×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) אהַמַּפְרִישׁ פִּסְחוֹ וּמֵת לֹא יְבִיאֶנּוּ בְּנוֹ אַחֲרָיו לְשֵׁם פֶּסַח אֶלָּא לְשֵׁם שְׁלָמִים.:
With regard to one who separates his Paschal lamb and then dies, his son may not bring it after him for the purpose of a Paschal lamb because it may no longer be used for that purpose after its owner has died. Rather, it is brought for the purpose of a peace-offering.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרש״יתוספות רי״ד מהדורה תליתאהבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
שמע מינה מדקתני ירעה עד שיסתאב וימכר ויפלו דמיו לנדבה (כיון שאינן) קרבים שלמים שמע מינה בעלי חיים נדחין ודחוי מעיקרא כי (היא) נקבה או זכר בן ב׳ שנים שאינן ראוין מעיקרא לשם פסח לא תימא כיון שאינן (שלמים) לשם פסח מעיקרא כי אקדשינהו לשלמים אקדשינהו אלא נדחו ומדלא קתני ויביא בדמיו שלמים אלא יפלו דמיו לנדבה שמע מינה דיש דחוי בדמים.
המפריש פסחו ומת – לקמיה מפרש אימת מית.
לא יביאנו בנו אחריו לשם פסח – דהוה ליה פסח שמתו בעליו ואין כאן מנויין.
המפריש פסחו ומת לא יביאנו בנו אחריו לשם פסח אלא לשם שלמים – פירוש: אף על פי שבנו עדין לא הפריש פסחו אינו יכול להקריב זה לשם פסחו שאין הבן יכול לירש קרבן אביו שאין הקרבן כשאר ממון אביו שהוא יורשו אלא הקרבן נקרא על שם אביו ואם היא חטאת מתה ואם הוא אשם ירעה עד שיסתאב ויפלו דמיו לנדבה ואם היא עולה או שלמים מקריבן על שם עצמו ופליגי בה רבנן ור׳ יהודה אם היורש סומך ומימר דרבנן סברי יורש סומך ומימר ור׳ יהודה סבר אינו סומך ואינו מימר ואם הקרבן ייקרא על שמו ושלו הוא אמאי אינו יורש ואינו סומך. אלא ודאי הקרבן על שם אביו נקרא ולא על שמו ומשום הכי אינו יורש ואינו סומך ורבנן דאמרי יורש וסומך ומימר משום דרבייה קרא כדאמרינן בריש תמורה וכיון שאין לו כח לירש קרבן אביו אינו יכול לצאת בפסחו של אביו ועל שם אביו אינו יכול לשוחטו שאין הפסח נשחט אלא לאוכליו הילכך לא יביאנו לשם פסח אלא לשם שלמים. עיין בהלכה קמיתא דזבחים שמוכיח שם שאין היורש קונה קרבן אביו.
המשנה החמישית והכונה בה בענין החלק החמישי והוא שאמר המפריש פסחו ומת לא יביאנו בנו אחריו לשם פסח אלא לשם שלמים פירשוהו בגמ׳ בשלא הי׳ הבן נמנה עם אביו באותו פסח וכן לא היו בו מנוים אחרים ונמצא שאין כאן שום בעלים קיימים אבל אם הי׳ הבן נמנה עם אביו באותו פסח מקריבו לשם פסח אם מת האב לאחר חצות שנמצאת חובת הפסח חלה עליו קודם האנינות שאילו מת קודם חצות הואיל והאנינות חלה עליו קודם חובת הפסח נדחה לפסח שני כמו שביארנו בפ׳ האשה אבל לאחר חצות מקריבו לשם פסח הא כל שלא נמנה הוא עמו ולא אחר אינו מקריבו לשם פסח אלא לשם שלמים ואע״פ שקבעתו חצות לשם פסח מ״מ זהו מותר הפסח שקרב שלמים ואין אנו צריכים למשא ומתן הבא עלי׳ בגמרא:
ואינו קרב עד יום ששה עשר שאינו מקריבו בארבעה עשר לשם שלמים שהרי שלמים אינן דוחין עשה של עליה השלם ולא בחמשה עשר שאין נדרים ונדבות קרבות ביו״ט ונמצאת למד מ״מ שחצות קובעת הפסח לשם המפרישו שאילו שחיטה קובעת ולא חצות כל שלא נשחט לא נקבע הפסח לשם המפרישו ליקרא במיתתו מותר הפסח ויכול הבן להקדישו מתחילה לפסח ולהביאו לשם פסח אלא חצות קובעת שאם משכו כולם את ידיהם הימנו הרי הוא כפסח שאין לו בעלים:
זהו ביאור המשנה ופסק שלה ולא נתחדש עליה בגמרא דבר שלא ביארנוהו:
המפריש פסחו ומת — לא יביאנו בנו אחריו לשם פסח שכיון שמתו הבעלים בטל מתורת פסח אלא יביאנו לשם שלמים.
With regard to one who separates his Paschal lamb and then dies, his son may not bring it after him for the purpose of a Paschal lamb because it may no longer be used for that purpose after its owner has died. Rather, it is brought for the purpose of a peace-offering.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרש״יתוספות רי״ד מהדורה תליתאהבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(2) גמ׳גְּמָרָא: אָמַר רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ שְׁמַע מִינַּהּ תְּלָת שְׁמַע מִינַּהּ בַּעֲלֵי חַיִּים נִדְחִין.

GEMARA: Rav Huna, son of Rav Yehoshua, said: Conclude three halakhot from this mishna, concerning one who separates an unfit sheep as a Paschal lamb: Conclude from it that living things can be permanently deferred; not only is a sacrifice that has already been slaughtered permanently deferred, but so is a living animal that has been separated as a sacrifice for which it is unfit. This is clear from the fact that a female animal separated as a Paschal lamb is not offered as a peace-offering, but rather redeemed for money, which is then used for free-will offerings. This mishna clearly supports one side of a dispute on this issue in tractate Yoma 63b.
