×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) הֵיכָא דְּבָדַק צוּר וְשָׁחַט בּוֹ דְּעַבְדֵיהּ כְּעֵין סְקִילָה אֲבָל הֵיכָא דְּשַׁחְטֵיהּ בְּסַכִּין לָא.
only in a case where he checked a sharp piece of flint, and, seeing that it did not have any defects, slaughtered the ox with it. In that case, one could say that by slaughtering it with a stone, he performed the equivalent to stoning. Therefore, it is prohibited to eat it. But in a case where he slaughtered it with a knife made of metal, one is not prohibited from eating it.
רש״יתוספותפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםעודהכל
היכא דבדק צור – דהיינו כעין סקילה (בא) באבנים.
היכא דבדק צור כו׳ – אע״ג דשחיטה בצור כשירה מכל מקום כיון דהך שחיטה כעין סקילה אסרה תורה ומשני אטו סכין כתיב בהדיא ולא אתיא צור אלא מריבויא כך הוא עיקר שחיטה בצור אפילו לשחוט לכתחילה כמו בסכין ולפיכך אין לחלק כלל בין צור לסכין ובדין הוא דליבעי לאתויי ברייתא דבכל שוחטין בין בצור בין בקרומית כו׳ (חולין דף טו:) דמשמע לכתחילה אלא דניחא ליה להביא המשנה ומ״מ סמיך אברייתא דשריא אפילו לכתחילה ובהאיש מקדש (קדושין דף נו:) מייתי הברייתא אהך מילתא גופה.
היכא [היכן] שבדק אבן צור ומצא שאין בה פגימות ושחט בו, שאפשר לומר אז דעבדיה [שעשה אותו], שקיים בשור, כעין סקילה, שלכאורה מה לי אם הרגו בזריקת אבן עליו או בשחיטתו באבן. אבל היכא דשחטיה [היכן ששחטו] בסכין שהיא של מתכת — לא יהיה אסור בהנאה!
only in a case where he checked a sharp piece of flint, and, seeing that it did not have any defects, slaughtered the ox with it. In that case, one could say that by slaughtering it with a stone, he performed the equivalent to stoning. Therefore, it is prohibited to eat it. But in a case where he slaughtered it with a knife made of metal, one is not prohibited from eating it.
רש״יתוספותפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםהכל
 
(2) אָמְרִי אַטּוּ סַכִּין כְּתִיבָא בְּאוֹרָיְיתָא וְהָתְנַן אהַשּׁוֹחֵט בְּמַגַּל יָד בְּצוֹר וּבְקָנֶה שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁירָה.

The Sages said in response: Is that to say that it is written in the Torah that slaughter must performed specifically with a knife, which would justify a distinction between slaughtering with a stone and a knife? But didn’t we learn in the mishna (Ḥullin 15b): With regard to one who slaughters with a hand-sickle, with a piece of flint, or with a reed, if these implements were suitable to be used for slaughter, his slaughter is valid?
עין משפט נר מצוהרש״ירשב״אבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
אטו סכין כתיבא באורייתא – שתהא שחיטתו חשיבא להתיר יותר משחיטת צור.
והא תנן השוחט במגל יד בצור בקנה שחיטתו כשרה. ואע״ג דהשוחט דיעבד משמע הא תניא בכל שוחטין בין בצור בין בקנה ועל ההיא ברייתא סמיך אלא דניחא ליה לאתויי מתניתין.
השוחט במגל יד בצור ובקנה שחיטתו כשרה וכבר ביארנוה במסכת חולין:
מצוה לירוא מפני תלמידי חכמים ושלא להקל בכבודם שכל המקל בכבודם כאלו מיקל בכבודו ית׳ דרשו חכמים את יי׳ אלהיך תירא לרבות תלמידי חכמים:
אמרי [אומרים] בדחייה: אטו [וכי] סכין כתיבא באורייתא [כתובה בתורה]? וכי מפורש ששחיטה צריכה להיות דווקא בסכין, שרצונך להבחין בין שחיטה בצור או בסכין? והתנן [והרי שנינו במשנה]: השוחט במגל יד או באבן צור וכן בקנהשחיטתו כשירה אם היו אלה חלקים וראויים לשחיטה.
The Sages said in response: Is that to say that it is written in the Torah that slaughter must performed specifically with a knife, which would justify a distinction between slaughtering with a stone and a knife? But didn’t we learn in the mishna (Ḥullin 15b): With regard to one who slaughters with a hand-sickle, with a piece of flint, or with a reed, if these implements were suitable to be used for slaughter, his slaughter is valid?
עין משפט נר מצוהרש״ירשב״אבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) וְהַשְׁתָּא דְּנָפְקָא לֵיהּ אִיסּוּר אֲכִילָה וְאִיסּוּר הֲנָאָה מִלֹּא יֵאָכֵל אֶת בְּשָׂרוֹ בַּעַל הַשּׁוֹר נָקִי לְמָה לִי בלַהֲנָאַת עוֹרוֹ דְּסָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא בְּשָׂרוֹ הוּא דְּאָסוּר בַּהֲנָאָה אבל עוֹרוֹ נִשְׁתְּרֵי בַּהֲנָאָה קָמַשְׁמַע לַן בַּעַל הַשּׁוֹר נָקִי.

The Gemara asks: And according to Rabbi Abbahu, now that he derives the prohibition of eating and the prohibition of deriving benefit from the verse “Its flesh shall not be eaten,” why do I require the statement: “The owner of the ox shall be clear”? The Gemara answers: This is stated to prohibit deriving benefit from its hide after it has been killed; as it could enter your mind to say that it is specifically its flesh from which it is prohibited to derive benefit, as the verse states: “Its flesh shall not be eaten,” but deriving benefit from its hide will be permitted. Therefore, the Torah teaches us that the owner of the ox shall be clear, to indicate it is prohibited to derive benefit from any part of the ox.
עין משפט נר מצוהרש״ירא״הבית הבחירה למאירישיטה מקובצתפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
והשתא דנפקא ליה אכילה והנאה מלא יאכל – כרבי אבהו להיכא דשחטיה וכ״ש להיכא דסקליה בעל השור נקי למה לי.
להנאת עורו – ומתניתין אפשר דהכי קאמר אין לי אלא באכילה בדבר הראוי לאכילה דמיתסר באכילה והוא הדין בהנאה בהנאה מניין כלומר דבר שאין ראוי לאכילה אלא להנאה כגון עורו מניין תלמוד לומר ובעל השור נקי.
דאין לומר הכא מחוייב שבועה שאינו יכול לישבע דחייב ואפילו היכא דלא הוה ליה למידע כדפרישנא בבבא מציעא דליכא למימר הכי אלא היכא דכי מודה בו חייב אבל היכא דכי מודה ביה פטור משום מחוייב שבועה שאינו יכול לישבע לא מחייב. קסבר כופרא כפרה ולפיכך ראוי שיתחייב על פי הבעלים ועל פי עד אחד דהשתא הוה ליה מחוייב שבועה שאינו יכול לישבע הראוי להתחייב ואפילו הכי פטריה רחמנא.
כבר ביארנו במשנה שהתם אינו משלם כופר שמא תאמר כופר שלם הוא שאינו משלם כשם שאינו משלם נזק שלם הא חצי כופר מיהא ישלם כשם שהוא משלם חצי נזק תלמוד לומר ובעל השור נקי מחצי כופר ולא סוף דבר בשהשור נסקל שבזו אין צריך ללמוד שהרי אם היינו אומרים כן אף הוא לא היה משתלם אלא מגופו והרי הוא נסקל אלא אף כשהשור אינו נסקל כגון על פי עד אחד או על פי הבעלים או שנתכון להרוג בהמה והרג אדם נכרי והרג את ישראל לנפלים והרג את בן קיימא:
הכופר כבר ביארנו עליו שהוא כפרה שאלו היה ממון לא הלה צריך פסוק למעטו על פי עד אחד ואלו היה קנס לא היינו צריכים למקרא זה למעטו על פי הבעלים אלא כפרה הוא ובא על פי עצמו או על פי עד אחד אם הוא שותק כמו שאמרו בענין חלב במסכת כריתות (י״א:) והוצרכנו לפטור את התם מכפרה זו:
מכאן אתה למד שהמועד שהמית משלם כופר על פי עצמו מעתה ראוי לשאול למעלה ששאלו מאחר שהרג בראשונה היאך אתה מוצא מועד לענין כופר יפרשוה בשהמית שלשה פעמים על פי עצמו ובכל פעם ופעם בא לבית דין והעיד על שורו והתרוהו ופירשו גדולי המפרשים שאם הועד בבית דין על פי עדים וברח וכן שלשה פעמים על הדרך שבארנו למעלה הוא שמשלם ברביעית כופר על פיו ולעולם אינו נעשה מועד על פיו אע״פ שבא הוא לבית דין והעיד שאין העדה אלא בעדים ובבית דין ויש מי שאומר שאף בשהועד בבית דין ובעדים הוא דוקא בדרך זה שכתבנו שהשור בסקילה הא לדעת הפוסק שמועד לבהמה מועד לאדם והועד בעדים ובבית דין בבהמה והרג ברביעית על פי עצמו אין כאן כופר שהרי אין השור בסקילה על פי עצמו וכל שאין השור בסקילה אין בעלים משלם כופר ואע״פ שמועד שלא בכונה אינו נסקל ומשלם את הכופר מ״מ כך אני אומר כל שאין השור בסקילה מצד שאין שם עדות המספיק להרגו אין בעלים משלמין את הכופר והוא שאמרו למטה כופר משתלם על פי עצמו כיצד הרי שבאו עדים ואמרו הרג ואין אנו יודעים אם תם הוא אם מועד הוא ובאו הבעלים ואמרו שמועד הוא הא אלו לא היו עדים כלל על ההריגה לא היה משלם כופר על פי עצמו וגדולי המפרשים דנוה כחולקת עם זו והם אומרים שאין מחלוקת ביניהם ומ״מ אין דבריהם נראים ואף אותה שאמרו למטה אין הלכה כן כמו שיתבאר וכלן ראיה להם ממועד שלא בכונה שמשלם את הכופר אע״פ שאין סקילה:
נקי למה לי להנאת עורו. קשה מנין משמע לו הא דילמא דרשינן ליה לדרשא אחריתי דהא תנא מפיק ליה להנאה והנאה נפקא ליה מלא יאכל ואם כן על כרחך אלו לא נאמר קאמר. וי״ל דכאן אין צריך לומר אלו לא נאמר לפי מה שפירש ה״ר משה מאיוורא דלפי מסקנא זו הוי פירושא דברייתא הכי אין לי אלא בדבר ששייך ביה אכילה כמו בשר אבל דבר שאין שייך בו אלא הנאה כמו עורו מנין דאמרינן לאידך תנאי הנאת עורו מנא להו הכי קאמר אם תמצא לומר דאינהו נמי לא פליגי בעורו והשתא לא תקשי מה שמקשים לרבי יוסי הגלילי מפרק בהמה המקשה. הר״ש ז״ל.
וכן כתב הרא״ה ז״ל וז״ל להנאת עורו ומתניתין אפשר דהכי קאמר אין לי אלא באכילה בדבר הראוי לאכילה דמיתסר באכילה והוא הדין בהנאה בהנאה מניין כלומר דבר שאין ראוי לאכילה אלא להנאה כגון עורו מניין תלמוד לומר ובעל השור נקי. ע״כ.
סלקא דעתך אמינא בשרו הוא דאסור וכו׳. ללישנא בתרא דאי נמי לא יאכל את בשרו למה לי ניחא וללישנא קמא דלכתוב לא יהנה צריך לומר כמו שפירש הקונטרס במקום אחר סלקא דעתך אמינא בשרו דדמי לאכילה הוא וכו׳. תלמיד הר״פ ז״ל.
בגמרא להנאת עורו דסד״א בשרו הוא דאסור בהנאה עורו מותר קמ״ל כו׳ וקשה דהא ע״כ מוכח דהאי תנא דברייתא דקאמר בהנאה מנין ת״ל ובעל השור נקי היינו הנאת עורו ומוכח דלא דרש את וא״כ הדרא קושיא לדוכתא דילמא לעולם אימא לך דקרא דלא יאכל אתי להיכא דסקלי מיסקל דאסור בהנאה כפשטא דקרא ואי משום דכתיב את בשרו דילמא להיפוך דאת בשרו בא ללמד דוקא בשרו אסור בהנאה אבל עורו מותר ובעל השור נקי אתי לחצי כופר ודמי וולדות כדפי׳ לעיל לסברת המקשה בשלמא לפי׳ התוס׳ לעיל בסברת המקשה דבעל השור אתי להנאת עורו וא״כ לפירושם יש לומר דלא שייך להקשות כלל על תנא דברייתא דילמא קרא אתי לחצי כופר דקרא לא משמע ליה הכי אלא לאיסור הנאה א״כ לק״מ אבל לפי׳ רש״י ודאי קשה. אמנם למה שכתבתי בסמוך דאף לפי׳ רש״י יש לומר דלא שייך להקשות דילמא קרא אתי לחצי כופר כיון דתנא דברייתא לא ס״ל הכי אלא עיקר קושיית המקשן היא דכיון דפשטא דקרא לא איירי כלל מהיכא דשחטו אלא באם אינו ענין ילפינן לה להכי מקשי דילמא קרא דחיק ומוקי אנפשיה לחצי כופר אבל לאחר שגילה התרצן דאדרבא דפשטא דקרא איירי שפיר מהיכא ששחטו והיינו דלישנא דאת בשרו משמע הכי א״כ ניחא ליה לתנא למדרש הכי כדי שלא נצטרך לדחוק ולומר דבעל השור נקי אתי לחצי כופר דיותר ניחא ליה לפרש דאתי להנאת עורו כמו שסיים בפירוש כאדם שאומר יצא פלוני נקי מנכסיו כו׳ ומכ״ש דאתי שפיר למה שכתבתי דהני תרי שינויי דמשני ליכתוב לא יהנה א״כ לא יאכל את בשרו ל״ל כולה חדא שינויא א״כ לק״מ וק״ל:
ושואלים: ולשיטת ר׳ אבהו השתא דנפקא ליה [עכשיו שיוצא לו, שהוא לומד] איסור אכילה ואיסור הנאה מ״ ולא יאכל את בשרו״ (שמות כא, כח), אם כן ״ובעל השור נקי״ (שמות כא, כח) למה לי? ומשיבים: דבר זה בא ללמד לאסור הנאת עורו. דסלקא דעתך אמינא כן יעלה על דעתך לומר]: דווקא בשרו הוא שאסור בהנאה כאמור ״לא יאכל את בשרו״, אבל עורו נשתרי [יהא מותר] בהנאה, על כן קמשמע לן [השמיע לנו] הכתוב ״ובעל השור נקי״ שאסור ליהנות מהשור כולו.
The Gemara asks: And according to Rabbi Abbahu, now that he derives the prohibition of eating and the prohibition of deriving benefit from the verse “Its flesh shall not be eaten,” why do I require the statement: “The owner of the ox shall be clear”? The Gemara answers: This is stated to prohibit deriving benefit from its hide after it has been killed; as it could enter your mind to say that it is specifically its flesh from which it is prohibited to derive benefit, as the verse states: “Its flesh shall not be eaten,” but deriving benefit from its hide will be permitted. Therefore, the Torah teaches us that the owner of the ox shall be clear, to indicate it is prohibited to derive benefit from any part of the ox.
עין משפט נר מצוהרש״ירא״הבית הבחירה למאירישיטה מקובצתפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) וּלְהָנָךְ תַּנָּאֵי דְּמַפְּקִי לֵיהּ לְהַאי בַּעַל הַשּׁוֹר נָקִי לִדְרָשָׁה אַחֲרִינָא [כִּדְבָעֵינַן לְמֵימַר קַמַּן] הֲנָאַת עוֹרוֹ מְנָא לְהוּ.

The Gemara asks: And according to those tanna’im who expound this verse: “The owner of the ox shall be clear,” for another interpretation, as we wish to state below, from where do they derive this prohibition against deriving benefit from the ox’s hide?
פירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ושואלים: ולהנך תנאי דמפקי ליה להאי [ולאותם התנאים המוציאים אותו, את הביטוי הזה] ״בעל השור נקי״ לדרשה אחרינא [אחרת], [כדבעינן למימר קמן [כפי שאנו רוצים לומר הלאה]], דין זה של איסור הנאת עורו מנא להו [מנין להם]?
The Gemara asks: And according to those tanna’im who expound this verse: “The owner of the ox shall be clear,” for another interpretation, as we wish to state below, from where do they derive this prohibition against deriving benefit from the ox’s hide?
פירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) נָפְקָא לְהוּ מֵאֶת בְּשָׂרוֹ אֶת הַטָּפֵל לִבְשָׂרוֹ מַאי נִיהוּ עוֹרוֹ.

The Gemara answers: They derive it from the wording: “Its flesh may not be eaten [velo ye’akhel et besaro].” The verse could have been formulated: Velo ye’akhel besaro, which already means: And its flesh shall not be eaten. The addition of the word “et” teaches that the prohibition applies also to that which is secondary to the flesh. And what is that? That is its hide.
תוספותשיטה מקובצתגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
נפקא להו מאת בשרו – משמע דרבי יוסי הגלילי דריש אתין דאיהו דריש לקמן נקי מדמי ולדות ותימה דבפרק המקשה (חולין דף ע: ושם) גבי הא דתנן רבי יוסי הגלילי אומר בטמאה טמא בטהורה טהור דדריש מהלכי כפים בחיה טמאתי לך ופריך קלוטה במעי קלוטה ליטמא דמהלכי ד׳ [במהלכי] ד׳ היא ומאי קשה הא קתני בטמאה טמא והאי בטמאה הוא דרבי יוסי הגלילי וכיון דדריש אתין ע״כ כר״ש ס״ל דאוסר גמל במעי פרה כדמוכח בפ״ק דבכורות (דף ו:) דמאן דשרי לא דריש אתין וי״ל דבחולין פריך מקלוט שראשו ורובו דומה לאמו דמודה ר״ש דשרי כדמוכח פרק קמא דבכורות (בכורות שם) א״נ רוצה ליישב דברי רבי יוסי הגלילי דבחולין אפילו לרבנן דבכורות.
נפקא להו מאת בשרו. הכי איתא בפרק בהמה המקשה שמת בה עוברה והושיט ידו ונגע בו בין בטמאה בין בטהורה טהור ומפרש בגמרא דאם מועלת לו אמו להתירו באכילה לא תועיל לטהרו מידי נבלה. ורבי יוסי אומר בטהור טהור ובטמא טמא. ומפרש בגמרא דכתיב וכל הולך על כפיו בכל החיה ההולכת על ארבע מהלכי ארבע בתוך מהלכי ארבע טמאתי לך. ופריך קלוט במעי אמו קלוטה ליטמו פירוש וכי תימא אין הכי נמי להא האי בטהורה הוא. והשתא מקשים התוספות אדרבא בטמאה הוא דהאם הויא גמלה הנולדה מן הפרה ואסור למאן דדריש את את הטפל לבשרו מקשי׳ אימא כוליה להכי הוא דאתא מנלן דעבדינן כעין בשר. וי״ל דאם כן לא הוה דרשינן נקי למילתא אחריתי אלא לעורו כדי ליתן את בשרו לשחטו אחר שנגמר דינו ונקי מנלן לעשות שני דרשות מאת בשרו ובלאו הכי כל כמה דמצינן למדרש גוף התיבה דרשינן. ה״ר אליעזר מגרמישא ז״ל.
תוס׳ ד״ה נפקא כו׳ אי נמי רוצה ליישב. כעין זה עי׳ לקמן מז ע״א בתוס׳ ד״ה מאי טעמא גופה וכו׳:
ומשיבים: נפקא להו [יוצא להם] הדבר מן הביטוי ״את בשרו״, ״את״ זו לשון ריבוי היא, ובאה לרבות את הטפל לבשרו, שאף הוא אסור בהנאה, מאי ניהו [ומה הוא] זה — עורו.
The Gemara answers: They derive it from the wording: “Its flesh may not be eaten [velo ye’akhel et besaro].” The verse could have been formulated: Velo ye’akhel besaro, which already means: And its flesh shall not be eaten. The addition of the word “et” teaches that the prohibition applies also to that which is secondary to the flesh. And what is that? That is its hide.
תוספותשיטה מקובצתגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) וְהַאי תַּנָּא אֶת לָא דָּרֵישׁ.

The Gemara adds: And this tanna, who derives it from the statement: “The owner of the ox shall be clear,” does not interpret the word et as a means to derive new halakhot. He considers the word “et” to be an ordinary part of the sentence structure and not a source for exegetical exposition.
רש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
את לא דריש – כדתניא דפירש מהן נחמיה. אתין וגמין – ריבויין.
ומסבירים: והאי תנא [ותנא זה] שאינו לומד כך, אלא מ״בעל השור נקי״ — ״את״ לא דריש [דורש], שאינו סבור ש״את״ היא לשון ריבוי.
The Gemara adds: And this tanna, who derives it from the statement: “The owner of the ox shall be clear,” does not interpret the word et as a means to derive new halakhot. He considers the word “et” to be an ordinary part of the sentence structure and not a source for exegetical exposition.
רש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(7) כִּדְתַנְיָא שִׁמְעוֹן הָעַמְסוֹנִי וְאָמְרִי לַהּ נְחֶמְיָה הָעַמְסוֹנִי הָיָה דּוֹרֵשׁ כׇּל אֶתִּין שֶׁבַּתּוֹרָה כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ {דברים ו׳:י״ג} לְאֶת ה׳ אֱלֹהֶיךָ תִּירָא פֵּירַשׁ אָמְרוּ לוֹ תַּלְמִידָיו רַבִּי כׇּל אֶתִּין שֶׁדָּרַשְׁתָּ מָה תְּהֵא עֲלֵיהֶן אָמַר לָהֶם כְּשֵׁם שֶׁקִּבַּלְתִּי שָׂכָר עַל הַדְּרִישָׁה כָּךְ קִבַּלְתִּי שָׂכָר עַל הַפְּרִישָׁה.

As it is taught in a baraita: Shimon HaAmasoni, and some say that it was Neḥemya HaAmasoni, would interpret all occurrences of the word et” in the Torah, deriving additional halakhot with regard to the particular subject matter. Once he reached the verse: “You shall fear the Lord your God” (Deuteronomy 6:13), which is written with the added word “et,” he withdrew from this method of exposition, as whose fear could be an extension of the fear of God? His students said to him: Our teacher, what will be with all the occurrences of the word et” that you interpreted until now? He said to them: Just as I received reward for the exposition, so I received reward for my withdrawal from using this method of exposition.
רש״יתוספותשיטה מקובצתמהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
שהגיע לאת ה׳ אלהיך תירא – לא ידע מה לרבות.
כיון שהגיע לאת ה׳ אלהיך תירא פירש – אע״ג דבפ״ק דקדושין (דף ל:) דריש נאמר איש אמו ואביו תיראו ונאמר את ה׳ אלהיך תירא השוה הכתוב מורא אב ואם למורא שמים לא הוה ניחא ליה למדרשיה לאוקמי לעשה יתירא.
כיון שהגיע לאת ה׳ אלהיך תירא פירש וכו׳. אבל מואהבת את ה׳ אלהיך לא פירש דמאת דכתוב אצל מורא הקדוש ברוך הוא לא היה נראה לו לדרוש מורא בשר ודם. הרא״ש ז״ל.
וה״ר ישעיה ז״ל תירץ וז״ל ומה שלא פירש מכי הגיע לואהבת את ה׳ אלהיך שהוא קודם דאיכא למדרש ואהבת את עבודת ה׳ אלהיך. ע״כ. ועל קושיות התוספות שהקשו מהאי דפרק קמא דקידושין תירץ הרא״ש ז״ל דלא ניחא ליה לרבויי מאת הסמוך לשם אלא כעין יראת ה׳. עד כאן. וה״ר ישעיה ז״ל כתב וז״ל אף על גב דבפרק קמא דקידושין דרשינן כתיב את ה׳ אלהיך תירא וכתיב איש אמו ואביו תיראו השוה הכתוב מורא דאביו ואמו למורא של מקום התם לא השוה ממש קאמר דאינן סמוכין זה לזה אבל הכא אי הוה דריש את ה׳ לרבות הוה משמע שמשווהו למורא של מקום. ע״כ.
ותלמיד הר״פ ז״ל כתב וז״ל כיון שהגיע לאת ה׳ אלהיך תירא פירש לא הוה ליה למדרש לאיתויי אביו ואמו דהא נפקא לן מאיש אמו ואביו תיראו. ועוד דלא משמע ליה לרבות מאת הסמוך לשם אלא כעין יראת ה׳ ולכך דריש מהא לרבות תלמידי חכמים משום דאמר מר מורא רבך כמורא שמים אבל מורא אביו ואמו לא דנהי דהוקש כבודם לכבוד המקום מכל מקום מורא לא איתקשי. ע״כ.
כל אתים שדרשת מה תהא עליהם דכיון דמההיא לא נפקא לן מידי אם כן מאחריני נמי ליכא למדרש מידי. תלמידי הר״פ ז״ל.
כיון שהגיע לאת ה׳ אלהיך תירא פירש כו׳. בפ׳ האיש מקדש פרש״י שהיה ירא לרבות שום דבר להשוותם למורא המקום עכ״ל ור״ל דאזהרת את ה׳ אלהיך תירא היא גופה מביאו להיות ירא מהמקום שלא להשוות לו שום דבר ולכך פירש וזהו שאמר כך אני מקבל שכר על הפרישה דמתוך מצות מורא מהמקום גופיה אני פורש והנני אקבל שכר על מצוה זו שקיימתי. ורבי עקיבא שבא ולמד לרבות ת״ח ס״ל דאין זה משוה מורא ת״ח למורא מקום כי המורא מהם הוא מוראו כי מתוך שהוא ירא מה׳ הוא נשמע להם לקבל עליו יראת ה׳ ומצותיו וז״ש ומורא רבך כמורא שמים כי המורא מרבו היא בעצמה מורא השמים וק״ל:
כדתניא [כפי ששנינו בברייתא]: שמעון העמסוני, ואמרי לה [ויש אומרים] שהיה זה נחמיה העמסוני, היה דורש כל ״אתין״ שבתורה (כל מקום שכתוב בה ״את״) ולומד מהם לרבות דבר נוסף, כיון שהגיע ל״את ה׳ אלהיך תירא״ (דברים ו, יג) פירש (חדל), שלא מצא מקום לדרוש ולהוסיף דבר שיש לירוא אותו כמו יראה את ה׳, ולכן הפסיק לדרוש עוד באופן זה. אמרו לו תלמידיו: רבי, כל אותן דרשות ״אתין״ שדרשת עד עתה מה תהא עליהן? אמר להם: כשם שקבלתי שכר על הדרישה שדרשתי, כך קבלתי שכר על הפרישה, שאני פורש מלדרוש. ואם כן, שיטתו האחרונה היא שאין דורשים ״את״ לרבות.
As it is taught in a baraita: Shimon HaAmasoni, and some say that it was Neḥemya HaAmasoni, would interpret all occurrences of the word et” in the Torah, deriving additional halakhot with regard to the particular subject matter. Once he reached the verse: “You shall fear the Lord your God” (Deuteronomy 6:13), which is written with the added word “et,” he withdrew from this method of exposition, as whose fear could be an extension of the fear of God? His students said to him: Our teacher, what will be with all the occurrences of the word et” that you interpreted until now? He said to them: Just as I received reward for the exposition, so I received reward for my withdrawal from using this method of exposition.
רש״יתוספותשיטה מקובצתמהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(8) עַד שֶׁבָּא ר׳רַבִּי עֲקִיבָא וְלִימֵּד אֶת ה׳ אֱלֹהֶיךָ תִּירָא לְרַבּוֹת תַּלְמִידֵי חֲכָמִים.:

The word “et” in this verse was not explained until Rabbi Akiva came and expounded: “You shall fear the Lord your God”: The word “et” serves to include Torah scholars, i.e., that one is commanded to fear them just as one fears God. In any event, Shimon HaAmasoni no longer derived additional halakhot from the word et.
תוספותרשב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
לרבות ת״ח – וא״ת מפני שיבה תקום למה לי תיפוק ליה מהכא וי״ל דהכא ברבו מובהק כדתנן (אבות פ״ד משנה י״ב) מורא רבך כמורא שמים או ברב מופלג דהוי כעין רבו.
לרבות תלמידי חכמים. ואיכא למידק א״כ מפני שיבה תקום למה לי ת״ל מהכא י״ל דאי מהא הוה אמינא דוקא רבו דאמרינן מורא רבך כמורא שמים וא״נ רב מובהק אבל שאר ת״ח לא כתב רחמנא מפני שיבה תקום.
ומוסיפים: ולא היה חכם שיכול היה להסביר מה יכול ״את״ זה לרבות, עד שבא ר׳ עקיבא ולימד: ״את ה׳ אלהיך תירא״, ״את״ זה בא לרבות תלמידי חכמים, שיהא מורא רבו כמורא שמים.
The word “et” in this verse was not explained until Rabbi Akiva came and expounded: “You shall fear the Lord your God”: The word “et” serves to include Torah scholars, i.e., that one is commanded to fear them just as one fears God. In any event, Shimon HaAmasoni no longer derived additional halakhot from the word et.
תוספותרשב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(9) ת״רתָּנוּ רַבָּנַן וּבַעַל הַשּׁוֹר נָקִי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר גנָקִי מֵחֲצִי כוֹפֶר.

§ The Sages taught with regard to the verse: “But the owner of the ox shall be clear,” that Rabbi Eliezer says: It means that he shall be clear from paying half a ransom. Although the owner of an innocuous ox that causes damage is liable to pay half the cost of the damage, if an ox kills a person its owner is not liable to pay any ransom.
עין משפט נר מצוהרש״יתוספותרשב״אשיטה מקובצתפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
נקי מחצי כופר – דלא תימא כשהמית משלם חצי כופר כי היכי דבנזקין ח״נ.
נקי מחצי כופר – לא בעי למימר נקי מדמי ולדות כרבי יוסי הגלילי משום קושיא דאנשים ומדמי עבד דהיינו שלשים של עבד לא קאמר דכריש לקיש ס״ל דאמר לקמן (דף מג.) כשאין השור בסקילה דלא משלם קנס ואע״ג דכופר מחייב רבי אליעזר היינו משום דדריש אם כופר לרבות כופר שלא בכוונה כרבי יוחנן דלקמן אבל אם עבד לא דריש דה״ק ר״ל לקמן וסברא דרבי עקיבא דס״ד דתם משלם דמי עבד מן העלייה כדלקמן לית ליה לרבי אליעזר וא״ת ולימא נקי מדמי עבד ממש משויו דבמקום דלא משלם קנס משלם דמים כדמשמע לקמן הלכך אצטריך למפטר תם וי״ל כיון דבתם ליכא קנס בכוונה שלא בכוונה נמי פשיטא דלא משלם דמים א״נ אין סברא להעמיד פטור דנקי אלא אחיובא דכתיב בפרשה בהדיא כגון כופר וקנס ודמי ולדות ולפי הטעמים הללו א״ש נמי לרבי עקיבא דדריש לקמן נקי מדמי עבד כלומר משלשים של עבד ולא בעי למנקט נקי מחצי כופר משום דאפילו מועד נמי פטור שלא בכוונה ולא בעי לאוקמי נקי מדמי בן חורין דמועד איכא דמים שלא בכוונה כדמוכח לקמן אלא היינו טעמא כדפרישית או משום דדמים לא כתיבי או משום דכיון דלא אשכחן כופר בתם לא אצטריך למעט הדמים וא״ת והא לקמן ילפינן אשו שלא בכוונה משור שלא בכוונה אע״ג דליכא כופר באש וי״ל דלא דמי דבאש לא שייך כופר כלל הלכך משום כופר לא שבקינן דמים אבל שור דשייך ביה כופר ואפ״ה ליכא כופר בתם אין סברא לחייבו דמים שלא בכוונה ועי״ל טעם אחר לר״א דמסתבר ליה לאוקמי בכופר מבכל דבר דהכי משמע ליה פשטיה דקרא מדכתיב בתריה ואם שור נגח הוא שישלם כופר וא״ת לרבי יוסי הגלילי דאמר תם משלם חצי כופר וקאמר נקי מדמי ולדות טפי הוה ליה למימר נקי מחצי כופר מטעמא דפרישית וי״ל דאין דומה לו סברא לפוטרו מחצי כופר מאחר שחייבו הכתוב ח״נ.
ר׳ אליעזר אומר מחצי כופר. והא דאוקמינן לחצי כופר לא אוקמינן לדמי ולדות כר׳ יוסי הגלילי משום דקשיא ליה אנשים ולא שוורים וכדאקשי ליה נמי ר״ע ולדמי עבד נמי לא אוקמיה כר״ע משום דאינו משתלם אלא מגופו וע״פ בעלים אי אפשר משום דדמי עבד קאמר ר״ע היינו של עבד שדבר בו הכתוב ובדידהו קא פטר ר״ע כדאיתא בברייתא דלקמן דמחמיר אף בעבד של עבד קנס הוא ואין אדם משלם קנס ע״פ עצמו ובדמי נמי לא אוקמיה משום דבהנהו לא איירי קרא דאצטריך למפטר.
נקי מחצי כופר. כתוב בתוספות וי״ל דלא דמי דבאש לא שייך כופר כלל וכו׳ עד דמים שלא בכוונה והא ליכא לשנויי דלדמים של עבד ילפינן אשו שלא בכוונה משור דהוי ממון גמור אבל בבן חורין לא שייך דמים דסוגיא לא מוכחא הכי מדנקט בכוונה כופר ולא נקט קנס. ועוד יש לומר טעם אחר וכו׳ ככתוב בתוספות. תוספות שאנץ.
בתוספות בד״ה נקי מחצי כופר לא בעי למימר כו׳ דכריש לקיש ס״ל דכשאין השור בסקילה לא משלם כו׳ עכ״ל. פי׳ דלא שייך לומר נקי מדמי עבד היכא שהשור בסקילה הלא הוא עצמו אינו משתלם אלא מגופו והיכא שאין השור בסקילה א״א לומר שהרי אפילו במועד פטור כה״ג. ומה שכתבו ואף על גב דכופר מחייב ר׳ אליעזר עכ״ל היינו מדאיצטריך ובעל השור נקי לפטור מחצי כופר היכא שאין השור בסקילה מכלל דבמועד כה״ג מחייב על זה כתבו דהיינו משום דדרש אם כופר כו׳ ואין להקשות א״כ תקשי להיפוך א״כ אם כופר לר״א למה לי לרבות כופר שלא בכוונה ות״ל מדאיצטריך ובעל השור נקי מכלל דבמועד כה״ג מחייב דע״כ איצטריך אם כופר דבלא״ה לא הוי מוקמינן ובעל השור נקי לחצי כופר אלא לדמי עבד אבל לבתר דכתיב אם כופר לרבות שלא בכוונה דרשינן שפיר נמי ובעל השור נקי לחצי כופר אבל בדמי עבד אפילו במועד כה״ג פטור וק״ל:
א תנו רבנן [שנו חכמים] על הכתוב ״ובעל השור נקי״ האמור בשור שהרג אדם, ר׳ אליעזר אומר: כוונתו שנקי (פטור) מלשלם חצי כופר, שאף על פי שתם שהזיק משלם מחצית הנזק, מכל מקום תם שהרג אדם אינו משלם כופר כלל.
§ The Sages taught with regard to the verse: “But the owner of the ox shall be clear,” that Rabbi Eliezer says: It means that he shall be clear from paying half a ransom. Although the owner of an innocuous ox that causes damage is liable to pay half the cost of the damage, if an ox kills a person its owner is not liable to pay any ransom.
עין משפט נר מצוהרש״יתוספותרשב״אשיטה מקובצתפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(10) אָמַר לוֹ ר׳רַבִּי עֲקִיבָא וַהֲלֹא הוּא עַצְמוֹ אֵין מִשְׁתַּלֵּם אֶלָּא מִגּוּפוֹ הֲבִיאֵהוּ לְבֵית דִּין וִישַׁלֶּם לָךְ.

Rabbi Akiva said to him: Why is it necessary for the verse to teach this? But isn’t compensation for damage caused by an innocuous ox itself anyway paid only from the value of its body? Here too, its owner can say to the claimant: Bring it to court and it will pay you, i.e., you will be paid from its value. Since the ox is stoned, there is nothing from which he can receive payment. Therefore, according to your interpretation, the verse does not introduce any halakha that could not have been inferred by logic, and is therefore superfluous.
רש״יתוספותשיטה מקובצתפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
אמר לו רבי עקיבא – פשיטא דפטור והלא אם חייב היה אין תשלומיו אלא מגופו וזה שנסקל ממה משלם יאמרו לו בעלים הביאהו לב״ד וישלמו לך הימנו.
הביאהו לבית דין וישלם לך – וא״ת והא לרבי יהודה מועד משלם כופר שלם אע״פ שהשור נסקל דכתיב והשור יסקל וכתיב אם כופר יושת עליו א״כ משלם מן העלייה אע״ג דלענין ניזקין משתלם מגופו דצד תמות במקומו עומדת וי״ל דשאני מועד דגלי ביה קרא ושמא מצד מועדת מחייבו הכתוב כופר שלם אבל תם דלא כתיב בהדיא לא מצי למילף אלא מניזקין וניזקין גופייהו מגופו.
הביאהו לבית דין וישלם לך פירוש דאינו משלם אלא מגופו כמו לענין חצי נזק. וא״ת מה ענין כופר לנזקין והלא לרבי יהודה משלם מועד כופר שלם מן העלייה אף על גב דלענין נזקין משתלם מגופו דצד תמות במקומה עומדת. ואין לומר שלא חייב רבי יהודה אלא כשאינו נהרג שקדם ושחטו ולא נגמר דינו לא מנגיחות של תמות ולא מנגיחות של מועדות אף אחר שחיטה כגון שהוזמו העדים קודם גמר דין בנגיחות של תמות ובנגיחה דמועדות קדם ושחטו ואחר כך הוזמו זוממי זוממין דהא בהדיא חייב הכתוב כופר שלם כשהשור נסקל דכתיב השור יסקל וכתיב אם כופר יושת עליו וכו׳. וי״ל דשמא גזרת הכתוב היא. אי נמי לא שייך למימר צד תמות במקומה עומדת אלא לענין נזיקין דמחייב חצי נזק בתמותו וכי אייעד עומדת במקומה אבל בכופר סבירא ליה לרבי יהודה דתם פטור ומועד דמחייב כופר מצד מועדות הוא דחייביה רחמנא כל הכופר. תוספות ה״ר ישעיה ז״ל ותלמיד הר״פ ז״ל ותוספות שאנץ.
מודה בקנס הוא דקיימא לן כמאן דאמר פלגא נזקא קנסא אבל אעד אחד לא פריך דכיון דמחייבו שבועה ואם אינו רוצה לישבע משלם לא חשיב מרשיע את עצמו במה שאינו נשבע כיון שעל ידי העד בא עליו חיוב זה. אי נמי הוא הדין דהוה מצי למפרך אעד אחד והפשוט יותר נקט. וכן נראה דאין סברא לומר וכו׳ ככתוב בתוספות. ואין נראה לומר דשייך הכא מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע כיון דאין לו לניזק לידע כדמפורש ריש הפרה. תוספות שאנץ. ומשני אתרווייהו דעל כרחך עד אחד נמי מיחייב כפרה כי קא שתיק כדתנן בכריתות פרק אמרו לו עד אחד אמר אכלת חלב וכו׳ וקאמר עלה בגמרא טעמא דמכחיש ליה הא שתיק מחייב ויליף לה מקראי. הרא״ש ז״ל.
אמר לו ר׳ עקיבא: מה צורך לכתוב מיוחד בענין זה? והלא הוא עצמו תם אין משתלם כל נזקיו אלא מגופו, ואף כאן יכול בעל השור לומר ״הביאהו לבית דין וישלם לך״, ומשום שהשור נסקל — ממילא אין ממה לקבל תשלום. ולפי זה אין צורך בכתוב מיוחד שישמיענו דין זה, שהרי אין כל חידוש בדבר!
Rabbi Akiva said to him: Why is it necessary for the verse to teach this? But isn’t compensation for damage caused by an innocuous ox itself anyway paid only from the value of its body? Here too, its owner can say to the claimant: Bring it to court and it will pay you, i.e., you will be paid from its value. Since the ox is stoned, there is nothing from which he can receive payment. Therefore, according to your interpretation, the verse does not introduce any halakha that could not have been inferred by logic, and is therefore superfluous.
רש״יתוספותשיטה מקובצתפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(11) אָמַר לוֹ רַבִּי אֱלִיעֶזֶר כָּךְ אֲנִי בְּעֵינֶיךָ שֶׁדִּינִי בָּזֶה שֶׁחַיָּיב מִיתָה אֵין דִּינִי אֶלָּא כְּשֶׁהֵמִית אֶת הָאָדָם עַל פִּי עֵד אֶחָד אוֹ עַל פִּי בְעָלִים.

Rabbi Eliezer said to him: Is this how I appear in your eyes, that my derivation from the verse is in reference to this case, that of an ox that is liable to be put to death? Obviously no verse would be required to teach this halakha in such a case. My derivation is only with regard to a case where the assumption that the ox killed a person is based on the testimony of one witness, or is based on the admission of the owner. Such proof is not sufficient for the ox to be put to death by stoning, but one might have thought that it is sufficient to require its owner to pay ransom.
רש״יתוספותראב״דתוספות רי״ד מהדורה תליתאהשיטה מקובצתפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
אין דיני – אין מדרשי זה שאני דורש אלא כשהמית על פי עד אחד שאינו נסקל אבל ממונא אימא לשלם להכי אצטריך קרא.
על פי עד אחד או על פי בעלים – בריש פרק התערובת (זבחים דף עא. ושם) ובריש פרק כל האסורים (תמורה דף כח. ושם) פי׳ הקונטרס דשור אין נהרג על פי בעלים לא נוגח ולא רובע משום דמודה בקנס הוא ותימה לר״י היכן מצינו דהריגת שור הוא קנס ובפ״ק דסנהדרין (דף י.) נמי דקאמר פלוני רבע שורי הוא ואחר מצטרפין להורגו משום דאין אדם קרוב אצל ממונו ומה בכך מ״מ יפטר מטעם דמודה בקנס ונראה דהיינו טעמא דלא מחייב על פי הבעלים אפילו יהיו ב׳ כגון של שני שותפין ומעידין עליו משום דאדם קרוב אצל ממונו דהא דאמרינן בסנהדרין דאין אדם קרוב אצל ממונו ה״מ כשבאין להעיד ג״כ על חבירו דמתוך שנאמן על חבירו נאמן גם על שורו כדמוכח סוגיא התם אבל אמר שורי נרבע לא מבעיא לן דפשיטא דקרוב אצל ממונו הוא כיון שלא בא להעיד על חבירו.
אין דיני אלא בשהמית על פי הבעלים או [על] פי עד אחד – וקסבר כפרא כפרה, דאי חצי כפר קנסא – על פי הבעלים לא צריך קרא למעוטי, ואי ממונא – על פי עד אחד לא צריך למעוטי. אלא, קסבר כפרא כפרה, והיא באה על פי הבעלים או על פי עד אחד, כדתנן: אמרו לו אכלת חלב – מביא חטאת, ומוקמינן לה בעד אחד בכריתות (כריתות י״א:), ואפילו הכי1 פטור מזו הכפרה.
אמר אברהם: מדקתני נקי מחצי כפר בשהמית על פי הבעלים, מכלל דמועד משלם כפר על פי עצמו. אם כן, למעלה (ב״מ מ״א.) ששאלו וכיון דמתם קטלינן ליה, מועד היכי משכחת לה דמשלם כפר? ולימא ליה כגון שהמית שלשה פעמים על פי עצמו2 ועל כל אחת בא לבית דין והעיד על שורו ובית דין הזהירוהו שמור את שורך, דהא אמרינן לעיל דכי מסהדי ביה דכל אימת דקטל גביה הוה קאי, אלמא בידיעה לחוד סגי ליה. ואפילו למאן דאמר לייעודי גברא בעינן ולא בעינן העדת בית דין על כל אחת ואחת, דהא מהתם כיון דאתזמו להו על כל חדא לא קמה ליה העדת בית דין ולא מידי עד לבסוף, דאתו מזימי מזימין והא3 מזמי להו בבת אחת, וההיא שעתא חדא העדה היא בבית דין, ומשום דאמרי סהדי דכל אימת דהוה קטיל גביה הוה קאי, הוה קיימא ליה העדה כאלו אעידו ביה בי דינא תלתא זימני ומשלם כפר. מעתה, אם המית שלשה פעמים על פי עצמו והעידוהו בית דין שמור את שורך ולא שמרו – ישלם כפר. ועוד, שהרי עמדה עליו העדת בית דין ג׳ פעמים והעידוהו בית דין שמור את שורך ולא שמרו ישלם כפר (ועוד, שהרי עמדה עליו העדת ב״ד ג׳ פעמים)⁠4, מה שאין כן בהוזמו זוממי זוממין.
ונראה לי שאין העדה אלא מפי עדים, כדכתיב: והועד בבעליו, אין הועד אלא לשון עדות, אבל שלא על פי עדים לעולם אין נעשה מועד אף על פי שהזהירוהו בית דין ג׳ פעמים על פיו. ולקמן בשמעתא (ב״ק מ״ג:) דאמרי׳ בן חורין דמשלם על פי עצמו כפר, והיכי דמי? כגון דאתו עדים ואמרי קטל ולא ידעינן אי תם הוא אי מועד הוא, ואמר מריה מועד הוא, דמשלם כפר על פי עצמו, ההיא רבה הוא דקאמר לה, דסבירא ליה (ב״ק מ״ג.) כל זמן שהשור בסקילה בעלים משלמין כפר וכו׳, משום הכי צריכי עדים על ההריגה, אבל ר׳ אליעזר לא סבירא ליה הכי, דאפילו על פי הבעלים נמי משלם כפר בנגיחה רביעית – והוא שהועד ג׳ פעמים בעדים ובבית דין וקטל וערק לאגמא, כדאוקימנא לעיל, לפי שההעדה צריכה עדים, כמו שכתבנו.
1. בשיטמ״ק בשם הראב״ד: ״תם״.
2. ״על פי עצמו״ אינו בשיטמ״ק בשם הראב״ד.
3. בשיטמ״ק בשם הראב״ד: ״וקא״.
4. כן בכ״י לונדון, ובשיטמ״ק בשם הראב״ד אינו, ונראה כטעות המעתיק שהכפיל שורה.
אין דיני אלא כשהמית את האדם על פי עד אחד או על פי הבעלים – פירוש: שאילו היה מועד היה חייב כדמסיק דכופרא כפרה וחייב בין על פי עצמו בין על פי עד אחד כדפרישית במהדורא קמא. ואף על פי שאין השור בסקילה משלם כפר כדדרשינן1 לקמן מריבויא דאם כפר. ואיצטריך ובעל השור נקי למיפטר התם מחצי כפר. וכן נמי מאי דמתרץ לקמן אין דיני אלא במתכוין להרוג את הבהמה והרג את האדם אילו היה מועד היה משלם כפר ולהכי איצטריך קרא למיפטר התם.
1. כן בכ״י ירושלים 131. בכ״י ששון 557: ״כדרשי׳⁠ ⁠⁠״.
אין דיני אלא בהמית וכו׳. ורבי עקיבא לא חש לתשובה זו דסבר כרבה דאמר לקמן אין השור בסקילה אין הבעלים משלמין כופר ולא איצטריך קרא וכן לאידך לישנא לשלא בכוונה. אי נמי אפילו לא סבירא ליה דרבה יש לומר דסבירא ליה כיון דעל פי עדים לא משלם כופר אין לחייבו יותר על פי בעלים מעל פי עדים. וכן שלא בכוונה יותר מבכוונה אף על גב דמרבינן גבי מועד מאם כופר לרבות שלא בכוונה התם משום דבכוונה משלם אבל תם פטור משום דהביאהו לבית דין ואשלם נמי קשיא לרבי עקיבא אמאי לא מוקי נקי מדמים בעל פי בעלים או שלא בכוונה. דאין לומר כיון דלא מחייב כופר כדפרישנא לא מחייב דמים ולא איצטריך קרא דהא לקמן מסיק תלמודא דאף מאן דפוטר מכופר מחייב בדמים וכן באשו מבעיא ליה לרבא אף על גב דפטור מכופר מחייב בדמים. וי״ל דטעמא דדמים לא צריך קרא דהואיל דלא מחייב דמים בכוונה משום הביאהו לבית דין ואשלם לך אין לחייבו בשלא בכוונה כדפרישנא גבי כופר. אי נמי להכי לא דריש ליה בדמים דכל הפרשה לא איירי בדמים דלא איירי רק בדמי וולדות ובכופר ובשלושים של עבד. ואי קשיא לרבי אלעזר אדמוקי לה לנקי נקי מחצי כופר לוקמה לנקי מדמי וולדות. יש לומר משום דסמוך קרא דנקי לקרא דכופר. אי נמי גבי כופר דרשינן במועד כופר אם כופר לרבות שלא בכוונה כמו בכוונה איצטריך קרא בתם למעוטי שלא בכוונה אבל לדמי וולדות ולשלושים של עבד דליכא רבוי לא איצטריך. ה״ר ישעיה ז״ל.
על פי עד אחד או על פי בעלים. הא דמייתי התוספות מפרק קמא דסנהדרין דלהרגו לפלוני קאמר ושורו אין הכי נמי דפטור דכל היכא דלא מיקיים את הבהמה תהרוגו פלוני נמי פטור. ה״ר אליעזר מגרמישא ז״ל.
אלא כשהמית על פי עד אחד או על פי הבעלים. על פי הבעלים פשיטא מודה בקנס הוא קסבר כופרא כפרה הוא. כך גירסת רוב הספרים. ונראה שכן הוא בגירסתו של רש״י וכן בתוספות. ופירשו התוספות מודה בקנס הוא דקמשמע לן פלגא נזקא קנסא כלומר דכל שבמועד נזק או כופר שלם ובתם חצי המועד היינו משום דתם בחזקת השימור ופלגא תשלומין קנסא. והא דפריך ועל פי הבעלים הוא הדין לעל פי עד אחד אלא משום דהך פירכא פשוטה טפי אבל לעל פי עד אחד נמי איכא למפרך דהא עד אחד אינו מחייב ממון ולא איצטריך למפטר הכא. ואף על גב דעד אחד קם לשבועה כשכפר מסתברא דהכא אפילו כשכפר אינו בא לידי שבועה דאין שבועת עד אחד בכפירת בעל דבר אלא במקום שאם מודה מחייב על פיו שאין השבועה אלא כדי שיודה וכאן אלו הודה פטור דאינו משלם קנס על פי עצמו ואף על גב דאיכא עד אחד כל שאינו מחייבו ממון על פי עצמו קרי ליה. ותדע לך דאפילו היכא דאיכא שני עדים ואין מחייבין אותו ממון על פיהם כי מודה קרי ליה מודה בקנס הוא ופטור והיכי דמי כגון דקטל עבדא ואתו עדים ואמרי דקטל ולא ידעי אי תם הוא אי מועד ואמר מריה דמועד הוא לא משלם קנס על פי עצמו וכדאיתא לקמן. וכן נראה לי באומר איני יודע לא קרי ליה מחויב שבועה ואינו יכול לישבע ומשלם שהרי זה אינו מחויב לישבע כמו שאמרתי. ואף על פי שראיתי להראב״ד ז״ל שכתב משם אחרים שזה מחויב שאינו יכול לישבע ומשלם ואף לא נחלק על האומר כן אלא מטעם שכל שאין העד מעיד שהבעלים יודעים בדבר זה אינו מחויב שבועה ואני מה שנראה לי כתבתי. ונראה לי ברור שאין משלם קנס על פי עצמו ואפילו יש עד אחד שמעידו דמכל מקום אין מחייבן ממון על פיו ומרשיע את עצמו קרי ליה. ומיהו הראיה שהבאתי מההיא דלקמן דאמרי שנים דשורו קטל עבדא ולא ידעי אי תם אי מועד יש לדחות דשאני התם שאין העדים מעידים בחיוב הקנס כלל ואפילו לפי עדותן אינו מתחייב כלל אבל בעד אחד לפי עדותו של עבד חייב הוא באותו קנס וכיון שהוא מודה לדברי העד חייב. וכל זה איננו שוה לי דמכל מקום אינו מחייבו ממון על פיו. ולענין הגירסא כתב הראב״ד ז״ל דגירסא זו טעותא היא דמאי קאמר פשיטא מודה בקנס הוא פשיטא דהא ליכא מאן דאמר הכי בשום דוכתא דלהוי כופרא קנסא אלא או כפרה או ממונא והכי גרסינן אלא כשהמית על פי עד אחד או על פי בעלים וקסבר כופרא כפרה. וכן נראה גירסת רבינו חננאל ז״ל. והאי דקאמר כופרא כפרה ולא קאמר ממונא משום עד אחד איצטריך ליה דאי ממונא לא איצטריך קרא למפטריה דעד אחד אינו מחייבו ממון אבל כי אמרינן כופרא כפרה איצטריך קרא למפטריה דאי לא כתב רחמנא ובעל השור נקי הוה אמינא דחייב בין על פי עצמו בין על פי עד אחד דהא מביא חטאת ואפילו על פי עד אחד ואי ממונא האיך משלם אפילו במועד פטור דאי משום דהיה מחויב שבועה שאינו יכול לישבע בזה נראה לי דינו של הראב״ד אמת דאמר דכל שאין העד מעיד שהוא ראה אינו מחויב שבועה כשאומר איני יודע וכן נראה מן הירושלמי בעובדא דשק של צרור. מדקאמר רבי אליעזר נקי מחצי כופר אלמא תם הוא דפטור הא מועד משלם את הכופר על פי הבעלים או על פי עד אחד. ואי נמי כשנתכוון להרוג את הבהמה והרג את האדם. ומשמע דרבי אליעזר לית ליה דרבה דאמר לקמן השור יסקל וגם בעליו יומת אם כופר יושת עליו כל שהשור בסקילה בעלים משלמין כופר וכו׳. ואין נראה דטעמיה דרבי אליעזר משום דדריש אם כופר דנימא במתכוון להרוג את הבהמה והרג את האדם דדרשינן מיניה אם כופר לרבות מועד שלא בכוונה על פי עדים אבל היכי מרבינן מינה מועד על פי עצמו שיהא כעל פי עדים שאם אתה אומר כן הוה להו לפרושי ולמימר לרבות שלא בכוונה ועל פי עד אחד ולומר שאפילו אם אין שם אלא עד אחד ומעיד שנתכוון להרוג את הבהמה והרג את האדם יהא משלם את הכופר וזה היה רבותא טפי והיה להם לפרש. על כן מסתברא דרבי אליעזר לית ליה ההיא דרשא כלל ורבי עקיבא דנדי מאוקמתא דרבי אליעזר משום דסבירא ליה דלהא לא איצטריך קרא כל שאין השור בסקילה אין הבעלים משלמין כופר וכדדרש רבה. הרשב״א ז״ל.
וכן כתב הרא״ה ז״ל דאין לומר הכא מחוייב שבועה שאינו יכול לישבע דחייב ואפילו היכא דלא הוה ליה למידע כדפרישנא בבבא מציעא דליכא למימר הכי אלא היכא דכי מודה בו חייב אבל היכא דכי מודה ביה פטור משום מחוייב שבועה שאינו יכול לישבע לא מחייב. קסבר כופרא כפרה ולפיכך ראוי שיתחייב על פי הבעלים ועל פי עד אחד דהשתא הוה ליה מחוייב שבועה שאינו יכול לישבע הראוי להתחייב ואפילו הכי פטריה רחמנא. ע״כ. עיין תוספות לקמן ריש פרק הפרה דיבור המתחיל דאפילו ניזק אמר וכו׳. וזה לשון הראב״ד ז״ל אין דיני אלא כשהמית על פי הבעלים או על פי עד אחד וקסבר כופרא כפרה דאי חצי כופר קנסא על פי הבעלים לא צריך קרא למעוטי ואי ממונא הוא על פי עד אחד לא צריך למעוטי קראי אלא קסבר כופרא כפרה והיא באה על פי הבעלים או על פי עד אחד כדתנן אמרו לו אכלת חלב מביא חטאת ומוקמינן לה בעד אחד בכריתות ואפילו תם פטור מזו הכפרה.
אמר אברהם מדקאמר תם פטור מחצי כופר כשהמית על פי הבעלים מכלל דמועד משלם כופר על פי עצמו אם כן למעלה ששאלו מאחר דמתם קטלינן ליה מועד היכי משכחת לה דמשלם כופר ולימא ליה כגון שהמית שלש פעמים ועל כל אחד בא לבית דין והעיד על שורו ובית דין הזהירוהו שמור שורך דהא אמרינן לעיל דכי מסהדי ביה כל אימת דקטל גביה הוה קאים אלמא בידיעה בסוף לחוד סגי ליה ואפילו למאן דאמר לייעודי גברא בעינן דלא בעינן העדאת בית דין על כל אחד ואחד דהא התם כיון דאיתזמו להו על כל חדא וחדא לא קמה ליה העדאת בית דין ולא מידי עד לבסוף דאתו מזימי מזימין וקא מזמי להו בבת אחת וההיא שעתא חדא העדאה היא בבית דין ומשום דאמרי סהדי דכל אימת דקטל גביה הוה קאי קיימא ליה כאלו העידו בו בדינא תלת זימני ומשלם כופר מעתה אם המית שלש פעמים על פי עצמו והעידוהו בית דין שלש פעמים שמור שורך ולא שמר ישלם כופר. ועוד שהרי עמדה עליו העדות בית דין שלש פעמים מה שאין כן בהוזמו זוממי זוממין. ונראה לי שאין העדאה אלא מפי עדים כדכתיב והועד בבעליו אין הועד אלא לשון עדות אבל שלא על פי עדים לעולם אינו נעשה מועד אף על פי שהזהירוהו בית דין שלש פעמים על פיו. ולקמן בשמעתא דאמרינן בן חורין דמשלם על פי עצמו כופר והיכי דמי כגון דאתו עדים ואמרו קטל ולא ידעינן אי תם הוא אי מועד הוא ואמר מאריה דמועד הוא דמשלם כופר על פי עצמו וכו׳ ההוא רבה הוא דקאמר לה וסבירא ליה כל זמן שהשור בסקילה בעלים משלמין כופר משום הכי צריכי עדים על ההריגה אבל רבי אליעזר לא סבירא ליה דאפילו על פי הבעלים נמי משלם כופר בנגיחה רביעית והוא הועד שלש פעמים בעדים ובבית דין וקטל וערק לאגמא וכו׳ לפי שההעדאה צריכה עדים כמו שכתבנו. ע״כ. וכבר כתבתי בסוגיא דלעיל לשון הרשב״א ז״ל ולשון הרב המאירי ז״ל על ההיא דוכי מאחר דמתם קטלינן. עיין שם.
מתכוון אמר ברישא דאלו המית לא היה סומך עליו מתחילה לאומרה ומ״ד המית ברישא דאלו אמר מתכוון ברישא ודאי שוב לא היה חוזר אחר ראיה אחרת. וקשה לי אמאי קרי ליה זוטרתי הואיל וסבירא ליה כופרא כפרה דאין זה דוחק דהא לעיל דחקינן לשנויי לכולי עלמא כופרא כפרה. הר״ש ז״ל.
והראב״ד ז״ל כתב וז״ל מתכוון אמר ליה ברישא ואחר כך אמר לו כשהמית על פי הבעלים אף על פי שהטעם הראשון יותר טוב מן השני לפי שטעם מתכוון משכחת לה בין שיהיה כופרא כפרה בין שיהיה ממונא ועל פי עדים כדכתיבי קראי והועד בבעליו אבל תם המית לא משכחת לה אלא כדאמרן לעיל אף על פי כן כיון דמצא בו טעם אחר אמרו. ע״כ.
עיין לקמן בדיבור המתחיל לא דמים במה שכתבו תלמידי הר״פ ז״ל. וזה לשון ה״ר אליעזר מגרמישא ז״ל ומתכוון אמר ליה ברישא כלומר אין טעות לומר כן דמצינא למימר דלא חזר מטעם דהמית. ע״כ.
וזה לשון הרא״ה ז״ל: רב כהנא משמיה דרבא וכו׳. משל לצייד וכו׳ כלומר דהני תרי טעמי תרווייהו אית ליה לרבי אליעזר רב טביומי וכו׳ משל לצייד וכו׳ פירוש שאף רבי אליעזר חזר בו מטעם ראשון דאמר על פי בעלים וכו׳. ואפשר דטעמא דמילתא דכיון דמדינא מחייב מיתה אלא משום דמחסרי סהדי הוא דלא מקטיל דלא חייל עליה חיוב תשלומין דהיכי מהימני בעלים לחצאין אי מהימנת להו דקטל בר קטלא הוא ולא בר תשלומין אי לא לאו בר הכי והכי הוא ואתיא הא דומיא דטעמא דאמרינן לקמן אבל היכא דמעיקרא בר קטלא הוא אף על גב דשחטיה לא צריך קרא למעוטיה אלמא כיון דמעיקרא בר קטלא לא חייל עליה חיוב תשלומין אף על גב דההיא דלקמן עדיפא ומסתבר דאפילו רב כהנא מודה בה כיון דהוי בעדים וחיוב גמור מן הדין. והשתא לרבי אליעזר לא שייך למימר ההוא טעמא דכתיבנא לעיל היכי אפשר במועד חייב ובתמותו פטור. וכי תימא דהכא הוא משום גזרת הכתוב אם כן כיון דאשכחן לה להא מילתא היכי עבדינן מינה הכרחא לעיל כלל דמסתבר ליה דלא שייך ההוא טעמא אלא לעיל דתם פטרינן ליה לגמרי והא לא אשכחן. וליכא למימר כלל דתם פטור לגמרי ומועד חייב אבל הכא כיון דתם בתורת תשלומין הוא דאלו בעלמא מיחייב לשלומי אפשר דבהא חס רחמנא עליה כדאשכחן נמי דחס עליה בשאר מילי. הרא״ה ז״ל.
משל לצייד פקח שנוטל כל מה שיזדמן לו וכן בדברי תורה יגדיל תורה ויאדיר. רב טביומי אמר וכו׳ אלו נזדמן לו טעם מתכוון בתחילה לא היה אומר לו טעם המית שאין דרך ושמוש החכמים לומר טעם פחות אחר טעם יפה. וכן תמצא בציידין שיש בהם סלסול ונקיות הדעת שאם ימצאו דבר חשוב אפילו נטלו דבר פחות בתחילה מניחין אותו לפי שאינן להוטין אחר הבצע והמשל הזה אינו מטעם אחד לדברי תורה אלא כיון שהביא רב כהנא משל מן הציידים הוא הביא. הראב״ד ז״ל.
אמר לו ר׳ אליעזר: כך אני בעיניך, שדיני, מה שאני לומד ודן מן הכתוב, הוא בזה באותו שור שחייב מיתה? ברור שבכגון זה אין צריך לכתוב מפורש. אין דיני אלא כשיודעים אנו שהמית השור את האדם על פי עדותו של עד אחד או על פי הודאתם של הבעלים, שאין די בעדות זו כדי לסוקלו, והיה איפוא מקום לחייבו בכופר.
Rabbi Eliezer said to him: Is this how I appear in your eyes, that my derivation from the verse is in reference to this case, that of an ox that is liable to be put to death? Obviously no verse would be required to teach this halakha in such a case. My derivation is only with regard to a case where the assumption that the ox killed a person is based on the testimony of one witness, or is based on the admission of the owner. Such proof is not sufficient for the ox to be put to death by stoning, but one might have thought that it is sufficient to require its owner to pay ransom.
רש״יתוספותראב״דתוספות רי״ד מהדורה תליתאהשיטה מקובצתפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(12) עַל פִּי בְעָלִים מוֹדֶה בִּקְנָס הוּא.

The Gemara asks: If it is based on the admission of the owner, he clearly would not be liable to pay ransom, since he would be admitting to an act that results in a fine, in which case a person is exempt from paying the fine; so why would it be necessary for the verse to state this exemption?
רש״יתוספותרשב״אמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
מודה בקנס – פטור וכי היכי דמפטר מקטלא מפטר נמי מכופר ולמה לי קרא והוא הדין דהוה מצי למפרך אעד אחד פשיטא דפטור.
מודה בקנס הוא – דקיימא לן פלגא נזקא קנסא ונראה דהוה מצי למפרך אעד אחד דאין סברא לומר שלא יחשוב מרשיע עצמו כשמודה ואין רוצה לישבע ואף על גב דעל ידי העד בא עליו חיוב זה אלא הפשוט יותר נקט.
אלא כשהמית ע״פ עד אחד או ע״פ הבעלים פשיטא מודה בקנס הוא קא סבר כופרא כפרה הוא. כך גירסת רוב הספרים נראה שכן בגרסתו של רש״י ז״ל וכן בתוס׳ ופירוש התוס׳ מודה בקנס הוא דקי״ל פלגא נזקא קנסא ולומר דכל שבמועד נזק שלם או כופר שלם ובתם חצי המועד היינו משום דתם בחזקת שמור ופלגי תשלומין קנסא והא דפריך וע״פ הבעלים הוא הדין ע״פ עד אחד אלא משום דפירכא דע״פ הבעלים פשוטה טפי פריך בה אבל ע״פ עד אחד נמי איכא למפרך דהא עד אחד אינו מחייב ממון ולא אצטריך למפטר הכא ואע״ג דעד אחד קם לשבועה כשכפר מסתברא דהכא אפילו כשכפר אינו בא לידי שבועה דאין שבועת עד אחד ככפירת בעל דבר אלא במקום שאם הודה מחייב על פיו שאין השבועה אלא כדי שיודה וכאן אלו הודה פטור דאינו משלם קנס ע״פ עצמו ואע״ג דאיכא עד אחד כל שאינו מחייב ממון ע״פ עצמו קרי ליה ותדע לך דאפילו היכא דאיכא שני עדים ואין מחייבין אותו ממון על פיהם כי מודה קריא ליה מודה בקנס ופטור והיכי דמי כגון דקטל עבדא ואתו עדים ואמרי דקטל ולא ידעי אי תם הוא אי מועד ואמר מריה דמועד הוא לא משלם קנס ע״פ עצמו וכדאיתא לקמן וכן נ״ל באומר איני יודע לא קרי ליה מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע ומשלם שהרי זה אינו מחויב לישבע ומשלם ואף לא נחלוק על האומר כן אלא מטעם שכל שאין העד מעיד שהבעלים יודעים בדבר זה אינו מחויב שבועה ואני מה שנ״ל כתבתי ונ״ל ברור שאין משלם קנס ע״פ עצמו ואפילו יש אחר שמעידו דמ״מ אין מחייבו ממון אלא על פיו ומרשיע את עצמו קרי ליה ומיהו הראיה שהבאתי מההיא דלקמן דאמרי שנים דשורו קטל עבדא ולא ידעי אי תם אי מועד יש לדחות דשאני התם שאין העדים מעידים בחיוב הקנס כלל ואפילו לפי עדותן אינו מתחייב כלל אבל בעד אחד לפי עדותו של עבד חייב הוא באותו קנס וכיון שהוא מודה לדברי העד חייב וכל זה איננו שוה לי דמ״מ אין מחייבו אלא על פיו. ולענין הגירסא כתב הראב״ד ז״ל דגירסא זו טעות היא דמאי קאמר פשיטא מודה בקנס הוא דהא ליכא מ״ד הכי בשום דוכתא דלהוי כופרא קנסא אלא או כפרה או ממונא והכי גרסינן אלא כשהמית ע״פ עד א׳ או ע״פ הבעלים וקא סבר כופרא כפרה וכן נראה גירסת ר״ח וגירסת הראב״ד ז״ל והאי דקאמר כופרא כפרה ולא אמר ממונא משום עד אחד אצטריך ליה דאי ממונא לא אצטריך קרא למפטריה דעד אחד אינו מחייבו ממון אבל כי אמרינן כופרא כפרה אצטריך קרא דאי לא כתב רחמנא ובעל השור נקי הוה אמינא דחייב בין על פיו בין ע״פ עד אחד דהא מביא חטאת ואפילו ע״פ עד אחד. וכדתנן בכריתות אמרו לו אכלת חלב מביא חטאת ואפילו על פי עד אחד בשלא הכחיש ואמר לא אכלתי. ומוקמינן לה התם בעד אחד, וכן פירש הראב״ד ז״ל. ונראה לי עוד דמשום מועד נקטיה דמשום דאמר חצי כפר משמע הא מועד משלם כפר שלם. ואי ממונא היאך משלם אפילו במועד על פי עד אחד. ואי משום דהוה ליה מחוייב שבועה שאינו יכול לישבע בזה נ״ל דינו של הראב״ד אמת שכל שאין העד מעיד שהוא ראה אינו מחוייב שבועה כשאומר איני יודע וכן נראה מן הירושלמי בעובדא דשק צרור מדקאמר ר״א נקי מחצי כופר אלמא תם הוא דפטור הא מועד משלם את הכופר ע״פ הבעלים או ע״פ ע״א.
ואי נמי בשנתכוון להרוג את הבהמה והרג את האדם. ומשמע דר׳ אליעזר לית ליה דרבה דאמר לקמן השור יסקל וגם בעליו יומת אם כופר יושב עליו כל שהשור בסקילה הבעלין משלמין כופר אין השור בסקילה אין הבעלים משלמין כופר ואין נראה דטעמיה דר׳ אליעזר משום דדריש אם כופר דניחא בנתכוון להרוג את הבהמה והרג את האדם דדרשינן מיניה אם כופר לרבות מועד שלא בכונה וע״פ עדים אבל הכא מרבינן מיניה מועד ע״פ עד אחד וע״פ עצמו ולעשות ע״פ עצמו וע״פ עד אחד כע״פ העדים שאם אתה אומר כן הוה להו לפרושי ולמימר לרבות שלא בכונה וע״פ עד אחד ולומר שאפילו אם אין שם אלא עד אחד ומעיד שנתכוון להרוג את הבהמה והרג את האדם יהא משלם את הכופר וזה היה רבותא טפי והיה להם לפרש על כן מסתברא דר׳ אליעזר לית ליה ההיא דרשא כלל ור״ע דנדי מאוקמתא דר׳ אליעזר משום דס״ל דלהא לא אצטריך קרא דכל שאין השור בסקילה אין הבעלים משלמין כופר כדרשא דרבה.
בד״ה מודה בקנס כו׳ ונראה דה״מ למפרך אע״א דאין סברא לומר כו׳ עכ״ל יראה דמשמע להו הא דע״פ ע״א קאי נמי למאי דמסיק דלא הוה מודה בקנס משום דכופרא כפרה וא״כ ע״כ לא איירי במכחישו דא״כ תיקשי ליה פשיטא דבמועד נמי פטור כפרש״י אלא דאיירי במודה לדברי העד ואהא כתבו דהמקשה דאכתי לא אסיק אדעתיה דכופרא כפרה ופריך ע״פ בעלים מודה בקנס הוא ה״מ למפרך הכי אעד אחד דאין סברא שלא יחשב מודה כיון שמודה ע״י העד וע״פ סברתם זאת כתבו גם כן לעיל תימה לר״י כו׳ בההיא דהוא ואחר מצטרפין להורגו לפרש״י יפטר מטעם קנס דאין סברא דמשום דעד אחד עמו לא יחשב כמודה בקנס וק״ל:
בפרש״י בד״ה מודה בקנס פטור וכי היכי דמיפטר מקטלא פטור נמי מכופר כו׳ עכ״ל. ולא ידעתי מי הכריחו לפרש כן ואמאי לא מפרש בפשיטות דמודה בקנס פטור מאותו ממון והיינו כמ״ד פ״נ קנסא וכמו שפי׳ התוס׳ ונ״ל ליישב דרש״י לא רצה לפרש כן משום דאם נאמר דהקושיא הוא למ״ד פ״נ קנסא א״כ לא הוי משני מידי דקסבר כופרא כפרה דהא מאן דס״ל פ״נ קנסא היינו משום דסתם שוורים בחזקת שימור קיימי ומדינא דלא לשלם כלל וא״כ איך יעלה על דעת עוד לומר שכופר של שור התם הוא משום כפרה דכיון דאפי׳ בתשלומין ליתא משום דבחזקת שימור הוא א״כ כפרה מאי עבידתיה לכך מפרש רש״י דהקושיא אתיא כמ״ד פ״נ ממונא לפטור מכופר כי היכי דפטור מקטלא ואין הכוונה בזה למה שאמרו כשאין השור בסקילה אין הבעלים משלמין כופר דדרשינן הכי מקרא דא״כ אכתי לא הוי משני מידי במאי דקסבר כופרא כפרה אלא צ״ל לרש״י דמסברא בעלמא מקשה הכי דנראה לכאורה דהא בהא תליא וע״ז משני שפיר דקסבר כופרא כפרה ודו״ק. ולשיטת התוס׳ צ״ל דאיירי שהבעלים יודעין בו שהוא מועד ולפי שאין עדים קרי ליה תם ומ״מ שייך כופרא כפרה כיון שיודעין בו שהוא נגחן א״כ לאו בחזקת שימור קאי וצריך כפרה כן נ״ל:
ותוהים: אם על פי בעלים הוא — אם כן אינו מתחייב כלל בכופר, שהרי מודה בקנס הוא, והלכה היא שמודה בקנס פטור, ולשם מה נצרך כתוב מיוחד להשמיענו שפטור?!
The Gemara asks: If it is based on the admission of the owner, he clearly would not be liable to pay ransom, since he would be admitting to an act that results in a fine, in which case a person is exempt from paying the fine; so why would it be necessary for the verse to state this exemption?
רש״יתוספותרשב״אמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(13) קָסָבַר כּוּפְרָא כַּפָּרָה.

The Gemara answers: Rabbi Eliezer holds that ransom is for the purpose of atonement, and is not considered a fine. Accordingly, one might have assumed that even in a case where there is not conclusive testimony, the owner must pay ransom to atone for the killing. Therefore, the verse states that in the case of an innocuous ox, the owner is not liable to pay half a ransom.
רש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
קסבר כופרא כפרה – לפיכך אי לא מעטיה הוה אמינא ליחייב בין בעד אחד בין ע״פ עצמו כי היכי דתיהוי ליה כפרה.
ומשיבים: קסבר [סבור] ר׳ אליעזר כי כופרא [הכופר] שניתן על הריגת שור אדם לשם כפרה הוא ניתן, ואינו נחשב כתשלום קנס. ולכן יכול הייתי לומר שגם במקרה שאין עדות מלאה משלם כופר כדי שתהיה לו כפרה, ולכן היה צורך ללימוד מיוחד שהתם אינו משלם חצי כופר.
The Gemara answers: Rabbi Eliezer holds that ransom is for the purpose of atonement, and is not considered a fine. Accordingly, one might have assumed that even in a case where there is not conclusive testimony, the owner must pay ransom to atone for the killing. Therefore, the verse states that in the case of an innocuous ox, the owner is not liable to pay half a ransom.
רש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(14) תַּנְיָא אִידַּךְ אָמַר לוֹ רַבִּי אֱלִיעֶזֶר עֲקִיבָא כָּךְ אֲנִי בְּעֵינֶיךָ שֶׁדִּינִי בָּזֶה שֶׁחַיָּיב מִיתָה אֵין דִּינִי אֶלָּא בְּמִתְכַּוֵּון לַהֲרוֹג אֶת הַבְּהֵמָה וְהָרַג אֶת הָאָדָם לְגוֹי1 וְהָרַג יִשְׂרָאֵל לִנְפָלִים וְהָרַג בֶּן קַיָּימָא.

It is taught in another baraita that Rabbi Eliezer said to him: Akiva, is this how I appear in your eyes, that my derivation from the verse is in reference to this case, that of an ox that is liable to be put to death? My derivation is only with regard to a case where the ox intended to kill an animal but killed a person instead; or where it intended to kill a gentile but killed a Jew; or where it intended to kill a non-viable baby but killed a viable person. An ox is not put to death if it intended to gore in a manner which would not render it liable to be put to death, even if it did gore in such a manner. In such a case, the owner of the ox must pay ransom. Therefore, the verse states that if it is an innocuous ox, the owner is exempt from paying half a ransom.
1. כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: ״למצרי״.
רש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
אלא במתכוון להרוג כו׳ – דפטור מסקילה כדתנן במתני׳ (לקמן דף מד.).
ומביאים, תניא אידך [שנויה ברייתא אחרת] באותו ענין: אמר לו ר׳ אליעזר: עקיבא, כך אני בעיניך, שדיני בזה שחייב מיתה? אין דיני אלא במתכוון השור להרוג את הבהמה והרג את האדם, או במתכוון לגוי והרג ישראל, או במתכוון לנפלים והרג בן קיימא. שכיון שמתכוון למי שאין בו דין מיתה — אי אפשר לסוקלו על מה שעשה בפועל, שכן אין השור מתחייב אלא כשמזיק בכוונה, ואולם בכל זאת הרג אדם מישראל, ולכן הוצרך לומר שפטור מלשלם חצי כופר.
It is taught in another baraita that Rabbi Eliezer said to him: Akiva, is this how I appear in your eyes, that my derivation from the verse is in reference to this case, that of an ox that is liable to be put to death? My derivation is only with regard to a case where the ox intended to kill an animal but killed a person instead; or where it intended to kill a gentile but killed a Jew; or where it intended to kill a non-viable baby but killed a viable person. An ox is not put to death if it intended to gore in a manner which would not render it liable to be put to death, even if it did gore in such a manner. In such a case, the owner of the ox must pay ransom. Therefore, the verse states that if it is an innocuous ox, the owner is exempt from paying half a ransom.
רש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(15) הֵי אֲמַר לֵיהּ בְּרֵישָׁא רַב כָּהֲנָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבָא אָמַר מִתְכַּוֵּון אֲמַר לֵיהּ בְּרֵישָׁא רַב טָבְיוֹמֵי מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבָא אָמַר הֵמִית אֲמַר לֵיהּ בְּרֵישָׁא.

These two baraitot cite different responses that Rabbi Eliezer gave Rabbi Akiva. Which one of these explanations did he say to him first? Rav Kahana said in the name of Rava: He first said to him the explanation referring to the ox’s intention to kill someone for which it would not be liable to be put to death, and subsequently gave him the second explanation with regard to the testimony of a single witness, or the owner’s admission. Rav Tavyumei said in the name of Rava: He first said to him the explanation that it is a case where the assumption that the ox killed was based on one witness or its owner’s admission.
רש״יראב״דרא״הפני יהושעגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
מתכוון אמר ליה ברישא – דראיה גדולה היא דלהאי ודאי אצטריך קרא אבל המית על פי עד אחד כו׳ ראיה קטנה היא דאיכא לאותוביה מודה בקנס פטור ובעד אחד נמי איכא למימר פשיטא דלא מחייב דהא תרי בעינן לאפוקי ממונא ואפילו גבי מועד נמי פטור.
מתכוין אמר ליה ברישא – ואחר כך אמר לו בשהמית על פי הבעלים. ואף על פי שהטעם הראשון יותר טוב מן השני, לפי שהטעם של מתכוין משכחת לה בין שיהא כפרא כפרה בין שיהיה ממונא ועל פי עדים, כדכתבי קראי והועד בבעליו, אבל טעם המית לא משכחת לה אלא כדאמרן, ואעפ״כ כיון שמצא בו טעם – אמרו, משל לצייד פקח שנוטל כל מה שיזדמן לו, וכן בדברי תורה יגדיל תורה ויאדיר.
רב (מניומי) [טביומי] אמר המית אמר ליה ברישא – שאילו נזדמן לו טעם מתכוין בתחלה – לא היה אומר טעם המית, שאין דרך ושימוש החכמים לומר טעם פחות אחר יפה. וכן תמצא בציידין שאין להם1 סלסול יפה ונקיות הדעת, שאם יזדמן להם דבר חשוב, אפילו נטלו דבר פחות בתחלה מניחין אותו, לפי שאינן להוטים אחרי הבצע. והמשל הזה אינו מטעם אחד לדברי תורה, אלא כיון שהביא רב (הונא) [כהנא] משל מן הצייד גם הוא הביא.
1. בשיטמ״ק בשם הראב״ד: ״שיש בהם״.
רב כהנא משמיה דרבא וכו׳. משל לצייד וכו׳ כלומר דהני תרי טעמי תרווייהו אית ליה לרבי אליעזר רב טביומי וכו׳ משל לצייד וכו׳ פירוש שאף רבי אליעזר חזר בו מטעם ראשון דאמר על פי בעלים וכו׳. ואפשר דטעמא דמילתא דכיון דמדינא מחייב מיתה אלא משום דמחסרי סהדי הוא דלא מקטיל דלא חייל עליה חיוב תשלומין דהיכי מהימני בעלים לחצאין אי מהימנת להו דקטל בר קטלא הוא ולא בר תשלומין אי לא לאו בר הכי והכי הוא ואתיא הא דומיא דטעמא דאמרינן לקמן אבל היכא דמעיקרא בר קטלא הוא אף על גב דשחטיה לא צריך קרא למעוטיה אלמא כיון דמעיקרא בר קטלא לא חייל עליה חיוב תשלומין אף על גב דההיא דלקמן עדיפא ומסתבר דאפילו רב כהנא מודה בה כיון דהוי בעדים וחיוב גמור מן הדין. והשתא לרבי אליעזר לא שייך למימר ההוא טעמא דכתיבנא לעיל היכי אפשר במועד חייב ובתמותו פטור. וכי תימא דהכא הוא משום גזרת הכתוב אם כן כיון דאשכחן לה להא מילתא היכי עבדינן מינה הכרחא לעיל כלל דמסתבר ליה דלא שייך ההוא טעמא אלא לעיל דתם פטרינן ליה לגמרי והא לא אשכחן. וליכא למימר כלל דתם פטור לגמרי ומועד חייב אבל הכא כיון דתם בתורת תשלומין הוא דאלו בעלמא מיחייב לשלומי אפשר דבהא חס רחמנא עליה כדאשכחן נמי דחס עליה בשאר מילי.
בא״ד וי״ל כיון דבתם ליכא קנס בכוונה שלא בכוונה נמי פשיטא דלא משלם דמים כו׳ עכ״ל. וכן בסמוך כתב או משום דכיון דלא אשכחן כופר בתם לא איצטריך למעט הדמים עכ״ל ולא ידענא מאי פשיטא דהא מה ששור תם פטור בכוונה מכופר ומקנס של עבד לאו משום קולא דיליה הוא אלא משום דאמרינן הביאהו לב״ד וישלם לך ושלא בכוונה נמי דפטור היינו מדרשת הכתובים דהשור יסקל ומגזירת הכתוב אבל דמים שלא בכוונה אמאי לא ישלם דלמה ניקל במיתת האדם טפי מבשאר נזקו או מיתת ממונו ובאמת הרמב״ם והראב״ד בפ״י מהל׳ נזקי ממון כתבו דתם חייב בתורת דמים של עבד אלא בבן חורין פליגי דהרמב״ם ס״ל דלא שייך תורת דמים גבי בן חורין כ״כ הרב המגיד עי״ש ויש ליישב דלסברת התוס׳ אין תימה מה שנקיל במיתת אדם יותר מבנזקי ממון דהכי נמי מצינו גבי בור שפטור על מיתת אדם וק״ל:
בא״ד וא״ת לר״י הגלילי דאמר תם משלם חצי כופר כו׳ הול״ל נקי מחצי כופר עכ״ל. הא דלא קשיא להו דלא דריש נקי מדמי עבד דאיכא למימר דאי כשהשור בסקילה הביאהו לב״ד כו׳ ואי שלא בכוונה נמי פטור מדרשת השור יסקל אבל בכופר ע״כ דלית ליה לר״י הגלילי האי דרשה דהשור יסקל מדחזינן דאמר ר״י דתם משלם חצי כופר וע״כ היינו שלא בכוונה וא״כ דלית ליה האי דרשה לענין כופר קשה מנ״ל באמת דמחייב בחצי כופר ואמאי לא דריש נקי מחצי כופר וק״ל:
בא״ד וי״ל דאין דומה לו סברא לפוטרו מחצי כופר מאחר שחייבו הכתוב חצי נזק עכ״ל. וכבר פירשתי שיחתי בל׳ רש״י דאדרבה מסברא נראה דלא דמי דלמאי דקיי״ל פ״נ קנסא ע״כ משום דבחזקת שימור קיימי א״כ לא שייך ביה חיוב כופר דהא קי״ל כופרא כפרה והאי לאו בן כפרה הוא כיון דבחזקת שימור קיימי ואפי׳ בחיוב נזק לא מחייב אלא בתורת קנס ויש ליישב דאפשר באמת דר״י הגלילי סובר דפ״נ ממונא וכן יש להוכיח קצת מסוגיא דסוף פ״ק גבי חצי כופר לאו שיורא הוא ואין כאן מקומו להאריך:
בגמרא רב כהנא משמיה דרבא אמר מתכוין אמר ליה ברישא משל לצייד כו׳ רב טביומי משמיה דרבא אמר המית אמר ליה ברישא משל לצייד כו׳ שדי זוטרא ושקיל רברבי. ויש לתמוה מאי נפקא מינה בהאי פלוגתא הנך מושלי משלים ל״ל ויותר קשה דמשל דר״ט לא דמי כלל לנמשל דהתם שדי זוטרא לפי שאין לו כלי כמו שפי׳ רש״י משא״כ הכא הוי מצי ר״א למימר תרווייהו ולמאי דפרישית אתי שפיר ונפתח במילתא דר״ט שסובר דשינויא דהמית קרי ליה זוטרא כיון דלפ״ז צ״ל דכופרא כפרה והיינו ע״כ משום דס״ל פלגא ניזקא ממונא ומש״ה בעי כפרה כדפרישית והוה דלא כהלכתא דהא קי״ל פ״נ קנסא משא״כ לשינויא בתרא הוה איפכא דע״כ לענין מתכוין צ״ל דס״ל חצי נזק קנסא וכופרא נמי קנסא דלא בעי כפרה משא״כ אם נאמר דכופרא כפרה למה יתחייב חצי כופר במתכוין הא אפי׳ במועד כה״ג לא בעי כפרה דלא חמיר מאדם גופיה דבמתכוין לנפלים והרג בן קיימא פטור לגמרי כ״ש דבניזקי בהמתו אלא ע״כ דכופרא לאו כפרה והיינו דשדי זוטרא ושקיל רברבי כיון דאי אפשר לקיים שניהם דהוי דבר והפוכו זהו סברת ר׳ טביומי משא״כ ר״כ דאמר מתכוין אמר ליה ברישא סובר דלא הוי דבר והפוכו דבשינויא דמתכוין נמי מצי סבר דכופרא כפרה אלא דאפ״ה מתחייב במתכוין לנפלים כו׳ דגזירת הכתוב הוא מריבוי דאם כופר כסברת אביי לקמן אליבא דר״א והא דקרי לשינויא דהמית זוטרא היינו משום דלא אתיא אלא למ״ד כופרא כפרה משא״כ לשינויא דמתכוין מתוקמא שפיר אליבא דכ״ע אפי׳ למ״ד פלגא נזקא ממונא מיהו רב טביומי דס״ל דהאי שינויא דמתכוין לא מצי סבר כופרא כפרה היינו משום דס״ל כרבה לקמן דר״א לא דריש אם כופר אלא מסברא מחייב ליה כמ״ש התוס׳ לקמן וממילא דלפ״ז ע״כ לא מצי סבר כופרא כפרה כדפרישית נמצא דר״כ ורב טביומי פליגי בפלוגתא דרבה ואביי לקמן ודוק שהוא כפתור ופרח:
גמ׳ הי אמר ליה ברישא. כעין זה נדה דף יג ע״א:
שתי ברייתות אלה מביאות שתי תשובות שונות שענה ר׳ אליעזר לר׳ עקיבא, וכיון שאמר לו שני דברים, השאלה היא: הי [איזה] מן ההסברים אמר ליה ברישא [לו מתחילה]? רב כהנא משמיה [משמו] של רבא אמר: את ההסבר שמדובר במתכוון להרוג מי שאין בו דין מיתה אמר ליה ברישא [לו בתחילה], ואחר כך את ההסבר השני, שמדובר בממית על פי עד אחד או הבעלים. רב טביומי משמיה [משמו] של רבא אמר: המית אמר ליה ברישא [לו בראשונה].
These two baraitot cite different responses that Rabbi Eliezer gave Rabbi Akiva. Which one of these explanations did he say to him first? Rav Kahana said in the name of Rava: He first said to him the explanation referring to the ox’s intention to kill someone for which it would not be liable to be put to death, and subsequently gave him the second explanation with regard to the testimony of a single witness, or the owner’s admission. Rav Tavyumei said in the name of Rava: He first said to him the explanation that it is a case where the assumption that the ox killed was based on one witness or its owner’s admission.
רש״יראב״דרא״הפני יהושעגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(16) רַב כָּהֲנָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבָא אָמַר מִתְכַּוֵּון אֲמַר לֵיהּ בְּרֵישָׁא מָשָׁל לצייד שֶׁשּׁוֹלֶה דָּגִים מִן הַיָּם

The Gemara explains the reasoning behind the two opinions: Rav Kahana said in the name of Rava that first he said to him the explanation involving the ox’s intention, since this opinion is preferable to the other one, against which a difficulty was raised earlier. This is analogous to a fisherman pulling fish from the sea.
פירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ומסבירים את טעמיהם, רב כהנא משמיה דרבא אמר: מתכוון אמר ליה ברישא [לו בתחילה] ואף שנימוק זה עדיף מן הנימוק השני (שיש עליו קושיה כאמור לעיל), מכל מקום הוסיף עליו אותו נימוק. משל לציד ששולה דגים מן הים,
The Gemara explains the reasoning behind the two opinions: Rav Kahana said in the name of Rava that first he said to him the explanation involving the ox’s intention, since this opinion is preferable to the other one, against which a difficulty was raised earlier. This is analogous to a fisherman pulling fish from the sea.
פירוש הרב שטיינזלץהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

בבא קמא מא: – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), עין משפט נר מצוה בבא קמא מא:, רש"י בבא קמא מא:, תוספות בבא קמא מא:, ראב"ד בבא קמא מא:, תוספות רי"ד מהדורה תליתאה בבא קמא מא:, רשב"א בבא קמא מא: – מהדורות על⁠־התורה המבוססות על מהדורות הרב מנחם מנדל גרליץ, הוצאת מכון אורייתא (כל הזכויות שמורות), רא"ה בבא קמא מא:, בית הבחירה למאירי בבא קמא מא: – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), שיטה מקובצת בבא קמא מא:, מהרש"א חידושי הלכות בבא קמא מא:, מהרש"א חידושי אגדות בבא קמא מא:, פני יהושע בבא קמא מא:, גליון הש"ס לרע"א בבא קמא מא:, פירוש הרב שטיינזלץ בבא קמא מא:, אסופת מאמרים בבא קמא מא:

Bava Kamma 41b – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Ein Mishpat Ner Mitzvah Bava Kamma 41b, Rashi Bava Kamma 41b, Tosafot Bava Kamma 41b, Raavad Bava Kamma 41b, Tosefot Rid Third Recension Bava Kamma 41b, Rashba Bava Kamma 41b, Raah Bava Kamma 41b, Meiri Bava Kamma 41b, Shitah Mekubetzet Bava Kamma 41b, Maharsha Chidushei Halakhot Bava Kamma 41b, Maharsha Chidushei Aggadot Bava Kamma 41b, Penei Yehoshua Bava Kamma 41b, Gilyon HaShas Bava Kamma 41b, Steinsaltz Commentary Bava Kamma 41b, Collected Articles Bava Kamma 41b

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×