×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) ואפי׳וַאֲפִילּוּ בִּמְעֵי גּוֹיָה1 וְשֶׁל נׇכְרִי2 טהור׳טְהוֹרָה בְּכׇל מָקוֹם ואפי׳וַאֲפִילּוּ בִּמְעֵי יִשְׂרְאֵלִית אחוּץ מִמֵּי רַגְלַיִם שֶׁבָּהּ.
even if it is in the womb of a gentile woman. If she discharges this semen, it imparts ritual impurity. And by contrast, the semen of a gentile is ritually pure wherever it is found, even if it is in the womb of a Jewish woman, except for any urine that intermingled with it. In other words, if the semen of a gentile intermingled with his urine, the mixture is impure due to the urine it contains, as the Sages decreed that a gentile is considered like a zav in all matters. Consequently, his urine imparts impurity.
1. כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: ״עובדת כוכבים״.
2. כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: ״עובד כוכבים״.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ואפילו במעי גויה, ושכבת זרע של נכרי טהורה בכל מקום, ואפילו במעי ישרא׳, חוץ מימימי רגלים שבה שהן טמאין. וכי תימא (תהי) [האי] נמי טהורה מדאוריתא וטמאה מדרבנן, אטו מי רגלים של נכרי מדאוריתא מיטמו, אלא לאו מדרבנן, שמע מינה שכבת זרע של נכרי במעי ישראל טהורה, וטהר⁠[ה גמ]⁠ורה היא, שמע מינה.
ואפי׳ במעי עובדת כוכבים – שאם תפלטנו על הבגד תטמאנו.
חוץ ממימי רגליה שבה – דאי פתיכי במימי רגליה טמאים כדאמרינן לעיל גזרו עליהם שיהו כזבים אבל קריו טהור כדאמרינן עבדו ביה רבנן היכרא.
ואפילו היא נמצאת במעי גויה, שבא עליה הישראל, שאם תיפלט שכבת זרע זו, הריהי מטמאת. ואילו שכבת זרע של גוי — הריהי טהורה בכל מקום בו היא נמצאת, ואפילו היא נמצאת במעי אשה ישראלית שבא עליה הגוי, חוץ ממי רגלים שבה, שאם התערבה שכבת הזרע של הגוי במי רגליו הריהי טמאה בשל מי הרגלים שבה, שגזרו חכמים שיהיו הגוים נחשבים כזבים המטמאים במימי רגליהם. הרי שזרעו של הגוי הריהו טהור, וכשיטת רבא.
even if it is in the womb of a gentile woman. If she discharges this semen, it imparts ritual impurity. And by contrast, the semen of a gentile is ritually pure wherever it is found, even if it is in the womb of a Jewish woman, except for any urine that intermingled with it. In other words, if the semen of a gentile intermingled with his urine, the mixture is impure due to the urine it contains, as the Sages decreed that a gentile is considered like a zav in all matters. Consequently, his urine imparts impurity.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(2) וְכִי תֵּימָא ה״נהָכִי נָמֵי טהור׳טְהוֹרָה מדאוריית׳מִדְּאוֹרָיְיתָא אֲבָל טְמֵאָה מִדְּרַבָּנַן אַטּוּ מֵי רַגְלֶיהָ מִדְּאוֹרָיְיתָא מִי מְטַמְּאוּ אֶלָּא ש״משְׁמַע מִינָּה טְהוֹרָה אֲפִילּוּ במִדְּרַבָּנַן ש״משְׁמַע מִינָּה.

The Gemara continues: And if you would say in rejection of this proof: Here as well, the baraita means that the semen of a gentile is ritually pure by Torah law but impure by rabbinic law, one may respond: Since the baraita states that the urine of a gentile is impure, is that to say that her urine, i.e., the urine of the gentile that intermingled with his semen and is now inside the womb of the Jewish woman, is ritually impure by Torah law? Isn’t it impure only by rabbinic law? Rather, conclude from the baraita that the semen of a gentile is pure even by rabbinic law. The Gemara concludes: Indeed, conclude from it that this is so.
עין משפט נר מצוהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
וכי תימא [ואם תאמר] בדחיית הראיה: הכי נמי [כך גם כן] הכוונה היא שטהורה שכבת זרעו של גוי מדאורייתא [מן התורה], אבל טמאה היא מדרבנן [מדברי חכמים], ואולם על כך יש להשיב: אטו [וכי] מי רגליה, כלומר, מי רגלי הגוי שבא עליה ונמצאים עתה במעיה מדאורייתא מי מטמאו [מן התורה האם מטמאים]? והרי טומאתם מדברי חכמים, אבל שכבת הזרע של הגוי אינה טמאה. אלא שמע מינה [למד ממנה] כי שכבת זרעו של הגוי טהורה אפילו מדרבנן [מדברי חכמים], ומסכמים: אכן שמע מינה [למד ממנה] שכך הוא, וכשיטת רבא.
The Gemara continues: And if you would say in rejection of this proof: Here as well, the baraita means that the semen of a gentile is ritually pure by Torah law but impure by rabbinic law, one may respond: Since the baraita states that the urine of a gentile is impure, is that to say that her urine, i.e., the urine of the gentile that intermingled with his semen and is now inside the womb of the Jewish woman, is ritually impure by Torah law? Isn’t it impure only by rabbinic law? Rather, conclude from the baraita that the semen of a gentile is pure even by rabbinic law. The Gemara concludes: Indeed, conclude from it that this is so.
עין משפט נר מצוהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) אָמַר מָר שִׁכְבַת זֶרַע שֶׁל יִשְׂרָאֵל טְמֵאָה בכ״מבְּכׇל מָקוֹם אפי׳אֲפִילּוּ בִּמְעֵי גּוֹיָה1 תִּפְשׁוֹט דְּבָעֵי רַב פָּפָּא דְּבָעֵי רַב פָּפָּא שִׁכְבַת זֶרַע שֶׁל יִשְׂרָאֵל בִּמְעֵי גּוֹיָה2 מַהוּ.

The Master said above in a baraita: The semen of a Jew is impure wherever it is found, even if it is in the womb of a gentile woman. The Gemara suggests: Let one resolve from this baraita a dilemma that Rav Pappa raises. As Rav Pappa raises a dilemma: What is the halakha with regard to the semen of a Jew in the womb of a gentile woman? Let one conclude from the baraita that the semen is impure.
1. כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: ״עובדת כוכבים״.
2. כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: ״עובדת כוכבים״.
ר׳ חננאלרמב״ןפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[אמ׳] מר. שכבת זרע של [ישראל טמא]⁠ה בכל [מקו]⁠ם, ואפילו [במעי] גויה. תיפש⁠[וט בעיא דרב] פפא, דהוה בעי בשב⁠[ת] בפרק אמ׳ ר׳ [עקיב׳]⁠א, שכבת זרע [של ישראל] במעי גוי⁠[ה] מהו, שמע⁠[תב מ]⁠מתניתא שהיא טמאה. וא⁠[מ]⁠רינן, דילמא הא מ⁠[תני]⁠תא בתו⁠[ך שלשה] ימי⁠{ם}, דודאי טמאה, לאחר שלשה ימים מאיג, ועלתה בתיקו.
א. דף פו, ב. ובפר״ח שם: ובמעי גויה אף אינון חביל גופיהו כישר׳. וכד פלטה לה אחר שלשה טהורה.
ב. בכי״ד: ש⁠[מ׳] מינ׳ מיהא [מתניתא]
ג. מהשמטת הטעם שאמרו בגמרא דישראל דייגי במצוות וכו׳ נראה כתירוץ השני בתוס׳ ד״ה כי קמיבעיא, שגם המקשה ידע הטעם דדייגי במצוות, ועיקר התירוץ הוא רק שהברייתא תוך ג׳ ובעיא דרב פפא לאחר ג׳.
ה״ג רש״י ז״ל: אמרא לך בית שמאי האי לזכר מיבעי ליה כל שהוא זכר בין גדול בין קטן – ולא גריס נקבה, אלא לנקבה מיבעי ליה למעיינות, ואתי זכר בקל וחומר, ולא פרכינן במצורע מילי דזב.
ובתוספות מעמידין הספריםב ומפרשים ואי בעית אימא בית שמאי לית הך דרשא דר׳ יצחק כלל, אלא לזכר כל שהוא זכר לנקבה כל שהוא נקבה, ודקא קשיא לך מעיינות מנא להו לבית שמאי, ולטעמיך לר׳ ישמעאל בנו של ר׳ יוחנן בן ברוקא דריש לעילג תרווייהו לקטן וקטנה, מעיינות מנא ליה, אלא נפקא להו משום דרשא בעלמא דלא מתפרש במכילתיןד, ואדרבה משמע דבית שמאי כר׳ ישמעאל בנו של ר׳ יוחנן בן ברוקה אמרי לגמרי.
ולי נראהה דבין לבית שמאי בין לר׳ ישמעאל לזכר כל שהוא זכר, ולנקבה למעיינות אתא, ונקבה קטנה לרבי ישמעאל נפקא ליה מוא״ו יתירה דגבי זבהו, והא דנקט לעילז דנקבה כל שהיא, נקבה סירכא נקט ולא דנפיק מינה, אלא משום דהכי הוא אמר קרא, ולא מהאי קרא מתרבן. וכבר כתבתי מכיוצא בזו הרבה בפרק קמא דקדושיןח. ועכשיו תירצנו הקושיא שהקשינו למעלהט, דלכולי עלמא הנך ואוי״ן מדרשי בזב ובזבה, (דתרי) [דיתירי] נינהו.
א. לפנינו: אמרי. ועי׳ רש״י ד״ה ה״ג וחי׳ הר״א.
ב. כ״ה בתוס׳ הרא״ש, האי לזכר ולנקבה מבע״ל לזכר לרבות כל שהוא בין גדול ולנקיבה ולנקבה כל שהיא נקבה בין גדולה בין קטנה.
ג. לעיל לב, ב.
ד. עי׳ לעיל לב, א תוד״ה ולנקבה. ועי׳ רשב״א וריטב״א.
ה. דרבנו דחיק ליה פי׳ התוספות משום דהוה ליה לגמ׳ לפרושי הדרשא דמעיינות.
ו. מקרא (ויקרא טו, כה) ואשה כי יזוב זוב דמה ימים רבים, ודרשי׳ לעיל לב, א לרבות קטנה אפילו בת יום אחד.
ז. לעיל לב, ב גבי ר׳ ישמעאל, וה״נ לב״ש לפי גי׳ התוס׳ דגרסי מלנקבה כל שהיא נקבה.
ח. עי׳ חי׳ הרמב״ן קדושין ג, א ד״ה אמר.
ט. לעיל שם רע״ב בד״ה תמיהה לן וכו׳, ועי׳ תוס׳ שם ד״ה ולנקיבה.
א ודנים עוד בדברים שהובאו למעלה. אמר מר [החכם]: שכבת זרע של ישראל — הריהי טמאה בכל מקום שבו היא נמצאת, ואפילו היא נמצאת במעי הגויה. ומציעים: תפשוט [תפתור] מדברים אלו את השאלה דבעי [ששאל] רב פפא. דבעי כך שאל] רב פפא: שכבת זרע של ישראל במעי גויה מהו דינה לענין טומאה. ולדברי החכם ששנינו למעלה ודאי ששכבת זרע של ישראל במעי גויה מטמאה.
The Master said above in a baraita: The semen of a Jew is impure wherever it is found, even if it is in the womb of a gentile woman. The Gemara suggests: Let one resolve from this baraita a dilemma that Rav Pappa raises. As Rav Pappa raises a dilemma: What is the halakha with regard to the semen of a Jew in the womb of a gentile woman? Let one conclude from the baraita that the semen is impure.
ר׳ חננאלרמב״ןפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) בְּתוֹךְ ג׳שְׁלֹשָׁה לָא קָמִיבַּעְיָא לֵיהּ לְרַב פָּפָּא כִּי קָמִיבַּעְיָא לֵיהּ לְאַחַר ג׳שְׁלֹשָׁה מַאי.

The Gemara rejects this suggestion: Rav Pappa does not raise his dilemma with regard to the semen of a Jew that is in the womb of a gentile woman within three days of their intercourse, as such semen is impure. Rather, when Rav Pappa raises his dilemma it is with regard to semen in the womb of the gentile more than three days after their intercourse. What is the halakha in such a case?
רש״יתוספותתוספות רא״שפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
כי מיבעיא ליה לאחר ג׳ – דלגבי ישראלית טהורה כדאמר במסכת שבת בפרק ר״ע.
כי קמיבעיא ליה לאחר ג׳ – אע״פ שהש״ס קבעו בדברי רב פפא בשבת פרק ר״ע (שבת פו:) אינו מדברי רב פפא כדמשמע הכא וכי האי גוונא אשכחן פ׳ המקבל (ב״מ דף קיב.) דבעו מרב ששת קבלן עובר בבל תלין או לא אומן קונה בשבח כלי והלואה היא או אינו קונה ושכירות היא אמר להו עובר ובהגוזל קמא (ב״ק דף צט.) מוקי לה ההיא בעיא בשליח דאגרת דלא שייך אומן קונה בשבח כלי א״נ י״ל דהכל מדברי רב פפא והכא סבר המקשה דרב פפא בעי בין תוך ג׳ בין לאחר ג׳ מי אמרינן דכיון דאכלי שקצים ורמשים אף בתוך ג׳ מסריח וטהור או דלמא כיון דלא דייגי במצות אף אחר ג׳ טמא.
כי קא מיבעיא לי׳ לאחר ג׳. אע״פ שהתלמוד קבעו בדברי רב פפא בפרק ר׳ עקיבא אינו מדברי רב פפא אלא שהתלמוד פי׳ שם הסוגי׳ כפי המסקנא דהכא וכי האי גוונא אשכחן בפ׳ המקבל גבי קבלנות עובר משום בל תלין או לא:
ודוחים: דינה של שכבת זרעו של ישראל הנתונה במעי הגויה בתוך שלשה ימים מזמן שבא עליה — לא קמיבעיא ליה [לא נשאלה לו] לרב פפא, שכן ברור לו שהיא טמאה. כי קמיבעיא ליה [כאשר נשאלה לו] שאלה זו — הרי זה בדין שכבת הזרע שלאחר שלשה ימים מזמן הביאה מאי [מה דינה], האם היא מטמאה.
The Gemara rejects this suggestion: Rav Pappa does not raise his dilemma with regard to the semen of a Jew that is in the womb of a gentile woman within three days of their intercourse, as such semen is impure. Rather, when Rav Pappa raises his dilemma it is with regard to semen in the womb of the gentile more than three days after their intercourse. What is the halakha in such a case?
רש״יתוספותתוספות רא״שפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) יִשְׂרָאֵל דְּדָיְּיגִי בְּמִצְוֹת חֲבִיל גּוּפַיְיהוּ וּמַסְרִיחַ גּוֹיִם1 דְּלָא דָּיְיגִי בְּמִצְוֹת לָא חֲבִיל גּוּפַיְיהוּ וְלֹא מַסְרִיחַ אוֹ דִילְמָא כֵּיוָן דְּאָכְלִי שְׁקָצִים וּרְמָשִׂים חֲבִיל גּוּפַיְיהוּ וּמַסְרִיחַ תֵּיקוּ.:

The Gemara explains the sides of the dilemma: Do we say that as Jewish women are concerned about the proper fulfillment of mitzvot, their bodies are hot and semen in their wombs becomes foul within three days, whereas gentile women are not concerned about the proper fulfillment of mitzvot and therefore their bodies are not hot and semen in their wombs does not become foul within three days? Or perhaps, since gentiles eat repugnant creatures and creeping animals, their bodies are also hot and semen in their wombs becomes foul within three days? Since no resolution is found, the Gemara concludes: The dilemma shall stand unresolved.
1. כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: ״עובדי כוכבים״.
רש״יתוספות רי״דפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
דדייגי – יראים וחרדים במצות ומתוך דאגתן מתחממין.
חביל – חם.
או דילמא כיון דאכלי שקצים ורמשים חביל גופיהו ומסרחא – פירוש: כדאיתא בפרק ב׳ דעבודה זרה דגוים מיירי דאכלי שקצים ורמשים חביל גופיהו.
ואלו צדדי השאלה: מן הצד האחד יש לומר כי דווקא ישראל דדייגי [הדואגים וחרדים תמיד] בשמירת מצות התורה וקיומן כראוי — כתוצאה מכך חביל גופייהו [חם גופם], ולכן ממהר הזרע הנתון במעי נשי ישראל ומסריח (מתקלקל) לאחר שלושה ימים, ואינו נחשב עוד כזרע המטמא. ואולם הגוים דלא דייגי [שאינם דואגים] בשמירת המצותלא חביל גופייהו [אין גופם חם], ולכן אף לא מסריח הזרע הנתון במעי הגויה לאחר שלושה ימים של ביאה, והריהו מטמא. ומן הצד האחר יש לומר, או דילמא [שמא]: אף הגוים, כיון דאכלי [שאוכלים] הם שקצים ורמשים — כתוצאה מכך חביל גופייהו [חם גופם], ומסריח הזרע הנתון במעי הגויה לאחר שלושה ימים מזמן הביאה. שאלה זו של רב פפא נשארה ללא פתרון, ותיקו [תעמוד] במקומה.
The Gemara explains the sides of the dilemma: Do we say that as Jewish women are concerned about the proper fulfillment of mitzvot, their bodies are hot and semen in their wombs becomes foul within three days, whereas gentile women are not concerned about the proper fulfillment of mitzvot and therefore their bodies are not hot and semen in their wombs does not become foul within three days? Or perhaps, since gentiles eat repugnant creatures and creeping animals, their bodies are also hot and semen in their wombs becomes foul within three days? Since no resolution is found, the Gemara concludes: The dilemma shall stand unresolved.
רש״יתוספות רי״דפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) דַּם טׇהֳרָה שֶׁל מְצוֹרַעַת ב״שבֵּית שַׁמַּאי כּוּ׳.: מַאי טַעְמָא דב״הדְּבֵית הִלֵּל אָמַר ר׳רַבִּי יִצְחָק לַזָּכָר לְרַבּוֹת מְצוֹרָע לְמַעְיְנוֹתָיו וְלַנְּקֵבָה לְרַבּוֹת מְצוֹרַעַת לְמַעְיְנוֹתֶיהָ.

§ The mishna teaches: With regard to blood discharged by a female Jewish leper during the days of purity of a woman who gives birth, Beit Shammai deem it ritually pure and Beit Hillel say it imparts impurity only while moist. The Gemara asks: What is the reasoning of Beit Hillel, i.e., from where is their opinion derived? Rabbi Yitzḥak says: The verse states at the conclusion of the passage discussing impure individuals: “Whether it be a male or a female” (Leviticus 15:33). “Whether it be a male” serves to include the sources of bodily emissions of a male leper, teaching that they also impart impurity. Likewise, the phrase “or a female” serves to include the sources of bodily emissions of a female leper, teaching that they too impart impurity.
ר׳ חננאלתוספות רי״דפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
פיס׳: דם טהרה של מצורעת, בית שמאי מטהרין, ובית הלל אומ׳ כרוקה וכמימי [ר]⁠גליה. מאי ט⁠[עמא ד]⁠בית הלל, אמ׳ ר׳ יצחק כתי׳ והזב את זובו לזכר ולנקבה. לזכר, לרבות מצורע למעינותיו, ולנקבה, לרבות מצורעת למעינותיה. ואמרינן מאי מעינותיה, אי לימא שאר מעינותיה, כגון מימי רגליה ורוקה ומי האף וכיוצא בהן, הני מזכר יליף לה, מה זכר מצורע מעינותיו הללו טמאין אף במצורעת כך [הו]⁠א, לנקבה, לרבות דם טוהר של מצורעת להיות טמא. ובית שמאי אמרי, איכא למיפרך, מה למצורע זכר שטימא ביה רחמ׳ מעינותיו הללו שהוא חמור, דטעון פריעה ופרימה ואסור בתשמיש המיטה, תאמר במצורעת דלית בה הני, הילכך איצטריך הכא לרבויי שאר מעיינותיה, אבל דם טוהר של מצורעת טהור.
ובית הלל אמרי לך, ליכתוב רחמנא במצורעת למעיינותיה, וניתי מצורע זכר נילף מינה, אייתר ליה לזכר למעינותיו דלא צריך ליה, דהא גמר מן המצורעת, אמרי תנהוא למצורעת נקבה לרבות דם טוהר שלה להיות טמא. וב⁠[ית] שמאי אמרי לך איכתי איכא למיפרך, דמצורע זכר ממצורעת נקבה לא גמר, דפרכינן מה לנקבה שכן מטמאה באונס, כלומר,⁠ב על אי זו דרך ראתה זיבות הרי היא זבה, והיא חמורה, לפיכך החמיר בה רחמ׳ להיות מעיינות מצורעת טמאין, תאמר בזב זכר שאינו מטמא באונס, שנ׳ והזב את זובו, ואמרינן זב מחמת זובו ולא מחמת אונסו, והוא קל מן הנקבה, כך מצורע זכר קל ממצורעת נקבה ולא ילפא מיניה, ודחו בית הלל, [ומי] קימין במצורע ופרכינן מילי דזב, כלומר אנו עס⁠[יקי]⁠ן בענין דמ⁠[צור]⁠ע פרכיתון מעיניינא ד⁠[זיבה. ובית שמאי אמ׳], שום טומאה [חד]⁠א היא. ושא⁠[ר ה]⁠שמועה [פ]⁠שוט⁠[ה היא].
אמ׳ ר׳ אסיג, כ⁠[י] פש⁠[יט] ריש לקיש בזב, כלומר כש⁠[היהד] מתעסק בפרשת [הזב], בעי הכי, ... [ראיה] ראשונה [ש]⁠ל קטן ב⁠[ז]⁠יבות מהו שתטמאה, כיון דאמ׳ רחמ׳ [ז]⁠את תורת הז⁠[ב] ואשר תצא [ממנו ש״ז], הקיש⁠[ם] התורה זה לזה, מי אמרינן כ⁠[יון] דלית ליה שכבת [זר]⁠ע, [ד]⁠הא קטן הואו, אע״ג דאית ליה זיבה, שנ׳ וה⁠[ז]⁠ב את זובו בין גדול בין קטן, כיון דאיתקש אמרינן ראיה ר⁠[אש]⁠ונה שלו כשכבת [זר]⁠ע דמיא, ולא מטמיא, או דילמא כיון דאילו [ה]⁠וו שתי ראיות והאי מיצטרפיןז. ופשיט רב יוסף, אמ׳ קרא זאת תורת הזב, בין גדול בין קטן, מה גדול ראיה ראשונה שלו מטמאה, אף קטן ראיה ראשונה שלו מטמאה.
א. כן הוא בכי״ד. בכי״א, תינח.
ב. ע״כ הדף השני של כתי״ד.
ג. ורב יוסף הוא דפשיט ליה מזאת תורת הזב, וכן הוא בכתה״י של הגמרא. והיינו דאמר אביי להלן והא הוא דאמר וכו׳. ובדפוסים לפנינו רב יוסף הוא דבעי, ורבא הוא דפשיט ליה.
ד. השלמתי לפי הענין, אולם יתכן שיש בכתה״י שאריות של ׳ת׳ מהאות האחרונה.
ה. לפנינו בגמרא מהו שתטמא במגע. וראה לעיל הערה 256.
ו. משמעות לשון ר״ח היא ששכבת זרע של קטן אין דינו כלל כשכבת זרע, לא לטמא במגע, ולא לטמאותו משום רואה. וכמו שכתב האור זרוע סי׳ קכו (הובא לעיל הערה 256) בדעת ר״ח.
ז. צ״ל, מטמא.
ודם טהרה של מצורעת – הוא הדין לדמים טהורים שלה כגון ירוק וכיוצא בו.
דם היולדת שלא טבלה בית שמי אומרים כרוקה וכמימי רגליה – לפירושא קמא דפריש המורה ליכא לאקשויי והא דם לא חשיב מעיין לבית שמי והיכי אמרי כרוקה וכמימי רגליה דהאי דמטמינן רוקה וכמימי רגליה של יולדת שלא טבלה לאו משום מעיין הוא דהא טומאה זו אינה מן התורה דלא מיבעיא אחר שכלו ימי לידתה אלא אפילו בתוך ימי לידתה מעיינותיה טהורין ואינן טמאין אלא גבי זב וזבה ולא גבי נדה ויולדת אלא חכמים גזרו שכל הטמאין יהיו משקין היוצאין מהן כמשקין הנוגעין בהן ומטמאין אוכלין ומשקין ולאו משום מעיין והילכך דמה נמי משקה הוא. כל זה כתבתי במהדורא קמא אבל במהדורא בתרא התבוננתי וראיתי שמה שכתב המורה דרוק הנידה אפילו בימי נדתה אינו מטמא. ואינו נראה לי שכך הוא רוק הנידה והיולדת והזבה כרוק הזב והאי דתנן בריש כלים למעלה מהן זובו ורוקו ושכבת זרעו ומימי רגליו ודם הנדה שהן מטמאין במגע ובמשא לאו למימרא דדוקא דם הנדה טמא אבל רוקה ומי רגליה טהורין אלא משום דדם לא משתכח בזוב דהא אמרן למעוטי איש מאודם נקט דם הנדה ולאו למעוטי נדה מרוק ומי רגלים. תדע דהכי הוא דתנן בפרק ח׳ דמקוות נדה שנתנה מעות בפיה וירדה וטבלה טהרה מטומאתה אבל טמאה על גב רוקה אלמא רוק הנדה מטמא דזב וזבה נדה ויולדת דין אחד להם.
ב שנינו במשנתנו שנחלקו בית שמאי ובית הלל בדינו של דם שנראה בימי הטהרה של היולדת שהיא מצורעת, שלדעת בית שמאי טהור הוא, ולדעת בית הלל מטמא כשהוא לח ואינו מטמא כשהוא יבש. ודנים: מאי טעמא [מה הטעם, המקור בתורה] לשיטת בית הלל זו? אמר ר׳ יצחק: אמר הכתוב בסוף פרשת הטמאים ״לזכר ולנקבה״ (ויקרא טו, לג), ולמדים אנו מן הלשון ״לזכר״לרבות את המצורע למעינותיו (הנוזלים המופרשים מגופו, כרוק ומימי רגלים) שאף הם מטמאים, ומן הלשון ״ולנקבה״ — למדים אנו לרבות מצורעת למעינותיה שאף הם טמאים.
§ The mishna teaches: With regard to blood discharged by a female Jewish leper during the days of purity of a woman who gives birth, Beit Shammai deem it ritually pure and Beit Hillel say it imparts impurity only while moist. The Gemara asks: What is the reasoning of Beit Hillel, i.e., from where is their opinion derived? Rabbi Yitzḥak says: The verse states at the conclusion of the passage discussing impure individuals: “Whether it be a male or a female” (Leviticus 15:33). “Whether it be a male” serves to include the sources of bodily emissions of a male leper, teaching that they also impart impurity. Likewise, the phrase “or a female” serves to include the sources of bodily emissions of a female leper, teaching that they too impart impurity.
ר׳ חננאלתוספות רי״דפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(7) מַאי מַעְיְנוֹתֶיהָ אִילֵּימָא שְׁאָר מַעְיְנוֹתֶיהָ מִזָּכָר נָפְקָא אֶלָּא לְדָמָהּ לְטַמֵּא דַּם טׇהֳרָה שֶׁלָּהּ.

What is meant by the sources of bodily emissions of a female leper? If we say that this is referring to the rest of her sources, e.g., her saliva and urine, this can be derived from the halakha of a male leper. Rather, it is referring to her blood, and the verse serves to render impure the blood of a leper discharged during the days of her purity.
רש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
שאר מעינותיה – כגון רוקה ומימי רגליה דאתו מזב דכתיב ביה (ויקרא טו) וכי ירוק הזב ומיניה נפקי שאר מעיינות.
מזכר נפקא – כיון דאתרבי מצורע למעינותיו אתרבי מצורעת לכל מעינותיה דאיכא דכוותיהו בזכר.
אלא לדמה – דליתיה בזכר.
ומעתה יש לברר, מאי [מה] הכוונה במעינותיה אלה של המצורעת? אילימא [אם תאמר] שהכוונה היא לשאר מעינותיה כגון רוקה ומימי רגליה — והלא דבר זה מדין המצורע הזכר נפקא [יוצא, נלמד]! אלא יש לומר שהכוונה היא לדמה של המצורעת, ובאה דרשה זו ללמדנו לטמא דם טהרה שלה.
What is meant by the sources of bodily emissions of a female leper? If we say that this is referring to the rest of her sources, e.g., her saliva and urine, this can be derived from the halakha of a male leper. Rather, it is referring to her blood, and the verse serves to render impure the blood of a leper discharged during the days of her purity.
רש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(8) וב״שוּבֵית שַׁמַּאי נְקֵבָה מִזָּכָר לָא אָתְיָא דְּאִיכָּא לְמִיפְרַךְ מָה לְזָכָר שֶׁכֵּן טָעוּן פְּרִיעָה וּפְרִימָה וְאָסוּר בְּתַשְׁמִישׁ הַמִּטָּה תֹּאמַר בַּנְּקֵבָה דְּלָא.

The Gemara asks: And how do Beit Shammai, who maintain the blood is ritually pure, interpret the verse? They contend that the halakha with regard to the emissions of a female leper cannot be derived from that of a male leper, as such a comparison can be refuted as follows: What is unique about a male leper? He is unique in that he is required to let his hair grow and rend his garments, and he is prohibited to engage in sexual intercourse. Can you say, then, that the same halakhot should apply to the emissions of a female leper, to whom all the aforementioned requirements do not apply? Consequently, the verse is necessary to teach that the saliva and urine of a female leper are impure.
רש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ואסור בתשמיש המטה – בשבעת ימי ספירו דכתיב וישב מחוץ לאהלו ואין אהלו אלא אשתו שנאמר (דברים ה) שובו לכם לאהליכם.
תאמר בנקבה – מצורעת דליתא בכל הני. בכריתות בפרק ד׳ מחוסרי כפרה (דף ח:) איש פורע ופורם ואין אשה פורעת ופורמת וגבי תשמיש נמי מחוץ לאהלו כתיב ולא מחוץ לאהלה הילכך לא אתיא מזכר ואיצטריך לנקבה לגופה ולעולם לשאר מעינות. ומהיכא דנפקי שאר מעינות ליכא למימר דילפינן לדם דשאר מעינות ילפינן מרוק מה רוק שמתעגל ויוצא הוא מתאסף תחלה יחד ואחר כך יוצא ודם לאו מתעגל ויוצא הוא.
ובית שמאי, מה משיבים הם על דברים אלו של בית הלל — הכוונה ב״מעיינותיה״ של המצורעת היא לשאר מעיינותיה, רוקה ומימי רגליה, ואין הם נלמדים מדין הזכר משום שדין המצורעת הנקבה מדין המצורע הזכר לא אתיא [אינו בא, נלמד], משום דאיכא למיפרך [שיש מקום להקשות] על לימוד המצורעת מן המצורע: מה למצורע זכר שחמור הוא בדינו, שכן הריהו טעון (חייב) פריעה ופרימה, ואסור בתשמיש המטה, תאמר במצורעת נקבה שלא חייבת בכל אלו. ולכן נצרכים אנו לדרשה זו במצורעת לשאר מעיינותיה שהם מטמאים. ואין לימוד מן הכתוב לטמא את דמה.
The Gemara asks: And how do Beit Shammai, who maintain the blood is ritually pure, interpret the verse? They contend that the halakha with regard to the emissions of a female leper cannot be derived from that of a male leper, as such a comparison can be refuted as follows: What is unique about a male leper? He is unique in that he is required to let his hair grow and rend his garments, and he is prohibited to engage in sexual intercourse. Can you say, then, that the same halakhot should apply to the emissions of a female leper, to whom all the aforementioned requirements do not apply? Consequently, the verse is necessary to teach that the saliva and urine of a female leper are impure.
רש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(9) וב״הוּבֵית הִלֵּל לִכְתּוֹב רַחֲמָנָא בִּנְקֵבָה וְלָא בָּעֵי זָכָר וַאֲנָא אָמֵינָא וּמָה נְקֵבָה שֶׁאֵינָהּ טְעוּנָה פְּרִיעָה וּפְרִימָה וְאֵינָהּ אֲסוּרָה בְּתַשְׁמִישׁ הַמִּטָּה רַבִּי רַחֲמָנָא מַעְיְנוֹתֶיהָ זָכָר לֹא כ״שכׇּל שֶׁכֵּן.

The Gemara asks: And how do Beit Hillel respond? They respond as follows: If the verse serves to include only the saliva and urine of a female leper, then let the Merciful One write this halakha only with regard to a female leper. And there will be no need to write it with regard to a male leper, as I will say that the saliva and urine of a male leper are impure by an a fortiori inference: And what, if with regard to a female leper, who is not required to let her hair grow and rend her garments, and it is not prohibited for her to engage in sexual intercourse, the Merciful One nevertheless includes her sources of bodily emissions as impure, then in the case of a male leper, to whom all the aforementioned requirements apply, is it not all the more so that his emissions are impure?
פירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ובית הלל, מה משיבים הם על דברים אלו של בית שמאי — אם אין הנלמד מ״לנקבה״ אלא לשאר מעיינותיה, אם כן לכתוב רחמנא [שתכתוב התורה] דין זה רק במצורעת נקבה ולא בעי [צריך] לכותבו אף במצורע זכר. ואנא אמינא [ואני א ומר] שהוא הדין אף בזכר, מקל וחומר זה: ומה המצורעת הנקבה שקלה היא בדינה, שכן אינה טעונה (חייבת) בפריעה ופרימה, ואינה אסורה בתשמיש המטהרבי רחמנא [ריבתה התורה] לטמא אף את מעינותיה, המצורע הזכר, שחמור הוא שכן חייב הוא בכל אלה — לא כל שכן שמטמא הוא במעיינותיו!
The Gemara asks: And how do Beit Hillel respond? They respond as follows: If the verse serves to include only the saliva and urine of a female leper, then let the Merciful One write this halakha only with regard to a female leper. And there will be no need to write it with regard to a male leper, as I will say that the saliva and urine of a male leper are impure by an a fortiori inference: And what, if with regard to a female leper, who is not required to let her hair grow and rend her garments, and it is not prohibited for her to engage in sexual intercourse, the Merciful One nevertheless includes her sources of bodily emissions as impure, then in the case of a male leper, to whom all the aforementioned requirements apply, is it not all the more so that his emissions are impure?
פירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(10) אִם אֵינוֹ עִנְיָן לְזָכָר תְּנֵהוּ עִנְיָן לִנְקֵבָה וְאִם אֵינוֹ עִנְיָן לְמַעְיְנוֹתֶיהָ תְּנֵהוּ עִנְיָן לְדָמָהּ לְטַמֵּא דַּם טׇהֳרָה שֶׁלָּהּ.

Therefore, if the phrase “whether it be a male” is not needed for the matter of a male leper, as this halakha may be derived by an a fortiori inference, apply it to the matter of a female leper. And if it is not needed for the matter of her other sources of bodily emissions, as they are derived from the phrase “or a female,” apply it to the matter of her blood, i.e., to render impure the blood of her days of purity.
רש״יתוספותתוספות רא״שפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ואם אינו ענין לשאר מעינותיה – דנפקי מלנקבה.
אם אינו ענין לזכר תנהו ענין לנקבה – וא״ת ולוקי ליה בדם מגפתו או יוצא מפיו או מנחיריו ושאר משקין שבו שאינו מעין דמטהר לקמן בפרק דם הנדה (נדה נה:) בזב וי״ל דלא בעי לאוקמיה בהו משום דלא אשכחן בהו טומאה בשום מקום אבל דם טוהר דמי לדם נדה אפילו למ״ד ב׳ מעינות הן.
אם אינו ענין לזכר כו׳. ותימה ולוקמה בזכר לטמא דם היוצא מפיו ומפי האמה ושאר משקין שבו שאינו מעין דמטהר לקמן בפ׳ דם הנדה וי״ל דלא מסתבר ליה לאוקומי אלא במידי דאשכחן ליה טומאה במקום אחר ודם טהרה שייכא ביה טומאה בלא ימי טוהר ואפי׳ למ״ד שני מעיינות הן מ״מ דמי לדם נדה דאתי מן המקור. ותימה ולוקמה לטמא קרויו של זב במשא וי״ל דלא מסתבר כיון שלא מצינו בקרי טומאת משא בשום מקום:
ומעתה נאמר, אם כתוב זה ״לזכר״ אינו נצרך ללמדנו ענין (דבר) למצורע הזכר (שנלמדו דין מעיינותיו מקל וחומר זה) — תנהו ענין למצורעת הנקבה. ואם אינו ענין במצורעת הנקבה למעינותיה (שכבר נלמדו מ״לנקבה״) — תנהו ענין לדמה, לטמא דם טהרה שלה.
Therefore, if the phrase “whether it be a male” is not needed for the matter of a male leper, as this halakha may be derived by an a fortiori inference, apply it to the matter of a female leper. And if it is not needed for the matter of her other sources of bodily emissions, as they are derived from the phrase “or a female,” apply it to the matter of her blood, i.e., to render impure the blood of her days of purity.
רש״יתוספותתוספות רא״שפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(11) וב״שוּבֵית שַׁמַּאי זָכָר מִנְּקֵבָה לָא אָתֵיא דְּאִיכָּא לְמִיפְרַךְ מָה לִנְקֵבָה שֶׁכֵּן מְטַמְּאָה מֵאוֹנֶס תֹּאמַר בְּזָכָר דְּלָא.

The Gemara asks: And how do Beit Shammai respond? They would answer that the halakha with regard to the emissions of a male leper cannot be derived by an a fortiori inference from the halakha of a female leper, as it can be refuted as follows: What is unique about a female? She is unique in that she is rendered impure as a zava even by sightings that occur due to circumstances beyond her control. Can you say that the same halakhot should apply to the emissions of a male, for whom this is not the case?
רש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
שכן מטמאה באונס – לגבי זיבה.
ובית שמאי המטהרים, מה משיבים הם על דברים אלה של בית הלל — לא בא הכתוב ״זכר״ אלא לרבות טומאה למעיינותיו של המצורע הזכר, ואין דינם של אלו נלמד מקל וחומר מן המצורעת הנקבה, משום שדין הזכר מדין הנקבה לא אתיא [אינו בא, נלמד], כיון דאיכא למיפרך [שיש מקום להקשות] על קל וחומר זה: מה לנקבה — שיש בה צד חומרה שכן מטמאה היא אף מאונס (בטומאת הזיבה), תאמר בזכר שלא נטמא בזיבה מאונס.
The Gemara asks: And how do Beit Shammai respond? They would answer that the halakha with regard to the emissions of a male leper cannot be derived by an a fortiori inference from the halakha of a female leper, as it can be refuted as follows: What is unique about a female? She is unique in that she is rendered impure as a zava even by sightings that occur due to circumstances beyond her control. Can you say that the same halakhot should apply to the emissions of a male, for whom this is not the case?
רש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(12) וב״הוּבֵית הִלֵּל קָיְימִי בִּמְצוֹרָע וּפָרְכִי מִילֵּי דְּזָב וב״שוּבֵית שַׁמַּאי שׁוּם טוּמְאָה פָּרְכִי.

The Gemara asks: And how do Beit Hillel respond? They respond as follows: Can it be that we are standing and dealing with the halakhot of a leper, and Beit Shammai are attempting to refute the a fortiori inference by citing matters pertaining to a zav? The Gemara asks: And as for Beit Shammai? According to Beit Shammai, this is a legitimate refutation of the a fortiori inference, as they refute it through the common name of impurity that applies to both a leper and a zav.
רש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ופרכי מילי דזב – בתמיה.
ובית הלל, מה משיבים הם על דברי בית שמאי אלו — אין זו פירכה על קל וחומר זה, משום שקיימי [עומדים] אנו בדינו של המצורע ופרכי מילי [ומקשים על קל וחומר זה מדברי, הלכות] של הזב? ובית שמאי, מה משיבים הם על דברי בית הלל אלו — לדעתם יש מקום לפירכה זו על הקל וחומר, כיון שמ שום [שם] טומאה המשותף לזה ולמצורע פרכי [הם מקשים].
The Gemara asks: And how do Beit Hillel respond? They respond as follows: Can it be that we are standing and dealing with the halakhot of a leper, and Beit Shammai are attempting to refute the a fortiori inference by citing matters pertaining to a zav? The Gemara asks: And as for Beit Shammai? According to Beit Shammai, this is a legitimate refutation of the a fortiori inference, as they refute it through the common name of impurity that applies to both a leper and a zav.
רש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(13) וְאִיבָּעֵית אֵימָא אָמְרִי לָךְ ב״שבֵּית שַׁמַּאי הַאי לְזָכָר מִיבְּעֵי לֵיהּ לְזָכָר כֹּל שֶׁהוּא זָכָר (הַאי) בֵּין גָּדוֹל בֵּין קָטָן וּבֵית הִלֵּל נָפְקָא לְהוּ מִזֹּאת תּוֹרַת הַזָּב בֵּין גָּדוֹל בֵּין קָטָן.

And if you wish, say that Beit Shammai could say to you: That phrase “whether it be a male” is necessary to teach another halakha, that the phrase “whether it be a male” serves to include anyone who is a male, whether an adult or a minor, in the halakhot of a zav. And how do Beit Hillel respond? They derive this halakha from the following verse: “This is the law of the zav, and of him from whom the flow of seed goes out, so that he is unclean through it” (Leviticus 15:32). The verse indicates that the halakhot of a zav apply to any male, whether he is an adult or whether he is a minor.
רש״יתוספותרשב״אתוספות רא״שריטב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ה״ג: ואי בעית אימא אמרי לך ב״ש האי לזכר מיבעי ליה כל שהוא זכר כו׳ – ול״ג נקבה כל שהיא נקבה כו׳ דא״כ מעינות למצורע מנא להו אלא לנקבה לרבות מצורעת למעינותיה ויליף זכר מנקבה למעינות והאי לזכר דמייתר להו לב״ה דרשי ליה ב״ש לזב קטן שמטמא בזיבה בן יומו ולא נפקא להו מאיש איש דסבירא להו דברה תורה כלשון בני אדם ותינוקת קטנה נפקא להו מאשה ואשה כדילפינן בריש פירקא ואייתר להו לנקבה דהכא לרבות מצורעת למעינותיה וב״ה נמי לא דרשי איש איש מיהו נפקא להו מזאת תורת הזב בין גדול בין קטן מטמא בזיבה.
ובית הלל נפקא להו מזאת תורת הזב – הוה מצי למימר מאיש איש אלא דבעי לאוקמי בית הלל אפי׳ כמ״ד דברה תורה כלשון בני אדם.
לזכר כל שהוא זכר בין גדול בין קטן לנקבה בין גדולה בין קטנה. כך היא גרסת הספרים ורש״י ז״ל לא גריס לנקבה בין גדולה בין קטנה משום לנקבה צריך למצורעת למעיונתיה ואתיא זכר מצורע מיניה דאי לא מעינות מצורע ומצורעת מנא להו. ובתוספו׳ העמידו גירסת הספרים ואי משום מעינות מצורע דילמא אתיא להו מדרשא אחרינא ואינהו ידעי לה. ותדע לך דהא ר׳ ישמעאל בנו של ר׳ יוחנן בן ברוקא דריש נמי לזכר זכר כל שהוא לנקבה נקבה כל שהוא כדאיתא לעיל (נדה לב:) ולדידיה מעינות המצורע מנא ליה אלא ודאי אתיא ליה מדרשא אחרינא, לבית שמאי נמי אתיא להו מדרשא אחרינא, והביאו ראיה לדבריהם דמשמע בשמעתין לקמן דמאן דמוקי להאי קרא לבין גדול בין קטן לא מוקי ליה כלל לרבות מצורע למעיינותיו ונקבה למעינותיה מדקאמר על רב יוסף הא איהו דאמר זאת תורת הזב בין גדול בין קטן ואייתר ליה לזכר לרבות מצורע למעינותיו, ונ״ל שזו אינה ראיה כלל דלעולם אפילו מאן דדריש לזכר כל שהוא זכר אפילו הכי דריש נקבה למעינות אלא דאנן כי אקשינן עליה דרב יוסף מזכר הוא דאמרינן דכיון דאתי ליה לרב יוסף זכר קטן מזאת תורת הזב אלמא לזכר למעינות זכר ולא אתי מנקבה והילכך איתקש ליה מצורע זכר לזב זכר מה זב גמור זובו מטמא אף מצורע נמי זובו מטמא ואפילו ראייה ראשונה שלו, אבל למאן דדריש לזכר לרבות זכר קטן א״כ לא מצינו זוב של מצורע שהוקש לזובו של זב אלא דשאר מעינות נפקן להו מנקבה ואתי זכר מינה, ואע״ג דמצורע אית ליה מעינות כזב לאו הקישא היא זו, ותדע לך דא״כ למה לן למימר והא איהו דאמר זאת תורת הזב וכו׳ אלא לימא מאי תבעי ליה לרב יוסף והא לדידיה נמי מצורע אית ליה מעינות כזב מדקא בעי מקום זיבה מעין הוא וא״כ הרי הוא כזב אלא דאנן ודאי מדין שהוקש זכר מצורע לזב זכר קא אתינן לה כנ״ל. אלא מיהא יש לישב גירסת הספרים ולעולם לנקבה כל שהיא נקבה דאמרינן אגררא לזכר בין גדול בין קטן נקטיה ור׳ ישמעאל בנו של ר׳ יוחנן בן ברוקא נמי לא איצטריך ליה לנקבה לרבות קטנה דלכולי עלמא מוא״ו מיותרת דואשה כי יזוב זוב דמה נפקא כדאיתא לעיל ועיקר דרשא דר׳ ישמעאל מלזכר הוא ולנקבה אגב גררא נקטיה וזה שלא כפרש״י שפירש למעלה ור׳ ישמעאל לא מעייל נפשיה כלל למדרש ווי״ן.
ובית הלל נפקא להו מזאת תורת הזב. ה״ה דהמ״ל נפקא להו מאיש איש כדאמר ר׳ יהודה לעיל (נדה לב:) אלא משום דבעי לאוקומה ב״ה כמאן דאמר דברה תורה כלשון בני אדם.
הא דבעי רב יוסף מקום זיבה מעין הוא ומטמא במשא או מקום מעין הוא. קשיא לי אמאי לא פשטה מבית הלל דמעין הוא דהא משמע דע״כ אית להו לב״ה הכין מדמיתרו לזכר לדם טהרה של מצורעת שאינו בא ממקום מעין ולו׳ דכל מעינות שבמצורע ושבמצורעת מנקבה אתו ולפיכך אייתר ליה לזכר לגמרי לרבויי אפילו מה שאינו בא ממקום מעין ומדלא אשכחן בזכר תנהו ענין לנקבה ואם איתא דאף מקור זיבה שבזכר לאו מעין הוא תנהו לראייה מדאקיש רחמנא מצורע לזב גמור אמאי דחיק נפשיה למתלי בהקשיא ולא פשיט לה להדיא מהא דב״ה דרב יוסף גופיה קטן וקטנה מזאת תורת הזב דמייתי לה ב״ה מייתי לה איהו נמי, דדריש לזכר ולנקבה כבית הלל דאי לאו דם טהורה של מצורעת מנא ליה. ועוד תמיהא לי דאדרבה מהא דאביי משמע דסבירא ליה דמקור זיבה לאו מעין הוא מדאצטריך להקישא דלא מטמיא במשא. וי״ל דאביי ודאי הכין ס״ל דמקור זיבה לאו מעין הוא ומשום דב״ה דרשי לזכר לרבות דם של מצורעת איצטריך להקישא ולומר דאי כתב רחמנא בהדיא מעינות במצורע הוה מייתינ׳ מינה ראייה ראשונה של מצורע דאם אינו ענין לשאר מעינות של מצורע תנהו ענין לראייה ראשונה שלו ודם טהרה של מצורעת טהור מכלום הוא דהא לאו מעיין הוא וליכא מידי דנרביי׳ מיניה השתא דכתב רחמנא מצורע ומצורעת גבי זב שמע מינה תרתי חדא דאייתר ליה לזב לגמרי ואם אינו ענין לשאר מעינות תנהו ענין למה שאינו בא ממקור מעין ואא״ע לגופו דהיינו ראייה ראשונה של זכר דלהכי כתביה רחמנא גבי זב לאקושי מצורע זכר לזב גמור לומר דאף ראייה ראשונה שלו מטמאה במשא כזב גמור הילכך תנהו ענין לנקבה מצורעת לרבות דם טהרה שלה. כנ״ל.
לזכר כל שהוא זכר בין גדול בין קטן. רש״י ל״ג לנקבה כל שהיא נקבה בין גדולה בין קטנה דלנקבה אצטריך לרבות מעיינות מצורע ולפירושיו קאי ואבע״א אהא דאמרי׳ וב״ש אין שום טומאה פריך ואתא למימר דלא פרכינן שום טומאה. ונראה דקאי ואבע״א ארישא דמילתא דמפר׳ ר׳ יצחק דטעמ׳ דב״ה משום דדריש לזכר לרבות מצורע למעיינותיו וב״ש מוקמי לה לרבות קטן וקטנה ולא מוקמי ליה למעיינות כלל כר׳ ישמעאל בנו של ר׳ יוחנן בן ברוקה בריש פרקין ומעיינות נפקא להו מקרא אחרינא וכן לקמן בשמעתין דמאן דמוקי ליה לרבות קטן לא מוקי ליה למעיינות כלל מדקאמר על רב יוסף הא איהו דאמר זאת תורת הזב בין גדול בין קטן ואייתר ליה לזכר למעיינותיו:
ג״ה לזכר כ״ש שהוא זכר בין גדול ובין קטן ונקבה כל שהיא נקבה בין גדולה בין קטנה – ורש״י ז״ל מוחק דלא גרסי׳ ולנקבה וכו׳ דההוא אפי׳ לב״ש מצטריך לרבות מצורעת למעינותיה. ויש מקיימין הגרסא דדילמא מעינות מצורעת לב״ש מדוכתא אחריתא נפקא להו כדחזינן לעיל גבי ישמעאל בנו של ר׳ יוחנן בן ברוקה דדריש לזכר כל שהוא זכר ולנקבה כל שהוא נקבה ולדידיה מעינות מצורעת מנ״ל אלא ודאי משום דאית להו שום קרא אחרינא דנפקא ליה מיניה ואין זה מחוור דא״כ הוה ליה לגמ׳ לפרושי ולב״ש מעינות מצורעת מנא להו וההוא דר׳ ישמעאל לאו ראיה דלעיל כדי נסבה דהא לר׳ ישמעאל בזכרים הוא דפליגו דלא דריש איש ונפקא ליה קטן מדכתיב לזכר אבל גבי נקבה לא פליג ומודה הוא לרבנן דנפקא להוא מואשה ואייתר ליה לנקבה לרבות מצורעת מעינותיה דאי לא אשה ואשה מאי דריש ביה וכ״ת דלא דרש וי״ו הוה ליה לתלמודא לפרושי כדפריש באידך אלא ודאי כדאמרן. מעתה יש לקיים גרסת הספרים דהכא נמי כדי נסבה ובאשגרת לישן דלעיל ולאו דוקא וב״ה נפקא להו מוזאת תורת הזב בין גדול בין קטן והא דלא אמרי׳ דנפקא ליה מאיש איש היינו משום דבעינן לאוקומא אפי׳ כמ״ד דברה תורה כלשון בני אדם א״נ משום דמאידך קרא נפקא לן שפיר אפי׳ ראי׳ ראשונה שלו כדפשיט מיניה רב יוסף בסמוך.
ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] באופן אחר מדוע אין בית שמאי מקבלים את דברי בית הלל שמיותרת היא המלה ״לזכר״, אמרי [אומרים] לך בית שמאי: האי [זו] המלה ״לזכר״ מיבעי ליה [צריך אותה] לדרשה אחרת: ״לזכר״כל שהוא זכר, (האי [זה]), שבין שהוא גדול ובין שהוא קטן, נוהגת טומאת הצרעת בו. ובית הלל, מה משיבים הם על דברי בית שמאי אלו — לדעתם דין זה נפקא להו [יוצא, נלמד להם] מהכתוב בסוף פרשת הטמאים ״זאת תורת הזב ואשר תצא ממנו שכבת זרע לטמאה בה״ (ויקרא טו, לב)בין בגדול בין בקטן.
And if you wish, say that Beit Shammai could say to you: That phrase “whether it be a male” is necessary to teach another halakha, that the phrase “whether it be a male” serves to include anyone who is a male, whether an adult or a minor, in the halakhot of a zav. And how do Beit Hillel respond? They derive this halakha from the following verse: “This is the law of the zav, and of him from whom the flow of seed goes out, so that he is unclean through it” (Leviticus 15:32). The verse indicates that the halakhot of a zav apply to any male, whether he is an adult or whether he is a minor.
רש״יתוספותרשב״אתוספות רא״שריטב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(14) אָמַר רַב יוֹסֵף כִּי פָשֵׁיט רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ בְּזָב בָּעֵי הָכִי רְאִיָּיה רִאשׁוֹנָה שֶׁל זָב קָטָן מַהוּ שֶׁתְּטַמֵּא בְּמַגָּע {ויקרא ט״ו:ל״ב} זֹאת תּוֹרַת הַזָּב וַאֲשֶׁר תֵּצֵא מִמֶּנּוּ שִׁכְבַת זָרַע אֲמַר רַחֲמָנָא.

§ The Gemara mentioned earlier that a minor is included in the halakhot of a zav. In this regard Rav Yosef says: When Rabbi Shimon ben Lakish taught the halakhot of a zav, he raised this dilemma: With regard to the first sighting of ziva of a zav who is a minor, what is the halakha as to whether it imparts impurity through contact? Does one say that as the Merciful One states: “This is the law of the zav, and of him from whom the flow of seed goes out” (Leviticus 15:32), one’s ziva is thereby compared to his semen?
רש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
כי פשיט – כי דריש.
מהו שתטמא – שניה לא מיבעיא לן דהא מרבינן לה מלזכר כל שהוא זכר והתם תרתי ראיות כתיבי והזב את זובו וראשון של זב גדול נפקא לן מהאי קרא זאת תורת הזב דהיינו חדא ראייה דחדא זיבה כתיב בקרא (ויקרא טו) ואשר תצא ממנו שכבת זרע איתקש ראייה ראשונה לקרי אבל דקטן מאי מי אמרינן כיון דלקרי איתקש לא משכחת לה אלא בגדול דאיתיה בקרי אבל קטן דליתיה בקרי ליתיה בראייה ראשונה. או דילמא כיון דאילו חזי קטן ראייה אחריתי מצטרפת לקמייתא טומאת שבעה כדין זב בעל שתי ראיות.
ג ומתוך שהובא דינו של הזב הקטן הנלמד מפסוק זה, מביאים עוד מה שאמר רב יוסף, כי פשיט [כאשר פשט, פירש] ר׳ שמעון בן לקיש בדיני הזב, בעי הכי [שאל כך]: ראייה ראשונה של זב קטן, מהו דינה לענין שתטמא במגע? וצדדי השאלה: מצד אחד, ״זאת תורת הזב ואשר תצא ממנו שכבת זרע״ (שם) אמר רחמנא [אמרה התורה],
§ The Gemara mentioned earlier that a minor is included in the halakhot of a zav. In this regard Rav Yosef says: When Rabbi Shimon ben Lakish taught the halakhot of a zav, he raised this dilemma: With regard to the first sighting of ziva of a zav who is a minor, what is the halakha as to whether it imparts impurity through contact? Does one say that as the Merciful One states: “This is the law of the zav, and of him from whom the flow of seed goes out” (Leviticus 15:32), one’s ziva is thereby compared to his semen?
רש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(15) כֹּל שֶׁשִּׁכְבַת זֶרַע שֶׁלּוֹ מטמא רְאִיָּיה רִאשׁוֹנָה שֶׁלּוֹ מְטַמְּאָה וְהַאי כֵּיוָן דְּשִׁכְבַת זֶרַע שֶׁלּוֹ לֹא מְטַמְּאָה רְאִיָּיה רִאשׁוֹנָה נָמֵי לֹא תְּטַמֵּא אוֹ דִילְמָא כֵּיוָן דְּאִילּוּ אִיהוּ חָזֵי תַּרְתֵּי מִצְטַרְפָא מְטַמְּיָא.

Accordingly, with regard to any male whose semen imparts impurity, his first sighting of ziva imparts impurity. And with regard to this minor, since his semen does not impart impurity, his first sighting does not impart impurity either. Or perhaps, since if this minor sees two emissions of ziva the first sighting combines with the second sighting to render him impure as a zav for seven days, this indicates that the first sighting of a minor is significant, and consequently it should render him impure until the evening, just like an adult male.
רש״יבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
מטמא – נמי כשל גדול טומאת ערב בקרי.
כל שביארנו בשכבת זרע של ישראל שטמאה פירושו בתוך שלשה הא לאחר שלשה כבר הסריח ופקעה טומאתו ומ״מ דוקא בישראלית שמתוך למצות גופן מתחמם ומסריח אבל במעי גויה הדבר ספק שמא מתוך שאינם דואגים לדבר אין גופם מתחמם ואינו מסריח או שמא מתוך שאוכלים שקצים ורמשים חביל גופיהו ומסריח ומתוך כך טומאתו ספק ויראה דוקא יום רביעי דיו שרבית עליו יום אחד:
מצורע זכר שהוחלט טעון פריעה ופרימה ועטיה על שפם אבל המצורעת אינה טעונה פריעה ופרימה ואינה עוטה על שפם וכן התבאר בכריתות (ח׳:) וכן המצורע הזכר שאסור בתשמיש המטה בימי הסגרו ובימי ספירו במצורעת מותרת:
כבר ביארנו שזיבת הנקבה מטמאה אף באונס מה שאין כן בזיבת הזכר וכן ביארנו למעלה שתינוק בן יומו מטמא בזיבה אבל קרי שלו אינו מטמא עד שיהא ראוי לביאה וכן ידעת שראייה ראשונה של זב גדול נדונת כקרי ואינה מטמאה במשא מתוך כך שאלו כאן ראייה ראשונה של זב קטן אם נדונת כקרי שלו ולא תטמא כלל או כקרי של גדול לטמא במגע וביררו בה שמאחר שאלו ראה אחת מצטרפת עמה אף היא נדונת כקרי של גדול ומטמאה במגע ובמצורע מיהא כל שראה זיבה אף ראייה ראשונה שלו מטמאה במשא דמקום זיבה מעיין הוא ואין זה פחות משאר מעיינותיו ר״ל רקו ומי רגליו שמטמאין במשא מאחר שהזב עצמו מטמא אדם וכלים משראה שתים כל שכן שהטפה עצמה מטמאה אדם וכלים שאם גרמה להיות הרואה אותה מטמא כל שכן שהיא מטמאה ויש בסוגיא זו קצת בלבול בנסחאות וכבר העירו בה גדולי הרבנים ככל הצורך:
ומתוך שהושוו הזיבה לשכבת הזרע, ללמדנו בא הדבר: שכל מי ששכבת זרע שלו מטמא — אף ראייה ראשונה של זיבה שלו מטמאה, ואילו האי [זה] הקטן, כיון ששכבת זרע שלו לא מטמאה — אף ראייה ראשונה של זיבתו נמי [גם כן] לא תטמא. או דילמא [שמא] נאמר: כיון שאילו איהו חזי תרתי [הוא, הקטן, היה רואה שתי ראיות של זיבה]מצטרפא [מצטרפת] ראייתו הראשונה לשניה לטמאו טומאת שבעה כדינו של כל זב הרואה שתי ראיות, הרי שנחשבת היא ראייה ראשונה זו אף שהיא אצל הקטן, ומטמיא [מטמאת] אף את הקטן, כגדול, בטומאת ערב?
Accordingly, with regard to any male whose semen imparts impurity, his first sighting of ziva imparts impurity. And with regard to this minor, since his semen does not impart impurity, his first sighting does not impart impurity either. Or perhaps, since if this minor sees two emissions of ziva the first sighting combines with the second sighting to render him impure as a zav for seven days, this indicates that the first sighting of a minor is significant, and consequently it should render him impure until the evening, just like an adult male.
רש״יבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(16) אָמַר רָבָא ת״שתָּא שְׁמַע זֹאת תּוֹרַת הַזָּב גבֵּין גָּדוֹל בֵּין קָטָן מָה גָּדוֹל רְאִיָּיה רִאשׁוֹנָה שֶׁלּוֹ מטמא אַף קָטָן רְאִיָּיה רִאשׁוֹנָה נָמֵי מטמא.

Rava says: Come and hear a proof from a baraita: “This is the law of the zav,” whether he is an adult or whether he is a minor. Since the verse equates an adult and a minor, just as with regard to an adult his first sighting imparts impurity, so too, with regard to a minor, his first sighting imparts impurity as well.
עין משפט נר מצוהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
אמר רבא: תא שמע [בוא ושמע] פתרון לשאלתו זו של ר׳ שמעון בן לקיש ממה ששנינו: ״זאת תורת הזב״בין שהוא גדול בין שהוא קטן. ובכלל השוואה זו שבין הגדול לקטן: מה גדולראייה ראשונה שלו מטמא, אף קטןראייה ראשונה נמי [גם כן] מטמא.
Rava says: Come and hear a proof from a baraita: “This is the law of the zav,” whether he is an adult or whether he is a minor. Since the verse equates an adult and a minor, just as with regard to an adult his first sighting imparts impurity, so too, with regard to a minor, his first sighting imparts impurity as well.
עין משפט נר מצוהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(17) בָּעֵי רַב יוֹסֵף רְאִיָּיה רִאשׁוֹנָה שֶׁל מְצוֹרָע מַהוּ שֶׁתְּטַמֵּא בְּמַשָּׂא מְקוֹם זִיבָה מַעְיָן הוּא וּמְטַמֵּא אוֹ דִילְמָא לָאו מַעְיָן הוּא.

