×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) לָא מִיבַּעְיָא קָאָמַר לָא מִיבַּעְיָא צֵא נְחוֹר דְּלָאו שְׁחִיטָה הִיא כְּלָל אֲבָל צֵא טְרוֹף אֵימָא שְׁחִיטָה שֶׁאֵינָהּ רְאוּיָה שְׁמָהּ שְׁחִיטָה וְלִיבְעֵי כִּסּוּי קמ״לקָא מַשְׁמַע לַן כדר׳כִּדְרַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא.
The Gemara responds: Rav Dimi is speaking utilizing the style of: It is not necessary. That is, it is not necessary to teach: Go out and tear loose, since it is obvious that this is not considered slaughter at all and one is not required to cover the blood. But with regard to the instruction: Go out and render the bird a tereifa, I would say that an act of slaughter that is not fit to render the meat permitted is nevertheless considered an act of slaughter, and the blood of this bird should require covering. Therefore, Rav Dimi teaches us in accordance with the statement of Rabbi Ḥiyya bar Abba (85a), that Rabbi Yehuda HaNasi holds with regard to the mitzva of covering the blood that an act of slaughter that is not fit to render the meat permitted is not considered an act of slaughter, and one is therefore not required to cover the blood of this bird.
רי״ףמיוחס לר׳ גרשוםהערוך על סדר הש״סרש״יבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםעודהכל
{משנה חולין ו:ג} מתני׳ חרש שוטה וקטן ששחטו ואחרין רואין אותן חייבין לכסות [בינן לבין עצמן פטורים מלכסות]⁠1 וכן לענין אותו ואת בנו ששחטו ואחרים רואים אותן אסור לשחוט אחריהן בינן לבין עצמן ר׳ מאיר מתיר לשחוט אחריהן וחכמים אוסרין ומודים שאם שחטו שאין סופגין את הארבעים2:
1. בינן לבין עצמן פטורין מלכסות: גקיג, כ״י פריס, דפוסים, וכן בשאילתות (סי׳ קז), ורמב״ם פיהמ״ש. גי לפני הגהה רק: ״פטורין מלכסות״. חסר בכ״י א לפני הגהה, שכן שם מקומו בהמשך אחרי ״וכן לענין...רואין אותן״. כ״י א אחרי הגהה: ״בינן לבין עצמן אין חייבין לכסות״.
2. את הארבעים: כ״י פריס: ״ארבעים״.
קמ״ל דר׳ חייא בר אבא – כלומר דראה רבי דבריו של ר״ש בכסוי הדם דבעינן שחיטה ראויה:
ערך טפח
טפחא(חולין פו) דתנן (טהרות פרק ג) תינוק שנמצא בצד העיסה ובצק בידו ר׳ מאיר מטהר וחכמים מטמאין מפני שדרכו של תינוק לטפח פי׳ דרכו של תינוק להכות בידו על העיסה. (בבא קמא כג.) דלא טפח באפיה כלומר שלא הכה בידו על פניו למונעו שלא ילך לחצר אחרת. (בבא קמא לב:) טפח ליה רבא בסנדליה (בבא מציעא מב) והאידנא דשכיחי טפוחאי אין להם שמירה אלא בטפח הסמוך לקרקע פי׳ שנוקשין בטפח שלהן ומרגישין אם יש בכותל כספים או זולתם. (מועד קטן כז) טיפוח ביד קילוס ברגל ותנן (ביצה לו) אין מטפחין ואין מספקין פירשנו בערך ספק טפח בכף ידוי תרגום ויספוק את כפיו. טפח בריגליה בתרגום ירושלמי דאדני שאל. ספקתי על ירך תרגום טפחנא על ירכנא. ואחריב בכף פעמי תרגום וטפחית בפרסת רגלי עמא. את הולם פעם תרגום עד דמטפח בקורנסא. הכה בכפך ורקע ברגלך:
א. [אין דיא הענדען שלאגען.]
לא מיבעיא קאמר – רב דימי מודה הוא בנחירה דלא בעי כסוי אלא הכי אמר רב דימי דבצא טרוף סגיא וכל שכן בצא נחור.
אע״פ שכל שאין בו דעת לישאל ספקו טהור אף ברשות היחיד יש דברים שחזקתן מביאתן לטומאה אף בשאין בו דעת לישאל כיצד תינוק בצד העיסה ותינוק סתמו טמא שהרי הוא יונק מאמו נדה ובצק בידו העיסה טמאה מפני שדרך התינוק לטפח בעיסה ויש לנו לדון שמעיסה זו הוא ויש מפרשים בתינוק שאינו מוחזק בטמא ונגע בעיסה ומפרשים דרכו לטפח בשרצים ואין לשון נמצא בצד העיסה מורה כן ובמסכת קדושין יתבאר שאין שורפין על חזקה זו:
רש״י בד״ה לא מיבעיא כו׳ בצא ונחור הס״ד:
בד״ה רוחות זעפא כו׳. נ״ב פי׳ רוח קשה:
תד״ה מ״ט דר״מ הואיל כו׳ דמספקא להו לרבנן אי רוב מעשיהן מקולקלים כו׳ עכ״ל וה״ה דהמ״ל דמספקא להו אי פלגא ופלגא הוא סמוך פלגא לחזקה כו׳ כמ״ש לעיל ולר״מ דקאמר טעמיה הואיל ורוב מעשיהן מקולקלין לא בעי למימר פלגא ופלגא וסמוך פלגא לחזקה כו׳ למאי דמסיק יאמרו ספק איסור להתיר כיון דר״מ חייש למיעוטא ה״נ אית לן למיחש למיעוטא דסמוך פלגא לחזקה לא הוי אלא ברוב א׳ אבל למאי דקאמר רוב מעשיהן מקולקלין הרי רוב וחזקה וה״ל המיעוט מיעוטא דמיעוטא לא חיישינן ליה כלל אפילו לר״מ כמו שכתבו התוס׳ לקמן וק״ל:
ומתרצים: בלשון לא מיבעיא קאמר [לא נצרכה הוא אומר], לא מיבעיא [לא נצרכה] כשאמר: ״צא נחור״ פטור מכיסוי, דלאו [שלא] שחיטה היא כלל, אבל כשאומר: ״צא טרוף״אימא [אמור]: שחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה, וליבעי [ויצטרך] כסוי, על כן קא משמע לן [משמיע לנו] כדבריו של ר׳ חייא בר אבא, שראה רבי את דברי ר׳ שמעון בכיסוי הדם, ששחיטה שאינה ראויה אינה שחיטה, ופטורה מכיסוי.
The Gemara responds: Rav Dimi is speaking utilizing the style of: It is not necessary. That is, it is not necessary to teach: Go out and tear loose, since it is obvious that this is not considered slaughter at all and one is not required to cover the blood. But with regard to the instruction: Go out and render the bird a tereifa, I would say that an act of slaughter that is not fit to render the meat permitted is nevertheless considered an act of slaughter, and the blood of this bird should require covering. Therefore, Rav Dimi teaches us in accordance with the statement of Rabbi Ḥiyya bar Abba (85a), that Rabbi Yehuda HaNasi holds with regard to the mitzva of covering the blood that an act of slaughter that is not fit to render the meat permitted is not considered an act of slaughter, and one is therefore not required to cover the blood of this bird.
רי״ףמיוחס לר׳ גרשוםהערוך על סדר הש״סרש״יבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםהכל
 
(2) ולמ״דוּלְמַאן דְּאָמַר צֵא נְחוֹר מ״טמַאי טַעְמָא לָא אָמַר צֵא טְרוֹף וְכִי תֵּימָא קָסָבַר שְׁחִיטָה שֶׁאֵינָהּ רְאוּיָה שְׁמָהּ שְׁחִיטָה וְהָא א״ראָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא א״ראָמַר רַבִּי יוֹחָנָן רָאָה רַבִּי דְּבָרָיו שֶׁל רַבִּי שִׁמְעוֹן בְּכִסּוּי הַדָּם וּשְׁנָאוֹ בִּלְשׁוֹן חֲכָמִים.

The Gemara asks: And according to the one who says that Rabbi Yehuda HaNasi said to Rabbi Ḥiyya: Go out and tear loose the windpipe and gullet, what is the reason Rabbi Yehuda HaNasi did not say: Go out and render the bird a tereifa? And if you would say the reason is because Rabbi Yehuda HaNasi holds that an act of slaughter that is not fit to render the meat permitted is considered an act of slaughter, and one would be required to cover the blood, this is untenable. As doesn’t Rabbi Ḥiyya bar Abba say that Rabbi Yoḥanan says: Rabbi Yehuda HaNasi saw as correct the statement of Rabbi Shimon, that an ineffective slaughter is not considered an act of slaughter with regard to the mitzva of covering the blood, and taught it in the mishna here using the term: The Rabbis?
רי״ףמיוחס לר׳ גרשוםבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

וכי תימא קסבר שחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה – כלומר ואי טורף אעפ״כ צריך לכסות דשחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה:
והא [אמר] ר׳ חייא א״ר יוחנן כו׳ – הזיקין כוכבא דשביט כדמפרש בברכות (דף נח א):
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ושואלים: ולמאן דאמר [ולשיטת מי שאומר] ״צא נחור״ אמר לו רבי לר׳ חייא, מאי טעמא [מה טעם] לא אמר לו רבי: ״צא טרוף״? וכי תימא [ואם תאמר], קסבר [סבור רבי] כי שחיטה שאינה ראויהשמה שחיטה, ומחייבת בכיסוי; והא [והרי] אמר ר׳ חייא בר אבא אמר ר׳ יוחנן: ראה רבי דבריו של רבי שמעון בכסוי הדם, ושנאו בלשון חכמים!
The Gemara asks: And according to the one who says that Rabbi Yehuda HaNasi said to Rabbi Ḥiyya: Go out and tear loose the windpipe and gullet, what is the reason Rabbi Yehuda HaNasi did not say: Go out and render the bird a tereifa? And if you would say the reason is because Rabbi Yehuda HaNasi holds that an act of slaughter that is not fit to render the meat permitted is considered an act of slaughter, and one would be required to cover the blood, this is untenable. As doesn’t Rabbi Ḥiyya bar Abba say that Rabbi Yoḥanan says: Rabbi Yehuda HaNasi saw as correct the statement of Rabbi Shimon, that an ineffective slaughter is not considered an act of slaughter with regard to the mitzva of covering the blood, and taught it in the mishna here using the term: The Rabbis?
רי״ףמיוחס לר׳ גרשוםבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) לָא מִיבַּעְיָא קָאָמַר לָא מִיבַּעְיָא צֵא טְרוֹף דִּשְׁחִיטָה שֶׁאֵינָהּ רְאוּיָה לֹא שְׁמָהּ שְׁחִיטָה אֲבָל צֵא נְחוֹר אֵימָא אֵין שְׁחִיטָה לָעוֹף מִן הַתּוֹרָה וּנְחִירָתוֹ זוֹ הִיא שְׁחִיטָתוֹ וְלִיבְעֵי כִּסּוּי קמ״לקָא מַשְׁמַע לַן כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִיךְ.

The Gemara responds: Ravin is speaking utilizing the style of: It is not necessary. That is, it is not necessary to teach: Go out and render the bird a tereifa, since an act of slaughter that is not fit to render the meat permitted is not considered slaughter and one would not be required to cover the blood of the bird. But with regard to the instruction: Go out and tear loose the windpipe and gullet, I would say that the slaughter of a bird is not obligatory by Torah law to render it permitted for consumption, and consequently, the tearing loose of its windpipe and gullet is considered its slaughter and the blood of this bird should require covering. Therefore, Ravin teaches us that Rabbi Yehuda HaNasi holds that the slaughter of a bird is obligatory by Torah law, as he himself derives from the verse: “As I have commanded you” (Deuteronomy 12:21).
רי״ףרש״יבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אימא זו היא שחיטתו – קא משמע לן צא נחור ורבי לטעמיה דאמר יש שחיטה לעוף מכאשר צויתיך.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומתרצים: לא מיבעיא קאמר [בלשון לא נצרכה הוא אומר], לא מיבעיא [לא נצרכה] ״צא טרוף״ אינו חייב בכיסוי, מפני ששחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה, אבל ״צא נחור״אימא [אמור]: אין שחיטה לעוף מן התורה, ואם כן נחירתו זו היא שחיטתו, וליבעי [ויצטרך] כסוי, על כן קא משמע לן [משמיע לנו], שיש לעוף שחיטה מן התורה, כפי שדרש רבי מ״כאשר צויתיך״ (דברים יב, כא).
The Gemara responds: Ravin is speaking utilizing the style of: It is not necessary. That is, it is not necessary to teach: Go out and render the bird a tereifa, since an act of slaughter that is not fit to render the meat permitted is not considered slaughter and one would not be required to cover the blood of the bird. But with regard to the instruction: Go out and tear loose the windpipe and gullet, I would say that the slaughter of a bird is not obligatory by Torah law to render it permitted for consumption, and consequently, the tearing loose of its windpipe and gullet is considered its slaughter and the blood of this bird should require covering. Therefore, Ravin teaches us that Rabbi Yehuda HaNasi holds that the slaughter of a bird is obligatory by Torah law, as he himself derives from the verse: “As I have commanded you” (Deuteronomy 12:21).
רי״ףרש״יבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) וּמִי נְפַל לֵיהּ יָאנִיבָא בְּכִיתָּנֵיהּ וְהָאָמַר רָבִין בַּר אַבָּא וְאָמְרִי לַהּ אָמַר רַבִּי אָבִין בַּר שְׁבָא מִשֶּׁעָלוּ בְּנֵי הַגּוֹלָה פָּסְקוּ הַזִּיקִין וְהַזְּוָעוֹת וְהָרוּחוֹת וְהָרְעָמִים וְלֹא הֶחְמִיץ יֵינָם וְלֹא לָקָה פִּשְׁתָּנָם וְנָתְנוּ חֲכָמִים עֵינֵיהֶם בְּרַבִּי חִיָּיא וּבָנָיו.

§ The Gemara questions the very occurrence of the incident involving Rabbi Ḥiyya: And could moths have infested his flax? But doesn’t Ravin bar Abba say, and some say Rabbi Avin bar Sheva says: From when the people of the Exile ascended from Babylonia to Eretz Yisrael there ceased to be meteors, earthquakes, storm winds, and thunder; and their wine did not sour, and their flax was not stricken with an infestation of moths; and the Sages placed their eyes, i.e., attributed these phenomena, to the merit of Rabbi Ḥiyya and his sons, who ascended from Babylonia? If so, how was Rabbi Ḥiyya’s flax affected?
רי״ףמיוחס לר׳ גרשוםרש״יבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

זועות – מירתת ארעא:
רעמים – זו ברד שקורין טונדיר״א:
ומי נפל יאניבא בכיתניה – דרבי חייא.
בני הגולה – לאו אנשי כנסת הגדולה קאמר אלא בהנך דורות אחרונים קאמר שהתחילו ללקות בני ארץ ישראל ביינם ופשתנם מפני שנתקלקלו דורות ומשעלו מבני בבל לכאן שהיו חסידים פסקו כאן הזועות.
ונתנו חכמים עיניהם ברבי חייא ובניו – שבזכותם באתה טובה זאת. רבי חייא ובניו מבבל עלו כדאמרי׳ בשילהי פ״ק דסוכה (דף כ.).
זיקים וזועות ורעמים ורוחות – מפרש בברכות בהרואה (דף נט.) דכולן לקללה.
זועות – הארץ מזדעזעת.
רוחות – זעפא אשטרוביי״ל.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ושואלים על גוף המעשה: ומי נפל ליה יאניבא בכיתניה [והאם נפל לו לר׳ חייא עש בפשתנו]? והאמר [והרי אמר] רבין בר אבא, ואמרי לה [ויש אומרים] שאמר זאת ר׳ אבין בר שבא: משעלו בני הגולה מבבל לארץ ישראל פסקו בארץ ישראל הזיקין (כוכבי שביט) והזועות (רעידות אדמה) והרוחות הסוערות, והרעמים, ולא החמיץ יינם, ולא לקה פשתנם בעש וכדומה, ונתנו חכמים עיניהם ותלו דבר זה בר׳ חייא ובניו שעלו מבבל, וזכותם הועילה לבני ארץ ישראל. ואם כן, כיצד ייתכן שנפל עש בפשתנו של ר׳ חייא עצמו?
§ The Gemara questions the very occurrence of the incident involving Rabbi Ḥiyya: And could moths have infested his flax? But doesn’t Ravin bar Abba say, and some say Rabbi Avin bar Sheva says: From when the people of the Exile ascended from Babylonia to Eretz Yisrael there ceased to be meteors, earthquakes, storm winds, and thunder; and their wine did not sour, and their flax was not stricken with an infestation of moths; and the Sages placed their eyes, i.e., attributed these phenomena, to the merit of Rabbi Ḥiyya and his sons, who ascended from Babylonia? If so, how was Rabbi Ḥiyya’s flax affected?
רי״ףמיוחס לר׳ גרשוםרש״יבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) כִּי מַהְנְיָא זְכוּתַיְיהוּ אַעָלְמָא אַדִּידְהוּ לָא כִּדְרַב יְהוּדָה אָמַר רַב דְּאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב בְּכׇל יוֹם וָיוֹם בַּת קוֹל יוֹצֵאת וְאוֹמֶרֶת כָּל הָעוֹלָם כּוּלּוֹ נִיזּוֹן בִּשְׁבִיל חֲנִינָא בְּנִי וַחֲנִינָא בְּנִי דַּי לוֹ בְּקַב חָרוּבִין מֵעֶרֶב שַׁבָּת לְעֶרֶב שַׁבָּת.:

The Gemara responds: When their merit is effective, it is effective for the rest of the world but not for themselves. And this is in accordance with the statement that Rav Yehuda says in the name of Rav, as Rav Yehuda says that Rav says: Each and every day a Divine Voice emerges and says: The entire world is sustained in the merit of Ḥanina ben Dosa, My son, and yet for Ḥanina, My son, a kav of carobs, i.e., a very small amount of inferior food, is sufficient to sustain him from one Shabbat eve to the next Shabbat eve. Similarly, the merit of Rabbi Ḥiyya and his sons was effective for others but not for themselves.
רי״ףרש״יבית הבחירה למאיריריטב״אמהרש״א חידושי הלכותמהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

כדרב יהודה – דאמר זכותא דצדיקי לאחריני מהני ולא לדידהו בהאי עלמא.
חנינא בני – הוא רבי חנינא בן דוסא ובימיו היה קול זה יוצא.
די בקב חרובין – מתפרנס בצער ובצמצום.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בכל יום בת קול יוצא כו׳ גמרא גמירה לה.
אי הכי סיפא נמי כיון דאסרת לשחוט אחריהם אמרי׳ שחיטה מעליות׳ היא איכא למידק מי דמי דבשלמא רישא כי אמרינן ליה שלא יכסה שב ואל תעשה הוא וחזי למימר הכי כדי שלא יבוא לעבור בלאו דנבלה אבל סיפא היכא שרינן ליה לשחוט אחריהם לאחותי׳ נפשי׳ לספק לאו דלא תשחטו ביום א׳ בקום עשה ומשום גזירה דלאו דנבלה ומאי אולמא דהאי לאו מהאי לאו. וי״ל קס״ד דמסתמא רוב מעשיהן מקולקלין אלא דחיישינן לחומרא בעלמא וכיון דכן ליכא לאו דלא תשחטו ביום אחד: גר׳ רש״י ז״ל שוחט באשפה מאי איכא למימר בא לימלך מאי איכא למימר ומהדרינן סיפא נמי בא לימלך מאי איכא למימר והכי פירושו בא לימלך בבית דין אם הוא חייב לכסות ואמרי׳ לי שיכסה מא״ל דהא ליכא הכא טעמא דלנקר חצירו ומהדרינן סיפא נמי כי אמרי׳ ליה שלא ישחוט אחריהם הא ליכא טעמא דבשר הוא דלא צריך ויש גורסים ולטעמיך סיפא נמי וכו׳ והכל דרך אחד.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

כל העולם כולו ניזון בשביל חנינא כו׳. יבואר במסכת תענית:
ומשיבים: כי מהניא זכותייהואעלמא, אדידהולא [כאשר מועילה זכותם — הרי זה על העולם, אבל עליהםלא]. וכדברי רב יהודה אמר רב, שאמר רב יהודה אמר רב: בכל יום ויום בת קול יוצאת ואומרת: ״כל העולם כולו ניזון בשביל (בגלל, בזכות) חנינא בני, הוא חנינא בן דוסא, שהיה ידוע בחסידותו, וחנינא בנידי לו בקב חרובין מערב שבת לערב שבת.
The Gemara responds: When their merit is effective, it is effective for the rest of the world but not for themselves. And this is in accordance with the statement that Rav Yehuda says in the name of Rav, as Rav Yehuda says that Rav says: Each and every day a Divine Voice emerges and says: The entire world is sustained in the merit of Ḥanina ben Dosa, My son, and yet for Ḥanina, My son, a kav of carobs, i.e., a very small amount of inferior food, is sufficient to sustain him from one Shabbat eve to the next Shabbat eve. Similarly, the merit of Rabbi Ḥiyya and his sons was effective for others but not for themselves.
רי״ףרש״יבית הבחירה למאיריריטב״אמהרש״א חידושי הלכותמהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) מַתְנִי׳: אחֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן שֶׁשָּׁחֲטוּ וַאֲחֵרִים רוֹאִין אוֹתָם חַיָּיב לְכַסּוֹת בֵּינָן לְבֵין עַצְמָן פָּטוּר מִלְּכַסּוֹת.

MISHNA: In the case of a deaf-mute, an imbecile, or a minor who slaughtered an undomesticated animal or a bird, and others saw them and ensured that the slaughter was properly performed, in which case the slaughter is valid (see 2a), one who oversaw the slaughter is obligated to cover the blood. If they slaughtered the animals among themselves without supervision, one is exempt from the obligation to cover the blood.
קישוריםעין משפט נר מצוהרי״ףמיוחס לר׳ גרשוםרש״יר״י מלונילבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בינן לבין עצמן פטורים מלכסות – כלומר אם שחטו דאמרי׳ דקלקלו בשחיטתן ואינה ראויה השחיטה:
מתני׳ ואחרים רואין אותן – דאמרן בריש מכילתין (דף ב.) דשחיטתן כשרה אותן אחרים חייבין לכסות כדתנן לקמן (דף פז.) שחט ולא כסה וראהו אחר חייב לכסות.
פטור מלכסות – וטעמא מפרש בגמ׳ דר״מ חשיב ליה כנבלה גמורה.
משנה. ג. חרש שוטה וקטן ששחטו ואחרים רואין אותן. דאמרינן בריש מסכתין דשחיטתן כשרה, אע״פ שאין דעת לחרש שוטה וקטן לכסות, אבל אותן אחרים חייבין לכסות, כדתנן שחט ולא כסה וראהו אחר חייב לכסות. בינם לבין עצמן, פטורין מלכסות. דר׳ מאיר חשיב ליה כנבלה גמורה, דרוב מעשיהם מקולקלין, ובהמה בחייה בחזקת איסור עומדת, ואותו מיעוט דמעשיהם מתוקנין הוי מיעוטא דמיעוטא, ולמיעוטא דמיעוטא לא חייש ר׳ מאיר. ובכסוי לא פליגי רבנן, דאי אמרת חייבין לכסות אתי למיכל משחיטתן, דאמרי שחיטה מעליתא היא. אבל לענין אותו ואת בנו פליגי, דאזלי לחומרא דחיישי׳ שמא יפה שחטו, והויא לה שחיטה מעליתא. ומודים חכמים שאם שחט אדם אחריהם שאינו לוקה משום אותו ואת בנו, דהא התראת ספק היא, שיכול לומ׳ אותה שחיטה של חרש לא היתה כלום, ואפי׳ למאן דסבי׳ ליה דהתראת ספק שמה התראה, פטור, כיון דרוב מעשיהן מקולקלין.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בד״ה ואחרים רואין כו׳ כשרה אותן כו׳ הד״א:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

א משנה חרש שוטה וקטן ששחטו חיה או עוף ואחרים רואין אותם שהם שוחטים כראוי, שבאופן זה שחיטתם כשרה (לעיל ב,א)חייב הרואה אותם שוחטים לכסות את הדם אחריהם. שחטו בינן לבין עצמן ששחיטתם פסולה — משנודע הדבר לאחר, הריהו פטור מלכסות.
MISHNA: In the case of a deaf-mute, an imbecile, or a minor who slaughtered an undomesticated animal or a bird, and others saw them and ensured that the slaughter was properly performed, in which case the slaughter is valid (see 2a), one who oversaw the slaughter is obligated to cover the blood. If they slaughtered the animals among themselves without supervision, one is exempt from the obligation to cover the blood.
קישוריםעין משפט נר מצוהרי״ףמיוחס לר׳ גרשוםרש״יר״י מלונילבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(7) וְכֵן לְעִנְיַן אוֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ שֶׁשָּׁחֲטוּ וַאֲחֵרִים רוֹאִין אוֹתָן אָסוּר לִשְׁחוֹט אַחֲרֵיהֶם בֵּינָן לְבֵין עַצְמָן רַבִּי מֵאִיר במַתִּיר לִשְׁחוֹט אַחֲרֵיהֶן וַחֲכָמִים אוֹסְרִים וּמוֹדִים שֶׁאִם שָׁחַט שֶׁאֵינוֹ סוֹפֵג אֶת הָאַרְבָּעִים.:

And likewise with regard to the matter of slaughtering a mother and its offspring on the same day, if a deaf-mute, an imbecile, or a minor slaughtered an undomesticated mother animal and others saw them, it is prohibited to slaughter its offspring after them. If they slaughtered the mother animal among themselves, Rabbi Meir deems it permitted to slaughter its offspring after them and the Rabbis deem it prohibited. And the Rabbis concede that if one slaughtered the offspring thereafter that he does not incur the forty lashes, as it is possible the mother was not properly slaughtered.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

וחכמים אוסרין – שמא יפה שחטו והויא לה שחיטה מעלייתא.
שאינו סופג – דהתראת ספק היא.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

וכן לענין איסור אותו ואת בנו בבהמה: חרש שוטה וקטן ששחטו את האם, ואחרים רואין אותןאסור לשחוט את הבן אחריהם באותו יום; שחטו בינן לבין עצמןר׳ מאיר מתיר לשחוט אחריהן, וחכמים אוסרים, שמא שחטו כראוי. ומודים חכמים שאם שחט אחריהם בו ביום — שאינו סופג את הארבעים, שמא לא שחטו כראוי.
And likewise with regard to the matter of slaughtering a mother and its offspring on the same day, if a deaf-mute, an imbecile, or a minor slaughtered an undomesticated mother animal and others saw them, it is prohibited to slaughter its offspring after them. If they slaughtered the mother animal among themselves, Rabbi Meir deems it permitted to slaughter its offspring after them and the Rabbis deem it prohibited. And the Rabbis concede that if one slaughtered the offspring thereafter that he does not incur the forty lashes, as it is possible the mother was not properly slaughtered.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(8) גְּמָ׳: וְרַבָּנַן מַאי שְׁנָא רֵישָׁא דְּלָא פְּלִיגִי וּמַאי שְׁנָא סֵיפָא דִּפְלִיגִי.

GEMARA: The Gemara asks: And as for the Rabbis, what is different about the first clause of the mishna that discusses the covering of the blood, where they do not disagree with the statement that if a deaf-mute, an imbecile, or a minor slaughtered an animal without supervision one is exempt from the obligation to cover the blood, which indicates the Rabbis hold that such an act of slaughter is not considered an act of slaughter; and what is different about the latter clause of the mishna that discusses the prohibition against slaughtering a mother and its offspring on the same day, where they disagree with Rabbi Meir and hold that if a deaf-mute, an imbecile, or a minor slaughtered a mother animal without supervision one is prohibited to subsequently slaughter its offspring, indicating they hold that such an act of slaughter is in fact considered an act of slaughter?
רי״ףמיוחס לר׳ גרשוםרש״יבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מאי שנא רישא דלא פליגי כו׳ – כלומר מ״ש לענין כסוי דם דלא פליגי רבנן [דאם שחטו] בינן לבין עצמן פטורין מלכסות דלא חשובה שחיטה ולענין אותו ואת בנו אוסרין לשחוט אחריהן דחשובה שחיטה:
גמ׳ מאי שנא רישא דלא פליגי – וליחייבו לכסות מספק.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ב גמרא ושואלים: ורבנן [וחכמים], מאי שנא רישא דלא פליגי [במה שונה תחילת המשנה, לענין כיסוי הדם, שאינם חלוקים] על כך שחרש שוטה וקטן ששחטו בינם לבין עצמם — פטור מלכסות אחריהם, ומתוך כך משמע שגם לדעתם כששחטו בינם לבין עצמם אין שחיטתם שחיטה. ומאי שנא סיפא דפליגי [ובמה שונה הסוף, לענין אותו ואת בנו, שחכמים חולקים] על ר׳ מאיר, וסבורים שאם חרש שוטה וקטן שחטו את האם — אסור לשחוט את הבן בו ביום, ומשמע ששחיטתם בינם לבין עצמם נחשבת שחיטה?
GEMARA: The Gemara asks: And as for the Rabbis, what is different about the first clause of the mishna that discusses the covering of the blood, where they do not disagree with the statement that if a deaf-mute, an imbecile, or a minor slaughtered an animal without supervision one is exempt from the obligation to cover the blood, which indicates the Rabbis hold that such an act of slaughter is not considered an act of slaughter; and what is different about the latter clause of the mishna that discusses the prohibition against slaughtering a mother and its offspring on the same day, where they disagree with Rabbi Meir and hold that if a deaf-mute, an imbecile, or a minor slaughtered a mother animal without supervision one is prohibited to subsequently slaughter its offspring, indicating they hold that such an act of slaughter is in fact considered an act of slaughter?
רי״ףמיוחס לר׳ גרשוםרש״יבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(9) רֵישָׁא אִי אָמְרִינַן חַיָּיבִין לְכַסּוֹת אָמְרִי שְׁחִיטָה מְעַלַּיְיתָא הִיא וְאָתֵי לְמֵיכַל מִשְּׁחִיטָתָן.

The Gemara responds: Actually, it is uncertain whether this slaughter is valid or not. With regard to the first clause, if we say one is obligated to cover the blood from an unsupervised slaughter, people might say this is because the slaughter performed by these people is proper, and they will come to eat meat from their slaughter, and it is in fact forbidden to eat from their slaughter. Therefore, the Rabbis did not require the covering of the blood.
רי״ףבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומשיבים: רישא [בתחילה], בענין כיסוי הדם, אי אמרינן [אם אנו אומרים] שחייבין לכסות אחריהם, אמרי [אומרים אנשים]: שחיטתם שחיטה מעלייתא [מעולה, כשרה] היא, ואתי למיכל [ויבואו לאכול] משחיטתן, ובאמת נאסר הדבר.
The Gemara responds: Actually, it is uncertain whether this slaughter is valid or not. With regard to the first clause, if we say one is obligated to cover the blood from an unsupervised slaughter, people might say this is because the slaughter performed by these people is proper, and they will come to eat meat from their slaughter, and it is in fact forbidden to eat from their slaughter. Therefore, the Rabbis did not require the covering of the blood.
רי״ףבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(10) סֵיפָא נָמֵי כֵּיוָן דְּקָאָמְרִי רַבָּנַן אָסוּר לִשְׁחוֹט אַחֲרֵיהֶם אָמְרִי שְׁחִיטָה מְעַלַּיְיתָא הִיא וְאָתֵי לְמֵיכַל מִשְּׁחִיטָתָן.

The Gemara challenges: If so, then with regard to the latter clause of the mishna as well, since the Rabbis say it is prohibited to slaughter the offspring of the mother after them, people might say this is because the slaughter performed by these people is proper, and they will come to eat meat from their slaughter.
רי״ףתוספותבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

סיפא נמי כיון דאמרי רבנן אסור לשחוט אחריהם אמרי שחיטה מעלייתא היא – תימה דמשום גזירה דלמא אתי למיכל נבלה יש לי להתיר לאו דאותו ואת בנו מספק מה לי לאו דאותו ואת בנו ומה לי לאו דנבלה ולא דמי לרישא דפטרינן לכסות מספק דשב ואל תעשה בעלמא הוא ודלמא אתי למיכל ויש לומר דאי לאו דרוב מעשיהם מקולקלים לא היו פוטרים מלכסות משום גזרה דלמא אתי למיכל אלא שלא נחמיר להטעין כסוי אמרי׳ דפטור משום דדלמא אתי למיכל וכיון דרוב מעשיהם מקולקלין יש לנו להתיר נמי לשחוט אחריהם דלמא אתי למיכל.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומקשים, אם כן, סיפא נמי [בסופה גם כן], לענין אותו ואת בנו, מדוע אסרו לשחוט אחריהם? והלא כיון דקאמרי רבנן [שאומרים חכמים] אסור לשחוט אחריהם את הבן, נחשוש שמא אמרי [אומרים אנשים]: שחיטה מעלייתא [מעולה, כשרה] היא, ואתי למיכל [ויבואו לאכול] משחיטתן!
The Gemara challenges: If so, then with regard to the latter clause of the mishna as well, since the Rabbis say it is prohibited to slaughter the offspring of the mother after them, people might say this is because the slaughter performed by these people is proper, and they will come to eat meat from their slaughter.
רי״ףתוספותבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(11) סֵיפָא אָמְרִי בִּשְׂרָא דְּלָא קָא מִיבַּעְיָא לֵיהּ רֵישָׁא נָמֵי אָמְרִי לְנַקֵּר חֲצֵירוֹ הוּא צָרִיךְ.

The Gemara rejects this: With regard to the latter clause, prohibiting the slaughter of the offspring will not cause people to conclude the unsupervised slaughter of the mother by disqualified people was valid. Rather, they will say: The reason the offspring is not slaughtered is because the owner does not need the meat. The Gemara asks: But with regard to the first clause as well, covering the blood will not lead one to conclude that the unsupervised slaughter was valid, as people will say: He is covering the blood because he needs to clean his courtyard of the blood. If so, let the Rabbis deem one obligated to cover the blood.
רי״ףמיוחס לר׳ גרשוםרש״יבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

רישא נמי אמרי לנקר חצירו הוא צריך – כלומר אע״פ שבני אדם מכסין דם שחיטה ששחטו בינן לבין עצמן לא אתי למיכל אחריהן דאמרי בני אדם מה שהוא מכסה אינו עושה מטעם ששחיטתו שחיטה אלא לנקר חצירו הוא צריך אינו רוצה שיהא דם בחצירו:
סיפא אמרי בשרא הוא דלא מבעיא ליה – הרואה שאין שוחטין בנו אחריו אין מבין שמשום אותו ואת בנו הוא אלא אומר אינו צריך לבשר.
רישא נמי – ליחייבוהו לרואה לכסות מספק ואפ״ה לא אתי למיכל מיניה דאמרי כסוי זה אינו אלא כדי לנקר חצרו.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומשיבים: סיפא [בסוף, באותו ואת בנו] גם אם נאסור לשחוט אחריהם — אין לחשוש שיבואו אנשים להכשיר את שחיטתם, מפני שאמרי [אומרים האנשים]: טעם הדבר שלא שחטו את הבן אחריהם הוא מפני שבשרא דלא קא מיבעיא ליה [בשר הוא שלא נצרך לו] לבעלים. ומקשים: רישא נמי [בתחילה גם כן], בכיסוי הדם, אם נחייב לכסות אחריהם — אין לחשוש, שכן אמרי [אומרים אנשים]: לנקר (לנקות) חצירו הוא צריך!
The Gemara rejects this: With regard to the latter clause, prohibiting the slaughter of the offspring will not cause people to conclude the unsupervised slaughter of the mother by disqualified people was valid. Rather, they will say: The reason the offspring is not slaughtered is because the owner does not need the meat. The Gemara asks: But with regard to the first clause as well, covering the blood will not lead one to conclude that the unsupervised slaughter was valid, as people will say: He is covering the blood because he needs to clean his courtyard of the blood. If so, let the Rabbis deem one obligated to cover the blood.
רי״ףמיוחס לר׳ גרשוםרש״יבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(12) שָׁחַט בְּאַשְׁפָּה מַאי אִיכָּא לְמֵימַר בָּא לִימָּלֵךְ מַאי אִיכָּא לְמֵימַר.

The Gemara rejects this: But if a disqualified person slaughtered the animal in a garbage dump, what can be said to allow the covering of the blood? Obviously, people will not assume one covers the blood in order to clean a garbage dump. Similarly, if one comes to consult the court, what can be said? That is, if one sees from a distance that a disqualified person slaughtered an animal and the blood is uncovered, and he comes to consult the court with regard to the obligation to cover the blood, if the court tells him to cover the blood he might conclude that this is because the unsupervised slaughter was valid. Accordingly, since there are scenarios in which one might mistakenly conclude that the unsupervised slaughter of inept people is valid, the Rabbis concede that one is exempt from covering the blood of such an act of slaughter in all cases.
רי״ףרש״יבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

הכי גרסי׳ שחט באשפה מאי איכא למימר – שחט באשפה הכל יודעים שהכסוי לאו לנקר הוא.
אם בא לימלך – לבית דין הרואה ששחטו והדם מגולה ואמר כלום אני חייב לכסות ואנו אומרים לו כסה אומר בלבו שהיא שחיטה ואתי למיכל.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ודוחים: אם חרש שוטה וקטן שחט באשפה, מאי איכא למימר [מה יש לומר]? הרי כאן לא שייך נימוק זה! וכן במקרה ששחטו והרואה אותם בא לימלך בבית הדין האם צריך לכסות את הדם אחר שחיטתם, מאי איכא למימר [מה יש לומר]? הרי אם נצריך אותו לכסות אחריהם, יבוא להכשיר את שחיטתם! וכיון שבמקרים כגון אלו יבואו לטעות — אסרו לכסות אחריהם בכל מקרה, וגם כשהוא שוחט בחצירו.
The Gemara rejects this: But if a disqualified person slaughtered the animal in a garbage dump, what can be said to allow the covering of the blood? Obviously, people will not assume one covers the blood in order to clean a garbage dump. Similarly, if one comes to consult the court, what can be said? That is, if one sees from a distance that a disqualified person slaughtered an animal and the blood is uncovered, and he comes to consult the court with regard to the obligation to cover the blood, if the court tells him to cover the blood he might conclude that this is because the unsupervised slaughter was valid. Accordingly, since there are scenarios in which one might mistakenly conclude that the unsupervised slaughter of inept people is valid, the Rabbis concede that one is exempt from covering the blood of such an act of slaughter in all cases.
רי״ףרש״יבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(13) וְלִיטַעְמָיךְ סֵיפָא נָמֵי בָּא לִימָּלֵךְ מַאי אִיכָּא לְמֵימַר.

The Gemara asks: But according to your reasoning that the Rabbis are concerned for the aforementioned scenarios, then with regard to the latter clause as well, if one comes to consult the court with regard to the slaughter of the offspring, what can be said? That is, if one sees a disqualified person slaughter the mother, and he comes to ask the court whether he may slaughter the offspring on the same day, if the court prohibits him from slaughtering it he might conclude that this is because the slaughter of the mother was valid. Why, then, do the Rabbis prohibit one from slaughtering the offspring?
רי״ףמיוחס לר׳ גרשוםרש״יבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

סיפא נמי בא להימלך מאי איכא למימר – כלומר סיפא דקא פליגי רבנן ואמרי דאסור לשחוט אחריהן דאמרי אינשי בשרא הוא דלא צריך ולא אתי למיכל משחיטתן:
בא להימלך לבני אדם – שישאל לבני אדם אשחוט בנו אחריהם:
מאי איכא למימר – אם לא ישחוט בשביל אותו ואת בנו אתי למיכל משחיטתן דאמרו בני אדם כיון דאינו שוחט אחריו ודאי שחיטתו שחיטה ואתי למיכל משחיטתן:
סיפא נמי בא לימלך – מה אני לשחוט אחריהם את בנו ואנו אומרים לו אסור הוא סבור שהיא שחיטה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומקשים: וליטעמיך [ולטעמך, לשיטתך], שחכמים חוששים משום מקרים אלה, סיפא נמי [בסוף גם כן], באותו ואת בנו, אם בא הרואה לימלך אם מותר לשחוט את הבן אחריהם, ואוסרים עליו, מאי איכא למימר [מה יש לומר]? הרי יכול הוא לטעות ולהכשיר את שחיטתם, ומדוע אסרו חכמים לשחוט אחריהם?
The Gemara asks: But according to your reasoning that the Rabbis are concerned for the aforementioned scenarios, then with regard to the latter clause as well, if one comes to consult the court with regard to the slaughter of the offspring, what can be said? That is, if one sees a disqualified person slaughter the mother, and he comes to ask the court whether he may slaughter the offspring on the same day, if the court prohibits him from slaughtering it he might conclude that this is because the slaughter of the mother was valid. Why, then, do the Rabbis prohibit one from slaughtering the offspring?
רי״ףמיוחס לר׳ גרשוםרש״יבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(14) אֶלָּא רַבָּנַן אַכּוּלַּהּ מִילְּתָא פְּלִיגִי וְנָטְרִי לֵיהּ לר׳לְרַבִּי מֵאִיר עַד דְּמַסֵּיק לַהּ לְמִילְּתָא וַהֲדַר פְּלִיגִי עִילָּוֵיהּ.

The Gemara concludes: Rather, it must be that the Rabbis disagree concerning the entire matter, i.e., they disagree with regard to covering the blood as well, and hold that if a disqualified person slaughtered an animal while unsupervised, one must cover the blood; and the Rabbis waited for Rabbi Meir until he concluded his statement, and then they disagreed with him on both accounts.
רי״ףמיוחס לר׳ גרשוםרש״יבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

והדר פליגי עילויה – כלומר כשם דפליגי רבנן אאותו ואת בנו דאמרי אסור לשחוט אחריהם כך פליגי אכסוי הדם דאמרי חייבין לכסות בני אדם הרואין את הדם:
אלא רבנן – לאו להכי חיישי וברישא נמי פליגי.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אלא צריך לומר כי רבנן אכולה מילתא פליגי [חכמים על כל הענין חולקים], והם סבורים שחרש שוטה וקטן ששחטו — צריך לכסות אחריהם, כפי שלענין אותו ואת בנו אסרו לשחוט אחריהם. ונטרי ליה לר׳ מאיר עד דמסיק לה למילתא, והדר פליגי עילויה [והמתינו לו חכמים לר׳ מאיר עד שיסיים את דבריו, ואחר כך חלקו עליו].
The Gemara concludes: Rather, it must be that the Rabbis disagree concerning the entire matter, i.e., they disagree with regard to covering the blood as well, and hold that if a disqualified person slaughtered an animal while unsupervised, one must cover the blood; and the Rabbis waited for Rabbi Meir until he concluded his statement, and then they disagreed with him on both accounts.
רי״ףמיוחס לר׳ גרשוםרש״יבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(15) בִּשְׁלָמָא רַבָּנַן לְחוּמְרָא אֶלָּא רַבִּי מֵאִיר מַאי טַעְמָא.

The Gemara asks: If so, granted, the opinion of the Rabbis is understandable, as they consistently rule stringently. That is, although it is prohibited to consume the meat of an unsupervised slaughter performed by a deaf-mute, an imbecile, or a minor, the Rabbis require one to cover the blood and prohibit one to slaughter the offspring, due to concern that the person may have performed a valid slaughter. But with regard to the opinion of Rabbi Meir that one is exempt from covering the blood and that one may slaughter the offspring on the same day, what is the reason he does not rule stringently due to uncertainty?
רי״ףרש״יבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

לחומרא – במלתא דספיקא אזלינן לחומרא.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ושואלים: ומעתה, בשלמא רבנן [נניח, מובנת דעת חכמים] — משום שהם הולכים לחומרא [להחמיר], שלמרות שאסרו לאכול משחיטתם, החמירו לחייב בכיסוי הדם אחריהם, ולענין אותו ואת בנו אסרו לשחוט אחריהם מספק שמא שחטו כראוי. אלא רבי מאיר, שפטר מכיסוי הדם אחריהם, והתיר לשחוט את הבן אחריהם, מאי טעמא [מה טעמו]? מדוע לא יחמיר מספק?
The Gemara asks: If so, granted, the opinion of the Rabbis is understandable, as they consistently rule stringently. That is, although it is prohibited to consume the meat of an unsupervised slaughter performed by a deaf-mute, an imbecile, or a minor, the Rabbis require one to cover the blood and prohibit one to slaughter the offspring, due to concern that the person may have performed a valid slaughter. But with regard to the opinion of Rabbi Meir that one is exempt from covering the blood and that one may slaughter the offspring on the same day, what is the reason he does not rule stringently due to uncertainty?
רי״ףרש״יבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(16) אָמַר רַבִּי יַעֲקֹב אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מְחַיֵּיב הָיָה רַבִּי מֵאִיר עַל שְׁחִיטָתָן מִשּׁוּם נְבֵלָה מַאי טַעְמָא אָמַר רַבִּי אַמֵּי הוֹאִיל וְרוֹב מַעֲשֵׂיהֶן מְקוּלְקָלִים.

Rabbi Ya’akov says that Rabbi Yoḥanan says: Rabbi Meir would deem one liable to receive lashes for eating from the slaughter of a deaf-mute, an imbecile, or a minor, due to violation of the prohibition against eating from an animal carcass. According to Rabbi Meir there is no uncertainty with regard to such slaughter, and it is not considered an act of slaughter at all. Consequently, one may become liable to receive lashes for its consumption. The Gemara asks: What is the reason? Rabbi Ami says: Since the majority of actions of a deaf-mute, imbecile, and a minor are bungled, i.e., they are performed incompetently, it can be assumed that their slaughter was performed improperly as well.
רי״ףרש״יתוספותבית הבחירה למאיריריטב״אמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מחייב – מלקות דסבירא ליה ודאי נבלה היא והאוכלה לוקה.
מאי טעמא דר׳ מאיר הואיל ורוב מעשיהן מקולקלין – הקשה הר״ר שמואל מוורדין ורבנן מאי טעמייהו אם רוב מעשיהם מתוקנין א״כ יהא מותר לאכול משחיטתם ועוד השוחט אחריהם אמאי אינו סופג ארבעים ואי פלגא ופלגא אם סמוך פלגא דמקולקלין לחזקה דעומד בחזקת איסור ואיתרע ליה מחצה דמתוקנים אם כן יהא מותר לשחוט אחריהם וגם יתחייבו על שחיטתן משום נבלה וי״ל דמספקא להו לרבנן אי רוב מעשיהם מקולקלין אי רוב מעשיהם מתוקנין והשתא לא מהניא חזקה מידי ולרבי מאיר פשיטא ליה דרוב מעשיהם מקולקלין ואם תאמר ואף על גב דרוב מעשיהם מקולקלין מ״מ רבי מאיר כיון דחייש למיעוטא אמאי לקי משום נבלה ואמאי מותר לשחוט אחריהם וי״ל דסמוך חזקה לרוב מקולקלין והוה ליה מיעוטא דמתוקנין מיעוטא דמיעוטא ולמיעוטא דמיעוטא לא חייש רבי מאיר.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

הואיל ורוב מעשיהם מקולקלים – פי׳ ומהאי טעמא נמי שרי לשחוט אחריהם דשחיטתם לאו שחיטה היא וא״ת מ״מ הא איכא מיעוטא דמעשיהם מתוקנים ור״מ חייש בכל דוכת׳ למיעוטא לחומרא יש מתרצים דלאו דוקא רוב מצומצם אלא קרוב לכל וכאותה שאמרו רוב עכו״ה פרוצים בעריות ורוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן דלא אשתאר אלא מיעוטא דמיעוטא דלא חייש לה ר״מ והנכון דהכא איכ׳ חזקה דבהמה דאיסורא דמסייע ליה לרובא וה״ל אידך מיעוטא דמעוטא והיינו דפרכי׳ מאי ארי׳ רוב מעשיה מקולקלים כיון דסוף סוף טעמ׳ נמי משום חזקה והא לר״מ אפי׳ במיעוט וחזקה נמי איתרע ליה רובא וחשיב כמאן דליתא וכדמייתא סייעתא מהא דחילוק דקס״ד דכיון דספק טמא ברשות היחיד הוא דספיקו טמא ואלו ר״מ מטהר לגמרי על כרחין היינו משום דאוקים מיעוט תינוקת שאין מטפחין בהדי חזקות דמסייע ליה ואיתרע ליה רובא כמאן דליתא דאי דיינינן ליה בפלגא ופלגא ספק טומאה ברשות היחיד היא וספיקו טמא.
ופרקינן אם אמרו ספק טמא לטהר יאמרו ספק איסור להתיר – כלומר דלעולם בפלגא ופלגא הוא ומספיקא מטהרין ליה ר״מ וטעמא משום דהוי דבר שאין בו דעת לשאול דספיקו טהור ורבנן דמטמאין היינו דתולין כדאי במסכת נדה ובפ׳ בתרא דקידושין מפרש שעשו אותו כדבר שיש בו דעת לשאול לחוש לו להחמיר והקשה ה״ר שמואל וורדוס ז״ל לרבנן מאי סבירא להו בחש״ו אי רוב מעשיה׳ מקולקלים יהי׳ מותר לשחוט אחריהם דהא אינהו לא חיישי למיעוטא וא״נ סבירא להו דפלגא מקולקלי ופלגא מתוקני׳ כיון דאיכ׳ חזק ה״ל כאילו רובם מקולקלי׳ ויהא מותר לשחוט אחריה׳ דמאי חומרא שייך הכא היכא דאיכא רובא דהא לא עבדי׳ הכי בשום דוכתי ותי׳ דפלגא ופלגא ליכא למימר דבהא ודאי א״א לצמצם אלא רובם מקולקלים או רובם מתוקנים וחיישי׳ הכא לחומרא לאסו׳ שחיטתו והכא לחומרא לאסור לשחוט אחריהן ומשום דמסתבר טפי לומר דרובן מקולקלי נקיטי דמאי דחיישי׳ לשחוט אחרייהן לחומרא בעלמא.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אמר רבי יעקב אמר רבי יוחנן: מחייב היה רבי מאיר מלקות על האוכל משחיטתן משום נבלה. כלומר, הוא סבור ששחיטתם אינה קרויה כלל שחיטה, עד שניתן להתרות באוכל משחיטתם התראת ודאי שהוא עומד לאכול נבילה, ולהלקותו אם עשה כן. ושואלים: מאי טעמא [מה טעמו]? אמר רבי אמי: הואיל ורוב מעשיהן של חרש שוטה וקטן מקולקלים, אינם נעשים כראוי, ויש להניח שלא שחטו כראוי.
Rabbi Ya’akov says that Rabbi Yoḥanan says: Rabbi Meir would deem one liable to receive lashes for eating from the slaughter of a deaf-mute, an imbecile, or a minor, due to violation of the prohibition against eating from an animal carcass. According to Rabbi Meir there is no uncertainty with regard to such slaughter, and it is not considered an act of slaughter at all. Consequently, one may become liable to receive lashes for its consumption. The Gemara asks: What is the reason? Rabbi Ami says: Since the majority of actions of a deaf-mute, imbecile, and a minor are bungled, i.e., they are performed incompetently, it can be assumed that their slaughter was performed improperly as well.
רי״ףרש״יתוספותבית הבחירה למאיריריטב״אמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(17) אֲמַר לֵיהּ רַב פָּפָּא לְרַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ וְאָמְרִי לַהּ רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ לְרַב פָּפָּא מַאי אִירְיָא רוֹב אֲפִילּוּ מִיעוּט נָמֵי דְּהָא רַבִּי מֵאִיר חָיֵישׁ לְמִיעוּטָא סְמוֹךְ מִיעוּטָא לַחֲזָקָה וְאִתְּרַע לֵיהּ רוּבָּא.

Rav Pappa said to Rav Huna, son of Rav Yehoshua, and some say that Rav Huna, son of Rav Yehoshua, said to Rav Pappa: Why did Rabbi Ami specifically state that the reasoning of Rabbi Meir is based on the assumption that the majority of their actions are bungled? Even if only a minority of their actions are bungled and the majority are performed competently, Rabbi Meir would also maintain that the animal is considered a carcass, as Rabbi Meir is concerned for a minority when it can be combined with a presumptive status. If so, append the minority to the presumptive status of an animal prior to its slaughter, i.e., that it is prohibited for consumption, and the majority of competent acts of slaughter is thereby weakened.
רי״ףמיוחס לר׳ גרשוםרש״יבעל המאורבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מאי איריא רוב אפי׳ מיעוט נמי – כלומר מאי איריא דרוב מעשיהן מקולקלין אפי׳ מיעוט מעשיהם מקולקלים ורוב מעשיהן כשרים:
סמוך מיעוטא דמקולקלין לחזקה – דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת ואיתרע לה רובא דכשרין ואינה חשובה שחיטה לדברי הכל ויהא מותר לשחוט אחריהם:
מאי איריא רוב אפילו מיעוט – מעשיהם מקולקלין ורובן מתוקנין הוה פשיטא לן דנבלה היא לר״מ דהא שמעינן ליה דחייש למיעוטא וסמוך מיעוטא לחזקה שבהמה זו בחזקת איסור אבר מן החי היתה עומדת ולא נודע לך שנשחטה.
ואיתרע ליה רובא – תקון מעשיהם.
{שמעתא דבאור הקושיא ממאי דחייש ר״מ למיעוטא}
והא דאמרי׳ לר׳ מאיר, סמוך מיעוטא לחזקה ואיתרע ליה רובא – דקס״ד רובא וחזקה [חזקה עדיפא]⁠1 וכי סמכת לה מיעוטא הדר הוה ליה רובא מיעוטא דמיעוטא, ולמיעוטא דמיעוטא לא חייש ר״מ.
1. כך בכת״י. בדפ״ר כתוב רק: עדיף
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בד״ה מאי אריא כו׳ ורובן מתוקנין הוה כו׳ כצ״ל:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אמר ליה [לו] רב פפא לרב הונא בריה [בנו] של רב יהושע, ואמרי לה [ויש אומרים] שאמר רב הונא בריה [בנו] של רב יהושע לרב פפא: מאי איריא [מה שייך], מדוע הוצרך ר׳ אמי לנימוק של רוב? הרי אפילו אם מיעוט מעשיהם מקולקלים נמי [גם כן] היה ר׳ מאיר אומר כן! דהא [שהרי] שמענו את רבי מאיר שהוא חייש למיעוטא [חושש למיעוט], מתחשב בו כנגד הרוב, כשיש חזקה המסייעת לו. ואם כן, גם אם רוב מעשיהם של חרש שוטה וקטן מתוקנים, יש לומר: סמוך מיעוטא [צרף את המיעוט] של המקלקלים בשחיטתם, לחזקה של איסור שיש בבהמה, שהרי בהמה שלא נודע לך שנשחטה כראוי עומדת בחזקת איסור, ואתרע ליה רובא [והורע לו הרוב]! ומניין שכך סבור ר׳ מאיר?
Rav Pappa said to Rav Huna, son of Rav Yehoshua, and some say that Rav Huna, son of Rav Yehoshua, said to Rav Pappa: Why did Rabbi Ami specifically state that the reasoning of Rabbi Meir is based on the assumption that the majority of their actions are bungled? Even if only a minority of their actions are bungled and the majority are performed competently, Rabbi Meir would also maintain that the animal is considered a carcass, as Rabbi Meir is concerned for a minority when it can be combined with a presumptive status. If so, append the minority to the presumptive status of an animal prior to its slaughter, i.e., that it is prohibited for consumption, and the majority of competent acts of slaughter is thereby weakened.
רי״ףמיוחס לר׳ גרשוםרש״יבעל המאורבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(18) דִּתְנַן תִּינוֹק שֶׁנִּמְצָא בְּצַד הָעִיסָּה וּבָצֵק בְּיָדוֹ רַבִּי מֵאִיר מְטַהֵר וַחֲכָמִים גמְטַמְּאִין מִפְּנֵי שֶׁדַּרְכּוֹ שֶׁל תִּינוֹק לְטַפֵּחַ וְאָמְרִינַן מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי מֵאִיר קָסָבַר רוֹב תִּינוֹקוֹת מְטַפְּחִין וּמִיעוּט אֵין מְטַפְּחִין וְעִיסָּה זוֹ בְּחֶזְקַת טׇהֳרָה עוֹמֶדֶת

The Gemara proves that Rabbi Meir is concerned for the minority: As we learned in a mishna (Teharot 3:8): In the case of a ritually impure child who is found alongside ritually pure started dough, and he has risen dough in his hand that may have been removed from the larger portion of started dough, Rabbi Meir deems the started dough pure. This is because there is no proof the child touched it; he might have been given the piece by someone else. And the Rabbis deem it impure, as they assume he touched the started dough. The child is presumed to be impure because it is the manner of a child to handle items. And we say with regard to this mishna: What is the reasoning of Rabbi Meir? He holds that a majority of children handle items, in this case the dough, that are within reach, and a minority do not handle items within reach, and the dough itself retains a presumptive status of purity since its impurity has not been definitively determined.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יתוספותרמב״ןרשב״אבית הבחירה למאיריריטב״אמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

דתנן – כי האי גוונא.
שדרכו של תינוק לטפח – ידיו באשפות ששרצים מצויים שם וטימא את העיסה שאנו רואין שנגע בה.
רוב תינוקות מטפחים – פי׳ בקונטרס מטפחים באשפות אבל בעיסה ודאי נגע שהרי העיסה בידו ור״ת מפרש דרוב תינוקות מטפחים בעיסה דטיפוח שייך באוכלים ומשקין כדאמרינן בע״ז בפרק רבי ישמעאל (עבודה זרה ס:) או שהיה מטפח ע״פ חבית וכן איתא בירושלמי בהדיא מפני שדרכו של תינוקות לטפח בעיסה אבל תינוק ודאי טמא דסתם תינוקות ודאי טמאים דאמרי׳ בתוספתא (דטהרות פ״ג) שסתם תינוקות טמאים מפני שנשים נדות מגפפות ומנשקות אותם ור״מ דמטהר משום דאית לן למתלי באדם טהור שבא לשם ונטל מן העיסה ונתן לו כדי שלא יטמא העיסה וכי האי גוונא אמר במס׳ טהרות בפ״ג (מ״ז) לעיל מהך תינוק דהכא תינוק שנמצא בצד בית הקברות ושושנים בידו אע״פ שאין השושנים אלא ממקום הטומאה טהור שאני אומר אדם טהור נתן לו אע״פ שסתם תינוק טמא היינו ממגע נדה והתם טהור מטומאת מת קאמר אי נמי מיירי בתינוק שהוא טהור בודאי שהניחתו אמו מלוכלך כדתניא (בתוספתא שם) תינוק שהניחתו אמו ובאה ומצאתו כמו שהוא טהור בד״א שהניחתו מלוכלך אבל הניחתו נקי טמא מפני שנשים נדות מגפפות ומנשקות אותו ואף על פי שלא נמצא בצק בידו מטמאים חכמים דתניא בתוספתא (שם) תינוק שנמצא עומד בצד קופה של בצק או בצד חבית של משקין רבי מאיר מטהר וחכמים מטמאין שדרך התינוק לטפח אמר רבי יוסי אם יכול לפשוט ידו וליקח טמא ואם לאו טהור ולא נקט הכא בצק בידו אלא לרבותא דר״מ דאפילו הכי תולין באדם טהור.
הא דתניא תינוק שנמצא בצד העיסה וכו׳. פירש״יא ז״לב שדרכו של תינוק לטפח באשפה ושרצים מצויים שם וטימא את העיסה שאנו רואיןג שנגע בה. ומיעוט נוסחאות הגיהו בהם מגיהי ספרים לטפח באשפה על פי פירוש זה. אבל אינו בשום נוסחא בעולם ולא בנוסחתו של רש״י ז״ל עצמו. ואין פירוש זה מחוור ונכוןד, דאי הכי אמאי קתני ובצק בידו ליתני ונגע בעיסה בפנינוה. ואפשר דמכחן דרבנן קתני הכי, אבל כולהו כודאי נגע משוו לה מדלא סמכי לה לחזקה דטהרה. ומיהו קשיא כיון שודאי נגע וספיקא בטומאת התינוק, חזקת עיסה זו לאו כלום היא שהרי הורעה בפנינוו. דהכי אמרינן התם בפרק כל הידז בשלשה מקומות הלכו חכמים אחר הרוב ועשאוהו כודאי מקור ושליא וכו׳, ובעינןח למעוטי מאי, למעוטי רובא דאיכא חזקה כגון תינוק וכו׳, והא בשליא נמי איכא למסמך חזקה דבית למיעוטא, וכיון דנגע ודאי לא אמרינן הכי דהא נעשה בית כשליאט. והכי נמי מוכח התם בפ״קי גבי מעת לעת שבנדה וגבי ההיא דתנןכ מקוה שנמדד ונמצא חסר כל טהרות שנעשו על גביו למפרע טמאות, דמפרשינן עלה דלא אזלינן בתר חזקתו של מקוה ושל אשה שהרי חסר לפניך, ולא הלכו בהן אחר חזקתם של טהרות כיון שודאי נגע. ועוד מקשים היכי אמרת שמפני שבצק בידו ודאי נגע, והתנןל במסכת טהרות פ״גמ בסמוך לזו תינוק שנמצא בצד בית הקברות ושושנים בידו ואין השושנים אלא ממקום הטומאה טהור, שאני אומר אחר ליקט ונתן לו, וכן חמור בביתנ הקברות כליו טהורים, והכא נמי נימא אדם אחר נתן לו בצק זה. ויש לי לומר אף זו מפני שדרכו של תינוק לטפח בעיסה, ואע״פ שיש כאן תרי רובי ואיכא תרי ספיקי לקולא, אפילו הכי כיון דמיעוטא כמאן דליתיה דמי הולכין אחר הרוב. והכי איתא בסיפא דהא מתני׳ ומייתי לה במסכת קדושין בפרק עשרה יוחסיןס עיסה בתוך הבית ומשקים טמאים ותרנגולים שם ונמצאו נקבים בעיסה תוליןע, והא נמי להא מדמינן לה.
אבל ר״ת ז״ל פי׳פ שכל התינוקות סתמןצ טמאים. והכי תניא בתוספתא במס׳ טהרותק הניחה את התינוק וכו׳ בד״א שהניחתו כמות שהואר, אבל הניחתו מלוכלך ומצאתו נקי טמא שהנשים נדות מגפפות אותן. והכי פירושו, אע״פ שנמצא בצד העיסה ובצק בידו ר׳ מאיר מטהר שמא אדם אחר נתן לו הבצק והוא לא נגע, ורבנן מטמאין מפני שרוב התינוקות מטפחים בעיסה. ואם לא נמצא בצק בידו, איכא למימר דאפילו רבנן מטהרין, דאיתרע ליה רובא, שאילו נגע לוקח היה בצק מן העיסה. ואיכא למימרש להודיעך כחו דר׳ מאיר דכח דטהרה עדיפא ליה. ועדיין אין פירוש זה מתוקן כל צרכו, שאין התוספתא שאמרה שהנשים נדות מגפפות אותן דברי הכל אלא דברי ר׳ יהודה. ועוד שאין זו אלא חששא גרועה בעלמא וליכא רובא ואמאי מטמאי רבנן.
ועיקר הפירושת בתינוק שהוא ודאי טמאא, מפני שדרכו של תינוק לטפח בעיסה. ובירושלמי בפרק עשרה יוחסיןב כך מצאתי, וחכמים מטמאים מפני שדרך תינוק לטפח בעיסה. ובצק בידו לאו דוקא, אלא להודיעך כחו דר׳ מאיר היא כדפרישית, ולרבנן אפי׳ אין כלום בידו מטמאיןג. וכך מצאו בתוספתא במסכת טהרותד דתני עלה תינוק שנמצא שומר בצד קופה של בצק או בצד חבית של משקין, ר׳ מאיר מטהר וחכמים מטמאים שדרך תינוק לטפח, אמר ר׳ יוסי אם יכול לפשוט ידו וליקח טמא, ואם לאו טהור.
והאי מטמאין דאמרי רבנן תולין הואה, ואיידי דאמר ר׳ מאיר מטהר אמרי נמי וחכמים מטמאין. א״נ טמאין לטמא, אבל אין זו חזקה ששורפין עליה את התרומה, והכי איתא במס׳ קידושיןו ובמס׳ נדהז.
א. הענין דלהלן נידון בראשונים בכמה מקומות, ראה רש״י ותוס׳ ורשב״א וריטב״א כאן, ובקידושין פ, א, נדה יח, ב, בעל המאור קידושין שם [לב, א], ר״ש טהרות שם, חידושי הרמב״ן המאירי והריטב״א קידושין שם, ריטב״א כתובות כו, א ד״ה והטבילוני, נדה שם ד״ה תינוק. וראה מל״מ הל׳ טו״מ פכ״ה ה״י, וחזו״א טהרות סימן ג אות יג, ובספר כרתי ופלתי נדה המבואר, קובץ הוספות לרמב״ן עמ׳ תסח.
ב. ד״ה שדרכו. ובקידושין שם ד״ה לטפח, ונדה שם ד״ה לטפח.
ג. כי״ל: רואין אותה.
ד. ראה פני יהושע קידושין שם, וערוך לנר נדה יח, ב ביישוב שיטת רש״י.
ה. כן הקשה בספר הישר סי׳ קס.
ו. וכ״כ רבינו במלחמות קידושין כא, א, עיי״ש. דכיון דהיא בבית אין חזקתו של בית במקומה שהרי הורעה לפניך. וראה מ״ש רבינו בחידושיו לנדה שם, הובאו להלן הערה 72. וראה שו״ת נפש חיה יו״ד סי׳ סד ס״א. וע״ע אמרי בינה הלכות שחיטה סי׳ כ, הלכות טרפות סי׳ א, בית הלוי ח״ב סי׳ ז, וזכרון יהונתן ח״ב דף רד.
ז. נדה יח, א.
ח. כי״פ: ובעי.
ט. ובחידושיו לנדה שם ביאר רבינו יותר: ׳...שאם ודאי נגע בעיסה למה אין שורפין תרומה הרי רוב זה כרוב שליא שעשאוהו כודאי, דהתם נמי איכא למימר דרוב שליא בולד ומיעוט בלא ולד ובית זה בחזקת טהור עומד סמוך מיעוטא לחזקה ואיתרע ליה רובא דלא שרפינן עליה תרומה, אלא דכיון דשליא בבית הוא, אין חזקתו של בית כלום אלא הרי הבית כשליא ורובא ומיעוטא בתר רובא אזלינן, הכא נמי בתר רובא אזלינן׳. וראה עוד המשך דברי רבינו שם להלן הערה 88???. וכ״ה בחידושי הרשב״א והריטב״א נדה שם. וכ״כ הרשב״א במשמרת הבית הלכות שחיטה (ח, א) והריטב״א עירובין לו, א וקידושין עט, א שבודאי מגע לא אזלינן בתר חזקת טהרות. וע״ע שו״ת זית רענן יו״ד ה״ב סי׳ ז, ושם הלכה ח סי׳ א, שו״ת צמח צדק אה״ע סי׳ שז.
י. נדה ב, ב.
כ. מקואות פ״ב מ״ב.
ל. כי״פ וכי״ל: והא תניא וצ״ל והתנן.
מ. מ״ז.
נ. וכן ברמב״ם הל׳ שאה״ט פט״ז ה״ח, ובפירוש הרא״ש טהרות שם. לפנינו במשנה בדפוס וכ״י: בין.
ס. פ, א.
ע. בנדפס נוסף: בהם.
פ. תוד״ה רוב, תוס׳ קידושין שם ד״ה שדרכו, תוס׳ נדה שם ד״ה רוב.
צ. בנדפס: בחזקת.
ק. פ״ג ה״ה.
ר. היינו כמות שהוא עכשיו מלוכלך כשמצאתו. ובמהדורות שונות הגיהו: שהנחתו ומצאתו כמות שהוא. ואולי כצ״ל. ובתוספתא: שהניחתו מלוכלך וכו׳.
ש. שרבנן מטמאין אפילו לא נמצא בצק בידו, ונקט ׳נמצא בצק בידו׳ להודיעך כחו דר״מ.
ת. הביאו רבינו בקיצור בחידושיו לקידושין שם ד״ה הא דתנן, והריטב״א שם בשמו.
א. וכן פירש הרמב״ם בפירוש המשנה טהרות שם, ובהל׳ שאה״ט פט״ז ה״ג.
ב. פ״ד ה״י.
ג. ובפירושו לנדה הרחיב רבינו: ׳אבל הפי׳ הנכון שבתינוק ודאי טמא נחלקו, דכיון שנמצא בצד העיסה והבצק בידו אמרינן רוב תינוקות מטפחין בעיסה ומיעוטן אין מטפחין ועיסה זו בחזקת טהורה עומדת, סמוך מיעוטא לחזקה שהרי שתי המדות הללו מחזיקין טהרה לעיסה לומר שלא נגע בה התינוק וממקום אחר היה לו הבצק או אדם אחר נתנו לו ומעולם לא טפחו לבצק הזה בעיסה, מה שאין כן בשליא שאי אפשר לצרף חזקת הבית למיעוט השליא שאין חזקה זו מלמדת שאין עם השליא ולד אלא הרי הבית כשליא עצמה ואין חזקתה כלום שהרי נגע ונעשה כמוה, אבל בעיסה ותינוק שניהם מחזיקין שלא נגע תינוק בעיסה׳.
ד. פ״ד ה״ז.
ה. וראה מ״ש רבינו בחידושיו ליבמות קיט, א ד״ה אלא.
ו. פ, א.
ז. יח, ב.
הא (דתניא) [דתנן] שדרכו של תינוק לטפח. פירש רבינו שלמה ז״ל לטפח באשפות שיש בהם שרצים, אבל לטפח בעיסה בודאי משוינן ליה מפני הבצק שבידו. ואינו מחוור דאם כן מה שנא בצק ליתני ונגע לפנינו בעיסה, ועוד שאם ודאי נגע משוינן לה אזלא לה חזקת העיסה. ועוד שהיה לנו לומר שאחר (ש)⁠לקח העיסה ונתן בידו, דהא (תניא) [תנן] במסכת טהרות בפרק שלישי (משנה טהרות ג׳:ז׳) תינוק שנמצא בצד בית הקברות ושושנים בידו ואין השושנים אלא ממקום הטומאה טהור שאני אומר אחר ליקט ונתן לו. ור״ת ז״ל פירש שדרכו של תינוק לטפח בעיסה ור׳ מאיר מטהר שאני אומר שעדיין בצק בחזקתו שאחר לקח ונתן לו העיסה, אף על פי שרוב התינוקות בחזקת טומאה וכדתניא בתוס׳ דטהרות הניחו מלוכלך ומצאו נקי טמא שהנשים נדות מגפפות אותן ע״כ יש מפרשים דבתינוק ודאי טמא מיירי, ודרכו של תינוק לטפח בעיסה כמ״ש, ובצק בידו דנקט משום רבותא דר׳ מאיר, וגרסינן בירושלמי פרק עשרה יוחסין (ירושלמי קידושין ד׳:י׳) וחכמים מטמאין מפני שדרך תינוק לטפח בעיסה, והאי מטמאין דקאמרי רבנן תולין היא, ואיידי דתנא (רבי) [ר׳ מאיר] מטהר אמרינן וחכמים מטמאין, אבל אין זו חזקה לשרוף עליה את התרומה והכי איתא במסכת קידושין (קידושין פ.) ובמסכת נדה (נדה יח:).
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

תינוק שנמצא בצד העיסה ובצק בידו וכו׳ רש״י ז״ל מפרש דתנוק ודאי נגע כיון דבצק בידו אלא דמספק׳ לן מיהו אם הוא טמא מפני שהוא מטפח באשפות שיש בהן נבלות ושקצים ורבנן מטמאין מפני שרוב התינוק׳ מטפחין שם וטמאים ור״מ מטהר משום מיעוט שאין מטפחין וטהורין וחזקת טהרה דעיסה ואינו מחוור דאי ודאי נגע הא ליכא חזקת טהרה דעיסה כדמוכח בפ׳ המפלת גבי שלי׳ בבית הבית טמא וכדפרש״י התם ועוד דבצק שבידו אינו ראיה דודאי נגע דדילמא טהור נתן בידו וכדתניא בתוספתי גבי תינוק שעומד בצד בית הקברות ושושנים בידו וא״א לשושנים אלא ממקו׳ טומאה טהור שאני אומר אדם טהור נטל ונתן לו ועוד שלשון מטפח לא שייך אלא בדבר של אוכל ומשקה לכך הנכון דהכא בתינוק שהוא ודאי טמא א״כ דסתמ׳ טמא מדרס דאמר בתוספתא לפי שנשים נדוד מגפפות אותו ואין הספק כאן אלא אם כגע בעיסה אם לאו לפי׳ שרוב תינוקת מטפחין בעיס׳ ומיעוט אין מטפחין בה ור׳ מאיר אזיל בתר מיעוטא וחזקת עיסה ורבנן חיישי לרובא והא דקתני ובצק בידו משום כחו של ר״מ היא דאפי׳ בהא מטהר דתלינן דאדם טהור נתן לו אבל לרבנן בלאו הכי נמי תולין משום רובא. והכא תניא בתוספתא דטהרות שנמצא עומד בצד קופה של בצק או בצד חביות של משקין ר״מ מטהר וחכמים מטמאין לפי שדרך תינוקות לטפח ע״כ וזהו ראי׳ לפי׳ זה וכן פר״ת ז״ל וכן הארכתי במסכת נדה ומסכת קידושין בס״ד.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

דתנן [ששנינו במשנה] בענייני טהרות: תינוק שנמצא בצד העיסה ובצק בידורבי מאיר מטהר את העיסה כולה, שאינו חושש שטימא אותה התינוק. וחכמים מטמאין את העיסה, מפני שדרכו של תינוק לטפח, לגעת בידיו בעיסה. ואמרינן [והיינו אומרים, שואלים]: מאי טעמא [מה טעמו] של רבי מאיר? קסבר [סבור הוא]: רוב תינוקות מטפחין, ומיעוט תינוקות אין מטפחין, ועיסה זו בחזקת טהרה עומדת
The Gemara proves that Rabbi Meir is concerned for the minority: As we learned in a mishna (Teharot 3:8): In the case of a ritually impure child who is found alongside ritually pure started dough, and he has risen dough in his hand that may have been removed from the larger portion of started dough, Rabbi Meir deems the started dough pure. This is because there is no proof the child touched it; he might have been given the piece by someone else. And the Rabbis deem it impure, as they assume he touched the started dough. The child is presumed to be impure because it is the manner of a child to handle items. And we say with regard to this mishna: What is the reasoning of Rabbi Meir? He holds that a majority of children handle items, in this case the dough, that are within reach, and a minority do not handle items within reach, and the dough itself retains a presumptive status of purity since its impurity has not been definitively determined.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יתוספותרמב״ןרשב״אבית הבחירה למאיריריטב״אמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

חולין פו. – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), קישורים חולין פו., עין משפט נר מצוה חולין פו. – מהדורת על⁠־התורה בסיועו של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), רי"ף חולין פו. – מהדורת הרי"ף על פי סדר הבבלי מבוססת על מהדורת מכון המאור בעריכת הצוות שבראשות ד"ר עזרא שבט (בהכנה), באדיבות מכון המאור והרב דניאל ביטון (כל הזכויות שמורות למו"ל). לפרטים על המהדורה לחצו כאן., מיוחס לר׳ גרשום חולין פו., הערוך על סדר הש"ס חולין פו., רש"י חולין פו., תוספות חולין פו., בעל המאור חולין פו. – מהדורת הרב אביאל אורנשטיין, ברשותו האדיבה של המהדיר (כל הזכויות שמורות למהדיר). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., ר"י מלוניל חולין פו. – מהדורת מכון התלמוד הישראלי השלם ברשותם האדיבה (כל הזכויות שמורות), בעריכת הרב אביאל סליי, הרב מרדכי רבינוביץ, והרב בן ציון ברקוביץ. במהדורה המודפסת נוספו הערות רבות העוסקות בבירור שיטתו הפרשנית וההלכתית של הר"י מלוניל, השוואתו למפרשים אחרים, ציוני מראי מקומות, ובירורי נוסחאות., רמב"ן חולין פו. – מהדורת מכון הרב הרשלר, בעריכת הרב אליהו רפאל הישריק ובאדיבותו (כל הזכויות שמורות), ההדיר: הרב אביגדור אריאלי. המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., רשב"א חולין פו. – מהדורות על⁠־התורה המבוססות על מהדורות הרב מנחם מנדל גרליץ, הוצאת מכון אורייתא (כל הזכויות שמורות), בית הבחירה למאירי חולין פו. – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), ריטב"א חולין פו., מהרש"ל חכמת שלמה חולין פו., מהרש"א חידושי הלכות חולין פו., מהרש"א חידושי אגדות חולין פו., פירוש הרב שטיינזלץ חולין פו., אסופת מאמרים חולין פו.

Chulin 86a – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Kishurim Chulin 86a, Ein Mishpat Ner Mitzvah Chulin 86a, Rif by Bavli Chulin 86a, Attributed to R. Gershom Chulin 86a, Collected from HeArukh Chulin 86a, Rashi Chulin 86a, Tosafot Chulin 86a, Baal HaMaor Chulin 86a, Ri MiLunel Chulin 86a, Ramban Chulin 86a, Rashba Chulin 86a, Meiri Chulin 86a, Ritva Chulin 86a, Maharshal Chokhmat Shelomo Chulin 86a, Maharsha Chidushei Halakhot Chulin 86a, Maharsha Chidushei Aggadot Chulin 86a, Steinsaltz Commentary Chulin 86a, Collected Articles Chulin 86a

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144