גמרא
פירוש
מִשּׁוּם דְּאִיסּוּרָן בְּמַשֶּׁהוּ אֲבָל דָּם דְּעַד דְּאִיכָּא רְבִיעִית אֵימָא לָא וְאִי אַשְׁמְעִינַן דָּם מִשּׁוּם דְּאִיכָּא כָּרֵת אֲבָל שְׁרָצִים אֵימָא לָא.
וְאִי אַשְׁמְעִינַן הָנֵי תַּרְתֵּי מִשּׁוּם דְּאִיסּוּרָן שָׁוֶה בַּכֹּל אֲבָל טוּמְאָה אֵימָא לָא וְאִי אַשְׁמְעִינַן טוּמְאָה כֹּהֲנִים שָׁאנֵי מִשּׁוּם דְּרִיבָּה בָּהֶן מִצְוֹת יְתֵרוֹת אֲבָל הָנֵי אֵימָא לָא צְרִיכָא.
תָּא שְׁמַע שְׁנֵי אַחִין אֶחָד פִּקֵּחַ וְאֶחָד חֵרֵשׁ נְשׂוּאִין שְׁתֵּי אֲחָיוֹת פִּקְּחוֹת מֵת חֵרֵשׁ בַּעַל פִּקַּחַת מָה יַעֲשֶׂה פִּקֵּחַ בַּעַל פִּקַּחַת תֵּצֵא מִשּׁוּם אֲחוֹת אִשָּׁה.
מֵת פִּקֵּחַ בַּעַל פִּקַּחַת מָה יַעֲשֶׂה חֵרֵשׁ בַּעַל פִּקַּחַת מוֹצִיא אֶת אִשְׁתּוֹ בְּגֵט וְאֵשֶׁת אָחִיו אֲסוּרָה לְעוֹלָם.
אַמַּאי מוֹצִיא אֶת אִשְׁתּוֹ בְּגֵט תִּיתִּיב גַּבֵּיהּ קָטָן אוֹכֵל נְבֵלוֹת הוּא מִשּׁוּם אִיסּוּרָא דִידַהּ.
תָּא שְׁמַע שְׁנֵי אַחִין פִּקְחִין נְשׂוּאִין שְׁתֵּי אֲחָיוֹת אַחַת פִּקַּחַת וְאַחַת חֵרֶשֶׁת מֵת פִּקֵּחַ בַּעַל חֵרֶשֶׁת מָה יַעֲשֶׂה פִּקֵּחַ בַּעַל פִּקַּחַת תֵּצֵא מִשּׁוּם אֲחוֹת אִשָּׁה מֵת פִּקֵּחַ בַּעַל פִּקַּחַת מָה יַעֲשֶׂה פִּקֵּחַ בַּעַל חֵרֶשֶׁת מוֹצִיא אֶת אִשְׁתּוֹ בַּגֵּט וְאֵשֶׁת אָחִיו בַּחֲלִיצָה.
וְאַמַּאי מוֹצִיא אֶת אִשְׁתּוֹ בְּגֵט תִּיתֵּיב גַּבֵּיהּ קָטָן אוֹכֵל נְבֵלוֹת הוּא מִשּׁוּם אִיסּוּרָא דִּידֵיהּ.
אָמַר רָבָא תָּא שְׁמַע שְׁנֵי אַחִין אֶחָד חֵרֵשׁ וְאֶחָד פִּקֵּחַ נְשׂוּאִין לִשְׁתֵּי אֲחָיוֹת אַחַת פִּקַּחַת וְאַחַת חֵרֶשֶׁת מֵת חֵרֵשׁ בַּעַל חֵרֶשֶׁת מָה יַעֲשֶׂה פִּקֵּחַ בַּעַל פִּקַּחַת תֵּצֵא מִשּׁוּם אֲחוֹת אִשְׁתּוֹ מֵת פִּקֵּחַ בַּעַל פִּקַּחַת מָה יַעֲשֶׂה חֵרֵשׁ בַּעַל חֵרֶשֶׁת מוֹצִיא אֶת אִשְׁתּוֹ בְּגֵט וְאֵשֶׁת אָחִיו אֲסוּרָה לְעוֹלָם.
וְהָא הָכָא דְּלָאו אִיסּוּרָא דִידַהּ אִיכָּא וְלָאו אִיסּוּרָא דִּידֵיהּ אִיכָּא וְקָתָנֵי מוֹצִיא אֶת אִשְׁתּוֹ בְּגֵט אָמַר רַב שְׁמַעְיָה גְּזֵירָה מִשּׁוּם הַתָּרַת יְבָמָה לַשּׁוּק.הדרן עלך חרש שנשא
פרק טו – האשה שלום
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
הדם אכילתו בכרת ושיעור אכילתו בכזית אבל השרץ אכילתו בלאו ושיעורו בכעדשה ומה שנאמר כאן איסורו במשהו פירושו בכעדשה אלא מתוך שיצא לו משיעור זית הוא קוראו משהו:
המשנה השניה והכונה בה בביאור החלק השני והוא שאמר שני אחין חרשין נשואין לשתי אחיות פקחות או לשתי אחיות חרשות או לשתי אחיות אחת חרשת ואחת פקחת או שתי אחיות חרשות נשואות לשני אחין פקחין או לשני אחין חרשין או לשני אחין אחד חרש ואחד פקח הרי אלו פטורין מן החליצה ומן היבום אם היו נכריות יכנוסו אם רצו להוציא יוציאו. מבואר לר״ם:
אמר המאירי שני אחין [חרשין] נשואין שתי אחיות ששתיהן חרשות או ששתיהן פקחות או שאחת פקחת ואחת חרשת וכן שתי אחיות חרשות נשואות לשני אחים ששניהם חרשים או שניהם פקחים או אחד פקח ואחד חרש הרי אלו פטורות מן החליצה ומן היבום שהרי כל שיש צד חרשות בכל אחד מן הנשואין הרי דין שני הנשואין שוה להיותם נשואין של סופרים ולא של תורה ומה נפשך אם של אחיו נשואין אף שלו נשואין ותצא משום אחות אשה ומותרת לכל ואם שלו אינן נשואין אף של אחיו אינן נשואין ואין כאן יבמה לשוק ונכרית בעלמא היא להיות מותרת לכל אבל אם היו נכריות יכנוסו וממה נפשך אם נשואי אחיו נשואין שפיר קא מיבם ואם אינן נשואין נכרית בעלמא היא ושפיר קא נסיב ומכל מקום חליצה אין כאן שאין חליצה בחרש וחרשת ואם רצו להוציא ר״ל אחר שכנסו יוציא בגט אחר שהחרשות היה חרשות מעיקרו ולא היה שם אלא נשואין דרבנן שאלו היו הנשואין בפקחות ר״ל פקח בפקחת ואחר כך נתחרש היא כונס ואינו מוציא שהרי זיקתו של תורה וקנאה חרש מן התורה שהרי אף ביאת שוגג קונה בה וגט שלו אינו אלא מדרבנן הא אם נתחרשה כונס ואם רצה להוציא יוציא שהרי אין צורך לדעתה כמו שביארנו:
זהו ביאור המשנה וכן הלכה ולא נתחדש עליה בגמרא דבר:
המשנה השלישית והכונה בה כשלפניה והוא שאמר שני אחים אחד חרש ואחד פקח נשואין לשתי אחיות פקחות מת חרש בעל פקחת מה יעשה פקח בעל פקחת תצא משם אחות אשה מת פקח בעל פקחת מה יעשה חרש בעל פקחת מוציא את אשתו בגט ואשת אחיו אסורה לעולם:
אמר המאירי שני אחים אחד חרש ואחד פקח נשואים לשתי אחיות פקחות מת חרש שלא היו נשואיו גמורים ונזדקקה אשתו לפקח בפקחת שהיו נשואיו גמורים הרי זו יוצאה משום אחות אשה שהרי היא ערוה עליו בודאי מת פקח שהיו נשואיו גמורין ונזדקקה אשתו לחרש זה שהיו נשואיו גמורין הרי אין נשואין שלו מוציאים אותה משום אחות אשה שאין נשואין דרבנן פוטרין זיקה דאוריתא לגמרי ולכנסה אי אפשר שנשואין דרבנן פוסלין אותה מיהא משום אחות אשה דרבנן ולחלוץ אי אפשר שאין חליצה לחרש דלשהות עם אשתו אי אפשר שהרי אין נשואיו אלא דרבנן והויא לה אחות זקוקה של תורה מעתה הוא מוציא את אשתו בגט דברמיזה כנס ברמיזה יוציא ואין אומרין להשהותה אצלו מדין קטן אוכל נבלות שאין בית דין מצווין להפרישו שהרי אף היא משתתפת לעבירה ואשת אחיו אסורה לעולם לכל אדם ומכל מקום אם היה פקח ונתחרש הואיל ונשואיו תורה תצא משום אחות אשה:
זהו ביאור המשנה וכן הלכה ולא נתחדש עליה בגמרא דבר:
המשנה הרביעית והכונה בה כשלפניה והוא שאמר שני אחים פקחין נשואין לשתי אחיות אחת חרשת ואחת פקחת מת פקח בעל חרשת מה יעשה פקח בעל פקחת תצא משם אחות אשה מת פקח בעל פקחת מה יעשה פקח בעל חרשת מוציא את אשתו בגט ואת אשת אחיו בחליצה:
אמר המאירי שני אחים פקחים נשואים לשתי אחיות אחת פקחת ואחת חרשת מת בעל החרשת שלא היו נשואיו גמורים ונזדקקה לבעל אחותה שנשואיו גמורים תצא משום אחות אשה מת בעל הפקחת שנשואיו גמורים ונזדקקה הפקחת לבעל אחותה שהוא פקח בחרשת והרי אי אתה מוציאה משום אחות אשה שאין נשואי סופרים מפקיעים זיקה של תורה ולשהות עם אשתו אי אפשר שהרי אחר שאין נשואיו תורה הויא לה אחות זקוקה של תורה ולכנוס אי אפשר שהרי אחות אשה של סופרים היא אלא מוציא את אשתו בגט ואפילו היתה פקחת ונתחרשה שמאחר שאין צורך לדעתה אף גיטו תורה כנשואיו ואשת אחיו בחליצה להתירה לשאר בני אדם ואף זו אין אומרין להשהותה מדין קטן אוכל נבלות שהרי אף היא משתתפת בעבירה:
זהו ביאור המשנה וכן הלכה ולא נתחדש עליה בגמרא דבר:
המשנה החמישית והכונה בה כשלפניה והוא שאמר שני אחים אחד חרש ואחד פקח נשואין לשתי אחיות אחת חרשת ואחת פקחת מת חרש בעל חרשת מה יעשה פקח בעל הפקחת תצא משם אחות אשה מת פקח בעל הפקחת מה יעשה חרש בעל חרשת מוציא את אשתו בגט ואשת אחיו אסורה לעולם. מבואר לר״ם:
אמר המאירי אחד חרש ואחד פקח נשואים שתי אחיות אחת חרשת ואחת פקחת ר״ל פקח בפקחת וחרש בחרשת מת חרש שאין נשואיו גמורים ונזדקקה אשתו לבעל אחותה שנשואיו גמורים תצא משום אחות אשה שהרי אשתו של פקח נשואה גמורה וזו אחות אשתו של תורה מת פקח שנשואיו גמורים ונזדקקה אשתו הפקחת לחרש הרי זו אינה יוצאה משום אחות אשה שנשואי סופרים אינן מפקיעים זיקת התורה ולהשהות את אשתו אי איפשר שהרי אחר שאין נשואיו תורה וזיקתו תורה הויא לה אחות זקוקה ולכנסה אי אפשר שהרי היא אחות אשה של סופרים ולחלוץ לה אי אפשר שאין חליצה לחרש וחרשת הילכך מוציא את אשתו בגט דברמיזה כנסה ברמיזה יוציא ואשת אחיו אסורה לעולם לכל אדם ואם היה פקח ונתחרש אינו מוציא והלזו תצא משום אחות אשה הא בחרש מעקרו מוציא ושתיהן אסורות עליו אלא אם כן מתה יבמתו שאיפשר לו להחזיר את אשתו הא אם מתה אשתו אסור ביבמתו שאיני קורא בה בשעת נפילה יבמה יבא עליה כו׳ ושמא תאמר בזו מיהא נשהא את אשתו מדין קטן אוכל נבלות שהרי אף היא חרשת פירשוה בגמרא גזירה משום התרת יבמה לשוק שהרואים אותה שוהה עמו יאמרו אין זו אחות זקוקה אלא שאחותה נפטרה משום אחות אשה ואינה זקוקה לו כלל ויבאו להתירה לשוק:
זהו ביאור המשנה וכן הלכה ולא נתחדש עליה בגמרא דבר:
המשנה הששית והכונה בה כשלפניה והוא שאמר שני אחין אחד חרש ואחד פקח נשואין לשתי נכריות פקחות מת חרש בעל פקחת מה יעשה פקח בעל פקחת או חולץ או מיבם מת פקח בעל פקחת מה יעשה חרש בעל פקחת כונס ואינו מוציא לעולם:
אמר המאירי שני אחים אחד חרש ואחד פקח נשואים שתי נכריות פקחות מת חרש שאין נשואיו גמורים ונזדקקה אשתו לפקח הרי זה חולץ או מיבם אחר שאין בה סרך ערוה שהרי נכריות הן וזו פשוטה היא אבל אם מת פקח שנשואיו גמורין ונזדקקה אשתו לחרש וחליצה אין כאן שאין חליצה לחרש כונס ואינו מוציא לעולם שהרי קנינו מצד זיקתו תורה שהרי ביאת שוגג ביבמתו קונה וגיטו אינה תורה:
זהו ביאור המשנה וכן הלכה ולא נתחדש עליה בגמרא דבר:
המשנה השביעית והכונה בה כשלפניה והוא שאמר שני אחין פקחין נשואין לשתי נכריות אחת חרשת ואחת פקחת מת פקח בעל חרשת מה יעשה פקח בעל פקחת כונס אם רצה להוציא יוציא מת פקח בעל פקחת מה יעשה פקח בעל חרשת או חולץ או מיבם:
אמר המאירי שני אחים פקחים נשואים שתי נכריות אחת פקחת ואחת חרשת מת בעל החרשת ונזדקקה חרשת לפקח והרי אינו יכול להוציאה בחליצה שאין חליצה לחרשת אלא כונס אחר שאין כאן סרך ערוה שהרי נכריות הן ואם רצה להוציא יוציא שהרי פקח הוא ואע״פ שהיא חרשת אין אנו צריכים לדעתה מת בעל הפקחת ונזדקקה פקחת לפקח חולץ או מיבם:
זהו ביאור המשנה וכן הלכה ולא נתחדש עליה בגמרא דבר:
המשנה השמינית והכונה בה כשלפניה והוא שאמר שני אחים אחד חרש ואחד פקח נשואים שתי נכריות אחת חרשת ואחת פקחת מת חרש בעל חרשת מה יעשה פקח בעל פקחת כונס אם רצה להוציא יוציא מת פקח בעל פקחת מה יעשה חרש בעל חרשת כונס ואינו מוציא לעולם אמר הר״ם העקרים אשר יתבארו שם טעמי אלו ההלכות הקודמות כלם ג׳ ויקדים אחד מהם שהחרש והחרשת מיבמין ולא חולצין והשני שהחרש כאשר כנס אינו מוציא לעולם לפי שהנשואין הן שלמים לפי שהוא ראוי ליבום כמו שאמרנו והגרושין הן חסרים להיותו חרש וכבר ידעת שהחרש והחרשת נשואיהן חסרי הסדר וגרושי החרש גם כן חסרים והעקר השלישי שהאדם כאשר היה לו אשה והיה בנשואיהן חסרון כמו שהיתה חרשת עד תפול אחותה לפניו לייבום הנה המשפט בזה כשתאסר עליו אשתו ויבמתו להיותם שתי אחיות כבר השתתפו בקנינו ואין נשואי אשתו שלמים לפי שאם היו נשואין שלמים היתה אחותה יוצאת משום נשואי אשה ולזה מוציא את אשתו בגט ואשת אחיו בחליצה ואם נמנעה בו החליצה כמו שיהיה חרש ותהיה אשת אחיו אסורה לעולם:
אמר המאירי שני אחים אחד חרש ואחד פקח נשואים שתי נכריות אחת חרשת ואחת פקחת חרש בחרשת ופקח בפקחת מת חרש ונזדקקה חרשת לפקח והרי אין יכול להוציאה בחליצה שאין חליצה לחרשת אלא כונס ואם רצה אחר כן להוציא בגט יוציא מת פקח ונזדקקה פקחת לחרש וחליצה אין כאן שאין חליצה לחרש כונס שהרי ביאת שוגג קונה ביבמה ואינו מוציא לעולם שהרי קנינו מצד זיקתו תורה וגיטו אינה תורה ולא אמרו מוציא ברמיזה אלא כשכנס ברמיזה כמו שהתבאר:
זהו ביאור המשנה וכן הלכה ולא נתחדש עליה בגמרא דבר:
ונשלם הפרק תהלה לאל:
פרק חמשה עשר בעזרת הצור ובישועתו:
האשה שהלכה היא וכו׳ שלום בינו לבינה כו׳ כבר ביארנו בראש המסכתא על חלק שלישי שבה שענינו לבאר באשה ששמעה שמת בעלה ולא נתברר לה על אי זה צד מתירין אותה לינשא וכן כשהיא אומרת כך על אי זה צד נאמנת וזה הפרק אמנם יסוד ענינו בביאור זה החלק ועל זה הצד יחלקו עניני הפרק לחמשה חלקים הראשון כשהיא אומרת מת בעלי על אי זה צד נאמנת ועל אי זה צד אינה נאמנת והשני כשהיא נאמנת אם נאמנת דוקא לינשא אבל לא ליטול כתובה או שמא אף ליטול כתובה השלישי אלו עדים נאמנין בכך ואם יש הכחשה ביניהם היאך נדון בה הן שנזדמנה ההכחשה קודם שנשאת הן שנזדמנה לאחר שנשאת וכן אם נמצאת הכחשה בתכונת המיתה אע״פ שמתכונים בגוף המיתה היאך נדון בה הרביעי אם עדות שלה המועיל לעצמה להתירה מועיל אצל צרתה אם לאו הן לנשואין הן לתרומה ועל ידי זו נתגלגל בה לענין דין שכיוצא בו לענין גזילה ומקח וממכר החמישי אם מעידה במיתת יבם כדי שתנשא או במיתת הבן כדי שתתיבם או שמעידה על בעל ובן ומקדמת מיתת הבן שנמצאת מזקקת עצמה ליבם או מאחרת במיתתו כדי ליפטר ממנו אם נאמנת אם לאו זהו שרש הפרק דרך כלל אלא שיבאו בו קצת דינין שלא מן הכונה כענין סוגית התלמוד על הדרך שקדם:
והמשנה הראשונה ממנו אמנם תכוין לבאר החלק הראשון והוא שאמר האשה שהלכה היא ובעלה למדינת הים שלום בינו לבינה ושלום בעולם באת ואמרה מת בעלי תנשא מת בעלי תתיבם שלום בינו לבינה ומלחמה בעולם קטטה בינו לבינה ושלום בעולם באת ואמרה מת בעלי אינה נאמנת ר׳ יהודה אומר לעולם אינה נאמנת אלא אם כן באת בוכה ובגדיה קרועין אמרו לו אחת זו ואחת זו תנשא אמר הר״ם כאשר היה מלחמה בעולם אפשר שיהיה כבר הוכה וכאשר ראו אותו נופל פסקו עליו במותו וכבר אפשר שיתרפא מהכאתו וכן כאשר היתה בינו ובינה קטטה והקנטה יפסוק במיתתו ואף אם יש פקפוק ולזה אינה נאמנת ואין הלכה כר׳ יהודה:
אמר המאירי האשה שהלכה היא ובעלה למדינת הים שלום בינו לבינה פירשו בגמרא תנא שלום בינו לבינה דקא בעי למיתנא קטטה בינו לבינה תנא שלום בעולם משום דקא בעי למיתנא קטטה בעולם כלומר שכל מן הסתם אנו דנין שלום בינו לבינה ושלום בעולם ואין צריך שיתברר שיש שלום בינו לבינה ושלום בעולם אלא משום דבעי למיתנא סיפא קטטה תנא רישא שלום ומכל מקום אף בסתם כן ומעתה כל שלא נודעה לנו קטטה בינו לבינה ובעולם ובאה ואמרה מת בעלי נאמנת ותנשא או תתיבם שמתוך חומר שהחמרת עליה בסופה לדונה בכל הדרכים השנויים בפרק האשה דייקא ומינסבא שמתיראה היא שמא יבא ותתבדה וכל הדרכים האלו בה וזהו שאמרו בתלמוד המערב תמן תני אם יש עדים שהיא אשת איש ואמרה גרושה אני אינה נאמנת ואת אמר הכן שניא מיתה מאחר שאלו בא הוא מכחיש ומכל מקום כל שיש לחוש שמא תשקר בכונה כגון שיש קטטה בינו לבינה או שהדברים נראין שסומכת לומר על דבר המצוי ואיפשר שאינו כגון מלחמה בעולם אינה נאמנת והוא שאמר שלום בינו לבינה ומלחמה בעולם אינה נאמנת שאינה אומרת כן אלא מתוך האומד וזהו שאמרו אמרה בדדאמי כלומר מה שדומה לה שכן אע״פ שלא נתברר לה ופירוש מלחמה בעולם באותו מקום שהיא אומרת שמת שם ובאותו הפרק אע״פ שאינה אומרת שבמלחמה מת כמו שנבאר למטה שאע״פ ששלום בינו לבינה מכל מקום סבורה היא אטו כל הני איקטול והוא פליט כגון שראתה ראשונים ואחרונים שבמחנה מתים ובעלה היה באמצען ואפילו אומרת שראתהו מת דהואיל ושלום בינו לבינה נטרא ליה עד דחזיא ליה שמא זימנין דמחו ליה בגירא או ברומחא וסברא השתא ודאי מית ליה ואיהי לא ידעא דבמסתרי מיהא חיי ודילמא סמתרי עבדי ליה וחיא ומכל מקום אם אמרה מת על מטתו נאמנת כדאיתה בסוגיא והוא הדין שאם אמרה מת וקברתיו ודאי נאמנת שהרי אין לחוש בה לכלום ואם נפשך לפקפק בה צא ולמד בסוגיא זו שאמרו רעבון ר״ל שאמרה מת בעלי ברעב גריעא ממלחמה דאלו מלחמה כיון דאמרה מת על מטתו מהימנא ואלו רעבון עד דאמרה מת וקברתיו אלמא דכל שכן במלחמה שאלמלא כן היה לו לומר גריעא ממלחמה לענין מת על מטתו ועדיף מינה לענין מת וקברתיו ומן התמה על גדולי המחברים שכתבו שאף במת וקברתיו אינה נאמנת ואף גדולי המגיהים מחלו להם בה ולא ידעתי למה ואף זה שאמרנו שבמת על מטתו נאמנת כתבו בה גדולי הדור שלא סוף דבר בשאמרה לא מת במלחמה אלא על מטתו ומתוך חולי אלא אפילו אמרה במלחמה ירד והוכה ושב ומת על מטתו שאין אנו חושדין אותה אלא שתהא היא מניחתו וטועה בדומה כגון זימנין דמחו ליה ושבקא ליה דמשום דמיסתפיא אנפשה שבקא ליה ואמרה בדדמי וכן ברעבון אף היא מניחתו מחמת רעב ואמרה בדדמי אבל זו שאומרת ששב מן המלחמה ומת על מטתו ודאי לא שבקא ליה עד שהיא רואתו שמת והרי זו כמה שאמרו נפלו עלינו ליסטים הוא מת ואני נצלתי נאמנת דהואיל ואשה כלי זיניה עליה אינה יראה מהם ואינה מניחתו עד שתדע סוף ענינו והדברים נראין הא כל שיש לחוש לאמרה בדדמי אינה נאמנת אע״פ ששלום בינו לבינה וכן כל שיש קטטה בינו לבינה אע״פ ששלום בעולם אינה נאמנת ופירשו בגמרא בקטטה שכבר אמרה גרשתני ונתכונה להפקיע את עצמה ממנו אלא שפיה הכשילה ואמרה בפני פלוני ופלוני ושאלנו להם והכחישוה וכל שנמצאת כך אף באומרת מת בעלה אינה נאמנת אף במת על מטתו ואף בקברתיו:
ר׳ יהודה אומר לעולם אינה נאמנת אף בשלום בעולם ובינו לבינה עד שתבא בוכה ובגדיה קרועים שהם דברים המוכיחים ואין אשה מצויה לעשותם אלא על דבר המפורסם ואין הלכה כר׳ יהודה אלא כתנא קמא וכמו שהשיבו לו אחד זו ואחד זו תנשא:
משנה בית הלל אומרים לא שמענו אלא בבאה מן הקציר בלבד אמרו להם ב״ש אחת הבאה מן הקציר אחת הבאה מן הזתים אחת הבאה ממדינת הים לא דברו בקציר אלא בהווה חזרו ב״ה להודות בדברי ב״ש מבואר לר״ם:
אמר המאירי בית הלל אומרין לא שמענו אלא בבאה מן הקציר כלומר לא שמענו שתהא אשה נאמנת במיתת בעלה אלא במעשה שאירע ושעת קציר היה ואין ללמוד הימנה למדינת הים שאם האמינוה בסמוך לעיר וזמן קציר ששיירות מצויות ואין האשה מצויה לשקר נאמינה במדינת הים ובית שמאי השיבום אחד הבאה מן הקציר ואחד הבאה מן הזיתים ולא שחלקו בית הלל בבאה מן הזיתים אלא שכך השיבום לדבריכם אין לי אלא באה מן הקציר באה מן הזיתים מנין וכשם שאתם מודים בבאה מן הזיתים אע״פ שמעשה שהיה בקציר היה יש לכם להודות אף בבאה ממדינת הים שהשיירות מצויות הם בכל מקום ומילתא דעבידא לאיגלויי ולא דברו בקציר אלא בהוה ר״ל במה שאירע וחזרו בית הלל להודות כבית שמאי ונאמנת על הדרך שביארנו:
זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:
רעבון אף הוא כמלחמה להיות היא חשודה לומר בדומה ר״ל מת בעלי ברעב חושדין אותה שמא הניחתו כמת ושמא אחר שהלכה השיבו את רוחו באי זה מזון מעשה היה באחת שבאה לפני רבא ואמרה מת בעלי ברעב וחקר אותה ואמרה שברחה לה מחמת הרעב והניחתו מת ואמר לה רבא שפיר עבדת דשבקת ליה ושיזבת נפשך דבההוא פורתא דנפואתא דשבקת ליה לא חיי כלומר שודאי הוא שלא היית יכולה להשיבו במעט סולת שבידך ואמרה ליה מר נמי ידע דכי האי גונא לא חיי והרי שהודת לפי תומה שעדין היה חי ומכל מקום רעבון גרוע ממלחמה שאפילו אמרה מת על מטתו אינה נאמנת שעיקר דבריה כך הם שעל מטתו מת ברעב ובזו היא טועה ובמלחמה הוא שאינה טועה בכך שאין אדם קורא למת במלחמה מת על מטתו ואם כן ברעבון אינה נאמנת אלא אם כן אמרה מת וקברתיו:
נפל עליו מפולת ואמרה מת בעלי תחת המפולת או שהיה שלוח נחשים ועקרבים ואמרה מת בעלי בנשיכתם אינה נאמנת שסבורה היא שמת וטוענת בדומה אבל אם היה דבר בעולם ואמרה שמת מתוך אותו הדבר הרי הוא ספק שמא סומכת היא על הדבר ואומרת מצד הדמיון שמת או שמא אלמלא שידעה לא הוה אמרה דהא אמרי אינשי שב שני הוה מותנא ואיניש בלא זימניה לא אזל ודנין בה להחמיר ויש אומרין שלא תנשא ואם נשאת לא תצא וגדולי המחברים פסקו בה שאינה נאמנת ולא ידעתי למה:
החזיקה היא מלחמה בעולם כגון שלא היתה מלחמה נודעת לנו ובאה היא ואמרה מת בעלי במלחמה שהיתה במקום פלוני ואלו אמרה שמת סתם היינו מאמינים לה הדבר ספק שמא מיגו דאי בעיא אמרה שלום בעולם כלומר מתוך שהיתה יכולה לומר מת סתם והיתה נאמנת אף בזו נאמנת או שמא חזקה דכל במלחמה אמרה בדדמי ומה לי לשקר במקום חזקה לא אמרינן ומתוך שהדבר ספק מחמירין בה וגדולי המחברים כתבו שלא תנשא ואם נשאת לא תצא ומכל מקום אתה למד במה שאמרו במשנתנו שבמלחמה בעולם אינה נאמנת לא סוף דבר שתאמר מת במלחמה שאם כן אף בשלום בעולם נשאלה כאן אלא אף באמרה מת במקום פלוני כל שנודע לנו שמלחמה לשם דמסתמא במלחמה קא אמרה ובשעת שלום סתמא על מטתו קא אמרה:ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: +972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים)
המשנה השניה והכונה בה בביאור החלק השני והוא שאמר שני אחין חרשין נשואין לשתי אחיות פקחות או לשתי אחיות חרשות או לשתי אחיות אחת חרשת ואחת פקחת או שתי אחיות חרשות נשואות לשני אחין פקחין או לשני אחין חרשין או לשני אחין אחד חרש ואחד פקח הרי אלו פטורין מן החליצה ומן היבום אם היו נכריות יכנוסו אם רצו להוציא יוציאו. מבואר לר״ם:
אמר המאירי שני אחין [חרשין] נשואין שתי אחיות ששתיהן חרשות או ששתיהן פקחות או שאחת פקחת ואחת חרשת וכן שתי אחיות חרשות נשואות לשני אחים ששניהם חרשים או שניהם פקחים או אחד פקח ואחד חרש הרי אלו פטורות מן החליצה ומן היבום שהרי כל שיש צד חרשות בכל אחד מן הנשואין הרי דין שני הנשואין שוה להיותם נשואין של סופרים ולא של תורה ומה נפשך אם של אחיו נשואין אף שלו נשואין ותצא משום אחות אשה ומותרת לכל ואם שלו אינן נשואין אף של אחיו אינן נשואין ואין כאן יבמה לשוק ונכרית בעלמא היא להיות מותרת לכל אבל אם היו נכריות יכנוסו וממה נפשך אם נשואי אחיו נשואין שפיר קא מיבם ואם אינן נשואין נכרית בעלמא היא ושפיר קא נסיב ומכל מקום חליצה אין כאן שאין חליצה בחרש וחרשת ואם רצו להוציא ר״ל אחר שכנסו יוציא בגט אחר שהחרשות היה חרשות מעיקרו ולא היה שם אלא נשואין דרבנן שאלו היו הנשואין בפקחות ר״ל פקח בפקחת ואחר כך נתחרש היא כונס ואינו מוציא שהרי זיקתו של תורה וקנאה חרש מן התורה שהרי אף ביאת שוגג קונה בה וגט שלו אינו אלא מדרבנן הא אם נתחרשה כונס ואם רצה להוציא יוציא שהרי אין צורך לדעתה כמו שביארנו:
זהו ביאור המשנה וכן הלכה ולא נתחדש עליה בגמרא דבר:
המשנה השלישית והכונה בה כשלפניה והוא שאמר שני אחים אחד חרש ואחד פקח נשואין לשתי אחיות פקחות מת חרש בעל פקחת מה יעשה פקח בעל פקחת תצא משם אחות אשה מת פקח בעל פקחת מה יעשה חרש בעל פקחת מוציא את אשתו בגט ואשת אחיו אסורה לעולם:
אמר המאירי שני אחים אחד חרש ואחד פקח נשואים לשתי אחיות פקחות מת חרש שלא היו נשואיו גמורים ונזדקקה אשתו לפקח בפקחת שהיו נשואיו גמורים הרי זו יוצאה משום אחות אשה שהרי היא ערוה עליו בודאי מת פקח שהיו נשואיו גמורין ונזדקקה אשתו לחרש זה שהיו נשואיו גמורין הרי אין נשואין שלו מוציאים אותה משום אחות אשה שאין נשואין דרבנן פוטרין זיקה דאוריתא לגמרי ולכנסה אי אפשר שנשואין דרבנן פוסלין אותה מיהא משום אחות אשה דרבנן ולחלוץ אי אפשר שאין חליצה לחרש דלשהות עם אשתו אי אפשר שהרי אין נשואיו אלא דרבנן והויא לה אחות זקוקה של תורה מעתה הוא מוציא את אשתו בגט דברמיזה כנס ברמיזה יוציא ואין אומרין להשהותה אצלו מדין קטן אוכל נבלות שאין בית דין מצווין להפרישו שהרי אף היא משתתפת לעבירה ואשת אחיו אסורה לעולם לכל אדם ומכל מקום אם היה פקח ונתחרש הואיל ונשואיו תורה תצא משום אחות אשה:
זהו ביאור המשנה וכן הלכה ולא נתחדש עליה בגמרא דבר:
המשנה הרביעית והכונה בה כשלפניה והוא שאמר שני אחים פקחין נשואין לשתי אחיות אחת חרשת ואחת פקחת מת פקח בעל חרשת מה יעשה פקח בעל פקחת תצא משם אחות אשה מת פקח בעל פקחת מה יעשה פקח בעל חרשת מוציא את אשתו בגט ואת אשת אחיו בחליצה:
אמר המאירי שני אחים פקחים נשואים לשתי אחיות אחת פקחת ואחת חרשת מת בעל החרשת שלא היו נשואיו גמורים ונזדקקה לבעל אחותה שנשואיו גמורים תצא משום אחות אשה מת בעל הפקחת שנשואיו גמורים ונזדקקה הפקחת לבעל אחותה שהוא פקח בחרשת והרי אי אתה מוציאה משום אחות אשה שאין נשואי סופרים מפקיעים זיקה של תורה ולשהות עם אשתו אי אפשר שהרי אחר שאין נשואיו תורה הויא לה אחות זקוקה של תורה ולכנוס אי אפשר שהרי אחות אשה של סופרים היא אלא מוציא את אשתו בגט ואפילו היתה פקחת ונתחרשה שמאחר שאין צורך לדעתה אף גיטו תורה כנשואיו ואשת אחיו בחליצה להתירה לשאר בני אדם ואף זו אין אומרין להשהותה מדין קטן אוכל נבלות שהרי אף היא משתתפת בעבירה:
זהו ביאור המשנה וכן הלכה ולא נתחדש עליה בגמרא דבר:
המשנה החמישית והכונה בה כשלפניה והוא שאמר שני אחים אחד חרש ואחד פקח נשואין לשתי אחיות אחת חרשת ואחת פקחת מת חרש בעל חרשת מה יעשה פקח בעל הפקחת תצא משם אחות אשה מת פקח בעל הפקחת מה יעשה חרש בעל חרשת מוציא את אשתו בגט ואשת אחיו אסורה לעולם. מבואר לר״ם:
אמר המאירי אחד חרש ואחד פקח נשואים שתי אחיות אחת חרשת ואחת פקחת ר״ל פקח בפקחת וחרש בחרשת מת חרש שאין נשואיו גמורים ונזדקקה אשתו לבעל אחותה שנשואיו גמורים תצא משום אחות אשה שהרי אשתו של פקח נשואה גמורה וזו אחות אשתו של תורה מת פקח שנשואיו גמורים ונזדקקה אשתו הפקחת לחרש הרי זו אינה יוצאה משום אחות אשה שנשואי סופרים אינן מפקיעים זיקת התורה ולהשהות את אשתו אי איפשר שהרי אחר שאין נשואיו תורה וזיקתו תורה הויא לה אחות זקוקה ולכנסה אי אפשר שהרי היא אחות אשה של סופרים ולחלוץ לה אי אפשר שאין חליצה לחרש וחרשת הילכך מוציא את אשתו בגט דברמיזה כנסה ברמיזה יוציא ואשת אחיו אסורה לעולם לכל אדם ואם היה פקח ונתחרש אינו מוציא והלזו תצא משום אחות אשה הא בחרש מעקרו מוציא ושתיהן אסורות עליו אלא אם כן מתה יבמתו שאיפשר לו להחזיר את אשתו הא אם מתה אשתו אסור ביבמתו שאיני קורא בה בשעת נפילה יבמה יבא עליה כו׳ ושמא תאמר בזו מיהא נשהא את אשתו מדין קטן אוכל נבלות שהרי אף היא חרשת פירשוה בגמרא גזירה משום התרת יבמה לשוק שהרואים אותה שוהה עמו יאמרו אין זו אחות זקוקה אלא שאחותה נפטרה משום אחות אשה ואינה זקוקה לו כלל ויבאו להתירה לשוק:
זהו ביאור המשנה וכן הלכה ולא נתחדש עליה בגמרא דבר:
המשנה הששית והכונה בה כשלפניה והוא שאמר שני אחין אחד חרש ואחד פקח נשואין לשתי נכריות פקחות מת חרש בעל פקחת מה יעשה פקח בעל פקחת או חולץ או מיבם מת פקח בעל פקחת מה יעשה חרש בעל פקחת כונס ואינו מוציא לעולם:
אמר המאירי שני אחים אחד חרש ואחד פקח נשואים שתי נכריות פקחות מת חרש שאין נשואיו גמורים ונזדקקה אשתו לפקח הרי זה חולץ או מיבם אחר שאין בה סרך ערוה שהרי נכריות הן וזו פשוטה היא אבל אם מת פקח שנשואיו גמורין ונזדקקה אשתו לחרש וחליצה אין כאן שאין חליצה לחרש כונס ואינו מוציא לעולם שהרי קנינו מצד זיקתו תורה שהרי ביאת שוגג ביבמתו קונה וגיטו אינה תורה:
זהו ביאור המשנה וכן הלכה ולא נתחדש עליה בגמרא דבר:
המשנה השביעית והכונה בה כשלפניה והוא שאמר שני אחין פקחין נשואין לשתי נכריות אחת חרשת ואחת פקחת מת פקח בעל חרשת מה יעשה פקח בעל פקחת כונס אם רצה להוציא יוציא מת פקח בעל פקחת מה יעשה פקח בעל חרשת או חולץ או מיבם:
אמר המאירי שני אחים פקחים נשואים שתי נכריות אחת פקחת ואחת חרשת מת בעל החרשת ונזדקקה חרשת לפקח והרי אינו יכול להוציאה בחליצה שאין חליצה לחרשת אלא כונס אחר שאין כאן סרך ערוה שהרי נכריות הן ואם רצה להוציא יוציא שהרי פקח הוא ואע״פ שהיא חרשת אין אנו צריכים לדעתה מת בעל הפקחת ונזדקקה פקחת לפקח חולץ או מיבם:
זהו ביאור המשנה וכן הלכה ולא נתחדש עליה בגמרא דבר:
המשנה השמינית והכונה בה כשלפניה והוא שאמר שני אחים אחד חרש ואחד פקח נשואים שתי נכריות אחת חרשת ואחת פקחת מת חרש בעל חרשת מה יעשה פקח בעל פקחת כונס אם רצה להוציא יוציא מת פקח בעל פקחת מה יעשה חרש בעל חרשת כונס ואינו מוציא לעולם אמר הר״ם העקרים אשר יתבארו שם טעמי אלו ההלכות הקודמות כלם ג׳ ויקדים אחד מהם שהחרש והחרשת מיבמין ולא חולצין והשני שהחרש כאשר כנס אינו מוציא לעולם לפי שהנשואין הן שלמים לפי שהוא ראוי ליבום כמו שאמרנו והגרושין הן חסרים להיותו חרש וכבר ידעת שהחרש והחרשת נשואיהן חסרי הסדר וגרושי החרש גם כן חסרים והעקר השלישי שהאדם כאשר היה לו אשה והיה בנשואיהן חסרון כמו שהיתה חרשת עד תפול אחותה לפניו לייבום הנה המשפט בזה כשתאסר עליו אשתו ויבמתו להיותם שתי אחיות כבר השתתפו בקנינו ואין נשואי אשתו שלמים לפי שאם היו נשואין שלמים היתה אחותה יוצאת משום נשואי אשה ולזה מוציא את אשתו בגט ואשת אחיו בחליצה ואם נמנעה בו החליצה כמו שיהיה חרש ותהיה אשת אחיו אסורה לעולם:
אמר המאירי שני אחים אחד חרש ואחד פקח נשואים שתי נכריות אחת חרשת ואחת פקחת חרש בחרשת ופקח בפקחת מת חרש ונזדקקה חרשת לפקח והרי אין יכול להוציאה בחליצה שאין חליצה לחרשת אלא כונס ואם רצה אחר כן להוציא בגט יוציא מת פקח ונזדקקה פקחת לחרש וחליצה אין כאן שאין חליצה לחרש כונס שהרי ביאת שוגג קונה ביבמה ואינו מוציא לעולם שהרי קנינו מצד זיקתו תורה וגיטו אינה תורה ולא אמרו מוציא ברמיזה אלא כשכנס ברמיזה כמו שהתבאר:
זהו ביאור המשנה וכן הלכה ולא נתחדש עליה בגמרא דבר:
ונשלם הפרק תהלה לאל:
פרק חמשה עשר בעזרת הצור ובישועתו:
האשה שהלכה היא וכו׳ שלום בינו לבינה כו׳ כבר ביארנו בראש המסכתא על חלק שלישי שבה שענינו לבאר באשה ששמעה שמת בעלה ולא נתברר לה על אי זה צד מתירין אותה לינשא וכן כשהיא אומרת כך על אי זה צד נאמנת וזה הפרק אמנם יסוד ענינו בביאור זה החלק ועל זה הצד יחלקו עניני הפרק לחמשה חלקים הראשון כשהיא אומרת מת בעלי על אי זה צד נאמנת ועל אי זה צד אינה נאמנת והשני כשהיא נאמנת אם נאמנת דוקא לינשא אבל לא ליטול כתובה או שמא אף ליטול כתובה השלישי אלו עדים נאמנין בכך ואם יש הכחשה ביניהם היאך נדון בה הן שנזדמנה ההכחשה קודם שנשאת הן שנזדמנה לאחר שנשאת וכן אם נמצאת הכחשה בתכונת המיתה אע״פ שמתכונים בגוף המיתה היאך נדון בה הרביעי אם עדות שלה המועיל לעצמה להתירה מועיל אצל צרתה אם לאו הן לנשואין הן לתרומה ועל ידי זו נתגלגל בה לענין דין שכיוצא בו לענין גזילה ומקח וממכר החמישי אם מעידה במיתת יבם כדי שתנשא או במיתת הבן כדי שתתיבם או שמעידה על בעל ובן ומקדמת מיתת הבן שנמצאת מזקקת עצמה ליבם או מאחרת במיתתו כדי ליפטר ממנו אם נאמנת אם לאו זהו שרש הפרק דרך כלל אלא שיבאו בו קצת דינין שלא מן הכונה כענין סוגית התלמוד על הדרך שקדם:
והמשנה הראשונה ממנו אמנם תכוין לבאר החלק הראשון והוא שאמר האשה שהלכה היא ובעלה למדינת הים שלום בינו לבינה ושלום בעולם באת ואמרה מת בעלי תנשא מת בעלי תתיבם שלום בינו לבינה ומלחמה בעולם קטטה בינו לבינה ושלום בעולם באת ואמרה מת בעלי אינה נאמנת ר׳ יהודה אומר לעולם אינה נאמנת אלא אם כן באת בוכה ובגדיה קרועין אמרו לו אחת זו ואחת זו תנשא אמר הר״ם כאשר היה מלחמה בעולם אפשר שיהיה כבר הוכה וכאשר ראו אותו נופל פסקו עליו במותו וכבר אפשר שיתרפא מהכאתו וכן כאשר היתה בינו ובינה קטטה והקנטה יפסוק במיתתו ואף אם יש פקפוק ולזה אינה נאמנת ואין הלכה כר׳ יהודה:
אמר המאירי האשה שהלכה היא ובעלה למדינת הים שלום בינו לבינה פירשו בגמרא תנא שלום בינו לבינה דקא בעי למיתנא קטטה בינו לבינה תנא שלום בעולם משום דקא בעי למיתנא קטטה בעולם כלומר שכל מן הסתם אנו דנין שלום בינו לבינה ושלום בעולם ואין צריך שיתברר שיש שלום בינו לבינה ושלום בעולם אלא משום דבעי למיתנא סיפא קטטה תנא רישא שלום ומכל מקום אף בסתם כן ומעתה כל שלא נודעה לנו קטטה בינו לבינה ובעולם ובאה ואמרה מת בעלי נאמנת ותנשא או תתיבם שמתוך חומר שהחמרת עליה בסופה לדונה בכל הדרכים השנויים בפרק האשה דייקא ומינסבא שמתיראה היא שמא יבא ותתבדה וכל הדרכים האלו בה וזהו שאמרו בתלמוד המערב תמן תני אם יש עדים שהיא אשת איש ואמרה גרושה אני אינה נאמנת ואת אמר הכן שניא מיתה מאחר שאלו בא הוא מכחיש ומכל מקום כל שיש לחוש שמא תשקר בכונה כגון שיש קטטה בינו לבינה או שהדברים נראין שסומכת לומר על דבר המצוי ואיפשר שאינו כגון מלחמה בעולם אינה נאמנת והוא שאמר שלום בינו לבינה ומלחמה בעולם אינה נאמנת שאינה אומרת כן אלא מתוך האומד וזהו שאמרו אמרה בדדאמי כלומר מה שדומה לה שכן אע״פ שלא נתברר לה ופירוש מלחמה בעולם באותו מקום שהיא אומרת שמת שם ובאותו הפרק אע״פ שאינה אומרת שבמלחמה מת כמו שנבאר למטה שאע״פ ששלום בינו לבינה מכל מקום סבורה היא אטו כל הני איקטול והוא פליט כגון שראתה ראשונים ואחרונים שבמחנה מתים ובעלה היה באמצען ואפילו אומרת שראתהו מת דהואיל ושלום בינו לבינה נטרא ליה עד דחזיא ליה שמא זימנין דמחו ליה בגירא או ברומחא וסברא השתא ודאי מית ליה ואיהי לא ידעא דבמסתרי מיהא חיי ודילמא סמתרי עבדי ליה וחיא ומכל מקום אם אמרה מת על מטתו נאמנת כדאיתה בסוגיא והוא הדין שאם אמרה מת וקברתיו ודאי נאמנת שהרי אין לחוש בה לכלום ואם נפשך לפקפק בה צא ולמד בסוגיא זו שאמרו רעבון ר״ל שאמרה מת בעלי ברעב גריעא ממלחמה דאלו מלחמה כיון דאמרה מת על מטתו מהימנא ואלו רעבון עד דאמרה מת וקברתיו אלמא דכל שכן במלחמה שאלמלא כן היה לו לומר גריעא ממלחמה לענין מת על מטתו ועדיף מינה לענין מת וקברתיו ומן התמה על גדולי המחברים שכתבו שאף במת וקברתיו אינה נאמנת ואף גדולי המגיהים מחלו להם בה ולא ידעתי למה ואף זה שאמרנו שבמת על מטתו נאמנת כתבו בה גדולי הדור שלא סוף דבר בשאמרה לא מת במלחמה אלא על מטתו ומתוך חולי אלא אפילו אמרה במלחמה ירד והוכה ושב ומת על מטתו שאין אנו חושדין אותה אלא שתהא היא מניחתו וטועה בדומה כגון זימנין דמחו ליה ושבקא ליה דמשום דמיסתפיא אנפשה שבקא ליה ואמרה בדדמי וכן ברעבון אף היא מניחתו מחמת רעב ואמרה בדדמי אבל זו שאומרת ששב מן המלחמה ומת על מטתו ודאי לא שבקא ליה עד שהיא רואתו שמת והרי זו כמה שאמרו נפלו עלינו ליסטים הוא מת ואני נצלתי נאמנת דהואיל ואשה כלי זיניה עליה אינה יראה מהם ואינה מניחתו עד שתדע סוף ענינו והדברים נראין הא כל שיש לחוש לאמרה בדדמי אינה נאמנת אע״פ ששלום בינו לבינה וכן כל שיש קטטה בינו לבינה אע״פ ששלום בעולם אינה נאמנת ופירשו בגמרא בקטטה שכבר אמרה גרשתני ונתכונה להפקיע את עצמה ממנו אלא שפיה הכשילה ואמרה בפני פלוני ופלוני ושאלנו להם והכחישוה וכל שנמצאת כך אף באומרת מת בעלה אינה נאמנת אף במת על מטתו ואף בקברתיו:
ר׳ יהודה אומר לעולם אינה נאמנת אף בשלום בעולם ובינו לבינה עד שתבא בוכה ובגדיה קרועים שהם דברים המוכיחים ואין אשה מצויה לעשותם אלא על דבר המפורסם ואין הלכה כר׳ יהודה אלא כתנא קמא וכמו שהשיבו לו אחד זו ואחד זו תנשא:
משנה בית הלל אומרים לא שמענו אלא בבאה מן הקציר בלבד אמרו להם ב״ש אחת הבאה מן הקציר אחת הבאה מן הזתים אחת הבאה ממדינת הים לא דברו בקציר אלא בהווה חזרו ב״ה להודות בדברי ב״ש מבואר לר״ם:
אמר המאירי בית הלל אומרין לא שמענו אלא בבאה מן הקציר כלומר לא שמענו שתהא אשה נאמנת במיתת בעלה אלא במעשה שאירע ושעת קציר היה ואין ללמוד הימנה למדינת הים שאם האמינוה בסמוך לעיר וזמן קציר ששיירות מצויות ואין האשה מצויה לשקר נאמינה במדינת הים ובית שמאי השיבום אחד הבאה מן הקציר ואחד הבאה מן הזיתים ולא שחלקו בית הלל בבאה מן הזיתים אלא שכך השיבום לדבריכם אין לי אלא באה מן הקציר באה מן הזיתים מנין וכשם שאתם מודים בבאה מן הזיתים אע״פ שמעשה שהיה בקציר היה יש לכם להודות אף בבאה ממדינת הים שהשיירות מצויות הם בכל מקום ומילתא דעבידא לאיגלויי ולא דברו בקציר אלא בהוה ר״ל במה שאירע וחזרו בית הלל להודות כבית שמאי ונאמנת על הדרך שביארנו:
זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:
רעבון אף הוא כמלחמה להיות היא חשודה לומר בדומה ר״ל מת בעלי ברעב חושדין אותה שמא הניחתו כמת ושמא אחר שהלכה השיבו את רוחו באי זה מזון מעשה היה באחת שבאה לפני רבא ואמרה מת בעלי ברעב וחקר אותה ואמרה שברחה לה מחמת הרעב והניחתו מת ואמר לה רבא שפיר עבדת דשבקת ליה ושיזבת נפשך דבההוא פורתא דנפואתא דשבקת ליה לא חיי כלומר שודאי הוא שלא היית יכולה להשיבו במעט סולת שבידך ואמרה ליה מר נמי ידע דכי האי גונא לא חיי והרי שהודת לפי תומה שעדין היה חי ומכל מקום רעבון גרוע ממלחמה שאפילו אמרה מת על מטתו אינה נאמנת שעיקר דבריה כך הם שעל מטתו מת ברעב ובזו היא טועה ובמלחמה הוא שאינה טועה בכך שאין אדם קורא למת במלחמה מת על מטתו ואם כן ברעבון אינה נאמנת אלא אם כן אמרה מת וקברתיו:
נפל עליו מפולת ואמרה מת בעלי תחת המפולת או שהיה שלוח נחשים ועקרבים ואמרה מת בעלי בנשיכתם אינה נאמנת שסבורה היא שמת וטוענת בדומה אבל אם היה דבר בעולם ואמרה שמת מתוך אותו הדבר הרי הוא ספק שמא סומכת היא על הדבר ואומרת מצד הדמיון שמת או שמא אלמלא שידעה לא הוה אמרה דהא אמרי אינשי שב שני הוה מותנא ואיניש בלא זימניה לא אזל ודנין בה להחמיר ויש אומרין שלא תנשא ואם נשאת לא תצא וגדולי המחברים פסקו בה שאינה נאמנת ולא ידעתי למה:
החזיקה היא מלחמה בעולם כגון שלא היתה מלחמה נודעת לנו ובאה היא ואמרה מת בעלי במלחמה שהיתה במקום פלוני ואלו אמרה שמת סתם היינו מאמינים לה הדבר ספק שמא מיגו דאי בעיא אמרה שלום בעולם כלומר מתוך שהיתה יכולה לומר מת סתם והיתה נאמנת אף בזו נאמנת או שמא חזקה דכל במלחמה אמרה בדדמי ומה לי לשקר במקום חזקה לא אמרינן ומתוך שהדבר ספק מחמירין בה וגדולי המחברים כתבו שלא תנשא ואם נשאת לא תצא ומכל מקום אתה למד במה שאמרו במשנתנו שבמלחמה בעולם אינה נאמנת לא סוף דבר שתאמר מת במלחמה שאם כן אף בשלום בעולם נשאלה כאן אלא אף באמרה מת במקום פלוני כל שנודע לנו שמלחמה לשם דמסתמא במלחמה קא אמרה ובשעת שלום סתמא על מטתו קא אמרה:ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: +972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים)
הערות
הערות
Gemara
Peirush