ופרוסה מאי טעמא לא אמר ר׳ יוסי בן שאול אמר רב משום איבה. ואף ע״ג דקיימא לן דהלכה כדברי המיקל בעירוב, אפ״ה בהא קיי״ל כר׳ יהושע דדוקא פת ושלימה. חדא דר׳ אליעזר שמותי הוא וב״ש במקום ב״ה אינה משנה. ועוד [דרב] מפרש טעמיה דר׳ יהושע משמע דס״ל כוותיה. ועוד דשקלינן וטרינן אליביה, ודרב חסדא נמי דאמר תפרה בקיסם מערבין לו בה משמע כוותיה אזלא. ואפילו עירבו כולן בפרוסות אסור דגזרינן שמא יחזור דבר לקלקולו.
וכתב הראב״ד ז״ל: אני מפליא מההוא המנהג תחילה שהיו מצטרפין בקמח זה במעט וזה במעט ולשין אותו כאחת, והלא צריך ככר שלם לכל אחד ואחד, וכשהן משתתפין כולן בחלה אחת הלא אין לכל אחד בו אלא פרוסה מועטת, ונמצא שעירבו כולן בפרוסות. ואפשר דסמכינן ליה אההיא דגרסינן במנחות
(מנחות עו.) לחמי תודה שאפאן ארבע חלות יצא, ואקשינן ליה והא בעי ארבעים חלות, למצוה, והא בעינן אפרושי תרומה מינייהו, וכ״ת דמפריש מכל אחד ואחד, הא אחד שלא יטול פרוס, דמפריש להו בלישייהו. תרומה הוא דבעי לאפרושה בלישה, משום דלא אפשר לערובי תרומה שהיא לכהן ואסורה לזרים ובעי תנופה עם השאר שהן לבעלים ולא בעי תנופה, אבל שאר החלות כולן אע״פ שהן כחלה אחת כשרות, ולא אמרינן דכל אחת ואחת פרוסה היא ולא שלימה, וקיימא לן דאם נפרס לחמה קודם זריקת דמים הלחם פסול, והכי איתא במנחות פרק התכלת
(מנחות מו.), אלמא לכל אחד ואחד קרינן להו שלימות, והכא נמי לכל חלק וחלק קרינן ביה ככר שלם ע״כ לשון הרב ז״ל.
ולא ירדתי לסוף הראיה הזו, דהא למצוה בלחוד הוא דבעינן ארבעים, הא לעכב אינו מעכב ואפילו עשאן ארבע חלות חלה אחת מכל מין ומין, ואינו צריך לפרוס אותה חלה לעשר פתיתין, שאילו כן אפשר שאפילו עתה נחשוב אותה כפרוסה תחילתה כסופה. אבל כאן שכל אחד ואחד נוטל חלקו לבסוף, ונמצא חלק כל אחד פרוס בידו, מאין לנו שאין זה כמערבין בפרוסות.
ומסתברא דכיון דאין טעם לפרוסה אלא משום איבה, ואילו עירבו כולן בפרוסה הוי עירוב אי לאו גזירה דשמא יחזור דבר לקלקולו, הכא ליכא למיגזר מידי דכיון שמצטרפין בקמח ואפשר לעשות ממנו ככר אחת או שתים שלימות אין כאן איבה. ואפילו תאמר כי לבסוף יפרסו אותה ונמצא פרוס ביד כל אחד, אנו אין לנו אלא שלא יהא פרוס בשעת הנחה, והלכך אין מחמירין בעירוב שלא יצטרף בקמח ולעשות ככר שלם מפני שיגיע לכל אחד ואחד פרוס לבסוף בשעת חלוקה, וכשיגיע פרוס לכל אחד ואחד איכא למיגזר שמא יערבו כולן בפרוסות, והיא גופה גזירה שמא יחזור דבר לקלקולו.
אלא שאני תמה כי עכשיו כשמצטרפין בקמח והדבר מסור ביד הכל, וכמה נשים ומי שאינו בקי בהלכה ודעתם להתערב בקמח ואין יודעים ואין מקפידין אם יאפו אותו קמח ויעשו אותו עגות, ונמצא שמערבין בקמח ולא בפת. ואע״פ שאותו שמערבין על ידו חוזר ואופה, מ״מ הבעלים אינן מתערבין בפת אלא בקמח. ושמא נאמר דכולן נותנין על דעת המנהג, ומי שמקבץ שליח הכל ועל דעתו הן נותנין ועושין אותו שליח, וכשחוזר הוא ואופה שליח הרבים הוא וכאילו הן בעצמן אופין ומערבין בככר.
ושיעור העירוב: בזמן שהן מועטין דהיינו שבעה עשר בעלי בתים צריך שיהא בו כדי גרוגרת אחת לכל אחד ואחד. אבל שמונה עשר ומשמונה עשר ואילך ואפילו אלף ואפילו אלפים או יותר די להן בין כולן כדי שיעור מזון שתי סעודות של אדם אחד. וה״מ בתחילת עירוב אבל בסוף עירוב כלומר: אם נתמעט לאחר שהניחוהו ואפילו נתמעט קודם שחשיכה, אם לא נשאר בו אלא כל שהוא הרי זה עירוב וכר׳ יוסי
(עירובין פ:), דקיימא לן כדברי המיקל בעירוב. אבל אם נתמעט לאחר שחשיכה ואפילו כלה לגמרי אין בכך כלום כיון שהיה קיים כל בין השמשות.
וכיצד מערבין: מביאין ככר שיש בו מזון שתי סעודות או יתר וכדתנן
(עירובין פ:) כמה שיעורו בזמן שהן מרובין מזון שתי סעודות, ובזמן שהן מועטין כגרוגרת לכל אחד ואחד. ואע״פ שמשנה [זו] בשיתופי מבוי היא שנויה, הוא הדין לעירובי חצרות כיון שלא הזכירו בו שיעור אחר כמו שעשו בעירובי תחומין. ושיתופי מבואות ועירובי חצרות דינן אחד בכל ענין, אלא שזה בפת דוקא, וזה אפילו בשאר אוכלין ומשקין. והיינו דלגבי זכוי לא חשו בגמרא להזכיר בעירובי חצרות אם צריך לזכות אם לאו, כמו שעשו בשיתופי מבואות ותחומין ועירובי תבשילין, משום דכל שאמרו במבואות הוא הדין לחצרות, וכן דעת הראב״ד ז״ל
(הל׳ ערובין פ״א הט״ז).
ואם משלו הוא מערב, צריך לזכות ואין צריך להודיע בשעת הנחה דקיימא לן כר׳ יהודה (
עירובין פ׳: ולהלן פ״א:) דאמר בעירובי חצרות זכות הוא לו וזכין לאדם אפילו שלא בפניו. והוא הדין לשיתופי מבואות. ויכולין לערב לכל שבתות השנה בפת אחת ובלבד שיהא העירוב קיים ואפילו כל שהוא ממנו, דכיון דתחילת עירוב היה בו שיעור עירוב אם נתמעט בסופו אין בכך כלום. וכדתנן (לעיל שם) נתמעט האוכל מוסיף ומזכה וכו׳ אמר ר׳ יוסי במה דברים אמורים בתחילת עירוב אבל בשיורי עירוב כל שהוא, וקיימא לן כר׳ יוסי.
ועכשיו שמערבין בתחילת השנה לכל שבתות השנה אף ע״פ שנתוספו דיורין בעיר אין צריך להוסיף בשבילם, שמתחילתם מתכוונין לזכות לכל הבא, ואע״פ שאין מזכין להם בפירוש, דעת הציבור על דעת המנהג וכבר נהגו לזכות בעירובין לכל. והלכך כל שיש בו מזון שתי סעודות אין צריך להוסיף עכשיו בשביל אותן שנתוספו בעיר. ומיהו אם נתמעט העירוב קודם שנתוספו, בזה אפשר שצריך להוסיף מחמת אותן דיורין שנתוספו, דלא אמרו סוף עירוב בכל שהוא אלא לאותן שהיה להם בתחילת עירובן כשיעור, אבל אלו שלא היה בתחילת העירוב אפשר שצריכין שיעור וצ״ע.
וכתב הראב״ד ז״ל: דשיעור שיתופי מבוי היכא דשתיפו במשקין בעינן רביעית לכל אחד ואחד כשיעור הוצאה לשבת, מדתלי במתניתין (לעיל שם) לשיעורא דאוכלין בהוצאת שבת, דאי לאו הכי ליתני כגרוגרת לכל אחד ואחד ולא בעי למיתני להוצאת שבת. והא דקאמר ליה רבה בר רב חנן לאביי בפרק הדר
(עירובין סח.) ליקני מר רביעתא דחלא בחבית, לכל חד וחד קאמר רביעית, דהיינו שיעור הוצאה. ואם עירבו ביין די להם לכל אחד ואחד ברובע רביעית כדי שימזגנו ויעמוד על רביעית, והוא דדרי על חד תלתא מיא, ואי לא דרי הכי צריך טפי חמרא עד שיהא מזיגת רביעית.
ונראה שגירסת הרב ז״ל במשנתינו גרוגרת לכל אחד ואחד להוצאת שבת. ואף כן מצאתיה במקצת הנוסחאות. ואני תמה למה יחמירו במשקין יתר מבאוכלין, שזה מזון שתי סעודות אפילו לאלף, ואילו במשקין רביעית לכל אחד ואחד, ולא יחלקו בין מרובין למועטין. ומסתברא דאף במשקין אם יש בו כדי שיספיק למזון שתי סעודות לאחד, משתתפין בו אפילו לאלף. והלכך יין שתי רביעיות מספיק לכולן, שכן שיעורו למזון שתי סעודות, וכדאמר רב בפרק בכל מערבין
(עירובין כט.) וחומץ כדי לטבל בו מזון שתי סעודות. והיינו דאמרינן בפרק הדר
(עירובין סח.) וליקנו להו מר רביעתא דחלא בחביתא. ורביעתא [לכולן] קאמר, לפי שיש בו כדי לטבל מזון שתי סעודות והיינו רביעית. וזו מגלה על אותה שאמרו בפרק בכל מערבין
(עירובין כט.) חומץ שיהא בו לטבל מזון שתי סעודות דהיינו רביעית. ולפום כן לא הוצרכו לשנות כאן שיעורו למשקין, משום דמשיעורי דאוכלין נלמוד אותה למשקין. ובזמן שהן מועטין כדי שיעור הוצאה לשבת, עד שיעלה השיתוף עד כדי שיהא בו למזון שתי סעודות, וכל שיש בו למזון שתי סעודות היינו מרובין. כך נראה לי.