×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) מַחֲזִיק מָלֵא אֵינוֹ מַחֲזִיק אֲבָל מִדַּת הקב״ההַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מָלֵא מַחֲזִיק רֵיקָן אֵינוֹ מַחֲזִיק שנא׳שֶׁנֶּאֱמַר {דברים כ״ח:א׳} וְהָיָה אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע וְגוֹ׳ אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע וְאִם לָאו לֹא תִּשְׁמַע ד״אדָּבָר אַחֵר אִם שָׁמוֹעַ בְּיָשָׁן תִּשְׁמַע בְּחָדָשׁ {דברים ל׳:י״ז} וְאִם יִפְנֶה לְבָבְךָ שׁוּב לֹא תִשְׁמָע.:
holds that which is placed within it, while a full vessel does not hold it. However, the attribute of the Holy One, Blessed be He, is: If God adds to someone who is a full vessel in terms of knowledge or good attributes, he holds it; a person who is an empty vessel will not hold it. This is alluded to by the verse where it is stated: “And it shall come to pass, if you will hearken diligently [shamoa tishma] unto the voice of the Lord your God, to observe to do all his commandments” (Deuteronomy 28:1). This verse is interpreted homiletically: If you hearken [shamoa] in the present, you will hearken [tishma] in the future as well; and if not, you will not hearken. Alternatively: If you hearkened to the old, i.e., if you review what you already learned, you will hearken to the new as well. “But if your heart turns away” (Deuteronomy 30:17), you will no longer be able to hearken.
ר׳ חננאלרי״ףרש״יהמאורותמהרש״א חידושי הלכותחדושי בעל שרידי אשרשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםעודהכל
מדת ב״ו כלי ריקן מחזיק מלא אינו מחזיק כדכתיב כי לא דבר רק ולמה הוא רק בשביל שאין אתם מתעסקין בו.
{בבלי סוכה מו ע״ב} [אמר ר׳ יוחנן]⁠1 אתרוג בשביעי אסורה בשמיני מותרת2 סוכה אפילו בשמיני אסורה ולדידן דאית לן תרי יומי (טבי3) היכי עבדינן אמר אביי אתרוג שמיני ספק שביעי אסורה תשיעי ספק שמיני מותרת4 וכן הילכתא:
(אמר ר׳ זירא לא ליקני איניש לינוקא הושענא ביום טוב ראשון דינוקא מיקנא קאני אקנויי לא מקני ואשתכח דקא נפיק בלולב שאינו שלו. ואמר ר׳ זירא לא לימא איניש לינוקא ולא יהיב ליה דאתי לאגמוריה שיקרא דכת׳ {ירמיהו ט:ד} למדו לשונם דבר שקר5).
איתמר6 הפריש שבעה אתרוגין לשבעה ימים7 אמ׳ רב כל אחת ואחת8 יוצא בה ואוכלה לאלתר ורב אסי אמר כל אחת ואחת9 יוצא בה ואוכלה למחר {הלכות גדולות} וקימא לן כרב אסי דקאיי ר׳ יוחנן10 כותיה:
1. אמר ר׳ יוחנן: גי, כ״י נ, דפוסים. וכן בר״ח. חסר בכ״י א.
2. אסורה, מותרת: כ״י נ: ״אסור, מותר״. וכן בהמשך שם.
3. טבי: חסר ב-גי, כ״י נ, דפוסים.
4. אסורה, מותרת: כ״י נ: ״אסור, מותר״.
5. אמר ר׳ זירא לא ליקני...שקר: חסר ב-גי, כ״י נ, דפוסים. מובא בר״ח.
6. איתמר: וכן בה״ג. ובמקביל ברי״ף מס׳ יום טוב פרק ד (דף יז ע״א). חסר ב-גי, כ״י נ, דפוסים.
7. שבעה, לשבעה ימים: כ״י נ: ״שבעת, לשבעת הימים״, וכן בכ״י נ במקביל במס׳ יום טוב שם.
8. אחת ואחת: וכן גי, ובה״ג. דפוסים: ״אחד ואחד״. וכן בהמשך שם. כ״י נ (כאן): ״חד״.
9. אחת ואחת: וכן גי, ובה״ג. דפוסים: ״אחד ואחד״. כ״י נ: ״אחת״.
10. דקאיי ר׳ יוחנן: וכן גי, כ״י נ. דפוסים: דהא ר׳ יוחנן קאי.
מחזיק – מה שנותנין לתוכו.
מלא אינו מחזיק – מה שתוסיף עליו.
אם שמוע תשמע – אם הורגלת לשמוע אז תשמע תוכל ללמוד ולהוסיף.
ואם לאו – שלא הטית אזן בילדותך לשמוע.
לא תשמע – לאחר זמן לא יספיקו בידך.
ד״א אם אתה שומע בישן – מחזר על תלמודך ששמעת.
תשמע בחדש – תתחכם בו להבין דברים חדשים מתוך דברים ישנים.
ואם יפנה לבבך – להתייאש על מה שלמדת כבר מלחזור עליו.
שוב לא תשמע – משתפנה לבך לבטלה שוב אין משמיעין אותך דהכי כתיב אם יפנה לבבך ולא תשמע (דברים ל).
אתרוג בשביעי אסור, בשמיני מותר, סוכה אפילו בשמיני אסורה. כתוב בהשלמה ומיירי שנפלה ביום שביעי או ביום ששי, שאילו היתה קיימת תיפוק לי משום דקא סתר אוהלא. ואי לא נפלה עד יום שמיני נמי הרי הוקצית מחמת איסור, ומיגו דאיתקצי לבין השמשות מחמת איסור איתקצי לכוליה יומא. ולא הוה צריך למימר דאי מקלעי ליה סעודה בעי למתב בגווה, אלא שנפלה בחולו של מועד. ויש לפרש סוכה אפילו בשמיני אסורה, בנויי סוכה דלית בהו משום סתירת אוהלא וכגון שלא התנה עליהן שהן מוקצין למצות סוכה כל זמן שהיא מצותה. ולדידן דאית לן תרי יומי היכי עבדינן, אתרוג שמיני ספק שביעי אסור, תשיעי ספק שמיני מותר. הפריש שבעה אתרוגין לשבעת ימים, כל אחד ואחד יוצא בה ואוכלה למחר.
בד״ה אתרוג בז׳ אסור אפילו כו׳ משמע בגמ׳ דמפסיק סעודתו בשביל לולב וכ״ש שלא יתחילו כו׳ עכ״ל הך דמפסיק סעודתו מוקמינן התם בדליכא שהות ונהי דהך דרבי חנינא אפשר דמיירי בדאיכא שהות מ״מ אסור להתחיל לכתחילה כדקתני התם גבי תפלה אם התחילו אין מפסיקין בדיעבד דוקא קאמר וק״ל:
חלק ב, סימן ח
בדין אתרוג וסוכה ביום השמיניא*
ובגדר מוקצה מחמת יום שעבר
איתא בפרק לולב וערבה, סוכה מ״ו,ב: א״ר יוחנן אתרוג בשביעי אסור, בשמיני מותר. סוכה אפילו בשמיני אסורה. וריש לקיש אמר אתרוג אפילו בשביעי נמי מותר (רש״י: ״משיצא בה ואינה עומדת למצוה עוד דקסבר למצוה איתקצאי ותו לא״). במאי קא מיפלגי, מר סבר למצותה איתקצאי ומר סבר לכולי יומא איתקצאי, וכו׳. א״ל רב פפא לאביי, לרבי יוחנן מאי שנא סוכה מאי שנא אתרוג. א״ל סוכה דחזיא לבין השמשות דאי איתרמי ליה סעודתא בעי מיתב בגווה ומיכל בגווה איתקצאי לבין השמשות ומיגו דאיתקצאי לבין השמשות איתקצאי לכולי יומא דשמיני, אתרוג דלא חזי לבין השמשות לא איתקצאי לבין השמשות ולא איתקצאי לכולי יומא דשמיני.
ולוי אמר אתרוג אפילו בשמיני אסור (רש״י: ״מיגו דאסירה בין השמשות דשמיני משום דבין השמשות ספק יום הוא ובשביעי איתקצאי לכולי יומא, וכיון דבין השמשות אסורה ואע״ג דלא חזיא לבין השמשות, אסורה לכולי יומא״. ובתוס׳ ד״ה אתרוג אפילו בשמיני אסורה, כתבו: ״דגזר אתרוג אטו סוכה״), וכו׳.
ובפלוגתא דר׳ יוחנן וריש לקיש (רש״י ד״ה ובפלוגתא: ״הא דרבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש איפלוג נמי רב ורב אסי וכו׳⁠ ⁠״) דאיתמר הפריש שבעה אתרוגים לשבעה ימים, אמר רב כל אחת ואחת יוצא בה ואוכלה לאלתר ורב אסי אמר כל אחת ואחת יוצא בה ואוכלה למחר. במאי קא מיפלגי, מר סבר למצותה איתקצאי ומר סבר לכולי יומא איתקצאי.
ואנן דאית לן תרי יומי היכי עבדינן? אמר אביי שמיני ספק שביעי אסור, תשיעי ספק שמיני מותר. מרימר אמר אפילו שמיני ספק שביעי מותר (ברש״י ד״ה ובפלוגתא, כתב דשאלת הגמ׳ היא אליבא דהלכתא דבארץ ישראל אתרוג אסורה בשביעי ומותרת בשמיני ״והיינו דקבעי ואנן דאית לן בשמיני תרי יומי היכי עבדינן, מי אסרינן ליה ביומא קמא משום ספק שביעי או לא״. ובתוס׳ שמיני ספק שביעי אסור, כתבו דהא דאיפשט דאתרוג אסור בשמיני לבני חו״ל — מטעם גזירה: ״בארץ ישראל דליכא ספיקא לא גזור אטו סוכה, אבל בבבל דאיכא ספיקא, אע״ג דלא מברך ביה גזור אטו סוכה, אבל תשיעי ספק שמיני לא גזור אתרוג אטו סוכה״. ובתוס׳ שבת כ״ב,א ד״ה אסור, המובא בסמוך, כתבו דאסור משום דאיתקצאי בבין השמשות של ז׳ וח׳, ובמהרש״א שם ביאר: ״האי בין השמשות דז׳ איכא לספוקי ביה שהוא יום ואת״ל שהוא לילה שמא האי ח׳ ז׳ הוא, וכן נראה מפירש״י שם וכו׳⁠ ⁠״).
ואיתא בשבת כ״ב,א: אמר רב יהודה אמר רב אסי אסור להרצות מעות כנגד נר חנוכה וכו׳ שלא יהו מצוות בזויות עליו. בעו מיניה מרבי יהושע בן לוי מהו להסתפק מנוי סוכה כל שבעה וכו׳ אמר רב יוסף וכו׳ דתניא סככה כהלכתה ועיטרה בקרמים ובסדינין המצויירים ותלה בה אגוזים וכו׳ אסור להסתפק מהן עד מוצאי יום טוב האחרון של חג, ואם התנה עליהן הכל לפי תנאו.
ובתוס׳ שם ד״ה אסור, כתבו: ״והא דשרי אתרוג ביום טוב האחרון טפי מסוכה מפרש בפרק לולב וערבה (סוכה מ״ו,ב) משום דסוכה בספק שביעי ספק שמיני יתובי יתבינן ואי מתרמי ליה סעודה בין השמשות אכיל ליה התם, והואיל ואיתקצאי בין השמשות איתקצאי כוליה יומא של ספק ח׳ וט׳ אבל אתרוג אינו ניטל בספק ז׳ וח׳ ולא איתסר בספק שביעי ושמיני אלא משום דאיתקצאי בין השמשות של ז׳ וח׳, ואע״ג דבין השמשות של ח׳ וט׳ נמי אסור משום שהוא ספק יום, הואיל ולא אסור אלא משום ספק יום וספק לילה לא איתקצאי בכך כולי יומא, מידי דהוה אביצה שנולדה בזה דמותרת בזה אעפ״י דבין השמשות אסור משום ספק יום וספק לילה״. ובמהרש״א שם ביאר דכל דבריהם אלו הם למאי דמסיק התם פרק לולב וערבה ואנן דאית לן תרי יומי היכי עבדינן אמר אביי שמיני ספק שביעי אסור, תשיעי ספק שמיני מותר, ואף שמה שכתבו תוס׳ בתחילת דבריהם —מפרש בפרק לולב וערבה משום דסוכה בספק שביעי ספק שמיני יתובי יתבינן— אמרו לבני ארץ ישראל, דלכך סוכה אסורה להם בח׳, הוא הדין והוא הטעם לדידן לאסור סוכה בתשיעי.
בתוס׳ ד״ה סוכה, כתבו: ״משמע דטעמא דנוי סוכה משום ביזוי מצוה. וקשה לר״י בפרק כירה (שבת מ״ה,א) משמע דטעמא משום מיגו דאיתקצאי למצותה. ותירץ דצריכי לתרווייהו, דמשום דאיתקצאי למצותה לא הוה אסרינן בחולו של מועד דלא שייך מוקצה אלא בשבת וביו״ט, ומשום ביזוי מצוה לא הוה אסרינן להו היכא דנפלו, אבל השתא דאמרינן דאיתקצאי וביזוי מצוה, אסרינן אפילו נפלו ואפילו בחול המועד״. ועיי״ש במהרש״א שביאר דלצדדין קאמר, אפילו נפלו בשבת ויו״ט ומשום מוקצה, ואפילו בחוה״מ ולא נפלו דהוי מיהת ביזוי מצוה.
הנה התוס׳ בשבת כ״ב,א ד״ה אסור, מחלקים בין אתרוג לסוכה, דאתרוג אינו אסור בט׳ ״הואיל ולא אסור אלא משום ספק יום וספק לילה״, ולכאורה דברי התוס׳ מחוסרים ביאור, שהרי גם סוכה אינה אסורה אלא מטעם ספק יום וספק לילה, שהחיוב לישב בסוכה בבין השמשות אינו אלא מצד ספק יום וספק לילה.
והנה בסוכה י׳,ב ד״ה עד מוצאי יו״ט, כתבו הדברים ביתר ביאור, משום דהוי מוקצה מחמת יום שעבר, והקשו מסוכה, וכתבו: ״דכל הני לא דמו לסוכה, דאסרינן משום דאי איתרמי ליה סעודתא בין השמשות אע״ג דלא מיחייב למיכל בה אלא משום ספיקת יום שעבר, שאני סוכה דמכל מקום חייב למיכל בה מחמת מה שיהיה. ודבריהם מחוסרים ביאור.
ובתחילה הייתי סבור לפרש דברי התוס׳ בהקדם דברי התוס׳ שבת כ״ב,א ד״ה סוכה, שכתבו: ״דצריכי לתרווייהו, דמשום דאיתקצאי למצותה לא הוה אסרינן בחולו של מועד, דלא שייך מוקצה אלא בשבת וביו״ט״. משמע מדבריהם שמוקצה לא שייך בחול המועד, ועיין בהגהות אשר״י ובמהרש״א שם, שכתבו כן בפירוש. ובקרני ראם שעל המהרש״א הקשה: ״מדברי רש״י לקמן מ״ה,א ד״ה עד מוצאי יו״ט האחרון, מבואר דבחול המועד שייך גם כן מוקצה״. ובאמת עדיפא הו״ל להקשות מסוכה מ״ו,ב דאמרינן שם: הפריש ז׳ אתרוגים לז׳ ימים — דהוא מוקצה לכולא יומא, מוכח ששייך מוקצה גם בחול המועד. ועי׳ גם מה שכתבו התוס׳ שבת מ״ד,א ד״ה שבנר ושבקערה, לענין מותר השמן שבנר חנוכה שעושה לו מדורה משום שהוקצה למצותו. עיי״ש בהגהות הגליון, שהיא ברייתא מפורשת בשאילתות פרשת וישלח הביאו הרא״ש פרק במה מדליקין אות ט׳, וא״כ מוכח דאמרינן מוקצה גם בחול המועד.
מוקצה של מצוה ומוקצה של הכנה
ובע״כ שיש שני מיני מוקצה: מוקצה של מצוה ומוקצה של הכנה. מוקצה של מצוה אסור מטעם נדר, דילפינן מעצי סוכה (עי׳ סוכה ט׳,א), דכל שהוקצה לצורך מצוה אסור ליהנות ממנו שלא לצורך מצוה, ובזה אין חילוק בין שבת ויום טוב ובין חול. ומוקצה של הכנה אינו אסור אלא בשבת ויו״ט, דכל מה שהקצה איזה דבר, בין שהקצה מחמת איסור או מחמת מצוה או מחמת דבר אחר, הרי הוא מוקצה לשבת.
והנה בהפריש ז׳ אתרוגין או במותר השמן שבנר חנוכה הוא מוקצה מטעם מצוה ואסור לצורך אחר שאינו לצורך מצוה. והרי במוקצה של מצוה אינו אסור אלא מה שצריך לגוף עשיית המצוה, משא״כ נוי סוכה אינו צריך לעשיית המצוה ולא אסור אלא משום בזוי מצוה, כמשֻ״כ התוס׳ שבת כ״ב,א הנ״ל בתחילת דבריהם, ״דמשמע דטעמא דנוי סוכה משום בזוי מצוה״, ולפיכך אם נפלו אינם אסורים דאין בזה בזיון למצוה, ואך אם נפלו ביו״ט אסורים מטעם מוקצהב של הכנה, שהרי הם מוקצה ליו״ט מחמת מצוה, משא״כ אם נפלו בחול המועד, שאין בהם לא מוקצה של מצוה ולא מוקצה של הכנה ולא בזוי מצוה, שאחר נפילה אין בזוי מצוה, כמש״ל, ממילא מותרים. אבל באתרוג ומותר שמן, האיסור לא משום ביזוי מצוה אלא משום מוקצה של מצוה, שהרי הקצה אותם בדבורו רק לצורך המצוה.
ולפי״ז יתבארו דברי הגמ׳ בסוכה מ״ו,ב שאתרוג מותר בשביעי, שהוקצה למצותו. ובסוכה מודה הגמ׳ שאסורה אף בשמיני מיגו דאיתקצאי לבין השמשות, עיי״ש. והטעם הוא דגבי מצוה סובר ריש לקיש דאיתקצאי רק למצוה, כלומר לעשיית המצוה ותו לא, ומשיצא בה ואינו עומד למצוה עוד, ממילא מותרת, שהרי איסור מוקצה במצוה הוא מטעם נדר ולהכי אזלינן בתר כוונתו, ומכיון שלא נתכוין להקצות אלא לשם עשיית המצוה ממילא מותרת, משא״כ בסוכה שיש בה איסור מוקצה של יו״ט שהרי יום השמיני הוא יו״ט, ולהכי אמרינן: מיגו דאיתקצאי לבין השמשות איתקצאי לכולא יומא. והדברים פשוטים וברורים. והנה מבואר שם בגמ׳ סוכה מ״ו,ב דלר׳ יוחנן אסור האתרוג כל יום הז׳ משום דאיתקצאי לכולא יומא. ואע״ג שיום השביעי הוא חול ולא שייך ביה מוקצה של הכנה, מכל מקום אסור מטעם מוקצה של מצוה.
לא אמרינן מוקצה מחמת יום שעבר: רק בשני ימים טובים של גלויות
ומעתה הייתי סובר לומר במה שכתבו התוס׳ דמוקצה מחמת יום שעבר לא אמרינן, ולכאורה דבריהם צריכים ביאור, דמכל מקום הוא אסור בין השמשות ומדוע לא נאמר מוקצה כהאי גוונא. אלא שכוונת התוס׳ היא רק בשני ימים טובים של גלויות שאחד מהם הוא חול ואחד יו״ט, לא שייך לומר מוקצה ולאסור ביום שני מחמת איסור הכנה. שהרי ממ״נ, אם היום חול לא שייך איסור מוקצה בו, ואם היום הוא יו״ט א״כ לא נאסר אתמול ולא היה מוקצה כלל. אח״כ מצאתי זה בריטב״א סוכה מ״ו,ב באתרוג ביום ט׳ לא שייך מוקצה, שהרי מה שהוא אסור ללוי בח׳ הוא רק מטעם מוקצה, וכמ״ש שם רש״י, ומוקצה זה הוא מוקצה של הכנה, שנאסר ביו״ט מחמת שהקצה למצותו כל ז׳, הלכך לא שייך לאסור גם ביום ט׳ מטעם דאיתקצאי לבין השמשות, שהרי איסור מוקצה לא שייך בשני יו״ט של גלויות, ויום ח׳ ויום ט׳ הם ג״כ שני יו״ט של גלויות ולא שייך מוקצה משום דהוא סתירה מיני׳ וביה, כנ״ל. משא״כ סוכה, שהוא חייב במצות סוכה והוא מוקצהג של מצוה, ומוקצה של מצוה שייך גם בחול, כמש״ל, א״כ נפל הממ״נ הנ״ל, שזה לא שייך רק גבי מוקצה של הכנה, שהוא אסור רק ביו״ט ולא בחול, משא״כ מוקצה של מצוה שאסור גם בחול, א״כ ממילא אסור גם בט׳, ולא שייך הממ״נ הנ״ל, ודו״ק.
ובזה מיושבת קושיית הגאון ר׳ עקיבא איגר, שהקשה בביצה כ״ד,ב על שיטת רש״י (שם ד״ה ולערב) גבי נכרי שהביא דורון ביו״ט, שמותר בליל יו״ט שני לאחר כדי שיעשו, ממ״נ אם הלילה חול הוא הרי המתין בכדי שיעשו ואם קודש הוא נמצא שנלקטו בחול, והקשה הגרע״א ז״ל לפי דברי התוס׳ הנ״ל שבת כ״ב,א ד״ה אסור, שכתבו דהא דנולדה בזה מותרת בזה ולא אמרינן מיגו דאיתקצאי לבין השמשות איתקצאי לכולא יומא, משום דמוקצה מחמת יום שעבר לא אמרינן, א״כ הכא גבי נכרי שהביא דורון, שאסור בכדי שיעשו, א״כ ליתסר מטעם מיגו דאיתקצאי, עיי״ש בדבריו. ולפי הנ״ל שסברת התוס׳ היא רק מטעם ממ״נ, א״כ זה שייך גם גבי האיסור של בכדי שיעשו דגם בזה יש ממ״נ, שאם היום הוא חול לא שייך איסור מוקצה, ואם היום הוא יו״ט לא נאסר אתמול ולא חל איסור של בכדי שיעשו ולא הוי מוקצה כלל, ודו״ק.
שוב ראיתי שכל מה שכתבתי הוא רק לדברי התוס׳ במס׳ שבת,⁠ד שכתבו דבריהם לפי שיטת לוי, שגם אתרוג אסור ביום ח׳ ומותר בט׳ וסוכה אסורה גם בט׳ (ועיין במהרש״א שם), וכתבו שמוקצה מחמת יום שעבר לא אמרינן, ויש לפרש כמו שכתבתי לעיל שהוא משום שח׳ וט׳ הם שני יו״ט של גלויות ושייך הממ״נ רק גבי אתרוג, שהוא מוקצה של הכנה ולא בסוכה שהוא מוקצה של מצוה. ואולם בסוכה י׳,ב ד״ה עד, כתבו גם לשיטת ר׳ יוחנן שאתרוג מותר גם בח׳ וסוכה אסורה בח׳, משום דמוקצה מחמת יום שעבר לא אמרינן ובה לא שייך הממ״נ שכתבתי לעיל, וא״כ מדוע לא יאסר בח׳ משום דאיתקצאי בין השמשות.
ומלבד זה ראיתי אחרי העיון שיש טעות בדברי הנ״ל, שהרי מה שסוכה אסורה בח׳ או בט׳ אינו מטעם מוקצה של מצוה, אלא מטעם מוקצה של הכנה, שמצד מוקצה של מצוה אי אפשר לאסור מטעם מיגו דאיתקצאי לבין השמשות, שזה לא שייך רק גבי מוקצה של הכנה ולא גבי מוקצה של מצוה, וכמו שמותרת סוכה לאחר ט׳ כן היה לנו להתיר ביום ט׳, אעפ״י שהיה צריך לה בין השמשות של יום ט׳. ואע״ג שר׳ יוחנן אוסר באתרוג כל יום הז׳, זה הוא רק משום שאפשר לצאת בו כל היום, משא״כ בסוכה שאינו חייב בה אלא בין השמשות ולא ביוםה ט׳ עצמו, ובע״כ שהאיסור הוא מצד מוקצה של הכנה, וא״כ בטלו כל דברי הנ״ל.
לא אמרינן מוקצה מחמת יום שעבר: רק במוקצה מחמת איסור
ובע״כ שצריכים לחלק בין מוקצה מחמת מצוה ובין מוקצה מחמת איסור, שזה שכתבו התוס׳ דלא אמרינן מוקצה מחמת יום שעבר הוא רק במוקצה מחמת איסור, שכיון שכל ההקצאה הוא מחמת איסור והאיסור הוא מחמת ספק יום שעבר, לא אמרינן מיגו דאיתקצאי לבין השמשות וכו׳, משא״כ במוקצה מחמת מצוה דהוי כמו אקצי׳ בידים, אז אמרינן מיגו דאיתקצאי לבין השמשות וכו׳, ואף שחיוב המצוה הוא מחמת ספק יום שעבר, מכל מקוםו הוא רוצה עכשיו לעשות מצוה והוי כאילו אקצי׳ עכשיו בידים ולכן אסור לכל היום.
וכסברא זו כתבו התוס׳ במס׳ שבת מ״ג,א דאיתא התם דכופין את הסל לפני האפרוחים שיעלו וירדו, ואם עודן עליו כל בין השמשות, מיגו דאיתקצאי לבין השמשות איתקצאי לכולי יומא, והקשו התוס׳ ד״ה בעודן עליו: ״תימא הא כיון דבידו להפריחן למטה הוי גמרו בידי אדם״, ומאי שנא מ״קדירות דשבתא״ דבין השמשות רותחות הן ולאורתא קא אכלינן מינייהו כדאמרינן במס׳ ביצה כ״ז,א דגמרו בידי אדם שאני (עיי״ש ברש״י דכיון דבידו לתקנו בו ביום לא מקצה ליה מדעתיה מפני דחייתו). ותירצו: ״דשאני קדירות אם הוה צריך להו בין השמשות היה מקררן וכו׳, אבל הכא רצונו היה שיעלו האפרוחין על הסל שלכך כפאו, והרי שעה אחת הקצה אותו לצרכן ומיגו דאיתקצאי לבין השמשות איתקצאי לכולי יומא״. מבואר מדבריהם, שאע״ג דבגמרו בידי אדם לא אמרינן מיגו דאיתקצאי לבין השמשות וכו׳, מכל מקום היכא דאקצי׳ בידים לשעה אחת שפיר אמרינן מיגו דאיתקצאי לבין השמשות וכו׳. וא״כ הכא ג״כ נימא שמוקצה מחמת איסור לא אמרינן מחמת יום שעבר, שהרי האיסור עובר מאליו בכלות היום והוי כגמרו בידי אדם ולא אמרינן גביה מיגו דאיתקצאי בין השמשות, משא״כ מוקצה מחמת מצוה דהוי כאקצי׳ בידים, וכיון שרוצה לצאת בו בין השמשות ממילא אסור לכל היום. והנה אתרוג אינו מוקצה אלא מחמת איסור. כלומר, מחמת איסור מוקצה, משא״כ סוכה היא מוקצה מחמת מצוה שרוצה לצאת בה בין השמשות, והדברים ברורים.
ובמקום זה עלי להודיע צערי, שנתקשיתי בדברי הר״ן ריש ביצה (בדפי הרי״ף ב׳,א), שכתב ג״כ כסברת התוס׳, שמוקצה מחמת יום שעבר לא אמרינן, והקשה מהא דסוכה, שאסורה עד מוצאי יו״ט האחרון של חג. ותירץ שמוקצה למצותו חמיר טפי. ועיי״ש שהקשה מהא דהפריש ז׳ אתרוגים לז׳ ימים, שכל אחת ואחת יוצא בה ואוכלה לאלתר, אלמא דאדרבה, מוקצה למצותו קיל טפי, דלא אמרינן ביה מיגו אפילו מחמת אותו יום. ונוראות נפלאתי, דהתם אינו מוקצה מחמת מצוה, אלא מוקצה של מצוה שאסור גם בחול והאיסור הוא מטעם נדר, כמש״ל, משא״כ בסוכה, אף שהמוקצה הוא מחמת מצוה מ״מ איסור המוקצה הוא מוקצה של הכנה ואסור ביו״ט לכל היום כנ״ל. וצ״ל שכוונת הר״ן להקשות על היום הראשון שהוא יו״ט וא״כ צריך לאסור ג״כ מצד מוקצה דהכנה, שנעשה מוקצה ע״י המצוה, ועיי״ש מה שתירץ בשם הרא״ה.
ועכ״פ קושיית הגאון ר׳ עקיבא איגר הנ״ל על ביצה כ״ד,ב מיושבת שפיר, שהרי בשני ימים טובים איכא ממ״נ, וא״כ אין לאסור מטעם מוקצה, כמש״ל בארוכה. ובזה מיושב ג״כ מה שבסוכה מ״ו,ב אוסר לוי האתרוג אף ביום ח׳, ולפירוש רש״י הוא משום דאיתקצאי בין השמשות, וא״כ סובר דאמרינן מוקצה מחמת יום שעבר, וא״כ ליאסר גם בט׳ מטעם דאיתקצאי בין השמשות, ובע״כ דצ״ל משום שבזה שייך ג״כ הממ״נ הנ״ל, שהרי יום ח׳ ויום ט׳ הם שני ימים טובים של גלויות, כנ״ל. ועוד יש לי דברים הרבה בעזה״י אלא שלקצר אני צריך.
א. *) מאמר זה נכתב כתשובה להגאון הרב ירוחם ווארהאפטיג זצ״ל, בעש״ק משפטים תרצ״ב, ונדפס בשו״ת ״שרידי אש״, ירושלים תשנ״ט, ח״א, סי׳ נ״ו.
ב. ואך אם נפלו ביו״ט אסורים מטעם מוקצה של הכנה, שהרי הם מוקצה ליו״ט מחמת מצוה. ואמנם הגריי״ו כתב דבנוי לא אמרינן מוקצה מחמת מצוה כיון דאינו צריך לעשיית המצוה. וכוונתו כאן דמתוך שייחדו לשימוש כלשהו של מצוה, ממילא הוקצה מדעתו והוי מוקצה של הכנה, וכלשונו לעיל: ״דכל מה שהקצה איזה דבר, בין שהקצה מחמת איסור או מחמת מצוה או מחמת דבר אחר, הרי הוא מוקצה לשבת״. ונמצא דבזה חמור מוקצה של הכנה ממוקצה של מצוה, דמוקצה של הכנה חל גם על נוי. ומאידך מוקצה של מצוה חמור יותר דהוא חל גם בחול המועד. ויש עוד להעיר דמוקצה של הכנה הוא מוקצה של טלטול, ומוקצה של מצוה הוא רק מוקצה של שימוש, אא״כ נתהפך למוקצה של הכנה בכניסת החג [ועי׳ עוד בתוס׳ ישנים, שבת כ״ב,א דמיגו דאיתקצאי וביזוי ״הכל אחד, איתקצאי למצותו משום ביזוי מצוה״].
ג. משא״כ סוכה, שהוא חייב במצות סוכה והוא מוקצה של מצוה, ומוקצה של מצוה שייך גם בחול, כמש״ל, א״כ נפל הממ״נ הנ״ל, שזה לא שייך רק גבי מוקצה של הכנה, שהוא אסור רק ביו״ט ולא בחול, משא״כ מוקצה של מצוה שאסור גם בחול, א״כ ממילא אסור גם בט׳, ולא שייך הממ״נ הנ״ל. לא מצאתי מפורשות את הדברים בריטב״א, ואפשר דהגריי״ו הסיק את הדברים ממש״כ הריטב״א, סוכה מ״ו,ב בתחילת דבריו בהסבר שיטת ר׳ יוחנן דאתרוג אסור בז׳ ומותר בח׳, מפני שלכתחילה לא הוקצה לבין השמשות שבין ז׳ לח׳, שאין דרך לצאת בו. ועיי״ש שכתב: ״הא אילו היה בכלל הקצאתו שיהא מוקצה לבין השמשות, היה מוקצה לכל שמיני, ואע״ג דביצה שנולדה ביו״ט ראשון וכיוצא בה אסורין כל בין השמשות ומותרין ביום שני, ולא אמרינן מיגו דאיתקצאי לבין השמשות איתקצאי לכולי יומא, שאני התם שהא׳ מהם חול גמור, וכשבא יום שני הרי אנו אומרים ממה נפשך וכו׳⁠ ⁠״. ומאידך הריטב״א מבאר שם שיטת לוי דאסר בח׳ דהוא מדינא (כשיטת רש״י), דס״ל כר׳ יוחנן דלכוליה יומא דשביעי איתקצאי, ואף לבין השמשות מספק שביעי, וממילא נאסר בח׳ מטעם מיגו. ומתוך כך הסיק הגריי״ו דבט׳ אף ללוי יהיה מותר, דהוי כביצה דמותרת ביום שני. משא״כ סוכה שהוא חייב במצות סוכה בח׳ מחמת ספיקא דיומא (ועי׳ תוס׳ סוכה מ״ז,א ד״ה מיתב, דבלולב לא רצו לתקן שיטלנו בשמיני מספק), ממילא הוי מוקצה של מצוה, והוקצה אף לבין השמשות שבין ח׳ לט׳, וממילא נאסר בט׳, וכנ״ל שהמוקצה של מצוה נתהפך למוקצה של הכנה. ולא שייך הממ״נ, דאף אם ח׳ הוא חול שייך ביה מוקצה של מצוה, כדכתב הגריי״ו.
ד. שוב ראיתי שכל מה שכתבתי הוא רק לדברי התוס׳ במס׳ שבת, שכתבו דבריהם לפי שיטת לוי, שגם אתרוג אסור ביום ח׳ ומותר בט׳ וסוכה אסורה גם בט׳ (ועיין במהרש״א שם), וכתבו שמוקצה מחמת יום שעבר לא אמרינן, ויש לפרש כמו שכתבתי לעיל שהוא משום שח׳ וט׳ הם שני יו״ט של גלויות. ק״ק דהתוס׳ כתבו להדיא דלא איתסר ספק שביעי ושמיני אלא משום דאיתקצאי בין השמשות של ז׳ וח׳, ומשמע מדבריהם דבח׳ נאסר רק משום ספיקא דיומא (וכן הוא במהרש״א שם. ואמנם במהרש״ל שם גרס בתוס׳ ולא איתסר בשמיני משום דאיתקצאי וכו׳, עיי״ש. ואולי הגריי״ו שמפנה למהרש״א מתכוין שדבריו הם שלא כמהרש״א). ואולי מש״כ הגריי״ו דהא דאסור בח׳ הוא גם בא״י והיינו אליבא דלוי — דאי ס״ד דבא״י בשמיני מותר א״א שייאסר בחו״ל בח׳ רק משום ספיקא דיומא, דגם בח׳ היה לנו להחיל את הכלל דלא אמרינן מוקצה מחמת יום שעבר, דהא גם בחו״ל לא נוטלין לולב בשמיני ספק שביעי (עי׳ בתוס׳ סוכה מ״ז,א הנ״ל), וא״כ אף על הצד דהוי שביעי אין כאן מוקצה מחמת מצוה, והוא רק מוקצה דהכנה, וממ״נ יש להתיר. אך ללוי אסור בח׳ מטעם דאיתקצאי בבין השמשות שבין ז׳ לח׳, והוא מוקצה דהכנה, ואע״ג דאיסור מוקצה נמשך גם לבין השמשות שבין ח׳ לט׳, ממ״נ אין ט׳ נאסר.
ה. משא״כ בסוכה שאינו חייב בה אלא בין השמשות ולא ביום ט׳ עצמו, ובע״כ שהאיסור הוא מצד מוקצה של הכנה, וא״כ בטלו כל דברי הנ״ל. עפ״י מש״כ לעיל בהערה יש עדיין חילוק גדול יש בין אתרוג לסוכה, דאתרוג לא ניטל בשמיני אף דהוי ספק שביעי, משא״כ סוכה דיושבים בה בח׳ ספק ז׳, א״כ בח׳ הוי מוקצה מחמת מצוה ואיסור זה נמשך בין השמשות, ובבין השמשות הוא מתהפך למוקצה דהכנה.
והנה בע״כ אנו נזקקין לסברא דמתהפך לדעת ר׳ יוחנן דסוכה נאסרה בח׳ אף בא״י, ובע״כ משום בין השמשות שבין ז׳ לח׳, אע״ג דהוי רק מוקצה מחמת מצוה. אלא דהגריי״ו ס״ל דאם אתינן להכי, אז החילוק שבין אתרוג לסוכה יפה כבר ביום ח׳, דבאתרוג לא הוקצה למצותו בבין השמשות שבין ז׳ לח׳, וא״כ י״ל דהיא היא כוונת התוס׳ דלא אמרינן מוקצה מחמת יום שעבר, וזהו מש״כ הגריי״ו להלן בסמוך, ודו״ק.
ו. ואף שחיוב המצוה הוא מחמת ספק יום שעבר, מכל מקום הוא רוצה עכשיו לעשות מצוה והוי כאילו אקצי׳ עכשיו בידים ולכן אסור לכל היום. והשווה עם מש״כ הריטב״א בחידושיו לסוכה מ״ו,ב דבאתרוג לא אמרינן ביה דאיתקצאי לכוליה יום שמיני במיגו, שאין אומרים כן אלא במה שהוקצה בבין השמשות ממש מדין עצמו, אבל זה שאין ההקצאה בבין השמשות מעצמו, אלא מפני ספק שביעי וכו׳. ואח״כ מביא טעם אחר שאין אומרים דין מיגו אלא בדבר שדחאו בידים כההיא מיטה שיש עליה מעות, או בדבר שהוקצה למצותו ממש מדעת. והגריי״ו עשה משני הטעמים אחד, דבסוכה כיון דאי איתרמי סעודתא בעי למיתב בסוכה, הרי הוקצה מדין עצמו דהוי כאילו אקצי׳ עכשיו בידים. משא״כ אתרוג אע״ג דהוקצה לכל היום לדעת ר׳ יוחנן, היינו מפני דראוי למצוה לכולי יומא, אך לבין השמשות ודאי דאינו ראוי, ורק בדיעבד ממש, אם לא נטל כל היום אפשר דיש לו ליטול בין השמשות (ועיי״ש בריטב״א שמביא מקודם סברא דאם לא נטל בין השמשות שוב אינו נוטל דהו״ל ספיקא דרבנן דשאר ימים מדרבנן הוא והוי ספיקא דרבנן).
בגמ׳ - מלא מחזיק. [חידושי אגדה]. ר״ל, שהשוקד ומתמיד בתלמודו יצליח לעמוד על מה שלמד ביתר עמקות, וכל המתרפה בלמודו לא יבין את מה שלמד לאשורו. ההבנה תלויה בכמות הלימוד, וכפי רבוי הלמוד וההשתלמות בתורה כן תתעלה ותתחדד ההבנה, עי׳ בפירש״י.
מחזיק (מכיל) את מה ששמים בו, ואילו כלי מלאאינו מחזיק, שאי אפשר להוסיף על תוכנו. אבל מדת הקדוש ברוך הוא הפוכה מזו: כלי מלא, כלומר: אדם שיודע ולמד — מחזיק תוכן נוסף, ואילו כלי ריקן אדם שתוכנו ריק — אינו מחזיק, שנאמר: ״והיה אם שמוע תשמע״ (דברים כח, א) לומר: ״אם שמוע״, כלומר, אם שמעת כבר — ״תשמע״ גם בעתיד. ואם לאו — לא תשמע אף בעתיד. דבר אחר: ״אם שמוע״ בישן כלומר: שאתה חוזר על לימודך בעבר — ״תשמע״ גם בחדש, ״ואם יפנה לבבך״ מלחזור על מה שלמדת בעבר (דברים ל, יז)שוב ״ולא תשמע״ יותר ללמוד ולהבין בעתיד (דברים ל, יז).
holds that which is placed within it, while a full vessel does not hold it. However, the attribute of the Holy One, Blessed be He, is: If God adds to someone who is a full vessel in terms of knowledge or good attributes, he holds it; a person who is an empty vessel will not hold it. This is alluded to by the verse where it is stated: “And it shall come to pass, if you will hearken diligently [shamoa tishma] unto the voice of the Lord your God, to observe to do all his commandments” (Deuteronomy 28:1). This verse is interpreted homiletically: If you hearken [shamoa] in the present, you will hearken [tishma] in the future as well; and if not, you will not hearken. Alternatively: If you hearkened to the old, i.e., if you review what you already learned, you will hearken to the new as well. “But if your heart turns away” (Deuteronomy 30:17), you will no longer be able to hearken.
ר׳ חננאלרי״ףרש״יהמאורותמהרש״א חידושי הלכותחדושי בעל שרידי אשרשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםהכל
 
(2) מִיָּד תִּינוֹקוֹת וְכוּ׳.: א״ראָמַר רַבִּי יוֹחָנָן אאֶתְרוֹג בַּשְּׁבִיעִי אָסוּר בַּשְּׁמִינִי מוּתָּר בסוּכָּה אפי׳אֲפִילּוּ בַּשְּׁמִינִי אֲסוּרָה וְרֵישׁ לָקִישׁ אָמַר אֶתְרוֹג אֲפִילּוּ בַּשְּׁבִיעִי נָמֵי מוּתָּר.

§ The mishna continues: Immediately after fulfilling the mitzva of taking the four species on the seventh day of Sukkot, children remove their lulavim from the binding and eat their etrogim in an expression of extreme joy. Rabbi Yoḥanan said: It is prohibited to derive benefit from the etrog on the seventh day of the festival of Sukkot; however, on the eighth day it is permitted. It is prohibited to derive benefit from the sukka even on the eighth day. And Reish Lakish said: It is permitted to derive benefit from the etrog even on the seventh day, once the mitzva has been fulfilled.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יראב״ןתוספותהמאורותהמכתםבית הבחירה למאיריריטב״אחדושי בעל שרידי אשרשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
א״ר יוחנן אתרוג בשביעי אסורה בשמיני מותרת. מאי טעמא אתרוג כיון דלצאת בו קאי אף על גב דקי״ל כל היום כשר לנטילת לולב מאחר שיצא בו מבעוד יום בשביעי אינו צריך לו למצוה ולא אתקצאי אלא בו ביום כולו אבל לבין השמשות דיליה לא איתקצאי אבל סוכה דחזיא כל יומא מיגו דאתקצאי לבין השמשות אתקצאי נמי לכולי יומא דשמיני. ריש לקיש אמר אתרוג אפילו בשביעי מותרת.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אסור – לאכילה ואפילו לאחר שיצא בה כדמפרש טעמא קסבר לכל שבעת הימים אתקצאי.
סוכה אפי׳ בשמיני אסורה – להסקה וטעמא מפרש לקמן מאי שנא מאתרוג.
ואפי׳ בז׳ נמי מותרת – משיצא בה ואינה עומדת למצוה עוד דקסבר למצותה אתקצאי ותו לא.
אמר ר׳ יוחנן אתרוג בשביעי אסור לאכלו אדלכולי יומא איתקצי, בשמיני מותר סוכה אפילו בשמיני אסור.
א. רש״י.
אתרוג בשביעי אסור – אפילו לאחר שיצא בו כמו שמפרש דלכולי יומא אתקצאי ואפי׳ לריש לקיש דאמר בשביעי מותר היינו לבתר דנפק ביה כדאמרינן למצותה אתקצאי ותימה ר׳ חנינא דאמר פרק לולב הגזול (לעיל דף לו:) דמטביל ביה ברישא והדר נפיק ביה כמאן דלא כרבי יוחנן ולא כריש לקיש וי״ל כיון דלא אכל ליה כוליה ומשייר בה כשיעור דמצי נפיק ביה שרי אפי׳ לר׳ יוחנן ואע״ג דממה נפשך נאסרה כולה ביום ראשון דחסר כל שהוא פסול דלמא רבי חנינא הפריש כולה ליום ראשון ומקצתה לשאר הימים מידי דהוה אז׳ אתרוגין לשבעת הימים דלקמן בשמעתין ואע״ג דתנאי דמהני בסוכה לא מהני אלא באומר איני בודל מהן כל בין השמשות כדאיתא פרק המביא כדי יין (ביצה דף ל:) והכא ביום ראשון ממה נפשך בודל מכולן הא אמרינן התם אתרוג דמפסקי לילות מימים כל חד וחד באנפי נפשיה סוכה דלא מפסקי לילות מימים כולה כחד יומא אריכתא דמי והיה ר׳ חנינא מתנה כוליה ליום ראשון ובשאר הימים אינו בודל ממקצתו בבין השמשות שלהן ומיהו קשה דלעיל פרק לולב הגזול (סוכה לח.) גבי מי שבא בדרך ואין בידו לולב דקתני לכשיבא לביתו יטול על שולחנו משמע בגמרא דמפסיק סעודתו בשביל לולב וכל שכן שלא יתחיל א״כ רבי חנינא היכי מטביל בה ברישא וצריך לומר דהכי קאמר מטביל בה היום ונפיק בה למחר.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אתרוג בשביעי אסור – פירוש אפילו אחר שיצאו בו אסור לאכלו כל היום, דהא אתקצאי לכולי יומא, אבל בשמיני דלא אתקצאי כלל מותרת. אבל סוכה אפילו בשמיני דלא אתקצאי כלל אסורה. וטעמא דמילתא משום דסוכה אתקצאי נמי בבין השמשות דשביעי, דאי מתרמיא ליה סעודה למיכל בבין השמשות נמי צריך סוכה דשמא יממא הוא, אבל באתרוג לא שייך למימר הכי, דהא מכיון שנטלו שעה אחת שוב אינו צריך.
אתרוג בשביעי אסור מפני שהוקצה לכל היום ואע״פ שביום חול כל שאין בו אלא הקצאת גופו שהוא למצותו אין אומרין מתוך שהוקצה לבין השמשות הוקצה לכל היום שאין אומרין כן אלא בשבת ויום טוב הא בחול אין הקצאתו אלא במה שנמשך זמן מצותו וכטעם ריש לקיש שאמר למצותיה אתקצאי ואף בשביעי מותר לאחר נטילה מ״מ אתה מצרף לדעתו של ר׳ יוחנן שאם לא נטל שחרית זמנו כל היום וראוי לאסרו ליל יום שביעי וזהו ענין לכולי יומא אתקצאי כלומר שנטילתו ראויה למצוה כל היום ומ״מ אין אוסרין אותו לשמיני מטעם מגו דאתקצאי לבין השמשות שהרי נטילת לולב ואתרוג מיום ראשון ואילך דרבנן הוא ואילו לא נטלו ובא בין השמשות אינו נוטל שספק סופרים הוא ולא חל עליו שם הקצאה למצוה בין השמשות אבל סוכה שהיא מן התורה כל שבעה אם תארע לו סעודה בין השמשות של סוף שביעי חייב לאכול בסוכה ומתוך שהוקצית לבין השמשות הוקצית לכל יום שמיני שהוא יום טוב והלכך סוכה אפי׳ בשמיני אסורה ודבר זה אתה מפרשו בשנפלה בשביעי שאלו קיימת בשמיני תיפוק לי משום סתירת אהל שאם נפלה בשמיני הרי הוקצית מחמת סתירת אהל ואין צריך לטעם שמא תארע לו סעודה אלא שאתה מפרשה שנפלה בחול המועד אלא שיש להקשות ואם נפלה בשביעי האיך אמר הואיל וחזיא ליה בין השמשות בשביעי והרי אינה ראויה למצותה כלל ושמא כך פירושה אם תתירה בנפלה בחוה״מ פעמים שתתירה בנפלה בשביעי תיכף לבין השמשות וזימנין דאכתי חזיא בהש״מ אי נמי שנפלו מקצת עציה ונשארה כשרה וי״מ אותה בסוכה רעועה וסוברים שסוכה רעועה אין בה איסור סתירה אלא מדברי סופרים וכשנסתלק נסתלק כמו שכתבנו דבריהם ברביעי של יום טוב וי״מ אותה בסוכה קיימת ולענין נויין שלא התנה עליהן שהוקצו למצות סוכה ואין בהם דין סתירת אהל ובזמן הזה שעושין שני ימים שמיני ספק שביעי אתרוג אסור שאע״פ שאין נוטלין אותו מתורת ספק שביעי אף בלא ברכה ואין מדמין אותו לסוכה שאמרו בה למטה מיתב יתבינן ברוכי לא מברכינן דזו הואיל ומ״מ נטילת לולב מדברי סופרים הקלו בה שלא ליטלו בשמיני אף בלא ברכה שאין מקילין באיסור טלטול מדברי סופרים הא לאכלו מיהא נוהגין בו חומרת יום שביעי מספק אבל תשיעי ספק שמיני מותר ואע״פ שאסור בכל יום שמיני אין אומרין לאסרו בתשיעי מטעם מגו דאתקצאי שהרי אף בשמיני לא נאסר מתורת מיגו כמו שביארנו למעלה אלא מתורת ספיקו:
ולענין ישיבת סוכה בשמיני אמרו בסוגיא זו מיתב יתבינן ברוכי לא מברכינן מיתב יתבינן מתורת ספק שביעי שסוכה כל שבעה מן התורה וחייבין בספקה וכן שאין בישיבתה שום סרך איסור ברוכי לא מברכינן ולא מחשש ברכה לבטלה שהרי מקדשין ביום שני אע״פ שאינו אלא מנהג אלא שלא לזלזל ביום טוב שיאמרו עליו ששביעי הוא ועוד שמאחר שקידש עשאו יום טוב והאיך יסתור דבריו באותו כוס עצמו לברך לישב בסוכה ואם נצטוינו לישב חול הוא שהרי אין סוכה בשמיני ואע״פ שבפסח מברכין על ספירת העומר ביום טוב שני ואם עומר אין יו״ט שהרי מחרת יו״ט הוא מ״מ ספירת העומר וקדוש אינו נעשה כאחת אבל אלו בכוס אחד הם ונמצאו דברי חכמים חוכא וטלולא ומטעם זה אין מבדילין מיום טוב לחבירו כמו שביארנו בראשון של יו״ט אלא שיש לחוש שהרי בראשון של תענית בענין הזכרת הטל אמרו מתחיל במוסף ופוסק עד למחר וכו׳ והקשו בה לאחר שעשיתו קדש וכו׳ אע״פ שאינו ביחד ומכל מקום אפשר לפרש מאחר שעשיתו קדש בתפלה תעשהו חול בתפלה עצמה ויש אומרים בספירת העומר הואיל ועיקרו מן התורה אע״פ שבזמן הזה אינו מן התורה לדעת קצת ולא עוד אלא שיתבלבל סדר המספר אם לא יברך בראשון ושיברכו בשאר הספירות ואם יברכו בשני על יום אחד ויספרו בלא ברכה יום שני יהא הענין חוכא ושמא יבאו לזלזל בראשון של עצרת והיכא דלא אפשר שאני ועוד אני אומר שהספירה קודם הקידוש היא ואע״פ שעשינוהו חול רשאים אנו לעשותו קודש הא אם קידש תחלה אף אני אומר שלא יספור בברכה אחר שעשאו קדש ואע״פ שכבר נתקדש בתפלה לא נעשה אלא בחשאי:
מי שהפריש שבעה אתרוגין לשבעה ימים כל אחד ליומו יוצא באחד ליומו ומותר לאכלו למחר אבל ליומו מיהא אסור הואיל ונטילה ראויה כל היום כמו שפירשנו למעלה אבל אם הקצהו לכל שבעה אפי׳ נפסל עד שאין ראוי לצאת בו עוד אסור לאכלו כל שבעה ושמא תאמר והאיך נפסל שלא לצאת בו בשני פירשוה כגון שאכלו ממנה עכברים עד שלא נשתייר אלא מיעוטו ואין יוצאין בו אף בשאר הימים אחר שאין שמו עליו כמו שביארנו בפרק שלישי:
מאחר שהתבאר שלא לצאת בלולב השאול ביום טוב ראשון יהא אדם זהיר שלא יקנהו לקטן שהקטן קונה ואינו מקנה ונמצא יוצא בלולב שאינו שלו וכבר ביארנו אם דוקא במתנה סתם אם אפי׳ יתן על מנת להחזיר כמו שביארנו בפרק לולב הגזול בסוגיית המשנה האחת עשרה ולעולם אל יבטיח אדם לקטן ליתן לו כלום ואינו מקיים לו שמא מתוך מה שיראה במדתו ירגיל עצמו לשקר:
א״ר יוחנן אתרוג בשביעי אסור – פי׳ אסור באכילה אף על פי שכבר יצא בה ונגמר מצותה בשמיני מותרת ור״ל אמר אתרוג אפילו בשביעי מותרת וכלהו מודו דסוכה בשמיני אסורה וטעמא דר׳ יוחנן באתרוג שאסור בשביעי כולו פי׳ תלמודא משום דלכולי יומא אתקצאי ולא מתסר בשמיני משום דאתרוג כיון דלא חזיא לבין השמשות לא אתקצאי לשמיני אבל סוכה דחזיא לבין השמשות דשביעי הנכנס לשמיני מגו דאתקצאי לבין השמשות אתקצאי לכולי יומא וכדאמרינן בפרק כירה גבי מטה שיש עליה מעות שאם היו עליה כל בין השמשות מגו דאתקצאי לבין השמשות אתקצאי לכולי יומ׳ וכן רבים שם והטעם דמשום דכתיב גבי שבת וי״ט והכינו שיהא חול מכין לשבת מבעוד יום סמוך רבנן למיסר מוקצה בשבת וי״ט אם לא היה לו הכן מבעוד יום ממש אף על פי שיש לו הכן בי״ט או שבת ממש הלכך סוכה שהוקצית למצותה יום שביעי בין השמשות לא היה לח׳ הכן מבעוד יום ונאסר לכל היום אבל אתרוג דלא חזיא לבין השמשות נסתלקה הקצאתה מבעוד יום של שמיני והוכנה לשמיני ולפיכך מותרת והא דקאמר ר׳ יוחנן דלא חזיא לבין השמשות אע״ג דס״ל לכולי יומא אתקצי יש לפרש דברים כפשוטן דמדינא לא מתקצאי אתרוג לכל היום השביעי כיון דנפיק ביה בשחרית ותו לא צריך וליכא למיסרי׳ כוליה ז׳ מגו דאיתקצאי בין השמשות אתקצאי לכוליה יומא כדסברי מקצת רבנן ז״ל דה״ט דרבי יוחנן. דליתא כלל דלא איתמר טעמא אלא בשבת וי״ט מטעמא דהכנה דבעו הכנה מבעוד יום כדאמרינן אבל לא בשביעי שהיא חול ולא בעי הכן מבעוד יום אלא שכל שבא לו הכן מבעוד יום מותר והיינו דלא נקיט בטעמא דר׳ יוחנן באתרוג שאסורה בשביעית דין מגו כדנקיט בסוכה בח׳ שהוא י״ט ונקיט טעמא באתרוג משום דלכולי יומא איתקצאי כלומר דאע״ג דמדינא בשחרית נפיק ביה והוכן מיד וכיון דלא נטל שחרית יטול בין הערבים היה דעתו להקצותו מתחלה לכל יום השביעי שמא יפשע ולא יטול שחרית ויצטרך ליטול בין הערבים מיהו לא היה דעתו להקצותו אלא ליום השביעי שהוא יום ברור אבל לא לבין השמשות שאין דרך לצאת בו דהא אם לא נטל קודם בין השמשות שוב אינו נוטל בבין השמשות ספק יום שמיני דהו״ל ספיקא דרבנן דשאר ימים מדרבנן הוא ובין השמשות שהוא ספק י״ט וספק אם חייב בו הוי ספיקא דרבנן ולקולא וכיון שלא הקצהו מתחלה לבין השמשות לא חל עליו איסור בין השמשות שאין איסור תופס ביום חול יותר ממה שהקצהו כמו שאומרין שאין מוקצה לחצי שבת וכדכתיבנא הא אלו היה בכלל הקצאתו שיהא מוקצה לבין השמשות היה מוקצה לכל שמיני ואף ע״ג דביצה שנולדה בי״ט א׳ וכיוצא בה אסורין כל בין השמשות ומותרין ביום שני ולא אמרינן מגו דאתקצאי לבין השמשות אתקצי לכוליה יומא שאני התם שהא׳ מהם חול גמור וכשבא יום שני הרי אנו אומרים ממה נפשך או שהיום חול ואינו צריך הכן או שהיום קדש והראשון היה חול והיו לשני הכן בביצה זו מבעוד יום מה שאין כן באתרוג שהוקצה לשביעי ולא הוכן בו כלל והשמיני ודאי קדשוהו להו כשבת וי״ט שנולדה בזה אסור׳ בזה ועליה אמרו שהם קדושה אחת כי האיסור של בין השמשות אוסרו לכל י״ט שלא היה לו הכן ביום חול ולא שהיו קדושה אחת ממש וזה נראה נכון. ויש לפרש עוד דבכלל מאי דא״ר יוחנן באתרוג דאתקצאי לבין השמשות מספק שביעי ואפ״ה לא אמרי׳ ביה דאתקצאי לכוליה יום שמיני במגו שאין אומרים כן אלא במה שהוקצה בבין השמשות ממש מדין עצמו אבל זה שאין ההקצאה בבין השמשות מעצמו אלא מפני ספק שביעי כיון שעברו בין השמשות ונתברר שהוא שמיני נסתלק ספקו של יום שביעי ובא יום שמיני בהכנה וזהו טעם לביצה שנולדה בזה מותרת בזה לפי שלא נאסרה בין השמשות אלא מדין ספ׳ יום ראשון וכבר נתברר ספקו ויש שנתנו טעם אחר שאין אומרים דין מגו אלא בדבר שדחאו בידים כההיא מטה שיש עלי׳ מעות או בדבר שהוקצה למצותו ממש מדעת אבל לא במה שנאסר מדין הכן וי״ט אחר השבת וב׳ י״ט של ר״ה שנולדה בזה כו׳ לפי שהם קדושה א׳ וכיומא אריכתא דמי. עי״ל דהכא באתרוג כיון דמדינא למצותה אתקצאי והיה בדין שתהא מותרת לאלתר שיצא בה ואנו מחמירין לאסרה עליו כל היום משום דזמנין דנפיק בה בין הערבים מסתיין בחומר׳ זו לאסרה עליה ואפי׳ בין השמשות מספק היום ולא שנפרט בחומרא זו כאיסור הבא מן הדין לומר בו מגו וטעם ביצה שנולדה בי״ט ראשון שהיא מותרת בי״ט שני או משום דחד מינייהו חול או משום דלא אתקצאי בידים ונכון הוא אבל הפי׳ הראשון נ״ל עיקר ונכון יותר ור״ל מודה בסוכה בשמיני שהיא אסורה משום דאית בה דין מגו כטעמא דר׳ יוחנן ופליג באתרוג בשביעי משום דסבר דלמצותה בלחוד אתקצאי ודין מגו לא שייך ביה כדפרישנא בדר״י. ומאי דא״ל ר״פ לאביי לר׳ יוחנן מ״ש סוכה ומ״ש אתרוג ואלו לר״ל לא מבעיא ליה מידי משום דלדידיה כיון דשביעי גופיה שהיא לאלתר שיצא בו מתסר ליכא טעמא לאסרה בשמיני אבל לר׳ יוחנן דאסור אתרוג כל יום ז׳ כדין סוכה קא מבעיא ליה אמאי לא מיתסר בשמיני כדין סוכה מדין מיגו ופריק ליה דבסוכה דחזיא לבין השמשות ומחייב למיתב בגוה ואתקצאי מדינא לבה״ש אתקצאי לח׳ כולי׳ משא״כ באתרוג דלא חזי׳ לב״ש נפיק בה שחרית וליכא למימר בה מגו מטעמא דכתיבנא.
לוי אמר אתרוג בח׳ נמי אסורה לא אתי עליה מטעמא דאביי דאמרי׳ לקמן לדידן דעבדי׳ ב׳ יומי כו׳ מכלל דהשתא לא איירי בהכי וא״כ תמיהא מלתא טובא מ״ט דלוי ובתו׳ תירצו דלוי מגזירה דסוכה הוא דאסרה דאי שרית באתרוג אתו למשרי בסוכה ואחרים פירשו דלוי סבר דכיון דבמקדש שמצותו כל שבעה יש לו ליטלה בין השמשות אם לא נטלה בשחרית או כל היום משום דהוי ספיק׳ דאורייתא ואשתכח דאתקצאי לבין השמשות מדינא גזר לוי דתיתסר בשמיני שמהרה יבנה בית המקדש ויאמרו אשתקד מי לא אכלנו בשמיני השתא נמי ניכול. והנכון דלוי מדינא אסר ליה אף בזמן הזה דס״ל כר׳ יוחנן דלכוליה יומא אתקצאי ואף לבין השמשות מספק שביעי וקסבר נמי שכל מה שנאסר בבין השמשות של ערב י״ט או מדינא ממש או משום חומרא תופס כל היום לאיסור מדין מגו שאין מוכן לחצי יום.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

שם. בגמ׳ - אתרוג בשביעי. בדין מוקצה של אתרוג בשביעי פליגי ר״י ור״ל; לר״י אסור כל היום, ולר״ל אסור רק עד קיום המצוה - ולא לכל היום. ועלינו לבאר את המחלוקת. מצינו בראשונים שתי דעות:
א שנינו במשנה כי מיד לאחר נטילת הלולב, היו התינוקות שומטין את לולביהם ואוכלים אתרוגיהם. אמר ר׳ יוחנן: אתרוג בשביעי של חג הסוכות — אסור ליהנות ממנו, וביום השמיני — מותר. סוכהאפילו ביום השמיני, אסורה בהנאה. וריש לקיש אמר: אתרוג אפילו בשביעי מיד לאחר קיום המצוה נמי [גם כן] מותר.
§ The mishna continues: Immediately after fulfilling the mitzva of taking the four species on the seventh day of Sukkot, children remove their lulavim from the binding and eat their etrogim in an expression of extreme joy. Rabbi Yoḥanan said: It is prohibited to derive benefit from the etrog on the seventh day of the festival of Sukkot; however, on the eighth day it is permitted. It is prohibited to derive benefit from the sukka even on the eighth day. And Reish Lakish said: It is permitted to derive benefit from the etrog even on the seventh day, once the mitzva has been fulfilled.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יראב״ןתוספותהמאורותהמכתםבית הבחירה למאיריריטב״אחדושי בעל שרידי אשרשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) בְּמַאי קָא מִיפַּלְגִי מָר סָבַר לְמִצְוָתַהּ אִתַּקְצַאי ומ״סוּמַר סָבַר לכולי יוֹמָא אִתַּקְצַאי.

The Gemara asks: With regard to what do they disagree? One Sage, Reish Lakish, holds that the etrog was set aside for its mitzva; once the mitzva has been fulfilled there is no legal barrier to eating the etrog on the seventh day. And one Sage, Rabbi Yoḥanan, holds that the etrog was set aside for the entire day. Therefore, one may not derive benefit from it even after he fulfills the mitzva.
ר׳ חננאלרי״ףהמאורותחדושי בעל שרידי אשפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
מאי טעמא למצותה אתקצאי מתני׳ כר׳ יוחנן דתנן מיד התינוקות שומטין את לולביהן ואוכלין את אתרוגיהן.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ושואלים: במאי קא מיפלגי [במה נחלקו] מה הוא יסוד מחלוקתם? מר [חכם זה, ריש לקיש] סבר: למצותה אתקצאי [הוקצתה] הסוכה או ארבעת המינים וכיון שכבר קיים את המצוה ממילא בטל איסור הנאה, ואין איפוא מניעה הלכתית באכילת האתרוג. ומר [וחכם זה ר׳ יוחנן] סבר: לכולי יומא אתקצאי [לכל היום הוקצתה] ולכן אסור האתרוג בהנאה בכל היום השביעי, אף לאחר שקיים מצוותו.
The Gemara asks: With regard to what do they disagree? One Sage, Reish Lakish, holds that the etrog was set aside for its mitzva; once the mitzva has been fulfilled there is no legal barrier to eating the etrog on the seventh day. And one Sage, Rabbi Yoḥanan, holds that the etrog was set aside for the entire day. Therefore, one may not derive benefit from it even after he fulfills the mitzva.
ר׳ חננאלרי״ףהמאורותחדושי בעל שרידי אשפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) אֵיתִיבֵיהּ רֵישׁ לָקִישׁ לר׳לְרַבִּי יוֹחָנָן מִיָּד תִּינוֹקוֹת שׁוֹמְטִין אֶת לוּלְבֵיהֶן וְאוֹכְלִין אֶתְרוֹגֵיהֶן מַאי לָאו הוּא הַדִּין לִגְדוֹלִים לָא תִּינוֹקוֹת דַּוְקָא.

Reish Lakish raised an objection to the opinion of Rabbi Yoḥanan from the mishna: Immediately after fulfilling the mitzva, children remove their lulavim from the binding and eat their etrogim. What, is it not that the same is true for etrogim belonging to adults, and it would be permitted to eat those as well? Apparently, it is permitted to derive benefit from the etrog immediately after the mitzva is performed. Rabbi Yoḥanan rejected this: No, the mishna is referring to children specifically, who are not obligated by Torah law to fulfill the mitzva. However, etrogim belonging to adults were set aside for the entire day.
רי״ףרש״יהמאורותחדושי בעל שרידי אשפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מיד תינוקות שומטין כו׳ – בשביעי קאי במתני׳ ויש מפרשים מיד תינוקות כלומר מיד אחר סיום מצות לולב התינוקות שומטין את לולביהן כלומר מניחין אותם כמו שומטו ומניחו בקרן זוית והולכין ואוכלין אתרוגיהן ואין נראה דאמרינן (בבראשית רבה) מעשה בחסיד א׳ שנתן דינר לעני והקניטתו אשתו וברח ולא היה לו במה להתפרנס בשביעי של ערבה הלך ושמט אתרוגין מיד התינוקות כדתנן תמן מיד התינוקות שומטין כו׳ והיה אותו חסיד עובר בספינה דרך כרך אחד והוצרכו לבית המלך לאתרוגין דמצוה לרפואה ומכרן ביוקר גדול וחזר לביתו אלמא דגדולים שמטי ליה מיד התינוקות.
מאי לאו הוא הדין – באתרוגין של גדולים נמי שרו באכילה.
תינוקות דוקא – שלא הוקצה למצוה גמורה אבל של גדולים שהוקצה למצוה גמורה אסורין כל היום.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

איתיביה [הקשה לו] ריש לקיש לר׳ יוחנן ממה ששנינו במשנתנו: מיד תינוקות שומטין את לולביהן ואוכלין את אתרוגיהן. מאי לאו [האם לא] הוא הדין לגדולים, שאף הם מותרין בכך, והרי שמותר האתרוג בהנאה מיד לאחר קיום המצוה! ודחה ר׳ יוחנן: לא, תינוקות דוקא אמרו, שלא היו חייבים מן התורה במצות לולב ולא הוקצה לולבם למצוה ממש, אבל גדולים שחייבים במצוה מן התורה, הוקצה לולבם למצוה ולכך אסורים באכילתו.
Reish Lakish raised an objection to the opinion of Rabbi Yoḥanan from the mishna: Immediately after fulfilling the mitzva, children remove their lulavim from the binding and eat their etrogim. What, is it not that the same is true for etrogim belonging to adults, and it would be permitted to eat those as well? Apparently, it is permitted to derive benefit from the etrog immediately after the mitzva is performed. Rabbi Yoḥanan rejected this: No, the mishna is referring to children specifically, who are not obligated by Torah law to fulfill the mitzva. However, etrogim belonging to adults were set aside for the entire day.
רי״ףרש״יהמאורותחדושי בעל שרידי אשפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) אִיכָּא דְּאָמְרִי אֵיתִיבֵיהּ רַבִּי יוֹחָנָן לְרֵישׁ לָקִישׁ מִיָּד הַתִּינוֹקוֹת שׁוֹמְטִין אֶת לוּלְבֵיהֶן וְאוֹכְלִין אֶתְרוֹגֵיהֶן תִּינוֹקוֹת אִין גְּדוֹלִים לָא הוּא הַדִּין דַּאֲפִילּוּ גְּדוֹלִים וְהַאי דְּקָתָנֵי תִּינוֹקוֹת אוֹרְחָא דְּמִלְּתָא קָתָנֵי.

Some say another version of the exchange between Rabbi Yoḥanan and Reish Lakish. Rabbi Yoḥanan raised an objection to the opinion of Reish Lakish from mishna: Immediately after fulfilling the mitzva, children remove their lulavim from the binding and eat their etrogim. One can conclude by inference: Etrogim belonging to children, yes, they may be eaten; etrogim belonging to adults, no, they may not be eaten until the conclusion of the Festival. Reish Lakish responded: The same is true for etrogim belonging to adults, i.e., it would be permitted to eat those as well, and the reason that the mishna is teaching specifically about etrogim belonging to children is that it is teaching the manner in which the matter typically occurs, because children are entertained by eating the etrogim.
ר׳ חננאלרי״ףרש״יתוספותהמאורותחדושי בעל שרידי אשפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
תינוקות אין גדולים לא. ומשני ריש לקיש הוא הדין דאפילו גדולים. והאי דקתני תינוקות אורחא דמלתא נקט. ואסיקנא לדידן דאית לן תרי יומי הלכך שמיני ספק שביעי אסורה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אורחא דמילתא – שאין דרך לשמוט מיד הגדולים את אתרוגיהם.
תינוקות אין גדולים לא – פירושו במתניתין.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

איכא דאמרי [יש אומרים] בסגנון אחר: איתיביה [הקשה לו] ר׳ יוחנן לריש לקיש; שנינו: מיד תינוקות שומטין את לולביהן ואוכלין את אתרוגיהן. ומלשון המשנה נדייק כי רק תינוקות אין [כך], אבל גדולים לא, משמע שלגדולים אסור! והשיב ריש לקיש: הוא הדין אפילו גדולים מותרים לאכול אתרוגיהם, והאי דקתני [ומה ששנה] תינוקותאורחא דמלתא קתני [מנהג הדברים שנה], שהתינוקות משתעשעים בכך, אבל מותר גם לגדולים.
Some say another version of the exchange between Rabbi Yoḥanan and Reish Lakish. Rabbi Yoḥanan raised an objection to the opinion of Reish Lakish from mishna: Immediately after fulfilling the mitzva, children remove their lulavim from the binding and eat their etrogim. One can conclude by inference: Etrogim belonging to children, yes, they may be eaten; etrogim belonging to adults, no, they may not be eaten until the conclusion of the Festival. Reish Lakish responded: The same is true for etrogim belonging to adults, i.e., it would be permitted to eat those as well, and the reason that the mishna is teaching specifically about etrogim belonging to children is that it is teaching the manner in which the matter typically occurs, because children are entertained by eating the etrogim.
ר׳ חננאלרי״ףרש״יתוספותהמאורותחדושי בעל שרידי אשפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) א״לאֲמַר לֵיהּ רַב פָּפָּא לְאַבָּיֵי לְרַבִּי יוֹחָנָן מַאי שְׁנָא סוּכָּה מַאי שְׁנָא אֶתְרוֹג.

Rav Pappa said to Abaye: According to Rabbi Yoḥanan, who holds that an object set aside for a mitzva is set aside for the entire day, what is different with regard to a sukka such that it is prohibited even on the eighth day, and what is different with regard to an etrog?
רי״ףהמאורותחדושי בעל שרידי אשרשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

לפי דברי הר״ן יוצא שמחלוקתם היא במוקצה מחמת מצוה: אם היא תלויה במצות הבעלים או בזמן המצוה, לר״ל דין המוקצה תלוי במצות הבעלים, ואחר שיצאו ידי חובתם באתרוג אין בו מוקצה. מאידך, לר״י דין המוקצה תלוי בזמן שראוי החפץ למצוה וזהו כל היום.
אמר ליה רב פפא לאביי: לר׳ יוחנן המחלק בין אתרוג לסוכה לענין היתר הנאה ביום השמיני, מאי שנא [במה שונה] הסוכה מאי שנא [ובמה שונה] האתרוג?
Rav Pappa said to Abaye: According to Rabbi Yoḥanan, who holds that an object set aside for a mitzva is set aside for the entire day, what is different with regard to a sukka such that it is prohibited even on the eighth day, and what is different with regard to an etrog?
רי״ףהמאורותחדושי בעל שרידי אשרשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(7) א״לאֲמַר לֵיהּ סוּכָּה דְּחַזְיָא לְבֵין הַשְּׁמָשׁוֹת דְּאִי אִיתְרְמִי לֵיהּ סְעוֹדְתָּא בָּעֵי מֵיתַב בְּגַוַּוהּ וּמֵיכַל (בַּהּ) בְּגַוַּוהּ אִתַּקְצַאי לְבֵין הַשְּׁמָשׁוֹת וּמִיגּוֹ דְּאִתַּקְצַאי לְבֵין הַשְּׁמָשׁוֹת אִתַּקְצַאי לְכוּלֵּי יוֹמָא דִּשְׁמִינִי אֶתְרוֹג דְּלָא חֲזֵי לְבֵין הַשְּׁמָשׁוֹת לָא אִתַּקְצַאי לְבֵין הַשְּׁמָשׁוֹת וְלָא אִתַּקְצַאי לְכוּלֵּי יוֹמָא דִּשְׁמִינִי.

Abaye said to him: With regard to a sukka, it is suitable for use even during twilight at the end of the seventh day, as, if a meal happens to present itself to him at that time, he is required to sit in the sukka and eat in the sukka. Therefore, the sukka is set aside for the mitzva for the twilight period, and since it is set aside for the twilight period, it is set aside for the entire eighth day. Since the status of the twilight period is uncertain, it may be the evening of the eighth day, and once it is set aside for the potential start of the eighth day, it is set aside for the entire eighth day. However, with regard to an etrog, which, once the mitzva has been fulfilled, is not suitable for use during the twilight period, it is not set aside during the twilight period. Since it was not set aside then, it is not set aside for the entire eighth day.
רי״ףרש״יתוספותהמאורותמהרש״א חידושי הלכותחדושי בעל שרידי אשרשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

דחזיא לבין השמשות – שהרי מצותה כל היום.
אתרוג לא חזי לבין השמשות – משיצא בו שחרית.
דאי איתרמי ליה סעודתא – אע״ג דאתרוג נמי מוקצה בין השמשות מטעם ספק יום לא קשיא מידי כדפרישת פ״ק (דף י: ושם בד״ה עד) גבי עיטרה בקרמים וא״ת ולמה לי טעמא דאי איתרמי ליה סעודתא תיפוק ליה דאסור משום איסור סתירת אהל וי״ל דאיצטריך למיסר בשמיני אפי׳ נפלה בחול המועד הואיל ואתקצאי לשבעה ואפילו בין השמשות מחמת דהוה אכיל בה אם היתה קיימת וכולה כחד יומא כדפריש׳ כיון דלא מפסקי לילות מימים א״נ לענין נויי סוכה דאין בהם משום סתירת אהל.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בד״ה דאי איתרמי ליה סעודתא כו׳ וכולה כחד יומא כדפרישית כיון דלא מפסקי כו׳ עכ״ל לא הוה אצטריך הכא להך מלתא דהא לכל ז׳ אתקצאי ובאתרוג נמי בכה״ג אסור כל ז׳ באתרוג שנפסל ולא שייך לפלוגי בין אתרוג בין סוכה מה״ט דמפסיק לילות מימים אלא היכא דאתקצאי למקצת הימים כמ״ש התוס׳ לעיל ואפשר משום (דנפסלה) [דנפלה] והרי לא אתחזי לבהש״מ ולא ה״ל לאסור בסוכה בח׳ טפי מבאתרוג ולהכי הוצרך בסוכה לטעמא דכולא כחד יומא וצ״ע:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

1) התוס׳ (בד״ה אתרוג ובד״ה דאי) כותבים שלר״י האיסור חל לכל היום מדין מיגו דאתקצאי. 2) הר״ן סובר שאין דין מיגו דאתקצאי נוהג בחוה״מ, והוא מפרש שיטת ר״י בכך שמאחר שכל היום חזי למצוה לכן אסור.
אמר ליה [לו]: זה טעם ההבדל, סוכה דחזיא [שהיא ראויה] אף לשעת בין השמשות של סוף יום השביעי, דאי איתרמי ליה סעודתא בעי מיתב בגוה ומיכל בגוה [שאם תזדמן לו סעודה בסוף היום צריך לשבת בתוכה ולאכול בתוכה], ולכך אתקצאי [הוקצתה] למצוה לבין השמשות, ומיגו דאתקצאי [ומתוך שהוקצה] לבין השמשות אתקצאי לכולי יומא דשמיני [הוקצתה גם כן לכל יום השמיני], שהרי בין השמשות הוא ספק התחלת היום השמיני, וכיון שנאסר בתחילתו שוב אין דרך להתירו. ואילו אתרוג דלא חזי [שאינו ראוי] לבין השמשות, שהרי כבר עשו בו מצותו — לא אתקצאי [הוקצה] לבין השמשות, וכיון שלא הוקצה אז, לא אתקצאי [הוקצה] לכולי יומא דשמיני [לכל היום השמיני].
Abaye said to him: With regard to a sukka, it is suitable for use even during twilight at the end of the seventh day, as, if a meal happens to present itself to him at that time, he is required to sit in the sukka and eat in the sukka. Therefore, the sukka is set aside for the mitzva for the twilight period, and since it is set aside for the twilight period, it is set aside for the entire eighth day. Since the status of the twilight period is uncertain, it may be the evening of the eighth day, and once it is set aside for the potential start of the eighth day, it is set aside for the entire eighth day. However, with regard to an etrog, which, once the mitzva has been fulfilled, is not suitable for use during the twilight period, it is not set aside during the twilight period. Since it was not set aside then, it is not set aside for the entire eighth day.
רי״ףרש״יתוספותהמאורותמהרש״א חידושי הלכותחדושי בעל שרידי אשרשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(8) וְלֵוִי אָמַר אֶתְרוֹג אֲפִילּוּ בַּשְּׁמִינִי אָסוּר וַאֲבוּהּ דִּשְׁמוּאֵל אָמַר אֶתְרוֹג בַּשְּׁבִיעִי אָסוּר בַּשְּׁמִינִי מוּתָּר קָם אֲבוּהּ דִּשְׁמוּאֵל בְּשִׁיטְתֵיהּ דְּלֵוִי קָם ר׳רַבִּי זֵירָא בְּשִׁיטְתֵיהּ דַּאֲבוּהּ דִּשְׁמוּאֵל דא״רדְּאָמַר רַבִּי זֵירָא אֶתְרוֹג שֶׁנִּפְסְלָה אָסוּר לְאוֹכְלָהּ כׇּל שִׁבְעָה.

And Levi said: It is prohibited to use the etrog even on the eighth day. The father of Shmuel said: It is prohibited to use the etrog on the seventh day, and it is permitted on the eighth day. The Gemara notes that ultimately, the father of Shmuel reconsidered his opinion and assumed the opinion of Levi. Rabbi Zeira, however, assumed the opinion of the father of Shmuel, as Rabbi Zeira said: With regard to an etrog that was rendered unfit for any reason, it is prohibited to eat it all seven days, as it was set aside for the mitzva until the end of the Festival.
רי״ףרש״יראב״ןתוספותהמאורותריטב״אחדושי בעל שרידי אשפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אתרוג אפילו בשמיני אסורה – מיגו דאסירה בין השמשות דשמיני משום דבין השמשות ספק יום הוא ובשביעי אתקצאי לכולי יומא וכיון דבין השמשות אסורה ואע״ג דלא חזיא לבין השמשות אסורה לכולי יומא.
קם אבוה דשמואל בשטתיה דלוי – חזר בו מדבריו ואמר כלוי.
קם רבי זירא בשיטתיה דאבוה דשמואל – אמר בבית המדרש בשביעי אסור בשמיני מותר.
אתרוג שנפסלה – רבותא נקט דאפילו נפסלה אסורה כל שבעה שמתחילה לשבעה הוקצה אבל בשמיני מותרת.
1אמר ר׳ זירא אתרוג שנפסלה אסור לאוכלה כל שבעה.
1. ביאורי ראב״ן ״אמר ר׳ זירא״ ו״ואמר ר׳ זירא״ מופיעים בכ״י לאחר הביאור על סדר הפרשות בסוכה נ״ה.
אתרוג אפילו בשמיני אסורה – דגזר אתרוג אטו סוכה כדמפרש פ״ק גבי עיטרה בקרמים.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

א״ר זירא אתרוג שנפסלה אסורה לאכלה כל שבעה ואתיא כרבי יוחנן דאמר לכוליה יומא אתקצאי. ולדידן השתא דשמיני ספק ז׳ אסור אף זו אסורה בשמיני ומותרת בט׳.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ולוי אמר דעה אחרת: אתרוג אפילו בשמיני אסור, ואבוה [ואביו] של שמואל אמר: אתרוג בשביעי — אסור, בשמיני — מותר. ומעירים: בסופו של דבר קם אבוה [עמד אביו] של שמואל בשיטתיה [בשיטתו] של לוי, שחזר מדבריו וקיבל את דברי לוי, וקם [ועמד] ר׳ זירא בשיטתיה דאבוה [בשיטתו של אביו] של שמואל. שאמר ר׳ זירא: אתרוג אף על פי שנפסלה מכל טעם שהוא — אסור לאוכלה כל שבעה, שכן הוקצה האתרוג למצוה עד סוף החג.
And Levi said: It is prohibited to use the etrog even on the eighth day. The father of Shmuel said: It is prohibited to use the etrog on the seventh day, and it is permitted on the eighth day. The Gemara notes that ultimately, the father of Shmuel reconsidered his opinion and assumed the opinion of Levi. Rabbi Zeira, however, assumed the opinion of the father of Shmuel, as Rabbi Zeira said: With regard to an etrog that was rendered unfit for any reason, it is prohibited to eat it all seven days, as it was set aside for the mitzva until the end of the Festival.
רי״ףרש״יראב״ןתוספותהמאורותריטב״אחדושי בעל שרידי אשפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(9) א״ראָמַר רַבִּי זֵירָא גלָא לִיקְנֵי אִינִישׁ הוֹשַׁעְנָא לְיָנוֹקָא בְּיוֹמָא טָבָא קַמָּא מ״טמַאי טַעְמָא דְּיָנוֹקָא מִקְנֵא קָנֵי אַקְנוֹיֵי לָא מַקְנֵי וְאִשְׁתְּכַח דְּקָא נָפֵיק בְּלוּלָב שֶׁאֵינוֹ שֶׁלּוֹ.

Rabbi Zeira said: A person should not transfer ownership of the four species to a child by means of a gift on the first day of the Festival. What is the rationale for this halakha? It is due to the fact with regard to acquisition, a child is able to acquire objects; however, with regard to transferring ownership, he is not able to transfer ownership to others. In other words, a child is legally able to acquire an item given to him, but he does not have the legal cognizance to transfer ownership of an item to another. In this case, if an adult gives the child the four species as a gift before having fulfilled the mitzva himself, the child will be unable to effect the transfer of ownership back to the adult. And in that case, a situation will result where the adult is seeking to fulfill his obligation with a lulav that is not his.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יתוספותהמאורותריטב״אחדושי בעל שרידי אשרשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

לא ליקני איניש הושענא לינוקא – במתנה עד שלא יצא בו הוא.
מקנא קני – דרבנן תקינו ליה זכייה לנפשיה.
אקנויי לא מקני – אינו יכול לחזור ולהקנותו לאביו במתנה דלאו בר דעת הוא.
דינוקא מקנא קני אקנויי לא מקני – לא דמי לבר שטיא דפ׳ ארבעה אחין (יבמות דף לא.) דאמרינן כשהוא שוטה זבן כשהוא שוטה זבין דשוטה גרע ולא קני מקני.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

וא״ר זירא לא ליקני איניש הושענא לינוקא ביומי טבא – פי׳ ביום ראשון דבעינן משלכם.
מ״ט ינוקא מקנא קני אקנויי לא מקני י״א דוקא בנותן לתינוק סתם במתנה גמורה אבל בנותן לו במתנה ע״מ להחזיר לא דכיון דע״מ כן נתנו לו אין אנו צריכין להקנאתו של קטן ואע״ג דכל מתנה ע״מ להחזיר לא חזרה המתנה אלא בהקנאה גמורה וקני ע״מ להקנות הוא כדאיתא בנדרים וכדפרישנא התם ובפרק יש נוחלין מ״מ כיון שאין הקטן הזה יודע להקנות וכיון שלא קיים תנאי שיחזירנו לגדול בהקנאה כראוי נמצא שבטל מתנה ראשונה ולא יצא מרשות בעלים ראשונים וכן כתבו בתוספות ויפה דקדקו כמנהגם אבל מדנקיט לה סתמא וסתם מתנה בי״ט ע״מ להחזיר משמע כמו שכתבנו בפרקין דלעיל יש לנו לומר דהא דרבי זירא אפי׳ בנותן לתנוק ע״מ להחזיר אותה וכיון שהתינוק הזה לא הוי בר אקנויי כי מקני לי׳ מעיקרא ע״מ להקנות הו״ל תנאי שאי אפשר לקיימו בסופו והתנה עליו מתחלתו שהוא כמפליגו בדברים והתנאי בטל והמעשה קיים ונמצא שקנאו התינוק לגמרי אף על פי שלא חזר והקנהו לבעלים הראשונים ומפני זה הטעם מפקפק מורי נר״ו בלולב שלוקחין מקופה של עניים או משל רבים שיש בו זכות לקטנים שלא לצאת בו ביום א׳ אף על פי שיש לומר דשאני התם שהנותן להקדש לכתחלה כמעות וכיוצא בו שאינו דבר מסוי׳ ע״ד הפרנסי׳ נותן שיש להם רשות לשנותן לכל מה שירצו לפי מה שפירשנו בפרק השותפין ראוי להחמיר מיהו ודאי ליתא לדרבי זירא אלא בקטן שלא הגיע לעונות הפעוטות כגון שנותנין לו צרור וזורקו אגוז ונוטלו שזוכה לעצמו ואינו זוכה לאחרים שאפי׳ לדברי האומר דזכות׳ דקטן מדרבנן היא כשיש דעת אחרת מקנ׳ אותו מה שאין כן במציאה שאין לו בה זכי׳ אפי׳ מדרבנן כדתנן מציאת חש״ו יש בהם גזל מפני דרכי שלום ולא גזל גמור מדבריהם וכדפרישנא בדוכתא מ״מ זכיה דרבנן זכיה גמור׳ היא דהפק׳ ב״ד הפקר וכיון דלא ידע לאקנויי נמצא הלה יוצא בלולב שאינו שלו אף לדין תורה אבל אם הגיע לעונת הפעוטות אף הקנאתו הקנאה כתקנתא דרבנן משום כדי חייו כדאיתא במסכת גטין וכשם שקונה מדבריהם חוזר ומקנה מדבריהם שמקחן מקח וממכרן ממכר במטלטלין והוא שאין לו אפוטרופוס שאם יש לו אין הקנאתו הקנאה כדאי׳ במסכת כתובות בהדיא וקטן שיש לו אב שסמוך עליו דינו כמו שיש לו אפוטרופס לדעת מקצת חכמים כמו שכתבנו שם בס״ד.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

לפי התוס׳ ההקצאה היא דוקא למצות הבעלים ולא לזמן המצוה. אלא שחולקים ר״י ור״ל אם יש דין מיגו דאתקצאי בחוה״מ. ור״ל סובר שמכיון שחוה״מ הוא - המוקצה חל דוקא למצות הבעלים - כהקצאתם, ומשעברה מצותו עברה המוקצה. ר״י סובר דמדין מיגו דאתקצאי אוסרים איסורי המוקצה אפי׳ אחר זמן ההקצאה עד סוף היום.
אמר ר׳ זירא: לא ליקני איניש הושענא לינוקא ביומא טבא קמא [שלא יקנה אדם במתנה את ארבעת המינים לתינוק ביום טוב הראשון]. מאי טעמא [מה הטעם]? כיון דינוקא מקנא קני אקנויי לא מקני [שהתינוק לקנות קונה, אבל להקנות אינו מקנה], שיכול הקטן לזכות בדבר הניתן לו, אבל אין בו דעת מבחינה הלכתית ומשפטית כדי להקנות. ואם נותן לתינוק לפני שיצא בו, גם אם התינוק מקנה לו בחזרה את הלולב, הרי אשתכח דקא נפיק [נמצא שהוא יוצא] בלולב שאינו שלו.
Rabbi Zeira said: A person should not transfer ownership of the four species to a child by means of a gift on the first day of the Festival. What is the rationale for this halakha? It is due to the fact with regard to acquisition, a child is able to acquire objects; however, with regard to transferring ownership, he is not able to transfer ownership to others. In other words, a child is legally able to acquire an item given to him, but he does not have the legal cognizance to transfer ownership of an item to another. In this case, if an adult gives the child the four species as a gift before having fulfilled the mitzva himself, the child will be unable to effect the transfer of ownership back to the adult. And in that case, a situation will result where the adult is seeking to fulfill his obligation with a lulav that is not his.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יתוספותהמאורותריטב״אחדושי בעל שרידי אשרשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(10) וא״רוְאָמַר רַבִּי זֵירָא לָא לֵימָא אִינִישׁ לְיָנוֹקָא דְּיָהֵיבְנָא לָךְ מִידֵּי וְלָא יָהֵיב לֵיהּ מִשּׁוּם דְּאָתֵי לְאַגְמוֹרֵיהּ שִׁיקְרָא שנא׳שֶׁנֶּאֱמַר {ירמיהו ט׳:ד׳} לִמְּדוּ לְשׁוֹנָם דַּבֶּר שֶׁקֶר.

And Rabbi Zeira said: A person should not say to a child: I will give you something, and then not give it to him, because he thereby comes to teach him about lying, as it is stated: “They have taught their tongues to speak lies” (Jeremiah 9:4). One must not accustom a child to fail to honor commitments.
רי״ףראב״ןהמאורותחדושי בעל שרידי אשרשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ואמר ר׳ זירא לא ליקני איניש הושענא לינוקא ביום טוב קמא דינוקא מקנא קני אקנויי לא מקני ואישתכח דקא נפיק בלולב שאינו שלו. לפיכך לא יתן אדם לתינוק לברך עד שיברכו הקהל, לפי שכל הקהל קונים ביחד אתרוג דעתםא לכך שיהא של כל אחד ואחד בשעת נטילה, וגדולים שהן בני דעת ויודעין לקנות ולהקנות, אבל קטן לא מצי להקנות וקונה הוא, נמצאו הנוטלין אחריו יוצאין בלולב שאינו שלהן. וכן היו בקיאי הדעת שבמגנצא נוהגין שלאחר שנוטלין כל הקהל מחזירין את הלולב לפני הארון ושם היו לוקחין אותו הנערים ומברכיןב. וכן נאה. ואי תפיס ליה הגדול בהדי הקטן דלא נפיק ליה לגמרי מידיה, לית לן בהג.
א. [בדפוס בשיבוש: לדעתם לכך צריך שיהא כל אחד ואחד בשעת נטילה גדולים שהן בני דעת ויודעין וכו׳]. ונראה לכאו׳ מדקדוק לשון רבינו שסובר שממונה הקהל קונה האתרוג עבור כל הקהל, ודעתו בשעת הקניה שיהא של כל אחד ואחד בשעה שנוטלו, כלומר, שכל מי שנוטל הוברר שנקנה האתרוג עבורו. [ואין דבריו כדברי רשב״ם בב״ב שהובאו ברא״ש סי׳ לא וטור סי׳ תרנח: ׳סתמא דמילתא הוי כאילו פירשו שכל הקהל נותנין חלקם למי שנוטל ומברך בו׳, אלא כמש״כ הרשב״א בתשו׳ ח״א סי׳ תו הובאה במ״מ פ״ח מהל׳ לולב ובב״י סי׳ תרנח: וגדולה מזו אני סבור שכל שלקחו אותו לצאת בו הצבור יוצאין בו כל אחד ואחד. דכל שאין בו דין חלוקה אמרינן ביה יש ברירה. ובאותה שעה שהוא נוטלו הרי הוא כשלו ואפילו בעל כרחו של חברו. וכאותה ששנינו בנדרים בפ׳ השותפין (דף מ״ה ב׳) השותפין שנדרו הנאה זה מזה אסורין ליכנס בחצר. רבי אליעזר אומר זה נכנס לתוך שלו וזה נכנס לתוך שלו. ואוקימנא בחצר שאין בה דין חלוקה ומשום ברירה. והלכה כרבי אליעזר דשרי. ואין זה כשאר ברירות דעלמא ואפילו למאן דאית ליה בדאורייתא אין ברירה. דכל שאין בו דין חלוקה הרי הוא כאלו התנו כל שאתה משתמש בו הרי הוא שלך וכשאשתמש בו הרי הוא כשלי. אלא שלדעת רבינו צריך אח״כ הקנאה כדי שיהא של חבירו ולא סגי בהחזרה בעלמא. וכמו שפירשו בד׳ הרשב״א בנתה״מ סי׳ רמא סק״ה ובספרו נחלת יעקב סוכה דף מא וחת״ס סוכה מא ד״ה והרשב״א ובהגה׳ לשו״ע.]
ב. בראבי״ה סי׳ תש״י בשם רבינו: ובקיאי הדעת מחזירים אותו למקומו והתינוקות מעצמן נוטלין אותו ומברכין עליו. עי׳ מה שדקדקו מלשון ׳מעצמן׳ באמה״ת עמ׳ תרפב הע׳ 55.
ג. דברי רבינו הובאו בראבי״ה סי׳ תש״י [בשינוי קצת, עי׳ בהערה דלעיל] ומשם הובאו באו״ז סי׳ שיח ומשם בהג״א פ״ד סי׳ ו וכן הובא במרדכי ר׳ תשנט ומשם בב״י סי׳ תרנח ס״ו. ובשו״ע שם הובא רק הך דאי תפיס ליה הגדול וכו׳. ונחלקו הפוסקים בעצה זו דכי תפיס, דעת המג״א ודעימיה שרק הגדול יוצא בכה״ג אבל הקטן לא יצא ידי חינוך כיון שלא קנה. וכל עצתו של רבינו היא רק לגדולים שיוכלו לצאת. אבל הברכ״י והמ״ב סקכ״ח ושה״צ סקל״ו ס״ל דגם הקטן יצא ידי חינוך אע״ג דאין בו שלכם, והביאו ראיה מעובדא דבקיאי הדעת, דגם שם לא קנו הנערים את הלולב ואי לאו דיצאו הקטנים חובת חינוך איך קרי להו רבינו ׳בקיאי הדעת׳. [והנה בספרנו מפורשת יותר הסכמת רבינו: ׳וכן נאה׳], וכדברי הברכ״י והמ״ב מוכח גם בראבי״ה סי׳ תרנד: וגם לא יהיה מכשול כשנותנים לתינוקות, שדעת החבר לא תסכים אלא לחינוך בעלמא דינוקא מקנא קני אקנויי לא מקני. וע״ע ב׳דיונים בדברי רבינו׳ שבסוף הספר.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

והנה סוכה בשמיני אסורה כל היום, ויל״ע בזה לפי הר״ן, שמאחר שכבר עבר זמן המצוה - למה תיאסר כל היום אפי׳ לר״י. ופשוט דשאני שמ״ע שהוא יו״ט עם בהש״מ דיום קדש ולכן אוסר לכל היום מדין מיגו דאתקצאי. הכלל הוא דאיסורי מוקצה בשבת וביו״ט אוסרים לכל היום עד בהש״מ דחול, כי ביה״ש דשבת ויו״ט אוסרת לכל היום הקדוש.
המחלוקת בין התוס׳ והר״ן היא בחוה״מ האם יש בו אותו דין מוקצה מחמת מצוה כמו ביו״ט. עיין במס׳ שבת (כב.) בתוס׳ ד״ה סוכה, כי שם מובא בשם הר״י שרק בשבת ויו״ט יש איסורי מוקצה מחמת מצוה. לדעתו, בחוה״מ האיסור הוא מטעם בזוי מצוה בלבד. ושיטתו דומה לשיטת הר״ן כאן ולא כתוס׳ שלפנינו. הרמב״ן שם בספר מלחמות ד׳ סובר שמוקצה מחמת מצוה ובזוי מצוה דין א׳ הם בין ביו״ט ובין בחוה״מ. הרי ששיטתו כשיטת התוס׳ שלפנינו.
ונראה שיסוד המחלוקת בין הראשונים הוא בדין מוקצה מחמת מצוה אם הוא אותו הדין דמוקצה בשבת ויו״ט וא״כ חל דוקא ביום קדוש כמו שבת ויו״ט כשאר מוקצה, או״ד דין חדש הוא של חלות איסורי מוקצה מחמת מצוה ונוהג בזמן המצוה בין ביום קדש ובין בחול.
שם. רש״י ד״ה תינוקות דוקא כו׳ שלא הוקצה למצוה גמורה וכו׳. הגר״ח זצ״ל אמר אע״פ שאין הקטן חייב במצוות יש לקטן קיום המצוה. ובכך תירץ את שיטת הרמב״ם (פ״ה מקרבן פסח הל״ז) שקטן שאכל מפסח ראשון והגדיל פטור מפסח שני משום שפסח שני מוטל דוקא על מי שלא קיים את המצוה אבל קטן זה קיים את מצות הפסחא. כך גם הסברנו פעמים רבות את פסק הש״ע שקטן שמדליק את נרות החנוכה מוציא את אנשי הבית אבל אינו מוציא אחרים במקרא מגילה (או״ח תרע״ה ס״ג, תרפ״ט ס״ב), כי בקריאת המגילה רק בר חיובא מוציא אחרים. לעומת זאת מצות נרות חנוכה תלויה בקיום המצוה ובהדלקת חפצא של נרות חנוכה בעבור הבית, וע״י הדלקת הקטן הויין הנרות חפצא של נרות חנוכה בעבור הבית וממילא יוצאים אנשי הבית. ברם מפירש״י שלפנינו משמע שאין קיום מצוה לקטן כלל ולפיכך אין אתרוגו מוקצה. ולפי״ז אין אתרוג של קטן מוקצה כלל דאין לו מצוה.
אולם ניתן לפרש את הגמרא שלפנינו בדרך שונה מפירש״י, והיינו שאע״פ שיש לקטן קיום מצוה ומוקצה אין הקצאתו מקצה לכל היום. רק גדול יש לו דעת להקצות לכל היום אבל קטן שאין לו דעת אין לו מעשה הקצאת גברא, והמוקצה חלה מעצמה. משום כך החפצא מוקצה כ״ז שלא קיים את המצוה אבל משקיים את המצוה האתרוג מותר. והביאור, משום שדין מיגו דאתקצאי נאמר במוקצה שחלה מדעת מקצה ולא באיסורי מוקצה דחלים מאליהם, ולפיכך אינו נוהג בהקצאת אתרוג של קטן.
שם. בגמ׳ - מ״ש סוכה מ״ש אתרוג. עיין לעיל (י:) בתוס׳ ד״ה עד ובשיעורים שם בענין מוקצה מחמת יום שעבר. לרש״י שלפנינו בהא גופא פליגי ר׳ יוחנן ולוי. ר״י סובר אתרוג בשמיני מותר דלא אמרינן מוקצה מחמת יום שעבר, ולוי סובר אתרוג בשמיני אסור דלדעתו יש מוקצה מחמת יום שעבר. ברם לתוס׳ שלפנינו (ד״ה אתרוג אפילו בשמיני) גם לוי ס״ל דלא אמרינן מוקצה מחמת יום שעבר אלא שגוזר אתרוג בשמיני אטו סוכה. ועיין בשיטת הריטב״א והר״ן שסוברים שיש מוקצה מחמת יום שעבר אלא שכאן אין בהש״מ ראוי למצות אתרוג מפני שספק דרבנן לקולא.
ויש להבין מהו יסוד הדין במוקצה מחמת יום שעבר. ונראה דפליגי אם יש דין הכנה מבעוד יום או לא. דהנה בתוס׳ (ביצה ו:) מבואר דהר״י מקורבי״ל מחייב הכנה מבעוד יום. ואם הכנה מבעוד יום מעכבת יש דין מוקצה מחמת יום שעבר כי ברגע האחרון של היום שעבר היה מוקצה בלי הכנה מבעוד יום. מאידך אם אין צורך בהכנה מבעוד יום אלא הדין הוא שלא יהיה הדבר מוקצה בתחילת היום הקדוש, אז אין דין איסור מוקצה מחמת יום שעבר - שהרי בתחילת היום השמיני ליכא אוסר.
בדין בהש״מ הסברנו לעיל בשם הגר״מ זצ״ל דלרמב״ם הוי חלות שם זמן מיוחד דיש בו תרתי דסתרי והוי חפצא של יום ולילה בבת אחת. ולפי״ז אמר כי דין איסור מלאכה בבהש״מ ערב שבת ויו״ט חל בלי קבלת הגברא וישנו בבהש״מ דין תוספת שבת בתורת ודאי. ויש להסיק מכך שאין להתפלל תפלת מנחה דחול בבהש״מ דע״ש כי אין מתפללים תפלת חול בזמן דשבת קודש, ואפי׳ לפי השאג״א (סי׳ י״ז) שהתיר להתפלל מנחה בבהש״מ היינו בשאר בהש״מ אבל לא בבהש״מ דע״ש ועיו״ט, ע״כ דברי הגר״מ זצ״ל.
שם. בגמ׳ דינוקא מקנא קני. א) עיין ברש״י האומר שקטן קונה מדרבנן. ברם ברמב״ם (פ״ח מלולב הל״י, עיין בלח״מ) איתא וז״ל: ואין נותנין אותו לקטן שהקטן קונה ואינו מקנה לאחרים מן התורה ונמצא שאם החזירו לו אינו חוזר, עכ״ל. וצע״ק, למה מדגיש הרמב״ם כי קנין הקטן הוי דאורייתא ומה נ״מ אי הוי דאורייתא או מדרבנן הרי מ״מ אינו יכול להקנות האתרוג בחזרה.
ונראה מכיון שתקנת הפעוטות קבעה שמתנת קטן קיימת מדרבנן (פכ״ט ממכירה הל״ו) סובר הרמב״ם שאם הקטן היה קונה האתרוג בקנין דרבנן כרש״י היה יכול להחזירו לאביו מדרבנן מתקנת הפעוטות. משום כך כותב הרמב״ם כאן שהקטן קונה אתרוג דוקא מן התורה ולכן אינו יכול להחזירו לאביו מן התורה. אכן שיטת רש״י לפנינו צ״ע, דאם הקטן קונה רק מדרבנן למה אינו יכול להחזירו מדרבנן ע״פ תקנת הפעוטות.
ומסתבר שרש״י מחלק בין קטן הקונה מאביו מדרבנן לבין דין הקנאת הפעוטות. שיטתו היא כי לפעוטות ליכא דעת מקנה וגם מדרבנן, וז״ל רש״י, אינו יכול לחזור ולהקנותו לאביו במתנה דלאו בר דעת הוא עכ״ל, הרי שגם מדרבנן אינם בני דעת, ולכן הקנין דרבנן דפעוטות אינו מועיל לדאורייתא, דמקנה בלי חלות דין דעת מקנה. לעומת זאת הקנאת האב הגדול לקטן, הגם שמדרבנן היא לרש״י, עכ״ז הואיל ויש דעת מקנה של הגדול מועיל קנין דרבנן זה לדאורייתא, ולכן חולק רש״י על הרמב״ם.
ב) יל״ע בקטן שמצא אתרוג, דאסור לקחת מציאת קטן מפני דרכי שלום, האם יש לו קנין גמור מדרבנן לגבי הדין לכם, ואכמ״ל.
ג) והנה, כאן משמע שמצות חנוך לינוקא דורשת לכם, וזו ראיה לשיטת הגר״ח זצ״ל להקפיד בכל הדקדוקים של המצוה בחנוך הקטן, דיש בחנוך קיום מצות אתרוג ממש וזקוק ללכם כמצות גדולים.⁠ב (עיין בשיעורים לעיל ספ״ג.)
שם. תוס׳ ד״ה דינוקא. לשיטת ר׳ אביגדור כהן (ב״י אה״ע סי׳ קכ״א) בגמרא חגיגה (ד.) מובן החילוק בין שוטה לקטן, כי שיטתו דשוטה הוא מי ששוטה לגמרי לכל הדברים ואין לו כוונה ומחשבה כלל. ברם לשיטת הרמב״ם (פ״ט מעדות הל״ט) דשוטה לדבר אחד הוי שוטה לכל התורה כולה, קשה - דהא לשאר דברים פקח הוא במציאות אלא דע״פ דין אין לו חלות דין דעת, ולכאורה דומה שוטה ממש לקטן, וצ״ע.⁠ג
שם. בגמ׳ - לא לימא אינש לינוקא דיהבינא לך מידי ולא יהיב ליה משום דאתי לאגמוריה שיקרא שנא׳ למדו לשונם דבר שקר. ויש להעיר שהרי דברים יש בהם משום מחוסרי אמנה (ב״מ מט.), ולמה מביא ר׳ זירא מקור אחר.
ונ״ל דבסוגיא בב״מ מבואר דדין דברים יש בהם משום מחוסרי אמנה תלוי בסמיכת דעת המקבל שסמך דעתו על דברי הנותן. והנה קטן אינו בן דעת ואין דעתו סומכת על דברי הנותן, לפיכך אצל קטן אין בדברים משום מחוסרי אמנה.
ונראה להוסיף דמחמת דין מחוסרי אמנה חלות זכויות ממון למקבל. וראיה לכך מהסוגיא שם בב״מ דמפרישין תרומת מעשר ע״פ הדין דדברים יש בהם וכו׳, עיין שם. אבל מימרא דר׳ זירא כאן אינו דין של זכויות ממון אלא הוא מדיני מוסר ודרך ארץ בלבד.
שם. תוס׳ ד״ה שמיני. לתוס׳ - האיסור של אתרוג בח׳ הוא גזרה אטו סוכה. ברם לרמב״ם יש דרך אחרת באיסורי האתרוג בשמיני. וז״ל (פ״ז מלולב הלכ״ז) ובזה״ז שאנו עושין שני ימים אע״פ שאין נוטלין לולב בשמיני האתרוג אסור בשמיני כדרך שהיה אסור בשמיני בזמן שהיו עושין שני ימים מפני הספק שהוא ספק שביעי עכ״ל. לרמב״ם בזמן הראייה כשהיה ספק היו נוטלים את ד׳ המינים מספק ביום ח׳ והמינים היו אסורים מדין מוקצה. בזה״ז שאנו בקיאים בקביעא דירחא אין נוטלים, עכ״ז מדין מנהג אבותיכם בידיכם יש חלות מוקצה על המינים. ועיין בתוס׳ (מז. ד״ה מיתב) שמבארים מדוע איננו נוטלים בזמננו ד׳ המינים ביום ח׳. הרמב״ם מחלק בין נטילת הלולב לדין מוקצה שעליו; מנהג אבותיכם אינו מחייב נטילה אבל אוסר במוקצה.
א. עיין בספרו על הרמב״ם שההסבר שם שונה מקבלת מורנו ורבנו הרב שליט״א כאן בשם זקנו הגר״ח זצ״ל כפי ששמע מפי אביו הגר״מ זצ״ל.
ב. עיין בביכורי יעקב סי׳ תרנ״ז אות ד׳, וסי׳ תרנ״ח אות יח.
ג. עיין בקצות החושן סי׳ רל״ה אות ד׳ בשם הרמ״ה דדעת אחרת מקנה לשוטה קונה. ברם הרמב״ם פוסק (פ״ד מזכייה הל״ז) שאינו קונה. ועיין בשו״ת דברי חיים להגאון ר׳ חיים מצאנז זצוק״ל.
אגב כך אמר ר׳ זירא: לא לימא איניש לינוקא ״דיהיבנא לך מידי״ ולא יהיב ליה [יאמר אדם לתינוק ״אתן לך דבר״ ואינו נותן לו], משום דאתי לאגמוריה שיקרא [שעשוי על ידי כך ללמדו שקר], שנאמר: ״למדו לשונם דבר שקר״ (ירמיה ט, ד) וצריך להזהר שלא להרגיל ילד לומר דבר ולחזור בו.
And Rabbi Zeira said: A person should not say to a child: I will give you something, and then not give it to him, because he thereby comes to teach him about lying, as it is stated: “They have taught their tongues to speak lies” (Jeremiah 9:4). One must not accustom a child to fail to honor commitments.
רי״ףראב״ןהמאורותחדושי בעל שרידי אשרשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(11) וּבִפְלוּגְתָּא דר׳דְּרַבִּי יוֹחָנָן ור״שוְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ דְּאִיתְּמַר הִפְרִישׁ שִׁבְעָה אֶתְרוֹגִין לְשִׁבְעָה יָמִים אָמַר רַב כׇּל אַחַת וְאַחַת יוֹצֵא בָּהּ וְאוֹכְלָהּ לְאַלְתַּר וְרַב אַסִּי אָמַר דכׇּל אַחַת וְאַחַת יוֹצֵא בָּהּ וְאוֹכְלָהּ לְמָחָר בְּמַאי קָא מִיפַּלְגִי מָר סָבַר לְמִצְוָתַהּ אִתַּקְצַאי ומ״סוּמַר סָבַר לְכוּלֵּי יוֹמָא אִתַּקְצַאי.

The Gemara notes: And other amora’im disagree with regard to the matter of the dispute of Rabbi Yoḥanan and Rabbi Shimon ben Lakish, as it was stated: If one designated seven etrogim for the seven days of the Festival. Rav said: With each and every one, he fulfills his obligation with it and he may then eat it immediately. And Rav Asi said: With each and every one, he fulfills his obligation with it and he may then eat it the following day. With regard to what principle do they disagree? One Sage, Rav, holds: The etrog was set aside for the mitzva; once the mitzva has been fulfilled it is no longer prohibited to derive benefit from the item. The other Sage, Rav Asi, holds: It was set aside for the entire day. Deriving benefit from the etrog remains prohibited until the end of the day, even after one has fulfilled the mitzva.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יהמאורותמהרש״ל חכמת שלמהחדושי בעל שרידי אשפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ובפלוגתא – הא דרבי יוחנן ורבי שמעון ב״ל איפלוג נמי רב ורב אסי וכיון דקמו רב אסי ורבי יוחנן בחדא שיטתא הלכתא כוותייהו ואסורה בשביעי ומותרת בשמיני והיינו דקבעי ואנן דאית לן בשמיני תרי יומי היכי עבדינן מי אסרינן ליה ביומא קמא משום ספק שביעי או לא.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

גמ׳ רב אמר כל א׳ וא׳ יוצא בו ואוכלו למחר ור׳ אסי אמר כל א׳ וא׳ יוצא בו ואוכלו לאלתר כצ״ל ונ״ב כן מצאתי לפי גי׳ רש״י לאפוקי לפי גי׳ התוס׳ עיין בפ״ק גבי עיטרה בקרמים:
רש״י קודם ד״ה קם ר׳ זירא צ״ל הדבור קם אבוה דשמואל בשיטתיה דלוי חזר מדבריו ואמר אף בשמיני אסור קם ר׳ זירא בשיטתיה דשמואל דאמר כו׳ כצ״ל:
בד״ה ובפלוגתא כו׳ היכא עבדינן כו׳ כצ״ל:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

עתה שבים למחלוקתם של ר׳ יוחנן וריש לקיש בענין היתר הנאה באתרוג ביום השביעי, ומעירים: ובפלוגתא [ובמחלוקת] זו של ר׳ יוחנן ור׳ שמעון בן לקיש, נחלקו גם אמוראים אחרים. דאיתמר [שנאמר], שנחלקו בבעיה הבאה: הפריש שבעה אתרוגין שונים לשבעה ימים של החג, אמר רב: כל אחת ואחת יוצא בה ואוכלה לאלתר [מיד], ורב אסי אמר: כל אחת ואחת יוצא בה ואוכלה למחר. ושואלים: במאי קא מיפלגי [במה נחלקו] מה יסוד מחלוקתם? מר [חכם זה, רב] סבר: למצותה אתקצאי [הוקצתה] ומיד עם סיום קיום המצוה אין בכך איסור הנאה. ומר [וחכם זה רב אסי] סבר: לכולי יומא אתקצאי [לכל היום הוקצתה], ולכך אף לאחר קיום המצוה, עדיין האתרוג אסור בהנאה עד סוף היום.
The Gemara notes: And other amora’im disagree with regard to the matter of the dispute of Rabbi Yoḥanan and Rabbi Shimon ben Lakish, as it was stated: If one designated seven etrogim for the seven days of the Festival. Rav said: With each and every one, he fulfills his obligation with it and he may then eat it immediately. And Rav Asi said: With each and every one, he fulfills his obligation with it and he may then eat it the following day. With regard to what principle do they disagree? One Sage, Rav, holds: The etrog was set aside for the mitzva; once the mitzva has been fulfilled it is no longer prohibited to derive benefit from the item. The other Sage, Rav Asi, holds: It was set aside for the entire day. Deriving benefit from the etrog remains prohibited until the end of the day, even after one has fulfilled the mitzva.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יהמאורותמהרש״ל חכמת שלמהחדושי בעל שרידי אשפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(12) וַאֲנַן דְּאִית לַן תְּרֵי יוֹמֵי הֵיכִי עָבְדִינַן אָמַר אַבָּיֵי השְׁמִינִי סְפֵק שְׁבִיעִי אָסוּר תְּשִׁיעִי סְפֵק שְׁמִינִי מוּתָּר מָרִימָר אָמַר אפי׳אֲפִילּוּ שְׁמִינִי סְפֵק שְׁבִיעִי מוּתָּר.

