דאמרינן אמי ורדינאה חאזי בוכרי7 דבי נשיאה הוה8 [סבר]9 דלא למיחזי10 ביומא טבא אתו ואמרי11 ליה לר׳ אמי אמר להו שפיר עבד דלא חאזי איני והא12 (אמ׳13) ר׳ אמי גופיה הוה14 חאזי (בוכרי15) ר׳ אמי מאיתמל הוה חאזי וביומא טבא שיולי16 הוא [דקא]17 משייל היכי הוה עובדא כי ההוא גברא דאיתי18 בוכרא לקמיה19 דרבא20 אפניא דמעלי יומא טבא בהדי דקיתיב [רבא]21 וחאיף22 רישיה דלי עיניה וחזייה למומיה אמ׳ ליה זיל האידנא ותא למחר למחר23 אתא לקמיה אמ׳ ליה אימא לי זי24 גופיה25 דעובדא היכי הוה אמ׳ ליה [הוו]26 מנחן שערי אחוריה27 דהוצא28 בהדי29 דקא עייל רֵישיה30 [פרטיה לשפתיה]31 אמ׳ ליה דילמא32 את33 גרמת ליה אמ׳ ליה לא מיכלל דגרמא אסיר אמ׳ ליה אין34 דתניא {ויקרא כב:כא} כל מום לא יהיה בו אין לי אלא שלא יהיה בו35 מום בידים מנין שלא יגרום לו36 על ידי אחרים37 שלא יביא בצק ודבלה38 ויניח על אזן הגדי39 כדי שיבוא כלב40 ויטלנו תל׳ לומ׳ כל מום41 אמר מום42 ואמר כל מום:
(1) 
אִם יֵשׁ בּוֹ מוּם יַעֲלֶה וְיִשְׁחוֹט וְאִם לָאו לֹא יִשְׁחוֹט ר׳ רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר כֹּל שֶׁאֵין מוּמוֹ נִיכָּר מִבְּעוֹד יוֹם אֵין זֶה מִן הַמּוּכָן.:
אִם יֵשׁ בּוֹ מוּם יַעֲלֶה וְיִשְׁחוֹט וְאִם לָאו לֹא יִשְׁחוֹט If it has a permanent blemish, owing to which it may be slaughtered and eaten, he may raise it from the cistern and slaughter it; but if it does not have a blemish, or if its blemish is temporary, he may not slaughter it. Rabbi Shimon says: Even if it has a blemish, it is prohibited to slaughter it, as any firstborn animal whose blemish is not perceptible while it is still day, i.e., on the day before the Festival, is not considered to be among the animals prepared prior to the Festival for use on the Festival.
1. ברואין…מיפלגי: גג , גיג , כ״י נ , כ״י קולומביה , דפוסים. חסר בכ״י א .
2. ר׳: כ״י נ : ״דר׳ ״.
3. וברי״ף יבמות פרק יג (דף מ ע״ב).
4. ר׳: דפוסים , כ״י נ : ״דר׳ ״.
5. יהודה, שמעון: כ״י נ : ״שמעון, יהודה״.
6. דפוס קושטא מוסיף: לענין יום טוב .
7. בוכרי: וכן בה״ג. גג , גיג , כ״י נ , כ״י קולומביה , דפוסים: ״בוכרא״.
8. הוה: חסר ב-גג .
9. סבר: גג , גיג , כ״י נ , כ״י קולומביה , דפוסים. כ״י א : ״וסבר״.
10. למיחזי: כ״י נ : ״מחזי״.
11. ואמרי: וכן ב-גג , כ״י נ , כ״י קולומביה . גיג : ״ואמרו״. דפוסים: אמרי .
12. והא: כ״י נ : ״ולא והא״.
13. אמ׳: חסר ב-גג , גיג , כ״י נ , כ״י קולומביה , דפוסים.
14. הוה: גיג : ״דהוה״.
15. בוכרי: חסר ב-גג גיג , כ״י נ , כ״י קולומביה , דפוסים.
16. שיולי: כ״י נ : ״שיוליה״. כבר״ח: ״שואלו״.
17. דקא: גג , גד , גיג , כ״י נ , כ״י קולומביה , דפוסים. חסר בכ״י א .
18. דאיתי: כ״י נ : ״דאתייה״.
19. לקמיה: וכן בכ״י קולומביה , כ״י נ , דפוסים. וכן בה״ג. גג , גד , גיג : ״קמיה״.
20. כ״י נ מוסיף: ״אמ׳ ״.
21. רבא: גג , גד , גיג , כ״י נ , כ״י קולומביה , דפוסים. חסר בכ״י א .
22. וחאיף: וכן גג , דפוסים: ״וחייף״. כ״י קולומביה , כ״י נ : ״וקא חייף״ כבה״ג. גד : ״וחאיך״. גיג : ״וחאייך״.
23. למחר למחר: וכן גד , גיג , דפוסים . וכן בר״ח. גג , כ״י נ , כ״י קולומביה , דפוס קושטא רק פעם אחת: ״למחר״.
24. זי: וכן ב-גג , גד , גיג . וכן בה״ג. כ״י נ : ״אי זו״. חסר בדפוסים.
25. גופיה: וכן גג , גד , גיג . וכן בהלכות פסוקות. כ״י נ , כ״י קולומביה : ״גופא״. דפוסים: גופה .
26. הוו: גג , גד , גיג , כ״י נ , כ״י קולומביה , דפוסים. כ״י א : ״הוה״.
27. אחוריה: וכן גג , גד , גיג . כ״י נ , דפוסים: ״אחורי״.
28. דהוצא: כ״י נ : ״הוצא״.
29. בהדי: גג : ״בהדיה״. כ״י נ : ״בהדאי״.
30. רֵישיה: וכן ב-גג , גיג , כ״י קולומביה , כ״י נ (בלי ניקוד). גד : ״לראשיה״. דפוס קושטא : לרישיה בדפוסים : לרישי .
31. ״פרטיה לשפתיה: גג , כ״י קולומביה , דפוסים. גד : ״פרטיה לשייפתוה״. גיג : ״פרטיה לשופתיה״. כ״י נ : ״קרעיה לשפתיה״. כ״י א : ״פרטא ספתיה״.
32. דילמא: וכן ב-גיג , כ״י קולומביה . כ״י נ : ״ודלמא״. גג גד , דפוסים: ״ודילמא״.
33. את: גד : ״אנת״.
34. אמ׳ ליה אין: כך בכל כה״י ודפוס קושטא , כבה״ג. דפוסים : ומנין דגרמ׳ אסיר אמר אביי .
35. בו: חסר בכ״י קולומביה , דפוסים.
36. לו: כ״י קולומביה : ״בו״.
37. אחרים: וכן גד , כ״י קולומביה , כ״י נ . וכן בשאילתות פרשת בא (סי׳ מו). ראה מנחות נו ע״ב. דפוסים: דבר אחר .
38. ודבלה: כ״י נ : ״או דבלה״.
39. על אזן הגדי: וכן בה״ג. כ״י קולומביה : ״לו לגדי באזנו״. גד , כ״י נ , דפוסים: ״לו לגדי על גבי אזנו״.
40. כלב: וכן בר״ח. גד , כ״י נ , כ״י קולומביה , דפוסים: ״הכלב״.
41. כל מום: דפוס קושטא רק: כל .
42. אמר מום: חסר בכ״י נ .
אם יש בו מום – על כרחך ר׳ יהודה מוקצה אית ליה ובמום הנופל בו ביום טוב לא שרי דלאו דעתיה עלויה מאתמול וה״ק בכור בעל מום שלא הראהו לחכם מבעוד יום להתירו ונפל לבור בי״ט ירד מומחה ויראה מום שהיה בו אתמול אם מום קבוע הוא יעלה וישחוט משום דמוקצה ליכא דמאתמול דעתיה עלויה.
אין זה מן המוכן – לאו משום מוקצה אסר ליה דהא לית ליה מוקצה אלא לפי שמתירו בי״ט נראה כמתקנו דהוה ליה כדן דין דגזור ביה משום שבות וה״ק אין התרתו היתר ואינו מוכן להכשר.
אם יש בו מום קבוע יעלהו וישחוט, ובודאי כיון דסבירא ליה לר׳ יהודה מוקצה, במום הנופל לו ביום טוב לא הוה שרי ליה, דהא לאו דעתיה עליה מאיתמל, אלא ודאי שזה המום מבעוד היה בו, והכי קאמר בכור בעל מום שלא הראהו לחכם מבעוד יום להתירו, ונפל לבור ביום טוב, ירד מומחה ויראה אותו המום שהיה בו מאתמל, אם מום קבוע היה יעלה וישחוט, ומשום מוקצה ליכא דמאתמל דעתיה עילוה.
ואם לאו לא ישחוט, כלומר ואם אותו המום של ערב יום טוב היה מום עובר, אף על פי שנפל בו מום קבוע היום בנפילתו לבור, לא ישחוט דמוקצה היה, לפי שלא היתה דעתו עליו אלא מחמת אותו המום הראשון ואותו המום לא כלום הוא דמום עובר הוא.
ר׳ שמעון אומר כל שאין וכו׳, אף על פי שהיה מום קבוע מבעוד יום, כיון שלא ראהו חכם מבעוד יום אסור, וטעמא דרבי שמעון לאו משום מוקצה הוא דהא לית ליה מוקצה, אלא משום דסבירא ליה אין רואין מומין ביום טוב, לפי שנראה כדן את הדין וגזור רבנן משום שבות, ומשום הכי אפילו בדיעבד אין התרתו התר, ואין מוכן הוא להכשירו בהתרה זו, אבל ר׳ יהודה סבר כיון שמאיתמל דעתיה עליה הוי [וס״ל] מותר לראות מומין ביום טוב כיון דצורך יום טוב הוא.
המשנה הרביעית בכור שנפל לבור ר׳ יהודה אומר ירד המומחה ויראה אם יש בו מום יעלה וישחוט ואם לאו לא ישחוט ר׳ שמעון אומר כל שאין מומו נכר מערב יום טוב אין זה מן המוכן אמר הר״ם ר׳ יהודה אומ׳ רואין את המומין ביו״ט ור׳ שמעון אומ׳ אין רואין את המומין ביו״ט ולשון התורה כי הבכור קדש אלא אם נפל בו מום ומיד תסתלק הקדושה ממנו ויהיה מותר לאכול בחולין אמ׳ וכי יהיה בו מום ועוד יתבארו לך המומין כלם המתירין הבכורות לשחיטה במסכת בכורות ולפיכך אם נפל לבור ולא נפל בו מום אין מותר להעלותו מן הבור לפי שאינו ראוי לאכילה אע״פ שאצלנו צער בעלי חיים דאוריתא ומה שאמ׳ ואם לאו לא ישחוט ולא אמ׳ ואם לאו לא יעלה רצה בו כי אם עבר ושחטו בבור והיה בו מערב יו״ט מום עובר שאסור לשחוט הבכור וחזר עתה אחר שהעלהו מום קבוע אסור לשחטו ביום טוב לפי שכיון שיעלה על דעתנו שכיון שהתחיל המום מערב יו״ט דעתיה עליה ואינו מוקצה כי ר׳ יהודה סובר כי על כל פנים היה מום נכר מערב יום טוב ומה שהתיר בבכור שנפל לבור לשוחטו במומו שיש בו משום צער בעלי חיים לפי שמעלין אותו ושוחטין אותו כיון שמותר לו ראיית מומין ביום טוב אבל כשעלה ונסתלק צער בעלי חיי׳ אינו דין לשוחטו ואפי׳ היה המום עובר מום קבוע שהוא מוקצה ועוד יתבאר לך בבכורות מומין עוברין ומומין קבועים ור׳ שמעון שאינו מתיר ראיית מומין ביום טוב אי אפשר לראות כלל:
אמר המאירי המשנה הרביעית והכונה לבאר בה אם רואין מומי הבכור ביום טוב כדי להתיר אכילתו ביום טוב אם לאו בכור שנפל לבור פי׳ מצות בכור נוהגת בארץ אף שלא בפני הבית ואף הכהן עצמו חייב בו בפני הבית להקריב דמו ואימוריו ושלא בפני הבית שלא לאכלו עד שיומם ומעתה בכור בזמן הזה בארץ ישראל אין שוחטין בלא מום שהרי קדוש הוא מאליו והשוחטו כשהוא תם הרי הוא שוחט קדשים בחוץ וענוש כרת וכשנתחדש בו מום קבוע נותנו לכהן והוא שוחטו ואם הוא של כהן שוחטו ואוכלו ומ״מ כל זמן שלא נתחדש מערב יו״ט אע״פ שנתחדש בו ביום טוב אסור ביו״ט שהרי לא היה דעתו עליו מבערב אבל אם היה בו מום מערב יום טוב אלא שלא נודע אם קבוע אם עובר ובעליו לא היו סבורים לאכלו ביום טוב ולא היו קפדים להראותו מבערב ונפל לבור ביו״ט ומתירא שמא ימות לשם ולהעלותו שלא לצורך אכילה אינו רשאי שהרי טורח שלא לצורך הוא ואע״פ שיש כאן צער בעלי חיים אין חוששין לזלזל ביום טוב משום צער בעלי חיים ולגמור בדעתו לאכילה ולהעלותו לצורך אכילה אינו רשאי שהרי אפשר שמומו עובר ואסור באכילה וכן פי׳ בגמ׳ שאינו רשאי להערים בהעלאתו כדרך שהתירו באותו ואת בנו שנפל לבור על הדרך שיתבאר ומתוך כך אמר ר׳ יהודה ירד לשם מומחה הבקי במומין ויראה אותו המום שהיה בו קודם יום טוב ואם מכיר בו שמאתמל היה קבוע הרי לא חל עליו דין מוקצה ויעלה וישחוט מפני שהוא סובר רואין מומין ביום טוב ואם לאו ר״ל שלא היה זה קבוע מאתמל אע״פ שנתחדש לו עכשו מום קבוע ואפילו מום זה הוא בעצמו הוא שנעשה עכשו קבוע לא ישחוט ופי׳ בה בגמרא אפילו עבר והעלהו ור׳ שמעון אומר אע״פ שעכשו הוא מכיר במום זה שקבוע היה מאתמל הואיל ולא נתברר לו קביעותו מבערב אין זה מן המוכן ואפילו עבר ובקרו אינו מבוקר שאף ר׳ שמעון מודה בכגון זה שהוא מוקצה הואיל ואין מחשבתו נשואה כלל להיות המום קבוע ואין זה כמותר השמן שבנר שאדם יושב ומצפה אימתי תכבה נרו וכמו שאמרו עליה בפרק כירה (שבת מ״ו:) במותר השמן שבנר שהיה ר׳ שמעון מתיר שהקשו עליו ומי לית ליה לר׳ שמעון מוקצה והא תנן כל שאין מומו נכר מבערב אין זה מן המוכן ותירץ התם אדם יושב ומצפה אימתי תכבה נרו אבל הכא מי יימר דאתי ביה מומא ואם תמצא לומר דאתי מי יימר דנפיל ביה מום קבוע ואם תמצא לומר דנפיל ביה מום קבוע מי יימר דמזדקיק ליה חכם למדת שאף ר׳ שמעון מתורת מוקצה הוא נוגע בה ומה שאמרו שם מי יימר דנפיל ביה מומא והרי אנו על כרחנו בשנפל בו מבערב איירינן שאם לא כן לא היה חולק ר׳ יהודה להתיר תדע שבמשנתנו אנו צריכין להעמיד כן משום ר׳ יהודה שלא היה מתיר אלא בנפל מבערב אבל לר׳ שמעון נפל מערב יו״ט או ביו״ט הכל שוה לאיסור משום מוקצה ודרך הרוחה שנה את כלם כלומר שאם מבערב נפל מי יימר דהוה קבוע ואם ביו״ט נפל מי יימר דנפיל ביה כלל והוא הוא שאמ׳ בכאן אין זה מן המוכן והלכה כר׳ שמעון ולעולם אין רואין מומין ביו״ט שהרי אין בראייתו תועלת שכל שלא נתברר קביעות מומו מערב יו״ט אין שוחטין אותו ביום טוב אע״פ שעכשו אנו מכירין שמאתמל היה קבוע:
וגדולי הרבנים מפרשים משנה זו בדרך אחרת לומר שר׳ שמעון אינו בא עליה מתורת מוקצה אלא מתוך הטעם שאין רואין מומין ביום טוב מפני שהוא כדן את הדין ולא יראה לי כן שאלו מטעם זה לבד היה בא הרי דן את הדין אין בו אלא שבות והיאך היה אוסר אף בדיעבד ומ״מ אף הם פוסקים כדרך שפסקנו וסוגיית הגמרא אפשר לפרשה לשני הפירושין על הדרך שכתבנו בפירושנו:
זהו ביאור המשנה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:
ר׳ שמעון אומר וכו׳. פירש רש״י דלאו משום מוקצה קא אסר ליה דהא לית ליה מוקצה אלא משום דמיחזי כדן את הדין. ולא נהיר דהא דאין דנים גזרה שמא יכתוב. והנכון כמו שפירש ז״ל שנראה כמתקנו ודמי להפרשת תרומות ומעשרות. אבל מכל מקום עיקר פירושו ליתיה דהכא משמע דברואין מומין קמפלגי. והתם בשבת בפרק כירה משמע דר׳ שמעון דאסר משום מוקצה קא אסר גבי שמן שבנר ושבקערה משום דבכור דמי לגרוגרות וצמוקים דהכי דייק לישנא דאין זה מן המוכן. וא״ת מי נימא דר׳ יהודה מקל במוקצה טפי מר׳ שמעון. וי״ל דהא בהא תליא דאי לאו דסבר ר׳ שמעון דאין רואין מומין לא הוה חשיב ליה מוקצה. ולכך ר׳ יהודה דסבר רואין לא הוה חשיב ליה מוקצה. ומיירי אפילו בשנפל בו מום ביום טוב. ואף על גב דאוקימנא לה כגון דנפל המום מערב יום טוב ובשבת אמרינן מי יימר דנפל ביה מומא דמשמע דנפל מומא בו ביום. הכי קאמר מי יימר דנפל ביה מומא כלומר שהיה מום קבוע כבר. ומורי נ״ר פירש לקמן יותר.
אם יש בו מום קבוע, שבכך הותר להשחט ולהיאכל כחולין — יעלה אותו מן הבור וישחוט, ואם לאו, שאין בו מום, או שהוא מום עובר — לא ישחוט אותו. ר׳ שמעון אומר: אפילו היה בו מום — אינו יכול לשחוט, כי כל שאין מומו ניכר מבעוד יום, אין זה מן המוכן — ואסור.
If it has a permanent blemish, owing to which it may be slaughtered and eaten, he may raise it from the cistern and slaughter it; but if it does not have a blemish, or if its blemish is temporary, he may not slaughter it. Rabbi Shimon says: Even if it has a blemish, it is prohibited to slaughter it, as any firstborn animal whose blemish is not perceptible while it is still day, i.e., on the day before the Festival, is not considered to be among the animals prepared prior to the Festival for use on the Festival.
הכל
(2) גמ׳ גְּמָרָא : בְּמַאי קָא מִפַּלְגִי אִי נֵימָא בְּרוֹאִין מוּמִין קָמִפַּלְגִי דר׳ דְּרַבִּי יְהוּדָה סָבַר רוֹאִין מוּמִין בי״ט בְּיוֹם טוֹב ור׳ וְרַבִּי שִׁמְעוֹן סָבַר אאֵין רוֹאִין מוּמִין בי״ט בְּיוֹם טוֹב וְלִפַּלְגוּ בְּרוֹאִין מוּמִין דְּעָלְמָא.
GEMARA: The Gemara asks: With regard to what principle do Rabbi Yehuda and Rabbi Shimon disagree? If we say that they disagree about whether or not one may examine blemishes on a Festival, such that Rabbi Yehuda holds that one may examine blemishes on a Festival, and Rabbi Shimon holds that one may not examine blemishes on a Festival, if so, let them disagree with regard to examining blemishes in general on a Festival and not only with respect to the particular case of a firstborn that fell into a cistern.
GEMARA: The Gemara asks: With regard to what principle do Rabbi Yehuda and Rabbi Shimon disagree? If we say that they disagree about whether or not one may examine blemishes on a Festival, such that Rabbi Yehuda holds that one may examine blemishes on a Festival, and Rabbi Shimon holds that one may not examine blemishes on a Festival, if so, let them disagree with regard to examining blemishes in general on a Festival and not only with respect to the particular case of a firstborn that fell into a cistern.
גמ׳ אי נימא ברואין כו׳ – דהא ודאי משום מוקצה לא הוי טעמייהו דאפכא שמעינן להו אלא משום ראיית מום דר״ש סבר אין רואין כיון דהוה ליה כיושב ודן דין.
לפלגו בעלמא – בלא נפל לבור.
במאי קמיפלגי? אילימא ברואין מומין קמיפלגי, ולפלגי ברואין בעלמא. נפל לבור איצטריכא ליה, סד״א משום צער בעלי חיים ליערים וליסקיה כר׳ יהושע – דאמר הכי לקמן באותו ואת בנו קא משמע לן.
בגמ׳ במאי קמיפלגי אילימא ברואין מומין וכו׳ וליפלגו ברואין מומין דעלמא. ולכאורה לשון אי נימא אינו מדוקדק דהא בלא״ה לקושטא דמילתא אשכחן דפליגי ר״י ור״ש ברואין מומין דהא ר״י דמתניתין בהדיא קאמר רואין מומין ולר״ש אין רואין מומין כדאיתא בסמוך בברייתא וא״כ לפ״ז הא דקאמר וליפלגו ברואין מומין דעלמא נמי אינו מדוקדק דהא לקושטא דמילתא פליגי ברואין מומין דעלמא בברייתא אלא דאפילו הכי מקשה שפיר כיון דקס״ד השתא דר״י ור״ש לא פליגי כי אם ברואין מומין בלבד דבנפל ביה מום מעי״ט איירי דליכא משום מוקצה א״כ מ״ש בכור שנפל לבור דנקט כיון דקודם נפילה כבר היה בו מום משא״כ אי הוי פליגי במוקצה הוי א״ש הא דנקיט בכור שנפל לבור שע״י נפילה זו איתרע חזקת תמות שלו וצריך לבקרו אם נעשה בו מום כדאמרי׳ בב״ק דסתם בור אפילו יש בו ט׳ נזקין מיהו עבדא כן נ״ל:
אלא דאכתי קשיא לי מאי מקשה בפשיטות וליפלגו ברואין מומין דעלמא דילמא אה״נ דבעלמא ר״י מודה דאין רואין מומין אלא הא דקאמר ירד מומחה ויראה היינו דוקא בבכור שנפל לבור כיון דאיכא צער ב״ח סבר ר״י דרואין מומין כיון דליכא אלא שבות בעלמא ור״ש סבר דאפ״ה אין רואין מיהו יש ליישב קצת דלא ניחא ליה לתלמודא לאוקמי פלוגתייהו דרואין מומין אי איכא למישרי משום צער ב״ח דא״כ אמאי קאמר ר״ש דאין רואין הא אדרבה שמעינן ליה לר״ש בפרק אלו מציאות (בבא מציעא דף ל״ב) גבי פריקה וטעינה דסבר צער ב״ח דאורייתא כדאמר רבא התם מדברי שניהם נלמד (וע״ש בחידושינו דאפשר דלמסקנא לא קיימי הכי) אע״כ סבר הש״ס בפשיטות דלא שייך להתיר שבות דראיית מומין משום ספק צער ב״ח שהרי אם לא ימצא בו מום קבוע נמצא שעבר על שבות בכדי דאכתי הו״ל כדן דין. ולפ״ז א״ש נמי הא דקאמר ר״י הנשיא בברייתא בסמוך ירד מומחה ויראה ואמר ליה ר״ש בן מנסיא הרי אמרו אין רואין כיצד נולד וכו׳ ואכתי מאי מהדר ליה דילמא ר״י הנשיא נמי אית ליה בעלמא אין רואין אלא דשאני הכא כיון דנפל לבור הוי צער ב״ח מש״ה שרי אע״כ כדפרישית ועיין בפי׳ המשניות להרמב״ם ז״ל דפירושו תמוה ולדידיה קשיא נמי טפי הך קושיא שהקשיתי וצ״ע ואין להאריך יותר:
בפירש״י בד״ה קמ״ל דאי לא הוי קבוע מעי״ט וכו׳ משום דמוקצה וכו׳ א״נ משום דעבר ואסקיה עכ״ל. עיין במהרש״ל ומהרש״א שתמה בזה על פירש״י דאמאי שבק רש״י לטעמא דמוקצה דאיירי ביה בשמעתין ולישנא דדעתיה עליה נמי הכי משמע ומהדר אטעמא אחרינא דקנסינן משום דעבר ואסקיה. מיהו למאי דפרישית לעיל יש ליישב דכיון דבסוגיא דחולין דף י״ד גבי השוחט בשבת דשקלי וטרי בה אמוראי טובי ומהדרי לאוקמי כר״י דאסורא ליומיה משום מוקצה ודחה הש״ס דלא הוי טעמא משום מוקצה משום דלית ליה לר״י מוקצה אלא היכא דדחי בידים ומש״ה מוקי לה רב אשי כר״י דמבשל דאסור ליומיה משום קנסא וא״כ לפום הך אוקימתא דמשמע דהיכא דלא דחי בידים לית ליה לר״י מוקצה ע״כ מפרש דהא דאוסר ר״י בבכור היינו משום דלא עבר ואסקיה ואפ״ה כתב נמי טעמא דמוקצה משום דבמסקנא דחולין דבתר הכי משמע דלקושטא דמילתא אית ליה לר״י מוקצה אפילו היכא דלא דחי בידים ואפילו היכא דיושב ומצפה ע״ש ועיין מה שאכתוב עוד בזה לקמן בסוף הסוגיא. ועוד דבלא״ה נמי משמע דאיתא להך טעמא דקנסינן משום דעבר ואסקיה והיינו לפי גירסת הספרים בברייתא בסמוך דגרסינן בכור תם:
א גמרא ושואלים: במאי קא מפלגי [במה, באיזה עקרון, נחלקו] ר׳ יהודה ור׳ שמעון? אי נימא [אם נאמר] שבשאלה האם רואין מומין ביום טוב קמפלגי [נחלקו], שר׳ יהודה סבר: רואין מומין ביום טוב, ור׳ שמעון סבר: אין רואין מומין ביום טוב, אם כן ולפלגו [ושיחלקו] בשאלה ברואין מומין דעלמא [בכלל], האם מותר לראות מומים ביום טוב, ולאו דווקא במקרה של בכור שנפל לבור!
GEMARA: The Gemara asks: With regard to what principle do Rabbi Yehuda and Rabbi Shimon disagree? If we say that they disagree about whether or not one may examine blemishes on a Festival, such that Rabbi Yehuda holds that one may examine blemishes on a Festival, and Rabbi Shimon holds that one may not examine blemishes on a Festival, if so, let them disagree with regard to examining blemishes in general on a Festival and not only with respect to the particular case of a firstborn that fell into a cistern.
הכל
(3) בְּכוֹר שֶׁנָּפַל לַבּוֹר אִצְטְרִיכָא לֵיהּ סד״א סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא מִשּׁוּם צַעַר בַּעֲלֵי חַיִּים לַעֲרֵים וְלַסְּקֵיהּ כר׳ כְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ קמ״ל קָא מַשְׁמַע לַן .
The Gemara answers: It was necessary to teach the disagreement with regard to the case of a firstborn that fell into a cistern, as it could enter your mind to say that because of the matter of the suffering of living creatures, one should employ an artifice to circumvent the halakha and raise the animal from the cistern. This would be in accordance with the opinion of Rabbi Yehoshua, who states elsewhere (37a) with regard to a different case that one may employ an artifice in order to rescue an animal that fell into a cistern on a Festival. Therefore, the mishna teaches us that Rabbi Yehuda and Rabbi Shimon disagree even in the case of a firstborn that fell into a cistern.
The Gemara answers: It was necessary to teach the disagreement with regard to the case of a firstborn that fell into a cistern, as it could enter your mind to say that because of the matter of the suffering of living creatures, one should employ an artifice to circumvent the halakha and raise the animal from the cistern. This would be in accordance with the opinion of Rabbi Yehoshua, who states elsewhere (37a) with regard to a different case that one may employ an artifice in order to rescue an animal that fell into a cistern on a Festival. Therefore, the mishna teaches us that Rabbi Yehuda and Rabbi Shimon disagree even in the case of a firstborn that fell into a cistern.
לערים – לומר ודאי ימצא בו מום.
ולסקיה כרבי יהושע – דאמר בפרק משילין (לקמן דף לז.) אותו ואת בנו שנפלו לבור מעלה את הראשון ע״מ לשחוט ואינו שוחט וחוזר ומעלה את השני רצה זה שוחט רצה זה שוחט.
מתניתין. בכור שנפל לבור ר׳ יהודה אומר ירד מומחה ויראה אם יש בו מום יעלה וישחוט ואם לאו לא ישחוט. ר׳ שמעון אומר כל שאין מומו ניכר מערב יום טוב אין זה מן המוכן – אמרינן עלה בגמרא דברואין מומין פליגי, דר׳ יהודה סבר רואין ור׳ שמעון סבר אין רואין. ובודאי לא סגיא בלאו הכי דבמוקצה לא איפשר דפליג דהא בכוליה תלמודא ר׳ יהודה לחומרא ור׳ שמעון לקולא אלא ברואין הוא דפליגי ובשהיה בו מום מערב יום טוב דאי לא לא שרי ר׳ יהודה דהא ודאי אית ביה משום מוקצה. אלא ודאי כשהיה בו מום מערב יום טוב וכיון דכן ורואין מומין ביום טוב ודאי חשיב מוכן ור׳ שמעון סבר אין רואין וכיון דכן אפילו עבר וביקרו מוקצה. דאיכא למימר מי יימר דמזדקקי ליה בי דינא כיון דאין רואין ובודאי דר׳ שמעון אפילו עבר וביקרו אסור משום מוקצה מדקתני אין זה מן המוכן דבכי האי מוקצה מודה ר׳ שמעון דלא סליק אדעתיה דחזי ליה חכם כיון דאינו רשאי והכי מפרשינן לה התם במסכת שבת משום מוקצה. והא דאמרינן התם אבל התם מי יימר דנפיל ביה מומא ואם תמצי לומר דנפל ביה מומא מי יימר דהוי מום קבוע ואם תמצי לומר דהוי מום קבוע מי יימר דמזדקיק ליה חכם הא ודאי לאו דוקא דודאי מתניתין בנפיל ביה מומא עסקינן דאי לא לא הוה שרי ר׳ יהודה כדפרישנא אלא התם כולהו מי יימר דאיתנהו בבכור חשיב ואזיל ובודאי דבחד סגי ליה והוי מוקצה כדמוכח התם בהדיא.
ומשיבים: בכור שנפל לבור אצטריכא ליה [צריך היה לו] לומר במיוחד, כי סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר] שיש בכך נימוק נוסף משום צער בעלי חיים ובשל נימוק זה לערים ולסקיה [שיערים בכך ושיעלה אותו], וכדעת ר׳ יהושע שדעתו בענין אחר (להלן לז, א) שבעל חיים שנפל לבור ביום טוב, אם יש דרך להערים ולהוציאו — מוציאו משם, לכך קא משמע לן [השמיע לנו] שאף כאן נחלקו.
The Gemara answers: It was necessary to teach the disagreement with regard to the case of a firstborn that fell into a cistern, as it could enter your mind to say that because of the matter of the suffering of living creatures, one should employ an artifice to circumvent the halakha and raise the animal from the cistern. This would be in accordance with the opinion of Rabbi Yehoshua, who states elsewhere (37a) with regard to a different case that one may employ an artifice in order to rescue an animal that fell into a cistern on a Festival. Therefore, the mishna teaches us that Rabbi Yehuda and Rabbi Shimon disagree even in the case of a firstborn that fell into a cistern.
הכל
(4) אִי הָכִי לֹא יִשְׁחוֹט לֹא יַעֲלֶה וְיִשְׁחוֹט מִבְּעֵי לֵיהּ לָא צְרִיכָא בדַּעֲבַר וְאַסְּקֵיהּ סד״א סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא לִשְׁחֲטֵיהּ קמ״ל קָא מַשְׁמַע לַן .
The Gemara asks: If so, if the mishna mentions the case of a firstborn that fell into a cistern in order to teach that an artifice may not be employed to raise the animal from the cistern, the phrase: He may not slaughter it, is inaccurate. Rather, it should have stated: He may not raise the animal and slaughter it. The Gemara answers: No, this teaching is necessary in a case where he transgressed the prohibition and already raised it, as it could enter your mind to say that he may now slaughter it. Therefore, the mishna teaches us that even then he may not do so.
The Gemara asks: If so, if the mishna mentions the case of a firstborn that fell into a cistern in order to teach that an artifice may not be employed to raise the animal from the cistern, the phrase: He may not slaughter it, is inaccurate. Rather, it should have stated: He may not raise the animal and slaughter it. The Gemara answers: No, this teaching is necessary in a case where he transgressed the prohibition and already raised it, as it could enter your mind to say that he may now slaughter it. Therefore, the mishna teaches us that even then he may not do so.
אי הכי – דנפילת בור דנקט לאשמועינן דלא יעלהו נקט ליה ואם לאו לא יעלהו מבעי ליה דהא עיקר משום העלאה נקט לה ושחיטה פשיטא לן.
לא צריכא דעבר ואסקיה – ומשמעותא דלא לסקיה מרישא ש״מ דקתני ירד המומחה ויראה ולא קתני יעלהו ויראה והדר אשמועינן אחריתי דאי עבר ואסקיה ולא מצא בו מום לא ישחוט.
אי הכי ואם לאו לא ישחוט ואם לאו לא יעלה מיבעי ליה – פירוש: דכיון דמשום ריבותא דהעלאה נקט ליה לא הוה ליה למיתני ואם לאו לא ישחוט דפשיטא כיון דאית ליה למיתני בהדיא ריבותא בהעלתה וליתני הכי ואם לאו לא יעלה כלומר ואם לאו שאין מומחי׳ רוצה לירד או אינו יכול או שאינו יכול לראות מומו בבור לא יעלה לראות מומו כאן.
לא צריכא דעבר ואסקיה מהו דתימא כי שחטיה קא משמע לן – פירוש: מתניתין דקתני ואם לאו לא ישחוט בשחיטה גופה משכחת ריבותא ולהכי תנא לא ישחוט ואף על גב דבהעלאה נמי איכא ריבותא כיון דבשחיטה איכא ריבותא תו לא קשיא כלל דרישא דמתניתין משום העלאה וסופא משום שחיטה גופה. ואפילו ליכא משום העלאה כלל וכגון דעבר ואסקיה ואמסקנא סמכינן דמסתבר האי טעמא.
אי הכי לא ישחוט. פירוש אי אמרת בשלמא דירד לאו דוקא היינו דנקט לא ישחוט למרמז לן דהעלאה שריא. אלא אי אמרת דירד דרישא דוקא משום דאסר לאסוקיה אם כן הוה ליה למיתני בהדיא ואם לאו לא יעלה דהוי רבותא טפי דאלו לא ישחוט פשיטא. ופרקינן לא צריכא דעבר ואסקיה. ורישא דמתניתין אשמועינן איסור עליה וסיפא אשמועינן דאם עבר ואסקיה אסור למשחטיה. והיינו דקתני לא ישחוט ולא קתני לא יעלה משום דפשיטא ליה דמיירי בדאסקיה.
סלקא דעתך אמינא לשחטיה. כלומר לכך הוצרך לומר לא ישחוט. ופרכינן היכי סלקא דעתך דלישחטיה הא תם הוא.
רש״י בד״ה ואם לאו כו׳ מן ועבר ואסקיה כו׳ עד דעבר ואסקיה נמחק הכל (עיין במהרש״א):
תוס׳ בד״ה בכור כו׳ הכי פירושו כל שאין מומו ניכר כו׳ מום קבוע מאתמול ור׳ שמעון כו׳ כצ״ל:
ושואלים: אי הכי [אם כך] שעיקר המחלוקת הוא בענין היתר העלאתו מן הבור, הרי לשון ״לא ישחוט״ אינה מדוייקת, ו״לא יעלה וישחוט״ מבעי ליה [צריך היה לו לומר]! ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] אלא במקרה שעבר וכבר אסקיה [העלה אותו], סלקא דעתך אמינא לשחטיה [יעלה על דעתך לומר שישחטנו], על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שבכל אופן לא יעשה כן.
The Gemara asks: If so, if the mishna mentions the case of a firstborn that fell into a cistern in order to teach that an artifice may not be employed to raise the animal from the cistern, the phrase: He may not slaughter it, is inaccurate. Rather, it should have stated: He may not raise the animal and slaughter it. The Gemara answers: No, this teaching is necessary in a case where he transgressed the prohibition and already raised it, as it could enter your mind to say that he may now slaughter it. Therefore, the mishna teaches us that even then he may not do so.
הכל
(5) לִשְׁחֲטֵיהּ הָא תָּם הוּא לָא צְרִיכָא דִּנְפַל בֵּיהּ מוּמָא וְהָא מוּקְצֶה הוּא.
The Gemara expresses wonder at this answer: How could one think that he may now slaughter it? Isn’t the animal unblemished? How could one imagine that it is permitted to slaughter a firstborn that is unblemished? The Gemara answers: This teaching is necessary only in a case where it developed a blemish after it fell. The Gemara challenges this argument: But how could one think that he may now slaughter the animal? Doesn’t it fall into the category of muktze, as it was not fit to be eaten on the eve of the Festival, since at that time it was still unblemished? In that case, it should remain in the category of muktze for the duration of the Festival.
The Gemara expresses wonder at this answer: How could one think that he may now slaughter it? Isn’t the animal unblemished? How could one imagine that it is permitted to slaughter a firstborn that is unblemished? The Gemara answers: This teaching is necessary only in a case where it developed a blemish after it fell. The Gemara challenges this argument: But how could one think that he may now slaughter the animal? Doesn’t it fall into the category of muktze, as it was not fit to be eaten on the eve of the Festival, since at that time it was still unblemished? In that case, it should remain in the category of muktze for the duration of the Festival.
דנפל ביה מומא – השתא וה״ק אם יש בו מום הקבוע מעי״ט יעלה וישחוט ואם לאו דלא היה מעי״ט אלא היום אפילו עבר והעלהו לא ישחוט.
והא מוקצה הוא – אי מאתמול לא הוה ביה מום כלל פשיטא דלא ישחוט דהא אשמעינן רבי יהודה בכמה דוכתי דאית ליה מוקצה.
ודיקינן: נישחטיה והא תם הוא לא צריכא דנפיל ביה מום קבוע. והא מוקצה הוא? לא צריכא דמאתמול נפל ביה מום עובר והשתא נפל ביה מום קבוע מהו דתימא הואיל ומאתמול נפל ביה מום עובר דעתיה עלויה דהא אתחיל ביה לקותא ולישחטיה האידנא דנפל ביה מום קבוע קא משמע לן. ולהכי תנא סופא לא ישחוט לאשמועינן ריבותא בשחיטה אפילו עבר ואסקיה דליכא משום העלאה.
ותוהים על תירוץ זה: לשחטיה [שישחוט אותו]?! הא [הרי] תם הוא בלי מום, וכיצד מותר לשחוט בזמן הזה בכור בלי מום! ומשיבים: לא צריכא, דנפל ביה מומא [לא הוצרכה אלא כגון שנפל בו מום] לאחר שנפל. ומקשים: והא [והרי] מוקצה הוא, שהרי מערב החג לא היה ראוי לאכילה, שהרי היה תמים, ובשל כך הוא נעשה מוקצה לכל החג!
The Gemara expresses wonder at this answer: How could one think that he may now slaughter it? Isn’t the animal unblemished? How could one imagine that it is permitted to slaughter a firstborn that is unblemished? The Gemara answers: This teaching is necessary only in a case where it developed a blemish after it fell. The Gemara challenges this argument: But how could one think that he may now slaughter the animal? Doesn’t it fall into the category of muktze, as it was not fit to be eaten on the eve of the Festival, since at that time it was still unblemished? In that case, it should remain in the category of muktze for the duration of the Festival.
הכל
(6) אֶלָּא דִּנְפַל בֵּיהּ מוּם עוֹבֵר מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב וְהַשְׁתָּא הֲוָה לֵיהּ מוּם קָבוּעַ מַהוּ דְּתֵימָא דְּדַעְתֵּיהּ עִלָּוֵיהּ וְנִשְׁחֲטֵיהּ קמ״ל קָא מַשְׁמַע לַן .:
Rather, the mishna is speaking of a case where the animal developed a temporary blemish, one that might eventually heal, on the eve of the Festival, and now, after falling, it has a permanent blemish. Lest you say that his mind was set on the animal as food already before the Festival due to the temporary blemish and therefore he should now be allowed to slaughter it, the mishna teaches us that since it was not fit to be eaten before the Festival, it is not considered prepared for use on the Festival. Rather, it falls into the category of muktze and may not be slaughtered.
Rather, the mishna is speaking of a case where the animal developed a temporary blemish, one that might eventually heal, on the eve of the Festival, and now, after falling, it has a permanent blemish. Lest you say that his mind was set on the animal as food already before the Festival due to the temporary blemish and therefore he should now be allowed to slaughter it, the mishna teaches us that since it was not fit to be eaten before the Festival, it is not considered prepared for use on the Festival. Rather, it falls into the category of muktze and may not be slaughtered.
והוה ליה האידנא מום קבוע כו׳. וא״ת אכתי פשיטא דמשום דאסקיה נימא שישחוט כיון דלא הוה ליה מום קבוע מאתמול נימא שלא ישחטנו אפילו בבור עצמו. וי״ל דאין הכי נמי מיהו אילו קתני תנא ואם לאו לא יעלה וישחוט הוה סלקא דעתין דאיסורא דשחיטה היינו משום איסור העלאה דכיון דלא הוה ביה מבעוד יום אלא מום עובר לא מסיק אדעתיה דשרינן ליה לאסוקי מהתם. הא אילו עבר ואסקיה מישתרי דבכי הא דעתיה עלויה. להכי לא תני לא יעלה לאשמועינן שכבר העלהו ואף על פי כן אסור דמוקצה הוא דלא הוה מסיק אדעתיה דמשום דהוה מום עובר אתמול יפול בו היום מום קבוע ולא הוה דעתיה עליה כלל ואפילו לשוחטו ולאוכלו במקומו.
אלא יש לומר: דנפל ביה [שנפל בו] מום עובר [מום חולף שאפשר שיתרפא] מערב יום טוב, והשתא הוה ליה [עכשיו לאחר שנפל יש בו] מום קבוע. מהו דתימא [מהו שתאמר]: דדעתיה עלויה [שדעתו עליו] עוד מבעוד יום בגלל המום העובר, ולכן עכשיו ונשחטיה [ושישחטנו] על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שכיון שלא היה ראוי לאכילה מבעוד יום, לכן אינו נחשב כמוכן והריהו מוקצה ואין לשחטו.
Rather, the mishna is speaking of a case where the animal developed a temporary blemish, one that might eventually heal, on the eve of the Festival, and now, after falling, it has a permanent blemish. