי נמי הכא אפילו בשהגביהו ושלא לקנותו. [בנדפס: והא דלא קאמר מנסך ממש ובשהגביהו ורבי ירמיה משום דמתניתין מנסך סתם קאמר ולא קאמר הגביהו ונסכו ורב ירמיה משום דקשיא ליה היינו מערב והיינו מדמע מוקי לה דעל כרחין לאו מערב הוא מתניתין דתרתי למה אלא במנסך ממש בלא הגבהה על דעת לגזלה אי אפשר דאם כן קם ליה בדרבה מיניה אבל ליכא למימר דפליגי דאגבהה אי אמרינן הגבהה לאו צורך ניסוך הוא או לא דהא קיימא לן בפרק אלו נערות דאמרינן הגבהה לאו צורך אכילה היא דאי בעי גחין ואכיל. הכי נראה לי].
גמרא איתמר מנסך רב אמר מנסך ממש ושמואל אמר מערב כו׳ לפי מאי דמשמע מסוגיא דשמעתין דרב ושמואל תרווייהו סברי דמתני׳ איירי משום קנסא וא״כ סברי כר׳ יוחנן לקמן בשמעתין דהיזק שאינו ניכר לא שמי׳ היזק אלא דבמזיד חייב כדי שלא יהא כל אחד ואחד הולך כו׳ ואם כן יש לדקדק למאי דמסקינן סוף פרק שני דחולין דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו וכתבו שם התוספות דאפילו אית ליה שותפות בגוויה נמי אינו אוסר דאמרינן לצעורי מכוין ולא מיתוקמא מנסך אלא בישראל מומר או בהתרו וקיבל עליו התראה ולכאורה נראה דלטעמא דרבי יוחנן ע״כ לא מיתוקמא בהתרו בו וקיבל התראה דא״כ לא שייך האי טעמא שלא יהא כל אחד הולך ומנסך בשל חבירו ויאמר פטור אני דהא בהתרו בו וקיבל התראה חייב מיתה וכי יש לך אדם שממונו חביב מגופו ולא שייך תיקון העולם בזה. ועוד תינח מזידין חייבין אבל שוגגין פטורין דע״כ לא התרו בו וא״כ תיפוק ליה דלא משכחת מנסך דאין אוסר דבר שאינו שלו מיהו בהא מצינן למימר דבשוגג לא שייך לומר דלצעורי קא מכווין דדוקא במזיד שייך לומר כן והטעם נ״ל דאע״ג דאיהו אמר שלא כיון לצעוריה לחבריה אלא לנסך ממש וקי״ל דעד אחד נאמן באיסורין אפ״ה לא מהימנינן ליה בהא דאין אדם משים עצמו רשע אבל בשוגג דאינו משים עצמו רשע א״כ מהימן לומר דלא נתכווין לצעורי אבל קמייתא ודאי קשה דלא שייך תיקון העולם בהא כיון שהיה חייב מיתה אמנם ראיתי להרשב״א ז״ל בחידושיו שכתב דשמעתין איירי בהתרו בו וקיבל התראה וא״כ אפשר שסובר דשייך תיקון העולם בהא וכגון בזמן שאין דנין דיני נפשות אלא דקשיא לי א״כ שמואל מ״ט לא אמר כרב משום דקלב״מ דהא אכתי שייך תיקון העולם שלא יהא כל א׳ הולך ומנסך ומה שכתבו התוספות דלא שייך לחייב מהאי טעמא אלא כאילו הוא היזק ניכר אכתי היא גופא קשיא לי דאפילו בהיזק ניכר כגון מדליק גדישו של חבירו בשבת או גנב וטבח בשבת דפטרינן ליה משום קלב״מ ואמאי לא מחייבינן ליה משום תיקון העולם שלא יהא כל אחד הולך ומדליק גדישו של חבירו ויאמר פטור אני ובשלמא לשמואל דקנסא מקנסא לא ילפינן א״ש אלא לרב דיליף קנסא מקנסא ודאי קשה ובכולא תלמודא פשיטא לן דהיכא דקלב״מ פטור מתשלומין לגמרי ולא מחייבינן ליה משום תיקון העולם לכך נראה לענ״ד דלמאי דקי״ל אין אדם אוסר דבר שאינו שלו וקי״ל נמי כר׳ יוחנן לקמן תו לא מיתוקמא מנסך ממש אלא דוקא בישראל מומר אבל לא בהתרו בו וקיבל התראה והא דקאמר הכא מנסך קלב״מ היינו משום דקי״ל חייבי מיתות שוגגין וכ״ש מזיד ולא אתרו ביה נמי פטור מתשלומין מדתנא דבי חזקיה ולפ״ז א״ש מה שלא תקנו כן בכל מקום היכא דקלב״מ ואפילו בדלא אתרו ביה דקי״ל דפטור נ״ל דהטעם משום דלא יועילו חכמים בתקנתן דאפילו אם נאמר דחייב בתשלומין במזיד אכתי אתי לאערומי ולומר שוגג הייתי או שיזיק וידליק גדישו שלא בעדים משא״כ במנסך כיון דלא