גמרא
פירוש
דְּבַר טְלֵי וְטַלְיָא וְלִיטַיְּילוּ הָתָם דְּאִי מַשְׁכְּחִי לְהוּ מַיְיתֵי לְהוּ אַלְמָא קָסָבַר אקָטָן אוֹכֵל נְבֵלוֹת אֵין כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
הערות
1 כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: ״עובד כוכבים״.
2 כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: ״עובד כוכבים״.
3 כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: ״עובד כוכבים״.
4 כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: ״מעובדת כוכבים״.
קטן שראינוהו אוכל נבלות או עושה שאר איסורין שבתורה טרחו בענינו בסוגיא זו אם בית דין מצווין להפרישו אם לאו ולא נתברר ולא עוד אלא שאמר בה ר׳ יוחנן ספוקי מספקא ליה ואף גדולי הפוסקים לא הביאוה אלא שבהלכות טומאה כתבו אמור ואמרת להזהיר גדולים על הקטנים וסתמא דמילתא להזהירם שלא יטמאו ואם כן נראה מדעתם שבית דין מצווין להפרישו ומכל מקום רוב פוסקים מסכימין שאין בית דין מצווין להפרישו אלא שאין מאכילין אותם בידים ואע״פ שנסתפק בה ר׳ יוחנן הא קיימא לן דכל דלמר מספקא ליה ולמר פשיטא ליה הילכתא כמאן דפשיטא ליה וראיה לדבר מה שנאמר בסוגיא זו רב יצחק בר ביסנא אירכס ליה מפתחייאתא דבי מדרשא ברשות הרבים אתא לקמיה דר׳ פדת ואמר ליה זיל דבר טלי וטליא וליטללו התם דאי משכחי להו מייתו להו ומעשה רב וכן שאמרו לא יאמר אדם לתינוק הבא לי מפתח הבא לי חותם אלא מניחו וזורק וכן מניחו ותולש אם רצה להביא עשבים המחוברים ואע״פ שתירצוה בכרמלית דרבנן ובעציץ שאינו נקוב שאין תלישתו תלישה אלא מדברי סופרים סוגיא בעלמא הוא ועוד שהרי למעלה ובפרק הניזקין הקשו וליכול קטן אוכל נבלות הוא ובפרק יוצא דופן אמרו בשמועת יתומה שנדרה בעלה מיפר לה שהוא מיפר לה ממה נפשך אי דרבנן הוא הוה ליה דרבנן ודרבנן אי דאורייתא הוה ליה קטן אוכל נבלות ואין בית דין מצווין להפרישו כלומר אי אמרת דמופלא סמוך לאיש נדרו נדר מדרבנן אע״פ שאינו גדול לגמרי הוה ליה דרבנן ודרבנן כלומר אתו נשואין דרבנן ומבטלי נדרא דרבנן ואי מופלא סמוך לאיש דאוריתא ואין נשואין דרבנן יכולין להפר מותר מדין קטן אוכל נבלות שאין מצווין להפרישו אלמא הלכה רווחת כן ולא עוד אלא שתירצוה שם כן לדעת ר׳ יוחנן אע״ג דאיתמר הכא דמספקא ליה אלמא לא איתמר הכא אלא דרך דחייה ושיקלא וטיריא:
ומכל מקום כל קטן שראינוהו עושה על דעת אביו או על דעת אי זה גדול כגון שהיה אביו עומד על גביו וראינוהו לתינוק צופה לאביו ומביטו ותנועותיו מורות שהוא מכיר שנוח לאביו בכך אסור שהרי הוא כמי שמצוהו לעשות והוא שאמרו קטן שבא לכבות אין שומעין לו ופירשוה בעושה על דעת אביו ובמעשה של מפתחות שהזכרנו שלא הודיעו לתינוק שנאבדו שם שלא יתבוננו שנוח לו בכך וכל שכן שאין מאכילין אותם בידים או שאין משתדלין עמהם שיעשו אלא שאם עושין מעצמן שותקין להן ויש שואלים אם כן היאך התירו ליתומה שהפר לה בעלה שתאכל במה שנדרה שהרי כל שהוא מיפר הרי הוא כמשתדל שתאכל ומכל מקום באותה סוגיא הקשו על מה שאמרו אי דאוריתא קטן אוכל נבלות הוא והא כי גדלה אכלא באותה הפרה ותירץ מיפר לה כל שעה ושעה והוא שבעל והקשה והא אין הבעל מיפר בקודמין ותירץ כדרב פנחס דאמר כל הנודרת על דעת בעלה היא נודרת ויש גורסין בה אלא כדרב פנחס כלומר שאין הטעם מדין קטן אוכל נבלות אלא שמיפר לה ומאכילה בידים דכל הנודרת כו׳ הא מדין קטן לא דהוה ליה כמאכיל ומכל מקום לגירסא ראשונה יש מפרשין שאין זה כמאכיל שאע״פ שאסור להאכיל או לומר לו שיאכל מכל מקום מותר להעמידו סמוך לנבלה וכן כל כיוצא בזה מדברים שיניעוהו לעשות כן אלא שלא נאמר לו אנו לעשות זהו הנראה ברור בדין זה באיסורי תורה אבל באיסורי סופרים אין צריך לומר שאין מצווים להפרישו שאף על דעת האומר באיסורי תורה שמצווין להפרישו באיסורי סופרים מודה שאין מצווין אלא שיש לנו לברר אם מותר להאכילו איסורי סופרים אם לאו ונראין הדברים שמאחר שלדעת האומר בשל תורה שמצווין להפרישן אומר בשל סופרים שאין מצווין אף לדעת האומר בשל תורה אין מצווין מורידין איסורי סופרים מדרגה אחת להתיר אף להשתדל ולהאכיל ואף גדולי הדור מביאין בה ראיה ממה שאמרו בשבת פרק תולין (שבת קל״ט.) רב משרשיא יהיב פרוטה לתינוק גוי וזרע ליה כשותא בכרמא והקשה וליתיב לתינוק ישראל ותירץ אתי למיסרך ואלמלא שמותר להשתדל היאך הקשה וליתיב לתינוק ישראל והלא כל שגדול אסור בו אף מדברי סופרים אף הקטן אין אומרין לו שיעשה אלא שבודאי מותר ואם תאמר לאסור משום אתי למיסרך אין טעם זה נאמר בתלמוד אלא בדבר שאינו לצורך התינוק אלא לצורך הגדול כזו שהזכרנו וכטעימת כוס של ברכה בערב יום הכפורים האמור בפרק בכל מערבין (עירובין מ׳:) אבל מה שהוא לצורך התינוק לא שהרי מאכילין אותם ביום הכפורים ולא חיישינן לאתי למיסרך ואם תאמר אחר שכן היאך אמרו (עירובין ל״א:) שאין מערבין בטבל ופירשוה בטבל דרבנן והרי ראוי הוא להאכילו לקטנים וכבר אמרי מערבין לגדול ביום הכפורים הואיל וראוי לקטנים התם מידי דחזי אף לגדולים הוא אלא שאיסור קדושת היום מונעתו ומעתה מערבין בו לגדול הואיל ואף עכשו ראוי לקטנים אבל טבל אינו ראוי לגדולים מצד עצמו ומכל מקום גדולי המחברים כתבו שאף באיסורי סופרים אין מאכילין אותם וסוגיא זו מוכחת כן שהרי תירץ אביי במה שאמרו מניחו תולש מניחו זורק בעציץ שאינו נקוב ובזריקת כרמלית ואם איתה הוה ליה לאקשויי אי הכי אף הבא לי מותר אלא ודאי אסור וכן כתבוה גדולי הדורות דרך הנחה פשוטה וזו של פרק תולין אנו פירשנוה במקומה מפני שאף בגדול אין עיקר האיסור אלא מגזירת מין אחר ועדין אנו צריכין לברר בה הן באיסור תורה הן באיסור סופרים אע״פ שאין בית דין מצווין להפרישו אם אביו מיהא מצווה להפרישו מתורת חנוך וגדולי המחברים כתבו בה כן ר״ל שאביו מצווה להפרישו אלא שקשה לפרש זו שאמרו למטה בתינוק שהיה הולך אצל אבי אמו עם הארץ וכן גדולי הדור מקשים עליהם ממה שאמרו בפרק יוצא דופן בשמועת מופלא הסמוך לאיש שהקדיש ואכל שהוא בבל יחל והקשה מה נפשך אי מופלא סמוך לאיש דאוריתא מילקא נמי לילקי אי דרבנן בל יחל מאי עבידתיה ותירץ לאותם המוזהרים עליו והקשה שמעת מינה קטן אוכל נבלות בית דין מצווים להפרישו ואם כדבריהם היה לו לתרץ לא נצרכה לאביו ואם תפרשה בקטן שלא הגיע לחנוך והרי במופלא סמוך לאיש היא אמורה ומכאן נוטים לומר שאף אביו אינו מוזהר בכך ואף בהגיע לחנוך ותורת חנוך אינה אלא במצות עשה ועל הדרך שאמרו אביו קונה לו טלית ומניח לו תפלין כו׳ והדברים נראין:
אע״פ שהקטן הבא לכבות כל שעושה על דעת אביו אין שומעין לו נכרי שבא לכבות אין אומרין לו כבה ואל תכבה שאף הוא כשהוא עושה על דעת עצמו הוא עושה או לתקנת גמול או ליראת ביתו הסמוך לו ונמצא שלא על פיו של ישראל הוא עושה והרי אין שביתתו מוטלת עלינו:
כל שביארנו בקטן שאין בית דין מצווין להפרישו הוא הדין לחרש וחרשת ואין צריך לומר שוטה שהרי הקשו בה בסוף סוגיא זו ממשניות האמורות בפרק זה והוצרכו לתרצם וכן שלמעלה אמרו בחרש וחרשת וליכול קטן אוכל נבלות הוא וכן כל שהתרנו בכך בין בקטן בין בחרש דוקא כשאין גדול או בן דעת צריכים להשתתף עמהם בדבר עבירה הא כל שהוא כן אסור והוא שלמטה כשהקשו על משנתנו בחרש אמאי מוציא בגט תיתיב גביה דהא קטן אוכל נבלות הוא תירצו בה משום איסורא דידה:
מאחר שביארנו בקטן אוכל נבלות שאין בית דין מצווין להפרישו בן חבר שרגיל אצל אבי אמו עם הארץ אין חוששין שמא יאכילנו דברים שאינן מתוקנים מצא בידו פירות אין זקוק לו לעכב אכילתו ולא סוף דבר בזו שהוא דמאי ואינו אלא מדברי סופרים אלא אף אם היה רגיל אצל אבי אמו כהן והוא עם הארץ אין חוששין שמא יאכילנו תרומה טמאה ואם מצא בידו הימנה אין זקוק לו ומכל מקום לדעת האומרים שבאיסורי תורה מצווין להפרישו מעמידין שמועה זו בתרומה דרבנן ואף לשון הסוגיא מוכיח כן שנאמר בה מצא בידו פירות אלא שהרבה מפרשים כתבו שאף תרומת פירות מן התורה:
כבר ביארנו בפרק אע״פ שחלב האשה מותר אף לגדול כל שהוא נחלב לתוך הכלי אבל דרך יניקה מותר לקטן לכל זמן יניקתו ואסור לגדול מדברי סופרים ויראה שדבר זה אין בו הפרש בין חלב נכרית המגודלת בעבודת האלילים לחלב ישראלית אלא מה שהותר בזו הותר בזו ומה שנאסר בזו נאסר בזו שכל שבאיסור חלב מהלכי שתים ודמו ובשרו הכל שוה וראיה לדבר שהרי במסכת עבודה זרה (כ״ו.) אמרו נכרית לא תניק בנה של ישראל מפני שחשודין על שפיכות דמים וחכמים מתירין בזמן שאחרות עומדות על גבה אלמא אין בה סרך איסור יותר מבישראלית וכמו שאמרו שם בתלמוד המערב נכרית מיניקה בני ישראל דכתיב והיו מלכים אומניך ושרותיהם מניקותיך אלא שמכל מקום הואיל וידוע מדרך הטבע שכל מזון המגדל עושה רושם במדות המגודל ממנו מדת חסידות להניק כמה שאיפשר בחלב ישראלית שטבעה נח ורחמן וביישן וצנוע ומגדלת כפי טבעה וזהו שדרשו בספר שמות רבה וקראתי לך אשה מינקת מן העבריות וכי אסור היה לו למשה לינק מחלב הנכריות ולא כן תני אבל נכרית מניקה בנה של ישראל ברשותה אלא מלמד שהחזירתו למשה על כל המצריות ולא רצה משה לינק מהן אמר הב״ה פה שעתיד לדבר עמי יינק דבר טמא אלמא שאינה אלא משום חסידות וקוראה דבר טמא דרך העברה שהרי מאחר שאמר וכי אסור היה לו כו׳ פשוט הוא שמותר אם כן זה ששתפוה כאן עם חלב בהמה טמאה במה שאמר יונק תינוק והולך מן הנכרית לא להשוותן אלא כל אחת כדינה נכרית לכתחלה אף בשאיפשר בישראלית ובהמה טמאה דוקא בשאין שם טהורה ומשום סכנה וכן מה שאמרו בתוספתא שבמסכת שבת פ״י אין יונקין מן הנכרית ומבהמה טמאה אלא במקום סכנה בנכרית מיהא אינה אלא למדת חסידות ומכל מקום גאוני הראשונים למדו מכאן שחלב נכרית אסורה ואין לה היתר אלא במקום סכנה ופירשו זו של עבודה זרה בשאין שם ישראלית ומשום סכנה ולא אסרה ר׳ מאיר אלא מפני שסכנת הנקתה חמורה ממנה ומוטב להמתין עד שיביאו ממקום אחר ואפילו בעומדות על גבה וכדקתני טעמא דשייפא לה לדד סם מאבראי ואין דבריהם נראין כלל ולא שתפוה אלא דרך חסידות ומעתה מניקין את התינוק חלב נכרית אף במקום ישראלית אלא שכל שאיפשר בישראלית אינה מדת חסידות אבל של בהמה טמאה אין מניקין אותו אלא במקום שאי אפשר בחלב טהור שכיוצא בזו כל שבתינוק מקום סכנה הוא ומניקין אותו משום סכנה ואינו צריך אומד שסתם תינוק מסוכן הוא אצל חלב אבל גדול אע״פ שבמקום סכנה מותר מכל מקום צריך אומד וכן אין מאכילין לקטן נבלות וטרפות שקצים ורמשים אלא במקום סכנה ובאומד שאין סתם תינוק מסוכן אלא אצל חלב:
יניקת בהמה טהורה אף לגדול מותרת ואין בה משום סרך מיאוס כלל ומכל מקום בשבת ויום טוב אסור שהיניקה בפה כעין חליבה היא וחולב אסור משום מפרק ואע״פ שהמפרק תולדת דש הוא ואין דישה אלא בגדולי קרקע פירשו בתוספות ששני מינין יש במפרק אחת תולדת דישה ואחת תולדת ממחק וזו של יניקה תולדת ממחק שמשוה את הדד ומחליקו ויש מפרשים שהמפרק ביניקה הוא תולדת גוזז ומכל מקום במקום צער חולי אף על פי שאין בו סכנה מותר שהיונק בפיו אינו חולב גמור אלא מפרק כלאחר יד והוא שאמרו במסכת כתובות גונח יונק חלב בשבת מפרק כלאחר יד הוא ובמקום צערא לא גזור ופירושו צער חולי אע״פ שאין בו סכנה ומותר בשבת וכל שכן ביום טוב ואם כן זה שאמר אבא שאול כאן שבשבת כל שאין שם סכנה אסור וביום טוב הוא שמותר אע״פ שאין סכנה כל שיש צער חולי הואיל ואין בו אלא איסור לאו אין הלכה כן זו היא שיטתנו וכן כתבוה גדולי הפוסקים ומכל מקום אחרוני הרבנים פירשו שלשון צער האמור כאן לא נאמר על צער חולי אלא צער של תיאבון על הדרך שאמרו בשבועות (כ״ז:) נשבע על הככר ומצטער עליה ואם כן בשבת ודאי כל שבמקום צער חולי אע״פ שאין שם סכנה מותר הא כל שאין שם צער חולי אע״פ שמצטער בה מחמת תיאבון אסור בשבת וביום טוב מותר ובזו עמדו שתיהן:
אחר שביארנו בקטן אוכל נבלות שאין בית דין מצווין להפרישו זה שאמרו בשרצים לא תאכלום קרי ביה לא תאכילום פירושו שלא יאכילום בידים וכן מה שאמרו בדם כל נפש מכם לא תאכל דם להזהיר גדולים על הקטנים פירושו שלא יאכילום בידים וכן מה שנאמר בטומאת כהנים אמור ואמרת להזהיר גדולים על הקטנים פירושו שלא יטמאום בידים וכן הדין בכלם שלא יאמר להם לעשות כן ולא עוד אלא שלא יגלה לו פנים שנוח לו בכך שאם כן הרי הוא קטן העושה על דעת גדול:ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: +972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים)
ומכל מקום כל קטן שראינוהו עושה על דעת אביו או על דעת אי זה גדול כגון שהיה אביו עומד על גביו וראינוהו לתינוק צופה לאביו ומביטו ותנועותיו מורות שהוא מכיר שנוח לאביו בכך אסור שהרי הוא כמי שמצוהו לעשות והוא שאמרו קטן שבא לכבות אין שומעין לו ופירשוה בעושה על דעת אביו ובמעשה של מפתחות שהזכרנו שלא הודיעו לתינוק שנאבדו שם שלא יתבוננו שנוח לו בכך וכל שכן שאין מאכילין אותם בידים או שאין משתדלין עמהם שיעשו אלא שאם עושין מעצמן שותקין להן ויש שואלים אם כן היאך התירו ליתומה שהפר לה בעלה שתאכל במה שנדרה שהרי כל שהוא מיפר הרי הוא כמשתדל שתאכל ומכל מקום באותה סוגיא הקשו על מה שאמרו אי דאוריתא קטן אוכל נבלות הוא והא כי גדלה אכלא באותה הפרה ותירץ מיפר לה כל שעה ושעה והוא שבעל והקשה והא אין הבעל מיפר בקודמין ותירץ כדרב פנחס דאמר כל הנודרת על דעת בעלה היא נודרת ויש גורסין בה אלא כדרב פנחס כלומר שאין הטעם מדין קטן אוכל נבלות אלא שמיפר לה ומאכילה בידים דכל הנודרת כו׳ הא מדין קטן לא דהוה ליה כמאכיל ומכל מקום לגירסא ראשונה יש מפרשין שאין זה כמאכיל שאע״פ שאסור להאכיל או לומר לו שיאכל מכל מקום מותר להעמידו סמוך לנבלה וכן כל כיוצא בזה מדברים שיניעוהו לעשות כן אלא שלא נאמר לו אנו לעשות זהו הנראה ברור בדין זה באיסורי תורה אבל באיסורי סופרים אין צריך לומר שאין מצווים להפרישו שאף על דעת האומר באיסורי תורה שמצווין להפרישו באיסורי סופרים מודה שאין מצווין אלא שיש לנו לברר אם מותר להאכילו איסורי סופרים אם לאו ונראין הדברים שמאחר שלדעת האומר בשל תורה שמצווין להפרישן אומר בשל סופרים שאין מצווין אף לדעת האומר בשל תורה אין מצווין מורידין איסורי סופרים מדרגה אחת להתיר אף להשתדל ולהאכיל ואף גדולי הדור מביאין בה ראיה ממה שאמרו בשבת פרק תולין (שבת קל״ט.) רב משרשיא יהיב פרוטה לתינוק גוי וזרע ליה כשותא בכרמא והקשה וליתיב לתינוק ישראל ותירץ אתי למיסרך ואלמלא שמותר להשתדל היאך הקשה וליתיב לתינוק ישראל והלא כל שגדול אסור בו אף מדברי סופרים אף הקטן אין אומרין לו שיעשה אלא שבודאי מותר ואם תאמר לאסור משום אתי למיסרך אין טעם זה נאמר בתלמוד אלא בדבר שאינו לצורך התינוק אלא לצורך הגדול כזו שהזכרנו וכטעימת כוס של ברכה בערב יום הכפורים האמור בפרק בכל מערבין (עירובין מ׳:) אבל מה שהוא לצורך התינוק לא שהרי מאכילין אותם ביום הכפורים ולא חיישינן לאתי למיסרך ואם תאמר אחר שכן היאך אמרו (עירובין ל״א:) שאין מערבין בטבל ופירשוה בטבל דרבנן והרי ראוי הוא להאכילו לקטנים וכבר אמרי מערבין לגדול ביום הכפורים הואיל וראוי לקטנים התם מידי דחזי אף לגדולים הוא אלא שאיסור קדושת היום מונעתו ומעתה מערבין בו לגדול הואיל ואף עכשו ראוי לקטנים אבל טבל אינו ראוי לגדולים מצד עצמו ומכל מקום גדולי המחברים כתבו שאף באיסורי סופרים אין מאכילין אותם וסוגיא זו מוכחת כן שהרי תירץ אביי במה שאמרו מניחו תולש מניחו זורק בעציץ שאינו נקוב ובזריקת כרמלית ואם איתה הוה ליה לאקשויי אי הכי אף הבא לי מותר אלא ודאי אסור וכן כתבוה גדולי הדורות דרך הנחה פשוטה וזו של פרק תולין אנו פירשנוה במקומה מפני שאף בגדול אין עיקר האיסור אלא מגזירת מין אחר ועדין אנו צריכין לברר בה הן באיסור תורה הן באיסור סופרים אע״פ שאין בית דין מצווין להפרישו אם אביו מיהא מצווה להפרישו מתורת חנוך וגדולי המחברים כתבו בה כן ר״ל שאביו מצווה להפרישו אלא שקשה לפרש זו שאמרו למטה בתינוק שהיה הולך אצל אבי אמו עם הארץ וכן גדולי הדור מקשים עליהם ממה שאמרו בפרק יוצא דופן בשמועת מופלא הסמוך לאיש שהקדיש ואכל שהוא בבל יחל והקשה מה נפשך אי מופלא סמוך לאיש דאוריתא מילקא נמי לילקי אי דרבנן בל יחל מאי עבידתיה ותירץ לאותם המוזהרים עליו והקשה שמעת מינה קטן אוכל נבלות בית דין מצווים להפרישו ואם כדבריהם היה לו לתרץ לא נצרכה לאביו ואם תפרשה בקטן שלא הגיע לחנוך והרי במופלא סמוך לאיש היא אמורה ומכאן נוטים לומר שאף אביו אינו מוזהר בכך ואף בהגיע לחנוך ותורת חנוך אינה אלא במצות עשה ועל הדרך שאמרו אביו קונה לו טלית ומניח לו תפלין כו׳ והדברים נראין:
אע״פ שהקטן הבא לכבות כל שעושה על דעת אביו אין שומעין לו נכרי שבא לכבות אין אומרין לו כבה ואל תכבה שאף הוא כשהוא עושה על דעת עצמו הוא עושה או לתקנת גמול או ליראת ביתו הסמוך לו ונמצא שלא על פיו של ישראל הוא עושה והרי אין שביתתו מוטלת עלינו:
כל שביארנו בקטן שאין בית דין מצווין להפרישו הוא הדין לחרש וחרשת ואין צריך לומר שוטה שהרי הקשו בה בסוף סוגיא זו ממשניות האמורות בפרק זה והוצרכו לתרצם וכן שלמעלה אמרו בחרש וחרשת וליכול קטן אוכל נבלות הוא וכן כל שהתרנו בכך בין בקטן בין בחרש דוקא כשאין גדול או בן דעת צריכים להשתתף עמהם בדבר עבירה הא כל שהוא כן אסור והוא שלמטה כשהקשו על משנתנו בחרש אמאי מוציא בגט תיתיב גביה דהא קטן אוכל נבלות הוא תירצו בה משום איסורא דידה:
מאחר שביארנו בקטן אוכל נבלות שאין בית דין מצווין להפרישו בן חבר שרגיל אצל אבי אמו עם הארץ אין חוששין שמא יאכילנו דברים שאינן מתוקנים מצא בידו פירות אין זקוק לו לעכב אכילתו ולא סוף דבר בזו שהוא דמאי ואינו אלא מדברי סופרים אלא אף אם היה רגיל אצל אבי אמו כהן והוא עם הארץ אין חוששין שמא יאכילנו תרומה טמאה ואם מצא בידו הימנה אין זקוק לו ומכל מקום לדעת האומרים שבאיסורי תורה מצווין להפרישו מעמידין שמועה זו בתרומה דרבנן ואף לשון הסוגיא מוכיח כן שנאמר בה מצא בידו פירות אלא שהרבה מפרשים כתבו שאף תרומת פירות מן התורה:
כבר ביארנו בפרק אע״פ שחלב האשה מותר אף לגדול כל שהוא נחלב לתוך הכלי אבל דרך יניקה מותר לקטן לכל זמן יניקתו ואסור לגדול מדברי סופרים ויראה שדבר זה אין בו הפרש בין חלב נכרית המגודלת בעבודת האלילים לחלב ישראלית אלא מה שהותר בזו הותר בזו ומה שנאסר בזו נאסר בזו שכל שבאיסור חלב מהלכי שתים ודמו ובשרו הכל שוה וראיה לדבר שהרי במסכת עבודה זרה (כ״ו.) אמרו נכרית לא תניק בנה של ישראל מפני שחשודין על שפיכות דמים וחכמים מתירין בזמן שאחרות עומדות על גבה אלמא אין בה סרך איסור יותר מבישראלית וכמו שאמרו שם בתלמוד המערב נכרית מיניקה בני ישראל דכתיב והיו מלכים אומניך ושרותיהם מניקותיך אלא שמכל מקום הואיל וידוע מדרך הטבע שכל מזון המגדל עושה רושם במדות המגודל ממנו מדת חסידות להניק כמה שאיפשר בחלב ישראלית שטבעה נח ורחמן וביישן וצנוע ומגדלת כפי טבעה וזהו שדרשו בספר שמות רבה וקראתי לך אשה מינקת מן העבריות וכי אסור היה לו למשה לינק מחלב הנכריות ולא כן תני אבל נכרית מניקה בנה של ישראל ברשותה אלא מלמד שהחזירתו למשה על כל המצריות ולא רצה משה לינק מהן אמר הב״ה פה שעתיד לדבר עמי יינק דבר טמא אלמא שאינה אלא משום חסידות וקוראה דבר טמא דרך העברה שהרי מאחר שאמר וכי אסור היה לו כו׳ פשוט הוא שמותר אם כן זה ששתפוה כאן עם חלב בהמה טמאה במה שאמר יונק תינוק והולך מן הנכרית לא להשוותן אלא כל אחת כדינה נכרית לכתחלה אף בשאיפשר בישראלית ובהמה טמאה דוקא בשאין שם טהורה ומשום סכנה וכן מה שאמרו בתוספתא שבמסכת שבת פ״י אין יונקין מן הנכרית ומבהמה טמאה אלא במקום סכנה בנכרית מיהא אינה אלא למדת חסידות ומכל מקום גאוני הראשונים למדו מכאן שחלב נכרית אסורה ואין לה היתר אלא במקום סכנה ופירשו זו של עבודה זרה בשאין שם ישראלית ומשום סכנה ולא אסרה ר׳ מאיר אלא מפני שסכנת הנקתה חמורה ממנה ומוטב להמתין עד שיביאו ממקום אחר ואפילו בעומדות על גבה וכדקתני טעמא דשייפא לה לדד סם מאבראי ואין דבריהם נראין כלל ולא שתפוה אלא דרך חסידות ומעתה מניקין את התינוק חלב נכרית אף במקום ישראלית אלא שכל שאיפשר בישראלית אינה מדת חסידות אבל של בהמה טמאה אין מניקין אותו אלא במקום שאי אפשר בחלב טהור שכיוצא בזו כל שבתינוק מקום סכנה הוא ומניקין אותו משום סכנה ואינו צריך אומד שסתם תינוק מסוכן הוא אצל חלב אבל גדול אע״פ שבמקום סכנה מותר מכל מקום צריך אומד וכן אין מאכילין לקטן נבלות וטרפות שקצים ורמשים אלא במקום סכנה ובאומד שאין סתם תינוק מסוכן אלא אצל חלב:
יניקת בהמה טהורה אף לגדול מותרת ואין בה משום סרך מיאוס כלל ומכל מקום בשבת ויום טוב אסור שהיניקה בפה כעין חליבה היא וחולב אסור משום מפרק ואע״פ שהמפרק תולדת דש הוא ואין דישה אלא בגדולי קרקע פירשו בתוספות ששני מינין יש במפרק אחת תולדת דישה ואחת תולדת ממחק וזו של יניקה תולדת ממחק שמשוה את הדד ומחליקו ויש מפרשים שהמפרק ביניקה הוא תולדת גוזז ומכל מקום במקום צער חולי אף על פי שאין בו סכנה מותר שהיונק בפיו אינו חולב גמור אלא מפרק כלאחר יד והוא שאמרו במסכת כתובות גונח יונק חלב בשבת מפרק כלאחר יד הוא ובמקום צערא לא גזור ופירושו צער חולי אע״פ שאין בו סכנה ומותר בשבת וכל שכן ביום טוב ואם כן זה שאמר אבא שאול כאן שבשבת כל שאין שם סכנה אסור וביום טוב הוא שמותר אע״פ שאין סכנה כל שיש צער חולי הואיל ואין בו אלא איסור לאו אין הלכה כן זו היא שיטתנו וכן כתבוה גדולי הפוסקים ומכל מקום אחרוני הרבנים פירשו שלשון צער האמור כאן לא נאמר על צער חולי אלא צער של תיאבון על הדרך שאמרו בשבועות (כ״ז:) נשבע על הככר ומצטער עליה ואם כן בשבת ודאי כל שבמקום צער חולי אע״פ שאין שם סכנה מותר הא כל שאין שם צער חולי אע״פ שמצטער בה מחמת תיאבון אסור בשבת וביום טוב מותר ובזו עמדו שתיהן:
אחר שביארנו בקטן אוכל נבלות שאין בית דין מצווין להפרישו זה שאמרו בשרצים לא תאכלום קרי ביה לא תאכילום פירושו שלא יאכילום בידים וכן מה שאמרו בדם כל נפש מכם לא תאכל דם להזהיר גדולים על הקטנים פירושו שלא יאכילום בידים וכן מה שנאמר בטומאת כהנים אמור ואמרת להזהיר גדולים על הקטנים פירושו שלא יטמאום בידים וכן הדין בכלם שלא יאמר להם לעשות כן ולא עוד אלא שלא יגלה לו פנים שנוח לו בכך שאם כן הרי הוא קטן העושה על דעת גדול:ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: +972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים)
הערות
הערות
Gemara
Peirush