תנינא חדא זימנא בכל מערבין ומשתתפין – פירש דהא סתם משנה היא בפ׳ בכל מערבין וקס״ד דהסיח דהת׳ והא דהכא כלהו בחדא גוונא מיירי בין בעירובי תחומין בין בערובי חצרות וא״ת ואכתי מאי קושיא דהא סתם ואח״כ מחלוקת הוא וטובא איכא דכוותה בש״ס יש שתירצו בתוס׳ דלאו קושיא גמורה היא אלא משום דידע בה טעמא שקיל וטרי בה בדרך קושיין ותירוץ ונ״ל עוד לומר דהיינו מאי דקשיא ליה דאי סתם ואח״כ מחלוקת היא א״כ אין הלכה כסתם ואלו סוגיין התם בפרק בכל מערבין רהטא דהלכתא כההיא דסתמא אמר רבא לאפוקי מדר׳ יהושע דאמר פת אין מידי אחריני לא פרש״י ז״ל דתרווייהו אצטריכו דההיא דהתם לא מיירי אלא בעירובי תחומין והתם אפילו ר׳ יהושע מודה דהא טעמא דידיה משום איבה ובתחומין לא שייך טעמא דאיבה ואלו הכא אפליגי בעירובי חצרות ויש גורסין לאפוקי מדר׳ מאיר פי׳ דאית ליה לעיל בפרק הדר דעירובי חצרות אין מערבין אלא בפת והכל יוצא לענין אחד ואעפ״כ הגירסא הראשונה יותר נכונה כיון דר׳ יהושע איירי במתני׳.

גרש״י ז״ל איתיביה אביי בכל מערבין עירובי חצרות ובכל משתתפין שתופי מבואות וכו׳ – אבל ברוב הנסחאות גורסין בכל מערבין ערובי תחומין ורש״י ז״ל פי׳ לפי גרסתנו מאן שמעת ליה דאמר פת אין מידי אחרינא לא ר׳ יהושע פי׳ דלפי שטתך ליכא דשרי הכי אלא ר׳ יהושע או ר׳ מאיר וקתני בכל כלומר וקתני בכל מערבין ערובי חצרות וא״כ על כרחין בכל לא בעי למימר בכל דבר אלא בכל מיני פת וכיון דכן הוא הכין אית לן למימר דהא דתנן במתני׳ לר׳ אליעזר בכל מערבין בכל מיני פת דאמר דכיון דאפשר לפרושי הכי מפרשי׳ לה דלא לאפושי פלוגת׳ בינייהו: ואע״ג דבכל משתתפין דקתני התם והכא בכל דכר בעי לומר וכדקתני חוץ מן המים ומן המלח הא לא קשי׳ האי כדאיתא והאי כדאיתא וה״ק בכל מיני פת מערבין ובכל משתתפין חוץ מן המים ומן המלח: אלא אמר רבא בר רב חנן לאפוקי מדר׳ יהושע דאמר שלימה אין פרוסה לא כלומר דלעולם מודה ר׳ אליעזר שאין מערבין בחצרות אלא בפת ולא נחלקו אלא בפרוסה והשתא דאתית להכי ברייתא דקתני בכל מערבין אפילו כר׳ אליעזר אתיא ובפת פרוסה מיירי סיפא: ורישא קתני בכל מיני פת מערבין ולמדנו דלא פליג ר׳ יהושע אלא בעירובי חצרו׳ אבל לא בשתופי מבואו׳ דהא אתינן לאוקומה להא ברייתא כר׳ יהושע דקתני דבכל משתתפין ולא אמרו לערב בפת אלא בחצר ולאיבה דחצרות חשש ר׳ יהושע ולא לאיבה דבני מבוי זו שטת רש״י ז״ל. וזה הפי׳ עול׳ לפי גרסתו אבל למאן דגריס בכל מערבין ערובי תחומין אינו עולה כלל דההוא בכל דבר מערבין קתני ואפי׳ לר׳ יהושע ולפיכך מחק רש״י הגרסא ההיא ויש שפי׳ לפי אותה גרס׳ דכי פרכי׳ תנינ׳ חדא זימנא קושיין מדקתני ובכל משתתפין אמאי תנינ׳ דסבי׳ לן דבההוא אפי׳ ר׳ יהושע מודה וכיון דכן לא ה״ל למתנייתא וליכא למימר דתני ליה אגב דקתני דבכל מערבין כיון דאיכא למטעי דפליג עליה ר׳ יהושע. ופריק רבא דהא נמי תני לאפוקי מדר׳ יהושע דאפילו בשתופי מבוי פליג ולהכי הדר תני לה דס״ל דהלכ׳ כר׳ יהושע בזו ולהכי סדרה סתם ואח״כ מחלוק׳ שאין הלכ׳ כסתם דהא חדא מסכתא היא ובחדא מסכתא יש סדר ולהכי ר׳ יהושע גרסינן ול״ג ר׳ מאיר.

איתיביה אביי בכל מערבין כו׳ – מאן שמעת ליה דאמר פת אין מידי אחרינא לא כדקתני סיפא דהכא. ר׳ יהושע וקתני בכל משתתפין אלמא מודה ר׳ יהושע בשתופי מבואות כי היכי דמודה ודאי בעירובי תחומין אלא אמר רבא בר רב חנן לאפוקי מדרבי יהושע דאמר שלימה אין פרוסה לא כלומר דר׳ יהושע מודה דבכל דבר משתתפין במבוי אלא דקסבר שאם באו להשתתף בפת צריך שלימה משום איבה ור׳ אליעזר פליג דאפילו אם באו לערב בפת מערבין אפילו בפרוסה ולא חיישינן לאיבה לא בחצרות ולא במבוי. ויש שפי׳ לפי שטה זו תנינא חדא זימנא וקס״ד דהא והא בין בעירובי תחומין בין בעירובי חצרות וכדפר״י ז״ל. ופרקי׳ לאפוקי מדר׳ יהושע פי׳ אתא לאשמעי׳ דבכלהו פליגי דר׳ אליעזר שרי כל מידי אפי׳ בעירובי חצרות ור׳ יהושע בעי פת ואפילו בתחומין ולאשמועינן הא הדר תנייה הכא ואם תאמר אם כן לתנייה לדר׳ יהושע התם י״ל למתנייה הכא סתמא כי היכי דלהוי הלכה כר׳ יהושע דהא סתם ואחר כך מחלוקת היא שאין הלכה כסתם.

איתיביה אביי בכל מערבין עירובי תחומין כו׳ – אלמא מודה ר׳ יהושע בתחומין אלא אמר רבא בר רב חנן לאפוקי מדר׳ יהושע דאמר שלימה אין פרוסה לא. כלומר דלעולם מודה ר׳ יהושע בתחומין ושתופי מבוי ולא נחלקו אלא בחצר בלבד דאלו לר׳ יהושע בעי׳ פת ושיהא שלם ור׳ אליעזר סבר דפת בעינן שלם לא בעי׳ ומתני׳ ה״ק בכל מיני פת מערבין ואפי׳ פרוס ובכל דבר משתתפין חוץ מן המים ומן המלח ואע״ג דלא אתי בכל מערבין דומיא דבכל משתתפין. וק״ל להאי פירושא מי הכריחנו לומר דר׳ אליעזר מוד׳ שאין מערבין בחצרות אלא בפת הן שלם הן פרוס ולשבושי לישנא דמתני׳ דלא ליתנא בכל ובכל בחדא גונא דהא אנן לא קשיא לן באוקמתא דרבא אלא במאי דקאמר דפליג ר׳ יהושע אפילו בתחומין וכיון דכן ה״ל למימר הכא לאפוקי מדר׳ יהושע בחצרות דאמר פת אין מידי אחרינא לא קמ״ל בכל. וי״ל דכיון דממעטין דפלוגתייהו דלא פליגי בתחומין כלל ניחא לן למעוטי טפי ולומר דלא פליגי בחצרות אלא בפת שלימה וזה דוחק גם לפרש״י ז״ל קשה דמשבשי׳ לישנ׳ דמתני׳ דלא תני בכל ובחדא גוונא. וכ״ש דברובא דנסחי גרסי׳ בברייתא בכל מערבין ערובי תחומין לפי׳ נ״ל דאמצע משובח והראב״ד ז״ל פירש ע״א שאינו נכון ואפילו להני פירושי למדנו דמודה ר׳ יהושע בשתופי מבוי וכדכתבי׳ לעיל.

ואמרי׳ ופרוסה מ״ט לא א״ר יוסי בן שאול א״ר משום איבה – פרש״י ז״ל שלא יבאו לידי מחלוקת אני נתתי שלימה ואתה נותן פרוסה ואפי׳ כלן בפרוסת אסרו שמא יחזור דבר לקלקולו לתת זה פרוס׳ וזה שלימה וכן הלכת׳ ויש תמהין על מה שנהגו שנותן כ״א וא׳ קמח ואף על פי שהגובה עושה ממנו עוגה מ״מ אין דעת הנותנין להתערב אלא בקמח וקי״ל שאין מערבין אלא בפת. וי״ל כי כלם יודעין שהגובה עושה ממנו פת ועל דעת כן נתנו לו והרי הוא כשלוחם וכשהוא חוזר ואופה הרי הוא כאלו כלן אופין. והקשה הראב״ד ז״ל מה היה המנהג שמתערבין בקמח זה במעט וזה במעט ולשין אותו כאחת והלא צריך ככר שלם לכ״א ואחד וכשהם משתתפין לככר אחד אין לכ״א בו אלא פרוסה מועטת ונמצא שערבו כלן בפרוסת. ותירץ דהא אמרינן גבי לחמי תודה דאע״ג דאפאן ד׳ חלות יצא ואע״ג דכתיב והקריב ממנו אחד מכל קרבן ודרשי׳ שלא יטול פרוס כי אפרישינהו בלישייהו לא חשיב פרוס הילכך הכא נמי עיקר נתינ׳ הקמח לא חשיב פרוס וסוף ככר נמי לא חשיב פרוס לכ״א וא׳ כיון שהוא עתה ככר א׳ שלם דא״כ כי אפאם התם ד׳ חלת למ׳ יצא נימ׳ דכיון דכל חד וחד בעי למהוי עשר חלות דהשתא חשיב כאלו הוי חלוק לעשר פתיתין תחלתו כסופו וקי״ל שאם נפרר לחמה קודם זריקת דמים הלחם פסול כדאי׳ בפ׳ התכלת אלא ודאי לכ״א וא׳ קרי׳ שלימה הכא נמי לא שנא. ואין ראיה זו מחוורת דהתם מכיון שאפאם ד׳ חלות אינו צריך לפרוס כל חלה מהם לעשר פתיתין דלא בעי׳ ארבעים חלות אלא למצוה לכתחלה וכדאי׳ סתם וכיון דכן אין לנו לחשבן מעתה כפרוסות אבל כאן שכל אחד ואחד נוטל חלקו לבסוף ונמצא חלקו של כ״א וא׳ פרוס בידו דילמ׳ אף מעתה חשוב הככר כפרוס תחלתו כסופו אבל הנכון דקושיא מעיקרא ליתא כיון דטעמא דהכא אינו אלא משום איבה וכלן בפרוסו׳ ליכא איבה אלא שחששו שמא יחזור דבר לקלקולו בפרוסות ממש גזרו אבל בקמח לא גזרו וזה ברור מאד.

נטלה הימנה כדי חלתה או כדי דימועה מערבין לו בה – פרש״י ז״ל שניטלה הימנה חלתה ממש או דימועה ממש כגון שאפה פחות מכשיעור והסל מצטרפן לחלה ונטל מככר אחת חלתה או שנפלה תרומה בחולין במאה ואפה הכל ביחד ועכשיו נוטל ממנה שיעור התרומה וקתני דמערבין לו בה דכיון דנתקנת בכך לאכילה ואין החסרון מרובה לא חשבינן לה כפרוסה ואוקי׳ בחלת נחתום שהוא חלק א׳ ממ״ח וכיון דשרי׳ בהא כ״ש דשרינן בכדי דמועה שהוא אחד ממאה אלא דאתיא לומר דאפילו דמוע דרבנן תקון ככר חשיב ולא קפדינן כך יש לפרש לפי שטתו ז״ל. והקפו בתוס׳ דלישנא דכדי חלתה וכדי דימועה לא משמע שניטל ממנה משום חלה או משום דמוע דא״כ ה״ל למימר שנטל׳ ממנה תלתה ודמועה אלא ודאי דה״ק דאפילו ככר שהוא מתוקן וראוי לאכול כל שניטל ממנו כשיעור חלה או כשיעור דמוע אין לו חסרון ולא קפדינן עליה וקשה לפי׳ זה דכיון דכשיעור חלה קתני דלא חשיב חסרון כ״ש שיעור דמוע שהוא א׳ ממאה ולמה לי למתנייה כלל ודחק הוא לומ׳ דזו ואצ״ל קאמ׳ כי מי הכריחו להאריך בענין זה כיון דלא אתי אלא למיתן שיעורא בחסרון וי״ל דהכא לתרומה עצמה קרי דמוע כלישנא דקרא מלאתך ודמעך לא תאחר. והא קתני שנטלה ממנו שיעור חלתה דהיינו אחד ממ״ח כדאוקימנא בחלת נחתום או כשיעור תרומה שהוא א׳ מחמשים וכיון שהשיעורי׳ קרובים וחלה ותרומה שם אחד הוא נקטינהו תרוייהו ויש לנו כלשון הזה בפ׳ בכל מערבין אימא ספק נידמעו ספק לא נדמעו שפי׳ ספק נתערב בטבל שלא נתקן וכדכתיב׳ התם בס״ד: ואסקינן דמערבין בפת ארז אבל לא בפת דוחן ומערבין בפת עדשים אבל אין מערבין בפת שיהא מעורבת ממינין הרבה כההיא דיחזקאל ומערבין בפת פרוסה שתפרה בקיסם כל היכא דלא מינכר תפירה הא דאמרי׳ ההיא דשאר מינין הוא דכתיב ואת׳ קח לך חטים ושעורים וגו׳ ופרש״י ז״ל וכתי׳ עליו אנשי׳ לא תאכל ולא דק דלא כתי׳ ההו׳ ענינ׳ בההו׳ קרא. ומיהו ענין הפרש׳ מוכיח דלשנוי גמור ולגריעו׳ אמר הכתוב שיעש׳ כן.

מתני׳ נותן אדם וכו׳ – פרש״י ז״ל נותן אדם מעה לחנוני שהוא מוכר יין ודר עמו במבוי או לנחתום שהוא מוכר ככרות ודר עמו בחצר שיזכה לו עירוב עם בני חצרו שאם יבאו בני המבוי או בני החצר לקנות ממך יין או ככר לערוב יהא לי חלק בו לא קנו לו מעותיו שאין מעות קונות לו עד שימשוך ואפי׳ ערוב זה החנוני לכל האחרים משלו וזכה גם לזה אינו עירוב שלא נתכוון לזכות לו במתנ׳ חנם כשאר סמוכין בערוב אלא לקנות לו במעה שלו והרי הוא אינה קונה לו דכיון דמעות אין קונות לא סמכא דעתיה דהאי ולא הוה דעתיה ונמצא מערב לו במעותיו שלא מדעתו עכ״ל. ונר׳ מדברי רב״י ז״ל דמתני׳ אפי׳ בעירובי חצרו׳ ושתופי מבואו׳ ויש שהקשו דהא בש״ס אתי לאוקומי פלוגתא דר׳ אליעזר ורבנן דעשאוה בד׳ פרקים ופרישנא בחד לישנא דטעמא דד׳ פרקים במזכה להם ע״י אחר דהכא נמי פליגא דר׳ אלעזר חשיב לה זכות ורבנן לא חשבי לה זכות כלל ואלו לקמן א״ר יהושע ב״ל דר׳ יהודה לפ׳ בא ומודים חכמים בערובי חצרות ושתופי מבואו׳ דזכו׳ הוא לו ומה יעשה ר׳ יהושע ב״ל במשנה זו אלא ודאי דלר׳ יהושע ב״ל משנתנו בעירובי תחומין ובהא הוא דסברי רבנן לאו זכו׳ הוא לו דדילמ׳ לא ניחא ליה למיזל לההוא רוחא. כן פי׳ מורי הרשב״א נר״ו וליכא לאקשויי דכיון דריש דמתני׳ וכולה פרקין מיירי בעירובי חצרות ושתופי מובאות היכי נקיט הא מתני׳ סתמא בעירובי תחומין דהא לר׳ יהושע ב״ל מתני׳ בעירובי תחומין היא כדקאמר ר׳ יהודה בד״א בעירובי תחומין ומיהו למאן דסבר דר׳ יהודה לחלוק בא אפשר לפ׳ משנתינו כדפרש״י ז״ל ודקאמר מר״ן דאוקים מתני׳ בש״ס במזכה לו ע״י אחר כבר נשמר מזה רש״י ז״ל דכי אמרינן בש״ס עשאוה בד׳ פרקים לא אמר כן אלא משום אוקמתא בתרייתא דהתם דעבד ר׳ אלעא דאלו לאידך אוקמתא דסתם דאוקימנא דמיירי במזכה ע״י אחר לא אוקימנא כלל. וכן בדין דאלו במתני׳ הא קתני שנתן מעה לחנוני ואמר שיזכה לו והיכי אפשר לאוקומה במזכה ע״י אחר כי התם שלא נתן לו כלום אלא ודאי לא קאמרי׳ אלא דמתני׳ באוקימנא דר׳ אלעא דר״א סבר דאף בזו העמידו חכמי׳ דבריה׳ על דין תור׳ לצור׳ עירוב ורבנן סברי שלא העמידו וכן עיקר ומיהו מה שכתב רש״י ז״ל שהחנוני דר עמו בחצר זה אינו נכון דא״כ לכ״ע מעות קונות דהכי אמרי׳ הת׳ בפ׳ הזהב דכל שהלוקח דר בחצרו של מוכר מעות קונות לו דליכא למיחש שמא יאמ׳ לו נשרפו חיטך בעליה דהא אי איתיה דליק׳ חזיא חזי ואזיל ומציל. גם מה שתפש רבי׳ ז״ל בלשונו ואפילו עירוב החנוני לכל בני החצר וזיכה לשם אינו עירוב שהרי לא נתנוין לזכו׳ לו במתנת חנם כשאר מזכין בעירוב לאו דוקא שאפי׳ נתכון לזכות במתנת חנם אין כוונתו של זה אלא שיערב לו במעות שלו ועליה הוא סומך ונמצא זה מערב עליו שלא מדעתו. ומר״ן ז״ל לאו דוקא נקט האי לישנא אלא קושטא דמילתא נקט דמסתמא אף המזכה דעתו להקנות לזה במעה שלו. לפי שזכין לאדם שלא בפניו. פי׳ שלא בפניו ושלא מדעתו ומיהו ה״מ בסתמא אבל אם שמע וצווח מעיקרו לא זכו לו וכדאיתא בהדיא בפ׳ יש נוחלין דאין חבין לאדם שלא מדעתו ואף על גב דכי שמע שתק וניחא ליה וכדכתיבנ׳ התם בס״ד ומיהו הלכתא כר׳ יהודה דאפי׳ למאן דסבר דבמה לחלוק וכדכתיב׳ לעיל בס״ד.