ותורם לו את תרומותיו ואת מעשרותיו – בגמ׳ מפרש לה.

ומקריב עליו קני זבין קני זבות ויולדות וחטאות ואשמות – פי׳ למאן דס״ל דכהני שלוחי דרחמנא נינהו פשיטא טעמא דמקריב עליו כל קרבן דלאו שליחותא דידיה קא עביד ולאו דוקא נקט הני אלא ה״ה כל קרבן ונקט הני לרבותא דאע״ג דמחוסרי כפרה ומתכשרי בהאי קרבן למיכל בקדשים ושוייה שליח בהדיא מותר דשלוחי דרחמנא נינהו ולמאן דאמר דכהני שלוחי דידן נינהו דוקא נקט הני משום דהוו מחוסרי כפרה וקיימא לן כרבי יוחנן דאמר הכל צריכים דעת שאין כהן מקריבן אלא לדעת בעלים חוץ ממחוסרי כפרה שאין צריכין דעת ומשום הכי לא חשיב דעבד שליחותיה ובמכילתין בגמרא [שם] איבעיא לן הני כהני שלוחי דידן נינהו או שלוחי דרחמנא נינהו ואתינן למיפשט מהא מתני׳ דשלוחי דרחמנא נינהו דאי שלוחי דידן הוו מי איכא מידי דאנן לא מצינן עבדין ושלוחי דידן מצי עבדי והכא במכלתין לא איבעיא לן עיקר דינא דסברא הוא אלא דבעינן מתניתין מנא תיתי ולא בעינן למיפשטה ממימרא ודכוותה בתלמודא.

ויש שפירשו דכי אפשיט היינו בקרבן ישראל דלא חזי איהו גופיה לאקרובי הילכך כהן לא הוי שלוחיה וכי איבעיא לן בשל כהן דחזי איהו לאקרובי והא דאתיא למיפשטה ממתניתין דהכא ולא דחינן דמתני׳ במודר ישראל משום דסתמא קתני ומקריב עליו דמשמע בכל אדם ואפילו במודר כהן ועדיף ליה למדחייה כר׳ יוחנן. מיהו לכולהו פירושי כשהמודר ישראל מקריב עליו כהן כל קרבן ובכהן הוא דמיפלגי ולחומרא.

ומלמדו מדרש הלכות ואגדות – פירוש מפני שאין נוטלין עליהם שכר בלימודם.

ולא ילמדנו מקרא – פי׳ מפני שמותר ליטול ממנו שכר וכי מלמדו בחנם הא מהני ליה.

אבל מלמד הוא את בניו מקרא וזן את אשתו ואת בניו אף על פי שחייב במזונותיהן – דהא גרע מפורע חובו של חבירו דהנאה דידהו היא ולאו הנאה דמודר גופיה.

ולא יזון את בהמתו בין טמאה בין טהורה – פי׳ שמוסיף שומן בבשרה ומטי הנאה למודר אם ירצה לאכלה או למכרה.

גמ׳ ומחזיר לו אבדתו פליגי בה רב אמי ורב אסי חד אמר לא שאנו אלא בשנכסי בעל אבדה אסורים על מחזיר – והא קמ״ל דאע״ג דמתהני מחזיר בהשבה זו בפרוטה דרב יוסף דכל כמה דמיטפל באבדה זו מיפטר מלמיתב פרוטה לעני שהעוסק במצוה פטור מן המצוה אפ״ה שרי ולא חיישינן להנאה זו דלאו משום הנאה זו הוא מחזיר אלא לקיים מצותו ואילו פרוטה דרב יוסף לא שכיח כלומר דהא לא מיפטר מפרוטה דעני אלא בעוד שמיטפל בגוף האבדה להחזירה או לזונה או לנערה ולא שכיח דאתי מעליא כההיא שעתא דמיפטר אמטו הכי הא אילו הוה מיפטר מלמיתב פרוטה לעניא כל זמן שהאבדה היא ברשותו ואפילו בשאינו מיטפל בה הא ודאי שכיח ושכיח אלא ודאי כדאמרן וכן פירשו גדולי רבותינו ז״ל.

אבל נכסי מחזיר אסורין על בעל אבדה כלומר דאסיר בעל אבדה לאתהנויי ממחזיר.