The Gemara asks: And we, who live outside of Eretz Yisrael, who have two days of the Festival due to uncertainty whether the eighth day is actually the seventh day of Sukkot, how do we act with regard to deriving benefit from the four species? Abaye said: On the eighth day, with regard to which there is uncertainty that it might be the seventh day, it is prohibited, as due to that uncertainty, the day retains the sanctity of Sukkot. However, on the ninth day, with regard to which there is uncertainty as it might be the eighth day, it is certainly permitted. Mareimar said: Even on the eighth day, with regard to which there is uncertainty that it might be the seventh day, it is permitted. Since that is also the first day of the Eighth Day of Assembly, no vestige of the sanctity of the festival of Sukkot is attached to it.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יראב״ןתוספותתוספות רי״ד מהדורה תנינאהמאורותהמכתםריטב״אחדושי בעל שרידי אשפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
תשיעי ספק שמיני מותרת. א״ר זירא לא ליקני אינש הושענא לינוקא ביומא טבא קמא דמיקנא קני אקנויי לא מקני. ואשתכח האי גברא דאהדר ליה ינוקא לולב דנפיק בלולב דלאו דיליה וכן לא לימא איניש לינוקא יהיבנא לך מידי ולא יהיב דאתי לאגמורי שיקרא שנאמר למדו לשונם וגו׳. ולענין סוכה בשמיני ספק שביעי א״ר יהודה שביעי לסוכה לישב בה שמיני לברכה להזכיר בתפלה ובברכת המזון יום שמיני חג עצרת.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מרימר אמר אפילו תשיעי ספק שמיני אסורה לא גרסינן לה.
ואנן דאית לן תרי יומי היכי עבדינן. אמר אביי שמיני ספק שביעי אסור האתרוג וגם סוכה, תשיעי ספק שמיני מותרא. וכן הלכה.
א. הלשון משמע דגם סוכה מותרת. וכ״כ המ״מ פ״ו מהל׳ סוכה הט״ו בשם הגאונים וכ״ה בעיטור דפ״ז ע״א: דהא לא אתקצאי בדביה״ש דשמיני אלא משום ספק דרבנן ול״ל מיגו. אבל בטור סי׳ תרסז כתב דלדידן גם בתשיעי שהוא ספק שמיני אסור [וכ״ה בעוד ראשונים]. וכת׳ ב״י שם שפשוט הוא.
שמיני ספק שביעי אסור׳ – בארץ ישראל דליכא ספיק׳ לא גזור אטו סוכה אבל בבבל דאיכא ספיקא אע״ג דלא מברך ביה גזור אטו סוכה אבל תשיעי ספק שמיני לא גזור אתרוג אטו סוכה.
ולדידן דאית לן תרי יומי היכי עבדי׳ אמר אביי שמיני ספק שביעי אסור – קשיא לי כיון דאין נוטלין לולב בשמיני ספק שביעי דאין מצותה מן התורה בסוכה דאמרינן מיתב יתבינן ברוכי לא מברכינן ואינה אלא משום זיכר בעלמא והילכך אין נוטלין לולב בשמיני ספק שביעי וכיון שאין נוטלין אותו איגלאי מילתא דלא אקצייה אלא עד יום שביעי ואמאי שמיני ספק שביעי אסורה והלא איסור האתרוג כל שבעה מדרבנן הוא דגם במצוות דרבנן אמרינן שאסור ליהנות מהן ובשמיני שאין מצות רבנן נוהגת ואף על פי שהוא ספק שביעי אמאי ייאסר בהנאה וסתמא דמילתא לא הוקצו אלא כל זמן שמצוותן מושבת.
סליקו תוספות סוכה
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ואנן דאית לן תרי יומי – פירוש דעבדינן שמיני ספק שביעי ועבדינן נמי תשיעי ספק שמיני, אמר אביי אתרוג דשמיני ספק שביעי אסורה. פירוש אע״ג דלא נטלינן ליה כלל באותו יום מכל מקום כיון (דאית ליה שמא) [דאתקצאי בוי ספק ח׳ אסורה, אבל בט׳ ספק חי מותרת, דלא אתקצאי לשמיני כלל, אבל סוכה אפילו בתשיעי ספק שמיני אסורה, דכיון דשמיני נמי מיתב יתבינן אתקצאי נמי בבין השמשות דידיה משום דאי מתרמיא ליה סעודתא בההיא בין השמשות צריך סוכה.
וכתב הרב בעל ההשלמה דהא [ד]⁠אמרינן סוכה אפילו בשמיני אסורה מיירי שנפלה קודם לכן, שאם לא נפלה [קודם לכן, אפילו נפלה ביום שמיני הרי הוקצה מחמת איסור סתירת [אהלן, והואיל ואתקני לבין השמשות אתקצאי לכולי יומא, ולא צריכינן לטעמא דאי מתרמין ליה סעודתא הוה צריך למיתב בגויה, אלא לאו שנפלה קודם לכן. אי נמי כי אמרינן סוכה בשמיני אסורה בנויי סוכה קאמרינן, דליכא משום סתירת אהל, וכגון שלא התנה עליהן, ואין מוקצין למצות הסוכה כל זמן שהיא מצותה.
לדידן דאית לן תרי יומי היכי עבדינן – פי׳ לר׳ יוחנן קא מיבעיא לן דאסר לה בשביעי אי אסר לה בשמיני משום שביעי או לא דאלו לר״ל דאמר למצותה אתקצאי בלחוד ומותרת בז׳ בזמן שאין עושין אלא יום אחד ואין איסורה תופס יומו היאך יהא תופס בזמן הזה ח׳ ספק ז׳ אלא לרבי יוחנן הוא דמיבעיא לן ומשום דר״ל ור׳ יוחנן הלכה כר״י נקטי׳ לה סתמא.
אמר אביי שמיני ספק ז׳ אסורה – פי׳ האי לישנא מוכח בהדיא דלאו משום מגו דאתקצאי לבין השמשות אסר לה אלא משום ספקו דאע״ג דליכא מצות לולב ואתרוג בשמיני מ״מ כיון דספק שביעי הוא לענינים אחרים הרי אנו נוהגין אף באלו דין שבעה מיהו די לנו לאוסרה בשמיני אבל ט׳ ספק ח׳ מותרת שאף בשמיני לא נאסר אלא מחומרא ואין לו׳ בה דין מגו לאסור התשיעי כדכתיבנא ואמימ׳ אמר אפי׳ תשיעי ספק שמיני אסורא דסבר לה שמיני בזמן הזה דינו כשביעי גמור ומדינא מיתסר משום דאתקצאי לכוליה שביעי ושמיני כשביעי וסבר כלוי דלעיל דאמר מיגו דאתקצאי לבין השמשות דשמיני אתסר לכולי׳ יומא דתשיעי.
מרימר אמר אפילו שמיני ספק שביעי מותרת דקסבר כיון דאין מצות אתרוג נוהגת בזמן הזה דשמיני גמור הוא היא מותרת לרבי יוחנן כדלעיל דליכא דין מגו כדכתיבנא והלכתא דשמיני ספק שביעי אסורא לדידן מהא תלמוד כיון שאנו עושין שמיני ספק שביעי בדין הוא שיהא אתרוג ניטל אף בשמיני אלא דמספיקא לא דחינן טלטול דרבנן ליטול לולב מדאורייתא וכיון שראוי ליטול אלא שאינו רשאי האיסור אינו זז ממקומו ואסור׳ בשמיני כולה לר׳ יוחנן אבל בתשיעי מותרת דהא ליכא למיסר באתרוג מדין מגו כיון שאין איסור בשביעי ממש מן הדין ותשיעי לדידן כשמיני לרבי יוחנן הלכך לולב ואתרוג בח׳ מותרים אבל סוכה דלר״י אסורה בז׳ מן הדין משום דחזיא לבין השמשות ואסורה כל ח׳ במגו בזה״ז נמי שמיני כז׳ ואסורה בבה״ש מדינא דהא קי״ל דמיתב יתבינן וחזיא לבין השמשות ומתסרא בתשיעי מדין מגו דט׳ לדידן כשמיני לר׳ יוחנן ואף אם נפלה הסוכה אסור ליהנות מן הנויין או מן הדפנות בתשיעי ואצ״ל בסוכה עצמה שהוקצית אף לט׳ מתחלתה משום סתירת אהל וזה ברור ואין בו בית מיחוש.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ושואלים: ואנן דאית לן תרי יומי [ואנו בחוץ לארץ שיש לנו שני ימים של חג] ראשון ואחרון ויום שמיני של חג אף הוא ספק שביעי, וחייב במצוות חג הסוכות, היכי עבדינן [כיצד אנו עושים] לענין היתר הנאה? אמר אביי: שמיני של חג שהוא ספק שביעיאסור, שהרי מספק עדיין יש בו מקדושת חג הסוכות, ואילו ביום התשיעי שהוא ספק שמיני — בודאי מותר. מרימר אמר: אפילו שמיני שהוא ספק שביעי — מותר, שכיון שהוא גם יום ראשון של שמיני עצרת אין אומרים שחלה עליו מספק קדושת חג הסוכות.
The Gemara asks: And we, who live outside of Eretz Yisrael, who have two days of the Festival due to uncertainty whether the eighth day is actually the seventh day of Sukkot, how do we act with regard to deriving benefit from the four species? Abaye said: On the eighth day, with regard to which there is uncertainty that it might be the seventh day, it is prohibited, as due to that uncertainty, the day retains the sanctity of Sukkot. However, on the ninth day, with regard to which there is uncertainty as it might be the eighth day, it is certainly permitted. Mareimar said: Even on the eighth day, with regard to which there is uncertainty that it might be the seventh day, it is permitted. Since that is also the first day of the Eighth Day of Assembly, no vestige of the sanctity of the festival of Sukkot is attached to it.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יראב״ןתוספותתוספות רי״ד מהדורה תנינאהמאורותהמכתםריטב״אחדושי בעל שרידי אשפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(13) בְּסוּרָא עָבְדִי כְּמָרִימָר רַב שִׁישָׁא בְּרֵיהּ דְּרַב אִידִי עָבֵיד כְּאַבַּיֵּי וְהִלְכְתָא כְּאַבַּיֵּי.

The Gemara notes: In Sura they acted in accordance with the opinion of Mareimar and derived benefit from the etrog on the eighth day. Rav Sheisha, son of Rav Idi, acted in accordance with the opinion of Abaye. The Gemara notes: The halakha is in accordance with the opinion of Abaye.
רי״ףהמאורותחדושי בעל שרידי אשפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומעירים: בסורא עבדי [היו עושים] כדעת מרימר, שביום השמיני מיד היו מורים היתר הנאה באתרוג, רב שישא בריה [בנו] של רב אידי עביד [היה עושה] כשיטת אביי בענין זה. ומעירים: והלכתא [והלכה] כאביי.
The Gemara notes: In Sura they acted in accordance with the opinion of Mareimar and derived benefit from the etrog on the eighth day. Rav Sheisha, son of Rav Idi, acted in accordance with the opinion of Abaye. The Gemara notes: The halakha is in accordance with the opinion of Abaye.
רי״ףהמאורותחדושי בעל שרידי אשפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(14) אָמַר רַב יְהוּדָה בְּרֵיהּ דְּרַב שְׁמוּאֵל בַּר שִׁילַת מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב שְׁמִינִי סְפֵק שְׁבִיעִי שְׁבִיעִי לְסוּכָּה וּשְׁמִינִי לִבְרָכָה ור׳וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר שְׁמִינִי לָזֶה וְלָזֶה מֵיתַב כ״עכּוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי דְּיָתְבִינַן כִּי פְּלִיגִי

§ Apropos the matter of the Eighth Day of Assembly in the Diaspora, the Gemara notes: Rav Yehuda, son of Rav Shmuel bar Sheilat, said in the name of Rav: Outside of Eretz Yisrael, on the eighth day, with regard to which there is uncertainty that it might be the seventh day of Sukkot, its status is like that of the seventh day with regard to the mitzva of sukka and like that of the eighth day with regard to the blessing, i.e., in Grace after Meals, in kiddush, and in the Amida prayer, the Eighth Day of Assembly is mentioned. Rabbi Yoḥanan said: Its status is like that of the eighth day both with regard to this, the mitzva of sukka, and to that, the blessing. The Gemara explains: Everyone, even Rabbi Yoḥanan, agrees that we reside in the sukka on the eighth day, with regard to which there is uncertainty that it might be the seventh day. When they disagree is
רי״ףרש״יראב״ןתוספותהמאורותחדושי בעל שרידי אשפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

שביעי לסוכה – כדמפרש לה לקמן.
ושמיני לברכה – שאומר בתפלה וברכת המזון וקידוש את יום השמיני חג עצרת הזה.
שמיני לזה ולזה – אף לענין סוכה הוי שמיני ולקמן מפרש ואזיל למילתיה.
כולי עלמא לא פליגי דיתבינן בסוכה – בשמיני ספק שביעי ואפילו לר׳ יוחנן דאמר שמיני לזה ולזה.
אמר רב יהודה משמיה דרב שמיני ספק שביעי [שביעי] לסוכה, מיתב יתבינן בה, ושמיני לברכה, דברוכי לא מברכינן. וכן הלכה.
מיתב כולי עלמא לא פליגי דיתבין – בלולב לא רצו לתקן כלל שיטלנו הלולב מספק לפי שהוא י״ט ומוקצה לטלטול ומינכר׳ למילתיה שנוהג בו מנהג חול אבל סוכה פעמים שסוכתו עריבה עליו אוכל בה אפי׳ בי״ט.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ב כיון שהזכרנו את בעיית שמיני עצרת שהוא ספק שביעי של חג הסוכות בחוץ לארץ, אמר רב יהודה בריה [בנו] של רב שמואל בר שילת משמיה [משמו] של רב: יום השמיני של חג הסוכות שהוא בחוץ לארץ ספק שביעי, נוהגים בו כאילו היה יום השביעי לענין סוכה ויום שמיני לענין ברכה שמזכירים בברכה ובתפילה שהוא יום שמיני עצרת. ור׳ יוחנן אמר: שמיני לזה ולזה. ומסבירים: מיתב כולי עלמא לא פליגי דיתבינן [לשבת בסוכה הכל אינם חולקים שיושבים], שגם לדעת ר׳ יוחנן יש לשבת בסוכה בשמיני ספק שביעי, כי פליגי [כאשר נחלקו] היה זה
§ Apropos the matter of the Eighth Day of Assembly in the Diaspora, the Gemara notes: Rav Yehuda, son of Rav Shmuel bar Sheilat, said in the name of Rav: Outside of Eretz Yisrael, on the eighth day, with regard to which there is uncertainty that it might be the seventh day of Sukkot, its status is like that of the seventh day with regard to the mitzva of sukka and like that of the eighth day with regard to the blessing, i.e., in Grace after Meals, in kiddush, and in the Amida prayer, the Eighth Day of Assembly is mentioned. Rabbi Yoḥanan said: Its status is like that of the eighth day both with regard to this, the mitzva of sukka, and to that, the blessing. The Gemara explains: Everyone, even Rabbi Yoḥanan, agrees that we reside in the sukka on the eighth day, with regard to which there is uncertainty that it might be the seventh day. When they disagree is
רי״ףרש״יראב״ןתוספותהמאורותחדושי בעל שרידי אשפירוש הרב שטיינזלץהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

סוכה מו: – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), עין משפט נר מצוה סוכה מו:, ר׳ חננאל סוכה מו:, רי"ף סוכה מו: – מהדורת הרי"ף על פי סדר הבבלי מבוססת על מהדורת מכון המאור בעריכת הצוות שבראשות ד"ר עזרא שבט (בהכנה), באדיבות מכון המאור והרב דניאל ביטון (כל הזכויות שמורות למו"ל). לפרטים על המהדורה לחצו כאן., רש"י סוכה מו:, ראב"ן סוכה מו: – מהדורת הרב דוד דבליצקי, ברשותו האדיבה (כל הזכויות שמורות), על פי כתב יד וולפנביטל ועדי נוסח נוספים, תוספות סוכה מו:, תוספות רי"ד מהדורה תנינא סוכה מו:, המאורות סוכה מו: – מהדורת הרב משה יהודה הכהן בלוי, ברשותם האדיבה של משפחת המהדיר לעילוי נשמתו (כל הזכויות שמורות למשפחת הרב בלוי). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל שימוש אחר אסור בלי אישור בכתב מעל⁠־התורה., המכתם סוכה מו: – מהדורת הרב משה יהודה הכהן בלוי, ברשותם האדיבה של משפחת המהדיר לעילוי נשמתו (כל הזכויות שמורות למשפחת הרב בלוי). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל שימוש אחר אסור בלי אישור בכתב מעל⁠־התורה., בית הבחירה למאירי סוכה מו: – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), ריטב"א סוכה מו:, מהרש"ל חכמת שלמה סוכה מו:, מהרש"א חידושי הלכות סוכה מו:, חדושי בעל שרידי אש סוכה מו: – חידושי הרב יחיאל יעקב ויינברג – ערוכים ומסודרים עם ביאור גחלי אש מאת תלמידו הרב אברהם אבא וינגורט, ברשותו האדיבה של הרב וינגורט (כל הזכויות שמורות), רשימות שיעורים לגרי"ד סוכה מו: – רשימות שיעורים שנאמרו על ידי הרב יוסף דב הלוי סולוביצ'יק זצ"ל, נערכו על ידי הרב צבי יוסף רייכמן (CC-BY-NC 4.0), פירוש הרב שטיינזלץ סוכה מו:, אסופת מאמרים סוכה מו:

Sukkah 46b – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Ein Mishpat Ner Mitzvah Sukkah 46b, R. Chananel Sukkah 46b, Rif by Bavli Sukkah 46b, Rashi Sukkah 46b, Raavan Sukkah 46b, Tosafot Sukkah 46b, Tosefot Rid Second Recension Sukkah 46b, HaMeorot Sukkah 46b, HaMikhtam Sukkah 46b, Meiri Sukkah 46b, Ritva Sukkah 46b, Maharshal Chokhmat Shelomo Sukkah 46b, Maharsha Chidushei Halakhot Sukkah 46b, Chidushei Baal Seridei Eish Sukkah 46b, Reshimot Shiurim Sukkah 46b, Steinsaltz Commentary Sukkah 46b, Collected Articles Sukkah 46b

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144