×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) מְעָרְבִין לְכֹהֵן טָהוֹר בִּתְרוּמָה טְהוֹרָה בְּקֶבֶר הֵיכִי אָזֵיל בְּשִׁידָּה תֵּיבָה וּמִגְדָּל.
One may establish an eiruv for a priest who is ritually pure with teruma that is ritually pure and resting on a grave, even though the location is impure and he cannot reach it. How does he go there? In a carriage, crate, or cupboard, which shield him from the ritual impurity.
ר׳ חננאלרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יתוספותספר הנרתוספות רי״ד מהדורה תליתאהריטב״אמהרש״א חידושי הלכותגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
תנא מפני שיכול לחוץ בשידה תיבה ומגדל. פי׳ אלו עשויות לנחת היושב בתוכן והמת תחתיהן. ואילו מאהיל עליו היושב בתוכן טהור. שאלו חוצצין בפני הטומאה ואמרינן קסבר האי תנא אהל זרוק שמיה אהל כדתניא הנכנס לארץ העמים בשידה תיבה ומגדל ר׳ מטמא קסבר אהל זרוק [לאו] שמיה אהל ואינו חוצץ בפני הטומאה וכאלו הוא מאהיל עליהן לפיכך היושב בתוכן טמא ר׳ יוסי ב״ר יהודה (מטמא) [מטהר] קסבר אהל זרוק שמיה אהל לפיכך היושב בתוכם טהור ואף על פי שאפשר לאלו שידה תיבה ומגדל להיזרק ממקום למקום א״ר יוסי ב״ר יהוד׳ אהל הן וחוצצין ואין הטומאה בוקעת ועולה בהן.
תניא ר׳ יהודה אומר מערבין לכהן טהור ותרומה טהורה בקבר. אמרינן כהן טהור היכי עייל בקבר והא קא מטמא. ופרקינן עייל בשידה תיבה ומגדל כר׳ יוסי בריה. ואקשינן תרומה זו כיון שנתנה על הקבר נטמאת ופרקינן ככר זו של תרומה במי פירות נילושה ומי פירות אין מכשירין וכיון שלא הוכשרה (להו) [לאו] בת אטמויי היא. תוב אמרינן היכי מעייל לה בשידה תיבה ומגדל אי דמפיק ידיה ושקיל לה מן הקבר הא איטמא.
{משנה עירובין ג:ב} מתני׳ מערבין בדמאי ובמעשר ראשון שניטלה תרומתו ובמעשר שני והקדש שנפדו והכהנים בחלה ובתרומה אבל לא בטבל ולא במעשר ראשון שלא ניטלה תרומתו ולא במעשר שני והקדש שלא נפדו: השולח את עירובו ביד חרש שוטה וקטן או ביד מי1 שאינו מודה בעירוב2 אינו עירוב ואם אמר לאחר לקבלו [ממנו3] הרי זה עירוב:
1. מי: חסר בכ״י נ.
2. כ״י נ מוסיף: ״הרי זה״.
3. ממנו: כך ב-גיג, גיח, כ״י נ, עיתים, רמב״ם פיהמ״ש, דפוסים. חסר בכ״י א, ושם, בפיסקא שבגמרא הסמוכה: ״הימנו״.
ערך אסימון
אסימוןאבפרק קמא דמעשר שני אין מחללין מעשר שני על אסימון (בבא מציעא נד.) אסימון קונה את המטבע (ברכות מט) בגמרא דמערבין בדמאי (עירובין לא) פי׳ אסימון כסף שאין עליו צורה מלשון סומא שאין לו עינים ובלשון יון קורין לכסף ולכלי כסף אסימי (א״ב: פירוש בלשון יוני דבר שאין בו סימן וכסף או זהב אשר עדין חסר צורת המטבע ומלת אשמאי מענין זה עיין ערך אשמאי):
א. [אשטיקל זילבר אדר גאלד.]
מערבין לכהן טהור בתרומה טהורה בקבר – וכ״ש בחולין דאי נמי מיטמו חזו ליה אלא אפי׳ בתרומה דאי מטמאה לא חזיא ליה אפשר למיעבד תקנתא כדמפרש ואזיל ודוקא נקט טהור בטהורה אבל בטמאה לא דלא חזיא ליה לא לכהן טמא ולא לכהן טהור וכהן טמא בטהורה נמי לא דלא חזיא ליה.
היכי אזיל בשידה תיבה ומגדל והא כיון דאחתא מיטמיא ליה – כלומר נהי דלר׳ יהודה אפילו בבית הקברות איכא תקנתא למיזל בשידה תיבה ומגדל וכ״ש קבר יחידי שיכול לעמוד אצלו אלא מיהא תרומה מכי אנחה התם מטמא באהילו של קבר.
היכי אזיל בשידה תיבה ומגדל – פירש נהי דלר׳ יהודה איכא תקנה אפילו בבית הקברות על ידי שידה תיבה ומגדל ובקבר יחידי נמי שגזרו שתופס ד׳ אמות סביביו משום הרחקה כ״ש דמצי אזיל בשידה תיבה ומגדל ולקמן פריך מאי טעמייהו דרבנן בקבר יחידי נהי דבבית הקברות גדול לא הוי חציצה הכא דלא הויא אלא הרחקה אמאי פליגי הא מצי אזיל בשידה תיבה ומגדל דאין לך הרחקה גדולה מזו.
[לא, א, רי״ף סי׳ תקצט]
משנה ב
מערבין לכהן טהור – יש לומר דהאי דנקט טהור לאו למעוטי טמא דהא חזיא לאחריני אלא היא גופה קמ״ל דאף על גב דהוא טהור ומוזהר מליטמא קונה שביתה על גבי הקבר דמצי אזיל ושקיל לה כדאמרינן בפשוטי כלי עץ דלא מקבלי טומאה – פירוש: דאי בכלי שטף הא מטמא ליה דאדם הנוגע בכלים הנוגעים במת טמא טומאת שבעה. ואף על פי שאין הכהן מוזהר מליטמא בכלים במקום הנוגעין במת כי אם במת עצמו מ״מ אינו רוצה שיקנה שביתה במקום המטמא להכי מוקי לה כפשוטי כלי עץ.
תניא ר׳ יהודה אומר מערבין לכהן טהור בתרומה טהורה בקבר – פי׳ ואפי׳ לסומכוס דבעי מידי דחזי דידיה דאלו לרבנן אפי׳ בתרומה לכהן טמא מערבין בטהורה דנהי דלא חזייא לי׳ הא חזיא לכהן טהור בעלמא אלא ודאי כדאמרן וקמ״ל דאע״ג דמנח לי׳ בקבר איפשר למעבד ליה תקנתא דלא מיטמיא ומצי שקיל לה ואכיל לה דאלו תרומה טמאה אסורה היא באכילה בין לכהן טהור בין לכהן טמ׳ הכי אזיל ושקיל לה בשידה תיבה ומגדל פי׳ דלרבי יהודה אהל זרוק שמיה אהל כדאמרן לעיל ולרווחא דמילתא נקטי׳ לה אפי׳ בשמניח עירובו בבית הקברות ארוך דאלו בקבר יחידי בלא שידה תיב׳ ומגדל משכחת לה שיבא עד סמוך לקבר ברחוק ד׳ אמות ויטול עירובו בפשוטי כלי עץ ואכיל ליה והיינו דפרכי׳ בסמוך אי הכי מאי טעמייהו דרבנן דהא לדידהו אהל זרוק לא שמיה אהל אלא ודאי הכי פרכי׳ מאי טעמייהו דרבנן בקבר יחידי מיהת דלא בעי שידה תיבה ומגדל וכן פרש״י ז״ל ושיילי׳ והא כיון דאחתה לעירוב בתרומה בקבר אטמיא לי׳ ולא מצי אכיל לה שום אדם ואמאי עירובו עירוב אפי׳ לרבנן דפליגי עליה דסומכס ופרקי׳ דמיירי בשלא הוכשרה תרומה זה לקבל טומאה שנילושה במי פירות פי׳ כגון ממי תותין ורמונים ושאר דאלו יין ושמן מכשירין הן כדאיתא בפ״ק דפסחים ושלא כפר״ח ז״ל.
בא״ד משמע דבענין זה הוי אהל לכ״ע עכ״ל ק״ק דא״כ תקשי לרבנן נמי הא חזי ליה שיכול לילך ולחוץ בבה״ק בכה״ג ע״י דלתות על שוורים ויש ליישב דלא התירו אלא בחזי ליה בדבר המצוי ושכיח כגון בשידה תיבה ומגדל שדרך להלך במרכבות כעין זה משא״כ בדלתות ושוורים דלא שכיח וק״ל:
ד״ה היכי אזיל וכו׳ דלא הויא אלא הרחקה. עי׳ ב״ב דף קא ע״א תוס׳ ד״ה ותו:
מערבין לכהן טהור בתרומה טהורה בקבר אף על פי שהוא מקום טמא, ואף שאינו יכול להיכנס לאוכלה. ושואלים: והיכי אזיל [כיצד הולך] הוא לשם? — בשידה תיבה ומגדל שחוצצים בינו ובין הטומאה.
One may establish an eiruv for a priest who is ritually pure with teruma that is ritually pure and resting on a grave, even though the location is impure and he cannot reach it. How does he go there? In a carriage, crate, or cupboard, which shield him from the ritual impurity.
ר׳ חננאלרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יתוספותספר הנרתוספות רי״ד מהדורה תליתאהריטב״אמהרש״א חידושי הלכותגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(2) וְהָא כֵּיוָן דְּאַחֲתָא אִיטַּמְּיָא לַהּ בְּשֶׁלֹּא הוּכְשְׁרָה אוֹ שֶׁנִּילּוֹשָׁה בְּמֵי פֵּירוֹת.

