והאמר ר״י בכל התורה כולה למידין למד מלמד חוץ מן הקדשים – פי׳ דדבר הלמד בהיקש אינו חוזר ומלמד בהיקש פי׳ רש״י המקשה קס״ד דכל חד וחד מחבריה גמר דפסח דסמוך לר״ח דכתיב ביה ושעיר גמר מיניה לענין טהור שאכל את הטמא וסוכות הסמוך ליוה״כ דכתיב ביה נמי ושעיר גמר מיוה״כ משעיר החיצון לענין אין בה ויש בה ויה״כ גמר מסוכות דהיינו רגלים לשאין בה ואין בה ואחר כך ילמדו עליונים ותחתוני׳ מעליונים וס״ל דבר הלמד בהיקש חוזר ומלמד בהיקש ופרקינן דכולהו אהדדי גמרי דכולהו רגלים גמר מר״ח לענין טוהר שאכל את הטמא וכולהו גמרי מסוכות לענין אין בה ויש בה וכולהו גמרי כחדא מיוה״כ לענין אין בה ויש בה ונראה מפי׳ ז״ל שהוא גורס לקמן בסמוך במתניתא דתניא כר״י כדר״מ ומכפרין על שאין בה ויש בה ועל שאין בה ואין בה והכי ודאי קושטא דגרסינן כדבעי לומר ומ״מ קשה על פי׳ ז״ל בהא דקאמר דיוה״כ גמר מסוכות לענין אין בה ואין בה דמנא ליה ז״ל דרגלים גופייהו מכפרי על אין בה ואין בה יותר היה לומר דפסח ורגלים ילפי מר״ח לענין טמא שאכל טהור ולענין אין בה ואין בה דתרווייהו איתנהו בר״ח מדכתיב בר״ח חטאת לה׳ חטא שאין בה מכיר אלא השם דהא לא דריש אותה נושא עון דהא ילפי רגלים מר״ח לענין טמא שאכל טהור וא״כ בחנם דחק וי״ל דר״מ משמע ליה בכל שעיר ושעיר משעירי המוספין יש לו כפרה לעצמו אלא שכל א׳ מהם מלמד על חבירו ולמד ממנו להיותם כפרתם שוה ולהכי כתיב בה ושעיר ומעתה אין לנו כפרה חלוקה לרגלים אלא על שאין בה ואין בה.

ולית ליה לר״מ דרשא דחטאת לה׳ גבי ר״ח דס״ל דכוליה אתא לכדר״ל אבל אית ליה ג״ש דעון עון ללמוד ר״ח מציץ כפרה מוטהור שאכל את הטמא וכיון דילפי רגלים מיוה״כ מכלל דלא דריש בשעיר חיצון דרשא דאחת לומר דכפרה זו לא תהא אלא פעם א׳ בשנה ולא הוצרך התלמוד לפרש״י משום דהא פשיטא כיון דקתני דכל השעירים כפרתן שוה והא דגמר פסח מר״ח לענין טמא שאכל טהור ואע״ג דר״ח גמר מציץ בג״ש ל״ק לדר״י דהא פשיטא דדבר הלמד בג״ש דחוזר ומלמד בהיקש כדאיתא בדוכתה).

עצרת ויוה״כ דלא כתיב בהו ושעיר מנ״ל הא פרישנא לעיל דקושיין מיוה״כ ועצרת כדי נסבי לה. גירסת הספרים אמר ר״י א״ק אלה תעשו לה׳ במועדיכם הוקשו כל המועדות זה לזה ולכאורה השתא לא צרכינן לדרשא דרחב״ח כלל אבל קשה דה״ל למימר אלא אמר ר׳ יוחנן וי״ל דהאי היקשא דבמועדיכם לא ניחא כולי האי דהא איכא למימר דאורחא הוא דקרא לומר כן אלא דכיון דאית ליה דרשא דרחב״ח ומדכתיב ושעיר אהני ליה האי במועדיכם להני דלא כתיב בהו ושעיר שיהיו כולם שוים.

אר״י ומודה ר״מ בשעיר הנעשה בפנים וכו׳ – וא״ת מאי קמ״ל פשיטא דהא לא שייכא האי דרשא דילפותא דשעירים אלא בשעיר החיצון שהוא של מוסף דהוי דומיא דשעירי רגלים ושעירי ר״ח שהם חיצונים ומקרבנות מוסף וי״ל כן משום דאיתקוש שעירי פנימי וחיצון מדכתיב מלבד חטאת הכפורים. ה״ג תניא נמי הכי על טהור שאכל את הטמא ועל שאין בה ידיעה בתחלה ויש בה בסוף ועל שאין בה ידיעה לא בתחלה ולא בסוף שעירי הרגלים וכו׳ אבל יש נוסחאות דלא גרסי בה על שאין בה ואין בה וליתא דא״כ היכי מייתי ראיה שהוא מודה בשעיר הפנימי וכפרתו משום דשייר ושייר דהא לא קתני נמי שאין בה ואין בה ואי ס״ל דאף שאין בה ואין בה אינם מכפרים הא חיצון נמי שייר ואי ס״ל דלא חש למתנייה א״כ אף בשעיר הפנימי נאמר כן אלא ודאי הגירסא הראשונה היא עיקר והיא גי׳ רש״י ז״ל. מהו שיקרבו זה בזה אמר ליה קריבין פי׳ אם אבד א׳ בזמנו והפרישו אחר תחתיו ואח״כ נמצא האחד שיהא קרב בר״ח או רגל או יוה״כ הבא אחריו וה״ק בתוס׳ דא״כ הרי הוא מכפר על עבירה דלאחר הפרשה דהיינו טומאה שאירעה בין מועד זה שהופרש עליו שעיר למועד של אחריו ובפ״ק דזבחים איבעיא לן אי מכפרת עולה על עבירות עשה ועל ל״ת דלאחר הפרשה מה לי עולה מה לי חטאת ולא משמע נמי דאיכא הפרשה בהא בין קרבן יחיד לקרבן צבור ותי׳ דהכא כל שאבד והופרש אחר תחתיו הרי הוא כאלו נעקרה הפרשתו הראשונה ותחול עליו הפרשה אחרת על מועד זה שהוא קרב בו וה״ל הפרשה דלאחר עבירה.

בשלמא דר״ח לא מכפר ארגלים דאמר קרא עון עון א׳ הוא נושא ואינו נושא שתי עונות – פי׳ הא לאו הכי מכפר משום דיליף מרגלים ולאו משום דיליף מהיקשא דבמועדיכם דההיא לא דריש לה אלא ר״מ שסובר דכל הרגלים כפרתן שוה וכדמוכח סוגיין לעיל וכדכתיבנא אלא ילפותא דס״ד בכולה שמעתין דאמרינן דילפינן שעירים מהדדי כל היכא דליכא מיעוטא אינו אלא או מהיקשא דר׳ חמא דשעיר ושעיר כל היכא דאפשר למדרש הכי או משום בנין אב דתנא דבי ר״י דלעיל דמה זה בזמן קבוע אף זה בזמן קבוע. וכללא דשמעתא דרגלים ילפי מר״ח או מיוה״כ מהיקשא דושעיר דיליף פסח מר״ח וכי יליף איהו ילפי שאר רגלים בהדיה כחדא ואפי׳ עצרת דלא כתיב ביה ושעיר משום דכולהו ג׳ כחדא נינהו וכמו שכתבנו לעיל לדעת ריצב״א ז״ל וכן ילפי מיוה״כ דשעיר החיצון מושעיר האמור בסוכות אבל בבנין אב דר״י לא מצי ילפי כדפריך תלמודא לעיל מה לר״ח שכן תדיר מה ליוה״כ שכן כפרתו מרובה ור״ח הוה יליף שפיר מרגלים או בהיקשא דשעיר דיליף מפסח רגלים כולם או כמה מצינו דר״י דרגלים הוא דלא ילפי מינה מפירכא דלעיל אבל הוא כ״ש דיליף מינייהו כי הם אינם תדירים והוא תדיר. ור״ח בהדי יוה״כ לא איתמר בה בשמעתין ילפותא דהא ליכא ושעיר בינייהו ומה מצינו נמי ליכא כיון דיוה״כ כפרתו מרובה ור״ח תדיר ויוה״כ דאמרינן דיליף מרגלים הוי או משום דכתיב בסוכות ושעיר ויליף עליון מתחתון או בבנין אב דר״י דכ״ש הוא שכפרתו מרובה וזה כלל כל השמועה ודוק ותשכח והא דפשיטא לן בכולה שמעתין דאיכא כפרה חלוקה לרגלים על אין בה ואין בה דטומאת מקדש וקדשיו טעמא כדכתיבנא לעיל דמשמע לר״ש דכל שעיר ושעיר יש לו כפרה חלוקה אלא שאין בה ואין בה דאילו אידך כולהו אית להו כפרת ר״ח טהור שאכל את הטמא מג״ש דעון עון מציץ ויוה״כ לענין טומאת מקדש וקדשיו לאין בה ויש בה ודרשא דחטאת לה׳ בר״ח לא משמע לן דהא איכא לאוקומי שפיר כוליה לכדר״ל וכדכתיבנא לעיל.

כי כתיב בשעיר הנעשה בפנים כתיב לאו מקשה קמא פריך ליה דהא איהו דריש לי׳ לעיל בסמוך אלא תלמודא הוא דפריך אכל האי סוגייא ודכוותה בתלמודא.