נקי למה לי להנאת עורו. קשה מנין משמע לו הא דילמא דרשינן ליה לדרשא אחריתי דהא תנא מפיק ליה להנאה והנאה נפקא ליה מלא יאכל ואם כן על כרחך אלו לא נאמר קאמר. וי״ל דכאן אין צריך לומר אלו לא נאמר לפי מה שפירש ה״ר משה מאיוורא דלפי מסקנא זו הוי פירושא דברייתא הכי אין לי אלא בדבר ששייך ביה אכילה כמו בשר אבל דבר שאין שייך בו אלא הנאה כמו עורו מנין דאמרינן לאידך תנאי הנאת עורו מנא להו הכי קאמר אם תמצא לומר דאינהו נמי לא פליגי בעורו והשתא לא תקשי מה שמקשים לרבי יוסי הגלילי מפרק בהמה המקשה. הר״ש ז״ל.

וכן כתב הרא״ה ז״ל וז״ל להנאת עורו ומתניתין אפשר דהכי קאמר אין לי אלא באכילה בדבר הראוי לאכילה דמיתסר באכילה והוא הדין בהנאה בהנאה מניין כלומר דבר שאין ראוי לאכילה אלא להנאה כגון עורו מניין תלמוד לומר ובעל השור נקי. ע״כ.

סלקא דעתך אמינא בשרו הוא דאסור וכו׳. ללישנא בתרא דאי נמי לא יאכל את בשרו למה לי ניחא וללישנא קמא דלכתוב לא יהנה צריך לומר כמו שפירש הקונטרס במקום אחר סלקא דעתך אמינא בשרו דדמי לאכילה הוא וכו׳. תלמיד הר״פ ז״ל.

נפקא להו מאת בשרו. הכי איתא בפרק בהמה המקשה שמת בה עוברה והושיט ידו ונגע בו בין בטמאה בין בטהורה טהור ומפרש בגמרא דאם מועלת לו אמו להתירו באכילה לא תועיל לטהרו מידי נבלה. ורבי יוסי אומר בטהור טהור ובטמא טמא. ומפרש בגמרא דכתיב וכל הולך על כפיו בכל החיה ההולכת על ארבע מהלכי ארבע בתוך מהלכי ארבע טמאתי לך. ופריך קלוט במעי אמו קלוטה ליטמו פירוש וכי תימא אין הכי נמי להא האי בטהורה הוא. והשתא מקשים התוספות אדרבא בטמאה הוא דהאם הויא גמלה הנולדה מן הפרה ואסור למאן דדריש את את הטפל לבשרו מקשי׳ אימא כוליה להכי הוא דאתא מנלן דעבדינן כעין בשר. וי״ל דאם כן לא הוה דרשינן נקי למילתא אחריתי אלא לעורו כדי ליתן את בשרו לשחטו אחר שנגמר דינו ונקי מנלן לעשות שני דרשות מאת בשרו ובלאו הכי כל כמה דמצינן למדרש גוף התיבה דרשינן. ה״ר אליעזר מגרמישא ז״ל.

כיון שהגיע לאת ה׳ אלהיך תירא פירש וכו׳. אבל מואהבת את ה׳ אלהיך לא פירש דמאת דכתוב אצל מורא הקדוש ברוך הוא לא היה נראה לו לדרוש מורא בשר ודם. הרא״ש ז״ל.

וה״ר ישעיה ז״ל תירץ וז״ל ומה שלא פירש מכי הגיע לואהבת את ה׳ אלהיך שהוא קודם דאיכא למדרש ואהבת את עבודת ה׳ אלהיך. ע״כ. ועל קושיות התוספות שהקשו מהאי דפרק קמא דקידושין תירץ הרא״ש ז״ל דלא ניחא ליה לרבויי מאת הסמוך לשם אלא כעין יראת ה׳. עד כאן. וה״ר ישעיה ז״ל כתב וז״ל אף על גב דבפרק קמא דקידושין דרשינן כתיב את ה׳ אלהיך תירא וכתיב איש אמו ואביו תיראו השוה הכתוב מורא דאביו ואמו למורא של מקום התם לא השוה ממש קאמר דאינן סמוכין זה לזה אבל הכא אי הוה דריש את ה׳ לרבות הוה משמע שמשווהו למורא של מקום. ע״כ.

ותלמיד הר״פ ז״ל כתב וז״ל כיון שהגיע לאת ה׳ אלהיך תירא פירש לא הוה ליה למדרש לאיתויי אביו ואמו דהא נפקא לן מאיש אמו ואביו תיראו. ועוד דלא משמע ליה לרבות מאת הסמוך לשם אלא כעין יראת ה׳ ולכך דריש מהא לרבות תלמידי חכמים משום דאמר מר מורא רבך כמורא שמים אבל מורא אביו ואמו לא דנהי דהוקש כבודם לכבוד המקום מכל מקום מורא לא איתקשי. ע״כ.

כל אתים שדרשת מה תהא עליהם דכיון דמההיא לא נפקא לן מידי אם כן מאחריני נמי ליכא למדרש מידי. תלמידי הר״פ ז״ל.

נקי מחצי כופר. כתוב בתוספות וי״ל דלא דמי דבאש לא שייך כופר כלל וכו׳ עד דמים שלא בכוונה והא ליכא לשנויי דלדמים של עבד ילפינן אשו שלא בכוונה משור דהוי ממון גמור אבל בבן חורין לא שייך דמים דסוגיא לא מוכחא הכי מדנקט בכוונה כופר ולא נקט קנס. ועוד יש לומר טעם אחר וכו׳ ככתוב בתוספות. תוספות שאנץ.

הביאהו לבית דין וישלם לך פירוש דאינו משלם אלא מגופו כמו לענין חצי נזק. וא״ת מה ענין כופר לנזקין והלא לרבי יהודה משלם מועד כופר שלם מן העלייה אף על גב דלענין נזקין משתלם מגופו דצד תמות במקומה עומדת. ואין לומר שלא חייב רבי יהודה אלא כשאינו נהרג שקדם ושחטו ולא נגמר דינו לא מנגיחות של תמות ולא מנגיחות של מועדות אף אחר שחיטה כגון שהוזמו העדים קודם גמר דין בנגיחות של תמות ובנגיחה דמועדות קדם ושחטו ואחר כך הוזמו זוממי זוממין דהא בהדיא חייב הכתוב כופר שלם כשהשור נסקל דכתיב השור יסקל וכתיב אם כופר יושת עליו וכו׳. וי״ל דשמא גזרת הכתוב היא. אי נמי לא שייך למימר צד תמות במקומה עומדת אלא לענין נזיקין דמחייב חצי נזק בתמותו וכי אייעד עומדת במקומה אבל בכופר סבירא ליה לרבי יהודה דתם פטור ומועד דמחייב כופר מצד מועדות הוא דחייביה רחמנא כל הכופר. תוספות ה״ר ישעיה ז״ל ותלמיד הר״פ ז״ל ותוספות שאנץ.

מודה בקנס הוא דקיימא לן כמאן דאמר פלגא נזקא קנסא אבל אעד אחד לא פריך דכיון דמחייבו שבועה ואם אינו רוצה לישבע משלם לא חשיב מרשיע את עצמו במה שאינו נשבע כיון שעל ידי העד בא עליו חיוב זה. אי נמי הוא הדין דהוה מצי למפרך אעד אחד והפשוט יותר נקט. וכן נראה דאין סברא לומר וכו׳ ככתוב בתוספות. ואין נראה לומר דשייך הכא מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע כיון דאין לו לניזק לידע כדמפורש ריש הפרה. תוספות שאנץ. ומשני אתרווייהו דעל כרחך עד אחד נמי מיחייב כפרה כי קא שתיק כדתנן בכריתות פרק אמרו לו עד אחד אמר אכלת חלב וכו׳ וקאמר עלה בגמרא טעמא דמכחיש ליה הא שתיק מחייב ויליף לה מקראי. הרא״ש ז״ל.

אין דיני אלא בהמית וכו׳. ורבי עקיבא לא חש לתשובה זו דסבר כרבה דאמר לקמן אין השור בסקילה אין הבעלים משלמין כופר ולא איצטריך קרא וכן לאידך לישנא לשלא בכוונה. אי נמי אפילו לא סבירא ליה דרבה יש לומר דסבירא ליה כיון דעל פי עדים לא משלם כופר אין לחייבו יותר על פי בעלים מעל פי עדים. וכן שלא בכוונה יותר מבכוונה אף על גב דמרבינן גבי מועד מאם כופר לרבות שלא בכוונה התם משום דבכוונה משלם אבל תם פטור משום דהביאהו לבית דין ואשלם נמי קשיא לרבי עקיבא אמאי לא מוקי נקי מדמים בעל פי בעלים או שלא בכוונה. דאין לומר כיון דלא מחייב כופר כדפרישנא לא מחייב דמים ולא איצטריך קרא דהא לקמן מסיק תלמודא דאף מאן דפוטר מכופר מחייב בדמים וכן באשו מבעיא ליה לרבא אף על גב דפטור מכופר מחייב בדמים. וי״ל דטעמא דדמים לא צריך קרא דהואיל דלא מחייב דמים בכוונה משום הביאהו לבית דין ואשלם לך אין לחייבו בשלא בכוונה כדפרישנא גבי כופר. אי נמי להכי לא דריש ליה בדמים דכל הפרשה לא איירי בדמים דלא איירי רק בדמי וולדות ובכופר ובשלושים של עבד. ואי קשיא לרבי אלעזר אדמוקי לה לנקי נקי מחצי כופר לוקמה לנקי מדמי וולדות. יש לומר משום דסמוך קרא דנקי לקרא דכופר. אי נמי גבי כופר דרשינן במועד כופר אם כופר לרבות שלא בכוונה כמו בכוונה איצטריך קרא בתם למעוטי שלא בכוונה אבל לדמי וולדות ולשלושים של עבד דליכא רבוי לא איצטריך. ה״ר ישעיה ז״ל.

על פי עד אחד או על פי בעלים. הא דמייתי התוספות מפרק קמא דסנהדרין דלהרגו לפלוני קאמר ושורו אין הכי נמי דפטור דכל היכא דלא מיקיים את הבהמה תהרוגו פלוני נמי פטור. ה״ר אליעזר מגרמישא ז״ל.

אלא כשהמית על פי עד אחד או על פי הבעלים. על פי הבעלים פשיטא מודה בקנס הוא קסבר כופרא כפרה הוא. כך גירסת רוב הספרים. ונראה שכן הוא בגירסתו של רש״י וכן בתוספות. ופירשו התוספות מודה בקנס הוא דקמשמע לן פלגא נזקא קנסא כלומר דכל שבמועד נזק או כופר שלם ובתם חצי המועד היינו משום דתם בחזקת השימור ופלגא תשלומין קנסא. והא דפריך ועל פי הבעלים הוא הדין לעל פי עד אחד אלא משום דהך פירכא פשוטה טפי אבל לעל פי עד אחד נמי איכא למפרך דהא עד אחד אינו מחייב ממון ולא איצטריך למפטר הכא. ואף על גב דעד אחד קם לשבועה כשכפר מסתברא דהכא אפילו כשכפר אינו בא לידי שבועה דאין שבועת עד אחד בכפירת בעל דבר אלא במקום שאם מודה מחייב על פיו שאין השבועה אלא כדי שיודה וכאן אלו הודה פטור דאינו משלם קנס על פי עצמו ואף על גב דאיכא עד אחד כל שאינו מחייבו ממון על פי עצמו קרי ליה. ותדע לך דאפילו היכא דאיכא שני עדים ואין מחייבין אותו ממון על פיהם כי מודה קרי ליה מודה בקנס הוא ופטור והיכי דמי כגון דקטל עבדא ואתו עדים ואמרי דקטל ולא ידעי אי תם הוא אי מועד ואמר מריה דמועד הוא לא משלם קנס על פי עצמו וכדאיתא לקמן. וכן נראה לי באומר איני יודע לא קרי ליה מחויב שבועה ואינו יכול לישבע ומשלם שהרי זה אינו מחויב לישבע כמו שאמרתי. ואף על פי שראיתי להראב״ד ז״ל שכתב משם אחרים שזה מחויב שאינו יכול לישבע ומשלם ואף לא נחלק על האומר כן אלא מטעם שכל שאין העד מעיד שהבעלים יודעים בדבר זה אינו מחויב שבועה ואני מה שנראה לי כתבתי. ונראה לי ברור שאין משלם קנס על פי עצמו ואפילו יש עד אחד שמעידו דמכל מקום אין מחייבן ממון על פיו ומרשיע את עצמו קרי ליה. ומיהו הראיה שהבאתי מההיא דלקמן דאמרי שנים דשורו קטל עבדא ולא ידעי אי תם אי מועד יש לדחות דשאני התם שאין העדים מעידים בחיוב הקנס כלל ואפילו לפי עדותן אינו מתחייב כלל אבל בעד אחד לפי עדותו של עבד חייב הוא באותו קנס וכיון שהוא מודה לדברי העד חייב. וכל זה איננו שוה לי דמכל מקום אינו מחייבו ממון על פיו. ולענין הגירסא כתב הראב״ד ז״ל דגירסא זו טעותא היא דמאי קאמר פשיטא מודה בקנס הוא פשיטא דהא ליכא מאן דאמר הכי בשום דוכתא דלהוי כופרא קנסא אלא או כפרה או ממונא והכי גרסינן אלא כשהמית על פי עד אחד או על פי בעלים וקסבר כופרא כפרה. וכן נראה גירסת רבינו חננאל ז״ל. והאי דקאמר כופרא כפרה ולא קאמר ממונא משום עד אחד איצטריך ליה דאי ממונא לא איצטריך קרא למפטריה דעד אחד אינו מחייבו ממון אבל כי אמרינן כופרא כפרה איצטריך קרא למפטריה דאי לא כתב רחמנא ובעל השור נקי הוה אמינא דחייב בין על פי עצמו בין על פי עד אחד דהא מביא חטאת ואפילו על פי עד אחד ואי ממונא האיך משלם אפילו במועד פטור דאי משום דהיה מחויב שבועה שאינו יכול לישבע בזה נראה לי דינו של הראב״ד אמת דאמר דכל שאין העד מעיד שהוא ראה אינו מחויב שבועה כשאומר איני יודע וכן נראה מן הירושלמי בעובדא דשק של צרור. מדקאמר רבי אליעזר נקי מחצי כופר אלמא תם הוא דפטור הא מועד משלם את הכופר על פי הבעלים או על פי עד אחד. ואי נמי כשנתכוון להרוג את הבהמה והרג את האדם. ומשמע דרבי אליעזר לית ליה דרבה דאמר לקמן השור יסקל וגם בעליו יומת אם כופר יושת עליו כל שהשור בסקילה בעלים משלמין כופר וכו׳. ואין נראה דטעמיה דרבי אליעזר משום דדריש אם כופר דנימא במתכוון להרוג את הבהמה והרג את האדם דדרשינן מיניה אם כופר לרבות מועד שלא בכוונה על פי עדים אבל היכי מרבינן מינה מועד על פי עצמו שיהא כעל פי עדים שאם אתה אומר כן הוה להו לפרושי ולמימר לרבות שלא בכוונה ועל פי עד אחד ולומר שאפילו אם אין שם אלא עד אחד ומעיד שנתכוון להרוג את הבהמה והרג את האדם יהא משלם את הכופר וזה היה רבותא טפי והיה להם לפרש. על כן מסתברא דרבי אליעזר לית ליה ההיא דרשא כלל ורבי עקיבא דנדי מאוקמתא דרבי אליעזר משום דסבירא ליה דלהא לא איצטריך קרא כל שאין השור בסקילה אין הבעלים משלמין כופר וכדדרש רבה. הרשב״א ז״ל.

וכן כתב הרא״ה ז״ל דאין לומר הכא מחוייב שבועה שאינו יכול לישבע דחייב ואפילו היכא דלא הוה ליה למידע כדפרישנא בבבא מציעא דליכא למימר הכי אלא היכא דכי מודה בו חייב אבל היכא דכי מודה ביה פטור משום מחוייב שבועה שאינו יכול לישבע לא מחייב. קסבר כופרא כפרה ולפיכך ראוי שיתחייב על פי הבעלים ועל פי עד אחד דהשתא הוה ליה מחוייב שבועה שאינו יכול לישבע הראוי להתחייב ואפילו הכי פטריה רחמנא. ע״כ. עיין תוספות לקמן ריש פרק הפרה דיבור המתחיל דאפילו ניזק אמר וכו׳. וזה לשון הראב״ד ז״ל אין דיני אלא כשהמית על פי הבעלים או על פי עד אחד וקסבר כופרא כפרה דאי חצי כופר קנסא על פי הבעלים לא צריך קרא למעוטי ואי ממונא הוא על פי עד אחד לא צריך למעוטי קראי אלא קסבר כופרא כפרה והיא באה על פי הבעלים או על פי עד אחד כדתנן אמרו לו אכלת חלב מביא חטאת ומוקמינן לה בעד אחד בכריתות ואפילו תם פטור מזו הכפרה.

אמר אברהם מדקאמר תם פטור מחצי כופר כשהמית על פי הבעלים מכלל דמועד משלם כופר על פי עצמו אם כן למעלה ששאלו מאחר דמתם קטלינן ליה מועד היכי משכחת לה דמשלם כופר ולימא ליה כגון שהמית שלש פעמים ועל כל אחד בא לבית דין והעיד על שורו ובית דין הזהירוהו שמור שורך דהא אמרינן לעיל דכי מסהדי ביה כל אימת דקטל גביה הוה קאים אלמא בידיעה בסוף לחוד סגי ליה ואפילו למאן דאמר לייעודי גברא בעינן דלא בעינן העדאת בית דין על כל אחד ואחד דהא התם כיון דאיתזמו להו על כל חדא וחדא לא קמה ליה העדאת בית דין ולא מידי עד לבסוף דאתו מזימי מזימין וקא מזמי להו בבת אחת וההיא שעתא חדא העדאה היא בבית דין ומשום דאמרי סהדי דכל אימת דקטל גביה הוה קאי קיימא ליה כאלו העידו בו בדינא תלת זימני ומשלם כופר מעתה אם המית שלש פעמים על פי עצמו והעידוהו בית דין שלש פעמים שמור שורך ולא שמר ישלם כופר. ועוד שהרי עמדה עליו העדות בית דין שלש פעמים מה שאין כן בהוזמו זוממי זוממין. ונראה לי שאין העדאה אלא מפי עדים כדכתיב והועד בבעליו אין הועד אלא לשון עדות אבל שלא על פי עדים לעולם אינו נעשה מועד אף על פי שהזהירוהו בית דין שלש פעמים על פיו. ולקמן בשמעתא דאמרינן בן חורין דמשלם על פי עצמו כופר והיכי דמי כגון דאתו עדים ואמרו קטל ולא ידעינן אי תם הוא אי מועד הוא ואמר מאריה דמועד הוא דמשלם כופר על פי עצמו וכו׳ ההוא רבה הוא דקאמר לה וסבירא ליה כל זמן שהשור בסקילה בעלים משלמין כופר משום הכי צריכי עדים על ההריגה אבל רבי אליעזר לא סבירא ליה דאפילו על פי הבעלים נמי משלם כופר בנגיחה רביעית והוא הועד שלש פעמים בעדים ובבית דין וקטל וערק לאגמא וכו׳ לפי שההעדאה צריכה עדים כמו שכתבנו. ע״כ. וכבר כתבתי בסוגיא דלעיל לשון הרשב״א ז״ל ולשון הרב המאירי ז״ל על ההיא דוכי מאחר דמתם קטלינן. עיין שם.

מתכוון אמר ברישא דאלו המית לא היה סומך עליו מתחילה לאומרה ומ״ד המית ברישא דאלו אמר מתכוון ברישא ודאי שוב לא היה חוזר אחר ראיה אחרת. וקשה לי אמאי קרי ליה זוטרתי הואיל וסבירא ליה כופרא כפרה דאין זה דוחק דהא לעיל דחקינן לשנויי לכולי עלמא כופרא כפרה. הר״ש ז״ל.

והראב״ד ז״ל כתב וז״ל מתכוון אמר ליה ברישא ואחר כך אמר לו כשהמית על פי הבעלים אף על פי שהטעם הראשון יותר טוב מן השני לפי שטעם מתכוון משכחת לה בין שיהיה כופרא כפרה בין שיהיה ממונא ועל פי עדים כדכתיבי קראי והועד בבעליו אבל תם המית לא משכחת לה אלא כדאמרן לעיל אף על פי כן כיון דמצא בו טעם אחר אמרו. ע״כ.

עיין לקמן בדיבור המתחיל לא דמים במה שכתבו תלמידי הר״פ ז״ל. וזה לשון ה״ר אליעזר מגרמישא ז״ל ומתכוון אמר ליה ברישא כלומר אין טעות לומר כן דמצינא למימר דלא חזר מטעם דהמית. ע״כ.

וזה לשון הרא״ה ז״ל: רב כהנא משמיה דרבא וכו׳. משל לצייד וכו׳ כלומר דהני תרי טעמי תרווייהו אית ליה לרבי אליעזר רב טביומי וכו׳ משל לצייד וכו׳ פירוש שאף רבי אליעזר חזר בו מטעם ראשון דאמר על פי בעלים וכו׳. ואפשר דטעמא דמילתא דכיון דמדינא מחייב מיתה אלא משום דמחסרי סהדי הוא דלא מקטיל דלא חייל עליה חיוב תשלומין דהיכי מהימני בעלים לחצאין אי מהימנת להו דקטל בר קטלא הוא ולא בר תשלומין אי לא לאו בר הכי והכי הוא ואתיא הא דומיא דטעמא דאמרינן לקמן אבל היכא דמעיקרא בר קטלא הוא אף על גב דשחטיה לא צריך קרא למעוטיה אלמא כיון דמעיקרא בר קטלא לא חייל עליה חיוב תשלומין אף על גב דההיא דלקמן עדיפא ומסתבר דאפילו רב כהנא מודה בה כיון דהוי בעדים וחיוב גמור מן הדין. והשתא לרבי אליעזר לא שייך למימר ההוא טעמא דכתיבנא לעיל היכי אפשר במועד חייב ובתמותו פטור. וכי תימא דהכא הוא משום גזרת הכתוב אם כן כיון דאשכחן לה להא מילתא היכי עבדינן מינה הכרחא לעיל כלל דמסתבר ליה דלא שייך ההוא טעמא אלא לעיל דתם פטרינן ליה לגמרי והא לא אשכחן. וליכא למימר כלל דתם פטור לגמרי ומועד חייב אבל הכא כיון דתם בתורת תשלומין הוא דאלו בעלמא מיחייב לשלומי אפשר דבהא חס רחמנא עליה כדאשכחן נמי דחס עליה בשאר מילי. הרא״ה ז״ל.

משל לצייד פקח שנוטל כל מה שיזדמן לו וכן בדברי תורה יגדיל תורה ויאדיר. רב טביומי אמר וכו׳ אלו נזדמן לו טעם מתכוון בתחילה לא היה אומר לו טעם המית שאין דרך ושמוש החכמים לומר טעם פחות אחר טעם יפה. וכן תמצא בציידין שיש בהם סלסול ונקיות הדעת שאם ימצאו דבר חשוב אפילו נטלו דבר פחות בתחילה מניחין אותו לפי שאינן להוטין אחר הבצע והמשל הזה אינו מטעם אחד לדברי תורה אלא כיון שהביא רב כהנא משל מן הציידים הוא הביא. הראב״ד ז״ל.