אמר ר״ל ש״מ לדרבי ינאי דחקינן כו׳ ולא מוקמינן כתרי תנאי ופרש״י דהוי מצי לאוקמי כתנאי דתנא דרישא סבר לשון שתיקה הוא ותנא דסיפא סבר לשון לא ימחה הוא וכ״כ הרשב״א והריטב״א ז״ל. אלא דלענ״ד יש לתמוה דאכתי היאך דייק ר״ל הכי מדרבי ינאי דלמא הא דלא מוקי רבי ינאי למתניתין כתנאי היינו משום דלא אשכחן דפליגי תנאי בהכי דהא לקושטא דמילתא אף למאי דמוקמינן בפ׳ המדיר דף ע״ג אליבא דרבה דפליגי ר״ש בן אלעזר ורבנן בלישנא דע״מ שירצה אבא היינו דלר״ש ב״א הוי ע״מ שיאמר הן ולרבנן ע״מ שישתוק משא״כ דהוי ע״מ שימחה לא אשכחן שום תנא דס״ל הכי. אמנם לולי פרש״י היה נ״ל דהא דהוי מצי לאוקמי כתנאי היינו נמי הנך תנאי גופא דפרק המדיר דלרשב״א הוי ע״מ שיאמר הן וה״נ ס״ל לתנא דמתניתין ברישא וסיפא ואפ״ה קתני שפיר בסיפא דמת הבן מלמדין את האב לומר שאינו רוצה ותו ליכא למיחש שמא יאמר אח״כ הן דכיון שכבר מת הבן ואמר האב שאינו רוצה תו לא שייך לומר שיאמר אח״כ הן ומכ״ש לפי מה שכתבתי דבברירה תליא מילתא וא״כ בשמיעה ראשונה תליא ואף את״ל כשיטת הפוסקים שהביאו התוספות דבע״מ שירצה ויאמר הן אף כשמיחה אפ״ה יכול לחזור ולומר הן ונאמר גם כן דאין לחלק בין בחיי בנו ללאחר מיתת בנו אפ״ה האיכא מיהא שום תנא דס״ל דכל האומר ע״מ לאו כאומר מעכשיו דמי והיינו כדס״ל לרב יהודא לעיל דף ס׳ ע״ב דפלוגתא דרבי ורבנן היא וא״כ אפשר דס״ל להאי תנא דמתניתין נמי הכי וא״כ לאחר מיתת בנו נמי ממ״נ לא הוו קידושין דאין קידושין לאחר מיתה משא״כ תנא דמציעתא ס״ל כרבנן דרשב״א דע״מ שישתוק הוא ומש״ה במת האב הרי זו מקודשת ועוד יש לפרש בענין אחר דאף את״ל דנראה דוחק לאוקמי רישא וסיפא כחד תנא ומציעתא כחד תנא אפ״ה מצינן לאוקמי רישא לחוד כרשב״א דע״מ שירצה היינו שיאמר הן ומש״ה תליא בשמיעה ראשונה כמ״ש הר״ן ז״ל דבע״מ שיאמר הן דה״ל קום עשה בודאי לאחר שאמר הן אין יכול לחזור משא״כ תנא דמציעתא ותנא דסיפא ס״ל דע״מ שישתוק הוא וסבר נמי דאף על גב ששתק בשמיעה ראשונה אפ״ה יכול לחזור ולמחות דשתיקה לאו כהודאה גמורה היא ודוקא היכא שמת האב מקודשת בודאי משא״כ במת הבן לא פסיקא להו להתוספות גופא בד״ה אלא ע״מ שישתוק שאין יכול לחזור ולמחות אלא משום דאל״כ קשיא בבא דרישא אמאי מקודשת ברצה האב ששתק שמא יחזור בו אע״כ דבע״מ שישתוק נמי בשמיעה ראשונה תליא משא״כ השתא דהוי מצי לאוקמי דתנא דרישא ס״ל דע״מ שיאמר הן ומש״ה תליא מילתא בשמיעה ראשונה אם אמר אין בראשונה אין יכול לחזור בו אבל תנא דמציעתא וסיפא דס״ל דע״מ שישתוק הוא לעולם דאף ששתק בראשונה אפ״ה יכול לחזור ולמחות וא״כ שפיר מדייק ר״ל מדלא מוקי ר״י למתני׳ כי הנך תנאי דפ׳ המדיר ע״כ דטפי איכא לאוקמי בתרי טעמי מבתרי תנאי כן נ״ל לולי שהקדמונים לא פירשו כן ואין להאריך יותר ודו״ק:

משנה קדשתי את בתי וא״י למי קדשתיה כו׳ נאמן. לכאורה י״ל דאליבא דרב דאמר בסמוך נאמן ליתן גט ואין נאמן לכנוס א״כ אמאי נקיט במתניתין הך מילתא בקידושי האב טפי ה״ל למיתני בקידושי דידה גופא שאמרה נתקדשתי וא״י למי ובא א׳ ואמר אני קדשתיך נאמן ליתן גט דהכי הוא קושטא דמילתא כדמוכח מלישנא דגמרא וכ״כ כל הפוסקים בפשיטות ונראה דמילתא אגב אורחא קמ״לן דכל כמה שלא בא א׳ ואמר אני קדשתיך אסורה לכל עולם ע״פ דיבורו של האב והיינו כדאמר רב הונא אמר רב לקמן בדף הסמוך דהאב נאמן לאסור את בתו מן התורה וכמו שאבאר בדף הסמון דהיינו בכה״ג גופא שאמר קדשתי ואיני יודע למי ומהימן להוציאה מחזקת פנוייה ואף על גב דע״א בעלמא לא מהימן להוציאה מחזקת פנוייה כן נראה לי ועיין עוד בסמוך:

גמרא אמר רב נאמן ליתן גט ואין נאמן לכנוס נאמן ליתן גט חזקה אין אדם חוטא ולא לו כו׳. ואף על גב דקי״ל דאין דבר שבערוה פחות משנים ולא סמכינן אהאי חזקה דאין אדם חוטא ולא לו אפילו בשאר איסורין היכא דאיתחזק איסורא מספקא לן בפ׳ האשה רבה אי ע״א נאמן או לא ולא אמרינן אין אדם חוטא ולא לו שאני הכא דגזירת הכתוב הוא דע״א אין נאמן לסתור החזקה לגמרי משא״כ הכא דבלא״ה יצאה מחזקת פנוייה ע״פ האב נמצא שאין העד בא לגרוע החזקה אלא לברר החזקה דאשת איש בכה״ג סמכינן שפיר אהאי חזקה וכ״כ הר״ן ז״ל אליבא דרבי אסי אלא דאכתי קשיא לי דניזל בתר רובא דעלמא שלא נתקדשה לזה שאומר אני קדשתי אלא לחד מרובא דעלמא וא״כ למאי דמספקא לן בפרק האשה רבה בטבל והקדש וקונמות דאיתחזק איסורא דאפשר דאין ע״א נאמן היכא שאינו בידו כיון דאיתחזק איסורא לא מהימן נגד החזקה ולא מהני חזקה דאין אדם חוטא ולא לו כ״ש דאין להאמינו נגד הרוב דהא קי״ל רובא וחזקה רובא עדיף. ולכאורה היה נראה בזה דלענין עד דעלמא שאין בעל דבר לא שייך הך חזקה דאין אדם חוטא ולא לו כ״כ דהא דלא מהימן ע״א בדאיתחזק איסורא לאו משום דלא מהימן אלא משום גזירת הכתוב דדבר דבר מממון כמו שאבאר לקמן בדף הסמוך או משום דאפשר דלא דייק שפיר דע״א אמר בדדמי כיון דדיבורא בעלמא הוא כמו שכתבתי בריש גיטין ולא שייך אין אדם חוטא ולא לו אלא גבי הבעל דבר עצמו דומיא דהכא דעביד מעשה ליתן גט להתירה לעלמא וכמ״ש בריש גיטין ג״כ לענין שליח הגט בהא דמסקינן מעיקרא מידק דייק ע״ש כן נ״ל לכאורה אלא דמל׳ הר״ן ז״ל לא משמע כן מדכתב אליבא דרבי אסי דלא הוי סמכינן אטעמא דמרתת לחוד אי הוה איתחזק איסורא וכתב ג״כ באומרת נתקדשתי דקמודה רב אסי דלא מהימן אפ״ה עד א׳ דעלמא מהימן לומר שנתקדשה לפלוני משום דאין אדם חוטא ולא לו אלמא דלא שני ליה בין ע״א דעלמא ובין הבעל דבר בעצמו לענין אין אדם כו׳ א״כ הדרא קושיא לדוכתא טפי נהי דהכא לא איתחזק איסורא אפ״ה אמאי מהימן ניזיל בתר רובא דעלמא דהא קי״ל רובא וחזקה רובא עדיף ולכאורה היה נראה דבכה״ג לא אזלינן בתר רובא דעלמא דאפשר שנתקדשה בקביעות וכל קבוע כמחצה על מחצה דמי וכדאמרינן בנזיר דף י״ב גבי האומר לשלוחו לקדש לו אשה ומת דמסקינן דאשה הדרא לניחותא אלא דהמעיין שם נראה דלא מיקרי קבוע בכה״ג אלא לחומרא ולא לקולא כמ״ש שם בתוספות ע״ש ויש ליישב ולחלק. אמנם יותר נ״ל דהא דלא מהימן ע״א נגד חזקה היינו דוקא היכא שבלא דברי העד הוי חזקה גמורה ולא איתרע כלל ובכה״ג הוא דמספקא לן בפ׳ האשה רבה בטבל וקונמות וכן בע״א שהעיד שמת בעלה או בשליח הגט דלולי דברי העד הוי בחזקת א״א גמורה דחזקה כי האי דלא איתרע כלל עדיף מרובא כמו שהוכחתי בכמה דוכתי משא״כ היכא שיש מקום ספק בלא דברי העד דאיתרע חזקה שפיר סמכינן אעד א׳ וה״ה לגבי הרוב כיון דאיכא מיהא מיעוטא המסייע לדברי העד ואינו אלא כמברר המיעוט מתון הרוב. ובזה נתיישב לי ממעשים בכל יום שלוקחין בשר מהמקולין ע״פ עדות הטבח אע״פ שידוע שיש לו בשר טריפה מרובה מכשירות וכן בשומן וחלב ותיקשי נמי אמאי מהימן ע״א בדבר שאינו בידו להגיד הא איכא רוב טריפות וחלב ורובא עדיף מחזקה אע״כ כדפרישית דלעולם לא סמכינן אחזקה אם לא היכא שאין ספק כלל בלא דברי העד וה״ל חזקה דלא איתרע דכודאי גמור הוא כן נ״ל ויש לישב עוד בד״א ועדיין צ״ע גדול בכל זה ואין להאריך כאן יותר ויבואר בקונטר׳ כלל גדול אי״ה:

(קונטרס אחרון) בסוגיא דקדשתי את בתי ואיני יודע למי קדשתיה דאמר רב נאמן ליתן גט ואין נאמן לכנוס נאמן ליתן גט חזקה אין אדם חוטא ולא לו. כתבתי דאע״ג דבכל האיסורים דאין עד א׳ נאמן בהם לא סמכינן אההיא חזקה דאין אדם חוטא היינו דוקא היכא דאיתחזק איסורא משא״כ הכא דלא איתחזק איסורא ולא היתירא דבלא״ה כבר יצאה מחזקת פנויה ואין העד בא אלא לברר החזקה דאשת איש וכיוצא בזה כתב הר״ן ז״ל אליבא דרב אסי אלא דהקשיתי לשאול דאכתי ניזיל בתר רובא דעלמא שלא נתקדשה לזה שאמר אני קדשתי אלא לאיש אחר מרובא דעלמא וכיון דקי״ל דאין עד א׳ נאמן נגד החזקה כ״ש דאין להאמינו נגד הרוב דהא קי״ל רובא וחזקה רובא עדיף והעליתי בזה דהא דקיי״ל דאין ע״א נאמן נגד החזקה היינו דוקא היכא שבלא דברי העד הוי חזקה גמורה דלא איתרע כלל כגון טבל וקונמות ועד א׳ שהעיד שמת בעלה דבכל הנך איירי בהו בריש פרק האשה רבה וא״כ חזקה כי האי דלא איתרע כלל ודאי עדיף מרובא כמו שהוכחתי בראיות ברורות מכמה מקומות משא״כ היכא דיש מקום ספק בלא דברי העד דאיתרע ליה חזקה שפיר סמכינן אעד אחד וא״כ ה״ה לגבי רוב כיון דהמיעוט מסייע לדברי העד סמכינן על דברי העד שאינו אלא כמברר המיעוט מתוך הרוב:

(קונטרס אחרון) מתוך מה שכתבתי נתיישב לי ממעשים בכל יום שלוקחין בשר מהמקולין וסומכין על הטבח אעפ״י שידוע שיש לו בשר טריפה מרובה מכשירות וכן בשומן וחלב והוי קשיא לי אמאי מהימן הא איכא רוב טריפות ורובא עדיף מחזקה ולמאי דפרישית א״ש ואע״ג דבאמת מלשון הפוסקים נראה לכאורה דדוקא כשיש בכאן ב׳ חתיכות אחת של איסור ואחת של היתר הוא דנאמן העד לומר דזה היתר וזה איסור שבזה הלשון הובא בהגהות רמ״א בי״ד סי׳ קכ״ז בשם הר״ן ז״ל וא״כ הוי משמע דהיכא שיש רוב של איסור אין ע״א נאמן אבל לפי מה שכתבתי ממעשים בכל יום ע״כ דלאו דוקא כתבו בב׳ חתיכות אחד של איסור וא׳ של היתר אלא אפילו ברובא דאיסורא נמי דינא הכי:

שם תנן רצו א׳ נותן גט וא׳ כונס תיובתא דרב. ולכאורה יש לתמוה מאי מקשה אדרב דהא האי דכניט לאו אהימנותא דידיה קא סמכינן אלא אהימנות׳ של השני שגירשה דאין אדם חוטא ולא לו ומשתריא א״כ כ״ש לגבי האי דאמר קדשתי והרשב״א והריטב״א ז״ל כתבו בזה דלא שייך הכא דאין אדם חוטא ולא לו במה שמגרשה משום דהמגרש סבר דבלא״ה מותרת לזה השני שאומר שקידשה או דסבר שיגרשנה ג״כ זה השני שקידשה ותהא מותרת לכל מצד קידושי השני והא דפשיטא ליה האי סברא להמקשה היינו משום דמגופא דמתניתין מוכח לה דאלת״ה אמאי קתני שניהם נותנין גט משמע דאם השני רוצה לגרשה אסורה לעלמא ואמאי לא משתרי׳ אפומא דקמא דודאי קידשה וגירשה דאין אדם חוטא ולא לו אע״כ דלא שייך הכא חזקה בכה״ג. אלא דאכתי קשיא לי מאי מקשה אדרב מהן בבא דא׳ נותן גט וא׳ כונס דהא אפילו בלא חזקה דאין אדם חוטא נמי שפיר משתריא להשני אחר גירושי ראשון דהאיכא ספק ספיקא ספק שמא נתקדשה להשני דקושטא קאמר ואת״ל שלא קידשה ומשקר אכתי שמא קידשה הראשון ואם לא שנאמר דלא שייך הכא ספק ספיקא משום דאיכא למיזל טפי בתר רובא דעלמא כדפרישית בסמוך משא״כ היכא דשייך הך חזקה דאין אדם חוטא תו לא שייך למיזל בתר רובא דעלמא כדפרישית נמי בסמוך וכן לרבי אסי היכא דשייך טעמא דמירתת כן נ״ל נכון ודוק היטב:

שם איבעיא להו מהו ליסקל על ידו כו׳ ורב חסדא אמר אחד זה וא׳ זה אין סוקלין ואזדא ר״ח לטעמיה כו׳ אבל לא למכות ולא לעונשין תניא כוותיה דר״ח כו׳. והקשו בתוספות ישנים תימא היכי מייתי דר״ח לטעמיה הא מסתמא לא פליג ר״ח אמתניתין דלקמן דאשבוייה לא הימנוהו ולמכות ולעונשין אין להאמינו טפי משבוייה עכ״ל. ולענ״ד נראה ליישב דלק״מ דודאי יש סברא לומר דלמכות ולעונשין יש להאמינו טפי משבוייה דבשלמא לענין שבוייה עיקר עדות האב אינו אלא לפסלה ולאפוקה מחזקת היתר לכהונה ואינו בידו כלל כדאיתא לקמן ומש״ה אינו נאמן כדכתיב לא יקום ע״א באיש לכל עון ולכל חטאת והיינו לאפוקי מחזקה דמעיקרא כמו שאבאר לקמן בהלכות שלפנינו משא״כ הכא באומר קדשתי את בתי דע״כ איירי שהאב אמר כן קודם שבא עליה אחר בזנות כמו שפירש״י ז״ל להדיא וע״כ דפירושו מוכרח דאין לפרש שהאב אינו אומר כן אלא לאחר שזינתה דהא בכה״ג ודאי לא שייך חיוב סקילה אא״כ שהתרו בהן העדים קודם ביאה שהיא אסורה עליו באיסור א״א והן קיבלו עליהם התראה וא״כ ע״כ כבר ידעו העדים בבירור שהיא בחזקת א״א והיינו שהוחזקה ע״פ עדות האב דאל״כ אין כאן התראה כלל דהא בחזקת פנוייה היא. וא״כ לפ״ז שהאב העיד עליה כן קודם שזינתה ועיקר עדותו לא היה למכות ולעונשין אלא להעיד עליה שנתקדשה ובהאי שעתא רחמנא הימניה וחיוב מכות ועונשין אינו בא אלא לאחר כך וקס״ד דנאמן לגמרי ואהא מייתי שפיר ראיה דר״ח לטעמיה דאמר בני זה בן ט׳ שנים בתי זו בת ג׳ שנים כו׳ אבל לא למכות ולעונשין משמע נמי דאף על גב שכבר העיד כן קודם שבא עליה אחר אפ״ה אין נאמן למכות ולעונשין דפלגינן דיבורא משום דאין האב נאמן כלל להביאו על ידו בסוף למכות ולעונשין וה״ה לענין סקילה נמי פלגינן דיבורא כן נ״ל. ולכאורה דהתוספות גופא נחתו לזו הסברא מדקשיא להו הכא אהא דאמרינן ואזדא ר״ח לטעמיה ולא קשיא להו בפשיטות טפי אדרבי אסי דאמר סוקלין ומ״ש משבוייה דאין נאמן אע״כ דמשמע להו לחלק בסבר׳ זו דפלגינן דיבורא אלא דלא פסיקא להו דהך מילתא דאבל לא למכות ולעונשין איירי נמי בכה״ג שהעיד קודם מעשה שנתחייב מכות ועונשין ולענ״ד ע״כ דהך איירי נמי בכה״ג דאל״כ לא שייך חיוב עונשין דהא בעינן התראה וע״כ שידעו עידי התדאה שהבת היא בת ג׳ שנים דאל״כ אין כאן התראת ודאי דשמא קטנה היא כן נ״ל נכון בעזה״י ליישב תמיהת התוספות ועיין עוד בסמוך. מיהו קשיא לי טובא מסוגיא דהכא על מה שכתב הרמב״ם ז״ל בפ׳ ט״ז מהל׳ סנהדרין דאין צריך שני עדים למלקות אלא בשעת מעשה אבל האיסור בעצמו בע״א הוחזק כיצד אמר עד א׳ חלב כליות הוא זה כלאי הכרם פירות האלו גרושה או זונה אשה זו ואכל או בעל בעדים אחר שהתרו בו הרי זה לוקה אע״פ שעיקר האיסור בע״א כו׳ עכ״ל וא״כ תיקשי ליה סוגיא דהכא דלמאי דפרישית ע״כ דהא דאמר ר״ח אין סוקלין וקי״ל כוותיה מדתניא כוותיה וכמו שפסק הרמב״ם ז״ל עצמו בפ״ב מהל׳ אישות ובפ״א מהל׳ איסורי ביאה ע״ש ואיירי נמי בענין זה שהעיד האב קודם שבא עליה אחר בזנות דאל״כ אין כאן התראה ופשיטא דאין סוקלין ומ״ט נמי דמ״ד סוקלין וא״כ לפ״ז נראין הדברים ק״ו השתא ומה בעדות האב בקידושי בתו דרחמנא הימני׳ כבי תרי אף בדבר שבערוה ואפ״ה היכא שבא אח״כ לידי חיוב סקילה או מכות ועונשין אין נאמן דפלגינן דיבורא דהא בהדיא מדמה בגמ׳ אין סוקלין לההיא דמכות ועונשין א״כ מכל שכן בשאר ע״א דאית לן למימר דאף על גב דע״א נאמן באיסורין אפ״ה אינו נאמן לחייב מלקות ועונשין כדכתיב בהדיא לא יקום ע״א באיש וגו׳ וכתיב נמי לא יומת ע״פ ע״א וה״ה למלקות דילפי׳ רשע רשע. ואי מפרש לה הרמב״ם ז״ל דפשטא דקרא איירי דוקא דבשעת העדות רוצה לחייבו בעדותן משא״כ כשהעיד מקודם מעשה כמ״ש להדיא א״כ בעדות האב נמי אית לן למימר הכי הא ודאי לא גרע עדות האב משאר ע״א דעלמא כדמשמע מכולה סוגיין וכמו שאבאר וכמו שנראה ג״כ מלשון הרמב״ם ז״ל בפי״א מהל׳ עדות דלענין ע״א באיסורין אין לחלק בין עדות כשרים או פסולין וכ״ש דלא שייך באיסורין פסול קורבה למאי דשני לן בין עדות בשעת מעשה או קודם מעשה. והנלע״ד ביישוב לשון הרמב״ם ז״ל יבואר בקונטר׳ אחרון אי״ה ועיין עוד בסמוך:

(קונטרס אחרון) שם בגמ׳ איבעיא להו מהו ליסקל על ידו כו׳ רב חסדא אמר אחד זה ואחד זה אין סוקלין וכן קי״ל וכן פסק הרמב״ם ז״ל בפ״ב מה׳ אישות ובפ״א מהל׳ איסורי ביאה. וכתבתי דלפ״ז יש לתמוה טובא על מ״ש הרמב״ם ז״ל בפרק ט״ז מהל׳ סנהדרין דאין צריך שני עדים למלקות אלא בשעת מעשה אבל האיסור עצמו הוחזק בעד א׳ כיצד אמר עד אחד חלב כליות הוא זה גרושה או זונה אשה זו ואכל או בעל בעדים אחר שהתרו בו הרי זה לוקה אעפ״י שעיקר האיסור בעד אחד עכ״ל וא״כ תקשי ליה סוגיא דהכא אמאי קאמר רב חסדא אין סוקלין הא ע״כ כבר הוקבע האיסור דאשת איש עפ״י האב קודם שבא עליה אחר בזנות דאל״כ פשיטא דאין סוקלין דהא אין כאן התראה של איסור כלל דהא בחזקת פנויה היא לגמרי ומאי טעמא דרב אסי דאמר סוקלין אלא ע״כ דאיירי שכבר הוחזקה במקודשת על פי האב קודם שבא עליה אחר וא״כ הדרא קושיא לדוכתיה ולדעתי היא קושיא עצומה וחזרתי על כמה צדדים ליישב ולא עלה לי כהוגן. אלא דנראה לי ליישב אחר שנדקדק עוד בלשון הרמב״ם ז״ל בה׳ סנהדרין שכתב דע״א שאמר גרושה או זונה אשה זו דע״א נאמן ואמאי הא קיי״ל דאין דבר שבערוה פחות משנים ליסתור החזקה וא״כ הכא נמי הרי האשה הזאת בחזקת היתר לכהונה עומדת ואמאי מהימן ע״א לפוסלה נגד החזקה אלא ע״כ להרמב״ם ז״ל איירי בענין שאף בלא דברי העד כבר איתרע חזקת האשה כגון בגרושה שידוע לכל שנתגרשה וזרק לה הבעל גט אלא שהספק אם קרוב לו אם קרוב לה והעיד עד אחד שהיה קרוב לה דבכי האי גוונא ס״ל להרמב״ם ז״ל דעד אחד נאמן בה מעיקר הדין כיון דבלא״ה איתרע לה החזקה והוי לה כספק חלב ספק שומן דע״א נאמן מדינא וכמו שכתבתי בסמוך. וכי האי גוונא איירי נמי בענין זונה כגון שידוע לנו בוודאי בלא דברי העד שזינתה ונבעלה לאדם אחד אלא שאינו ידוע אם נבעלה לכשר לה או לפסול לה והעיד זה העד דלפסול לה נבעלה משום הכי ע״א נאמן בה כיון דבלא״ה הו״ל ספק השקול כספק חלב ספק שומן וא״כ לפ״ז איכא למימר דמשום הכי פסק הרמב״ם ז״ל שלוקין ע״פ עדותו של עד אחד כיון דמדינא נאמן לגמרי כשנים משא״כ הכא בנדון דידן דהאב שאומר קדשתי את בתי דמהימן אע״ג דמעיקרא היתה בחזקת פנויה לגמרי וקיי״ל אין דבר שבערוה פחות משנים אע״כ דשאני הכא דגזירת הכתוב הוא שהאב נאמן כדילפינן לקמן מקרא דאת בתי נתתי לאיש הזה וא״כ שפיר אית לן למימר דאין לך בו אלא חידושו שחידשה תורה שהאב נאמן לאוסרה משא״כ לקטל׳ לא אשכחן דהימניה רחמנא והיינו ממש לישנא דרב בשמעתין להדיא אלא דנראה לי לפרש עוד דטעמא רבה נמי אית בה דאפשר דהא דהימניה רחמנא לאב לאוסרה לאו כודאי גמור משווינן ליה להאמינו נגד החזקה לגמרי אלא דאפשר דנאמנות האב לגבי חזקה הו״ל כפלגא ופלגא וממילא דאסורה לעלמא כספק אשת איש וא״כ שפיר קאמרינן דאין סוקלין כיון דעדיין לא הוי כוודאי גמור כן נ״ל ליישב שיטת הרמב״ם ז״ל ואף דשיטת הרמב״ם ז״ל בכל הספיקות השקולים דמותרים מן התורה ואין אסורין אלא מדבריהם אפ״ה יש לומר דשאני הכא דגזירת הכתוב הוא דבספק כי האי שבא ע״י עדות האב אחמור בה רחמנא משום דרגלים לדבר כיון שבידו לקדשה כן נ״ל נכון ודו״ק:

שם ואזדא רב חסדא לטעמיה דאמו ו״ח בני זה בן ט׳ שנים כו׳ נאמן לקרבן אבל לא למכות ולעונשין. ולכאורה נראה דהא דמחלקין מדאורייתא בין קרבן למכות ולעונשין אף על גב דתרווייהו כי הדדי כתיבי לא יקום ע״א באיש לכל עון ולכל חטאת ופשטא דקרא משמע דעון היינו מזיד לעונשין וחטאת היינו חטאת ממש בשוגג לקדבן חטאת. אלא דמשום הא לא איריא דההיא לא איירי אלא כשהבעל דבר מכחיש כמו שאבאר לקמן בדף הסמוך אבל בלא הכחשת הבעל דבר כתיב קרא אחרינא בקרבן או הודע אליו מכל מקום כדאיתא בר״פ האשה רבה וכדמסקינן נמי בכריתות בפ׳ אמרו לו ואפ״ה לא ילפינן מיניה למכות ולעונשין אף על גב דבר״פ האשה רבה משמע להדיא ילפינן לכל איסורין שבתורה דע״א נאמן בהאי קרא דקרבן אפ״ה לא שייך למילף מיניה למכות ועונשין איבעית אימא קרא ואב״א סברא קרא דהכתיב קרא אחרינא לא יומת ע״פ ע״א ע״פ שנים עדים יומת המת וע״כ איירי אפילו באינו מכחישן דאי בהכחשה כתיב קרא אחרינא לא יקום ע״א באיש לכל עון ולכל חטאת כ״ש לעונש מיתה אע״כ דאף בלא הכחשה ומלקות ומיתה כהדדי נינהו מג״ש דרשע רשע ועוד דלענין מלקות ועונשין אין לחלק בין הודאת הבע״ד להכחשה כיון דלא תליא מידי בהודאתו דמצד הודאתז לא מחייבינן כלל מיתה ומלקות כן נ״ל נכון וברור. ומה שיש לדקדק עוד בזה אבאר בסמוך בלשון התוספות בד״ה נאמן לנדרים ע״ש:

תוספות בד״ה בני זה בן י״ג שנה פי׳ בקונטרס כו׳ ואעפ״כ קאמר הכא גמרא דלמכות ועונשין אינו נאמן פירוש דלמכות היכא דלא התרו בו כו׳ עכ״ל. נ״ל שהוצרכו לפרש למכות היכא שלא התרו בו דאל״כ היינו לעונשין אע״כ דלמכות איירי שלא התרו בו ומכות היינו מכות מרדות מדרבנן ועוד היה באפשר לפרש בכוונתם דמשמע להו דלמכות ועונשין היינו דוקא לענין נדרים והקדש לחוד דלא שייך בהו עונש מיתה אלא דמלבד שהוא דוחק ולא יתכן לפרש כן כדמשמע מדבריהם בסוף הדיבור דאיירי לענין אכל חלב או בא על הערוה אלא דאכתי יש לתמוה שהפסיקו בפירוש זה בין פירוש הקונטרס ובין הקושיא שמקשין דא״כ כל הנשים ולכאורה אין זה הפירוש נדרש כלל לא לפניו ולא לאחריו וכמו זר נחשב בעיני ולבי אומר לי שדבר גדול דברו שנמשך לפניו ולאחריו וזו יסוד הקושיא שמקשין אח״כ ותחלה אבאר דמה שכתבו רש״י ותוספות בפשיטות דשנים לחוד בלא סימנין לא מהני הביאו ג״כ הרא״ש ז״ל בשמעתין והביא ראייה מדאמרינן בפרק יוצא דופן דף מ״ו דלחליצה בעיא בדיקה אף שהגיעה לכלל שנים. ולכאורה לא זכיתי להבין דברי הרא״ש ז״ל בזה דאדרבא מסוגייא דהתם הוי משמע טפי דשנים לחוד מהני מדאורייתא דהא מייתי התם להדיא הא דאמר רבא קטנה שהגיעה לכלל שנותיה אין צריכה בדיקה חזקה הביאה סימנין ומסקינן התם דאפ״ה לחליצה בעי׳ בדיקה וא״כ ע״כ היינו מדרבנן ולחומרא בעלמא בעיא בדיקה לחליצה ואי לא אשכחן לה סימנין תמתין עד שתגדיל ותביא סימנין משא״כ לענין קרבן ומכות ועונשין דאיירי מדאורייתא איכא למימר שפיר דאיירי שלא הביאה סימנין והאב אינו מעיד אלא על השנים ונאמן לקרבן דרוב נשים שהגיעו לכלל שנותיהן הן בחזקת גדולות ואי הוה מהימן האב נמי למכות ולעונשין לא היו מענין את דינו ולוקין לאלתר דמדאורייתא אזלינן בתר רוב נשים וחזקה שהביאו סימנין. אע״כ דעיקר ראיית הרא״ש ז״ל ודברי רש״י ותוס׳ היינו מהא דאמרינן בפרק יוצא דופן שם דהא דקאמר רבא בהגיעה לכלל שנותיה חזקה שהביאה סימנין היינו מסתמא דלא בדקינן לה אבל היכא דבדקו ולא אשכחו ע״כ קטנה היא דאין חוששין שמא נשרו ואף למ״ד חוששין היינו חומרא דרבנן בעלמא וא״כ יפה כתבו דע״כ שנים לחוד לא מהני למכות ועונשין דהא ודאי בדקינן לה ואי לא אשכחו לה סימנין פטירי אע״כ שמצאו סימנים וא״כ מה צורך לנאמנות של אב לענין שנים אע״כ דסימנין לחוד לא מהני בלא שנים וא״כ מקשו שפיר מכל הנשים היאך חולצות אלא דאכתי מצינן למימר לעולם דסימנים לחוד מהני והכא איירי שעברו עבירה מקודם ואחר זמן מרובה בדקום ומצאו להן סימנין אלא דאכתי מספקא לן אם היו גדולים בשעת עבירה או לא. וא״כ אי מהימנינן להאב שאומר שבשעת עבירה הגיעו לכלל שנים חייבים קרבן דמסתמא הביאו סימנין והיינו אותן הסימנים שאנו מוצאין עכשיו היו ג״כ באותו פעם דרובא דעלמא שהגיעו לשנים יש להן סימנין. אלא דאפ״ה לא מהני למכות ועונשין דבעו התראה והנך לאו בני התראה נינהו דכיון שלא ידעו בשעת התראה לא משנים ולא מסימנים אפשר דמוקמינן להו בחזקת קטנות ואפילו התראת ספק לא מיקרי כמו שאבאר בלשון התוספות בסוף הדיבור ועל כל פנים לא פסיקא להו להתוספות להקשות מכל הנשים היאך חולצין כיון דאיכא למימר כדפרישית דסימנין לחוד מהני. משא״כ השתא לאחר שכתבו התוספות ליסוד מונח וקיים דע״כ למכות איירי שלא התרו בו דאל״כ היינו לעונשין אע״כ שלא התרו בו והא גופא אתא לאשמעינן דאין הטעם משום התראה אלא משום דלא מהימן למכות ועונשין וא״כ ע״כ איירי שהביאו סימנין מדחייבין קרבן ואפ״ה לא מלקינן אפילו מכות מרדות משום דאין האב נאמן על השנים למכות ולעונשין כלל והדר הו״ל סימנין בלא שנים דלא מהני א״כ קשיא להו שפיר א״כ כל הנשים היאך יחלוצו כן נ״ל נכון בעזה״י בכוונת התוס׳ ודוק היטב ומה שיש לדקדק עוד בלשון התוס׳ ובלשון הרא״ש ז״ל אבאר בק״א ועיין עוד בסמוך:

(קונטרס אחרון) תוספות בד״ה בני זה בן י״ג שנה דמספקא להו אי סגיא בסימנים לחוד בלא שנים או לא ומש״ה קשיא להו דא״כ כל הנשים הבאות לפנינו היאך יחלוצו וכתבתי בזה בפנים באריכות וכבר עלה בלבי להאריך בזה כאן בק״א ולהכריח דבסימנים לחוד בלא שנים סגי מדאורייתא וא״כ כיון דליכא אלא חששא דרבנן יש לומר דחלוץ וחלוצה נאמנים על פי עצמן על השנים דהוי קצת כמילתא דעבידא לגלויי כו׳ אלא לפי שראיתי בלשון המרדכי פרק החולץ ובכמה פוסקים דכמה נביאים מתנבאים בסיגנון אחד ודעתן נוטה להחמיר אם לא ע״י ריבוי שערות או שהם גדולי קומה לכן נמנעתי להכניס ראשי בזה וקצרתי במקום שיש להאריך בתכלית האריכות ודעתי לבאר אי״ה במקום אחר:

בא״ד ואומר ר״י דאי איכא ריבוי שערות סמכינן כו׳ עכ״ל. ולכאורה קשיא לי א״כ הא דאמרינן בעלמא דשנים אומרים א׳ בגבה ושנים אומרין אחד בכריסה מיקרי חצי דבר היכי משכחת לה אי בדליכא עידי שנים אפי׳ שנים אמרו שנים בגבה או בכריסה לא מהני כיון דליכא ריבוי שערות לא מהני סימנין בלא עידי שנים אע״כ דאיכא עידי שנים וא״כ אמאי מיקרי חצי דבר דהא בכה״ג ודאי סגי בעידי שנים לחוד דהא קי״ל מדאורייתא קטנה שהגיעה לכלל שנותיה א״צ בדיקה חזקה הביאה סימנין וא״כ אטו מי גרע הך בדיקה ששנים אמרו א׳ בגבה ולא בדקנו בכריסה ושנים אמרו ראינו א׳ בכריסה ולא בדקנו בגבה מהיכא דלא בדקו כלל. והא ודאי ליכא למימר דשנים אמרו ראינו א׳ בגבה יודעין בוודאי שאין לה שערות יותר לא בגבה ולא בכריסה ושנים אחרים אמרו להיפך דא״כ מאי איריא משום חצי דבר ותיפוק ליה דעדות מוכחשת היא ולדברי כולם קטנה היא אע״כ שלא בדקו יותר א״כ הדרא קושיא לדוכתא דל עדות סימני שערות לגמרי אפ״ה הו״ל גדולה מצד עידי שנים דלעולם בחזקת גדולה היא למאי דקי״ל כרבא אם לא היכא דבדקו ולא אשכחו. ויש ליישב בדוחק דאיירי בענין דהשתא לאחר זמן אנו רואין בודאי שאין לה שערות כלל ולא הוי סמכינן אעידי שנים לחוד דהא בדקנו ולא אשכחן אלא שאלו העדות אומרין שבשעה שנתקדשה או שבא עליה אדם באיסור ראו א׳ בגבה ולא בדקו בכריסה וכת אחרת אמרו שמצאו אחת בכריסה ולא בדקו בגבה וא״כ אי הוי מצרפינן לעידותן הוי מחזקינן לה לגדולה ע״פ עידי שנים ועידי סימנין ואע״ג דלית לה השתא לקמן השתא הוא דנשרו משא״כ כיון דמיקרי חצי דבר תו לא סמכינן אעידי שנים לחוד כיון דהשתא לאחר זמן בדקו ולא אשכחו כן נ״ל אלא דעדיין צ״ע אי מיקרי כה״ג חצי דבר כיון דלאו אעיקר גדלות מסהדי אלא לגילוי מילתא בעלמא דמסתמא הוי לה ונשרו כמו שנשרו א׳ מאלו השערות ודבר זה צריך תכלית אריכות ודעתי לבאר אי״ה באריכות במקום אחר אלא דאכתי איכא למידק השתא דלפירוש ר״י הא דאמרינן בעלמא דא׳ בגבה וא׳ בכריסה מיקרי חצי דבר דשפיר מצי לאשכוחי חצי דבר בשנים אמרו על הסימנין ושנים אחרים העידו על השנים כיון דכל עדות באפי נפשה לא מהני ויש ליישב לפי מ״ש בגיטין פרק התקבל דף ס״ג ובפרק מרובה דבין לשיטת התוספות ובין לשיטת הרי״ף ז״ל לא מיקרי כה״ג חצי דבר דלשיטת התוספות לא מיקרי חצי דבר דהא עדות שנים לחוד ודאי מועיל׳ לענין שאין צריך בדיקה ולשיטת הרי״ף ז״ל לעולם לא מיקרי חצי דבר אם לא היכא שיכולין לראות הכל בפעם אחת דומיא דגבה וכריסה משא״כ לענין עדות סימנים ושנים תרי מילי נינהו וענינים נפרדים כנ״ל ודוק היטב: