גמרא
פירוש
אָמַר אַבָּיֵי אִי לָאו דְּאוֹקְמֵיהּ רַבִּי אוֹשַׁעְיָא לְהַהִיא בִּמְמַנֶּה זוֹנָה עַל פִּסְחוֹ וְרַבִּי הִיא הֲוָה מוֹקֵמְינָא לָהּ לְהַהִיא בְּקָדָשִׁים קַלִּים וְאַלִּיבָּא דְּרַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי דְּאָמַר קָדָשִׁים קַלִּים מָמוֹן בְּעָלִים הוּא.
אֲבָל בְּפֶסַח לָא מְשַׁיַּיר אִינִישׁ בְּמָעוֹת וַדַּאי מְשַׁיַּיר אִינִישׁ דְּמֵעִיקָּרָא כִּי מַפְרֵישׁ לְהוּ אַדַּעְתָּא דְּהָכִי מַפְרֵישׁ לְהוּ.
וְהָא רַבִּי הִיא וּמִשּׁוּם הָכִי מָעוֹת שֶׁבְּיָדוֹ חוּלִּין (דְּבַפֶּסַח לָא מְשַׁיַּיר אִינִישׁ) וּבְמָעוֹת וַדַּאי מְשַׁיַּיר אִינִישׁ.
וְהָהִיא דְּקָא מוֹקֵי לַהּ רַבִּי אוֹשַׁעְיָא כְּרַבִּי לָא מוֹקֵמְינָא לֵיהּ אֲנָא כְּרַבִּי דִּבְפֶסַח לָא מְשַׁיַּיר אִינִישׁ (וּבְמָעוֹת מְשַׁיַּיר אִינִישׁ דְּמֵעִיקָּרָא כִּי מַפְרֵישׁ לְהוּ אַדַּעְתָּא דְּהָכִי מַפְרֵישׁ לְהוּ).
וְהָא לֵיכָּא לְאוֹקֹמֵי כְּרַבִּי יוֹסֵי דְּהָא תָּנֵי בַּהּ וְהַמּוֹכֵר עוֹלָתוֹ וּשְׁלָמָיו לֹא עָשָׂה וְלֹא כְלוּם.
וְהַשְׁתָּא דְּאוֹקְמֵיהּ רַבִּי אוֹשַׁעְיָא לְהָהִיא בִּמְמַנֶּה זוֹנָה עַל פִּסְחוֹ וְרַבִּי הִיא כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
כבר ביארנו באתנן זונה שאין איסורו חל על שנויו ר״ל שאם נתן לה מעות ולקחה מהן קרבן כשר הוא שאינו חל אלא על גוף האתנן ואפילו על גוף האתנן שנשתנה כגון חטים ועשאתם סולת ומתוך כך אין דין אתנן אלא במה שראוי ליקרב על גבי המזבח כגון בהמה טהורה ותורים ובני יונה ויין וסלת ושמן וכן אין אתנן חל אלא בחולין ושיהו שלו אבל מוקדשים אין אתנן חל עליהם שאינן שלו שאף קדשים קלים אינן ממונו ומה שאוכל בהן משלחן גבוה זוכה בהן ואפילו מנה אותה באתננה על פסחו שהוא נאכל כלו לבעלים לא נאסר הואיל וכבר הוקדשו ומ״מ בעופות אפילו היו הקדש אם נתנם לה באתננה נאסרו:
לענין ביאור זו שאמרו כאן אמר אביי אי לאו דאמר ר׳ אושעי׳ וכו׳ הוא ממה שהביאו בסמוך מה שאמרו במסכת תמורה (ל׳:) נתן לה מוקדשין באתננה הרי אלו מותרין כלומר שאין איסור אתנן חל על המוקדשין ובעופות הרי אלו אסורין ובעופות של חולין היא שנויה שהיה בדין שלא יחול איסור אתנן בעופות אפילו של חולין ומה אם המוקדשין שהמום פוסל בהם אין איסור אתנן חל עליהם עופות שאין המום פוסל בהם אינו דין שלא יהא איסור אתנן חל עליהם אפילו בשל חולין תלמוד לומר לכל פי׳ בקרא דאתנן כתיב לא תביא אתנן זונה ומחיר כלב בית ה׳ אלהיך לכל נדר כי תועבת ה׳ אלהיך גם שניהם ומדכתיב לכל הוא מרבה לאיסור אף העופות:
ואח״כ הוא מחזר לדון שיהא איסור אתנן חל על המוקדשין בקל וחומר מעופות ומה עופות שאין המום פוסל בהם וכו׳ וממעט לה מדכתיב נדר כלומר דבר שהוא בא לנדרו עכשיו פרט לשהוא נדור כבר אלא שבעופות מיהא למדו שאף במוקדשין יהא איסור אתנן חל עליהם ובשאר מוקדשין מיהא הוא שואל טעמא דכתב רחמנא נדר הא לאו הכי הוה אמינא שאיסור אתנן חל עליהם ותיפוק לי שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו שהרי מוקדשין אינן ממונו ותירץ ר׳ אושעי׳ בממנה על פסחו כלומר שאמר לה השמעי לי והמני עמי בפסחי באתננך ולדעת ר׳ שסובר שיכול לקבל מעות מאחרים לימנות בפסחו והמעות חולין בידו להוציאן בכל מה שירצה ולדעת לישנא בתרא האמור למטה אפילו ליקח בו חלוק וטלית ומתוך כך הייתי סבור לומר שמאחר שממונו הוא יחול עליו איסור אתנן אלא שמיעט הכתוב ממה שכתב בו נדר:
ובא לפרש אח״כ מחלקתו של ר׳ עם חכמים שנחלקו במדרש ואם ימעט הבית מהיות משה ולקח הוא ושכנו כלומר אם נתמעטו דמיו של בעל הבית ואין לו לקנות מה שצריך יהא חיותו מן השה והוא שיקח משכנו מעות לימנות עמו בפסחו ויוציא אותם המעות לצרכיו ודרשו חכמים מכדי אכילה כלומר שאם אין לו צרכי אכילת פסחו ימנה אחרים בפסחו ויוציא המעות להשלים צרכי סעודתו כגון עצים לצלותו או מצה ומרור אבל לא מכדי מקח כלומר שאם יצרכו לו מעות ליקח בהם סחורה או חלוק או טלית לא ולדעת ר׳ אף זה מותר וכלישנא בתרא שאמר אפילו ליקח בו חלוק וטלית שעל מנת כן הם מקדשין את פסחיהם מן הסתם והלכה כר׳ וכברייתא שהזכרנו נמצא טעם הדבר במה שאמרו שהמעות חולין מפני שעל מנת כן הקדיש ולדעת ר׳:
ועל זו אמר אביי שאלמלא מה שתירצה ר׳ אושעיא לזו של אתנן בממנה על פסחה הוא היה מתרצה בקדשים קלים שהן ממונו והיה בידו לאסרו אלמלא שנתמעט מכח הכתוב וברייתא זו שאמרו שהמעות חולין לא הייתי מעמידה כר׳ מצד הפסח שאף לר׳ פסח אינו ממון בעלים שיהא בידו לאסרן עד שיהא צריך בו מיעוט מן המקרא ומה שנשתייר בי ליקח בו כל דבר אינו אלא מצד המפריש את המעות ששייר בקדושתן להיותן חולין ביד מי שימנהו בפסחו ומה שאמרו על מנת כן הקדישו פסחיהן פירושו מעות פסחיהן אבל פסח עצמו לא שייר בהקדש כלום עד שיהא שם אתנן ראוי לחול עליו ואף ברייתא זו שאמרה מעות שבידו חולין אינו אלא מצד המפריש את המעות ולא הייתי מעמידה כר׳ מצד המקדיש את הפסח שהוא משייר בפסח אלא מצד המעות אבל עכשיו שאף זו של אתנן הוא מעמיד בפסח אלמא אף בפסח עצמו הוא משייר אפשר להעמיד הברייתא כר׳ אף מצד הפסח:
המשנה הרביעית והכוונה בה לבאר ענין החלק השלישי והוא שאמר זב שראה שתי ראיות שוחטין עליו בשביעי ראה שלש שוחטין עליו בשמיני וכן שומרת יום כנגד יום שוחטי׳ עליה בשני ראתה שני ימים שוחטין עליה בשלישי והזבה שוחטין עליה בשמיני אמר הר״ם זאת המשנה היא צריכה לעקרים אני אבארם לך והם כי כשראה הזב שתי ראיות נטמא וסופר שבעה ימים בלא ראיה וטובל בשביעי ואם ראה ג׳ ראיות מביא קרבן בשמיני ואחר יאכל בקדשים לפי שהוא מחוסר כפורים ומחוסר כפורים אינו אוכל בקדשים ואמר השם ית׳ כי יהיה זב מבשרו זובו טמא הוא זכר בכאן מלת זיבות שתי פעמים ואמר טמא ואמר עוד זאת תהיה טומאתו בזובו וזכר מלת זיבות שלש פעמים ואמר טומאתו ובאה הקבלה מנה הכתוב שתים וקראו טמא שלש וקרא טמא הא כיצד שתים לטומאה ושלש לקרבן ופירושי דיני הראיה יתבארו במקומו ואין לנו צורך בכאן להאריך בם וכמו כן האשה כשראתה דם בלא עת נדתה שלשה ימים רצופים הרי היא זבה וסופרת שבעה ימים בלא ראיה ותביא קרבן בשמיני כמו הזב ואחר תאכל בקדשים לערב אמר השם ית׳ ואשה כי יזוב זוב דמה ימים רבים בלא עת נדתה ובקבלה ימים שנים רבים שלשה וכשתראה יום אחד תמתין עד למחרת אם לא ראתה טובלת בשלישי ואוכלת בקדשים לערב ואם ראתה בשלישי הרי היא זבה גמורה והיא תקרא באלו הימים השלשה שומרת יום כנגד יום ואחר שתדע אלו העקרים תדע זאת ההלכה כלה וזה הדין הולך על העקר שהזכרתיך בפרק שלפני זה והוא כי מי שאינו ראוי לאכילת הפסח יום ארבעה עשר אבל יהיה ראוי לערב שוחטים עליו ובתנאי אם טבל כבר שלא יהא מחוסר אלא הערב שמש ויהיה גם כן כשנתן קרבנותיו לבית דין אם היה מחוסר כפורים ואז ישחט עליו ואע״פ שאותו היום אינו ראוי אלא בטומאת מת בלבד כאשר בארתי לך לשם האונן והמפקח בגל וכן מי שהבטיחוהו להוציאו מבית האסורים החולה והזקן שהן יכולין לאכול כזית שוחטין עליהם ועל כלם אין שוחטין עליהם בפני עצמן שלא יביאנו לידי פסול לפיכך אם אירע בהן פסול פטורין מלעשות פסח שני חוץ מן המפקח בגל שהיה טמא בתחלתו אונן אינו אוכל בקדשים שנאמר ולא אכלתי באוני ממנו והאדם שמת לו אחד מקרוביו שחייב להתאבל עליו יום המיתה נקרא אונן מדאורייתא וכל זמן שהמת על פני האדמה ר״ל שלא נקבר נקרא אונן וכמו כן יום הקבורה הוא אונן אבל מדרבנן ולא נחוש לאנינות דרבנן לענין פסח וכן אמרו אין אנינות אלא יום המיתה בלבד וזה לענין אכילת פסח ומפקח בגל הוא החותר בגל ומחפש שם מת להוציאו אין שוחטין עליו לפי שאין אנו יודעים מה שיארע לו כי אפשר שימצא באותו הגל מת ויטמא ולא יהיה מותר לאכול הפסח שישחטו עליו בני חבורתו שיאכל בו ואולי לא ימצא שם מת ויאכל ואמרו וכן מי שהבטיחוהו להוציאו מבית האסורים בשני תנאים האחד שהיה בבית האסורים של גוים שהכתוב העיד עליהם אשר פיהם דבר שוא אבל אם היה בבית האסורים של ישראל אם הבטיחוהו ודאי יוציאוהו שארית ישראל לא יעשו עולה והשני שיהיה בבית האסורים חוץ לחומה אבל אם הוא תוך ירושלים מוליכין את הפסח לבית האסורין ואוכלו לשם ודע כי האונן מותר לו לאכול פסחו לערב כמו שיתבאר לקמן ומה שאמר אין שוחטין עליו לכתחלה נחוש שמא לא יאכל דבר לגודל אבילותו ואנחנו שחטנו עליו וחשבנו על אכילתו ויותר הבשר וישרף ולפיכך אמר ועל כולן אין שוחטין עליהם בפני עצמן ר״ל כי אנו לא נשחוט פסח לחבורה של אוננין או חולים או זקנים או מפקחין את הגל ואחר כך ביאר טעם זה ואומר אולי תחשוב כי זה הוא לפי שאינם ראויין לעשות פסח אינו כן כי ראויין הם אבל אסור זה כדי שלא יביאו את הפסח לידי פסול וכאשר הודיענו שהם ראויים אמר לפיכך אם אירע בהם פסול ר״ל אם שחטו פסח ונזרק עליהם הדם ואע״פ שלכתחלה אין ראוי לשחוט עליהם ואחר כך אירע פסול באלו האוננים או החולים או הזקנים ונטמאו במת שאינם יכולים לאוכלו בלילה פטורין הן מלעשות פסח שני לפי שהם שחטוהו והם ראויין לעשות פסח אלא מפקח בגל בלבד לפי שכשנשחט עליו הפסח והוא ראוי כאשר זכרנו ואחר כך מצא המת באותו הגל צריך פסח שני לפי שהיה טמא בשעת שחיטה כשהיה מחפש בגל וזה בתנאי שיהיה הגל עגול כשנמצא מת תחתיו ונדע ידיעה אמתית כי כל מה שהיה על גב אותו הגל טמא לפי שהוא היה על המת אבל כשיהיה [המקום שהוא חופר מקום ארוך ומצא תחתיו מת הרי פטור מלעשות פסח שני שאנחנו] נאמר טהור היה בשעת שחיטה ואפשר שלא היה על מקום המת בכוון וכל עגול הוא שיהיה כמו עגול העומד כזו הצורה:
אמר המאירי זב שראה שתי ראיות וכו׳ פי׳ כבר ידעת שראיה אחת של זיבה אינה אלא כקרי בעלמא לטומאת ערב וכשראה שתים נעשה זב לכל דיני משכב ומושב ושאר דיני טומאת זיבה ולהטעינו שבעה נקיים ובשביעי טובל ומעריב ואוכל בקדשים לערב שהרי אינו מעוכב מצד חסרון כפרה שבשמיני שהרי אינו טעון קרבן וכשראה שלש נעשה זב אף לקרבן ומונה שבעה נקיים וטובל בשביעי ומעריב שמשו ומביא קרבנו בשמיני ואוכל בקדשים וכן ידעת בנדה דאורייתא שכל שראתה הן יום אחד הן כל שבעה ופסקה בשביעי טובלת בלילה וטהורה לביתה ואם ראתה בשמיני שומרת יום תשיעי וכל שיש לה בתוך אחד עשר יום שבין נדה לנדה יום אחד טהור כנגד יום אחד טמא טובלת ביום השמור שהוא נקרא שני ליום הטומאה שלפניו וטהורה לביתה בלילה וכן ראתה בהם שני ימים רצופים שומרת בשלישי וטובלת וטהורה בלילה ואם ראתה בהם שלשה ימים רצופים נעשית זבה לגמרי וטעונה שבעה נקיים ומביאה כפרתה בשמיני ואוכלת בקדשים:
וכבר ביארנו שכל שאינו ראוי לאכול בקדשים בארבעה עשר אם יהא ראוי בלילה כגון שאין בו אלא טומאת ערב או אם יש בו טומאת שבעה ואינו ממחוסרי כפרה כגון בעל שתי ראיות שהוא מ״מ בשביעי שלו שוחטין וזורקין עליו אחר שטבל אע״פ שלא העריב שמשו עדיין וכן אם הוא ממחוסרי כפרה שהוא בשמיני אע״פ שלא הביא קרבנותיו עדיין שוחטין וזורקין עליו חוץ מטמא מת שחל שביעי שלו ערב הפסח שאע״פ שהוזה וטבל ושאינו ממחוסרי כפרה אין שוחטין עליו כלל ונדחה לפסח שני וזו היא ששאלו עליה למשה רבינו במה שכתוב ויהי אנשים אשר מפי השמועה ששביעי שלהם היה ומתוך כך כלומר אחר שנהא ראוים לערב שאילו היו היו שואלין כן ואעפ״כ נדחו לפסח שני: זו היא שיטתנו וכן הסכימו בה גדולי המחברים ומכל מקום גדולי המפרשים סוברים שכלם במדרגה אחת ואף טמא מת כל שטבל שוחטין עליו וראיה לדבר שהרי רב שאמר אין שוחטין וזורקין על טמא שרץ מכאן למד והוא סובר ששוחטין על טבול יום וכל שהזה וטבל זהו טבול יום אלא שהמעשה הנזכר בתורה כבר שחטו וזרקו והם לא הזו וטבלו וזהו טמא שרץ זהו שאמרו אנחנו טמאים ואם הזו וטבלו לא היו קרויים טמאים: ואחר שתדע הקדמות אלו יתבאר המשנה והוא שבעל שתי ראיות שוחטין עליו בשביעי אחר שטבל אע״פ שלא העריב שמשו שאין חסרון הערב השמש קרוי חסרון אחר שמאליו הוא בא והוא שאמרו שמשא ממילא ערבא ואם ראה שלש שטעון כפרה שוחטין עליו בשמיני אע״פ שלא הביא כפרתו עדיין ופירשוה בגמ׳ דוקא בשמסר קרבנותיו לבית דין של כהנים וחזקה עליהם שאין זזין משם עד שיכלו כל המעות שהונחו לקני זבים ויולדות מפני שהיו מתיראין שמא ימות אחד מן הבעלים ויפסלו כל מעות שבשופר מתערובות חטאת שמתו בעליה ומקריבין אותם לאחר שחיטת הפסח הא אם לא מסר לא שמא יפשע ולא ימסור וכן לא בשביעי קודם טבילה שמא יפשע ולא יטבול ואע״פ שמחוסר כפורים אף הוא טעון טבילה לקדש זו אינה אלא טבילת סופרים: וכן שומרת יום כנגד יום שוחטין עליה ביום שני שלה אחר שטבלה ואם ראתה אף אותו היום שוחטין עליה בשלישי אחר שטבלה ואם ראתה בשלישי שהיא זבה גמורה וטעונה שבעה נקיים וכפרה בשמיני שוחטין עליה בשמיני אע״פ שעדיין לא הביאה כפרתה הואיל ומסרה קינה לבית דין על הדרך שביארנו ולא הוזכר במשנה זו דין נדה דאורייתא ופי׳ בגמ׳ שאף היא אע״פ שאינה טעונה כפרה אין שוחטין עליה בשביעי שהרי נדה ויולדת טבילתן בלילה ר״ל שאין יכולות לטבול בשביעי עד הלילה ובלילה טובלת וטהורה לביתה אבל אינה ראויה לאכול בקדשים עד למחר שתעריב שמשה בטהרה וכן הדבר פשוט שכל שאין לו אלא טומאת ערב כגון נוגע בנבלה ושרץ טובל ושוחטין עליו ואוכל פסחו לערב אבל קודם טבילה אין שוחטין עליו:
האונן וכו׳ צריך שתדע גם כן שהאונן אסור באכילת קדשים כדכתיב לא אכלתי באוני ממני ואונן הוא שמת לו אחד מן המתים שהוא חייב להתאבל עליהם ועדיין לא נקבר וכל אותו היום קרוי אונן עד שיקבר אפילו מת בלילה אנינות חל עליו מיד עד שיקבר הא משנקבר עבר אנינותו אפילו באותו היום וכן משעבר היום ובא לתחום לילה עבר אנינותו אע״פ שלא נקבר ועל זו אמרו אנינות אינה מן התורה אלא מדברי סופרים וכדכתיב הן היום הקריבו וכו׳ היום אסור ובלילה מותר באכילת קדשים אלא שחכמים גזרו שלא לאכול אונן בקדשים אפילו בלילה הואיל ולא נקבר ובפסח לא העמידו דבריהם והילכך שוחטין וזורקין עליו עם שאר בני חבורה ואוכל בערב אפילו לא נקבר ואע״פ שהוא צריך טבילה לקדש כמו שאמרו בחגיגה (כ״א.) האונן והמחוסר כפורים צריכין טבילה לקדש כבר ביארנו שאינה אלא מדברי סופרים במעלות שעשו בקדשים ושמא תאמר ומה הוצרכנו לכך והרי רגל מבטל אבלות אפשר שכל שלא נקבר אינו מבטל אנינות או שמא אינו מבטל אלא עניני האבלות כגון סיכה ורחיצה ודומיהם אבל דבר האסור מצד דבר אחר כגון אכילת קדשים אינו מבטלו:
ויתבאר בפרק אחרון (פסחים צ״ח.) שלא נאמר באונן לטבול ולאכול לערב אלא בשמת לו המת לאחר חצות שכבר חלה עליו חובת הפסח קודם האנינות אבל קודם חצות נדחה לפסח שני אלא שאם שחטו וזרקו עליו טובל אוכל אף בשאר קדשים ואינו יכול ליטמא לו שאין עשה של טומאה דוחה עשה של כרת:
המפקח בגל כגון שהיו חוששין שיש מת תחתיו והתחיל לפקחו לחפש אם ימצאנו שוחטין עליו עם שאר בני חבורה הואיל ועדיין בחזקת טהרה הוא וכן מי שהיה חבוש בבית האסורין והבטיחוהו לצאת שוחטין עליו אע״פ שאם לא יצא אינו ראוי לאכול כגון שהיה בית האסורין שלו חוץ לחומת בית פאגי ואין יכולין להביא הפסח לאכלו שם עמו שהרי נפסל ביוצא ואמר שמאחר שהבטיחוהו לצאת שוחטין עליו עם שאר בני חבורה ואפילו היה בבית האסורין של גוים וכן החולה והזקן הואיל ומ״מ יכולין לאכול כזית שוחטין עליהן עם שאר בני החבורה:
וכולן אין שוחטין עליהם בפני עצמן כלומר שתהא החבורה כולה אוננים או מפקחי הגל או מובטחים לצאת מבית האסורין או חולים וזקנים שמא יבא הפסח לידי פסול הנותר האוננים שמא יטמאו על מתם מפקחין את הגל שמא ימצאו מת תחתיו יושבים בבית האסורים שמא לא יקיימו את דבריהם ומ״מ פי׳ בגמ׳ שאם היה בית האסורין של ישראל שוחטין עליהן אף בפני עצמן שכל שהבטיחוהו ודאי יקיימוהו חולים וזקנים שמא לא יספיקו לאכילת כלו אלא שוחטין עליהם עם שאר בני חבורה שאם יארע להם שלא יהו יכולים לאכול יאכלוה שאר בני חבורה ובדיעבד מיהא אפילו בפני עצמן כשר:
לפיכך כלומר אחר שהם נחשבים כראוים לשחוט עליהם ולא נאסר שלא לשחוט עליהן בפני עצמן אלא מחשש שמא יבא לבית הפסול אם שחטו וזרקו עליהם עם שאר בני חבורה ואירע להם אח״כ פסול טומאה כגון שנטמאו אח״כ במת וכיוצא בזה הואיל ומ״מ בשעת שחיטה וזריקה ראויים היו פטורים מפסח שני חוץ מן המפקח את הגל שאירע לו שמצא טומאה לשם שזה ודאי נדחה לפסח שני מפני שנתגלה שבשעת שחיטה וזריקה לא היה ראוי שהרי מאהיל היה על הטומאה בודאי ופי׳ בגמ׳ דוקא שהיה הגל עגול ר״ל רחב מלמטה וקצר מלמעלה וכשהיה עומד על חדודו בשעת שחיטה ודאי מאהיל היה אבל אם היה הגל ארוך והרי ראש הגל יוצא חוץ לקבר אפשר שבשעת שחיטה היה עדיין בראש הגל ולא האהיל עד לאחר שחיטה וכן הדין בכל מפלת שנפלה על האדם והיו מחטטים לידע אם חי אם מת אפילו היה המפלת עגול שמ״מ שמא בשעת שחיטה לא מת עדיין והרי הוא בחזקת טהרה עד שיתברר שיצא ממנה:
זהו ביאור המשנה וכולה על הדרך שכתבנו הלכה פסוקה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: +972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים)
אמר המאירי זב שראה שתי ראיות וכו׳ פי׳ כבר ידעת שראיה אחת של זיבה אינה אלא כקרי בעלמא לטומאת ערב וכשראה שתים נעשה זב לכל דיני משכב ומושב ושאר דיני טומאת זיבה ולהטעינו שבעה נקיים ובשביעי טובל ומעריב ואוכל בקדשים לערב שהרי אינו מעוכב מצד חסרון כפרה שבשמיני שהרי אינו טעון קרבן וכשראה שלש נעשה זב אף לקרבן ומונה שבעה נקיים וטובל בשביעי ומעריב שמשו ומביא קרבנו בשמיני ואוכל בקדשים וכן ידעת בנדה דאורייתא שכל שראתה הן יום אחד הן כל שבעה ופסקה בשביעי טובלת בלילה וטהורה לביתה ואם ראתה בשמיני שומרת יום תשיעי וכל שיש לה בתוך אחד עשר יום שבין נדה לנדה יום אחד טהור כנגד יום אחד טמא טובלת ביום השמור שהוא נקרא שני ליום הטומאה שלפניו וטהורה לביתה בלילה וכן ראתה בהם שני ימים רצופים שומרת בשלישי וטובלת וטהורה בלילה ואם ראתה בהם שלשה ימים רצופים נעשית זבה לגמרי וטעונה שבעה נקיים ומביאה כפרתה בשמיני ואוכלת בקדשים:
וכבר ביארנו שכל שאינו ראוי לאכול בקדשים בארבעה עשר אם יהא ראוי בלילה כגון שאין בו אלא טומאת ערב או אם יש בו טומאת שבעה ואינו ממחוסרי כפרה כגון בעל שתי ראיות שהוא מ״מ בשביעי שלו שוחטין וזורקין עליו אחר שטבל אע״פ שלא העריב שמשו עדיין וכן אם הוא ממחוסרי כפרה שהוא בשמיני אע״פ שלא הביא קרבנותיו עדיין שוחטין וזורקין עליו חוץ מטמא מת שחל שביעי שלו ערב הפסח שאע״פ שהוזה וטבל ושאינו ממחוסרי כפרה אין שוחטין עליו כלל ונדחה לפסח שני וזו היא ששאלו עליה למשה רבינו במה שכתוב ויהי אנשים אשר מפי השמועה ששביעי שלהם היה ומתוך כך כלומר אחר שנהא ראוים לערב שאילו היו היו שואלין כן ואעפ״כ נדחו לפסח שני: זו היא שיטתנו וכן הסכימו בה גדולי המחברים ומכל מקום גדולי המפרשים סוברים שכלם במדרגה אחת ואף טמא מת כל שטבל שוחטין עליו וראיה לדבר שהרי רב שאמר אין שוחטין וזורקין על טמא שרץ מכאן למד והוא סובר ששוחטין על טבול יום וכל שהזה וטבל זהו טבול יום אלא שהמעשה הנזכר בתורה כבר שחטו וזרקו והם לא הזו וטבלו וזהו טמא שרץ זהו שאמרו אנחנו טמאים ואם הזו וטבלו לא היו קרויים טמאים: ואחר שתדע הקדמות אלו יתבאר המשנה והוא שבעל שתי ראיות שוחטין עליו בשביעי אחר שטבל אע״פ שלא העריב שמשו שאין חסרון הערב השמש קרוי חסרון אחר שמאליו הוא בא והוא שאמרו שמשא ממילא ערבא ואם ראה שלש שטעון כפרה שוחטין עליו בשמיני אע״פ שלא הביא כפרתו עדיין ופירשוה בגמ׳ דוקא בשמסר קרבנותיו לבית דין של כהנים וחזקה עליהם שאין זזין משם עד שיכלו כל המעות שהונחו לקני זבים ויולדות מפני שהיו מתיראין שמא ימות אחד מן הבעלים ויפסלו כל מעות שבשופר מתערובות חטאת שמתו בעליה ומקריבין אותם לאחר שחיטת הפסח הא אם לא מסר לא שמא יפשע ולא ימסור וכן לא בשביעי קודם טבילה שמא יפשע ולא יטבול ואע״פ שמחוסר כפורים אף הוא טעון טבילה לקדש זו אינה אלא טבילת סופרים: וכן שומרת יום כנגד יום שוחטין עליה ביום שני שלה אחר שטבלה ואם ראתה אף אותו היום שוחטין עליה בשלישי אחר שטבלה ואם ראתה בשלישי שהיא זבה גמורה וטעונה שבעה נקיים וכפרה בשמיני שוחטין עליה בשמיני אע״פ שעדיין לא הביאה כפרתה הואיל ומסרה קינה לבית דין על הדרך שביארנו ולא הוזכר במשנה זו דין נדה דאורייתא ופי׳ בגמ׳ שאף היא אע״פ שאינה טעונה כפרה אין שוחטין עליה בשביעי שהרי נדה ויולדת טבילתן בלילה ר״ל שאין יכולות לטבול בשביעי עד הלילה ובלילה טובלת וטהורה לביתה אבל אינה ראויה לאכול בקדשים עד למחר שתעריב שמשה בטהרה וכן הדבר פשוט שכל שאין לו אלא טומאת ערב כגון נוגע בנבלה ושרץ טובל ושוחטין עליו ואוכל פסחו לערב אבל קודם טבילה אין שוחטין עליו:
האונן וכו׳ צריך שתדע גם כן שהאונן אסור באכילת קדשים כדכתיב לא אכלתי באוני ממני ואונן הוא שמת לו אחד מן המתים שהוא חייב להתאבל עליהם ועדיין לא נקבר וכל אותו היום קרוי אונן עד שיקבר אפילו מת בלילה אנינות חל עליו מיד עד שיקבר הא משנקבר עבר אנינותו אפילו באותו היום וכן משעבר היום ובא לתחום לילה עבר אנינותו אע״פ שלא נקבר ועל זו אמרו אנינות אינה מן התורה אלא מדברי סופרים וכדכתיב הן היום הקריבו וכו׳ היום אסור ובלילה מותר באכילת קדשים אלא שחכמים גזרו שלא לאכול אונן בקדשים אפילו בלילה הואיל ולא נקבר ובפסח לא העמידו דבריהם והילכך שוחטין וזורקין עליו עם שאר בני חבורה ואוכל בערב אפילו לא נקבר ואע״פ שהוא צריך טבילה לקדש כמו שאמרו בחגיגה (כ״א.) האונן והמחוסר כפורים צריכין טבילה לקדש כבר ביארנו שאינה אלא מדברי סופרים במעלות שעשו בקדשים ושמא תאמר ומה הוצרכנו לכך והרי רגל מבטל אבלות אפשר שכל שלא נקבר אינו מבטל אנינות או שמא אינו מבטל אלא עניני האבלות כגון סיכה ורחיצה ודומיהם אבל דבר האסור מצד דבר אחר כגון אכילת קדשים אינו מבטלו:
ויתבאר בפרק אחרון (פסחים צ״ח.) שלא נאמר באונן לטבול ולאכול לערב אלא בשמת לו המת לאחר חצות שכבר חלה עליו חובת הפסח קודם האנינות אבל קודם חצות נדחה לפסח שני אלא שאם שחטו וזרקו עליו טובל אוכל אף בשאר קדשים ואינו יכול ליטמא לו שאין עשה של טומאה דוחה עשה של כרת:
המפקח בגל כגון שהיו חוששין שיש מת תחתיו והתחיל לפקחו לחפש אם ימצאנו שוחטין עליו עם שאר בני חבורה הואיל ועדיין בחזקת טהרה הוא וכן מי שהיה חבוש בבית האסורין והבטיחוהו לצאת שוחטין עליו אע״פ שאם לא יצא אינו ראוי לאכול כגון שהיה בית האסורין שלו חוץ לחומת בית פאגי ואין יכולין להביא הפסח לאכלו שם עמו שהרי נפסל ביוצא ואמר שמאחר שהבטיחוהו לצאת שוחטין עליו עם שאר בני חבורה ואפילו היה בבית האסורין של גוים וכן החולה והזקן הואיל ומ״מ יכולין לאכול כזית שוחטין עליהן עם שאר בני החבורה:
וכולן אין שוחטין עליהם בפני עצמן כלומר שתהא החבורה כולה אוננים או מפקחי הגל או מובטחים לצאת מבית האסורין או חולים וזקנים שמא יבא הפסח לידי פסול הנותר האוננים שמא יטמאו על מתם מפקחין את הגל שמא ימצאו מת תחתיו יושבים בבית האסורים שמא לא יקיימו את דבריהם ומ״מ פי׳ בגמ׳ שאם היה בית האסורין של ישראל שוחטין עליהן אף בפני עצמן שכל שהבטיחוהו ודאי יקיימוהו חולים וזקנים שמא לא יספיקו לאכילת כלו אלא שוחטין עליהם עם שאר בני חבורה שאם יארע להם שלא יהו יכולים לאכול יאכלוה שאר בני חבורה ובדיעבד מיהא אפילו בפני עצמן כשר:
לפיכך כלומר אחר שהם נחשבים כראוים לשחוט עליהם ולא נאסר שלא לשחוט עליהן בפני עצמן אלא מחשש שמא יבא לבית הפסול אם שחטו וזרקו עליהם עם שאר בני חבורה ואירע להם אח״כ פסול טומאה כגון שנטמאו אח״כ במת וכיוצא בזה הואיל ומ״מ בשעת שחיטה וזריקה ראויים היו פטורים מפסח שני חוץ מן המפקח את הגל שאירע לו שמצא טומאה לשם שזה ודאי נדחה לפסח שני מפני שנתגלה שבשעת שחיטה וזריקה לא היה ראוי שהרי מאהיל היה על הטומאה בודאי ופי׳ בגמ׳ דוקא שהיה הגל עגול ר״ל רחב מלמטה וקצר מלמעלה וכשהיה עומד על חדודו בשעת שחיטה ודאי מאהיל היה אבל אם היה הגל ארוך והרי ראש הגל יוצא חוץ לקבר אפשר שבשעת שחיטה היה עדיין בראש הגל ולא האהיל עד לאחר שחיטה וכן הדין בכל מפלת שנפלה על האדם והיו מחטטים לידע אם חי אם מת אפילו היה המפלת עגול שמ״מ שמא בשעת שחיטה לא מת עדיין והרי הוא בחזקת טהרה עד שיתברר שיצא ממנה:
זהו ביאור המשנה וכולה על הדרך שכתבנו הלכה פסוקה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: +972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים)
הערות
הערות
Gemara
Peirush