בפרש״י בד״ה קטנה אין לה חצר אם זרק לה בעלה גט כו׳ עכ״ל. יש לתמוה אמאי נקט דוקא לענין גיטין דהא למסקנא לכולהו שינויי משמע דלא פליגי לענין גט אלא לענין ממון ואף למאי דס״ד מעיקרא מיירי נמי לכל מילי דהא מקשה בסמוך מגניבה ויש ליישב דודאי למאי דס״ד עכשיו אף דאיירי מכל מילי מ״מ עיקר פלוגתייהו בגט איירי מדשבקו לקטן ונקטי קטנה ועוד דקאמר מסתבר משום ידה אתרבאי כי היכי דאית לה יד וכו׳ והיינו דוקא בגיטין דאשכחן בהדיא דאית לה יד לקטנה אפילו מדאורייתא לקבל גיטה אבל בממון לא אשכחן דאית ליה יד לקטן או לקטנה אלא מדרבנן מפני דרכי שלום לשיטת רש״י בפ׳ התקבל בגיטין ד׳ ס״ד ע״ש וא״כ מפרש רש״י שפיר דכל השקלא וטריא משמע דעיקר מלתא בגיטין איירי משא״כ למסקנא דאיירי בממון לא שייכי הני לישני כלל וק״ל:

בד״ה משום ידה אתרבאי דכתיב ונתן בידה וידה רשותה משמע כדכתיב ויקח וכו׳ עכ״ל. גם כאן יש לתמוה דמשמע מלשונו דפשטא דקרא דידה משמע רשותה ובסמוך בברייתא משמע להיפוך דידו אדרבא מיעוטא משמע דקאמר ידה אין לי אלא ידה והריבוי היינו מונתן וכן אמרינן להדיא בפר׳ הזהב דכל היכא דכתיב ידו ממש הוא ושאני קרא דויקח את כל ארצו דל״ל הכי ויש ליישב ג״כ כדלעיל דרש״י נקט למאי דס״ד עכשיו וא״כ ע״כ אכתי לא ידע מהאי ברייתא דלקמן והיינו לשיטת רש״י לקמן דמ״ד משום שליחות אתרבאי לא יליף מקרא יתירא אלא מסברא דחצר לא גרע משאר שליח וא״כ אי ס״ד דהא דקאמר מ״ס משום ידה אתרבאי היינו מרבויא דונתן ואברייתא סמיך א״כ לא היה עוד שום מקום לומר דמ״ס משום שליחות אתרבאי דאטו מי פליג ר״ש אברייתא ועוד דמייתר ליה קרא אע״כ דלפי מאי דס״ד השתא דמ״ד משום ידה אתרבאי היינו מפשטא דקרא כיון דאשכחן דידו איקרי רשות ובסמוך אכתוב עוד בכוונת רש״י בזה:

שם בגמרא מ״ס חצר משום ידה וכו׳ ומ״ס חצר משום שליחות אתרבאי. ואף ע״ג לענין ד׳ אמות לא שייך לומר כן דלכ״ע תקנת חכמים בעלמא היא כדאמרינן לעיל מ״מ מסתמא דומיא דחצר ממש תקנוהו ועיי׳ מ״ש ר״פ הזורק דאפשר דהוי מדאורייתא כנ״ל:

בתוספות בד״ה ת״ל המצא תמצא וא״ת ונימא המצא כלל בידו פרט וכו׳ וכן בסמוך גבי גט עכ״ל. ולולי דבריהם היה נראה דבלא״ה לק״מ משום דידה לא משמע פרטא כ״כ דהא אשכחן דרשות נמי אקרי יד בקרא דויקח את כל ארצו כדפרש״י ונהי דאמרינן בפרק הזהב דכל היכא דכתיב ידו משמע ממש ושאני קרא דויקח כו׳ דליכא למימר אלא מרשותו י״ל דהיינו היכא דכתיב ידו גרידא אבל היכא דכתיב ריבויא מוקמינן קרא דידו נמי ארשותא שכן הסוגיא פשיטא וכך היא המדה כ״מ שמצינו שני מקראות א׳ מקיים עצמו וא׳ מקיים חבירו כו׳ וא״כ לא משמע כלל ופרט מידו אלא אדרבא דאתי קרא דהמצא ודונתן וגלי אידו דהיינו רשותו כיון דאשכחן בשום דוכתא דידו לא ממש הוא כגון דויקח את כל ארצו מידו ואפשר שזה כוונת רש״י בד״ה משום ידה אתרבאי ודו״ק:

בד״ה ואי משום שליחות כו׳ וא״ת מאי צריך להוכיח וכו׳ כדבסמוך גבי גט עכ״ל. ואע״ג דרש״י כתב לקמן דגבי גט מדייק משום דמשום שליחות לא איצטריך קרא דמושלחה ילפינן שליחות וממילא מרבינן חצר כמו שאר שליחות וזה לא שייך גבי גניבה מ״מ לא משמע להו לתוספות לפרש כן אלא משום שליחות ודאי צריך קרא לרבויי חצר משום דלא דמי לשאר שליח כמו שאכתוב לקמן בלשון רש״י באריכות אע״כ משמע להו לתוס׳ דדייק לקמן מדיליף מקרא דסמיך לידה א״כ מקשו שפיר ועיין בסמוך:

בא״ד וי״ל דבסמוך מכח התנא מוכיח וכו׳ להתגרש בע״כ עכ״ל. אין לפרש כוונתם דמעיקרא ס״ד דמ״ד משום שליחות אתרבאי סובר באמת דלא מרבינן חצר לענין גיטין כיון דבע״כ מתגרשת ולא עשאתו שליח ומש״ה מייתי המקשה ברייתא דמרבה חצר לדין גיטין ממילא מוכח דמשום ידה אתרבאי דא״כ תקשה אמאי מייתי מברייתא טפי ה״ל לאתויי מתני׳ דהזורק לתוך חצירה דמגורשת אע״כ דמתני׳ איכא לדחויי דאיירי דוקא כשמתגרשת מדעתה וא״כ מאי מקשה מברייתא דלמא ה״נ כשמגרשה מדעתה איירי אלא דכוונת תוס׳ כיון דתנא דברייתא נקט לישנא דאין לי אלא ידה וכו׳ משמע דמרבה חצר׳ לגמרי לכל דיני ידה אפי׳ בע״כ וקטנה בכלל דאל״כ לא הו״ל לסתום אלא לפרש דמדעתה דוקא מרבי לה כיון שיש מקום לטעות דדומיא דידה איירי משא״כ בגנב ליכא למטעי כנ״ל כוונתם וק״ל:

בגמרא וקי״ל אין שליח לדבר עבירה. ויש לדקדק דלמא שאני הכא דגלי קרא דיש שליח ול״ל דהא דקאמר וקי״ל דאין שליח היינו אפילו בגנב גופא ק״ל הכי דלישנא לא משמע הכי ועוד דאדרבא משמע קצת דהיה מושכו ויוצא שהביאו התוס׳ דבגנב חייב ע״י שליח וא״כ מנ״ל למקשן להקשות ויש ליישב לפי שיטת התוס׳ דהא דמרבינן חצר לדין שליחות היינו מרבויא דקרא יתירא דוקא ולא מסברא דשאר שלוחים וא״כ מקשה שפיר דאי ס״ד דבגנב יש שליח מנ״ל לרבויי חצר מאם המצא דלמא אתא לרבויי שליח גרידא דוקא אע״כ דשליח גרידא לא שייך לרבויי דאין שליח לדבר עבירה א״כ מקשה שפיר דלא שייך לרבויי חצר נמי מדין שליחות כיון דאין שליח לד״ע ואי איכא לרבויי חצר ע״כ היינו מדין ידה דוקא:

בתוספות בד״ה אין שליח בפ׳ האיש מקדש איכא דיליף עכ״ל. נראה כוונתם משום דבריש הסוגיא בקידושין משמע דהא דקי״ל אין שליח לד״ע היינו מסברא דדברי הרב ודברי התלמיד כו׳ וא״כ תקשה מאי ס״ד דמקשה הכא להקשות למ״ד חצר משום שליחות אתרבאי דהא בחצר לא שייך כלל טעמא דדברי הרב כו׳ לכך כתבו התוס׳ דיליף להו מקרא בפ׳ האיש מקדש וא״כ ס״ד דה״ה לחצר וק״ל:

בפרש״י בד״ה ת״ל ונתן כו׳ דאי משום שליחות הא כתיבא הכא כדתני׳ ושלח עכ״ל. משמע מדבריו דפשיטא ליה דלמ״ד חצר משום שליחות היינו דמסברא בלא שום ריבוי אמרינן דחצר לא גרע משליח דעלמא וכדאמרינן באמת האי לישנא לקמן דף י״א ע״ב וכמו שפרש״י שם באריכות. אבל באמת תמיהא לי טובא דמהיכא תיתי נאמר מסברא דחצר הוי בכלל שליח כיון דבע״כ מתגרשת ושליח קבלה צריכה לעשות בפירוש ואילו בחצר לא עשאתו שליח. ומיהו י״ל דרש״י סובר דבאמת מ״ד חצר משום שליחות אתרבאי סובר דבגיטין לא מהניא חצר אלא כשמתגרשת מדעת׳ אבל מ״מ לא דמי כלל מסברא לשאר שליח שצריך שיהיה בן דעת כמותו ושיהיה בתורת גיטין וקדושין כמותו וכ״ז לא שייך בחצר. ולכאורה היה נראה לפרש כוונת רש״י דה״ק דאי ס״ד חצר משום שליחות אתרבאי א״כ כבר שמעינן מקרא דהמצא תמצא דחצר שייך בתורת שליחות א״כ ל״ל למכתב גבי גיטין נהי דכולה מלתא לא שייך למילף גיטין מממון וכן להיפך לענין עיקר דין שליחות אבל כיון דכבר אשכחן דרבי רחמנא דין שליחות בגיטין מושלחה ואשכחן נמי דחצר מקרי שליח א״כ ממילא הוי בכלל ושלחה וכה״ג לאו מילף הוא אלא גילוי מלתא בעלמא ואף ע״ג דיש סברא לחלק בין חצר לשאר שלוחים מ״מ לא שייך לחלק כיון דקרא דושלחה סתמא כתיב משמע דמרבי כל מידי דהוי בתורת שליחות בשום דוכתא אבל חש״ו ונכרי ממעטינן שפיר דליתנהו בתורת שליחות בשום דוכתא וא״כ אכתי קרא דונתן מיותר אע״כ דחצר לא שייך בתורת שליחות אלא משום ידה מרבינן ליה בין בגניבה ובין בגיטין ותרווייהו צריכי דחדא מאידך ילפינן בעיקר הדין וכדמצריך להו ריש פ׳ הזורק ומשמע דלמ״ד משום ידה קאי ועוד דאף אם נאמר דלסברת המקשה חדא מאידך ילפינן מ״מ איצטריכו תרווייהו דלא תימא ידה מיעוטא הוא וא״ל דלא נכתוב ידה דודאי צריך לדרשה אחרית׳ אבל אי ס״ד דמשום שליחות ממילא גבי גיטין מיותר דא״ל דס״ד דידה דוקא ולא שלוחה דהא כתיב ושלחה ללמד שעושה שליח ואם כן ממילא הוי חצר נמי בכלל ושלחה כדכתיבנא אע״כ דכל השלוחים בכלל ידה נינהו דשלוחו של אדם כמותו וא״כ מדייק הש״ס שפיר דמוכח בהאי ברייתא דמשום ידה אתרבאי כ״ז היה נראה לי לכאורה בישוב לשון רש״י אלא דמסוף דבריו במ״ש בדף י״א בד״ה ומ״ס וכו׳ משמע להדיא שסובר דמסברא בעלמא משמע דחצר הוי כשלוחו ומ״מ לא נמנעתי לכתוב כל זה שהוא פי׳ מרווח בסוגיא דשמעתין ולולי פי׳ רש״י ותוספות היה נ״ל לפרש בפשיטות דבאמת עיקר הפלוגתא דר״י ור״ל לא איירי בגיטין אלא בממון שכן הוא באמת לפי המסקנא ועוד דמשמע בהדיא לקמן דבגיטין לא שייך לרבויי חצר מדין שליחות כיון דחוב הוא לה וא״כ זהו גופא סברת המקשה דכיון דאשכחן ברייתא דמרבי חצר לענין גיטין מקרא וע״כ דהיינו משום ידה דהא טעמא דשליחות לא שייך לענין גיטין וא״כ האי ריבויא דאם המצא נמי ודאי משום ידה איירי דמהיכא תיתי לחלק בזה כיון דתרווייהו בחדא לישנא מיתרבו וע״ז משני דאפ״ה פליגי בהכי ודו״ק: