×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) וְאֵין אֲנִי קוֹרֵא בָּהּ אֵשֶׁת שְׁנֵי מֵתִים מָה נַפְשָׁךְ אִי קִדּוּשֵׁי דִּרְאוּבֵן קִדּוּשִׁין קִדּוּשֵׁי דְּשִׁמְעוֹן לָאו קִדּוּשִׁין וְאִי קִדּוּשֵׁי דְּשִׁמְעוֹן קִדּוּשִׁין קִדּוּשֵׁי דִּרְאוּבֵן לָאו קִדּוּשִׁין.
and I do not declare her to be the wife of two dead men. The halakha is that a yevama whose requirement for levirate marriage results from marriage to two brothers does not enter into levirate marriage at all. Here, that halakha does not apply, as whichever way you look at it, she was not married to two brothers: If Reuven’s betrothal was a valid betrothal, then Shimon’s betrothal was not a valid betrothal, and she is only Reuven’s widow. And if Shimon’s betrothal was a valid betrothal, it could only be that Reuven’s betrothal was not a valid betrothal. Either way, she had been married to only one of the brothers, and therefore she enters into levirate marriage with the third.
רי״ףרש״יתוספותפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםעודהכל
{בבלי גיטין מג ע״ב} אמר רב חאנא1 בר רב קטינא אמר ר׳ יצחק מעשה באשה אחת שחציה שפחה וחציה בת חורין וכפו את רבה ועשה אותה בת חורין כמאן כרבי יוחנן בן ברוקא דאמר על שניהן הוא אומר {בראשית א:כח} ויברך אותם אלהים ויאמר להם פרו ורבו אמר רב נחמן בר יצחק לא התם מנהג הפקר נהגו בה:
{בבלי גיטין מג ע״ב} תנו רבנן המוכר עבדו לגוים יצא לחירות וצריך גט שחרור מרבו ראשון:
1. רב האנא: כ״י נ: ״רבה בר חנה״.
ואין אני קורא בה אשת שני מתים – לומר חציה היתה לזה וחציה לזה ומכח שניהם היא באה ואמרי׳ ביבמות (דף לא:) ג׳ אחין נשואין ג׳ נשים נכריות ומת אחד מהם ועשה בה השני מאמר ומת חולצת ולא מתיבמת שנאמר ומת אחד מהם וגו׳ (דברים כה) מי שעליה זיקת יבם א׳ ולא שעליה זיקת שני יבמין וזו ע״י מאמר לא יצתה מזיקת יבום הראשון כולה ובמקצתה חל עליה זיקת יבום השני אבל הכא לא זיקת שנים עלה דחד מנייהו קדושין גמורים ודאידך לאו כלום ומיהו משום פלוגתא דאמוראי דלעיל מספקא לן הי מנייהו הוו קדושין והשתא דמתו להו מתיבמת ללוי ממה נפשך כו׳.
ואין אני קורא בה אשת שני מתים – וא״ת והכא מאי נפקא מינה אם היא אשת שני מתים הא אמרינן בפ׳ ד׳ אחין (יבמות דף לא:) דזיקת שני יבמין דרבנן גזירה שמא יאמרו שתי יבמות הבאות מבית אחד מתיבמות וזה לא שייך הכא וי״ל דהתם במאמר דרבנן הויא זיקת ב׳ יבמין דרבנן אבל בעלמא הוי דאורייתא.
מה נפשך אי קידושי ראובן כו׳ – פי׳ בקונטרס דמשום פלוגתא דאמוראי דלעיל מספקא ליה הי מינייהו הוו קידושין וקשה דרב חסדא גופיה פשיטא ליה דהוו קידושין ורבה בר רב הונא נמי חזר בו מכח דברי רב חסדא ונראה דמספקא ליה אי גמרי קדושי ראשון אי פקעי.
תוספות ד״ה ואין אני קורא כו׳ וא״ת והכא מאי נ״מ כו׳ והכא לא שייך זה עכ״ל. עיין בחידושי מהר״מ שהאריך לתמוה אמאי לא שייך הכא ולענ״ד נראה ביישוב דברי תוספות משום דלמאי דמסקינן בפ׳ ארבעה אחים לטעמא משום גזירה שמא יאמרו שתי יבמות הבאות מבית אחד מייבמו תרוייהו א״כ קשה אמאי נקט התם במתני׳ טעמא דזיקת שני יבמין דנהי שכתבו התוספות שם דאסמכתא בעלמא היא אכתי קשה דאפילו אסמכתא לא שייך כיון דלא אשכחן בעלמא אשת שני יבמין דאורייתא לסברתם עכשיו ומאי ענין לישנא דזיקת ב׳ יבמין לענין גזירה שמא יאמרו אלא דשם א״ש דלא שייך גזירה דשמא יאמרו אי לאו משום דהיא כאשת שני מתים דכיון דעשה בה מאמר מיחזיא ככנוסה ואי מייבמו תרוייהו איכא גזירה דשמא יאמרו ואי מייבמה צרתה ולמיפטרה להיאך בלא כלום א״א דמאמר אינו קונה נמצא שאין זו צרתה דאשת הראשון היא ואי מייבמה צרתה והאי חלצה נמי א״א שמא יאמרו בית אחד מקצתו בנוי ומקצתו חלוץ נמצא שכל החששות הללו היינו מחמת שיש עליה קצת זיקת הראשון וקצת זיקת השני ומש״ה נקיט לישנא דאשת ב׳ מתים כיון שדבר זה גורם האיסור אע״ג דזיקת שני יבמין לאו דאורייתא אפ״ה אסורה משום גזירה ואיכא למ״ד התם דאע״ג דליכא צרה נמי אסורה דגזרינן אטו היכא דאיכא צרה כמ״ש התוספות שם וכל זה בסוגיא דהתם משא״כ בשמעתין מקשו התוס׳ שפיר דנהי דשייכי הנהו גזירות כמו שאפרש אכתי לא שייך כלל לישנא דשני מתים דהא אפילו חזרה ונתקדשה לשמעון ואינו אחיו של ראובן אפ״ה הוי שייכי כל הני חששות לענין יבום של לוי אתיו של שמעון דאם יש לשמעון אשה אחרת דהוי צרתה של זו א״א ללוי לייבם תרוייהו דשמא קידושי שמעון קידושין והו״ל שתי יבמות הבאות מבית אחד ולייבם צרתה ולפטור את זו א״א דשמא קידושי ראובן קידושין וכשמת ראובן בלא בנים נמצא שאין זו זקוקה ללוי שאינו אחיו של ראובן ואם ייבם לוי אשת שמעון שהיא צרתה ויחלוץ לזו ואחיו של ראובן נמי יחלוץ לה א״א שיאמרו בית א׳ מקצתו בנוי כו׳ נמצא דלפי זה מקשו התוספות שפיר אמאי נקט הכא לישנא דאשת ב׳ מתים כיון דאין הטעם כלל משום זיקת שני יבמין וע״כ דהיכא דלא שייך זיקת שני יבמין ליבם א׳ ותו לא חיישינן להני חששא היכא דליכא צרה ויש לי חבילות ראיות ע״ז מההיא דשנים שקדשו ב׳ נשים ואין ידוע איזה מהם ומחמשה שילדו במערה ואין כאן מקומו להאריך והמעיין היטב בסוגיא דיבמות ובהתוספות שם פרק ד׳ אחין יראה שדברי עולין יפה וכ״ש דא״ש דלמאי דמסקי התוס׳ הכא דאשכחן אשת שני מתים בעלמא דאורייתא א״כ סובר ר״ח בשמעתין דלא שייכי הני חששי דמסיק פרק ארבעה אחין אלא בצירוף הטעם דמיחזי כאשת שני מתים ודבר זה צריך ביאור ליישב ע״פ שיטת התוספות שם ואין להאריך כאן ועדיין צ״ע ודוק היטב:
תוספות בד״ה ממה נפשך כו׳ פי׳ הקונטרס דמשום פלוגתא דלעיל כו׳ וקשה דר״ח גופא פשיטא ליה דהוי קידושין כו׳ עכ״ל. ולענ״ד אין בזה סתירה לפירש״י ז״ל דנהי דר״ח אמר מי דמי אכתי אפשר דמספקא ליה ורבה בר רב הונא דחזר בו נמי מצינן למימר דחזר בו ממה שאמר אינה מקודשת דמדמה לה לחצי אשה וחזר בו משום דלא דמי ואכתי מספקא ליה והא דקאמר סתמא מקודשת היינו משום דלא נפקא מיניה בין קדושי ודאי ובין קדושי ספק דסוף סוף בעיא גיטא ואי לענין קידושין תופסין באחותה הא לא שייך בה שום קורבה בשפחה שנשתחררה דכקטן שנולד דמי ואפילו קורבת האם לא מיתסר אלא מדרבנן ולענין אם קידשה אחר נמי לא נ״מ מידי דקודם שנשתחררה פשיטא שאין קדושי שני תופסין בה ממ״נ אי דקמא קידושין דבתרא לאו קידושין ואי דקמא לאו קידושין דבתרא נמי לאו קידושין ואי דקדשה ב׳ לאחר שנשתחררה נמי לא נ״מ מידי דממ״נ או פקעי קדושי ראשון או גמרי נמצא דלא נ״מ מידי בין קדושי ודאי או קדושי ספק ומש״ה קאמר סתמא מקודשת ולעולם דמספקא ליה וכ״נ מלשון הרא״ש ז״ל שכתב דקשיא ליה מאי נ״מ אי מקודשת או אינה מקודשת ע״ש ולכל התירוצים מיהא לא נ״מ בין קדושי ודאי או ספק כיון דסוף סוף בעיא גיטא ומה שלא רצה רש״י ז״ל לפרש כפי׳ התוס׳ דמספקא ליה אי גמרי או פקעי נלע״ד משום דא״כ מאי קמ״ל ר״ח דלא קרינן בה אשת שני מתים דמילתא דפשיטא כיון שהספק אי גמרי או פקעי א״כ אין כאן אלא קדושי חד מינייהו אבל לפירושו דמספקא ליה בפלוגתא דאמוראי דלעיל א״ש דקס״ד דאף למ״ד מקודשת היינו חציה של צד חירות אבל אכתי שייר בה אידך חציה כדאשכחן בקידושין פרק האומר גבי מעכשיו ולאחר ל׳ יום דאמר ר״י קדושי שניהם תופסין בה דכל חד שייר כי שרגא דליבני וכתב שם הרא״ש ז״ל דלא קי״ל כר״י משום דדחיק הש״ס לאשכוחי אשת ב׳ מתים אלמא דלא שייך לומר בשום ענין שיתפסו קדושי שניהם וא״כ כה״ג גופא אשמעינן ר״ח בשמעתין דלא שייך לומר דשייר שום שיור בקידושין אף בח״ש והב״ח ולמ״ד מקודשת הוי לגמרי קידושין בכולה והיינו דמסיק דלא אשכחן אשת שני מתים בכה״ג ודוק היטב כנ״ל נכון ועיין בל׳ הר״ן ז״ל פ״ק דקידושין שהאריך ליישב שיטת הרמב״ם ז״ל ולמאי דפרישית אפשר ליישב קצת דהרמב״ם ז״ל לשיטתו דפסק בההיא דפרק האומר כר״י דקדושי שניהם תופסין וקרי ליה ספק קידושין ואין להאריך כאן יותר:
ואין אני קורא בה (מחשיב אותה) אשת שני מתים, כי יבמה שהיתה עליה זיקת יבום משום שני אנשים, אינה מתייבמת כלל. והטעם במקרה שלנו, שאין הדבר כך, הוא: מה נפשך (מה רצונך לומר), בכל אופן שתרצה להבין, יהא זה הדין, כי אי קדושי [אם קידושין] של ראובן קדושיןקדושי [קידושין] של שמעון לאו [אינם] קדושין, ונמצא שהיא אלמנתו של ראובן, ואי קדושי [ואם קידושין] של שמעון קדושיןקדושי [קידושין] של ראובן לאו [אינם] קדושין וממילא היא אלמנתו של אדם אחד בלבד ולא של שניים.
and I do not declare her to be the wife of two dead men. The halakha is that a yevama whose requirement for levirate marriage results from marriage to two brothers does not enter into levirate marriage at all. Here, that halakha does not apply, as whichever way you look at it, she was not married to two brothers: If Reuven’s betrothal was a valid betrothal, then Shimon’s betrothal was not a valid betrothal, and she is only Reuven’s widow. And if Shimon’s betrothal was a valid betrothal, it could only be that Reuven’s betrothal was not a valid betrothal. Either way, she had been married to only one of the brothers, and therefore she enters into levirate marriage with the third.
רי״ףרש״יתוספותפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםהכל
 
(2) אאִיתְּמַר חֶצְיָהּ שִׁפְחָה וְחֶצְיָהּ בַּת חוֹרִין שֶׁנִּתְקַדְּשָׁה לִרְאוּבֵן וְנִשְׁתַּחְרְרָה וְחָזְרָה וְנִתְקַדְּשָׁה לְשִׁמְעוֹן רַב יוֹסֵף בַּר חָמָא אָמַר ר״נרַב נַחְמָן פָּקְעוּ קִדּוּשֵׁי רִאשׁוֹן ר׳רַבִּי זֵירָא אָמַר רַב נַחְמָן גָּמְרוּ קִדּוּשֵׁי רִאשׁוֹן.

It was stated: If there was a half-maidservant half-free woman who was betrothed to Reuven, and afterward she was emancipated entirely, and she went back and was betrothed to Shimon, who in this case was not the brother of Reuven, then Rav Yosef bar Ḥama says that Rav Naḥman says: Through her emancipation the first betrothal was entirely abrogated, and the second betrothal takes effect. Rabbi Zeira says that Rav Naḥman says: The first betrothal was completed. Reuven’s betrothal took effect immediately once she was emancipated. Consequently, Shimon’s betrothal did not take effect at all.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יראב״ןתוספותבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

וחזרה ונתקדשה לשמעון – ולאו משום אחיו נקט ליה.
פקעו קדושי ראשון – אפי׳ למ״ד מקודשת בא השחרור והפקיעה ומקודשת לשני שהרי נשתנה גופה והויא לה כקטן שנולד.
גמרו קדושי ראשון – ע״י השחרור גמרו דעד עכשיו הבא עליה באשם ומלקות היה אפילו מזיד ומכאן ואילך הבא עליה במיתה.
וחצייה שפחה וחצייה בת חורין דעבדי אינשי מינה [הפקר] כופין את רבה לשחררה.
גמרו קידושי ראשון – והא דאמרי׳ בפ״ק דקידושין (דף ז.) בהמה של שני שותפין הקדיש חציה וחזר ולקחה והקדיש חציה כו׳ הא לא הקדישה לא גמרי שאני התם דאפשר שתרעה ויהיו חציה דמיה הקדש וחציה חולין אבל הכא דאי אפשר שתהא חציה מקודשת דכי יקח איש אשה כתיב לא חצי אשה מסתבר למימר או גמרי או פקעי ואע״ג דהתם מדמי למקדש חצי אשה לא קשה מידי דמייתי שפיר דהיכא דאיכא דעת אחרת לא פשטי בכולה אי נמי איכא למימר דבהמה של שני שותפין ששייר בקניינו קצת שהרי בהמה היתה בת הקדש לפיכך לא גמרי אבל הכא חציה שפחה לא היתה בכלל קידושין.
חציה שפחה וחציה בת חורין שנתקדשה לראובן ונשתחררה וחזרה ונתקדשה לשמעון ומתו שניהם מתיבמת ללוי ואין כאן זיקת שני מתים שאסורה להתיבם כגון שעשה שמעון מאמר ביבמתו שנפלה לו מראובן ומת שאינה מתיבמת ללוי הואיל ולא נשאה עדין שהרי לא יצאה מזיקת ראובן ונכנסה לזיקת שמעון שבזו מיהא מה נפשך אי קדושי דראובן קדושי דשמעון לאו קדושי כלל אפי׳ לדין מאמר הואיל ובחיי ראובן קדשו שמעון ואי דשמעון קדושי דראובן לאו קדושי ומ״מ אם נתקדשה לראובן ומת וקדשה שמעון שמא קדושי ראובן קדושים וקדושי שמעון עושין מאמר ואינה מתיבמת ללוי ומ״מ לענין הדין כל שנתקדשה לראובן ונשתחררה גמרו קדושי ראשון ושוב אין קדושי שמעון או אחר כלום והרי הם כקדושי קטנה שגדלה כר׳ זירא וכדקאמר איהו כותי דידי מיסתברא ואחר שכן בא על שפחה חרופה ר״ל חציה שפחה שנתארסה לעבד עברי אם נשתחררה ואחר כך בא עליה אחר חייב מיתה אע״פ שלא נתקדשה אחר השחרור גמרו הקדושין אלא שאם קדשה אחר קודם שנשתחררה לדעת הפוסק שקדושי ספק הם מקדשת מספק לשניהם:
איתמר [נאמר] שנחלקו אמוראים בבעיה זו: מי שהיתה חציה שפחה וחציה בת חורין שנתקדשה לראובן ונשתחררה, וחזרה ונתקדשה לשמעון (לאדם אחר, כלשהו), רב יוסף בר חמא אמר בשם רב נחמן: על ידי השיחרור פקעו קדושי [קידושין] של ראשון לגמרי, וחלים קידושי השני. ר׳ זירא אמר בשם רב נחמן: גמרו קדושי [שלמו קידושין] של ראשון, שהקידושין שקידש אותה הראשון חלו עליה בשלימות כאשר נשתחררה, וקידושי השני אינם חלים.
It was stated: If there was a half-maidservant half-free woman who was betrothed to Reuven, and afterward she was emancipated entirely, and she went back and was betrothed to Shimon, who in this case was not the brother of Reuven, then Rav Yosef bar Ḥama says that Rav Naḥman says: Through her emancipation the first betrothal was entirely abrogated, and the second betrothal takes effect. Rabbi Zeira says that Rav Naḥman says: The first betrothal was completed. Reuven’s betrothal took effect immediately once she was emancipated. Consequently, Shimon’s betrothal did not take effect at all.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יראב״ןתוספותבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) א״ראָמַר רַבִּי זֵירָא כְּוָותֵיהּ דִּידִי מִסְתַּבְּרָא דִּכְתִיב {ויקרא י״ט:כ׳} לֹא יוּמְתוּ כִּי לֹא חוּפָּשָׁה בהָא חוּפָּשָׁה יוּמְתוּ.

Rabbi Zeira says: It stands to reason in accordance with my opinion, as it is written with regard to one who engages in sexual intercourse with a designated maidservant: “They shall not be put to death, because she was not free” (Leviticus 19:20), and one can infer: But if she was free, then they will be put to death, because she is a married woman. This teaches that her betrothal is complete once she is emancipated.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

לא יומתו כי לא וגו׳ – ומוקמינן לה בחציה שפחה וחציה בת חורין וס״ל דה״ק אינן חייבין מיתה משום א״א כי לא חופשה לאחר קידושין הא חופשה לבתר הכי יומתו דהוי לה אשת איש גמורה.
אמר ר׳ זירא: כוותיה דידי מסתברא [כשיטתי שלי מסתבר], דכתיב כן נאמר] בבועל שפחה חרופה: ״לא יומתו כי לא חפשה״ (ויקרא יט, כ), ונדייק מכאן: הא [הרי] אם חופשה (נשתחררה) — יומתו משום שהיא אשת איש. משמע שאירוסיה שאורסה בעודה שפחה למחצה תקפים בעת שיחרורה!
Rabbi Zeira says: It stands to reason in accordance with my opinion, as it is written with regard to one who engages in sexual intercourse with a designated maidservant: “They shall not be put to death, because she was not free” (Leviticus 19:20), and one can infer: But if she was free, then they will be put to death, because she is a married woman. This teaches that her betrothal is complete once she is emancipated.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) א״לאֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי וּלְתָנָא דְּבֵי ר׳רַבִּי יִשְׁמָעֵאל דְּאָמַר בְּשִׁפְחָה כְּנַעֲנִית הַמְאוֹרֶסֶת לְעֶבֶד עִבְרִי הָכִי נָמֵי דְּכִי חוּפָּשָׁה יוּמְתוּ אֶלָּא מַאי אִית לָךְ לְמֵימַר שֶׁחוּפְּשָׁה וְחָזְרָה וְנִתְקַדְּשָׁה הָכָא נָמֵי שֶׁחוּפְּשָׁה וְחָזְרָה וְנִתְקַדְּשָׁה.

Abaye said to him: And according to the tanna of the school of Rabbi Yishmael, who says: It is referring to a Canaanite maidservant betrothed to a Hebrew slave, so too, will you say that when she is free they are put to death? Once she is free, her betrothal to a Hebrew slave certainly is abrogated. Rather, what have you to say in order to understand the inference from the verse according to Rabbi Yishmael? That is a case where she was free, and she then went back and was betrothed. Here too, even if the verse is discussing a half-maidservant half-free woman, they will be put to death only in a case where she was free and she then went back and was betrothed, but the emancipation itself does not complete her earlier betrothal.
רי״ףרש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ה״נ – הא חופשה בתר אירוסין יומתו וכי קידושין ראשונים כלום היו.
אלא מאי אית לך למימר – דוקיא דקרא הכי משמע.
הא חופשה וחזרה ונתקדשה – יומתו אם ניאפה עם אחר.
אמר ליה [לו] אביי: ולשיטת התנא דבי [מבית מדרשו] של ר׳ ישמעאל, שאמר: בשפחה כנענית המאורסת לעבד עברי מדובר, הכי נמי [כך גם כן] תאמר דכי [שכאשר] חופשה יומתו?! הרי כשנשתחררה, מה שהיתה מיוחדת לעבד אין בו ממש מן הדין! אלא מאי אית [מה יש] לך למימר [לומר], ללמוד מדיוק הכתוב ״לא יומתו כי לא חופשה״; מתי יומתו — במקרה שחופשה וחזרה ונתקדשה לאדם כלשהו, הכא נמי [כאן גם כן] לשיטה שמדובר במי שהיא חציה שפחה וחציה בת חורין, יכול אתה לדייק: מתי יומתו — במקרה שחופשה וחזרה ונתקדשה לאחר. ואם כן, אין להוכיח מכאן.
Abaye said to him: And according to the tanna of the school of Rabbi Yishmael, who says: It is referring to a Canaanite maidservant betrothed to a Hebrew slave, so too, will you say that when she is free they are put to death? Once she is free, her betrothal to a Hebrew slave certainly is abrogated. Rather, what have you to say in order to understand the inference from the verse according to Rabbi Yishmael? That is a case where she was free, and she then went back and was betrothed. Here too, even if the verse is discussing a half-maidservant half-free woman, they will be put to death only in a case where she was free and she then went back and was betrothed, but the emancipation itself does not complete her earlier betrothal.
רי״ףרש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) אָמַר רַב הוּנָא בַּר קַטִּינָא א״ראָמַר רַבִּי יִצְחָק מַעֲשֶׂה בְּאִשָּׁה אַחַת שֶׁחֶצְיָהּ שִׁפְחָה וְחֶצְיָהּ בַּת חוֹרִין וְכָפוּ אֶת רַבָּהּ וַעֲשָׂאָהּ בַּת חוֹרִין כְּמַאן כר׳כְּרַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָה דְּאָמַר עַל שְׁנֵיהֶם הוּא אוֹמֵר {בראשית א׳:כ״ח} וַיְבָרֶךְ אוֹתָם אֱלֹהִים וַיֹּאמֶר וְגוֹ׳ פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ וְגוֹ׳.

§ Rav Huna bar Ketina says that Rabbi Yitzḥak says: An incident occurred involving one woman who was a half-maidservant half-free woman, and they forced her master to emancipate her, and he made her a free woman. The Gemara asks: In accordance with whose opinion is it? Is it in accordance with the opinion of Rabbi Yoḥanan ben Beroka, who says: For both Adam and Eve the verse states: “And God blessed them, and God said to them: Be fruitful, and multiply, and replenish the earth and subdue it” (Genesis 1:28), indicating that the mitzva to procreate is incumbent upon women as well, and therefore a half-maidservant half-free woman must be freed to enable her to procreate?
רי״ףרש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

כר׳ יוחנן בן ברוקה – במס׳ יבמות.
על שניהם הוא אומר כו׳ – דאשה נמי מיפקדה אפריה ורביה.
א אמר רב הונא בר קטינא אמר ר׳ יצחק: מעשה היה באשה אחת שהיתה חציה שפחה וחציה בת חורין, וכפו את רבה (אדוניה) ועשאה בת חורין. ושואלים: כמאן שיטת מי היא]? האם כשיטת ר׳ יוחנן בן ברוקה, שאמר: על שניהם, על האיש וגם על האשה הוא אומר: ״ויברך אתם אלהים ויאמר להם אלהים פרו ורבו ומלאו את הארץ״ (בראשית א, כח), כלומר, שמצוות פריה ורביה חלה גם על נשים?
§ Rav Huna bar Ketina says that Rabbi Yitzḥak says: An incident occurred involving one woman who was a half-maidservant half-free woman, and they forced her master to emancipate her, and he made her a free woman. The Gemara asks: In accordance with whose opinion is it? Is it in accordance with the opinion of Rabbi Yoḥanan ben Beroka, who says: For both Adam and Eve the verse states: “And God blessed them, and God said to them: Be fruitful, and multiply, and replenish the earth and subdue it” (Genesis 1:28), indicating that the mitzva to procreate is incumbent upon women as well, and therefore a half-maidservant half-free woman must be freed to enable her to procreate?
רי״ףרש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק לֹא מִנְהַג הֶפְקֵר נָהֲגוּ בָּהּ.:

Rav Naḥman bar Yitzḥak said: No, it need not be in accordance with the opinion of Rabbi Yoḥanan ben Beroka, as the reason that he was forced to emancipate her was because she was unable to marry, and other men took liberties with her, i.e., engaged in intercourse with her. Consequently, the court forced her master to emancipate her so that she could marry.
רי״ףרש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מנהג הפקר היו נוהגין בה – בזנות דלא היתה מיוחדת לאדם ולא היתה משמרת עצמה.
אמר רב נחמן בר יצחק: לא, מכאן אין להוכיח, והטעם ששיחררו אותה הוא לא משום מצוות פריה ורביה, אלא משום שבמצב כזה אינה יכולה להינשא ומנהג הפקר נהגו בה, ונעשתה מכשול לרבים, ולכן שיחררו אותה כדי שתוכל להינשא ולא תהיה הפקר.
Rav Naḥman bar Yitzḥak said: No, it need not be in accordance with the opinion of Rabbi Yoḥanan ben Beroka, as the reason that he was forced to emancipate her was because she was unable to marry, and other men took liberties with her, i.e., engaged in intercourse with her. Consequently, the court forced her master to emancipate her so that she could marry.
רי״ףרש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(7) מתני׳מַתְנִיתִין: הַמּוֹכֵר עַבְדּוֹ לַגּוֹיִם1 אוֹ לְחוּצָה לָאָרֶץ יָצָא בֶּן חוֹרִין.:

MISHNA: In a case of one who sells his slave to gen-tiles, or even to a Jew outside of Eretz Yisrael, the slave is emancipated. Since the slave, who is partially obligated in the fulfillment of mitzvot, would be restricted in his ability to fulfill them in his new situation, either because he would be under the authority of a gentile or because he will no longer be in Eretz Yisrael, the Sages penalized his original owner that he should become a freeman, so that if he succeeds in escaping his new owner, he is a full-fledged freeman.
1. כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: ״לעובדי כוכבים״.
קישוריםרי״ףרש״יר״י מלונילבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מתני׳ יצא לחירות – אם ברח מן העובד כוכבים או שקנסוהו ב״ד לפדותו כדאמר לקמן דקונסים אותו לפדותו וכשיפדנו לא ישתעבד לו וקנס חכמים הוא הואיל והפקיעו מן המצות וכן לח״ל יצא לחירות מפני שהוציאו מארץ לחוצה לארץ ובגמרא מפרש את מי קנסו אם את הלוקח או את המוכר.
מתני׳ י. [המו]⁠כר עבדו לגוים או לחוצה לארץ יצא בן חורין וכו׳. כלומ׳ אם ברח מרבו [הגוי או ב״ד] שקונסין אותו לפדותו מן הגוי או מישר׳ שקנה אותו בחוצה לארץ עד מאה [בדמיו, וכשיפדנו] ל⁠[א] יש⁠[ת]⁠עבד בו, וקנס חכמים הוא, הואיל והפקיעו מן (המצוה) [המצות]. וכן לחוצה [לארץ יצא לחירות, מפני שהוצ]⁠יאו (מקודשת) [מקדושת] הארץ, לפי שהרבה מצוות נוהגות בארץ [ולא] (ו)⁠בחוצה לארץ. ומפר׳ בברייתא דב⁠[שני]⁠הם צריך גט שחרור, ואסור לישא בת ישר׳ עד שיגיע גט לידו, ובשפחה נמי אסור שה⁠[רי] יצא לחירות, משפטו כדין מי שחציו עבד וחציו בן חורין. וכן מי שלוה עליו מן הגוי והגיע הזמן ולא פדאוהו שיצא לחירות אע״פ שלא נתכוין מתחלה למכרו לו.
המשנה השמינית והכונה בה בהשלמת ביאור החלק הרביעי ובביאור החלק החמשי והוא שאמר המוכר את עבדו לגויים או לחוצה לארץ יצא בן חורין אין פודין את השבויים יתר על דמיהן מפני תקון העולם אין מבריחין את השבויים מפני תקון העולם ר״ש ב״ג אומר מפני תקנת השבויים אין לוקחים ספרים תפלין ומזוזות מן הגויים יתר על דמיהן מפני תקון העולם אמר המאירי המוכר עבדו לגויים יצא לחרות פי׳ שקונסין אותו לפדותו עד עשרה בדמיו על שהפקיעו מן המצות וכשפודאו יוצא לחרות וכן אם ברח מן הגוי שאינו חוזר לבעלים ומכל מקום פירשו בגמרא שצריך גט שחרור מרבו ראשון מפני שהגוי לא קנאו קנין הגוף ואם כתב עליו אונו אינו צריך גט שחרור ואונו זה פירושו שכבר כתב לו מקודם שכל שיסתלק מן הגוי באי זה צד שיסתלק ממנו לא יהא לו עסק בו והוא ענין לכשתברח ממנו אין לי עסק בך כך פסקוה גדולי הדורות והרבה מחכמי האחרונים ואע״פ שבשדה אמרו שלשון אין לי עסק בה אינו כלום בזו מפני שאינו לשון מתנה או זיכוי ומ״מ לשון הפקעת רשות הוא ובעבד כל שאמר לו כן הופקע רשותו וזכו בו שמים אלא שגדולי הפוסקים לא הביאוה ואף אנו פסקנו במסכת קדושין שאין זו מועלת אא״כ כותב או אומר לו עכשו ואף גדולי המחברים נראה שזו היא שיטתם:
וכן המוכר עבדו בחוצה לארץ אפי׳ לישראל יצא לחרות ויתבאר בגמרא שצריך גט שחרור מרבו שני אחר שאף הוא קנאו לגופו ולא עוד אלא שכופין אותו לכתוב לו את הגט בלא דמים שלא קנסו בזו המוכר אלא הלוקח דלאו עכברא גנב אלא חורא גנב:
אין פודין את השבויים ביתר מכדי דמיהם מפני תקון העולם שאם יראו שיהו קופצים לפדותם ביתר מדמיהם אף הם משתדלים לגנוב מהם ולשבותם ומעתה אף אם היו לו קרובים עשירים שאין רוצים להפילו על הצבור אעפ״כ מונעין מהם שלא לפדות אלא בדמיהם ואין צריך לומר במי שמפיל עצמו על הצבור ובכדי דמיהם פירשו בו גדולי קדמונינו שמשערין אותם כעבד הנמכר בשוק ולא לפי עשרם וממונם וחשיבות אלא לפי מה שנמכרים בשוק והביאוה ממה שפסקנו ברביעי של כתבות שאם נשבית והיו מבקשין ממנו יותר מכדי דמיה אינו פודה אפי׳ היתה כתבתה בכדי פירקונה והרי זו שיש לה כתבה יתרה ואעפ״כ אין פודין אותה ביתר מדמיה ומ״מ יש אומרין שמשערין לפי ממונו וזו של כתובה הוא מפני שאינה יכולה למכרה אלא בטובת הנאה וטובת הנאה מן הסתם אינה מגעת לכדי פדיונה הא אלו היה כן פודין אותה אף ביתר מכדי דמיה ונראין דברי הראשונים:
ואין מבריחין את השבויים ר״ל שאין משתדלים שיהו יוצאים מתחת ידי השבאים דרך ערמה ותחבולה שיהו בורחים מהם מפני תקון העולם שמא מתוך שעשה זה להם שלא כהוגן לדעתם כועסים על האחרים ומכבידים אותם ואפי׳ לא היה בידם שבוי אחר אלא זה מ״מ חוששין למה שיארע אחר כן וזהו תקון העולם אע״פ שאין בה עכשו תקנת שבויים ורבן שמעון בן גמליאל אומר מפני תקנת שבויים ר״ל השבויים שיש עכשו בידו ואם אין בידו עכשו שבוי אחר משתדלים להבריחם ואין קפידא בדבר והלכה כתנא קמא:
וכן אין לוקחין ספרים תפלין ומזוזות הנמצאות ביד גוי ביתר מכדי דמיהן מפני תקון העולם שלא יהו קופצים בגניבתם וגזילתם:
זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שביארנו הלכה פסוקה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:
לא מכר ישראל זה את העבד לגוי אלא שלוה הימנו עליו אם קבע לו זמן והוא שאמר לו אם לא פרעתיך עד זמן פלני יהא קנוי לך הרי זה יצא לחירות ולא סוף דבר אם הגיע הזמן ולא פרעו אלא אפי׳ מיד הואיל ומכל מקום קבע לו זמן לקנין הגוף יצא לחירות שהרי אף מעכשו הוא מתחיל להשתעבד בו ומ״מ אם לא מסר לו העבד מעכשו למעשי ידיו אלא שלוה וקבע לו זמן שאם לא יפרענו עד יום פלני ימסור לו העבד למעשי ידיו לא יצא לחירות וכן אם עשה לו הגוי סימן של עבדות הידוע להם לסימן שהוא לו כאפותיקי לא יצא לחירות:
גוי שהיה לו שדה בארץ ישראל וישראל נעשה לו אריס והוא למחצה לשליש ולרביע או שנעשה לו חכיר והוא שנותן לו דבר קצוב בתבואה בכל שנה בין עבדא בין לא עבדא או שהוא לו אריס של בתי אבות ר״ל שהיא אריסות קבועה מאבותיו של גוי וגוי שמשכן שדה לישראל לאכלו עד שיפרענו נאמר בשמועה זו בכל אלו שפטורה מן המעשר ואפי׳ קבע לו זמן במשכון שאם לא יפרעהו עד יום פלני יהא השדה שלו פטור מן המעשר הואיל ולא הגיע הזמן או אפי׳ הגיע הזמן עד שיבא ויטלנו ומ״מ נראה ששמועה זו שנויה לדעת האומר יש קנין לגוי בארץ ישראל להפקיע מיד מעשר ובמציעא פרק שואל פסקנו שאין קנין ואריס וחוכר חייבין במעשר חוכר בכלם ואריס בחלקו ויש שסבורין להשוות סוגיא זו עם אותה שבפרק השואל ומפרשין זו שבכאן בסוריא ולא הועילו שהרי בפרק ראשון אמרו שסוריא חייבת במעשר כארץ ישראל אלא שעיקר הדברים כמו שכתבנו:
ולענין ביאור מיהא הקשו מזו שבמשכון שאמר עליה שאע״פ שקבע לו זמן פטורה מן המעשר אלמא אין קביעת הזמן כלום ולגבי עבד אמרו שיצא לחירות ופירשו שניהם בתוך זמן ולא קשיא הא לגופא הא לפירא ר״ל שבעבד משכנו גוף העבד מעכשו וקובע לו זמן שאם לא יפרעהו עד יום פלני יהא שלו והרי מעכשו מתחיל להשתעבד בו ובשדה אינו מקנהו גוף השדה אף לזמן אלא שלווה עכשו ואומר לו אם לא אפרעך לזמן פלני תהא שדי ממושכנת בידך לפירות ר״ל להיות כל הפירות שלך אלא שמעכשו הוא נותן לו חלק כפירות ואפי׳ הגיע הזמן פטורה מן המעשר באותו חלק שנוטל בפירות או אפי׳ הגיע זמן עד שיטלבו ואפי׳ לכשנטלו לדעת קצת הואיל ואין מוחלט בידו ואף בעבד כיוצא בזה לא יצא לחירות כמו שביארנו אלא שיש חולקים לומר שאע״פ שלא משכנו הגוי עדין קונסין אותו על שהגיע זמן ולא פרע ויצא לחירות ואף גדולי הרבנים כתבוה ואין נראה כן:
ויש גורסין בה ואי בעית אימא בשלוה על מנת למשכנו ולא משכנו ר״ל הא דשדה דפטור ממעשר בשהתנה לו למשכן לו השדה בהלואתו ולא משכן ומאחר שלא נטלו הישראל פטור בחלק שהוא נותן לו ואף בעבד כן לשיטתנו או שמא לשיטה אחרת בעבד יצא לחירות מתורת קנס ויש גורסין והרי משכון דלפירא וזמן לגופיה כלומר שסתם משכון כך הוא ואפי׳ הכי פטור ותירץ בשלוה על מנת למשכנו כלומר ההיא דשדה לא במשכנו עכשו אלא שלוה על מנת למשכנו לזמן ולא שמשכנו מעכשו:
ב משנה המוכר עבדו לגוים או אפילו לישראל שבחוצה לארץיצא העבד בן חורין על ידי כך. שלפי שהוא מפקיעו על ידי כך מן המצוות, קנסוהו חכמים שיהא כמשוחרר, ואם יצא מאדוניו הגוי בכל דרך — הריהו כישראל לכל דבר.
MISHNA: In a case of one who sells his slave to gen-tiles, or even to a Jew outside of Eretz Yisrael, the slave is emancipated. Since the slave, who is partially obligated in the fulfillment of mitzvot, would be restricted in his ability to fulfill them in his new situation, either because he would be under the authority of a gentile or because he will no longer be in Eretz Yisrael, the Sages penalized his original owner that he should become a freeman, so that if he succeeds in escaping his new owner, he is a full-fledged freeman.
קישוריםרי״ףרש״יר״י מלונילבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(8) גמ׳גְּמָרָא: ת״רתָּנוּ רַבָּנַן גהַמּוֹכֵר עַבְדּוֹ לַגּוֹיִם1 יָצָא לְחֵירוּת וְצָרִיךְ גֵּט שִׁחְרוּר מֵרַבּוֹ רִאשׁוֹן אָמַר רשב״גרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל בד״אבַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים שֶׁלֹּא כָּתַב עָלָיו אוֹנוֹ אֲבָל כָּתַב עָלָיו אוֹנוֹ זֶהוּ שִׁחְרוּרוֹ.

GEMARA: The Sages taught (Tosefta, Avoda Zara 3:16): In a case of one who sells his slave to gentiles, the slave is emancipated, but nevertheless requires a bill of manumission from his first master. Rabban Shimon ben Gamliel said: In what case is this statement said? When the master did not write a document for him, but if he wrote a document for him, then this is his emancipation and he does not require a bill of manumission.
1. כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: ״לעובדי כוכבים״.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יראב״ןתוספותפסקי רי״דמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

גמ׳ אונו – שטר.
המוכר עבדו לגוים יצא לחירות, וצריך גט שיחרור כשיברח מן הגוי. או מיניה אם הוא חי ואם מת מן יורשיו כדאמרי׳ לעיל (גיטין מ ע״א) בההיא דסקרתא דעבדי. וכן לוה עליו מן הגוי והגיע הזמן ולא פרעו. והמוכר עבדו לגוי, בעבדא בן ברית וכן כולן שאמרנו, קונסין את המוכר לפדותו עד עשרה בדמיו. וכן בהמה גסה שעושה בה גוי מלאכה בשבת קונסין אותו לפדותה. ואם מתו לא קנסו בניהם אחריהם דאינהו לא עבדו איסורא.
א. וכ״ה בראשי האמירות שכתבם רבינו בראש הספר: מוכר לגוי עבד בן ברית. והיינו עבד שמל וטבל. עי׳ רש״י במכילתין כג ע״ב: אבל עבד בן ברית הוא. [ומש״כ וכן כולם שאמרנו, לכאו׳ ר״ל כל העבדים שנזכרו לעיל מדף לז ע״ב. ולפי״ז גם שטר שחרור אין בו. ועי׳ בזה במנ״ח מצוה שמז כרך ב עמ׳ תקמז].
אבל אם כתב עליו אונו זהו שחרורו – וא״ת הא דאמר אמימר לעיל (דף מ.) המפקיר עבדו אין לו תקנה דאיסורא דאיכא גביה לא מצי מקני ליה וכאן משמע דיש לו תקנה בשטר ועל כרחך לא משחרר ליה עד שיברח דאי לאלתר חייל השחרור היכי מזבין ליה ומסר ליה לעובד כוכבים להשתעבד בו וי״ל דלא דמי למפקיר דעובד כוכבים לא קני ליה אלא למעשה ידיו ואכתי פש ליה גבי ישראל ממונא דקני ליה לקנס ולוולדות ולא הפקיעו ממנו חכמים עד אחר שיכתוב לו גט שחרור.
מתני׳ המוכר את עבדו לכנענים או לח״ל יצא ב״ח. אין פודים את השבויים יתר על דמיהם מפני תקון העולם. אין מבריחים את השבויים מפני תקון העולם רשב״ג אומר מפני תקון שבויים. אין לוקחין ספרים תפילין ומזוזות מן עובדי כוכבים יתר על דמיהן מפני תקון העולם. פי׳ כשמכרום אותו לכנענים הפקיעוהו מן המצות אי נמי כשמכרוהו לח״ל הפקיעו ממצות הנוהגות בא״י לפיכך קונסים אותו שיצא לחירות:
ת״ר המוכר עבדו לכנעני יצא לחירות וצריך גט שחרור מרבו ראשון שלח ר׳ אמי מיני אמי בר נתן תורה תצא לישראל עבד שהפיל עצמו לגייסות ואין רבו יכול להוציאו לא בדיני ישראל ולא בדיני אומות העולם מותר ליטול דמיו וכותב ומעלה בערכאות שלהם מפני שהוא כמציל מידם:
תוס׳ בד״ה אבל אם כו׳ דאי לאלתר חייל השיחרור כו׳. נ״ב פי׳ מיד כשבא ליד עובד כוכבים ואם כן בא הפקעת ממון ואיסור כאחת זה אינו דאם כן היכי מזבין ליה כו׳ ומדברי ר״ג משמע דשרי כה״ג ואין כופין אותו יותר ודו״ק:
בא״ד דקנו ליה לקנס ולולדות כו׳. נ״ב ותימה לפ״ז א״כ לעיל בעובדא דסקרתא דא״ל רבינא אהדרו אבני מרוותא קמאי דלכתוב גיטא דחירותא ואקשו רבנן לרבינא מהא דמרימר המפקיר עבדו ומת דאין לו תקנה לימא שאני התה דמכרו לעובד כוכבים דלא קנו אלא למעשה ידיהם כו׳ ונראה דהתם הוי לאחר יאוש ונתייאשו המוכריה ויורשיהם מינייהו והא ראיה שבני המוכרים לא תבעו אותה אלא אמר להם שהם ישתדלו לבקש בני מוכרים. (עיין במהרש״א):
בד״ה אבל אם כתב עליו אונו כו׳ וא״ת כו׳ אין לו תקנה דאיסורא דאיכא גביה כו׳ עכ״ל ולעיל מיניה בדברי ת״ק דקאמר וצריך גט שחרור לא תקשי להו הכי משום דאיכא לפרושי צריך ואין לו תקנה דהכי מפרשינן לעיל מלתא דר״י אליביה דאמימר ועי״ל דמלתא דת״ק איכא לפרושי ע״י פדיה דקונסין לפדות אותו מיד עד ק׳ בדמים כדלקמן ולא ישעבד בו העובד כוכבים כלל אבל הכא לכשתברח קאמר וע״כ לא משחרר ליה עד שיברח דאי כו׳ כמ״ש התוספות וק״ל:
בא״ד דלא דמי למפקיר כו׳ דקני ליה לקנס ולולדות כו׳ עכ״ל כתב מהרש״ל ותימה לפ״ז דא״כ בעובדא דסקרתא כו׳ דאקשו רבנן לרבינא מהא דאמימר וכו׳ לימא שאני התם דמכרו לעובדי כוכבים דלא קני אלא למעשה ידיהם וכו׳ ונראה דהתם הוי לאחר יאוש כו׳ עכ״ל ותירוצו דחוק אבל הנראה דלעיל איירי דכבר כלו מרוותא דעובדי כוכבים וגם מרוותא דישראל קמאי מתו וכיון דהעובדי כוכבים כלו אין כאן על העבדים קנין דמעשה ידיהם וגם מרוותא דישראל מתו וא״א להנחיל (ג) ממון זה לבניהם כיון דאין עליהם שיעבוד מעשה ידיהם והוה שפיר דומיא למפקיר עבדו ומת אבל הכא כיון דמרוותא דעובדי כוכבים עדיין קיימים לא תפקע מהם שיעבוד מעשה ידיהם ומדינא יחזור לבעל הראשון ישראל שהוא גם כן קיים שהרי מעולם לא פקע ממנו הממון לגמרי דעדיין הוא ברשותו לקנס ולולדות ולא הפקיעו ממנו כו׳ כמ״ש התוס׳ ודו״ק:
בד״ה אבל אם כתב עליו אונו כו׳ וא״ת הא דאמר אמימר לעיל כו׳ עכ״ל. הא דלא מקשי הכי מת״ק דברייתא דהכא כבר כתבו בזה מהרש״ל ומהרש״א ז״ל ואלו ואלו דברי אלקים חיים אמנם לענ״ד דלולא דברי התוס׳ היה נ״ל לתרץ קושיית התוספות בע״א דנהי דאשכחן תנאי טובא דסברי המפקיר עבדו יצא לחירות ומהני ביה גט שחרור אפ״ה לא תקשי לאמימר דלהאי לישנא דאמימר דאין לו תקנה מצינן למימר דאזיל לשיטתו כמ״ש לעיל דף מ״ב בלשון התוספות בד״ה בעבד של ב׳ שותפין דאמימר דאמר בפרק החובל דהלכה כר״א לענין ראשי איברים דבעינן עבדו המיוחד לו וכתבו התוס׳ שם בקושייתם דמה״ט גופא ראוי שלא יועיל שיחרור בשטר כל היכא שאין העבד מיוחד לו לגמרי בגוף ובפירות וכתבתי שם דבאמת להאי לישנא דאמימר דאין לו תקנה היינו משום ה״ט גופא דס״ל כר״א דהחובל ולאידך לישנא דאמימר דאמר מפקיר עבדו יש לו תקנה בשטר היינו כאידך לישנא בפ׳ חזקת הבתים דף נ׳ דאמימר לית ליה דר״א וכמו שהארכתי לעיל וא״כ לפ״ז אין מקום לקושייתם כאן אלא אם נאמר משום דעיקר קושייתם כאן מדרשב״ג משום דקי״ל דהלכה כרשב״ג והרבה פוסקים סוברים דאפילו בברייתא הלכה כרשב״ג ואם כן א״ש מיהא דלא מקשו התוספות מדברי ת״ק כן נראה לי נכון אלא דבלא״ה א״ש כשיטת מהרש״ל ומהרש״א ז״ל ודוק היטב:
בא״ד וי״ל דלא דמי כו׳ דקני ליה לקנס ולוולדות כו׳ עכ״ל. והקשה מהרש״ל ז״ל בח״ש מההיא דלעיל בדיסקרתא דעבדי וכתב מהרש״א ז״ל דשאני התם שמתו הבעלים הראשונים וא״כ לא מצי להוריש הקנס וולדות לבניהם ע״ש ולענ״ד לא ידעתי מהיכן יצא לו כן דנהי דאיבעיא לן לעיל בעבד שמכרו לקנס אי מכור או לא היינו דוקא לענין מכירה ומשום מקנה דבר שלא בא לעולם משא״כ להוריש לבניו מהיכא תיתי נאמר שלא יהא לו כח להוריש לבניו דירושה הבאה מאליה מהני בכל מילי לכך נראה עיקר כדברי מהרש״ל ז״ל דהתם בדיסקרתא לאחר יאוש הוי דמ״ש התוספות דעכו״ם לא קנה ליה לקנס ולוולדות לאו משום שאין המכירה היא כך דודאי מסתמא מכרו לעכו״ם לגמרי לכל דבר אלא דמדינא לא קנאו העכו״ם לקנס ולוולדות מ״מ כיון שנשתקע הדבר מסתמא נתייאשו הבעלים וקל להבין:
ג גמרא תנו רבנן [שנו חכמים]: המוכר עבדו לגויםיצא לחירות, וצריך גט (שטר) שחרור מרבו (אדוניו) ראשון. אמר רבן שמעון בן גמליאל: במה דברים אמורים שצריך שטר שיחרור — שלא כתב עליו אונו (שטר), אבל אם כתב עליו אונוזהו שחרורו ואינו צריך שטר נוסף.
GEMARA: The Sages taught (Tosefta, Avoda Zara 3:16): In a case of one who sells his slave to gentiles, the slave is emancipated, but nevertheless requires a bill of manumission from his first master. Rabban Shimon ben Gamliel said: In what case is this statement said? When the master did not write a document for him, but if he wrote a document for him, then this is his emancipation and he does not require a bill of manumission.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יראב״ןתוספותפסקי רי״דמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(9) מַאי אוֹנוֹ אָמַר רַב שֵׁשֶׁת דִּכְתַב לֵיהּ הָכִי לִכְשֶׁתִּבְרַח מִמֶּנּוּ אֵין לִי עֵסֶק בָּךְ.:

The Gemara asks: What is the nature of this document? Rav Sheshet said: He writes to him like this: When you will escape from the gentile, I have no business with you. Even though this is not an explicit bill of manumission, it is sufficient for him to be considered a freeman.
רי״ףרש״ירשב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

לכשתברח – מן העובד כוכבים אין לי עסק בך.
לכשתברח ממנו אין לי עסק בך. ואף על גב דתניא האומר לחברו דין ודברים אין לי על שדה זו ואין לי עסק בה וידי מסולקות ממנה לא אמר ולא כלום, היינו טעמא משום דלשון זה משמע אין לי עסק בו אלא יהא לעצמו, והילכך לגבי עבד דיש לו יד לזכות בעצמו מהנה [בנדפס: מהני], לגבי שדה לא מהנה ולא אמר כלום.
ושואלים: מאי [מה] עניינו של אונו? אמר רב ששת: דכתב ליה הכי [שכותב לו כך]: לכשתברח ממנו, מן הגוי, אין לי עסק בך, ואף על פי שאין זה שטר שיחרור מפורש, מכל מקום די בכך לענין החשבתו כבן חורין.
The Gemara asks: What is the nature of this document? Rav Sheshet said: He writes to him like this: When you will escape from the gentile, I have no business with you. Even though this is not an explicit bill of manumission, it is sufficient for him to be considered a freeman.
רי״ףרש״ירשב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(10) ת״רתָּנוּ רַבָּנַן דלָוָה עָלָיו מִן הַגּוֹי1 כֵּיוָן שֶׁעָשָׂה לוֹ גּוֹי2 נִמוּסוֹ יָצָא לְחֵירוּת מַאי נִמוּסוֹ אָמַר רַב הוּנָא בַּר יְהוּדָה נַשְׁקִי.

§ The Sages taught: If he borrows from a gentile on the basis of the slave, i.e., using the slave as collateral so that the creditor can collect the slave in payment of the debt in the event that the debtor defaults, then once the gentile behaves with the slave according to his law [nimmuso], the slave is emancipated, just like a slave who is sold to a gentile. The Gemara asks: What is defined as: His law? The Gemara answers: Rav Huna bar Yehuda said: He places a seal [nashkei] upon him.
1. כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: ״העובד כוכבים״.
2. כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: ״עובד כוכבים״.
עין משפט נר מצוהרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ערך נמס
נמסא(גיטין מג:) כיון שעשה לו עכו״ם נימוסו יצא לחירות מאי נמוסו א״ר הונא בר יהודה נשקי והוא סימן בגופו של עבד כלומר שכבר קנאו והוא עבדו של עכו״ם ורב ששת אמר נימוס זמן כגון שקבע לו זמן אם לא אפרענו עד הזמן יהיה העבד קנוי לעכו״ם:
א. [צייכען.]
נמוסו – לקמן מפרש.
יצא לחירות – דהויא כמכירה וקנסוהו רבנן.
נשקי – חותם וסי׳ עבדות שתולין לעבדים בצואריהם.
ד תנו רבנן [שנו חכמים]: לוה עליו, על סמך העבד, מן הגוי על מנת להיפרע ממנו במקרה של אי⁠־פרעון החוב, כיון שעשה לו הגוי נמוסו (חוקו, מנהגו) בקנין — יצא העבד לחירות כדין הנמכר לגוי. ושואלים מאי [מהו] ענין נמוסו? ומשיבים: אמר רב הונא בר יהודה: ששם עליו נשקי [חותם], שכיון ששם עליו הגוי חותם הרי הוא נעשה כמכור לגוי, ומאז יצא לחופשי מישראל.
§ The Sages taught: If he borrows from a gentile on the basis of the slave, i.e., using the slave as collateral so that the creditor can collect the slave in payment of the debt in the event that the debtor defaults, then once the gentile behaves with the slave according to his law [nimmuso], the slave is emancipated, just like a slave who is sold to a gentile. The Gemara asks: What is defined as: His law? The Gemara answers: Rav Huna bar Yehuda said: He places a seal [nashkei] upon him.
עין משפט נר מצוהרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(11) מֵתִיב רַב שֵׁשֶׁת ההָאֲרִיסִין וְהַחֲכִירוֹת וַאֲרִיסֵי בָּתֵּי אָבוֹת וְגוֹי1 שֶׁמִּשְׁכֵּן שָׂדֵהוּ לְיִשְׂרָאֵל אע״פאַף עַל פִּי שֶׁעָשָׂה לוֹ נִמוּסוֹ פְּטוּרָה מִן הַמַּעֲשֵׂר.

Rav Sheshet raises an objection to this based on a baraita (Tosefta, Terumot 2:11): If there was a field owned by a gentile, but there were Jewish sharecroppers, or Jewish tenant farmers, or Jewish family sharecroppers, i.e., an entire family of sharecroppers who work a field generation after generation; or in the case of a gentile who mortgaged his field to a Jew, then even though the gentile acted for the Jew based on his, the Jew’s, law, the field is exempt from tithes, because the field belongs to a gentile. It is not considered as if it were transferred to the Jew.
1. כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: ״ועובד כוכבים״.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

האריסין – ישראל שנעשה אריס לעובד כוכבים בקרקע העובד כוכבים וקסבר יש קנין לעובד כוכבים בארץ להפקיע מיד מעשר.
אריס – למחצה לשליש ולרביע.
חכירות – שקבלה מן העובד כוכבים בכך וכך חטין לשנה.
ואריסי בתי אבות – כלומר אריסות קבועה ועומדת מאבות שהיו אבותיו של ישראל אריסין בקרקע זה לאבותיו של עובד כוכבים זה אפ״ה לא הוי כקנוי לישראל אלא של עובד כוכבים הוא ופטור מן המעשר ישראל זה בחלקו.
אף על פי שעשה לו – לישראל נמוסו.
גמרא מתיב רב ששת כו׳ ועכו״ם שמשכן שדהו לישראל אף ע״פ שעשה לו נימוסו פטורה מן המעשר. למאי דס״ד עכשיו ולשינויא קמייתא דבסמוך דאיירי שהשדה ביד ישראל ואוכל פירות מעכשיו אפ״ה לא תיקשי אמאי פטורה מן המעשר דהא קי״ל בעל חוב קונה משכון ואפילו משכנו בשעת הלוואתו משמע בפסחים דלענין איסורא ברשות המלוה קאי ואפילו ישראל מעכו״ם משמע שם דקי״ל כמ״ד דקונה משכון משום דדוקא במטלטלין קונה משכון מקרא דלך תהיה צדקה משא״כ בקרקעות לא שייך הא דרבי יצחק כמ״ש התוספות פרק איזהו נשך גבי משכנתא באתרי דמסלקי ולעיל נמי גבי עבד שעשה לו נימוסו אפילו למ״ד עבדי כמטלטלי דמי אפ״ה לא שייך לומר דמש״ה יצא לחירות כיון דקנאו העכו״ם משום דב״ח קונה משכון הא ליתא דהא מסקינן שם פרק כל שעה דעכו״ם מישראל ודאי לא קנה לכ״ע אלא אי קשיא לי הא קשיא לי אמאי לא מקשה הש״ס בפ׳ כל שעה מברייתא דהכא עליה דאביי דאמר ב״ח למפרע גובה ומשמע שם דאפילו עכו״ם מישראל וכ״ש ישראל מעכו״ם ואם כן אמאי פטור מן המעשר אפילו בדלא מטא זימניה שמא לא יפדנו העכו״ם ונמצא שהוא למפרע של ישראל ובשלמא לשיטת רש״י ז״ל בסמוך איכא למימר דאביי מוקי לההיא דשדה לפירא לחוד כפירש״י ז״ל שלא עשה נימוסו כלל על גוף השדה ולא שיעבד לו אלא לפירות מש״ה פטורה משא״כ לשיטת התוספות בסמוך ודאי קשה דלאביי אפילו לא משכנו עדיין אמאי פטורה מכ״ש דלשיטת התוספות בסמוך דההיא דשדה ע״כ איירי במשכנו הישראל ואוכל הפירות וא״כ קשה טובא וצ״ע:
מתיב [מקשה] על כך רב ששת ממה ששנינו: האריסין, והחכירות, ואריסי בתי אבות (משפחה שלימה של אריסים שעבדו בשדה זה דור אחר דור), וגוי שמשכן שדהו לישראל, אף על פי שעשה לו נמוסופטורה השדה מן המעשר, משום שהשדה עדיין שייך לגוי.
Rav Sheshet raises an objection to this based on a baraita (Tosefta, Terumot 2:11): If there was a field owned by a gentile, but there were Jewish sharecroppers, or Jewish tenant farmers, or Jewish family sharecroppers, i.e., an entire family of sharecroppers who work a field generation after generation; or in the case of a gentile who mortgaged his field to a Jew, then even though the gentile acted for the Jew based on his, the Jew’s, law, the field is exempt from tithes, because the field belongs to a gentile. It is not considered as if it were transferred to the Jew.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(12) וְאִי ס״דסָלְקָא דַעְתָּךְ נַשְׁקִי שָׂדֶה בַּת נַשְׁקִי הִיא אֶלָּא א״ראָמַר רַב שֵׁשֶׁת זְמַן.

And if it enters your mind that the phrase: His law, means a seal, is a field able to be sealed? Rather, Rav Sheshet says: The expression: He acted for him based on his law, means time. In other words, a deadline was set and if the debt was not paid by the given date the slave would automatically be transferred to the possession of the gentile.
רי״ףרש״יפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

זמן – אם לא פרעתיך לזמן פלוני יהא חלוט לך.
קשיא זמן אזמן – דגבי עבד חשיב לה מכירה וגבי שדה לאו מכירה היא.
שם אלא אמר רב ששת זמן כו׳ ופירש״י אם לא פרעתיך לזמן פלוני יהא חלוט לך עכ״ל. ומשמע מלשונו דאע״ג דלא אמר לו מעכשיו נמי מהני ולית ביה משום אסמכתא והיינו כדאמר ר״פ בפ׳ איזהו נשך אף ע״ג דאמור רבנן אסמכתא לא קניא אפותיקי מיהא הוי למיגבי מיניה והיינו דאף למ״ד דבמשכון נמי שייך אסמכתא היינו לענין אם שוה המשכון יותר על דמי חובו אבל כנגד מעותיו ודאי קנה ועיין מ״ש הש״ך ח״מ בזה סימן ע״ג באריכות. עוד נראה לי דדוקא איירי הכא בדלא א״ל מעכשיו דאי בדא״ל מעכשיו א״כ בשדה אפילו לא מטא זימניה אמאי פטורה מן המעשר שהרי אם לא יפרע בסוף זכה בו למפרע כדאיתא פ׳ כל שעה דבא״ל מעכשיו כ״ע מודו דלמפרע גובה אפילו עכו״ם מישראל לשיטת רוב הפוסקים כמבואר בטוא״ח הלכות פסח סימן ת״מ אע״כ דהכא בדלא א״ל מעכשיו איירי כדפרישית וכ״ש דא״ש טפי לשיטת הסוברים דאין דין אסמכתא בעכו״ם ל״ש עכו״ם מישראל ול״ש ישראל מעכו״ם כדאיתא שם בהלכות פסח והא דמוקי בפסחים עכו״ם שהלוה לישראל על חמצו בדא״ל מעכשיו היינו לענין דלמפרע גובה אפילו בדלא מטא זימניה אבל בדמטא זימניה א״צ מעכשיו וקונה בכל ענין כנגד מעותיו אבל עדיין קשיא לי א״כ אמאי מוקי הכא הא דמטא זימניה הא דלא מטא זימניה וקשיא ליה לתלמודא בעבד דמטא זימניה צריכא למימר ואמאי לא מוקי בפשיטות אידי ואידי דלא מטא זימניה אלא דההיא דשדה בדלא א״ל מעכשיו וההיא דעבד דא״ל מעכשיו ומש״ה יצא לחירות אפילו בדלא מטא זימניה דכיון דאמר ליה מעכשיו כ״ע מודו דלמפרע גובה ולא שייך להקשות כה״ג פשיטא דהא בפסחים נמי מוקמינן מתני׳ וברייתא בהכי ותדע דהא לשיטת הרמב״ם ז״ל בהלכות חמץ סובר באמת דלא מהני מעכשיו בעכו״ם לענין למפרע גובה ומש״ה מוקי לה התם בדמטא זימניה וא״כ לדברי החולקים מיהא איכא רבותא גדולה בזה ויש ליישב כיון דאידי ואידי בשדה ובעבד נקט לשון נמוסו משמע שעשה כנימוס בין עובד כוכבים לישראל וא״כ לא משמע ליה לאוקמי הא דא״ל מעכשיו והא דלא א״ל דהא עשה נימוסו קתני ומשפט אחד לשניהם אבל במאי דאוקי הא דמטא זימניה והא דלא מטא זימניה א״ש ועמ״ש בסמוך ודו״ק ולשיטת הרמב״ם ז״ל בסמוך בהלכות חמץ יתיישב יותר ואין להאריך:
ואי סלקא דעתך [ואם עולה על דעתך] ש״נמוסו״ כוונתו נשקי [חותם], וכי שדה בת נשקי היא? אלא אמר רב ששת: הביטוי ״שעשה לו נימוסו״ כוונתו זמן, כלומר, שנקבע זמן מסויים שאם לא ייפרע החוב עד אותה שעה יעבור העבד לבעלות הגוי.
And if it enters your mind that the phrase: His law, means a seal, is a field able to be sealed? Rather, Rav Sheshet says: The expression: He acted for him based on his law, means time. In other words, a deadline was set and if the debt was not paid by the given date the slave would automatically be transferred to the possession of the gentile.
רי״ףרש״יפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(13) קַשְׁיָא זְמַן אַזְּמַן ל״קלָא קַשְׁיָא הָא דִּמְטָא זִמְנֵיהּ הָא דְּלָא מְטָא זִמְנֵיהּ.

The Gemara asks: If that is so, there is a difficulty with regard to the issue of time in the case of the slave and the issue of time in the case of the field. In the case of the slave the halakha is that after the set time, he leaves the debtor’s authority and is emancipated, while in the case of the field its produce does not become obligated to be tithed like the produce of a Jew’s field after that set time. The Gemara answers: This is not difficult, since the following distinction can be made: This, the case of the slave who is emancipated, is referring to when his time to be transferred has arrived, and this, the case of the field, is referring to where its time to be transferred has not yet arrived.
רי״ףרש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

הא דמטא זימניה – הך דגבי עבד.
ומקשים: קשיא [קשה] מענין זמן על ענין זמן, שהרי לגבי העבד נראה שעם קביעת הזמן יוצא מרשות הלווה ומשתחרר, ואילו לגבי השדה אין הדבר כך, שהרי אינה מתחייבת מאותה שעה במעשר, כשדה של ישראל! ומשיבים: לא קשיא [אין זה קשה], ויש לחלק ולומר: הא [זה], בעבד שמשתחרר, מדובר במקרה דמטא זמניה [שהגיע זמנו], הא [זה] בשדה מדובר במקרה שעדיין לא מטא זמניה [הגיע זמנו].
The Gemara asks: If that is so, there is a difficulty with regard to the issue of time in the case of the slave and the issue of time in the case of the field. In the case of the slave the halakha is that after the set time, he leaves the debtor’s authority and is emancipated, while in the case of the field its produce does not become obligated to be tithed like the produce of a Jew’s field after that set time. The Gemara answers: This is not difficult, since the following distinction can be made: This, the case of the slave who is emancipated, is referring to when his time to be transferred has arrived, and this, the case of the field, is referring to where its time to be transferred has not yet arrived.
רי״ףרש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(14) אֶלָּא גַּבֵּי עֶבֶד דִּמְטָא זִמְנֵיהּ צְרִיכָא לְמֵימַר ואֶלָּא אִידֵּי וְאִידֵּי דְּלָא מְטָא זִמְנֵיהּ ול״קוְלָא קַשְׁיָא הָא לְגוּפָא וְהָא לְפֵירָא

The Gemara asks: But with regard to a slave whose time to be transferred has arrived, does it need to be said that he is emancipated? Isn’t it obvious that once he is transferred to the authority of the gentile, he is emancipated, just as in the case of a sale? Rather, the Gemara offers a different explanation: This case and that case are referring to when his time to be transferred has not yet arrived, and it is not difficult: This, the case of the slave who is emancipated, is with regard to the slave himself, as the slave himself is to be transferred to the gentile, and that case is with regard to the produce. In other words, the Jewish creditor has the rights to the produce of the field, but he does not take possession of the actual field. Therefore, it remains exempt from tithes.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יתוספותרשב״אמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אלא גבי עבד דמטא זימניה – בלשון קשיא הוא.
הא לגופא – גבי עבד דקבע בו זמן לגופו שאם לא יתן לו עד אותו זמן יהא גופו חלוט לעובד כוכבים ומעכשיו היה משתעבד בו וכיון דזלזל בתקנתא דרבנן דאסרו למכור עבד לעובד כוכבים קנסוהו ואע״ג דלא מטא זימניה וגבי שדה דקבע לו זמן לפירות עכשיו לא תאכל הפירות ואם לא אפרע לך ליום פלוני אכול פירות עד שאפרע מעותיך הלכך אפי׳ מטא זימניה לאו מכירה היא וכ״ש בדלא מטא זימניה.
הא לגופא – פי׳ בקונט׳ גבי עבד קבע לו זמן שאם לא יפדהו יהא גופו חלוט לעובד כוכבים ומעכשיו משתעבד בו וכיון דמזלזל בתקנתא דרבנן קנסוה אע״ג דלא מטא זימניה וגבי שדה איירי דקבע ליה זמן לפירי שאם לא יפדהו עד הזמן יאכל הפירות משם ואילך עד שיפרע הלכך אפי׳ מטא זימניה אין לו אלא פירות ותימה כיון דעד דלא מטא זימניה אין לו פירות מה שייך לומר פטור מן המעשר ועוד דהוה ליה למימר אידי ואידי בין מטא זמניה בין לא מטא זמניה ומדנקט לא מטא זמניה משמע דלא מתוקמא ההיא דמעשר אלא בלא מטא זמניה ונראה לפרש הא לגופא הא לפירא כמו הא גופא והא פירא דגבי עבד אע״ג דלא מטא זמניה הגוף בבית העובד כוכבים ומפקיעו מן המצות ומש״ה יוצא לחירות אבל בשדה אין לו לישראל אלא פירות והשדה ברשות העובד כוכבים ופטור.
הא לגופא הא לפירא. פירש רש״י ז״ל גבי עבד דאמר ליה השתמש בו מעכשיו ואם לא פרעתיך עד יום פלוני יהא גופו שלך הילכך כיון שזלזל בתקנת חכמים קנסינן ליה ויצא לחירות, אבל גבי שדה דאמר לפירא אם לא פרעתיך מכאן ועד יום פלוני אכול פירותיו כל זמן שמעותיך בידי והילכך לא מיבעיא לא מטא זמניה אלא אפילו מטא זמניה נמי פטורה מן המעשה דהא אינה של ישראל. ואינו מחוור, דאם כן אמאי נקטי לא מטא זמניה דמשמע דטעמא משום דלא מטא זמניה אדרבה הוה ליה למימר בין מטא זמניה בין לא מטא זמניה, דבעבד אפילו לא מטא זמניה יצא לחירות וכל שכן בדמטא, ולגבי שדה אפילו מטא אינה כשל ישראל ופטורה מן המעשר וכל שכן בדלא מטא. ובתוספות פירשו גבי עבד אפילו לא מטא זמניה היינו טעמא משום דגופיה בבית נכרי ומיד הוא מופקע מן המצות, והא דשדה היינו טעמא דלא חשבינן כשל ישראל לענין מעשר משום דקרקע במקומה עומדת ואינה ברשותו אלא לפירא כל היכא דלא מטא זמניה.
בד״ה הא לגופא כו׳ דמזלזל בתקנתא דרבנן קנסוה אע״ג דלא מטא זימניה כו׳ ותימה כיון כו׳ עכ״ל ק״ק לפי פרש״י הכא ובאידך שנויא לקמן דמשום לתא דקנסא נגעו ביה במכירת עבד יש לתמוה עדיפא מיניה דבפשיטות ה״ל לאוקמא תרוייהו בדלא מטא זמניה אלא דבעבד קנסו אותו ודו״ק:
רש״י בד״ה הא לגופא כו׳ וכיון דזלזל בתקנתא דרבנן כו׳ וגבי שדה כו׳ עכ״ל. והקשה מהרש״א ז״ל דא״כ לפ״ז הוי מצי לשנויי בפשיטות אידי ואידי דלא מטא זימניה אלא דבעבד דעביד איסורא קנסוהו כיון דאהני מעשיו בדמטא זימניה שיהא נמכר לעכו״ם מש״ה קנסוהו נמי בדלא מטא זימניה משא״כ בשדה לא שייך לקנסו קודם זמן כיון דלא עביד איסורא ובאמת לכאורה היא קושיא עצומה אמנם למאי דפרישית לעיל בסמוך א״ש משום דעכשיו משמע לתלמודא דהא דקתני סתמא אע״פ שעשה לו נימוסו איירי בכל ענין אפילו בדא״ל מעכשיו א״כ לפ״ז בשדה היה לו לחייב במעשר אף בדלא מטא זימניה דשמא לא יפדנו העכו״ם בסוף ויהיה של ישראל למפרע ומש״ה מוקי לה דוקא לפירות וכפירש״י ועוד דניחא ליה לאוקמי בהכי דבכה״ג א״ש אפילו לאביי דאמר ב״ח למפרע גובה וכדפרישית לעיל בסמוך כנ״ל נכון ודו״ק:
תוספות בד״ה הא לגופא כו׳ ותימה כיון כו׳ מה שייך לומר פטור ממעשר ועוד דהו״ל למימר אידי ואידי עכ״ל. ולולא דבריהם היה נראה לפרש דלרש״י ז״ל נמי מפרשינן הכי דהא דקאמר אידי ואידי דלא מטא זימניה היינו אפילו לא מטא זימניה וה״ה למטא זימניה אלא דעל מה שהקשה אי דמטא זימניה צריכא למימר מש״ה איצטריכא ליה למימר אידי ואידי דלא מטא זימניה ואם כן נתיישבה ג״כ קושיא ראשונה דאשמעינן בברייתא דשדה דפטורה אף דמטא זימניה וכן נראה להדיא מלשון רש״י ז״ל אלא דליישב קושיא ראשונה נ״ל דאפילו בדלא מטא זימניה נמי שייך פטורה מן המעשר אם לקח ישראל מעכו״ם הפירות ומירחן אחר כך ברשות ישראל ואליבא דמ״ד בפסחים דאפילו ישראל מעכו״ם קונה משכון משום דרבי יצחק וא״כ סד״א דחייב במעשר דנהי שהעכו״ם אוכל פירות והם שלו מ״מ כיון שגוף השדה קנוי לישראל דקונה משכון א״כ הרי ברשות ישראל גדלו קמ״ל דפטורה מן המעשר משום דלא שייך ב״ח קונה משכון אלא במטלטלים ולא בקרקעות וכמו שכתבו התוספות פרק איזהו נשך דף ס״ו בד״ה ושביעית משמטתה ועיין מ״ש בחידושי ושם יבואר שיש חידוש הדין בזה אע״ג דבהאי קרא כתיב בחוץ תעמוד כו׳ וילפינן מיניה שיעבוד קוקעות דוקא אפ״ה סיפא דקרא דולך תהיה צדקה דדרשינן דב״ח קונה משכון איירי דוקא במטלטלין וא״כ לפ״ז נתיישב׳ שיטת רש״י ז״ל על נכון ודו״ק:
ושואלים: אלא גבי עבד דמטא זמניה צריכא למימר [שהגיע זמנו צריך לומר] שהוא משתחרר? הלא מובן שבכך עבר לחלוטין לרשות הגוי! אלא, צריכים לומר כך: אידי ואידי [זה וזה] מדובר שלא מטא זמניה [הגיע זמנו] עדיין, ולא קשיא [ואין זה קשה]: הא לגופא [זה, מסר לו לגוי את גוף העבד], והא לפירא [וזה, לפירות] שהמלווה הישראל אוכל את פירות השדה בלבד, אבל אינו מחזיק בה.
The Gemara asks: But with regard to a slave whose time to be transferred has arrived, does it need to be said that he is emancipated? Isn’t it obvious that once he is transferred to the authority of the gentile, he is emancipated, just as in the case of a sale? Rather, the Gemara offers a different explanation: This case and that case are referring to when his time to be transferred has not yet arrived, and it is not difficult: This, the case of the slave who is emancipated, is with regard to the slave himself, as the slave himself is to be transferred to the gentile, and that case is with regard to the produce. In other words, the Jewish creditor has the rights to the produce of the field, but he does not take possession of the actual field. Therefore, it remains exempt from tithes.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יתוספותרשב״אמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

גיטין מג: – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), קישורים גיטין מג:, עין משפט נר מצוה גיטין מג:, רי"ף גיטין מג: – מהדורת הרי"ף על פי סדר הבבלי מבוססת על מהדורת מכון המאור בעריכת הצוות שבראשות ד"ר עזרא שבט (בהכנה), באדיבות מכון המאור והרב דניאל ביטון (כל הזכויות שמורות למו"ל). לפרטים על המהדורה לחצו כאן., הערוך על סדר הש"ס גיטין מג:, רש"י גיטין מג:, ראב"ן גיטין מג: – מהדורת הרב דוד דבליצקי, ברשותו האדיבה (כל הזכויות שמורות), על פי כתב יד וולפנביטל ועדי נוסח נוספים, תוספות גיטין מג:, ר"י מלוניל גיטין מג: – מהדורת מכון התלמוד הישראלי השלם ברשותם האדיבה (כל הזכויות שמורות), בעריכת הרב יהושע לייטנר והרב דוד מצגר. במהדורה המודפסת נוספו הערות רבות העוסקות בבירור שיטתו הפרשנית וההלכתית של הר"י מלוניל, השוואתו למפרשים אחרים, ציוני מראי מקומות, ובירורי נוסחאות., פסקי רי"ד גיטין מג:, רשב"א גיטין מג: – מהדורות על⁠־התורה המבוססות על מהדורות הרב מנחם מנדל גרליץ, הוצאת מכון אורייתא (כל הזכויות שמורות), בית הבחירה למאירי גיטין מג: – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), מהרש"ל חכמת שלמה גיטין מג:, מהרש"א חידושי הלכות גיטין מג:, פני יהושע גיטין מג:, פירוש הרב שטיינזלץ גיטין מג:, אסופת מאמרים גיטין מג:

Gittin 43b – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Kishurim Gittin 43b, Ein Mishpat Ner Mitzvah Gittin 43b, Rif by Bavli Gittin 43b, Collected from HeArukh Gittin 43b, Rashi Gittin 43b, Raavan Gittin 43b, Tosafot Gittin 43b, Ri MiLunel Gittin 43b, Piskei Rid Gittin 43b, Rashba Gittin 43b, Meiri Gittin 43b, Maharshal Chokhmat Shelomo Gittin 43b, Maharsha Chidushei Halakhot Gittin 43b, Penei Yehoshua Gittin 43b, Steinsaltz Commentary Gittin 43b, Collected Articles Gittin 43b

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144