×
Mikraot Gedolot Tutorial
גמרא
פירוש
הערותNotes
E/ע
גמרא כתובות נ״ב.גמרא
;?!
אָ
מַמְזֶרֶת וּנְתִינָה לְיִשְׂרָאֵל אֵינוֹ חַיָּיב לִפְדּוֹתָהּ שֶׁאֵין אֲנִי קוֹרֵא בָּהּ וְאוֹתְבִינִּךְ לִי לְאִנְתּוּ רָבָא אָמַר אכֹּל שֶׁאִיסּוּר שְׁבִיָּיה גּוֹרֵם לָהּ חַיָּיב לִפְדּוֹתָהּ אִיסּוּר דָּבָר אַחֵר גּוֹרֵם לָהּ אֵינוֹ חַיָּיב לִפְדּוֹתָהּ. לֵימָא כְּתַנָּאֵי הַמַּדִּיר אֶת אִשְׁתּוֹ וְנִשְׁבֵּית רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר פּוֹדָהּ וְנוֹתֵן לָהּ כְּתוּבָּתָהּ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר בנוֹתֵן לָהּ כְּתוּבָּתָהּ וְאֵינוֹ פּוֹדָהּ. אָמַר רַבִּי נָתָן שָׁאַלְתִּי אֶת סוֹמְכוֹס כְּשֶׁאָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ נוֹתֵן לָהּ כְּתוּבָּתָהּ וְאֵינוֹ פּוֹדָהּ כְּשֶׁהִדִּירָהּ וּלְבַסּוֹף נִשְׁבֵּית אוֹ בְּנִשְׁבֵּית וּלְבַסּוֹף הִדִּירָהּ. וְאָמַר לִי לֹא שָׁמַעְתִּי וְנִרְאִין דְּבָרִים גשֶׁהִדִּירָהּ וּלְבַסּוֹף נִשְׁבֵּית דְּאִי אָמְרַתְּ נִשְׁבֵּית וּלְבַסּוֹף הִדִּירָהּ אָתֵי לְאִיעָרוֹמֵי. מַאי לָאו בְּמַדִּיר אֵשֶׁת כֹּהֵן קָמִיפַּלְגִי וְאַבָּיֵי דְּאָמַר כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְרָבָא דְּאָמַר כְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ. לָא הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן כְּגוֹן שֶׁנָּדְרָה אִיהִי וְקַיֵּים לַהּ הוּא ר׳רַבִּי אֱלִיעֶזֶר סָבַר דהוּא נוֹתֵן אֶצְבַּע בֵּין שִׁינֶּיהָ וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ סָבַר הִיא נָתְנָה אֶצְבַּע בֵּין שִׁינֶּיהָ. אִי הִיא נָתְנָה אֶצְבַּע בֵּין שִׁינֶּיהָ כְּתוּבָּה מַאי עֲבִידְתַּהּ. וְתוּ אָמַר ר׳רַבִּי נָתָן שָׁאַלְתִּי אֶת סוֹמְכוֹס כְּשֶׁאָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ נוֹתֵן לָהּ כְּתוּבָּתָהּ וְאֵינוֹ פּוֹדָהּ כְּשֶׁהִדִּירָהּ וּלְבַסּוֹף נִשְׁבֵּית אוֹ בְּשֶׁנִּשְׁבֵּית וּלְבַסּוֹף הִדִּירָהּ וְאָמַר לֹא שָׁמַעְתִּי. וְאִי דִּנְדַרָה אִיהִי מָה לִי הִדִּירָהּ וּלְבַסּוֹף נִשְׁבֵּית מָה לִי נִשְׁבֵּית וּלְבַסּוֹף הִדִּירָהּ. אֶלָּא לְעוֹלָם דְּאַדְּרַהּ אִיהוּ וְאַבָּיֵי מְתָרֵץ לְטַעְמֵיהּ וְרָבָא מְתָרֵץ לְטַעְמֵיהּ אַבָּיֵי מְתָרֵץ לְטַעְמֵיהּ אַלְמָנָה לְכֹהֵן גָּדוֹל כּוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי דְּחַיָּיב לִפְדּוֹתָהּ מַמְזֶרֶת וּנְתִינָה לְיִשְׂרָאֵל כּוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי דְּאֵינוֹ חַיָּיב לִפְדּוֹתָהּ מַדִּיר אֵשֶׁת כֹּהֵן נָמֵי כּוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי דְּחַיָּיב לִפְדּוֹתָהּ דְּהַיְינוּ אַלְמָנָה [לכ״גלְכֹהֵן גָּדוֹל]. כִּי פְּלִיגִי בְּמַדִּיר אֵשֶׁת יִשְׂרָאֵל רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אָזֵיל בָּתַר מֵעִיקָּרָא וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אָזֵיל בָּתַר בַּסּוֹף. רָבָא מְתָרֵץ לְטַעְמֵיהּ אַלְמָנָה לכ״גלְכֹהֵן גָּדוֹל מַמְזֶרֶת וּנְתִינָה לְיִשְׂרָאֵל כּוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי דְּאֵינוֹ חַיָּיב לִפְדּוֹתָהּ כִּי פְּלִיגִי בְּמַדִּיר בֵּין אֵשֶׁת כֹּהֵן וּבֵין אֵשֶׁת יִשְׂרָאֵל. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אָזֵיל בָּתַר מֵעִיקָּרָא וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אָזֵיל בָּתַר בַּסּוֹף.: נִשְׁבֵּית חַיָּיב לִפְדּוֹתָהּ וְכוּ׳.: ת״רתָּנוּ רַבָּנַן נִשְׁבֵּית בְּחַיֵּי בַּעְלָהּ ואח״כוְאַחַר כָּךְ מֵת בַּעְלָהּ הִכִּיר בָּהּ בַּעֲלָהּ יוֹרְשִׁין חַיָּיבִין לִפְדּוֹתָהּ לֹא הִכִּיר בָּהּ בַּעֲלָהּ אֵין יוֹרְשִׁין חַיָּיבִין לִפְדּוֹתָהּ. לֵוִי סָבַר לְמִיעְבַּד עוֹבָדָא כִּי הָא מַתְנִיתָא א״לאֲמַר לֵיהּ רַב הָכִי אָמַר חַבִּיבִי לֵית הִלְכְתָא כִּי הָא מַתְנִיתָא אֶלָּא כִּי הָא דְּתַנְיָא הנִשְׁבֵּית לְאַחַר מִיתַת בַּעְלָהּ אֵין הַיְּתוֹמִין חַיָּיבִין לִפְדּוֹתָהּ וְלֹא עוֹד אֶלָּא אֲפִילּוּ נִשְׁבֵּית בְּחַיֵּי בַּעְלָהּ וְאַחַר כָּךְ מֵת בַּעְלָהּ אֵין הַיְּתוֹמִין חַיָּיבִין לִפְדּוֹתָהּ שֶׁאֵין אֲנִי קוֹרֵא בָּהּ וְאוֹתְבִינִּךְ לְאִינְתּוּ. תָּנוּ רַבָּנַן ונִשְׁבֵּית וְהָיוּ מְבַקְּשִׁין מִמֶּנּוּ עַד עֲשָׂרָה בְּדָמֶיהָ פַּעַם רִאשׁוֹנָה פּוֹדָהּ מִכָּאן וְאֵילָךְ רָצָה פּוֹדָהּ רָצָה אֵינוֹ פּוֹדָהּ רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵרמהדורת על־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
E/ע
הערותNotes
גדרי החיוב של הכהן לפדות את אשתו

ציון א.
גמרא. אמר אביי: אלמנה לכהן גדול - חייב לפדותה, שאני קורא בה ״ובכהנת אהדרינך למדינתך״. ממזרת ונתינה לישראל - אינו חייב לפדותה, שאין אני קורא בה ״ואותבינך לי לאינתו״. רבא אמר: כל שאיסור שבייה גורם לה - חייב לפדותה, איסור דבר אחר גורם לה - אינו חייב לפדותה.
האשה שהיתה אסורה על בעלה מאיסורי לאוין ונשבית - אינו חייב לפדותה, אלא נותן לה כתובתה והיא תפדה את עצמה. והלא השבויה אסורה לכהן והרי הוא פודה אותה! מפני שלא היתה אסורה מקודם, ואיסור השביה הוא שגרם לה.(רמב״ם אישות יד, כב)
כהן שנשבית אשתו, אף על פי שנאסרה עליו, הואיל ומקודם היתה מותרת לו - פודה ומחזירה לבית אביה, אפילו היה בעיר אחרת - מיטפל לה עד שמחזירה למדינתה, ומגרשה ונותן לה כל כתובתה...
האשה שהיתה אסורה על בעלה מחייבי לאוין ונשבית - אינו חייב לפדותה, אלא נותן לה כתובתה והיא תפדה את עצמה, וכו׳.(שו״ע אבן העזר עח, ו-ז)
א. בגרושה ובאלמנה לכהן גדול.

אביי ורבא מסכימים שאשת ישראל שהיתה אסורה על בעלה לפני שנשבתה - אין בעלה חייב לפדותה, ונחלקו לגבי אלמנה לכהן גדול, שלדעת אביי חייב לפדותה מפני שיכול לקיים אצלה את ההתחייבות להחזירה למדינתה, ולדעת רבא אינו חייב לפדותה הואיל ולא נשתעבד להחזירה אלא אם תאסר מחמת השבי, ולא כאשר אסורה עליו מחמת דבר אחר.
הרמב״ם כותב שאין הבעל חייב לפדות את אשתו אם היתה אסורה עליו באיסור לאו, וכותב המגיד משנה שכוונתו גם לגרושה לכהן או אלמנה לכהן גדול, כדעת רבא, וכן כותבים החלקת מחוקק (סק״ט) והבית שמואל (סק״ח) בדעת השלחן ערוך.
ב. כשזינתה בשבי.

לגבי אשת ישראל התבאר לעיל (נא, ב ציון ט) שאם ידוע שזינתה ברצון - אינו חייב לפדותה, מאחר שכבר אינו יכול לקיים בה את ההתחייבות להחזירה אליו.
לעומת זאת לגבי אשת כהן שידוע שזינתה ברצון בשבי יש מקום להסתפק אם חייב לפדותה ולהחזירה למדינה, ככל אשת כהן שנשבתה שנאסרת על בעלה אפילו אם לא זינתה, או שאינו חייב לפדותה, הואיל ויש בה סיבה נוספת לאוסרה על בעלה, מלבד השבי עצמו.
בענין זה כותב הריטב״א (נא, ב ד״ה שבויי) שהדין באשת כהן שזינתה שווה לדין של אשת ישראל שזינתה, שאינו חייב לפדותה, ומסביר שזהו קנס שקונסים אותה מפני שזינתה.
גם הרש״ל (יש״ש סי׳ לג) כותב שאינו חייב לפדותה, אולם מדבריו משמע שכך הוא עיקר הדין, שנחשבת כאסורה מחמת דבר אחר למרות שזהו איסור שבא לה רק בעקבות השבי. הרש״ל מוסיף שיש ללמוד זאת בקל וחומר מאלמנה לכהן גדול, ששניהם עשו את האיסור בנישואין ובכל זאת אינו חייב לפדותה, וכל שכן שכאשר רק היא עשתה איסור אינו חייב לפדותה.
לעומתם כותב החלקת מחוקק (סק״ח) שחייב לפדותה מפני שכבר נאסרה עליו בשעה שנשבית, ויכול לקיים את התחייבותו להחזירה למדינה. אולם הבית שמואל (סק״ז) מביא ראיה שאינו חייב לפדותה מהסוגיה בהמשך האומרת שמי שהדיר את אשתו לאחר שנשבתה חייב לפדותה מפני החשש שמערים, ומשמע שאלמלא הטעם הזה לא היה חייב לפדותה, מפני שאסורה עליו מחמת דבר אחר, למרות שהאיסור בא לאחר השבי.
בעל ישועות יעקב (סק״ג) דוחה את ראית הבית שמואל מפני שאף שבויה אינה אסורה לכהן בכל ענין, שכן אם יבוא עד אחד ויאמר שהיא טהורה - הרי היא מותרת. על כן לגבי מדיר אומרת הגמרא שהטעם שחייב לפדותה הוא מפני החשש שמערים, שכן בלא טעם זה היה פטור מלפדותה אפילו אם יתברר שטהורה היא, שהרי הדירה. אולם אם עדיין באיסורה עומדת, ככל אשה שבויה שאסורה לכהן - חייב לפדותה אף כאשר נוסף בה איסור אחר, כגון זו שזינתה ברצון.
בעל ההפלאה (קו״א סק״ו) תמה על עצם הדיון, שהרי כל אשה שמזנה מפסידה את כתובתה ואת תנאי כתובתה, וממילא ברור שאינו חייב לפדותה. לפיכך הוא מסביר שהפוסקים נחלקו רק בכגון שלא ידוע שזינתה בודאי אלא חוששים שמא נתרצתה, שלגבי אשת ישראל פוסק הרמ״א בסעיף ו שאינו חייב לפדותה, ועל כך כותב החלקת מחוקק שבאשת כהן חייב לפדותה הואיל ומתקיים בה התנאי שמחזירה למדינה, וכל זמן שלא נודע בודאות שזינתה - אי אפשר להפסידה את כתובתה.


חיוב הבעל בפדיון אשתו שהדירה ממנו

ציון ב.ג.
גמרא. לימא כתנאי: המדיר את אשתו ונשבית, רבי אליעזר אומר: פודה ונותן לה כתובתה, רבי יהושע אומר: נותן לה כתובתה ואינו פודה. אמר רבי נתן: שאלתי את סומכוס, כשאמר רבי יהושע נותן לה כתובתה ואינו פודה - כשהדירה ולבסוף נשבית, או בנשבית ולבסוף הדירה, ואמר לי לא שמעתי, ונראין דברים שהדירה ולבסוף נשבית, דאי אמרת נשבית ולבסוף הדירה - אתי לאיערומי.
המדיר את אשתו נדר שהוא חייב בגללו לגרשה וליתן כתובה, ונשבית אחר שהדירה - אינו חייב לפדותה, שמשעה שהדירה נתחייב לגרשה וליתן כתובתה.(רמב״ם אישות יד, כא ואבן העזר עח, ה)
א. פסיקת ההלכה במחלוקת התנאים והאמוראים.

רבי אליעזר ורבי יהושע נחלקו בברייתא לגבי המדיר ואחר כך נשבתה, שרבי אליעזר אומר שפודה אותה ורבי יהושע אומר שאינו פודה.
הגמרא מסבירה במסקנה שלפי רבא מחלוקתם נוגעת בין למדיר אשת כהן ובין למדיר אשת ישראל, שרבי אליעזר ״אזיל בתר מעיקרא״, דהיינו לפי המצב בשעת הנישואין שהתקיימו בה כל תנאי הכתובה, בעוד שרבי יהושע ״אזיל בתר בסוף״, דהיינו לאחר הנדר, כאשר כבר אינו יכול לקיים בה את תנאי הכתובה המקוריים. על כן אשת כהן שהדירה דומה עכשיו לאלמנה לכהן גדול וגרושה לכהן הדיוט, שלדעת רבא אינו חייב לפדותן הואיל וכבר נאסרו על ידי דבר אחר.
הרי״ף והרא״ש אינם מזכירים את מחלוקת התנאים בסוגייתנו, ומסבירים הרא״ה והר״ן (יט, א בדפי הרי״ף) שכיון שהרי״ף פוסק לקמן (לב, א בדפיו) שהאשה שנדרה והבעל לא היפר לה נחשב הבעל כנותן אצבע בין שיניה, והגמרא בסוגייתנו מציעה בתחילה לומר שזו דעת רבי אליעזר שאמר שפודה - מסיק הרי״ף שבכל נדר, בין שהוא נדר ובין שהיא נדרה, הבעל חייב לפדותה, ויוצא שהלכה כרבי אליעזר אך לא מטעמו.
אולם הרא״ה עצמו דוחה את שיטת הרי״ף, מפני שכאן יש טעם אחר לכך שאינו פודה, והוא האיסור שמונע את החזרתה, וכשם שהלכה כרבא בענין אלמנה לכהן גדול שאינו חייב לפדותה - כך יש לומר שאם הדירה אינו חייב לפדותה, כדעת רבי יהושע.
נראה איפוא שהרי״ף סובר שכיון שההלכה היא שהוא נתן אצבע בין שיניה - בכל דבר הנגרם על ידי נדרים אין לפטור את הבעל מאחריות להתחייבויותיו במסגרת הכתובה, ואף על פי שבדין אלמנה לכהן גדול הלכה כרבא, שאין הבעל חייב לפדותה מפני שאסורה עליו מחמת דבר אחר - בדין של המדיר חייב לפדותה, מפני שהוא אחראי על כל מה שנגרם על ידי הנדרים.
הכסף משנה מקשה על הסבר הר״ן להשמטת הרי״ף, שאינו מתיישב עם פסקי הרמב״ם, שבהלכה שלפנינו פוסק כרבי יהושע שאינו חייב לפדותה, בעוד שבפרק יב, כד הוא פוסק בעניני נדרים שהבעל נתן אצבע בין שיניה, מכאן שסובר שאין בקביעה זו הנוגעת לנדרים כדי לחייב את הבעל לפדותה כאשר יש איסור אחר שמונע את החזרתה. מלבד זה הוא מקשה שהגמרא בסוגייתנו דוחה את ההסבר שהתנאים נחלקו בענין אחריות הבעל על הנדרים.
הכסף משנה עצמו מסביר את השמטת הרי״ף בדרך שונה, שלא ראה צורך להביא הלכה זו בנפרד מפני שהיא כלולה בהלכה של אלמנה לכהן גדול, שכשם שאינו חייב לפדותה מפני שאיסור אחר גרם לה - כך אינו חייב לפדות את האשה שהדירה לפני שנשבתה.
על הסברו יש להקשות שהרי לפי המסקנה אף לפי רבא יש לגבי המדיר מחלוקת נפרדת שתלויה בשאלה אם הולכים אחר ההתחלה או אחר הסוף, והיה על הרי״ף להזכירה ולומר שהלכה כרבי יהושע שהולכים אחר הסוף.
בעל בני אהובה מסביר שהמחלוקת שבסוגייתנו בין רבי אליעזר לבין רבי יהושע היא רק לפי רבי שמעון במסכת גיטין (דף יח, א), שסובר שאם נתן עיניו לגרשה אין לו פירות, וכיון שגם המדיר את אשתו נותן עיניו לגרשה סובר רבי יהושע שאינו חייב בפדיונה, אבל לחכמים, שהלכה כמותם, שסוברים שאף הנותן עיניו לגרשה אוכל פירות - אין המדיר יכול להפטר מהחיוב לפדותה, שהוא נקבע כתמורה לפירותיה. על כן הרי״ף אינו מביא את המחלוקת מפני שסובר שלהלכה המדיר את אשתו חייב בפדיונה, בניגוד לשיטת הרמב״ם והשלחן ערוך שאינו חייב לפדותה.
ב. החיוב לפדות מצד חשש הערמה.

בדעת רבי יהושע, שאינו חייב לפדותה, מסיקה הגמרא שהיינו דוקא אם הדירה לפני שנשבתה, אבל אם הדירה לאחר שנשבתה - חייב לפדותה, מפני החשש שמערים.
הריא״ז (הלכה ב, כא, מובא בשלטי הגבורים יט, א בדפי הרי״ף) כותב שאם האשה אסרה עצמה על בעלה - אינו חייב לפדותה, גם אם אסרה לאחר שנשבתה.
הב״ח חולק וסובר שאם נדרה לאחר שנשבתה ולא היפר לה - חייב לפדותה, מפני שהוא נתן אצבע בין שיניה כשנמנע מלהפר, ויש לחוש להערמה שלא היפר לה כדי להפטר מהפדיון, וכן פוסקים החלקת מחוקק (סק״ו) והבית שמואל (סק״ה).
עם זאת כותב בעל באר היטב (סק״ד) שהחשש להערמה קיים רק באשת ישראל שמותרת לבעלה גם לאחר שנשבתה, אך לא באשת כהן שכבר נאסרה על ידי השבי, ולא אכפת לו אם תשאר בנדרה. יתר על כן, בעל בית יעקב כותב שכיון שאשת כהן נאסרת על ידי השבי שוב אין הבעל יכול להפר את נדריה, שכן כבר אין לדון אותם בכלל הדברים שבינו לבינה שהבעל זכאי בהפרתם.
לעומתם כותב בעל אבני נזר (אה״ע ח״ב סי׳ שטו) שכיון שכבר נאסרה - שוב אין משמעות לאיסור הנוסף על ידי הנדר, ולכן חייב לפדות אשת כהן שנשבתה בלי כל התחשבות בנדר שנדרה לאחר השבי.
ג. ממתי נפטר מפדיון לאחר הנדר.

הרמב״ם והשלחן ערוך כותבים שכל שהדיר את אשתו בנדר שחייב בגללו לגרשה ונשבתה - אינו חייב לפדותה.
הבית שמואל (סק״ו) מדייק שרק אם נשבתה בזמן שכבר היה ברור שחייב לגרשה אינו חייב לפדותה, ומבאר בעל בית יעקב שכוונתו למה שלמדנו בגמרא לקמן (דף ע, א) שנותנים להם זמן, ורק כעבור אותו זמן אומרים לו שיגרש את האשה שאינו יכול לחיות עמה מחמת הנדר.
עם זאת הוא כותב שבנדרים האוסרים אותה בתשמיש בודאי שאין צורך בזמן הזה בשביל לפוטרו מפדיון, שהרי אינו יכול לקיים את התנאי שבכתובה ׳ואותבינך לי לאנתו׳. אבל בנדרים שאינם אוסרים אותה בתשמיש, כגון שנדר שלא תתקשט או שלא תאכל אחד ממיני הפירות - אינו פטור מלפדותה עד שיעבור הזמן, כיון שרק אז כופים אותו לגרש, ואם אינו מציית - כופים אותו לתת כתובה ולהחזיר לה נכסי מלוג, כלומר שמפסיק לאכול פירות וממילא פטור מפדיון, אך לפני שעבר הזמן - יכולה לומר שיפדנה והיא מוכנה להמשיך לחיות עמו למרות הנדר שנדר.



ציון ד.
עיין בירור הלכה לקמן עא, א ציון ב.ג.



עד כמה חייב אדם בפדיון אשתו

ציון ו (נב, א), ציון ב.ג (נב, ב).
גמרא. תנו רבנן: נשבית והיו מבקשין ממנו עד עשרה בדמיה, פעם ראשונה - פודה, מכאן ואילך, רצה - פודה, רצה - אינו פודה. רבן שמעון בן גמליאל אומר: אין פודין את השבויין יותר על כדי דמיהם, מפני תקון העולם. הא בכדי דמיהן - פודין אף על גב דפרקונה יותר על כתובתה, ורמינהי: נשבית, והיו מבקשין ממנו עד עשרה בכתובתה, פעם ראשונה - פודה, מכאן ואילך, רצה - פודה, רצה - אינו פודה. רבן שמעון בן גמליאל אומר: אם היה פרקונה כנגד כתובתה - פודה, אם לאו - אינו פודה! רבן שמעון בן גמליאל תרי קולי אית ליה.
אין מחייבין את הבעל לפדות את אשתו ביתר על דמיה, אלא כמה שהיא שוה כשאר השבויות. היו דמיה יתר על כדי כתובתה, ואמר ׳הריני מגרשה וזו כתובתה ותלך ותפדה את עצמה׳ - אין שומעין לו, אלא כופין אותו ופודה אותה אפילו היו דמיה עד עשרה בכתובתה, ואפילו אין לו אלא כדי פדיונה. במה דברים אמורים? בפעם ראשונה, אבל אם פדאה ונשבית פעם שניה ורצה לגרשה - הרי זה מגרש ויתן כתובה, והיא תפדה את עצמה.(רמב״ם אישות יד, יט)
אין מחייבים את הבעל לפדות את אשתו יותר על דמיה, אלא כמו שהיא שוה כשאר השבויות, (ויש אומרים דאשתו כגופו דמי ויכול לפדותה בכל אשר לו).
היו דמיה יותר על כדי כתובתה, ואמר ׳הריני מגרשה וזו כתובתה ותלך ותפדה את עצמה׳ - אין שומעין לו, אלא כופין אותו ופודה אותה אפילו היו דמיה עד עשרה בכתובתה, ואפילו אין לו אלא כדי פדיונה. במה דברים אמורים? בפעם ראשונה, אבל אם פדאה ונשבית פעם שניה ורצה לגרשה - מגרשה ונותן לה כתובתה, והיא תפדה את עצמה. (אבל בלאו הכי אינו חייב לפדותה בפעם שניה).(שו״ע אבן העזר עח, ב-ג)
א. בפעם הראשונה שנשבית.

בברייתא הראשונה נחלקו תנא קמא, שסובר שחייב לפדותה אפילו ביותר מכדי דמיה, ורבן שמעון בן גמליאל, שסובר שאין פודים את השבויים ביותר מכדי דמיהם, ואפילו באשתו.
בברייתא השניה נחלקו תנא קמא, ולפי גרסת הרי״ף (יט, א) והרא״ש (סי׳ כב) התנא הוא רבי, שסובר שחייב לפדותה גם בסכום גבוה מן הכתובה, ורבן שמעון בן גמליאל, שסובר שאין חיוב לפדותה ביותר מכדי כתובתה.
הגמרא מבארת שאין סתירה בין דברי רבן שמעון בן גמליאל בשתי הברייתות, שכן הוא מיקל בשתי הקולות הנזכרות, דהיינו שאינו חייב לפדותה לא ביותר מכדי דמיה ולא ביותר מכדי כתובתה.
לגבי השיעור של כדי דמיה כותב רש״י (ד״ה תרי קולי) שהוא נקבע לפי מה שראויה להמכר בשוק, וכן כותבים הרשב״א והריטב״א בשם הראב״ד והר״א אב״ד. אולם המאירי כותב שהשיעור נקבע לפי עניינה וכבודה, ובמסכת גיטין (מג, ב) מביא המאירי דעה שמשערים לפי ממונה, אך שם הוא נוטה לקבל את הדעה שעליה הוא חולק בסוגייתנו, שמעריכים לפי מחירה בשוק כשפחה.
הרשב״א והריטב״א מוכיחים כדבריהם מדברי הגמרא שלדעת רבן שמעון בן גמליאל אינו חייב לפדותה ביותר מדמיה למרות שהכתובה גבוהה יותר, מכאן שהערכת דמיה אינה לפי כבודה אלא לפי מחירה בשוק, ולכן יתכן שערך הכתובה גבוה יותר. כך משמע גם מלשון הרמב״ם שכותב שערך דמיה שווה לשאר השבויות.
עיין עוד בבירור הלכה למסכת גיטין דף מה, א ציון ה-ז, שם נדון גדר זה לגבי הפדיון של כל השבויים.
ב. פסיקת ההלכה במחלוקת התנאים.

רבינו חננאל (מובא ברשב״א ובר״ן), הרי״ף והרמב״ם פוסקים כרבן שמעון בן גמליאל בברייתא הראשונה, וכתנא קמא בברייתא השניה, כלומר שהבעל אינו חייב לפדות את אשתו ביותר מכדי דמיה, אך חייב לפדותה בדמיה גם אם אלה יתרים על ערך כתובתה.
הרא״ש והר״ן מסבירים שבברייתא הראשונה ראוי לפסוק כרבן שמעון בן גמליאל מפני שכך נראית דעת התנא במשנה במסכת גיטין (מה, א) שקובע את הגדר הזה בכל השבויים, שאין פודים אותם ביותר מכדי דמיהם. לעומת זאת בברייתא השניה ראוי לפסוק כתנא קמא, מפני שכך נראה מלשון המשנה האומרת שאם נשבתה חייב לפדותה, ומשמע שאין החיוב מוגבל לסכום כתובתה.
הרשב״א והר״ן מוסיפים שתנא קמא שבברייתא הראשונה מסייע לדברי תנא קמא שבברייתא השניה, שכיון שסובר שפודים אף ביותר מכדי דמיה - בודאי סובר שחייב לפדותה ביותר מסכום כתובתה. כמובן שהסבר זה מתאים דוקא לגרסת הרי״ף שתנא קמא בברייתא השניה הוא רבי, וכיון שאין זהות בין תנא קמא שבברייתא הראשונה לתנא קמא בברייתא השניה יוצא שיש תנא נוסף שסובר כרבי בברייתא השניה.
הרמ״ה (מובא ברא״ש) חולק ופוסק גם בברייתא הראשונה כדעת תנא קמא שחייב לפדותה אף ביותר מכדי דמיה, מפני שהלכה כרבים ולא כדעת היחיד של רבן שמעון בן גמליאל, וכן כותב הריטב״א בשם מקצת הגאונים. הרא״ש מסביר שלשיטת הרמ״ה המשנה במסכת גיטין אינה מתכוונת לאשתו שהיא כגופו, וכשם שיכול לפדות את עצמו בכל ממון שבעולם - כך גם יכול לפדות את אשתו בכל ממון שבעולם, וכן מכריע הרא״ש עצמו.
מאידך גיסא פוסקים הרי״ד והריא״ז (הלכה ב, יב, מובא בשלטי הגבורים) כרבן שמעון בן גמליאל אף בברייתא השניה, כלומר שאינו חייב לפדות את האשה ביותר מסכום כתובתה, גם כשסכום הכתובה קטן מכדי דמיה. הרי״ד מסביר שאין לפסוק כרבי משום שאין הלכה כמותו כשחולק על רבו רבן שמעון בן גמליאל.
עם זאת כותב הריא״ז שהסכום של כדי כתובתה כולל גם את ערך התוספת והנדוניה, ואת כל מה שצריך לתת אם מגרשה.
הרמב״ם והשלחן ערוך פוסקים כרבן שמעון בן גמליאל, והרמ״א מביא את דעת הרמ״ה והרא״ש שפוסקים כתנא קמא.
ג. כשרוצה לפדותה ביותר מכדי דמיה.

במשנה במסכת גיטין (שם) נאמר שיש איסור לפדות שבויים ביותר מכדי דמיהם מפני תיקון עולם, ולפי ההסבר של הרא״ש והר״ן שהלכה כרבן שמעון בן גמליאל מפני שכמותו סובר התנא במשנה במסכת גיטין - יוצא שמבינים שאף בדין של אשה אסור לבעלה לפדותה ביותר מכדי דמיה.
אולם התוספות (ד״ה אין פודין) כותבים שדברי רבן שמעון בן גמליאל מתייחסים לרישא, דהיינו לדין של הפדיון הראשון ולא לדין של הפדיון השני, ומדייק השיטה מקובצת שמבינים שרבן שמעון בן גמליאל אינו אוסר את הפדיון ביותר מכדי דמיה, וכל שבא לומר הוא שאינו חייב לעשות כן. על כן הם מפרשים שרבן שמעון בן גמליאל מתייחס לרישא, ובא לחלוק על תנא קמא שמחייב את הבעל לפדותה בכל סכום, אך אם נפרש שמתייחס לסיפא - הרי בהכרח הפירוש הוא שרבן שמעון בן גמליאל אוסר את הפדיון, שהרי גם תנא קמא אינו מחייב בפעם השניה לפדותה ביותר מכדי דמיה.
לעומת זאת מדברי המהרש״א משמע שמבין שרבן שמעון בן גמליאל סובר שאסור לו לפדותה ביותר מכדי דמיה, שכן הוא כותב שלפי פירוש רבינו חננאל, המבואר לקמן (פרק ד), ניתן לפרש שרבן שמעון בן גמליאל מתייחס לסיפא ובא לחלוק על תנא קמא שמתיר גם בפעם השניה לפדותה ביותר בכדי דמיה.
כך ניתן לדייק גם מרש״י שמביא בסוגייתנו את הטעם הנזכר בסוגיה בגיטין, שאין לפדות ביותר משווים כדי שלא ירגילו השובים בכך, מכאן שמבין שאף כאן יש איסור בדבר.
הרמב״ם והשלחן ערוך כותבים שאין מחייבים את הבעל לפדות את אשתו ביותר מכדי דמיה, ומלשונם משמע לכאורה שסוברים שאין בזה איסור אלא שאינו מחוייב בדבר.
אולם הלחם משנה, החלקת מחוקק (סק״ב) והבית שמואל (סק״ב) מפרשים שכוונת הפוסקים לאסור את הדבר, שהרי הטעם שפוסקים כרבן שמעון בן גמליאל הוא שכמוהו סובר התנא במשנה במסכת גיטין, הרי שאינם מחלקים בין אשה לבין שבויים אחרים.
הלחם משנה מסביר שהרמב״ם שכותב שאין מחייבין אותו לפדותה ביותר מכדי דמיה מתכוון לכגון שכתובתה יתירה על דמיה, שרשאי לתת לה את כתובתה והיא תפדה את עצמה בממונה אף על פי שערכו רב מדמיה, אך אין מחייבים אותו לפדותה ביותר מדמיה, אבל בדרך כלל יש איסור לפדותה ביותר מדמיה.
יש להעיר שכדעה זו משמע מלשון המאירי שנוקט כלשון הרמב״ם שאין מחייבים את הבעל, ועם זאת כותב שיש בכך איסור.
לעומתם מפרשים הב״ח, הט״ז (סק״א), הבית מאיר ובעל ההפלאה (קו״א סק״א) את לשון הרמב״ם והשלחן ערוך כפשוטה, שאינו חייב לפדותה ביותר מדמיה אך אין הדבר אסור.
כדבריהם כותב בעל שו״ת כתב סופר (אה״ע סי׳ מה) ומסביר שבכל זאת יש ראיה מהמשנה בגיטין לפסיקה כרבן שמעון בן גמליאל, שכן רק אם בכל השבויים יש איסור לפדותם ביותר מכדי דמיהם - יש סברה לומר שאין לחייב את הבעל לפדות את אשתו ביותר מדמיה, ואלמלא היה איסור בכל השבויים היה ראוי לחייב את הבעל לפדות את אשתו בכל מחיר.
הרמ״א מביא כאמור את הדעה שאשתו כגופו ויכול לפדותה בכל אשר לו, ומסביר הגר״א (ס״ק ג-ד) שכוונתו לדעת הרמ״ה והרא״ש שפוסקים כתנא קמא שחייב לפדותה אף ביותר מדמיה, ואף שכותב שיכול לפדותה - כוונתו לומר שיש בזה חיוב.
עם זאת נראה שניתן לדייק מלשון הרמ״א שמבין שהמחבר מתכוון לאסור את הפדיון ביותר מדמיה, כהבנת החלקת מחוקק והבית שמואל.
ד. בפעם השניה שנשבית.

בשתי הברייתות אומר תנא קמא שמכאן ואילך רצה - פודה, רצה - אינו פודה, ומפרש רש״י שלא תיקנו לה אלא חיוב אחד של פדיון. לעומתו מפרש רבינו חננאל (מובא בתוד״ה רצה) שחייב לפדותה בכל פעם שנשבית, וכוונת תנא קמא לומר שאינו חייב לפדותה ביותר מכדי דמיה אלא פעם אחת.
התוספות מקשים על פירושו שיוצא שיש הבדל בין דברי תנא קמא בברייתא הראשונה לבין דבריו בברייתא השניה, שבברייתא הראשונה הוא אומר שחייב לפדותה בערך דמיה יותר מפעם אחת, בעוד שבברייתא השניה הוא אומר שבפעמים הבאות חייב לפדותה רק לפי ערך הכתובה, ומדוע אם כן הגמרא מקשה רק על הסתירה בדברי רבן שמעון בן גמליאל בשתי הברייתות ולא על הסתירה בדברי תנא קמא. לעומת זאת לפי פירוש רש״י שלדעת תנא קמא אין בכלל חיוב לפדות יותר מפעם אחת - אין שום סתירה בדבריו בשתי הברייתות.
אולם יש להעיר שאפשר שרבינו חננאל גורס בברייתא השניה כרי״ף שתנא קמא הוא רבי, ואין איפוא מקום להקשות מדברי תנא קמא שבברייתא הראשונה על דברי רבי שבברייתא השניה.
הרא״ש (שם) מקשה על שיטת רבינו חננאל שאם חייב גם בפדיון שני - אין סברה לחלק בין הפדיון הראשון לבין השני, ומדוע שבפעם השניה לא יצטרך לתת יותר מכדי דמיה או יותר מערך כתובתה. לכן מסיק הרא״ש כפירוש רש״י שאין חיוב לפדותה יותר מפעם אחת.
באשר לדברי רבן שמעון בן גמליאל, כבר נזכרו דברי התוספות שמפרשים שדבריו מכוונים לרישא, דהיינו לפדיון הראשון, מפני שבפדיון השני אף תנא קמא סובר שאין חיוב, ועל כך אין רבן שמעון בן גמליאל חולק.
אולם המהרש״א כותב שלפי שיטת רבינו חננאל ניתן לפרש שדברי רבן שמעון בן גמליאל מתייחסים גם לסיפא, שתנא קמא מתיר לפדותה בפעם השניה אף ביותר מדמיה, בעוד שרבן שמעון בן גמליאל אוסר לפדותה ביותר מדמיה.
הרמב״ם כותב לגבי הפדיון השני שיכול לגרשה ולתת לה כתובה והיא תפדה את עצמה, ומפרש הכסף משנה שהרמב״ם סובר שאין חיוב לפדותה בפעם השניה ורק אם רוצה לגרשה נותן לה את כתובתה.
הב״ח מקשה שאם אינו חייב לפדותה - היה על הרמב״ם לכתוב זאת במפורש ולא לכתוב דבר שאין בו שום חידוש, שרשאי לגרשה ולתת לה כתובה. את קושייתו מתרץ בעל בית יעקב, שהחידוש הוא שבכגון זה חייב לתת מיד את הכתובה ואינו רשאי לעכבה.
הב״ח עצמו מסביר שלדעת הרמב״ם הפירוש לדברי תנא קמא שאם רצה פודה הוא שאם רוצה לקיימה - חייב לפדותה, וכן נראה מלשון הריא״ז (הלכה ב, יד, מובא בשלטי הגבורים) והמאירי.
מדברי בעל הפרישה (סק״ה) נראה שפרש את דברי הרמב״ם על הפדיון השני בצורה שונה במקצת, שאמנם חייב לפדותה אבל רק בערך הכתובה, או שיגרשנה ויתן לה את הכתובה.
המחבר בשלחן ערוך כותב כלשון הרמב״ם, והרמ״א מוסיף על פי הבית יוסף שאם אינו רוצה לגרשה אינו חייב לפדותה בפעם השניה. אולם החלקת מחוקק (סק״ד) כותב כדעת הב״ח, שאם רוצה לקיימה - חייב לפדותה.
הבית שמואל (סק״ד) מסכים לפירוש הב״ח והחלקת מחוקק בדעת הרמב״ם, אבל להלכה מסכים עם הרמ״א שאינו חייב כלל לפדותה, מפני שזו דעת רש״י והרא״ש.
באדיבות מכון הלכה ברורה ובירור הלכה (http://www.halachabrura.org) והרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות)
הערות
E/ע
הערותNotes
הערות
Gemara
Peirush

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144