גמרא
פירוש
בְּבַיִת נָמֵי כֵּיוָן דְּאַעֵיל יְדֵיהּ אִיסְתָּאַב כִּי עָיֵיל כּוּלֵּי הַאי טָמֵא הוּא.
אֶלָּא אָמַר כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
בבית נמי כיון דאעיל ידיה אסתאב – דאהל המת כמליא טומאה דמי ומיד שהושיט ידו מבפנים כאילו נגע במת ואכתי לא קרינן לא יבא וכי עייל כולי האי טמא ומחולל ועומד הוא ואתרי לא תמצא חיוב לא יבא עם לא יטמא [כיון] שהוא מחולל ועומד לא היה לנו לרבות להחלו למעט מחולל ועומד הוא אלא לדרשה אחריתי כדבסמוך.
אלא אמר ר״א צירף ידו לבית – כלומר שהכניסה לבית קודם לגוף משום טומאה איכא משום ביאה ליכא דמחולל ועומד.
צירף גופו – כלומר היו ידיו צרופות ושטופו׳ לגופו ולא הכניסן תחילה טומאה וביאה בהדי הדדי קאתיין ואומר הר״ם אף ע״ג דבית המנוגע אמר בפר׳ השוחט (חולין דף לג:) ידיו טמאות דרבנן אף כי מצורע מטמא באהל מ״מ אינו כ״כ כמו מילי טומאה שכמו כן בבית המנוגע הנכנס שם טמא אפילו לא נגע ואפ״ה נשנית במשניות דאם יש מחיצה כל שהוא למצורע לא יטמאנו ואילו בטומאת מת אף פותח טפח מביא הטומאה.
הא א״א שלא עייל חוטמו ברישא ונחת ליה טומאה אלא אמר רבא הכניס ידו משום טומאה איכא – פירוש משום דחוטמו עייל ברישא. הכניס גופו טומאה וביאה בהדי הדדי קאתיין – כלומר שהיה כופה ראשו חוץ לבית כמו הלכוף כאגמון ראשו (ישעיהו נח).
והא לא אפשר דלא עייל אצבעא דכרעיה תחלה – ולא מצי לאוקמי [בבואו לבית אחורנית דלא שמיה] ביאה כדאמר בפרק ב׳ דשבועות (שבועות יז:) ובפ״ק דחולין (דף י:) ולכולהו מצי למיפרך הא לא אפשר דלא עייל מיעוטא ברישא ומטמא ליה בטרם יכנס כדרכו. כגון שנכנס בשידה תיבה ומגדל ובא אחר ופרע עליו המעזיבה דטומאה וביאה בהדי הדדי קא אתיא – וצ״ל [דהוא] מסייע להסיר המעזיבה דהא בהתרו בו למלקות איירי.
מר בר רב אשי אמר כגון דעייל [כשהוא גוסס] ונפק נשמתא אדיתיב התם דטומאה וביאה בהדי הדדי קאתיא.
מהכא משמע דכהן אסור [ליטמא לאחרים אף כשהוא מטומא כבר] לקרוביו ואף כי מחולל ועומד הוא דאף לפי דברי רבה אם פירש אסור ליטמא שהרי אחר שיפרוש ממתו ילקה על שאר מתים [אם] מאהיל עליהן וכן שמעתי מאשלי רברבי לשון ר״י שהנזיר יושב בבית והוא עת כזאת מת בבית שהוא שם. להחלו – בכהן הדיוט כתיב.
עד שעה [שימות] – ולאפוקי מגוייד דלהחלו משמע לאחר שנעשה חלל. אמר רבי יוחנן משמעות [דורשין] איכא בינייהו – דהאי ממעט מגוייד וגוסס מלהחלו והאי מבמותם. רבי אומר במותם – בנזיר כתיב לאביו ולאמו לא יטמא להם במותם.
במותם אין מטמא אבל מטמא בנגעם – אפילו באחריני אינו מוזהר כ״א בטומאת מת שכתוב על כל נפשות מת לא יבא [גליון. בת״כ] [כתב] במותם לא יטמא אבל יושב הוא בהספד ובשורה. אם כן נימא קרא להחל מאי להחלו מיתיבי האדם אינו מטמא עד שתצא נפשו ואפילו מגוייד – פירוש לשון גודו אילנא (דניאל ד) מלא פצעים [ופגמים] והתם בפ׳ האשה (יבמות דף קכ:) [דייק] מהך ברייתא דמגוייד לא חיי טמויי לא מטמא הא מחייא לא ופליגי ביה תנאי התם. ולמ״ד מלהחלו הא קתני ואינו מטמא עד שימות – מכל מקום נדרש לאו דלא יטמא כאילו סמכו להחלו להזהירו אף גוסס משום חילול והוי מצי לשנויי דהך ברייתא כו׳.
ומהכא שמעינן דכהן אינו מוזהר על הגוסס דקי״ל כר׳ יוחנן לגבי ר״ל ומיהו בה״ג גריס אביי במקום רבי יוחנן ורבא במקום ר״ל ולפ״ז הלכה כרבא לגבי דאביי [ולרבא] פליגי רבי ורבנן ואית לן הלכה כרבי מחבירו [ולא מחביריו נמצא] יהא כהן מוזהר על גוסס.רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.
צירף גופו – כלומר היו ידיו צרופות ושטופו׳ לגופו ולא הכניסן תחילה טומאה וביאה בהדי הדדי קאתיין ואומר הר״ם אף ע״ג דבית המנוגע אמר בפר׳ השוחט (חולין דף לג:) ידיו טמאות דרבנן אף כי מצורע מטמא באהל מ״מ אינו כ״כ כמו מילי טומאה שכמו כן בבית המנוגע הנכנס שם טמא אפילו לא נגע ואפ״ה נשנית במשניות דאם יש מחיצה כל שהוא למצורע לא יטמאנו ואילו בטומאת מת אף פותח טפח מביא הטומאה.
הא א״א שלא עייל חוטמו ברישא ונחת ליה טומאה אלא אמר רבא הכניס ידו משום טומאה איכא – פירוש משום דחוטמו עייל ברישא. הכניס גופו טומאה וביאה בהדי הדדי קאתיין – כלומר שהיה כופה ראשו חוץ לבית כמו הלכוף כאגמון ראשו (ישעיהו נח).
והא לא אפשר דלא עייל אצבעא דכרעיה תחלה – ולא מצי לאוקמי [בבואו לבית אחורנית דלא שמיה] ביאה כדאמר בפרק ב׳ דשבועות (שבועות יז:) ובפ״ק דחולין (דף י:) ולכולהו מצי למיפרך הא לא אפשר דלא עייל מיעוטא ברישא ומטמא ליה בטרם יכנס כדרכו. כגון שנכנס בשידה תיבה ומגדל ובא אחר ופרע עליו המעזיבה דטומאה וביאה בהדי הדדי קא אתיא – וצ״ל [דהוא] מסייע להסיר המעזיבה דהא בהתרו בו למלקות איירי.
מר בר רב אשי אמר כגון דעייל [כשהוא גוסס] ונפק נשמתא אדיתיב התם דטומאה וביאה בהדי הדדי קאתיא.
מהכא משמע דכהן אסור [ליטמא לאחרים אף כשהוא מטומא כבר] לקרוביו ואף כי מחולל ועומד הוא דאף לפי דברי רבה אם פירש אסור ליטמא שהרי אחר שיפרוש ממתו ילקה על שאר מתים [אם] מאהיל עליהן וכן שמעתי מאשלי רברבי לשון ר״י שהנזיר יושב בבית והוא עת כזאת מת בבית שהוא שם. להחלו – בכהן הדיוט כתיב.
עד שעה [שימות] – ולאפוקי מגוייד דלהחלו משמע לאחר שנעשה חלל. אמר רבי יוחנן משמעות [דורשין] איכא בינייהו – דהאי ממעט מגוייד וגוסס מלהחלו והאי מבמותם. רבי אומר במותם – בנזיר כתיב לאביו ולאמו לא יטמא להם במותם.
במותם אין מטמא אבל מטמא בנגעם – אפילו באחריני אינו מוזהר כ״א בטומאת מת שכתוב על כל נפשות מת לא יבא [גליון. בת״כ] [כתב] במותם לא יטמא אבל יושב הוא בהספד ובשורה. אם כן נימא קרא להחל מאי להחלו מיתיבי האדם אינו מטמא עד שתצא נפשו ואפילו מגוייד – פירוש לשון גודו אילנא (דניאל ד) מלא פצעים [ופגמים] והתם בפ׳ האשה (יבמות דף קכ:) [דייק] מהך ברייתא דמגוייד לא חיי טמויי לא מטמא הא מחייא לא ופליגי ביה תנאי התם. ולמ״ד מלהחלו הא קתני ואינו מטמא עד שימות – מכל מקום נדרש לאו דלא יטמא כאילו סמכו להחלו להזהירו אף גוסס משום חילול והוי מצי לשנויי דהך ברייתא כו׳.
ומהכא שמעינן דכהן אינו מוזהר על הגוסס דקי״ל כר׳ יוחנן לגבי ר״ל ומיהו בה״ג גריס אביי במקום רבי יוחנן ורבא במקום ר״ל ולפ״ז הלכה כרבא לגבי דאביי [ולרבא] פליגי רבי ורבנן ואית לן הלכה כרבי מחבירו [ולא מחביריו נמצא] יהא כהן מוזהר על גוסס.רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.
הערות
הערות
Gemara
Peirush