The Gemara asks: Isn’t it true that once the eiruv was placed directly on the grave, the teruma became defiled, and ritually impure teruma is not fit to be eaten by anyone? The Gemara answers: We are dealing here with a case where the teruma had not yet been rendered susceptible to ritual impurity, as it had not yet come into contact with a liquid. Produce that has yet to come into contact with a liquid does not contract impurity. Or we are dealing with bread that was kneaded with fruit juice, which is not one of the seven liquids that render a food susceptible to ritual impurity.
ר׳ נסים גאוןרי״ףרש״יתוספותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
שנילושה במי פירות עיקרו הוא שאמר הכתו׳ מכל האוכל אשר יאכל אשר יבא עליו מים יטמא וכך פירשוהו אין לי אלא מים הטל והיין והשמן והדם והדבש והחלב מניין ת״ל וכל משקה יכול מי תותים ומי רימונים ושאר כל מיני פירות שיש להם שם לווי ועוד ממה שאמ׳ הכתו׳ אחר כן וכי יותן מים על זרע ואמרו בפירושו הרי זה בא ללמד על השרץ שלא יטמא את הזרעים אלא לאחר הכשר מים מנין לעשות שאר משקין כמים ת״ל מים מים אמורין למעלה ומים אמורין למטה מה מים אמורין למעלה עשה בהן שאר משקין כמים אף מים האמורין למטה נעשה בהן שאר משקין כמים וזו ראיה על כל המשקין שנידונין בהכשר מים ומאי היא ז׳ המשקין כמו שפירשום בכאן כך פירשום עוד במשנת מכשירי׳ בפר׳ ו׳ ז׳ משקין הן הטל והיין והשמן והדם וחלב ודבש דבורים ואמרו תולדות למים היוצא מן העין ומן האוזן ובתוספת שבת גרסי מנין לדם שהוא משקה שנ׳ (במדבר כ״ג:כ״ד) ודם חללים ישתה ומנין ליין שהוא משקה שנ׳ (דברים ל״ב:י״ד) ודם ענב תשתה חמר מניין לדבש שהוא משקה שנ׳ (דם) ויניקהו דבש מסלע מנין לשמן שהוא משקה שנ׳ (ישעיהו כ״ה:ו׳) משתה שמנים משתה שמרים מנין לחלב שהוא משקה שנאמ׳ (שופטים ד׳:י״ט) ותפתח את נאד החלב ותשקהו מנין לטל שהוא משקה שנ׳ (שופטים ו׳:ל״ח) וימץ טל מן הגזה מלא הספל מים מנין לדם נידה שהוא משקה שנ׳ (ויקרא כ) מקור דמיה ואומר (זכריה י״ג:א׳) ביום ההוא יהיה מקור נפתח מנין לדמעת עין שהוא משקה שנ׳ (תהילים פ׳:ו׳) ותשקמו בדמעות שליש ואומ׳ (ירמיהו ט׳:י״ז) ועפעפינו יזלו מים כל אלו שכתובין הם שקרויים משקה אבל מי פירות יצאו מכלל אלו המשקין ואינם מכשירין את הזרעים לטומאה ואיתה נמי בתוספ׳ מכשירין מי פירות מטמאין ולא מכשירין ובתוספת עקצים עיסה שנילושה במי פירות טהורה שאין לך שמחובר לאוכלין אלא משקין ובמסכתא דחלה עיסה שנילושה במי פירות חייבת בחלה ונאכלת בידים מסואבות ובמסכת תרומות נמי שנינו וחכמים אומ׳ תעלה ותאכל ניקודים או קליות או תלוש במי פירות ואיתה נמי בתלמוד בכורות בפר׳ הלוקח בהמה ובבבא בתרא בפר׳ לא יחפור (ב״ב יט) איתה מדאקשי׳ ותיפוק לי דהוה ליה דבר שהוא מקבל טומאה ואינו חוצץ ופרקינן בשנילושה במי פירות:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

במי פירות – שאין מכשירין.
בשלא הוכשרה – ולספרים דגרסי או שנילושה במי פירות ה״פ בשלא הוכשרה כגון שעירב בפירות או בפת שנילושה במי פירות.
והא [והרי] כיון דאחתא איטמיא [שהניחה שם במקום הקבר נטמאה] לה אותה תרומה, ותרומה טמאה אינה ראויה לאכילה לשום אדם! ועונים: בשלא הוכשרה עדיין תרומה זו לקבלת טומאה משום שעוד לא באו עליה מים, ופרי שעדיין לא באו עליו מים — אינו מקבל טומאה. או שנילושה הפת במי פירות, ומי פירות אינם מכשירים לקבל טומאה.
The Gemara asks: Isn’t it true that once the eiruv was placed directly on the grave, the teruma became defiled, and ritually impure teruma is not fit to be eaten by anyone? The Gemara answers: We are dealing here with a case where the teruma had not yet been rendered susceptible to ritual impurity, as it had not yet come into contact with a liquid. Produce that has yet to come into contact with a liquid does not contract impurity. Or we are dealing with bread that was kneaded with fruit juice, which is not one of the seven liquids that render a food susceptible to ritual impurity.
ר׳ נסים גאוןרי״ףרש״יתוספותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) וְהֵיכִי מַיְיתֵי לַהּ בִּפְשׁוּטֵי כְלֵי עֵץ דְּלָא מְקַבְּלִי טוּמְאָה.

The Gemara now asks: How can he bring it from where it is resting on the grave in order to eat it? The Gemara answers: With flat wooden utensils that are not shaped as receptacles and therefore do not contract ritual impurity.
ר׳ נסים גאוןרי״ףרש״יתוספותריטב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
היכי מיתי לה בפשוטי כלי עץ דלא מקבלי טומאה עיקר דילה במשנה במסכ׳ כלים בפר׳ ב׳ כלי עץ כלי עור כלי עצם כלי זכוכית פשוטיהם טהורין ומקבליהן טמאים ובתוספת שחיטת חולין גולמי כלי עץ טמאים ופשוטיהן טמאין ואיתה בסוף גמר׳ דהכל שוחטין:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