משכחת דאוסר אלא בישראל מומר א״כ לא שייך לאערומי ולנסך שלא בעדים דמכדי לאזוקי מכווין וכשיעשה שלא בעדים תו לא מהימן דאף למאן דס״ל עד אחד נאמן באיסורין אפילו היכא דאיתחזק התירא היינו בישראל כשר אבל במומר כ״ע מודו דלא מהימן כדאיתא בי״ד סי׳ קכ״ז וע״כ דלא אשכחן דלהימן ישראל מומר אלא כשמנסך בעדים וממילא לא מצי לאערומי ולומר שוגג הייתי דמסתמא יבחינו העדים בין שוגג למזיד ויתרו בו. מיהו היכא דשייך קלב״מ ממש דהיינו לשמואל לא שייך לתקן תשלומין אפילו במנסך דמומר כיון דלא אשכחן תשלומין בכה״ג דקלב״מ בשום מקום לא שייך להחמיר בהיזק שאינו ניכר טפי מהיזק ניכר כמ״ש התוספות ודו״ק. אלא דאכתי קשיא לי כיון דלא אשכחן מנסך ממש אלא בישראל מומר א״כ מאי איריא מנסך ממש ותיפוק ליה דבישראל מומר אשכחן מנסך על ידי שאסרו במגעו וכמ״ש התוספות להדיא שם בפ״ב דחולין דלמ״ד אין אדם אוסר דבר שאינו שלו ומוקי בישראל מומר אשכחן מנסך בכה״ג שאוסרו במגעו וא״כ קשה לשמואל אמאי מוקי מנסך היינו מערב משום דמנסך ממש לא מצי לאוקמי משום קלב״מ דאכתי אמאי לא מוקי במנסך שאוסר במגעו וע״כ דלשמואל לא משמע ליה לאוקמי מתניתין בישראל מומר וא״כ אמאי דחיק הש״ס לאוקמי הא דלא קאמר שמואל מנסך ממש משום קלב״מ והיינו דלא כהלכתא דאנן כרבי ירמיה קי״ל דמשעת הגבהה קניה ותיפוק ליה דבלא״ה לא מצי לאוקמי מנסך ממש משום דאית ליה אין אדם אוסר דבר שאינו שלו ובישראל מומר לא משמע ליה לאוקמי מדלא מפרש שאוסר במגעו ויש ליישב וצ״ע. מיהו כל זה לשיטת התוספות פ״ב דחולין אבל רש״י ז״ל כתב שם דלמסקנא אפילו למ״ד דבישראל לצעורי קא מכווין היינו דוקא היכא דלית ליה שותפות בגויה אבל בדאית ליה שותפות לא אמרינן לצעורי קא מכווין וכ״כ הרמב״ם ז״ל להדיא לענין מנסך בפ״ז מהלכות חובל ומזיק ולפ״ז אתי שפיר טפי ודו״ק:
שם ושמואל אמר מערב ופירש״י ז״ל מערב יין נסך ביין כשר של חבירו ואסרו בהנאה. ויש לתמוה דבשילהי מסכת עבודת כוכבים אמר שמואל להדיא דהלכה כרשב״ג אפי׳ יין ביין דמותר למכור לעובד כוכבים חוץ מדמי י״נ שבו ואף דמסקינן התם דהיינו דוקא בסתם יינם אבל יין נסך גמור לא היינו הלכה למעשה כדפסיק רב נחמן אבל לשמואל משמע שם להדיא אפילו ביין נסך גמור נמי ס״ל כרשב״ג ובלא״ה יש לדקדק מי הכריחו לרש״י ז״ל לפרש כן דשפיר מצינן לפרש לשמואל אע״ג דלא אפסדיה לענין איסור הנאה מ״מ הו״ל מיהא הפסד מועט שצריך למכרו בזול לעובד כוכבים והו״ל כמו מדמע וכן משמע להדיא בשמעתין דקאמר מערב היינו מדמע ואליבא דרב נמי לא תיקשי דמסקינן הכא אליביה מערב היינו מדמע אע״ג דרב סבר שם בשילהי עבודת כוכבים דביין ביין לא ס״ל כרשב״ג ואסור כולו בהנאה אלא משום דרב אמתניתין דהכא קאי דקתני מנסך לבסוף וא״כ קאמר שפיר מערב היינו מדמע דאתי׳ בק״ו ומצאתי לרש״י ז״ל גופיה בריש פ״ק דב״ק שכתב להיפך דבמערב יין נסך בכשר לא מצינו לאוקמי דלא אפסדיה כלום ולא די שדבריו סותרין זה את זה אלא דבלא״ה דבריו שם נמי תמוהין דהא ודאי אפסדיה שצריך למוכרו לעכו״ם ולא לישראל והו״ל כמדמע והיינו ממש אוקימתא דשמואל בשמעתין ועיין מ״ש בזה בחידושי לב״ק דף ד׳:
ו גמרא איתמר [נאמר] שנחלקו אמוראים בפירוש ״מנסך״ האמור במשנתנו, רב אמר: מנסך ממש, כלומר, לוקח מן היין ומנסך ממנו לעבודה זרה, ושמואל אמר: הכוונה היא מערב, כלומר, מערב יין נסך ביין כשר, ועל ידי כך אוסר את כל היין בהנאה.