אינו מחזיר לו – דהא מהנהו ליה ואע״ג דמידחיא מצות השבה הא קיי״ל [טז.] דנדרים חלים על דבר מצוה.

וחד אמר אף כשנכסי מחזיר אסורין על בעל אבדה מחזיר לו. ולא חשיבא הנאה דכי מהדר ליה מידעם דנפשיה מהדר ליה כלומר ואין הנאת חזרה כדאי לדחות מצות השבה ואקשינן בגמרא מסיפא דתנן מקום שנוטלין עליה שכר תפול הנאה להקדש ולמאן דאמר דמתניתין דוקא בשנכסי בעל אבדה אסורין על מחזיר ומשום דפרוטה דרב יוסף לא שכיחא מאי תפול הנאה להקדש למה ליה לבעל אבדה למיתן כלום להקדש דהא איהו לא אסיר בהנאת מחזיר אלא ודאי מתניתין אף בשנכסי מחזיר אסורין על בעל אבדה כלומר ששניהם אסורין זה בזה הלכך תפול הנאה להקדש דמחזיר לא מצי שקיל ליה ובעל אבדה לא מצי מעכב ליה ואפ״ה קתני רישא דמחזיר לו אבדתו דלא קא מהנה ליה דהא מידעם דנפשיה מהדר ליה ואסיקנא בקשיא ולהכי פסק רבינו ז״ל הלכתא דאפילו בשנכסי מחזיר אסורין על בעל האבדה מחזיר לו אבדתו וכ״ש בשנכסי בעל אבדה אסורין על מחזיר וה״ה בששניהם מודרין זה מזה דבעל אבדה לא מתהני דדידיה אהדר ליה ומחזיר לא מתהני דפרוטה דרב יוסף לא שכיח וכן הלכה.

ויש שסבורים דכיון דאמרינן בהדיא בשמעתין דפרוטה דרב יוסף לא שכיח א״כ שומרי אבדה שומרי חנם ולא עבדינן ליה שומר שכר משום פרוטה דרב יוסף דלא שכיח ומסתברא דהא ליתא דהכא דכולי עלמא שומר אבדה הוי שומר שכר מדרב יוסף כיון דאפשר בשום צד דמתהני בשמירה זו ואע״ג דלא שכיח אבל הכא משום דאיכא מצות השבה מש״ה אמרינן דאי הוה שכיח פרוטה דרב יוסף הוה פטרי ליה מהשבה דנדרים חלין על דבר מצוה אבל השתא דפרוטה דרב יוסף לא שכיח משום מילתא דלא שכיח ליכא למיפטריה מסתמא ממצוה דהשב תשיבם וכן עיקר.

בעא מיניה רב חייא בר אבין מרבא ככרי עליך ונתנו לו מהו – פי׳ האומר לחברו ככרי אסור עליך ונתנה לו במתנה גמורה בהגבהה כראוי מהו מי שריא ליה למודר או לא בכדי א״ל כי איתיה ברשותיה הוא דאסור פי׳ דהוי ככרו של מדיר אבל השתא לאו ככרו הוא או דלמא עליך אמר ליה ועילויה שוייה הקדש פירוש ואפילו לבתר דהדריה לרשותיה דמודר וכאילו פריש הכא בהדיא דמי דהא תלמוד [מז.] אוסר אדם נכסיו על חבירו אפילו לאחר שיצאו מרשותו א״ל פשיטא דאע״ג דיהביה ליה במתנה אסור דאי לא מיתסר ליה ביה בתר דיהביה ליה עליך דאמר ליה לאפוקי מאי לאפוקי דאי מגנב גנבא אמר ליה לאפוקי דאי אזמניה עליה יש משפרשו עליך לאפוקי מאי לאפוקי גנבא מיגנב שאם גנבה ממנו המודר אינו נאסר בה דהא קניא ולאו ככרו דמדיר הוא א״ל לא האי דאמר ככרי עליך לאפוקי היכא דאזמניה מדיר מעיקרא קודם נדרו למיכל מיניה והדר אמר ככרי עליך דלא חייל נדרא עליה דהא קודם הנדר קנה המודר חלקו בככר זה ולא כל הימנו של זה שיאסרנו עליו. ורבינו ז״ל השיב על פי׳ זה כמה תשובות חדא דאנן השתא לאו אדיוקתא דככרי קיימין אלא אדיוקתא דעליך הוא דקיימין דאי לא אסריה ניהליה לאחר מתנה עליך למה לי לאיסורא ואהא הוא דבעינן לאהדורי דאתי בהכי והכי לאיסורא והיכי מהדרינן אנן דאמר ככרי להיתרא לאפוקי דאי גנבא מיגנב או אזמניה עליה הוי מה שטענו לא הודה לו ותו היכי לא מבעיא לן מעיקרא נתנה לו או שגנבו ממנו מהו ותו הא דקאמר דאי אזמניה עליה מעיקרא לא חייל עליה נדרא בתר הכי היכי דמי אי דאמר ליה מעיקרא קודם נדרו קני מעכשיו ומשוך פשיטא דלא מצי אסר ליה בשום אנפא ובשום לשון שאין אדם אוסר נכסי חבירו על חבירו וא״כ מאי איריא כי אמר ככרי אפילו אמר ככר זה ואי דלא אמשכיה ניהליה מעיקרו אכתי ממונו דמדיר הוא ואמאי לא חייל נדרא עליה וכי תימא אין דעתו של אדם על מה שהזמין והא היכי אפשר דהא ככרי זה קאמר והיאך לא דעתו עליו ותו דתינח דאזמניה עליה מעיקרא לא אזמניה עליה מעיקרא לאפוקי מאי על כרחך לאפוקי גנבא מיגנב דלא מיתסר עליה וכ״ש נתנה לו ואילו אנן מסקינן דאסור אלא עיקר הפירוש דכי מהדר לאפוקי דאי מגנב בלשון תמיהא מהדרינן ליה והכי קאמר אי סלקא דעתך דכי יהביה ניהליה משתרי ליה א״כ עליך לאפוקי מאי וכי תסיק אדעתך כי אמר ליה עליך לאפוקי דאי מיגנב גנבא תיתסר עליה הא ודאי לית לן למימר דלא מסיק איניש אדעתיה דמיגנב ככריה ואתי לידיה דהאי דליסרי ליה מהשתא אלא ודאי לא נדר אלא משום מתנה דלא ליסרהיב ביה למיתן ליה כלום ואהדר ליה דודאי לגנבה לא אתא לאיסורא דהא לא אסיק אדעתיה ואפילו הכי למתנה נמי לא אתא לאיסורא וכי יהביה ניהליה אשתרי ליה ודקאמרת למה לי למנדר דלא ליכול מיניה בעוד שהוא ברשותו דהא בלאו נדר לא מצי שקיל מיניה בעל כרחיה. האי מדיר הוה חייש דליסרהיב ביה מודר דליזמניה עלוה ולהכי אמר ככרי עליך אסור דהשתא ודאי אי אזמניה עליה אסיר ליה דבהזמנה לא נפק מרשותיה דמדיר ועדיין ככרו הוא אבל נתנו לו במתנה גמורה לעשות בו כרצון נפשו הא ודאי שרי ליה למודר דלאו ככריה דמדיר הוא.

ומקשינן עלה דרבא מהא דתניא א״ל השאילני פרתך הפנויה א״ל קונם פרה שאני קנוי מזו. פי׳ תאסר עליך פרה שיש לי חוץ מזו שאני חורש בה לומר שאין לו פרה אחרת אלא זו. נכסי עליך אם יש לך פרה אלא זו פירוש השואל השיב לו כן נכסי אסורין עליך אם יש לך פרה אחרת אלא זו. השאילני קרדומך א״ל קונם קרדום שיש לי חוץ מזה נכסי עליך אם יש לך קרדום אלא זה פי׳ ואחר כך נמצאת לו פרה אחרת וקרדום אחר והם אסורים על השואל דהא אסרינהו משאיל עליה ועל הא דאמרינן קרדום בחייו אסור מת או שנתנה לו במתנה הרי זה מותר וקס״ד דמדיר נתנו למודר אלמא ככרי עליך אסור נתנו לו מותר ופרקינן דמתני׳ שניתנה למודר ע״י אחר כלומר שהמדיר נתנו לאחרים ואותם אחרים נתנוהו למודר ולפיכך מותר והוא הדין דבעודו ברשות אחרים מותר אלא דהא קמ״ל דכל כמה דלא נפיק מרשותיה דמדיר לרשות אחרים אלא לרשות מודר המודר אסור בה דלהכי אסריה ניהליה אמר רב אשי דיקא נמי דקתני שניתנה לו ולא קתני שנתנה לו וכיון דדייק רב אשי ממתני׳ כרבא הלכתא כוותיה ורבינו ז״ל האריך בזה בהלכותיו והכל מפורש יפה עם מה שכתבנו בקצרה. ואסיקנא בגמ׳ דהלכתא כר׳ מאיר דאמר יש מעילה בקונמות והאוסר דבר על חבירו ונתנה לו במתנה בלא דעתו מקבל מעל לכשיוציא שכל המוציא מעות הקדש לחולין וכסבור שהן חולין מעל ואף זה מעל ולא הביא זה רבינו ז״ל בהלכות לפי שאין מעילה נוהגת בזמן הזה.

ותורם את תרומותיו ומעשרותיו לדעתו – אוקימנא למתניתין בדקאמר מודר כל הרוצה לתרום יבא ויתרום. פי׳ דהשתא לאו שליחותיה קא עביד דבדעתיה דתורם תליא מילתא ואפילו בתורם משלו על של חבירו דהוי כפורע חובו והכי מוכח בגמ׳: כתב רבינו ז״ל אבל אמר לו תרום אסור משום דקא עביד שליחותיה ואפילו בתורם משל בעל הכרי על בעל הכרי כדמוכח בגמ׳ והיינו דדייק רבינו ז״ל ושמעינן מינה שהמודר הנאה מחבירו לא מיבעי ליה למעבד שליחות ואפילו הוי שליחותיה כגון קריאת שם דתרומה דלא עביך למישקל עליה שכר אסור דכיון דקאמר ליה ועביד מהנה ליה ע״כ והיכא דאמר כל השומע קולו יתרום אסור לזה לתרום דשליחותיה קא עביד דכי האי לישנא שליחות הוא כדתנן (גיטין דף סו.) לגבי גט כל השומע קולו יכתוב גט לאשתו כותבין ונותנין לו אבל אמר כל התורם אינו מפסיד לאו שליחות הוא כלל ודכוותה במודר הנאה מותר והכי כ׳ רבינו ז״ל לקמן.

ומלמדו מדרש ואגדות ולא ילמדנו מקרא מקרא מ״ע דלא ילמדנו משום דקא מהנה ליה מדרש נמי קא מהנה ליה. אמר שמואל במקום שנוטלין שכר על המקרא. פי׳ ולהכי קתני דלא ילמדנו בחנם דקא מהנה ליה דשביק ליה אגרא ואין נוטלין על המדרש וקמ״ל דאפילו במקום שנוטלין שכר. על המקרא שרי ליה לרב למשקל אגרא וליכא משום ואותי צוה ה׳ וגו׳ אבל על המדרש לא שרי ליה למשקל אגרא ודוקא אגר למוד אבל אגר בטלה שרי בכל מקום והכי אמרינן בפרק שני דייני גזירות (דף קה.) שהיו נוטלין שכר מתרומת הלשכה וה״נ מוכח במסכת בכורות⁠[כט:] דאגר בטלה שרי בכל דבר ולא אסרה תורה אלא שכר לימוד והוראה ואמרינן מאי שנא מדרש דלא שרי אגריה דכתיב ואותי צוה ה׳ ללמד אתכם מה אני בחנם אף אתם בחנם מקרא נמי בחנם הוא.

ופרקינן רב אמר שכר שמור התינוקות ולמקרא מסתמא הם קטנים ובעי שימור ולמדרש לא בעי שימור דמסתמא גדולים הם כדתנן בן חמש שנים למקרא בן עשר למשנה ר׳ יוחנן אמר שכר פיסוק טעמים דבעי למקרא כדנפקא לן מקרא דכתיב ויקראו בספר תורת האלהים וגו׳ ויבינו במקרא זה פיסוק טעמים והא ליתי׳ בכלל ואותי צוה ה׳ ושכר לימודו שרי.