אלא מזבח הפנימי מנין – דהוה ליה עביד דישון כלל ושהיה מניחו אצל מזבח החיצון:
(1) 
מִזְבֵּחַ הַחִיצוֹן דִּכְתִיב בֵּיהּ {ויקרא ו׳:ג׳} וְשָׂמוֹ אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ מִזְבֵּחַ הַפְּנִימִי מְנָלַן.
מִזְבֵּחַ הַחִיצוֹן דִּכְתִיב בֵּיהּ {ויקרא ו׳:ג׳} וְשָׂמוֹ אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ מִזְבֵּחַ הַפְּנִימִי מְנָלַן.that the ashes of the external altar are subject to misuse, as it is written in the context of those ashes: “And he shall put it beside the altar” (Leviticus 6:3). This teaches that these ashes must be interred, despite the fact that their mitzva has been performed by its removal, and therefore they are subject to misuse. But from where do we derive that the ashes of the inner altar are also subject to misuse?
ערך פרש
פרש – א(פסחים כ.) נמצא בפרש כולו טהור (שבת קנא:) וזריתי פרש על פניכם לאחר ג׳ ימים כריסו של אדם נבקעת ונופלת על פניו ואומ׳ לו טול מה שנתת בי (חולין קטז) מעמידין בקיבת נכרי ובקיבת שחיטת נכרי ובכשירה שינק׳ מן הטרפה וכ״ש בקיבת טריפה שינקה מן הכשיר׳ מאי טעמא דחלב המכונס בעור קיבה פירשא בעלמ׳ הוא. (בכורות ו) עור הבא כנגד פניו של חמור מותר מאי טעמא פירשא בעלמא הוא פי׳ כשנולד החמו׳ יש לו עור דק על פניו כעין שליא ולאו שליא הוא ואינו דבוק נמי בפניו אלא כך הוא בריה בפני עצמה ופירשא בעלמא הוא וכן נמי יש לאדם עור דק כשנולד ואותו עור אינו לא מהאם ולא מהולד וטהור הוא משום טומאת מת (מעילה יב) הזבל והפרש שבחצר של הקדש לא נהנין ולא מועלין פי׳ הכא נמי נימא לא מקיימא בהמה בלא פרש שלא יהא לה מקצת פרש בבטנה ולמעול ביה אמרי לא דמי דמה לפרשה דפרש מעלמא אתי לה לבהמה מחמת מאכל אפילו אזיל האי לגמרי מגופה אתי אחרינא כשתחזור ותאכל ולא דמי לגופה.
א. [מיסט אונפליהט.]
הדשן שעל המזבח החיצון הריהו בדין מעילה, משום דכתיב ביה [שנאמר בו]: ״ושמו אצל המזבח״ (ויקרא ו, ג), ולהורות שיש לגנוז את הדשן אף שכבר נעשתה מצוות ההרמה בו, ולכן יש בו דין מעילה. ואולם הדשן שעל המזבח הפנימי מנלן [מנין לנו] שצריך להניחו במקום הדשן של המזבח החיצון, ואף בו יש דין מעילה?
that the ashes of the external altar are subject to misuse, as it is written in the context of those ashes: “And he shall put it beside the altar” (Leviticus 6:3). This teaches that these ashes must be interred, despite the fact that their mitzva has been performed by its removal, and therefore they are subject to misuse. But from where do we derive that the ashes of the inner altar are also subject to misuse?
הכל
(2) אָמַר ר״א רַבִּי אֶלְעָזָר דְּאָמַר קְרָא {ויקרא א׳:ט״ז} וְהֵסִיר אֶת מוּרְאָתוֹ בְּנוֹצָתָהּ אִם אֵינוֹ עִנְיָן לְמִזְבֵּחַ הַחִיצוֹן תְּנֵהוּ עִנְיָן לְמִזְבֵּחַ הַפְּנִימִי.
Rabbi Elazar said in response: It is derived from the fact that the verse states with regard to a bird sacrificed as a burnt offering: “And he shall take away its crop with its feathers, and cast it beside the altar on the east part, in the place of the ashes” (Leviticus 1:16), referring to the location for the placement of the removed ashes. If this verse is not needed for the matter of the external altar, as that halakha is already derived from the phrase: “And he shall put them beside the altar” (Leviticus 6:3), apply it to the matter of the ashes of the inner altar, teaching that these ashes must also be placed there.
Rabbi Elazar said in response: It is derived from the fact that the verse states with regard to a bird sacrificed as a burnt offering: “And he shall take away its crop with its feathers, and cast it beside the altar on the east part, in the place of the ashes” (Leviticus 1:16), referring to the location for the placement of the removed ashes. If this verse is not needed for the matter of the external altar, as that halakha is already derived from the phrase: “And he shall put them beside the altar” (Leviticus 6:3), apply it to the matter of the ashes of the inner altar, teaching that these ashes must also be placed there.
אמר קרא והסיר את מוראתו וגו׳:
אם אינו ענין למכתב אל מקום הדשן הכא דיכול למימר והשליך אותה אצל המזבח ובהכי סגיא דידעי׳ דהיינו מקום הדשן תנהו ענין האי אל מקום הדשן לדישון של מזבח הפנימי וששם היה מקומו:
והסיר את מוראתו בנוצתה וגו׳ אל מקום הדשן אם אינו ענין – למכתב אל מקום הדשן לדישון מזבח החיצון דהא כתיב ביה דשן אחר דכתיב (ויקרא ו) והרים את הדשן תנהו ענין האי אל מקום הדשן לדישון מזבח הפנימי והמנורה ששם היה מקומו דמועלין בו כבתרומת הדשן של מזבח החיצון המונח שם.
אמר ר׳ אלעזר: שכן אמר קרא [הכתוב] בדינה של עולת העוף ״והסיר את מראתו בנצתה והשליך אותה אצל המזבח קדמה אל מקום הדשן״ (שם א, טז). הרי שאותו מקום אליו מושלך זפק עולת העוף (״מוראתו״) מכונה ״מקום הדשן״, שהוא מקום נתינת הדשן מעל המזבח. ומעתה, אם כתוב זה אינו ענין לדשנו של המזבח החיצון, שהרי כבר למדנו דינו מהכתוב ״ושמו אצל המזבח״, תנהו ענין לדשן שעל המזבח הפנימי, שאף הוא בכלל המצוה להינתן באותו מקום, ודוחים:
Rabbi Elazar said in response: It is derived from the fact that the verse states with regard to a bird sacrificed as a burnt offering: “And he shall take away its crop with its feathers, and cast it beside the altar on the east part, in the place of the ashes” (Leviticus 1:16), referring to the location for the placement of the removed ashes. If this verse is not needed for the matter of the external altar, as that halakha is already derived from the phrase: “And he shall put them beside the altar” (Leviticus 6:3), apply it to the matter of the ashes of the inner altar, teaching that these ashes must also be placed there.
הכל
(3) אֵימָא אִידֵּי וְאִידֵּי בְּמִזְבֵּחַ הַחִיצוֹן וְלִקְבּוֹעַ לוֹ מָקוֹם.
The Gemara questions this conclusion: One can say that this and that, i.e., both verses cited above, are stated with regard to the ashes that are on the external altar, and the additional verse is necessary to fix its place, i.e., that it should be put on the east part, which is mentioned only in Leviticus 1:16. If so, there is no source for the placement of the ashes of the inner altar.
The Gemara questions this conclusion: One can say that this and that, i.e., both verses cited above, are stated with regard to the ashes that are on the external altar, and the additional verse is necessary to fix its place, i.e., that it should be put on the east part, which is mentioned only in Leviticus 1:16. If so, there is no source for the placement of the ashes of the inner altar.
אימא אידי ואידי – קראי בדשן של מזבח חיצון מיירי והאי דשנה עליו הכתוב משום דלקבוע לו מקום אתא דמקום השלכת מוראת העוף תהא אצל המזבח ואכתי לא ידעינן אי הוה ליה דישון אי לא וההוא קרא דכתיב ודשנו את המזבח ההוא בשעת מסעות קא מיירי:
ודאי מצי יליף מהכא א״כ הוא כדקאמרת דלקבוע לו מקום הוא לימא קרא והשליך אותו אצל המזבח ותו לא וממילא ידעינן דהיינו מקום הדשן דיליף אצל מושמו אצל המזבח ואיכא למימר דתרוייהו במזבח החיצון קא מיירי אלא מדאצטריך למכתב בהאי קרא הדשן ש״מ בדישון של מזבח הפנימי קא מיירי:
אימא אידי ואידי – קראי בדישון מזבח החיצון מיירי והא דשנה עליו הכתוב והשליך וגו׳ כדי לקבוע לו מקום שתהא השלכת מוראת העוף אצל המזבח קדמה. ואכתי לא ידעינן אמאי מועלין בדישון מזבח הפנימי דהא לא כתיב ביה דישון כלל דהאי דכתיב ודשנו את המזבח ההוא בשעת מסעות קמיירי.
ואימא אידי ואידי למזבח החיצון ולקבוע לו מקום – פי׳ לקבוע מקום למוראה ונוצה (שיש לו שתהא) במקום תרומת הדשן של מזבח וקשה דמשמע דקאי לקבוע מקום אתרומת הדשן של מזבח החיצון גופייהו ועוד קשיא מאי משני א״כ לימא קרא אצל המזבח ה״ל למימר אם כן לא לכתוב אל מקום הדשן אלא והשליך אותה אצל המזבח קדמה ותו לא אלא ה״פ ואימא אידי ואידי לדישון המזבח החיצון ולקבוע לו מקום לדישון שהיא קדמה דבאידך קרא דושמו לא כתיב קדמה ולא הוה ידענא במזרח או במערב ומשני א״כ לימא קרא אצל (אצל) כלומר למה לי דכתיב אל מקום הדשן לא לכתוב אלא אצל המזבח קדמה והייתי למד בג״ש אצל אצל דדישון מזבח החיצון במקום שזורקין בו המוראה והנוצה מאי מקום הדשן דאפילו מזבח הפנימי כלומר שגם קביעות מקום דישון מזבח הפנימי היה שם אצל מזבח החיצון.
אימא [אמור] כי אידי ואידי [זה וזה] שני הכתובים הללו עניינם בדשן שעל המזבח החיצון, ונצרך כתוב נוסף זה שמצויין בו ״מקום הדשן״ על מנת לקבוע לו לדשן מקום מוגדר להניחו. ואם כן אין מקור לדין דשן המזבח הפנימי!
The Gemara questions this conclusion: One can say that this and that, i.e., both verses cited above, are stated with regard to the ashes that are on the external altar, and the additional verse is necessary to fix its place, i.e., that it should be put on the east part, which is mentioned only in Leviticus 1:16. If so, there is no source for the placement of the ashes of the inner altar.
הכל
(4) א״כ אִם כֵּן לֵימָא קְרָא אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ מַאי {ויקרא ו׳:ד׳} הַדָּשֶׁן דַּאֲפִילּוּ מִזְבֵּחַ הַפְּנִימִי.
The Gemara answers: If so, that both verses are referring to the external altar, and the sole purpose of Leviticus 1:16 is to fix its place, let that verse merely state: “And he shall take away its crop with its feathers and cast it beside the altar,” and it would be understood that the two verses are referring to the same place, as the identical phrase “beside the altar” appears in the other verse. What is the reason for the additional phrase “in the place of the ashes”? It teaches that even the ashes of the inner altar are placed there.
The Gemara answers: If so, that both verses are referring to the external altar, and the sole purpose of Leviticus 1:16 is to fix its place, let that verse merely state: “And he shall take away its crop with its feathers and cast it beside the altar,” and it would be understood that the two verses are referring to the same place, as the identical phrase “beside the altar” appears in the other verse. What is the reason for the additional phrase “in the place of the ashes”? It teaches that even the ashes of the inner altar are placed there.
אם כן – כדאמרת דלקבוע לו מקום הוא דאתא א״כ לימא קרא והשליך אותו אצל המזבח קדמה ותו לא וממילא ידענא דהיינו מקום הדשן דיליף אצל אצל מושמו אצל המזבח ואיכא למימר דבתרוייהו בדישון מזבח החיצון קמיירי אלא מדאיצטריך למכתב בהאי קרא הדשן ש״מ בדישון מזבח הפנימי מיירי דאם אינו ענין כו׳ וכיון דכתיב ביה דשן בתרומת הדשן של מזבח החיצון מועלין בה.
הדשן – מריבוייא דה״א אתי דישון המנורה.
ומשיבים: אם כן, שעניינם של שני המקראות הללו הוא בדשן המזבח החיצון ובא הכתוב הנוסף הזה לקבוע לו מקום, לימא קרא [שיאמר הכתוב] רק ״והסיר את מוראתה בנוצתה והשליך אותה אצל המזבח״, והיינו מבינים שהוא באותו מקום כ״אצל המזבח״ האמור בדשן המזבח החיצון. ולא היה צורך איפוא בתוספת הכתוב ״אל מקום הדשן״, ומעתה מאי [מה] מלמדתנו התוספת ״אל מקום הדשן״? — שאפילו הדשן של המזבח הפנימי ניתן שם.
The Gemara answers: If so, that both verses are referring to the external altar, and the sole purpose of Leviticus 1:16 is to fix its place, let that verse merely state: “And he shall take away its crop with its feathers and cast it beside the altar,” and it would be understood that the two verses are referring to the same place, as the identical phrase “beside the altar” appears in the other verse. What is the reason for the additional phrase “in the place of the ashes”? It teaches that even the ashes of the inner altar are placed there.
הכל
(5) מְנוֹרָה מְנָלַן דָּשֶׁן הַדָּשֶׁן.:
The Gemara asks: From where do we derive that the ashes of the Candelabrum are also placed to the east of the altar? The Gemara answers: It is derived from the definite article in: “The ashes,” as the verse could have said “ashes” and instead it said “the ashes.” This addition serves to include the ashes of the Candelabrum.
The Gemara asks: From where do we derive that the ashes of the Candelabrum are also placed to the east of the altar? The Gemara answers: It is derived from the definite article in: “The ashes,” as the verse could have said “ashes” and instead it said “the ashes.” This addition serves to include the ashes of the Candelabrum.
ושואלים עוד: ודין דישון המנורה ששנינו במשנה שלאחר שנעשתה מצוותו אין מועלים בו מנלן [מנין לנו]? ומשיבים: הדבר נלמד מן הה״א היתירה שבכתוב ״הדשן״, שכן היה יכול להיאמר בכתוב רק ״דשן״, ונאמר ״הדשן״ — הרי זה בא לרבות גם את דשן המנורה.
The Gemara asks: From where do we derive that the ashes of the Candelabrum are also placed to the east of the altar? The Gemara answers: It is derived from the definite article in: “The ashes,” as the verse could have said “ashes” and instead it said “the ashes.” This addition serves to include the ashes of the Candelabrum.
הכל
(6) מתני׳ מַתְנִיתִין : ר״ש רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר תּוֹרִין שֶׁלֹּא הִגִּיעַ זְמַנָּן מוֹעֲלִין בָּהֶן בְּנֵי יוֹנָה שֶׁעָבַר זְמַנָּן לֹא נֶהֱנִין וְלֹא מוֹעֲלִין בָּהֶן.:
MISHNA: The previous mishna teaches that one may not derive benefit from doves whose time of fitness for sacrifice has not arrived and from pigeons whose time of fitness for sacrifice has passed, but one who derived benefit from them is not liable for their misuse. Rabbi Shimon disagrees with this ruling and says: With regard to doves whose time of fitness for sacrifice has not arrived, one is liable for misusing them. With regard to pigeons whose time of fitness for sacrifice has passed, one may not derive benefit ab initio, but if one derived benefit from them he is not liable for their misuse.
MISHNA: The previous mishna teaches that one may not derive benefit from doves whose time of fitness for sacrifice has not arrived and from pigeons whose time of fitness for sacrifice has passed, but one who derived benefit from them is not liable for their misuse. Rabbi Shimon disagrees with this ruling and says: With regard to doves whose time of fitness for sacrifice has not arrived, one is liable for misusing them. With regard to pigeons whose time of fitness for sacrifice has passed, one may not derive benefit ab initio, but if one derived benefit from them he is not liable for their misuse.
1רבי שמעון אומר תורים שלא הגיע זמנן מועלין בהן – כדמפרש בגמ׳ ובני יונה שעבר זמנן לא נהנין ולא מועלין ולא דמי לחטאת שעברה שנתה דאמר לעיל דמועלין בה קודם כפרה דהתם משום דאזיל לרעיה ואית לה פדיון אבל הכא אין לעופות פדיון ולא איקרו קדשי ה׳.
1. תוס׳ ד״ה ״רבי שמעון״ מופיע בדפוס וילנא בדף י״א:.
א משנה שנינו במשנה הקודמת שתורים שלא הגיע זמנם, וכן בני יונה שעבר זמנם אין נהנים מהם לכתחילה, ואולם העובר ונהנה מהם — אין בו דין מעילה. על דברים אלה חולק ר׳ שמעון ואומר כי אף תורין שלא הגיע זמנן — מועלין בהן, אבל בני יונה שעבר זמנן לא נהנין ולא מועלין בהן.
MISHNA: The previous mishna teaches that one may not derive benefit from doves whose time of fitness for sacrifice has not arrived and from pigeons whose time of fitness for sacrifice has passed, but one who derived benefit from them is not liable for their misuse. Rabbi Shimon disagrees with this ruling and says: With regard to doves whose time of fitness for sacrifice has not arrived, one is liable for misusing them. With regard to pigeons whose time of fitness for sacrifice has passed, one may not derive benefit ab initio, but if one derived benefit from them he is not liable for their misuse.
הכל
(7) גמ׳ גְּמָרָא : בִּשְׁלָמָא ר׳ רַבִּי שִׁמְעוֹן כִּדְקָתָנֵי טַעְמָא.: שֶׁהָיָה ר״ש רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר כׇּל הָרָאוּי לְאַחַר זְמַן וְהִקְדִּישׁוֹ בְּתוֹךְ זְמַנּוֹ הֲרֵי הוּא בְּלֹא תַעֲשֶׂה וְאֵין בּוֹ כָּרֵת.
GEMARA: This and the preceding mishna indicate that the Rabbis and Rabbi Shimon disagree as to whether or not doves whose time of fitness for sacrifice has not arrived are subject to misuse. The Gemara clarifies their opinions: Granted, one can understand the opinion of Rabbi Shimon, as he himself teaches his reason in a mishna (Zevaḥim 112b). As Rabbi Shimon would say: In the case of any sacrificial animal that is fit to be sacrificed after the passage of time, e.g., doves that will be fit for sacrifice when they mature, if one consecrated it before its time of fitness and slaughtered it outside the Temple courtyard, that person is in violation of a prohibition but there is no liability to receive karet for it.
GEMARA: This and the preceding mishna indicate that the Rabbis and Rabbi Shimon disagree as to whether or not doves whose time of fitness for sacrifice has not arrived are subject to misuse. The Gemara clarifies their opinions: Granted, one can understand the opinion of Rabbi Shimon, as he himself teaches his reason in a mishna (Zevaḥim 112b). As Rabbi Shimon would say: In the case of any sacrificial animal that is fit to be sacrificed after the passage of time, e.g., doves that will be fit for sacrifice when they mature, if one consecrated it before its time of fitness and slaughtered it outside the Temple courtyard, that person is in violation of a prohibition but there is no liability to receive karet for it.
בשלמא לר׳ שמעון – דקא מחייב מעילה בלא הגיע זמנן:
כדקתני טעמא שהיה ר׳ שמעון אומר – בפרק אותו ואת בנו השוחט אותו ואת בנו קדשים בחוץ שני הרי הוא בלא תעשה דשחוטי חוץ ואין כאן כרת:
שהיה ר׳ שמעון אומר – כל הראוי לאחר זמן כגון זה שהוא ראוי לישחט למחר ושחטו בחוץ הרי הוא בלא תעשה ואין בו כרת דאינו מתקבל בפנים דאותו ואת בנו נוהג נמי בקדשים אף הכא נמי הני תורין שהקדישן קודם זמנן כיון דלקמן מיחזי אית בהו מעילה השתא:
גמ׳ בשלמא לר״ש – דמחייב מעילה בשלא הגיע זמנן.
כדקתני טעמא – בפרק אותו ואת בנו.
שהיה ר״ש אומר – השוחט אותו ואת בנו קדשים בחוץ שני הרי הוא בלא תעשה (דאותו ואת בנו) ואין בו כרת שהיה ר״ש אומר כל הראוי לבוא לאחר זמן כגון זה שהוא ראוי לישחט למחר בפנים ושחטו בחוץ ה״ז עובר בלא תעשה ואין בו כרת לפי שאינו מתקבל בפנים דאיסור אותו ואת בנו נוהג נמי בקדשים (חולין דף עח.) והני תורים נמי שהקדישן קודם זמנן הואיל ויהיו ראוין לאחר מכאן השתא נמי אית בהו מעילה.
בשלמא לר״ש – לכן מועלין בתורין שלא הגיע זמנן כדקתני טעמא בפ׳ השוחט (זבחים דף קיב:) גבי אותו ואת בנו ומחוסר זמן הרי הוא בלא תעשה אם שחט בחוץ וכיון דאם שחטה בחוץ עובר בלא תעשה א״כ חשיבי לענין שמועל בהם אלא לרבנן דאמרי דליכא לאו אם שחט בחוץ מ״ש ממחוסר זמן דמועלין בו קודם שיגיע זמנו מעיקרא הוה מצי למימר בשלמא לר״ש מידי דהוי אמחוסר זמן בלאו האי טעמא דאית בהו לא תעשה אלא בעי למימר טעמא דאתי שפיר אפילו במסקנא דמסיק מידי דהוה אבעל מום ומחלק בין מחוסר זמן לעופות וכה״ג פירשתי בפ״ק דשבת (דף ה:) גבי בשלמא בן עזאי מהלך כעומד דמי.
ב גמרא מן המשנה הקודמת וממשנתנו זו רואים שנחלקו חכמים ור׳ שמעון אם יש דין מעילה בתורים שעדיין לא הגיע זמנם, ומבררים את השיטות: בשלמא [נניח, מובנת] שיטתו של ר׳ שמעון, כדקתני טעמא [כמו שהוא עצמו, שנה טעם] שיטתו במקום אחר, שכן שנינו במשנה במסכת זבחים (קיב,ב): שהיה ר׳ שמעון אומר בטעם שיטתו זו, שכלל הוא, כי כל הראוי להיות קרב לאחר זמן וכגון תורים אלה שיוכשרו להקרבה לכשיגדלו, והקדישו בתוך זמנו, לפני שהגיע זמנו להיקרב, ושחטו בחוץ — הרי הוא עובר בלא תעשה, ואולם אין בו חיוב כרת. וטעם זה הוא אף הסברה של שיטת ר׳ שמעון במשנתנו, שיש דין מעילה בתורים שלא הגיע זמנם.
GEMARA: This and the preceding mishna indicate that the Rabbis and Rabbi Shimon disagree as to whether or not doves whose time of fitness for sacrifice has not arrived are subject to misuse. The Gemara clarifies their opinions: Granted, one can understand the opinion of Rabbi Shimon, as he himself teaches his reason in a mishna (Zevaḥim 112b). As Rabbi Shimon would say: In the case of any sacrificial animal that is fit to be sacrificed after the passage of time, e.g., doves that will be fit for sacrifice when they mature, if one consecrated it before its time of fitness and slaughtered it outside the Temple courtyard, that person is in violation of a prohibition but there is no liability to receive karet for it.
הכל
(8) אֶלָּא רַבָּנַן מַאי שְׁנָא מִמְּחוּסַּר זְמַן.
But according to the opinion of the Rabbis, who hold that doves whose time of fitness for sacrifice has not arrived are not subject to misuse, in what way is this case different from an animal whose time has not yet arrived, and yet it can be consecrated? An animal whose time has not yet arrived enters the pen to be tithed together with the other animals (see Bekhorot 56a). Why is the case of the young doves any different?
But according to the opinion of the Rabbis, who hold that doves whose time of fitness for sacrifice has not arrived are not subject to misuse, in what way is this case different from an animal whose time has not yet arrived, and yet it can be consecrated? An animal whose time has not yet arrived enters the pen to be tithed together with the other animals (see Bekhorot 56a). Why is the case of the young doves any different?
אלא לרבנן – תנא קמא דאמר לא נהנין ולא מועלין:
מאי שנא ממחוסר זמן – דבהמה דנכנס לדיר להתעשר כדאמרינן בפרק מעשר בהמה [בהלכה דהלקוח תניא ר׳ שמעון בן יהודה אמר משום ר׳ שמעון מחוסר זמן כו׳] נכנס לדיר להתעשר והרי הוא כבכור מה בכור קדוש לפני זמנו וקרב לאחר זמנו אף מחוסר זמן קדוש לפני זמן וקרב לאחר זמן ומעשר יליף העברה העברה מבכור אף הני תורין נמי ליקדשו לפני זמנן ולמעול בהן:
אלא לרבנן – ת״ק דאמר לא נהנין ולא מועלין מאי שנא ממחוסר זמן דבהמה דקי״ל שנכנס לדיר להתעשר כדאמרי׳ פרק מעשר בהמה (בכרות דף נו.) מחוסר זמן נכנס לדיר להתעשר דיליף העברה העברה מבכור מה בכור קדוש לפני זמנו שהרי קדוש מרחם אף מחוסר זמן נמי שאינו בן שמונה קדוש לפני זמנו וקרב לאחר זמנו והני תורין נמי ליקדשו קודם זמנן ולמעול בהו.
אלא לשיטת רבנן [חכמים], הסבורים שאין דין מעילה בתורים שלא הגיע זמנם, יש לשאול: מאי שנא [מה שונה] דין זה מדין בהמה שהוא מחוסר זמן (שטרם הגיע זמנה הראוי להקרבה), שחלה עליה קדושה, וכפי ששנינו בענין מעשר בהמה שאף בהמה שלא הגיע זמנה ועדיין אינה ראויה להקרבה נכנסת לדיר להתעשר?
But according to the opinion of the Rabbis, who hold that doves whose time of fitness for sacrifice has not arrived are not subject to misuse, in what way is this case different from an animal whose time has not yet arrived, and yet it can be consecrated? An animal whose time has not yet arrived enters the pen to be tithed together with the other animals (see Bekhorot 56a). Why is the case of the young doves any different?
הכל
(9) אָמְרִי מְחוּסַּר זְמַן מִידֵּי דְּהָוֵה אַבַּעַל מוּם אדְּבַר פִּדְיוֹן הוּא אֲבָל הָנֵי עוֹפוֹת כֵּיוָן דְּאֵין מוּם פּוֹסֵל בְּעוֹפוֹת אֵין לָעוֹפוֹת פִּדְיוֹן.
The Rabbis would say in response that the cases are not comparable. An animal whose time has not yet arrived can indeed be consecrated, just as is the halakha with regard to a blemished animal, which can be consecrated, although only to the degree that it is subject to redemption. But in the case of these birds, since a blemish does not render birds unfit, there is no possibility of redemption for blemished birds. Therefore, one cannot compare the case of animal, which is subject to redemption, to the case of a bird whose time has not yet arrived.
The Rabbis would say in response that the cases are not comparable. An animal whose time has not yet arrived can indeed be consecrated, just as is the halakha with regard to a blemished animal, which can be consecrated, although only to the degree that it is subject to redemption. But in the case of these birds, since a blemish does not render birds unfit, there is no possibility of redemption for blemished birds. Therefore, one cannot compare the case of animal, which is subject to redemption, to the case of a bird whose time has not yet arrived.
אמרין – לא דמי מחוסר זמן דבהמה למחוסר זמן דעופות דהיינו טעמא דקדושה דמחוסר זמן דבהמה מידי דהוה אבעל מום דבהמה דבר פדיון הוא כדתנן כל הקדשים שקדם מומן להקדישן ונפדו דמיגו דחשיבא דאית בה קדושה כשהיא בעלת מום אית ביה נמי קדושה אפילו כשהיא מחוסר זמן אבל עופות דליכא למימר בהו האי מיגו הואיל ואין המום פוסל בעופות הכי נמי אין בהן קדושה במחוסר זמן:
אמרי – לא דמי מחוסר זמן דבהמה למחוסר זמן דעופות דהיינו טעמא דמחוסר זמן דבהמה קדוש מידי דהוה אבעל מום דבהמה דבר פדיון הוא דמיגו דחשיבא דאית בה קדושה כשהיא בעלת מום אית בה קדושה נמי כשהיא מחוסר זמן אבל עופות דליכא למימר בהו האי מגו הואיל ואין המום פוסל בעופות דאין תמות וזכרות בעופות ואין לעופות פדיון הכי נמי לית בהו קדושה במחוסר זמן דעוף.
אבל גבי עופות כיון דאין המום פוסל בעופות אין לעוף פדיון – לאו דוקא משום דאין פוסל דהא אפילו מחוסר אבר שפוסל בעופות לית ביה פדיון כדמשמע במס׳ מנחות (דף ק:) שאין פדיון אלא לבהמה.
אמרי [אומרים] בתשובה לדבר: אין להשוות אלה לאלה, שכן המקדיש מן הבהמה מחוסר זמן — הרי זה מידי דהוה [כמו שהינו] מקדיש בעל מום, שחלה עליו קדושה לענין זה דבר [שבן] פדיון מקדושה לחולין הוא. ומתוך שככלל חלה קדושה בבהמה בעלת מום, אף חלה בה קדושה כשהיא מחוסרת זמן. אבל הני [אלה] עופות, כיון שאין מום פוסל בעופות — אין איפוא לעופות דין פדיון בבעל מום, ואי אפשר לומר שפדיונם מוכיח על קדושתם, ואין אם כן מקום לומר שמתוך כך אף תחול קדושה במחוסר זמן בעופות.
The Rabbis would say in response that the cases are not comparable. An animal whose time has not yet arrived can indeed be consecrated, just as is the halakha with regard to a blemished animal, which can be consecrated, although only to the degree that it is subject to redemption. But in the case of these birds, since a blemish does not render birds unfit, there is no possibility of redemption for blemished birds. Therefore, one cannot compare the case of animal, which is subject to redemption, to the case of a bird whose time has not yet arrived.
הכל
(10) אָמַר עוּלָּא א״ר אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן בקָדָשִׁים שֶׁמֵּתוּ יָצְאוּ מִידֵי מְעִילָה דְּבַר תּוֹרָה.
§ Ulla says that Rabbi Yoḥanan says: Sacrificial animals that died without being sacrificed are excluded from the halakhot of misuse by Torah law. This is because they are no longer fit to be sacrificed, and therefore are no longer in the category of: “The sacred items of the Lord” (Leviticus 5:15). They cannot be redeemed either, since one may not redeem sacrificial animals merely in order to feed them to the dogs.
§ Ulla says that Rabbi Yoḥanan says: Sacrificial animals that died without being sacrificed are excluded from the halakhot of misuse by Torah law. This is because they are no longer fit to be sacrificed, and therefore are no longer in the category of: “The sacred items of the Lord” (Leviticus 5:15). They cannot be redeemed either, since one may not redeem sacrificial animals merely in order to feed them to the dogs.
יצאו מידי מעילה דבר תורה – דלא קדשי ה׳ נינהו דלא חזו לגבוה וקדושת דמים נמי לית בהו דאין פודין את הקדשים להאכילם לכלבים.
ג ועוד לענין תורים שלא הגיע זמנם ובני יונה שעבר זמנם, אמר עולא, אמר ר׳ יוחנן: קדשים שמתו, כיון שאינם ראויים עוד להקרבה, ויצאו בכך מכלל ״קדשי ה׳ ״, שכן אף לפדותם אינו יכול (שכן אין פודים את הקדשים שהאכילם לכלבים) ומשום כך אף יצאו מידי מעילה דבר (מדין) תורה.
§ Ulla says that Rabbi Yoḥanan says: Sacrificial animals that died without being sacrificed are excluded from the halakhot of misuse by Torah law. This is because they are no longer fit to be sacrificed, and therefore are no longer in the category of: “The sacred items of the Lord” (Leviticus 5:15). They cannot be redeemed either, since one may not redeem sacrificial animals merely in order to feed them to the dogs.
הכל
(11) יָתֵיב עוּלָּא וְקָאָמַר לְהָא שְׁמַעְתָּא א״ל אֲמַר לֵיהּ רַב חִסְדָּא מַאן שָׁמַע לָךְ ולר׳ וּלְרַבִּי יוֹחָנָן רַבָּךְ [וְכִי] קְדוּשָּׁה שֶׁבָּהֶן לְהֵיכָן הָלְכָה.
The Gemara relates that Ulla was sitting in the study hall and he recited this halakha in the name of Rabbi Yoḥanan. Rav Ḥisda said to him: Who will listen to you and Rabbi Yoḥanan, your teacher, with regard to this opinion, that such offerings are not subject to the halakhot of misuse by Torah law? After all, to where has the sanctity that was inherent in them until they died gone?
The Gemara relates that Ulla was sitting in the study hall and he recited this halakha in the name of Rabbi Yoḥanan. Rav Ḥisda said to him: Who will listen to you and Rabbi Yoḥanan, your teacher, with regard to this opinion, that such offerings are not subject to the halakhot of misuse by Torah law? After all, to where has the sanctity that was inherent in them until they died gone?
וכי קדושה שבהן להיכן הלכה – כלומר קדושה שהיה להם קודם שמתו שהיה בהם מעילה מן התורה אמר עולא ותיקשי לך מתני׳ תורין שלא הגיע זמנן ובני יונה שעבר זמנן לא נהנין ולא מועלין ומיירי אף בשהקדישן קודם שעבר זמנן ואמאי לימא קדושה שבה להיכן הלכה שהיה בהן קדושה ביונים קודם שעבר זמנו למעילה בהו וה״ה דהוה מצי פריך מחמש חטאות המתות אמר ליה מודינא לך דאיכא מעילה דרבנן רב חסדא הדר ביה מקושייתו והכי קאמר מודינא לך דוודאי ליכא מעילה אלא מדרבנן כמו בקדשים שמתו והא דהוה (קהדר) קשה לי וכי קדושה שבהן להיכן הלכה לאו קושיא היא דהא גבי יונים אפילו מעילה מדרבנן ליכא וקשיא לי מי איכא מידי כלומר ומ״מ קשיא לי גבי מתניתין דתורין שלא הגיע זמנן דמשמע ליה לכי שיגיע זמנן מועלין בהם ומי איכא מידי דמעיקרא לית בהו מעילה קודם שיגיע זמנו ולכשיגיע זמנו אית בהו מעילה וקשיא לפירוש זה חדא דמאי מייתי ראיה בסמוך מדם דכי יצא לנחל קדרון מועלין בו והלא לא הוי מעילה בדם אלא מדרבנן וגבי תורים לכשיגיע זמנו מועל בהם מה״ת ועוד קשיא דמשמע שבא לישב קושיתו דלעיל ולא משמע דקאי אההיא דתורין דאייתי ליה עלה לכך נראה דהכי פירושו מודינא לך דאיכא מעילה מדרבנן כלומר לא כמו שאתה סובר מתוך קושיתו דאיכא מעילה מה״ת מודינא לך דאיכא מעילה מדרבנן דוקא ולא מה״ת וקשיא לי מי איכא מידי כו׳ כלומר מיהו הייתי מקשינן כך והיה קשיא לי על דבריך מי איכא מידי כו׳ משום דקאמר פסיקתא ואמרת דכל קדשים שמתו יצאו מידי מעילה דבר תורה אבל מדרבנן אית בהו מעילה אפילו בקדשים קלים ואמאי הא לית בהו מעילה בקדשים קלים קודם שמתו ולבסוף לאחר שמתו איכא מעילה מדרבנן והיינו הא דקאמר לעיל וכי קדושה שבהן להיכן הלכה כלומר קדושה שבהם שלא היה בה מעילה כלל להיכן הלכה שתחול עליה קדושה חמורה והשתא ניחא דמייתי שפיר מדם דאיכא מעילה לבסוף מדרבנן דהוא הדין גבי קדשים שמתו שהיה בהם מעילה מדרבנן ואע״ג דמעיקרא ליכא בהן מעילה כלל והדר דחי התם איכא מעילה במקיז דם אפילו מה״ת ואם כן הויא דכי נמי נשחטה יש בהן מעילה מדרבנן.
ומסופר כי יתיב [ישב] עולא בבית המדרש וקאמר להא שמעתא [ואמר את ההלכה הזו] בשמו של ר׳ יוחנן, אמר ליה [לו] רב חסדא: מאן שמע [מי שומע, יקבל] לך ולר׳ יוחנן רבך בהלכה זו, שאין בהם עוד דין מעילה מן התורה?! וכי קדושה שהיתה בהן עד שמתו להיכן הלכה שיצאו מידי מעילה?!
The Gemara relates that Ulla was sitting in the study hall and he recited this halakha in the name of Rabbi Yoḥanan. Rav Ḥisda said to him: Who will listen to you and Rabbi Yoḥanan, your teacher, with regard to this opinion, that such offerings are not subject to the halakhot of misuse by Torah law? After all, to where has the sanctity that was inherent in them until they died gone?
הכל
(12) א״ל אֲמַר לֵיהּ תִּיקְשֵׁי מַתְנִיתִין תּוֹרִין שֶׁלֹּא הִגִּיעַ זְמַנָּן וּבְנֵי יוֹנָה שֶׁעָבַר זְמַנָּן לֹא נֶהֱנִין וְלֹא מוֹעֲלִין הָכָא נָמֵי נֵימָא קְדוּשָּׁה שֶׁבָּהֶן לְהֵיכָן הָלְכָה.
Ulla said to Rav Ḥisda: According to your reasoning, the mishna itself should present a difficulty, as it teaches: With regard to doves whose time of fitness for sacrifice has not arrived, as they are too young, and pigeons whose time of fitness for sacrifice has passed, as they are too old, one may not derive benefit from them ab initio, but if one derived benefit from them he is not liable for their misuse. Here too, one can say: To where has the sanctity that was inherent in the pigeons whose time of fitness for sacrifice has passed gone? Why are they no longer subject to the halakhot of misuse?
Ulla said to Rav Ḥisda: According to your reasoning, the mishna itself should present a difficulty, as it teaches: With regard to doves whose time of fitness for sacrifice has not arrived, as they are too young, and pigeons whose time of fitness for sacrifice has passed, as they are too old, one may not derive benefit from them ab initio, but if one derived benefit from them he is not liable for their misuse. Here too, one can say: To where has the sanctity that was inherent in the pigeons whose time of fitness for sacrifice has passed gone? Why are they no longer subject to the halakhot of misuse?
ותיקשי לך מתני׳ כו׳ – אלא כי היכי דבמתני׳ לא אמרי׳ קדושה שבהן להיכן הלכה ה״נ לא אמר גבי קדשים שמתו הלכך יצאו מידי מעילה דבר תורה אבל בהא מודינא לך אע״ג דאמינא יצאו מידי מעילה דבר תורה מודינא דאיכא מעילה מדרבנן בקדשים שמתו ובתורין שלא הגיע זמנן ומשלם הקרן.
אמר ליה [לו] עולא לרב חסדא: לשיטתך תיקשי מתניתין [תוקשה לך הלכה מפורשת במשנתנו] ששנינו בה כי תורין שלא הגיע זמנן ובני יונה שעבר זמנן — לא נהנין ולא מועלין בהם, הכא נמי נימא [כאן גם כן נאמר]: קדושה שבהן בבני יונה שעבר זמנם להיכן הלכה, ומדוע אין בהם מעילה?!
Ulla said to Rav Ḥisda: According to your reasoning, the mishna itself should present a difficulty, as it teaches: With regard to doves whose time of fitness for sacrifice has not arrived, as they are too young, and pigeons whose time of fitness for sacrifice has passed, as they are too old, one may not derive benefit from them ab initio, but if one derived benefit from them he is not liable for their misuse. Here too, one can say: To where has the sanctity that was inherent in the pigeons whose time of fitness for sacrifice has passed gone? Why are they no longer subject to the halakhot of misuse?
הכל
(13) א״ל אֲמַר לֵיהּ מוֹדֵינָא לָךְ דְּאִיכָּא מְעִילָה מִדְּרַבָּנַן וְקַשְׁיָא לִי מִי אִיכָּא מִידֵּי דְּמֵעִיקָּרָא לָא אִית בֵּיהּ מְעִילָה וּלְבַסּוֹף אִית בֵּיהּ מְעִילָה.
Rav Ḥisda said to Ulla in response: I agree that both the sacrificial animals that died and the pigeons whose time of fitness for sacrifice has passed are not subject to the halakhot of misuse by Torah law. I also concede to you that in the case of sacrificial animals that died and doves whose time of fitness for sacrifice has not arrived there is a prohibition of misuse of consecrated property by rabbinic law. Accordingly, I am no longer troubled by the question of where the sanctity has gone. But there is another matter that is difficult for me: Is there anything where initially, when it was consecrated, it is not subject to the halakhot of misuse, and ultimately it is subject to the halakhot of misuse by rabbinic law, such as these doves whose time of fitness for sacrifice has not arrived?
Rav Ḥisda said to Ulla in response: I agree that both the sacrificial animals that died and the pigeons whose time of fitness for sacrifice has passed are not subject to the halakhot of misuse by Torah law. I also concede to you that in the case of sacrificial animals that died and doves whose time of fitness for sacrifice has not arrived there is a prohibition of misuse of consecrated property by rabbinic law. Accordingly, I am no longer troubled by the question of where the sanctity has gone. But there is another matter that is difficult for me: Is there anything where initially, when it was consecrated, it is not subject to the halakhot of misuse, and ultimately it is subject to the halakhot of misuse by rabbinic law, such as these doves whose time of fitness for sacrifice has not arrived?
מודינא לך דאיכא מעילה מדרבנן – ומשלם הקרן בלבד אפילו בתורין שלא הגיע זמנן:
וקשיא לי לרב חסדא מי איכא מידי – דמעיקרא לית בה מעילה כלל ולבסוף אית בה מעילה מדרבנן ואתורין קא קשיא ליה והכי קא קשיא ליה אי אמרת בשלמא היכא דהוה ביה מעילה מדאוריי׳ מעיקרא כגון הני קדשים שמתו אי אמרת דאית בהו מעילה מדרבנן לבסוף שפיר אבל בתורין שלא הגיע זמנן דלא הוה בהון מעילה דאוריי׳ בשעת הקדש דהא לא חזו לקדשי ה׳ מי אמרי׳ דליהוי בהון מעילה מדרבנן:
וקשיא לי – אתורין דלרב חסדא דאמר וכי קדושה שבהן להיכן הלכה וכו׳ דמשמע דסבירא ליה דאית בהו קדושה ומי איכא מידי דמעיקרא לית ביה מעילה כלל ולבסוף אית בהו מעילה דרבנן בשלמא היכא דהוה בה מעילה מעיקרא מדאורייתא כגון הני קדשים שמתו דאית בהו מעילה מדרבנן לבסוף שפיר אבל בתורין שלא הגיע זמנן דבשעת הקדש לא הוה בהו מעילה מדאוריי׳ דלא חזו בקדשי ה׳ מי אמרי׳ דליהוי בהו מעילה מדרבנן לבסוף.
אמר ליה [לו] רב חסדא לעולא בתשובה: אכן גם בקדשים שמתו וגם בבני יונה שעבר זמנם פקעה לה הקדושה שמן התורה, ואולם מודינא [מודה אני] לך דאיכא [שיש] בקדשים שמתו דין מעילה מדרבנן [מדברי סופרים], ואף בבני יונה שעבר זמנם כך הדין, ואין מקום לשאול על הקדושה להיכן הלכה. ואולם דבר זה קשיא [היה קשה] לי: מי איכא מידי [האם יש דבר] דמעיקרא [שמתחילה], בשעה שהוקדשו, עדיין לא אית ביה [אין בו] דין מעילה מן התורה, ולבסוף אית ביה [יש בו] דין מעילה (מדברי חכמים) כגון תורים שלא הגיע זמנם?
Rav Ḥisda said to Ulla in response: I agree that both the sacrificial animals that died and the pigeons whose time of fitness for sacrifice has passed are not subject to the halakhot of misuse by Torah law. I also concede to you that in the case of sacrificial animals that died and doves whose time of fitness for sacrifice has not arrived there is a prohibition of misuse of consecrated property by rabbinic law. Accordingly, I am no longer troubled by the question of where the sanctity has gone. But there is another matter that is difficult for me: Is there anything where initially, when it was consecrated, it is not subject to the halakhot of misuse, and ultimately it is subject to the halakhot of misuse by rabbinic law, such as these doves whose time of fitness for sacrifice has not arrived?
הכל
(14) וְלָא וְהָא אִיכָּא דָּם דְּמֵעִיקָּרָא לֵית בַּהּ מְעִילָה וּלְבַסּוֹף אִית בַּהּ מְעִילָה דִּתְנַן דָּם בַּתְּחִלָּה אֵין מוֹעֲלִין בּוֹ יָצָא לְנַחַל קִדְרוֹן מוֹעֲלִין בּוֹ.
The Gemara asks: And is it so that there is no instance of an item that is initially not subject to the halakhot of misuse, and in the end is subject to the halakhot of misuse? But there is the case of blood, which initially is not subject to the halakhot of misuse, and ultimately it is subject to the halakhot of misuse. As we learned in the mishna (11a): With regard to blood, at its outset, before it is sprinkled on the altar, one is not liable for misusing it, but once it emerges via the canal that runs through the Temple to the Kidron Valley at the foot of the Temple Mount, one is liable for misusing it.
The Gemara asks: And is it so that there is no instance of an item that is initially not subject to the halakhot of misuse, and in the end is subject to the halakhot of misuse? But there is the case of blood, which initially is not subject to the halakhot of misuse, and ultimately it is subject to the halakhot of misuse. As we learned in the mishna (11a): With regard to blood, at its outset, before it is sprinkled on the altar, one is not liable for misusing it, but once it emerges via the canal that runs through the Temple to the Kidron Valley at the foot of the Temple Mount, one is liable for misusing it.
ותוהים: ולא? והאם אין דבר כזה שבתחילה אין בו דין מעילה ולבסוף יש בו דין מעילה? והא איכא [והרי יש] דם, דמעיקרא לית [שמתחילה אין] בה דין מעילה, ולבסוף אית [יש] בה דין מעילה, דתנן [שכן שנינו במשנה בדף הקודם]: דם, בתחלה — אין מועלין בו, יצא לנחל קדרון — מועלין בו!
The Gemara asks: And is it so that there is no instance of an item that is initially not subject to the halakhot of misuse, and in the end is subject to the halakhot of misuse? But there is the case of blood, which initially is not subject to the halakhot of misuse, and ultimately it is subject to the halakhot of misuse. As we learned in the mishna (11a): With regard to blood, at its outset, before it is sprinkled on the altar, one is not liable for misusing it, but once it emerges via the canal that runs through the Temple to the Kidron Valley at the foot of the Temple Mount, one is liable for misusing it.
הכל
(15) אָמְרִי הָתָם נָמֵי אִיכָּא מְעִילָה מֵעִיקָּרָא
The Sages say in response: This is not a proof, as there too, in the case of blood it is subject to the halakhot of misuse initially.
The Sages say in response: This is not a proof, as there too, in the case of blood it is subject to the halakhot of misuse initially.
הכל
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.
מעילה יב. – מהדורת על־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), קישורים מעילה יב., עין משפט נר מצוה מעילה יב., מיוחס לר׳ גרשום מעילה יב., הערוך על סדר הש"ס מעילה יב., רש"י מעילה יב., תוספות מעילה יב., פירוש הרב שטיינזלץ מעילה יב.
Meilah 12a – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Kishurim Meilah 12a, Ein Mishpat Ner Mitzvah Meilah 12a, Attributed to R. Gershom Meilah 12a, Collected from HeArukh Meilah 12a, Rashi Meilah 12a, Tosafot Meilah 12a, Steinsaltz Commentary Meilah 12a