The Gemara earlier stated that the phrase “whether it be a male” serves to include the sources of bodily emissions of a male leper, teaching that they impart impurity. In this regard Rav Yosef raises a dilemma: Granted, the first sighting of ziva of an otherwise ritually pure individual imparts impurity only through contact, as stated above, and only the second sighting imparts impurity through carrying. But with regard to the first sighting of ziva of a leper, what is the halakha as to whether it imparts impurity even through carrying? Does one say that the place of ziva in one’s body is considered a source, and therefore his ziva imparts impurity through carrying, like all the sources of bodily emissions of a leper? Or perhaps the place of ziva is not considered a source, in which case the first sighting of ziva does not impart impurity through carrying.
ר׳ חננאלרש״יתוספותתוספות רי״דרשב״אתוספות רא״שריטב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
באעי רב יוסף, ראיה ראשונה של זב מצורע מהו שתטמא במשא, מקום זיבה, כלומר מקור זיבה, מעין הואא, וכי טיהר רחמ׳ ראייה ראשונה מלטמא במשאב, היכא דאתי מגברא טהור, אבל מצורע דהוא טמא מעיקרא לא, או דילמא מקום זיבה לאו מעין הוא, אלא חולי הוא כשאר חולים דעלמא, ולא שנא מגברא טהור ולא שנא מטמא מעיקרא, חדא היא, ראיה ראשונה לא מטמא (במשה) [במשא].
א. תוס׳ כאן הקשו מהא דאמרינן להלן דף נו,א דזובו אינו מתעגל ויוצא, הרי שזיבה לאו מעין הוא. עיין שם. ומדברי ר״ח נראה שאין הטעם כלל משום מעינות של מצורע, אלא דמיבעיא ליה אם מקור הזיבה הוא מחולי שנתחדש בזב, והחילוק שבין ראיה ראשונה לשניה היא התגברות החולי, ואין הבדל בטומאתה אם היא באה מאיש טהור או מאיש טמא. או שהזיבה היא מעין כשאר מעינותיו של האיש, והחילוק שבין ראיה ראשונה לשניה הוא מפני שהראשונה באה מאיש טהור, אבל כשהיא באה מאיש טמא הרי היא מטמאה במשא. פירוש זה מתאים לדעת הרמב״ם שפסק בפרק א מהל׳ משכב ומושב הל׳ יג שראיה ראשונה של מצורע מטמא במשא, אף שפסק שם בפרק ה הל׳ ה שמעינותיו של מצורע אינם מטמאים במשא. ובכל הסוגיא לא הוזכר כלל שמעינותיו של המצורע נתרבו לטמא במשא, רק לענין ראיה ראשונה של זב מצורע. אלא שכל הראשונים פירשו את האבעיא של רבא אם מעין הוא, והוא מטמא במשא מפני שנתרבה עם כל שאר מעינותיו של המצורע, ולפירושם מפורש בגמרא שמעינות המצורע נתרבו לטמאות במשא, אבל לפירוש ר״ח אין איזכור כלל בסוגיא שמעינות המצורע איתרבו לטומאת משא. ויתכן שהרמב״ם פירש את הסוגיא לרבות מעינות המצורע לטומאת משקין, ולא לטמאות במשא.
ב. ברשב״א: וכן פר״ח ורש״י ז״ל דראייה ראשונה של זב אינה מטמאה במשא.
ראייה ראשונה של מצורע מהו שתטמא במשא – של איש טהור לא תבעי לך דודאי לא מטמא במשא דאיתקש לקרי וקרי לא מטמא במשא כדתנן בפ״ק דמסכת כלים ושניה נמי לא תבעי לך דאפילו באדם טהור מטמיא במשא כדאמר לקמן בפרק דם הנדה (דף נה.) זוב מטמא במשא ויליף לה מזובו טמא הוא וההוא בראייה שניה כתיב דמנה הכתוב שתים וזב בעל שתי ראיות זב גמור הוא לטומאה אלא שאין טעון קרבן כי תיבעי לן ראשונה דבאדם דעלמא לא מטמיא אלא במגע הכא במצורע מאי מקום זיבה מעיין הוא ואיתרבי מלזכר לרבות מצורע למעיינותיו ומעיינות מטמאו במשא כדאמר בפרק דם הנדה (לקמן דף נה:) וכי ירוק הזב בטהור במה שביד טהור.
או לאו מעיין הוא – והויא כשאר ראייה ראשונה של כל אדם דבמגע מטמיא.
מקום זיבה מעין הוא או לא – וא״ת דבפ׳ דם הנדה (לקמן דף נו.) משמע דזוב לאו מעין הוא דאמר ונילף מזובו שאינו מתעגל וי״ל דהתם קאמר ונילף מזובו אי לאו מעין הוא א״נ אף על גב דאינו מתעגל כדקאמר התם מ״מ בעי ליה הכא אי כמעין הוא ורבינן ליה במצורע מקרא דלזכר כמו שאר מעינות כיון דבזב אית ליה לזוב טומאה חמורה כמו ברוקו ומימי רגליו.
בעי רב יוסף ראייה ראשונה של מצורע כול׳ – אי קשיא: וליפשוט מדאמר רבא לעיל זובו טמא אפילו לבית שמי דאלמא מקום זיבה מעיין הוא. תשובה: לעולם מהתם לא תיפשוט דכיון דטומאה דרבנן היא לאו בתר מעיין אזלי דהא קירויו טהור אפילו לבית הלל כדמפרש התם טעמא והילכך מטומאה דרבנן לא פשטינן לטומאה דאוריתא.
ראייה ראשונה של מצורע מהו שתטמא במשא. בנגיעה לא מיבעיא ליה דלא גרע משכבת זרע ובראייה ראשונה של אדם טהור לא מבעי ליה דודאי לא מטמיא במשא הואיל והוקשה לקרי דכתיב זאת תורת הזב ואשר תצא ממנו ש״ז וקרי לא מטמא במשא כדאיתא בבריתא במסכת כלים, וכן פר״ח ורש״י ז״ל דראייה הראשונה של זב אינה מטמאה במשא ובראייה שנייה של מצורע לא מבעיא ליה דלא גרע מזב גרידא דמטמאה במשא כדנפקא לן מזובו טמא הוא כדאיתא לקמן אלא ראייה ראשונה של מצורע קא מיבעי ליה ומשום מעינות המצורע.
ראיה ראשונה של זב מהו שתטמא. פרש״י שניה לא קא מיבעי׳ לן דהא מרבינן לה מלזכר כל שהוא זכר והתם תרתי ראיות כתיבי משמע דאי הוי נפיק ליה קטן מזאת תורת הזב לא קא מיבעי׳ ליה דפשיטא ליה דמטמא כיון דחדא ראיה כתיב בקרא א״כ מאי פשיטא ליה לרב יוסף אמר קרא זאת תורת הזב בין גדול בין קטן הא איהו נמי פשיטא ליה דמאן דדריש קטן מהך קרא דראיה ראשונה שלו טמאה. ועוד הקשה רבי׳ מאיר דא״כ דריש לקיש מיבעיא ליה אליבא דב״ש דלא כהלכתה ופי׳ דמיבעי׳ אליבא דב״ה וה״ק מהו שתטמא מי אמרינן דוקא זב בעל שתי ראיית הוא דמרבינן מזאת תורת הזב אע״ג דבקרא לא כתיב אלא זב פעם אחת קאי נמי אזב בעל שתי ראיות דהא טובא קראי דלא כתיב אלא זב פעם אחת ואינן נוהגין בזב בעל ראיה אחת כגון כל המשכב אשר ישכב עליו הזב וגו׳ וכל כלי אשר ישב עליו הזב וה״נ זאת תורת הזב קיימי אראיות דכתיבי דלעיל הילכך אמרינן דריבויא דזאת תורת דמרבינן מינה בין גדול בין קטן בראיה שניה ושלישית איירי אבל בראיה אחת לחודה לא מרבינן קטן כיון דאיתקש לבעל קרי הילכך לא מטמאה ראיה ראשונה כי היכי דשכבת זרע לא מטמאה או דילמא כיון דחזאי תרתי כו׳:
מקום זיבה מעיין הוא. תימה דהכא מיביעא ליה אי הוי מעיין או לא ובפ׳ דם הנדה פשיט ליה דזוב אינו מתעגל וחוזר ויוצא ונבלע:
בעי רב יוסף ראיה ראשונה של מצורע מהו שתטמא במשא – פי׳ דוקא נקט רב יוסף כל האי לישנא דאלו ראיה שניה פשיטא דלא גרע מזב גרידא וכן ראיה ראשונה של זב גרידא פשיטא שאינה אלא בקרי בעלמא וה״ה דאף ראיה ראשונה של מצורע פשיטא דמטמאה במגע דלא גרע מראיה דזב גרידא וגבי משא דמבעיא ליה מי טמאה כדמפרש ואזיל.
ד ומתוך שנדונה דרשה זו שעל המלה ״לזכר״ המלמדת שבכלל טומאת המצורע אף מעיינותיו (כגון רוקו ומימי רגליו), בעי [שאל] רב יוסף: ברור שראייה ראשונה של זיבה שרואה אדם טהור — אינה מטמאה במשא, אלא במגע בלבד, ורק ראייה שניה של זיבה מטמאת במשא. ואולם ראייה ראשונה של מי שאיננו טהור, וכגון המצורע, מהו דינה שתטמא אף במשא? וצדדי השאלה: האם אף מקום זיבה שבאדם כמעין הוא נחשב, וכיון שמעיינותיו של המצורע מטמאים אף במשא אף הוא בכלל ריבוי זה, והריהו מטמא במשא. או דילמא לאו [שמא אין] מקום הזיבה שבאדם כמעין הוא, ולכן אין ראיית הזוב הראשונה של המצורע מטמאת אף במשא?
The Gemara earlier stated that the phrase “whether it be a male” serves to include the sources of bodily emissions of a male leper, teaching that they impart impurity. In this regard Rav Yosef raises a dilemma: Granted, the first sighting of ziva of an otherwise ritually pure individual imparts impurity only through contact, as stated above, and only the second sighting imparts impurity through carrying. But with regard to the first sighting of ziva of a leper, what is the halakha as to whether it imparts impurity even through carrying? Does one say that the place of ziva in one’s body is considered a source, and therefore his ziva imparts impurity through carrying, like all the sources of bodily emissions of a leper? Or perhaps the place of ziva is not considered a source, in which case the first sighting of ziva does not impart impurity through carrying.
ר׳ חננאלרש״יתוספותתוספות רי״דרשב״אתוספות רא״שריטב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(18) אָמַר רָבָא ת״שתָּא שְׁמַע {ויקרא ט״ו:ב׳} זוֹבוֹ טָמֵא הוּא לִימֵּד עַל הַזּוֹב שֶׁהוּא טָמֵא בְּמַאי אִילֵימָא בְּזָב גְּרֵידָא

Rava says: Come and hear proof from a baraita: The verse states: “When any man has an issue out of his flesh, his issue [zovo] is unclean” (Leviticus 15:2). The verse teaches with regard to the zov that it is impure, and that it imparts impurity through carrying. To what case is the verse referring? If we say it is referring to one who is just a zav and not a leper as well, and the verse is teaching that any drop of ziva emitted by him imparts impurity through carrying,
ר׳ חננאלרש״יתוספותרמב״ןרשב״אריטב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ופשיט רבא, תא שמע. זובו טמא, לימד על הזב אטמא, במאי קא מישתעי קרא, אי לימא בזב גרידא, ואמרינן הנוגע בזו הטיפה של זיבה טימאתו,
א. צ״ל, שהוא טמא (לפנינו בגמרא: על הזוב שהוא טמא. ובכתי״מ: על הזב שהוא טמא).
זובו טמא – היינו ראייה שניה שהרי מנה הכתוב שתים זב מבשרו זובו טמא.
לימד על הזוב שהוא טמא – ואמר בדם הנדה (שם דף נה.) דהאי קרא לרבות למגע לא איצטריך דלא גרע משכבת זרע אלא למשא.
אילימא בזב גרידא – דלאו מצורע למה לי קרא לטיפה עצמה פשיטא.
אילימא בזב גרידא לאחרים גורם טומאה – תימה וכי לא ידע רבא סיפא דברייתא דקתני בה בהדיא לקמן בפרק דם הנדה (נדה נה.) שעיר המשתלח יוכיח.
גרסת הספרים כך היא. וכן בפירושי ר״ח ז״לא תא שמע זובו טמא לימד על הזוב שהוא טמא, במאי אלימא בזב גרידא לאחרים גורם טומאה לעצמו לא כל שכן, אלא פשיטא בזב ומצורע, ומדאיצטריך לרבויי בראיה ראשונה שמע מינה מקום זיבה לאו מעין הוא. ובודאי יפה פירש רש״י ז״ל שראיה ראשונה של אדם אחר אינו מטמא במשא אלא במגע כקרי, וראיה שנייה מטמא אפילו במשא לקמן בפרק דם הנדהב והא דקאמר לאחרים גורם טומאה, הכא קאמר, לאחרים גורם שיהיו מטמאין במשא לעצמו לא כל שכן שיטמא במשא, ומדין משא למשא פריךג, דאי גרם טומאה בעלמא קאמר, אף בזב מצורע גורם טומאה דמשכב ומושב לטמא אדם ולטמא בגדים ולטמא נמי בהיסט שאין מצורע עושה כןד, אלא מדין משא גופיה פריך כדפרישית. ומיהו צריכין אנו לישב גרסת הספרים. ור״ש אומרה פירוש שהיא בספרים והכי קאמר, ומדאיצטריך לרבויי בשנייה שמע מינה דבראשונה לא מטמא במשא דלאו מעין הוא, ואין זה הלשון גמרא.
אבל יש לפרשו שכך היא הצעה זו דאמר רבא תא שמע זובו טמא לימד על הזוב שהוא טמא, במאי אלימא בזב גרידא ובראיה שניה, דאלו בראשונה ולמגע ודאי לא צריכא קרא דלא גרע משכבת זרע ולא עדיף מיניה, אלא פשיטא בשנייה. ואכתי למה לי קרא לאחרים גורם טומאה ואפילו למשא עצמו לא כ״ש, אלא פשיטא בזב ומצורע, ואי בשניה מי גרע מזב גרידא, אלא בראשונה ולטמויי במשא, וש״מ תרתי ש״מ ראיה ראשונה של מצורע מטמא במשא, וש״מ [דטעמא] לאו משום דמעיין הוא כדרב יוסף, דאי הכי לא איצטריך רחמנא לרבויי הכא דממעינות נפקא, אלא דרחמנא רבייה לראיה ראשונה של מצורע כראיה שניה של זב גרידא.
ואי קשיא נימא קרא לראיה שניה, והא קמ״ל דוקא בשניה אבל בראשונה אינה מטמא דלאו מעיין הוא, זו אינה תורה, דמי איכא ספיקא קמי שמיא במקום זיבה אי מעין הוא או לא ואיצטריך ליתורי קרא למיגמר מיניה דלאו מעין הוא. ועוד דכל היכא דקרא מרבה כגון זה דכתיב זובו טמא דרשינן ליה לרבויי, כגון לרבות ראיה ראשונה למשא, ולא מוקמינן ליה ליתורא למימר בשניה כתיב ולמעוטי ראשונה איצטריך כנ״לז.
ומה שהקשה רש״י ז״ל מי איכא לאוקומי להאי קרא בראיה ראשונה, והא מהכא נפקא לן בכל דוכתא מנה הכתוב שתים וקרא טמא, אינה קושיא, דהאמרינן בפרק יוצא דופןח דלמאן דאית ליה מנה הכתוב שתים וקרא טמא, לית ליה זובו טמא לימד על הזוב שיהא טמא, ותנאי היא, וכן זה שאמר הרב ז״ל דגבי מצורע איצטריך לרבויי לטיפה עצמה דלא אתי בק״ו, משום דלא גרמה ליה טומאה שהרי מחמת נגעו הוא מטמא, אין זה מחוור, דכיון דאי לאו מצורע הוא נמי הות מטמיא איתא לק״ו מ״מט, וכ״ש דאיכא לפרושי גרם טומאה בהיסט ומדרסות כדאמרן לעילי, ומהסט למשא גמרינן ודאי דחד אורח הוא למשאות. ובמסקנא פשט אביי דמטמא במשא דהא אקשייה רחמנא למצורע אזבכ גמור, ולא פשט במעיין כלום. משום דלא מרבויי דקרא יתירא אתי, דנימא למאי איצטרך, אלא דמ״מ מטמא במשא הואל.
א. כן הביא רש״י בשם ואית דמפרשי. ובריטב״א כתב שזו גי׳ הגאונים, וע״ש שהרבה רש״י לדחותה. דלגירסתם ראיה ראשונה של זב גרידא ודאי מטמא במשא, וזה אינו דהא מטמא כבע״ק ע״ש. ורבנו הסכים בהא לרש״י.
ב. נה, א.
ג. וכ״כ בתוס׳ הרא״ש ע״ש.
ד. עי׳ רשב״א וריטב״א שכתבו בשם התוס׳ דאפשר דמצורע נמי מטמא במגע ובמשא ובהיסט, ועי׳ תוספות פסחים סז, ב ד״ה שכן.
ה. רש״י שם.
ו. והביאוהו ברשב״א ריטב״א ור״ן.
ז. וברשב״א תמה דעדיין קשה דמאי קאמר ש״מ מקום זיבה לאו מעין הוא ומאי נפקא לן מינה. עי׳ בריטב״א שישב זה דהטעם הוא כדי להוציא מידי טעות ע״ש.
ח. מג, ב.
ט. ברשב״א וריטב״א דמ״מ השתא לאו גורם הוא. והנה פשוט בזב שראה ראיה חמישית ויותר שאין לדון בזוב זה שלא יטמא במשא, כיון דהשתא אינו גורם טומאה, דטמא הוא מחמת הראיות הראשונות, דהא לא גרע ראיה ה׳ מראית ב׳, ואדרבא מינו גרם לו לטומאה זו. מיהו בזוב במצורע אפשר כיון דבהאי גברא אינו גורם אין בו שם מטמא שאם אינו עושה חלות טומאה מחמת עצמו הוי כמי רגליו.
י. ד״ה גרסת.
כ. צ״ל: כזב.
ל. עי׳ חי׳ הר״א שהסביר דברי רבנו דלרש״י ניחא דאין נפ״מ אי מעין הוא וקושית רבנו לאידך פי׳ עיי״ש.
אמר רבא תא שמע זובו טמא הוא מלמד על הזוב שהוא טמא. כלומר במשא דאי בנגיעה תיפוק לי דלא גרע מש״ז כדאיתא לקמן בריש פרק דם הנדה (נדה נה.).
ובמאי אלימא בזב גרידא למה לי קרא לאחרים גורם טומאת משא. כלומר לבעליה שהזב מטמא במשא לעצמו וכל שכן שמטמא במשא אלא בזב מצורע. הכי גרס ר״ח ז״ל וכן היא גירסת הספרים ומדאיצטריך קרא לרבויי בראיי׳ הראשונה שמע מינה מקום זיבה לא מעין הוא. ופירש ר״ח ז״ל ומדאיצטריך רחמנא לטמא בראייה ראשונה כזב גמור שמע מינה מקום זיבה לאו מעין הוא. ואיכא למידק והיכי מוכח מהכא ראייה ראשונה של מצורע והא האי קרא בראייה שנייה משמע דמיניה דרשינן (במכילתן מג:) מנה הכתוב שתים וקרא טמא ועוד דמאי קאמר שמע מינה מקום זיבה לאו מעין הוא דמאי נפקא מינה מכל מקום הא רבייה קרא לטמויי במשא וכן הקשה רש״י ז״ל. ועוד ק״ל דאי בראייה ראשונה מאי קאמר אילימא בזב גרידא פשי׳ לאחרים גורם טומאה אי לראייה ראשונה ולטומאת משא מאי פשי׳ אדרבה איצטריך טובא לאשמעינן דראייה ראשונה של זב גרידא מטמיא במשא, וליתא נמי דקי״ל דאינה מטמאה במשא ובודאי מאי דקאמרינן אלא במצורע בחדא גוונא מיירי עם מאי דקאמרינן בזב גרידא אי האי בראייה ראשונה אף האי בראייה ראשונה. ורש״י ז״ל פי׳ דהאי בראייה ראשונה פי׳ הוא בספרי׳ והכי קאמר מדאיצטריך קרא לרבויי כלומר בראייה שנייה שמע מינה דבראייה ראשונה אינה מטמאה דמקום זיבה לאו מעין הוא. ואם תאמר לרבויי ראייה שנייה במצורע למאי איצטריך מי גרע מזב גרידא איצטריך סלקא דעתך אמינא בזב גרידא דגורם טומאת משא לבעליה כל שכן הוא עצמו שמטמא אבל במצורע שאינו גורם לו טומאת משא דאפילו מצורע גרידא מטמא במשא אימא כיון שאינו גורם אף הוא עצמו לא יטמא קמ״ל וכן פרש״י ז״ל ויש מי שהקשה עליו דכיון דאי לאו מצורע הוא נמי הות מטמיא איתיא לק״ו מ״מ. וזו אינה קושיא לפי דעתי דמ״מ עכשו אינו גורם וכי האי גונא אמרינן לקמן (נדה לז.) גבי קושי דבר הגורם סותר והאי לאו גורם הוא ואע״ג דדבר המטמא הוא דהאי מטמא בימי נדה כדאיתא לקמן, ואלא מי׳ במצורע גופיה גורם הוא לו טומאת הסט ומדרסות דמצורע גרידא אינו מטמא בהסט ולא במדרס ומחמת זובו מטמא אף בהסט ומדרס.
ומיהו בתוספות נסתפקו בדין זה דהא משמע דאף המצורע מטמא הוא משכב ומושב ומטמא בהסט מדתנן במסכת כלים (פ״א מ״ד) כלים למעלה מן הזבה מצורע שמטמא בביאה אלמא כל שהזבה מטמאה מצורע מטמא. ועוד ראיה מדאמרינן הכא בסמוך אקשינן רחמנא למצורע לזב גמור. אלא שבפסחים פרק אלו דברים (פסחים סז:) משמע שאינו מטמא משכב ומושב. ותי׳ ר״ת ז״ל דכל הני דמשמע דמטמא משכב ומושב היינו לטמא אוכלים ומשקים וההיא דפסחים לטמא אדם. והאי דמסכת כלים ל״ק דלאו לכל מילי קאמר שיהא מצורע למעלה מן הזב ולומר דכל שישנו בזבה ישנו במצורע אלא שהוא לטמא בביאה מה שאין כן בזבה וכדקתני נמי התם למעלה מן המצורע עצם כשעורה אע״פ שהמצורע מטמא בביאה מה שאין כן בעצם כשעורה. והא דאמר בסמוך אקשיה רחמנא למצורע לזב גמור לאו לכל מילי אקשינהו אלא לענין זה בלבד שיהא זובו ואפילו בראיה ראשונה כראיית זב גמור. ומיהא אפילו להאי פירוש לא חשיב גרם טומאה אע״פ שגורם טומאת משכב ומושב לטמא אדם משום דכיון דמכל מקום אינו גורם טומאה לגבי כלים שהרי הוא מטמא את הכלים ומטמא נמי אוכלים ומשקים. ומכל מקום אכתי קשה דגורם הוא טומאת הסט דמעיקרא לא היה מטמא כדמוכח התם בפסחים פרק אלו דברים, ולעיקר קושיתנו דאי בראייה שנייה דמצורע למה לי קרא איכא למימר דקרא הא קמ״ל דמקום זיבה לאו מעין הוא דאפילו במצורע אינה מטמאה היסטה עצמה במשא עד ראייה שנייה כזב גרידא ולא איצטריך קרא דתהוי קמי שמיא ספיקא אי מעין הוא אי לאו, אלא אדרבה גלוי וידוע לפניו שאינו מעין וכדי שלא נטעה בו לומר דמעין הוא אתא קרא ואשמעינן דלא. ובנמוקי הרמב״ן נ״ר מעמיד גירסת הספרים והכי קאמר אילימא בזב גרידא ובראייה שנייה לאחרים גורם טומאת משא לעצמו של זוב לא כ״ש אלא במצורע ובמאי אילימא בראייה שנייה למה לי קרא מי גרע מזב גרידא אלא אם אינו ענין לראיה שנייה של מצורע אוקמיה לראייה ראשונה שמטמאה שמע מינה מקום זיבה לא מעין הוא. ומכל מקום עדיין תקשי לן מה שהקשה רש״י ז״ל מאי קאמר שמע מינה מקום זיבה לאו מעין הוא ומאי נפקא לן מינה.
אמר רבא ת״ש זובו טמא למד על הזוב שהוא טמא – פי׳ שהוא טמא במשא דאלו למגע לא אצטריך קרא ובמאי אלימא בזב גרידא לאחרים גורם טומאה לעצמו לא כ״ש כלו׳ לזב עצמו גורם טומאת משא דזב ומצורע ומה אצטריך קרא לרבויי בראיה ראשונה ש״מ מקום זיבה לאו מעין הוא זו גר״ח ז״ל והגאונים ז״ל ואיכא למידק עלה טובא דמשמע דמוקמינין קרא בראיה ראשונה וא״כ היכי קאמרינן דאי בזב גרידא לאחרים גורם טומאה דהא ודאי אין זב מטמא במשא אלא בראיה שניה. ועוד קשה מה שהקשה רש״י ז״ל דעל כרחין האי קרא בראיה שניה היא וכדאמרינן בעלמא מנה הכתוב שתים וקרא טמא ומיהו הני לא קשיא כולי האי דהכא לישנא קלילא נקטיה וה״ק אלא פשיטא בזב מצורע ואם אינו ענין לראיה שניה דהא מק״ו נפקא דלא גרע זב מצורע מזב גרידא תנהו ענין לראיה ראשונה של מצורע שיהא מטמא במשא וכן תירוץ רבינו הרמב״ן ז״ל אלא דקשיא דכיון דעל כרחין מצטרכין ליה לזב גרידא למנות שתים ולקראו טמא והוא נדרש ע״כ בראיה שניה היאך אפשר לייתרו ולהעמידו בשום ראיה ראשונה וי״ל דתרוייהו איתנהו וממנינא נפקא לן טומאת זב ומדאפקיה רחמנא בלשון זוב דאמ׳ זובו טמא שמעינן מינה טומאת זוב עצמו למשא ומעתה אם אינו ענין לראיה שניה דאתא בק״ו תנהו ענין לראיה ראשונה של מצורע. עוד קשה לגרסא זו מה שהקשה עוד רש״י ז״ל דכיון דמוקמינן קרא בראיה ראשונה של מצורע שמטמאה במשא מאי דאמרינן דאשמועינן קרא דבמקום זיבה לאו מעין הוא מאי נפקא לן מינה דהא רבייה קרא לטמויי במשא ויש לי לומר שלא אמר כן להגדיל תורה ולהאדירה ולאפוקי מטעיתא דהוה ס״ד מעיקרא דכל היכא דאמרי׳ לאו מעין הוא פשיטא מילתא דאינו מטמא במשא קמ״ל דהא ליתא ומיהא הא ק״ל דמנה ליה דרחמנא רבייה לטומאה אע״ג דלאו מעין הוא ולאפוכי סברא דילן דילמא הא גופא אשמועינן קרא כי רבייה לטומאה דמקום זיבה מעין הוא והא עדיפא מלאקושי קרא כנגד הסברא שלא לצורך. ורש״י ז״ל גורס מדאיצטרך קרא לרבויי בראיה שניה ש״מ מקום זיבה לאו מעין וגם גרסא ראשונה יש להלום כך וה״ק ומדאיצטרך קרא לרוביי כלו׳ לראיה שניה ראיה ראשונה הוא ש״מ דלאו מעין הוא והכי פירושו אלא פשיטא בזב מצורעת ולראיה שניה כפשוטיה דקרא ופי׳ רש״י ז״ל דלרבות ראיה שניה דמצורע אצטריך קרא דלא אתיא מק״ו כדאתי בזב גרידא דאלו במצורע מעיקרא אינו גורם טומאת משא דהא מעיקרא הוא מטמא במשא מפני צרעתו פי׳ לפי׳ דאע״ג דאלו לא הוו מצורע היה מטמאיו מ״מ השתא מיהת לא אינו גורם לו טומאה ואנן לא עבדינן ק״ו אלא ממה שהוא עכשיו גורם טומאה ולא ממה שהוא מטמא וגורם פעמים אחרות וכדאמרינן לקמן גבי קושי דבר הגורם סותר והא לאו גורם הוא כלומר לאו גורם הוא השתא. והקשו בתוס׳ על רש״י ז״ל אפי׳ במצורע גורם זוב זה גורם טומאה שהוא מטמא בהסט ועושה משכבות ומושבות מה שאין כן במצורע וכדאיתא בהדיא בפ׳ כיצד תולין דמצורע חמור מזב שמטמא בביאה מה שאין כן בזב וזב חמור ממצורע שכן עושה משכבות ומושבות ומטמא כלי חרס בהסט מה שאין כן במצורע ומיהו בדידה גופה קשיא ליה לר״ת ז״ל וכן הקשה שם רש״י ז״ל דבת״כ פרשת זאת תהיה קתני להדיא אם הקל הכתוב במצורע בימי ספירו שכך אינו מטמא משכב ומושב יקל הכתוב בימי חלוטו שמטמא משכב ומושב דאלמא פשיטא להו דמצורע בימי חלוטו מיהת מטמא משכב ומושב. ועוד דקשי ליה לר״ת ז״ל מדאמרינן בפי׳ בתרא דמכילתין דמצורע מטמא במשא עד שימוק הבשר ומפרש בגמרא מאי משא אבן מסמא ועל כרחין על הטומאה אבן מסמא היינו מדין משכב ומושב וכדמייתי׳ לה בת״כ גבי משכבות ולא כמו שפי׳ בקונטרס בפ׳ עקיבא דאבן מסמא אבן מנוחת על גבי יתידות וכלים תחתיה והזב יושב עליה וא״כ ש״מ דמצורע מטמא משכב ומושב והר׳ משה מפונטייש״א היה מתרץ דמצורע בימי חלוטו מטמא משכב ומושב גמור כזב וההיא דפ׳ כיצד צולין מיירי בימי ספורו לאחר שטהר מצרעתו ע״י צפורים וסופר׳ לו שבעה להביא קרבנותיו ויושב מחוץ לאהלו כההיא דת״כ ובתוס׳ השיבו עליו בשם ר״ת דסוגיין בפ׳ כיצד צולין לא מיירי בימי ספירו דהתם אמרינן שהוא משתלח חוץ לג׳ מחנות ובהדיא תנן בפ׳ בתרא דנגעים דבימי ספורו נכנס למחנה אחר ועוד דמסקינן עליה התם דטעון פריעה ופרימה ואלו פריעא ופרימה לא כתיבא אלא במוחלט ומעתה קשיא ההיא דפ׳ כיצד צולין להאי דת״כ.
ור״ת ז״ל תירץ דמצורע בימי חלוטו עושה משכב ומושב בעליונו של זב והיינו לטמא אוכלין ומשקין אבל לא לטמא אדם וכלים שכן באבן המנוגעת מטמא משכב ומושב לטמא אוכלין ומשקין מק״ו ומה זה שאינו מטמא בביאה עושה משכב ומושב אבן המנוגעת לא כ״ש וממעוטה דהזב׳ ממעט לי׳ מטומאת אדם וכלים כדאיתא לקמן בפ׳ דם הנדה וה״ה למצורע ולא דוקא אלא דחדא מיניה נקט דאע״ג דאבן לאו בר משכב ומושב הוא ממעטינן מלטמא אוכלין ומשקין וליכ׳ למימר דלגמרי ממעיט לה כיון דאיכא ק״ו וכדמוכחא סוגין דלעיל גבי בועל נדה ומאי דאמרינן לקמן בפ׳ דם הנדה גופיה אטו אבן המנוגעת בת משכב ומושב היא דאצטריך קרא למעוטי הכי נמי מצי למימר בת משכב ומושב היא דאית ליה משכב ומושב לטמא אוכלין ומקשין אלא דניחא ליה למנקט מעוטא דכתיב בקרא בהדיא דהיינו דמעיט לה מאדם וכלים ואי ק״ל הא דתנן במשנת כלים למעלה מהם הזב שהוא עושה משכב ומושב למעלה מהם מצורע שהוא מטמא בביאה דאלמא גם מצורע עושה משכב ומושב כזב והוא למעלה ממנו עוד לטמא בביאה תירץ ר״ת ז״ל דהתם טובא קתני למעלה ממנו ואף על פי שיש חומרות בעליון שאינן בתחתון דההיא דאמרינן לעיל גבי בועל נדה וכן קתני למעלה מן המצורע עצם כשעורה שהוא מטמא טומאת שבעה ואף ע״ג דמצורע חמור ממנו שמטמא בביאה ודכותה קתני התם גבי מרכב דוק ותשכח. והא דאמרינן לקמן בשמעתין דאקשיה רחמנא למצורע לזב גמור ע״כ לאו לכל מילי אקשי׳ כי היכי דנימא אין הקש לטהרה ויעשה משכב ומושב כמוהו דא״כ התם בפ׳ כיצד צולין מאי פריך ממחטותיו של מצורע שאינן שוין לזב נעביד היקש כי הכא אלא ודאי כדהקש כל דהו דעביד תלמודא אי קשי לן הא דאמרינן התם בפ׳ כיצד צולין שאין מצורע מטמא בהסט ופרישו אפילו בימי חלוטו. הא דתנן בפ׳ בתרא במסכת זבין הנוגע בזב ובזבה במצורע אחד הנוגע ואחד המסיט וא׳ הנושא ואחד הנישא קתני נושא ונישא והיינו על כרחין שהמצורע מסיטו ואלו לפי׳ ה״ר משה הוה מתור׳ בימי חלוטו ואידך בימי ספורו וכן השיב הוא על ר״ת ז״ל דכי קתני התם הנישא אשארא ולא קאי אמצורע וכן העלו בתוס׳ כדברי ר״ת ז״ל ומעתה הדרא קושיא על רש״י ז״ל דראיה ראשונה גורמת הוא למצורע טומאת הסט וגם טומאת משכבות ומושבות לטמא אדם וכלים וא״כ בדידיה נמי נעביד ק״ו אם גורם לאחרים טומאה לעצמו לכ״ש וקרא לראיה שניה למה לי ואין לומר שאין זה ק״ו כיון דהשתא במשא דזוב איירינן ולגבי משא ליכא ק״ו שאינו גורם טומאה דאנן מכל גורם טומאה עבדינן שפיר ק״ו ואע״ג דזוב אינו מטמ׳ בהיסט ולא משכב ומושב ולא עבדינן ק״ו שגורם כן לאחרים התם קרא מעטיה דכתיב הזב ולא הזוב כדאיתא בפ׳ דם הנדה ותו דהתם משום דלא שייכי ביה דהא לאו בר הסט ובר משכב ומושב ואע״ג דאמעיטא אבן מנוגעת ממשכב ומושב ואע״ג דלאו בר משכב ומושב הוא מ״מ דהשת׳ קס״ד דלא שייך ביה כ״כ עד שנדון ממנו ק״ו ובדין הוא דמצי למפרך ליה הכי בסמוך אלא דניחא לן למפרך טפי משעיר המשתלח אבל יש לפרש לפי פירש״י ז״ל דאנן הכי אמרינן דקרא בראיה שניה של מצורע ולא ללמוד על עצמה דודאי אף היא מק״ו אתא אלא ללמד על ראיה ראשונה שלו שלא תטמא במשא והיינו נמי מאי דאוריך רבא בלישנא ואמאי ומדאצטריך קרא לרבויי ראיה שניה ש״מ מקום זיבה לאו מעין הוא ואצטריך לאו דוקא אלא כלומר דלהכי שני קרא לישניה דקאמר זובו טמא לאשמועינן דמקום זיבה לאו מעין הוא ולא נטמא ביה בדין ראיה ראשונה דאלו קמי שמיא ליכא ספיקא וכן פי׳ בתוס׳ ובחנם דחק רש״י ז״ל שעיר המשתלח יוכיח וה״ה דמצי למפרך מהסט עם משכב ומושב לפום מאי דכתיבנא לעיל בחדא לישנא אלא דעדיפא מינה פרכינן משעיר שהוא טהור גמור ותדע דשכבת זרע אצטריך קרא לרבוי לטומאת מגע ואע״ג דגורם טומאה לאחרים אלא שזו אינה קושיא כל כך דמילתא דאתיא בק״ו טרח וכתב לה קרא ומיהו כי איכא למדרש לה אמרינן טרח וכתב לה קרא וכעין הא דהכא דאיכא למדרש הכי להכי ניחא לן למפרך מיהא דשעיר לומר דק״ו דררבא ק״ו פריכא הוא דהא איכא שעיר שגורם טומאה והוא טהור לגמרי.
אמר רבא: תא שמע [בוא ושמע] פתרון לשאלה זו ממה ששנינו על הפסוק שבראש פרשת הטמאים ״איש איש כי יהיה זב מבשרו זובו טמא הוא״ (שם ב) — לימד על הזוב שהוא טמא ומטמא במשא. ומעתה נדון בדבר: במאי [במה] בדיוק המדובר? אילימא [אם תאמר] שבזב גרידא [סתם] שאינו מצורע עוסק הכתוב, ובא להשמיענו כי טיפת הזיבה היוצאת ממנו הריהי מטמאת במשא,
Rava says: Come and hear proof from a baraita: The verse states: “When any man has an issue out of his flesh, his issue [zovo] is unclean” (Leviticus 15:2). The verse teaches with regard to the zov that it is impure, and that it imparts impurity through carrying. To what case is the verse referring? If we say it is referring to one who is just a zav and not a leper as well, and the verse is teaching that any drop of ziva emitted by him imparts impurity through carrying,
ר׳ חננאלרש״יתוספותרמב״ןרשב״אריטב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

נדה לד: – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), עין משפט נר מצוה נדה לד: – מהדורת על⁠־התורה בסיועו של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), ר׳ חננאל נדה לד: – מהדורת הרב ישראל ברוך הלוי סאלאוויציק, ברשותו האדיבה של המהדיר (כל הזכויות שמורות למהדיר). לפרטים על המהדורה לחצו כאן., רש"י נדה לד:, תוספות נדה לד:, תוספות רי"ד נדה לד:, רמב"ן נדה לד: – מהדורת מכון הרב הרשלר, בעריכת משה הרשלר ובאדיבות משפחתו (כל הזכויות שמורות), ההדיר: הרב משה הרשלר. המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., רשב"א נדה לד: – מהדורות על⁠־התורה המבוססות על מהדורות הרב מנחם מנדל גרליץ, הוצאת מכון אורייתא (כל הזכויות שמורות), בית הבחירה למאירי נדה לד: – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), תוספות רא"ש נדה לד:, ריטב"א נדה לד:, פירוש הרב שטיינזלץ נדה לד:

Niddah 34b – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Ein Mishpat Ner Mitzvah Niddah 34b, R. Chananel Niddah 34b, Rashi Niddah 34b, Tosafot Niddah 34b, Tosefot Rid Niddah 34b, Ramban Niddah 34b, Rashba Niddah 34b, Meiri Niddah 34b, Tosefot Rosh Niddah 34b, Ritva Niddah 34b, Steinsaltz Commentary Niddah 34b

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144