והיכי מייתי לה – לאוכלה דהא רבי יהודה ראוי לאוכלו בעי מדנקט טהור בטהורה ולא אכשר טמא בטהורה משום דחזיא לאחריני ועוד מדתני במתניתין לחוץ ולאכול.
בפשוטי כלי עץ דלא מקבלי טומאה – אבל במידי דמקבל טומאה לא דה״ל כלי טמא מת שהוא אב הטומאה דמיטמא מחמת אהל ומטמא ליה לאדם וטמא אסור בתרומה טהורה וקאי עליה במיתה ואע״ג דלית בה פותח טפח דמייתי ליה אחוריה כדמפרש לקמן קי״ל (שבת דף יז.) בי״ח דבר שכל המטלטלין מביאין את הטומאה על עצמן כשהאהילו על מת בכל שהן ומטמא ליה אדם האוחזו ותו לא חזיא ליה תרומה.
בפשוטי כלי עץ – משמע דלא מקבלי טומאה אפילו מדרבנן וכן תנן במס׳ כלים (פ״ב מ״א) ומייתי לה בפ״ק דשבת (דף טז.) כלי עץ וכלי זכוכית פשוטיהם טהורים ומקבליהם טמאין וע״כ פשוטין טהורים אפי׳ מדרבנן דכלי זכוכית אפילו יש להן בית קבול אין להן טומאה אלא מדרבנן כדאמר בשבת וכן משמע בכמה דוכתי דטהורין פשוטי כלי עץ אפי׳ מדרבנן וקשה דבהמוכר בית (ב״ב דף סו.) אומר שאני פשוטי כלי עץ דמדרבנן גבי דף של נחתומין והתם לא איירי בהנך דחזו למדרסות דהנהו מקבלי טומאה דאורייתא דכל המטמא מדרס מטמא טומאת מת כדילפינן בב״ק פ״ב (דף כה.) ק״ו מפכים קטנים ורשב״א פירש התם דאין לחוש כיון דמסקנא לא קיימא הכי דמוקי לה בדף של מתכת ור״י מפרש דכלי עץ שהם רחבים כעין דף וראוי להניח עליהם חפצים גזרו רבנן עלייהו טומאה משום דדמו למקבלי כלי עץ אבל פשוטי כלי עץ שאינם רחבים טהורין אפילו מדרבנן וי״מ דדף של נחתומים וכיוצא בזה שהם שימושי אדם ומשמשין שימושי אדם גזרו רבנן בהן טומאה כדמוכח בתורת כהנים בפרשת ביום השמיני דממעט סולם וקולב מכלי עץ ולא כל כלי עץ ומרבה שולחן וטבלא ודולבקי מכל וקאמר ומה ראית ת״ל שק מה שק מיוחד שהם תשמישי אדם ומשמשי תשמישי כו׳ וע״כ כשאין ראויין למדרס איירי מדלא נקט כסא ומטה ועוד דמוכל המשכב ה״ל לרבויינהו וכשאין להן בית קבול נמי איירי מדלא קאמר מה שק מיטלטל מלא וריקן אלמא מקבלי טומאה מדרבנן ואף על גב דדריש מקרא אסמכתא בעלמא הוא ועיקר דרשה דרשינן למה שק מטלטלין מלא וריקן וכמה מדרשות יש בת״כ דהוי רק אסמכתא ותדע דבפרק שתי הלחם (מנחות דף צו:) אמר רבי יוחנן לדברי האומר מסגרת למטה היתה פי׳ ברגלים ולא בשולחן טבלא המתהפכת טמאה כדדרשינן מעל השולחן הטהור מכלל דאיכא שהוא טמא ולדברי האומר למעלה היתה טבלא המתהפכת תיבעי לך דשל מקדש מקבל טומאה לפי שיש לו בית קיבול וצריך קרא דהטהור מכלל שהוא טמא שהיו מגביהין אותו לעולי רגלים שלא תאמר עשוי לנחת הוא והשתא אמאי תיבעי תיפשוט מדרשה דת״כ אלא ש״מ אסמכתא בעלמא היא כדפרישית והא דמשמע התם דטבלא המתהפכת עדיפא לקבל טומאה דאורייתא משאר פשוטי כלי עץ היינו כדפ״ה משום דראוי להשתמש מב׳ צדדין.
ושייל׳ היכי מייתי׳ לה – פי׳ דהא כי נקיט לה בשום כלי מטמ׳ הכל באהל המת ואף על פי שאין בו פותח טפח דלטומאת עצמן בכל שהן כדאיתא במסכת אהלות גבי עובי מרדע על כתפו ומייתי לה בפ״ק דשבת וחוזר הכלי ומטמא את התרומה ולא חזיא לאכיל׳ ופרקי׳ דמייתי לה בפשוטי כלי עץ דלא מקבלי טומא׳ ואפי׳ טומאת אהל כל היכא דלא חזו למדרסאות ופרכי׳ והא קא מאהיל כלומר דנהי דפשוטי כלי עץ לא מקבלי טומאה הרי הן מביאין את הטומאה כשיש בהן פותח טפח וכדתנן התם דעל הנושאן בעובי המרדע ופרש״י ז״ל דקס״ד דמיירי כשיש כלי פותח טפח שהיא מביא את הטומאה ופרקי׳ דמייתי לה אחודה בכלי שאין בחודו טפח ולא נהיר מדקאמר דמייתי לה אחודה דהאי לישנא משמע דבההיא דס״ד מעיקרא בההוא מיירי השתא אלא דמעיקרא ס״ד דמיירי דמייתי לה בשטה שלה שיש בו טפח מן הסתם והשתא אמרי׳ דמיירי דמייתי לה אחודה שאין בו טפח ונקטי׳ לה הכי לאשמעי׳ דלא גזרי׳ דלא לאתוייה בחודה אטו דלאו חודה: אסור לקנו׳ בית באיסורי הנאה פי׳ מנח עירובו בקבר וקונה בו שביתה ללכת אלפים אמה נמצאו נהנה בקבר שהוא איסורי הנאה קסבר מצות לא ליהנות ניתנו ומר סבר ניחא ליה דלינטר פי׳ ואע״ג שאין לו הנאה במאי דקנה תמן ביתא למיזל לדבר מצוה הא קא מתהני כדמנח ריפתא דעירובא התם ומינטר התם דכי מצטריך ליה אכיל ליה.
דמאי הא לא חזי ליה ופרקי׳ מגו דאי בעי מפקר נכסיה והוי עני וכו׳ ולכאורה קושיין ופירוקי׳ לסומכוס היא דאלו לרבנן מסתיין דחזי לעניים בעלמא ואע״ג דלא חזי לדידיה ומשום דסיפא דמתני׳ דברי הכל היא ואפי׳ לסומכוס פרכי׳ ופרקי׳ אציבא דידי׳ ויש שפירשו דכי פרכי׳ דמאי היא לא חזי ליה קס״ד דלא חזי לשום אדם ואפי׳ לעניים וקושיין אפי׳ לרבנן ופרקי׳ דאדרבה אפי׳ לדידי׳ איפשר דהוי חזי ואתיא שפיר אפי׳ לסומכוס ונכון הוא: ומה ראית פרש״י ז״ל ומה ראית דאוקמתא קרא דחיובא בהקדימו בכרי וקרא דפטורא בשהקדימו בשבלין והקשו בתוס׳ היכי אמרי׳ ומה ראית דהא ודאי מילתא פשיטא היא לומר כן וכדמפ׳ ואזיל דהאי אידגן והאי לא אידגן ופרשו בתוס׳ ומה ראית לחלק בין הקדימו לכרי להקדימו בשיבלין דילמא בשניהם פטור וקרא דכל מעשרותיכם בשהקדימו אחר פני הבית ואינו נכון בעיני כלל חדא במאי אולמי׳ דראה פני הבית ממרוח בכרי ועוד דכיון דתלמודא הוא נקיט קרא דכל מעשרותיכם ואנן פרכי׳ דעביד ליה אוקמתא אחרינ׳ והיא עיקר קושיין היה לי׳ לתלמודא לפרושי והנכון כדפרש״י ז״ל ומשום דאמר ליה עליך אמר קרא הוה משמע ליה דמגופא מוכח דמיירי בכרי ולהכי אמ׳ ומה ראית במקראו׳ עצמן לומר כן ופרקי׳ דמסתברא הוא דמפריש הכי דהאי אידגן והאי לא אידגן קמשמע לה דאין חומש מעכבי פירשתיה במסכת שבת ובמקומות אחרים הרבה וכן ההיא דאסימון כתבתי פי׳ רש״י ז״ל ור״ת ז״ל בכמה דוכתיה.
ושואלים: והיכי מייתי לה [וכיצד מביא הוא אותה] ממקום הקבר כדי לאוכלה? ומתרצים: בפשוטי כלי עץ כלי עץ שאין בהם בית קיבול שלא מקבלי מקבלים] טומאה.
The Gemara now asks: How can he bring it from where it is resting on the grave in order to eat it? The Gemara answers: With flat wooden utensils that are not shaped as receptacles and therefore do not contract ritual impurity.
ר׳ נסים גאוןרי״ףרש״יתוספותריטב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) וְהָא קָא מַאֲהִיל דְּמַיְיתֵי לַהּ אֲחוֹרֵיהּ.

The Gemara asks: Doesn’t the utensil cover the grave? The Sages decreed that anyone who holds a utensil that is a handbreadth wide over a corpse or grave is ritually impure. The Gemara answers: He may bring it on the edge of the utensil while holding the utensil sideways so that it does not form a cover that is a handbreadth wide over the grave.
ר׳ חננאלרי״ףרש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ושנינן דמייתי לה בפשוטי כלי עץ דלא מקבלי טומאה והא מאהיל זה כלי עץ הפשוט (יניח אחר) [אם יניח צדו אחד] עליו וצדו אחר על הקבר ותנן כל המטלטלין המאהילין על הקבר מביאין טומאה על האדם הנושאין בעובי המרדע והוא טפח ושנינן דמייתי לה להאי ככר אחודיה דהאי כלי עץ הפשוט דלית ביה עובי המרדע אי הכי לית ליה אורחא לטמאה אמאי אסרי רבנן ואמרינן רבנן סברי אסור בית שביתה באיסורי הנאה שנמצא נהנה מהן ואקשינן וכי ר״י שרי ליהנות מאיסורי הנאה ופרקינן דכולי עלמא אסרי ליה (פת) [בית] באיסורי הנאה והכא בדרבא מצות לא ליהנות ניתנו פליגי.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

והא קא מאהיל – קס״ד כשיש בכלי פותח טפח או בהקיפו טפח וגזרו על האדם הנושאו בעובי המרדע ביציאות השבת (שם).
דמייתי ליה אחוריה – דכלי שאין בחודו טפח לאו אוהל הוא.
ומקשים: והא קא מאהיל [והרי הוא הכלי מאהיל] על המת, וגזרו חכמים טומאה על נושא כלי הרחב טפח שמאהיל על המת או הקבר?! ומשיבים: דמייתי לה אחוריה [שמביא אותו על חודו של הכלי] באופן שאינו מאהיל אלא פחות מרוחב טפח, ואז אין כאן טומאת אוהל.
The Gemara asks: Doesn’t the utensil cover the grave? The Sages decreed that anyone who holds a utensil that is a handbreadth wide over a corpse or grave is ritually impure. The Gemara answers: He may bring it on the edge of the utensil while holding the utensil sideways so that it does not form a cover that is a handbreadth wide over the grave.
ר׳ חננאלרי״ףרש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) אִי הָכִי מ״טמַאי טַעְמָא דְּרַבָּנַן קָסָבְרִי אָסוּר לִקְנוֹת בַּיִת בְּאִיסּוּרֵי הֲנָאָה.

The Gemara asks: If that is so, and there is a way for the teruma to remain ritually pure and for the priest to access it, what is the reason the Sages disagreed with Rabbi Yehuda and did not allow an eiruv to be established for a priest on a grave? The Gemara answers: They hold that it is prohibited to acquire a home with items from which benefit is prohibited. It is prohibited to derive benefit from a grave. Since one acquires a place of residence for Shabbat by means of the eiruv, it would be as if the priest acquired a home for himself with something from which he may not derive benefit.
רי״ףרש״ירשב״אמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אי הכי מ״ט דרבנן – בקבר יחידי נהי דאיפלגו במתניתין בבית הקברות ולא סבירא להו דתיהוי חציצה באוהל זרוק אבל הכא יכול לעמוד על שפתו ויביאנו אצלו.
אסור לקנות בית באיסורי הנאה – בקבר והא הנאה היא דמישתרי ביה למיפק חוץ לתחום וכל תשמישי המת אסורין בהנאה דנפקא לן בסנהדרין (דף מז:) מותמת שם מרים וגמר שם שם מעגלה ערופה ואפילו בישראל נמי אסרי רבנן והא דתני כהן להודיעך כחו דרבי יהודה.
אי הכי מאי טעמייהו דרבנן. ואם תאמר דילמא משום דקסברי אהל זרוק לא שמיה אהל וכדאמרינן לעיל. יש לומר דהכא קבר יחידי הוא ויכול הוא ליכנס עד שם וליקח העירוב בפשוטי כלי עץ ולאכול. ואף על גב דאמרינן ולר׳ יהודה היכי אזיל בשידה תיבה ומגדל, לרבותא בעלמא קאמר הכין, כלומר: לר׳ יהודה אפילו היה קבר זה בין הקברות מצי אזיל בשידה תיבה ומגדל, דלדידיה אהל זרוק שמיה אהל.
בפרש״י בד״ה אסור לקנות כו׳ ואפי׳ בישראל נמי אסור בהנאה כו׳ עכ״ל וכ״כ הרמב״ם כהאי אוקימתא בפי׳ המשנה וכן פסק בפ״ו מהל׳ עירובין ולפ״ז הא דקאמר לעיל דפליגי באוהל זרוק כו׳ לא קאי אבל מדברי הרא״ש בשם הרא״ם נראה דהך אוקימתא דלעיל באוהל זרוק כו׳ קאי וכ״ה לשון הטור כגון שהוא כהן והוא בבה״ק כו׳ ונראה טעמא דע״כ הך אוקימתא דאוהל זרוק כו׳ בבה״ק של רבים קאי מדלא קאמר תלמודא אלא והיינו דע״כ רבי פליג בבה״ק דרבים והלכתא כוותיה דהלכה כרבי מחבירו דפליג עלי׳ דר״י בר יהודה וסבר דלא שמי׳ אהל אבל בקבר יחידי דל״פ אלא בהך אוקימתא דאסור לקנות בית כו׳ ודאי דהלכתא כר׳ יהודה דכל המקיל בעירובין הלכתא כוותיה אפי׳ יחיד כנגד רבים כמ״ש הרא״ש בשם הר״ם ולכך לא הזכירו הרא״ש והטור לאסור אף ישראל בבה״ק ודו״ק היטב:
ושואלים: אי הכי [אם כך] שיש דרך לעשות את הדבר באופן שהתרומה תישאר טהורה והכהן יוכל להכנס, מאי טעמא [מה הטעם] של חכמים החולקים על ר׳ יהודה וסוברים שאין מערבים לכהן במקום הקבר? ועונים: קסברי [סוברים הם] אסור לקנות בית באיסורי הנאה שכן קבר אסור בהנאה, ועל ידי העירוב הריהו קונה שביתה, כאילו עשה לו בית בדבר שיש בו איסור הנאה.
The Gemara asks: If that is so, and there is a way for the teruma to remain ritually pure and for the priest to access it, what is the reason the Sages disagreed with Rabbi Yehuda and did not allow an eiruv to be established for a priest on a grave? The Gemara answers: They hold that it is prohibited to acquire a home with items from which benefit is prohibited. It is prohibited to derive benefit from a grave. Since one acquires a place of residence for Shabbat by means of the eiruv, it would be as if the priest acquired a home for himself with something from which he may not derive benefit.
רי״ףרש״ירשב״אמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) מִכְּלָל דר׳דְּרַבִּי יְהוּדָה סָבַר מוּתָּר קָסָבַר מִצְוֹת לָאו לֵיהָנוֹת נִיתְּנוּ.