GEMARA: It was stated that the amora’im disagreed with regard to the meaning of the word pours mentioned in the mishna. Rav says: It means that he actually takes the wine and pours it as a libation before an idol. And Shmuel says: It means that he mixes together kosher wine with wine that had been used in rites of idolatry, so that now it is prohibited to drink or derive any other benefit from the mixture.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״ירשב״אפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(15) מ״דמַאן דְּאָמַר מְעָרֵב מ״טמַאי טַעְמָא לָא אָמַר מְנַסֵּךְ אָמַר לָךְ מְנַסֵּךְ קָם לֵיהּ בִּדְרַבָּה מִינֵּיהּ.

The Gemara asks: With regard to Shmuel, the one who says that it means mixing, what is the reason that he did not say that it means actually pouring? The Gemara answers: He could have said to you: One who has committed two or more transgressions with a single act is exempt from punishment for the less severe transgression. Consequently, one who committed an act warranting both court-imposed capital punishment and the payment of monetary compensation is put to death but is exempt from the monetary payment. Therefore, one who pours another’s wine as a libation before an idol receives the greater punishment, i.e., the death penalty for transgressing the prohibition against idol worship, but he is exempt from the less severe penalty of monetary payment for the financial loss he caused the other person.
רי״ףרש״יתוספותפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

קם ליה בדרבה מיניה – לא מצי למיתני במתניתין אמזיד חייב בתשלומין דהא עובד עבודת כוכבים הוה ונסקל.
מנסך קם ליה בדרבה מיניה – ומטעם שלא יהא כל אחד ואחד הולך ומטמא טהרות של חבירו אין לחייבו דמהאי טעמא לא מחייבינן ליה טפי אלא כאילו הוא היזק ניכר וא״ת ולשמואל מ״ש מדאמרי׳ בריש אלו נערות (כתובות דף ל:) ומודה ר׳ נחוניא בן הקנה בגונב חלבו של חברו ואכלו שהוא חייב שכבר נתחייב בגנבה קודם שיבא לידי איסור חלב וי״ל דסבר שמואל דהגבהה צורך ניסוך היא טפי דאי אפשר לניסוך בלא הגבהה אבל התם אפשר לאכילה בלא הגבהה דאי בעי גחין ואכיל והכי מפליג התם בין ההיא להא דאמר רבי אבין גבי שבת זרק חץ מתחילת ד׳ לסוף ד׳ וקרע שיראים בהליכתו פטור דעקירה צורך הנחה היא משום דאי אפשר להנחה בלא עקירה וקסבר שמואל דניסוך נמי דומה לדר׳ אבין ור׳ ירמיה ורב דהכא סברי כאידך שינויא דהתם דמחלק בין זורק חץ לגונב חלבו משום דזורק חץ אי בעי להדורי לא מצי מהדר הכא מצי מהדר וגבי ניסוך נמי כיון דמצי מהדר חייב א״נ קסבר דאפשר לנסך בלא הגבהה ולא דמי לעקירה והנחה דשבת א״נ אפשר דרבי ירמיה פליג אדרבי אבין וכן משמע דאמר במרובה (ב״ק דף ע:) דאמר ליה זרוק גניבותיך לחצרי ותקני לי גניבותיך ופריך מדמטי לאויר חצרו קנה ומתחייב בנפשו לא הוי עד דנייח ומשני באומר לא תקני לגניבותיך עד שתנוח והיינו דלא כרבי אבין דלרבי אבין לא צריך לאוקומי הכי דעקירה צורך הנחה היא וכן משמע בהגוזל בתרא (שם דף קיז.) דקאמר בראשונה היו אומרים המטמא והמדמע חזרו לומר אף המנסך ומפרש מעיקרא סבור כרבי אבין ולבסוף כרבי ירמיה ועוד י״ל דטעמא דשמואל אף ע״ג דהגבהה לאו צורך דניסוך הוא אפי׳ הכי פטור כיון דאשעת ניסוך לא מחייב דקים ליה בדרבה מיניה אשעת הגבהה נמי מיפטר דאמר לו הרי שלך לפניך כמו תרומה ונטמאת דכמו דאם נסכו אחר אומר לו הרי שלך לפניך הכי נמי כי ניסך ליה איהו אע״ג דמנסך ליה בידים כיון דקים ליה בדרבה מיניה ורב סבר כיון דבשעת הגבהה לא שייך למימר דקים ליה בדרבה מיניה יש לחייב מחמת הגבהה אכל מה שיעשה בידים אחרי כן אע״ג דההיא שעתא קים ליה בדרבה מיניה.
תוספות בד״ה מנסך כו׳ וא״ת ולשמואל מ״ש מדאמרינן בפ׳ אלו נערות כו׳ עכ״ל. ואע״ג דהתם מימרא דרב חסדא היא ומאי אולמיה דרב חסדא ממימרא דר׳ ירמיה בשמעתין אלא משום דהתם מקשה הש״ס בפשיטות אהא דאמר אביי זר שאכל תרומה של חבירו פטור מתשלומין ולאביי פטור והאמר רב חסדא מודה רבי נחוניא בן הקנה בגונב חלבו של חבירו כו׳ ומדמקשה הש״ס בפשיטות ממימרא דרב חסדא אדאביי אלמא דהא דרב חסדא הלכה פסוקה היא ומש״ה מקשו התוס׳ מיניה עליה דשמואל וק״ל:
ושואלים: מאן דאמר [מי שאומר] מערב, מאי טעמא [מה טעם] לא אמר מנסך ממש? ומשיבים: אמר [יכול היה לומר] לך: מנסך קם ליה בדרבה מיניה [עומד לו בעונש גדול ממנו], שהרי הוא עובד עבודה זרה, שהיא עבירה שחייבים עליה מיתה, ולכן אינו נענש גם בעונש ממון.
The Gemara asks: With regard to Shmuel, the one who says that it means mixing, what is the reason that he did not say that it means actually pouring? The Gemara answers: He could have said to you: One who has committed two or more transgressions with a single act is exempt from punishment for the less severe transgression. Consequently, one who committed an act warranting both court-imposed capital punishment and the payment of monetary compensation is put to death but is exempt from the monetary payment. Therefore, one who pours another’s wine as a libation before an idol receives the greater punishment, i.e., the death penalty for transgressing the prohibition against idol worship, but he is exempt from the less severe penalty of monetary payment for the financial loss he caused the other person.
רי״ףרש״יתוספותפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(16) וְאִידַּךְ כִּדְרַבִּי יִרְמְיָה דא״רדְּאָמַר רַבִּי יִרְמְיָה טמִשְּׁעַת הַגְבָּהָה הוּא דִּקְנָה מִתְחַיֵּיב בְּנַפְשׁוֹ לָא הָוֵי עַד שְׁעַת נִיסּוּךְ.

And the other Sage, Rav, holds in accordance with the statement of Rabbi Yirmeya, as Rabbi Yirmeya says: One who pours another person’s wine as a libation acquires it as his own from the time that he lifts it in order to take it for himself, as does any thief, and at that moment he becomes liable for the payment of monetary compensation. But he does not become liable to receive the death penalty for violating the prohibition against idol worship until he actually pours the wine before the idol. Consequently, the monetary penalty takes effect first, and he also becomes liable to receive the death penalty afterward in a separate act.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

דאגבהה – ע״מ לגוזלו.
ואידך [והאחר], רב, סבור כדברי ר׳ ירמיה, שאמר ר׳ ירמיה: כאשר אדם מנסך יין של חבירו, משעת הגבהה שהגביה את היין כדי לקחת אותו לעצמו הוא הזמן שקנה אותו להיות כנכסיו, והתחייב אז בעונש הממון, אבל מתחייב בנפשו משום עבודה זרה לא הוי [איננו] עד שעת ניסוך ממש, נמצא שתחילה חל עליו כבר חיוב ממון, ואינו פוקע ממנו אחר כך כאשר התחייב מיתה.
And the other Sage, Rav, holds in accordance with the statement of Rabbi Yirmeya, as Rabbi Yirmeya says: One who pours another person’s wine as a libation acquires it as his own from the time that he lifts it in order to take it for himself, as does any thief, and at that moment he becomes liable for the payment of monetary compensation. But he does not become liable to receive the death penalty for violating the prohibition against idol worship until he actually pours the wine before the idol. Consequently, the monetary penalty takes effect first, and he also becomes liable to receive the death penalty afterward in a separate act.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(17) וּלְמַאן דְּאָמַר מְנַסֵּךְ מ״טמַאי טַעְמָא לָא אָמַר מְעָרֵב אָמַר לָךְ מְעָרֵב

The Gemara asks: And according to Rav, the one who says that it means actually pouring, what is the reason that he did not say that it means mixing? The Gemara answers: He could have said to you: Mixing libation wine with kosher wine
רי״ףפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ושואלים: למאן דאמר [ולדעת מי שאומר] מנסך ממש, מאי טעמא [מה טעם] לא אמר מערב? ומשיבים: אמר [יכול היה לומר] לך: מערב
The Gemara asks: And according to Rav, the one who says that it means actually pouring, what is the reason that he did not say that it means mixing? The Gemara answers: He could have said to you: Mixing libation wine with kosher wine
רי״ףפירוש הרב שטיינזלץהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

גיטין נב: – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), קישורים גיטין נב:, עין משפט נר מצוה גיטין נב:, רי"ף גיטין נב: – מהדורת הרי"ף על פי סדר הבבלי מבוססת על מהדורת מכון המאור בעריכת הצוות שבראשות ד"ר עזרא שבט (בהכנה), באדיבות מכון המאור והרב דניאל ביטון (כל הזכויות שמורות למו"ל). לפרטים על המהדורה לחצו כאן., הערוך על סדר הש"ס גיטין נב:, רש"י גיטין נב:, ראב"ן גיטין נב: – מהדורת הרב דוד דבליצקי, ברשותו האדיבה (כל הזכויות שמורות), על פי כתב יד וולפנביטל ועדי נוסח נוספים, תוספות גיטין נב:, פסקי רי"ד גיטין נב:, רמב"ן גיטין נב: – מהדורת מכון הרב הרשלר, בעריכת הרב אליהו רפאל הישריק ובאדיבותו (כל הזכויות שמורות), ההדיר: הרב אליהו רפאל הישריק. המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., רשב"א גיטין נב: – מהדורות על⁠־התורה המבוססות על מהדורות הרב מנחם מנדל גרליץ, הוצאת מכון אורייתא (כל הזכויות שמורות), בית הבחירה למאירי גיטין נב: – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), מהרש"ל חכמת שלמה גיטין נב:, מהרש"א חידושי הלכות גיטין נב:, פני יהושע גיטין נב:, פירוש הרב שטיינזלץ גיטין נב:, אסופת מאמרים גיטין נב:

Gittin 52b – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Kishurim Gittin 52b, Ein Mishpat Ner Mitzvah Gittin 52b, Rif by Bavli Gittin 52b, Collected from HeArukh Gittin 52b, Rashi Gittin 52b, Raavan Gittin 52b, Tosafot Gittin 52b, Piskei Rid Gittin 52b, Ramban Gittin 52b, Rashba Gittin 52b, Meiri Gittin 52b, Maharshal Chokhmat Shelomo Gittin 52b, Maharsha Chidushei Halakhot Gittin 52b, Penei Yehoshua Gittin 52b, Steinsaltz Commentary Gittin 52b, Collected Articles Gittin 52b

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144