אותה לא משמע ליה – פי׳ דס״ל דהאי אורחיה דקרא הוא. א״ה דיוה״כ לא ליכפרו ארגלים לאו מוא״ו דשעיר דבתריה ולא מבנין אב דר״י דהא כתיב מעוטא דאחת. לעולם אחת משמע ליה פי׳ ואפי׳ גבי חיצון דהא איתקש פנימי לחיצון דדרשינן מלבד חטאת הכפורים. שאני התם דאמר קרא קרנותיו קרנותיו פי׳ רש״י ז״ל דבשלמא אחת דסיפא דקרא כיון דקאי אשעיר פנימי יליף מיניה חיצון בהיקשא דידהו אבל אחת דרישא דאתא למעוטי שתי כפרות אמזבח פנימי קאי דכתיב על קרנותיו אחת בשנה וכאן דכן ליכא טעמא דיליף מיניה שעיר חיצון ונכון הוא. ואחרים פירשו דודאי גם אחת קמא אשעיר קאי אלא דס״ל לר״ש בן יהודא דלא יליף מיניה שעיר החיצון בהיקשא דידהו דרחמנא כתב ביה מיעוטא מדכתיב קרנותיו קרנותיו דמזבח הפנימי וגם זה נכון.

אמר עולא אמר ר״י תמידין שלא הוצרכו לציבור נפדין תמימים – פי׳ תמידין שלא הוצרכו פי׳ רש״י ז״ל שהם ד׳ טלאים שנותרו בלשכת הטלאים של תמידין ביום אחרון של אדר דחול שאין פוחתין לעולם בלשכת הטלאים מששה טלאים שיוכלו לברור מהם שנים לתמיד של שחר ותמיד של בין הערבים לקיים את הכבש האחד המיוחד וכשינטלו מהם שנים ליום אחרון של אדר נותרו שם ד׳ שלא הוצרכו שהרי למחרתו בר״ח ניסן אין להם להקריב אלא מתרומה חדשה של שנה הבאה דמתחדשה בניסן ואיכא דקשיא ליה למה אין לוקחין ביום אחרון של אדר ב׳ טלאים מתרומה ישנה וד׳ בהקפה לצורך מחר שלא מצינו שלא יוכלו לקנות טלאים משנה זו לשנה אחרת ובלבד שיפרעם מתרומה חדשה ולאו מילתא הוא כי הגזברים לא היו לוקחין הטלאים ששה ששה שאין עניות במקום עשירות אלא (אם) היו לוקחי׳ טלאים לרוב בשנה לקיים מצות הכבש הא׳ המיוחד ואח״כ נותנין מהם בלשכת טלאים ששה ששה.

נפדין תמימים – פי׳ דכיון שהוצרכו לצורך חובת תמידין רצו לעשות מהם תקנה שיקרבו בכך לכך אמרו אף על פי שהן תמידין יהיו נפדין שמוכרין אותם לאחרים ותחול קדושתם על אותם מעות ואחר כך יקנו אותן מאותו לוקח מתרומה חדשה ויקריבום תמידין והמעות הא׳ שקבלו מהם פירש״י ז״ל שיהיו למותר התרומה ישנה שעושים מהם רקועי פחים צפוי לבק״הק וכדאיתא במשנה מסכת שקלים ואע״ג דאיכא מ״ד התם דמותר תרומת הלשכה קייץ למזבח הא דנקט רבינו ז״ל סברא דמ״ד לרקועי פחים לא משום דאי ס״ל לר״י כמ״ד שהוא קיץ למזבח לא היה אומר שיהיו נפדין תמימים כיון דמצו אזלי לקייץ המזבח שהם עולות נדבה דהא ליתא דהא לא איתמר לקמן דלר״ש תמידין אלו מקייצין אלא משום דס״ל שאין לפדותם תמימים דלית ליה כמ״ד ב״ד מתנה כדאיתא לקמן אלא נקטה רבינו ז״ל משום דהוי הילכתא כמ״ד לרקועי פחים וכן בירושלמי. א״ל רב חסדא מאן ציית לך ולר״י רבך פי׳ דר״י רביה דרבה הוה כדאמרי׳ בעירובין דאמרו ליה לרבה קרקפנא חזיתיה לרישך ביני עמודי ומשום ר״י קאמר כדאיתא התם. קדושה שבהם להיכן הלכה פי׳ קדושת הגוף שבהם להיכן הלכה שיהיו נפדים בעודם תמימים דהא ק״ל שאין פדיון לדבר הקדוש קדושת הגוף וכדנפקא לן מדכתיב ואם בבהמה הטמאה ופדה בערכך ובבהמה בעלת מום הכתוב מדבר ואין הפרש בזה בין קרבן יחיד לקרבן צבור ואע״ג דאשכחן דפורעים כמה דברים מתרומת הלשכה כדאיתא במסכת שקלים ובפרק שני דייני גזירות ודוכתי אחריני התם משום דתרומת הלשכה גופא אינו אלא קדושת דמים והא פשיטא.

א״ל ואת לא תסברא דלא אמרינן קדושה שבהם להיכן הלכה – פי׳ דלא אמרינן לה בדברים של צבור כהא כשיש בדבר צורך שום דבר של תקנה. והתנן מותר הקטורת מה היו עושין בו משנה היא במסכת שקלים ופירש״י ז״ל שהוא מה שנותר מג׳ מנים יותר ממלא חפניו דיוה״כ ואחרים פי׳ שהוא מה שנותר בכל שנה שהיו מפטמים לשס״ה ימים כמנין ימות החמה ונשארו י״א יום על שנת הלבנה אבל בכריתות מוכח כפירש״י ז״ל דהא מותר קאמר התם דאחת לשבעים שנה היתה באה חצאי׳ אם לא עשו לה תקנה ומותר ימי החמה היה נכנס בחודש העיבור כדאיתא התם וכן פי׳ בתוס׳. ה״ג מפרישין שכר האומנין ול״ג מפרישין ממנה וכדמוכח ממאי דפרשינן בסמוך בס״ד מפרישין שכר האומנים ומחללין אותה על מעות האומנים לפום פשטא הוה משמע שמפרישין מן הלשכה מעות האומנין ומחללין אותה עליה׳ אבל ק׳ חדא דא״כ ליתני ומחללין אותה עליהם ועוד שאין הקדש מתחלל על ההקדש וכן שאלו בירושלמי על משנה זו ולא נמצא הקדש מתחלל על ההקדש בתמיהא ופריק אמר ר״ש בן לקוניא כיני מתני׳ מביא מעות מחולין ומביא קטורת ומחלל עליהם ונותנין אותה לאומנים וחוזרים ולוקחים אותה מהם פי׳ דהא דקתני מפרישין שכר האומנין לא מתרומת הלשכה אלא ממעות של חולין שלוקחין בהקפה לכך ומחללין הקטורת על אותן מעות של חולין ונותנין אותם אחר שנתחלל אל האומנין בשבח וחוזרין ולוקחין אותה מהם מתרומת הלשכה ופורעין מה שלוו מתרומת הלשכה כיון שלצורך האומנים לוו אותם כשם שנוטלין שכרן מתרומת הלשכה אבל מפי׳ רש״י ז״ל נראה שהפרשה זו היתה מתרומת הלשכה אלא שזיכו בהם לאחד מן הגזברי׳ במקום האומנין לענין זה כדי שיחזרו חולין ולא שזיכו להם בתורת פירעון גמור דא״כ היאך חוזרין ופורעין אותם פעם ב׳ מן הקטורת אלא שיקבלו אותם כעין משכון דבהכי יצאו לחולין ליחלל הקטורת עליהם אבל פי׳ זה אינו נכון שאם לא זיכו אותה זכייה גמורה זכייה אין כאן ומשכון אין כאן ובקדושתן הן עומדים ואין לנו אלא פי׳ הירושלמי ומ״מ לשני הפירושים ל״ג ומפרישין ממנה דהוה משמע שמפרישין אותו מן הקטורת וא״ת למה לן כולי האי ימכור אותה לאחרים מיד כדעבדינן מתמידין שלא הוצרכו ותצא בדין לחולין ונחזור ונקח אותה ממעות הלשכה י״ל שזו כבר פירשא רש״י ז״ל הא דעבדינן צניעא מלתא טפי דבשלמא בטלאים של תמידין אין ידוע לכל שהן של תמידין דהרבה יש של חולין אבל קטורת ליכא אלא של צבור ומגנייא מילתא לזבונה וא״ת ויתנו אותה לאומנין בשכרן ותחלל בכך בשלמא לבן עזאי דאמר במסכת שקלים שאין הקדש מתחלל על המלאכה ניחא אלא לר׳ עקיבא דאמר מתחלל מאי איכא למימר וי״ל דאף ר״ע לא אמר אלא ביחיד שהתנדב דברים הראויין לקרבנות צבור דגבי הכי מתנייא התם אבל בקטורת של צבור מגנייא מילתא לחללה אף על המלאכה: ואמאי נימא קדושה שבהן להיכן הלכה פי׳ שהרי הן מחללין את הקטורת בעודה בקדושת הגוף שלה בלא שום פסול ופירש״י ז״ל דקס״ד דקטורת קדושת הגוף היא משום שמתנה במכתשת שהיא כלי שרת ומתרץ לה דקטורת קדושת דמים היא דמכתשת לאו כלי שרת היא והקשו עליו דהא ליכא למימר שהמכתשת כלי שרת שהרי אין משרתים בו בקדש ועוד דאם כן היתה נפסלת בצאתה חוץ לעזרה אלא רבא סבר דקטורת קדושת הגוף מקדשה לה לכשנתן למכתשת שנכנסת בזיקת קטורת ולהכי קתני נתנה למכתשת נפסלת בטבול יום ואידך מהדר ליה דלא מקדש לה אלא קדושת דמים עד שיקדשנה בכלי שרת.