The Gemara asks: If so, does this prove by inference that Rabbi Yehuda holds that it is permitted to acquire a home with items from which benefit is prohibited? The Gemara answers: Rabbi Yehuda holds that mitzvot were not given for benefit. The fulfillment of a mitzva is not in itself considered a benefit. Since the acquisition of a place of residence by means of an eiruv is a mitzva, as one may establish an eiruv teḥumin only for the sake of a mitzva, it is even permitted to establish one’s eiruv in a place from which it is prohibited to benefit.
רי״ףרש״יתוספות רי״ד מהדורה תליתאהגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מצות לאו ליהנות נתנו – ואין מערבין אלא לדבר מצוה ללכת לבית האבל או לבית המשתה כדלקמן.
קסבר אם מצוות לאו ליהנות ניתנו – אי קשיא: אמאי אמרן לעיל ככר זו עלי אין מערבין לו בה וטעמא דמילתא מפני שאסר כל הנאתה עליו וכיון דמצוות לאו ליהנות ניתנו מה בכך אם הוא אסור בהנאתה יש לומ׳ דטעמא דמילתא לאו משום דאסורה בהנאה ועובר על נדרו אלא משום דכיון דאסורה בהנאה עליו דמיא ליה כעפרא בעלמא דאף על גב דמערבין לנזיר ביין ולישראל בתרומה דאף על גב דלא חזו ליה לאכילה חזו לאחריני ולדידיה נמי שרו בהנאה ומצי לזבונינהו לאחריני אבל ככר זו עלי דאסורה בהנאה ולא מצי לזבונה הויא ליה לגבי דידיה כעפרא בעלמא ומשום הכי אין מערבין בה.
גמ׳ מכלל דר״י סבר מותר מצות לאו ליהנות. עיי׳ לקמן דף עח ע״ב תוס׳ ד״ה אשירה:
ותוהים, אם כן מכלל הדברים נאמר שר׳ יהודה סבר: מותר לקנות שביתה באיסורי הנאה? ומשיבים: לא, אלא, קסבר [סובר הוא] ר׳ יהודה מצות לאו ליהנות ניתנו. כלומר, עצם קיומה של מצוה אינו קרוי כשלעצמו הנאה, ולכן קניית העירוב — שהיא מצוה — (לפי שאין מערבים אלא למצוה) אף אם משתמש לצורך זה במקום שיש בו איסור הנאה אינה נחשבת כלל הנאה.
The Gemara asks: If so, does this prove by inference that Rabbi Yehuda holds that it is permitted to acquire a home with items from which benefit is prohibited? The Gemara answers: Rabbi Yehuda holds that mitzvot were not given for benefit. The fulfillment of a mitzva is not in itself considered a benefit. Since the acquisition of a place of residence by means of an eiruv is a mitzva, as one may establish an eiruv teḥumin only for the sake of a mitzva, it is even permitted to establish one’s eiruv in a place from which it is prohibited to benefit.
רי״ףרש״יתוספות רי״ד מהדורה תליתאהגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(7) אֶלָּא הָא דְּאָמַר רָבָא מִצְוֹת לָאו לֵיהָנוֹת נִיתְּנוּ לֵימָא כְּתַנָּאֵי אַמְרַהּ לִשְׁמַעְתֵּיהּ אָמַר לָךְ רָבָא אִי סְבִירָא לְהוּ דְּאֵין מְעָרְבִין אֶלָּא לִדְבַר מִצְוָה דְּכוּלֵּי עָלְמָא מִצְוֹת לָאו לֵיהָנוֹת נִיתְּנוּ וְהָכָא בְּהָא קָמִיפַּלְגִי מ״סמָר סָבַר אֵין מְעָרְבִין אֶלָּא לִדְבַר מִצְוָה ומ״סוּמָר סָבַר מְעָרְבִין אֲפִילּוּ לִדְבַר הָרְשׁוּת.

The Gemara suggests: But if so, with regard to that which Rava said: Mitzvot were not given for benefit, let us say that he stated his halakha only in accordance with the opinion of one side in a dispute between tanna’im. The Gemara answers that Rava could have said to you: If they hold that one may establish an eiruv only for the sake of a mitzva, all would agree that the eiruv may be placed on a grave because mitzvot were not given for benefit. However, the dispute between Rabbi Yehuda and the Sages centers on a different aspect of the issue. Here, they disagree with regard to this: One Sage, Rabbi Yehuda, holds: One may establish an eiruv only for the sake of a mitzva. Since mitzvot do not constitute forbidden benefit, it is therefore permitted to make use of the grave. And one Sage, i.e., the Rabbis, holds: One may establish an eiruv even for a voluntary matter. Establishing a Shabbat residence on the site of a grave by means of an eiruv made for a voluntary matter is regarded as forbidden benefit, and therefore it is prohibited.
ר׳ נסים גאוןרי״ףרש״ימהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
עיקר דברי רבא לאו ליהנות ניתנו במסכת ראש השנה בפרק ראוהו ב״ד ובמסכ׳ חולין בפרק כיסוי הדם בסופו ועיקר דברי רב יוסף אין מערבין אלא לדבר מצוה בתחילת פר׳ כיצד משתתפין:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

הא דרבה – במסכת ר״ה (דף כח.) תוקעין בשופר של עולה.
רבנן סברי מערבין אפילו לדבר הרשות – והלכך הנאה היא.
רש״י בד״ה הא דרבא כו׳ עולה רבנן כו׳ הד״א:
תוס׳ בד״ה בפשוטי כו׳ סולה וקולב כו׳. נ״ב כלוב עיין ברש״י במסכת שבת פרק במה אשה (שבת דף ס׳:)
בא״ד ודולבקי. נ״ב פלאשטו״ר של עור ואוכלים עליו רש״י פרק שתי הלחם (מנחות דף צ״ו:)
בא״ד שלא תאמר עשוי לנחת הוא כו׳. נ״ב פי׳ וכלי העשוי לנחת כלומר שאין מגביהין אותו מן הקרקע אינו מקבל טומאה:
ושואלים: אלא הא [כלל זה] שאמר רבא: מצות לאו ליהנות ניתנו, לימא כתנאי אמרה לשמעתיה [האם לומר שבמחלוקת תנאים אמר הלכתו זו] כלומר: אין זו דעת הכל?! ומשיבים, אמר [יכול לומר] לך רבא: אי סבירא להו [אם היו סבורים] שאין מערבין אלא לצורך דבר מצוהדכולי עלמא [לדעת הכל] מצות לאו ליהנות ניתנו ולא היו חולקים בדבר. אלא שמחלוקת ר׳ יהודה וחכמים בצד אחר של השאלה היא, הכא בהא קמיפלגי [כאן בדבר זה נחלקו]: מר [חכם זה, ר׳ יהודה] סבר: אין מערבין אלא לדבר מצוה, ומשום כך מותר לו להשתמש בבית הקברות, שהרי מצוות אין בהן הנאה, ואילו מר סבר [וחכם זה, חכמים, סבורים] כי מערבין אפילו לדבר הרשות, שבניגוד למצוות יש לאדם הנאה מהם, ואם כן אין לערב בבית הקברות, שהוא איסור הנאה.
The Gemara suggests: But if so, with regard to that which Rava said: Mitzvot were not given for benefit, let us say that he stated his halakha only in accordance with the opinion of one side in a dispute between tanna’im. The Gemara answers that Rava could have said to you: If they hold that one may establish an eiruv only for the sake of a mitzva, all would agree that the eiruv may be placed on a grave because mitzvot were not given for benefit. However, the dispute between Rabbi Yehuda and the Sages centers on a different aspect of the issue. Here, they disagree with regard to this: One Sage, Rabbi Yehuda, holds: One may establish an eiruv only for the sake of a mitzva. Since mitzvot do not constitute forbidden benefit, it is therefore permitted to make use of the grave. And one Sage, i.e., the Rabbis, holds: One may establish an eiruv even for a voluntary matter. Establishing a Shabbat residence on the site of a grave by means of an eiruv made for a voluntary matter is regarded as forbidden benefit, and therefore it is prohibited.
ר׳ נסים גאוןרי״ףרש״ימהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(8) אֶלָּא הָא דְּאָמַר רַב יוֹסֵף אֵין מְעָרְבִין אֶלָּא לִדְבַר מִצְוָה לֵימָא כְּתַנָּאֵי אַמְרַהּ לִשְׁמַעְתֵּיהּ.

The Gemara suggests: But if so, with regard to that which Rav Yosef said as a general principle: One may establish an eiruv only for the sake of a mitzva, let us say that he stated his halakha in accordance with one side in a dispute between the tanna’im.
רי״ףרש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

הא דרב יוסף – בכיצד משתתפין (דף פב.).
ושואלים: אלא הא [דבר זה] שאמר רב יוסף ככלל: אין מערבין אלא לדבר מצוה, לימא כתנאי אמרה לשמעתיה [האם לומר שבמחלוקת תנאים אמר את שמועתו זו]?
The Gemara suggests: But if so, with regard to that which Rav Yosef said as a general principle: One may establish an eiruv only for the sake of a mitzva, let us say that he stated his halakha in accordance with one side in a dispute between the tanna’im.
רי״ףרש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(9) אָמַר לְךָ רַב יוֹסֵף דְּכוּלֵּי עָלְמָא אֵין מְעָרְבִין אֶלָּא לִדְבַר מִצְוָה וּדְכוּלֵּי עָלְמָא מִצְוֹת לָאו לֵיהָנוֹת נִיתְּנוּ וּבְהָא קָמִיפַּלְגִי מ״סמָר סָבַר כֵּיוָן דִּקְנָה לֵיהּ עֵירוּב לָא נִיחָא לֵיהּ דְּמִינַּטְרָא ומ״סוּמָר סָבַר אנִיחָא לֵיהּ דְּמִינַּטְרָא דְּאִי אִיצְטְרִיךְ אָכֵיל לֵיהּ.:

The Gemara answers: Rav Yosef could have said to you: In fact, all agree that one may establish an eiruv only for the sake of a mitzva, and all agree that mitzvot were not given for benefit, and they disagree with regard to this: One Sage, Rabbi Yehuda, holds: Once he acquired his Shabbat residence at twilight by means of the eiruv, he is indifferent to its safeguarding, as his main goal has already been achieved. He has no further need for the food used for the eiruv, and therefore, he receives no benefit from its placement on the grave. And one Sage, i.e., the Rabbis, holds: It is pleasing to him that the eiruv is safeguarded, for if he needs it the next day, he can eat it. According to this opinion, he would be making prohibited use of the grave to preserve his meal for the following day, and therefore the Sages prohibited placing an eiruv on a grave.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

כיון דקנה ליה עירוב – בין השמשות תו לא איכפת ליה בנטירותא ועד קניית עירוב אי נמי ניחא ליה לאו הנאה היא דמשום מצוה הוא.
ומשיבים: אמר [יכול לומר] לך רב יוסף: דכולי עלמא [לדעת הכל] אין מערבין אלא לדבר מצוה, ודכולי עלמא [ולדעת הכל] מצות לאו ליהנות ניתנו, ובהא קמיפלגי בדבר זה נחלקו]: מר [חכם זה, ר׳ יהודה] סבר: כיון דקנה ליה [שהקנה לו] עירוב בין השמשות, שוב לא ניחא ליה דמינטרא [איכפת לו שיישמר] העירוב לאחר מכן, שהרי עיקר מטרתו הושגה, ואינו חפץ במאכל שבעירוב, ולכן גם אין לו הנאה במה שמונח אחר כך על גבי הקבר. ואילו מר סבר [חכם זה, חכמים, סבורים]: ניחא ליה דמינטרא, דאי איצטריך אכיל ליה [נוח לו שיישמר העירוב, שאם יצטרך לו למחר, יאכל אותו]. ולשיטת חכמים נמצא שהוא משתמש בקבר גם לצורך שמירת סעודתו למחר, ובשל כך אסרו חכמים לערב בבית הקברות.
The Gemara answers: Rav Yosef could have said to you: In fact, all agree that one may establish an eiruv only for the sake of a mitzva, and all agree that mitzvot were not given for benefit, and they disagree with regard to this: One Sage, Rabbi Yehuda, holds: Once he acquired his Shabbat residence at twilight by means of the eiruv, he is indifferent to its safeguarding, as his main goal has already been achieved. He has no further need for the food used for the eiruv, and therefore, he receives no benefit from its placement on the grave. And one Sage, i.e., the Rabbis, holds: It is pleasing to him that the eiruv is safeguarded, for if he needs it the next day, he can eat it. According to this opinion, he would be making prohibited use of the grave to preserve his meal for the following day, and therefore the Sages prohibited placing an eiruv on a grave.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(10) מתני׳מַתְנִיתִין: במְעָרְבִין בִּדְמַאי וּבְמַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן שֶׁנִּטְּלָה תְּרוּמָתוֹ וּבְמַעֲשֵׂר שֵׁנִי וְהֶקְדֵּשׁ שֶׁנִּפְדּוּ וְהַכֹּהֲנִים בְּחַלָּה.

MISHNA: One may establish an eiruv with demai, produce purchased from one who may not have separated the required tithes, and similarly, one may establish an eiruv with the first tithe whose teruma has been taken in order to be given to a priest, and with the second tithe and consecrated articles that have been redeemed; and priests may establish an eiruv with ḥalla, the portion of dough that must be given to a priest.
קישוריםעין משפט נר מצוהרי״ףרש״יספר הנרבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מתני׳ בדמאי – בככר שלקחה מעם הארץ ולא הפריש ממנה דמאי.
מערבין בדמאי וכו׳. רשצז״ל פיר׳1, החבר שלקח דמאי2 מעם הארץ ולא הפריש ממנה דמאי, מערבין בו. ואמרי׳ בגמ׳3 וה(ו)א 4 לא חאזי ליה. ומהדרינן, מגו (דאו) דאי בעי מפקר5 נכסיה והוי עני חזי6 ליה, דתנן מאכילין את העניים דמאי ואת האכסניים7 דמאי.
ובמעשר ראשון שניטלה (תרומתן) תרומתו. ואקשינן בגמרא8 פשיטא, כיון שניטלה תרומתו חולין הוא. ופרקינן, לא צריכה שהקדימו (בשובלין) בשיבלין. וניטלה9 הימנו [תרומ]⁠ת מעשר ולא ניטלה הימנו תרומה גדולה. וכדר׳ אבהו10 דאמ׳11 מעשר ראשון [שהקדי]⁠מו (בשובלין) בשיבלין פטור מתרומה גדולה, שנ׳12 והרמתם ממנו תרומת יו׳י מעשר מן המעשר, מעשר מן המעשר אמרתי לך ולא תרומה גדולה ותרומת מעשר13. אמ׳ ליה ר׳ פפא לאביי (או) אי הכי אפי הקדימו בכרי נמי. אמ׳ ליה עלך אמ׳ קרא14 מכל מתנותיכם15 תרימו. מה ראית. פיר׳16 ומה ראית, שמוק⁠(ד)⁠מת17 קרא דחיובא בהקדימו בכרי, וקרא דפטירת בהקדימו בשבלין. תשוב⁠[׳], האי איגדן18, פיר׳19 האי דנתרמו בכרי איגדן. וכיון דנקרא דגן נעשה טבל לתרומה, כדכ׳20 ראשית דגנך. והאי דלא איגדן, פיר׳21 וכי שקיל ליה, עדיין לא היה טבל לתרומה.
[לא, א]
וכך פיר׳ רמז״ל22: מעשר ראשון שניטלה תרומתו. ליס יריד בה אדא אכרג׳ מנה עלי מא ינבגי תם אכ׳רג מנה מעשר מן המעשר כמא ילזם כהדא גאיז׳ לס תבקא פיה עלה תמנע אל עירוב בה ואנמא תכלם פי מעשר ראשון אדא אכ׳רגה ישראל פי סנבלה קבל אן יראם ויציר קמח ויכ׳רג מעה תרומה גדולה כמא ילזם פאעל מנא אן אל מעשר אלדי אכרג עלי הדה אל צורה לם׳? ילזם אל לוי יכרג׳ מנה גייר תרומת מעשר פקפו והו אל חק אלדי חק בקי עליה אמא גזו תרומה גדולה אל לאזמה לדלך אל עשר כלא פאלהא לא תתעיין גייר עלי אל קמה בעד רוסה ותצטתה וקולה ומעשר שני והקדש שניפדו. פיר׳ רמז״ל ולו פדה אותם לעצמו אלדי נלזמה זיאדה אל כומס דתנן הכסף במקדיש שדהו כתי׳ ויסף חמישית כסף ערכך מור אעטר (אולי צ״ל אכפה) אל קרן צלח ללעירוב ועלי אן קד בקי אל חומשין. והכהנים בחלה ובתרומה אבל23 בטבל. פיר׳ ולא בטבל פיר׳ ולא בטבל מדרבנן. אדא24 זרע פי עציץ שאינו נקוב. ולא במעשר ראשון שלא ניטלה תרומתו. פיר׳25 לם יריד בה מא לם ינזע מנה תרומת מעשר לאן דלך ביין ואנמא הוא מא לם יכרג׳ מנה אל מתעין מן תרומת גדולה ועלי אנה אכר׳ג מנה תרומת מעשר ודלך ילום (אולי צ״ל ילזם) אדכא אכ׳רג אל מעשר מן אל קמח בעד דרסה ותצפיתה ולס יכרג׳ מנה תרומה גדולה מן קבל.
[לא, א, רי״ף שם]
1. ד״ה בדמאי (בשינויים).
2. לפנינו ברש״י: ׳בככר שלקחה׳ מעם הארץ.
3. לקמן, לא, א-ב.
4. כן נראה להגיה (ובגמ׳: ׳הא׳). וכ״ה בגמ׳ פסחים (לה, ב).
5. כעין הגי׳ בכי״מ (ראה דק״ס, כ). ולפנינו: ׳להו לנכסיה׳.
6. לפנינו בגמ׳: ׳וחזו ליה, השתא נמי חזי ליה׳.
7. כ״ה בגמ׳ סוכה לה, ב. ולפנינו: ׳אכסניא׳.
8. לא, ב.
9. לפנינו: ׳ונטלה ממנו׳.
10. לפנינו נוסף: ׳אמר ריש לקיש׳.
11. לפנינו נוסף: ׳ר׳ אבהו אמר ריש לקיש׳.
12. במדבר יח, כו.
13. לפנינו נוסף: ׳מן המעשר׳.
14. שם שם, כט.
15. כלשון הכתוב (שם), וכן הגי׳ בכ״י וד״י (ראה דק״ס, ס). ולפנינו: ׳מעשרותיכם׳.
16. רש״י ד״ה ומה ראית.
17. כן נראה להגיה (וברש״י: ׳דמוקמת׳).
18. צ״ל (כאן ובסמוך): ׳אידגן׳.
19. רש״י ד״ה האי (בשינוי מועט).
20. דברים יח, ד.
21. רש״י ד״ה והאי לא אידגן (בשינוי מועט).
22. תרגום של הרב קאפח [בפירש למשנה, שבת (י״ח, א)]: ׳..מעשר ראשון שנטלה תרומתו, ..אין כוונתו במעשר ראשון שהופרש כסדר ואח״כ הופרש ממנו מעשר מן המעשר כראוי, לפי שאין מה לדבר בכגון זה שהרי לא נשאר בו שום סבה שתמנע העברתו וטלטולו, אלא דבר כאן במעשר ראשון שהפרישו הישראלי מן השבלים לפני שיודש וייעשה דגן ותופרש ממנו תרומה גדולה כראוי. והשמיענו שהמעשר שהופרש כסדר הזה אין הלוי חייב להפריש ממנו אלא תרומת מעשר בלבד והיא המתנה שנשארה בו. אבל חלק תרומה גדולה הראויה לאותו מעשר אינו חייב להפריש, לפי שלא הטיל הכתוב חובה זו אלא על הדגן אחרי דישה ומירוח. ואמרו ומעשר שני והקדש שנפדו, ואפילו פדה אותן לעצמו שמתחייב בתוספת חומש, משנתן את הקרן יטלטל ואע״פ שנשאר החומש עליו.
23. לפנינו: ׳אבל לא׳, כדמפרש ואזיל.
24. תרגום: שנזרע בעציץ שאינו נקוב.
25. תרגום של הרב קאפח לפיה״מ (שבת, שם): ולא את מעשר ראשון שלא נטלה תרומתו. אין כוונתו מה שלא נטלה ממנו תרומת מעשר לפי שזה ברור, אלא הוא מה שלא נטלה ממנו תרומה גדולה הראויה לו אף על פי שכבר נטלה ממנו תרומת מעשר, והוא חייב בה אם הפריש את המעשר מן התבואה אחרי דישה ומירוח ולא הפריש תרומה גדולה תחילה.
אמר המאירי המשנה השניה והיא מענין החלק הראשון והוא שאמר מערבין בדמאי שהרי כל שהפקיר נכסיו מותר בו וכמו שאמרו מאכילין את העניים דמאי ואת האכסניא דמאי ר״ל האורחים אע״פ שהם עשירים במקומם וכל שכן שרוב עמי הארץ מעשרין הן:
ובמעשר ראשון שנטלה תרומתו שהרי מותר הוא לזרים ופי׳ בגמ׳ אפי׳ לא נטלה ממנו תרומה גדולה כגון שהקדימו ישראל ללוי ליתן לו מעשרו חמש סאין מחמשים קודם שנטל מהם אחת מחמשים לתרומה ונמצא שלא נשארו ביד ישראל ליטול מהם תרומה גדולה אלא מ״ה ונמצא חלק קטן של תרומה גדולה מעורבת עם מעשר זה חלק מאה מן העשרה ואע״פ שאין ראוי לעשות כן בדיעבד מיהא מה שעשה עשוי ואין הלוי צריך להפריש אותו חלק של תרומה גדולה ומ״מ דוקא בהקדימו בשיבלין שלא חל עליו חיוב תרומה עדיין אבל משנעשה דגן טבל גמור הוא ואין מערבין בו:
ובמעשר שני והקדש שנפדו ונתחללה קדושתם ופי׳ בגמ׳ אע״פ שלא נתן את החומש שאין חומש מעכב:
א משנה מערבין בדמאי (תבואה שנקנתה מעם הארץ, ולא ברור אם הופרש ממנה מעשר), וכן במעשר ראשון שנטלה תרומתו, שהפרישו ממנו לכהנים את המעשר מן המעשר, ובמעשר שני והקדש שנפדו, והכהנים מערבים בחלה.
MISHNA: One may establish an eiruv with demai, produce purchased from one who may not have separated the required tithes, and similarly, one may establish an eiruv with the first tithe whose teruma has been taken in order to be given to a priest, and with the second tithe and consecrated articles that have been redeemed; and priests may establish an eiruv with ḥalla, the portion of dough that must be given to a priest.
קישוריםעין משפט נר מצוהרי״ףרש״יספר הנרבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(11) אֲבָל לֹא בְּטֶבֶל וְלֹא בְּמַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן שֶׁלֹּא נִטְּלָה תְּרוּמָתוֹ וְלֹא בְּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי וְהֶקְדֵּשׁ שֶׁלֹּא נִפְדּוּ.:

However, one may not establish an eiruv with tevel, produce from which the priestly dues [teruma] and other tithes have not been separated, nor with first tithe whose teruma, which must be given to a priest, has not been taken, nor with the second tithe or consecrated articles that have not been redeemed.
רי״ףרש״יספר הנרתוספות רי״ד מהדורה תליתאהבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ולא במעשר שני והקדש שלא נפדו – ואע״ג דמצי פריק להו השתא מיהא לא מפרק: גמ׳
רשצז״ל, ולא במעשר ראשון שלא [ני]⁠טלה תרומתו. פיר׳1 שהקדימו בכרי2 ולא הפריש ממנו תרומה גדולה דהאוי חאזי לאפרושי מיניה. כדאמ׳ ליה רב פפא ל⁠[א]⁠ביי לעיל3.
ולא במעשר שני והקדש שלא ניפדו. פיר׳ רמז״ל4 יריד בה שלא ניפדו כהלכה מתל אן יפדי מעשר שני עלי נקרה פצ׳ה והוא לא תגה פדיתה אלא בפצ׳ה מנקושה אעני דראהם מצ׳רובה לקולה אל כתאב5 וצרת הכסף וגא אל נקל דבר שיש עליו צורה או אן יחלל קדש על הקרקע וליס חכם אל קדש אן יפדי אלא במטלטלין לקולה אל כתאב ונתן את הערכך וג׳ אן יכון דלך מא ידפע באל יד.
1. בגמ׳ לקמן (בע״ב).
2. עפ״י רש״י (שם) ד״ה לא נצרכה שהקדימו בכרי.
3. רש״י (שם) ד״ה כדאמר ליה ׳לעיל בשמעתין׳.
4. תרגום של הרב קאפח (בפיה״ם לרמב״ם, שבת שם): ר״ל, שלא נפדו כהלכה, כגון שפדה מעשר שני על לשון של כסף, ואין פודין אותו אלא בכסף שיש עליו צורה כלומר מטבע לפי שבו אמר ה׳ וצרת הכסף, ובא בקבלה דבר שיש עליו צורה, או שחלל את הקדש על הקרקע ואין דין הקדש שיפדה אלא במטלטלין שנ׳ בו ונתן את הערכך ביום ההוא קדש וכו׳, שיהא דבר הניתן ביד.
5. דברים יד, כה.
ולא במעשר שיני והקדש שלא נפדו – אי קשיא: ונימא מיגו דאיבעי פריק להו אף על גב דלא פרקינהו יהא עירוב כדאמרן גבי יין דנזיר. תשובה: כל מדי דחזי לאחריני ולדידיה לא חזי אמרינן ביה הואיל כגון גבי יין לנזיר ותרומה לישראל וחשבינן להו על ידי הואיל דחזו נמי לדידיה אבל מידי דלא חזי אפילו לאחריני לא אמרינן ביה הואיל ובדמאי דאמרינן הואיל משום דחזי לאחריני לאכסניא ולעניים. אי נמי אין מחללין בין השמשות.
אבל לא בטבל ר״ל שאינו מעושר כלל ואפי׳ בטבל טבול מדרבנן כגון מה שצמח מן העציץ שאינו נקוב:
ולא במעשר ראשון שלא נטלה תרומתו ופי׳ בגמ׳ אפי׳ נטלה אלא שנטלה שלא כהלכתה כגון שהקדימו בכרי:
ולא במעשר שני והקדש שלא נפדו ופרשוה בגמ׳ אפי׳ נפדו אלא שנפדו שלא כהלכתן כגון שחלל מעשר שני על כסף שאין בו צורה וכן שחלל את ההקדש על הקרקע שכל אלו אינן ראויים לשום אדם:
זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שביארנוה הלכה היא ולא נתחדש עליה בגמרא דבר שלא ביארנוה:
המשנה השלישית השולח עירובו ביד חרש שוטה וקטן או ביד מי שאינו מודה בעירוב אינו עירוב אם אמר לאחר לקבלו ממנו הרי זה עירוב אמר הר״ם שולח עירובו ביד חרש הוא שישלח עירובו עמו [להגיעו] לסוף אלפים אמה והמאמר בכאן אינו אלא בעירובי תחומין אבל בעירובי חצרות די לו בקטן כאשר יתבאר ומי שאינו מודה בעירוב והוא הכותי׳ והצדוקי׳ שאינם מודים בעירוב אם שלחו ביד אחד מאלו הפסולים להגיעו לידי אדם כשר והכשר שיגיענו לסוף אלפים אמה הרי זה מותר ובתנאי שיראה לאותו הפסול כשהגיעו ליד האדם הכשר:
אבל הכל אינם מערבים לא בטבל (תבואה שלא הופרש ממנה מעשר), ולא במעשר ראשון שלא נטלה תרומתו הראויה לכהנים, ולא במעשר שני והקדש שלא נפדו.
However, one may not establish an eiruv with tevel, produce from which the priestly dues [teruma] and other tithes have not been separated, nor with first tithe whose teruma, which must be given to a priest, has not been taken, nor with the second tithe or consecrated articles that have not been redeemed.
רי״ףרש״יספר הנרתוספות רי״ד מהדורה תליתאהבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(12) גמ׳גְּמָרָא: דְּמַאי הָא לָא חֲזֵי לֵיהּ מִיגּוֹ דְּאִי בָּעֵי מַפְקַר לְהוּ לְנִכְסֵיהּ וְהָוֵי עָנִי וַחֲזוּ לֵיהּ הַשְׁתָּא נָמֵי חֲזֵי לֵיהּ דִּתְנַן מַאֲכִילִין אֶת הָעֲנִיִּים דְּמַאי

GEMARA: The Gemara asks: How can one establish an eiruv with demai? Isn’t it unfit for him? Since it is prohibited to eat demai, how can it be used as an eiruv? The Gemara answers: Since if he wants, he could declare his property ownerless, and he would be a poor person, and the demai would then be fit for him, as a poor person is permitted to eat demai, now too, even though he has not renounced ownership of his property, it is considered fit for him to use as an eiruv. As we learned in a mishna: One may feed the poor demai,
רי״ףתוספותרשב״אגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

דמאי הא לא חזי ליה – נראה דלסומכוס דווקא פריך דלרבנן אף על גב דלא חזי ליה הא חזי לעניים ואם תאמר ולסומכוס הא חזי ליה דמצי לאפרושי מיניה וביה אפילו לרבנן דרבי דספק חשיכה מעשרין הדמאי ויש לומר דמשמע ליה מתניתין אפילו ליכא אלא שתי סעודות מצומצמות דמסתמא מתניתין איירי בכל ענין ולעיל (דף ל:) נמי דפריך מאי פסקא משום דמשמע ליה דמתניתין איירי אפילו ביתר משתי סעודות ומיהו בפרק מפנין (שבת דף קכז:) פריך נמי הכי גבי טלטול ומשני כי הכא מיגו דמפקר כו׳ והתם הוה מצי למימר דחזי לעניים אלא משום דהתם מיבעי ליה לשנויי כי הכא ובפרק כל שעה (פסחים דף לה:) ובפרק שלשה שאכלו (ברכות דף מז.).
דמאי הא לא חזי ליה. פירוש: משום דהא מתניתין סתמא תניא משמע דלכולי עלמא אתיא ואפילו לסומכוס, ואילו לסומכוס מידי דחזי ליה בעינן. אבל לרבנן לא קשיא מידי, דהא לדידהו כיון דחזי לאחריני הרי זה עירוב. עוד יש לי לומר דלכולי עלמא אצטריך, דסלקא דעתך אמינא דדמאי אסור לכל כטבל, קא משמע לן דמאכילין אותו לעניים ולאכסניא כבית הלל, והלכך לרבנן מערבין דהוי ליה כתרומה לישראל, ולסומכוס נמי מערבין דאף לדידיה חזי ליה דאי בעי מפקר נכסיה והוי ליה כיין לנזיר. כך נראה לי.
תוס׳ ד״ה ומ״ס אהל זרוק וכו׳ ורשב״א מפרש דלתות. עי׳ טורי אבן חגיגה דף כה ע״א ד״ה הא מני רבי היא:
ב גמרא ושואלים: כיצד מערבים בדמאי, הא לא חזי ליה [הרי אינו ראוי לו]! שהרי הוא אסור באכילתו. וכיצד יערב בו? ומשיבים: מיגו דאי בעי, מפקר להו לניכסיה והוי עני, וחזו ליה [מתוך שאם ירצה, יפקיר את נכסיו ויהיה עני, ויהא ראוי לו], שכן עני מותר באכילת דמאי — השתא נמי חזי ליה [עכשיו גם כן, אף כשאינו מפקירם, ראוי לו] לערב בו, אף שאינו יכול לאכלו. והראיה שלעני מותר לאכול דמאי — דתנן כן שנינו במשנה]: מאכילין את העניים דמאי
GEMARA: The Gemara asks: How can one establish an eiruv with demai? Isn’t it unfit for him? Since it is prohibited to eat demai, how can it be used as an eiruv? The Gemara answers: Since if he wants, he could declare his property ownerless, and he would be a poor person, and the demai would then be fit for him, as a poor person is permitted to eat demai, now too, even though he has not renounced ownership of his property, it is considered fit for him to use as an eiruv. As we learned in a mishna: One may feed the poor demai,
רי״ףתוספותרשב״אגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

ערובין לא. – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), קישורים ערובין לא., עין משפט נר מצוה ערובין לא., ר׳ חננאל ערובין לא., ר׳ נסים גאון ערובין לא., רי"ף ערובין לא. – מהדורת הרי"ף על פי סדר הבבלי מבוססת על מהדורת מכון המאור בעריכת הצוות שבראשות ד"ר עזרא שבט (בהכנה), באדיבות מכון המאור והרב דניאל ביטון (כל הזכויות שמורות למו"ל). לפרטים על המהדורה לחצו כאן., הערוך על סדר הש"ס ערובין לא., רש"י ערובין לא., תוספות ערובין לא., ספר הנר ערובין לא. – באדיבות המכון התורני אור עציון, מהדורת הרב שלום קליין (כל הזכויות שמורות למו"ל), תוספות רי"ד מהדורה תליתאה ערובין לא., רשב"א ערובין לא. – מהדורות על⁠־התורה המבוססות על מהדורות הרב מנחם מנדל גרליץ, הוצאת מכון אורייתא (כל הזכויות שמורות), בית הבחירה למאירי ערובין לא. – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), ריטב"א ערובין לא., מהרש"ל חכמת שלמה ערובין לא., מהרש"א חידושי הלכות ערובין לא., גליון הש"ס לרע"א ערובין לא., פירוש הרב שטיינזלץ ערובין לא.

Eiruvin 31a – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Kishurim Eiruvin 31a, Ein Mishpat Ner Mitzvah Eiruvin 31a, R. Chananel Eiruvin 31a, R. Nissim Gaon Eiruvin 31a, Rif by Bavli Eiruvin 31a, Collected from HeArukh Eiruvin 31a, Rashi Eiruvin 31a, Tosafot Eiruvin 31a, Sefer HaNer Eiruvin 31a, Tosefot Rid Third Recension Eiruvin 31a, Rashba Eiruvin 31a, Meiri Eiruvin 31a, Ritva Eiruvin 31a, Maharshal Chokhmat Shelomo Eiruvin 31a, Maharsha Chidushei Halakhot Eiruvin 31a, Gilyon HaShas Eiruvin 31a, Steinsaltz Commentary Eiruvin 31a

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144