×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) גמ׳גְּמָרָא: תְּנֵינָא חֲדָא זִימְנָא בַּכֹּל מְעָרְבִין וּמִשְׁתַּתְּפִין חוּץ מִן הַמַּיִם וְהַמֶּלַח.
GEMARA: With regard to the mishna’s ruling concerning the foods which may or may not be used for an eiruv and to merge alleyways, the Gemara poses a question: This ruling is apparently superfluous, as we have already learned it once before in another mishna: One may establish an eiruv and a merging of alleyways with all kinds of food, except for water and salt.
ר׳ חננאלרי״ףספר הנררשב״אריטב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
מתני׳ בכל מערבין ומשתתפין חוץ מן המים כו׳ [איתיביה אביי] בכל מערבין עירובי תחומין ובכל משתתפין שיתופי מבואות ולא אמרו לערב בפת אלא בעירובי חצירות בלבד ואוקימנא להא ברייתא (לר׳) [דר׳] יהושע היא דקתני בתחומין ובמבואות בכל ובחצירות בפת. והני מילי בשלימה אבל בפרוסה לא.
{בבלי עירובין פא ע״א} גמ׳ תנו רבנן בכל מערבין עירובי תחומין ובכל משתתפין שיתופי מבואות ולא אמרו לערב בפת אלא עירובי חצירות בלבד {כפירוש ר״ח} וסוגיין כר׳ יהושע דאמר אין מערבין עירובי חצירות אלא בפת ואין מערבין אלא בפת שלימה ואפילו היא1 כאיסר ואין מערבין בפת פרוסה ואפילו היא [מאפה]⁠2 סאה ומאי3 טעמ׳ דאין4 מערבין [בפרוסה]⁠5 משום איבה:
{גם בפירוש ר״ח} ירושלמי {ירושלמי עירובין פ״ג ה״ב, כ ע״ד} ומפני6 מה אמרו מערבין בחצירות מפני דרכי שלום ומעשה באשה אחת7 שהיתה8 [דביבה]⁠9 עם חברתה ושלחה עירובה ביד בנה [נסתרה וכפפתיה]⁠10 ונשקתיה אתא אמר לה11 לאמיה אמרה [הכין]⁠12 רחמא לי13 ומתוך14 כך15 עשו שלום הדא היא דכת׳ {משלי ג:יז} וכל נתיבותיה שלום16:
{בבלי עירובין פא ע״א} אמר שמואל מערבין בפת אורז ואין מערבין בפת דוחן אמר רב17 מערבין בפת עדשים:
{משנה עירובין ז:יא} מתני׳ נותן אדם מעה לחנוני או לנחתום כדי18 שיזכה לו בעירובו דברי ר׳ אליעזר וחכמים אומרים לא זכו לו מעותיו ומודים19 בשאר כל אדם [שזכו]⁠20 לו מעותיו21
שאין מערבין [לו22] לאדם אלא לדעתו23 אמר ר׳ יהודה במה דבר׳ אמו׳ בעירובי תחומין אבל בעירובי חצירות מערבין (לו)⁠24 לדעתו ושלא לדעתו25 לפי [שזכין]⁠26 לו27 לאדם שלא28 בפניו ואין חבין לו [לאדם]⁠29 אלא בפניו30:
1. היא: חסר בדפוסים.
2. היא מאפה: גכד גכה, כ״י נ, רא״ש, עיתים. כ״י א: ״היא מאפת״, כבמשנה. דפוסים: הוא מאפה.
3. ומאי: ריב״ח, דפוסים: ״מאי״.
4. דאין: דפוסים: אין.
5. בפרוסה: גכד גכה, כ״י נ, דפוסים, רא״ש. כ״י א: ״בפת פרוסה״.
6. ומפני: דפוסים, ר״ח, רא״ש, עיתים: ״מפני״.
7. באשה אחת: וכן ריב״ח. גכד גכה, כ״י נ, דפוסים, ר״ח, עיתים: ״באחת״.
8. שהיתה: דפוסים: שהיתה לה.
9. דביבה: גכד גכה, כ״י נ, עיתים, ריב״ח, ראה ערוך דב״ב. בר״ח ובעיתים ניתן לקרוא: ״רביכה״. דפוסים: דבובה. כ״י א: ״רבה״.
10. נסתרה וכפפתיה: גכה, כ״י נ, ריב״ח, ר״ח, מעין ״ונסתרה וגפפתיה״ שבגכד. דפוסים ועיתים רק: וגפפתיה. כ״י א רק: ״ונסתרה״.
11. אמ׳ לה: גכד, גכה כ״י נ: ״אמ׳ ליה״. דפוסים: ואמר. ר״ח רק: ״א׳⁠ ⁠״.
12. הכין: גכד גכה, כ״י נ, דפוסים, ר״ח, עיתים. כ״י א: ״האי כולי״.
13. אמרה האי כולי רחמ׳ לי: חסר בדפוס קושטא.
14. ומתוך: עיתים, ריב״ח, דפוסים, ר״ח, רא״ש: ״מתוך״.
15. כך: גכד גכה, כ״י נ: ״כן״.
16. וכל נתיבותיה שלום: גכד מראש הפסוק: ״דרכיה דרכי נועם וג׳⁠ ⁠״.
17. רב: חסר בכ״י נ.
18. כדי: כ״י נ: ״ואומ׳ כדי״.
19. ומודים: כ״י נ: ״ומודים חכמים״.
20. שזכו: גכד גכה גכו, כ״י נ, דפוסים, עיתים (סי׳ ע״ח), ר״ח, רמב״ם פיהמ״ש, וכן כ״י א בגמרא. כ״י א כאן: ״שזוכין״.
21. מעותיו ומודים בשאר כל אדם שזכו לו מעותיו: חסר בריב״ח, דפוס קושטא, שמא מחמת הדומות.
22. לו: כ״י נ, עיתים, רחב״ש, דפוסים, רמב״ם פיהמ״ש. חסר בכ״י א, גכד, ריב״ח.
23. לדעתו: גכה, ריב״ח, רחב״ש, דפוסים, רא״ש: ״מדעתו״.
24. לו: חסר בכ״י נ, גכד גכה גכ, ריב״ח, רחב״ש, רמב״ם פיהמ״ש. וכן אף בכ״י א בגמ׳ חסר.
25. לדעתו ושלא לדעתו: דפוסים: בין מדעתו בין שלא מדעתו.
26. שזכין: גכד גכה גכו, כ״י נ, דפוסים, רא״ש, עיתים, ריב״ח, רמב״ם פיהמ״ש הל׳ עירובין (א:כ). כ״י א: ״שזוכין״.
27. לו: וכן ב-גכו, עיתים, רמב״ם פיהמ״ש. חסר בכ״י נ, גכד גכה, ריב״ח, רמב״ם הל׳ עירובין (א:כ).
28. שלא: דפוס קושטא: בין לפניו בין שלא. דפוסים: בין בפניו בין שלא.
29. לאדם: גכו, ריב״ח, דפוסים.
30. ואין חבין לו [לאדם] אלא בפניו: וכן בר״ח (בגמ׳). חסר בעיתים. גכה, כ״י נ, רמב״ם פיהמ״ש רק: ״ואין חבין לו״.
[פא, א, רי״ף, שם]
הא תנינא חדא זימנא בכל מערבין ומשתתפין. פירוש דקס״ד דבכל מערבין דהכא ודהתם כולל בין עירובי תחומין בין עירובי חצרות, ומשום הכי קא קשיא ליה הא תנינא חדא זימנא.
ופירש רבה דלאפוקי מדר׳ יהושע תני ליה הכא. וקס״ד השתא דר׳ אלעזר ור׳ יהושע בכולהו פליגי ובכולהו שרי ר׳ אליעזר בכל מידי ואפילו בעירובי חצרות, ור׳ יהושע אסר בכולהו לבד מפת ושלם. והא דלא תנא ליה התם לר׳ יהושע ולא אצטריך למיהדר ולמיתנא הכא זימנא אחרינא, משום דבעי למפסק כר׳ יהושע וכדאמרינן (ב״ב קכב:) סתם ואח״כ מחלוקת הלכה כמחלוקת ויש סדר למשנה בחדא מסכתא. ומשום הכי איתביה אביי דהא קתני בברייתא בהדיא בכל מערבין עירובי תחומין ובכל משתתפין שיתופי מבואות, וכן היא שנויה ברוב הספרים, ולא אמרו לערב בפת אלא לחצר בלבד, וההיא ר׳ יהושע הוא ואפ״ה מודה הוא בתחומין אפילו בכל מידי. ופרשה רבה בר רב חנן לאפוקי מדר׳ יהושע דאמר שלימה אין פרוסה לא, קמ״ל דאפילו פרוסה. ור׳ אליעזר ור׳ יהושע לא פליגי מידי לא בתחומין ולא בחצרות, דכולהו בתחומין אפילו בכל מידי, ובחצרות פת אין מידי אחרינא לא, אלא דר׳ יהושע סבר בחצרות בעינן תרתי פת ועוד שלם, ור׳ אליעזר סבר פת אין ואפילו פרוס מידי אחרינא לא. ובכל מערבין דהתם בעירובי תחומין ודברי הכל, והכא בעירובי חצרות והכי קאמר: בכל פת מערבין כלומר: בין שלם בין פרוס, ובכל מידי משתתפין חוץ ממים ומלח, ור׳ יהושע פליג בפרוס דוקא.
וקשה קצת להדין פירושא דמייתינן סכינא חריפא ומפסקינן למתניתין דבכל מערבין ומשתתפין, דבכל מערבין בכל פת ומשתתפין בכל מידי. ועוד דאיכא למידק להדין פירושא כיון דאמרינן מעיקרא דר׳ אליעזר שרי בכל מידי ואפילו בחצרות, אמאי הדרינן השתא ואמרינן דמודה הוא בחצרות דדוקא פת הוא, דהא ס״ד דר׳ יהושע פליג אפילו אתחומין הוא דדחינן ממתניתא, הא דר׳ אליעזר כדקאי קאי ואמאי נדי מינה. ומסתברא לי משום דמעיקרא כי הוה ס״ד דר׳ יהושע פליג בכל וככר העירוב דקאמר היינו (אפילו) בין בחצרות בין בתחומין, א״כ ע״כ ר׳ אליעזר דקתני בכל מערבין אכל מאי דפליג ר׳ יהושע קאמר, אבל השתא דאמרינן דר׳ יהושע לא פליג אלא אחצרות, תו לא איצטרכינן למימר דמתניתין דבכל מערבין קאי אכולהו עירובי אלא בחצרות דאיירי ביה ר׳ יהושע, וכיון שכן כל מאי דמצי למימר דשוו ביה ר׳ אליעזר ור׳ יהושע משוינן ולא מפלגינן להו. הלכך מוקמיה פלוגתייהו בפרוסה ושלימה דוקא.
ויש מפרשים דלאוקמתא דרבה בר רב חנן נמי ר׳ אליעזר בכל מידי קאמר ואפילו בחצרות שבכל מערבין ומשתתפין קאמר ובכל מידי דמשתתפין מערבין, והכי קאמר: לאפוקי מדר׳ יהושע דאמר שלימה אין פרוסה לא קמ״ל אפילו בפרוסה, דכיון דאמר ר׳ אליעזר בכל מערבין ואפילו בשאר מינין לא גרע פת פרוסה משאר מינין. ואינו מחוור בעיני דודאי מגרע גרע, דהא טעמא דפרוסה משום איבה הוא, ובפרוסה הוא דאיכא איבה בשאר מינין שלימים ליכא איבה, ומנא ליה דבפרוסה פליגי. ועוד דהכין הוה ליה למימר ולאפוקי בחצרות מדר׳ יהושע דאמר פת ושלם אין מידי אחרינא ואפילו פת פרוס לא קמ״ל. והפירוש הראשון נראה לי עיקר.
תנינא חדא זימנא בכל מערבין ומשתתפין – פירש דהא סתם משנה היא בפ׳ בכל מערבין וקס״ד דהסיח דהת׳ והא דהכא כלהו בחדא גוונא מיירי בין בעירובי תחומין בין בערובי חצרות וא״ת ואכתי מאי קושיא דהא סתם ואח״כ מחלוקת הוא וטובא איכא דכוותה בש״ס יש שתירצו בתוס׳ דלאו קושיא גמורה היא אלא משום דידע בה טעמא שקיל וטרי בה בדרך קושיין ותירוץ ונ״ל עוד לומר דהיינו מאי דקשיא ליה דאי סתם ואח״כ מחלוקת היא א״כ אין הלכה כסתם ואלו סוגיין התם בפרק בכל מערבין רהטא דהלכתא כההיא דסתמא אמר רבא לאפוקי מדר׳ יהושע דאמר פת אין מידי אחריני לא פרש״י ז״ל דתרווייהו אצטריכו דההיא דהתם לא מיירי אלא בעירובי תחומין והתם אפילו ר׳ יהושע מודה דהא טעמא דידיה משום איבה ובתחומין לא שייך טעמא דאיבה ואלו הכא אפליגי בעירובי חצרות ויש גורסין לאפוקי מדר׳ מאיר פי׳ דאית ליה לעיל בפרק הדר דעירובי חצרות אין מערבין אלא בפת והכל יוצא לענין אחד ואעפ״כ הגירסא הראשונה יותר נכונה כיון דר׳ יהושע איירי במתני׳.
גמרא על ההלכה במשנה במה מערבים ובמה אין מערבים, שואלים: הלוא כבר תנינא חדא זימנא [שנינו פעם אחת] דבר זה: בכל מערבין ומשתתפין, חוץ מן המים והמלח!
GEMARA: With regard to the mishna’s ruling concerning the foods which may or may not be used for an eiruv and to merge alleyways, the Gemara poses a question: This ruling is apparently superfluous, as we have already learned it once before in another mishna: One may establish an eiruv and a merging of alleyways with all kinds of food, except for water and salt.
ר׳ חננאלרי״ףספר הנררשב״אריטב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(2) אָמַר רַבָּה לְאַפּוֹקֵי מִדְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ דְּאָמַר כִּכָּר אִין מִידֵּי אַחֲרִינָא לָא קָמַשְׁמַע לַן בַּכֹּל.

Rabba said: This addition comes to exclude the opinion of Rabbi Yehoshua in the mishna, who said that a loaf, yes, it may be used for an eiruv; but anything else, no, other foods may not be used. Therefore, the mishna teaches us that an eiruv may be established with all kinds of food, not only bread.
רי״ףרש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

גמ׳ לאפוקי מדר׳ יהושע דאמר פת אין מידי אחרינא לא קא משמע לן מתני׳ בכל – אפילו יין ופירות ואי מההיא הוה אמינא התם הוא דבעירובי תחומין עסקינן והתם מודה רבי יהושע דליכא למיחש משום איבה כי הכא בעירובי חצירות דטעמא משום איבה כדלקמן אבל בעירובי חצירות אימא לא להכי הדר תנייה גבי חצירות לישנא אחרינא גרסינן לאפוקי מדר׳ מאיר דאמר בפת אין במידי אחרינא לא בפרק הדר (לעיל דף עא:) קמ״ל בכל והיא היא.
אמר רבה: תוספת זו באה לאפוקי [להוציא] מדברי ר׳ יהושע במשנתנו, שאמר ככר — אין [כן], מידי אחרינא [דבר אחר] — לא, קא משמע לן [על כן משמיע לנו] בכל מערבין ומשתתפין, ולא רק בפת.
Rabba said: This addition comes to exclude the opinion of Rabbi Yehoshua in the mishna, who said that a loaf, yes, it may be used for an eiruv; but anything else, no, other foods may not be used. Therefore, the mishna teaches us that an eiruv may be established with all kinds of food, not only bread.
רי״ףרש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) אֵיתִיבֵיהּ אַבָּיֵי בַּכֹּל מְעָרְבִין עֵירוּבֵי חֲצֵירוֹת וּבַכֹּל מִשְׁתַּתְּפִין שִׁיתּוּפֵי מְבוֹאוֹת וְלֹא אָמְרוּ לְעָרֵב בְּפַת אֶלָּא בֶּחָצֵר בִּלְבַד מַאן שָׁמְעַתְּ לֵיהּ דְּאָמַר פַּת אִין מִידֵּי אַחֲרִינָא לָא רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ וְקָתָנֵי בַּכֹּל.

Abaye raised an objection from a baraita: One may establish a joining of courtyards with all kinds of food, and likewise one may establish a merging of alleyways with all kinds of food. They said that one must establish an eiruv with bread only with regard to an eiruv of a courtyard. Who did you hear that said that bread, yes, it may be used for an eiruv, but anything else, no, it may not be used? It was Rabbi Yehoshua, and yet the baraita teaches: With all kinds of food. This proves that the phrase: One may establish an eiruv with all kinds of food, does not necessarily exclude Rabbi Yehoshua’s opinion.
רי״ףרש״יתוספותספר הנרריטב״אמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

איתיביה אביי בכל מערבין עירובי חצירות גרסינן ובכל משתתפין שיתופי מבוי – בין בפת ובין ביין בין בשאר פירות.
ולא אמרו לערב בפת כו׳ – ובכל מערבין דרישא הכי קאמר בכל מיני פת מערבין עירובי חצירות.
מאן שמעת ליה דאמר פת אין מידי אחרינא לא רבי יהושע – וללישנא אחרינא ר׳ מאיר.
וקתני בכל – אפת ומתניתין נמי ממאי דבכל דתני אכל מילי קאמר ולאפוקי מהא דר׳ יהושע אתא דילמא בכל דקתני אפת קאי כברייתא והכי קאמר בכל מיני פת מערבין בחצירות ומשתתפין במבוי בכל מילי חוץ ממים ומלח.
איתיביה אביי בכל מערבין עירובי תחומין כו׳ – כך היא הגירסא בספרים ישנים וכן גרס ר״ח ופירש ה״ר אברהם כולה סוגיא דה״ק תנינא חדא זימנא בכל מערבין כו׳ משמע סתמא בין בעירובי חצירות בין בעירובי תחומין אמר רבה לאפוקי מר׳ יהושע דאמר פת אין כו׳ והאי בכל מערבין אכולהו עירובין קאי ואכולהו פליג ר׳ יהושע ואומר פת אין מידי אחרינא לא ולהכי איצטריך תרי זימני דאי לא הדר ותנא בבא דהכא הוה מוקמינן ההיא דלעיל בתחומין דאיירי בהו כולי פירקא ומילתא דר׳ יהושע דהכא הוה מוקמינן בחצירות דמיירי בהו לעיל ולא מפקא ההיא דלעיל כלל מרבי יהושע דהכא אבל השתא דמיתניא נמי גבי מלתיה דרבי יהושע מפקא מדידיה דלאיפלוגי קאתי איתיביה אביי אביי פריך על מה שאמר שסבר רבי יהושע דאפילו בתחומין אין מערבין אלא בפת והכי גרסינן בכל הספרים הישנים בכל מערבין עירובי תחומין קאמר כו׳ קס״ד דהאי בכל מערבין בכל מיני פירות קאמר מאן שמעת ליה דאמר פת אין מידי אחרינא לא רבי יהושע דהא אמרינן דר׳ אליעזר בכל מערבין בין בחצירות בין בתחומין קאמר וקתני לה גבי תחומין בכל דבר אלמא תחומין בכל דבר לרבי יהושע אלא לאפוקי מרבי יהושע כו׳ אלא האי בכל מערבין ה״ק בכל עניני פת מערבין בין בשלמין בין בחסרין והשתא מיירי מתני׳ בכל מערבין דווקא בחצירות דאיירי בהו לעיל ופליג על ר׳ יהושע דבעי שלמין בחצירות והא דלא שני אפירכא דאביי דודאי רבי יהושע מודה דתחומין בכל דבר ובמתניתין תנן בכל מערבין אפילו בחצירות ור׳ יהושע פליג בחצירות לחודייהו היינו משום דאי ר׳ אליעזר איירי בתרוייהו ור׳ יהושע לא פליג אלא אחצירות הוה ליה לפרושי דאחצירות לחודייהו קאי.
ת״ר,⁠1 בכל מערבין עירובי תחומין וכו׳. זו הבריתא תפרש המשנה, וממנה נדע דלא פליג ר׳ אליעזר ור׳ יהושע אלא בפת פרוסה ושלמה, כדאמרן.
[רי״ף שם] ירושל׳ וכו׳.
משנה ט
[פא, א-ב, רי״ף סי׳ תרנד]
1. לשון הרי״ף. ובגמ׳: ׳איתיביה׳ (ונקט הרי״ף האי לישנא, דלמסקנא אין ממנה קושיא אלא אדרבה, היא הפירוש למשנה שלנו).
גרש״י ז״ל איתיביה אביי בכל מערבין עירובי חצרות ובכל משתתפין שתופי מבואות וכו׳ – אבל ברוב הנסחאות גורסין בכל מערבין ערובי תחומין ורש״י ז״ל פי׳ לפי גרסתנו מאן שמעת ליה דאמר פת אין מידי אחרינא לא ר׳ יהושע פי׳ דלפי שטתך ליכא דשרי הכי אלא ר׳ יהושע או ר׳ מאיר וקתני בכל כלומר וקתני בכל מערבין ערובי חצרות וא״כ על כרחין בכל לא בעי למימר בכל דבר אלא בכל מיני פת וכיון דכן הוא הכין אית לן למימר דהא דתנן במתני׳ לר׳ אליעזר בכל מערבין בכל מיני פת דאמר דכיון דאפשר לפרושי הכי מפרשי׳ לה דלא לאפושי פלוגת׳ בינייהו: ואע״ג דבכל משתתפין דקתני התם והכא בכל דכר בעי לומר וכדקתני חוץ מן המים ומן המלח הא לא קשי׳ האי כדאיתא והאי כדאיתא וה״ק בכל מיני פת מערבין ובכל משתתפין חוץ מן המים ומן המלח: אלא אמר רבא בר רב חנן לאפוקי מדר׳ יהושע דאמר שלימה אין פרוסה לא כלומר דלעולם מודה ר׳ אליעזר שאין מערבין בחצרות אלא בפת ולא נחלקו אלא בפרוסה והשתא דאתית להכי ברייתא דקתני בכל מערבין אפילו כר׳ אליעזר אתיא ובפת פרוסה מיירי סיפא: ורישא קתני בכל מיני פת מערבין ולמדנו דלא פליג ר׳ יהושע אלא בעירובי חצרו׳ אבל לא בשתופי מבואו׳ דהא אתינן לאוקומה להא ברייתא כר׳ יהושע דקתני דבכל משתתפין ולא אמרו לערב בפת אלא בחצר ולאיבה דחצרות חשש ר׳ יהושע ולא לאיבה דבני מבוי זו שטת רש״י ז״ל. וזה הפי׳ עול׳ לפי גרסתו אבל למאן דגריס בכל מערבין ערובי תחומין אינו עולה כלל דההוא בכל דבר מערבין קתני ואפי׳ לר׳ יהושע ולפיכך מחק רש״י הגרסא ההיא ויש שפי׳ לפי אותה גרס׳ דכי פרכי׳ תנינ׳ חדא זימנא קושיין מדקתני ובכל משתתפין אמאי תנינ׳ דסבי׳ לן דבההוא אפי׳ ר׳ יהושע מודה וכיון דכן לא ה״ל למתנייתא וליכא למימר דתני ליה אגב דקתני דבכל מערבין כיון דאיכא למטעי דפליג עליה ר׳ יהושע. ופריק רבא דהא נמי תני לאפוקי מדר׳ יהושע דאפילו בשתופי מבוי פליג ולהכי הדר תני לה דס״ל דהלכ׳ כר׳ יהושע בזו ולהכי סדרה סתם ואח״כ מחלוק׳ שאין הלכ׳ כסתם דהא חדא מסכתא היא ובחדא מסכתא יש סדר ולהכי ר׳ יהושע גרסינן ול״ג ר׳ מאיר.
איתיביה אביי בכל מערבין כו׳ – מאן שמעת ליה דאמר פת אין מידי אחרינא לא כדקתני סיפא דהכא. ר׳ יהושע וקתני בכל משתתפין אלמא מודה ר׳ יהושע בשתופי מבואות כי היכי דמודה ודאי בעירובי תחומין אלא אמר רבא בר רב חנן לאפוקי מדרבי יהושע דאמר שלימה אין פרוסה לא כלומר דר׳ יהושע מודה דבכל דבר משתתפין במבוי אלא דקסבר שאם באו להשתתף בפת צריך שלימה משום איבה ור׳ אליעזר פליג דאפילו אם באו לערב בפת מערבין אפילו בפרוסה ולא חיישינן לאיבה לא בחצרות ולא במבוי. ויש שפי׳ לפי שטה זו תנינא חדא זימנא וקס״ד דהא והא בין בעירובי תחומין בין בעירובי חצרות וכדפר״י ז״ל. ופרקי׳ לאפוקי מדר׳ יהושע פי׳ אתא לאשמעי׳ דבכלהו פליגי דר׳ אליעזר שרי כל מידי אפי׳ בעירובי חצרות ור׳ יהושע בעי פת ואפילו בתחומין ולאשמועינן הא הדר תנייה הכא ואם תאמר אם כן לתנייה לדר׳ יהושע התם י״ל למתנייה הכא סתמא כי היכי דלהוי הלכה כר׳ יהושע דהא סתם ואחר כך מחלוקת היא שאין הלכה כסתם.
איתיביה אביי בכל מערבין עירובי תחומין כו׳ – אלמא מודה ר׳ יהושע בתחומין אלא אמר רבא בר רב חנן לאפוקי מדר׳ יהושע דאמר שלימה אין פרוסה לא. כלומר דלעולם מודה ר׳ יהושע בתחומין ושתופי מבוי ולא נחלקו אלא בחצר בלבד דאלו לר׳ יהושע בעי׳ פת ושיהא שלם ור׳ אליעזר סבר דפת בעינן שלם לא בעי׳ ומתני׳ ה״ק בכל מיני פת מערבין ואפי׳ פרוס ובכל דבר משתתפין חוץ מן המים ומן המלח ואע״ג דלא אתי בכל מערבין דומיא דבכל משתתפין. וק״ל להאי פירושא מי הכריחנו לומר דר׳ אליעזר מוד׳ שאין מערבין בחצרות אלא בפת הן שלם הן פרוס ולשבושי לישנא דמתני׳ דלא ליתנא בכל ובכל בחדא גונא דהא אנן לא קשיא לן באוקמתא דרבא אלא במאי דקאמר דפליג ר׳ יהושע אפילו בתחומין וכיון דכן ה״ל למימר הכא לאפוקי מדר׳ יהושע בחצרות דאמר פת אין מידי אחרינא לא קמ״ל בכל. וי״ל דכיון דממעטין דפלוגתייהו דלא פליגי בתחומין כלל ניחא לן למעוטי טפי ולומר דלא פליגי בחצרות אלא בפת שלימה וזה דוחק גם לפרש״י ז״ל קשה דמשבשי׳ לישנ׳ דמתני׳ דלא תני בכל ובחדא גוונא. וכ״ש דברובא דנסחי גרסי׳ בברייתא בכל מערבין ערובי תחומין לפי׳ נ״ל דאמצע משובח והראב״ד ז״ל פירש ע״א שאינו נכון ואפילו להני פירושי למדנו דמודה ר׳ יהושע בשתופי מבוי וכדכתבי׳ לעיל.
בד״ה מאן שמעת כו׳ דלמא האי בכל דקתני אפת קאי כברייתא וה״ק בכל מיני פת כו׳ עכ״ל צ״ע [ב] לפירושו מאי קא משני לאפוקי מדר״י שלימה אין כו׳ דהדרא קושיין לדוכתיה כיון דע״כ בכל מערבין דברייתא לא מתפרשא לאפוקי מדר״י דהא קתני פת אין מידי אחרינא לא אלא בכל מיני פת קאמר וא״כ מתני׳ נמי ממאי דבכל דתני אפרוסה קאמר ולאפוקי מר״י דלמא אפת קאי דבכל מיני פת מערבין בחצרות ומשתתפין בכל מילי כו׳ וכברייתא ודברי התוס׳ לפי גירסתם נוחין בזה ודו״ק:
איתיביה [הקשה לו] אביי, הלוא שנינו: בכל מערבין עירובי חצירות ובכל משתתפין שיתופי מבואות, ולא אמרו לערב בפת אלא בחצר בלבד. ונברר, מאן [מי הוא] זה ששמעת ליה [אותו] שאמר פת — אין [כן] מערבין בה, מידי אחרינא [דבר אחר] — לא ראוי לעירוב, ר׳ יהושע הוא, ובכל זאת קתני [שנינו בברייתא] ״בכל״! משמע ש״בכל מערבין״ איננו דוקא כדי להוציא מדברי ר׳ יהושע אלה.
Abaye raised an objection from a baraita: One may establish a joining of courtyards with all kinds of food, and likewise one may establish a merging of alleyways with all kinds of food. They said that one must establish an eiruv with bread only with regard to an eiruv of a courtyard. Who did you hear that said that bread, yes, it may be used for an eiruv, but anything else, no, it may not be used? It was Rabbi Yehoshua, and yet the baraita teaches: With all kinds of food. This proves that the phrase: One may establish an eiruv with all kinds of food, does not necessarily exclude Rabbi Yehoshua’s opinion.
רי״ףרש״יתוספותספר הנרריטב״אמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) אֶלָּא אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה לְאַפּוֹקֵי מִדְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ דְּאָמַר שְׁלֵימָה אִין פְּרוּסָה לָא קָמַשְׁמַע לַן בַּכֹּל.

Rather, Rabba bar bar Ḥana said: It comes to exclude a different aspect of the opinion of Rabbi Yehoshua, as Rabbi Yehoshua said: A whole loaf, yes, it is fit to be used as an eiruv, but a broken loaf, no, it is not suitable for this purpose. The mishna therefore teaches us that one may prepare an eiruv with all kinds of bread, even a broken loaf.
רי״ףרש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אלא אמר רבה בר בר חנה – אי איכא למימר דאפקא מתני׳ מדרבי יהושע אסיפא דמלתא פליגא דאמר פרוסה לא קא משמע לן בכל.
אלא אמר רבה בר בר חנה: לאפוקי [להוציא] מדברי ר׳ יהושע בפרט אחר, שר׳ יהושע אמר: שלימהאין [כן] ראויה לערב בה, ואילו פרוסהלא, קא משמע לן ״בכל״ — ואפילו בפרוסה.
Rather, Rabba bar bar Ḥana said: It comes to exclude a different aspect of the opinion of Rabbi Yehoshua, as Rabbi Yehoshua said: A whole loaf, yes, it is fit to be used as an eiruv, but a broken loaf, no, it is not suitable for this purpose. The mishna therefore teaches us that one may prepare an eiruv with all kinds of bread, even a broken loaf.
רי״ףרש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) וּפְרוּסָה מַאי טַעְמָא לָא אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בֶּן שָׁאוּל אָמַר רַבִּי מִשּׁוּם אֵיבָה.

The Gemara analyzes Rabbi Yehoshua’s position itself: And with regard to a broken loaf of bread, what is the reason that it may not be used for an eiruv? Rabbi Yosei ben Shaul said that Rabbi Yehuda HaNasi said: The reason is due to potential enmity between neighbors. To avoid a situation where one person says to the other: You contributed a mere slice of bread, while I donated an entire loaf, the Sages instituted that each person should provide a whole loaf.
ר׳ חננאלרי״ףרש״ירשב״אריטב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ופרוסה מאי טעמא לא משום איבה דאמר אמאי מייתינא אנא שלימה והאי פרוסה. ואמרינן ואי אייתו כולהו פרוסות דליכא איבה מאי ושנינן גזירה שמא יביא אחד פרוסה ואחד שלימה ויבואו לידי קלקול איבה כדאמרן. וסוגיין דשמעתין כר׳ יהושע דאמר שלימה אין פרוסה לא.
א״ר יונתן בן שאול א״ר אם ניטלה מככר העירוב כדי חלתה כדי חלת הנחתום העושה למכור בשוק או אשה העושה למכור בשוק שהוא אחד וארבעים ושמונה בעיסה וכדי דימוע שהוא אחד ממאה ועוד. דתנן בתרומות (פ״ד מ״ז) (פ׳) ר״א אומר תרומה עולה באחד ומאה ר׳ יהושע אומר במאה ועוד. ר׳ יוסי בן המשולם אמר [ועוד קב למאה] סאה. שתות (לדומע) [למדמע]. ואמר בתלמוד ארץ ישראל והלכה כדבריו של ר׳ יוסי בן המשולם נמצא המדמע סאה במאה סאין הן חסר הין יתר שיעורו במאה וכשם שתרומה מדמעת כך חלת מדמעת. ואם ניטלה ממנה כזה השיעור ונשתייר בה מזון ב׳ סעודות מערבין לו בה. אבל אם ניטלה ממנה חלק אחד מכ״ד כדי חלת העושה עיסה לעצמו או למשתה בנו אין מערבין בה שכבר נעשית כפרוסה. וכן אם נפרסה כבר ותפרה בקיסם ונראית שלימה מערבין לו בה. אבל אם נראית פרוסה כגון דידע תיפרה אין מערבין לו בה. משמיה דשמואל אמרו מערבין בפת אורז אבל לא בפת דוחן. ועוד אמרו משמו מערבין בפת עדשים. ואם היא פת עשויה ממינים הרבה כגון חטים ושעורים ופול ועדשים ודוחן וכוסמין ועוגת שעורים תאכלנו לשיעורין תאכלנה כלומר כשיעור כך וכך.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

משום איבה – שבאין לידי מחלוקת שאומר אני נותן שלימה ואתה פרוסה.
ופרוסה מאי טעמא לא אמר ר׳ יוסי בן שאול אמר רב משום איבה. ואף ע״ג דקיימא לן דהלכה כדברי המיקל בעירוב, אפ״ה בהא קיי״ל כר׳ יהושע דדוקא פת ושלימה. חדא דר׳ אליעזר שמותי הוא וב״ש במקום ב״ה אינה משנה. ועוד [דרב] מפרש טעמיה דר׳ יהושע משמע דס״ל כוותיה. ועוד דשקלינן וטרינן אליביה, ודרב חסדא נמי דאמר תפרה בקיסם מערבין לו בה משמע כוותיה אזלא. ואפילו עירבו כולן בפרוסות אסור דגזרינן שמא יחזור דבר לקלקולו.
וכתב הראב״ד ז״ל: אני מפליא מההוא המנהג תחילה שהיו מצטרפין בקמח זה במעט וזה במעט ולשין אותו כאחת, והלא צריך ככר שלם לכל אחד ואחד, וכשהן משתתפין כולן בחלה אחת הלא אין לכל אחד בו אלא פרוסה מועטת, ונמצא שעירבו כולן בפרוסות. ואפשר דסמכינן ליה אההיא דגרסינן במנחות (מנחות עו.) לחמי תודה שאפאן ארבע חלות יצא, ואקשינן ליה והא בעי ארבעים חלות, למצוה, והא בעינן אפרושי תרומה מינייהו, וכ״ת דמפריש מכל אחד ואחד, הא אחד שלא יטול פרוס, דמפריש להו בלישייהו. תרומה הוא דבעי לאפרושה בלישה, משום דלא אפשר לערובי תרומה שהיא לכהן ואסורה לזרים ובעי תנופה עם השאר שהן לבעלים ולא בעי תנופה, אבל שאר החלות כולן אע״פ שהן כחלה אחת כשרות, ולא אמרינן דכל אחת ואחת פרוסה היא ולא שלימה, וקיימא לן דאם נפרס לחמה קודם זריקת דמים הלחם פסול, והכי איתא במנחות פרק התכלת (מנחות מו.), אלמא לכל אחד ואחד קרינן להו שלימות, והכא נמי לכל חלק וחלק קרינן ביה ככר שלם ע״כ לשון הרב ז״ל.
ולא ירדתי לסוף הראיה הזו, דהא למצוה בלחוד הוא דבעינן ארבעים, הא לעכב אינו מעכב ואפילו עשאן ארבע חלות חלה אחת מכל מין ומין, ואינו צריך לפרוס אותה חלה לעשר פתיתין, שאילו כן אפשר שאפילו עתה נחשוב אותה כפרוסה תחילתה כסופה. אבל כאן שכל אחד ואחד נוטל חלקו לבסוף, ונמצא חלק כל אחד פרוס בידו, מאין לנו שאין זה כמערבין בפרוסות.
ומסתברא דכיון דאין טעם לפרוסה אלא משום איבה, ואילו עירבו כולן בפרוסה הוי עירוב אי לאו גזירה דשמא יחזור דבר לקלקולו, הכא ליכא למיגזר מידי דכיון שמצטרפין בקמח ואפשר לעשות ממנו ככר אחת או שתים שלימות אין כאן איבה. ואפילו תאמר כי לבסוף יפרסו אותה ונמצא פרוס ביד כל אחד, אנו אין לנו אלא שלא יהא פרוס בשעת הנחה, והלכך אין מחמירין בעירוב שלא יצטרף בקמח ולעשות ככר שלם מפני שיגיע לכל אחד ואחד פרוס לבסוף בשעת חלוקה, וכשיגיע פרוס לכל אחד ואחד איכא למיגזר שמא יערבו כולן בפרוסות, והיא גופה גזירה שמא יחזור דבר לקלקולו.
אלא שאני תמה כי עכשיו כשמצטרפין בקמח והדבר מסור ביד הכל, וכמה נשים ומי שאינו בקי בהלכה ודעתם להתערב בקמח ואין יודעים ואין מקפידין אם יאפו אותו קמח ויעשו אותו עגות, ונמצא שמערבין בקמח ולא בפת. ואע״פ שאותו שמערבין על ידו חוזר ואופה, מ״מ הבעלים אינן מתערבין בפת אלא בקמח. ושמא נאמר דכולן נותנין על דעת המנהג, ומי שמקבץ שליח הכל ועל דעתו הן נותנין ועושין אותו שליח, וכשחוזר הוא ואופה שליח הרבים הוא וכאילו הן בעצמן אופין ומערבין בככר.
ושיעור העירוב: בזמן שהן מועטין דהיינו שבעה עשר בעלי בתים צריך שיהא בו כדי גרוגרת אחת לכל אחד ואחד. אבל שמונה עשר ומשמונה עשר ואילך ואפילו אלף ואפילו אלפים או יותר די להן בין כולן כדי שיעור מזון שתי סעודות של אדם אחד. וה״מ בתחילת עירוב אבל בסוף עירוב כלומר: אם נתמעט לאחר שהניחוהו ואפילו נתמעט קודם שחשיכה, אם לא נשאר בו אלא כל שהוא הרי זה עירוב וכר׳ יוסי (עירובין פ:), דקיימא לן כדברי המיקל בעירוב. אבל אם נתמעט לאחר שחשיכה ואפילו כלה לגמרי אין בכך כלום כיון שהיה קיים כל בין השמשות.
וכיצד מערבין: מביאין ככר שיש בו מזון שתי סעודות או יתר וכדתנן (עירובין פ:) כמה שיעורו בזמן שהן מרובין מזון שתי סעודות, ובזמן שהן מועטין כגרוגרת לכל אחד ואחד. ואע״פ שמשנה [זו] בשיתופי מבוי היא שנויה, הוא הדין לעירובי חצרות כיון שלא הזכירו בו שיעור אחר כמו שעשו בעירובי תחומין. ושיתופי מבואות ועירובי חצרות דינן אחד בכל ענין, אלא שזה בפת דוקא, וזה אפילו בשאר אוכלין ומשקין. והיינו דלגבי זכוי לא חשו בגמרא להזכיר בעירובי חצרות אם צריך לזכות אם לאו, כמו שעשו בשיתופי מבואות ותחומין ועירובי תבשילין, משום דכל שאמרו במבואות הוא הדין לחצרות, וכן דעת הראב״ד ז״ל (הל׳ ערובין פ״א הט״ז).
ואם משלו הוא מערב, צריך לזכות ואין צריך להודיע בשעת הנחה דקיימא לן כר׳ יהודה (עירובין פ׳: ולהלן פ״א:) דאמר בעירובי חצרות זכות הוא לו וזכין לאדם אפילו שלא בפניו. והוא הדין לשיתופי מבואות. ויכולין לערב לכל שבתות השנה בפת אחת ובלבד שיהא העירוב קיים ואפילו כל שהוא ממנו, דכיון דתחילת עירוב היה בו שיעור עירוב אם נתמעט בסופו אין בכך כלום. וכדתנן (לעיל שם) נתמעט האוכל מוסיף ומזכה וכו׳ אמר ר׳ יוסי במה דברים אמורים בתחילת עירוב אבל בשיורי עירוב כל שהוא, וקיימא לן כר׳ יוסי.
ועכשיו שמערבין בתחילת השנה לכל שבתות השנה אף ע״פ שנתוספו דיורין בעיר אין צריך להוסיף בשבילם, שמתחילתם מתכוונין לזכות לכל הבא, ואע״פ שאין מזכין להם בפירוש, דעת הציבור על דעת המנהג וכבר נהגו לזכות בעירובין לכל. והלכך כל שיש בו מזון שתי סעודות אין צריך להוסיף עכשיו בשביל אותן שנתוספו בעיר. ומיהו אם נתמעט העירוב קודם שנתוספו, בזה אפשר שצריך להוסיף מחמת אותן דיורין שנתוספו, דלא אמרו סוף עירוב בכל שהוא אלא לאותן שהיה להם בתחילת עירובן כשיעור, אבל אלו שלא היה בתחילת העירוב אפשר שצריכין שיעור וצ״ע.
וכתב הראב״ד ז״ל: דשיעור שיתופי מבוי היכא דשתיפו במשקין בעינן רביעית לכל אחד ואחד כשיעור הוצאה לשבת, מדתלי במתניתין (לעיל שם) לשיעורא דאוכלין בהוצאת שבת, דאי לאו הכי ליתני כגרוגרת לכל אחד ואחד ולא בעי למיתני להוצאת שבת. והא דקאמר ליה רבה בר רב חנן לאביי בפרק הדר (עירובין סח.) ליקני מר רביעתא דחלא בחבית, לכל חד וחד קאמר רביעית, דהיינו שיעור הוצאה. ואם עירבו ביין די להם לכל אחד ואחד ברובע רביעית כדי שימזגנו ויעמוד על רביעית, והוא דדרי על חד תלתא מיא, ואי לא דרי הכי צריך טפי חמרא עד שיהא מזיגת רביעית.
ונראה שגירסת הרב ז״ל במשנתינו גרוגרת לכל אחד ואחד להוצאת שבת. ואף כן מצאתיה במקצת הנוסחאות. ואני תמה למה יחמירו במשקין יתר מבאוכלין, שזה מזון שתי סעודות אפילו לאלף, ואילו במשקין רביעית לכל אחד ואחד, ולא יחלקו בין מרובין למועטין. ומסתברא דאף במשקין אם יש בו כדי שיספיק למזון שתי סעודות לאחד, משתתפין בו אפילו לאלף. והלכך יין שתי רביעיות מספיק לכולן, שכן שיעורו למזון שתי סעודות, וכדאמר רב בפרק בכל מערבין (עירובין כט.) וחומץ כדי לטבל בו מזון שתי סעודות. והיינו דאמרינן בפרק הדר (עירובין סח.) וליקנו להו מר רביעתא דחלא בחביתא. ורביעתא [לכולן] קאמר, לפי שיש בו כדי לטבל מזון שתי סעודות והיינו רביעית. וזו מגלה על אותה שאמרו בפרק בכל מערבין (עירובין כט.) חומץ שיהא בו לטבל מזון שתי סעודות דהיינו רביעית. ולפום כן לא הוצרכו לשנות כאן שיעורו למשקין, משום דמשיעורי דאוכלין נלמוד אותה למשקין. ובזמן שהן מועטין כדי שיעור הוצאה לשבת, עד שיעלה השיתוף עד כדי שיהא בו למזון שתי סעודות, וכל שיש בו למזון שתי סעודות היינו מרובין. כך נראה לי.
ואמרי׳ ופרוסה מ״ט לא א״ר יוסי בן שאול א״ר משום איבה – פרש״י ז״ל שלא יבאו לידי מחלוקת אני נתתי שלימה ואתה נותן פרוסה ואפי׳ כלן בפרוסת אסרו שמא יחזור דבר לקלקולו לתת זה פרוס׳ וזה שלימה וכן הלכת׳ ויש תמהין על מה שנהגו שנותן כ״א וא׳ קמח ואף על פי שהגובה עושה ממנו עוגה מ״מ אין דעת הנותנין להתערב אלא בקמח וקי״ל שאין מערבין אלא בפת. וי״ל כי כלם יודעין שהגובה עושה ממנו פת ועל דעת כן נתנו לו והרי הוא כשלוחם וכשהוא חוזר ואופה הרי הוא כאלו כלן אופין. והקשה הראב״ד ז״ל מה היה המנהג שמתערבין בקמח זה במעט וזה במעט ולשין אותו כאחת והלא צריך ככר שלם לכ״א ואחד וכשהם משתתפין לככר אחד אין לכ״א בו אלא פרוסה מועטת ונמצא שערבו כלן בפרוסת. ותירץ דהא אמרינן גבי לחמי תודה דאע״ג דאפאן ד׳ חלות יצא ואע״ג דכתיב והקריב ממנו אחד מכל קרבן ודרשי׳ שלא יטול פרוס כי אפרישינהו בלישייהו לא חשיב פרוס הילכך הכא נמי עיקר נתינ׳ הקמח לא חשיב פרוס וסוף ככר נמי לא חשיב פרוס לכ״א וא׳ כיון שהוא עתה ככר א׳ שלם דא״כ כי אפאם התם ד׳ חלת למ׳ יצא נימ׳ דכיון דכל חד וחד בעי למהוי עשר חלות דהשתא חשיב כאלו הוי חלוק לעשר פתיתין תחלתו כסופו וקי״ל שאם נפרר לחמה קודם זריקת דמים הלחם פסול כדאי׳ בפ׳ התכלת אלא ודאי לכ״א וא׳ קרי׳ שלימה הכא נמי לא שנא. ואין ראיה זו מחוורת דהתם מכיון שאפאם ד׳ חלות אינו צריך לפרוס כל חלה מהם לעשר פתיתין דלא בעי׳ ארבעים חלות אלא למצוה לכתחלה וכדאי׳ סתם וכיון דכן אין לנו לחשבן מעתה כפרוסות אבל כאן שכל אחד ואחד נוטל חלקו לבסוף ונמצא חלקו של כ״א וא׳ פרוס בידו דילמ׳ אף מעתה חשוב הככר כפרוס תחלתו כסופו אבל הנכון דקושיא מעיקרא ליתא כיון דטעמא דהכא אינו אלא משום איבה וכלן בפרוסו׳ ליכא איבה אלא שחששו שמא יחזור דבר לקלקולו בפרוסות ממש גזרו אבל בקמח לא גזרו וזה ברור מאד.
ב ולעיקר שיטה זו שואלים: ופרוסה מאי טעמא [מה טעם] לא יערבו בה? אמר ר׳ יוסי בן שאול אמר רבי: משום איבה, שיבוא אדם ויאמר לחבירו: אתה נתת פרוסה בלבד ואני נתתי ככר שלימה. ולכן תקנו שיתן כל אחד ככר שלימה.
The Gemara analyzes Rabbi Yehoshua’s position itself: And with regard to a broken loaf of bread, what is the reason that it may not be used for an eiruv? Rabbi Yosei ben Shaul said that Rabbi Yehuda HaNasi said: The reason is due to potential enmity between neighbors. To avoid a situation where one person says to the other: You contributed a mere slice of bread, while I donated an entire loaf, the Sages instituted that each person should provide a whole loaf.
ר׳ חננאלרי״ףרש״ירשב״אריטב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) אֲמַר לֵיהּ רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרָבָא לְרַב אָשֵׁי עֵירְבוּ כּוּלָּן בִּפְרוּסוֹת מַהוּ א״לאֲמַר לֵיהּ שֶׁמָּא יַחְזוֹר דָּבָר לְקִלְקוּלוֹ.

Rav Aḥa, son of Rava, said to Rav Ashi: If they all established the eiruv with broken loaves of bread, what is the halakha? In this case there is no cause for enmity. Rav Ashi said to him: There is nonetheless a concern lest the problem recur, as one of them might give an entire loaf and proceed to complain about his neighbor who donated only a partial loaf.
רי״ףרש״יגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

לקלקולו – זה פרוס וזה שלם.
גמ׳ שמא יחזור דבר לקלקולו. גיטין דף ה ע״ב:
אמר ליה [לו] רב אחא בריה [בנו] של רבא לרב אשי: עירבו כולן בפרוסות מהו? שהרי כאן שוב אין מקום לאיבה? אמר ליה [לו]: אין עושין כן, שמא יחזר הדבר לקלקולו, ושמא יבוא אחד לתת ככר שלימה ויתרעם על חבירו שנותן פרוסה בלבד.
Rav Aḥa, son of Rava, said to Rav Ashi: If they all established the eiruv with broken loaves of bread, what is the halakha? In this case there is no cause for enmity. Rav Ashi said to him: There is nonetheless a concern lest the problem recur, as one of them might give an entire loaf and proceed to complain about his neighbor who donated only a partial loaf.
רי״ףרש״יגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(7) א״ראָמַר רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן שָׁאוּל נִיטְּלָה הֵימֶנָּה כְּדֵי חַלָּתָהּ וּכְדֵי דִימּוּעָהּ מְעָרְבִין לוֹ בָּהּ.

A portion of dough, known as ḥalla, must be set aside and given to the priests. If ḥalla was not set aside from the dough, it must be separated from the baked bread. Moreover, if one part teruma fell into a hundred parts non-sacred produce, a proportionate amount must be removed from the mixture and given to a priest, after which the remainder may be eaten. Rabbi Yoḥanan ben Shaul said: If one removed from the loaf as much as must be set aside for its ḥalla, or as much as must be separated from a mixture of teruma and non-sacred produce, he may establish an eiruv with that loaf. The reason is that in this case people would not complain that he did not give a whole loaf, as they would assume the loaf had a small part missing because ḥalla had been separated from it, or because teruma had fallen into the dough, which necessitated the separation of a certain portion. However, if more than this amount was missing, people would suspect him of eating from the eiruv.
רי״ףרש״יתוספותרשב״אריטב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

חלתה – אינו חסרון שזהו תיקונו.
כדי חלתה וכדי דימועה מערבין לו בה – ונראה לר״י דווקא בטבולה לחלה ובמדומע איירי דאי לא בעיא תיקון איכא איבה אפילו בחסרון מועט דלישנא דמתניתין משמע דשלמים לגמרי בעי ומיהו לשון כדי קשה דהוה ליה למימר חלתה ודמועתה ואור״י דנקט כדי לאשמועינן דאפילו נטל לשם חלה אם הפריש יותר מכדי צורך איכא איבה ואם תאמר כיון דאשמעינן כדי חלתה דהוה אחד מארבעים ושמונה כל שכן כדי דימועה דהוה יותר ממאה ואור״י דס״ד דדימוע כיון דחזי הכי לכהן אפילו בפורתא איכא איבה.
ניטלה הימנה כדי חלתה וכדי דימועה מערבין לו בזה. מדקאמר כדי, משמע דאפילו לא ניטל ממנה ממש משום חלה ולא משום תרומה אלא שניטל ממנה שאכלו, דאי חלתה ודימועה דוקא קאמר, הוה ליה למימר ניטלה ממנה חלתה או דימועה. ואסיקנא חלתה כדי חלת נחתום דהיינו אחד מארבעים ושמונה, ודימועה נמי היינו כדי תרומתה דהיינו אחד מחמשים, וקרוב לחלת נחתום הוא, דאי דימועה ממש כלומר: שנתערב בה תרומה שאוסרת באחד ומאה, א״כ מאי קאמר כדי חלתה וכדי דימועה, ומאי דמיון שביניהם שזה אחד מארבעים ושמונה וזה אחד ממאה. וברייתא אחריתי נמי דקתני כדי דימועה מערבין לו בה, כדי חלתה אין מערבין לו בה, היאך שנה כדי דימועה שהוא אחד ממאה אפילו אם חסרה אחד מארבעים ושמונה אין מערבין ואע״פ שרוב דימוע בכל מקום היינו תערובת תרומה, פעמים שקורא אפילו לדגן שלא ניטלה תרומתו מדומע, וכמו שאמרו למעלה בפרק בכל מערבין (עירובין לו.) לא תימא ספק נתקנו ספק לא נתקנו אלא אימא ספק נדמעו ספק לא נדמעו. והיינו ספק נתערב בתוכו טבל שלא נתקן וכמו שכתבנו שם בס״ד. וכן פירש הראב״ד ז״ל.
ואסיקנא דמערבין בפרוסה שתפרה בקיסם ולא ידיע תפרה, אבל ידיע תפרה לא. ומערבין בפת אורז אבל לא בפת דוחן וכדמפרש ליה למר עוקבא מיניה דשמואל. ומערבין נמי בפת עדשים כדאמר רב חייא בר אשי משמיה דרב. אבל אין מערבין בפת מעורבת של מינין הרבה, כההוא דיחזקאל (ד, ט) דכתיב ואתה קח לך חטים ושעורים ופול ועדשים ודוחן וכוסמין.
נטלה הימנה כדי חלתה או כדי דימועה מערבין לו בה – פרש״י ז״ל שניטלה הימנה חלתה ממש או דימועה ממש כגון שאפה פחות מכשיעור והסל מצטרפן לחלה ונטל מככר אחת חלתה או שנפלה תרומה בחולין במאה ואפה הכל ביחד ועכשיו נוטל ממנה שיעור התרומה וקתני דמערבין לו בה דכיון דנתקנת בכך לאכילה ואין החסרון מרובה לא חשבינן לה כפרוסה ואוקי׳ בחלת נחתום שהוא חלק א׳ ממ״ח וכיון דשרי׳ בהא כ״ש דשרינן בכדי דמועה שהוא אחד ממאה אלא דאתיא לומר דאפילו דמוע דרבנן תקון ככר חשיב ולא קפדינן כך יש לפרש לפי שטתו ז״ל. והקפו בתוס׳ דלישנא דכדי חלתה וכדי דימועה לא משמע שניטל ממנה משום חלה או משום דמוע דא״כ ה״ל למימר שנטל׳ ממנה תלתה ודמועה אלא ודאי דה״ק דאפילו ככר שהוא מתוקן וראוי לאכול כל שניטל ממנו כשיעור חלה או כשיעור דמוע אין לו חסרון ולא קפדינן עליה וקשה לפי׳ זה דכיון דכשיעור חלה קתני דלא חשיב חסרון כ״ש שיעור דמוע שהוא א׳ ממאה ולמה לי למתנייה כלל ודחק הוא לומ׳ דזו ואצ״ל קאמ׳ כי מי הכריחו להאריך בענין זה כיון דלא אתי אלא למיתן שיעורא בחסרון וי״ל דהכא לתרומה עצמה קרי דמוע כלישנא דקרא מלאתך ודמעך לא תאחר. והא קתני שנטלה ממנו שיעור חלתה דהיינו אחד ממ״ח כדאוקימנא בחלת נחתום או כשיעור תרומה שהוא א׳ מחמשים וכיון שהשיעורי׳ קרובים וחלה ותרומה שם אחד הוא נקטינהו תרוייהו ויש לנו כלשון הזה בפ׳ בכל מערבין אימא ספק נידמעו ספק לא נדמעו שפי׳ ספק נתערב בטבל שלא נתקן וכדכתיב׳ התם בס״ד: ואסקינן דמערבין בפת ארז אבל לא בפת דוחן ומערבין בפת עדשים אבל אין מערבין בפת שיהא מעורבת ממינין הרבה כההיא דיחזקאל ומערבין בפת פרוסה שתפרה בקיסם כל היכא דלא מינכר תפירה הא דאמרי׳ ההיא דשאר מינין הוא דכתיב ואת׳ קח לך חטים ושעורים וגו׳ ופרש״י ז״ל וכתי׳ עליו אנשי׳ לא תאכל ולא דק דלא כתי׳ ההו׳ ענינ׳ בההו׳ קרא. ומיהו ענין הפרש׳ מוכיח דלשנוי גמור ולגריעו׳ אמר הכתוב שיעש׳ כן.
אמר ר׳ יוחנן בן שאול: ניטלה הימנה מן הככר רק כדי חלתה, כדי השיעור שמפרישים מן העיסה לחלה, או כדי דימועה. שפעמים נופל משהו תרומה לתוך עיסת חולין, ואם נפל בשיעור של אחד ממאה, מפרישים מן הככר שנאפה מאותה עיסה כשיעור מה שנפל, ונותנים לכהן. ונחשב הדבר כאילו התרומה שנפלה היא שהוצאה, הרי הדין הוא שמערבין לו בה בככר כזו. משום שבכגון זה אין אנשים מתלוננים עליו על שלא רצה לתת ככר שלימה, אלא סבורים שחסרון קטן זה בככר משום שהפריש ממנה כדי חלה או הוצאת המדומע בה.
A portion of dough, known as ḥalla, must be set aside and given to the priests. If ḥalla was not set aside from the dough, it must be separated from the baked bread. Moreover, if one part teruma fell into a hundred parts non-sacred produce, a proportionate amount must be removed from the mixture and given to a priest, after which the remainder may be eaten. Rabbi Yoḥanan ben Shaul said: If one removed from the loaf as much as must be set aside for its ḥalla, or as much as must be separated from a mixture of teruma and non-sacred produce, he may establish an eiruv with that loaf. The reason is that in this case people would not complain that he did not give a whole loaf, as they would assume the loaf had a small part missing because ḥalla had been separated from it, or because teruma had fallen into the dough, which necessitated the separation of a certain portion. However, if more than this amount was missing, people would suspect him of eating from the eiruv.
רי״ףרש״יתוספותרשב״אריטב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(8) וְהָתַנְיָא כְּדֵי דִימּוּעָהּ מְעָרְבִין לוֹ בָּהּ כְּדֵי חַלָּתָהּ אֵין מְעָרְבִין לוֹ בָּהּ.

The Gemara raises a difficulty: Wasn’t it was taught otherwise in a baraita: If a loaf was missing as much as must be removed from a mixture of teruma and non-sacred produce, one may establish an eiruv with it, but if it was missing as much as must be removed for its ḥalla, one may not establish an eiruv with it?
רי״ףרש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

כדי דימועה – אם נדמעת שנפלה תרומה בחולין ועשו ממנה ככר זו ונטלו ממנה דימועה אחד ממאה לתקנה.
אבל ביתר מכן חושדים בו שהוא אוכל מן העירוב, ומקשים: והתניא [והרי שנינו בברייתא] שאם היתה הככר חסרה כדי דימועה — מערבין לו בה, היתה חסרה כדי חלתה — אין מערבין לו בה!
The Gemara raises a difficulty: Wasn’t it was taught otherwise in a baraita: If a loaf was missing as much as must be removed from a mixture of teruma and non-sacred produce, one may establish an eiruv with it, but if it was missing as much as must be removed for its ḥalla, one may not establish an eiruv with it?
רי״ףרש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(9) לָא קַשְׁיָא אהָא בְּחַלַּת נַחְתּוֹם הָא בְּחַלַּת בַּעַל הַבַּיִת.

The Gemara answers: This is not difficult, as the two sources are not dealing with the same amounts. In this case, where the tanna permitted a loaf that was missing the amount that must be removed for ḥalla, he is referring to a baker’s ḥalla, which is a smaller amount and is therefore not considered a significant reduction of the loaf. However, in that case, where the tanna did not permit a loaf that was lacking the amount that must be removed for ḥalla, it is referring to an ordinary homeowner’s ḥalla. This ḥalla portion is larger in size, and consequently the loaf may not be used for an eiruv if it is missing such a large amount.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

חלת נחתום – קטנה היא ואין זה חסרון.
ומתרצים: לא קשיא [קשה], שכן לא באותו שיעור עצמו דיברו בשני המקומות, הא [זה] שהתירו בכדי חלה — מדובר בחלת נחתום ששיעורה הוא קטן יותר, ולכן, אין שיעור שכזה נחשב חסרון לככר, ומערבים בה. הא [זה] שאסרו בככר חסר בכדי חלה — הוא בחלת בעל הבית ששיעורה גדול יותר, ולכן אם חסר בככר שיעור כזה, אינו מערב בה.
The Gemara answers: This is not difficult, as the two sources are not dealing with the same amounts. In this case, where the tanna permitted a loaf that was missing the amount that must be removed for ḥalla, he is referring to a baker’s ḥalla, which is a smaller amount and is therefore not considered a significant reduction of the loaf. However, in that case, where the tanna did not permit a loaf that was lacking the amount that must be removed for ḥalla, it is referring to an ordinary homeowner’s ḥalla. This ḥalla portion is larger in size, and consequently the loaf may not be used for an eiruv if it is missing such a large amount.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(10) דִּתְנַן בשִׁיעוּר חַלָּה אֶחָד מֵעֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה הָעוֹשֶׂה עִיסָּה לְעַצְמוֹ וְעִיסָּה לְמִשְׁתֵּה בְנוֹ אֶחָד מֵעֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה נַחְתּוֹם שֶׁהוּא עוֹשֶׂה לִמְכּוֹר בַּשּׁוּק וְכֵן הָאִשָּׁה שֶׁעָשְׁתָה לִמְכּוֹר בַּשּׁוּק אֶחָד מֵאַרְבָּעִים וּשְׁמוֹנָה.

The Gemara explains that this is as we learned in a mishna: The measure of ḥalla fixed by the Sages is one twenty-fourth of the dough. Consequently, one who prepares dough for himself or dough for his son’s wedding feast, the measure for ḥalla is one twenty-fourth. However, a baker who prepares dough for sale in the market, and likewise a woman who prepares dough for sale in the market, is required to separate only one forty-eighth of the dough, as the Sages were lenient with those who sell their wares so that they should not suffer loss.
עין משפט נר מצוהרי״ףפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

וביאור הדברים, דתנן הרי שנינו במשנה]: שיעור חלה שתיקנו חכמים הוא אחד מעשרים וארבעה. וכן העושה עיסה לעצמו או עיסה למשתה בנו, שיעור החלה גם הוא אחד מעשרים וארבעה. ואולם נחתום שהוא עושה למכור בשוק, וכן האשה שעשתה למכור בשוק — יפרישו רק אחד מארבעים ושמונה, שהקלו חכמים על המוכר שלא יפסיד בסחורתו.
The Gemara explains that this is as we learned in a mishna: The measure of ḥalla fixed by the Sages is one twenty-fourth of the dough. Consequently, one who prepares dough for himself or dough for his son’s wedding feast, the measure for ḥalla is one twenty-fourth. However, a baker who prepares dough for sale in the market, and likewise a woman who prepares dough for sale in the market, is required to separate only one forty-eighth of the dough, as the Sages were lenient with those who sell their wares so that they should not suffer loss.
עין משפט נר מצוהרי״ףפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(11) אָמַר רַב חִסְדָּא גתְּפָרָהּ בְּקֵיסָם מְעָרְבִין לוֹ בָּהּ וְהָא תַּנְיָא אֵין מְעָרְבִין לוֹ בָּהּ לָא קַשְׁיָא דהָא דִּידִיעַ תִּיפְרָהּ הָא דְּלָא יְדִיעַ תִּיפְרָהּ.

Rav Ḥisda said: With regard to one who connected the two portions of a broken loaf with a wood chip, one may establish an eiruv with it, as it looks whole. The Gemara raises a difficulty: But wasn’t it taught in a baraita with regard to a case of this kind that one may not establish an eiruv with it? The Gemara answers: This is not difficult, as in this case, where it may not be used for an eiruv, we are dealing with a situation where the seam is conspicuous; however, in that case, where it may be used for an eiruv, the reference is to a situation where the seam is not conspicuous.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

תפרה בקיסם – ככר שנפרסה ותפר הפרוסות בקיסם ונראית שלימה.
ידיע תיפרה – ניכר מקום תפירתה והויא כפרוסה.
אמר רב חסדא: אם תפרה (חבר שני חלקיה) בקיסם — מערבין לו בה, שכן היא נראית כשלימה. ומקשים: והא תניא [והרי שנינו בברייתא] שבכגון זה אין מערבין לו בה! ומתרצים: לא קשיא [קשה], הא [זה] שאין מערבים — דידיע תיפרה [שניכר התפר שבה], הא [זה] שמערבים — שלא ידיע תיפרה [ניכר התפר שבה].
Rav Ḥisda said: With regard to one who connected the two portions of a broken loaf with a wood chip, one may establish an eiruv with it, as it looks whole. The Gemara raises a difficulty: But wasn’t it taught in a baraita with regard to a case of this kind that one may not establish an eiruv with it? The Gemara answers: This is not difficult, as in this case, where it may not be used for an eiruv, we are dealing with a situation where the seam is conspicuous; however, in that case, where it may be used for an eiruv, the reference is to a situation where the seam is not conspicuous.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(12) א״ראָמַר רַבִּי זֵירָא אָמַר שְׁמוּאֵל מְעָרְבִין בְּפַת אוֹרֶז וּבְפַת דּוֹחַן אָמַר מָר עוּקְבָא לְדִידִי מִיפָּרְשָׁא לִי מִינֵּיהּ דְּמָר שְׁמוּאֵל הבְּפַת אוֹרֶז מְעָרְבִין וּבְפַת דּוֹחַן אֵין מְעָרְבִין.

Rabbi Zeira said that Shmuel said: One may establish an eiruv even with rice bread or with millet bread. Mar Ukva said: This ruling was explained to me by Mar Shmuel himself. With rice bread one may establish an eiruv, but with millet bread one may not establish an eiruv, as it is difficult to bake edible bread out of millet.
עין משפט נר מצוהרי״ףפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ג אמר ר׳ זירא אמר שמואל: מערבין אף בפת אורז ובפת דוחן. אמר מר עוקבא: לדידי מיפרשא לי מיניה [לי עצמי פורש ממנו] ממר שמואל, בפת אורז — מערבין, ובפת דוחן אין מערבין, שקשה לעשות ממנה פת הראויה למאכל.
Rabbi Zeira said that Shmuel said: One may establish an eiruv even with rice bread or with millet bread. Mar Ukva said: This ruling was explained to me by Mar Shmuel himself. With rice bread one may establish an eiruv, but with millet bread one may not establish an eiruv, as it is difficult to bake edible bread out of millet.
עין משפט נר מצוהרי״ףפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(13) אָמַר רַב חִיָּיא בַּר אָבִין אָמַר רַב ומְעָרְבִין בְּפַת עֲדָשִׁים אִינִי וְהָא הָהִיא דַּהֲוַאי בִּשְׁנֵי דְּמָר שְׁמוּאֵל וְשַׁדְיַיהּ לְכַלְבֵּיהּ וְלָא אַכְלַהּ.

Rav Ḥiyya bar Avin said that Rav said: One may establish an eiruv with lentil bread. The Gemara raises a difficulty: Is that so? Is such bread edible? But there was that lentil bread in the days of Mar Shmuel, which he threw to his dog, and even it would not eat it. Clearly, lentil bread is not fit for human consumption.
עין משפט נר מצוהרי״ףתוספותמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

והא ההיא דהואי בשני דמר שמואל כו׳ – עשו לנסות מה טעמא לפי שצוה הקב״ה ליחזקאל לעשות.
תוס׳ בד״ה והא ההיא כו׳ לעשות עכ״ל הס״ד ואח״כ מה״ד דכתיב ואתה קח וגו׳ כצ״ל:
אמר רב חייא בר אבין אמר רב: מערבין בפת עדשים. ומקשים: איני [וכי כן הוא]?! והאם פת זו ראויה למאכל, והא ההיא [והרי אותה] פת עדשים דהואי בשני [שהיתה בימי] מר שמואל, ושדייה לכלביה [וזרקה לכלבו] ולא אכלה, ובודאי אינה ראויה למאכל אדם!
Rav Ḥiyya bar Avin said that Rav said: One may establish an eiruv with lentil bread. The Gemara raises a difficulty: Is that so? Is such bread edible? But there was that lentil bread in the days of Mar Shmuel, which he threw to his dog, and even it would not eat it. Clearly, lentil bread is not fit for human consumption.
עין משפט נר מצוהרי״ףתוספותמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(14) הָהִיא דִּשְׁאָר מִינִים הָוְיָא דִּכְתִיב {יחזקאל ד׳:ט׳} וְאַתָּה קַח לְךָ חִטִּין וּשְׂעוֹרִים וּפוֹל וַעֲדָשִׁים וְדוֹחַן וְכוּסְּמִים וְגוֹ׳.

The Gemara answers: That bread which the dog refused to eat was a mixture of various types of grain. It was baked in order to discover the taste of a bread of mixed ingredients and was similar to that which the prophet Ezekiel was commanded to eat, as it is written: “Take you for yourself wheat, and barley, and beans, and lentils, and millet, and spelt, and put them in one vessel, and make them for yourself into bread” (Ezekiel 4:9). This bread is unfit for human consumption, as even a dog at times will not eat it. However, bread prepared from lentils alone is edible.
רי״ףרש״יתוספותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

דשאר מיני הוה – מינין הרבה היו מעורבין בה דההיא ודאי לאו פת היא דכתיב גבי יחזקאל ואתה קח לך חטין וגו׳ וכתיב (שם כד) לחם אנשים לא תאכל אלמא לאו לחם הוא.
דכתיב ואתה קח לך כו׳ – פ״ה וכתיב בתריה לחם אנשים לא תאכל אלמא לאו לחם הוא והגיה ר״ת דהאי לחם אנשים בהבראה כתיב רחוק מפרשה זו כמה דפין והכי פירושא ההיא דשאר מינין הואי דכתיב ואתה קח לך ולימי המצור ושעת הדחק נאכל ולא פת הוא אלא לנפש רעבה דכלבא בכפניה גלליה בלע [ב״ק צב:].
ומתרצים: אותה פת שלא אכלה הכלב בתערובת של שאר מינים של אוכל הויא [היתה], לפי שעשו פת זאת לבדוק מה יהא טעמה של הפת. כעין מה שנאמר ליחזקאל הנביא לאכול: דכתיב ״ואתה קח לך חטין ושערים ופול ועדשים ודחן וכסמים ונתת אותם בכלי אחד ועשית אותם לך ללחם״ (יחזקאל ד, ט), וזהו מאכל שאינו ראוי לאכילת אדם, שאף הכלב פעמים אינו אוכלו. אבל פת העשויה מעדשים בלבד, ראויה לאכילה.
The Gemara answers: That bread which the dog refused to eat was a mixture of various types of grain. It was baked in order to discover the taste of a bread of mixed ingredients and was similar to that which the prophet Ezekiel was commanded to eat, as it is written: “Take you for yourself wheat, and barley, and beans, and lentils, and millet, and spelt, and put them in one vessel, and make them for yourself into bread” (Ezekiel 4:9). This bread is unfit for human consumption, as even a dog at times will not eat it. However, bread prepared from lentils alone is edible.
רי״ףרש״יתוספותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(15) רַב פָּפָּא אָמַר הָהִיא צְלוּיָה בְּצוֹאַת הָאָדָם הֲוַאי דִּכְתִיב {יחזקאל ד׳:י״ב} וְהִיא בְּגֶלְלֵי צֵאַת הָאָדָם תְּעֻגֶנָה לְעֵינֵיהֶם.

Rav Pappa said: That bread of Ezekiel’s was roasted in human excrement, as it is written: “And you shall eat it as barley cakes, and you shall bake it with human excrement, in their sight” (Ezekiel 4:12).
ר׳ חננאלרי״ףפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
רב פפא אמר עריכתה כעריכת שעורים ולא כעריכת חטין כדתנן אוכלין עראי מן העיסה עד שתגלגל בחטין ותטמטם בשעורין גלגלה בחטין וטימטם בשעורין האוכל ממנה חייב מיתה כיון שהיא נותנת המים מגבהת חלתה ובלבד שלא יהיה שם ה׳ רבעים קמח.
ירושלמי מפני מה אמרו מערבין בחצרות מפני דרכי שלום ומעשה באחת שהיתה דבובה עם חבירתה ושלחה עירובה ביד בנה נסתיה וגפפתיה ונשקתיה אתא אמר לאימיה אמר הכין רחמה לי מתוך כך עשו שלום הה״ד כל נתיבותיה שלום.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

רב פפא אמר: ההיא [אותה] פת של יחזקאל צלויה בצואת אדם הואי [היתה], שכן נאמר ״ועוגת שעורים תאכלנה והיא בגללי צאת האדם תעגנה לעיניהם״ (יחזקאל ד, יב).
Rav Pappa said: That bread of Ezekiel’s was roasted in human excrement, as it is written: “And you shall eat it as barley cakes, and you shall bake it with human excrement, in their sight” (Ezekiel 4:12).
ר׳ חננאלרי״ףפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(16) מַאי וְעוּגַת שְׂעוֹרִים תֹּאכְלֶנָּה אָמַר רַב חִסְדָּא לְשִׁיעוּרִים רַב פָּפָּא אָמַר עֲרִיבָתָהּ כַּעֲרִיבַת שְׂעוֹרִים וְלֹא כַּעֲרִיבַת חִטִּים.:

Having mentioned this verse, the Gemara asks a related question: What is the meaning of: “And you shall eat it as barley [seorim] cakes”? Rav Ḥisda said: The verse means that he should eat it in small measures [leshiurim], not as a satisfying meal. Rav Pappa said: Its preparation must be like the preparation of barley bread, coarse bread with regard to which one invests little effort, and not like the preparation of wheat bread.
רי״ףרש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ועוגת שעורים תאכלנה אמר רב חסדא – האי שעורים לאו דווקא דהא שאר מינין טובא הוו בה אלא לשיעורין תאכלנה במשקל דרך רעבון ולא לשובע.
עריבתה כעריבת שעורין – מגונה ולא יפה כתיקון עריבת חטים שמייפה תיקון העוגה עגולה ונאה.
וכיון שהוזכר כתוב זה שואלים: אם נעשה לחם זה ממינים שונים, מאי [מה פירוש] ״ועגת שעורים תאכלנה״? אמר רב חסדא: יש להבין שיאכל לשיעורים כלומר בחלקים קטנים, ולא אכילה לשובע. רב פפא אמר: עריבתה, האופן שמערבים אותה, כעריבת שעורים, כדרך שעושים בפת שעורים שהיא פת גסה ואין טורחים לעשותה נאה, ולא כעריבת חטים.
Having mentioned this verse, the Gemara asks a related question: What is the meaning of: “And you shall eat it as barley [seorim] cakes”? Rav Ḥisda said: The verse means that he should eat it in small measures [leshiurim], not as a satisfying meal. Rav Pappa said: Its preparation must be like the preparation of barley bread, coarse bread with regard to which one invests little effort, and not like the preparation of wheat bread.
רי״ףרש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(17) מתני׳מַתְנִיתִין: נוֹתֵן אָדָם מָעָה לַחֶנְוָנִי וְלַנַּחְתּוֹם כְּדֵי שֶׁיְּזַכֶּה לוֹ עֵירוּב דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר.

MISHNA: A person may give a ma’a coin to a grocer or a baker, if they live in the same alleyway or courtyard, so that the grocer or baker will confer upon him possession of wine or bread for a merging of the alleyway or an eiruv, if other residents come to them to purchase these products for that purpose. This is the statement of Rabbi Eliezer.
קישוריםרי״ףרש״יספר הנררשב״אבית הבחירה למאיריריטב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מתני׳ נותן אדם מעה לחנוני – שהוא מוכר יין ודר עמו במבוי.
או לנחתום – מוכר ככרות ודר עמו בחצר שיזכה לו בעירוב עם חבריו אם יבואו בני המבוי לקחת ממך ככר לעירוב או יין לשיתוף יהא לי חלק בו.
מתני׳, נותן אדם מעה לחנוני וכו׳. רשצז״ל פיר׳,1 לחנוני שהוא מוכר יין, ודר עמו במבוי, או2 לנחתום פיר׳,3 מוכר ככרות, ודר עמו בחצר. כדי שיזכה לו בעירובו, דברי ר׳ אליעזר, פיר׳4 שיזכה לו בעירוב עם חברו. אם יבואו בני המבוי לקנות ממך ככר לעירוב או יין לשיתוף יהא לי חלק בו. וחכמ׳ אומ׳ לא זכו לו מעותיו5, פיר׳ לא זכו לו מעותיו שאין מעות קונות עד שימשוך, אפי׳6 עירב החנוני הזה לכל האחרים, וזיכה7 גם לזה אינו עירוב, שהרי לא כיון8 לזכות לו במתנות חנם כשאר מזכין9 בעירוב, אלא לקנות לו פת במעה10 והרי אינה קנויות11 לו, וכיון12 דמעות אין קונות, לא סמכי דעתיה דהאי ולא13 קני ריפתא, ונמצא מערב לו במעותיו שלא מדעתו.
1. רש״י ד״ה נותן אדם מעה לחנוני.
2. כ״ה ברש״י. ולפנינו במשנה: ׳ולנחתום׳.
3. רש״י ד״ה או לנחתום.
4. המשך ל׳ רש״י (שם. ומדחזר על ל׳ המשנה ע״כ ס״ל דהוא ד״ה בפנ״ע, ראה מבוא).
5. רש״י ד״ה לא זכו לו מעותיו.
6. לפנינו ברש״י: ׳ואפילו׳.
7. כן הגי׳ לפנינו ברש״י, ריבב״ן, מאירי, רא״ש והטור (סי׳ שסט). וכן החיד״א (בברכ״י שם) מצא ׳פירוש רש״י כתוב יד על קלף ישן נושן ושם כתוב כנסחתינו: וזיכה גם לזה, ביו״ד׳. ואילו התוס׳ (ד״ה לא זכו), או״ז, ריו״נ, רחב״ש (עי״ש הע׳ 6), ריטב״א, רע״ב והב״י (שם) גרסו: ׳וזכה׳ (ועי ׳בתוס׳ יו״ט).
8. כן לשון הטור (שם), ואפשר דגרס כן ברש״י. ולפנינו: ׳נתכוון׳ (ובפי׳ רחב״ש הלשון: ׳שהרי לא נתכוון זה הנותן מעה׳).
9. כן הגי׳ לפנינו. והריטב״א, רע״ב והתוס יו״ט גרסו: ׳המזכין׳ (ובמאירי: ׳הזוכים׳).
10. כגי׳ רחב״ש (עי״ש הע׳ 7), ריו״נ (שגרס: ׳לקנות לחם במעה׳), רש״י שברי״ף (בכולם ללא תי׳ ׳לו׳), ריטב״א והרא״ש (ללא המלה ׳פת׳ או ׳לחם׳). ולפנינו ברש״י (וכן העתיקו התוס׳, שם): ׳אלא לקנות המעה׳. ופי׳ מהרמ״ז בחידושיו שעל הרי״ף, ד׳לפי הנוסח הכתוב בפרש״י שעל הרי״ף.. היה אפשר לכוין פרש״י ג״כ לפי׳ התוס׳, דקאי על הנותן. ור״ל שהנותן לא נתכוין שהחנוני יזכה לו במתנת חינם... אלא לקנות לו במעותיו שנתן... והוא ממש כפי׳ התוס׳... אלא שהתוספות העתיקו מפי׳ רש״י שכתב שם אלא לקנות המעה. וכ״ה בפרש״י שבסוגית הש״ס, ע״כ הבינו מפירש״י דקאי אחנוני, ע״כ תמהו שפיר׳, עכ״ל. וכן עולה להדיא מפי׳ רחב״ש שכתב: ׳שהרי לא נתכוון זה הנותן מעה לזכותו לו במתנת חנם, כשאר מזכין בעירוב, אלא לקנות פת במעה׳. ולפי״ז י״ל דגם רבינו, שכאמור גרס כרחב״ש, ס״ל ׳דלא כיון לזכות׳ קאי ׳אנותן מעה׳. והמהרש״א פי׳ כן ברש״י, אף דל״ג ברש״י כרבינו וכרחב״ש, שכתב: ׳..ור״ל שהרי לא נתכוין לזכות לו במתנת חנם כו׳, שהנותן המעה לא נתכוין שיזכה לו החנוני מתנת חנם כו׳, אלא לקנות החנוני מעה וע״י המעה הוא קונה עירוב, והשתא אפילו זיכה לו החנוני ע״י אחר לא מהני, דה״ל שלא מדעתו׳.
11. לפנינו ברש״י: ׳קנויה׳.
12. כגי׳ הב״ח ברש״י שברי״ף ובסי׳ שסט. ולפנינו ׳דכיון׳.
13. לפנינו ברש״י הגי׳: ולא ׳הוי דעתיה לאקנויי׳. וע״כ מקשה הרא״ש: ׳תימה מה תולה עירוב במעות דלא מדעתו, אפילו עירב במעות מדעתו לא הוי עירוב, כיון דמעות אינן קונות׳. ולגי׳ רבינו נראה דה״פ: ׳כיון דמעות אינן קונות, לא סמכא דעתיה דהאי׳, כלומר, לא סמכא דעתו של החנוני על המעות׳, ׳ולא קני ריפתא׳ ולכן לא קנה בו את הפת אלא מכספו הוא, וע״כ ׳נמצא מערב לו במעותיו [שלו] (כבפי׳ רחב״ש המובא להלן) שלא מדעתו׳. וי״ל כן גם לרחב״ש שגרס: ׳דכיון דמעות אינן קונות לא סמכא דעתיה דהאי, ולא הויא דעתא (פי׳ לא היתה דעתו של החנוני על מעות אלו) ונמצא מערב לו במעות שלו, [שלא] מדעתו (כן נראה להשלים, ולא כמוש״כ שם בהע׳ 10).
מתני׳: נותן אדם מעה לחנוני וכו׳. פירש רש״י ז״ל: לחנוני שהוא מוכר יין ודר עמו במבוי, או לנחתום מוכר ככרות ודר עמו בחצר שיזכה לו בעירוב עם בני חצרו אם יבואו בני המבוי לקנות ממך יין או ככר לערב הרי חלקי, לא זכו לו מעותיו. ע״כ לשון הרב ז״ל. ואני תמה שאם משנתינו בעירובי חצרות וחנוני עומד עמו בחצר למה לא קנו לו מעותיו, דהא קיימא לן דכל שלוקח עומד בחצרו של מוכר מעות קונות לו, דהא אי נפלה דליקה חזי וטרח ומציל כדאיתא התם בפרק הזהב (ב״מ מט:). ועוד נראה שאי אפשר לפרשה למשנתינו לא בעירובי חצרות ולא בשיתופי מבואות, דהא פרישנא בגמרא טעמיה דר׳ אליעזר דשרי במזכה לו על ידי אחר ועשו אותו כארבעה פרקים בשנה דאף ע״ג דהויא חובה מצד אחד הוי זכות מצד אחר, וחכמים דאסרי לא חשבי ליה זכות כלל. ואם איתא דבעירובי חצרות מיירי הרי זכות היא לו לר׳ יהושע בן לוי מיהא דמפרש בסמוך (עירובין פב.) דאימתי ובמה אינו אלא לפרש, ולא נחלקו ר׳ יהודה וחכמים כלל בדבר זה, ואם משנתינו בעירובי חצרות מה יעשה ר׳ יהושע בן לוי בזו. אלא ודאי בתחומין קאמר, וכיון דלר׳ יהושע בן לוי נפרש אותה בתחומין גם לשמואל לא נפרש אותה בחצרות אלא בתחומין. ואפשר דבחצרות כיון שאין לו חובה בקניית הרשות אלא בעירובו של פת בלחוד אפילו חכמים מודים בדבר זה, דאפילו אמר לו זכה לי ולא אמר ערב לי אם זיכה לו ע״י אחר הרי זה עירוב, דאנן סהדי דניחא ליה. ובתחומין בלחוד הוא דפליגי רבנן עליה דר׳ אליעזר משום דחוב הוא לו בקניית אותו רוח ודילמא מיהדר קא הדר ביה. וכן דעתי נוטה.
פרוסה זו לא אמרו שלא לערב בה אלא בשניטל ממנה יתר מכדי שיעור חלתה שכל שלא נפרסה אלא בכדי שיעור חלתה אין כאן איבה ואף הם אומרים לא פרסה אלא לתקנה מטבלה ואפי׳ לא עשה הוא כן לתקנה או שהיתה מתוקנת בעיסה והוא פרסה לאכילה כל שלא פרסה ביתר מכן מערבין בה שהרי מ״מ נסתלקה האיבה אמר שהם סבורים שלתרומת חלתה נפרסה ולקצת גדולי הדור ראיתי דוקא בשנעשה כן לתקנה ואין הדברים נראין שאם כן לא היה לו לומר ניטלה הימנה כדי חלתה אלא ניטל׳ חלתה ממש ומ״מ דוקא שלא נפרס׳ אלא בכדי חלת נחתום שהיא א׳ ממ״ח והוא שחוזר וקורא׳ כדי דמועה ר״ל כדי שיעור תרומת דגנה שהוא קרוב לשיעור חלת נחתום שזה באחד מארבעי׳ ושמנה וזה באחד מחמשים ואין לשון דמוע בכאן בתערובת תרומה בחולין שמדמע במאה שאם כן מה דמיון בכדי חלה לכדי דמוע והיאך אמרו בכדי חלתה או בכדי דמועה אלא שפעמים קורא לשלא ניטלה תרומתה מדומע וכמו שאמרו בפרק שלישי ספק נדמעו ספק לא נדמעו הא מ״מ כל שנפרסה בכדי שיעור חלת בעל הבית שהוא אחד מעשרים וארבעה אין מערבין לו בה:
נפרס הככר ולא חסר ממנה כלום אף זו אין מערבין בה מ״מ אם חבר את הפרוסות על ידי קיסם אף הם סבורים ששלימה היא ואין כאן איבה ודוקא בשאין תפירת חבורה נכרת הא כל שנכר מקום תפירתה אינו כלום:
פת שמערבי׳ בה לא סוף דבר מחמשת המינין אלא אף של ארז ושל עדשי׳ אבל לא בפת דחן כלל וכל שנילוש בדברים הנמאסים על הדרך האמור בעוגת יחזקאל אפי׳ היתה של חטים אין מערבין בה ופת פולין ושאר מיני קטנית אין מערבין בהן וכתבו גדולי המפרשי׳ שלא סוף דבר בפת פולין או קטנית לבד אלא אף כל שנתערבו בכדי שיפסלו את תערבתן והוא שאמרו כאן ההוא דאסר שמואל דשאר מינין הואי ר״ל מעורבין:
גדולי המפרשי׳ מתמיהים מה היה המנהג שאין מדקדקין בשיעור עירובי חצרות ואע״פ שבזו אפשר שסמכו להיות המערבים מודדים במדה גדולה אף ליתר מכשיעור מ״מ הם חוזרים ומתמיהים מה היה המנהג להצטרף בקמת זה מעט וזה מעט ולשין אותו כאחת והלא צריך ככר שלם לכל אחד וכשכלם משתתפים לחלה אחת אין לכל אחד בה אלא פרוסה מועטת והרי נמצא שכולם עירבו בפרוסה ודורשים לעצמם שאפשר שסמכו על מה שאמרו במנחות (ע״ו.) לחמי תודה שאפאן ארבע חלות יצא והא בעינן ארבעים ותירץ למצוה והקשה והא בעינן אפרושי תרומה מינייהו וכי תימא דמפריש והא אמרינן אחד שלא יטול פרוס ותירץ דמפריש להו בלישייהו אלמא דוקא בתרומה הוא שצריך להפרישה בלישה מפני שאי אפשר לערבה שהרי היא לכהן ואסורה לזרים וצריכה תנופה אבל שאר החלות אע״פ שהן בחלה אחת כשרות ואין אומרין כל אחת ואחת פרוסה היא שאלו כן הרי כל שנפרס לחמה קודם זריקת דמים הלחם פסול אלא שלכל אחת אנו קורין שלימה ואף בזו כל חלק וחלק אנו קורין שלם ומ״מ צריכין כגרוגרת לכל אחד וגדולי הדור מקשים בה שהרי בתודה אין צריך לארבעים אלא למצוה וכל שעשאן ארבע אחת מכל מין אינו צריך לפרסה לעשר פתיתין שאלו כן היה באפשר לחשבה מעתה כפרוסה ואף אלו ראוי לדון את הכל כפרוסות אלא שהם מפרשי׳ שמאחר שאף בפרוסה מן הדין עירובו עירוב ולא נאסרה אלא משום איבה כל שאין פרוסה בפנינו אין חוששין לחזרה לקלקולו ושמא תאמר והלא כמה עמי ארץ וכמה נשים מצטרפין לעירוב זה של קמח ואף הם אינם נותנים לב שתאפה אח״כ ונמצאו מערבין בקמח ולא בפת אלא שהכל נותנין על סמך מה שנהוג ומי שגובה את העירוב נעשה שליח לכלם לעשות הדבר כתקנו ועליו הם סומכי׳ וכשהוא אופה הרי הוא כאלו כלם אפאוהו:
המשנה השביעית נותן אדם מעה לחנוני או לנחתום כדי שיזכה לו בעירוב דברי ר׳ אליעזר וחכמים אומרים לא זכו לו מעותיו ומודים בשאר כל האדם שזכו לו מעותיו שאין מערבין לאדם אלא לדעתו אמ׳ ר׳ יהודה במה דברים אמורים בעירובי תחומין אבל בעירובי חצרות מערבין לדעתו ושלא לדעתו לפי שזכין לאדם שלא בפניו ואין חבין לו לאדם אלא בפניו אמר הר״ם כדי שיזכה לו בעירובו ענינו שיתן לו פת באותן מעות ומזכה לו על ידי אחר אעפ״י שאינו מצוי לפי שמשעה שנתן לו המעות נגמר המקח מן התורה כאשר נבאר במקומו וחכמי׳ אומרי׳ כי לא נגמר המקח עד שיקח הפת כאשר תקנו חכמי׳ במכירת המטלטלין מן המשיכה גזרה שמא יפשע החנוני ולא יזכה לו בפת על ידי אחר אבל אם נתן לבעל הבית וצוה עליו שיערב לו ויזכה לו על ידי אחר דיו אחר שצוהו מן הטעם שזכר שאין מערבין לאדם אלא לדעתו ור׳ יהודה חולק כאשר תראה והלכה כר׳ יהודה:
אמר המאירי המשנה השביעית ולפי מה שפרשו בה רוב מפרשים היא מענין משניות שלפניה בענין עירובי חצרות והוא שאמר נותן אדם מעה לחנוני וכו׳ והוא שכבר פרשנו בפרק רביעי על העירוב שאינו משום קנין אלא משום דירה ומתוך כך אין קונין בעירוב לא במעה ולא בכלי כמו שבארנו שם ופרשו במשנה זו שפעמי׳ מערבין על ידי נתינת מעה וכלי ועל זה אמרו נותן אדם מעה לחנוני או לנחתום ופי׳ הדברים לחנוני שהוא מוכר יין ודר במבוי ולשתופי מבואות שנעשין ביין ולנחתום המוכר פת שדר עמו בחצר ולעירובי חצרות שנעשים דוקא בפת שיזכה לו החנוני בשתוף עם בני המבוי או הנחתום לעירוב עם בני חצרו שאם יבאו בני המבוי לחנוני לקנות ממנו יין לשתוף או מן הנחתום לקנות מינו ככר לעירוב יהא לו חלק בו ואע״פ שלא עשאו שליח לשתף ולערב שתופו שתוף ועירובו עירוב ואע״פ שבעלמא אמרו אין מעות קונות בעירוב הקלו להעמיד את הדבר על דין תורה וכן אם קנה יין מן החנוני או ככר מן הנחתום והודיעו שלצורך עירוב הוא קונהו ונטלוהו ושתפו ועירבו לו הרי זה עירוב ואין זה נקרא שלא מדעתו כיון שהודיעו שלצורך עירוב הוא קונהו או שנותן לו מעה לצורך כך והרי הענין זכות לו הואיל וגלה דעתו בכך וחכ״א לא זכו לו מעותיו כלומר שאלו עשאו שליח אפי׳ לא זכה הוא לו אלא שנטלו חבריו ועירבו לו ודאי הועיל אע״פ שלא זיכה הוא שכל כגון זה שליח עושה שליח אבל זה לא נעשה שליח אלא שעשאו זוכה בשבילו ונמצא שלא זכה באותו ככר ועדיין הוא שלו שאין מעות קונות עד שימשוך ואע״פ שבמציעא פרק הזהב פסקו קצת מפרשי׳ שכל שהלוקח דר עמו בחצר מעות קונות לו שאם תפול דליקה אף הוא טורח ומציל הרי אין שתוף מבוי בדין זה ולא רצו לחלק בה בין חצר למבוי או שמא בזו הואיל והכל משותף אין לומר בה שזה טורח שמציל ומעמידין אותה על הדין שנמצא מ״מ שלא קנה בכך אלא שאמ׳ לו לזכות והוא לא זכה ואפי׳ עירב חנוני זה לכל האחרים וזיכה גם לזה אינו כלום שהרי לא נתכוון לזכות לו במתנת חנם כשאר הזוכים בעירוב אלא לקנות במעה והרי אינה קנויה לו ואף זה יודע שלא קנה ואין כאן גלוי דעת להיות הענין זכות לו לערב בשלו ונמצא מערב במעותיו שלא לדעתו ואין לומר זכין לאדם וכו׳ אלא במזכה לו בעירובו של מזכה כמו שביארנו:
מתני׳ נותן אדם וכו׳ – פרש״י ז״ל נותן אדם מעה לחנוני שהוא מוכר יין ודר עמו במבוי או לנחתום שהוא מוכר ככרות ודר עמו בחצר שיזכה לו עירוב עם בני חצרו שאם יבאו בני המבוי או בני החצר לקנות ממך יין או ככר לערוב יהא לי חלק בו לא קנו לו מעותיו שאין מעות קונות לו עד שימשוך ואפי׳ ערוב זה החנוני לכל האחרים משלו וזכה גם לזה אינו עירוב שלא נתכוון לזכות לו במתנ׳ חנם כשאר סמוכין בערוב אלא לקנות לו במעה שלו והרי הוא אינה קונה לו דכיון דמעות אין קונות לא סמכא דעתיה דהאי ולא הוה דעתיה ונמצא מערב לו במעותיו שלא מדעתו עכ״ל. ונר׳ מדברי רב״י ז״ל דמתני׳ אפי׳ בעירובי חצרו׳ ושתופי מבואו׳ ויש שהקשו דהא בש״ס אתי לאוקומי פלוגתא דר׳ אליעזר ורבנן דעשאוה בד׳ פרקים ופרישנא בחד לישנא דטעמא דד׳ פרקים במזכה להם ע״י אחר דהכא נמי פליגא דר׳ אלעזר חשיב לה זכות ורבנן לא חשבי לה זכות כלל ואלו לקמן א״ר יהושע ב״ל דר׳ יהודה לפ׳ בא ומודים חכמים בערובי חצרות ושתופי מבואו׳ דזכו׳ הוא לו ומה יעשה ר׳ יהושע ב״ל במשנה זו אלא ודאי דלר׳ יהושע ב״ל משנתנו בעירובי תחומין ובהא הוא דסברי רבנן לאו זכו׳ הוא לו דדילמ׳ לא ניחא ליה למיזל לההוא רוחא. כן פי׳ מורי הרשב״א נר״ו וליכא לאקשויי דכיון דריש דמתני׳ וכולה פרקין מיירי בעירובי חצרות ושתופי מובאות היכי נקיט הא מתני׳ סתמא בעירובי תחומין דהא לר׳ יהושע ב״ל מתני׳ בעירובי תחומין היא כדקאמר ר׳ יהודה בד״א בעירובי תחומין ומיהו למאן דסבר דר׳ יהודה לחלוק בא אפשר לפ׳ משנתינו כדפרש״י ז״ל ודקאמר מר״ן דאוקים מתני׳ בש״ס במזכה לו ע״י אחר כבר נשמר מזה רש״י ז״ל דכי אמרינן בש״ס עשאוה בד׳ פרקים לא אמר כן אלא משום אוקמתא בתרייתא דהתם דעבד ר׳ אלעא דאלו לאידך אוקמתא דסתם דאוקימנא דמיירי במזכה ע״י אחר לא אוקימנא כלל. וכן בדין דאלו במתני׳ הא קתני שנתן מעה לחנוני ואמר שיזכה לו והיכי אפשר לאוקומה במזכה ע״י אחר כי התם שלא נתן לו כלום אלא ודאי לא קאמרי׳ אלא דמתני׳ באוקימנא דר׳ אלעא דר״א סבר דאף בזו העמידו חכמי׳ דבריה׳ על דין תור׳ לצור׳ עירוב ורבנן סברי שלא העמידו וכן עיקר ומיהו מה שכתב רש״י ז״ל שהחנוני דר עמו בחצר זה אינו נכון דא״כ לכ״ע מעות קונות דהכי אמרי׳ הת׳ בפ׳ הזהב דכל שהלוקח דר בחצרו של מוכר מעות קונות לו דליכא למיחש שמא יאמ׳ לו נשרפו חיטך בעליה דהא אי איתיה דליק׳ חזיא חזי ואזיל ומציל. גם מה שתפש רבי׳ ז״ל בלשונו ואפילו עירוב החנוני לכל בני החצר וזיכה לשם אינו עירוב שהרי לא נתנוין לזכו׳ לו במתנת חנם כשאר מזכין בעירוב לאו דוקא שאפי׳ נתכון לזכות במתנת חנם אין כוונתו של זה אלא שיערב לו במעות שלו ועליה הוא סומך ונמצא זה מערב עליו שלא מדעתו. ומר״ן ז״ל לאו דוקא נקט האי לישנא אלא קושטא דמילתא נקט דמסתמא אף המזכה דעתו להקנות לזה במעה שלו. לפי שזכין לאדם שלא בפניו. פי׳ שלא בפניו ושלא מדעתו ומיהו ה״מ בסתמא אבל אם שמע וצווח מעיקרו לא זכו לו וכדאיתא בהדיא בפ׳ יש נוחלין דאין חבין לאדם שלא מדעתו ואף על גב דכי שמע שתק וניחא ליה וכדכתיבנ׳ התם בס״ד ומיהו הלכתא כר׳ יהודה דאפי׳ למאן דסבר דבמה לחלוק וכדכתיב׳ לעיל בס״ד.
ד משנה נותן אדם מעה לחנוני המוכר יין ולנחתום הגרים באותו מבוי או חצר, כדי שיזכה לו עירוב עם שאר בני החצר אם יבואו אליהם לקנות מהם יין או לחם לצורך העירוב, דברי ר׳ אליעזר.
MISHNA: A person may give a ma’a coin to a grocer or a baker, if they live in the same alleyway or courtyard, so that the grocer or baker will confer upon him possession of wine or bread for a merging of the alleyway or an eiruv, if other residents come to them to purchase these products for that purpose. This is the statement of Rabbi Eliezer.
קישוריםרי״ףרש״יספר הנררשב״אבית הבחירה למאיריריטב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(18) וַחֲכָמִים אוֹמְרִים זלֹא זָכוּ לוֹ מְעוֹתָיו

And the Rabbis say: His money did not confer possession on him, as the transfer of money alone is not a valid mode of acquisition and cannot confer possession. One must perform a valid mode of acquisition, e.g., pulling an article into one’s possession, to transfer ownership.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יתוספותתוספות רי״ד מהדורה תליתאהמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

לא זכו לו מעותיו – שאין מעות קונות עד שימשוך ואפי׳ עירב החנוני הזה לכל האחרים וזיכה גם לזה אינו עירוב שהרי לא נתכוון לזכות לו במתנת חנם כשאר מזכין בעירוב אלא לקנות המעה והרי אינה קנויה לו דכיון דמעות אינן קונות לא סמכה דעתיה דהאי ולא הוי דעתיה לאקנויי ונמצא מערב לו במעותיו שלא מדעתו.
לא זכו לו מעותיו – פירש הקונטרס ואפילו עירב החנוני הוה לכל האחרים וזכה גם לזה אינו עירוב שהרי לא נתכוון לזכות לו במתנת חנם כשאר מזכין בעירוב אלא לקנות המעה והרי אינה קנויה לו ובחנם פירש כן דאפילו מתכוין לו להקנות לו בחנם ואפילו זיכה לו ע״י אחר או לקח המעה וקנה לו מן השוק אינו עירוב כיון שהנותן מתכוין לקנות לו מן החנוני ואין המעה קונה לו וכל הזכיות שעושה החנוני של מדעת בעל הבית קא עביד ואין מערבין אלא לדעתו ולשון הקונטרס נמי מוכיח כן בסמוך.
וחכמ׳ אומ׳ לא זכו לו מעותיו – פירוש: דמעות אינן קונות ואי בעי בעל הבית למיהדר ביה וליקח המעה שלו מצי מיהדר ביה אם כן כשמערב עליו נמצא כי משלו מערב ומזכה לו וכיון שמשלו הוא מערב לו צריך להודיעו ואם לא יודיענו לא הוי עירוב שאין מערבין לו לאדם אלא לדעתו.
בפרש״י בד״ה לאפוקי כו׳ והתם מודה ר׳ יהושע דליכא למיחש משום איבה כו׳ עכ״ל לא ידענא מאי איבה שייכא הכא לענין פת אין מידי אחרינא לא דלא קאמרינן משום איבה אלא לענין שלימה ופרוסה ויש ליישב משום המסקנא דלאפוקי מדר״י לענין שלימה אין פרוסה לא נקט איבה אבל לפום [הך] סברא אית לן למימר טעמא אחרינא דהתם מודה ר״י דליכא כ״כ משום דירה כמו בחצירות ועיקר דירה ע״י הפת שנמשך אחריו כפרש״י פרק הדר ודו״ק:
בד״ה לא זכו לו כו׳ ובחנם פירש כן דאפי׳ מתכוין לו להקנות לו בחנם ואפי׳ זיכה כו׳ עכ״ל לכאורה יש לכוין פירושו כדבריהם ור״ל שהרי לא נתכוין לזכות לו במתנת חנם כו׳ שהנותן המעה לא נתכוין שיזכה לו החנוני מתנת חנם כו׳ אלא לקנות החנוני מעה וע״י המעה הוא קונה עירוב והשתא אפילו זיכה לו החנוני ע״י אחר לא מהני דה״ל שלא מדעתו ואפשר דסוף דבריו שכתב ונמצא מערב לו במעותיו כו׳ הכי משמע דר״ל שהחנוני לא נתכוין לזכות לו מתנת חנם כו׳ אלא במעותיו ודו״ק:
וחכמים אומרים: לא זכו לו מעותיו, שעל ידי מתן כסף בלבד אי אפשר לזכות בעירוב, שנתינת כסף איננה יוצרת קנין כשלעצמה, שאין דבר נקנה לכל צורך שהוא אלא במשיכה או באחת מדרכי הקנין המקובלות.
And the Rabbis say: His money did not confer possession on him, as the transfer of money alone is not a valid mode of acquisition and cannot confer possession. One must perform a valid mode of acquisition, e.g., pulling an article into one’s possession, to transfer ownership.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יתוספותתוספות רי״ד מהדורה תליתאהמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

ערובין פא. – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), קישורים ערובין פא., עין משפט נר מצוה ערובין פא., ר׳ חננאל ערובין פא., רי"ף ערובין פא. – מהדורת הרי"ף על פי סדר הבבלי מבוססת על מהדורת מכון המאור בעריכת הצוות שבראשות ד"ר עזרא שבט (בהכנה), באדיבות מכון המאור והרב דניאל ביטון (כל הזכויות שמורות למו"ל). לפרטים על המהדורה לחצו כאן., רש"י ערובין פא., תוספות ערובין פא., ספר הנר ערובין פא. – באדיבות המכון התורני אור עציון, מהדורת הרב שלום קליין (כל הזכויות שמורות למו"ל), תוספות רי"ד מהדורה תליתאה ערובין פא., רשב"א ערובין פא. – מהדורות על⁠־התורה המבוססות על מהדורות הרב מנחם מנדל גרליץ, הוצאת מכון אורייתא (כל הזכויות שמורות), בית הבחירה למאירי ערובין פא. – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), ריטב"א ערובין פא., מהרש"א חידושי הלכות ערובין פא., גליון הש"ס לרע"א ערובין פא., פירוש הרב שטיינזלץ ערובין פא.

Eiruvin 81a – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Kishurim Eiruvin 81a, Ein Mishpat Ner Mitzvah Eiruvin 81a, R. Chananel Eiruvin 81a, Rif by Bavli Eiruvin 81a, Rashi Eiruvin 81a, Tosafot Eiruvin 81a, Sefer HaNer Eiruvin 81a, Tosefot Rid Third Recension Eiruvin 81a, Rashba Eiruvin 81a, Meiri Eiruvin 81a, Ritva Eiruvin 81a, Maharsha Chidushei Halakhot Eiruvin 81a, Gilyon HaShas Eiruvin 81a, Steinsaltz Commentary Eiruvin 81a

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144