×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר חָמֵץ לִפְנֵי זְמַנּוֹ אוּלְאַחַר זְמַנּוֹ אֵינוֹ עוֹבֵר עָלָיו בְּלֹא כְּלוּם תּוֹךְ זְמַנּוֹ עוֹבֵר עָלָיו בְּכָרֵת וּבְלָאו וּמִשָּׁעָה שֶׁאָסוּר בַּאֲכִילָה אָסוּר בַּהֲנָאָה אֲתָאן לְתַנָּא קַמָּא ר׳רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר תְּמַהּ עַל עַצְמְךָ הֵיאַךְ חָמֵץ אָסוּר בַּהֲנָאָה כׇּל שִׁבְעָה.
Rabbi Shimon says: One who eats or derives benefit from leavened bread, both before its time and after its time, does not transgress any prohibition. During its time one is liable to receive karet and transgresses a negative mitzva for eating or deriving benefit from leavened bread. And from the time that it is prohibited to eat leavened bread, beginning at midday on Passover eve, it is also prohibited to derive benefit from it. The Gemara comments: With this last sentence we have come to the opinion of the first tanna, as this statement appears to present Rabbi Yehuda’s opinion and not that of Rabbi Shimon. Rabbi Yosei HaGelili says: Be astounded with yourself. How can it be prohibited to derive benefit from leavened bread for all seven days? In other words, he disagrees with the premise that it is prohibited to derive benefit from leavened bread even during the seven days of Passover.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יתוספותתוספות ר״ש משאנץמהר״ם חלאווהפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםעודהכל
{בבלי פסחים כח ע״ב-ל ע״א} גמ׳ האי דקתאני חמץ של-נכרי שעבר עליו הפסח מותר בהנאה לאו למימרא דבאכילה אסור אלא משום דקבעי1 למתנא2 ושל-ישראל אסור בהנאה תנא נמי של-נכרי3 מותר4 בהנאה אבל חמץ של-נכרי5 שעבר עליו הפסח מותר ואפילו6 באכילה7 ומתניתין ר׳ שמעון היא דאמר חמץ בין לפני זמנו
1. דקבעי: כ״י קרפנטרץ: ״דבעי״.
2. למתנא: גי: ״למיתני״.
3. של-נכרי: גי, כ״י נ, כ״י קרפנטרץ, דפוסים: ״גבי נכרי״.
4. מותר: גי: ״ומותר״.
5. של-נכרי: כ״י קרפנטרץ: ״של גוי״.
6. ואפילו: גה, כ״י קרפנטרץ, דפוסים, כברא״ש.
7. לאו למימרא... באכילה: כפירוש ר״ח כאן (כט ע״א).
ומשעה שאסור באכילה – היינו משש שעות ולמעלה דאמרן לפני זמנו בלאו והא מילתא רבי יהודה קאמר לה כדמפרש בגמרא אתאן לתנא קמא.
תמה על עצמך וכו׳ – דאפילו בתוך המועד קאמר דמותר בהנאה וקא מתמה אהני דאסרי.
רבי שמעון אומר חמץ לפני זמנו ולאחר זמנו אינו עובר עליו בלא כלום – נראה דלרבי שמעון נהי דאין עובר עליו בלאו דחמץ לפני זמנו מודה הוא דאסור באכילה משש שעות ולמעלה מדאמרינן בפ״ק (לעיל דף יד.) אין שורפין תרומה טהורה עם הטמאה משמע הא לבדה שורפין בשש ואי מותרת לאכול יאכלנה עד הלילה ועוד דקאמר משעה שאסור באכילה אסור בהנאה אתאן לת״ק מכלל דלרבי שמעון אסור באכילה אע״פ שאינו אסור בהנאה דהיינו אחר שש ונראה דנפקא ליה מתשביתו ומאך חלק ומשמע תשביתו שלא כדרך הנאה דהיינו אכילה אבל להסיקו תחת תבשילו מותר לרבי שמעון וא״ת למה שורפין בשש לרבי שמעון יסיקנו עד הלילה מעט מעט תחת תבשילו וי״ל דגזרינן שמא יאכלנו וכן לרבי יוסי הגלילי דשרי חמץ להסיקו תחת תבשילו היינו הכל ביחד אבל מעט מעט לא שמא יאכלנו דמסתמא אית ליה אור לארבעה עשר בודקין וכו׳.
ר׳ ישמעאל אומר חמץ לפני זמנו ולאחר זמנו אינו עליו בולא כלום – הלשון משמע דלר׳ שמעון ליכא שום איסורא לאכול חמץ עד הלילה כי היכי דלאחר זמנו אין בו שום איסור אכילה אבל לא נהירא דבמתניתא דפ״ק [דף כ׳:] אית לי׳ לר׳ שמעון דשורפין תרומה טמאה פי׳ בשש דמתניתא אוקימנא כוותי׳ ולא פליג את״ק אל לשרוף כאחד תלוי׳ וטמאה אבל זו לעצמה וזו לעצמה שורפין אפי׳ טהורה בשש דאיירי ת״ק וא״כ על כורחי׳ סבירא לי׳ דאסור לאכול חמץ משש שעות ולמעלה דאי מותר לאכול אמאי שורפין יאכלנה, ועוד דדייק תלמודא משעה שאסור באכילה אסור בהנאה אתאן לת״ק ואי מותר באכילה לר׳ שמעון בשש שעות אחרונות מנא לי׳ דאתאן לת״ק דילמא ר׳ שמעת היא ואלילה דחמשה עשר קאי וא״נ לומר דמשעה דייק דמשמע דאשעות קאי אלא ודאי ר׳ שמעון הי׳ מודה דאסור באכילה משש שעות ולמעלה ולאו דקאי בלאו דאכילה אלא מתשביתו [נפקא ליה] ביעור שלא כדרך הנאתו דהיינו לאפוקי אכילה ואע״פ שהוא מבער כשהוא [אוכלו] מ״מ כדרך הנאתו הוא אבל להסיקו תחת תבשילו הי׳ מותר לי׳ שמעון דהאי לא ממעט מתשביתו דהא לר׳ יוסי הגלילי מוכח שמעתא לקמן [דף כ״ט:] דיכול להסיקו תחת תבשילו אף בפסח. וא״ת א״כ למה שורפין אותו בשש ישרפו הן מעט מעט עד הלילה [וי״ל] גזירה דילמא אתי למיכלי׳ והא דלר׳ יוסי הגלילי שרי לשורפו להסיקו תחת תבשילו היינו הכל יחד אבל מעט מעט לא דילמא אתי למיכלי׳ דאטו ר׳ יוסי לית לי׳ אור לארבעה עשר בודקין וכן לר׳ שמעון ואפי׳ לרבנן נמי בין דכיון דבל יראה ניתק לעשה למה לא יאכל להמתין עד תוך המועד אם לא מטעם שפי׳ לר׳ יוסי הגלילי אבל הא מספקא לר׳ אי חשיבא השבתה למוכרו לעכו״ם או לא דאי חשבי׳ לה השבתה לר׳ שמעון אמאי ישרף בשש ימכרנו לעכו״ם או דילמא ה״נ דמוכרו לעכו״ם דלא אשכחן דמצריך ר׳ שמעון שריפה בשש אלא בתרומה דלא מצי למוכרה לעכו״ם, מ״ר.
אתאן לת״ק – ולפום מאי דכתיבנא לעיל דלר׳ שמעון נמי אסור בהנאה משש שעות הכא ה״ק אתאן לת״ק דאמר בהדיא עובר עליו אבל לר׳ שמעון איסור אכילה מאן דכר שמיה דנימ׳ השתא דאפי׳ בהנא׳ אבל לדידן דאית לן דר׳ שמעון משש שעות ולמעלה אסור באכילה ה״ה בהנאה:
אמר לו ר״ש וכי אפשר לומר כן כלומר דההוא עליו לאו על שחיטתו הוא אלא על אכילתו דומיא דתאכל עליו מצות:
תלתא קראי כתיבי כלומר לא תאכל עליו לפני זמנו וכל מחמצת מסתברא לתוך זמנו דאית ביה לאו וכרת ולא יאכל חמץ לאחר זמנו וא״ת ולחזקי׳ אליבא דר׳ יהודה דלית ליה איסור הנאה אלא בכל מקום שנאמר לא יאכל מנ״ל דחמץ בזמנו אסור בהנאה דכי כתיב לא יאכל לאחר זמנו כתיב. וי״ל דכיון דלאחר זמנו אסור ובודאי משום לתא דזמנו הוא דעבר עליו הפסח פשיטא ודאי דתוך זמנו אסור דלא יפה כח הבן מכח האב. וה״ה נמי בלפני זמנו ולוקין עליו דאין זה מזהירי׳ מן הדין אלא גלוי מלתא בעלמא הוא:
מחמצת מבעי ליה לכדתניא לאו למימרא דכולה קרא איצטריך להכי דהא איצטריך לכרת בחמץ בפסח אלא לאו בלחוד הוא דדריש להכי. וכיון דנתחמץ ע״י דבר אחר דהיינו פירות או אבנים דאית ביה לאו וכרת כל שכן נתחמץ מאליו דהיינו בשאר:
בתוספות בד״ה רבי שמעון אומר חמץ וכו׳ נראה דלרבי שמעון וכו׳ ונראה דנפקא ליה מתשביתו ומאך חלק כו׳ עכ״ל. ונראה דמה שהוצרכו לכל הראיות ממשנה וברייתא וכתבו גם כן בלשון ונראה ולא כתבו בפשיטות דוודאי אסור לכ״ע לאחר שש מדאורייתא מתשביתו ומאך חלק היינו משום דלכאורה מדקאמר ר״ש אינו עובר עליו בלא כלום הוי משמע אפילו עשה נמי ליכא. ועוד דהוי משמע לפני זמנו דומיא דלאחר זמנו ולאחר זמנו ודאי אף לפי המסקנא אינו אסור באכילה לר״ש אלא מדרבנן ולמאי דס״ד מעיקרא אפילו איסורא דרבנן ליכא ולפ״ז הוי משמע דלפני זמנו לר״ש נמי ליכא איסורא דאורייתא כלל דלית ליה הך דרשא דאך חלק או כסברת בעל המאור שהביא הטור סימן תמ״ג שבאכילתו הוא משביתו לכך הוצרכו התוספות לאתויי ראיה לדבריהם ממשנה וברייתא דאסור באכילה. ולפ״ז משמע להו דהאי איסורא היינו מדאורייתא מתשביתו ומאך חלק משום דלא משמע להו כלל שום סברא לומר דלפני זמנו מותר מדאורייתא ואסור מדרבנן משום דלא אשכחן כי האי גזירה בשום דוכתא לאסור יום שלפניו משום יום של אחריו וכ״ש הכא דבין יממא לליליא לא טעו אינשי כנ״ל בכוונת התוס׳. מיהו לסברת בעל העיטור שהביא הטור שם דלפני זמנו אינו אלא מדרבנן אפשר דהיינו משום דבזמן הבית לכ״ע הוי אסור לשחוט את הפסח על החמץ והיה צריך לבערו קודם זמן שחיטת הפסח דהיינו לאחר שש מדאורייתא משו״ה גזרו נמי אף שלא בזמן הבית דשורפן קודם שש כנ״ל ודו״ק:
בגמרא רבי יוסי הגלילי אומר תמה על עצמן כו׳ לכאורה לשון תמה על עצמך תמוה ויש ליישב לפמ״ש לעיל בפירקין בדף כ״ב בלשון התוס׳ בד״ה חולין שנשחטו בעזרה ליישב שם קושיית הרשב״א והיינו דלרבי יהודה אע״ג דאית ליה חולין שנשחטו בעזרה דאורייתא ותו לא מצי למילף איסור הנאה בחמץ ממיעוטא דאותו ומנבילה נמי לא מצי ר״י למילף למאי דאית ליה לדברים ככתבן הוא דאתא אפ״ה אתי שפיר דלר״י חמץ אסור בהנאה מק״ו דנותר כי היכי דיליף לענין שריפה וכתבתי גם כן לעיל בדף הסמוך דהא דיליף ר״י באמת ק״ו מנותר אע״ג דחולין מקדשים לא ילפינן אלא משום דר״י ס״ל כריב״ל דהא דחמץ אסור בהנאה לא ילפינן אלא מקרא דוכל חטאת אשר יובא מדמה ואע״ג דבקדשים כתיב מ״מ כיון דבקדשים לא איצטריך דכתיב והנה שורף אע״כ דחמץ אסור ובאם אינו ענין וכמו שהארכתי לעיל ולפ״ז א״ש הא דקאמר ר״י הגלילי לר״י דוקא ותמה על עצמך האיך חמץ אסור בהנאה כל ז׳ דנהי דלית לך הך דרשה דידי למידרש מלא יראה לך שלך יהא ומוקמת לה לדרשא אחריתי אפ״ה מנין לך לאוסרו בהנאה דהא מנבילה לא מצית למילף דלדידך לדברים ככתבן הוא דאתא ומיעוטא דאותו לדידך למעוטי חולין שנשחטו בעזרה הוא דאתא והך דרשא דריב״ל דיליף מוכל חטאת אשר יובא מדמה לא ס״ד דר״י הגלילי כלל דלדידיה איצטריך האי קרא וכל חטאת לגופה לפרים ושעירים הנשרפים כו׳ כדאיתא לקמן פרק כיצד צולין דף פ״ג ע״ש והארכתי עוד בזה דבלא״ה אפשר דלר״י לא שייך הך דרשא דריב״ל לדבריו בפרק טבול יום אלא שאין כאן מקומו להאריך ועכ״פ שפיר קאמר ר״י הגלילי לר״י תמה על עצמך דווקא:
ר׳ שמעון אומר: חמץ לפני זמנו ולאחר זמנו — אינו עובר עליו בלא כלום, ואין בו איסור הנאה כלל. תוך זמנו — עובר עליו כמפורש בתורה בכרת ובלאו, ומשעה שאסור באכילה מחצות ערב פסח אסור בהנאה, ומעירים: במשפט זה אתאן לתנא קמא [באנו לתנא הראשון], שמשפט זה אינו כשיטת ר׳ שמעון אלא לדעת ר׳ יהודה הוא. ור׳ יוסי הגלילי אומר: תמה על עצמך, היאך חמץ אסור בהנאה כל שבעה! שהוא חולק על עיקרה של ההנחה שחמץ אסור בהנאה אפילו בכל שבעת ימי הפסח.
Rabbi Shimon says: One who eats or derives benefit from leavened bread, both before its time and after its time, does not transgress any prohibition. During its time one is liable to receive karet and transgresses a negative mitzva for eating or deriving benefit from leavened bread. And from the time that it is prohibited to eat leavened bread, beginning at midday on Passover eve, it is also prohibited to derive benefit from it. The Gemara comments: With this last sentence we have come to the opinion of the first tanna, as this statement appears to present Rabbi Yehuda’s opinion and not that of Rabbi Shimon. Rabbi Yosei HaGelili says: Be astounded with yourself. How can it be prohibited to derive benefit from leavened bread for all seven days? In other words, he disagrees with the premise that it is prohibited to derive benefit from leavened bread even during the seven days of Passover.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יתוספותתוספות ר״ש משאנץמהר״ם חלאווהפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםהכל
 
(2) וּמִנַּיִן לָאוֹכֵל חָמֵץ מִשֵּׁשׁ שָׁעוֹת וּלְמַעְלָה שֶׁהוּא עוֹבֵר בְּלֹא תַעֲשֶׂה שֶׁנֶּאֱמַר {דברים ט״ז:ג׳} לֹא תֹאכַל עָלָיו חָמֵץ דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה.
The baraita discusses a related issue: From where is it derived that one who eats leavened bread on Passover eve from the sixth hour and onward transgresses a negative mitzva? As it is stated: “And you shall sacrifice the Paschal lamb to the Lord your God, of the flock and the herd, in the place which the Lord shall choose to cause His name to dwell there. You shall eat no leavened bread with it; for seven days you shall eat matzot, the bread of affliction” (Deuteronomy 16:2–3). The juxtaposition of the Paschal lamb with the prohibition of leavened bread teaches that the prohibition to eat leavened bread begins from the time that the Paschal lamb is slaughtered, namely, the afternoon of the fourteenth of Nisan. This is the statement of Rabbi Yehuda.
רש״יתוספות ר״ש משאנץתוספות רי״ד מהדורה תליתאהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
לא תאכל עליו – משעת שחיטה דהיינו משש שעות ולמעלה שחמה נוטה להעריב: הכי גרסינן חמץ אין לי אלא שנתחמץ מאליו.
א״כ מה ת״ל לא תאכל עליו – תימה לר׳ דהא מהאי טעמא פריך לי׳ והא כבר נאמר [ל״ת עליו חמץ וכתיב בתרי׳ שבעת ימים] (שבעת ימים וכתב בתרי׳ לא תאכל עליו חמץ) [ונ״ל דה״פ והלא כבר נאמר תאכל עליו מצות וההוא עליו ע״כ אאכילת פסח קאי הכי נמי ל״ת עליו חמץ אשעת אכילת פסח קאי] (ההוא עליו משעת אכילת חמץ) ומיהו תימה לי אמאי אצטריך קרא לאשמעי׳ בשעה שאינו בקום אכול מצה כו׳ מהיכא תיפוק לן שיהא בבל תאכל חמץ דהא כולהו קראי מצרכי׳ לקמן אליבא דר׳ שמעון.
ומנין1 לאוכל חמץ משש שעות ולמעלה שהוא בלא תעשה שנאמר לא תאכל עליו חמץ דברי ר׳ יהודה – פירוש: עליו קאי אפסח והכי משמע מזמן דחייל הפסח דהינו זמן שחיטתו שהוא משש2 ולמעלה לא תאכל חמץ אמר לו ר׳ שמעון וכי אפשר לומר כן והרי כבר נאמר שבעת ימים תאכל עליו מצות בשעה שישנו בקום אכול מצה ישנו בבל תאכל חמץ – פירוש: דהכי קאמר קרא לא תאכל על הפסח חמץ אלא מצות אם כן בעל כורחין האי עליו לאו אזמן שחיטתו קאי אלא אזמן אכילתו שהוא מוזהר לוכל עליו מצות ואז אם יאכל חמץ עובר בלאו אבל לא ביום י״ד ור׳ יהודה שפיר קאמר ר׳ שמעון – פירוש: מדסמך ליה שבעת ימים תאכל עליו מצות בעל כורחין לא קאי קרא אלא אזמן אכילתו והיכי דריש ליה ר׳ יהודה אזמן שחיטתו אמר לך ההוא לקובעו חובה לדורות הוא דאתא – פירוש: אמר לך ר׳ יהודה לעולם האי לא תאכל עליו חמץ אזמן שחיטתו קאי וסיפיה דקרא לאו ארישיה דקרא קאי אלא באנפי נפשיה קאי דאזהר רחמנא שיאכלו על הפסח מצות ואף על גב דכתיב על מצות ומרורים יאכלוהו איצטריך האי קרא יתירא לקובעו חובה לדורות אף על גב דליכא פסח והכי קאמר בזמן אכילת הפסח דהינו בלילה הראשון תאכל מצות ושבעת דכתיב הוא רשות שכל מקום שכתיב שבעה הוא מתפרש רשות.
1. כן תוקן בדפוסים. בכ״י ששון 557: ״נמנין״.
2. כן בכ״י ששון 557. בדפוסים נוסף כאן: ״שעות״.
ומכאן באים לדון בבעיה קרובה: מנין לאוכל חמץ משש שעות ולמעלה בערב פסח שהוא עובר בלא תעשה — שנאמר ״וזבחת פסח לה׳ אלהיך צאן ובקר במקום אשר יבחר ה׳ לשכן שמו שם, לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות, לחם עוני״ (דברים טז, ב— ג). ולמד מכאן שמזמן ששוחטים את קרבן הפסח משעת הצהריים של יום ארבעה עשר בניסן, אסורה אכילת החמץ, אלו דברי ר׳ יהודה.
The baraita discusses a related issue: From where is it derived that one who eats leavened bread on Passover eve from the sixth hour and onward transgresses a negative mitzva? As it is stated: “And you shall sacrifice the Paschal lamb to the Lord your God, of the flock and the herd, in the place which the Lord shall choose to cause His name to dwell there. You shall eat no leavened bread with it; for seven days you shall eat matzot, the bread of affliction” (Deuteronomy 16:2–3). The juxtaposition of the Paschal lamb with the prohibition of leavened bread teaches that the prohibition to eat leavened bread begins from the time that the Paschal lamb is slaughtered, namely, the afternoon of the fourteenth of Nisan. This is the statement of Rabbi Yehuda.
רש״יתוספות ר״ש משאנץתוספות רי״ד מהדורה תליתאהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) אָמַר לוֹ ר׳רַבִּי שִׁמְעוֹן וְכִי אֶפְשָׁר לוֹמַר כֵּן וַהֲלֹא כְּבָר נֶאֱמַר לֹא תֹאכַל עָלָיו חָמֵץ שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל עָלָיו מַצּוֹת אִם כֵּן מָה ת״לתַּלְמוּד לוֹמַר לֹא תֹאכַל עָלָיו חָמֵץ בְּשָׁעָה שֶׁיֶּשְׁנוֹ בְּקוּם אֱכוֹל מַצָּה יֶשְׁנוֹ בְּבַל תֹּאכַל חָמֵץ וּבְשָׁעָה שֶׁאֵינוֹ בְּקוּם אֱכוֹל מַצָּה אֵינוֹ בְּבַל תֹּאכַל חָמֵץ.
Rabbi Shimon said to him: Is it possible to say this? Isn’t it already stated: “You shall eat no leavened bread with it; for seven days you shall eat matzot”? Since the verse links the prohibition of leavened bread to the mitzva of eating matza, one should also say that one must eat matza on the fourteenth of Nisan. If so, what does it mean when the verse states: “You shall eat no leavened bread with it”? The verse indicates that at a time when he is under the obligation to get up and eat matza, he is subject to the prohibition of: You shall eat no leavened bread. And at a time when he is under no obligation to get up and eat matza, he is not subject to the prohibition of: You shall eat no leavened bread.
תוספותפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
אם כן מה תלמוד לומר לא תאכל עליו – הלשון דחוק ונראה לרשב״א דהכי פירושו והלא כבר נאמר תאכל עליו מצות וההוא עליו ע״כ אאכילת פסח קאי הכי נמי לא תאכל עליו חמץ קאי נמי אשעת אכילת פסח וקשה אמאי איצטריך קרא להכי מהיכא תיתי שיהא בבל תאכל חמץ בי״ד דהא כולהו קראי מצרכינן לקמן אליבא דרבי שמעון.
שם אמר ליה רבי שמעון וכי אפשר כו׳ אם כן מאי תלמוד לומר לא תאכל עליו חמץ בשעה שישנו כו׳. וקשיא לי דהא בלא״ה איצטריך האי הקישא לכ״ע לאשמעינן דאינו יוצא ידי חובת מצה אלא בחמשת מינים שבאין לידי חימוץ כדאיתא לקמן ודוחק לומר דרבי שמעון סובר כרבי יוחנן בן נורי לקמן ועוד דבסמוך דמקשה בגמרא שפיר קאמר ליה רבי שמעון לר״י ומשני דר״י מוקי להאי היקישא לקובעו חובה כו׳ ושקיל וטרי טובא בהך דרשא ואמאי לא קאמר בפשיטות דרבי יהודה מוקי האי הקישא לענין חמשת מינים תו קשיא לי דאכתי לר׳ שמעון האי עליו דכתיב בחמץ למה לי דבלא״ה הוי שפיר יותר הך הקישא בלא עליו ונראה לי ליישב חדא מגו חדא דמהקישא לחוד לא הוי מצי למילף היתירא ללפני זמנו כיון דהיקישא בלא״ה איצטריך למילתא אחריתי לענין חמשת מינים ואי משום דאין היקש למחצה הא איכא למימר נמי לאידך גיסא דאיתקש השבתת שאור די״ד לאכילת חמץ דשבעת ימים א״כ נימא נמי דאין היקש למחצה כי היכי דשבעת ימים עובר בלאו דאכילה ה״ה בי״ד בין לענין ביעור ובין לענין אכילה דעבר בלאו וכמ״ש ג״כ מ״ז ז״ל בס׳ מג״ש ע״ש ועמ״ש בזה לעיל דף ה׳ ומש״ה איצטריך למיכתב עליו בחמץ ועליו במצה לאשמעינן מהאי הקישא נמי לענין זמן אכילת חמץ ואפשר נמי דהנך תרי עליו הוי כמו ג״ש להך מילתא כן נ״ל ועיין עוד בסמוך:
שם בשעה שישנו בקום אכול מצה כו׳ לכאורה נראה דהך הקישא דר״ש לא איצטריך אלא למעוטי לפני זמנו משא״כ להיתירא דלאחר זמנו לא איצטריך דמהיכא תיתי דאסור לפי זה אתי שפיר הא דקאמר בשעה שישנו בקום אכול מצה דמהאי שעתא עיקר זמן חיובא בליל ט״ו ומהאי שעתא מתחיל איסור חמץ ולא קודם לכן אלא דאכתי איכא למידק אם כן מאי קאמר ובשעה שאינו בקום אכול מצה אינו בבל תאכל חמץ דהא ודאי ליתא דהא בכל שבעת ימים אינו בקום אכול מצה לבר מלילה ראשונה דהוי חובה ובאינך רשות וע״כ צריך לומר דאע״ג דאינן מצוה אלא רשות אפ״ה שייך לישנא דישנו בקום אכול מצה בכל שבעת ימים כיון דכתיב להדיא שבעת ימים תאכל עליו מצות. ועוד אפשר לומר דלר״ש בכל שבעת ימים אכילת מצה מצוה כפשטא דקרא דהא לקמן ס״פ ערבי פסחים משמע דהא דאין מצות אכילת מצה אלא בלילה ראשונה לא ידעינן אלא מרומיא דקראי כתוב אחד אומר שבעת ימים תאכל עליו מצות וכתוב אחד אומר ששת ימים תאכל עליו מצות וע״כ דרשינן מה שביעי רשות אף ששה רשות ואם כן לר״ש אפשר דלית ליה הך דרשא דדריש להאי רומיא דקראי למילתא אחריתא לענין חדש וישן כדאיתא בסיפרא פ׳ ראה והובא שם בילקוט ע״ש ועיין במנחות דף ס״ו בד״ה כתוב אחד אומר כו׳. נמצא דלפ״ז מצינן למימר שפיר דהך הקישא דר״ש שייך נמי להיתירא דלאחר זמנו דאז אינו בקום אכול מצה כלל לכל הפירושים שכתבתי והא דאיצטריך קרא להיתירא דלאחר זמנו נראה לי משום דמסברא הו״א דאסור כיון דמסתמא ר״ש כר״ע רביה סבירא ליה כדאשכחן במנחות ולעיל בפ״ק אמרינן דלר״ע אין ביעור חמץ אלא שריפה מדאורייתא ובאמת לא אשכחן בכל הנך שהקפידה התורה בשריפה דוקא שיחזור להיתירא בשום זמן אלא אסורין לעולם ועוד דק״ו נמי איכא מערלה לשאר איסורין שאינן בבל יראה ובל ימצא אפ״ה אין היתר לאיסורן דפירות ערלה אסורין לעולם אף לאחר ג׳ שנים מכ״ש חמץ שנעבד בו עבירה ועבר ג״כ בבל יראה ובל ימצא אינו דין שאותו החמץ יהא אסור לעולם ומשו״ה איצטריך הך הקישא להתירא לאחר זמנו כנ״ל נכון בעז״ה יתברך ובזה נתיישב מה שהקשו בתוס׳ בד״ה א״כ מה תלמוד לומר ודוק היטב:
אמר לו ר׳ שמעון: וכי אפשר לומר כן? והלא כבר נאמר ״לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות״, שהכתוב קשר את אכילת המצות עם איסור החמץ, ולדעתך יש לאכול מצות עוד ביום ארבעה עשר בניסן! אם כן מה תלמוד לומר ״לא תאכל עליו חמץ״, יש לדייק ממנו כך: בשעה שישנו במצוות עשה של קום אכול מצה — ישנו גם באיסור בל תאכל חמץ, ובשעה שאינו בקום אכול מצה — אינו בבל תאכל חמץ.
Rabbi Shimon said to him: Is it possible to say this? Isn’t it already stated: “You shall eat no leavened bread with it; for seven days you shall eat matzot”? Since the verse links the prohibition of leavened bread to the mitzva of eating matza, one should also say that one must eat matza on the fourteenth of Nisan. If so, what does it mean when the verse states: “You shall eat no leavened bread with it”? The verse indicates that at a time when he is under the obligation to get up and eat matza, he is subject to the prohibition of: You shall eat no leavened bread. And at a time when he is under no obligation to get up and eat matza, he is not subject to the prohibition of: You shall eat no leavened bread.
תוספותפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) מ״טמַאי טַעְמָא דר׳דְּרַבִּי יְהוּדָה תְּלָתָא קְרָאֵי כְּתִיבִי {שמות י״ג:ג׳} לֹא יֵאָכֵל חָמֵץ {שמות י״ב:כ׳} וְכׇל מַחְמֶצֶת לֹא תֹאכֵלוּ {דברים ט״ז:ג׳} לֹא תֹאכַל עָלָיו חָמֵץ חַד לִפְנֵי זְמַנּוֹ וְחַד לְאַחַר זְמַנּוֹ וְחַד לְתוֹךְ זְמַנּוֹ.
The Gemara asks: What is the reason for the opinion of Rabbi Yehuda? The Gemara explains: There are three verses that are written with regard to this prohibition, and in Rabbi Yehuda’s opinion each one teaches that the prohibition applies at a different time. One verse states: “Leavened bread shall not be eaten” (Exodus 13:3). Another verse states: “And all that which is leavened you shall not eat; in all your habitations you shall eat matzot(Exodus 12:20). And a third verse states: “You shall eat no leavened bread with it” (Deuteronomy 16:3). One verse indicates that there is a prohibition against eating leavened bread even before its time, on Passover eve. One verse indicates that there is a prohibition against eating leavened bread after its time as well, if a Jew owned it during Passover. And one verse indicates that the prohibition applies during Passover itself.
תוספותתוספות ר״ש משאנץמהר״ם חלאווהמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
וחד לפני זמנו – וא״ת ולחזקיה מנלן איסור הנאה לפני זמנו דליכא אלא חד לא יאכל וההוא מסברא מוקמינן לתוך זמנו ואור״י כיון דחד מהנהו קראי משמע איסור הנאה לא נחלק ביניהם.
חד לפני זמנו וחד לתוך זמנו כו׳ – תימא לי דלחזקי׳ דאמר לא יאכל ואחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה משמע א״כ מנלן איסור הנאה לפני זמנו ולאחר זמנו דלא כתב אלא חד לא יאכל וההיא אוקימנא לתוך זמנו ואמר לי ר׳ דכיון דחד מהני תלתא קראי משמע איסור אכילה ולא נחלק ביניהם.
לא יאכל חמץ מבע״ל לכדר׳ יוסי הגלילי – ור׳ יוסי הגלילי לכשתמצא לומר דאית ליה כר׳ שמעון להו לקראי כוותיה ואי אית ליה כר׳ יהודה יליף לה למילתי׳ מדאסמכיה קרא בלחוד וכר׳ יהודה ור׳ שמעון אית ליה דעיקר קרא להכי הוא דאתא:
בד״ה חד לפני זמנו כו׳ ואור״י כיון דחד מהני קראי משמע איסור הנאה לא נחלק ביניהם עכ״ל יש לדקדק מדבריהם דהכא אדבריהם דלעיל שכתבו תימה לרשב״א לימא דא״ב חמץ נוקשה כו׳ דמרבינן ליה מכל מחמצת לא תאכלו דלחזקיה שרי בהנאה כיון דלא כתיב לא יאכל ולר׳ אבהו כו׳ ע״ש הא איכא לתרוצי כי הכא כיון דחד מהנהו קראי איסור הנאה משמע לא נחלק ביניהם דליכא למימר דא״כ להוי נמי חמץ נוקשה בכרת משום דלא נחלק ביניהם דא״כ ה״נ מהאי טעמא הכא בלפני זמנו ולאחר זמנו ליהוי בכרת וי״ל דאיכא הכא שום מיעוטא לר״י דתוך זמנו בכרת ואין לפני זמנו ולאחר זמנו בכרת וק״ל:
בתוס׳ בד״ה וחד לפני זמנו וא״ת ולחזקיה מנלן איסור הנאה כו׳ וההוא מסברא מוקמינן לתוך זמנו עכ״ל. לע״ד נראה ליישב דלר״י קראי הכי דייקא דמסתמא קרא קמא דוכל מחמצת לא תאכלו מוקמינן לתוך זמנו דאדלעיל מיניה קאי דכתיב שבעת ימים וכתיב נמי כרת וקרא בתרא דלא תאכל עליו חמץ דכתיב בפ׳ ראה מסתמא נמי מוקמינן ליה אלפני זמנו דהיינו בי״ד מדכתיב לא תאכל עליו ולר״י האי עליו אשחיטת פסח קאי דבקרא דלקמן כתיב וזבחת פסח. ולפ״ז ע״כ לא יאכל חמץ דכתיב בפרשת קדש לי כל בכור אלאחר זמנו קאי וכיון דמהאי לא יאכל דרשינן מיניה איסור הנאה והיינו לאחר זמנו דהתם לא כתיב שבעת ימים ופשטא דלישנא לא יאכל נמי משמע דלא יאכל לעולם ולפ״ז שפיר ילפינן איסור הנאה לתוך זמנו ולפני זמנו בקל וחומר מלאחר זמנו ומכ״ש דא״ש טפי לפמ״ש בפירקין דחזקיה גופא דמצריך קרא לאיסור הנאה בחמץ לא איצטריך אליבא דר״י דכיון דר״י סובר דאין ביעור חמץ אלא שריפה ויליף לה בק״ו ובבנין אב מנותר למאי דאית ליה דחמץ נמי אין היתר לאיסורו דאף לאחר זמנו אסור אם כן מהאי טעמא גופא יליף נמי איסור הנאה בחמץ בקל וחומר ובנין אב מנותר ועיקר מילתא דחזקיה ורבי אבהו לא איצטריך אלא להנך תנאי דפליגי אדר״י בין לענין שריפה ובין לענין לאחר זמנו מותר מדאוריי׳ והא בהא תליא כדפרישית בדוכתי טובא כנ״ל נכון ועיין מה שאכתוב בסמוך בזה בלשון הגמרא בהא דמקשה מני מתניתין ודוק היטב:
בא״ד ואומר ר״י כו׳ לא נחלק ביניהם עכ״ל. ועיין במהרש״א שכתב דאיכא שום מיעוטא לענין כרת דלפני זמנו ולאחר זמנו ויש לתמוה עליו דאישתמיטתיה קרא דכתיב להדיא ונכרתה הנפש ההיא מיום הראשון עד יום השביעי משמע דליכא כרת אלא באותו זמן בלבד:
ושואלים: מאי טעמא [מה הטעם] של ר׳ יהודה שאיננו מקבל דחיה זו? ומסבירים: לדעתו תלתא קראי כתיבי [שלושה מקראות כתובים] כאן: נאמר ״ולא יאכל חמץ״ (שמות יג, ג), ונאמר ״כל מחמצת לא תאכלו בכל מושבותיכם תאכלו מצות״ (שמות יב, כ), ונאמר ״לא תאכל עליו חמץ״ (דברים טז, ג). חד [פסוק אחד] בא ללמד שיש איסור חמץ לפני זמנו בערב פסח, וחד פסוק אחד] בא לומר שישנו גם לאחר זמנו לאחר שעבר עליו הפסח, וחד פסוק אחד] בא ללמד לתוך זמנו.
The Gemara asks: What is the reason for the opinion of Rabbi Yehuda? The Gemara explains: There are three verses that are written with regard to this prohibition, and in Rabbi Yehuda’s opinion each one teaches that the prohibition applies at a different time. One verse states: “Leavened bread shall not be eaten” (Exodus 13:3). Another verse states: “And all that which is leavened you shall not eat; in all your habitations you shall eat matzot(Exodus 12:20). And a third verse states: “You shall eat no leavened bread with it” (Deuteronomy 16:3). One verse indicates that there is a prohibition against eating leavened bread even before its time, on Passover eve. One verse indicates that there is a prohibition against eating leavened bread after its time as well, if a Jew owned it during Passover. And one verse indicates that the prohibition applies during Passover itself.
תוספותתוספות ר״ש משאנץמהר״ם חלאווהמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) וְרַבִּי שִׁמְעוֹן חַד לְתוֹךְ זְמַנּוֹ וְכׇל מַחְמֶצֶת מִבְּעֵי לֵיהּ לְכִדְתַנְיָא באֵין לִי אֶלָּא שֶׁנִּתְחַמֵּץ מֵאֵלָיו מֵחֲמַת דָּבָר אַחֵר מִנַּיִן תַּלְמוּד לוֹמַר כׇּל מַחְמֶצֶת לֹא תֹאכֵלוּ.
The Gemara asks: And how does Rabbi Shimon interpret these three verses? The Gemara explains: One verse is required to teach about the prohibition during its time. The verse: “And all that which is leavened you shall not eat” is required for another halakha, as it was taught in a baraita: I have derived that leavened bread is prohibited only if it became leavened on its own, through its own natural process. From where do I derive that if it became leavened due to another substance it is considered to be leavened bread as well? The verse states: “All that which is leavened you shall not eat.” This indicates that all leavened bread, no matter how it became so, is forbidden during Passover.
עין משפט נר מצוהתוספותתוספות ר״ש משאנץבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
מחמת דבר אחר – פי׳ ריב״א מחמת דבר אחר דלאו מינו דעל ידי שאור מיקרי חמץ טפי משנתחמץ מאליו כדמוכח בפרק כל המנחות (מנחות נב:) אלא כגון שנתחמץ על ידי שמרי יין שמייבשין השמרים בתנור כאשר עושין בארץ אשכנז ול״ד לעיסה שנילושה ביין דלית ביה כרת ויש בה לאו.
אין לי אלא שנתחמץ מאיליו מחמת דבר [אחר מניין – היינו] דלאו מינו הוא דאי על ידי שאור קאי אדרבה הא מקרי חמץ טפי משנתחמץ מאליו כדמוכח במנחות [דף נב:] דתנן כל המנחות באות מצה חוץ מחמץ שבתורה ר׳ מאיר אומר שאור בורה להן מתוכן פי׳ מעצמו הוא מניח לעצמו, ר׳ יהושע אומר אף היא אינה מן המובחר אלא מביא שאור ונותן לתוך המדה, ולאו בחימוץ שעל ידי תפוחים איירי דההוא חמץ נוקשה הוא כדמוכח בפ׳ כל המנחות באות מצה ואין בו כרת ועל ידי דבר אחר יש בו כרת כדמוכח בפ׳ אלו עוברין [דף מ״ג.] אלא כגון שנתחמץ על ידי יין או [שמרי יין] (שאור) כמו שעושין בארץ אשכנז שמייבשין השמרים בתנור ומחמיצין בהן׳ ולא דמי לעיסה שנילושה ביין דלית בי׳ כרת ויש בה לאו.
ואידך נפקא לי׳ מבערב תאכלו מצות – תימה לר׳ דבפ״ק דקידושין [דף ל״ז:] נפקא לן בזמן הזה ממושבות דכתב רחמנא גבי מצוה והיינו דלא כר׳ יהודה ודלא כר׳ שמעון ועוד תימה על רב אחא בר יעקב דאית לי׳ בשילהי מכילתין [דף ק״כ.] דמצה בזה״ז דרבנן ודרשי׳ התם לכולהו קראי דלא ככל התנאים ולית לי׳ הא סוגיא ולא סוגיא דקידושין אבל רבא דפליג התם דמפיק חובה בזמן הזה מבערב תאכלו מצות קאי לגמרי כר׳ שמעון.
לא גרע מערל ובן נכר דכתיב כל ערל לא יאכל (בו) כל בן נכר לא יאכל בו (בו הוא אינו אוכל) אבל אוכל הוא מצה ומרור – בו דנקיט גבי [בן] נכר לרבות שאוכל במצה ובמרור לאו דוקא לפי גיר׳ רש״י דלקמן בפ׳ מי שהי׳ טמא [דף צ״ו.] דגר׳ בן דגבי נדר בו משמרות פוסלות ואין משמרות פוסלות בתרומה אלמא אצטריך למשמרת ואגב ערל נקט בן נכר משום דכתיבי גבי הדדי, ובלאו הכי (הי׳ תי׳) [הוא תימה] גבי בן נכר דהיינו משומד אמאי אצטריך קרא שאוכל מצה ומרור הא כל מצות שבתורה הוא מחויב לעשות ואי אצטריך דס״ד דלא מצי אכיל [מצה] כמו בפסח אטו מי אית בה קדושה דאצטריך קרא להכי ומיהו יש לפרש דאצטריך להיכא דנשחט הפסח בשעה שהי׳ משומד ועשה תשובה דאע״ג דבפסח לא אכיל דאינו נאכל אלא למנויו ואפי׳ היה נמנה לא הי׳ אוכל שלא הי׳ ראוי לשחוט עליו במצה ובמרור מיהו חייב לאכול.
איסור חמץ האמור בתורה בין לאכילה בין להנאה אין בו שום חלוק בין שנתחמץ מאליו לחמצו הוא בדבר אחר אלא שניהם שוים לשיעור אחד ולענין האיסור הן לאכילה הן להנאה הן לזמן האיסור ולכל הדברים ומה שיש לחלק ביניהם הוא שאם חמצו הוא בידים בדבר אחר או שקנאו לוקה וכל שלא חמצו אלא שנתחמץ מאליו ונשתהא ברשותו או שהניח חמץ ברשותו אינו לוקה הואיל ואין בו מעשה:
ושואלים: אם כן, ור׳ שמעון כיצד הוא מבין כתובים אלה? ומשיבים: חד [פסוק אחד]לתוך זמנו, ופסוק זה שנאמר בו ״כל מחמצת לא תאכלו ״מבעי ליה [נחוץ לו] לכדתניא [לכמו ששנינו בברייתא אחרת]: אין לי אלא חמץ אסור כשנתחמץ מאליו מחמת ששהה והחמיץ מעצמו, ואולם דבר שהחמיץ מחמת דבר אחר, מנין שהוא בכלל חמץ? תלמוד לומר: ״כל מחמצת לא תאכלו״ משמע לאסור כל שיש בו צד חימוץ, בין מעצמו בין מאחרים.
The Gemara asks: And how does Rabbi Shimon interpret these three verses? The Gemara explains: One verse is required to teach about the prohibition during its time. The verse: “And all that which is leavened you shall not eat” is required for another halakha, as it was taught in a baraita: I have derived that leavened bread is prohibited only if it became leavened on its own, through its own natural process. From where do I derive that if it became leavened due to another substance it is considered to be leavened bread as well? The verse states: “All that which is leavened you shall not eat.” This indicates that all leavened bread, no matter how it became so, is forbidden during Passover.
עין משפט נר מצוהתוספותתוספות ר״ש משאנץבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) לֹא יֵאָכֵל חָמֵץ מִיבְּעֵי לֵיהּ לְכִדְתַנְיָא רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר מִנַּיִן לְפֶסַח מִצְרַיִם שֶׁאֵין חִימּוּצוֹ נוֹהֵג אֶלָּא יוֹם אֶחָד תַּלְמוּד לוֹמַר לֹא יֵאָכֵל חָמֵץ וּסְמִיךְ לֵיהּ {שמות י״ג:ד׳} הַיּוֹם אַתֶּם יוֹצְאִים.
The verse “Leavened bread shall not be eaten” is also required for another halakha. As it was taught in a baraita that Rabbi Yosei HaGelili says: From where is it derived that the prohibition against eating leavened bread during the first Passover in Egypt applied for only one day? The verse states: “Leavened bread shall not be eaten,” and this is juxtaposed to the verse that states: “This day you go forth in the month of spring” (Exodus 13:4). This indicates that the prohibition against eating leavened bread during the first Passover in Egypt applied for only that one day.
רש״יבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
מנין לפסח מצרים – שלא נהגו בו איסור חמץ אלא יום אחד.
ת״ל לא יאכל חמץ וסמיך ליה היום אתם יוצאים – לא יאכל חמץ היום.
פסח מצרים לא הושוה ענינו לפסח דורות בכל הדברים שפסח מצרים הוצרך להיות מקחו מבעשור והיה טעון הגעת דם באגודת אזוב למשקוף ואל שתי המזוזות והיה טעון ליאכל בחפזון ודברים אלו כולם לא נהגו לדורות וכן איסור חמץ לא נהג בפסח מצרים אלא יום אחד ולדורות שבעה ימים ויש חולקין בזו אלא שאין לנו בה דין ודברים ומאי דהוה הוה:
ואילו ״ולא יאכל חמץ״מבעי ליה [נחוץ לו] ללמוד ממנו ענין אחר לכדתניא [לכמו ששנינו בברייתא], ר׳ יוסי הגלילי אומר: מנין לפסח מצרים שאין חימוצו נוהג כלומר, שלא נהגו בו איסור אלא יום אחד בלבד — תלמוד לומר ״לא יאכל חמץ״, ונאמר בפסוק שסמיך ליה [סמוך לו הבא אחריו] ״היום אתם יצאים בחודש האביב״ (שמות יג, ד), שאיסור אכילת חמץ בפסח מצרים חל באותו יום בלבד.
The verse “Leavened bread shall not be eaten” is also required for another halakha. As it was taught in a baraita that Rabbi Yosei HaGelili says: From where is it derived that the prohibition against eating leavened bread during the first Passover in Egypt applied for only one day? The verse states: “Leavened bread shall not be eaten,” and this is juxtaposed to the verse that states: “This day you go forth in the month of spring” (Exodus 13:4). This indicates that the prohibition against eating leavened bread during the first Passover in Egypt applied for only that one day.
רש״יבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(7) ור׳וְרַבִּי יְהוּדָה מֵחֲמַת דָּבָר אַחֵר מְנָא לי׳לֵיהּ מִדְּאַפְּקֵיהּ רַחֲמָנָא בִּלְשׁוֹן מַחְמֶצֶת.
The Gemara asks: And Rabbi Yehuda, from where does he derive that leavened bread that became leavened due to another substance is prohibited? The Gemara answers: He derives it from the fact that the Merciful One expresses this halakha with the general term: “That which is leavened”; no additional amplification is required.
פירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ושואלים: ור׳ יהודה חמץ שמחמת דבר אחר מנא ליה [מנין לו] שהוא אסור? ומשיבים: מדאפקיה רחמנא [מכיון שהוציאו הכתוב] בלשון מחמצת אין אנו צריכים לריבוי בפסוק מיוחד, והדבר נלמד מלשון זו.
The Gemara asks: And Rabbi Yehuda, from where does he derive that leavened bread that became leavened due to another substance is prohibited? The Gemara answers: He derives it from the fact that the Merciful One expresses this halakha with the general term: “That which is leavened”; no additional amplification is required.
פירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(8) דר׳דְּרַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי מְנָא לֵיהּ אִי בָּעֵית אֵימָא מִדִּסְמִיךְ לֵיהּ הַיּוֹם אִי בָּעֵית אֵימָא סְמוּכִין לָא דָּרֵישׁ.
The Gemara asks: And this teaching of Rabbi Yosei HaGelili with regard to the Passover in Egypt, from where does Rabbi Yehuda derive it? The Gemara answers: If you wish, say that he derives it from the fact that the phrase “this day” is juxtaposed to it. In Rabbi Yehuda’s opinion, the entire verse: “Leavened bread shall not be eaten” is not required to make this point; instead, this verse indicates that there is an additional time when leavened bread is prohibited. Nonetheless, the juxtaposition with the following phrase does indicate something significant, namely, that the prohibition in Egypt was limited to one day. If you wish, say instead that Rabbi Yehuda does not employ the homiletic method of juxtaposition of verses, except in limited circumstances. Accordingly, Rabbi Yehuda does not accept Rabbi Yosei HaGelili’s opinion at all and holds that the prohibition against eating leavened bread during the Passover in Egypt applied for all seven days.
רש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ואי בעית אימא סמוכין לא דריש – רבי יהודה אלא במשנה תורה לחוד והכי שמעינן ליה בפרק קמא דיבמות (דף ד.) הלכך לית ליה דרבי יוסי הגלילי.
ושואלים: ודבר זה שאמר ר׳ יוסי הגלילי בענין פסח מצרים מנא ליה [מנין לו] לר׳ יהודה? שהרי מפסוק זה למד הלכה אחרת! ומשיבים: אי בעית אימא מדסמיך ליה [אם תרצה אמור מכיון שנסמך לו] ״היום״, ולדעתו לא כל הפסוק נאמר לצורך זה, אלא דבר זה נלמד אגב סמיכותו של פסוק אחר. אי בעית אימא [אם תרצה אמור] ר׳ יהודה סמוכין לא דריש [דורש]. ששיטתו בכלל היא שאין לומדים מסמיכות המקראות, אלא במקרים מיוחדים. ובאמת ר׳ יהודה אינו מקבל את שיטת ר׳ יוסי הגלילי וסבור שבפסח מצרים היה איסור חמץ כל שבעת ימים.
The Gemara asks: And this teaching of Rabbi Yosei HaGelili with regard to the Passover in Egypt, from where does Rabbi Yehuda derive it? The Gemara answers: If you wish, say that he derives it from the fact that the phrase “this day” is juxtaposed to it. In Rabbi Yehuda’s opinion, the entire verse: “Leavened bread shall not be eaten” is not required to make this point; instead, this verse indicates that there is an additional time when leavened bread is prohibited. Nonetheless, the juxtaposition with the following phrase does indicate something significant, namely, that the prohibition in Egypt was limited to one day. If you wish, say instead that Rabbi Yehuda does not employ the homiletic method of juxtaposition of verses, except in limited circumstances. Accordingly, Rabbi Yehuda does not accept Rabbi Yosei HaGelili’s opinion at all and holds that the prohibition against eating leavened bread during the Passover in Egypt applied for all seven days.
רש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(9) אָמַר מָר וּמִנַּיִן לְאוֹכֵל חָמֵץ מִשֵּׁשׁ שָׁעוֹת וּלְמַעְלָה שֶׁהוּא עוֹבֵר בְּלֹא תַעֲשֶׂה שֶׁנֶּאֱמַר לֹא תֹאכַל עָלָיו חָמֵץ דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה אָמַר לוֹ ר׳רַבִּי שִׁמְעוֹן וְכִי אֶפְשָׁר לוֹמַר כֵּן וַהֲלֹא כְּבָר נֶאֱמַר לֹא תֹאכַל עָלָיו חָמֵץ שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל עָלָיו מַצּוֹת.
The Master said in the aforementioned baraita: From where is it derived that one who eats leavened bread from the sixth hour and onward transgresses a negative mitzva? As it is stated: “You shall eat no leavened bread with it”; this is the statement of Rabbi Yehuda. Rabbi Shimon said to him: And is it possible to say this? Isn’t it already stated: “You shall eat no leavened bread with it; for seven days you shall eat matzot,” linking the time of the prohibition against eating leavened bread with the time of the mitzva to eat matza?
פירוש הרב שטיינזלץעודהכל
א אמר מר [החכם] בברייתא שהבאנו: ומנין לאוכל חמץ משש שעות ולמעלה שהוא עובר בלא תעשה — שנאמר: ״לא תאכל עליו חמץ״, אלו דברי ר׳ יהודה. אמר לו ר׳ שמעון: וכי אפשר לומר כן? והלא כבר נאמר ״לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות״, שסמך זמן איסור אכילת חמץ לזמן אכילת מצה.
The Master said in the aforementioned baraita: From where is it derived that one who eats leavened bread from the sixth hour and onward transgresses a negative mitzva? As it is stated: “You shall eat no leavened bread with it”; this is the statement of Rabbi Yehuda. Rabbi Shimon said to him: And is it possible to say this? Isn’t it already stated: “You shall eat no leavened bread with it; for seven days you shall eat matzot,” linking the time of the prohibition against eating leavened bread with the time of the mitzva to eat matza?
פירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(10) וְרַבִּי יְהוּדָה שַׁפִּיר קָאָמַר לֵיהּ רַבִּי שִׁמְעוֹן וְרַבִּי יְהוּדָה אָמַר לָךְ הָהוּא לְקוֹבְעוֹ חוֹבָה אֲפִילּוּ בַּזְּמַן הַזֶּה הוּא דַּאֲתָא.
The Gemara asks: And indeed Rabbi Shimon is saying well to Rabbi Yehuda, so how does Rabbi Yehuda use this verse to support his opinion? The Gemara answers that Rabbi Yehuda could have said to you: That verse comes to establish it as an obligation even nowadays. One might have assumed that after the destruction of the Temple, when the Paschal lamb can no longer be brought, the obligation to eat matza no longer applies either. Therefore, the verse links the prohibition against eating leavened bread to the obligation to eat matza in order to teach that just as it is prohibited to eat leavened bread even in the absence of the Temple, so too, there remains an obligation to eat matza as well.
רי״ףרש״ימהר״ם חלאווהפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
בין לאחר זמנו אינו עובר עליו בולא כלום ובדין הוא1 דאפילו דישראל2 נמי לאחר הפסח מותר3 אלא האי דקתאני ושל-ישראל אסור קנסא הוא דקניס4 ר׳ שמעון הואיל ועבר עליה5 בבל יראה ובל ימצא וכי קא קניס ר׳ שמעון6 בעיניה אבל על ידי תערובות7 לא קניס הולכך חמץ של-גוי דלא עבר עליה8 בבל יראה ובל9 ימצא מותר אפילו10 באכילה. וכן הילכתא:
1. הוא: חסר בכ״י נ.
2. דישראל: דפוסים: של ישראל.
3. לאחר הפסח מותר: בכ״י א לפני הגהה: ״אסור״.
4. דקניס: גה, דפוסים: ״דקא קאניס״. וכן בהמשך שם.
5. עליה: כ״י נ, גג: ״עליו״.
6. הואיל ועבר...שמעון: חסר ב-גה (שמא מחמת הדומות).
7. תערובות: גג, גה, כ״י קרפנטרץ: ״תערובת״.
8. עליה: גה, דפוסים: ״עליו״.
9. ובל: גג גה: ״ובבל״.
10. אפילו: חסר בכ״י קרפנטרץ.
לקובעו חובה – האי שבעת ימים תאכלו מצות לאו לאקושי איסור חמץ למצות אכילת מצה אתא אלא לאקושי אכילת מצה לאזהרת חמץ לקבוע אכיל׳ מצה חובה לדורות כל זמן שהוא מוזהר על החמץ ואפילו בזמן שאין פסח דלא תימא על מצות ומרורים יאכלוהו כתיב אי איכא פסח מיחייב באכילת מצה ואי לא לא.
ההוא לקבעו חובה בזמן הזה הוא דאתא – וא״ת לקבעו חובה נמי הא ילפינן לה במס׳ קדושין מבכל מושבותיכם דאמרינן התם סד״א בזמן דאיכא פסח אכול בזמן דליכא פסח לא תיכול קמ״ל. א״ל דהתם לאו דוקא בזמן אלא במקום והיינו דילפינן לה ממושבותיכ׳ וקיימ״ל דבזמן שבית המקדש קיים אוכלין אפילו חוץ לירושלם. והכא שמעינן אע״ג דליכא פסח והיינו בזמן הזה. ואע״ג דכתיבי קראי אחריני מצות יאכל את שבעת הימים שבעת ימים מצות תאכלו. הנהו לאו לקובעו חובה אתו דהא כל שבעה לא מחייב אלא דלא ליכול חמץ אבל מעליו או מבער ילפינן לה שפיר משום דכתי׳ על מצות ומרורים יאכלוהו:
כתיב בהאי וכתיב בהאי וצריכה דאי אשמעינן ערל משום דלבו לשמים אבל בן נכר דאין לבו לשמי׳ אימא לא ואי אשמועינן הני תרתי משום דלא מדחו לפסח שני אבל טמא ושהיה בדרך רחוקה דמדחו לפסח שני אימא לא. ואי אשמעינן הנהו משום דישנן בכל המצות אבל ערל ובן נכר דאינן בכל המצות אימא לא צריכה:
בגמרא אמר לך האי לקובעו חובה ופרש״י דלהכי איצטריך הקישא לר״י. ונראה דאף ע״ג דקי״ל אין היקש למחצה אפ״ה לא דרשינן האי הקישא נמי למידרש בשעה שישנו בקום אכול מצה להתיר לפני זמנו משום דפשטא דקרא דלא תאכל עליו משמע לר״י דהיינו דוקא בי״ד דאוזבחת פסח דלעיל מיניה קאי כדפרישית ולאחר זמנו נמי ע״כ אסור מדמייתר קרא דלא יאכל חמץ ולפ״ז נתיישב גם כן מה שהקשיתי לעיל דאמאי איצטריך הכא לאוקמי הקישא לר״י לקובעו חובה בזמן הזה ואמאי לא מוקי בפשיטות הך היקישא לענין חמשת מינים במצה ולמאי דפרישית כיון דעיקר ילפותא דר״י בלפני זמנו מעליו דחמץ אם כן אכתי עליו דמצות למה לי כיון דלא דרש ר״י בשעה שישנו ומשו״ה קאמר שפיר דהיינו לקובעו חובה בזמן הזה ונראה דכוונתם בזה דלאו מהקישא לחוד יליף לה כיון דהקישא איצטריך לחמשת מינים וליכא למימר דאכתי אין היקש למחצה הא ליתא דאדרבה מצינן למימר איפכא כפרש״י דלא תימא על מצות ומרורים יאכלוהו כתיב אי איכא פסח מחויב במצה ואי לא לא משא״כ השתא דכתיב עליו בחמץ וכתיב עליו במצה משמע דהאי הקישא לענין עליו גופא קאי מה עליו דחמץ לאו דוקא דנוהג אפילו בדליכא פסח ה״ה עליו דמצה ואפשר נמי דהאי עליו עליו הוי כמו גזירה שוה להך מילתא כדפרישית ודוק היטב שנראה לע״ד נכון מאד בעזה״י:
בתוספות בד״ה ואידך נפקא ליה כו׳ תימא לר״י דבפ״ק דקידושין כו׳ ועוד תימא לרב אחא כו׳ דלא ככל התנאים עכ״ל. מה שהקשה בפ״ק דקידושין ע״ש בתוספות ומה שהקשה מדרב אחא דהוי דלא ככל התנאים נראה לע״ד ליישב דלא קשה מידי דהא הך אוקימתא דהקישא לקובעו חובה לאו רבי יהודה גופא קאמר ליה אלא סתמא דתלמודא מסיק הכי אליבא דר״י והיינו דוקא לשקלא וטריא דשמעתין דטעמא דר״י באיסורא דלפני זמנו היינו משום דתלתא קראי כתיבי וכתבתי גם כן דעיקר טעמא דר״י מעליו דחמץ ומשום הכי איצטריך ליה לאוקמי נמי הקישא לענין עליו דמצה דהיינו לקובעו חובה משא״כ רב אחא ב״י דפרק ערבי פסחים אזל לטעמיה דמסיק בשמעתין בסמוך דמתניתין ר״י ויליף שאור דאכילה משאור דראיה ולפ״ז סובר רב אחא ב״י לגמרי כר״י כיון דסתם מתניתין כוותיה וסובר גם כן דטעמא דר״י באיסורא דלפני זמנו לאו משום דתלתא קראי כתיבי ולאו משום יתורא דעליו אלא דבלא״ה א״ש הא דלר״י עובר לפני זמנו בלאו דאכילה כיון דיליף ר״י שאור דאכילה משאור דראיה ולפ״ז אפי׳ בלא יתורא דעליו מוקמינן קרא דעליו לי״ד:
ושואלים: ור׳ יהודה הלוא שפיר קאמר ליה [יפה אמר לו] ר׳ שמעון, וכיצד יכול הוא להביא ראיה מפסוק זה? ומשיבים: ור׳ יהודה אמר לך [יכול היה לומר לך] שכך יש להבין את הדברים: ההוא [אותו] הקשר בין איסור חמץ לאכילת מצה — לקובעו חובה אפילו בזמן הזה הוא דאתא [שבא]. שהרי יכולנו לחשוב שלאחר חורבן הבית, כשאין קרבן פסח, שוב אין גם חובת אכילת מצה. על כן מצרף הכתוב את מצות המצה עם איסור החמץ, לומר: כשם שאסורים באכילת חמץ בזמן הזה, כן גם חייבים באכילת מצה.
The Gemara asks: And indeed Rabbi Shimon is saying well to Rabbi Yehuda, so how does Rabbi Yehuda use this verse to support his opinion? The Gemara answers that Rabbi Yehuda could have said to you: That verse comes to establish it as an obligation even nowadays. One might have assumed that after the destruction of the Temple, when the Paschal lamb can no longer be brought, the obligation to eat matza no longer applies either. Therefore, the verse links the prohibition against eating leavened bread to the obligation to eat matza in order to teach that just as it is prohibited to eat leavened bread even in the absence of the Temple, so too, there remains an obligation to eat matza as well.
רי״ףרש״ימהר״ם חלאווהפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(11) ור׳וְרַבִּי שִׁמְעוֹן לְקוֹבְעוֹ חוֹבָה מְנָא לֵיהּ נָפְקָא לֵיהּ {שמות י״ב:י״ח} מִבָּעֶרֶב תֹּאכְלוּ ור׳וְרַבִּי יְהוּדָה מִיבְּעֵי לי׳לֵיהּ לְטָמֵא וְשֶׁהָיָה בְּדֶרֶךְ רְחוֹקָה סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא הוֹאִיל וּבְפֶסַח לֹא יֹאכַל מַצָּה וּמָרוֹר נָמֵי לָא נֵיכוֹל קמ״לקָא מַשְׁמַע לַן.
The Gemara asks: And Rabbi Shimon, from where does he derive the need to establish it as an obligation even after the destruction of the Temple? The Gemara answers: He derives it from the following verse: “In the first month, on the fourteenth day of the month in the evening, you shall eat matzot, until the twenty-first day in the evening” (Exodus 12:18). This verse connects the obligation to eat matza to the date of Passover and not only to the Paschal lamb. The Gemara asks: And Rabbi Yehuda, what does he derive from this verse? The Gemara answers: He requires it to teach that there remains an obligation for one who is ritually impure or on a distant journey and cannot bring the Paschal lamb. It could enter your mind to say that since he will not eat the Paschal lamb, he may also not eat matza and bitter herbs. Therefore, the verse teaches us that he is obligated to eat them.
רש״יתוספותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
בערב תאכלו מצות – קרא יתירה הוא דהא כתיב על מצות ומרורים יאכלוהו.
לטמא ושהיה בדרך רחוקה – שאף על פי שאינו עושה פסח חייב באכילת מצה.
לא ניכול – לא נתחייב.
ואידך נפקא לה מבערב תאכלו מצות – תימה לר״י דבפ׳ קמא דקדושין (קידושין לז:) נפקא לן בזמן הזה ממושבותיכם דכתיב גבי מצה והיינו דלא כחד ועוד תימה לרב אחא בר יעקב דאית ליה בשילהי ערבי פסחים (לקמן קכ.) מצה בזמן הזה דרבנן ודריש התם לכולהו קראי דלא ככל התנאים.
ושואלים: ור׳ שמעון לקובעו חובה בזמן הזה מנא ליה [מנין לו]? ומשיבים: נפקא ליה [יוצא לו] דבר זה מכתוב מפורש שנאמר בו ״בראשון בארבעה עשר יום לחודש בערב תאכלו מצות עד יום האחד ועשרים לחודש בערב״ (שמות יב, יח), הרי שחובת מצה קשורה בזמן מסויים ולא רק בקרבן הפסח. ור׳ יהודה, שאינו למד דבר זה מכאן, מיבעי ליה [נחוץ, לו] פסוק זה ללמדנו חיובו של מי שהוא טמא או שהיה בדרך רחוקה, שאינו יכול להקריב את הפסח בזמנו. סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר] הואיל ובפסח לא יאכל, מצה ומרור נמי [גם כן] לא ניכול [לא יאכל]. לכן קא משמע לן [השמיע לנו] שאף הוא חייב במצה.
The Gemara asks: And Rabbi Shimon, from where does he derive the need to establish it as an obligation even after the destruction of the Temple? The Gemara answers: He derives it from the following verse: “In the first month, on the fourteenth day of the month in the evening, you shall eat matzot, until the twenty-first day in the evening” (Exodus 12:18). This verse connects the obligation to eat matza to the date of Passover and not only to the Paschal lamb. The Gemara asks: And Rabbi Yehuda, what does he derive from this verse? The Gemara answers: He requires it to teach that there remains an obligation for one who is ritually impure or on a distant journey and cannot bring the Paschal lamb. It could enter your mind to say that since he will not eat the Paschal lamb, he may also not eat matza and bitter herbs. Therefore, the verse teaches us that he is obligated to eat them.
רש״יתוספותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(12) ור׳וְרַבִּי שִׁמְעוֹן טָמֵא וְשֶׁהָיָה בְּדֶרֶךְ רְחוֹקָה לָא אִיצְטְרִיךְ קְרָא דְּלָא גָּרַע מֵעָרֵל וּבֶן נֵכָר דִּכְתִיב {שמות י״ב:מ״ח} וְכׇל עָרֵל לֹא יֹאכַל בּוֹ בּוֹ הוּא אֵינוֹ אוֹכֵל אֲבָל אוֹכֵל הוּא בְּמַצָּה וּבְמָרוֹר וְרַבִּי יְהוּדָה כְּתִיב בְּהַאי וּכְתִיב בְּהַאי.
And Rabbi Shimon, from where does he derive this halakha? In his opinion, a verse is not necessary to teach that one who is ritually impure or on a distant journey is obligated to eat matza and bitter herbs, as he is no worse than an uncircumcised man or a resident alien. As it is written: “And no uncircumcised man shall eat of it” (Exodus 12:48). The added emphasis in “of it” indicates that only it, the Paschal lamb, he does not eat; however, he must eat matza and bitter herbs. The Gemara asks: And Rabbi Yehuda, how would he respond? The Gemara answers: Granted, the Torah did not need to add this verse. Nonetheless, it is written in this context that one who is impure or on a distant journey is obligated to eat matza and bitter herbs. And it is written in that context with regard to the uncircumcised man and the resident alien as well.
רש״יתוספותתוספות ר״ש משאנץבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ערל – שמתו אחיו מחמת מילה.
בן נכר – מי שנתנכרו מעשיו לאביו שבשמים ולא לכל התורה.
כתיב בהאי – ערל ובן נכר וכתיב טמא ושהיה בדרך רחוקה דליכול מצות ואף על גב דמצי יליף מיניה הלכך איצטריך היקישא לקובעו חובה ומקראי אחריני טובא כגון שבעת ימים מצות תאכלו וכגון מצות יאכל את שבעת הימים לא נפקא ליה קביעות חובה דהנהו לאו חובה נינהו אלא מצות יאכל ולא חמץ ואם רצה ליזון שלא מחמץ ושלא ממצה הרשות בידו ותדע דהא בכולהו כתיב את שבעת הימים וחובת מצה אינו אלא לילה הראשון כדילפינן בפרק בתרא אבל מההוא קרא נפקא לן חובת לילה הראשון מדכתיב להיקישא גבי פסח וכדכתיב תאכל עליו מצות כי פסח לילה הראשון אף היקישא שלא בזמן פסח ללילה ראשונה ואהני היקישא לקובעו חובה בזמן הזה ואהני עליו למימרא דקביעת חובה דהיקישא לאו לכל שבעה אלא ללילה הראשון.
כל ערל לא יאכל בו וכל בן נכר לא יאכל בו בו הוא אינו אוכל אבל אוכל הוא במצה ומרור – תימה גבי בן נכר שהוא מומר אמאי איצטריך קרא פשיטא שחייב לאכול מצה דהא חייב בכל מצות האמורות בתורה ואי קמשמע לן דמצי אכיל מצה אע״ג דאסור בפסח הא נמי פשיטא דאטו מצה קדושה אית בה וי״ל דאיצטריך להיכא דנשחט הפסח כשהיה מומר ועשה תשובה דאף על גב דלא אכיל בפסח דאין נאכל אלא למנויו מכל מקום חייב לאכול מצה ומרור.
ערל – פי׳ הקונטרס שמתו אחיו מחמת מילה ולפירושו פסול נמי בתרומה דבהערל (יבמות ע. ושם) יליף תרומה מפסח בגז״ש דתושב ושכיר והא דמיבעיא לן התם (דף עא) ערל קטן מהו לסוכו שמן של תרומה ערלה שלא בזמנה פוסלת או לא יש לחלק בין שלא בזמנה דקטן שאין חייב למול כיוצא בו למתו אחיו מחמת מילה דכיוצא בו חייבין ותדע דהא טומטום אינו אוכל בתרומה בפרק הערל (שם עב.) אף על גב דמסברא אין חייב לקרוע הוא הדין מתו אחיו מחמת מילה דאינו אוכל אף על גב דאינו חייב למול.
ערל – מפרש רש״י שמתו אחיו מחמת מילה ולפי שיטתו מפרש בן נכר ולא לכל התורה כולה, וקשה לר״ת דהא האי ערל שפוסל בפסח פוסל בתרומה כדילפי׳ בהערל [דף ע.] מג״ש דתושב ושכיר והתם בהערל איבעי׳ ערל קטן מהו לתוכו שמן של תרומה ערלה שלא בזמנה פוסלת או לא ואי ערל דמתני׳ שמתו אחיו מחמת מילה היינו ערלות שלא בזמנה, ונראה לר״ת דערל היינו משומד לערלות בן נכר משומד לכל התורה כולה והא דמסיק התם אבל ערל דלבו לשמים היינו קרוי לבו לשמים שאינו עושה להכעיס כמו בן נכר אלא מפני כאב המילה, ומיהו [לא] קשיא כל כך לרש״י דיש לחלק בין שלא בזמנה דקטן שאין שום אדם בן גילו חייב למול, למתו אחיו מחמת מילה שכשיוצא בו חייבין, ואו׳ ר׳ דאדרבה לפר״ת יש להקשות מהא דתניא טומטום אין אוכל בתרומה בפ׳ הערל [דף ע״ב:] אע״ג דמסברא אינו חייב לקרוע אפ״ה קאמר לא יאכל גבי מתו אחיו מחמת מילה נמי חשיבא ערלה אע״ג דאין חייב למול.
טמא ומי שהיה בדרך רחוקה אע״פ שהם נדחים לפסח שני חייבים הם בראשון למצה ומרור וכן ישראל ערל אע״פ שאין שוחטין את הפסח עליו חייב הוא במצה ומרור ויש מי שפירש שאין חייבין אלא במצה ואע״פ שבסוגיא הזכיר מצה ומרור אשגר לישן הוא שהתלמוד רגיל להזכיר מרור אצל מצה ומ״מ מרור אין חיוב בו מן התורה אלא אצל הפסח וזהו שאמרו בערבי פסחים (ק״כ.) מרור בזמן הזה דרבנן:
אף בן נכר והוא המשומד לעבודה זרה נאמר עליו בכאן בו הוא דאינו אוכל אבל אוכל הוא במצה ומרור ויש לחקור בה אם בשלא עשה תשובה ומתורת רשות אפי׳ בגוי כן ואם בשעשה תשובה ובתורת חובה היאך אתה פוטרו מפסח ופי׳ גדולי הדורות בשעשה תשובה ואעפ״כ נדחה מפסח ואע״פ שהערל כל שמל חייב בפסח זהו מפני שלא נדחה אלא מצד ערלתו וכיון שמל הרי הוא כישראל גמור אבל בן נכר שנתנכרו מעשיו אע״פ שעשה תשובה מאוס הוא אצל הקדשים והרי הוא ככהנים ששמשו בבית חוניו שאסורין לעבוד לעולם ואני תמה ומה בין זה לגוי שנתגייר אלא שאני מפרשה במשומד שעשה תשובה לשעתו ר״ל בערב הפסח ואמר שאע״פ שלכל המצות שמצה ומרור בכללם הרי הוא כישראל גמור לענין פסח מיהא הרי הוא כגוי שנתגייר בארבעה עשר ומל וטבל שאין שוחטין עליו מפני שהוא כפורש מן הקבר וצריך שבעה וכמו שאמרו וכי יגור אתך גר ועשה פסח יכול מיד ת״ל כחקת הפסח וכו׳ וי״מ אותה בשלא עשה תשובה אלא שאינו רוצה להיות משומד לענין הפסח ורוצה לעשות פסח ולאכול מצה ומרור ואמר שמניחין אותו לאכול מצה ומרור ולא לאכול אז הפסח:
ומצד שני, ור׳ שמעון טוען כי מי שהיה טמא ושהיה בדרך רחוקה לא איצטריך קרא [צריך כתוב מיוחד] ללמד שחייבים באכילת מצה, משום שהוא לא גרע [גרוע] מערל ובן נכר. שהרי נאמר בקרבן הפסח: ״וכל ערל לא יאכל בו״ (שמות יב, מח), ומן ההדגשה ״בו״ אנו מדייקים: בקרבן הפסח בלבד הוא אינו אוכל, אבל אוכל הוא במצה ובמרור. ושואלים: ור׳ יהודה, מה אומר הוא כנגד טענה זו? ומשיבים: לדעתו כתיב בהאי וכתיב בהאי [כתוב בזה וכתוב בזה] שפירש הכתוב גם לדין טמא ושהיה בדרך רחוקה וגם לדין ערל ובן נכר החייבים מכל מקום במצה ומרור.
And Rabbi Shimon, from where does he derive this halakha? In his opinion, a verse is not necessary to teach that one who is ritually impure or on a distant journey is obligated to eat matza and bitter herbs, as he is no worse than an uncircumcised man or a resident alien. As it is written: “And no uncircumcised man shall eat of it” (Exodus 12:48). The added emphasis in “of it” indicates that only it, the Paschal lamb, he does not eat; however, he must eat matza and bitter herbs. The Gemara asks: And Rabbi Yehuda, how would he respond? The Gemara answers: Granted, the Torah did not need to add this verse. Nonetheless, it is written in this context that one who is impure or on a distant journey is obligated to eat matza and bitter herbs. And it is written in that context with regard to the uncircumcised man and the resident alien as well.
רש״יתוספותתוספות ר״ש משאנץבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(13) מַנִּי מַתְנִיתִין אִי רַבִּי יְהוּדָה חָמֵץ סְתָמָא קָאָמַר אֲפִילּוּ דְּגוֹי1 וְאִי רַבִּי שִׁמְעוֹן
After clarifying the opinions of Rabbi Yehuda, Rabbi Shimon, and Rabbi Yosei HaGelili, the Gemara asks: In accordance with whose opinion is the mishna taught? If one suggests that it is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, this cannot be, as Rabbi Yehuda said leavened bread without stipulation that the leavened bread belong to a Jew, indicating that one may not even benefit from leavened bread of a gentile over which Passover elapsed. Therefore, since this opinion contradicts the statement made in the mishna discussed here, Rabbi Yehuda can be ruled out as its author. And if it is in accordance with the opinion of Rabbi Shimon,
1. כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: "דנכרי".
פני יהושעפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
בגמרא מני מתניתין אי רבי יהודא חמץ סתמא קאמר אפילו דעכו״ם. ולכאורה נראה דהאי שקלא וטריא דשמעתין באוקימתא דמתני׳ היינו דוקא אליבא דרבי אבהו דאמר לא יאכלו לא תאכל ולא תאכלו כולהו איסורי הנאה משמע ולפ״ז מקשי שפיר דלבתר דדייק הש״ס דטעמא דר״י ע״כ משום דתלתא קראי כתיבי לא יאכל ולא תאכל ולא תאכלו דשלשתן איסורי הנאה משמע וכיון דכולהו קראי סתמא כתיבי משמע דאין לחלק בין ישראל לעכו״ם אפילו לענין איסור הנאה. משא״כ לחזקיה דלא שייך איסור הנאה אלא היכא דכתיב לא יאכל אם כן מצינן למימר דע״כ הא דאוסר ר״י בהנאה לפני זמנו ולאחר זמנו לאו מפשטא דקרא יליף אלא בק״ו מערלה ובשר בחלב וכלאי הכרם כדאיתא לעיל בברייתא דאיסי בן יהודה לענין בשר וחלב ומכ״ש דהשתא נמי דלרבנן דילפי איסור הנאה בבשר וחלב מקראי אחרינא ממילא ילפינן נמי חמץ בפסח לאחר זמנו בק״ו מערלה שלא נעבדה בה עבירה ואסור בהנאה מכ״ש בחמץ שלאחר זמנו שנעבדה בו עבירה ואסור באכילה שאסור נמי בהנאה. וליכא למיפרך מה לערלה שלא היה לה שעת הכושר משא״כ בחמץ בשר וחלב יוכיח וחזר הדין. ומכ״ש לשיטת התוס׳ לעיל בשמעתין דאיסי בן יהודה בפשיטות מצי למילף איסור הנאה בבשר וחלב מבנין אב מכלאי הכרם לחוד שנעבדה בה עבירה ואסור בהנאה. ואם כן ממילא שייך האי בנין אב גופא לענין איסור הנאה בחמץ דלאחר זמנו דכיון שנעבד בו עבירה שעבר בבל יראה אסור בהנאה. ואם כן לפ״ז לא שייך האי טעמא אלא לענין חמץ דישראל משא״כ בחמץ דעכו״ם שלא נעבדה בו עבירה אם כן אין לאוסרו אלא באכילה מקרא דלא תאכלו הא בהנאה שרי ולא תאכל איסור הנאה לא משמע ואם כן שפיר מצינו לאוקמי מתניתין כרבי יהודה וכיון דע״כ מחלק בין ישראל לעכו״ם לענין איסור הנאה כדפרישית. ואין להקשות אם כן אמאי איצטריך חזקיה לאהדורי למילף איסור הנאה בחמץ מלא יאכל אמאי לא יליף לה בפשיטות מהאי ק״ו דערלה או מבנין אב דכלאי הכרם. הא ליתא לפי מה שכבר כתבתי שם במימרא דחזקיה דאיצטריך למילף מקראי לאפוקי מדרשא דרבי יוסי הגלילי דחמץ מותר בהנאה דכתיב לך שלך תהא ואם כן הו״א דהך דרשא מפקא מק״ו משו״ה איצטריך חזקיה למילף דאסור בהנאה מפשטא דקרא דלא יאכל דממילא ע״כ דרשינן קרא דלך לענין שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה כו׳ חד בשאור וחד בחמץ וכמ״ש שם במימרא דחזקיה ע״ש כך היה נראה לי לכאורה. אלא שנראה בעיני דוחק לאוקמי כל שקלא וטריא דהכא אליבא דרבי אבהו לחוד ולא אליבא דחזקיה ומכ״ש דהוי קשה טפי על אותן פוסקים שפסקו כחזקיה דא״כ מסקנת השמעתין דהכא הוי דלא כהלכתא דלחזקיה כיון דמתני׳ דהכא מתוקמי שפיר כר׳ יהודה ממילא הוי לן למיפסק כר״י דהא ר״ש ור״י הלכה כר״י מכ״ש דסתם מתני׳ דהכא נמי כר״י אתיא לכך נראה דסוגיא דהכא אליבא דכ״ע מתוקמא דמשמע ליה להש״ס בפשיטות דכיון דר״י קאמר בהאי לישנא משעה שאסור באכילה אסור בהנאה משמע דבכל ענין קאמר ל״ש דישראל ול״ש דעכו״ם כל מה שאסור באכילה אסור בהנאה כן נ״ל ועדיין צ״ע ודוק היטב:
ב מעתה לאחר בירור שיטות ר׳ יהודה, ר׳ שמעון ור׳ יוסי הגלילי, שואלים: מני מתניתין [כשיטת מי היא משנתנו]? אי [אם] תאמר שהיא כר׳ יהודה — הלוא ר׳ יהודה חמץ סתמא [סתם] קאמר [אמר] משמע, אפילו חמץ של גוי אסור בהנאה בפסח, שלא כמשנתנו, ואי [ואם] כשיטת ר׳ שמעון
After clarifying the opinions of Rabbi Yehuda, Rabbi Shimon, and Rabbi Yosei HaGelili, the Gemara asks: In accordance with whose opinion is the mishna taught? If one suggests that it is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, this cannot be, as Rabbi Yehuda said leavened bread without stipulation that the leavened bread belong to a Jew, indicating that one may not even benefit from leavened bread of a gentile over which Passover elapsed. Therefore, since this opinion contradicts the statement made in the mishna discussed here, Rabbi Yehuda can be ruled out as its author. And if it is in accordance with the opinion of Rabbi Shimon,
פני יהושעפירוש הרב שטיינזלץהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144