ובדין הוא דאפילו תוך זמנו מותר – פי׳ רש״י מותר באכילה, וקשה לר׳ דהיכי דמי אם נותן לו נכרי לאכול הרי הוא שלו ואם אינו נותנו לו והוא לוקחו בגזילות אי אפשר שלא יהא שלו בשעת אכילה ולא גרע מחמץ שחייב באחריותו דחשוב שלו שהרי זה נמי חייב באחריותו ועוד דלקמן באזדו לטעמייהו במאי פליגי בחמץ של נכרי שעבר עליו הפסח לפלוג בפסח גופי׳ הואיל ומותר לרב אחא לאכול חמץ של אחרים לפרש״י, ונראה לריב״א דבדין הוא דאפילו תוך זמנו מותר היינו ליהנות והאי דקאמר שלך אי אתה אוכל אבל אתה אוכל כו׳ לאו דוקא אי נמי לאחר זמנו קאמר, ומיהו לענין גבוה דקאמר אבל אתה אוכל של אחרים ושל גבוה קשה לפר׳ בתוך הפסח ואם לא פדאו בהנאה נמי אסור ואם יפדנו א״כ הרי הוא שלו ושמא יש לפרש אבל אתה נהנה בשל גבוה בלא איסור חמץ אבל איסור הקדש יש.

מאן יש אומרים ר׳ נחוניא בן הקנה כו׳ – תימה לר׳ למאן דיליף אסון אסון בריש אלו נערות [דף ל:] והוי מיתה בידי שמים נמי פוטרת מתשלומין וא״כ לר׳ דאמר לקמן [דף ל״ג.] הזיד במעילה שהוא במיתה אמאי פוטר הכא כרת מתשלומין והא אע״ג דבעלמא מהניא מיתה בידי שמים לפטור מתשלומין הכא לא מהניא א״כ ה״ג כרת, ואומר ר׳ דבמיתה דגלי בי׳ קרא שלא תפטור הכא מתשלומין גלי בכרת דלא גלי לא גלי, וא״ת והא לקמן [דף ל״א:] לא אמרי׳ הכי התם גבי תרומה דאמר האוכל תרומת חמץ בפסח בשוגג משלם קרן וחומש ומוקמינן לה כר׳ נחוניא בן הקנה ואפ״ה מחייב בתשלומין דכי היכי דלא מפטר בתשלומיו משום חיוב מיתה דתרומה ה״נ לא מפטר מחמת כרת של פסח ואומר ר׳ דלא דמי דתשלומי קודש לא משום כפרה הוא אלא ממון חייבו הכתוב לשלם מחמת שגזל את ההקדש אבל תשלומי תרומה מחמת כפרה הם כדמוכח במס׳ תרומות דתנן [פ״ו מ״א] שאם רצה הכהן למחול אינו מוחל ועוד משמע התם דאפי׳ ישראל שאכל תרומה של עצמו משלם קרן לעצמו וחומש לכהן דקתני בת ישראל שאכלה תרומה ואחר נשאת לכהן אם תרומה שלא זכה בה הכהן אכלה משלמת קרן וחומש לעצמה, פי׳ לפי שנעשית כהנת אלמא דמחויבת להשים אחרת תחתי׳ אע״פ שתרומה של עצמה אכלה שלא זכה בה כהן אלמא כפרה היא הלכך אין כרת פוטרו משום קם לי׳ בדרבה מיני׳, ועוד תירץ ר׳ דהכא אתיא אליבא דרבנן דסברי הזיד במעילה באזהרה ולא במיתה, ומיהו אכתי צריכין לטעמא דתשלומי תרומה כפרה דהא למאן דלא יליף אסון אסון ובמיתה בידי שמים לא אמרי׳ קם לי׳ בדרבה מיני׳ א״כ אמאי אוכל תרומת חמץ חייב דכרת [דידיה] לפטרי דלא שייך למימר כיון שמיתה שלה אינו פוטרו ה״נ כרת דהא מיתה אינה פוטרת בשום מקום אלא בעל כורחי׳ מטעם כפרה הוא׳ מ״ר ומתוך פרש״י יש ללמוד דכי אמרי׳ גבי כרת קם לי׳ בדרבה מיני׳ הני מילי במזיד אבל בשוגג לא שכתב רש״י יש טועים דקשי׳ להו כי פטר ר׳ נחוניא במזיד דבר כרת [הוא] והכא בשוגג עסקי׳ מדקתני מעל ושוגג לאו בר כרת הוא, טעות היא זו דגבי חמץ מזיד הוה וגבי הקדש שגג ולא ידע שהיא של הקדש ולפי זה לא קשה מידי מכל מה שהקשינו והא דלקמן נמי דמחייבי׳ [בחמץ] דתרומה מצי׳ למימר דמיירי בשוגג בתרוויהו, אבל קשיא דהשתא צריכין למימר דאתי דלא כתנא דבי חזקי׳ דחייבי מיתות שוגגין נמי פטר דמקיש מכה אדם למכה בהמה ואין סברא לומר דאתיא דלא כוותי׳ דהא כוותי׳ קים לן בפ׳ אלו נערות [דף ל״ה.] דאמר מי איכא דלית לי׳ תנא דבי חזקי׳, והייתי רוצה לומר דכי מקיש תנא דבי חזקי׳ למכה בהמה ה״מ מכה אדם דמיתת ב״ד אבל כרת לא מקיש הלכך לא פטר כרת מתשלומין אלא במזיד אבל דהניחא למאן [דיליף אסון אסון אבל למאן] דגמר לה מדכתיב ושמתי אני את פני באיש ההוא ובמשפחתו והאבדתי אמרה תורה כרת שלי כמיתה שלכם מה מיתה שלכם פטור מתשלומין אף כרת שלי פטור מתשלומין א״כ כל דין שבמיתה נשים בכרת וכי היכי דחייבי מיתות שוגגין פטורין מן התשלומין מתנא דבי חזקי׳ ה״נ חייבי כריתות, הקשה ריב״א למה פטור הכא מקרבן מעילה משום קם לי׳ בדרבה מיני׳ הא קאמר בפרק המצניע [צ״ג:] המוציא אוכלין בכלי ושגג באוכלין והזיד בכלי חייב על האוכלין חטאת ועל הכלי סקילה אלמא קם לי׳ בדרבה מיני׳ לא פטר לי׳ מקרבן שעמו ותירץ דהא דקפטר [הכא] הקרבן היינו משום פטור ממון דקרן מחומש שאין אשם מעילות בה אל בשיש קרן וחומש, וכמדומה שכך מוכיח בהדיא בשילהי הגוזל קמא אבל מקרבן לא מפטר משום האי דינא.

פודין את הקדשים להאכיל לכלבים – הקשה ה״ר חיים דהכא משמע דפלוגתא הוי אפי׳ במידי דלא קדיש אלא קדושת דמים כי האי חמץ ובפ״ב דבכורות [דף י״ד.] משמע דכי האי גוונא כולי עלמא מודו [דפודין] כיון שמעולם לא קדש קדושת הגוף דתנן התם כל הקדשים שקדם מום קבוע להקדישן כו׳ ויוצאין לחולין ליגזז וליעבד ולדן וחלבן מותר כו׳ ובתר הכי קתני כל הקדשים שקדם הקדישן למומו או מום עובר להקדישן ואחר כך נולד מום קבוע וכו׳ ואין יוצאין לחולין ליגזז וליעבד ולדן וחלבו אסור ועל הך סיפא אומר מנא הני מילי תזבח ולא גיזה ופליגי תנאי בההיא ברייתא אין פודין להאכיל לכלבים משמע דדוקא בקדש הקדשן למומם פליגי אבל ברישא בקדם מומן להקדישן כולי עלמא מודי דפודין הואיל והנך קדשים לא קדשו מעולם קדושת הגוף וקרא נמי דתזבח ואכלת בהני קדשים שקדם הקדשן למומן מיירי, ותירץ ר׳ דהכא דקאמר אין פודין מדרבנן וליכא למימר דאטו משום חששא דרבנן נפקי מעילה דאורייתא הא כיון דאמרו רבנן אין פודין א״כ לא שוי ולא מידי ולא שייכא בי׳ מעילה, והקשה ה״ר אפרים מהא דתנא בפ׳ התערובת [דף ע׳:] נתערבה בשור שנתעבדה בו עבירה [או] שהמית את האדם על פי עד אחד או על פי בעלים כרובע ונרבע במוקצה ונעבד כאתנן ומחיר בכלאים וטריפה ויוצא דופן ירעו עד שיסתאבו וימכרו כו׳ והשתא למאן ימכרו אי לישראל טריפה אסירא לי׳ ואי לעכו״ם הא אין פודין הקדשים להאכילן לכלבים ואותן קדשים קודם שנתערבו קדם הקדישם למומן כדקתני ירעו עד שיסתאבו, וי״ל דלמ׳ דמוקי לי׳ התם [דף ע״ד:] כשנתערבה נקובת הקוץ בדרוסת הזאב שרי לישראל על ידי בדיקה אי ליכא האדמת בשר כנגד בני מעיים והאדמ׳ סימנים ולמאן דמוקי לה כשנתערבה בנפולה שריא בבדיקת י״ח טריפות ולמאן דמוקי לה דאיערב בולד טריפה ור׳ אליעזר הוה אתי שפיר אי הוה אמר דוקא לגבוה אסור ולא להדיוט אבל בפ׳ אלו טריפות [דף נ״ח.] משמע שאין ליתן טעם לפסול לגבוה יותר מלהדיוט וי״ל דלמאן דמוקי לה דאיערב בולד טרפה סבר לה כההיא לשנא דפ״ב דבכורות [דף ט״ו:] דאמר תזבח ואכלת אין לך בה היתר אכילה אלא משעת זביחה אבל לכלבים ה״נ דפודין וכדמשמע מתני׳ [בכורות י״ד.] דקתני אם מתו יקברו ולא קתני אם נעשו טריפה דיקברו דכיון דבני העמדה והערכה נינהו פודין להאכיל לכלבים ואע״פ כן בתמורה בסוף פ׳ כל האסורין [דף ל:] איכא [סתם] משנה דתני בהדיא אין פודין להאכיל לכלבים, ועוד הקשה ה״ר אפרים דהא ר׳ עקיבא שרי בבכורות [דף ל״ב:] לזמן עכו״ם על הבכור ובפ׳ טבול יום בזבחים [דף ק״ג:] מוכח שר׳ עקיבא אוסר בכור טרפה בעל מום להאכיל לכלבים שאפילו העור הוא אוסר כשנמצא טרפה קודם הפשט וי״ל דהיכא דשרי ישראל באכילה שרי ר׳ עקיבא להאכילו לעכו״ם כדמפרש טעמא דר׳ עקיבא התם משום דאתקש לצבי ואיל והיינו היכא דחזי להאכילה כדכתב יאכלנו כצבי וכאיל והשתא מתרצא שפיר בהכי מתניתא דפ׳ התערובת כר׳ עקיבא דבכורות בפ׳ כל פסולי המוקדשין [לב:] דכשנמכרין מותרין לכלבים שטרפה חולין והקדשים ראוין לאדם אם היו ניכרים.

מאן דאמר לא מעל (קסבר) אין פודין – תימה לר׳ אע״ג דאין פודין מ״מ להמעל שהרי לאחר שנשרף ונעשה אפר יכול לפדותו ומותר בהנאה י״ל כיון דכמו שהוא עכשיו לא שוי מידי לא שייכא בי׳ מעילה ואפי׳ אי דבר הגורם לממון כממון דמי מ״מ כיון דכמו שהוא בעין לא ישוה לעולם כלום לאו גורם לממון הוא, ועוד צריך לומר כן מתוך קושיא אחרת דמפרש דפליגי כדבר הגורם לממון (הוא ועוד) דמאן דאמר מעל סבר כממון דמי והאי גורם לממון הוא שראוי למוכרו אחר הפסח וגם מותר להשהותו דשי׳ גבוה אתה רואה וקשה כיון דהשתא לא חזי מה מועיל אמה דלקמן חזי הא כל איסורי הנאה שהן בשריפה אין מקדשין בהן את האשה אע״ג דכל הנשרפין אפרן מותר ובחיטי קודנייתא אמרי׳ לעיל [דף ז׳.] דמי׳ שעות ולמעלה אין חוששין לקידושין ואפי׳ לר׳ יהודה דהוי חמץ בשריפה ואפילו מותר׳ וצריך לומר דהיינו טעמא דהתם לא חזי בעיניהו אבל הכא (לא) חזי לאחר הפסח כמו שהוא׳ ועוד י״ל דהאי אינה מקודשין היינו היכא דלית בי׳ שוה פרוטה לכשיהי׳ אפר, ולתירוץ קמא קשה דבעינין נמי הא חזי שלא כדרך הנאתו.