א״ר הונ׳ זר שהפך וכו׳ – ה״ד אי דלא הפיך לא מיעכל וכו׳ פי׳ דלא הוה מיעכל עד זמן גדול ביותר מבתרתי שעי פשיטא דעבודה היא ואלא דאע״ג דלא מהפך הוה מיעכל פי׳ הוה מיעכל בקרוב ואפילו תוך שעה מאי עבד והיינו דאוקימנא בחדא שעה ותרתי שעי והא קמ״ל דכל קרובי עבודה עבודה היא ואיכא דק״ל הא דאמרינן במסכת ע״ז הניח ישראל בשר ע״ג גחלים ובא עכו״ם והפך בה מותר ואוקימנא כגון דמעיקרא הוה בשיל בתרתי שעי והשתא ע״י עכו״ם בחדא שעה וקמ״ל דקרובי בישול׳ לאו בישול׳ הוא ול״ק דאפילו הוי הא והא דאורייתא אפשר שהחמירה תורה בעבודה וכ״ש דהכא אמרינן אדינא דאורייתא ודכותה נמי לענין המבשל בשבת אפשר דהוי חייב אבל התם בבשולי עכו״ם דרבנן הקילו אפילו בהא דליכא משום בנותיהם כיון שבא מקצתו ע״י ישראל ואדרבא היינו מאי דקמ״ל התם דלא אמרינן כי הכא דקרובי בישולה בישולה ותדע דהכא גמרינן איפכא לקולא בהניחה עכו״ם והפך ישראל שהוא מותר ומשום דקרובי בישולה בישולה ואזלינן הכא לקולא והכא לקולא ולא סתרן אהדדי שמשלך נתנו לך ולא אסרו אלא עד שיהא תחלתו וגמרו ביד עכו״ם וכדכתיבנא התם בס״ד.

הנכנס לבית המנוגע דרך אחוריו אפילו כולו חוץ מחוטמו טהור דכתיב והבא אל הבית דרך ביאה אסרה תורה וש״מ שאלו נכנס דרך פניו חייב ומיהו דוקא שנכנס שם כולו או רובו מיהו האוכל שלא נכנס אלא מיעוטו אפי׳ דרך פניו הוא פטור דביאה במקצת לא שמה ביאה ולא עוד אלא אפילו לעולא דאמר התם דשמה ביאה התם הוא לענין ביאת עורף ומשום דכתיב קרא בכל קודש לא תגע ואל המקדש לא תבא מה נגיעה במקצת אף ביאה במקצת אבל בבית המנוגע לא והכי מוכח מהא דתנן בפרק ג׳ דמסכת ידים ומייתינן לה בפרק ב׳ דחולין המכניס ידיו לבית המנוגע ידיו תחלות דר״ע וחכ״א ידיו שניות ואמרינן התם עד כאן לא פליגי אלא בטומאת ידים דרבנן אבל מדאורייתא טהור דכ״ע ביאה במקצת לא שמה ביאה וא״כ תיקשי ההיא מתני׳ לעולא אלא ודאי כדאמרן דעזרה שאני וא״ת וכשנכנס רובו דרך פניו למה הוא טמא מפני שרובו ככולו א״כ דרך אחוריו נמי נימא רובו ככולו ויהיה טמא י״ל דל״ק כלל דא״כ והבא אל הבית שבא לומר דרך ביאה אסרה תורה מאי אהני ליה וליכא למימר דאיצטריך לא שמועינן דטעון כבוס בגדים אם שהה כדי אכילת פרס דהא אפילו נכנס דרך אחוריו אם עמד שם שיעור שהייה טעון כיבוס בגדים דבכל ענין כתיב והאוכל בבית יכבס בגדיו שבא לשיעור שהייה דאכילת פרס והא דאמרינן אחוריו לא חשיבא ביאה ואלו ביציאה איכא מ״ד דיציאה דרך אחוריו יציאה היא וכדתנן יצא ובא לו דרך כניסתו וכדאמרינן לה בפ״ק דחולין י״ל דשאני יציאה שדרך הוא בכך לפעמים כתלמיד הנפטר מרבו וכדפי׳ התם בס״ד.

תניא נמי הכי וכו׳ ואף על גב דההיא בביאת עזרה וכאן בבית מנוגע הוא שפיר ילפי הא מהא דהא גלויי מלתא בעלמא הוא בלשון ביאה שהתורה אומרת ואף על גב דלגבי ביאה במקצת איכא דמפליג בינייהו.

וטמא שנכנס דרך גגין להיכל פטור שנאמר ואל המקדש לא תבוא דרך ביאה אסרה תורה והקשו בתוס׳ ותיפוק לי׳ שהוא חייב משום קדושת גג של היכל דאפילו למ״ד התם בפרק כיצד צולין דעליות וגגין לא נתקדשו מודה בעליית ההיכל כדאיתא התם כדאמרינן התם שאני עליות היכל שנתקדשו בו עליות והתם משמע דגגין ועליו׳ שוים הם בדינ׳ דמ״ד דכולהו עליות נתקדשו ה״ה לגגין (אבל) [וצ״ל] עליות דהיכל שאני דהתם מקרא דדוד הוא דמייתינן לה התם אין לנו אלא דוקא עלייה ולא גג א״נ דהכא במאי עסקינן שנכנס להיכל דרך גגין שבתאין וכמ״ד עליות וגגין לא נתקדשו. זו היא מצות עשה שבמקדש וכו׳ היכא קאי דקאמר זו היא התם קאי ופירש״י ז״ל במסכת הוריות דקתני התם אין חייבי׳ על עשה ועל ל״ת שבמקדש אבל וכו׳ (ולא קתני) [ודקתני] על עשה ול״ת לאו למימרא דחייבין על עשה גרידא דלעולם אינן חייבין קרבן על עשה לבדו דהא לא תעשנה כתיב וכדאיתא בהוריות וגם יחיד נמי אינו חייב קרבן על עשה ואף על פי שיש בו כרת מידי דהוה אפסח ומילה וכדאמרינן בכריתות והיינו דאמרינן לקמן בגמרא אשכחן עשה לא תעשה מנין כלומר דבעשה לחודיה לא אפשר לחיוביה חטאת אלא ה״ק וחייבין על עשה שבנדה לפי שיש עמו ל״ת ואשמועינן היא גופה אגב אורחין דמשום עשה לחודיה לא הוי חיובא וכן מפורש בספרא ותניא בתוספתא בהוריות ומפני מה חייבין על עשה שבנדה לפי שיש עמו לא תעשה ולמ״ד לקמן דחייב קרבן על הכניסה אתי לישנא שפיר דתרתי נינהו ועשה היינו פרישה ול״ת היינו כניסה וכי קתני סיפא איזו היא עשה פרוש מן הנדה ואיזו היא ל״ת לא תבא אל הנדה פי׳ לא תבא עליה סמוך לוסתה ומשום כניסה וקרי לפרישה בלשון עשה לפי שהוא מבואר יותר באיסור פרישה שאמרה תורה ותהי נדתה עליו שיעמוד בעצמו ולא יצא עד שימות ומיניה הוא דמצטרפין למדחק לאשכוחי ביה ל״ת כדי שיבא בו קרבן וצריכים למידרש ל״ת שבו ולומר דלא תקרב לא תפרוש הוא דאי לאו עשה דכתיב בהדיא לא הו״ל למידרש קראי תרי לפום פשוטיה ולאיסור כניסה קרי ל״ת משום דהוי עיקר איסוריה המבואר יותר דכתיב ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב מדלא כתיב לא תבוא וכתב לא תקרב ומיניה נפקא לן למידרש ביה עשה כדי שיהא בו עשה ול״ת כמו על הפרישה ואשכחן ליה מדכתיב והזהרתם את בני ישראל מטומאתם שזהו עשה בכניסה למאן דאית ליה חיוב בכניסה וכן אמרו בירושלמי דהוריות אי זו מ״ע שבנדה אמר ר׳ בון והזהרתם את בני ישראל מטומאותם שיפרשו מנשותיהם סמוך לוסתן ואע״ג דפשוטיה בכל הטומאות ולפום הא דקתני על עשה ועל לא תעשה שבנדה דפליגנהו לתרתי וה״ק חייבין על הפרישה שעיקרה עשה ועל הכניסה שעיקרה ל״ת ומיהו בכל חד מינייהו איכא עשה ול״ת ולמ״ד בגמ׳ דליכא חיוב על הכניסה מדאורייתא אפשר דאפילו עשה ליכא ולית ליה ההיא דירושלמי והא דאמרינן לקמן בגמרא והזרתם את בני ישראל מטומאותם מכאן א״ר יאשיה אזהרה לבני ישראל וכו׳ ההיא מדרבנן ולהפרשת עונה וקרא אסמכתא בעלמא או אפשר דמודה בעשה דכניסה מההיא דירושלמי אבל לא מודה בלא תעשה ולפיכך פוטר מקרבן וגם לדבריו יש ליישב לשון המשנה דקתני על עשה ול״ת וקרי לפרישה בלשון עשה כדפיר׳ ולא תעשה היינו לאו דבנדה גמורה שלא יקרב אל הנדה ממש וקתני שהן חייבין על הפרישה קרבן כמו שחייבין על הנדה הגמורה והחמיר הכתוב בפרישה יותר מנדה עצמה שאין בה לא לא תעשה לעשות חזוק וכן בכניסה למ״ד שהוא דאורייתא וזה מבואר.

א״ר הונא חייב שתים – פי׳ פעמי׳ שיתחייב המשמש עם הטהורה ונמצאת טמאה בנתיים חייב ב׳ חטאת וכדמפרש ואזיל א׳ על הכניסה וא׳ על הפרישה פי׳ לפי שבכל א׳ מהם ל״ת כמ״ש לעיל: במאי וכו׳ וכללא דשמעתין דלעולם אין חיוב קרבן על הכניסה כשהיה שלא בסמוך לוסתה דאנוס הוא וכן לעולם אין חייב חטאת על הפרישה אלא בעם הארץ שאינו יודע שאסור לפרוש והוי שוגג דאלו בת״ח שיודע שאסור לפרוש אין חייב קרבן דהא כיון דאמר׳ לו נטמאתי ופירש מזיד הוא אכניסה הוא דמחייב כסבור יכולני לבעול כתב רש״י ז״ל וא״ת ובלאו טומאה נמי לחייב משום בעילה סמוך לוסת (אלא בשנטמ׳ בנתיי׳) ותי׳ אין זה קושיא שאין חיוב כרת וחטאת סמוך לוסתה אלא בשנטמא בנתיים ובבעילת הטומאה ההיא שוגג הוא דסבור יכולני לבעול עכ״ל.