×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) וְהִפִּילָה מְבִיאָה קׇרְבָּן וְנֶאֱכָל.
and she miscarried her fetus into the river, but she does not know whether or not the fetus was fully formed, she brings the offering of a woman after childbirth, i.e., a burnt offering and a sin offering. And the sin offering, which is a bird, is eaten after the nape of its neck has been severed, in the manner of a regular bird sin offering. This is the halakha despite the uncertainty, i.e., this fetus might not have been fully formed, in which case the woman is not obligated to bring this offering, and a bird that is not an offering may not be eaten if its nape was severed.
רש״יריטב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
והפילה – ואין ידוע אם ולד הוא.
ונאכל – חטאת העוף שלה נאכלת ולא אמרינן על הספק באה ואינה נאכלת דדלמא לאו ולד הוא וחולין מלוקין הן ומליקת חולין נבלה.
מביאה קרבן ונאכל – פי׳ שנאכל חטאות העוף שלה דבודאי יולדת היא ולא חיישינן דילמא אכיל כהן מליקה שלא כדין ומהא מייתינן ראיה דאלו מן ההבאה עולת העוף מביאה בתנאי נדבה וחטאת העוף באה על הספק כדאיתא בכריתות.
והפילה נפל אל תוך הנהר, ואין ידוע מה הפילה, אם היה זה ולד גמור או ולד שלא הושלם — מביאה אשה זו ככל אשה היולדת (או המפלת) עובר שנגמרה צורתו קרבן יולדת, עולה וחטאת, ונאכל קרבן החטאת שנמלק כדרך חטאת העוף, אף שספק הוא שמא היה זה ולד שלא הושלם, ואין היא חייבת בקרבן זה, וכל עוף שאינו קרבן מליקתו אוסרתו.
and she miscarried her fetus into the river, but she does not know whether or not the fetus was fully formed, she brings the offering of a woman after childbirth, i.e., a burnt offering and a sin offering. And the sin offering, which is a bird, is eaten after the nape of its neck has been severed, in the manner of a regular bird sin offering. This is the halakha despite the uncertainty, i.e., this fetus might not have been fully formed, in which case the woman is not obligated to bring this offering, and a bird that is not an offering may not be eaten if its nape was severed.
רש״יריטב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(2) הַלֵּךְ אַחַר רוֹב נָשִׁים וְרוֹב נָשִׁים וָלָד מְעַלְּיָא יָלְדָן.

Rabbi Yehoshua ben Levi explains the reasoning behind this ruling: One must follow the majority of pregnant women, and most pregnant women give birth to full-fledged offspring. If so, this is another case involving an uncertainty where the Sages established the halakha as a certainty based on the majority. Furthermore, this case involves the ritual impurity of a woman. Why then did Rabbi Yoḥanan list only three cases of this kind?
ר׳ חננאלפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
א... אמאי שבקה ר׳ יוחנן.
א. עוד כמה מילים מתחילת וסוף השורות שלא הצלחתי להשלים: תיובתיה, כלומר זו המ⁠[שנה] / ..או מכלל / [א]⁠חר הרוב / [מת]⁠ניתא.
ופסקו כך לפי שכלל הוא: הלך (לך, יש ללכת) אחר רוב הנשים המעוברות, ורוב הנשים המעוברות — ולד מעליא ילדן [מעולה, שלם, הן יולדות]. וסמכו חכמים על כלל זה, ועשו את דינה של חטאת העוף של זו כדין ודאי, ולכן הוא נאכל. הרי שאף בטומאת אשה יש מקרה נוסף שבו הולכים אחר הרוב לעשות את הספק כודאי, ומדוע מנה ר׳ יוחנן רק שלושה מקרים בלבד?
Rabbi Yehoshua ben Levi explains the reasoning behind this ruling: One must follow the majority of pregnant women, and most pregnant women give birth to full-fledged offspring. If so, this is another case involving an uncertainty where the Sages established the halakha as a certainty based on the majority. Furthermore, this case involves the ritual impurity of a woman. Why then did Rabbi Yoḥanan list only three cases of this kind?
ר׳ חננאלפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) מַתְנִיתִין קָאָמְרִינַן שְׁמַעְתָּתָא לָא קָאָמְרִינַן.

The Gemara answers: We say that only cases taught in the Mishna or a baraita are included in this list, whereas we do not say that those derived from an amoraic halakhic statement, e.g., the statement of Rabbi Yehoshua ben Levi, are included.
רש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
שמעתתא – ר׳ יהושע בן לוי אמורא הוא ושלשה מקומות דאמר ר׳ יוחנן משנה או ברייתא הן.
ומתרצים: רק מקרים הנשנים במתניתין קאמרינן [במשנה או ברייתא אומרים אנו] בכלל מנין זה, ואילו מקרים הנזכרים בשמעתתא [שמועה, דברי חכמים], כגון הלכה זו של ר׳ יהושע בן לוי — לא קאמרינן [אין אנו אומרים].
The Gemara answers: We say that only cases taught in the Mishna or a baraita are included in this list, whereas we do not say that those derived from an amoraic halakhic statement, e.g., the statement of Rabbi Yehoshua ben Levi, are included.
רש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) וְהָא כִּי אֲתָא רָבִין אָמַר מֵתִיב רַבִּי יוֹסֵי בַּר רַבִּי חֲנִינָא טוֹעָה וְלָא יָדַעְנָא מַאי תְּיוּבְתֵּיהּ.

The Gemara raises a difficulty with regard to this explanation: But when Ravin came from Eretz Yisrael to Babylonia he said that Rabbi Yosei bar Rabbi Ḥanina raises an objection against the opinion of Rabbi Yehoshua ben Levi from a baraita that deals with an unsure woman, i.e., one who does not know when she gave birth. Ravin added: And I do not know what his objection was from that baraita.
רש״ירשב״אריטב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
והא כי אתא רבין אמר – בפ׳ המפלת (לקמן דף כט.).
מתיב רבי יוסי ברבי חנינא – אדרבי יהושע בן לוי מתני׳ חדא דמיירי באשה טועה שלא ידעה אימתי ילדה והתם קתני לה וקאמר רבין לא ידענא מאי תיובתא דרבי יוסי דלאו תיובתא היא והתם מפרש טעמא.
מאי לאו. לא תיובתא אלא סייעתיה י״מ משום דקתני בה דצריכה לטבול תשעים וחמש טבילות, אלמא כודאי משוי ליה, דאי כספק לידה לא הוו מחמירין עלה כולי האי בספק ספיקא, לטבול כולי האי משום טבילה בזמנה כי הא דאיכא תרתי ספיקי ספק זמן טבילה הוא היום ספק אינו היום, ואם תרצי לומר היום ספק אינו ולד ודייה טבילה אחת באחרונה כר׳ יוסי בר׳ יהודה ודחינן לאו תיובתיה ולאו סייעתיה דאפילו בתרתי ספיקי נמי, כיון דאיכא רובא אזלינן בתרי׳ להחמיר אבל לא להקל.
מאי לאו לא תיובתיה אלא סייעתיה – פי׳ וא״כ הויא לי׳ מתניתא וא״ת ומנא ליה דהוי סייעתיה י״ל מדאצטריכוה צ״ה טבילות על הספק משום טבילה בזמנה מצוה ואילו איתא דמספק בלידה הוו להו תרי ספיקי ספק ילדה וספק הוא יום טבילתה ומשום טבילה בזמנה לא הוה מטריחנן כולי האי בתרי ספיקי ומהדרין דלא הוי סייעתיה דכדאי היא טבילה בזמנה מצוה להצריכה טבילות אלו ואפילו בתרי ספיקי כיון דאיכא מיא בשקעא.
ושואלים על הסבר זה: והא כי אתא [והרי כאשר בא] רבין מארץ ישראל לבבל אמר כי מסורת בידו שמתיב [מקשה] ר׳ יוסי בר ר׳ חנינא על דברי ר׳ יהושע בן לוי אלו מברייתא העוסקת באשה הטועה (שאינה יודעת מתי ילדה), והוסיף רבין ואמר: ולא ידענא מאי תיובתיה [ואין אני יודע מהי קושייתו] מברייתא זו.
The Gemara raises a difficulty with regard to this explanation: But when Ravin came from Eretz Yisrael to Babylonia he said that Rabbi Yosei bar Rabbi Ḥanina raises an objection against the opinion of Rabbi Yehoshua ben Levi from a baraita that deals with an unsure woman, i.e., one who does not know when she gave birth. Ravin added: And I do not know what his objection was from that baraita.
רש״ירשב״אריטב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) מַאי לָאו לָא תְּיוּבְתָּא אֶלָּא סִיַּיעְתָּא.

The Gemara discusses Ravin’s statement: What, is it not correct to say that Ravin meant that this baraita is not a refutation of the opinion of Rabbi Yehoshua ben Levi but actually provides support for that opinion? If so, that would mean that Rabbi Yehoshua ben Levi’s opinion is effectively taught in a baraita as well, and therefore according to the above consideration Rabbi Yoḥanan should have included it in his list.
רש״יתוספותרמב״ןתוספות רא״שפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
מאי לאו – ה״ק רבין דהא מתני׳ לאו תיובתא היא דרבי יהושע אלא סייעתא אלמא מתני׳ אמרה כרבי יהושע ואשכחן ארבעה מקומות בטומאת נשים במתני׳ שהלכו אחר הרוב וקשיא לר׳ יוחנן דלא קחשיב אלא תלת.
אלא סייעתא – דקתני התם כשהביאה ג׳ שבועות טהורים ועשרה שבועות אחד טמא ואחד טהור וקאמר דלא משמשת עד אור ל״ה ואי ליתא לדרבי יהושע אמאי והא ספק ספיקא הוא אימר רוח הפילה ואת״ל נפל הפילה אימא הרחיקה לידתה ואע״ג דבלאו הכי איכא כמה ספקות אימא זכר ואת״ל נקבה אימא לא ילדה בזוב ואפילו יולדת נקבה בזוב אימא הרחיקה לידתה מ״מ אי ליתא לדרבי יהושע איכא ספק אחר יותר דאימא לא ילדה כלל והוה לן למישרי ומשני לא דלמא לא תיובתא ולא סייעתא דבלאו הכי איכא ספיקי טובא ואסרינן ה״ה אי ליתא דר׳ יהושע נמי אסרינן.
מאי לאו לא תיובתיה אלא סייעתיה וכו׳ – ה״פ דקסלקא דעתך מדקתני מתניתא דטועה מטבילין אותה צ״ה טבילות שמחמירין עליה כל חומרי טבילות הללו, ש״מ כודאי ילדה משוייה ליה, שאלמלא יש ספק בולד ה״ל ספק ספיקא ספק זמן טבילה היום ספק אינו זמן, ואת״ל זמן הוא ספק אינו ולד ודיה טבילה אחת באחרונה כרבי יוסי בר׳ יהודה, דלא מחמירין כולי האי בטבילה בזמנה מצוה אפילו בתרי ספיקי, אי נמי בחד ספיקא בספק לידה כלל. ופריק דילמא לא תיובתיה ולא סייעתיה, דכיון דאיכא רוב הולכין אחריו אפילו בתרי ספיקא להחמיר ואפילו בלכתחלה אבל להקל לא עשאוהו כודאי.
ויש אומריםא מפני שהצריכוה למיטבל בשבוע ג׳ משום יולדת דזוב, וספיקי טובא נינהו שמא ילדה שמא לא ילדה, ואם תמצא לומר ילדה בזוב אימר עלו לה ימי שבוע שני לספירה אם הרחיקה לידתה. ואינו נכון, דהשתא נמי דהויא ודאי הויין ספיקות טובא, אלא סלקא דעתך דבספק לידה לא מחמרינן בטבילה בזמנה.
א. עי׳ תוד״ה אלא.
מאי לאו תיובתיה אלא סייעתיה. דלקמן מוכח דמתוך תשובתו שהשיב לא ידענא מאי תיובתיה אימור הרחיקה לידתה משמע דהוי סייעתיה ולקמן נדקדק בו בע״ה:
ודנים בכוונת דברי רבין, מאי לאו [האם לא] הכוונה היא שדברי ברייתא זו לא תיובתא [אינן קושיה] על שיטת ר׳ יהושע בן לוי, אלא דווקא סייעתא [סיוע] לה. ואם כן, הרי שלדברי ר׳ יהושע בן לוי יש משקל לדברי המשנה, וראוי היה איפוא לכוללם נוסף לשלושת המקרים שמנה ר׳ יוחנן!
The Gemara discusses Ravin’s statement: What, is it not correct to say that Ravin meant that this baraita is not a refutation of the opinion of Rabbi Yehoshua ben Levi but actually provides support for that opinion? If so, that would mean that Rabbi Yehoshua ben Levi’s opinion is effectively taught in a baraita as well, and therefore according to the above consideration Rabbi Yoḥanan should have included it in his list.
רש״יתוספותרמב״ןתוספות רא״שפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) לָא דִּלְמָא לָא תְּיוּבְתָּא וְלֹא סִיַּיעְתָּא.

The Gemara answers: This is not necessarily the correct inference, as perhaps Ravin meant simply that the ruling of this baraita is neither a refutation nor a support for the opinion of Rabbi Yehoshua ben Levi.
ר׳ חננאלמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ו⁠[ד]⁠חי⁠[נא, לא] ההיא מתנית׳ דלא שמעינן [מינ]⁠ה תיו⁠[ב]⁠תא, ולא סיועה.
גמ׳ לא דלמא לא תיובתא ולא סייעתא כו׳ כצ״ל:
תוס׳ בד״ה למעוטי כו׳ הא דקתני לעיל הביאה קרבן ונאכל כו׳ כצ״ל:
ומשיבים: לא, אין להוכיח מכאן, דלמא [שמא] התכוון לומר שלדעתו דברי ברייתא זו אינם לא תיובתא [לא קושיה] ולא סייעתא [ולא סיוע] לשיטת ר׳ יהושע בן לוי.
The Gemara answers: This is not necessarily the correct inference, as perhaps Ravin meant simply that the ruling of this baraita is neither a refutation nor a support for the opinion of Rabbi Yehoshua ben Levi.
ר׳ חננאלמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(7) לְמַעוֹטֵי מַאי.

§ When Rabbi Yoḥanan says that in three places where there is uncertainty the Sages followed the majority and established the halakha as though it involved a certainty, he is clearly indicating that some cases are excluded from this category. The Gemara asks: Rabbi Yoḥanan says this to exclude what?
רש״יריטב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
למעוטי מאי – ג׳ מקומות דקאמר רבי יוחנן דמשמע הני ותו לא למעוטי מאי דמשום רובא לא נשוויה כודאי.
למעוטי מאי – פי׳ נקט מניינא.
א ושואלים: מה שאמר ר׳ יוחנן כי בשלושה מקומות הלכו חכמים אחר הרוב ועשאום כודאי, ומשמע מדבריו שבא להדגיש שאין אלו אלא שלושה מקרים בלבד, מנין זה למעוטי מאי [למעט מה] הוא בא?
§ When Rabbi Yoḥanan says that in three places where there is uncertainty the Sages followed the majority and established the halakha as though it involved a certainty, he is clearly indicating that some cases are excluded from this category. The Gemara asks: Rabbi Yoḥanan says this to exclude what?
רש״יריטב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(8) אִילֵּימָא לְמַעוֹטֵי רוּבָּא דְּאִיכָּא חֲזָקָה בַּהֲדֵיהּ דְּלָא שָׂרְפִינַן עֲלֵיהּ אֶת הַתְּרוּמָה וְהָא אַמְרַהּ ר׳רַבִּי יוֹחָנָן חֲדָא זִימְנָא.

If we say that he says this to exclude an uncertain case where on the one hand there is a majority that indicates the woman should be deemed ritually impure and on the other hand there is a presumptive status along with it that opposes that majority, which is why the uncertainty is not treated as a certainty, and therefore one does not burn teruma due to contact with that impurity, this cannot be the case. The reason is that Rabbi Yoḥanan already said it on another occasion, with regard to other cases of ritual impurity, that if the consideration of a majority indicates that an item should be impure while its presumptive status indicates that it should be pure, it is not considered definitely impure.
ר׳ חננאלרש״יתוספותתוספות רא״שגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
והא ד⁠[אמ׳ ר׳ יוחנ]⁠ן שלשה הולכין אחר הרוב ולא מ⁠[נ]⁠תם מה בא ללמדנו, או לימא ללמד דהיכא דאיכא רובא וחזקה בהדה לא שרפינן עלה תרומה, הא אמרה חדא זימנא.
אילימא למעוטי רובא – בטומאת אשה.
דאיכא חזקה בהדיה – כלומר כנגדה דמרעא לה חזקה לרובא וקאתי מניינא למעוטי דלא אזלינן בתר ההוא רובא לשוויה מילתא כודאי ולא שורפין תרומה עלה דההיא טומאה.
הא אמרה רבי יוחנן חדא זימנא – בשאר טומאות דהיכא דסתרה חזקה לרובא דלא אזלינן בתר רובא לשוייה כודאי וממילא שמעינן לטומאת אשה.
למעוטי רובא דאיכא חזקה בהדיה – פירוש כנגד הרוב ואם תאמר הלא גם בהני שלשה דברים איכא חזקה דטהרה ושורפין משום רוב ויש לומר דרוב תינוקות מטפחין אינו רוב גמור כמו שאפרש ובהני ג׳ דברים הוי רוב גמור אי נמי בהני שלשה נמי לא הוי רוב גמור ואשמועינן רבי יוחנן דאפילו הכי שורפין כיון דהריעותא באה מגופה ושליא נמי קרי לה טומאת אשה משום שע״י אשה טומאה באה לבית ולפי זה אפי׳ אשכחנא גבי אשה שום מתני׳ דשורפין על הרוב את התרומה הא דלא חשיב לה רבי יוחנן משום דהתם שמא הוא רוב חשוב ולא הוי שום חדוש ומיהו לפירוש זה לא מייתי לעיל אלא מסיפא משליא בבית דאיכא למימר דרוב דאינם נימוקין אינו רוב גמור דברישא דמפלת שליא תשב לזכר ולנקבה על כרחך הוי רוב חשוב מדלא קתני נמי ולנדה כדדייק בהמפלת (לקמן דף כח.) ואם רוב אינן נימוקין אינו רוב גמור הא דקתני לעיל מביאה קרבן ונאכל אינו מטעם רוב אלא אפי׳ נימוק הויא טמאה לידה.
האמר ר׳ יוחנן חדא זימנא – תימה אפי׳ לא אמר היכי מצינן למעוטי הא טומאת אשה דוקא קאמר ומיהו לר״ת דמפרש דהא דתינוק טמא משום דנשים נדות מגפפות אותו ניחא קצת דגם תינוק הוי טומאת אשה.
הא אמרה ר׳ יוחנן חדא זימנא. תימה אפי׳ לא אמרה רבי יוחנן היכי מצי למעוטי והאמרינן טומאה דאשה דוקא קאמר ולפי׳ ר״ת שפי׳ פ׳ כיסוי הדם דלטפח קאי אעיסה ושייך טפוח באוכלין ומשקין כדתנן בע״ז בפ׳ ר׳ ישמעאל או שהיה מטפח על פי החבית המרותחת וסתם תינוק טמא כדתניא בתוספתא דמס׳ טהרות תינוק שהניחתו אמו ומצאתו כמו שהוא טהור. בד״א שהניחתו מלוכלך אבל הניחתו נקי טמא מפני שהנשים נדות מנשקות אותו ומגפפות אותו השתא ניחא דבטומאת אשה מיירי:
תוס׳ ד״ה האמר וכו׳ היכי מצינן למעוטי וכו׳. יסוד זה כתבו תוס׳ ג״כ גיטין ה ע״א ד״ה כשניסת:
אילימא למעוטי [אם לומר שבא למעט] ספק שיש בו מן הצד האחד רובא לטמא את האשה, ואולם דאיכא [שיש] חזקה בהדיה [איתו, כלומר, כנגדו] לטהרה, שגורעת החזקה מכוחו של הרוב, ולכן אין הספק מוכרע כודאי, ולא שרפינן עליה [אין שורפים עליו] את התרומהוהא [והרי] כבר אמרה ר׳ יוחנן חדא זימנא [פעם אחת] בענין שאר טומאות, שאם יש ספק שרוב מטהו לטומאה וחזקה המטה אותו לטהרה, אין הולכים אחר הרוב לעשותו כטומאה ודאי!
If we say that he says this to exclude an uncertain case where on the one hand there is a majority that indicates the woman should be deemed ritually impure and on the other hand there is a presumptive status along with it that opposes that majority, which is why the uncertainty is not treated as a certainty, and therefore one does not burn teruma due to contact with that impurity, this cannot be the case. The reason is that Rabbi Yoḥanan already said it on another occasion, with regard to other cases of ritual impurity, that if the consideration of a majority indicates that an item should be impure while its presumptive status indicates that it should be pure, it is not considered definitely impure.
ר׳ חננאלרש״יתוספותתוספות רא״שגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(9) דִּתְנַן תִּינוֹק הַנִּמְצָא בְּצַד הָעִיסָּה וּבָצֵק בְּיָדוֹ רַבִּי מֵאִיר מְטַהֵר וַחֲכָמִים אמְטַמְּאִין שֶׁדַּרְכּוֹ שֶׁל תִּינוֹק לְטַפֵּחַ.

The Gemara cites the source for Rabbi Yoḥanan’s opinion in this regard. As we learned in a mishna (Teharot 3:8): If a ritually impure child is found alongside ritually pure started dough that has not yet risen, and he has risen dough in his hand that may have been removed from the larger portion of started dough, Rabbi Meir deems the started dough pure, since there is no proof the child touched it, as he might have been given the piece by someone else. And the Rabbis deem it impure, as they assume that he touched the started dough. The child is presumed to be impure, because it is the norm of a child to handle items.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרש״יתוספות רי״דרמב״ןרשב״אבית הבחירה למאיריריטב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
דתנן, תינוק שנמצא בצד העיסה ובצק בידו, ר׳ מאיר מטהר.
... [שמעינ]⁠ן דהיכא דאיכא רו⁠[ב]⁠ה [וחזקה ל]⁠א אזלינן [בתר] רובה. אילא לא ב⁠[א] ר׳ יוחנן אלא למע⁠[ט] רובה דר׳ יהודה, דתני בהמפלת ח⁠[תיכה] ויש עמה דם, בין כך ובין כך טמאה. ואוקמ⁠[יה ר׳ יוח]⁠נן, בחתיכה שנמצא בה דםא, ואמ׳, אם נמצא בה דם של ארבעת מיני דמים הללו, אדום וכקרן כרכום וכמימי אדמה וכמזג, דברי הכל טמאה. אבל אם דומה אותו ...⁠ב
א. לפנינו בגמרא מובאת האוקימתא הראשונה של ר׳ יוחנן שר׳ יהודה ורבנן נחלקו בהפילה חתיכה ואינה יודעת מה הפילה, אם הולכים בתר רוב חתיכות. אולם להלן בגמרא דף כ,א דחו אוקימתא זו, ואמרו אלא אמר רב נחמן בר יצחק באפשר לפתיחת הקבר בלא דם קמיפלגי. וללישנא בתרא שם ר׳ יוחנן עצמו חזר בו ופירש מחלוקתם באפשר לפתיחת הקבר בלא דם. וכבר תמהו על זה התוס׳ כאן בד״ה למעוטי. והרמב״ן כתב דמאן דמתני בשם ר׳ יוחנן בשלשה מקומות הלכו אחר הרוב, סבר כלישנא קמא שם. והראשונים כתבו בשם רש״י שגם לפי מה שנחלקו באפשר לפתיחת הקבר בלא דם, אין זה ודאי לר׳ יהודה, אלא רוב. ואף שר׳ יהושע סבירא ליה שהוא ודאי ומביאה קרבן ונאכל, ר׳ יוחנן עצמו סבר שאפשר לפתיחת הקבר בלא דם, ולדידיה גם לר׳ יהודה אין זה ודאי אלא רוב. אבל ר״ח כתב שר׳ יוחנן מוקים לה בנמצא דם בתוכה, וכוונתו לכאורה למה שאמר שם ר׳ יוחנן בהמשך הסוגיה בשם ר׳ שמעון בר יוחאי, המפלת חתיכה קורעה, אם יש בה דם אגור טמאה ואם לאו טהורה. ואיני יודע איך פירש את הסוגיה.
ב. ע״כ כתי״ב מס׳ 2.
לטפח – בשרצים.
תינוק שנמצא עומד בצד העיסה ובצק בידו כול׳ – עיין בפרק כיסוי הדם במהדורא תליתאה ובפרק עשרה יוחסין במהדורא תליתאה.
תינוק הנמצא בצד העיסה – פירש רש״י ז״לא בתינוק שאינו ודאי טמא אלא שרוב תינוקות מטפחין באשפה ושרצים מצויין שם ובצק בידו שנגע בעיסה. וזה הפירוש אינו נכון, שאם ודאי נגע בעיסה למה אין שורפין תרומה הרי רוב זה כרוב שליא שעשאוהו כודאיב, דהתם נמי א״ל דרוב שליא בולד ומיעוט בלא ולד ובית זה בחזקת טהור עומד סמוך מיעוטא לחזקה, ואיתרע ליה רובא דלא שרפינן עליה תרומה, אלא כיון דשליא בבית הוא אין חזקת הבית כלום אלא הרי הבית כשליא, ורובא ומיעוטא בתר רובא אזלינן, הכא נמי בתר רובא אזלינןג.
אבל הפי׳ הנכוןד שבתינוק ודאי טמא נחלקו, דכיון שנמצא בצד העיסה והבצק בידו אמרינן רוב תינוקות מטפחין בעיסה ומיעוטן אין מטפחין, ועיסה זו בחזקת טהורה עומדת סמוך מיעוטה לחזקה, שהרי שתי המדות הללו מחזיקין טהרה לעיסה לומר שלא נגעה בה תינוקה, וממקום אחר היה לו הבצק או אדם אחר נתנו לו ומעולם לא טפחו לבצק הזה בעיסה, מה שאין כן בשליא שאי אפשר לצרף חזקת הבית למיעוט שליא, שאין חזקה זו מלמדת שאין עם השליא ולד, אלא הרי הבית כשליא עצמה ואין חזקתה כלום שהרי נגעה ונעשית כמוה, אבל בעיסה ותינוק שאין מחזיקין שלא נגע תינוק בעיסה. ואיפשר שאף לדברי רש״י ז״ל לאו בשנגע ודאי, אלא שהבצק בידו ואף על פי שחזקה הוא שנגע, עדיין חזקת עיסה במקומה כיון שלא נגעו ודאי בפנינו, ואין זה נכון ומפורש הוא בירושלמי בסוף קדושיןו רוב תינוקות מטפחין בעיסה, וכבר פירשתי זה בפרק כיסוי הדםז.
והאי דלא מטמינן ברשות היחיד לעיסה ואפילו במחצה על מחצהח כשאר כל הספקות, משום דדבר שאין בו דעת לישאל הוא, ואלמלא הרוב טהור הויאט. וכן שליא אין דינה לשרוף אלא משום רוב דאפילו ברשות הרבים מטמינן, מדקתני שאין שליא שאין עמה ולד, הא בבית ממש טמא אפילו בספיקא, דהוה ליה ספק שרץ ספק צפרדעי.
א. רש״י כאן, וערש״י קדושין פ, א ד״ה לטפח וחולין פו, א ד״ה שדרכו.
ב. לעיל עמוד א.
ג. הביאור דכיון דודאי נגע הוי התינוק והעיסה כחדא ועיקר הספק הוא אם התינוק טמא, וחזקת העיסה איתרעי ואינו יכול להועיל לענין אי התינוק טמא. ורבנו כתב סברא זו גם במלחמות קדושין נ, ב (כא, א), ובחידושיו ליבמות קיט, ב וחולין פו, א, רשב״א ור״ן שם, ריטב״א ערובין לו, א קדושין עט, א [עי׳ משל״מ פכ״ה מטומאת מת ה״י] ודף פ, א, ועי׳ גם תוס׳ יבמות פב, א ד״ה שתי, ר״ש תרומות פ״ז מ״ה ורשב״א חולין מו, ב ד״ה הני. ועי׳ ריטב״א להלן כא, א. ועי׳ בית הלוי ח״ב סי׳ ז, זכרון יהונתן דף רה, נפש חיה סי׳ סד ס״ב, אמרי בינה טריפות סי׳ א, בינת אדם רוב וקבוע סי׳ טז, חזו״א נדה סי׳ רטו, ידים סי׳ ו סק״ז.
ד. וכעי״ז כתבו בתוס׳ כאן קדושין וחולין שם, וכ״פ רוב הראשונים, ועי׳ רבנו בחולין שם. ורמב״ם אבה״ט פט״ז ה״ג.
ה. דסברת רבנו דחזקה הוא סברת בירור ומשו״ה אפשר לצרף רק סברות המבררות, אבל לרש״י אפשר דהוא חזקת מצב, שבלי הוכחה גמורה א״א להוציא מחזקת המצב הידוע ולפיכך מצטרפין אפילו סברות שאין להם בירור בעצם הענין אם התינוק טמא, מיהו נצטרך לחלק דהרוב של שיליא עדיף, או דהרוב דטומאה בתינוק לא הוי ברור וכמו שכ׳ רבנו בסמוך.
ו. פ״ד ה״י ואילו לרש״י הפי׳ מטפחין באשפה.
ז. בחי׳ הרמב״ן פו, ב.
ח. עי׳ יבמות קיט, ב.
ט. מיהו כיון דהוי רובא דלא הוי קמן וכמו שכ׳ רש״י, או משום דבשיליא איתרע ליה חזקה שהרי השיליא ודאי באה לבית אבל בתינוק כיון דהוי ספק נגע אין ריעותא בחזקת העיסה, [עי׳ בית הלוי שם]. ועי׳ ריטב״א לקמן כא, א ד״ה המפלת.
י. לעיל ע״א, והתם הוי לשרוף משום דהוי כדבר שיש בו לישאל, עי׳ לעיל סותוד״ה שליא ובעי ענין רובא משום רה״ר והוי רוב מעליא אפילו לשרוף, מיהו בבית אפילו בספיקא.
תינוק שנמצא בצד העיסה. פרש״י ז״ל תינוק שאינו ודאי טמא, אלא מפני שרוב תינוקות מטפחין באשפות שיש שם שרצים ונבילות, מחזקינן להו בטמא, והוא בודאי נגע בעיסה כיון שבצק בידו, ואין פירושו מחוור, דאי ודאי נגע מאי חזקת עיסה יש כאן, דהא מדנגע בה נפקא לה עיסה מחזקתה, והוה ליה כתינוק עצמו, וכענין שאמרו בשיליא, דכיון שהשיליא בבית נפק ליה בית מחזקתיה, ולא אמרינן אוקי׳ מיעוט שיליות שאין בהן ולד לחזקת בית שהוא טהור, אלא מכיון דהות ליה שיליא בבית דנפק ליה בית מחזקתיה והוה ליה כשיליא והכא נמי לא שנא, ועוד, דכל תינוקות בחזקת טמאין הן, וכדאמרינן (בתוספתא דטהרות פ״ג ה״ה) מפני שנשים נדות מגפפות אותן, אלא הכא בשלא נגע ודאי היא, ולטפח דקאמרינן, לטפח בעיסה קאמרינן, כלומר, רוב תינוקות דרכן לטפח בעיסה ומעוט אין מטפחים וכיון דאיכא מיעוטא דאין מטפחין, ואיכא למימר דלא נגע בה כלל סמכינן לה לחזקת עיסה שהיתה עומדת בחזקת טהרה ששני אלו מחזיקות את העיסה חזקת טהרה לומר שלא נגע בו התינוק ואיתרע ליה רובא, ובפי׳ אמדו שם בקידושין בירושלמי בשלהי פרק בתרא (ירושלמי קידושין ד׳:י׳) תינוק שנמצא בצד העיסה ובצק בידו רבי מטהר וחכמים מטמאין שדרך תינוק מטפח בעיסה.
והא דבעי, בעיסה רובא ולא מטמאים במחצה ומחצה ואפילו ברשות היחיד, כשאר ספק טומאה דברשות היחיד טמא, משום דהוה ליה דבר שאין בו דעת לישאל.
האשה שהוחזקה מעוברת והפילה ואין ידוע אם רוח הפילה אם נפל הפילה כגון שעברה בנהר והפילה שם הואיל והוחזקה מעוברת אמו טמאה לידה ויושבת לזכר ולנקבה ומביאה קרבן ונאכל שדנין אותה אחר הרוב ליעשות כודאי אבל אם לא הוחזקה במעוברת והפילה ואין ידוע מה הפילה אין לה דמי טהרה ויושבת לזכר ולנקבה ולנדה כמו שביארנו בתשיעי של בבא בתרא וכמו שיתבאר במסכתא זו ומביאה קרבן ואינו נאכל ואין אוסרין את ההבאה מספק חלין בעזרה שהרי חטאת העוף אין למזבח אלא דמו וכל שאין למזבח אלא דמו מביאין אותו על הספק ובעולת העוף אי אתה צריך לכך שהרי באה נדבה:
תינוק שנמצא בצד העיסה ובצק בידו – פרש״י ז״ל דודאי נגע בה כיון דבצק בידו אלא שאין ידוע אם הוא טמא או טהור וחכמים חשו לה מפני שדרכה על הרוב לטפח באשפות שיש בהם כמה שרצים טמאים והקשו עליו בתוס׳ ובחדושין חדא דלשון טפוח לא משמע אלא בדבר של אוכל או משקה ועוד דבירושלמי אמר בזה בפרק בתרא דקדושין שדרכו של תינוק לטפח בעיסה ועוד דאי ודאי נגע אין כאן חזקת טהרה לעיסה וכדכתיבנא לעיל גבי שליה בבית ועוד דסתם תינוק חזקתו טמא מפני שנשים נדות מגפפות אותו כדאיתא במשניות לכך פי׳ דתינוק בחזקת טמא הוא אלא שהוא ספק מגע בעיסה ואף על פי שבצק בידו שמא אדם טהור נתן לו וכאותה שאמרו גבי תינוק שנמצא בצד בבית הקברות ושושנים בידו בפ״ג דטהרות.
דתנן כן שנינו במסכת טהרות]: תינוק טמא הנמצא בצד העיסה הטהורה ומקצת מן הבצק נתון בידו, ואין ידוע אם הוא עצמו לקח חתיכה זו מהעיסה, וטימא אותה בכך, או שאדם אחר, טהור, לקחה מן העיסה ונתנה לו, ואין העיסה טמאה. נחלקו חכמים, ר׳ מאיר מטהר, וחכמים מטמאין. וטעמם של חכמים, משום שכן הוא דרכו של תינוק לטפח בעיסה הנמצאת לצידו (תוס׳), ולכן מניחים אנו שהתינוק הוא שלקח את חתיכת הבצק מן העיסה.
The Gemara cites the source for Rabbi Yoḥanan’s opinion in this regard. As we learned in a mishna (Teharot 3:8): If a ritually impure child is found alongside ritually pure started dough that has not yet risen, and he has risen dough in his hand that may have been removed from the larger portion of started dough, Rabbi Meir deems the started dough pure, since there is no proof the child touched it, as he might have been given the piece by someone else. And the Rabbis deem it impure, as they assume that he touched the started dough. The child is presumed to be impure, because it is the norm of a child to handle items.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרש״יתוספות רי״דרמב״ןרשב״אבית הבחירה למאיריריטב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(10) וְאָמְרִינַן מַאי טַעְמָא דר״מדְּרַבִּי מֵאִיר קָסָבַר רוֹב תִּינוֹקוֹת מְטַפְּחִין וּמִיעוּט אֵין מְטַפְּחִין וְעִיסָּה זוֹ בְּחֶזְקַת טְהוֹרָה עוֹמֶדֶת סְמוֹךְ מִיעוּטָא לַחֲזָקָה וְאִיתְּרַע לֵיהּ רוּבָּא.

And we say with regard to this dispute: What is the reason for the opinion of Rabbi Meir? He holds that a majority of children handle items that are within reach, in this case the dough, and a minority do not handle items within reach, and this dough retains a presumptive status of purity, since its impurity has not been definitively determined. Therefore, one should append the fact that the minority of children do not handle items within reach to the presumptive status of purity of the dough, and the force of the majority of children who handle items within reach is weakened. Therefore, the dough is considered pure.
רש״יתוספותריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
סמוך מיעוטא לחזקה – והוה להו לטהר תרי ורובא לחודיה לטמא ואין א׳ עומד במקום שנים.
רוב תינוקות מטפחין – פ״ה מטפחין באשפה שיש בה שרצים אבל ודאי נגע בעיסה שהרי בצק בידו ור״ת מפרש רוב תינוקות מטפחין בעיסה דטיפוח שייך באוכל ומשקה כדאמר בפ׳ רבי ישמעאל (ע״ז דף ס:) או שהיה מטפח על פי החבית מרותחת ובירושלמי איכא מפני שדרכו של תינוק לטפח בעיסה ובתוספתא (פ״ג דטהרות) נמי משמע שאין ידוע אם התינוק נגע בעיסה דקתני אההיא דתינוק א״ר יוסי אם יכול לפשוט ידו וליקח טמא ואם לאו טהור אבל התינוק אומר ר״ת דודאי טמא כדקתני בתוספתא (שם) לפי שנשים נדות מגפפות ומנשקות אותו והא דאמר בפ״ג דטהרות (מ״ז) תינוק בצד הקברות ושושנים בידו אע״פ שאין השושנים אלא ממקום טומאה התינוק טהור שאני אומר אדם טהור כו׳ היינו טהור מטומאת מת שאינו צריך הזאה ג׳ וז׳ אבל טומאת ערב טמא כדין נוגע בנדה א״נ בידוע שהוא בודאי טהור א״נ כשהתינוק מלוכלך כדקתני בתוספתא (שם) תינוק שהניחתו אמו ומצאתו כמו שהוא טהור בד״א שהניחתו מלוכלך אבל הניחתו נקי טמא מפני שנשים נדות מגפפות אותו.
סמוך מיעוטא לחזקה ואיתרע ליה רובא – קשה דבפ׳ בתרא דיבמות (יבמות קיט:) אמר סמוך מיעוטא לחזקה והוה ליה פלגא ופלגא ויש לומר דלהכי איתרע הכא רובא משום דתינוק הוי דבר שאין בו דעת לישאל [כמו בפ׳ י׳ יוחסין ולא גמרינן מסוטה אלא ביש בו דעת לישאל] ולהכי כי הוי פלגא ופלגא טהור מדרב גידל וא״ש מהאי טעמא הא דאמר ספק נגע ברה״י טמא ולא אמר סמוך פלגא דלא נגע לחזקת טהרה ואיתרע לה פלגא דנגע דאפילו רבנן דלית להו סמוך מיעוטא לחזקה מודו דסמכינן פלגא לחזקה אלא כיון שיש בו דעת לישאל גזרת הכתוב הוא דגמרינן מסוטה לטמא ברה״י אפי׳ איכא חזקת טהרה אבל בשאין בו דעת לישאל אזלינן בתר רובא ובפלגא ופלגא טהור מדרב גידל.
סמוך מיעוטא לחזקא ואיתרע לי׳ רובא – וא״ת ולהוי כפלגא ופלגא וכיון דרה״י הוא ספקו טמא י״ל דדבר שאין בו דעת לישאל הוא בין העיסה ובין התינוק וכן אמר בפי׳ בפרק בתרא דקדושין.
בד״ה רוב תינוקות כו׳ ומנשקות אותו. נ״ב ור״מ מטהר לפי שאמרינן אדם טהור נטל מן העיסה ונתן בידו של תינוק שלא יטמא העיסה והא דאמר כו׳ כצ״ל:
ואמרינן [ואמרנו]: מאי טעמא [מה הטעם] של ר׳ מאירקסבר [סבור הוא] כי אמנם רוב התינוקות מטפחין בעיסה הנמצאת לצידם, ואולם יש מיעוט תינוקות שאין מטפחין, ומכיון שעיסה זו בחזקת טהורה עומדת, לכן אומרים אנו: סמוך (צרף) את מיעוטא [מיעוט] התינוקות שאין מטפחים לחזקה של טהרה — ואיתרע ליה רובא [והתרועע, ונחלש לו הרוב]. ולכן אין סומכים על הרוב לטמא את העיסה.
And we say with regard to this dispute: What is the reason for the opinion of Rabbi Meir? He holds that a majority of children handle items that are within reach, in this case the dough, and a minority do not handle items within reach, and this dough retains a presumptive status of purity, since its impurity has not been definitively determined. Therefore, one should append the fact that the minority of children do not handle items within reach to the presumptive status of purity of the dough, and the force of the majority of children who handle items within reach is weakened. Therefore, the dough is considered pure.
רש״יתוספותריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(11) וְרַבָּנַן מִיעוּטָא כְּמַאן דְּלֵיתֵיהּ דָּמֵי וְרוּבָּא וַחֲזָקָה רוּבָּא עֲדִיף.

And the Rabbis contend that in a case where the majority is followed, the minority is considered like it does not exist. And consequently, there is a conflict between the determining factors of the majority of impure children who handle items within reach and the presumptive status of purity of the dough. Therefore, the majority takes precedence.
תוספותריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
מיעוטא כמאן דליתא דמי – אע״ג דאמרינן בפ׳ י׳ יוחסין (קדושין פ:) דעשו התינוק כמי שיש בו דעת לישאל איצטריך הכא למימר לרבנן מיעוטא כמאן דליתיה דמי לטמא אף ברה״ר אך קשה כיון דמיעוטא כמאן דליתיה דמי ורובא וחזקה רובא עדיף אמאי עשאוהו כמי שיש בו דעת לישאל אפילו אין בו דעת לישאל טמא ברה״ר ועוד דאמאי אין שורפין עליו את התרומה ואומר ר״ת דרוב תינוקות אינו רוב גמור ולא הוי כנגד חזקה אלא כפלגא ופלגא ומן התורה טהור אף ברה״י כיון דאין בו דעת לישאל והא דקאמר התם עשאוהו כאילו יש בו דעת לישאל היינו כלומר עשאוהו כאילו הוא רוב גמור לפי שנראה לעולם שהוא רוב אע״פ שאינו רוב גמור ולכך אין שורפין עליו את התרומה אבל ליכא למימר כיש בו דעת לישאל ממש דאמאי עשאוהו טפי הכא מבחולדה המהלכת ע״ג ככרות דטהור ואפי׳ אם תמצי לומר דגזרו אטו תינוק גדול שיש בו דעת לישאל אכתי מ״מ ברה״ר אמאי טמא אלא נראה דעשאוהו כאילו הוא רוב גמור כדפרישית ולר״מ טהור ואע״פ שעשאוהו כרוב גמור משום סמוך מיעוטא לחזקה ואיתרע ליה רובא וא״ת לר״מ ל״ל סמוך מיעוטא לחזקה אפי׳ בלא חזקה יטהר כיון דחייש למיעוטא הוי ספק ואין בו דעת לישאל טהור מדרב גידל ואומר ר״י דנקט חזקה בהדי מיעוטא לאשמועינן דהחזקה אינה מסייעה לרוב דאי הוה חזקה מסייעה לרוב הוי כמו מיעוטא דמיעוטא דלא חייש ר״מ [והא דר״מ דחייש למיעוטא אי הוה דאורייתא או דרבנן אין להאריך כאן].
ורבנן מיעוטא כמאן דליתיה דמי ורובא וחזקה רובא עדיף – איכא למידק היכי אמרינן דמיעוטא כמאן דליתיה דמי דהא בהדיא אמרינן בפ׳ האשה רבה סמוך מיעוטא לחזקה והוה ליה כפלגא ופלגא וי״ל דלאו דוקא אלא הכי פירושו דמיעוטא דסמיך עליה ר״מ לטהר לגמרי כמאן דליתיה דמי שזהו לפי דבריו שהוא סובר דחזקה עדיפא כרובא וכיון דכן מיעוטא דמסייע לחזקה מכריע לטהרה אבל רבנן סברי דרובא וחזקה רובא עדיף וכיון דכן דיו למיעוט המסייע לחזקה דלעבדיה כפלגא ופלגא ותולין והא דקתני וחכמים מטמאין היינו טומאת ספק וכדאמרינן הכא למיעוט רובא דאיכא להדיא חזקה דלא שרפינן עליה תרומה וכן מוכיח בפרק בתרא דקדושין דאמרינן שני דברים אין בתם דעת לשאל ועשאום חכמים כאלו יש בהם דעת לישאל ואלו הן תינוק ועוד אחרת מאי היא דתניא עיסה בתוך הבית וכו׳ עד תולין לא אוכלין ולא שורפין ומסתמא נמי תינוק דכותה היא דתולין ולא שורפין ומסתמא תינוק מדנקיט להו בהדדי וכן פי׳ רבי׳ הגדול ז״ל ואע״ג דאשכחן גבי עיסה בתוך הבית ושרצים וצפרדעים מטפלין שם ונמצאו חתיכות בעיסה שהלכו אחר הרוב ועשאוהו כודאי ואפי׳ לשרוף כבר פרש״י ז״ל התם דשאני התם דהוי רובא דאיתיה קמן ובתוס׳ פירש והוא הנכון דשאני התם דודאי מגע איכא והורעא חזקתתה של עיסה וכדכתיבנא לעיל.
בד״ה מיעוטא כמאן דליתא כו׳ כמאן דליתא דמי דטמא אף ברשות הרבים כו׳ רוב גמור כדפרי׳ ולר״מ כו׳ כצ״ל:
ואילו שיטת רבנן [חכמים] היא שמיעוטא [מיעוט] ככלל ביחס לרוב — כמאן דליתיה דמי [כמי שאינו קיים הוא נחשב], ומיעוט התינוקות שאינם מטפחים אינו נחשב, ואין לנו אלא רוב תינוקות המטפחים שהוא סיבה לטמא את העיסה, ולעומת זאת יש חזקת טהרה, וכלל הוא: רובא [רוב] וחזקהרובא [רוב] עדיף ולכן הם מטמאים.
And the Rabbis contend that in a case where the majority is followed, the minority is considered like it does not exist. And consequently, there is a conflict between the determining factors of the majority of impure children who handle items within reach and the presumptive status of purity of the dough. Therefore, the majority takes precedence.
תוספותריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(12) וְאָמַר רֵישׁ לָקִישׁ מִשּׁוּם רַבִּי אוֹשַׁעְיָא זוֹ הִיא חֲזָקָה שֶׁשּׂוֹרְפִין עָלֶיהָ אֶת הַתְּרוּמָה וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר באֵין זוֹ חֲזָקָה שֶׁשּׂוֹרְפִין עָלֶיהָ אֶת הַתְּרוּמָה.

And Reish Lakish says in the name of Rabbi Oshaya: This halakha of a child is an example of a presumption, that children handle items within reach, over which teruma is burned, as the Rabbis hold that it is sufficiently certain that the dough has become impure to allow it to be burned. And Rabbi Yoḥanan says: This is not a presumption over which teruma is burned. Rather, the dough is left aside, and can be neither eaten nor burned, due to the uncertainty whether it is impure. In this context, Rabbi Yoḥanan has already stated that when a majority is contradicted by a presumption, the status of uncertainty applies. Therefore, there was no need for him to specify the three cases he mentioned in order to exclude situations of this kind.
עין משפט נר מצוהרש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
זו היא חזקה כו׳ – חזקה זו שאנו מחזיקין סתם רוב תינוקות מטפחין חזקה גמורה החזיקוה לעשותה כודאי ולשרוף עליה תרומה.
ובהסבר שיטת חכמים במשנה זו אמר ריש לקיש משום (בשם) ר׳ אושעיא: חזקה זו שרוב התינוקות מטפחים בעיסה היא חזקה גמורה, ודינה של העיסה כטמאה ודאי, ששורפין עליה את התרומה, ואילו ר׳ יוחנן אמר: אין חזקה זו חזקה גמורה לקבוע את העיסה כטמאה ודאי, ששורפין עליה את התרומה. הרי שכבר אמר ר׳ יוחנן שבמקרה של רוב שניצבת מולו חזקה אין סומכים על הרוב לעשות את הדבר כטמא ודאי, ולא היה צריך איפוא למנות רק שלושה מקרים בהם הספק נחשב לודאי טמא בהסתמך על הרוב!
And Reish Lakish says in the name of Rabbi Oshaya: This halakha of a child is an example of a presumption, that children handle items within reach, over which teruma is burned, as the Rabbis hold that it is sufficiently certain that the dough has become impure to allow it to be burned. And Rabbi Yoḥanan says: This is not a presumption over which teruma is burned. Rather, the dough is left aside, and can be neither eaten nor burned, due to the uncertainty whether it is impure. In this context, Rabbi Yoḥanan has already stated that when a majority is contradicted by a presumption, the status of uncertainty applies. Therefore, there was no need for him to specify the three cases he mentioned in order to exclude situations of this kind.
עין משפט נר מצוהרש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(13) אֶלָּא לְמַעוֹטֵי רוּבָּא דְּרַבִּי יְהוּדָה דִּתְנַן גהַמַּפֶּלֶת חֲתִיכָה אִם יֵשׁ עִמָּהּ דָּם טְמֵאָה וְאִם לָאו טְהוֹרָה רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ טְמֵאָה.

Rather, Rabbi Yoḥanan’s statement that there are only three cases in which uncertainty is treated as certainty is meant to exclude a specific situation involving a majority, as discussed by Rabbi Yehuda. As we learned in a mishna (21a): In the case of a woman who miscarries an amorphous piece of flesh, if there is blood that emerges with it, the woman is ritually impure with the impurity of a menstruating woman. And if not, she is pure, as she is neither a menstruating woman nor a woman after childbirth. Rabbi Yehuda says: In both this case, where blood emerged, and that case, where no blood emerged, the woman is impure with the impurity of a menstruating woman, as there was certainly undetected blood that emerged with the flesh.
עין משפט נר מצוהרש״יתוספותרמב״ןרשב״אבית הבחירה למאיריתוספות רא״שריטב״אמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
אלא למעוטי רובא דרבי יהודה – דאע״ג דאמר זיל בתר רובא הכי גמר לה ר׳ יוחנן דטמא דקאמר רבי יהודה לתלות קאמר ולא לשרוף.
חתיכה – בלא צורה.
אם יש עמה דם טמאה – האשה טמאה כשאר נדה ולא משום לידה דלאו ולד הוא.
למעוטי רוב דרבי יהודה – הוי מצי למיפרך הניחא ללישנא דמפרש רבי יוחנן טעמא דרבי יהודה משום דרוב חתיכות של ד׳ מיני דמים הן אלא ללישנא אחרינא דהמפלת (לקמן דף כא:) דאמר רבי יוחנן טעמא דרבי יהודה דאי אפשר לפתיחת הקבר בלא דם ולא משום רוב למעוטי מאי דכעין זה פריך לקמן (כב:) בגמ׳ דהמפלת מין דגים דליכא למימר דה״ק רוב פתיחת הקבר אינו בלא דם ולא שורפין עליה תרומה דהא קאמר התם לרבי יהושע דאמר אי אפשר לפתיחת קבר בלא דם דמביאה קרבן ונאכל אם כן טמא ודאי הוא ושורפין עליו את התרומה.
אלא למעוטי רובא דרבי יהודה – פירוש דאפילו לרבי יהודה לאו רוב גמור הוא לשרוף אלא לתלותא. וק״ל דהא איתותב ההוא לישנא ואסיקנאב דבאי אפשר לפתיחת קבר בלא דם קמפלגיג. ובפירוש רש״י ז״לד אפילו ללישנא בתרא דר׳ יוחנן דאמר טעמיה משום דאי אפשר לפתיחת קבר בלא דם אפילו הכי טעמיה דר׳ יהודה משום רוב דברוב פתיחת קבר איכא דם, ולא עשאו לרוב זה כודאי דכיון דאין עמה דם איתרע ליה. וק״ל דהא אוקימנאה לר׳ יהודה כרבי יהושע דמשוה ליה כודאי דאמר מביא קרבן ונאכל, דאי אפשר לפתיחת קבר בלא דםו. וא״ל סבר לה כרבי יהושע לתלות ולא לשרוף. ויש לומר, דמאן דמתני בשלשה מקומות מתני ההוא לישנא קמא דר׳ יוחנן דמוקי פלוגתייהו דר׳ יהודה ורבנן בשאינה יודעת מה הפילה. וכן עיקר, שאלמלא כן לא הזכירו בגמרא כאן לשון ראשון שהוא טעות, במקום עיקרוז.
א. כן פי׳ רש״י כאן ד״ה אלא ולקמן יט, רע״א ד״ה ואינה וכד׳ תוס׳ לקמן כא, א ד״ה ורבנן דאפילו לר׳ יהודה אין שורפין דל״ה רוב גמור. ועיין ברשב״א וריטב״א כאן ועי׳ מה שכ׳ לקמן רפ״ג.
ב. לקמן כא, א.
ג. עי׳ כאן תוד״ה למעוטי, ולקמן כא, ב ד״ה באפשר.
ד. ליתא לפנינו, מיהו הובא בשמו בראשונים.
ה. לקמן שם.
ו. וכ״כ כאן בתוס׳. [ועי׳ מגדל עוז פ״ה מאיסו״ב הי״ג]. ועי׳ תוספות רע״א בפ״ג אות יא שדחה ראית תוספות די״ל דהתם כיון דאיכא ג״כ ספק דהיה לידה, ואף אם לא היה לידה, מ״מ הוי רוב דע״י פתיחת הקבר בא דם והוי זיבה מש״ה נאכל, אבל בעלמא ל״ה רוב גמור, ועי׳ רש״ש מה שכ׳ בזה.
ז. עי׳ רשב״א וריטב״א שהביאו כן מרבנו.
אלא למעוטי רובא דר׳ יהודה. פירוש דאע״ג דר׳ יהודה סבר דרוב חתיכות מד׳ מיני דמים הן, לא אזלינן בתר האי רובא אלא כרבנן דאמרי דלא הוי רובא דג״כ מפילות משאר מיני דמים, וקמ״ל ר׳ יוחנן, דאע״ג דמסתבר כר׳ יהודה לית הלכתא כוותיה. ואי נמי יש לפרש דרבנן נמי סברי, דרוב חתיכות מארבעת מיני דמים הן, ואפילו הכי כיון שהוא מצוי שמפילות גם כן משאר מיני דמים, ואשה זו בחזקת טהרה עומדת אוקמ׳ אחזקתה. ואיכא למידק, דהא איתותב ההוא לישנא ברי׳ פרק המפלת (נדה כא:), ואסיק דבאי אפשר לפתיחת הקבר בלא דם קמיפלגי. וכבר נשמר רש״י ז״ל מקושיא זו, ופירש דאפילו ללישנא בתרא דר׳ יוחנן, דאמר דטעמיה דר׳ יהודה משום דאי אפשר לפתיחת הקבר בלא דם, אפילו הכי טעמיה דר׳ יהודה משום דברוב פתיחת הקבר איכא דם ע״כ. ואע״ג דקי״ל דאי איפשר לפתיחת הקבר בלא דם, ומשוינן ליה כודאי כר׳ יהושע דאמר מביאה קרבן ונאכל, ר׳ יוחנן כסתם מתניתין דהמפלת סבירא ליה, דקתני אם יש דם טמאה ואם לאו טהורה, וכדאמר איהו בהדיא בריש פרק המפלת, המפלת חתיכה קורעה אם יש דם אגור בתוכה טמאה ואם לאו טהורה. ובנמוקי הרמב״ן נ״ר יש מי שפי׳ דמאן דמתני בשלשה מקומות, מתני ההוא לישנא קמא דר׳ יוחנן דמוקי פלוגתייהו דר׳ יהודה ורבנן בשאינה יודעת מה הפילה. וכן עיקר שאלמלא כן לא הזכירו בגמ׳ כאן לשון ראשון שהוא טעות במקום עיקרו ע״כ.
האשה שיצאה מלאה ובאה רקנית ולא ידעה מתי הפילה והיא הנקראת טועה אין זה מקומה ודיה שעתה אלא שלענין ביאור מה שנתגלגלה כאן הוא להודיע שאף זו ספק שהלכו בו אחר הרוב לעשותו כודאי והוא שאמרו בה שלא תשמש עד אור שלשים וחמש והקשו בה בשלמא שבוע ראשון לא דאפילו יולדת זכר צריכה לעמוד שבעה שבוע שני נמי לא שמא יולדת נקבה היתה שלישי נמי לא שמא ילדה נקבה בזוב ר״ל שראת ג׳ ימים רצופים בימי זיבה בשופי שלא מחמת קשוי וצריכה לעמוד שבעה נקיים חוץ מזמן טומאת לידה ומפני שהוא סובר שימי טומאת לידה אע״פ שלא ראתה בהן אין עולין לה לשבעה נקיים אע״פ שאין הלכה כן כמו שיתבאר אלא שבוע רביעי תשמש מאי לאו טעמא משום דלא אזלינן בתר רוב נשים אלא חוששין למיעוט ושמא רוח הפילה ואין כאן דם טוהר כלל וקשיא להא דעברה בנהר דיהבת לה דמי טוהר ואמרו עליה לא ידענא מאי תיובתיה אדרבה סייעתיה היא דאימר הרחיקה לידתה וילדה זכר עשרים ואחד יום קודם שתבא לפנינו ונמצא בשבוע רביעי עברו ימי טהרתה הא כל שנתברר שלא הרחיקה לידתה דנין אותה אחר רוב הנשים ותשמש ברביעי ותירץ בה דילמא לא תיובתיה ולא סיועתיה ושמא טעמא משום דלא אזלינן בתר רובא ואפילו לא הרחיקה לידתה לא תשמש ועקר ביאורה של שמועה זו יתבאר בפרק שלישי בע״ה:
תינוק שנמצא בצד העיסה ובצק בידו כל העיסה טמאה מפני שדרכו של תינוק לטפח בעיסה והתינוק טמא בודאי אם מצד שנוגע תמיד באמו נדה אם מצד שמתאבק תמיד בכמה טמאות ואחר שרוב תינוקות מטפחין אף זה הואיל ועיסה בידו ודאי בעיסה טפח וטמאה ומ״מ אין שורפין על חזקה זו אלא תולין וגדולי הרבנים פירשו בה דרך אחרת וכבר ביארנוה באחרון של קידושין:
המפלת חתיכה שאין כאן טומאת לידה טמאה נדה שאי אפשר לפתיחת הקבר בלא דם ובפרק שלישי יתבאר וכן יתבאר שאין בזה חלוק בין שתהא חתיכה זו כאחד מארבעת מיני דמים הטמאים בין שהיא מצבע אחר שהרי לא מתורת עצמה אנו מטמאין אותה אלא מחמת שאי אפשר לפתיחת הקבר בלא דם כמו שיתבאר שם:
למעוטי רובא דר׳ יהודה. כלישנא קמא דהמפלת אתיא הך שמעתא והוה מצי למיפרך להך לישנא דאמר ר׳ יוחנן דבאפשר לפתיחת קבר בלא דם קא מיפלגי למעוטי מאי כה״ג פריך לקמן גבי מפלת מין דגים ואיכא למימר האי דלא פריך ליה הכי סמיך אהא דאיכא למימר דאתא למעוטי רובא דר׳ שמעון הך דאיש ואשה שעשו צרכיהן לתוך הספל ואין שורפין עליו את התרומה:
אלא למעוטי רובא דר׳ יהודה – פירוש דלית להו לרבנן הכי אלא דסבירא להו שאין שם רוב אלא אמרינן רוב חתיכות מד׳ מיני דמים הם וקמ״ל ר׳ יוחנן דלא חיישינין דלר׳ יהודה אע״ג דמסתבר טעמיה אי נמי מודו רבנן דרוב חתיכות מד׳ מיני דמים הם אלא דס״ל דלא שרפי׳ תרומה עליה כיון שהוא מצוי ג״כ שמפילות משאר מיני דמים ואשה זו בחזקת טהורה עומדת ולהאי פי׳ דייק טפי לישנא דגמ׳ מדלא קאמר ורבנן סברי רוב חתיכות לאו מד׳ מיני דמים הם וקאמר דלא אמרינן הכי אלמא איתיה לרובא אלא דלא אמרינן ולא דינינן ביה.
כתב רש״י ז״ל ואע״ג דהאי לישנא דרב יהודה אמר שמואל איתותב בריש פ׳ המפלת ופירש ר׳ יוחנן דפלוגתא דרבה ורב יהודה באפשר לפתיחת הקבר בלא דם כדאיתא התם השתא ס״ל לההוא לישנא נמי טעמא דר׳ יהודה משום רוב הוא וברוב פתיחת הקבר איכא דם ואע״ג דקי״ל דא״א לפתיחת הקבר בלא דם ובודאי משנינן ליה כר׳ יהושע דאמר מביאה קרבן ונאכל ר׳ יוחנן לא ס״ל הכי וכדאמר איהו התם בהדיא המפלת חתיכה קורעה אם יש בה דם אגור בתוכה טמאה ואם לא טהורה ולפי זה הכא נקטינן טעמא דרב יהודה אמר שמואל משום דאתמר מעיקרא. ומיהו אפי׳ ללשנא בתרא דהתם נקטא לה והרמב״ן ז״ל אומר דאם איתא דידעינן השתא איהו לישנא בתרא דהתם לא היינו מזכירין כאן הלשון הזה שהוא טעות במקום עיקרו והכריע כדברי מי שפי׳ דמאן דמתני הא דג׳ מקומות מתני ההוא לישנא קמא כר׳ יוחנן דהתם ולא ידע או לא חש לההיא מתנית׳ דהוה תיובתיה ומאן דמתני לישנא בתרא דהתם לית ליה הא דבג׳ מקומות ודברי רש״י ז״ל נראין יותר.
בד״ה למעוטי כו׳ ושליא נמי קרי לה טומאת אשה משום כו׳ עכ״ל ר״ל כיון דהך דשליא אף על גב דאיירי בטומאת אהל קרי טומאת אשה שע״י אשה כו׳ הכא נמי איכא למימר דמקרי ריעותא מגופה:
בא״ד ולפי זה אפילו אשכחנא גבי אשה כו׳ דהתם שמא הוא רוב חשוב כו׳ עכ״ל רצונו לומר הך דפרק האשה באיש ואשה שעשו צרכיהם כו׳ וההיא דפרק הרואה שלשה ספיקות כו׳ שהקשו התוס׳ לעיל איכא לתרוצי דלא חשיב להו ר״י משום דהוו רוב חשוב אבל קשה דמאי פריך מההיא דחנויות ודצפרדעים כיון דהוו רוב חשוב וכן ההיא דריב״ל הוה רוב חשוב כיון דמביאה קרבן ונאכל:
בא״ד ע״כ הוי רוב חשוב מדלא קתני נמי ולנדה כדדייק בהמפלת כו׳ הא דקתני (רישא) [לעיל] מביאה קרבן ונאכל כו׳ עכ״ל רצונו לומר אמתניתין דהמפלת ואינו ידוע מה הפילה כו׳ דייקינן התם הכי בגמרא והכא נמי איכא למידק אהך רישא דהמפלת שליא כמו שכתבו התוס׳ שם לחד תירוצא דמדלא קתני ולנדה דאימא הרחיקה לידתה ש״מ דמביאה קרבן ונאכל ואם כן רוב דאינן נמוקים רוב חשוב הוא אי הוה מייתי מרישא ואם רוב דאינן נמוקים אינו רוב גמור ומייתי ר״י לעיל מסיפא דשליא בבית ע״כ רישא דקתני מביאה קרבן ונאכל מדלא קתני ולנדה אינו משום דרוב אינן נמוקים אלא דאפי׳ נימוק הויא טמאה לידה ודאי דכעין שהזריעה אמו כמ״ש לעיל ומהרש״ל הגיה בתוס׳ הא דקתני לעיל מביאה קרבן ונאכל כו׳ והיינו מימרא דריב״ל ואין להאריך בדחוקיו אולי נעלם ממנו סוגיא דפרק המפלת ודברי התוס׳ שם כי הדברים ברורים כמ״ש:
בד״ה סמוך מיעוטא לחזקה כו׳ ויש לומר דלהכי איתרע הכא רובא משום דתינוק הוי דבר שאין בו דעת לישאל כו׳ עכ״ל היינו לפי דרכם דהכא שכתבו לקמן בדיבור שאחר זה בראיות דהא דקאמר התם עשאוהו כיש בו דעת לישאל אינו ממש אלא דעשאוהו כרוב גמור אבל התוס׳ פרק עשרה יוחסין ופרק כסוי הדם אית להו דעשאוהו כדעת לישאל ממש ולכך הוצרכו לתרץ התם לר״מ דמש״ה איתרע רובא דאינו רוב גמור כמו שתירצו לקמן גם לרבנן דמש״ה אין שורפין התרומה עליו משום דאינו רוב גמור והכא לר״מ לא בעי לתרץ גם כן הכי דמש״ה איתרע רובא כיון דאינו רוב גמור דודאי לרבנן ניחא כיון דאינו רוב גמור אע״ג דעשאוהו כרוב גמור לחומרא כדלקמן אין להקל לעשותו רוב גמור ולשרוף עליו תרומה אבל לר״מ אע״ג דאינו רוב גמור כיון דעשאוהו כרוב גמור ה״ל להחמיר וליהוי פלגא ופלגא ולכך הוצרכו לתרץ לר״מ בע״א וק״ל:
ומתרצים: לא בא מנין זה של שלושה מקרים שמנה ר׳ יוחנן אלא למעוטי רובא [למעט רוב] מסויים וכגון זה שאמרו ר׳ יהודה, דתנן כן שנינו במשנה]: האשה המעוברת המפלת חתיכה (גוש בשר חסר צורה), אם יש עמה (עם החתיכה הזו, ומחוצה לה) דם — הרי האשה טמאה טומאת נדה. ואם לאו [לא]טהורה היא מנדה והרי זו נחשבת כלידה. ר׳ יהודה אומר: בין כך שיש עם החתיכה דם, ובין כך שאין עמה דם — האשה טמאה טומאת נדה, שכן ודאי הוא שעם פתיחת הרחם ראתה דם, אף שאינו נראה עתה.
Rather, Rabbi Yoḥanan’s statement that there are only three cases in which uncertainty is treated as certainty is meant to exclude a specific situation involving a majority, as discussed by Rabbi Yehuda. As we learned in a mishna (21a): In the case of a woman who miscarries an amorphous piece of flesh, if there is blood that emerges with it, the woman is ritually impure with the impurity of a menstruating woman. And if not, she is pure, as she is neither a menstruating woman nor a woman after childbirth. Rabbi Yehuda says: In both this case, where blood emerged, and that case, where no blood emerged, the woman is impure with the impurity of a menstruating woman, as there was certainly undetected blood that emerged with the flesh.
עין משפט נר מצוהרש״יתוספותרמב״ןרשב״אבית הבחירה למאיריתוספות רא״שריטב״אמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(14) וְאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל לֹא טִימֵּא רַבִּי יְהוּדָה אֶלָּא בַּחֲתִיכָה שֶׁל אַרְבַּע מִינֵי דָמִים אֲבָל שְׁאָר מִינֵי דָמִים טְהוֹרָה וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר שֶׁל אַרְבַּע מִינֵי דָמִים דִּבְרֵי הַכֹּל טְמֵאָה וְשֶׁל שְׁאָר דָמִים דִּבְרֵי הַכֹּל טְהוֹרָה לֹא נֶחְלְקוּ אֶלָּא כְּשֶׁהִפִּילָה

And Rav Yehuda says that Shmuel says: Rabbi Yehuda deemed the woman impure, despite the fact that no blood emerged, only in the case of a piece of flesh that has the color of one of the four types of ritually impure blood, as stated in the mishna below (19a). But if it has the color of other types of blood, the woman is pure. And Rabbi Yoḥanan says: If a woman miscarries a piece of flesh that has the color of one of the four types of ritually impure blood, all, i.e., Rabbi Yehuda and the Rabbis, agree that she is impure. And likewise, if the piece has the color of other types of blood, all agree that she is pure. The Rabbis and Rabbi Yehuda disagree only with regard to a case where the woman miscarried an amorphous piece of flesh,
רש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
של ארבע כו׳ – שהחתיכה מארבע מראות דם טמא השנויין במתני׳ ואע״ג דחמשה תנן שחור אדום הוא אלא שלקה דכיון דמראה דם טמא יש בה אמרינן כולו דם הוא וטמאה נדה ורבנן סברי אין זה דם אלא בשר.
של שאר מיני דמים – כגון ירוק ולבן שטהורין הן.
ובהבנת שיטת ר׳ יהודה אמר רב יהודה, אמר שמואל: לא טימא ר׳ יהודה אלא בחתיכה שהמראה שלה הוא כמראהו של אחד מארבע מיני מראות הדמים המטמאים, השנויים להלן בפרקנו, אבל אם היה מראה חתיכה זו כמראה שאר מיני דמים שאינם מטמאים — טהורה. ואילו ר׳ יוחנן אמר: אם היה מראה חתיכה זו כמראה של ארבע מיני הדמים המטמאים — דברי הכל טמאה, שאף לדעת חכמים האשה טמאה. וכמו כן אם היה מראה חתיכה זו כמראה של שאר דמיםדברי הכל טהורה, שאף ר׳ יהודה מטהר בכך. לא נחלקו חכמים ור׳ יהודה אלא כשהפילה
And Rav Yehuda says that Shmuel says: Rabbi Yehuda deemed the woman impure, despite the fact that no blood emerged, only in the case of a piece of flesh that has the color of one of the four types of ritually impure blood, as stated in the mishna below (19a). But if it has the color of other types of blood, the woman is pure. And Rabbi Yoḥanan says: If a woman miscarries a piece of flesh that has the color of one of the four types of ritually impure blood, all, i.e., Rabbi Yehuda and the Rabbis, agree that she is impure. And likewise, if the piece has the color of other types of blood, all agree that she is pure. The Rabbis and Rabbi Yehuda disagree only with regard to a case where the woman miscarried an amorphous piece of flesh,
רש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

נדה יח: – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), עין משפט נר מצוה נדה יח: – מהדורת על⁠־התורה בסיועו של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), ר׳ חננאל נדה יח: – מהדורת הרב ישראל ברוך הלוי סאלאוויציק, ברשותו האדיבה של המהדיר (כל הזכויות שמורות למהדיר). לפרטים על המהדורה לחצו כאן., רש"י נדה יח:, תוספות נדה יח:, תוספות רי"ד נדה יח:, רמב"ן נדה יח: – מהדורת מכון הרב הרשלר, בעריכת משה הרשלר ובאדיבות משפחתו (כל הזכויות שמורות), ההדיר: הרב משה הרשלר. המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., רשב"א נדה יח: – מהדורות על⁠־התורה המבוססות על מהדורות הרב מנחם מנדל גרליץ, הוצאת מכון אורייתא (כל הזכויות שמורות), בית הבחירה למאירי נדה יח: – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), תוספות רא"ש נדה יח:, ריטב"א נדה יח:, מהרש"ל חכמת שלמה נדה יח:, מהרש"א חידושי הלכות נדה יח:, גליון הש"ס לרע"א נדה יח:, פירוש הרב שטיינזלץ נדה יח:

Niddah 18b – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Ein Mishpat Ner Mitzvah Niddah 18b, R. Chananel Niddah 18b, Rashi Niddah 18b, Tosafot Niddah 18b, Tosefot Rid Niddah 18b, Ramban Niddah 18b, Rashba Niddah 18b, Meiri Niddah 18b, Tosefot Rosh Niddah 18b, Ritva Niddah 18b, Maharshal Chokhmat Shelomo Niddah 18b, Maharsha Chidushei Halakhot Niddah 18b, Gilyon HaShas Niddah 18b, Steinsaltz Commentary Niddah 18b

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144