(1) 
אהָכָא בַּחֲצַר הַשּׁוּתָּפִין עָסְקִינַן דִּבְהַעֲמָדָה כְּדִי לָא קָפְדִי אַמְּחִיצָה קָפְדִי.
אהָכָא בַּחֲצַר הַשּׁוּתָּפִין עָסְקִינַן דִּבְהַעֲמָדָה כְּדִי לָא קָפְדִי אַמְּחִיצָה קָפְדִי.Here we are dealing with a courtyard belonging to partners, where they are not particular with regard to the mere placing of items in the courtyard, but are particular with regard to the construction of a partition. The presumption of ownership is established only where the lack of a protest indicates that the prior owner concedes that the property is no longer his. The co-owner’s silence in the face of his partner using the courtyard for a temporary purpose does not indicate a concession, but silence in the face of one who constructed a partition is a concession.
1. יוחנן: כבמאמר הבא ובעוד מקומות בתלמוד. דפוסים: יצחק .
2. של-תלמ׳ חכמ׳: בדפוסים נפתח: של תלמידי חכמים .
4. של-תלמ׳ חכמ׳: בדפוסים נפתח: של תלמידי חכמים .
5. בלוס: דפוס קושטא : בלס . דפוסים משלים כאן (ע״פ הגמ׳ אך שלא כסדר המאמרים שם): שולחן עם הארץ דומה למדורה וקדירות מקיפות זו את זו .
והא דאמרינן בחצר השותפין עסיקינן, לאו למימרא דבחצר חבירו דקפיד אפילו אהעמדה כדי דהויא חזקה, דאם כן אין לך אדם שמשאיל לחבירו מקום בחצרו להעמיד שם בהמתו, אלא למימרא דבחצר חבירו שאינה של שותפים אפילו אם עשה לה מחיצה נמי לא הויא חזקה, דבחצר השותפין הוא דאיכא לאפלוגי בין עשה מחיצה ללא עשה מחיצה, אבל בחצר חבירו אפילו עשה מחיצה נמי לא הויא חזקה דבודאי דבדרך שאלה היא. ודוקא היכא דלא אחזיק שלש שנים הוא דאיכא לאיפלוגי בין חצר חבירו לחצר השותפין, אי נמי דאחזיק שלש שנים וליכא בהדיה טענה אלא מחמת דאישתיק ולא אמר ליה מידי. אבל החזיק שלש שנים חזקה שיש עמה טענה בחצר חבירו דקפיד אפילו אהעמדה כדי, בין עשה מחיצה בין לא עשה מחיצה אם העמידה במקום מסויים בחצר והיתה עומדת שם ביממא ובליליא הרי זו חזקה דהינו כל חזקה שבעולם, ובחצר השותפין דלא קפדי אהעמדה כדי, אם לא עשה מחיצה אפילו החזיק שלש שנים חזקה שיש עמה טענה לא הויא חזקה, וכל שכן אם לא היתה עמה טענה אי נמי לא החזיק שלש שנים, ואם עשה מחיצה אפילו לא החזיק נמי שלש שנים אי נמי החזיק ולא היתה עמה טענה אלא מחמת דשתיק ליה דודאי אחולי אחיל ליה הויא חזקה.
נקיטינן השתא, דבחצר חבירו בין עשה מחיצה בין לא עשה מחיצה, אם היה לו שם מקום ידוע והעמידה בו שלש שנים רצופות ביממא ובליליא וטען שלקח ממנו אותו מקום או שנתנו לו במתנה, בודאי דהויא חזקה דהינו כל חזקה שבעולם, ואם לא החזיק כסדר הזה חזקה שיש עמה טענה שהיא דרך כל חזקה שבעולם, לאו חזקה היא דעביד איניש דמושיל לחבריה מקום בחצרו בדרך עראי. ובחצר השותפין בין החזיק שלש שנים בין לא החזיק בין טען בין לא טען, אם עשה מחיצה כיון דקפדי אינשי עליה הויא חזקה דאי לאו דאחיל ליה לא הוה שתיק, ואם לא עשה מחיצה לא הויא חזקה משום דאהעמדה כדי לא קפדי אינשי. והכי נמי דיינינן בהני אינשי דמוקמין בהמות דילהו במבואות, דאי קימי שכיני ההוא מבוי קא מעכבי עליה, ואע״ג דמקמי הכי הוה מוקים לה התם, כמה דלא עבד לה מחיצה עשרה כל אימת דבעו לעכובי מצו מעכבי עליה, משום דמבואות שאינן מפולשין כחצר השותפין דמו:
והכא בחצר השותפין עסקינן – שאחד מן השותפין עצמו העמיד בהמותיו ותנור ואשפה שלו בחצר ג׳ שנים ולא מיחו בו וסתם חצר לכניסה ויציאה הוא ולא להעמיד שם בהמותיו וחפציו זמן מרובה והלכך בהעמדת בהמותיו גרידא בלא בנין לא הויא חזקה דבהעמדה כדי לא קפדי שותפין זה על זה עד שעה שיצטרכו לאותו מקום וכשירצו יקפידו ויסלק זה חפציו דאין לו חזקה בשתיקתן.
אמחיצה קפדי – ומדשתקו ולא מיחו ודאי ברשותן עשה והויא חזקה.
בשותפין עסקינן דבהעמדה כדי לא קפדי – תימה דאמר הכא דהיכא דקפדי קני והאמר לעיל (דף מב:) דשותפין אין מחזיקין זה על זה דפעמים מניח האחד להשתמש לחברו ג׳ שנים ואח״כ ישתמש הוא י״ל הא דנחית לפלגא והא דנחית לכולא להאי גיסא או להאי גיסא כדאמר לעיל ועוד נראה דיש לחלק בין שדה לחצר דהכא מיירי שבתים אלו פתוחין לחצר זה דכיון שהוא יוצא ונכנס דרך חצר זה היכא דקפדי אין מניח לו לעשות אי לאו דזבנה מיניה.
1והא תנן שותפין שנדרו הנאה זה מזה כו׳. נראה לי דמסיפא דמתניתין קא מקשה והכי איתא שותפין שנדרו הנאה זה מזה אסורין ליכנס לחצר רבי אליעזר בן יעקב אומר זה נכנס לתוך שלו כו׳ ושניהם אסורים מלהעמיד ריחיים וכירים ותנור וגידול תרנגולים וקסלקא דעתך דאפילו רבי אליעזר בן יעקב דפליג ארישא מודה בהנך ורישא ודאי רבי אליעזר קתני לה דאמר אפילו ויתור אסור במודר הנאה אלא אפילו רבי אליעזר בן יעקב דפליג ארישא בהא מודה אלמא קפדי אהדדי ולאו ויתור הוא. ומסקנא תירץ רבינא דסיפא לאו דברי הכל היא אלא רבי אליעזר דקתני רישא הוא דתני לה אי נמי דרבי אליעזר בן יעקב גופיה הוא דקתני לה ופליג עליה ביש ברירה אבל בויתור במלתא דלא שייכא ליה ברירה מודה ליה כגון העמדת תנור וכירים וגידול תרנגולים דלא מצי למימר בשלי אני עושה ומאן פליג ליה וכולו חצר משעבדא לתרווייהו לשאר תשמישין ואיך יוכל זה לייחד מקום לעצמו הלכך אפילו ויתור אסור ולעולם שותפין אהעמדה כדי לא קפדי אפילו בחצר ודבר ויתור הוא ואפילו הכי במודר הנאה אסור.
2מתניתין: המרזב אין לו חזקה כו׳. המזחילה יש לה חזקה. פירוש מרזב הוא כעין כדמי״ד עגול או מרובע מלמטה ופעמים שמכסים אותו מלמעלה והוא כעין שפופרת וזה נקרא סילון בלשון המשנה מניחים אותו על שפת הגג ראשו אחד בגג וראשו אחר יוצא לחוץ לאויר החצר ומי הגג נכנסים לתוכו ומקלח לחצר והוא יכול לטלטל ממקום למקום וכל מקום שיהיה משפעים לתוכו מי הגג. והמזחילה עומדת כנגד גובה הכותל ראשה בכותל העליון מגיע לשפת הגג ויורדת עד הקרקע ופעמים עד חציו של כותל או שלישו והמים יורדים דרך חללה עם הכותל והוא כעין כוורת ופעמים עושין אותה מהבנין עצמו ופעמים שהן עושים אותו מנסרים שמוציאין או זיזין מן הכותל וקובעים בהם נסרים במסמרים כפי מה שירצו ארוכה או קצרה ואינה מטלטלת כלל. אין לו חזקה מרוח אחת שאם הוא באמצע מזרח יכול בעל החצר שמקבל מימיו לשנותו אל הקצוות רק שיהיה ברוח מזרחית לפי שאין קפידא לבעל גג בשיפוע המים לשונו מקצה אל קצה באותו הרוח אבל להעבירו לרוח אחרת יש לו קפידא שכל גגותיהם לרוח אחת משופעים.
3שאם רוצה לבנות תחתיו בונה ויש למקומו חזקה שאם בא לעוקרו אינו עוקר. אינו עוקרו כלומר אינו עוקר ממנו כלום לא לקצר ולא לשנות והאי דקאמר ויש למקומו חזקה משום קלוחו שאינו רשאי לקצר קלוחו מפני שמזיקים המים לכותל.
1. פיסקה זו מובאת בשטמ״ק בשם ראב״ד.
2. פיסקה זו מובאת בשטמ״ק בשם ראב״ד.
3. פיסקה זו מובאת ברשב״א בשם ראב״ד.
ובחצר השותפין בין החזיקא שלש שנים בין לא החזיק בין טען בין לא טען, אם עשה מחיצה כיון דקפדי אינאשי עלה הויא חזקהב, דאי לאו דאחיל ליה לא הוה שתיק. ואם לא עשה מחיצה לא הויה חזקה מישום דאהעמדה כדי לא קפדי אינאשי.
והכי נמי דינינן בהני אינאשי דמוקמי בהמות דילהו במבואות, דאי קימי שכיני ההוא מבוי וקא מעכבי עליה, ואע״ג דמקמי הכי הוה מוקים לה התם, כמה דלא עבד מחיצהג עשרה, כל אימת דבאעו לעכובי מצו מעכבי עליה, משום דמבואות שאינן מפולשין כחצר השותפין דאמוד.
שולחן של תלמידי חכמים כיצד שני שלישי גדיל ושליש גלאי כלומר שני שלישי השולחן יהא מכוסה בככרותה של לחם ושליש גלאי כדי שתהא בו הקערה והירקות ומאי דדאמי להו. עד הנה מדברי רבי׳ יוסף הלוי ז״ל.
[דף נז.]
למקצת [פירושי]: אבל עשה מחיצה לבהמתו גבוהה עשרה טפחים, פיר׳ אם עשה זו המחיצה החזיק במקום שבתוכה, ויכול לטעון לקוח הוא בידי.
וכן לתנור פיר׳ אם עשה לו מחיצה, וכן לכירים וכן לרחים החזיק במקום שבתוך המחיצות.
עשה מקום לזבלו עמוק שלשה פיר׳ כמו חריץ כדי שלא יתפזר. או גבוה שלשה פיר׳ גדר קטן.
מאי שנא רישא פיר׳ דקתני היה מעמיד אינה חזקה. ומאי שנא סיפא דקתני עשה לבהמתו מחיצה הרי זו חזקה. אמ׳ עולא כל שאילו בנכסי הגר קנה פיר׳ כגון מי שעושה שום תיקון בקרקע. בנכסי חבירו קנה פיר׳ כגון עשיית מחיצה והכנסת תרנגלין לבית ועשיית מקום לזבלו. וכל שאילו בנכסי הגר לא קנה פיר׳ כגון מי שאינו עושה שום תיקון בגוף הקרקע. בנכסי חבירו לא קנה פיר׳ כגון העמדת בהמה וזולתה בלא מחיצה.
מתקיף ליה רב אשיו וכללא הוא, פיר׳ וכללא הוא דקא מדמית חזקת שלש שנים שתלויה בקפידה לחזקת קנין בנכסי הגר שתלויה בתיקון קרקע, והא נירא דבנכסי הגר קנה פיר׳ דאם רפק בה פורתא קנייה, ובנכסי חברו לא קנה פיר׳ כדאמרינן לעיל (לו:) נאר אינה חזקה. והא אכילת פירות דבנכסי חברו קנה פיר׳ אם יאכל פירות קרקע חבירו שלש שנים, ובנכסי הגר לא קנה פיר׳ שלא עשה שום דבר תיקון בגוף הקרקע.
[דף נז:]
חוץ מן הכביסה פיר׳ שתיקנו חכמים לכבס בחצר השותפין על כרחן ולא יעכבו זה על זה. לפי שאין דרכן של בנות ישראל להתבזות על גב הנהר פיר׳ שהכביסה על גב הנהר מצרכתן לעמוד יחיפות גלויות שוקים. בשעה שעומדות על הכבוסה, פיר׳ כשהוא עומד על שפת הנהר. היכי דאמי אי דאיכא דרכא אחרינא, פיר׳ שיוכל ללכת בה ואזיל להאי, רשע הוא, פיר׳ אע״פ שעוצם עיניו, שלא היה לו שיקריב עצמו לדבר המביאו לידי עבירה. אי דליכא דרכא אחרינא אנוס הוא, פיר׳ ואנוס רחמנא פטריה ואפילו הסתכל בדרך הליכתו, ולמה הצריכו הכתוב להעצים עיניו. ואפילו הכי מיבעי ליה למצער נפשיה ואזילז פיר׳ להטות עיניו לצד אחר או להעצימן.
א. כ״פ הרמב״ם בפי׳ המשניות ובהלכות שם וס״ל שאפי׳ בלא חזקת שלוש שנים ועיי״ש דמביא ראי׳ה מירושלמי וכ״כ בעל העיטור מובא במ״מ ועי׳ במ״מ ובמגדל עוז שכתבו דדעת הרמב״ם כרבינו וישבו קושיות הראב״ד.
ב. וכ״פ הרמב״ם שם וכ״כ הרמב״ן בשם רבינו ובשם הגאונים והמאירי בשם הגאונים, ועיי״ש שכתבו הטעם ודלא כרשב״ם והרמב״ן ועוד ראשונים דאיירי בחזקה בטענה בשלוש שנים וע״ע במאירי בשם גדולי המפרשים.
ג. כ״כ הטור סוף סי׳ קס״א בשם הרי״ף שאין נקרא חזקה אא״כ עשה מחיצה לפני בהמתו ודלא כהרא״ש ועיי״ש בב״י ס״ק ז׳ שביאר מחלוקתם, ועי׳ ל״מ פ״ה מהל׳ שכנים ה״ג שהקשה על הטור.
ד. כ״כ הטור בשם רבינו וע״ע בפרישה ס״ק כ״ב.
ה. והראשונים פי׳ שיהיה מכוסה במפה.
ו. וגי׳ רב ששת.
ז. וכן מובא בדק״ס בשם כמה כ״י. וגי׳ למינס נפשיה.
אלא אמר רבה בר אבוה אמר רב נחמן מתני׳ ברחבה שאחורי הבתים עסקינן ואינו מקפיד כל כך הילכך אהעמדה כדי לא קפדי אמחיצה קפדי. אבל חצר לפני בתים הוא וצריך שיהא מקום פנוי לביאה ויציאה הילכך קפדי אהעמדה כדי. רב פפא אמר אידי ואידי מתני׳ דהכא ודנדרים בחצר השותפין חייב דקפיד אהעמדה כדי והיכ׳ דלא קפיד. גבי ממונין לענין חזקה יש לנו לילך לקולא ולומר שאין מקפידין השותפין זה על זה ומותר להעמיד בהמות בחצר כל זמן שאין חבירו מקפיד עליו ומעכב והיינו קולא שאנו מתירין לזה להעמיד שם בסתמא אע״פ שלא נטל רשות מחבירו. והילכך לא הויא חזקה ובאיסורא דשותפין שנדרו לחומרא. רבינא אמר לעולם אידי ואידי לא קפדי שותפין בהעמדה כדי כדתנן דלא הויא חזקה. וגבי נדרים נמי מותרין ליכנס לחצר והא דקתני אסורין ר׳ אליעזר היא דתניא ר׳ אליעזר אומר אפי׳ ויתור אסור במודר הנאה. אמר ר׳ יונתן משום ר׳ בנאה בכל שותפין מעכבין זה על זה חוץ מן הכביסה שאין דרכן של בנות ישראל להתבזות על הכביסה פי׳ רבינו שמואל זצ״ל בכל תשמישין הקבועים בחצר דומיא דהעמדת בהמות תנור וכיריים שממעטין אויר חצר יכולים לעכב אם האחד רוצה לבדו לעשות וחביריו אינם רוצים חוץ מן הכביסה שתקנו לו חכמים שיעשה בחצר בעל כרחן של שותפין חביריו. עכ״ל:
אלא אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה הכא בחצר השותפין עסיקינן דאהעמדה כדי לא קפדי אינשי אמחיצה קפדי. וכיון דלא קפיד ש״מ אקנויי אקנייה לדוכתא נהליה להכי וקימא ליה חזקה. ואי קשיא לך, בין לעולא בין לרב [נחמן], נהי דשייך טעמיהו גבי העמדה כדי וגבי זבל, אבל גבי תרנגולין לא שייך טעמא דחד מינייהו כלל, ואכתי תיקשי לך מאי שנא רישא גבי מגדל תרנגולין בחצר דלא הויא חזקה ומאי שנא בבית דהויא חזקה. ומסתברא דבין לעולא בין לרב נחמן כי אתו לשנויי קושיא דקשיא ליה לגמרא מעיקרא מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא הוא דאתו לשנויי, ומעיקרא כי הוה קשיא ליה לגמרא לאו גבי תרנגולין הוה קשיא ליה, דפשיטא ליה לגמרא דגידול תרנגולין בחצר לא דמי לגידול תרנגולין בתוך הבית, דגבי חצר לא קפדי עליה אינשי ולא קימא ביה חזקה, וגבי בית קפדי, ואמטול הכי קימא ביה חזקה. אלא כי קשיא ליה לגמרא חצר אחצר קא קשיא ליה, ועולא ורב נחמן כי טרחי לתרוצי מאי דקשיא ליה לגמרא קא טרחי לתרוצי, ואמטול הכי לא אצטריך עולא ולא רב נחמן לאשמועינן טעמא גבי גידול תרנגולין. ואע״ג דלא איירי ר״נ גבי גידול תרנגולין כלל, דהא לא [א]שמעינן אלא טעמא דמחיצה, ממילא ש״מ דטעמא דגידול תרנגולין נמי מהאי טעמא הוא, דאגידול תרנגולין בחצר בלא מחיצה עשרה לא קפדי אינשי, בבית קפדי אינשי, וכולה מילתא בחצר השותפין.
ברם צריך את למידע דלא מיתוקמא הא מתני׳ אליבא דרבה בר אבוה אלא בחזקה שיש עמה טענה, והיא דאשתמש בה הני שלש שנים מיום ליום. ומנא תימרא דמתניתין בחזקה שיש עמה טענה קאי, דכיון דקני גופא דארעא בהכי לא הויא חזקה אלא בחזקה שיש עמה טענה, דבהדיא תנן (לעיל מא,א) כל חזקה שאין עמה טענה אינה חזקה, וליכא לאפוקי מהאי כללא אלא בראיה. ומנא תימרא דמתני׳ למיקנא גופא דארעא עסיקינן, דילמא לתשמישתא בעלמא לקיומי הנהו תשמישי דזבל ותנור וכירים וריחים ותרנגולין, ודיקא נמי דקתני אלו דברים שיש להן חזקה ואלו דברים שאין להן חזקה, ולא קתני שהן חזקה ושאינן חזקה. ותיסברא, אימא מציעתא וסופה, היה מעמיד בהמתו בחצר כו׳ אינה חזקה עשה מחיצה לבהמתו הרי זו חזקה, ואלו אין לו חזקה ויש לו חזקה לא קתני. ועוד מי מצית אמרת דלאו למיקנא גופיה דההוא דוכתא דאחזיק ביה קא מיירי, הא ודאי כיון דלא מצי לסלוקיה לזבליה ולבהמתו ומחיצתו ותנוריה וכירים וריחים דידיה מהתם אפי׳ חדא שעתא, מאי זכותא אשתיירא להו לבעלים בגופא דארעא. אלא ודאי על כרחיך למיקנא גופא דההוא דוכתא הוא דאהני, וכיון דאהני למיקנא גופא דארעא לא סגיא בלא טענה והוא דאחזיק ביה שלש שנים, דבהדיא תנן (לעיל כח,א) כל דבר שהוא עושה פירות תדיר חזקתן שלש שנים מיום ליום, וליכא לאפוקי מהאי כללא אלא בראיה. ולא אשכחן חזקה במקרקעי בפחות משלש שנים אלא בתשמישא בעלמא, אי נמי היכא דעבד תובע מעשה דמוכח דההוא מידי לאו דידיה הוא, כגון דדלי ליה צנא דפירי וכגון דאתא וסייע בגודא בהדיה, [כי] מעשה דרב ענן (לעיל מא,א) דקא טעין מחמת דאתא מארי ארעא וסייע בגודא בהדיה, וטעמא דמחילה בטעות הואי, הא לאו הכי הויא חזקה לאלתר, אי נמי כגון העורר על השדה והוא חתום עליה עד או שעשאה סימן לאחר. אבל היכא דלא עבד מעשה דמוכח דאודי דהאי קרקע לאו דידיה הוא, לא הויא חזקה למקנא גופא דארעא בפחות מג׳ שנים ובטענה.
וכ״ת ודילמא לעולם הני חזקות כולהו דקתני בהא מתני׳ כולהו לאו למקנא גופא דארעא נינהו אלא לקיומי ההוא תשמישא בלחוד, ואי בעי מחזיק לשנויי ההוא דוכתא [ל]תשמישא אחרינא לאו כל כמיניה, אי נמי היכא דבעי מרי ארעא לאשתמושי ביה תשמישא דלא מעכב לה לתשמישתיה דמחזיק הדין עמו, ואמטול הכי לא בעי שלש שנים ולא טענה. אם כן מתני׳ (דלעיל מא,א) דקתני מה אתה עושה בתוך שלי שלא אמר לי אדם דבר אינה חזקה, הכי נמי דלגופא דארעא הוא דלא הויא חזקה, הא לאשתמושי בה ולמיהדר בה כדהוה דייר עד השתא הוי חזקה, ואע״ג דלא עבד מעשה בגופא דארעא, דלא גרע מהכניס תרנגולין לתוך הבית, והא אינה חזקה קתני, דמשמע כלל כלל לא. ועוד מכדי הא (האי) [אי]פסיקא הלכתא דצריך למחות בסוף כל שלש ושלש, על כרחיך תקנתא דלא ליתו בעלים לידי פסידא קאתי לאשמועינן, ואי אמרת דבבציר מתלת שני נמי קימא ליה חזקה למחזיק לתשמישתא, האי בסוף כל שלש ושלש, בסוף כל שלשים יום מיבעי ליה, דאי לא מחי ביה קימא ליה חזקה למחזיק לתשמישתא, והיכי יהבי רבנן שיעורא דאתו ביה בעלים לידי פסידא. ועובדא דגידול בר מניומי (לעיל לט,ב) נמי דבעא למחויי בסוף כל שתא ושתא ואמרי ליה לא צריכת, אי ס״ד בבציר מתלת שני קימא ליה חזקה למחזיק למידר בגויה כדהוה דייר עד השתא, היכי אסבוה רבנן לגידול בר מניומי עצה דאתי בה לידי פסידא. אלא ודאי ש״מ דבציר משלש שנים לא קימא ליה חזקה למחזיק לאוקמה לארעא בידיה, ואפילו לתשמישא בעלמא. וכיון דבעי שלש שנים על כרחיך טענה בעי, דהא טעמא דחזקה דבעיא שלש שנים משום דטפי מתלת שני לא מזדהר איניש בשטריה הוא, ואי ס״ד לא בעי טענת מכר ומתנה וכיוצא בהן, אלא בטענה שלא אמר לי אדם דבר סגיא ליה, האי שטרא מאי עיבידתיה, אלא על כרחיך כל היכא דבעי שלש שנים לא סגיא ליה בלא טענה לבר מיורש ולוקח דלא בעי טענה, ומתניתין בחזקה שיש עמה טענה הוא דמיתוקמא כדפרשינן.
תדע מדאקשי ליה רב ששת לעולא וכללא הוא והרי ניר דבנכסי הגר קנה בנכסי חברו לא קנה והרי אכילת פירות דבנכסי חברו קנה בנכסי הגר לא קנה, דשמעת מינה דמתניתין דאוקמה עולא בנכסי חברו ואוקמה רב נחמן בחצר השותפין בחזקה שיש עמה טענה עסיקינן. דהא ניר דקאמרינן דלא קני בנכסי חברו ואכילת פירות דקאמרינן דקניא, תרוייהו בחזקה שיש עמה טענה עסיקינן, דאי בחזקה שאין עמה טענה, כגון הנותן מתנה והאחין שחלקו דלמיקנא בעלמא קבעי, היכא אשכחן דניר לא קני, ותו שדה שאין לה גדר אי לא קני לה בניר במאי (בו) מחזיק, הכי נמי דלא הויא חזקה עד דגדר לה לכולה. ותו מכדי מתני׳ דינא דמתנה ונכסי הגר לענין חזקה חדא מחתא מחית להו, מאי שנא ניר דקני בנכסי הגר ולא קני בנותן מתנה, אדרבא נותן מתנה עדיף דדעת אחרת מקנה אותן, כדאשכחן גבי חזקה לענין החזיק באחת לקנות אותה ואת חברתה, דגבי נכסי הגר אותה קנה חברתה לא קנה, ואלו גבי מכר ומתנה אפילו עשר שדות בעשר מדינות והחזיק באחת מהן קנה כולן, ואם כן היכי תיסוק אדעתין גבי ניר דבנכסי הגר קנה בנכסי חבירו לא קנה.
אלא על כרחיך לא משכחת לה אלא בחזקה שיש עמה טענה. (ואי) [דאי] אמרת דמתני׳ לאו בחזקה שיש עמה טענה עסיקינן, מאי קושייא דרב ששת ואמאי שתיק ליה עולא, אימור דאמר עולא בחזקה שאין עמה טענה עסיקינן דבשתיקה בעלמא קני, מאי שנא דלא אוקמה אלא בחצר השותפין, לוקמה אפילו בחצר חבירו, דאפילו בחצר חבירו נמי עביד איניש דמושיל לחבריה מקום בחצרו לפי שעה, ואהעמדה כדי לא קפיד אמחיצה קפיד. וכי תימא משום דבחצר חבירו אפילו אמחיצה נמי לא קפיד, כלפי ליא, ודאי הוא שותפי הוא דלא קפדי אהדדי כדאמרינן בהבית והעליה (ב״מ קטז,ב) ובפרק השותפין ואלו שאר אינשי קפדי אהדדי. תדע דהא שאר אינשי מחזיקי אהדדי ואלו שותפין אין מחזיקין זה על זה אלא כד נחית לה לכולה ודאית בה דין חלוקה. אלא על כרחיך להכי אצטריך לאוקמה בחצר השותפין משום דשאר אינשי אפילו אהעמדה כדי נמי קפדי, אלמא בלא מחיצה נמי קיימא להו חזקה אהדדי. ואי בלא טענה ובפחות משלש שנים, היכא אשכחן העמדה גרידתא קניא, אלא משום דמיירי בדאחזיק בה שלש שנים, דשותפי הוא דלא קפדי אהדדי אהעמדה כדי ואפילו כמה שנים, אבל שאר אינשי קפדי אהדדי אפילו אהעמדה כדי, ואי לא דאקנייה לדוכתא נהליה מקמי הכין הקנאה גמורה בחד מאנפי הקנאות לא הוה שביק ליה התם שלש שנים. הילכך קימא ליה חזקה כשאר חזקות דעלמא, דהא צונמא כי קני לה לאוקומי בה חיותא הוא דקני לה לחזקה שיש עמה טענה.
תדע נמי מדקתני או שהכניס תרנגולין לתוך הבית דהויא חזקה, היכי דמי, אילימא בחזקה שאין עמה טענה, כגון חזקה דפתיחת חלונות וקביעת תקראות וכיוצא בהן, הא לא אשכחן בחדא מיניהי דהויא חזקה אלא היכא דעבד מעשה דקביעותא בידים ברשותא דחבריה בגוף הקרקע, כגון קביעת תקרה, אי נמי ברשותא דנפשיה וקא אתי מיניה הזיקא לרשותא דחבריה, כגון פתיחת חלונות או סתימת חלונו וכיוצא בהן, אבל בתשמישתא בעלמא לא, דלא יהא אלא היכא דדייר ביה דירה מעליתא, הא תנן (לעיל מא,א) כל חזקה שאין עמה טענה אינה חזקה אמר לו מה אתה עושה בתוך שלי שלא אמר לי אדם דבר אינה חזקה, וכל שכן הכנסת תרנגולין דלא הויא חזקה. אלא ודאי לא מיתוקמא אלא בחזקה שיש עמה טענה, כגון דטעין ליה דזבניה לביתא נהליה או דיהביה נהליה במתנה בחד מאנפי הקנאה, דכי האי גונא ודאי מהניא ליה חזקה דהכנסת תרנגולין לתוך הבית, דלאו בהאי הכנסה קא קני ליה לביתא אלא בחד מאנפי הקנאה דקא טעין דאקנייה נהליה מקמי הכין בגויהו הוא דקני ליה לביתא, והכנסת תרנגולין לראיה בעלמא הוא דמהניא ובמקום שטר קימא כשאר חזקה שיש עמה טענה. ומדהא בחזקה שיש עמה טענה וכי תימא אי בשלש שנים ובחזקה שיש עמה טענה, אמאי תלי מילתא בשיעורא דקפדי אינשי, דקיימא לן דטעמא דשלש שנים לאו משום שיעורא דקפדי אינשי הוא [אלא] משום דטפי מתלת שני לא מזדהר איניש בשטריה, כדאמרינן בהדיא בריש פירקין (לעיל כט,א). לא תיקשי לך, דכי אמרינן גבי חזקה דלא אזלינן בתר שיעורא דקפדי ביה אינשי, הני מילי בשיעור זימנא דקימא ביה חזקה, דכיון דעבד מידי דקפדי ביה רובא דאינשי לאלתר אשוה פרוטה וכל שכן דלא נחתי אינשי ואכלי ארעיהו ושתקי, מה לי זמן מרובה מה לי זמן מועט. וכי תימא אי משום דאיכא מיעוטא דותרני דלא קפדי עד שלש שנים, וגבי ממונא אזלינן בתר מיעוטא לאוקומי ממונא בחזקת מאריה, כי אזלינן בתר מיעוטא בסתמא היכא דליכא למיקם על דעתיה דהאי גברא, דמצי אמר אנא ממיעוטא אנא, אבל היכא דברירא לן דעתיה לא מצי אמר אנא ממיעוטא אנא. ואם כן כגון הני דבי בר אליישיב דקפדי אפילו אמאן דחליף אמצריהו הכי נמי דלאלתר הויא חזקה, וכי תימא הכי נמי, אם כן נתת דבריך לשיעורין, ואמטול הכי אצטריכינן למימר טעמא משום טפי מתלת שנין לא מזדהר איניש בשטריה, ודבר השוה בכל אדם הוא כדברירנא בדוכתא (לעיל כט,א). אבל בגופיה דמעשה דקימא ביה חזקה על כרחיך לא קימא ליה חזקה אלא עד דעביד מידי דקפדי עליה רובא דאינשי, דאטו בכדי תיקום ליה חזקה, ואי משום דאיכא איניש ותרנא דלא קפיד כלל, ההוא מילתא דלא שכיחא היא. ואפי׳ לרבי מאיר דחייש למיעוטא, למיעוטא דמיעוטא לא חייש. אבל היכא ודאי דאתברר דאורחיה בהכין דלא קפיד, דיניה כי דינא דבי ריש גלותא דלא מחזקינן בהו.
וכי תימא מכדי כי קתני רישא אלו דברים שיש להן חזקה ואלו דברים שאין להם חזקה אכולהו אנפי דאיירי בהו בשאר פירקין קאי, ואפי׳ אמרזב ומזחילה וסולם (ודילטת) [וחלונות] וזזין קאי, וכי היכי דגבי מרזב וכולהו הנך לתשמישא בעלמא קאי ובחזקה שאין עמה טענה קאי דבשתיקה בעלמא סגי להו דומיא דכשורא דמטללתא כדברירנא להו בפירקין (להלן נח,ב), רישא נמי דמיירי [ב]העמדת בהמה ורחים ותנור וכירים וכיוצא בהן, בחזקה שאין עמה טענה קאי ובשתיקה בעלמא סגי להו. לא קשיא מידי, דאע״ג דרישא דאלו דברים שיש להן חזקה ואלו דברים שאין להן חזקה אכולהו קאי, לאו למימרא דכולהו חד דינא נינהו ובחד אנפא דחזקה קאי, אלא כל חד וחד כי דיניה. תדע דהא אוקימנא לרישא בחצר השותפין, ואי אמרת דכולהו בחד אנפא קיימי, אם כן הני בבי דמרזב ומזחילה וסולם וחלונות וזיזין הכי נמי דבחצר השותפין בלחוד קאי, ועוד הא סוגיא דגמרא משמע דבמחזיק על חצר חבירו קיימי. אלא מאי אית לך למימר הא כדאיתא והא כדאיתא, לענין גופא דחזקה נמי הא כדאיתא והא כדאיתא.
והשתא דאתברר דמתני׳ בחצר השותפין עסקינן ובחזקה שיש עמה טענה, צריכינן לברורי דהיינו טעמא דפליג בה בין עשה מחיצה ללא עשה מחיצה, ואילו התם בפרקין (לעיל מב,ב) גבי השותפין מחזיקין זה על זה לא קא מפליג בין היכא דעשה מחיצה להיכא דלא עשה מחיצה. משום דהתם קא מיירי בכגון דאסתלק חבריה מההוא דוכתא דהחזיק ביה האי שותפא כולהו תלת שני לגמרי, ואמטול הכי ליכא לפלוגי בין עשה מחיצה ללא עשה מחיצה, אלא בדאית בה דין חלוקה ונחית לה לכולה תליא מילתא, דאי אית בה דין חלוקה ונחית לה לכולה חצר ולבתים שבתוכה שלש שנים ואסתלק שותפיה מכולה חצר בהנהו שלש שנים קימא ליה חזקה למחזיק בין עשה מחיצה בין לא עשה מחיצה, ואי לא לא קימא ליה חזקה, כדאמרי׳ בפירקין (שם) בהדיא, ולא קא מפליג התם בין עשה מחיצה להיכא דלא עשה מחיצה. אבל הכא בדקא משתמשי תרוייהו בההוא תרביצא דחצר או בההוא ביתא דאחזיק ביה המחזיק עסקינן כדברירנא במתני׳ (לעיל סי׳ ט). תדע דהא טעמא דשאני לן בין היכא דאית בה דין חלוקה להיכא דלית בה דין חלוקה, משום (הכי) [דכי] לית בה דין חלוקה איכא למימר דהאי דשבקיה לשותפיה למיחת לכולה לאו משום דאוגרה לכולה נהליה אלא משום דלא הוה יכיל למפלג בהדיה דהא לית ביה דין חלוקה, ולא הוה יכיל נמי לאשתמושי בה בהדיה דלא מתברר ליה בהדיה אחריני, ולא הוה יכיל למימר ליה גוד או איגוד משום דלא הוו ליה דמי למיגד בהו, הילכך שבקיה למיחת לגוה תלת שני אדעתא דדייר בה איהו נמי תלת שני אחריניאתא. ואלו היכא דאית בה דין חלוקה ליכא למימר הכי, משום דהוה ליה למפלג בהדיה, ומדשבקיה למיחת לכולה ש״מ אוגריה אוגרה נהליה בדמי אי נמי יהבה נהליה במתנה. וכיון דטעמא משום הכי הוא לא שנא עבד מחיצה ולא שנא לא עבד מחיצה חד דינא הוא, דאי אית בה דין חלוקה אע״ג דלא עבד מחיצה נמי הויא חזקה, דאיבעי ליה למפלג בהדיה, והיכא דלית בה דין חלוקה אע״ג דעבד מחיצה נמי לא הויא חזקה, דכיון דטעמא משום דלא הוה יכיל למפלג בהדיה הוא ושבקיה לאשתמושי בה בכולה אדעתא דאשתמש בה איהו נמי בכולה תלת שנין אחרניאתא, מאי איכפת ליה אי עבד מחיצה ואי לא עבד מחיצה, אטו מי מזקא ליה האי מחיצה בגופה דחצר (מיירי) [מידי] כי היכי דליעכיב עלויה. ואי משום דממעט ליה בתשמישא דחצר, מצי אמר כיון דלא הוה לי לאשתמושי בהדיה בהנהו שלש שנים דידיה לא הוה איכפת לי, ושבקתה למחיצה התם אדעתא דכי הוה מטי זימנא דידי לאשתמושי בה הוה מסליקנא לה לההיא מחיצה, אי נמי הוה שביקנא לה התם והוה משתמשנא בה במחיצה כדהוה משתמש בה איהו.
והרי אתברר לך דכל היכא דאסתלק ליה חבריה למחזיק מההוא דוכתא דאחזיק ביה שלש שנים ליכא לפלוגי בין עשה מחיצה להיכא דלא עשה מחיצה, וכי קא מפליג הכא בין היכא דעשה מחיצה להיכא דלא עשה מחיצה, כגון דלא אסתלק ליה חבריה מכולה חצר דאחזיק בה המחזיק או מכוליה בית, אלא תרוייהו משתמשי ביה, אלא שמחזיק משתמש לבדו במקום מיוחד בבית או בחצר או בבית, ושניהם משתמשין בשאר החצר ובשאר הבית בערבוביא. דכיון דלא אסתלק ליה חד מינייהו מתשמישא דחצר או דבית לגמרי אלא חד מינייהו הוא דהוה רגיל לאוקומי בה בהמתו וצובר בה זבלו ומגדל בה תרנגולין ועדיין חבירו משתמש עמו בחצר, לא קיימא ליה חזקה אלא היכא דעבד מידי דקפדי ביה שותפי אהדדי, כגון שעשאה מחיצה לבהמתו גבוהה עשרה טפחים, וכן לתנור וכן לכירים וכן לרחים, או שעשה מקום לזבלו בחצר עמוק שלשה או גבוה שלשה, ואשתמש בין הכין שלש שנים, וקא טעין דמזבן זבניה לההוא דוכתא משותפיה, א״נ דיהביה נהליה במתנה ואקנייה נהליה מקמיה הכין בחד מאנפי הקנאה, קימא ליה חזקא בגויה ולא משתיירא ליה לשותפיה שותפות בהדיה אלא בשאר החצר. ובהא ליכא לפלוגי בין אית בה דין חלוקה להיכא דלית בה דין חלוקה, דכי איכא לפלוגי הכין היכא דנחית לכולה, דאסתלק ליה חבריה משאר החצר, דיכיל למימר האי דשבקתיה לאשתמושי בה שלש שנים משום דלא הוה יכילנא למפלג בהדיה, דהא לית בה דין חלוקה, והוה בדעתאי לאשתמושי בה אנא נמי תלת שני אחרניתא. אבל היכא דהוו משתמשי תרוייהו בגוה כחדא ואחזיק חד מינייהו בדוכתא יתירא לחוד מהני תשמישי במידי דקפדי ביה שותפי, אית ליה חזקה. דכי היכי דלא אסתלק שותפיה משאר חצר לא הוה ליה לאסתלוקי נמי מהאי דוכתא דאחזיק ביה האי שותפא במידי דקפדי ביה שותפי אהדדי, ומדלא קפיד עליה ש״מ האי מחזיק קושטא קא טעין וקימא ליה חזקה, לא שנא אית בה דין חלוקה ולא שנא לית בה דין חלוקה. אבל אם לא עשה מחיצה לבהמתו ולא עשה מקום לזבלו עמוק שלשה או גבוה שלשה, אע״פ שייחד מקום בחצר לבהמתו ולתרנגוליו ולזבלו והעמיד שם את בהמתו שלש שנים, או שנתן את זבלו שם שלש שנים, או שגדל שם את תרנגוליו שלש שנים, וקאתי מחמת טענה, לא קימא ליה חזקה בהכי, דאהעמדה כדי לא קפדי שותפי אהדדי, הילכך לית להו חזקה אהדדי אלא בראיה. אבל אמחיצה וכיוצא בה קפדי, ומדלא קפיד האי ש״מ אקנויי אקנייה להאי דוכתא להאי מחזיק בחד מאנפי הקנאות קנין גמור.
וה״ה גבי הכניס תרנגולין לתוך הבית דהויא חזקה, בבית המשותף ביניהן עסיקינן, דכולה מתניתין דומיא דהדדי קא מיירי, שאם הכניס אחד מבני החצר תרנגולין לבית המשותף ביניהן בחצר השותפין וייחד להן מקום בבית וגדל שם תרנגולין שלש שנים ושניהן משתמשין בשאר הבית, קימא ליה חזקה למחזיק בההוא דוכתא דגדיל ביה תרנגולין, ואית ליה זכותא בהדיה שותפיה בשאר הבית ובשאר החצר דהוו משתמשי ביה בהדי הדדי. ואי נמי הוה משתמש חבריה בשאר החצר ובשאר הבית לחודיה ולא הוה משתמש המחזיק אלא בההוא דוכתא דאחזיק ביה בלחוד לא קימא ליה לאידך חזקה, דהא קימא לן דבהעמדה כדי לא קימא ליה חזקה, אלא היכא דאית בה דין חלוקה וקא נחית לה לכולה. ואם הכניס תרנגולין לתוך הבית אלא שלא ייחד להן מקום בבית והיו שניהן משתמשין בבית, זה על ידי דירה ותרנגולין וזה ע״י דירה בלא תרנגולין, לא קני דוכתא בבית לגדל תרנגולין, הואיל והוה שותפיה משתמש בהדיה בכוליה ביתא, וכוליה מתניתין בדאסתלק שותפיה מההוא דוכתא דאחזיק ביה הוא דמיירי, דכה״ג הוא דקפדי שותפי אהדדי ואי לא לא.
והני מילי היכא דלא איסתלק שותפיה מן החצר לגמרי, אבל היכא דסליק שותפיה תשמישיה מחצר זו לגמרי, כגון שפרץ את פצימיו של פתח ביתו וסתמו, חזינן, אי לא הוה ליה חולקא בהאי חצר אלא מחמת הדין ביתא, כגון דפרץ את פצימיו וסתמו, אסתלק ליה מהכא לאלתר לגמרי ומיקניא כולה חצר לשאר השותפין שבתיהן פתוחין לחצר. ואי הוה ליה חולקא בחצר שלא מחמת הבית, חזינן, אי פרץ פצימיה וסתמיה ואהדריה לדירכא דביתיה מרוח אחרת חוץ לחצר, ואשתמש שותפיה לחודיה בכולה חצר ג׳ שנים, בהא ודאי ליכא לפלוגי בין אית בה דין חלוקה בין לית בה, אע״ג דלא עבד מחיצה ולא עשה מקום לזבלו גבוה או נמוך קימא ליה חזקה, דע״כ לא פלוג רבנן בין היכא דאית בה דין חלוקה להיכא דלית בה דין חלוקה אלא היכא דלא גלי אדעתיה דאסתלק לגמרי מהאי חצר, דאי לית בה דין חלוקה מצי אמר האי דשבקתיה לאשתמושי בה הני תלת שני דאמינא לשתמש בה איהו מעיקרא לחודיה תלת שני ובתר הכי משתמשנא בה אנא לחודאי תלת שנין אוחרניאתא, אבל ה(י)כא כיון דפרץ פצימיה דפתחא דביתיה וסתמיה, גלי אדעתיה דסליק זכותיה דהאי ביתא דידיה מהאי חצר לגמרי, ותו לית ליה רשותא למפתחיה לההוא פיתחא להאי חצר. כדאמרינן בהדיא בפרק השותפין (לעיל יא,ב) היה סתום ובקש לפתחו אין בני מבוי מעכבין עליו, ואוקימנא בשלא פרץ את פצימיו, אבל פרץ את פצימיו בני מבוי מעכבין עליו, וה״ה בחצר השותפין, דדינא דבית שבחצר השותפין לענין פרץ את פצימיו כדין פתח שבמבוי דמי. חדא דתרוייהו חד טעמא נינהו, ועוד דגבי חצר נמי הא קימ״ל דמכי פרץ את פצימיו אין לו ד״א אלמא אסתלקא לה זכותיה דההוא בית מהאי חצר, וממילא שמעת דאי בקש לפתחו בני חצר מעכבין עליו. תדע דהא מהאי מתניתא דחצר הוא דסייעיה אביי לרבה (שם) גבי מבוי, אלמא תרוייהו להאי ענינא חד דינא אית להו. וכיון דלית ליה למפתחיה ממילא אתברר דלא מצי למטען האי דאסתלקי ליה בהני שלש שנים מהאי חצר אדעתא דלסתלק לי שותפאי תלת שנין אחרניתא ומשתמשנא ביה אנא תלת שנין כי היכי דאשתמש בה איהו. חדא דהא אפסדינהו לד״א דלפני פתחו לגמרי, ועוד דהא לית ליה דירכא אהאי חצר להאי ביתא כלל הילכך דינא הוא דקימא ליה חזקה למחזיק בההיא חצר ואע״ג דלא עבד בה מחיצה, דע״כ לא פלוג רבנן בין היכא דעבד מחיצה להיכא דלא עבד מחיצה אלא היכא דלא גלי אדעתיה דאסתלק ליה מכולה חצר, אבל היכא דגלי אדעתיה דסליק זכותא דביתיה מהאי חצר לא פלוג רבנן, דהא ליכא למימר הכא דאהעמדה כדי לא קפדי אינשי, דודאי כי אסתלק ליה מחצר לאו בכדי אסתלק ליה, ואי לאו דזבניה לחולקיה נהליה או יהביה ליה במתנה לא הוה מסתלק ליה מינה לגמרי. אבל ודאי אי לא פרץ פצימיה, אע״ג דסתמיה לפתחא דביתיה ואשתמש ביה שותפיה בהאי חצר שלש שנים, לא קימא ליה חזקה, אלא היכא דאית ביה דין חלוקה.
והנ״מ בשותפיה, אבל בשאר אינשי דעלמא, לא שנא אשתמש בפלגא ול״ש אשתמש בכולא, ל״ש אסתלק (מידי) [מרי] חצר מינה לגמרי ול״ש לא אסתלק, ל״ש עבד מחזיק מחיצה ול״ש לא עבד מחיצה, כיון דאשתמש בה שלש שנים בחזקה שיש עמה טענה הויא חזקה כדין כל חזקות שבעולם. ממאי, מדאוקימנא בחצר השותפין דאהעמדה כדי לא קפדי, ושותפין הוא דלא קפדי אהדדי כולי האי, מכלל דבחצר חברו דקפיד טפי אפי׳ בהעמדה כדי נמי הויא חזקה. ובהדיא גרסינן בירושלמי (כאן ה״ז) א״ר אלעזר גדל תרנגולין בחצר שאינה שלו הרי זה חזקה א״ר יוסי יאות א״ר אלעזר מה נפשך אם יש לו רשות לגדל הרי גדל ואם אין לו רשות לגדל הרי החזיק. ובחזקה שיש עמה טענה קאי, והכין פירושה, מה נפשך, אם עד שלא גדל היה לו רשות לגדל מחמת זכות שהיתה לו בחצר קודם לכן, הרי גדל, כלומר בדין גדל ואין בעל החצר יכול לעכב עליו, ואם עד שלא גדל לא היתה לו רשות לגדל ולא מיחה בו בעל החצר, הרי החזיק, וכי טעין דאקנייה לדוכתא נהליה או דקני ליה בגויה זכותא להכין מהימן ובשבועה.
ומסתברא [ד]דריסת הרגל דלא קפדי אינשי כדאיתא בפרקא קמא דמגילה (ח,א), אפי׳ בחצר חברו אין לו חזקה. ואם אינו רגיל לילך במקום אחד והחזיק בו, יש לו חזקה, הואיל ותשמישו להילוך נקנה להילוך. ודוקא בחזקה שיש עמה טענה ובשלש שנים כדברירנא לעיל. ומסתברא דמבוי שאינו מפולש במקום שיש רשות לכל בני המבוי להשתמש בו כחצר השותפין דמי להאי עניינא, שהמבוי לחצרות כחצר לבתים:
רנז. ושמעינן מאתקפתיה דרב ששת דניר בנכסי הגר קנה בנכסי חבירו לא קנה, אבל אכילת פירות ולא קני בהו ניר דוקא בחזקה שיש עמה טענה, אבל בחזקה שאין עמה טענה, כגון הנותן מתנה והאחין שחלקו, והוא הדין במוכר שדהו מפני רעתה או בלוקח בהלואתו או שזקף עליו את הדמים במלוה, לא שנא לענין אכילת פירות ולא שנא גבי ניר כנכסי הגר דמו, דניר קני ואכילת פירות לא קניא, דהא בכולה תלמודין דינא דנכסי חבירו בחזקה שאין עמה טענה לענין גופא דמעשה דקיימא ביה חזקה כנכסי הגר דמו, כדקתני בהדיא במתני׳ (לעיל מב,א) גבי נעל גדר פרץ, והוא הדין לשאר שמעתתא דחזקה סתמא איתמרן, ומשמע דבין בנכסי הגר בין בנכסי חבירו חד דינא אית להו. ועוד דהא ברירנא (לעיל סי׳ רנו ד״ה תדע) גבי ניר דכי אמרינן דבנכסי חבירו לא קנה, בחזקה שיש עמה טענה קאמרינן, דאי בחזקה שאין עמה טענה מאי שנא דבנכסי הגר קנה ובנכסי חבירו לא קנה, השתא בנכסי הגר דליכא דעת אחרת מקנה אותן קנה, בנכסי חבירו דאיכא דעת אחרת מקנה אותן לא כל שכן. אלא על כרחיך כי קאמרינן דלא קנה בחזקה שיש עמה טענה כדקאמרינן טעמא בפירקין (לעיל לו,ב) בהדיא מ״ט דמאן דאמר ניר לא קנה מימר אמר כל שיבי דכרבא ליעלו בה, ומדלגבי ניר דקאמרינן בנכסי חבירו לא קנה בחזקה שיש עמה טענה קאי, גבי אכילת פירות נמי דקאמרינן דקנה בחזקה שיש עמה טענה קאי, אבל בחזקה שאין עמה טענה אפילו בנכסי חבירו נמי לא קנה. והא דגרסינן בריש פירקין (לעיל כט,ב) אכלה כולה חוץ מבית רובע, בחזקה שיש עמה טענה קיימא. דיקא נמי [דגבי] (ד)חזקת הבתים דאיריא בחזקה שיש עמה טענה אייתינן לה, ואי בחזקה שאין עמה טענה גבי מתני׳ דנותן מתנה והאחין שחלקו הוה לן לאיתויה. תדע נמי מדקאמרינן קנה כולה חוץ מבית רובע, ואי בחזקה שאין עמה טענה מאי שנא מניר דקנה לה כולה בחד מכוש, אלא לאו ש״מ דלא מיירי התם אלא בחזקה שיש עמה טענה. אבל אכילת פירות בחזקה שאין עמה טענה*.
ואע״ג דאשכחן דומיא דאכילת פירות דקניא בנכסי חבירו אפילו בחזקה שאין עמה טענה, דתנן בקדושין (כו,א) נכסים שיש להם אחריות נקנים בכסף ובשטר ובחזקה, ואמרי׳ עלה (שם) בחזקה מנלן אמר חזקיה דאמר קרא ושבו בעריכם אשר תפשתם במה תפשתם בישיבה, דבי רבי ישמעאל תנא וירשתם אותה וישבתם בה במה ירשתם בישיבה, והא ישיבה גבי ערים כאכילת פירות גבי שדה היא, וקאמרינן דקני בחזקה שאין עמה טענה. וממאי דהתם בחזקה שאין עמה טענה קאי, דהא אחזקה דההיא מתני׳ קאי, דמיירי בחזקה לאלתר, דלמיקנא בעלמא קא בעו דומיא דכסף ושטר. וגרסינן נמי בירושלמי (קידושין פ״א ה״ד) המוכר בית לחבירו כיון דצבר לתוכו קנה. ואם כן מאי שנא ישיבת הערים והבתים והחצרות דקנו בנכסי חבירו אפילו בחזקה שאין עמה טענה, ומאי שנא אכילת פירות השדה דלא קנה אלא בחזקה שיש עמה טענה. אמרי, משום דלא דמו להדדי, דישיבת ערים ובתים וחצרות הנאה דמתהניא ליה מגופא דארעא הוא, דבעידנא דמתהני ליה מגופא דארעא הוא דמתהני ליה ואמטול הכי הויא חזקה, אבל אכילת פירות כי קא תליש ליכא הנאה ולבתר דתליש להו לפירי כי קא מתהני ליה מינייהו ממטלטלי קא מתהני ליה, ואמטול הכי לא הויא חזקה לגופא דארעא. והא דמיא לההיא דאמרינן (לעיל נג,ב) האי מאן דשדא לפתא לבי פלחי דגר לא קני מ״ט בעידנא דשדא ליכא שבחא וכי קא שבח ממילא קא שבח, הכא נמי בעידנא דקא תליש מגופא דארעא לא קא מתהני ליה וכי קא מתהני ליה בתר הכי ממטלטלי קא מתהני ליה.
תדע דהא בהדיא קאמרינן בשמעתין דאכילת פירות בנכסי הגר לא קנה, ואלו ישיבת בתים וחצרות אפילו בנכסי הגר נמי קניא, דהא רב ששת הוא דאמר דאכילת פירות בנכסי הגר קנה, והא הצעת מצעות אחד מדרכי ישיבת הבית הוא, דתשמיש הבית הוא. ודיקא נמי מדדייק לה מחזקה דעבד דקני לה בתשמישא כדפרישנא בדוכתיה (לעיל שם), וקאמר דקני בנכסי הגר, דשמעת מינה דחזקה כי האי גוונא אפילו בנכסי הגר נמי קניא. תדע נמי דהא קרא דוירשתם אותה וישבתם בה ושבו בעריכם אשר תפשתם דילפינן חזקה מינייהו, בנכסי הגוי קיימי דדמו לנכסי הגר, דכי זכו בהו ישראל מהפקירא קא זכו בהו, דלאו מדעתא דמרייהו קא זכו בהו אלא רחמנא אפקרינהו לגבייהו, וקאמרינן דקנו להו בישיבה, דשמעת מינה דאפילו בנכסי הגר נמי קניא, ואי אמרת דישיבת בתים וחצרות כאכילת פירות השדה דמיין קשיין אהדדי, אלא לאו ש״מ דשאני אכילת פירות השדה מישיבת בתים וחצרות, דאלו אכילת פירות לא קניא בחזקה שאין עמה טענה לא בנכסי הגר ולא בנכסי חבירו, ואלו ישיבת בתים וחצרות בין בנכסי הגר בין בנכסי חבירו קנה.
והשתא דאתית להכי, מסתברא דאפילו גבי בתים וחצרות כי הויא חזקה בישיבה והצעת מצעות וכיוצא בהן דוקא בישיבה דקונה גופיה, אבל בישיבת שלוחו אי נמי היכא דאוגר לה לישיבה ושקיל אגרא דקא מיתהני ליה מינה, לא קני. מאי טעמא, דאגרא כאכילת פירות דמיא, דמטלטלי קא מתהני ליה, ואע״ג דאתו מגופא דארעא, וכל שכן זוזי דלאו מגופא דארעא קאתו. וישיבת שלוחו נמי אע״ג דמיכוון למזכא ליה לשלוחו נמי לא קניא, דגבי האי אנפא דישיבה מידי דמתהני ליה לקונה בעינן, והא לא קמתהני ליה. אבל ודאי גבי נעל גדר פרץ כיון דלאו בהנאת הקונה תליא מילתא אבל במעשה ממבדיר** בגוף הקרקע תליא מילתא שלוחו של אדם כמותו והוא דמכוון למקנא לשלוחו.
ושמעינן נמי מדלא אקשי ליה לעולא אלא מניר ואכילת פירות ולא אקשי ליה מעשה מקום לזבלו, ש״מ דכי בעינן בנכסי הגר גדר גדר והשלימו לעשרה הני מילי למיקנא כולה ארעא מחמת ההוא גדר, אבל למיקנא מקום הגדר עצמו היכא דחזי לאשתמושי ביה בפני עצמו דומיא דעשה מקום לזבלו בעמוק שלשה או בגבוה שלשה סגיא ליה. אבל הכנסת תרנגולין לתוך הבית ליכא למידק מה(י)כא דקניא בנכסי הגר, דלא אשכחן חזקה כי האי גוונא בנכסי הגר כלל, וכאכילת פירות דמיא דלא קניא. ומטעמא דישיבת בתים וחצרות נמי ליכא למירמי מהאי טעמא, אדרבה איפכא מסתברא דבחצר דאורחיה לגדל בה תרנגולין ליקני ובבית דלאו אורחיה בהכי לא ליקני, ועוד בהעמדת בהמתו בחצר נמי ליקני, אלא על כרחיך כל כי האי גוונא לאו דירה חשובה היא למיקנא בחזקה שאין עמה טענה. והוא הדין דהוה יכיל רב ששת לפרוכי ליה לעולא ממתני׳ גופיה דקתני הכניס תרנגולין לתוך הבית דהואי חזקה, ואע״ג דבנכסי הגר לא קנה, אלא כיון דפריך ליה מאכילת פירות דבנכסי חבירו קנה בנכסי הגר לא קנה, תו לא איצטריך לפרוכי ליה מהכנסת תרנגולין (דאיתי) [דאיהי] גופה מטעמא דאכילת פירות הוא דקניא, ועולא אגב שיטפיה לא עיין בה כי היכי דלא עיין בניר ואכילת פירות.
וכי תימא מאי שנא גידול תרנגולין והעמדת בהמה דלא קניא בנכסי הגר ובנותן מתנה וכיוצא בו, ומאי שנא הצעת מצעות בנכסי הגר. וכ״ת שאני הצעת מצעות דצורך ישיבת האדם גופיה נינהו ודירת האדם שמה דירה, אבל דירת בהמה ועופות לא שמה דירה, והא גבי המוכר בית לחבירו וצבר לתוכו, דקאמרינן בגמרא דבני מערבא (ירושלמי קידושין פ״א ה״ד) קנה, משמע דאפילו פירות ושאר פרקמטיאות, התם נמי כיון דלא מאיסי דרך דירת האדם הוא, שפעמים אדם עושה דירתו אוצר, אבל בעלי חיים דמאיסה דירה דידהו לא מוקים להו בהדיה ולאו דרך דירת האדם הוא, ואמטול הכי לא קני אלא בחזקה שיש עמה טענה, כדאמרינן בריש פירקין גבי צונמא (לעיל כט,ב), דההוא לאו מטעמא דדירה הוא דקני אלא מטעמא דאכילת פירות הוא דקני כדברירנא:
רנח. ומקשינן ובהעמדה כדי לא קפדי והא תנן השותפין שנדרו זה מזה אסורין ליכנס לחצר. כלומר לחצר המשותפת ביניהן, לפי שכל אחד מהן לרשות חבירו הוא נכנס. אלמא אפילו אדריסת הרגל קפדי אינשי, וכל שכן אהעמדה כדי. ואם נפשך לומר דמסיפא קא מקשי, דקתני ושניהם אסורין מלהעמיד ריחים ותנור ומלגדל תרנגולין, אלמא אפי׳ אהעמדה כדי קפדי אינשי. אלא אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה ברחבה שאחורי בתים עסקינן, דכיון דלא נפיש תשמישא דבני חצר בגוה אהעמדה כדי לא קפדי אינשי אמחיצה קפדי. רב פפא אמר לעולם בחצר איכא דקפיד ואיכא דלא קפיד גבי ממונא לקולא גבי איסורא לחומרא. רבינא אמר לעולם (קא) [לא] קפיד ומתניתין דנדרים מני רבי אליעזר היא דתניא רבי אליעזר אומר אפילו ויתור אסור במודר הנאה. ולית הילכתא כוותיה.
ושמעינן מינה דהשותפין שנדרו הנאה זה מזה מותרין ליכנס בחצר ומותרין להעמיד ריחים ותנור ולגדל תרנגולין בחצר, אבל לא לעשות מחיצה ולא להכניס תרנגולין לתוך הבית. והוא הדין נמי לענין דינא, אם בא אחד מהן להעמיד ריחים ותנור ולגדל תרנגולין בחצר, אין השני יכול לעכב עליו, אבל אם בא לעשות מחיצה או לעשות מקום לזבלו עמוק שלשה או גבוה שלשה, או להכניס תרנגולין לתוך הבית, חבירו מעכב עליו, דאי ס״ד אין חבירו יכול לעכב עליו אמאי קיימא ליה חזקה בהכין, כיון דיכיל למיעבד בעל כרחיה דחבריה מאי הוה ליה לאידך למעבד:
רנט. ושמעינן מינה דרחבה שאחורי בתים דתשמישא לחצר הרי היא כחצר השותפין דאהעמדה כדי לא קפדי אהדדי, ולא קיימא בה חזקה לחד מינייהו אחבריה בהעמדה עד [ד]עביד מחיצה עשר וכיוצא בה ממילי דקביעותא. ודוקא בתשמישא לחצר דהויא לה כחצר (וכישיבה) [ושיכי בה] כולהון הנך טעמי דפרישנא גבי חצר, אבל היכא דאין תשמישא לחצר אלא מבחוץ, כחצר בפני עצמה דמיא, ובדאית בה דין חלוקה ונחית לה לכולה תליא מילתא כדברירנא לעיל (סי׳ רנו ד״ה והשתא). ולא תימא הני מילי לרב נחמן, דעד כאן לא פליגי אלא בחצר אבל ברחבה שאחורי בתים כולי עלמא מודו, דהא אפילו לרב נחמן דסלקא דעתיה דגבי חצר אפילו אהעמדה כדי נמי קפיד ברחבה שאחורי בתים מודי, דכיון דלא נפיש תשמישא דבני חצר בגוה תדירא בחצר לא קפדי בה כולי האי. וכל שכן לרב פפא ורבינא דס״ל דאפילו בחצר נמי לא קפיד, כל שכן ברחבה שאחורי בתים:
רס. אמר רבי יוחנן משום רבי בנאה בכל השותפין מעכבין זה על זה חוץ מן הכביסה לפי שאין דרכן של בנות ישראל להתבזות על גב הנהר. כלומר בכל השותפין מעכבין זה על זה, שלא יעשה דבר קביעות בחצר השותפין שמעכב תשמישן של בני אדם, כגון הני דקתני במתני׳ דקיימא בהו חזקה וכיוצא בהן, חוץ מן הכביסה, שאם רצה אחד מהן לעשות נברכת הכובסין בחצר אין חבירו מעכב עליו, לפי שאין דרכן של בנות ישראל להתבזות על הנהר. ואיכא לפרושי בכל דבר שהשכנים מעכבין זה על זה שלא יעשה ברשותו דבר שמזיק לרשות חברו, כגון הנך כולהו דתנינן בפרק לא יחפור גבי השותפין מעכבין זה על זה שלא יעשה אחד מהן בחצר השותפין דבר המזיק לרשותו של חבירו, חוץ מן הכביסה שאע״פ שהמים מזיקין את החצר שהיא משותפת ביניהן אינו יכול לעכב לפי שאין דרכן של בנות ישראל להתבזות על גב הנהר.
ודוקא במקום שהנשים מכבסות כדקאמר טעמא, אבל במקום שהאנשים מכבסים יכבס על גב הנהר. והכי איתמר בירושלמי, דגרסינן התם (פ״א ה״ה) הדא דתמר במקום שהנשים מכבסות אבל במקום שהאנשים מכבסים כדאי, כלומר יכבס בחוץ על גב הנהר, ודא דתמר בכל השותפין מעכבין בכל החצר ברם בארבע אמות דידיה לא ממחי בידיה, ואם היה מקום מדרון אפילו בארבע אמות דידיה ממחי הוא בידיה דאמר ליה את שפיך גו דידך והוא נחת גו דידי, והא דתמר חוץ מן הכבוסה בכל החצר ברם בארבע אמות דחבריה ממחי הוא בידיה. ומסתברא דהיינו טעמא, משום דלא איירי רבי בנאה אלא בדוכתא דהוו תרווייהו שותפי בגויה ואית להו לכולהו בני חצר לאשתמושי בגויה, אבל בארבע אמות שלפני פתחו דכל חד מינייהו, כיון דדידיה דבעל הבית נינהו כבית גופיה דמו, ולית לחד מינייהו זכותא בארבע אמות דקמי פתחא דחבריה. וכן הלכתא:
רסא. ועוצם עיניו מראות ברע א״ר חייא בר אבא זה שאינו מסתכל בנשים בשעה שעומדות על הכביסה היכי דמי אי דאיכא דירכא אחרינא ואזיל מהכא כי לא מיכוין נמי לאסתכולי רשע הוא, דלא הוה איבעי ליה למיזל מהכא, ואי דליכא דירכא אחרינא אנוס הוא. דלא סגיא ליה דלא ליסתכל באורחא דאזיל, כי היכי דלא ליתקיל. לעולם דליכא דירכא אחרינא ואפילו הכי איבעי ליה למינס נפשיה. ולסכוני בנפשיה דלא ליסתכל באורחא, כי היכי דלא ליתי לאיסתכולי (בנפשיה) [בנשים]:
רסב. בעא מיניה רבי יוחנן מרבי בנאה חלוק של תלמידי חכמים [כיצד] כל שאין בשרו נראה מתחתיו. כלומר שיהא מגיע עד פי הסנדל או המנעל כדי לא יהא בשר שוקו נראה מתחת החלוק. דבר אחר שלא יהא דק ביותר כדי שיהא בשרו נראה מתחתיו. טלית של תלמידי חכמים כיצד כל שאין חלוקו נראה מתחת טליתו טפח:
רסג. שלחן של ת״ח כיצד שני שלישי גדיל ושליש גלאי שעליו מניח קערות וכוסות וצלוחיות. כלומר שני שלישיו [מכוסין] במפה שעליה מניח את הלחם, ושליש גלאי, כלומר מגולה, שעל המגולה מניח קערות וכוסות וצלוחיות. וטבעתו מבחוץ והתניא מבפנים לא קשיא הא דאיכא ינוקא הא דליכא ינוקא. אי איכא ינוקא מבפנים, דאי אמרת מבחוץ דילמא סריך בה ינוקא בטבעת ושדי ליה לשלחן, ואי ליכא ינוקא מבחוץ, דהכי עדיף דלא ליתזקו בה הנך דיתבי מבפנים, ועוד דכי עקרי ליה לשלחן ניחא להו טפי למעקריה מבחוץ. ואיבעי תימא הא והא דאיכא ינוקא ולא קשיא הא דאיכא שמעא הא דליכא שמעא. אי איכא שמעא דמנטר לה מבחוץ, ואי ליכא שמעא מבפנים, משום ינוקא כדאמרן. ואיבעי תימא הא והא דאיכא שמעא ולא קשיא הא ביממא הא בליליא. דלא מצי שמעה לנטורה, ועוד מפני הנכנסין והיוצאין שלא יזוקו בה.
נקיטינן השתא דהיכא דליכא ינוקא דכ״ע מבחוץ, והיכא דאיכא ינוקא נמי ואיכא שמעא דמינטר לה והוי יממא דכ״ע נמי מבחוץ, והא דתניא מבפנים כגון היכא דאיכא ינוקא וליכא שמעא, אי נמי בליליא ואע״ג דאיכא שמעא.
אהעמדה כדי לא קפדי אמחיצה קפדי. קשיא לי, כיון דפרישנא הני מתניתין בקפדי ולא קפדי, אמאי לא אקשי הכא כדמקשה ליה אביי לרבא בריש פירקין (בבא בתרא כט.) אי הכי הני דבי בר אלישיב דקפדי אמאן דחליף אמצרייהו, הכי נמי דלאלתר הויא חזקה. וי״ל דהתם נמי לאו פירכא אלימתא היא, אלא אידא דאשכח רבא טעמא אחרינא אוקי לה בההיא טעמא, אבל ודאי אי לאו הכי הוה מצי למימר ליה לעולם משום דקפיד ולא קפיד הוא, אלא דאפילו בבר אלישיב לא הויא חזקה בפחות מכאן, דמצו אמרי לא קפידנא בהא, ועוד דלא פלוג רבנן. כנ״ל.
הכא [כאן] בחצר השותפין עסקינן [אנו עוסקים], שעל העמדה כדי לא קפדי [בלבד אינם מקפידים] זה על זה, ולכן אינו קונה חזקה בהעמדת הבהמה, התנור וכו׳, בחצר המשותפת אפילו במשך זמן רב, ואילו על מחיצה קפדי [מקפידים] ואם בנה השותף מחיצה ולא מחה בו — ברשות עשה.
Here we are dealing with a courtyard belonging to partners, where they are not particular with regard to the mere placing of items in the courtyard, but are particular with regard to the construction of a partition. The presumption of ownership is established only where the lack of a protest indicates that the prior owner concedes that the property is no longer his. The co-owner’s silence in the face of his partner using the courtyard for a temporary purpose does not indicate a concession, but silence in the face of one who constructed a partition is a concession.
הכל
(2) וּבְהַעֲמָדָה כְּדִי לָא קָפְדִי וְהָא תְּנַן בהַשּׁוּתָּפִין שֶׁנָּדְרוּ הֲנָאָה זֶה מִזֶּה אֲסוּרִין לִיכָּנֵס לֶחָצֵר.
The Gemara asks: And are they not particular with regard to the mere placing of items? But didn’t we learn in a mishna (Nedarim 45b): Partners who through vows prohibited themselves from deriving benefit from one another are forbidden to enter into a courtyard jointly owned by them, since each one has a portion in it, and it would be considered a violation of one’s vow if one were to benefit from any part of the other’s property? This indicates that partners are particular even with regard to passage through the field; all the more so are they particular with regard to placing animals or vessels in the field.
The Gemara asks: And are they not particular with regard to the mere placing of items? But didn’t we learn in a mishna (Nedarim 45b): Partners who through vows prohibited themselves from deriving benefit from one another are forbidden to enter into a courtyard jointly owned by them, since each one has a portion in it, and it would be considered a violation of one’s vow if one were to benefit from any part of the other’s property? This indicates that partners are particular even with regard to passage through the field; all the more so are they particular with regard to placing animals or vessels in the field.
[אור זרוע ב״ק סי׳ רמו] [כאן: והא תנן השותפין שנדרו הנאה זה מזה אסורין ליכנס לחצר. שם]: השותפין שנדרו הנאה זה מזה [וכו׳] פר״ח זצ״ל דקי״ל כרבנן.א
[רשב״א ב״ק נא, ב] הא דתנן השותפין שנדרו הנאה זה מזה אסקוה בנדרים במקומה בפרק השותפין (מה:) בחצר שאין בה דין חלוקה אבל בשיש בה דין חלוקה אפילו ר׳ אליעזר מודה דאסור להו ליכנס, ואיפסיקא התם הלכתא כר׳ אליעזר, והתימא מן ר״ח זכרונו לברכה שפסק כאן כרבנן.ב
א. וכ״ה בראב״ן שם פח, א.
ב. ור׳ רמב״ם הל׳ נדרים פ״ז ה״ד.
אסורין ליכנס לחצר – שכל זמן שלא חלקו את החצר נכנס כל אחד בחלק חבירו וקם ליה בלא יחל דברו שהרי נהנה מחבירו שעומד בחצרו דבהעמדה קפדי דאם איתא דלא קפדי מותר לעמוד בחצר חבירו אע״פ שמודר ממנו הנאה דכיון דלא קפיד בעמידה הרי הפקיר את החצר לכל בני החצר לעמוד בו ולגבי עמידה אין לו חלק בו.
אסור ליכנס בחצר – בגמ׳ מוקי לה בין בחצר שיש בה דין חלוקה בין אין בה ואע״ג דבאין בה דין חלוקה אין יכול למחות בו מליכנס בחצר מ״מ יכול לאסור עליו מידי דהוה אמשכיר בית לחברו שיכול המשכיר להקדישו כדאמר בפ׳ האומר משקלי עלי (ערכין דף כא. ושם) אע״פ שאין יכול למחות בידו של שוכר מליכנס בו ומיהו היא גופא תימה דמ״ש מבעל חוב דאם הקדיש שדהו דאתי בעל חוב ושקיל (שם כג:) אלא משום דרבי אבהו שלא יאמרו הקדש יוצא לחולין בלא פדיון מוסיף דינר וי״ל דשאני בע״ח שגוף הקרקע יוצא מתחת יד מקדיש אבל התם אין גוף הקרקע יוצא מתחת יד משכיר לעולם.
והא תנן שותפין שנדרו הנאה זה מזה כו׳. נראה לי דמסיפא דמתניתין קא מקשה והכי איתא שותפין שנדרו הנאה זה מזה אסורין ליכנס לחצר רבי אליעזר בן יעקב אומר זה נכנס לתוך שלו כו׳ ושניהם אסורים מלהעמיד ריחיים וכירים ותנור וגידול תרנגולים וקסלקא דעתך דאפילו רבי אליעזר בן יעקב דפליג ארישא מודה בהנך ורישא ודאי רבי אליעזר קתני לה דאמר אפילו ויתור אסור במודר הנאה אלא אפילו רבי אליעזר בן יעקב דפליג ארישא בהא מודה אלמא קפדי אהדדי ולאו ויתור הוא. ומסקנא תירץ רבינא דסיפא לאו דברי הכל היא אלא רבי אליעזר דקתני רישא הוא דתני לה אי נמי דרבי אליעזר בן יעקב גופיה הוא דקתני לה ופליג עליה ביש ברירה אבל בויתור במלתא דלא שייכא ליה ברירה מודה ליה כגון העמדת תנור וכירים וגידול תרנגולים דלא מצי למימר בשלי אני עושה ומאן פליג ליה וכולו חצר משעבדא לתרווייהו לשאר תשמישין ואיך יוכל זה לייחד מקום לעצמו הלכך אפילו ויתור אסור ולעולם שותפין אהעמדה כדי לא קפדי אפילו בחצר ודבר ויתור הוא ואפילו הכי במודר הנאה אסור. הראב״ד ז״ל.
ושואלים: ובהעמדה כדי לא קפדי [בלבד אינם מקפידים]? והא תנן [והרי שנינו במשנה]: השותפין שנדרו הנאה זה מזה — אסורין ליכנס לחצר המשותפת, משמע שיש הקפדה אפילו במעבר בחצר השותפים, וכל שכן בהעמדת בהמה או חפצים!
The Gemara asks: And are they not particular with regard to the mere placing of items? But didn’t we learn in a mishna (Nedarim 45b): Partners who through vows prohibited themselves from deriving benefit from one another are forbidden to enter into a courtyard jointly owned by them, since each one has a portion in it, and it would be considered a violation of one’s vow if one were to benefit from any part of the other’s property? This indicates that partners are particular even with regard to passage through the field; all the more so are they particular with regard to placing animals or vessels in the field.
הכל
(3) אֶלָּא אָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהּ הָכָא בִּרְחָבָה שֶׁל אֲחוֹרֵי בָתִּים עָסְקִינַן דִּבְהַעֲמָדָה כְּדִי לָא קָפְדִי וְאַמְּחִיצָה קָפְדִי.
Rather, Rav Naḥman said that Rabba bar Avuh said: Here we are dealing with a fenced-in yard located behind a group of houses that is used to store items not in regular use, where they are not par-ticular with regard to the mere placing of items but are particular with regard to the construction of a partition.
Rather, Rav Naḥman said that Rabba bar Avuh said: Here we are dealing with a fenced-in yard located behind a group of houses that is used to store items not in regular use, where they are not par-ticular with regard to the mere placing of items but are particular with regard to the construction of a partition.
הכא ברחבה כו׳ – מתני׳ ברחבה שאחורי הבתים דאינו מקפיד כל כך אבל בחצר שלפני הבתים צריך שיהא מקום פנוי לביאה ויציאה והלכך קפדי בהעמדה כדי.
אלא אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: הכא [כאן] ברחבה של אחורי בתים עסקינן [עוסקים אנו], שהעמדה כדי [בלבד] לא קפדי [מקפידים], ועל מחיצה קפדי [מקפידים].
Rather, Rav Naḥman said that Rabba bar Avuh said: Here we are dealing with a fenced-in yard located behind a group of houses that is used to store items not in regular use, where they are not par-ticular with regard to the mere placing of items but are particular with regard to the construction of a partition.
הכל
(4) רַב פָּפָּא אָמַר אִידֵּי וְאִידֵּי בַּחֲצַר הַשּׁוּתָּפִין וְאִיכָּא דְּקָפְדִי וְאִיכָּא דְּלָא קָפְדִי גַּבֵּי מָמוֹנָא לְקוּלָּא גַּבֵּי אִיסּוּרָא לְחוּמְרָא.
Rav Pappa said: This and that, i.e., the rulings of the mishna in tractate Nedarim as well as the rulings of the mishna here, are stated with regard to a courtyard belonging to partners, and the reason for the difference in the rulings is that there are those who are particular with regard to the other partner placing items in or passing through the courtyard, and there are those who are not particular. Therefore, in the mishna here, which issues a ruling concerning monetary matters, the halakha is to be lenient, and it is assumed that the partner is not particular about placing items in the courtyard, and the presumption of ownership is established. In the mishna in tractate Nedarim, which issues a ruling concerning ritual matters, the halakha is to be stringent, to prevent one from violating a vow.
Rav Pappa said: This and that, i.e., the rulings of the mishna in tractate Nedarim as well as the rulings of the mishna here, are stated with regard to a courtyard belonging to partners, and the reason for the difference in the rulings is that there are those who are particular with regard to the other partner placing items in or passing through the courtyard, and there are those who are not particular. Therefore, in the mishna here, which issues a ruling concerning monetary matters, the halakha is to be lenient, and it is assumed that the partner is not particular about placing items in the courtyard, and the presumption of ownership is established. In the mishna in tractate Nedarim, which issues a ruling concerning ritual matters, the halakha is to be stringent, to prevent one from violating a vow.
גבי ממונא – לענין חזקה:
לקולא – דאזלינן בתר דלא קפיד ולא הוי חזקה:
גבי איסורא – דנדר:
לחומרא – דאסורין ליכנס:
אידי ואידי – מתני׳ דהכא ודנדרים.
איכא דקפיד – בהעמדה כדי.
גבי ממונא – לענין חזקה.
לקולא – יש לנו לילך להקל ולומר שאין השותפין מקפידין זה על זה ומותר להעמיד זה בהמותיו בחצר כל זמן שאין חבירו מעכב עליו והיינו קולא שאנו מתירין לזה מסתמא להעמיד שם בהמותיו אף על פי שלא נטל רשות מחבירו ובדוכתא אחרינא (ב״מ דף מא.) אמרינן דשואל שלא מדעת גזלן הוי והכא בלא דעת יכול להכניס בהמותיו והלכך לא הוי חזקה דהא לא קפדי ומאיזה טעם נאמר כך משום דא״ל שותף לחבריה המחזיק אנא מהנך דלא קפדי אנא והלכך שתקתי ואין חזקתך חזקה ואם רצונך להחזיק אייתי ראיה דמהנך דקפדי אנא ותיהוי חזקתך חזקה והלכך לא הויא חזקה שכל מקום שיש טענה למערער למה לא מיחה לא הויא חזקתו של מחזיק חזקה.
גבי איסורא – השותפין שנדרו.
לחומרא – ואסורין ליכנס לחצר דדלמא מהנך דקפדי נינהו וכל ספק איסורא דאורייתא לחומרא.
ואילו רב פפא אמר: אידי ואידי [זה וזה], גם לענין נדרים וגם במשנתנו, מדובר בחצר השותפין, ואיכא דקפדי ואיכא דלא קפדי [ויש המקפידים על העמדה, ואף על מעבר בחצר, ויש שאינם מקפידים], גבי ממונא לקולא [אצל דיני ממונות הולכים להקל], ואנו מניחים כי שותף אינו מקפיד על העמדה, ואולם גבי איסורא לחומרא [אצל איסור הולכים להחמיר] כיוון שיש בכך ספק של עבירה לבעל הנדר.
Rav Pappa said: This and that, i.e., the rulings of the mishna in tractate Nedarim as well as the rulings of the mishna here, are stated with regard to a courtyard belonging to partners, and the reason for the difference in the rulings is that there are those who are particular with regard to the other partner placing items in or passing through the courtyard, and there are those who are not particular. Therefore, in the mishna here, which issues a ruling concerning monetary matters, the halakha is to be lenient, and it is assumed that the partner is not particular about placing items in the courtyard, and the presumption of ownership is established. In the mishna in tractate Nedarim, which issues a ruling concerning ritual matters, the halakha is to be stringent, to prevent one from violating a vow.
הכל
(5) רָבִינָא אָמַר לְעוֹלָם לָא קָפְדִי גוְהָא מַנִּי ר׳ רַבִּי אֱלִיעֶזֶר הִיא דְּתַנְיָא ר׳ רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר אֲפִילּוּ וִיתּוּר אָסוּר בְּמוּדַּר הֲנָאָה.
Ravina said: Actually, partners are not particular about placing items in the courtyard, and in accordance with whose opinion is this mishna in tractate Nedarim? It is in accordance with the opinion of Rabbi Eliezer, as it is taught in a baraita that Rabbi Eliezer says: Even negligible benefits ordinarily waived are forbidden in the case of one prohibited by a vow from deriving benefit from another. In other words, one prohibited by a vow may not derive any benefit from the other, even a benefit that people commonly are not particular about and allow others to enjoy without first receiving permission. Therefore, although people are ordinarily not particular about others passing through their property, according to the opinion of Rabbi Eliezer, one who is prohibited by a vow from deriving benefit from his partner is prohibited from walking on the property.
Ravina said: Actually, partners are not particular about placing items in the courtyard, and in accordance with whose opinion is this mishna in tractate Nedarim? It is in accordance with the opinion of Rabbi Eliezer, as it is taught in a baraita that Rabbi Eliezer says: Even negligible benefits ordinarily waived are forbidden in the case of one prohibited by a vow from deriving benefit from another. In other words, one prohibited by a vow may not derive any benefit from the other, even a benefit that people commonly are not particular about and allow others to enjoy without first receiving permission. Therefore, although people are ordinarily not particular about others passing through their property, according to the opinion of Rabbi Eliezer, one who is prohibited by a vow from deriving benefit from his partner is prohibited from walking on the property.
[הגהות אשר״י פר״י, מהר״ח] בחצר השותפין עסקינן וכו׳ רבינא אמר לעולם לא קפדי וכו׳. פי׳ רבינו חננאל ושאין שותפין אפילו רבינא מודה דקפדי אדריסת הרגל ואסור במודר הנאה מחבירו ודוקא בחצר אבל בבקעה לא קפדי.א
[רשב״א] רבינא אמר לעולם לא קפיד והא מני ר׳ אליעזר וכו׳ אומר אפילו ויתור אסור במודר הנאה. וכתב ר״ח ז״ל: ולית הלכתא כר׳ אליעזרב, וקשיא לי דאסיקנא בנדרים (מו:) וכו׳ בחצר שיש בה דין חלוקה דברי הכל אסור וכו׳ ליכנס בחצר, ואי לא קפדי אמאי אסורין.
[נמוקי יוסף נדרים לב, ב] [גמ׳ רבי אליעזר אומר אפילו ויתור אסור במודר הנאה] אבל רבינו חננאל ז״ל כתב בפרק חזקת הבתים גמ׳ אלו הדברים שאין להם חזקה דלית הלכתא כרבי אליעזר. [מאירי שם]: ומכל מקום גאוני הראשונים פסקו בפרק חזקת הבתים שאין הלכה כמותו.
[ר״ח מגילה ח, א] [כאן: לעולם לא קפדי והא מני ר׳ אליעזר וכו׳ אפילו ויתור אסור במודר הנאה. שם]: ואוקימנא (-למשנה שם במודר הנאה מחבירו שאסרה דריסת הרגל) לר׳ אליעזר דתני אפילו ויתור אסור בני אדם לותר עליהם כגון דריסת הרגלים בחצרם שאם יכנס אדם ויהלך בה אין מקפידין עליו וכיוצא בזה, אפילו כגון זה אסור.ג
א. תחילת הדברים כתבו גם תוס׳ כאן ד״ה רבינא בתחלתם. ועי׳ מהרש״ם ח״ג סי׳ שט ובשטמ״ק נדרים לג, א כתב בשם הרנב״י דגם בבקעה אסור.
ב. וכן הביא הר״ן נדרים לג, א ד״ה ולענין והביא רמב״ן שסובר דהלכה כרבנן ולכן תי׳ הרמב״ן בדיבור קודם שם באינם שותפים לא מקפידים על דריסת הרגל אלא דוקא העמדת בהמה קפדי אבל ר״ח חולק לשיטתו כמו שהבאנו לעיל מהגה״ה פר״י ומהרי״ח וע״ע באוצר הגאונים נדרים לג, א.
ג. בספר השותפות לרב שמואל בן חפני פרק שני כשהבדיל בין מספר סוגי השותפות, בין שותפות ברכוש לבין שותפות בממון, שבחלק הראשון משתתפים השותפים ברכוש (-בבעלות) מבלי השימוש ואין רשות לכל אחד מהם להשתמש בחלק שותפו מן הקרקע לשימושיו הפרטיים לפי שאמרו קדמונינו הכא בחצר של שותפין עסיקינן דאהעמדה כדי לא קפדי, והא אנן תנן השותפין שנדרו הנאה זה מזה אסורין ליכנס לחצר ומפרקינן אלא אמ׳ רב נחמן אמ׳ ראבא בר אבוה הכא ברחבה שאחורי בתים עסיקינן דאהעמדה כדי קפדי אמחיצה לא קפדי – וצל״ג: דאהעמדה כדי לא קפדי אמחיצה קפדי.
רבינא אמר לעולם בחצר [השותפין] אהעמדה לא קפדי – ואמאי שותפין שנדרו אסורין בהנאה:
ר״א היא דאמר אפי׳ ויתור אסור – מה שמוסיף חנוני לקונה אגוז אחד או תפוח א׳ אם הקונה מודר הנאה מחנוני אסור לאותו תוספת אע״פ שאינו נותנו לו אלא מחמת מכירה. ולר׳ אליעזר דמחמיר 1 הכא הוא מחמיר דאסור ליכנס ולא דברי הכל היא:
1. נראה דצ״ל ולר״א דמחמיר התם הוא מחמיר הכא דאסור ליכנס וכו׳.
לעולם לא קפדי – בהעמדה כדי כדתנן דלא הויא חזקה וגבי נדרים נמי מותרין ליכנס לחצר.
והא דקתני אסורין רבי אליעזר היא – דמחמיר בנדרים טפי דאפילו דבר שאינו הנאה כל כך אסר.
אפילו ויתור אסור – כגון בעה״ב שמודר הנאה מחנוני ושלח לו בעל הבית פרוטה לחנוני לקנות ממנו מאה אגוזים בפרוטה והוסיף לו חנוני אחת יתירה או שתים אסור בעל הבית באותו ויתור שהותיר לו חנוני דמתנה הוא ואף על פי שלשאר לוקחים נמי הוסיף כמו כן ומיהו רבנן שרו דמ״מ בשביל המקח הוא מוסיף לזה על החשבון הקצוב לפרוטה שאילו לא היה לוקח ממנו בדמים לא היה נותן לו חנוני לבעל הבית כלום.
רבינא אמר לעולם לא קפדי – משמע הכא דכולי עלמא קפדי אינשי אדריסת הרגל דאפי׳ רבינא לא קאמר אלא בשותפין ותימה דתנן בפ״ק דמגילה (דף ח. ושם ד״ה דריסת) אין בין המודר הנאה מחבירו למודר הימנו מאכל אלא דריסת הרגל וכלים שאין עושין בהן אוכל נפש ופריך בגמ׳ דריסת הרגל הא לא קפדי ומפרש ר״ת דהתם משמע ליה לגמרא דמתני׳ איירי בבקעה דלא קפדי דאי בחצר דקפדי אפילו מודר הימנו מאכל אסור דכיון דקפדי א״כ כיוצא בו משכירים ותנן בפרק אין בין המודר (נדרים דף לג.) דכיוצא בו משכירים אסור אפילו כלים שאין עושין בהן אוכל נפש ולהכי פריך כיון דעל כרחך איירי בדריסת הרגל בבקעה דלא קפדי אם כן אפילו מודר הימנו הנאה אמאי אסור והוא הדין דהוי מצי למיפרך כלים הא לא קפדי.
הא מני ר׳ אלעזר היא – פי׳ הא דתנן השותפין שנדרו הנאה זה מזה אסורין ליכנס לחצר וכו׳ ואוקימנ׳ לפלוגתייהו בבבא קמא ביש ברירה ובאין ברירה דרבנן סברי אין ברירה ולפיכך אסור דוית׳ אסור במודר הנאה ור׳ אליעזר בן יעקב סבר יש ברירה זה נכנס לתוך שלו וזה נכנס לתוך שלו.
ואיכ׳ דקשי׳ ליה דהכ׳ משמע דלכולי עלמ׳ דבאחריני דלאו שותפי קפדי אינשי והתם במסכת נדרים תנן אין בין מודר הנאה מחברו למודר הימנו מאכל אלא דריסת הרגל וכלים שאין עושין בהן אוכל נפש ואקשי׳ עלה בגמ׳ דריסת הרגל והא לא קפדי אינשי ואמרינן הא מני רבי אלעזר היא דאמר אפילו ויתור אסור במודר הנאה ואית נמי במסכת מגילה אלמא אפילו באחרי׳ דלאו שותפי לא קפדי אינשי אדריסת הרגל.
אומר רבינו תם ז״ל דהתם בבקעה עסקי׳ ולא קפדי אדריסת הרגל דבקעה אבל דחצר קפדי ואי אמרת התם מנא ליה דבבקעה עסקינן אמר הרב ז״ל משום דאי בחצר דהוה ליה דבר שכיוצ׳ משכירין ואסור אפילו במודר מאכל כדאית׳ התם בנדרים והך דיוק׳ ליתה דהא סוס לרכוב עליו ונזמים וטבעת דבר שאין כיוצ׳ בהן משכירין קרי ליה התם ומותר דתנן אין בין המודר הנאה מחברו למודר הימנו מאכל אלא דריסת הרגל וכלים שאין עושין בהן אוכל נפש וכו׳ עד ומשאילו חלוק נזמים וטבעות ובגמ׳ נמי סוס לרכוב עליו שרו ליה וכל שכן דריסת הרגל אפילו דחצר דהוה ליה דבר שאין כיוצ׳ בו משכירין הואיל דאין משכירין לכך.
ואיכ׳ מ״ד דשאני התם בנזמים וטבעות דאיהו משאילן ואינו מקפיד עליהן הואיל ואין כיוצ׳ בהן משכירין ומותר אבל חצר כיון דלאו איהו קא משאיל ליה אלא הוא מאיליו נכנס שם קפדי אינשי בהא אף ע״פ שאין כיוצ׳ בו משכירין הילכך הא דאמרינן והא לא קפיד אינשי בבקעה הוא אי נמי לשון דריסת הרגל משמע בכל מקום ואפילו בבקעה כדברי רבינו תם ז״ל ונראה לפרש דמעיקר׳ דקס״ד דקפדי לאו ליכנס בלבד דהיינו דריסת הרגל אלא ליכנוס ולעמוד שזו דומי׳ דהעמד׳ בהמה דמתניתין אבל דריסת הרגל בלבד לא קפדי אינשי ומיהו השת׳ דאוקימנא למתני׳ כר׳ אליעזר דאמר ויתור אסור אפילו ויתור דלאו שותפין אלא ויתור דכולי עלמ׳ מותרי ליה אהדדי אפילו ליכנס נמי אסור למאן דלית ליה ברירה תו איכא למידק הא דתנן במתני׳ דמעמיד תנור וכירים וריחים וגדול תרנגולין אין להם חזקה דאלמא שותפין כי האי גונא לא קפדי אהדדי והא תנן בהדיא בנדרים ושניהם אסורין להעמיד שם ריחים ותנור ולגדל תרנגולין וכי תימ׳ משום דויתור אסור במודר הנאה לרבי אליעזר בן יעקב דאמר יש ברירה אמאי אסור ואיכא למימר כיון שמגדל בכל החצר אין אומרים ברירה בכאן וכן בתנור ורחים שתשמישם כל החצר הוא ואין (לה) [לומר] בה ברירה.
ואחרים הקשו בה מההוא דאמרי׳ במס׳ ביצה גבי בור של שני שותפין דאמרינן כרגלי מי שנתמלאו לו ובעינן בגמ׳ והתנן השותפין שנדרו הנאה זה מזה אסורין ליכנס לחצר ופריק שאני הכא דמר מדידיה קא ממלא ומר מדידיה קא ממלא אלמא אפילו במשתמש בכולו אמר רבי אליעזר בן יעקב דיש ברירה ולאו מילתא היא שהשותפין יכולין למחות זה על זה על תנור וריחים וגדול תרנגולים וכיון שיכולין למחות זה על זה אם העמידו שם הרי נהנה משל חברו ואפילו ויתור אסור ואין לומר בזה יש ברירה מאחר שהוא משתמש בכל החצר ויכולין למחות זה בזה אבל גבי בור אין יכולין למחות זה בזה מלדלות ממנו מים וכיון שזהו דרך תשמישן יש בו ברירה ומתניתין נמי דייקא דקתני אין לו חזקה אלמא יכולין למחות זה בזה דאי לא פשיט׳ דאין להם חזקה.
ויש מפרשים דהעמדת תנור וריחים ויתור הוא בשותפין מן הסתם אלא שאם הקפידו מעכבין זה על זה כדאמרינן בסמוך וכיון דמן הדין מעכבין אסור ואפילו למ״ד דאית ליה ברירה דלאו כל כמיניה דפליג לנפשיה ומיחד ליה מקום לתשמיש וממעט לחבריה מילוס׳ של חצר אבל בבור כך היא חלוקתן מן הדין וזה הלשון מחוור מן הראשון שאין העמדת תנור תשמיש כל החצר אלא שהוא קבוע.
ואיכ׳ דקשי׳ ליה דהכ׳ משמע דלכולי עלמ׳ דבאחריני דלאו שותפי קפדי אינשי והתם במסכת נדרים תנן אין בין מודר הנאה מחברו למודר הימנו מאכל אלא דריסת הרגל וכלים שאין עושין בהן אוכל נפש ואקשי׳ עלה בגמ׳ דריסת הרגל והא לא קפדי אינשי ואמרינן הא מני רבי אלעזר היא דאמר אפילו ויתור אסור במודר הנאה ואית נמי במסכת מגילה אלמא אפילו באחרי׳ דלאו שותפי לא קפדי אינשי אדריסת הרגל.
אומר רבינו תם ז״ל דהתם בבקעה עסקי׳ ולא קפדי אדריסת הרגל דבקעה אבל דחצר קפדי ואי אמרת התם מנא ליה דבבקעה עסקינן אמר הרב ז״ל משום דאי בחצר דהוה ליה דבר שכיוצ׳ משכירין ואסור אפילו במודר מאכל כדאית׳ התם בנדרים והך דיוק׳ ליתה דהא סוס לרכוב עליו ונזמים וטבעת דבר שאין כיוצ׳ בהן משכירין קרי ליה התם ומותר דתנן אין בין המודר הנאה מחברו למודר הימנו מאכל אלא דריסת הרגל וכלים שאין עושין בהן אוכל נפש וכו׳ עד ומשאילו חלוק נזמים וטבעות ובגמ׳ נמי סוס לרכוב עליו שרו ליה וכל שכן דריסת הרגל אפילו דחצר דהוה ליה דבר שאין כיוצ׳ בו משכירין הואיל דאין משכירין לכך.
ואיכ׳ מ״ד דשאני התם בנזמים וטבעות דאיהו משאילן ואינו מקפיד עליהן הואיל ואין כיוצ׳ בהן משכירין ומותר אבל חצר כיון דלאו איהו קא משאיל ליה אלא הוא מאיליו נכנס שם קפדי אינשי בהא אף ע״פ שאין כיוצ׳ בו משכירין הילכך הא דאמרינן והא לא קפיד אינשי בבקעה הוא אי נמי לשון דריסת הרגל משמע בכל מקום ואפילו בבקעה כדברי רבינו תם ז״ל ונראה לפרש דמעיקר׳ דקס״ד דקפדי לאו ליכנס בלבד דהיינו דריסת הרגל אלא ליכנוס ולעמוד שזו דומי׳ דהעמד׳ בהמה דמתניתין אבל דריסת הרגל בלבד לא קפדי אינשי ומיהו השת׳ דאוקימנא למתני׳ כר׳ אליעזר דאמר ויתור אסור אפילו ויתור דלאו שותפין אלא ויתור דכולי עלמ׳ מותרי ליה אהדדי אפילו ליכנס נמי אסור למאן דלית ליה ברירה תו איכא למידק הא דתנן במתני׳ דמעמיד תנור וכירים וריחים וגדול תרנגולין אין להם חזקה דאלמא שותפין כי האי גונא לא קפדי אהדדי והא תנן בהדיא בנדרים ושניהם אסורין להעמיד שם ריחים ותנור ולגדל תרנגולין וכי תימ׳ משום דויתור אסור במודר הנאה לרבי אליעזר בן יעקב דאמר יש ברירה אמאי אסור ואיכא למימר כיון שמגדל בכל החצר אין אומרים ברירה בכאן וכן בתנור ורחים שתשמישם כל החצר הוא ואין (לה) [לומר] בה ברירה.
ואחרים הקשו בה מההוא דאמרי׳ במס׳ ביצה גבי בור של שני שותפין דאמרינן כרגלי מי שנתמלאו לו ובעינן בגמ׳ והתנן השותפין שנדרו הנאה זה מזה אסורין ליכנס לחצר ופריק שאני הכא דמר מדידיה קא ממלא ומר מדידיה קא ממלא אלמא אפילו במשתמש בכולו אמר רבי אליעזר בן יעקב דיש ברירה ולאו מילתא היא שהשותפין יכולין למחות זה על זה על תנור וריחים וגדול תרנגולים וכיון שיכולין למחות זה על זה אם העמידו שם הרי נהנה משל חברו ואפילו ויתור אסור ואין לומר בזה יש ברירה מאחר שהוא משתמש בכל החצר ויכולין למחות זה בזה אבל גבי בור אין יכולין למחות זה בזה מלדלות ממנו מים וכיון שזהו דרך תשמישן יש בו ברירה ומתניתין נמי דייקא דקתני אין לו חזקה אלמא יכולין למחות זה בזה דאי לא פשיט׳ דאין להם חזקה.
ויש מפרשים דהעמדת תנור וריחים ויתור הוא בשותפין מן הסתם אלא שאם הקפידו מעכבין זה על זה כדאמרינן בסמוך וכיון דמן הדין מעכבין אסור ואפילו למ״ד דאית ליה ברירה דלאו כל כמיניה דפליג לנפשיה ומיחד ליה מקום לתשמיש וממעט לחבריה מילוס׳ של חצר אבל בבור כך היא חלוקתן מן הדין וזה הלשון מחוור מן הראשון שאין העמדת תנור תשמיש כל החצר אלא שהוא קבוע.
רבינא אמר לעולם לא קפיד והא מני ר׳ אליעזר הוא דאמר אפילו ויתור אסור במודר הנאה. וכתב ר״ח ז״ל: ולית הלכתא כרבי אליעזר. וקשיא לי, דהא אסיקנא בנדרים בפרק השותפין (נדרים מו:) דלא פליגי אלא בחצר שאין בה דין חלוקה, דרבי אליעזר בן יעקב אית ליה ברירה ורבי אליעזר לית ליה ברירה, אבל בחצר שיש בה דין חלוקה דברי הכל אסור, אלמא אפילו לרבי אליעזר בן יעקב דהלכתא כותיה אסורין ליכנס בחצר, ואי לא קפדי אמאי אסורין. וכבר כתבתי יותר בזה בנדרים בריש פרק אין בין המודר בסייעתא דשמיא, ועוד צריך לי עיון.
רבינא אמר: לעולם לא קפדי [אין מקפידים] על העמדה, והא [וזו] המשנה בענין מודרי הנאה, מני [מיהי] שיטת ר׳ אליעזר היא, דתניא [שכן שנינו בברייתא], ר׳ אליעזר אומר: אפילו ויתור אסור במודר הנאה, שאף בדבר שכרגיל אנשים מוותרים ואינם מקפידים בו, כיוון שהדירו הנאה — אסור לוותר, ולכן אף שכרגיל אין מקפידים בדריסת הרגל, סבור ר׳ אליעזר שהמודר הנאה אסור.
Ravina said: Actually, partners are not particular about placing items in the courtyard, and in accordance with whose opinion is this mishna in tractate Nedarim? It is in accordance with the opinion of Rabbi Eliezer, as it is taught in a baraita that Rabbi Eliezer says: Even negligible benefits ordinarily waived are forbidden in the case of one prohibited by a vow from deriving benefit from another. In other words, one prohibited by a vow may not derive any benefit from the other, even a benefit that people commonly are not particular about and allow others to enjoy without first receiving permission. Therefore, although people are ordinarily not particular about others passing through their property, according to the opinion of Rabbi Eliezer, one who is prohibited by a vow from deriving benefit from his partner is prohibited from walking on the property.
הכל
(6) א״ר אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם ר׳ רַבִּי בְּנָאָה בַּכֹּל שׁוּתָּפִין מְעַכְּבִין זֶה אֶת זֶה חוּץ מִן הַכְּבִיסָה שֶׁאֵין דַּרְכָּן שֶׁל בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל לְהִתְבַּזּוֹת עַל הַכְּבִיסָה.
Rabbi Yoḥanan says in the name of Rabbi Bena’a: Partners may prevent each other from using their courtyard for any purpose except for washing laundry. This is because it is not the way of Jewish women to be degraded over washing laundry by laundering their clothing in a public area. Therefore, they must be allowed to launder in the courtyard.
Rabbi Yoḥanan says in the name of Rabbi Bena’a: Partners may prevent each other from using their courtyard for any purpose except for washing laundry. This is because it is not the way of Jewish women to be degraded over washing laundry by laundering their clothing in a public area. Therefore, they must be allowed to launder in the courtyard.
בכל שותפין מעכבין זה לזה – שלא יעשה מלאכה בחצר שאין חבירו עושה:
חוץ מן הכביסה – שאם האחד מכבס בגדיו בחצר וא׳ אינו רוצה לכבס בה אינו יכול לכופו זה שלא יכבסו לו בחצר:
לפי שאין דרכן של בנות ישראל להתבזות – על גבי הנהר לכבס שם:
בכל שותפים מעכבין כו׳ – בכל תשמישין הקבועין בחצר דומיא דהעמדת בהמות תנור וכיריים שממעטין אויר החצר יכולין לעכב אם האחד רוצה לעשות לבדו וחביריו אין רוצים לעשות כן.
חוץ מן הכביסה – שתקנו לו חכמים שיעשה בחצר בעל כרחן של שותפין חביריו.
לפי שאין דרכן כו׳ להתבזות – שצריכות לעמוד שם יחיפות לגלות שוק לעמוד בנהר.
בכל שותפין מעכבין זה על זה חוץ מן הכבישה – פירשו בה בירושלמי בפרק קמא דמכלתין אמר רבי מתניה הדה אמרה במקום שהנשים מכבסות אבל במקום שהאנשים מכבסין לא והדה דתימר בארבע אמות דנפשיה אבל בד׳ אמות דחברי׳ מצי מימחי בידים והדה דתימר שלא במקום מדרון אבל במקום מדרון אפילו בתוך ד׳ אמות דנפשיה מצי מימחי בידים דאמר אשתפיך גו דידך והוא אתי גו דידי.
אמר ר׳ יוחנן משום (בשם) ר׳ בנאה: בכל שותפין מעכבין זה את זה מלהשתמש בחצר המשותפת, חוץ מן הכביסה שאינם יכולים לעכב, שאין דרכן של בנות ישראל להתבזות על הכביסה, ולכן צריך להרשות להן לכבס בתוך החצר, ולא להכריח אותן לכבס בחוץ במקום הגלוי לרבים.
Rabbi Yoḥanan says in the name of Rabbi Bena’a: Partners may prevent each other from using their courtyard for any purpose except for washing laundry. This is because it is not the way of Jewish women to be degraded over washing laundry by laundering their clothing in a public area. Therefore, they must be allowed to launder in the courtyard.
הכל
(7) {ישעיהו ל״ג:ט״ו} וְעוֹצֵם עֵינָיו מֵרְאוֹת בְּרָע א״ר אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא דזֶה שֶׁאֵין מִסְתַּכֵּל בְּנָשִׁים בְּשָׁעָה שֶׁעוֹמְדוֹת עַל הַכְּבִיסָה.
In connection with the matter of laundry being washed in public, the Gemara quotes the homiletic interpretation of a verse: “He that walks righteously, and speaks uprightly; he that despises the gain of oppressions, that shakes his hands from holding of bribes, that stops his ears from hearing of blood, and shuts his eyes from looking upon evil” (Isaiah 33:15). Rabbi Ḥiyya bar Abba says: This is referring to one who does not gaze at women while they are standing over the laundry, as it was common for them to stand in the water and raise the hems of their garments while laundering their clothing.
In connection with the matter of laundry being washed in public, the Gemara quotes the homiletic interpretation of a verse: “He that walks righteously, and speaks uprightly; he that despises the gain of oppressions, that shakes his hands from holding of bribes, that stops his ears from hearing of blood, and shuts his eyes from looking upon evil” (Isaiah 33:15). Rabbi Ḥiyya bar Abba says: This is referring to one who does not gaze at women while they are standing over the laundry, as it was common for them to stand in the water and raise the hems of their garments while laundering their clothing.
ועוצם עיניו כו׳ ה״ד אי דאיכא דרכא אחרינא כו׳ ואגופא דקרא לא תקשי ליה הכי דאיכא לאוקמא דאיירי ביושב ודבר ערוה הולך לפניו ואע״ג דאינו מתכוין לכך יש לו לעצום עיניו אבל למאי דמוקי ליה בהולך על שפת הנהר תקשי שפיר אי דאיכא דרכא אחרינא הרי הוא מתכוין לעבירה ורשע מקרי על הלוכו שם כלל ולא סגי ליה בעוצם עיניו וק״ל:
אגב כך מביאים את הכתוב: ״ועצם עיניו מראות ברע״ (ישעיהו לג, טו), אמר ר׳ חייא בר אבא: זה שאין הולך בנהר ומסתכל בנשים בשעה שעומדות על הכביסה, שכיון שהן נמצאות במים הן מרימות את שולי בגדיהן, על מנת שלא יירטבו.
In connection with the matter of laundry being washed in public, the Gemara quotes the homiletic interpretation of a verse: “He that walks righteously, and speaks uprightly; he that despises the gain of oppressions, that shakes his hands from holding of bribes, that stops his ears from hearing of blood, and shuts his eyes from looking upon evil” (Isaiah 33:15). Rabbi Ḥiyya bar Abba says: This is referring to one who does not gaze at women while they are standing over the laundry, as it was common for them to stand in the water and raise the hems of their garments while laundering their clothing.
הכל
(8) הֵיכִי דָמֵי אִי דְּאִיכָּא דַּרְכָּא אַחְרִיתָא רָשָׁע הוּא אִי דְּלֵיכָּא דַּרְכָּא אַחְרִיתָא אָנוּס הוּא לְעוֹלָם דְּלֵיכָּא דַּרְכָּא אַחְרִיתָא ואפ״ה וַאֲפִילּוּ הָכִי מִיבְּעֵי לֵיהּ לְמֵינַס נַפְשֵׁיהּ.
The Gemara clarifies: What are the circumstances? If it is referring to a case where there is another way by which the one walking could reach his destination, then one who walks past the women, consequently placing himself in a situation where he will be tempted to gaze at them, is wicked. Alternatively, if it is referring to a case where there is no other way by which he can reach his destination, then he is a victim of circumstance, so why is he required to shut his eyes? The Gemara explains: Actually, it is referring to a case where there is no other way by which he can reach his destination, and even so, he is required to compel himself to avoid gazing at the women.
The Gemara clarifies: What are the circumstances? If it is referring to a case where there is another way by which the one walking could reach his destination, then one who walks past the women, consequently placing himself in a situation where he will be tempted to gaze at them, is wicked. Alternatively, if it is referring to a case where there is no other way by which he can reach his destination, then he is a victim of circumstance, so why is he required to shut his eyes? The Gemara explains: Actually, it is referring to a case where there is no other way by which he can reach his destination, and even so, he is required to compel himself to avoid gazing at the women.
היכי דמי – דמשתבח ביה קרא אם עוצם עיניו דמשמע שאם לא יעצים עיניו אינו לא צדיק ולא רשע.
אי דאיכא דרכא אחרינא – ואזיל בהך.
רשע הוא – ואף על פי שעוצם עיניו שלא היה לו לקרב אלא להרחיק מן העבירה דקיימא לן חולין (דף מד:) הרחק מן הכיעור.
אנוס הוא – אם מסתכל דרך הליכתו ואונס רחמנא פטריה ולמה מזקיקו הכתוב להעצים עיניו דמדמשתבח ביה קרא שמעינן דצריך לעצום עיניו.
למינס נפשיה – להטות עיניו לצד אחר והיינו דמשתבח ביה קרא דאי אניס נפשיה חסיד הוא.
ושואלים: היכי דמי [כיצד בדיוק מדובר]? מהו השבח הגדול בענין זה? אי דאיכא דרכא אחריתא [אם שיש דרך אחרת] ללכת בה — הלא רשע הוא אם הולך הוא מתחילה בדרך זו, אי דליכא דרכא אחריתא [אם שאין דרך אחרת] — הלא אנוס הוא! ומשיבים: לעולם מדובר באופן דליכא דרכא אחריתא [שאין דרך אחרת], ואפילו הכי [כך] מיבעי ליה למינס נפשיה [צריך הוא לאנוס את עצמו] שיסב עיניו מן הנשים שלא להסתכל.
The Gemara clarifies: What are the circumstances? If it is referring to a case where there is another way by which the one walking could reach his destination, then one who walks past the women, consequently placing himself in a situation where he will be tempted to gaze at them, is wicked. Alternatively, if it is referring to a case where there is no other way by which he can reach his destination, then he is a victim of circumstance, so why is he required to shut his eyes? The Gemara explains: Actually, it is referring to a case where there is no other way by which he can reach his destination, and even so, he is required to compel himself to avoid gazing at the women.
הכל
(9) בְּעָא מִינֵּיהּ ר׳ רַבִּי יוֹחָנָן מֵרַבִּי בְּנָאָה חָלוּק שֶׁל ת״ח תַּלְמִיד חָכָם כֵּיצַד הכֹּל שֶׁאֵין בְּשָׂרוֹ נִרְאֶה מִתַּחְתָּיו טַלִּית שֶׁל ת״ח תַּלְמִיד חָכָם כֵּיצַד כֹּל שֶׁאֵין חֲלוּקוֹ נִרְאֶה מִתַּחְתָּיו טֶפַח ושֻׁלְחָן שֶׁל ת״ח תַּלְמִיד חָכָם כֵּיצַד שְׁנֵי שְׁלִישֵׁי גְּדִיל וּשְׁלִישׁ גְּלַאי וְעָלָיו קְעָרוֹת וְיָרָק וְטַבַּעְתּוֹ מִבַּחוּץ.
§ The Gemara quotes additional matters that Rabbi Yoḥanan learned from Rabbi Bena’a. Rabbi Yoḥanan asked Rabbi Bena’a: How should the garment of a Torah scholar worn under his clothes be fashioned? He replied: He can wear any garment long enough that his flesh is not visible from beneath it. Rabbi Yoḥanan asked: How should the cloak of a Torah scholar be fashioned? He replied: He can wear any garment long enough that a handbreadth of his garment worn under his clothes is not visible from beneath it. Rabbi Yoḥanan asked: How should the table of a Torah scholar appear? He replied: Two-thirds of the table is covered with a cloth, and one-third is uncovered, and upon that third are dishes and vegetables. And its ring, used to hang the table, should be positioned on the outside, not on the side that faces the one who is eating.
§ The Gemara quotes additional matters that Rabbi Yoḥanan learned from Rabbi Bena’a. Rabbi Yoḥanan asked Rabbi Bena’a: How should the garment of a Torah scholar worn under his clothes be fashioned? He replied: He can wear any garment long enough that his flesh is not visible from beneath it. Rabbi Yoḥanan asked: How should the cloak of a Torah scholar be fashioned? He replied: He can wear any garment long enough that a handbreadth of his garment worn under his clothes is not visible from beneath it. Rabbi Yoḥanan asked: How should the table of a Torah scholar appear? He replied: Two-thirds of the table is covered with a cloth, and one-third is uncovered, and upon that third are dishes and vegetables. And its ring, used to hang the table, should be positioned on the outside, not on the side that faces the one who is eating.
(?) [הגהות אשר״י דפ׳ ונציא שנת ר״פ] חלוק של ת״ח כיצד וכו׳. כל דיין דמיתקרי לדין ומפקינן מיניה ממונא כגון אם כפר והוציא ממנו בעדים לאו דיינא הוא אבל אם חייבו שבועה ולא רצה לישבע ושלם לא מפסיל, פר״ח מהרי״ח.א
[ערוך ע׳ גדל] בסוף גמרא דפ׳ חזקת הבתים: שלחן של ת״ח כיצד שני שלישי גדיל ושליש גלוי. פירוש, הני מילי דיחיד אבל דרבים לא, אפשר דצריך לאותובי מאכל לפני כל אחד ואחד, ודקא מקשינן טבעתו מבפנים והתניא מבחוץ, לא קשיא, טבעתו מבחוץ בדאיכא ינוקא דלא ניתזק ביה, אי נמי דלא ממשמש ביה, טבעתו מבפנים בדליכא ינוקא, אי נמי בדאיכא שמעא נקיט ליה מבחוץ לטבעתו, ואי ליכא שמעא והוא דבעי לטלטולי נקיט ליה מבפנים, אי נמי מיממא [בכ״י: ביממא דחזי] לטבעתו עביד ליה מבפנים ובליליא דלא מתחזיא דמכסיא בנהמא עביד ליה מבחוץ.
פרוש אחר, ב׳ שלישי גדיל מכוסה במפה מדבר שהוא עשוי (הגדיל) [בכ״י: כגדיל] ארוג, מקום שמשים הלחם עליו, שליש [בכ״י נוסף: גדיל] גלוי בלא מפה, שעליו מניחין קערות וירק שלא תתלכלך המפה ויקלקל הסעודה, וטבעתו של שלחן שתולין אותו בו תהא קבועה מבחוץ, שלא באותו צד שהוא יושב, אלא [מבחוץ] מצד האחר, והא תניא מבפנים [באותו צד שהוא סמוך לו], לא קשיא, הא דאיכא ינוקא שיושב אצלו, יחזיר השלחן שיהא הטבעת מבחוץ, [שאם היה הטבעת מבפנים בסמוך שהוא יושב הוה, איכא למיחש] [בכ״י: שמא יחזיק הטבעת] ויהפוך השולחן, ואי ליכא ינוקא יהא מבפנים [אי] איכא שמעא שעומד לפני השלחן ומשמשו יחזיר הטבעת מבפנים [סמוך לו] שלא יזיק לשמש [לשעומד לצד האחר], הא ביממא יכול להחזירו שיהא הטבעת מבחוץ לפי שרואהו ויכול לשמור שלא יגע בו.ב
א. בדפוסים שלפנינו פר״י מהרי״ח. ויש נטיה לנוסחת ונציא, מתוך שזה נמצא בין שני קטעים שהם מרבינו חננאל.
ב. פי׳ האחרון הוא פי׳ רגמ״ה ומשם תיקוני ההשלמות.
כל שאין בשרו נראה מתחתיו – שיהא ארוך עד פיסת רגלו שלא יראה רגלו כשהוא הולך יחף:
וטלית של תלמידי חכמים – מקטורן שלו שיהא רחב כל כך שלא יהא חלוקו נראה מתחתיו אלא טפח:
שני שלישי גדיל – מכוסה במפה מדבר שהוא עשוי בגדיל ארוג מקום שמשים הלחם עליו:
שליש גלוי – בלא מפה שעליו מניחין קערות וכוסות שלא ילכלכו המפה ויקלקל הסעודה:
וטבעת – של שלחן שתולין אותו בו תהא קבועה מבחוץ שלא באותו צד שהוא יושב אלא מבחוץ מצד האחר:
שולחן של תלמידי חכמים כיצד שני שלישי גדיל ושליש גלאי. כלומר שני שלישי השולחן יהא מכוסה בככרות של לחם, ושליש גלאי כדי שתהא בו הקערה והירקות ומאי דדמי להו:
בעא מיניה ר׳ יוחנן מרבי בנאה – שמעתין דרבי בנאה קחשיב ואזיל אגב גררא דהך דלעיל.
כל שאין בשרו נראה מתחתיו – שיהא ארוך עד פיסת רגלו שלא יראה כשילך יחף.
טלית – מקטורן שמתכסה בו על כל בגדים שהוא לובש.
שאין נראה כו׳ – וכל שכן דאי קאי עד להדי חלוק דאיכא צניעות טפי.
שני שלישי גדיל ושליש גלאי – שני שלישי רוחב השלחן מכוסה במפה מצד האוכלין לקנח את פיהן ולתת עליה את הפת ושליש החיצון מגולה להניח עליו קערות וכוסות שלא ילכלכו המפה ויתבזו האוכלין ואית דמפרשי שליש גלאי באמצע שני שלישי גדיל דהיינו מפה מבחוץ ומבפנים כל סביב השלחן ואמצעיתו מגולה גדיל קרי המפה על שם שארוגה ולשון צח הוא.
וטבעתו – של שלחן שהיו רגילין לעשות בשפתו לתלות בו יהיה מבחוץ ולא מבפנים מצד האוכלין וכדמפרש ואזיל.
האחין או השותפין שיש להם חצר בשותפות ונדרו הנאה זה מזה אם יש בחצר דין חלוקה אסורין ליכנס לשם עד שיחלקו ויכנס כל אחד בחלקו וחכמי התוספות פירשו טעם הדבר שאע״פ שיש ברירה והיה לנו לומר בחלקו הוא נכנס מ״מ הרי נהנה להשתמש ביתר מחלקו שאלו היה כופהו לחלוק לא היה משתמש אלא בארבע אמות ועכשו משתמש בשמנה ונמצא כשאינו כופהו לחלוק שהוא מוותר לו וכל ויתור אסור במודר הנאה אבל אם אין בה דין חלוקה מותר שהרי יש ברירה ויכול לומר בשלי אני נכנס ואף ויתור אין כאן שאין יכול לכופו לחלוק ושמא תאמר הרי יכול לכופו שיסתלק בדין גוד או איגוד אין זה ויתור שרוב בני אדם מתגלגלים בשלהם ואין דעתם קופץ לא ליקח ולא למכור ואף בשאין בה דין חלוקה לא הותר אלא בדברים שאין בהם ויתור והם הדברים שקודם הנדר לא היה יכול למחות בהם כגון כניסה ופירוק משא לפי שעה וכן כל תשמיש בדברים שדרכה של חצר להשתמש בה בכך אבל דבר שאף קודם הנדר היה אחד יכול למחות בחברו אע״פ שהשתפים נוהגים לוותר בה זה לזה כגון העמדת תנור אף המיטלטל וריחים אף של יד וגדול תרנגולים ובהמה דקה אסור שאין זה דרך חצר ויכול הוא לומר קודם הנדר איני רוצה בלכלוך החצר שאינה עשויה אלא לאויר ולשמירת הבית ולישב בה דרך טיול ואין לך בה רשות מיוחד להשתמש בה בדברים שלא מדרכה והילכך כל שמניחו בכך ויתור הוא ובמודר הנאה אסור:
דברים אלו לא סוף דבר בנדרו זה מזה שהרי נתרצו זה לזה ואין כאן אונס אלא אפילו הדירו זה את זה שנמצאו אנוסים אעפ״כ הדין בהם ליאסר במה שאסרנו וכן לא סוף דבר בהדירו אלא אף בנדרו הדין בהם להקל במה שהתרנו שהרי בראש פרק השתפין שבנדרים שאלוה ר״ל אם נחלקו בהדירו או אם חכמים מודים בה להקל והוכיחוה כן ממה שאמרו במשנה זו היה אחד מודר לא יכנס לחצר וכו׳ ואע״פ שהיו מחזרין לתרצה אין דוחין פשוטה של משנה ואשינוייא לא סמכינן ועוד ראיה שהרי כשאמרו שם תחלה מחלקת בשיש בה דין חלוקה אבל אין בה דין חלוקה דברי הכל מותר השיבו והרי בית הכנסת דכמי שאין בה דין חלוקה ותנינן עלה שניהם אסורין בה ואם כלם מודים בהתר כל שאין בה דין חלוקה משנה זו מי שנאה עד שהיפך את דבריו ואמר מחלקת בשאין בה דין חלוקה אבל יש בה דין חלוקה דברי הכל אסור ומשנת בית הכנסת שנויה לדעת המחמיר שאין הלכה כמותו והרי משנה זו של בית הכנסת שנויה בענין האומר הריני עליך חרם ואתה עלי שנמצא האחד נודר ומדיר והאחד מודר ואעפ״כ השוו את המודר למדיר בכל מה שאסרנו ואע״פ שלא הביאו בגמ׳ ממנה ראיה לשאלתם תנא ושייר או שמא מפני שעדין לא היה יודע יש בה דין חלוקה ואין בה דין חלוקה ואיזה מהם חמור לא היה רוצה להשיב מזו לזו ולדעת זה לא סוף דבר בהדירו שניהם זה את זה שאפשר שאף המודר בשעה שהדיר נעשה מסכים ומתרצה למה שהודר אלא אף בהדיר אחד את חברו יראה ליאסר על המודר כל מה שאסרנו וכן הדין באחד מן השוק שהודר מאחד מהם שהמודר נאסר במה שאסרנו והותר במה שהתרנו שכך היא הצעה של משנה תחלה חלקו בנדרו זה מזה ואח״כ באחד מהם מודר ואח״כ בשאחד מן השוק מודר מאחד מכלם ובכלם יראה שלא התיר ר׳ אליעזר בן יעקב שאנו פוסקים כמותו אלא בשאין בה דין חלוקה:
ומ״מ יש לחלוק בשטה זו לומר שלא נחלקו אלא בנדרו אבל בהדירו אף חכמים מודים בה וכל שכן בהדיר אחד את חברו ומשנת היה אחד מהם מודר כבר תירצוה שם שפירושו נדור כלומר שנדר על עצמו הנאת חברו וזהו שאמר כופין את הנדור למכור חלקו ופירושו שמא יכשל להשתמש בה תשמיש האסור ופרשוה בתלמוד המערב כשהיה נדרן אבל אם הדיר את חברו אין כופין אחד מהם למכור לא למדיר שאין עליו חשש איסור ולא למודר שהרי אנוס הוא וגדולי המחברים כתבו שכופין את המדיר ואין נראה כן שהרי הנדור תנן לפי מה שנאמר באותה סוגיא ולדעת זה לא נחלקו בהדרה אלא כל שהדירו זה את זה וכל שכן באחד שהודר מותר ויש מכריעין לאסור בהדירו שניהם אבל לא באחד שהודה ומ״מ אע״פ שאפשר לומר כן יראה לי שלענין פסק אין לנו בטרח זה כלום שלא הביאתנו שטה זו אלא שחכמים מודים בהדרה לר׳ אליעזר ומ״מ ר׳ אליעזר אינו מקל בהדירו יותר מבנדרו ואף בהדירו דוקא בשאין בה דין חלוקה וא״כ אין אנו צריכין לשטה זו שהרי אף בנדרו הלכה כדברי המקל ולא היתה הכונה במה שאמרו אבל הדירו מודו אלא שהם מסכימים בה לדעת ר׳ אליעזר לא שאף ר׳ אליעזר יקל עוד בה ולא ראיתי עצמי צריך לבאר בה כל כך אלא מפני שראיתי בנימוקים ישנים משיגים בה את הגבול ומפריזין על המדה:
זה שאמרנו בענין זה שיש ברירה והוברר הדבר שבחלקו הוא נכנס ובכל התלמוד אנו פוסקין שכל בדאורייתא אין ברירה אפשר שאף זו מדרבנן שמן התורה לא נאסר הויתור אלא הנאה הנכרת אלא שיש לפקפק בה הגע עצמך שהיה להם בית משתף ואין בו דין חלוקה ואתה מוכרח להתיר כל תשמיש שבבית שהרי הבית עשוי לתשמישים שהנאתם נכרת ואפשר שכל שהוא שותף בה ונראה כמשתמש בשלו אין זו הנאה הניכרת ולא עוד אלא שברירה זו אי אפשר לפרשה כשאר ברירות האמורות בתלמוד שהרי הוא משתמש לפעמים בכלה או ברובה ואין ברירה להיות כלה או רבה שלו אלא שברירה זו הוא שבשעה שמשתמש ברוח זה הוברר שזהו חלקו ולמחר כשישתמש ברוח אחרת הוברר גם כן שזהו חלקו ואפילו היה משתמש בכלה כך הוברר שזה ישתמש בה היום וזה למחר הגע עצמך שהם משותפים בדבר שהתנו מתחלת שתופם בו להיות תשמישם לימים הרי כל אחד אסור ביומו של חברו ואף כאן הוברר שהוא יומו וגאוני הראשונים דחו סוגיא זו ומה שנפסק בה כר׳ אליעזר בן יעקב בטענה שפסקו בכל התלמוד אין ברירה ואין דבריהם נראין ולא הוצרכו לדחות בכך הלכה רווחת שבתלמוד וכן יש פוסקין כר׳ אליעזר בן יעקב וכמו שביארנו אלא שאין באין בה מטעם ברירה אלא מטעם קפידא ובשאין בה דין חלוקה כיון דלא חשיב ליכא קפידא אבל כשיש בה דין חלוקה חשיב ואיכא קפידא ומחדשים מזה להקל ביתר ממה שלא הקלנו ואף זה אינו שהרי בבבא קמא פרק הפרה הוברר הדבר שמטעם ברירה נחלקו אלא שהם דוחים אותה סוגיא מפני זו שהשטה מוכחת בה שמטעם קפידא נחלקו ואף גדולי הדורות נסכמו לדעת זה בשלישי של גיטין ולא יראה כן שלדעת זה כל שהוא מראה קפידתו ואוסר הבית או החצר בפירוש יש לך לומר שיהא אוסר ואי אפשר לומר כן:
לפי דרכך למדת שבית הכנסת אין בו דין חלוקה ומעתה אין המודרים או הנודרים זה מזה נאסרים בה לא בכניסה ולא בישיבה וגדולי הצרפתים העידו על עצמם שקבעוה הוראה רווחת למעשה וכן הדין בקריאת ספרי תורה ומשנת פרק השתפין שנאמר בה ואסורים בדבר של אותה העיר כגון רחבה ומרחץ ובית הכנסת תיבה וספרים ואין מותרים אלא בדבר השוה לכל ישראל כגון לשכות ועזרות ובאר של עולי רגלים לדעת חכמים נאמרה כמו שפירשנו ואין הלכה כדבריהם ואף לדעת המחמיר יראה שבתי כנסיות שלנו כבית הכנסת של כרכים היא שהיא מיוחסת לכל העולם כמו שאמרו בפרק בני העיר ומ״מ צריך לחדש בה דבר והוא שאם יש בה מקומות ידועים רשאי כל אחד לאסור את מקומו ולא התרנו אלא בדברים השוים לכלם ואע״פ שמקצת חכמי צרפת אמרוה אף במקומות ידועים אין הדברים נראין כלל אלא כל אחד נעשה בעל הבית בשלו וכן אם היה שם ספר תורה שלא הוקדש רשאים הבעלים לאסרו והוא אסור מאליו לכל המודר ממנו ומ״מ אף בזו יש בה דברים שלא נאסרו והוא שאע״פ שמקומותיהם ידועים מקום ארון אינו מן המדה אלא שהוא שוה לכלם וכן דריסת הרגל שבה ובבימתה וגדולי המחברים והפוסקים סתמו לנו את הדברים באלו ולא עוד אלא שגדולי המחברים פסקו שכל שאין בה דין חלוקה מותרין ליכנס ופסקו עם כל זה שבית הכנסת נאסרת ויש סעד לדבריהם מצד שבית הכנסת אין ברירתה גמורה שאין אדם נמלך לחלוק בה בשום דבר מאותם השוים לכל ומ״מ סוגית הגמ׳ אינה מוכחת כן ולדבריהם מ״מ תקנתם בשיכתבו חלקם לנשיא או לאחד מגדוליהם או למי שירצו ושיזכו לו על ידי אחר אע״פ שזהו לאחר הנדר ונראה כמכוין לכך כמו שיתבאר במקומו ודברים אלו אע״פ שאין זה מקומם מתוך שנתגלגלה השמועה כאן ושאין הדברים רגילים לרוב תלמידיהם ביארנו בה עיקרי הדברים והם פקדון בידינו עד שנגיע למסכת נדרים בע״ה:
אע״פ שביארנו בתשמישי החצר בהרבה דברים שהשתף מעכב על חברו הכביסה מ״מ אין יכולין למחות זה לזה שאין דרכן של בנות ישראל להתבזות על הנהר ופירשו בתלמוד המערב דוקא שלא במקום מדרון אבל במקום מדרון מעכב ולגדולי המפרשים מצאתי דוקא בחוץ לארבע אמות של פתח חברו אבל תוך ארבע אמות מעכב משום ניצוצות:
מדת הצניעות משובחת עד למאד לא סוף דבר בנשים אלא אף באנשים לא סוף דבר שלא לחזר אחר קלות ראש אלא אף להשתדל הרבה על הצניעות דרך הערה אמרו עוצם עיניו מראות ברע זה שאין מסתכל בנשים בשעה שעומדות על הכביסה ואפילו לא היתה שם דרך אחרת והוא מוכרח לילך על כל פנים צריך הוא לאנוס את עצמו ולהטות עצמו לצד אחר וכן כל כיוצא בזה:
תלמיד חכם ראוי לו שיהא מצויין במלבושיו ובבגדיו ושיראה מהם צניעות הראויה לו וכן שיהיו כליו מהודרין כל אחד כפי הראוי לו חלוק של תלמידי חכמים לא יהא דק כל כך שיהא בשרו נראה מתחתיו וטליתו שתהא ארכה עד שלא תראה חלוקו מתחתיו יתר על טפח שלחנו שיהא שני שלישיו מכסים במפה ושליש השלחן מגלה להעמיד שם קערות וירק וכלי תשמיש שבסעודה ובשני שלישים המכוסים יעמיד פת ויין ותבשיל ושליש המפה שהיא ראויה לכסות שליש המגלה תתפשט על ירכו לו וליושבים אצלו לקנח בה את פיהם וטבעותיו תחובין בו על צד הראוי בהם יותר לפי התכונה שהוא עומד ולפי ענין אנשי ביתו וכן מטה של תלמיד חכם שאין תחתיה אלא סנדלים בימות החמה ומנעלים בימות הגשמים ולא שיעמיד שם כלי תשמיש עד שיצטרכו בני ביתו לילך שם לפעמים ליטול את הכלים:
שולחן של תלמיד חכם כו׳. כלומר שני שלישי השלחן יהא מכוסה בככרות של לחם ושלישי גלאי כדי שתהא בו הקערות והירקות ומאי דדמי להו. הר״י ן׳ מיגש ז״ל.
מתניתין: המרזב אין לו חזקה כו׳. המזחילה יש לה חזקה. פירוש מרזב הוא כעין כדמי״ד עגול או מרובע מלמטה ופעמים שמכסים אותו מלמעלה והוא כעין שפופרת וזה נקרא סילון בלשון המשנה מניחים אותו על שפת הגג ראשו אחד בגג וראשו אחר יוצא לחוץ לאויר החצר ומי הגג נכנסים לתוכו ומקלח לחצר והוא יכול לטלטל ממקום למקום וכל מקום שיהיה משפעים לתוכו מי הגג. והמזחילה עומדת כנגד גובה הכותל ראשה בכותל העליון מגיע לשפת הגג ויורדת עד הקרקע ופעמים עד חציו של כותל או שלישו והמים יורדים דרך חללה עם הכותל והוא כעין כוורת ופעמים עושין אותה מהבנין עצמו ופעמים שהן עושים אותו מנסרים שמוציאין או זיזין מן הכותל וקובעים בהם נסרים במסמרים כפי מה שירצו ארוכה או קצרה ואינה מטלטלת כלל. אין לו חזקה מרוח אחת שאם הוא באמצע מזרח יכול בעל החצר שמקבל מימיו לשנותו אל הקצוות רק שיהיה ברוח מזרחית לפי שאין קפידא לבעל גג בשיפוע המים לשונו מקצה אל קצה באותו הרוח אבל להעבירו לרוח אחרת יש לו קפידא שכל גגותיהם לרוח אחת משופעים. הראב״ד ז״ל.
שאם רוצה לבנות תחתיו בונה ויש למקומו חזקה שאם בא לעוקרו אינו עוקר. תמיהא לי דהא משמע דכל הני פליגי אהדדי ומאי דאמר שמואל שאין למקומן חזקה אמר רבי חנינא שיש לו חזקה שאם בא לעוקרו ממקום למקום אפילו באותו רוח אינו עוקרו וכן פירשו ר״ש ז״ל והראב״ד ז״ל ואם כן רבי ירמיה בא לחלוק על רבי חנינא דאפילו אם בא לקצרו אינו מקצרו וכיון שכן לימא ויש למקומו חזקה שאם בא לקצרו אינו מקצרו. ויש לומר דאי הוה אמר הכי לא היה במשמע שאם בא לעקרו מצד אל צד באותו הרוח כדברי שמואל שאינו משנהו ממקום למקום אבל השתא דקאמר שאם בא לעוקרו שאינו עוקרו כלל ויש במשמע שאם בא לטלטלו ממקום למקום ולעוקרו כלל ממקום שהיה נתון אינו עוקרו וכן שלא יקצר שאם כן הרי עקר מקצתו. וכן פירש הראב״ד ז״ל וזה לשונו: אינו עוקרו כלומר אינו עוקר ממנו כלום לא לקצר ולא לשנות והאי דקאמר ויש למקומו חזקה משום קלוחו שאינו רשאי לקצר קלוחו מפני שמזיקים המים לכותל עד כאן. וכתב הוא ז״ל וקיימא לן כבתרא שהוא מקיים החזקה יותר מכולם. ויש לומר דהלכתא כשמואל דהלכתא כוותיה בדינים. ורבינו תם ז״ל פסק כרבי חנינא דרביה דשמואל הוא. והריא״ף ז״ל הוציא את כולן ולא פסק כחד מינייהו. וצריך לומר שהרב ז״ל סבור דהני לא פליגי אלא דמר אמר חדא ומר אמר תדא ומאי אם בא לעוקרו שאמרו רבי חנינא ורבי ירמיה אם לעוקרו מאותו רוח ולהחזירו לרוח שני והוא שאמר שמואל ויש למקומו חזקה משתי רוחות אלא דשמואל הוצרך לפרש משתי רוחות כיון דאמר אין לו חזקה מרוח אחת אבל רבי חנינא ורבי ירמיה שלא הזכירו רוח אחת ולא היה בו בלשון שתי רוחות שהרי לא הזכירו רוח כלל ולפיכך אמרו שאם בא לעוקרו דמשמע שעוקרו ממקומו כנזכר לעיל לדעת הרב ז״ל והדבר נראה לי עיקר. הרשב״א ז״ל.
כל שאין בשרו כו׳ פרשב״ם שלא יראה בשרו כשהולך יחף עכ״ל אבל אין דרך חכמים להלוך יחף ואין זה מוכרח אלא דאיכא לפרושי בנעול במנעלין אלא שיגיע חלוקו עד מקום ראש המנעל וק״ל:
שלחן של ת״ח כיצד ב׳ שלישי גדיל כו׳ אמר כמו שניכר הת״ח במלבושיו כך הוא ניכר גם במאכלו בנקיות ובהסתפקות דהיינו שאינו עורך כל השלחן רק ב׳ שלישים ממנו ועליו קערות שאינן מאוסין כמו הקדירות גם עלי ירק שמסתפק לו בזה משא״כ שלחן של ע״ה שהקדירות שהן מאוסין רבים מקיפין אותו והם חמין כלי ראשון וקאמר דאינו דומה כלל לשלחן אלא דומה למדורה שהקדרות רותחין עליו ואמר כמו כן ניכר הת״ח במטתו שמקפיד על מאיסת אוכלין תחת המטה שרוח רעה שורה עליהן וק״ל:
א כיון שהוזכרו דברי ר׳ יוחנן בשם ר׳ בנאה, מביאים דבר נוסף שקיבל ר׳ יוחנן ממנו. בעא מיניה [שאל אותו] ר׳ יוחנן מר׳ בנאה: חלוק בגד תחתון של תלמיד חכם כיצד? אמר לו: כל שאין בשרו נראה מתחתיו מתחת החלוק. ועוד שאלו: טלית של תלמיד חכם כיצד? ענה לו: כל שאין חלוקו נראה מתחתיו טפח. ועוד שאל: שלחן של תלמיד חכם כיצד? אמר לו: שני שלישי גדיל, שני שלישים של השלחן מכוסים במפה, ושליש גלאי (מגולה). ועליו על השליש המגולה, נמצאות קערות ונמצא הירק. וטבעתו של השולחן שבו היו נוטלים אותו, תהיה מבחוץ, לא בצד הפונה כלפי האדם האוכל.
§ The Gemara quotes additional matters that Rabbi Yoḥanan learned from Rabbi Bena’a. Rabbi Yoḥanan asked Rabbi Bena’a: How should the garment of a Torah scholar worn under his clothes be fashioned? He replied: He can wear any garment long enough that his flesh is not visible from beneath it. Rabbi Yoḥanan asked: How should the cloak of a Torah scholar be fashioned? He replied: He can wear any garment long enough that a handbreadth of his garment worn under his clothes is not visible from beneath it. Rabbi Yoḥanan asked: How should the table of a Torah scholar appear? He replied: Two-thirds of the table is covered with a cloth, and one-third is uncovered, and upon that third are dishes and vegetables. And its ring, used to hang the table, should be positioned on the outside, not on the side that faces the one who is eating.
הכל
(10) וְהָא תַּנְיָא טַבַּעְתּוֹ מִבִּפְנִים לָא קַשְׁיָא הָא דְּאִיכָּא יָנוֹקָא הָא דְּלֵיכָּא יָנוֹקָא.
The Gemara asks: But isn’t it taught in a baraita that its ring should be positioned on the inside? The Gemara answers: This is not difficult. This baraita, which states that its ring should be positioned on the outside, is referring to a case where there is a child who may play with the ring and overturn the table, while that baraita, which states that its ring should be positioned on the inside, is referring to a case where there is no child present.
The Gemara asks: But isn’t it taught in a baraita that its ring should be positioned on the inside? The Gemara answers: This is not difficult. This baraita, which states that its ring should be positioned on the outside, is referring to a case where there is a child who may play with the ring and overturn the table, while that baraita, which states that its ring should be positioned on the inside, is referring to a case where there is no child present.
והתניא מבפנים – באותו צד שהוא סמוך לו:
לא קשיא הא דאיכא ינוקא – שיושב אצלו יחזיר השלחן שיהא הטבעת מבחוץ שאם היה הטבעת מבפנים בסמוך שהוא יושב הוה איכא למיחש שמא יחזיק התינוק בטבעת וינענע השלחן ויהפוך אותו ואי ליכא ינוקא יהא מבפנים:
מבפנים – בצד הסמוך לו.
היכא דאיכא ינוקא – שיושב אצל אביו לאכול צריך להושיב השלחן שיהא צד שבו קבוע הטבעת מבחוץ פן יצחוק התינוק בטבעת וינענע השלחן.
ואי ליכא ינוקא – יעשה מבפנים ולא יהפכנה מבחוץ פן יכשל בה השמש שהולך ובא סביב השלחן.
ומקשים: והא תניא [והרי שנינו בברייתא]: טבעתו מבפנים! ומשיבים: לא קשיא [אין זה קשה]: הא דאיכא ינוקא [זה שיש ילד במקום], שבכגון זה הטבעת מבחוץ, כדי שהילד לא ישחק בטבעת ויזיז או יהפוך את השולחן, הא דליכא ינוקא [זה שאין ילד] ואז הטבעת מבפנים.
The Gemara asks: But isn’t it taught in a baraita that its ring should be positioned on the inside? The Gemara answers: This is not difficult. This baraita, which states that its ring should be positioned on the outside, is referring to a case where there is a child who may play with the ring and overturn the table, while that baraita, which states that its ring should be positioned on the inside, is referring to a case where there is no child present.
הכל
(11) וְאִי בָּעֵית אֵימָא הָא וְהָא דְּלֵיכָּא יָנוֹקָא וְלָא קַשְׁיָא הָא דְּאִיכָּא שַׁמָּעָא הָא דְּלֵיכָּא שַׁמָּעָא.
And if you wish, say instead that both this and that refer to a case where there is no child present, and this is not difficult: This baraita, which states that its ring should be positioned on the inside, is referring to a case where there is an attendant who may bump into the ring, while that baraita, which states that its ring should be positioned on the outside, is referring to a case where there is no attendant.
And if you wish, say instead that both this and that refer to a case where there is no child present, and this is not difficult: This baraita, which states that its ring should be positioned on the inside, is referring to a case where there is an attendant who may bump into the ring, while that baraita, which states that its ring should be positioned on the outside, is referring to a case where there is no attendant.
הא דאיכא שמעא – שמש יעשה מבפנים פן יכשל בה השמש.
והא דליכא שמעא – יעשה מבחוץ ולא מבפנים פן יוזקו בה האוכלין ומיהו היכא דאיכא שמעא יעשה מבפנים מצד היושבין ולא מבחוץ שיכולין להזהר מן הטבעת יותר מן השמש שהוא הולך והן יושבין.
גמרא ואב״א הא והא דליכא ינוקא כו׳ ול״ק הא דאיכא שמעא כו׳ כ״ה בנוסחאות אחרים וק״ל:
תוס׳ בד״ה בשותפין כו׳ ועוד נראה דיש לחלק בין שדה לחצר כו׳ עכ״ל ולעיל דקשיא ליה לתלמודא דשמואל אדשמואל לא בעי לשנויי ולחלק בין שדה לחצר דתרתי מלתייהו דשמואל משמע ליה דבשדה קאיירו ואין להקשות אמאי לא תרצו הכא נמי כדמשני רבינא לעיל לחלק בין יש בו דין חלוקה ובין אין בו דין חלוקה די״ל הא דפריך משותפין שנדרו מוקמינן לה אף באין בהן דין חלוקה דיכול לאסור עליו כמ״ש התוספות לקמן וא״כ לרבינא ע״כ דאית לן לפלוגי בין שותפין שנדרו ובין קניית שותפין דהכא דהא לענין קניה לא קפיד באין בה דין חלוקה ובנדר קפיד והיינו כדמסיק רבינא דהא מני ר״א דלענין נדרים מחמיר אפילו בויתור אבל תלמודא הכא דלא אסיק אדעתיה למימר דר״א היא וע״כ לא מפליג בין אין בה דין חלוקה ליש בה דין חלוקה דאל״כ אכתי תקשי ליה הך דשותפין שנדרו דאוסר אף באין בהן דין חלוקה ודו״ק:
ואי בעית אימא [ואם תרצה אמור] באופן אחר: הא והא דליכא ינוקא [זה וזה שאין שם תינוק], ולא קשיא [ואין זה קשה]; הא דאיכא שמעא [זה שיש שמש], אז תהיה הטבעת מבפנים, כדי שלא ייכשל בה השמש, הא דליכא שמעא [זה שאין שמש] ואז הטבעת מבחוץ.
And if you wish, say instead that both this and that refer to a case where there is no child present, and this is not difficult: This baraita, which states that its ring should be positioned on the inside, is referring to a case where there is an attendant who may bump into the ring, while that baraita, which states that its ring should be positioned on the outside, is referring to a case where there is no attendant.
הכל
(12) וְאִי בָּעֵית אֵימָא הָא וְהָא דְּאִיכָּא שַׁמָּעָא וְלָא קַשְׁיָא הָא בִּימָמָא הָא בְּלֵילְיָא.
And if you wish, say instead that both this and that refer to a case where there is an attendant, and this is not difficult: This baraita, which states that its ring should be positioned on the outside, is referring to when the meal is eaten during the day, when the attendant can see the ring and avoid it, while that baraita, which states that its ring should be positioned on the inside, is referring to when the meal is eaten during the night.
And if you wish, say instead that both this and that refer to a case where there is an attendant, and this is not difficult: This baraita, which states that its ring should be positioned on the outside, is referring to when the meal is eaten during the day, when the attendant can see the ring and avoid it, while that baraita, which states that its ring should be positioned on the inside, is referring to when the meal is eaten during the night.
הא ביממא – יכול להחזירו שיהא הטבעת מבחוץ לפי שרואהו ויכול לשמור שלא יגע בו למדורה. שיושבין סביבה קדרות כך מניח גלוי מכאן ומכאן ומקיף קערות סביב המפה:
ואי בעית אימא [ואם תרצה אמור] באופן אחר: הא והא דאיכא שמעא [זה וזה שיש שמש], ולא קשיא [ואין זה קשה]: הא ביממא [זה ביום] שהשמש רואה את הטבעת, ונזהר ממנה, הא בליליא [זה בלילה]. עד כאן שולחנו של תלמיד חכם.
And if you wish, say instead that both this and that refer to a case where there is an attendant, and this is not difficult: This baraita, which states that its ring should be positioned on the outside, is referring to when the meal is eaten during the day, when the attendant can see the ring and avoid it, while that baraita, which states that its ring should be positioned on the inside, is referring to when the meal is eaten during the night.
הכל
(13) וְשֶׁל עַם הָאָרֶץ דּוֹמֶה
The Gemara continues: All of the above is referring to the table of a Torah scholar, but the table of an ignoramus is similar
The Gemara continues: All of the above is referring to the table of a Torah scholar, but the table of an ignoramus is similar
The Gemara continues: All of the above is referring to the table of a Torah scholar, but the table of an ignoramus is similar
הכל
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.
בבא בתרא נז: – מהדורת על־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), עין משפט נר מצוה בבא בתרא נז:, ר׳ חננאל בבא בתרא נז: – מהדורת הרב יקותיאל כהן, ברשותו האדיבה (כל הזכויות שמורות), המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד, רי"ף בבא בתרא נז: – מהדורת הרי"ף על פי סדר הבבלי מבוססת על מהדורת מכון המאור בעריכת הצוות שבראשות ד"ר עזרא שבט (בהכנה), באדיבות מכון המאור והרב דניאל ביטון (כל הזכויות שמורות למו"ל). לפרטים על המהדורה לחצו כאן., מיוחס לר׳ גרשום בבא בתרא נז:, ר"י מיגש בבא בתרא נז: – מהדורת הרב יהושע פוליטנסקי והרב יעקב דהן, ברשותם האדיבה של המהדירים (כל הזכויות שמורות למהדירים), רשב"ם בבא בתרא נז:, תוספות בבא בתרא נז:, ראב"ד בבא בתרא נז: – מהדורת נתנאל שפירא (עורך), 'שרידים מפירוש הראב"ד על מסכת בבא בתרא', נטועים יג (תשס"ה), עמ' 61–119, באדיבות הוצאת תבונות של המכללה האקדמית הרצוג. על הכנת המהדורה עמלו גם: צבי אונגר, אבי אסולין, שגיא אקשטיין, הלל אשכולי, אליעזר באומגרטן, דרור בונדי, יצחק בן דוד, אורי בריליאנט, יהודה גרנות, הרב יובל ואדעי, זיו זליגר, הרב יואל פרידמן, אביחי צור, איתי קצב. על הפירוש, ראו: ד"ר עוזי פוקס, 'מבוא לשרידים מפירוש הראב"ד על מסכת בבא בתרא', נטועים יג (תשס"ה), עמ' 53–60., ספר הנר בבא בתרא נז: – מהדורת הרב יקותיאל כהן, ברשותו האדיבה (כל הזכויות שמורות), המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד, אור זרוע בבא בתרא נז:, רמ"ה בבא בתרא נז:, רמב"ן בבא בתרא נז:, רשב"א בבא בתרא נז: – מהדורות על־התורה המבוססות על מהדורות הרב מנחם מנדל גרליץ, הוצאת מכון אורייתא (כל הזכויות שמורות), בית הבחירה למאירי בבא בתרא נז: – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: +972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), מהרש"ל חכמת שלמה בבא בתרא נז:, שיטה מקובצת בבא בתרא נז:, מהרש"א חידושי הלכות בבא בתרא נז:, מהרש"א חידושי אגדות בבא בתרא נז:, גליון הש"ס לרע"א בבא בתרא נז:, פירוש הרב שטיינזלץ בבא בתרא נז:, אסופת מאמרים בבא בתרא נז:
Bava Batra 57b – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Ein Mishpat Ner Mitzvah Bava Batra 57b, R. Chananel Bava Batra 57b, Rif by Bavli Bava Batra 57b, Attributed to R. Gershom Bava Batra 57b, Ri MiGash Bava Batra 57b, Rashbam Bava Batra 57b, Tosafot Bava Batra 57b, Raavad Bava Batra 57b, Sefer HaNer Bava Batra 57b, Or Zarua Bava Batra 57b, Ramah Bava Batra 57b, Ramban Bava Batra 57b, Rashba Bava Batra 57b, Meiri Bava Batra 57b, Maharshal Chokhmat Shelomo Bava Batra 57b, Shitah Mekubetzet Bava Batra 57b, Maharsha Chidushei Halakhot Bava Batra 57b, Maharsha Chidushei Aggadot Bava Batra 57b, Gilyon HaShas Bava Batra 57b, Steinsaltz Commentary Bava Batra 57b, Collected Articles Bava Batra 57b