חלק ב, סימן ח
בדין אתרוג וסוכה ביום השמיניא*
ובגדר מוקצה מחמת יום שעבר
איתא בפרק לולב וערבה, סוכה מ״ו,ב: א״ר יוחנן אתרוג בשביעי אסור, בשמיני מותר. סוכה אפילו בשמיני אסורה. וריש לקיש אמר אתרוג אפילו בשביעי נמי מותר (רש״י: ״משיצא בה ואינה עומדת למצוה עוד דקסבר למצוה איתקצאי ותו לא״). במאי קא מיפלגי, מר סבר למצותה איתקצאי ומר סבר לכולי יומא איתקצאי, וכו׳. א״ל רב פפא לאביי, לרבי יוחנן מאי שנא סוכה מאי שנא אתרוג. א״ל סוכה דחזיא לבין השמשות דאי איתרמי ליה סעודתא בעי מיתב בגווה ומיכל בגווה איתקצאי לבין השמשות ומיגו דאיתקצאי לבין השמשות איתקצאי לכולי יומא דשמיני, אתרוג דלא חזי לבין השמשות לא איתקצאי לבין השמשות ולא איתקצאי לכולי יומא דשמיני.
ולוי אמר אתרוג אפילו בשמיני אסור (רש״י: ״מיגו דאסירה בין השמשות דשמיני משום דבין השמשות ספק יום הוא ובשביעי איתקצאי לכולי יומא, וכיון דבין השמשות אסורה ואע״ג דלא חזיא לבין השמשות, אסורה לכולי יומא״. ובתוס׳ ד״ה אתרוג אפילו בשמיני אסורה, כתבו: ״דגזר אתרוג אטו סוכה״), וכו׳.
ובפלוגתא דר׳ יוחנן וריש לקיש (רש״י ד״ה ובפלוגתא: ״הא דרבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש איפלוג נמי רב ורב אסי וכו׳ ״) דאיתמר הפריש שבעה אתרוגים לשבעה ימים, אמר רב כל אחת ואחת יוצא בה ואוכלה לאלתר ורב אסי אמר כל אחת ואחת יוצא בה ואוכלה למחר. במאי קא מיפלגי, מר סבר למצותה איתקצאי ומר סבר לכולי יומא איתקצאי.
ואנן דאית לן תרי יומי היכי עבדינן? אמר אביי שמיני ספק שביעי אסור, תשיעי ספק שמיני מותר. מרימר אמר אפילו שמיני ספק שביעי מותר (ברש״י ד״ה ובפלוגתא, כתב דשאלת הגמ׳ היא אליבא דהלכתא דבארץ ישראל אתרוג אסורה בשביעי ומותרת בשמיני ״והיינו דקבעי ואנן דאית לן בשמיני תרי יומי היכי עבדינן, מי אסרינן ליה ביומא קמא משום ספק שביעי או לא״. ובתוס׳ שמיני ספק שביעי אסור, כתבו דהא דאיפשט דאתרוג אסור בשמיני לבני חו״ל — מטעם גזירה: ״בארץ ישראל דליכא ספיקא לא גזור אטו סוכה, אבל בבבל דאיכא ספיקא, אע״ג דלא מברך ביה גזור אטו סוכה, אבל תשיעי ספק שמיני לא גזור אתרוג אטו סוכה״. ובתוס׳ שבת כ״ב,א ד״ה אסור, המובא בסמוך, כתבו דאסור משום דאיתקצאי בבין השמשות של ז׳ וח׳, ובמהרש״א שם ביאר: ״האי בין השמשות דז׳ איכא לספוקי ביה שהוא יום ואת״ל שהוא לילה שמא האי ח׳ ז׳ הוא, וכן נראה מפירש״י שם וכו׳ ״).
ואיתא בשבת כ״ב,א: אמר רב יהודה אמר רב אסי אסור להרצות מעות כנגד נר חנוכה וכו׳ שלא יהו מצוות בזויות עליו. בעו מיניה מרבי יהושע בן לוי מהו להסתפק מנוי סוכה כל שבעה וכו׳ אמר רב יוסף וכו׳ דתניא סככה כהלכתה ועיטרה בקרמים ובסדינין המצויירים ותלה בה אגוזים וכו׳ אסור להסתפק מהן עד מוצאי יום טוב האחרון של חג, ואם התנה עליהן הכל לפי תנאו.
ובתוס׳ שם ד״ה אסור, כתבו: ״והא דשרי אתרוג ביום טוב האחרון טפי מסוכה מפרש בפרק לולב וערבה (סוכה מ״ו,ב) משום דסוכה בספק שביעי ספק שמיני יתובי יתבינן ואי מתרמי ליה סעודה בין השמשות אכיל ליה התם, והואיל ואיתקצאי בין השמשות איתקצאי כוליה יומא של ספק ח׳ וט׳ אבל אתרוג אינו ניטל בספק ז׳ וח׳ ולא איתסר בספק שביעי ושמיני אלא משום דאיתקצאי בין השמשות של ז׳ וח׳, ואע״ג דבין השמשות של ח׳ וט׳ נמי אסור משום שהוא ספק יום, הואיל ולא אסור אלא משום ספק יום וספק לילה לא איתקצאי בכך כולי יומא, מידי דהוה אביצה שנולדה בזה דמותרת בזה אעפ״י דבין השמשות אסור משום ספק יום וספק לילה״. ובמהרש״א שם ביאר דכל דבריהם אלו הם למאי דמסיק התם פרק לולב וערבה ואנן דאית לן תרי יומי היכי עבדינן אמר אביי שמיני ספק שביעי אסור, תשיעי ספק שמיני מותר, ואף שמה שכתבו תוס׳ בתחילת דבריהם —מפרש בפרק לולב וערבה משום דסוכה בספק שביעי ספק שמיני יתובי יתבינן— אמרו לבני ארץ ישראל, דלכך סוכה אסורה להם בח׳, הוא הדין והוא הטעם לדידן לאסור סוכה בתשיעי.
בתוס׳ ד״ה סוכה, כתבו: ״משמע דטעמא דנוי סוכה משום ביזוי מצוה. וקשה לר״י בפרק כירה (שבת מ״ה,א) משמע דטעמא משום מיגו דאיתקצאי למצותה. ותירץ דצריכי לתרווייהו, דמשום דאיתקצאי למצותה לא הוה אסרינן בחולו של מועד דלא שייך מוקצה אלא בשבת וביו״ט, ומשום ביזוי מצוה לא הוה אסרינן להו היכא דנפלו, אבל השתא דאמרינן דאיתקצאי וביזוי מצוה, אסרינן אפילו נפלו ואפילו בחול המועד״. ועיי״ש במהרש״א שביאר דלצדדין קאמר, אפילו נפלו בשבת ויו״ט ומשום מוקצה, ואפילו בחוה״מ ולא נפלו דהוי מיהת ביזוי מצוה.
הנה התוס׳ בשבת כ״ב,א ד״ה אסור, מחלקים בין אתרוג לסוכה, דאתרוג אינו אסור בט׳ ״הואיל ולא אסור אלא משום ספק יום וספק לילה״, ולכאורה דברי התוס׳ מחוסרים ביאור, שהרי גם סוכה אינה אסורה אלא מטעם ספק יום וספק לילה, שהחיוב לישב בסוכה בבין השמשות אינו אלא מצד ספק יום וספק לילה.
והנה בסוכה י׳,ב ד״ה עד מוצאי יו״ט, כתבו הדברים ביתר ביאור, משום דהוי מוקצה מחמת יום שעבר, והקשו מסוכה, וכתבו: ״דכל הני לא דמו לסוכה, דאסרינן משום דאי איתרמי ליה סעודתא בין השמשות אע״ג דלא מיחייב למיכל בה אלא משום ספיקת יום שעבר, שאני סוכה דמכל מקום חייב למיכל בה מחמת מה שיהיה. ודבריהם מחוסרים ביאור.
ובתחילה הייתי סבור לפרש דברי התוס׳ בהקדם דברי התוס׳ שבת כ״ב,א ד״ה סוכה, שכתבו: ״דצריכי לתרווייהו, דמשום דאיתקצאי למצותה לא הוה אסרינן בחולו של מועד, דלא שייך מוקצה אלא בשבת וביו״ט״. משמע מדבריהם שמוקצה לא שייך בחול המועד, ועיין בהגהות אשר״י ובמהרש״א שם, שכתבו כן בפירוש. ובקרני ראם שעל המהרש״א הקשה: ״מדברי רש״י לקמן מ״ה,א ד״ה עד מוצאי יו״ט האחרון, מבואר דבחול המועד שייך גם כן מוקצה״. ובאמת עדיפא הו״ל להקשות מסוכה מ״ו,ב דאמרינן שם: הפריש ז׳ אתרוגים לז׳ ימים — דהוא מוקצה לכולא יומא, מוכח ששייך מוקצה גם בחול המועד. ועי׳ גם מה שכתבו התוס׳ שבת מ״ד,א ד״ה שבנר ושבקערה, לענין מותר השמן שבנר חנוכה שעושה לו מדורה משום שהוקצה למצותו. עיי״ש בהגהות הגליון, שהיא ברייתא מפורשת בשאילתות פרשת וישלח הביאו הרא״ש פרק במה מדליקין אות ט׳, וא״כ מוכח דאמרינן מוקצה גם בחול המועד.
מוקצה של מצוה ומוקצה של הכנה
ובע״כ שיש שני מיני מוקצה: מוקצה של מצוה ומוקצה של הכנה. מוקצה של מצוה אסור מטעם נדר, דילפינן מעצי סוכה (עי׳ סוכה ט׳,א), דכל שהוקצה לצורך מצוה אסור ליהנות ממנו שלא לצורך מצוה, ובזה אין חילוק בין שבת ויום טוב ובין חול. ומוקצה של הכנה אינו אסור אלא בשבת ויו״ט, דכל מה שהקצה איזה דבר, בין שהקצה מחמת איסור או מחמת מצוה או מחמת דבר אחר, הרי הוא מוקצה לשבת.
והנה בהפריש ז׳ אתרוגין או במותר השמן שבנר חנוכה הוא מוקצה מטעם מצוה ואסור לצורך אחר שאינו לצורך מצוה. והרי במוקצה של מצוה אינו אסור אלא מה שצריך לגוף עשיית המצוה, משא״כ נוי סוכה אינו צריך לעשיית המצוה ולא אסור אלא משום בזוי מצוה, כמשֻ״כ התוס׳ שבת כ״ב,א הנ״ל בתחילת דבריהם, ״דמשמע דטעמא דנוי סוכה משום בזוי מצוה״, ולפיכך אם נפלו אינם אסורים דאין בזה בזיון למצוה, ואך אם נפלו ביו״ט אסורים מטעם מוקצהב של הכנה, שהרי הם מוקצה ליו״ט מחמת מצוה, משא״כ אם נפלו בחול המועד, שאין בהם לא מוקצה של מצוה ולא מוקצה של הכנה ולא בזוי מצוה, שאחר נפילה אין בזוי מצוה, כמש״ל, ממילא מותרים. אבל באתרוג ומותר שמן, האיסור לא משום ביזוי מצוה אלא משום מוקצה של מצוה, שהרי הקצה אותם בדבורו רק לצורך המצוה.
ולפי״ז יתבארו דברי הגמ׳ בסוכה מ״ו,ב שאתרוג מותר בשביעי, שהוקצה למצותו. ובסוכה מודה הגמ׳ שאסורה אף בשמיני מיגו דאיתקצאי לבין השמשות, עיי״ש. והטעם הוא דגבי מצוה סובר ריש לקיש דאיתקצאי רק למצוה, כלומר לעשיית המצוה ותו לא, ומשיצא בה ואינו עומד למצוה עוד, ממילא מותרת, שהרי איסור מוקצה במצוה הוא מטעם נדר ולהכי אזלינן בתר כוונתו, ומכיון שלא נתכוין להקצות אלא לשם עשיית המצוה ממילא מותרת, משא״כ בסוכה שיש בה איסור מוקצה של יו״ט שהרי יום השמיני הוא יו״ט, ולהכי אמרינן: מיגו דאיתקצאי לבין השמשות איתקצאי לכולא יומא. והדברים פשוטים וברורים. והנה מבואר שם בגמ׳ סוכה מ״ו,ב דלר׳ יוחנן אסור האתרוג כל יום הז׳ משום דאיתקצאי לכולא יומא. ואע״ג שיום השביעי הוא חול ולא שייך ביה מוקצה של הכנה, מכל מקום אסור מטעם מוקצה של מצוה.
לא אמרינן מוקצה מחמת יום שעבר: רק בשני ימים טובים של גלויות
ומעתה הייתי סובר לומר במה שכתבו התוס׳ דמוקצה מחמת יום שעבר לא אמרינן, ולכאורה דבריהם צריכים ביאור, דמכל מקום הוא אסור בין השמשות ומדוע לא נאמר מוקצה כהאי גוונא. אלא שכוונת התוס׳ היא רק בשני ימים טובים של גלויות שאחד מהם הוא חול ואחד יו״ט, לא שייך לומר מוקצה ולאסור ביום שני מחמת איסור הכנה. שהרי ממ״נ, אם היום חול לא שייך איסור מוקצה בו, ואם היום הוא יו״ט א״כ לא נאסר אתמול ולא היה מוקצה כלל. אח״כ מצאתי זה בריטב״א סוכה מ״ו,ב באתרוג ביום ט׳ לא שייך מוקצה, שהרי מה שהוא אסור ללוי בח׳ הוא רק מטעם מוקצה, וכמ״ש שם רש״י, ומוקצה זה הוא מוקצה של הכנה, שנאסר ביו״ט מחמת שהקצה למצותו כל ז׳, הלכך לא שייך לאסור גם ביום ט׳ מטעם דאיתקצאי לבין השמשות, שהרי איסור מוקצה לא שייך בשני יו״ט של גלויות, ויום ח׳ ויום ט׳ הם ג״כ שני יו״ט של גלויות ולא שייך מוקצה משום דהוא סתירה מיני׳ וביה, כנ״ל. משא״כ סוכה, שהוא חייב במצות סוכה והוא מוקצהג של מצוה, ומוקצה של מצוה שייך גם בחול, כמש״ל, א״כ נפל הממ״נ הנ״ל, שזה לא שייך רק גבי מוקצה של הכנה, שהוא אסור רק ביו״ט ולא בחול, משא״כ מוקצה של מצוה שאסור גם בחול, א״כ ממילא אסור גם בט׳, ולא שייך הממ״נ הנ״ל, ודו״ק.
ובזה מיושבת קושיית הגאון ר׳ עקיבא איגר, שהקשה בביצה כ״ד,ב על שיטת רש״י (שם ד״ה ולערב) גבי נכרי שהביא דורון ביו״ט, שמותר בליל יו״ט שני לאחר כדי שיעשו, ממ״נ אם הלילה חול הוא הרי המתין בכדי שיעשו ואם קודש הוא נמצא שנלקטו בחול, והקשה הגרע״א ז״ל לפי דברי התוס׳ הנ״ל שבת כ״ב,א ד״ה אסור, שכתבו דהא דנולדה בזה מותרת בזה ולא אמרינן מיגו דאיתקצאי לבין השמשות איתקצאי לכולא יומא, משום דמוקצה מחמת יום שעבר לא אמרינן, א״כ הכא גבי נכרי שהביא דורון, שאסור בכדי שיעשו, א״כ ליתסר מטעם מיגו דאיתקצאי, עיי״ש בדבריו. ולפי הנ״ל שסברת התוס׳ היא רק מטעם ממ״נ, א״כ זה שייך גם גבי האיסור של בכדי שיעשו דגם בזה יש ממ״נ, שאם היום הוא חול לא שייך איסור מוקצה, ואם היום הוא יו״ט לא נאסר אתמול ולא חל איסור של בכדי שיעשו ולא הוי מוקצה כלל, ודו״ק.
שוב ראיתי שכל מה שכתבתי הוא רק לדברי התוס׳ במס׳ שבת,ד שכתבו דבריהם לפי שיטת לוי, שגם אתרוג אסור ביום ח׳ ומותר בט׳ וסוכה אסורה גם בט׳ (ועיין במהרש״א שם), וכתבו שמוקצה מחמת יום שעבר לא אמרינן, ויש לפרש כמו שכתבתי לעיל שהוא משום שח׳ וט׳ הם שני יו״ט של גלויות ושייך הממ״נ רק גבי אתרוג, שהוא מוקצה של הכנה ולא בסוכה שהוא מוקצה של מצוה. ואולם בסוכה י׳,ב ד״ה עד, כתבו גם לשיטת ר׳ יוחנן שאתרוג מותר גם בח׳ וסוכה אסורה בח׳, משום דמוקצה מחמת יום שעבר לא אמרינן ובה לא שייך הממ״נ שכתבתי לעיל, וא״כ מדוע לא יאסר בח׳ משום דאיתקצאי בין השמשות.
ומלבד זה ראיתי אחרי העיון שיש טעות בדברי הנ״ל, שהרי מה שסוכה אסורה בח׳ או בט׳ אינו מטעם מוקצה של מצוה, אלא מטעם מוקצה של הכנה, שמצד מוקצה של מצוה אי אפשר לאסור מטעם מיגו דאיתקצאי לבין השמשות, שזה לא שייך רק גבי מוקצה של הכנה ולא גבי מוקצה של מצוה, וכמו שמותרת סוכה לאחר ט׳ כן היה לנו להתיר ביום ט׳, אעפ״י שהיה צריך לה בין השמשות של יום ט׳. ואע״ג שר׳ יוחנן אוסר באתרוג כל יום הז׳, זה הוא רק משום שאפשר לצאת בו כל היום, משא״כ בסוכה שאינו חייב בה אלא בין השמשות ולא ביוםה ט׳ עצמו, ובע״כ שהאיסור הוא מצד מוקצה של הכנה, וא״כ בטלו כל דברי הנ״ל.
לא אמרינן מוקצה מחמת יום שעבר: רק במוקצה מחמת איסור
ובע״כ שצריכים לחלק בין מוקצה מחמת מצוה ובין מוקצה מחמת איסור, שזה שכתבו התוס׳ דלא אמרינן מוקצה מחמת יום שעבר הוא רק במוקצה מחמת איסור, שכיון שכל ההקצאה הוא מחמת איסור והאיסור הוא מחמת ספק יום שעבר, לא אמרינן מיגו דאיתקצאי לבין השמשות וכו׳, משא״כ במוקצה מחמת מצוה דהוי כמו אקצי׳ בידים, אז אמרינן מיגו דאיתקצאי לבין השמשות וכו׳, ואף שחיוב המצוה הוא מחמת ספק יום שעבר, מכל מקוםו הוא רוצה עכשיו לעשות מצוה והוי כאילו אקצי׳ עכשיו בידים ולכן אסור לכל היום.
וכסברא זו כתבו התוס׳ במס׳ שבת מ״ג,א דאיתא התם דכופין את הסל לפני האפרוחים שיעלו וירדו, ואם עודן עליו כל בין השמשות, מיגו דאיתקצאי לבין השמשות איתקצאי לכולי יומא, והקשו התוס׳ ד״ה בעודן עליו: ״תימא הא כיון דבידו להפריחן למטה הוי גמרו בידי אדם״, ומאי שנא מ״קדירות דשבתא״ דבין השמשות רותחות הן ולאורתא קא אכלינן מינייהו כדאמרינן במס׳ ביצה כ״ז,א דגמרו בידי אדם שאני (עיי״ש ברש״י דכיון דבידו לתקנו בו ביום לא מקצה ליה מדעתיה מפני דחייתו). ותירצו: ״דשאני קדירות אם הוה צריך להו בין השמשות היה מקררן וכו׳, אבל הכא רצונו היה שיעלו האפרוחין על הסל שלכך כפאו, והרי שעה אחת הקצה אותו לצרכן ומיגו דאיתקצאי לבין השמשות איתקצאי לכולי יומא״. מבואר מדבריהם, שאע״ג דבגמרו בידי אדם לא אמרינן מיגו דאיתקצאי לבין השמשות וכו׳, מכל מקום היכא דאקצי׳ בידים לשעה אחת שפיר אמרינן מיגו דאיתקצאי לבין השמשות וכו׳. וא״כ הכא ג״כ נימא שמוקצה מחמת איסור לא אמרינן מחמת יום שעבר, שהרי האיסור עובר מאליו בכלות היום והוי כגמרו בידי אדם ולא אמרינן גביה מיגו דאיתקצאי בין השמשות, משא״כ מוקצה מחמת מצוה דהוי כאקצי׳ בידים, וכיון שרוצה לצאת בו בין השמשות ממילא אסור לכל היום. והנה אתרוג אינו מוקצה אלא מחמת איסור. כלומר, מחמת איסור מוקצה, משא״כ סוכה היא מוקצה מחמת מצוה שרוצה לצאת בה בין השמשות, והדברים ברורים.
ובמקום זה עלי להודיע צערי, שנתקשיתי בדברי הר״ן ריש ביצה (בדפי הרי״ף ב׳,א), שכתב ג״כ כסברת התוס׳, שמוקצה מחמת יום שעבר לא אמרינן, והקשה מהא דסוכה, שאסורה עד מוצאי יו״ט האחרון של חג. ותירץ שמוקצה למצותו חמיר טפי. ועיי״ש שהקשה מהא דהפריש ז׳ אתרוגים לז׳ ימים, שכל אחת ואחת יוצא בה ואוכלה לאלתר, אלמא דאדרבה, מוקצה למצותו קיל טפי, דלא אמרינן ביה מיגו אפילו מחמת אותו יום. ונוראות נפלאתי, דהתם אינו מוקצה מחמת מצוה, אלא מוקצה של מצוה שאסור גם בחול והאיסור הוא מטעם נדר, כמש״ל, משא״כ בסוכה, אף שהמוקצה הוא מחמת מצוה מ״מ איסור המוקצה הוא מוקצה של הכנה ואסור ביו״ט לכל היום כנ״ל. וצ״ל שכוונת הר״ן להקשות על היום הראשון שהוא יו״ט וא״כ צריך לאסור ג״כ מצד מוקצה דהכנה, שנעשה מוקצה ע״י המצוה, ועיי״ש מה שתירץ בשם הרא״ה.
ועכ״פ קושיית הגאון ר׳ עקיבא איגר הנ״ל על ביצה כ״ד,ב מיושבת שפיר, שהרי בשני ימים טובים איכא ממ״נ, וא״כ אין לאסור מטעם מוקצה, כמש״ל בארוכה. ובזה מיושב ג״כ מה שבסוכה מ״ו,ב אוסר לוי האתרוג אף ביום ח׳, ולפירוש רש״י הוא משום דאיתקצאי בין השמשות, וא״כ סובר דאמרינן מוקצה מחמת יום שעבר, וא״כ ליאסר גם בט׳ מטעם דאיתקצאי בין השמשות, ובע״כ דצ״ל משום שבזה שייך ג״כ הממ״נ הנ״ל, שהרי יום ח׳ ויום ט׳ הם שני ימים טובים של גלויות, כנ״ל. ועוד יש לי דברים הרבה בעזה״י אלא שלקצר אני צריך.
א. *) מאמר זה נכתב כתשובה להגאון הרב ירוחם ווארהאפטיג זצ״ל, בעש״ק משפטים תרצ״ב, ונדפס בשו״ת ״שרידי אש״, ירושלים תשנ״ט, ח״א, סי׳ נ״ו.
ב. ואך אם נפלו ביו״ט אסורים מטעם מוקצה של הכנה, שהרי הם מוקצה ליו״ט מחמת מצוה. ואמנם הגריי״ו כתב דבנוי לא אמרינן מוקצה מחמת מצוה כיון דאינו צריך לעשיית המצוה. וכוונתו כאן דמתוך שייחדו לשימוש כלשהו של מצוה, ממילא הוקצה מדעתו והוי מוקצה של הכנה, וכלשונו לעיל: ״דכל מה שהקצה איזה דבר, בין שהקצה מחמת איסור או מחמת מצוה או מחמת דבר אחר, הרי הוא מוקצה לשבת״. ונמצא דבזה חמור מוקצה של הכנה ממוקצה של מצוה, דמוקצה של הכנה חל גם על נוי. ומאידך מוקצה של מצוה חמור יותר דהוא חל גם בחול המועד. ויש עוד להעיר דמוקצה של הכנה הוא מוקצה של טלטול, ומוקצה של מצוה הוא רק מוקצה של שימוש, אא״כ נתהפך למוקצה של הכנה בכניסת החג [ועי׳ עוד בתוס׳ ישנים, שבת כ״ב,א דמיגו דאיתקצאי וביזוי ״הכל אחד, איתקצאי למצותו משום ביזוי מצוה״].
ג. משא״כ סוכה, שהוא חייב במצות סוכה והוא מוקצה של מצוה, ומוקצה של מצוה שייך גם בחול, כמש״ל, א״כ נפל הממ״נ הנ״ל, שזה לא שייך רק גבי מוקצה של הכנה, שהוא אסור רק ביו״ט ולא בחול, משא״כ מוקצה של מצוה שאסור גם בחול, א״כ ממילא אסור גם בט׳, ולא שייך הממ״נ הנ״ל. לא מצאתי מפורשות את הדברים בריטב״א, ואפשר דהגריי״ו הסיק את הדברים ממש״כ הריטב״א, סוכה מ״ו,ב בתחילת דבריו בהסבר שיטת ר׳ יוחנן דאתרוג אסור בז׳ ומותר בח׳, מפני שלכתחילה לא הוקצה לבין השמשות שבין ז׳ לח׳, שאין דרך לצאת בו. ועיי״ש שכתב: ״הא אילו היה בכלל הקצאתו שיהא מוקצה לבין השמשות, היה מוקצה לכל שמיני, ואע״ג דביצה שנולדה ביו״ט ראשון וכיוצא בה אסורין כל בין השמשות ומותרין ביום שני, ולא אמרינן מיגו דאיתקצאי לבין השמשות איתקצאי לכולי יומא, שאני התם שהא׳ מהם חול גמור, וכשבא יום שני הרי אנו אומרים ממה נפשך וכו׳ ״. ומאידך הריטב״א מבאר שם שיטת לוי דאסר בח׳ דהוא מדינא (כשיטת רש״י), דס״ל כר׳ יוחנן דלכוליה יומא דשביעי איתקצאי, ואף לבין השמשות מספק שביעי, וממילא נאסר בח׳ מטעם מיגו. ומתוך כך הסיק הגריי״ו דבט׳ אף ללוי יהיה מותר, דהוי כביצה דמותרת ביום שני. משא״כ סוכה שהוא חייב במצות סוכה בח׳ מחמת ספיקא דיומא (ועי׳ תוס׳ סוכה מ״ז,א ד״ה מיתב, דבלולב לא רצו לתקן שיטלנו בשמיני מספק), ממילא הוי מוקצה של מצוה, והוקצה אף לבין השמשות שבין ח׳ לט׳, וממילא נאסר בט׳, וכנ״ל שהמוקצה של מצוה נתהפך למוקצה של הכנה. ולא שייך הממ״נ, דאף אם ח׳ הוא חול שייך ביה מוקצה של מצוה, כדכתב הגריי״ו.
ד. שוב ראיתי שכל מה שכתבתי הוא רק לדברי התוס׳ במס׳ שבת, שכתבו דבריהם לפי שיטת לוי, שגם אתרוג אסור ביום ח׳ ומותר בט׳ וסוכה אסורה גם בט׳ (ועיין במהרש״א שם), וכתבו שמוקצה מחמת יום שעבר לא אמרינן, ויש לפרש כמו שכתבתי לעיל שהוא משום שח׳ וט׳ הם שני יו״ט של גלויות. ק״ק דהתוס׳ כתבו להדיא דלא איתסר ספק שביעי ושמיני אלא משום דאיתקצאי בין השמשות של ז׳ וח׳, ומשמע מדבריהם דבח׳ נאסר רק משום ספיקא דיומא (וכן הוא במהרש״א שם. ואמנם במהרש״ל שם גרס בתוס׳ ולא איתסר בשמיני משום דאיתקצאי וכו׳, עיי״ש. ואולי הגריי״ו שמפנה למהרש״א מתכוין שדבריו הם שלא כמהרש״א). ואולי מש״כ הגריי״ו דהא דאסור בח׳ הוא גם בא״י והיינו אליבא דלוי — דאי ס״ד דבא״י בשמיני מותר א״א שייאסר בחו״ל בח׳ רק משום ספיקא דיומא, דגם בח׳ היה לנו להחיל את הכלל דלא אמרינן מוקצה מחמת יום שעבר, דהא גם בחו״ל לא נוטלין לולב בשמיני ספק שביעי (עי׳ בתוס׳ סוכה מ״ז,א הנ״ל), וא״כ אף על הצד דהוי שביעי אין כאן מוקצה מחמת מצוה, והוא רק מוקצה דהכנה, וממ״נ יש להתיר. אך ללוי אסור בח׳ מטעם דאיתקצאי בבין השמשות שבין ז׳ לח׳, והוא מוקצה דהכנה, ואע״ג דאיסור מוקצה נמשך גם לבין השמשות שבין ח׳ לט׳, ממ״נ אין ט׳ נאסר.
ה. משא״כ בסוכה שאינו חייב בה אלא בין השמשות ולא ביום ט׳ עצמו, ובע״כ שהאיסור הוא מצד מוקצה של הכנה, וא״כ בטלו כל דברי הנ״ל. עפ״י מש״כ לעיל בהערה יש עדיין חילוק גדול יש בין אתרוג לסוכה, דאתרוג לא ניטל בשמיני אף דהוי ספק שביעי, משא״כ סוכה דיושבים בה בח׳ ספק ז׳, א״כ בח׳ הוי מוקצה מחמת מצוה ואיסור זה נמשך בין השמשות, ובבין השמשות הוא מתהפך למוקצה דהכנה.
והנה בע״כ אנו נזקקין לסברא דמתהפך לדעת ר׳ יוחנן דסוכה נאסרה בח׳ אף בא״י, ובע״כ משום בין השמשות שבין ז׳ לח׳, אע״ג דהוי רק מוקצה מחמת מצוה. אלא דהגריי״ו ס״ל דאם אתינן להכי, אז החילוק שבין אתרוג לסוכה יפה כבר ביום ח׳, דבאתרוג לא הוקצה למצותו בבין השמשות שבין ז׳ לח׳, וא״כ י״ל דהיא היא כוונת התוס׳ דלא אמרינן מוקצה מחמת יום שעבר, וזהו מש״כ הגריי״ו להלן בסמוך, ודו״ק.
ו. ואף שחיוב המצוה הוא מחמת ספק יום שעבר, מכל מקום הוא רוצה עכשיו לעשות מצוה והוי כאילו אקצי׳ עכשיו בידים ולכן אסור לכל היום. והשווה עם מש״כ הריטב״א בחידושיו לסוכה מ״ו,ב דבאתרוג לא אמרינן ביה דאיתקצאי לכוליה יום שמיני במיגו, שאין אומרים כן אלא במה שהוקצה בבין השמשות ממש מדין עצמו, אבל זה שאין ההקצאה בבין השמשות מעצמו, אלא מפני ספק שביעי וכו׳. ואח״כ מביא טעם אחר שאין אומרים דין מיגו אלא בדבר שדחאו בידים כההיא מיטה שיש עליה מעות, או בדבר שהוקצה למצותו ממש מדעת. והגריי״ו עשה משני הטעמים אחד, דבסוכה כיון דאי איתרמי סעודתא בעי למיתב בסוכה, הרי הוקצה מדין עצמו דהוי כאילו אקצי׳ עכשיו בידים. משא״כ אתרוג אע״ג דהוקצה לכל היום לדעת ר׳ יוחנן, היינו מפני דראוי למצוה לכולי יומא, אך לבין השמשות ודאי דאינו ראוי, ורק בדיעבד ממש, אם לא נטל כל היום אפשר דיש לו ליטול בין השמשות (ועיי״ש בריטב״א שמביא מקודם סברא דאם לא נטל בין השמשות שוב אינו נוטל דהו״ל ספיקא דרבנן דשאר ימים מדרבנן הוא והוי ספיקא דרבנן).