וכן שומרת יום כנגד יום שוחטין עליה ביום שני שלה אחר שטבלה ואם ראתה אף אותו היום שוחטין עליה בשלישי אחר שטבלה ואם ראתה בשלישי שהיא זבה גמורה וטעונה שבעה נקיים וכפרה בשמיני שוחטין עליה בשמיני אע״פ שעדיין לא הביאה כפרתה הואיל ומסרה קינה לבית דין על הדרך שביארנו ולא הוזכר במשנה זו דין נדה דאורייתא ופי׳ בגמ׳ שאף היא אע״פ שאינה טעונה כפרה אין שוחטין עליה בשביעי שהרי נדה ויולדת טבילתן בלילה ר״ל שאין יכולות לטבול בשביעי עד הלילה ובלילה טובלת וטהורה לביתה אבל אינה ראויה לאכול בקדשים עד למחר שתעריב שמשה בטהרה וכן הדבר פשוט שכל שאין לו אלא טומאת ערב כגון נוגע בנבלה ושרץ טובל ושוחטין עליו ואוכל פסחו לערב אבל קודם טבילה אין שוחטין עליו:
האונן וכו׳ צריך שתדע גם כן שהאונן אסור באכילת קדשים כדכתיב לא אכלתי באוני ממני ואונן הוא שמת לו אחד מן המתים שהוא חייב להתאבל עליהם ועדיין לא נקבר וכל אותו היום קרוי אונן עד שיקבר אפילו מת בלילה אנינות חל עליו מיד עד שיקבר הא משנקבר עבר אנינותו אפילו באותו היום וכן משעבר היום ובא לתחום לילה עבר אנינותו אע״פ שלא נקבר ועל זו אמרו אנינות אינה מן התורה אלא מדברי סופרים וכדכתיב הן היום הקריבו וכו׳ היום אסור ובלילה מותר באכילת קדשים אלא שחכמים גזרו שלא לאכול אונן בקדשים אפילו בלילה הואיל ולא נקבר ובפסח לא העמידו דבריהם והילכך שוחטין וזורקין עליו עם שאר בני חבורה ואוכל בערב אפילו לא נקבר ואע״פ שהוא צריך טבילה לקדש כמו שאמרו בחגיגה
(כ״א.) האונן והמחוסר כפורים צריכין טבילה לקדש כבר ביארנו שאינה אלא מדברי סופרים במעלות שעשו בקדשים ושמא תאמר ומה הוצרכנו לכך והרי רגל מבטל אבלות אפשר שכל שלא נקבר אינו מבטל אנינות או שמא אינו מבטל אלא עניני האבלות כגון סיכה ורחיצה ודומיהם אבל דבר האסור מצד דבר אחר כגון אכילת קדשים אינו מבטלו:
ויתבאר בפרק אחרון
(פסחים צ״ח.) שלא נאמר באונן לטבול ולאכול לערב אלא בשמת לו המת לאחר חצות שכבר חלה עליו חובת הפסח קודם האנינות אבל קודם חצות נדחה לפסח שני אלא שאם שחטו וזרקו עליו טובל אוכל אף בשאר קדשים ואינו יכול ליטמא לו שאין עשה של טומאה דוחה עשה של כרת:
המפקח בגל כגון שהיו חוששין שיש מת תחתיו והתחיל לפקחו לחפש אם ימצאנו שוחטין עליו עם שאר בני חבורה הואיל ועדיין בחזקת טהרה הוא וכן מי שהיה חבוש בבית האסורין והבטיחוהו לצאת שוחטין עליו אע״פ שאם לא יצא אינו ראוי לאכול כגון שהיה בית האסורין שלו חוץ לחומת בית פאגי ואין יכולין להביא הפסח לאכלו שם עמו שהרי נפסל ביוצא ואמר שמאחר שהבטיחוהו לצאת שוחטין עליו עם שאר בני חבורה ואפילו היה בבית האסורין של גוים וכן החולה והזקן הואיל ומ״מ יכולין לאכול כזית שוחטין עליהן עם שאר בני החבורה:
וכולן אין שוחטין עליהם בפני עצמן כלומר שתהא החבורה כולה אוננים או מפקחי הגל או מובטחים לצאת מבית האסורין או חולים וזקנים שמא יבא הפסח לידי פסול הנותר האוננים שמא יטמאו על מתם מפקחין את הגל שמא ימצאו מת תחתיו יושבים בבית האסורים שמא לא יקיימו את דבריהם ומ״מ פי׳ בגמ׳ שאם היה בית האסורין של ישראל שוחטין עליהן אף בפני עצמן שכל שהבטיחוהו ודאי יקיימוהו חולים וזקנים שמא לא יספיקו לאכילת כלו אלא שוחטין עליהם עם שאר בני חבורה שאם יארע להם שלא יהו יכולים לאכול יאכלוה שאר בני חבורה ובדיעבד מיהא אפילו בפני עצמן כשר:
לפיכך כלומר אחר שהם נחשבים כראוים לשחוט עליהם ולא נאסר שלא לשחוט עליהן בפני עצמן אלא מחשש שמא יבא לבית הפסול אם שחטו וזרקו עליהם עם שאר בני חבורה ואירע להם אח״כ פסול טומאה כגון שנטמאו אח״כ במת וכיוצא בזה הואיל ומ״מ בשעת שחיטה וזריקה ראויים היו פטורים מפסח שני חוץ מן המפקח את הגל שאירע לו שמצא טומאה לשם שזה ודאי נדחה לפסח שני מפני שנתגלה שבשעת שחיטה וזריקה לא היה ראוי שהרי מאהיל היה על הטומאה בודאי ופי׳ בגמ׳ דוקא שהיה הגל עגול ר״ל רחב מלמטה וקצר מלמעלה וכשהיה עומד על חדודו בשעת שחיטה ודאי מאהיל היה אבל אם היה הגל ארוך והרי ראש הגל יוצא חוץ לקבר אפשר שבשעת שחיטה היה עדיין בראש הגל ולא האהיל עד לאחר שחיטה וכן הדין בכל מפלת שנפלה על האדם והיו מחטטים לידע אם חי אם מת אפילו היה המפלת עגול שמ״מ שמא בשעת שחיטה לא מת עדיין והרי הוא בחזקת טהרה עד שיתברר שיצא ממנה:
זהו ביאור המשנה וכולה על הדרך שכתבנו הלכה פסוקה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן: