×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) דְּיִשְׂרָאֵל נָמֵי מִישְׁרֵא קָא שָׁרֵי וְאִי ר׳רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אפי׳אֲפִילּוּ תּוֹךְ זְמַנּוֹ נָמֵי מִישְׁרֵא קָא שָׁרֵי בַּהֲנָאָה.
Rabbi Shimon also permits one to derive benefit from leavened bread after Passover even if it was owned by a Jew. And if the mishna follows the opinion of Rabbi Yosei HaGelili, he would permit one to derive benefit from it even during Passover.
רש״יתוספות ר״ש משאנץמהר״ם חלאווהפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםעודהכל
דישראל נמי מישרא שרי – בהנאה לאחר זמנו.
ובדין הוא דאפילו תוך זמנו מותר – פי׳ רש״י מותר באכילה, וקשה לר׳ דהיכי דמי אם נותן לו נכרי לאכול הרי הוא שלו ואם אינו נותנו לו והוא לוקחו בגזילות אי אפשר שלא יהא שלו בשעת אכילה ולא גרע מחמץ שחייב באחריותו דחשוב שלו שהרי זה נמי חייב באחריותו ועוד דלקמן באזדו לטעמייהו במאי פליגי בחמץ של נכרי שעבר עליו הפסח לפלוג בפסח גופי׳ הואיל ומותר לרב אחא לאכול חמץ של אחרים לפרש״י, ונראה לריב״א דבדין הוא דאפילו תוך זמנו מותר היינו ליהנות והאי דקאמר שלך אי אתה אוכל אבל אתה אוכל כו׳ לאו דוקא אי נמי לאחר זמנו קאמר, ומיהו לענין גבוה דקאמר אבל אתה אוכל של אחרים ושל גבוה קשה לפר׳ בתוך הפסח ואם לא פדאו בהנאה נמי אסור ואם יפדנו א״כ הרי הוא שלו ושמא יש לפרש אבל אתה נהנה בשל גבוה בלא איסור חמץ אבל איסור הקדש יש.
ר״ש קנסא קניס הואיל ועבר עליה בבל יראה ובל ימצא י״מ דוקא בשלא בטל דעבר אבל בשבטל ונמצא חמץ תוך ביתו לאחר פסח דלא עבר לא קניס. וליתא דהא אמר רבא לקמן דחמץ לאחר זמנו בין במינו בין שלא במינו מותר ואקשינן עלה דהא קניס ר׳ שמעון אלמא אפילו בשבטל היא. והכי נמי משמע לקמן בחנות של עכו״ם ומלאי של עכו״ם ופועלי ישראל נכנסין לתוכה דחמץ שנמצא שם לאחר הפסח אסור ואע״ג דמסתמא כבר בטיל וה״נ שמעינן לה מדאמרינן בפרק הגוזל גזל חמץ ועבר עליו הפסח אומר לו הרי שלך לפניך כלומר אעפ״י שהוא אסור ואע״ג דנגזל ודאי לא עבר עליה. אלא שזו אינו ראיה דאפשר דכל שעבר עליו שום אדם נאסר לכל מ״מ אינך מסייען. וכי תימא מאי קנסא ה״ק אי הוה שרינן ליה אתא לשהויי לכתחלה והוה עבר עליה הלכך קנסינן היתרא אטו איסורא:
ישראל נמי מישרא קא שרי [גם כן הוא מתיר] בהנאה לאחר זמנו! ואי [ואם] כשיטת ר׳ יוסי הגלילי — אפילו תוך זמנו נמי מישרא קא שרי [גם כן הוא מתיר] בהנאה.
Rabbi Shimon also permits one to derive benefit from leavened bread after Passover even if it was owned by a Jew. And if the mishna follows the opinion of Rabbi Yosei HaGelili, he would permit one to derive benefit from it even during Passover.
רש״יתוספות ר״ש משאנץמהר״ם חלאווהפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםהכל
 
(2) אָמַר רַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב לְעוֹלָם ר׳רַבִּי יְהוּדָה הִיא וְיָלֵיף שְׂאוֹר דַּאֲכִילָה מִשְּׂאוֹר דִּרְאִיָּיה מָה שְׂאוֹר דִּרְאִיָּיה שֶׁלְּךָ אִי אַתָּה רוֹאֶה אֲבָל אַתָּה רוֹאֶה שֶׁל אֲחֵרִים וְשֶׁל גָּבוֹהַּ אַף שְׂאוֹר דַּאֲכִילָה שֶׁלְּךָ אִי אַתָּה אוֹכֵל אֲבָל אַתָּה אוֹכֵל שֶׁל אֲחֵרִים וְשֶׁל גָּבוֹהַּ.
Rav Aḥa bar Ya’akov said: Actually, it is possible to explain that the mishna is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, and he derives the restrictions pertaining to the eating of leaven from the restrictions relating to seeing leaven. The prohibition against seeing leaven is worded: “It shall not be seen by you.” It is understood to mean that you should not see your own or another Jew’s leaven. But you may see leaven that belongs to others, i.e., gentiles, and leaven consecrated to God. Similarly, with regard to the prohibition against eating leaven that was owned by a Jew during Passover after Passover, you may not eat your own leavened bread, but you may eat the leavened bread of others or the leaven consecrated to God after Passover.
רש״יפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
לעולם ר׳ יהודה היא – דאע״ג דנפקא ליה מקראי דלאחר זמנו אסר קרא בשאור דישראל קאמר אבל דנכרי שרי.
ויליף שאור דאכילה – כלומר חמץ דגבי לא יאכל משאור דראייה ומותר חמצו של נכרי אף באכילה ואפי׳ בפסח מן התורה.
בגמרא אמר ר׳ אחא ב״י לעולם ר״י היא ויליף שאור דאכילה משאור דראייה כו׳ ופירש״י דאפילו בפסח עצמו שרי מן התורה והקשו עליו בתוספת חדא דלא משכחת לה דלא יהא שלו בשעת אכילה ועוד מדלא פליגי רב אחא ב״י ורבא בסמוך בפסח גופא. ותחלה אפרש מה שהכריח רש״י לפרש כן אע״ג דבלישנא דתלמודא דקאמר ובדין הוא כו׳ דאפילו באכילה שרי משמע דקאי לאחר זמנו דשרי לגמרי אפילו מדרבנן אלא משום דממילא משמע ליה לרש״י דהך ילפותא דר׳ אחא ב״י דיליף שאור דאכילה משאור דראייה משמע דאפשטא דקרא דאכילת שאור קאי דאיירי בפסח עצמו ומאן פליג לן לומר דלאחר זמנו ילפינן שאור שאור ובתוך זמנו ולפני זמנו לא ילפינן. ועוד דלאחר זמנו לא שייך כלל הך ילפותא דשאור דאכילה משאור דראייה דהא אפילו חמץ של ישראל אינו בבל יראה לאחר זמנו וא״כ ע״כ דהא דאמרינן שלך אי אתה רואה היינו תוך זמנו וממילא לענין אכילה נמי ע״כ תוך זמנו ומה שהקשו בתוספת דלא משכחת לה לע״ד נראה דלרש״י ודאי נמי עיקר ילפותא דר׳ אחא ב״י דשאור שאור היינו לענין הקדש כגון בלחמי תודה דלמאי דס״ד דראב״י מעיקרא דלר״י שרי מדאורייתא באכילה ולא מיתסר אלא מדרבנן (ועיין מ״ש לעיל דף י״ג ע״ב במאי דמקשה הש״ס פשיטא ע״ש) אלא דממילא משמע נמי דכל היכא דמשכחת לה בעובד כוכבים מדאורייתא שרי וכגון שנתן לו העכו״ם ע״מ שלא יקנה אותו אלא לאחר שיאכלנו או שתחב לו העכו״ם לתוך פיו בענין שא״א לפולטו ע״י הדחק וכה״ג מפרש הש״ס בר״פ אלו נערות ד׳ ל׳ ע״ב לענין חלב או שנתערב לו חמץ של עכו״ם לתוך מאכלו והוא לא נתכוין לקנותו משום דאיסורא לא ניחא ליה למיקני או כגון בחמץ דאית ביה כזית ולית ביה שוה פרוטה וממילא לפי זה נתיישב גם כן קושיא שני׳ של תוספת כיון דבתוך הפסח לא משכחת לה אלא במילתא דלא שכיחא ובכמה גווני מהנך לא שייך מלקות כלל משום הכי ניחא להו לפלוגי באוכל חמץ דעכו״ם לאחר הפסח כנ״ל ליישב שיטת רש״י ודו״ק:
אמר רב אחא בר יעקב: לעולם אפשר לפרש כי משנתנו כשיטת ר׳ יהודה היא, ויליף [ולומד הוא] דין שאור לענין איסור אכילה משאור לענין ראייה. כיצד; מה שאור של איסור ראייה נאמר בו ״לא יראה לך״, ואנו מבינים בכך כי שלך, של ישראל אי [אין] אתה רואה, אבל אתה רואה של אחרים (גוים) ושל גבוה השייך למקדש. אף שאור לענין איסור אכילה נאמר בו: שלך אי [אין] אתה אוכל, אבל אתה אוכל של אחרים (גוים), ושל גבוה לאחר הפסח.
Rav Aḥa bar Ya’akov said: Actually, it is possible to explain that the mishna is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, and he derives the restrictions pertaining to the eating of leaven from the restrictions relating to seeing leaven. The prohibition against seeing leaven is worded: “It shall not be seen by you.” It is understood to mean that you should not see your own or another Jew’s leaven. But you may see leaven that belongs to others, i.e., gentiles, and leaven consecrated to God. Similarly, with regard to the prohibition against eating leaven that was owned by a Jew during Passover after Passover, you may not eat your own leavened bread, but you may eat the leavened bread of others or the leaven consecrated to God after Passover.
רש״יפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) וּבְדִין הוּא דְּאִיבְּעִי לֵיהּ לְמִיתְנֵא דאפי׳דַּאֲפִילּוּ בַּאֲכִילָה נָמֵי שְׁרֵי וְאַיְּידֵי דִּתְנָא דְּיִשְׂרָאֵל אָסוּר בַּהֲנָאָה תְּנָא נָמֵי דְּגוֹי1 מוּתָּר בַּהֲנָאָה וּבְדִין הוּא דְּאִיבְּעִי לֵיהּ לְמִיתְנֵא דַּאֲפִילּוּ בְּתוֹךְ זְמַנּוֹ מוּתָּר בַּהֲנָאָה וְאַיְּידֵי דִּתְנָא דְּיִשְׂרָאֵל לְאַחַר זְמַנּוֹ תְּנָא נָמֵי דְּגוֹי2 לְאַחַר זְמַנּוֹ.
And by right it should have taught that even the eating of leavened bread belonging to a gentile is permitted after the conclusion of Passover, but since the tanna taught that it is forbidden to derive benefit from leavened bread belonging to a Jew after Passover, he also taught that it is permitted to derive benefit from leavened bread belonging to a gentile. However, one should understand that it is permitted to eat this leavened bread as well. And similarly, by right it should have taught that even during Passover it is permitted to derive benefit from leavened bread that belongs to gentiles. But since the tanna taught about the leavened bread belonging to a Jew after Passover, he also taught about the leavened bread belonging to a gentile after Passover. Thus, one should not infer halakhot from the exact formulation of these details in the baraita, but rather understand that the mishna follows Rabbi Yehuda’s opinion.
1. כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: "דנכרי".
2. כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: "דנכרי".
תוספותמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
בדין הוא דאפי׳ תוך זמנו מותר – פרש״י מותר באכילה וקשה דאי אפשר אם לא יהא שלו בשעת אכילה דאם נתן לו הנכרי הרי הוא שלו ואם גזל מנכרי הרי חייב באחריותו ולא גרע מחמץ שחייב באחריותו דהוי כשלו ועוד לקמן דקאמר ואזדו לטעמייהו דפליגי בחמץ שעבר עליו הפסח ליפלגו בפסח גופיה ונראה לריב״א דהא דקאמר אפי׳ תוך זמנו מותר היינו בהנאה והא דקאמר אבל אתה אוכל של אחרים לאו דוקא אי נמי אחר זמנו קאמר ומיהו בשל גבוה קשה לפרש בתוך הפסח דאם לא פדאו אסור בהנאה ואם פדאו הרי הוא שלו ושמא י״ל אבל אתה נהנה משל גבוה שלא יהא איסור חמץ אבל איסור הקדש יש.
תוס׳ בד״ה בדין הוא כו׳ דהא דקאמר אפילו תוך זמנו מותר היינו בהנאה כו׳ עכ״ל ומצינן לאשכוחי שפיר בהנאה מן החמץ של עובד כוכבים ולא נעשה של ישראל וכגון דהעובד כוכבים לא חסר כלום בהנאתו של ישראל וק״ל:
בתוס׳ בד״ה בדין הוא דאפילו תוך זמנו מותר פירש״י כו׳ ואם גזל מעכו״ם הרי חייב באחריותו. עיין מ״ש מ״ז ז״ל בס׳ מג״ש בזה אלא דלע״ד בלא״ה מ״ש התוס׳ הך טעמא דחייב באחריותו היינו לרווחא דמלתא דבפשיטות הוו מצי להקשות דכיון דלעסיה ישראל קניה בשינוי והוי שלו כדמקשה הש״ס בפ׳ אלו נערות גבי חלב ודו״ק:
ובדין הוא דאיבעי ליה למיתנא [שהיה לו לשנות] שאפילו באכילה נמי שרי [גם כן מותר] חמץ לאחר זמנו, ואיידי דתנא [ומתוך ששנה] שחמץ של ישראל אסור בהנאה — תנא נמי [שנה גם כן] משום גרר הלשון שחמץ של גוי מותר בהנאה, אבל יש להבין כי הוא מותר אף באכילה. וכן בדין הוא דאיבעי ליה למיתנא [שהיה צריך לו לשנות] שאפילו בתוך זמנו חמץ של גוים מותר בהנאה. ואיידי דתנא [ומתוך ששנה] מענין החמץ של ישראל לאחר זמנו — תנא נמי [שנה גם כן] של גוי לאחר זמנו, ואין לדייק מלשון הברייתא בפרטים אלה, והמשנה היא כשיטתו של ר׳ יהודה.
And by right it should have taught that even the eating of leavened bread belonging to a gentile is permitted after the conclusion of Passover, but since the tanna taught that it is forbidden to derive benefit from leavened bread belonging to a Jew after Passover, he also taught that it is permitted to derive benefit from leavened bread belonging to a gentile. However, one should understand that it is permitted to eat this leavened bread as well. And similarly, by right it should have taught that even during Passover it is permitted to derive benefit from leavened bread that belongs to gentiles. But since the tanna taught about the leavened bread belonging to a Jew after Passover, he also taught about the leavened bread belonging to a gentile after Passover. Thus, one should not infer halakhot from the exact formulation of these details in the baraita, but rather understand that the mishna follows Rabbi Yehuda’s opinion.
תוספותמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) רָבָא אָמַר לְעוֹלָם רַבִּי שִׁמְעוֹן הִיא וְרַבִּי שִׁמְעוֹן אקְנָסָא קָנֵיס הוֹאִיל וְעָבַר עֲלֵיהּ בְּבַל יֵרָאֶה וּבַל יִמָּצֵא.
Rava said: This is not so. Actually our mishna is in accordance with the opinion of Rabbi Shimon. However, this is difficult, as Rabbi Shimon states that it is permitted for a Jew to derive benefit from leavened bread that had been owned by another Jew during Passover, while our mishna explicitly states that this is forbidden. This can be resolved by explaining that Rabbi Shimon argues that it is permitted only according to Torah law. However, one who intentionally commits such a transgression incurs a penalty. Since he transgressed the prohibition it shall not be seen and the prohibition it shall not be found, the Sages decreed that it is forbidden for him to derive benefit from this leavened bread.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרש״יריטב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
מני אי ר׳ יהודה חמץ סתמא קתני דאסור ואפילו דנכרי אי ר׳ שמעון הא אמר לאחר זמנו דישראל נמי שרי בהנאה אי ר׳ יוסי הגלילי כו׳ ואוקמה רב אהא בר יעקב כר׳ יהוד׳ ואמר דר׳ יהודה יליף שאור דאכילה שנאמר (שמות יב יט) שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם כי כל אוכל מחמצת וכתיב (שם טו) תשביתו שאור מבתיכם כי כל אוכל חמץ וגו׳ ויליף האי שאור דאכילה משאור דראיה שנאמר ולא יראה לך שאור ומפרש בשאור דראיה לך ודרשי׳ ביה שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה ובדין הוא דליתני במתני׳ הכי חמץ של נכרי שעבר עליו הפסח מותר באכילה ובתוך זמנו נמי מותר בהנאה ואיידי דבעי מיתנא סיפא ושל ישראל אסור דאפילו בהנאה נמי חמץ ישראל שעבר עליו הפסח אסור תנא רישא נמי של נכרי שעבר עליו הפסח מותר בהנאה. רבא אמר מתני׳ ר׳ שמעון היא דסבירא ליה דלפני זמנו ולאחר זמנו אינו עובר עליו בלא כלום ומתני׳ דקתני ושל ישראל אסור לאחר זמנו קנסא הוא דקניס ליה משום דשהיי׳ גביה ועבר עליה על לא יראה ועל לא ימצא בשלמא לרבא דאוקמה למתני׳ לר׳ שמעון ומשום דעבר על לא יראה קנסוהו היינו דקתני במתני׳ ושל ישראל אסור משום שנאמר לא יראה לך אלא לרב אחא דמוקים כר׳ יהודה משום לא תאכל מבעי ליה למיתנא ומשני רב אחא בר יעקב מי סכרת אסיפא דקתני ושל ישראל אסור קאי לא ארישא קאי והכי קתני חמץ של נכרי מותר שנאמר לא יראה לך שאור ויליף שאור דאכילה משאור דראיה כדאמרן.
לעולם ר׳ שמעון היא – דאמר מדאורייתא לא מיתסר חמץ אחר זמנו הלכך דנכרי שרי ומיהו דישראל אסור מקנסא דקנסוהו רבנן משום דעבר בבל יראה.
גמרא רבא אמר לעולם ר׳ שמעון ור׳ שמעון קנסא קניס הואיל ועבר עליו בבל יראה ובל ימצא – פי׳ הרא״ה ז״ל בשם רבו הרמב״ן ז״ל דלא שעבר ממש אלא לשון תרגום הוא ור״ל הואיל והוא עובר עלי׳ כלומר שראוי לעבור עליו ראיה לדבר מתני׳ דהתם שהלוה ישראל על חמצו וכו׳ ואוקי בשהרהינו אצלו הא לאו הכי אסור ואף על פי שהי׳ עומד ברשותו של גוי ולא עבר ישראל וכן מדתנן גזל חמץ ועבר עליו הפסח אומר לו הרי שלך לפניך וההיא הלכתא היא והתם נגזל לא עבר עליו ואף על פי שהגזלן עבר עליו לא היו קונסין לנגזל בכך כשם שלא קנסו חמץ של נכרי שהוא מותר אפי׳ עבר ישראל עליו מעתה פעמים שישראל עובר עליו ממש והוא מותר וזהו חמצו של נכרי ופעמים שלא עובר עליו והוא אסור וזהו חמץ של ישראל וכל שהערים בדבר בכלל קנסו של ר׳ שמעון הוא ואסור. ע״כ להרי״ט ז״ל בשם הרא״ה ז״ל.
רבא אמר: לא כך, אלא לעולם משנתנו כשיטת ר׳ שמעון היא. ואם תאמר: הלוא לשיטת ר׳ שמעון חמץ של ישראל לאחר הפסח מותר בהנאה, ומדוע נאסר במשנה? יש לומר שר׳ שמעון סבור אף שלדעתו מותר מן התורה, בכל זאת קנסא קניס [קנס קנס] את העבריין, הואיל ועבר עליה [עליו על החמץ] בבל יראה ובל ימצא אסרוהו חכמים בהנאה.
Rava said: This is not so. Actually our mishna is in accordance with the opinion of Rabbi Shimon. However, this is difficult, as Rabbi Shimon states that it is permitted for a Jew to derive benefit from leavened bread that had been owned by another Jew during Passover, while our mishna explicitly states that this is forbidden. This can be resolved by explaining that Rabbi Shimon argues that it is permitted only according to Torah law. However, one who intentionally commits such a transgression incurs a penalty. Since he transgressed the prohibition it shall not be seen and the prohibition it shall not be found, the Sages decreed that it is forbidden for him to derive benefit from this leavened bread.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרש״יריטב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) בִּשְׁלָמָא לְרָבָא הַיְינוּ דְּקָתָנֵי שֶׁל יִשְׂרָאֵל אָסוּר מִשּׁוּם שֶׁנֶּאֱמַר לֹא יֵרָאֶה אֶלָּא לְרַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב מִשּׁוּם לֹא יֵאָכֵל חָמֵץ מִיבְּעֵי לֵיהּ.
The Gemara comments: Granted, according to the opinion of Rava, this explanation is consistent with that which was taught in the mishna: Leavened bread that belonged to a Jew is forbidden because it is stated: “It shall not be seen” (Exodus 13:7). According to this explanation, the connection between the prohibition against deriving benefit from leavened bread that was owned by a Jew during Passover and the verse prohibiting seeing leaven during Passover is clear. The prohibition against deriving benefit from this leavened bread is a rabbinically instituted fine for transgressing the Torah prohibition of “It shall not be seen.” But according to the opinion of Rav Aḥa bar Ya’akov, which states that our mishna follows the opinion of Rabbi Yehuda, and which renders forbidden by Torah law deriving benefit from leavened bread that was owned by a Jew during Passover, why is this verse cited? The mishna should have said that it is forbidden due to the verse “Leavened bread shall not be eaten” (Exodus 13:3), as that is the verse from which Rabbi Yehuda derives this prohibition.
רש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
בשלמא לרבא – דאמר טעמא דאסור בהנאה משום קנסא דעבר בבל יראה הוא היינו דתנא מתני׳ אסור משום לא יראה לך.
ומעירים: בשלמא [נניח] לשיטת רבא, היינו דקתני [זהו ששנינו] במשנה: של ישראל אסור, משום שנאמר ״לא יראה״, מעתה יכולים אנו להבין מה הקשר לציווי לא יראה עם חמץ שעבר עליו הפסח — משום קנס על שעבר על ״לא יראה״. אלא לשיטת רב אחא בר יעקב שמשנתנו כר׳ יהודה, ולדעתו חמץ שעבר עליו הפסח אסור באכילה מן התורה, אם כן משום ״לא יאכל חמץ״ מיבעי ליה [צריך היה לו לומר] שהרי לדעתו זהו מקור האיסור!
The Gemara comments: Granted, according to the opinion of Rava, this explanation is consistent with that which was taught in the mishna: Leavened bread that belonged to a Jew is forbidden because it is stated: “It shall not be seen” (Exodus 13:7). According to this explanation, the connection between the prohibition against deriving benefit from leavened bread that was owned by a Jew during Passover and the verse prohibiting seeing leaven during Passover is clear. The prohibition against deriving benefit from this leavened bread is a rabbinically instituted fine for transgressing the Torah prohibition of “It shall not be seen.” But according to the opinion of Rav Aḥa bar Ya’akov, which states that our mishna follows the opinion of Rabbi Yehuda, and which renders forbidden by Torah law deriving benefit from leavened bread that was owned by a Jew during Passover, why is this verse cited? The mishna should have said that it is forbidden due to the verse “Leavened bread shall not be eaten” (Exodus 13:3), as that is the verse from which Rabbi Yehuda derives this prohibition.
רש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) מִי סָבְרַתְּ אַסֵּיפָא קָאֵי אַרֵישָׁא קָאֵי וְהָכִי קָאָמַר חָמֵץ שֶׁל גּוֹי1 שֶׁעָבַר עָלָיו הַפֶּסַח מוּתָּר בַּהֲנָאָה מִשּׁוּם שֶׁנֶּאֱמַר לֹא יֵרָאֶה לְךָ שֶׁלְּךָ אִי אַתָּה רוֹאֶה אֲבָל אַתָּה רוֹאֶה שֶׁל אֲחֵרִים וְשֶׁל גָּבוֹהַּ וְיָלֵיף שְׂאוֹר דַּאֲכִילָה מִשְּׂאוֹר דִּרְאִיָּיה.
The Gemara answers: Do you hold that this proof is referring to the latter clause of the mishna, where the prohibition against deriving benefit from leavened bread owned by a Jew is discussed? It is referring to the first clause of the mishna, which discusses permission to derive benefit from leavened bread owned by a gentile, and this is what it is saying: Leavened bread of a gentile, over which Passover has elapsed, i.e., that remains after the conclusion of Passover, it is permissible to derive benefit from it, due to the verse where it is stated: “It shall not be seen by you.” This indicates that you may not see your own leaven, but you may see leaven that belongs to others and leaven consecrated to God. And he derives the details about the prohibition of eating leaven from the prohibition of seeing leaven. The verse “It shall not be seen by you” should be understood as an explanation of what is permitted and not as an explanation of what is forbidden.
1. כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: "נכרי".
פירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ומשיבים: מי סברת [האם סבור אתה] שראיה זו אסיפא קאי [על הסוף, איסור ההנאה בחמץ ישראל, היא עומדת מתייחסת]?! ארישא קאי [על תחילת המשנה היא עומדת מתייחסת] והכי קאמר [וכך אמר] כך יש לקרוא את משנתנו: חמץ של גוי שעבר עליו הפסח — מותר בהנאה, משום שנאמר ״לא יראה לך״ — שלך אי [אין] אתה רואה, אבל אתה רואה של אחרים (גוים) ושל גבוה (הקדש). ויליף [ולמד] שאור של אכילה משאור של ראייה שאת הכתוב ״לא יראה לך״ יש להבין כההסבר של ההיתר ולא של האיסור שבו.
The Gemara answers: Do you hold that this proof is referring to the latter clause of the mishna, where the prohibition against deriving benefit from leavened bread owned by a Jew is discussed? It is referring to the first clause of the mishna, which discusses permission to derive benefit from leavened bread owned by a gentile, and this is what it is saying: Leavened bread of a gentile, over which Passover has elapsed, i.e., that remains after the conclusion of Passover, it is permissible to derive benefit from it, due to the verse where it is stated: “It shall not be seen by you.” This indicates that you may not see your own leaven, but you may see leaven that belongs to others and leaven consecrated to God. And he derives the details about the prohibition of eating leaven from the prohibition of seeing leaven. The verse “It shall not be seen by you” should be understood as an explanation of what is permitted and not as an explanation of what is forbidden.
פירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(7) וְאָזְדוּ לְטַעְמַיְיהוּ דְּאִיתְּמַר הָאוֹכֵל שְׂאוֹר שֶׁל גּוֹי1 שֶׁעָבַר עָלָיו הַפֶּסַח לְדִבְרֵי ר׳רַבִּי יְהוּדָה רָבָא אָמַר לוֹקֶה וְרַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב אָמַר אֵינוֹ לוֹקֶה.
The Gemara comments that Rava and Rav Aḥa bar Ya’akov follow their line of reasoning. For it was stated that they dispute this issue: With regard to one who eats leaven of a gentile over which Passover has elapsed, i.e., that remains after the conclusion of Passover, according to the statement of Rabbi Yehuda, Rava said: He is flogged, as he has violated a Torah prohibition. And Rav Aḥa bar Ya’akov said: He is not flogged.
1. כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: "נכרי".
ר׳ חננאלרש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ואזדו לטעמייהו דאיתמר האוכל חמץ של נכרי שעבר עליו הפסח לדברי ר׳ יהודה רבא אמר לוקה דהא סתמא קתני לא שנא דישראל ולא שנא דנכרי חמץ לפני זמנו ולאחר זמנו עובר בלאו ואמרי׳ מאי טעמיה דר׳ יהודה תלתא קראי כתיבי חד לפני זמנו שנאמר לא תאכל עליו חמץ והוא משעה ששית עד שחיטת הפסח וחד לאחר זמנו לא יאכל חמץ וחד תוך זמנו שחייב לאו וכרת שנאמר כי כל אוכל מחמצת ונכרתה וגו׳ ולא יליף שאור דאכילה משאור דראיה רב אהא בר יעקב אומר אינו לוקה יליף שאור כו׳.
ואזדו לטעמייהו – רבא ורב אחא בר יעקב.
א ומעירים כי רבא ורב אחא בר יעקב אזדו לטעמייהו [הלכו כל אחד לטעמיהם לשיטתם], כיצד: דאיתמר [שנאמר] שנחלקו בדבר זה, האוכל שאור של גוי שעבר עליו הפסח, לדברי ר׳ יהודה, רבא אמר: לוקה שעבר על איסור מן התורה, ורב אחא בר יעקב אמר: אינו לוקה.
The Gemara comments that Rava and Rav Aḥa bar Ya’akov follow their line of reasoning. For it was stated that they dispute this issue: With regard to one who eats leaven of a gentile over which Passover has elapsed, i.e., that remains after the conclusion of Passover, according to the statement of Rabbi Yehuda, Rava said: He is flogged, as he has violated a Torah prohibition. And Rav Aḥa bar Ya’akov said: He is not flogged.
ר׳ חננאלרש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(8) רָבָא אָמַר לוֹקֶה לָא יָלֵיף רַבִּי יְהוּדָה שְׂאוֹר דַּאֲכִילָה מִשְּׂאוֹר דִּרְאִיָּיה וְרַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב אָמַר אֵינוֹ לוֹקֶה יָלֵיף שְׂאוֹר דַּאֲכִילָה מִשְּׂאוֹר דִּרְאִיָּיה.
The Gemara explains: Rava said that according to Rabbi Yehuda, he is flogged, as Rabbi Yehuda does not derive the prohibition against eating leaven from the prohibition against seeing leaven. Instead, he derives the prohibition from a verse that does not use the words “to you,” and therefore leavened bread owned by a gentile over Passover is forbidden in all circumstances. Rav Aḥa bar Ya’akov said: He is not flogged, as Rabbi Yehuda learns the prohibition against eating leaven from the prohibition against seeing leaven, and thus it is limited to leavened bread owned by a Jew.
פירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ומפרטים, רבא אמר: כי לשיטת ר׳ יהודה לוקה, כי לא יליף [למד] ר׳ יהודה שאור של אכילה משאור של ראייה, וכיון שבאכילה לא נאמר ״לך״ הרי לענין אכילה חמץ אף של גוי אסור לעולם. ורב אחא בר יעקב אמר: אינו לוקה, שכן יליף [למד] ענין שאור של אכילה משאור של ראייה ובכך תלוי הדבר.
The Gemara explains: Rava said that according to Rabbi Yehuda, he is flogged, as Rabbi Yehuda does not derive the prohibition against eating leaven from the prohibition against seeing leaven. Instead, he derives the prohibition from a verse that does not use the words “to you,” and therefore leavened bread owned by a gentile over Passover is forbidden in all circumstances. Rav Aḥa bar Ya’akov said: He is not flogged, as Rabbi Yehuda learns the prohibition against eating leaven from the prohibition against seeing leaven, and thus it is limited to leavened bread owned by a Jew.
פירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(9) וַהֲדַר בֵּיהּ רַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב מֵהַהִיא דְּתַנְיָא הָאוֹכֵל חָמֵץ שֶׁל הֶקְדֵּשׁ בַּמּוֹעֵד מָעַל וְיֵשׁ אוֹמְרִים לֹא מָעַל.
The Gemara notes: Rav Aḥa bar Ya’akov retracted that position on this matter. As it was taught in a baraita: One who eats consecrated leavened bread during the festival of Passover is guilty of misuse of consecrated items. If one performed this action unintentionally, then he must offer a guilt-offering to atone for using a consecrated item for non-sacred purposes. And some say: He is not guilty of misuse of consecrated items.
ר׳ חננאלרש״יבעל המאורראב״ד כתוב שםבית הבחירה למאירימהר״ם חלאווהמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
והדר ביה רב אחא בר יעקב דתניא האוכל חמץ של הקדש במועד מעל ויש אומרים לא מעל מאן יש אומרים א״ר חסדא ר׳ נחוניא הוא דפטר מחויב כרת מן תשלומין כמחויב מיתת בית דין וכיון שאוכל חמץ בפסח חייב כרת הוא ופטור מלשלם קרבן מעילה.
מעל – חייב קרבן מעילה דקסבר חמץ דהקדש בפסח בר דמים הוא ואפסדיה להקדש כר׳ שמעון דאמר חמץ לאחר הפסח מותר ואע״ג דקנסא קניס ה״מ בחמצו של הדיוט הואיל ועבר עליו בבל יראה אבל האי דבהתירא שהייה גביה דאמר מר (לעיל דף ה:) אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה אחר הפסח הוה מזבין ליה גיזבר לישראל ואכלי ליה.
ויש אומרים לא מעל – כדמפרש דהואיל ונתחייב כרת משום אכילה פטור מן התשלומין כר׳ נחוניא ובמקום שאין קרן אין חומש ואין מעילה.
{שמעתא דמעילה באכילת חמץ של הקדש במועד}
והא דתניא: האוכל חמץ של הקדש במועד מעל. ויש אומרים, לא מעל. אמר רב חסדא:1 ר׳ נחוניא בן הקנה הוא – פירוש: ודכ״ע כר׳ יוסי הגלילי סבירא להו, דאמר, חמץ בפסח מותר בהנאה ובר דמים הוא ומותר להסיקו תחת תבשילו. [ודכ״ע פודין את הקדשים להאכילן לכלבים, וה״ה להסיקו תחת תבשילו.]⁠2 מיהו, ת״ק ס״ל, כיון ששגג בהקדש, מביא מעילתו ואשמו כי היכי דתהוי ליה כפרה, בין ששגג בחמץ בין שהזיד בחמץ, לפי שהמחויב כרת חייב בתשלומין, דלא כרבי נחוניא בן הקנה. וי״א ס״ל כרבי נחוניא בן הקנה. הלכך, אם הזיד בחמץ ושגג בהקדש פטור, וכ״ש שהזיד3 בשניהם. ואם שגג4 בשניהם חייב. ואע״ג דקי״ל חייבי מיתות שוגגין ודבר אחר פטור, שאני הכא שהתשלומין לכפרה ניתנו, [ומתוך שניתנה שגגת קודש לכפרה ניתנה אף שגגת חמץ לכפרה].⁠5 וכהאי גוונא אוקימנא למתני׳ לקמן כר׳ יוסי הגלילי וכר׳ נחוניא בן הקנה, דתנן (בבלי פסחים ל״א:): האוכל תרומת חמץ בפסח, בשוגג, משלם קרן וחומש, במזיד, פטור מן התשלומין ומדמי עצים.
רב יוסף אמר: בפודין את הקדשים להאכילן לכלבים [קא מיפלגי, ודכ״ע ס״ל כר׳ יוסי הגלילי ולית להו דר׳ נחוניא בן הקנה. אלא תנא קמא סבר פודין את הקדשים להאכילן לכלבים]⁠6 וה״ה להסיקן תחת תבשילו [קמיפלגי. ת״ק סבר, פודים].⁠7 הלכך, בר דמים הוא מהשתא ובר תשלומין הוא. וי״א סברי, אין פודין. הלכך, השתא מיהת, בתוך הפסח, לאו בר דמים הוא ולאו בר תשלומין הוא. שכשם שאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים, דכתיב בהו (דברים י״ב:ט״ו), ואכלת - ולא לכלביך, כך אין פודין להסיקן תחת התבשיל, שאין אני קורא בהן, ואכלת.
רב אחא בריה דרבא אמר: דכ״ע, אין פודין. ולאו דוקא הוא. דאי נמי בעלמא פודין, הכא אין פודין, דלאו בר פדיה הוא. דלכ״ע לית להו דרבי יוסי הגלילי. אלא תנא קמא סבר דבר הגורם לממון כממון דמי. ואשכחן חמץ בפסח שהוא גורם לממון, כגון גזל חמץ ועבר עליו הפסח ובא אחר שאכלו או שגנבו, שגרם לו להפסד ממון. שאילו לא אכלו זה היה זה הגזלן אומר לנגזל, הרי שלך לפניך. והכא נמי באוכל חמץ של הקדש שהבעלים חייבין באחריותו, שהוא גורם לבעלים תשלומי ממון. הילכך, בר דמים הוא ובר מעילה הוא מהשתא. וי״א ס״ל דבר הגורם לממון לאו כממון דמי. הלכך, לאו בר דמים הוא ולאו בר מעילה הוא. ואע״ג דלקמיה חזי. דאי נמי ס״ל כר״ש, דאמר, חמץ לאחר זמנו מותר, כיון דהשתא מיהת לא חזי, בתר השתא אזלינן.
רב אחא בר יעקב אמר: דכ״ע, אין פודין. והכא נמי לאו דוקא. דאי נמי בעלמא פודין, הכא אין פודין, דלאו בר פדייה הוא. דלכ״ע לית להו דרבי יוסי הגלילי. אלא בפלוגתא דרבי יהודה ורבי שמעון קא מפלגי. מ״ד, לא מעל, כרבי יהודה, דס״ל, חמץ שעבר עליו הפסח אסור בהנאה. הילכך, האי חמץ לא השתא חזי ולא לקמיה חזי ולאו בר דמים הוא כלל, ולית ביה מעילה. וי״א סבירא להו כרבי שמעון, דאמר, חמץ לאחר הפסח מותר בהנאה. הילכך, אע״ג דהשתא לא חזי, כיון דלקמיה חזי בר דמים הוא ובר מעילה הוא.
והא רב אחא בר יעקב הוא דאמר, יליף ר׳ יהודה אכילה מראיה לאחר זמנו, מה שאין לומר כן בתוך זמנו, דמכיון דלעסיה קנייה ושלך קרינא ביה, לפי שברשותו בא עליו הפסח. אבל לאחר זמנו לא קרינא ביה, שלך, הואיל ולא עבר עליו הפסח ברשותו. אלא לאו, שמע מינה, הדר ביה רב אחא בר יעקב.
רב אשי אמר: דכ״ע פודין את הקדשים להאכילן לכלבים, וכן להסיקן תחת תבשילו. ודכ״ע בתר השתא אזלינן ולא אזלינן בתר מאי דחזי לקמיה. ודכ״ע דבר הגורם לממון לאו כממון דמי. והכא בפלוגתא דריה״ג ורבנן קא מיפלגי. ת״ק אית ליה דריה״ג. הילכך, פודין אותו לכלבים ולהסקה ובר דמים הוא ובר מעילה הוא. ורבנן8 כרבנן, ולאו בר דמים הוא כלל. ואי נמי חזי לקמיה, כר״ש, כיון דהשתא מיהת לא חזי, בתר השתא אזלינן9 ולאו בר מעילה הוא.
ויש חלוף בדברים הללו בפירושי רבינו שלמה ז״ל והגהות משובשות בספרים. ומה שכתבנו הוא הנכון.
1. גירסתנו: רבי יוחנן
2. בכתי״ס ליתא
3. בכתי״ו: ששגג. ושבוש הוא
4. בכתי״ו: הזיד. ושבוש הוא
5. בכת״י: ומתוך שניתנה שגגת חמץ לכפרה ניתנה אף שגגת קדש לכפרה. ושבוש הוא
6. נוסף מכת״י
7. בכת״י ליתא. ונראה שנוסף במקום מה שהשלמנו מהכת״י
8. ר״ל: י״א
9. בדפ״ר: כדהשתא אמרינן
[במאור דף ז: ד״ה והא דתניא האוכל. לרי״ף סי׳ תשטו (פסחים דף כט.)]
כתוב שם: [והא דתניא האוכל חמץ של הקדש במועד מעל ויש אומרים לא מעל אמר רב חסדא רבי נחוניא בן הקנה היא, פירוש] ודכולי עלמא כרבי יוסי הגלילי סבירא להו וכו׳.
אמר אברהם: וזה ההיפוך מה צורך להעמידה כר׳ יוסי הגלילי שלא כהלכה. ואם אמר רב חסדא על תנא דמתני׳ דסבר כר׳ נחוניא בן הקנה וכר׳ יוסי הגלילי לדחות הראיה שאין למדין מן המשנה לפי מדה משלם נאמר בכאן שלא לצורך דאוקמתא דמתניתן שאינה דחייה שיהיה הכל שלא כהלכה, שהרי אפילו לרבנן דאסרי ליה בהנאה הני מילי דהדיוט אבל דגבוה ודאחרים כשם שאין בהם משום תשביתו ולא משום לא יראה כך הם מותרים למכור לגוים, הילכך מאן דאמר מעל סבירא ליה פודין את הקדשים להאכילם לכלבים וכן למכור לגוים ויעשה ממנו הגוי מה שירצה ואין חוששין לבזיונו אחר שיצא לחולין. ואע״פ שחוששין לקדשי מזבח אין חוששין לקדשי בדק הבית, הילכך ממון הקדש הוא. ויש אומרים גם כן סבירא להו [הכי], אלא שנפטרו אותו משום כרת [וכשהזיד] בחמץ. ועל זה הדרך הולכת כל השמועה דלא כר׳ יוסי הגלילי אלא כר״ש, דלאחר זמנו מותר למוכרו לישראל. ובכולהו אין פודין גרסינן, והוא לצורך, שלא כדברי ההפוך הזה.
[במאור שם.]
כתוב שם: והא רב אחא בר יעקב הוא דאמר [ד]⁠ר׳ יהודה יליף אכילה מראיה לאחר זמנו מה וכו׳.
אמר אברהם: צלל במים עכורים והעלה בידו חרס, וכי יש בל יראה לאחר זמנו אפילו בשל ישראל והלא שבעת ימים כתיב [שמות יב יט]. אלא על כרחך תוך זמנו קאמר דאיכא בל יראה בשל ישראל, ובשל אחרים ושל גבוה מותר, ויליף שאור דאכילה משאור דראיה. ואי אמרת כיון דלעסיה קניה, איכא למימר כגון שתחב לו חבירו למקום שאינו יכול להחזירה אלא ע״י הדחק דבההוא דוכתא לא קני ליה הואיל ושלא לרצונו הכניסה לו וחזרתה אינה אלא מדוחק, ולא אמרינן הכא אי בעי מהדר לה שהרי מקום דחוק הוא, ואין כאן קניית ממון קודם חיוב הבליעה שנהנו מעיו מן החמץ, וכיון שהוא של אחרים או של גבוה אין בו חיוב חמץ.
מאחר שפסקנו בחמץ לאחר הפסח שלא נאסר אלא מתורת קנס וכל שאין שם קנס כגון חמץ של נכרי מותר לאחר הפסח אף באכילה אף חמץ של הקדש כן שהרי לא היה מי שיהא חייב לבערו שהרי הוא של אחרים ושל גבוה מעתה האוכל חמץ של הקדש במועד בשגגת הקדש מעל אע״פ שבאותה שעה אינו שוה כלום מ״מ מותר היה לאחר הפסח אפי׳ היה מזיד בחמץ שהרי אדם חייב כרת ומשלם ואין צריך לומר אם היה שוגג בין בהקדש בין בחמץ ומ״מ אם היה מזיד בהקדש אינו מביא קרבן מעילה שהרי אין מעילה במזיד אלא שלוקה ומשלם את הקרן ואע״פ שאין אדם לוקה ומשלם הקדש שאני או שמא בכדי מה שנהנה ויש פוסקין שמאחר שבשעה שאכלו אינו ממון שהרי אסור הוא בהנאה פטור אע״פ שסופו להיות ממון אין זה אלא דבר הגורם לממון ודבר הגורם לממון אינו ממון כמו שביארנו במקומו אלא שמ״מ אע״פ שהסוגיא מוכחת כן אפשר שאין זה דבר הגורם לממון לבד שהרי הוא בעצמו יותר לאחר הפסח:
האוכל חמץ של הקדש במועד מעל וי״א לא מעל – אע״ג דלקמן מוקמינן מתני׳ דהאוכל תרומת חמץ בפסח משלם קרן וחומש כר׳ יוסי הגלילי התם הוא דאי לאו הכי הוה צריכא למימר דתרומה לפי מדה משלם ומשו״ה דחקינן ומוקמינן דלא כהלכתא. אבל הכא דליכא דוחקא טפי עדיף דניקו ברייתא כהלכתא ונימא דלהאי לישנא תרוייהו אית להו כר׳ שמעון דבזמנו אסור לאחר זמנו מותר ודבר הגורם לממון כממון דמי וכיון דלאחר זמנו היה מותר כי אכיל ליה השתא גורם הפסד ממון הוא הלכך מעל:
אי נמי דתרוייהו אית להו פודין את הקדשי׳ להאכילם לכלבים הלכך זה מצי פריק ומאכיל לכלבים שאינן שלו או לגוים אפי׳ ואין זה נהנה מן החמץ כיון שהוא אינו משתמש עכשיו בו והמעות יהו מונחים עד לאחר הפסח מ״מ זה האוכל הרי הפסיד ממנו תועלת מכר זה ומעל. ומאן דאמר לא מעל סבר כר׳ נחוניא דאמר כרת ותשלומין פטור וכיון שזה הזיד בחמץ פטור אבל אם שגג בשתיהן לכולי עלמא חייב להאי לישנא ורב אמר דלכולי עלמא לית להו דר׳ נחוני׳ אלא הכא בפודין את הקדשים גופא קמיפלגי דמאן דאמר לא מעל סבר אין פודין. ואי משום דבר הגורם לממון ה״מ כשגורם ממון תוך הפסח אבל גרמא דלאחר הפסח לא חשיבא ליה. וא״ת ואפי׳ תימא דאין פודין לכלבים דלמא פודין לעכו״ם דתנן במסכת בכורות לא ימנה ישראל עם הכהן על בכור בעל מום וב״ה מתירין אפילו עכו״ם. ואע״ג דכלבים לא אפשר דהא כתיב ואכלת ודרשינן ולא לכלביך. א״ל דההיא ר׳ עקיבא היא אליבא דב״ה אבל רבנן אליבא דב״ה לא שרו עכו״ם דאמרי׳ התם מתני׳ ר׳ עקיבא היא דתניא בכור אין נמנין עליו אלא חבורה שכולה כהנים דברי ב״ש ובה״א אף זרים ר׳ עקיבא אומר אפילו עכו״ם וטעמא דב״ה מפרש התם דכתיב הטמא והטהור ומה טמא שאינו אוכל בקדשים אוכל בבכור זה שאוכל בקדשים קלים אינו דין שיאכל בבכור וטעמא דר״ע צבי ואיל כתיב מה צבי ואיל אפילו עכו״ם אף בכור אבל רבנן אליבא דב״ה עכו״ם ככלבים ואכתי קשיא דלא אשכחן דפליגי תנאי אם פודין או לאו אלא בשקדם הקדשן את מומן אבל קדם מומן את הקדשן דלא קדשי קדושת הגוף לכו״ע פודין. והכא נמי הא לא קדיש קדושת הגוף והא ודאי קשיא אא״כ נאמר דשלש מחלוקת בדבר ורב אחא בריה דרבא אמר דכו״ע אין פודין והכא בדבר הגורם לממון אי כממון דמי פליגי. ואכתי כולהו כר״ש ורב אחא בר יעקב אמר דלכולי עלמא אין פודין ודכולי עלמ׳ דבר הגורם לממון כממון דמי והכא לאו תרוייהו כר״ש אלא מר כר״ש ומר כר׳ יהודה. ורב אסי אמר דאין פודין ודבר הגורם לממון לאו כממון דמי והכא בפלוגת׳ דר׳ יוסי ורבנן פליגי דלר׳ יוסי מותר בהנאה ופודין להנאת עצמו לסמוך בו כרעי המטה או כיוצא בו והר״ז ז״ל פירשה בענין אחר וזה עיקר וכדרך זה פירשה הראב״ד ז״ל:
מה שעלה בידינו אפשר וקא מכוין לא אפשר וקמכוין אסור – אפשר ולא קא מכוין לא אפשר ולא קא מכוין מותר כרבא אליבא דר׳ שמעון וקול ומראה וריח אין בהן משום מעילה הא איסור׳ ובענין ריח בשמים וריח מאכל כבר הארכתי למעלה ומשם נלמוד:
ולענין איסור הנאה הכי קיימ״ל יש שבח עצים בפת אבל זה וזה גורם מותר ובאסו׳ שבח יוליך הנאה לים המלח ומותר הכל כמו שכתבתי מבואר וקיימ׳ לן כרבנן דחמץ מפרר וזורה לרוח ומפרר ומטיל לים בין בע״ז בין בחמץ בין בים בין בשאר נהרות בין בחיטי בין בנהמי ותו לא מידי:
בפרש״י בד״ה מעל חייב כו׳ כר״ש דאמר חמץ לאחר הפסח מותר כו׳ עכ״ל ולפירושו ס״ל דבר הגורם לממון כממון דמי וה״ה דה״מ לפרש דס״ל כר׳ יוסי הגלילי דאפילו תוך זמנו מותר בהנאה ודבר הגורם לממון לאו כממון דמו וכ״ה בדברי בעל המאור ע״ש:
בד״ה את יום כו׳ יש טועים דקשיא להו כי פטר ר׳ נחוניא במזיד דבר כרת הוא והכא בשוגג כו׳ עכ״ל לכאורה נראה לפרש דודאי לענין תשלומי ממון א״נ דשגג נמי בכרת פטור דכיון דר׳ נחוניא עושה יוה״כ כשבת ואנן קי״ל כחזקיה דחייבי מיתות שוגגין פטורין מן התשלומין כמ״ש התוס׳ ומינה דחייבי כריתות נמי שוגגין פטורין ולא קשיא להו הכא אלא לענין דפטר אותו נמי מקרבן מעילה [ד] כדקתני לא מעל דליכא למפטריה בשגג נמי בכרת דא״כ כל חייבי מיתות שוגגין פטורין נמי מחטאת והרי התורה חייבו אלא דאיכא לאוקמי דפטור נמי מקרבן מעילה לר׳ נחוניא בהזיד בחמץ ואפילו שגג בהקדש וכפרש״י מיהו בההיא שמעתין דלקמן דהאוכל תרומת חמץ בפסח כו׳ נראה מפרש״י דלא קים ליה כחזקיה ואיכא תנא דפליג אדבי חזקיה כמ״ש התוס׳ פרק אלו נערות ע״ש ועוד יבא בדברי התוס׳ בזה ובפרש״י לקמן ודו״ק:
ומעירים: והדר ביה [וחזר בו] רב אחא בר יעקב מההיא [מאותה] שיטה שאחז בה, דתניא הרי שנינו בברייתא] במקום אחר: האוכל חמץ של הקדש במועד (בפסח) — מעל, שאם עשה זאת בשוגג הריהו חייב להביא קרבן על מעילתו, על שהשתמש בקודש. ויש אומרים: לא מעל.
The Gemara notes: Rav Aḥa bar Ya’akov retracted that position on this matter. As it was taught in a baraita: One who eats consecrated leavened bread during the festival of Passover is guilty of misuse of consecrated items. If one performed this action unintentionally, then he must offer a guilt-offering to atone for using a consecrated item for non-sacred purposes. And some say: He is not guilty of misuse of consecrated items.
ר׳ חננאלרש״יבעל המאורראב״ד כתוב שםבית הבחירה למאירימהר״ם חלאווהמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(10) מַאן יֵשׁ אוֹמְרִים אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן רַבִּי נְחוּנְיָא בֶּן הַקָּנָה הִיא דְּתַנְיָא ר׳רַבִּי נְחוּנְיָא בֶּן הַקָּנָה הָיָה עוֹשֶׂה אֶת יוֹם הַכִּפּוּרִים כַּשַּׁבָּת לְתַשְׁלוּמִין.
The Gemara asks: To whom is the phrase in the baraita: Some say, referring? Rabbi Yoḥanan said: This is Rabbi Neḥunya ben HaKana. As it was taught in a baraita: Rabbi Neḥunya ben HaKana would render the status of Yom Kippur the same as that of Shabbat with regard to payment for damage caused by a person in violation of the prohibitions of that day.
רש״יתוספותתוספות ר״ש משאנץבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי הלכותפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
את יוה״כ כשבת – המדליק גדיש ביוה״כ ומתחייב כרת פטור מן התשלומין כאילו הדליקו בשבת שהוא מתחייב בנפשו מיתת ב״ד דפשיטא לן דפטור מלשלם כדכתיב (שמות כא) ולא יהיה אסון ענוש יענש הא אם אסון יהיה לא יענש שאף יוה״כ שמיתתו בידי שמים שנכרתים חייו ובניו אסון הוא קרוי שנא׳ (בראשית מב) וקרהו אסון הלכך פטור מלשלם והכי פרשינן לה באלו נערות יש טועים דקשיא להו כי פטר ר׳ נחוניא במזיד פטר דבר כרת הוא והכא בשוגג עסקינן מדקתני מעל ושוגג לאו בר כרת הוא וטעות הוא זה דגבי חמץ מזיד הוא וגבי הקדש שוגג הוא דלא ידע שהוא של הקדש.
מאן יש אומרים ר׳ נחוניא – תימה לר״י דמאן דיליף אסון אסון בריש אלו נערו׳ (כתובות ל.) ואית ליה מיתה בידי שמים פטור מן התשלומים לר׳ נחוניא אם כן לרבי דאמר לקמן (דף לג.) הזיד במעילה במיתה אמאי פוטר כרת מתשלומים והא אע״ג דבעלמא פוטר מיתה מתשלומין הכא לא פטר דגלי לן קרא דבשוגג חייב וה״ה כרת אע״ג דבכרת הוא במזיד בשוגג יתחייב ואור״י דבמיתה דגלי לן קרא דלא פטרה הכא מתשלומים גלי בכרת דלא גלי לא גלי וא״ת והא אמר לקמן (דף לא:) האוכל תרומת חמץ בפסח בשוגג משלם קרן וחומש ומוקמי׳ לה כר׳ נחוניא ואפ״ה מיחייב בתשלומין משום דכי היכי דלא מיפטר מתשלומין משום חיוב מיתה דתרומה הכי נמי לא מיפטר משום כרת של חמץ ואור״י דתשלומי תרומה מחמת כפרה הם כדמוכח במסכת תרומות (משנה תרומות ו׳:א׳) דתנן אם רצה כהן למחול אינו יכול למחול וכיון דכפרה הוא אין כרת פוטרו משום קם ליה בדרבה מיניה ותדע דהא מאן דלא יליף אסון אסון ולא פטר מיתה בידי שמים מתשלומין אם כן אוכל תרומת חמץ אמאי משלם דלא שייך למימר כיון שמיתה אינה פוטרת ה״ה כרת דהא מיתה לא פטרה בשום מקום אלא ע״כ מטעם כפרה הוא ועוד אור״י דהכא אתי אליבא דרבנן דאמרי הזיד במעילה באזהרה.
רבי נחוניא היא – אע״ג דהכא בשוגג איירי מדקתני מעל ולא מעל מ״מ קיימא לן כחזקיה דאמר חייבי מיתות שוגגין פטורים מן התשלומין וה״ה כרת לר׳ נחוניא הקשה ריב״א אמאי פטורין הכא מקרבן מעילה משום דקם ליה בדרבה מיניה הא אמר בהמצניע (שבת צד:) המוציא אוכלים בכלי שגג באוכלים והזיד בכלי חייב על האוכלים חטאת ועל הכלי סקילה אלמא קם ליה בדרבה מיניה לא פטר מקרבן ותירץ כיון דפטר מקרן וחומש פטר נמי מקרבן שאין אשם מעילות בא אלא כשיש קרן וחומש.
מאן יש אומרים ר׳ נחוניא בן הקנה כו׳ – תימה לר׳ למאן דיליף אסון אסון בריש אלו נערות [דף ל:] והוי מיתה בידי שמים נמי פוטרת מתשלומין וא״כ לר׳ דאמר לקמן [דף ל״ג.] הזיד במעילה שהוא במיתה אמאי פוטר הכא כרת מתשלומין והא אע״ג דבעלמא מהניא מיתה בידי שמים לפטור מתשלומין הכא לא מהניא א״כ ה״ג כרת, ואומר ר׳ דבמיתה דגלי בי׳ קרא שלא תפטור הכא מתשלומין גלי בכרת דלא גלי לא גלי, וא״ת והא לקמן [דף ל״א:] לא אמרי׳ הכי התם גבי תרומה דאמר האוכל תרומת חמץ בפסח בשוגג משלם קרן וחומש ומוקמינן לה כר׳ נחוניא בן הקנה ואפ״ה מחייב בתשלומין דכי היכי דלא מפטר בתשלומיו משום חיוב מיתה דתרומה ה״נ לא מפטר מחמת כרת של פסח ואומר ר׳ דלא דמי דתשלומי קודש לא משום כפרה הוא אלא ממון חייבו הכתוב לשלם מחמת שגזל את ההקדש אבל תשלומי תרומה מחמת כפרה הם כדמוכח במס׳ תרומות דתנן [פ״ו מ״א] שאם רצה הכהן למחול אינו מוחל ועוד משמע התם דאפי׳ ישראל שאכל תרומה של עצמו משלם קרן לעצמו וחומש לכהן דקתני בת ישראל שאכלה תרומה ואחר נשאת לכהן אם תרומה שלא זכה בה הכהן אכלה משלמת קרן וחומש לעצמה, פי׳ לפי שנעשית כהנת אלמא דמחויבת להשים אחרת תחתי׳ אע״פ שתרומה של עצמה אכלה שלא זכה בה כהן אלמא כפרה היא הלכך אין כרת פוטרו משום קם לי׳ בדרבה מיני׳, ועוד תירץ ר׳ דהכא אתיא אליבא דרבנן דסברי הזיד במעילה באזהרה ולא במיתה, ומיהו אכתי צריכין לטעמא דתשלומי תרומה כפרה דהא למאן דלא יליף אסון אסון ובמיתה בידי שמים לא אמרי׳ קם לי׳ בדרבה מיני׳ א״כ אמאי אוכל תרומת חמץ חייב דכרת [דידיה] לפטרי דלא שייך למימר כיון שמיתה שלה אינו פוטרו ה״נ כרת דהא מיתה אינה פוטרת בשום מקום אלא בעל כורחי׳ מטעם כפרה הוא׳ מ״ר ומתוך פרש״י יש ללמוד דכי אמרי׳ גבי כרת קם לי׳ בדרבה מיני׳ הני מילי במזיד אבל בשוגג לא שכתב רש״י יש טועים דקשי׳ להו כי פטר ר׳ נחוניא במזיד דבר כרת [הוא] והכא בשוגג עסקי׳ מדקתני מעל ושוגג לאו בר כרת הוא, טעות היא זו דגבי חמץ מזיד הוה וגבי הקדש שגג ולא ידע שהיא של הקדש ולפי זה לא קשה מידי מכל מה שהקשינו והא דלקמן נמי דמחייבי׳ [בחמץ] דתרומה מצי׳ למימר דמיירי בשוגג בתרוויהו, אבל קשיא דהשתא צריכין למימר דאתי דלא כתנא דבי חזקי׳ דחייבי מיתות שוגגין נמי פטר דמקיש מכה אדם למכה בהמה ואין סברא לומר דאתיא דלא כוותי׳ דהא כוותי׳ קים לן בפ׳ אלו נערות [דף ל״ה.] דאמר מי איכא דלית לי׳ תנא דבי חזקי׳, והייתי רוצה לומר דכי מקיש תנא דבי חזקי׳ למכה בהמה ה״מ מכה אדם דמיתת ב״ד אבל כרת לא מקיש הלכך לא פטר כרת מתשלומין אלא במזיד אבל דהניחא למאן [דיליף אסון אסון אבל למאן] דגמר לה מדכתיב ושמתי אני את פני באיש ההוא ובמשפחתו והאבדתי אמרה תורה כרת שלי כמיתה שלכם מה מיתה שלכם פטור מתשלומין אף כרת שלי פטור מתשלומין א״כ כל דין שבמיתה נשים בכרת וכי היכי דחייבי מיתות שוגגין פטורין מן התשלומין מתנא דבי חזקי׳ ה״נ חייבי כריתות, הקשה ריב״א למה פטור הכא מקרבן מעילה משום קם לי׳ בדרבה מיני׳ הא קאמר בפרק המצניע [צ״ג:] המוציא אוכלין בכלי ושגג באוכלין והזיד בכלי חייב על האוכלין חטאת ועל הכלי סקילה אלמא קם לי׳ בדרבה מיני׳ לא פטר לי׳ מקרבן שעמו ותירץ דהא דקפטר [הכא] הקרבן היינו משום פטור ממון דקרן מחומש שאין אשם מעילות בה אל בשיש קרן וחומש, וכמדומה שכך מוכיח בהדיא בשילהי הגוזל קמא אבל מקרבן לא מפטר משום האי דינא.
המדליק את הגדיש בשבת פטור מן התשלומין שאין אדם מת ומשלם ואפי׳ במקום שאין מיתה כגון שלא התרו בו שכל שאלו התרו בו פטור [אף] לא התרו בו פטור אבל ביום הכפורים חייב שהרי אדם חייב כרת ומשלם כמו שכתבנו:
בד״ה מאן י״א כו׳ אמאי פוטר כרת מתשלומין והא כו׳ עכ״ל לכאורה נראה לפרש דל״ל משום דאיירי בהזיד בכרת דאין לחלק בין שוגג למזיד דהא קי״ל חייבי מיתות שוגגין פטורין מתשלומין של ממון כמ״ש התוס׳ לקמן ומזה* שהקשו מההיא דאוכל תרומת חמץ בשוגג דחייב לשלם דאין לחלק בין שגג התם בחמץ להזיד בחמץ מה״ט דכל חייבי מיתות שוגגין פטורין מתשלומין ובפשיטות אההיא דהאוכל תרומת חמץ בשוגג דחייב לשלם לא קשיא להו מההיא דכל חייבי מיתות שוגגים פטורין מתשלומין משום דהכי גלי לן קרא דלא מפטר משום חיוב מיתה וה״ה מחיוב כרת ולכך קשיא להו אדהכא דע״כ לא נימא הכי א״ק דאימא ודאי דבעלמא אין לחלק בין שוגג למזיד מדתני דבי חזקיה אבל הכא מה״ט איכא לפלוגי דבשוגג [בכרת לא] פטר כיון דגלי דחייב בשוגג דמיתה ה״ה בשוגג דכרת כההיא דאוכל תרומת חמץ וכן נרא׳ שזהו דעת רש״י [א] (דהכא) [דהתם]⁠פירש שהזיד בחמץ ולקמן פירשו ששגג בשתיהן וע״כ נראה דמשמע להו מדקתני מעל ששגג בהקדש כמ״ש התוס׳ לקמן וה״ה ששגג בחמץ דאל״כ ליתני שהזיד בחמץ בהדיא ואיירי כההיא דלקמן בהאוכל תרומת חמץ דאיירי ששגג בשתיהן ודו״ק:
בד״ה ר׳ נחוניא כו׳ אמאי פטורין הכא מקרבן מעילה משום דקים ליה בדרבה מיניה הא אמר כו׳ שגג באוכלים והזיד בכלי כו׳ עכ״ל דודאי כל חייבי מיתות וכריתות שוגגין אע״ג דפטורים מתשלומין של ממון בקרבן חייבין דאל״כ לא תמצא שום קרבן חטאת אלא דהכא דפטר ליה מקרבן מעילה משום דאיירי לענין מעילה דוקא בהזיד בכרת כפרש״י ואהא קשיא להו שפיר כיון דאע״ג דשגג בהקדש פטור מקרבן מעילה משום דהזיד בחמץ ולא שב מידיעתו וקלב״מ הוא ומיקרי לא שב מידיעתו [ב] גם לגבי הקדש אע״ג דשגג ביה ה״נ התם נימא הכי כיון דהזיד בכלי ולא שב מידיעתו מקרי לא שב מידיעתו גם לגבי אוכלין וליפטר מקרבן חטאת אלא ע״כ דנימא התם אע״ג דקלב״מ אכלי ולא שב מידיעתו לגבי אוכלין מ״מ שוגג הוא וחייב קרבן וה״נ נימא הכא וע״ש בתוס׳ ודו״ק:
בפירש״י בד״ה את יה״כ כשבת כו׳ יש טועים דקשיא להו כו׳ וטעות הוא זה דגבי חמץ מזיד כו׳ עס״ה. ולכאורה יש לתמוה למה הוצרך לפרש כן דהא בלא״ה כיון דפוטר רבי נחוני׳ במזיד של חייבי כריתות ה״ה לשוגג דהא קי״ל כתנא דבי חזקיה דבמיתת ב״ד לא שייך לחלק בין שוגג למזיד ואם כן ה״ה לרבי נחוניא בחייבי כריתות מיהו כבר כתבתי בפ׳ אלו נערות דף ל׳ דשיטת רש״י אינו כן אלא דרבי נחוניא גופא אינו עושה יה״כ כשבת אלא לענין מזיד והיינו מג״ש דאסון אסון וקרא דאם לא יהיה אסון במזיד איירי וכ״ש לפמ״ש שם דבלא״ה לאו ג״ש גמורה היא אלא גילוי מילתא בעלמא והיינו לענין מזיד ובכה״ג נמי אליבא דרבא דאמר טעמא דר׳ נחוניא דכרת שלי כמיתה שלכם נמי במזיד איירי דוקא ואפשר שיצא לו לרש״י כן מאותה הקושיא עצמה שהקשו התוס׳ כאן ובפ׳ אלו נערות מדאשכחן לענין מעילה דגלי קרא דבשוגג חייב אע״ג דבמזיד מיתה בידי שמים הוא לרבי ולא ניחא ליה לרש״י לפ׳ כתירוצו של ר״י דדוקא במיתה גלי קרא ולא בכרת וע״ש בחידושינו באריכות ושם כתבתי דשיטת הרמב״ן בס׳ המלחמות היא ג״כ בזה כשיטת רש״י ודלא כהתוס׳ ע״ש ודו״ק ולקמן בדף ל״ד אבאר עוד בזה:
ושואלים: מאן [מי הם] יש אומרים אלה הסבורים שעל חמץ של הקדש בפסח אינו מועל? אמר ר׳ יוחנן: שיטת ר׳ נחוניא בן הקנה היא. דתניא הרי שנינו בברייתא]: ר׳ נחוניא בן הקנה היה עושה את יום הכפורים כשבת לענין תשלומין של נזקים שהזיק אדם בו ביום.
The Gemara asks: To whom is the phrase in the baraita: Some say, referring? Rabbi Yoḥanan said: This is Rabbi Neḥunya ben HaKana. As it was taught in a baraita: Rabbi Neḥunya ben HaKana would render the status of Yom Kippur the same as that of Shabbat with regard to payment for damage caused by a person in violation of the prohibitions of that day.
רש״יתוספותתוספות ר״ש משאנץבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי הלכותפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(11) מָה שַׁבָּת מִתְחַיֵּיב בְּנַפְשׁוֹ וּפָטוּר מִן הַתַּשְׁלוּמִין אַף יוֹם הַכִּפּוּרִים מִתְחַיֵּיב בְּנַפְשׁוֹ וּפָטוּר מִתַּשְׁלוּמִין.
Just as one who desecrates Shabbat by intentionally causing damage to his fellow’s property, e.g., by lighting his stack of grain on fire, is liable to receive the death penalty, since one who intentionally desecrates Shabbat is punished by stoning and is therefore exempt from payment, the basis for this exemption being the principle that after committing multiple transgressions, one is punished only with the most severe punishment; so too, one who causes damage by desecrating Yom Kippur is liable to receive the death penalty, as this violation is punished with karet, i.e., spiritual death at the hand of Heaven, and is therefore exempt from payment. According to this position, one who eats leavened bread during Passover and is deserving of karet should also be exempt from other punishments, including the penalty for misuse of consecrated items. In any case, it is clear that both Sages mentioned in the baraita agree that leavened bread has monetary value. This must be due to the fact that one is permitted to derive benefit from it after Passover. Therefore, it appears that they both accept Rabbi Shimon’s position.
פירוש הרב שטיינזלץעודהכל
כיצד; מה שבת, מי שחילל שבת במזיד ותוך כדי כך גרם נזק לחבירו, וכגון שהדליק גדישו של חבירו בשבת, כיון שהוא מתחייב בנפשו (שהרי המחלל שבת במזיד חייב סקילה) ולכן הוא פטור מן התשלומין, שכן אין מענישים אדם בשני עונשים ונדון רק בעונש החמור יותר. אף מי שגרם נזק תוך כדי חילול יום הכפורים מתחייב בנפשו שהרי מחלל יום הכפורים עונשו כרת, שהוא מיתת הנפש בידי שמים, ולכן אף הוא פטור מן התשלומין. ואם כן, אף האוכל חמץ בפסח, כיון שענוש כרת, ממילא נפטר משאר ענשים, ובכללם מעילה. ומכל מקום ברור כי שני התנאים בברייתא זו סבורים כי לחמץ בפסח יש ערך, ובודאי משום שלאחר הפסח יהא החמץ מותר בהנאה, ודברים אלה כשיטת ר׳ שמעון הם.
Just as one who desecrates Shabbat by intentionally causing damage to his fellow’s property, e.g., by lighting his stack of grain on fire, is liable to receive the death penalty, since one who intentionally desecrates Shabbat is punished by stoning and is therefore exempt from payment, the basis for this exemption being the principle that after committing multiple transgressions, one is punished only with the most severe punishment; so too, one who causes damage by desecrating Yom Kippur is liable to receive the death penalty, as this violation is punished with karet, i.e., spiritual death at the hand of Heaven, and is therefore exempt from payment. According to this position, one who eats leavened bread during Passover and is deserving of karet should also be exempt from other punishments, including the penalty for misuse of consecrated items. In any case, it is clear that both Sages mentioned in the baraita agree that leavened bread has monetary value. This must be due to the fact that one is permitted to derive benefit from it after Passover. Therefore, it appears that they both accept Rabbi Shimon’s position.
פירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(12) רַב יוֹסֵף אָמַר בְּפוֹדִין אֶת הַקֳּדָשִׁים לְהַאֲכִילָן לִכְלָבִים קָמִיפַּלְגִי.
Rav Yosef said: The dispute mentioned in this baraita should be understood differently. Both tanna’im in the baraita accept the opinion of Rabbi Yosei HaGelili, which states that one may derive benefit from leavened bread during Passover, and thus, in principle, one should be permitted to derive benefit from this consecrated leavened bread. Yet, unlike non-sacred leavened bread, which one may sell to gentiles or feed to dogs, it is prohibited to use consecrated leavened bread in this way. Therefore, the question whether this leavened bread has any monetary value depends on the question whether one may redeem consecrated items in order to feed them to dogs, and it is about this point that the tanna’im disagree.
ר׳ חננאלרש״יבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
רב יוסף אמר בפודין קדשים להאכילם לכלבים פליגי – פי׳ החמץ אף על פי שהוא קדש בין בפסח בין לאחר הפסח אסור באכילה מיהו פודין אותו להאכילו לכלבים והרי ממון הוא והנהנה מממון של הקדש מעל תנא קמא סבר פודין ולפיכך מעל ויש אומרים סבר אין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים.
ורב יוסף אמר – אי הוה סבירא להנך תנאי כרבי שמעון דאמר תוך זמנו אסור בהנאה דכולי עלמא מודו דפטור הואיל והשתא מיהא לא חזי ולאו ממונא הוא ואע״ג דסופו גורם הוא לממון לאחר הפסח אלא אליבא דר׳ יוסי הגלילי פליגי דאמר תוך זמנו נמי שרי בהנאה ובפודין קדשים להאכילן לכלבים קא מיפלגי מאן דאמר מעל סבר דראוי היה באותה שעה לפדות לאכילת כלבים ובר דמים הוא ודר׳ נחוניא לית ליה.
אין פודין את הקדשים להאכילם לכלבים כיצד בהמה של קדשים שנולד בה טרפות האוסרה באכילה והרי נמצא שאסורה למזבח אין פודין אותה שהרי אין פדיונה מתירה באכילה ואין אתה פודה אותה כדי להאכילה לכלבים לכשתמות אין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים שנאמר בפסולי המוקדשין תזבח ואכלת ודרשו בו תזבח ולא גיזה ואכלת ולא לכלביך:
בד״ה ורב יוסף כו׳ אלא אליבא דר״י הגלילי פליגי כו׳ ומ״ד לא מעל סבר אין פודין כו׳ עכ״ל יש לדקדק דרש״י וכן התוס׳ פירשו לקמן באוקימתא דרב אשי דלכ״ע אין פודין ואפ״ה חזי ליה למפרקיה ולהסיקו תחת תבשילו לר״י הגלילי דשרי בהנאה תוך זמנו והיה נראה ליישב דרב יוסף סבר דאפילו לר״י הגלילי לא חזי ליה למפרקיה ולהסיק דמיד כשפודה אותה הרי היא שלו ועובר בבל יראה כמו שהקשו התוס׳ לקמן לרב אשי ובפודין לכלבים לאו לכלבים דישראל אלא לכלבים דעובדי כוכבים קאמר רב יוסף אבל א״כ הוא אמאי לא מוקים לה רב יוסף אפילו כרבנן דר״י הגלילי דלמ״ד פודין ימכרנו לעובד כוכבים ההקדש עצמו וכמ״ש התוס׳ לקמן וע״כ הנראה לומר דלרב יוסף נמי לכלבים דידיה הוא וסבר רב יוסף למ״ד אין פודין לכלבים ה״נ דאין פודין להסיק תחת תבשילו כמ״ש התוס׳ דכן הדין בקדושת הגוף וסבר רב יוסף דאין לחלק ביניהם ודו״ק:
רב יוסף אמר: את המחלוקת בברייתא יש להבין בדרך אחרת. שני התנאים הללו מקבלים את דעת ר׳ יוסי הגלילי שחמץ בפסח מותר בהנאה, ואם כן אף חמץ זה של הקדש מותר בהנאה. ואולם אם מדובר בחמץ סתם, הרי מותר למכרו לגוי או להאכילו לכלבים. אבל חמץ של הקדש (בשל קדושתו) אי אפשר להשתמש בו כך, ואם כן ערכו תלוי בשאלה האם פודין את הקדשים לא לצורך אכילת אדם אלא כדי להאכילן לכלבים קמיפלגי [חולקים].
Rav Yosef said: The dispute mentioned in this baraita should be understood differently. Both tanna’im in the baraita accept the opinion of Rabbi Yosei HaGelili, which states that one may derive benefit from leavened bread during Passover, and thus, in principle, one should be permitted to derive benefit from this consecrated leavened bread. Yet, unlike non-sacred leavened bread, which one may sell to gentiles or feed to dogs, it is prohibited to use consecrated leavened bread in this way. Therefore, the question whether this leavened bread has any monetary value depends on the question whether one may redeem consecrated items in order to feed them to dogs, and it is about this point that the tanna’im disagree.
ר׳ חננאלרש״יבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(13) מַאן דְּאָמַר מָעַל קָסָבַר פּוֹדִין אֶת הַקֳּדָשִׁים לְהַאֲכִילָן לִכְלָבִים וּמַאן דְּאָמַר לֹא מָעַל קָסָבַר אֵין פּוֹדִין.
The one who said that he misused consecrated items by using this leavened bread during Passover holds that one may redeem consecrated items in order to feed them to dogs. Because the food may be redeemed for this purpose, the consecrated leavened bread does have some monetary value, and therefore using it is considered misuse of consecrated items. And the one who said that he did not misuse consecrated items holds that consecrated property may not be redeemed for this purpose, but only in order to provide food for a Jewish person. In this case, since it is forbidden to eat this leavened bread during Passover, the consecrated leavened bread has no value at all at this time. Therefore one who eats such leavened bread is not guilty of misuse of consecrated items.
רש״יתוספותתוספות ר״ש משאנץמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ומאן דאמר לא מעל סבר אין פודין – הלכך לא חזי ופלוגתא דתנאי היא בתמורה (דף לא.) תזבח ולא גיזה בשר ולא חלב ואכלת ולא לכלבים מכאן שאין פודין ואיכא דדריש תזבח ואכלת אין לך בהן היתר אכילה אלא לאחר זביחה למעוטי גיזה וחלב אבל לא לכלביך לא דריש.
אין פודין את הקדשים וכו׳ – הקשה הר״ח דבפ״ב דבכורות (דף יד:) משמע דלא פליגי אלא היכא שקדם הקדישן למומן אבל קדם מומן להקדישן הואיל ומעולם לא קדשו קדושת הגוף כ״ע מודים דפודים והכא משמע דפליגי אפי׳ בקדושת דמים ותי׳ ר״י דה״ק אין פודין מדרבנן ואין לתמוה אטו משום חששא דרבנן נפקיע מעילה דאורייתא דכיון דאמרו רבנן אין פודין לא שויא מידי והא דאמר בהתערובות (זבחים עא.) נתערבו בשור שנעבדה וכו׳ בכלאים וטריפה ירעו עד שיסתאבו וימכרו והשתא ע״כ יאכיל לכלבים דלישראל טריפה אסורה ליה אתי שפיר אפילו למאן דאמר אין פודין דהא דאין פודין היינו היכא דלא חזו לאכילה אבל הכא חזו לאדם אם היו ניכרים דהא רבי עקיבא שרי בבכורות (דף לב.) לזמן נכרי על הבכור ובזבחים בפ׳ טבול יום (זבחים קד.) מוכח שר׳ עקיבא אוסר בכור טריפה בעל מום להאכיל לכלבים שאפילו העור אסור כשנמצא טריפה קודם הפשט והיכא דשרי לישראל איתקש לצבי ולאיל.
אין פודין – תימה לר״י אע״ג דאין פודין נמעול דהא לאחר שנשרף ונעשה אפר יכול לפדותו ומותר בהנאה ויש לומר דכיון דכמו שהוא עכשיו לא שוי מידי לא שייכא ביה מעילה והיינו נמי טעמא דכל איסורי הנאה אין מקדשין בהן האשה אע״ג דכל הנשרפין אפרן מותר ואפילו אי דבר הגורם לממון כממון דמי ומעל לא דמי דהתם חזי לאחר הפסח שהוא כמו בעין ועוד יש לומר הא דאין מקדשין באיסורי הנאה היינו היכא דלית ביה שוה פרוטה לכשיהא אפר ולתירוץ קמא קשה הא חזי בעיניה שלא כדרך הנאה.
פודין את הקדשים להאכיל לכלבים – הקשה ה״ר חיים דהכא משמע דפלוגתא הוי אפי׳ במידי דלא קדיש אלא קדושת דמים כי האי חמץ ובפ״ב דבכורות [דף י״ד.] משמע דכי האי גוונא כולי עלמא מודו [דפודין] כיון שמעולם לא קדש קדושת הגוף דתנן התם כל הקדשים שקדם מום קבוע להקדישן כו׳ ויוצאין לחולין ליגזז וליעבד ולדן וחלבן מותר כו׳ ובתר הכי קתני כל הקדשים שקדם הקדישן למומו או מום עובר להקדישן ואחר כך נולד מום קבוע וכו׳ ואין יוצאין לחולין ליגזז וליעבד ולדן וחלבו אסור ועל הך סיפא אומר מנא הני מילי תזבח ולא גיזה ופליגי תנאי בההיא ברייתא אין פודין להאכיל לכלבים משמע דדוקא בקדש הקדשן למומם פליגי אבל ברישא בקדם מומן להקדישן כולי עלמא מודי דפודין הואיל והנך קדשים לא קדשו מעולם קדושת הגוף וקרא נמי דתזבח ואכלת בהני קדשים שקדם הקדשן למומן מיירי, ותירץ ר׳ דהכא דקאמר אין פודין מדרבנן וליכא למימר דאטו משום חששא דרבנן נפקי מעילה דאורייתא הא כיון דאמרו רבנן אין פודין א״כ לא שוי ולא מידי ולא שייכא בי׳ מעילה, והקשה ה״ר אפרים מהא דתנא בפ׳ התערובת [דף ע׳:] נתערבה בשור שנתעבדה בו עבירה [או] שהמית את האדם על פי עד אחד או על פי בעלים כרובע ונרבע במוקצה ונעבד כאתנן ומחיר בכלאים וטריפה ויוצא דופן ירעו עד שיסתאבו וימכרו כו׳ והשתא למאן ימכרו אי לישראל טריפה אסירא לי׳ ואי לעכו״ם הא אין פודין הקדשים להאכילן לכלבים ואותן קדשים קודם שנתערבו קדם הקדישם למומן כדקתני ירעו עד שיסתאבו, וי״ל דלמ׳ דמוקי לי׳ התם [דף ע״ד:] כשנתערבה נקובת הקוץ בדרוסת הזאב שרי לישראל על ידי בדיקה אי ליכא האדמת בשר כנגד בני מעיים והאדמ׳ סימנים ולמאן דמוקי לה כשנתערבה בנפולה שריא בבדיקת י״ח טריפות ולמאן דמוקי לה דאיערב בולד טריפה ור׳ אליעזר הוה אתי שפיר אי הוה אמר דוקא לגבוה אסור ולא להדיוט אבל בפ׳ אלו טריפות [דף נ״ח.] משמע שאין ליתן טעם לפסול לגבוה יותר מלהדיוט וי״ל דלמאן דמוקי לה דאיערב בולד טרפה סבר לה כההיא לשנא דפ״ב דבכורות [דף ט״ו:] דאמר תזבח ואכלת אין לך בה היתר אכילה אלא משעת זביחה אבל לכלבים ה״נ דפודין וכדמשמע מתני׳ [בכורות י״ד.] דקתני אם מתו יקברו ולא קתני אם נעשו טריפה דיקברו דכיון דבני העמדה והערכה נינהו פודין להאכיל לכלבים ואע״פ כן בתמורה בסוף פ׳ כל האסורין [דף ל:] איכא [סתם] משנה דתני בהדיא אין פודין להאכיל לכלבים, ועוד הקשה ה״ר אפרים דהא ר׳ עקיבא שרי בבכורות [דף ל״ב:] לזמן עכו״ם על הבכור ובפ׳ טבול יום בזבחים [דף ק״ג:] מוכח שר׳ עקיבא אוסר בכור טרפה בעל מום להאכיל לכלבים שאפילו העור הוא אוסר כשנמצא טרפה קודם הפשט וי״ל דהיכא דשרי ישראל באכילה שרי ר׳ עקיבא להאכילו לעכו״ם כדמפרש טעמא דר׳ עקיבא התם משום דאתקש לצבי ואיל והיינו היכא דחזי להאכילה כדכתב יאכלנו כצבי וכאיל והשתא מתרצא שפיר בהכי מתניתא דפ׳ התערובת כר׳ עקיבא דבכורות בפ׳ כל פסולי המוקדשין [לב:] דכשנמכרין מותרין לכלבים שטרפה חולין והקדשים ראוין לאדם אם היו ניכרים.
מאן דאמר לא מעל (קסבר) אין פודין – תימה לר׳ אע״ג דאין פודין מ״מ להמעל שהרי לאחר שנשרף ונעשה אפר יכול לפדותו ומותר בהנאה י״ל כיון דכמו שהוא עכשיו לא שוי מידי לא שייכא בי׳ מעילה ואפי׳ אי דבר הגורם לממון כממון דמי מ״מ כיון דכמו שהוא בעין לא ישוה לעולם כלום לאו גורם לממון הוא, ועוד צריך לומר כן מתוך קושיא אחרת דמפרש דפליגי כדבר הגורם לממון (הוא ועוד) דמאן דאמר מעל סבר כממון דמי והאי גורם לממון הוא שראוי למוכרו אחר הפסח וגם מותר להשהותו דשי׳ גבוה אתה רואה וקשה כיון דהשתא לא חזי מה מועיל אמה דלקמן חזי הא כל איסורי הנאה שהן בשריפה אין מקדשין בהן את האשה אע״ג דכל הנשרפין אפרן מותר ובחיטי קודנייתא אמרי׳ לעיל [דף ז׳.] דמי׳ שעות ולמעלה אין חוששין לקידושין ואפי׳ לר׳ יהודה דהוי חמץ בשריפה ואפילו מותר׳ וצריך לומר דהיינו טעמא דהתם לא חזי בעיניהו אבל הכא (לא) חזי לאחר הפסח כמו שהוא׳ ועוד י״ל דהאי אינה מקודשין היינו היכא דלית בי׳ שוה פרוטה לכשיהי׳ אפר, ולתירוץ קמא קשה דבעינין נמי הא חזי שלא כדרך הנאתו.
בד״ה אין פודין כו׳ אבל הכא חזי לאדם אם היו ניכרים דהא כו׳ עכ״ל ר״ל דההוא דפרק התערובת קדשים שנתערבו בטריפה אילו היו ניכרים קדשים גופייהו חזי גם לאדם ומה שאין כן הך דטבול יום דהבכור גופיה טריפה הוא ולא חזי לאדם והך דקדם הקדשן למומן דאיכא למאן דאמר דאין פודין היינו נמי בכה״ג שמתו או נטרפו אח״כ דלא חזו גופייהו לאדם ודו״ק:
בד״ה אין פודין כו׳ ולתירוץ קמא קשה הא חזי בעיניה שלא כדרך הנאה עכ״ל אבל לתירוץ שני ניחא דאיירי דשלא כדרך הנאה לית ביה שוה פרוטה וק״ל:
בתוספות בד״ה אין פודין את הקדשים הקשה הר״ח דבפ״ב דבכורות משמע דלא פליגי כו׳ ותירץ ר״י דהכי קאמר אין פודין מדרבנן כו׳ עס״ה. ולכאורה מ״ש בקושייתם לשון משמע אינו מדוקדק שהרי זה עיקר החילוק במשנה דהתם דבקדושת הגוף אפילו לאחר פדיונם אינה יוצאת לחולין ליגזז וליעבד ואם מתו יקברו והיינו מהך דרשא דקרא תזבח ואכלת דמייתי רש״י הכא משא״כ בסיפא דקדם מומן להקדישן דקדושת דמים הוא קתני בהדיא דלאחר פדיונם יוצאין לחולין ליגזוז וליעבד ואם מתו יפדו וא״כ לפ״ז משמע להדיא דאע״ג דהתם בגמרא איכא תנא אחרינא דמיקל טובא דאפילו בקדושת הגוף פודין לאכילת כלבים א״כ ממילא משמע דלא אשכחן שום תנא דסובר דאפילו בקדושת דמים אין פודין ויש ליישב בדוחק:
אלא דיותר יש לתמוה על תירוצו של ר״י שכתב דהא דאמר רב יוסף אין פודין היינו מדרבנן והיאך אפשר לומר כן דהא תנא דמתניתין קתני להדיא שיוצאין לחולין ליגזז וקתני נמי אם מתו יפדו דמשמע אפילו לכתחלה שרי. ועוד דהא לפי סוגיא דגמרא התם משמע להדיא דגיזה וחלב תמירי טפי מאכילת כלבים וכמ״ש רש״י ואפ״ה בקדושת דמים הכל שרי ולא אשכחן שום תנא דפליג אם לא שנאמר דרב יוסף כיון דלא משמע ליה לאוקמי בכל הנך אוקימתות א״כ ע״כ דהאי תנא דאמר לא מעל היינו משום דאין פודין אפילו בקדושת דמים ודלא כסיפא דמתניתין דבכורות דקתני ואם מתו יפדו ואפשר דהיינו דוקא לענין אכילת כלבים סובר האי תנא דברייתא דאסור מדרבנן ולאו דגזר קדושת דמים אטו קדושת הגוף דא״כ גיזה וחלב נמי הוי אסור אלא משום דבאכילת כלבים החמירו חכמים משום ביזוי מילתא דקדשים כן נראה לפי שיטת התוס׳. אלא דלפ״ז לא תליא הך מילתא כלל בהך פלוגתא שהביא רש״י דפלוגתא דתנאי היא בתמורה דהא אדרבה לפום הך פלוגתא משמע דבקדושת דמים אפילו גיזה וחלב שרי דהא לא פליגי אלא בקדושת הגוף דאיכא מאן דמיקל וכל כי הך מילתא לא הו״ל להתוספות לסתום אלא לפרש כיון שהוא דלא כפרש״י ועוד דעכ״פ קשה יותר להנך אמוראי דבסמוך דסברי לכ״ע אין פודין ואם כן הוא נגד משנה ערוכה דבכורות דבקדושת דמים פודין לכתחלה ולדעתי צ״ע גדול ליישב ודוק היטיב ועיין עוד בסמוך:
בד״ה אין פודין תימא לר״י אע״ג דאין פודין נמעול דהא לאחר שנשרף ונעשה אפר יכול לפדותו ומותר בהנאה כו׳ עס״ה. נראה דהתוס׳ לשיטתייהו שפסקו לעיל כר״י דאין ביעור חמץ אלא שריפה וקי״ל כל הנשרפין אפרן מותר אלא דאכתי לא ידענא מאי קשיא ליה לר״י דילמא האי תנא דאמר לא מעל סובר כחכמים דלעיל וא״כ הו״ל חמץ מהנקברין שאפרן אסור וכמ״ש הטור להדיא בסי׳ תמ״ה. והנראה מזה דסברת התוס׳ אינו כן אלא דאפי׳ לחכמים נמי לא הוי חמץ בכלל הנקברין וא״כ לכ״ע אפרן מותר ועמ״ש בזה לעיל בסוגיא דתנור שהסיקוהו בקליפי ערלה בדין אפר חמץ וצ״ע:
מאן [מי] שאמר שמעל בחמץ ההקדש בפסח קסבר [סבור הוא] כי פודין את הקדשים להאכילן לכלבים, וכיון שאפשר לפדות את חמץ ההקדש ולהאכילו לכלבים משמע שיש לו ערך מסויים, ולכן יש בו מעילה. ומאן [מי] שאמר לא מעל קסבר [סבור הוא] שאין פודין את הקדשים אלא לצורך אכילת אדם מישראל. ובמקרה זה שאדם מישראל אסור באכילת חמץ, הרי שחמץ של הקדש אין לו ערך כלל בפסח, ולכן האוכלו לא מעל.
The one who said that he misused consecrated items by using this leavened bread during Passover holds that one may redeem consecrated items in order to feed them to dogs. Because the food may be redeemed for this purpose, the consecrated leavened bread does have some monetary value, and therefore using it is considered misuse of consecrated items. And the one who said that he did not misuse consecrated items holds that consecrated property may not be redeemed for this purpose, but only in order to provide food for a Jewish person. In this case, since it is forbidden to eat this leavened bread during Passover, the consecrated leavened bread has no value at all at this time. Therefore one who eats such leavened bread is not guilty of misuse of consecrated items.
רש״יתוספותתוספות ר״ש משאנץמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(14) רַב אַחָא בַּר רָבָא תְּנָא לָהּ
The Gemara comments: Rav Aḥa bar Rava taught
פירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ומעירים: רב אחא בר רבא תנא לה [שנה אותה]
The Gemara comments: Rav Aḥa bar Rava taught
פירוש הרב שטיינזלץהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144