רש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
גמ׳ שמע מינה בעלי חיים נדחין – בהמה שנדחית בחיים דחויה דיחוי גמור שאף לכשנראית למה שהיתה ראויה אינה קריבה אלא רועה דהא דתנן תרעה ולא קרבה שלמים היא גופה שזו היא ראייתה כמתחלה שכל מותר פסח קרב שלמים ודלא כר״ש דאמר בעלי חיים אין נדחין בפרק שני שעירי (יומא דף סג:) דגמרינן מבעל מום שנדחה ולכשעבר מומו נראה ומרישא נמי שמעינן לה אלא משום דמהא שמעינן תלת נקט לה הכא.
א גמרא אמר רב הונא בריה [בנו] של רב יהושע שמע מינה [למד ממנה] מן המשנה האומרת שהמפריש נקבה לפסחו תרעה עד שתסתאב תלת [שלושה] דברים. שמע מינה [למד ממנה]: כי בעלי חיים נדחין שדין זה שקרבן נדחה מלהיות ראוי להקרבה חל לא רק בקרבן שכבר נשחט, אלא גם בבהמה חיה שהוקדשה לקרבן שאינה ראויה לו. שנחלקו תנאים בנושא זה, ובמשנתנו ברור שאותה נקיבה שהוקדשה לפסח בעודה חיה — דחויה היא שהרי אינה קריבה שלמים אלא יפלו דמיה לנדבה.
GEMARA: Rav Huna, son of Rav Yehoshua, said: Conclude three halakhot from this mishna, concerning one who separates an unfit sheep as a Paschal lamb: Conclude from it that living things can be permanently deferred; not only is a sacrifice that has already been slaughtered permanently deferred, but so is a living animal that has been separated as a sacrifice for which it is unfit. This is clear from the fact that a female animal separated as a Paschal lamb is not offered as a peace-offering, but rather redeemed for money, which is then used for free-will offerings. This mishna clearly supports one side of a dispute on this issue in tractate Yoma 63b.
רש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) וש״מוּשְׁמַע מִינַּהּ דָּחוּי מֵעִיקָּרָא הָוֵי דָּחוּי וּשְׁמַע מִינַּהּ יֵשׁ דִּחוּי בְּדָמִים.:

And furthermore, conclude from this that deferral at the outset, when the lamb is first consecrated, is considered a permanent deferral; even though the female animal was never fit for use as a Paschal lamb and therefore one might have thought that it should be brought as a peace-offering, the fact that it may not be brought as a peace-offering indicates that it has been completely deferred. (See tractate Sukka 33b for an opposing view.) And conclude from this that there is deferral not only with regard to the offering itself, but also with regard to the money of that offering, as the proceeds from the sale of the offering are used for free-will offerings rather than peace-offerings (Rabbeinu Ḥananel).
רש״יתוספותמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ושמע מינה דחוי מעיקרא הוי דחוי – דהא נקבה או זכר בן שתי שנים מתחלתו לא נראה למה שהוקדש וקאמר ירעה ולא יקרב שלמים הוא עצמו ואיכא למאן דאמר במסכת סוכה (דף לג:) דאין דחוי אלא הנראה ונדחה.
ושמע מינה יש דחוי בדמים – כדפרישית בכמה מקומות בגמ׳ מצינו לשון זה גבי הא דאמר רבי יוחנן בהמה של שני שותפין הקדיש חציה וחזר ולקח חציה קדושה ואינה קריבה שמע מינה תלת כו׳ כי הכא ובמסכת קדושין (דף ז:) ובזבחים (דף יב.) ולמדתי פירושה ממסכת כריתות (דף כז.) דגרס התם בלשון הזה ש״מ קדושת דמים נדחה כלומר שמע מינה אפילו דבר שלא קדש תחלה להקרבת גופו אלא לדמיו כגון הקדיש חציה וחציה השני חולין דחוי ליקרב לגופו בתחלת הקדישו אינו קרב עוד לעולם דהואיל ונדחה ידחה ולא תימא אין דחוי בקדשים אלא הקדיש לגופו ונדחה מהקריב אבל קדושת דמים לא אלימא למימר ביה תורת דחוי ואי אתיא לה שעת הכשר הקרבה כגון הכא דחזר ולקח חציה תקרב והכא נמי הכי פרישנא לה יש דחוי בדמים כגון נקיבה לפסח לא חזיא גופה לפסח אלא כי אקדשה לדמים אקדשה ואיידי דדחויה דלא חזיא לאקרובי גופה לדבר שהוקדשה לה אמרינן תדחה לעולם אפילו לאחר הפסח דכל מותר הפסח הוי שלמים ונקיבה לשלמים מחזא חזיא דקתני מתני׳ דמי שלמים אבל גופה לא אלמא אלימא קדושת דמים לומר בה תורת דחוי ולא אשכחן דפליגי תנאי בהא מילתא מיהו טובא אשמעינן תשובת רבנו ע״כ ותמיהא לי אמאי גרע ממותר הפסח שראוי לפסח כדאמרינן בהאשה (לעיל דף פט:) ונטרחו ונייתי במותר.
שמע מינה דחוי מעיקרו הוי דחוי – תימה לר״י דבפרק לולב הגזול (סוכה דף לג:) מסיק גבי לולב דדחוי מעיקרו לא הוי דחוי ויש לחלק בין דחוי מעיקרו דגבי מצות לדחוי מעיקרו דהקרבה ועוד דשאני התם דמעיקרא אפשר למעוטי בתקנתא ולא דחוי גמור הוא וא״ת מאי קמ״ל ר׳ יוחנן בפ״ק דקדושין (דף ׳:) גבי בהמה של שני שותפים דכל הנהו תלת מילי דמדקדק ממילתיה שמעינן ממתני׳ דהכא וי״ל דאכתי אשמעינן דעושה תמורה ותמורתה כיוצא בה אע״ג דאינה קריבה כלל והא דלא קאמר התם וש״מ דעושה תמורה כיוצא בה לא חשיב אלא מילי דדחייה וא״ת ונילף ממחוסר זמן דדחוי מעיקרא הוא ולא הוי דחוי ויש לומר דשאני מחוסר זמן דלא איתחזי מעולם לשום קרבן וזמן קבוע להיות ראוי ליום השמיני הלכך לא שייך למילף מיניה בעלמא.
ושמע מינה יש דחוי בדמים – פרש״י בתשובתו דאפילו דבר שלא קדש מתחלה קדושת הגוף אלא לקדושת דמים דחוי הוא מלקרב לבסוף דלא תימא אין דחוי אלא בדבר הקדוש קדושת הגוף ונדחה מהקרבה אבל קדושת דמים לא אלימא למידחי ותימה לר״י הא כל דחוי מעיקרו הוא דחוי בדמים ואם כן כיון דאמר דדחוי מעיקרו הוי דחוי שמעינן נמי דיש דחוי בדמים ואור״י דמשכחת ליה דחוי מעיקרו בקדוש קדושת הגוף כגון ששחט וקיבל הדם בכלי שיש בו מים דראשון ראשון דחוי הוא הלכך אפילו לבסוף רבה הדם ויש בו מראית דם הוי דחוי ולהכי איצטריך תו לאשמעינן דאפי׳ בדמים יש דחוי ובפ״ק דקדושין (דף ז:) מפורש כל הצורך.
בפירש״י בד״ה [ש״מ יש דחוי בדמים] כו׳ לא אלימא למימר ביה כו׳ תשובת רבינו עכ״ל כל זה הפי׳ אינו מפרש״י אלא מתשובותיו כמ״ש התוס׳ ובפי׳ מוגה בפרש״י שלפנינו מצאתי ש״מ יש דחוי בדמים אפי׳ הדמים נדחין מדלא קתני ויביא בדמיהן פסח עכ״ל וזה שלא כדברי התוס׳ שכתבו קודם פסח יביא בדמים פסח ומ״ש בא״ד ותמיה לי אמאי גרע ממותר הפסח כו׳ ונטרחו וניתי במותר עכ״ל כצ״ל לפי פי׳ תשובת רבינו לא הבנתי הקושיא אלא לפי הפי׳ שכתבתי דדמיה נדחין מפסח קשיא ליה שפיר דמאותן דמים דכבר נדחו למותר הפסח יביא פסח גופיה וק״ל:
תוס׳ בד״ה ש״מ דחוי כו׳ דאפשר למעוטי בתקנתא ולא דחוי גמור כו׳ עכ״ל ר״ל דאפשר למעוטי מעיקרא קודם י״ט הנהו ענבים דאשחור ע״ש וק״ל:
בד״ה וש״מ יש דחוי כו׳ דמשכחת לה דחוי [כו׳] קדושת הגוף כו׳ ולהכי אצטריך תו לאשמעינן דאפילו בדמים יש דחוי כו׳ עכ״ל אע״ג דבדחוי מעיקרא דהכא ממילא שמעינן מינה דחוי דמים מ״מ נ״מ בדוכתא אחריתא דמצינו זה בלא זה וק״ל:
ושמע מינה [ולמד ממנה]: דחוי מעיקרא [מתחילה] בעצם הקדשתו הוי [הריהו נחשב] דחוי, שהרי בהמה זו מתחילתה לא היתה ראויה לפסח ואפשר היה לומר שאינה דחויה אלא תיקרב שלמים, שהרי לא היתה ראויה אלא לשלמים, ומתוך שאינה קריבה שלמים הריהי נחשבת כדחויה מעיקרה. ושמע מינה [ולמד ממנה]: יש דחוי לא רק בגוף הקרבן עצמו אלא גם בדמים של אותו קרבן, שהרי דמי אותה בהמה אין משתמשים בהם לשלמים אלא לצורך נדבה (ר״ח).
And furthermore, conclude from this that deferral at the outset, when the lamb is first consecrated, is considered a permanent deferral; even though the female animal was never fit for use as a Paschal lamb and therefore one might have thought that it should be brought as a peace-offering, the fact that it may not be brought as a peace-offering indicates that it has been completely deferred. (See tractate Sukka 33b for an opposing view.) And conclude from this that there is deferral not only with regard to the offering itself, but also with regard to the money of that offering, as the proceeds from the sale of the offering are used for free-will offerings rather than peace-offerings (Rabbeinu Ḥananel).
רש״יתוספותמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) הַמַּפְרִישׁ פִּסְחוֹ וְכוּ׳.: ת״רתָּנוּ רַבָּנַן בהַמַּפְרִישׁ אֶת פִּסְחוֹ וּמֵת אִם בְּנוֹ מְמוּנֶּה עִמּוֹ יְבִיאֶנּוּ לְשׁוּם פֶּסַח אֵין בְּנוֹ מְמוּנֶּה עִמּוֹ יְבִיאֶנּוּ לְשׁוּם שְׁלָמִים לְשִׁשָּׁה עָשָׂר לי״ולְשִׁשָּׁה עָשָׂר אִין לט״ולַחֲמִשָּׁה עָשָׂר לָא קָא סָבַר נְדָרִים וּנְדָבוֹת אֵין קְרֵיבִין בי״טבְּיוֹם טוֹב.

The mishna states that if one who separates his Paschal lamb dies, his son may not sacrifice that animal as a Paschal lamb. Similarly, the Sages taught in the Tosefta: With regard to one who separates his Paschal lamb and dies, if his son is registered with him for that Paschal lamb, his son brings it for the purpose of a Paschal lamb, because if only one of the individuals registered for a Paschal lamb dies, the offering does not become entirely unfit. However, if his son is not registered with him, his son should bring it for the purpose of a peace-offering on the sixteenth of Nisan. The Gemara infers that on the sixteenth, yes, the son may sacrifice the offering, but on the fifteenth, which is the Festival day, no, he may not. This indicates that the tanna of this baraita holds that animals brought in order to fulfill vows and free-will offerings are not offered on a Festival; rather, only offerings that must be brought on the Festival are sacrificed on that day.
עין משפט נר מצוהרש״יתוספות רי״ד מהדורה תליתאהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
בנו נמנה עמו – אם היה בנו נמנה עמו ועדיין יש לו בעלים.
אילימא יביאנו לשם שלמים לששה עשר – פירוש: ובארבעה עשר אינו יכול להביאו לשם שלמים מפני שהוא אונן ואונן אסור להביא קרבן ביום אנינותו כדבענן למימר לקמן.
ב במשנה נאמר שאם המפריש פסחו ומת אל יביאנו בנו כפסח. בתוספתא תנו רבנן [שנו חכמים]: המפריש את פסחו ומת, אם היה בנו ממונה עמו על אותו פסח יביאנו לשום פסח שהוא כפסח שמת רק אחד ממנוייו שאינו נפסל כולו, אבל אם אין בנו ממונה עמו — יביאנו לשום שלמים לששה עשר בניסן, ביום חול המועד של פסח. ומדייקים: לששה עשר — אין [כן], אבל לחמשה עשר ביום החג עצמו — לא. משמע שקא סבר [סבור הוא] תנא זה: נדרים ונדבות אין קריבין ביום טוב אלא רק קרבנות שהם מחובת החג.
The mishna states that if one who separates his Paschal lamb dies, his son may not sacrifice that animal as a Paschal lamb. Similarly, the Sages taught in the Tosefta: With regard to one who separates his Paschal lamb and dies, if his son is registered with him for that Paschal lamb, his son brings it for the purpose of a Paschal lamb, because if only one of the individuals registered for a Paschal lamb dies, the offering does not become entirely unfit. However, if his son is not registered with him, his son should bring it for the purpose of a peace-offering on the sixteenth of Nisan. The Gemara infers that on the sixteenth, yes, the son may sacrifice the offering, but on the fifteenth, which is the Festival day, no, he may not. This indicates that the tanna of this baraita holds that animals brought in order to fulfill vows and free-will offerings are not offered on a Festival; rather, only offerings that must be brought on the Festival are sacrificed on that day.
עין משפט נר מצוהרש״יתוספות רי״ד מהדורה תליתאהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) דְּמִית הָאָב אֵימַת אִילֵּימָא דְּמִית קוֹדֶם חֲצוֹת בְּנוֹ מְמוּנֶּה עִמּוֹ יְבִיאֶנּוּ לְשׁוּם פֶּסַח הָא חָלָה אֲנִינוּת עִילָּוֵיהּ מֵעִיקָּרָא.

The Gemara seeks to clarify the intent of the Tosefta: When did the father die? If we say the father died before midday on the fourteenth, how is it possible to understand the continuation of the Tosefta, which states that if his son is registered with him, the son should bring it for the purpose of a Paschal lamb? Acute mourning applies to the son from the outset, before the Paschal lamb could be sacrificed, and an acute mourner may not sacrifice the Paschal lamb.
רש״יתוספותתוספות רי״ד מהדורה תליתאהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
אי נימא דמית קודם חצות – ובו ביום הא חל אנינות עליה ברישא ותו לא חיילא עליה חיובא דפסח להביאו בפני עצמן כדתנן (לעיל דף צא.) וכולן אין שוחטין עליהן בפני עצמן ומתני׳ קתני יביאנו דמשמע הוא עצמו.
הא חייל עליה אנינות – אף על גב דקרינא ביה לפי אכלו בלילה מכל מקום אינו יכול לשלח קרבנותיו כדאמרינן (זבחים דף צט:) שלמים בזמן שהוא שלם.
אילימא דמת קודם חצות הא חל אנינות עילויה – פירוש: והא דתנן אונן שוחט ואוכל פסחו לערב כגון דמית אחר חצות דחל חיובא דפסח עילויה ברישא כדאמרינן בזבחים בפרק טבול יום דמקשי׳ דר׳ שמעון אדר׳ שמעון ותירץ אביי לא קשיא כאן שמת קודם חצות וכאן שמת לאחר חצות קודם חצות דלא חזי לפסח חיילא עליה אנינות לאחר חצות דחזי לפסח לא חיילא עליה אנינות.
ונברר: דמית [שמת] האב אימת [אימתי]? אילימא דמית [אם תאמר שמת] האב קודם חצות יום ארבעה עשר, כיצד אפשר להבין את ההמשך שאם היה בנו ממונה עמו — יביאנו לשום (לשם) פסח, אולם הא [הרי] חלה אנינות, אבילות מסויימת, עילויה [עליו] מעיקרא [מתחילה] עם מות אביו, והאונן אינו רשאי להקריב את הפסח!
The Gemara seeks to clarify the intent of the Tosefta: When did the father die? If we say the father died before midday on the fourteenth, how is it possible to understand the continuation of the Tosefta, which states that if his son is registered with him, the son should bring it for the purpose of a Paschal lamb? Acute mourning applies to the son from the outset, before the Paschal lamb could be sacrificed, and an acute mourner may not sacrifice the Paschal lamb.
רש״יתוספותתוספות רי״ד מהדורה תליתאהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) אֶלָּא דְּמִית אַחַר חֲצוֹת אֵין בְּנוֹ מְמוּנֶּה עִמּוֹ יְבִיאֶנּוּ לְשׁוּם שְׁלָמִים הָא קְבַעְתֵּיהּ חֲצוֹת.

Rather, can one say that he died after midday? But the continuation of the Tosefta says that if his son is not registered with him, the son should bring it for the purpose of a peace-offering; but midday established it as a Paschal lamb, in which case it should have the status of a Paschal lamb that was fit and then deferred, since the father was the sole registered participant. Such an animal is left to graze until it develops a blemish; it is then sold, and its proceeds are used for free-will offerings. It may not be sacrificed as a peace-offering.
רש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
אלא דמת אחר חצות – דכיון דחיילא עליה דין פסח ברישא שוחט לעצמו ולא חיישינן שמא יביאוהו לבית הפסול דמזהר זהיר משום חובת פסח דחייל עליה מעיקרא אבל כי חיילא אנינות ברישא לא זהיר ובמת יום או יומים קודם לא מצי לאוקמא אלא סתמא דמילתא בו ביום היו מפרישין פסחיהן.
הא קבעתו חצות – לפסח ואידחי משלמים דהא תנן (לעיל דף צו:) הפסח העומד בחצות ולא הקריבו ירעה.
אלא יש לומר דמית [שמת] אחר חצות ובהמשך נאמר שאם אין בנו ממונה עמו — יביאנו הבן לשום (לשם) שלמים, אולם הא קבעתיה [הרי כבר קבעה אותו] שעת חצות לצורך קרבן פסח ונמצא שהוא קרבן פסח שנראה ונדחה, וקרבן כזה צריך שירעה עד שיפול בו מום ויפלו דמיו לנדבה, אבל אין להקריבו שלמים!
Rather, can one say that he died after midday? But the continuation of the Tosefta says that if his son is not registered with him, the son should bring it for the purpose of a peace-offering; but midday established it as a Paschal lamb, in which case it should have the status of a Paschal lamb that was fit and then deferred, since the father was the sole registered participant. Such an animal is left to graze until it develops a blemish; it is then sold, and its proceeds are used for free-will offerings. It may not be sacrificed as a peace-offering.
רש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(7) אָמַר (רָבָא) לְעוֹלָם דְּמִית קוֹדֶם חֲצוֹת וּמַאי יְבִיאֶנּוּ לְשׁוּם פֶּסַח לְשׁוּם פֶּסַח שֵׁנִי.

The Gemara presents several resolutions of this difficulty. Rava said: Actually, one can answer that the father died before midday, and what does it mean when it says that his son should bring the animal for the purpose of a Paschal lamb? It means that he should bring it for the purpose of a Paschal lamb on the second Pesaḥ, which is after the period of acute mourning.
רש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
לשם פסח שני – אם לא עשה את הראשון מפני אנינותו.
אמר רבא: לעולם יש לומר דמית [שמת] האב קודם חצות, ומאי [ומה פירוש] יביאנו לשום פסח — הכונה היא לשום פסח שני שאז יהא לאחר זמן אנינות.
The Gemara presents several resolutions of this difficulty. Rava said: Actually, one can answer that the father died before midday, and what does it mean when it says that his son should bring the animal for the purpose of a Paschal lamb? It means that he should bring it for the purpose of a Paschal lamb on the second Pesaḥ, which is after the period of acute mourning.
רש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(8) אַבָּיֵי אָמַר לִצְדָדִין קָתָנֵי מֵת אַחַר חֲצוֹת בְּנוֹ מְמוּנֶּה עִמּוֹ יְבִיאֶנּוּ לְשׁוּם פֶּסַח מֵת קוֹדֶם חֲצוֹת אֵין בְּנוֹ מְמוּנֶּה עִמּוֹ יְבִיאֶנּוּ לְשׁוּם שְׁלָמִים.

Abaye said: It teaches it disjunctively, meaning that the two clauses in the Tosefta address two different cases: If the father died after midday and his son was registered with him, the son should bring the animal for the purpose of a Paschal lamb, because midday establishes the son’s obligation to sacrifice the Paschal lamb. This obligation overrides the rabbinic status of acute mourning, which applies the night after one’s relative has died. If the father died before midday and his son was not registered with him, the son should bring it for the purpose of a peace-offering because midday did not formally establish the animal’s identity as a Paschal lamb. The Tosefta does not address the other two possible cases, i.e., the father dying after midday and his son not being registered with him, or the father dying before midday and his son being registered with him.
רש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
לצדדין קתני – מת אחר חצות דחיילא עליה זמן חיובא דפסח ברישא ובנו נמנה עמו ונשארו לו בעלים יביאנו לשם פסח אין בנו נמנה עמו לא מיירי בה מידי וממתני׳ שמעינן ירעה דהא קבעתי׳ חצות.
מת קודם חצות ואין בנו נמנה עמו יביאנו לשם שלמים – דלא קבעתיה חצות ואם בנו נמנה עמו לא איצטריך לאורויי בה מידי דודאי מיקרב לפסח שני ואשמעינן מינה דהיכא דחל עליה חיובא דפסח ברישא שוחטין עליו. ל״א הא חל עליה אנינות ברישא ותו לא חיילא עליה חיובא דפסח והא דתנן (לעיל דף צ:) שוחטין על האונן ה״מ היכא דחיילא חובת פסח עליה ברישא והדר חל עליה אנינות.
אביי אמר: לצדדין קתני כלומר התוספתא מדברת בשני מקרים נבדלים וכך יש להבין: מת האב אחר חצות והיה בנו ממונה עמו — יביאנו לשום פסח שחלה עליו בחצות חובת הקרבת פסח ודוחה אנינות לילה שמדברי סופרים. מת קודם חצות ואין בנו ממונה עמו — יביאנו לשום שלמים, שהרי לא נקבע בחצות להיות פסח. ובשני המקרים האחרים של מת לאחר חצות ולא היה בנו ממונה, או לפני חצות והיה בנו ממונה — אין התוספתא דנה.
Abaye said: It teaches it disjunctively, meaning that the two clauses in the Tosefta address two different cases: If the father died after midday and his son was registered with him, the son should bring the animal for the purpose of a Paschal lamb, because midday establishes the son’s obligation to sacrifice the Paschal lamb. This obligation overrides the rabbinic status of acute mourning, which applies the night after one’s relative has died. If the father died before midday and his son was not registered with him, the son should bring it for the purpose of a peace-offering because midday did not formally establish the animal’s identity as a Paschal lamb. The Tosefta does not address the other two possible cases, i.e., the father dying after midday and his son not being registered with him, or the father dying before midday and his son being registered with him.
רש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(9) רַב שֵׁרֵבְיָא אָמַר לְעוֹלָם דְּמִית לְאַחַר חֲצוֹת וּכְגוֹן שֶׁהָיָה אָבִיו גּוֹסֵס בַּחֲצוֹת.

Rav Sherevya said: Actually, the Tosefta is addressing a case in which the father died after midday, yet nonetheless the animal is not considered rejected and may be offered as a peace-offering; for example, this is the case if his father was on his death bed at midday. In that case, midday does not irreversibly classify the offering as a Paschal lamb, as it is known in advance that most people in such a condition die.
ר׳ חננאלרש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
המפריש פסחו ומת וכו׳ תנו רבנן המפריש פסחו ומת אם בנו ממונה עמו יביאנו לשם פסח [אין בנו ממונה עמו יביאנו לשם שלמים] לששה עשר ואוקמא רבא בשמת קודם חצות וחל עליה אנינות דאורייתא והוא נדחה לפסח שני והא דתנן אונן טובל ואוכל פסחו לערב באנינות דרבנן אבל באנינות דאורי׳ לא.
שהיה אביו גוסס בחצות – ומת לאחר חצות בנו נמנה עמו יביאנו לשם פסח דהא חל עליה חיובא דפסח ברישא אין בנו נמנה עמו יביאנו לשם שלמים דכיון דבחצות היה גוסס ורוב גוססין למיתה לא קבעתיה חצות.
רב שרביא אמר: לעולם מדובר שמת האב לאחר חצות, ובכל זאת יובא לשם שלמים ואינו נקרא דחוי וכגון שהיה אביו גוסס בחצות שאין הקרבן נקבע בחצות לפסח ונדחה, כיון שידע מראש שרוב גוססים למיתה.
Rav Sherevya said: Actually, the Tosefta is addressing a case in which the father died after midday, yet nonetheless the animal is not considered rejected and may be offered as a peace-offering; for example, this is the case if his father was on his death bed at midday. In that case, midday does not irreversibly classify the offering as a Paschal lamb, as it is known in advance that most people in such a condition die.
ר׳ חננאלרש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(10) רַב אָשֵׁי אָמַר גלְעוֹלָם דְּמִית לְאַחַר חֲצוֹת ור״שוְרַבִּי שִׁמְעוֹן הִיא דְּאָמַר אֵין בַּעֲלֵי חַיִּים נִדְחִין.

Rav Ashi said: Actually, the Tosefta is addressing a case in which the father died after midday, and it is in accordance with the opinion of Rabbi Shimon, as he said that living animals are not deferred. According to this opinion, midday does not irreversibly determine the status of the offering, as long as it has not yet been slaughtered.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
רב שרבי׳ אמר כגון שהיה אביו גוסס בחצות ומת אחר חצות בנו ממונה עמו יביאנו לשם פסח דהא לא חל עליה אנינות אין בנו ממונה עמו יביאנו לשם שלמים דכיון דבחצות גוסס היה לא הוה חזי למעבד פסח ולא קבעתיה חצות.
לעולם דמית אחר חצות – ודקשיא לך היאך יקרב שלמים הא קבעתיה חצות ואידחי ר׳ שמעון היא דאמר בסדר יומא בפ׳ ב׳ שעירי (סג:) בעלי חיים אין נדחין אלא מחמת מום או אתנן ומחיר שאינן ראויין אבל למה שהוא ראוי יקרב והאי חזי לשלמים.
רב אשי אמר: לעולם מדובר דמית [שמת] האב לאחר חצות ותוספתא זו כשיטת ר׳ שמעון היא, שאמר אין בעלי חיים נדחין ואין שעת חצות קובעת איפוא, כל עוד לא נשחט הקרבן.
Rav Ashi said: Actually, the Tosefta is addressing a case in which the father died after midday, and it is in accordance with the opinion of Rabbi Shimon, as he said that living animals are not deferred. According to this opinion, midday does not irreversibly determine the status of the offering, as long as it has not yet been slaughtered.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(11) רָבִינָא אָמַר כְּגוֹן שֶׁהִפְרִישׁוֹ אַחַר חֲצוֹת וּמֵתוּ בְּעָלִים אַחַר חֲצוֹת וְקָא סָבַר חֲצוֹת קָבַע.:

Ravina said that the Tosefta is referring to a case where one separated this Paschal lamb after midday and the owners died after midday; and this tanna holds in accordance with the opinion of Rabbi Zeira stated earlier in the chapter that midday determines the status of the offering, and since it had not yet been separated by midday it cannot be rejected.
ר׳ חננאלרש״יבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
רב אשי אמר לעולם דמת אחר חצות ולא חל עליה אנינות דהא משעת הפסח כיום טוב חשוב שאומר בו הלל לפיכך לא חל עליה אנינות אין בנו ממונה עמו יביאנו לשם שלמים מאי אמרת קבעתיה חצות רבי שמעון הוא דאמר בעלי חיים אין נדחין ומשום הכי מקריב לה שלמים.
רבינא אמר כגון שהפרישו אחר חצות ומתו בעלים אחר חצות וקסבר לא קבעה.
ה״ג: רבינא אמר כגון שהפרישו אחר חצות ומתו בעליו אחר חצות – בנו נמנה עמו יביאנו לשם פסח דחיובא דפסח חיילא ברישא אין בנו נמנה עמו יביאנו לשלמים דכיון דבחצות עדיין לא הופרש אין כאן קבע לדחות וקסבר תנא דידן חצות קבע ולא כל שאר זמן שחיטה.
המשנה הששית והכוונה בה בענין החלק הששי והוא שאמר הפסח שנתערב בזבחים ירעו עד שיסתאבו וימכרו ויביאו בדמי היפה שבהן ממין זה ויפסיד המותר מביתו נתערב בבכורות ר׳ שמעון אומר אם חבורת כהנים יאכלו אמר הר״ם המשל בזה כי אם נתערב בו פסח עם שתי עולות מניחין השלשה כבשים עד שיפסלו ומוכרם אחד אחד ויודע איזה מהם דמיו יותר ונאמר על דרך הדמיון שישוה באחד דינר והשני דינר וחצי והשלישי שני דינרין נמצאו בידו מן השלשה כבשים ארבעה דינרין וחצי ואז יתחייב להביא שלש בהמות שתים מהן בשנים דינרין ואחת בשני דינרין וחצי וזהו אמרם ויפסיד המותר מביתו יקריב מהן שתים עולה ואחת שהיתה בשנים דינרין שלמים וממה שאתה צריך לדעת כי הבכור נאכל לשני ימים ולילה אחת והפסח אינו נאכל אלא בלילה ואינו נאכל אלא עד חצות וכשנאכל בכור בתורת פסח אנו מביאים אותו לעשותו נותר לפי שאינו נאכל אלא עד חצות והעיקר אצלנו אין מביאים קדשים לבית הפסול ור׳ שמעון אומר מביאין הקדשים לבית הפסול ואמר אם חבורת כהנים יאכלו ר״ל יאכלו הכל עד חצות כדין הפסח וחכמים אומרי׳ ירעו עד שיסתאבו ויביא הבהמה בדמי הבהמה היפה שבהן בהמה שמנה ויאמר כל היכא דאיתיה לפסח תחול קדושתו על זה ויקרב אותה הבהמה שלמים ויאכל אותה הבהמה כולה שנפל בה מום כאשר יאכל בכור בעל מום ואין הלכה כר׳ שמעון:
רבינא אמר: כאן מדובר כגון שהפרישו את קרבן הפסח הזה אחר חצות ומתו בעלים אחר חצות, וקא סבר [וסבר תנא זה] שעת חצות קבע וכיון שבחצות עוד לא הופרש, לא יכול להדחות.
Ravina said that the Tosefta is referring to a case where one separated this Paschal lamb after midday and the owners died after midday; and this tanna holds in accordance with the opinion of Rabbi Zeira stated earlier in the chapter that midday determines the status of the offering, and since it had not yet been separated by midday it cannot be rejected.
ר׳ חננאלרש״יבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(12) מתני׳מַתְנִיתִין: דהַפֶּסַח שֶׁנִּתְעָרֵב בִּזְבָחִים כּוּלָּן יִרְעוּ עַד שֶׁיִּסְתָּאֲבוּ וְיִמָּכְרוּ וְיָבִיא בִּדְמֵי הַיָּפֶה שֶׁבָּהֶן מִמִּין זֶה וּבִדְמֵי הַיָּפֶה שֶׁבָּהֶן מִמִּין זֶה [וְיַפְסִיד] הַמּוֹתָר מִבֵּיתוֹ.

MISHNA: In the case of a Paschal lamb that was intermingled with other offerings, such as guilt-offerings and burnt-offerings, and it is not known which animal was separated for which offering, all of them are left to graze until they develop a blemish and become unfit; and they are then sold, and with the proceeds of the choicest of them he must bring this type of sacrifice, and with the proceeds of the choicest of them he must bring this other type of sacrifice, meaning that he must purchase one of each type of sacrifice that was intermingled at the value of the most expensive animal in the group. And he loses the difference from his own pocket. Not all the offerings were as expensive as the most valuable animal in the group, yet he must purchase an animal for each type of offering for the value of the most expensive animal in the group.
קישוריםעין משפט נר מצוהרש״יבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
מתני׳ הפסח שנתערב בזבחים – שלשה טלאים א׳ של פסח וא׳ של אשם וא׳ של עולה ונתערב הפסח ביניהן כולם ירעו עד שיסתאבו וימכרו ויביא בדמי היפה שבהן עולה דשמא היפה עולה היה ובדמי היפה שבהן אשם שמא היפה אשם היה ובדמי היפה שבהן פסח אם קודם הפסח [נסתאבו] ואם לאחר הפסח נסתאבו יביאנו שלמים דשמא היפה פסח היה ואותו מותר שהוא צריך להוסיף על השנים עד שיגיעו לדמי היפה שבהן יפסיד מביתו משלו וא״ת הרי הוא מחליף שמביא שלמים בדמי האשם או בדמי העולה והרי קדושת הבהמה חלתה על מעות דמיה ואין משנין מקדושה לקדושה כשבא לחללן להבהמות כך הוא עושה אם יפה שבהן שוה סלע מביא ג׳ סלעים מביתו ונוטל הסלע האחת ואומר כל מקום שהיא העולה הרי מחוללת על הסלע זו ויביא ממנו עולה ונוטל סלע השנית ואומר כל מקום שהוא האשם הרי הוא מחולל על סלע זו ומביא בו אשם וכן לשלמים.
אמר המאירי הפסח שנתערב בזבחים ר״ל בקדשי קדשים כגון שהיו כאן שלש בהמות אחת של פסח ושתים אחת של עולה ואחת של אשם והרי שאינן שוות לא בזמן אכילה ולא במתן דמים ונמצא שאין אחד מהם ראוי להקרבה ומתוך כך ירעו עד שיסתאבו וימכרו וילקחו מהם שלשה קרבנות אחד לאשם ואחד לעולה ואחד לשלמים מצד אותו שהיה של פסח שקרב שלמים:
ומה שאמר ויביא מדמי היפה שבהן ממין זה וכו׳ פירושו בשאין דמי הבהמות שוים כגון שהיתה האחת שוה סלע ואחת סלע וחצי ואחת שני סלעים שנמצאו בידו בין כולם ארבעה סלעים וחצי צריך שיקנה כל קרבן מהם בשני סלעים כשיעור היפה שבהם ונמצא צריך בין כולם לששה סלעים ואותו סלע וחצי היתרים מפסיד מביתו ומקריבן אחת עולה ואחת אשם ואחת שלמים אם הוא לאחר זמן שחיטת הפסח הא אם נתערב בשלמים יקרבו כולן שלמים לאחר זמן הפסח מפני שהשלמים טעונין סמיכה ופסח אין טעון סמיכה ואם סומך בה עובד עבודה בקדשים וכן ששלמים טעונים שתי מתנות שהן ארבע ופסח במתנה אחת הא תוך זמן לא ושמא תאמר והרי שמא מחליף שלמים בדמי האשם או בדמי העולה והרי קדושת הבהמה חלתה על דמי האחרת ואין משנין מקדושה לקדושה פירשו גדולי הרבנים שכן הוא עושה מביא הששה סלעים ונוטל השנים ואומר כל מקום שהוא האשם תהא קדושתו מחוללת על שני סלעים אלו וכן בכולם:
בד״ה הפסח שנתערב כו׳ בזבחים ג׳ טלאים אחד של פסח ואחד של אשם ואחד של עולה כו׳ עכ״ל לא ידענא ל״ל למנקט ג׳ טלאים בנתערב נמי הפסח בטלה א׳ של אשם או של עולה נמי איכא לפרושי הכי וק״ל:
ג משנה קרבן הפסח שנתערב בזבחים (קרבנות) אחרים כגון אשם ועולה ולא ידוע לאיזה קרבן מיועדת כל בהמה כולן ירעו עד שיסתאבו (יפול בהם מום) וימכרו ויביא בדמי היפה שבהן ממין זה ובדמי היפה שבהן ממין זה שיקנה פסח בדמי היפה שבהם וכן שאר קרבנות ויפסיד המותר (ההפרש) מביתו שהרי לא כולם היו יפים כל כך ובכל זאת צריך להביא את כולם כאילו היה כל אחד מהם היפה שבכולם.
MISHNA: In the case of a Paschal lamb that was intermingled with other offerings, such as guilt-offerings and burnt-offerings, and it is not known which animal was separated for which offering, all of them are left to graze until they develop a blemish and become unfit; and they are then sold, and with the proceeds of the choicest of them he must bring this type of sacrifice, and with the proceeds of the choicest of them he must bring this other type of sacrifice, meaning that he must purchase one of each type of sacrifice that was intermingled at the value of the most expensive animal in the group. And he loses the difference from his own pocket. Not all the offerings were as expensive as the most valuable animal in the group, yet he must purchase an animal for each type of offering for the value of the most expensive animal in the group.
קישוריםעין משפט נר מצוהרש״יבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(13) נִתְעָרֵב בִּבְכוֹרוֹת ר״שרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר אִם חבורות כֹּהֲנִים יֹאכֵלוּ.: גמ׳גְּמָרָא:

If a Paschal lamb was intermingled with firstborn animals, Rabbi Shimon says: If those whose offerings became mixed together were groups of priests, they may eat all of the animals on Passover night. This is because priests are permitted to eat the meat of a firstborn animal, and the slaughter and other services for a firstborn animal are the same as those for a Paschal lamb. The attending priests should state that they intend to sacrifice as a Paschal lamb whichever animal is the Paschal lamb and to sacrifice as a firstborn animal whichever animal is a firstborn.
רש״יבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
נתערב בבכורות – שמתן דמן ומתן דם הפסח שוה ואין טעונין תנופת חזה ושוק ולא סמיכה ונסכים.
ר״ש אומר – אם כל החבורה כולה כהנים היו יאכלו את כולם בו בלילה ויקרב פסח לשם פסח כל מקום שהוא והבכורות לשם בכור בכל מקום שהן.
נתערב בבכורות שמתן דמים שבהם שוה למתן דם הפסח וזמן אכילתם מיהא אינו שוה שהרי הבכור נאכל לשני ימים ולילה אחד והפסח דוקא מתחילת הלילה עד חצות אומר ר׳ שמעון שאם היתה כולה חבורת כהנים שהבכור נאכל לכהנים יאכלו הכל עד חצות כדין פסח ובשעת הקרבה מיהא יאמר אם זהו פסח תהא שחיטתו לשם פסח ואם בכור יהא לשם בכור ואפילו שחט שניהם לשם פסח כשרים שכל הזבחים שנשחטו שלא לשמן כשרים ובבכור אין לומר בו אלא שלא עלו לשם לבעלים שהרי קדשוהו מן השמים ואע״פ שממעט בזמן אכילת הבכור ומביא קדשים לבית הפסול אינו חושש לכך וכמו שאמר הוא במקום אחר אשם שנתערב בשלמים ישחטו בצפון כאשם ויאכלו כחמור שבהם ומ״מ אין הלכה כמותו אלא כחכמים שנחלקו עמו בגמ׳:
רש״י בד״ה ש״מ כו׳ תשובת רבינו ע״כ ותמיהא לי אמאי גרע כו׳ כדאמרינן בהאשה ונטרחו ונייתי במותר כצ״ל:
נתערב הפסח בבכורות ר׳ שמעון אומר: אם היו אלו שנתערבו קרבנותיהם חבורות כהנים — יאכלו את כולם בליל הפסח שהרי להם מותר לאכול מבשר הבכור, ושחיטתו ושאר עבודותיו שוות לקרבן הפסח. ויאמר שמקריב את הפסח לשם פסח בכל מקום שהוא ואת הבכור לשם בכור בכל מקום שהוא.
If a Paschal lamb was intermingled with firstborn animals, Rabbi Shimon says: If those whose offerings became mixed together were groups of priests, they may eat all of the animals on Passover night. This is because priests are permitted to eat the meat of a firstborn animal, and the slaughter and other services for a firstborn animal are the same as those for a Paschal lamb. The attending priests should state that they intend to sacrifice as a Paschal lamb whichever animal is the Paschal lamb and to sacrifice as a firstborn animal whichever animal is a firstborn.
רש״יבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144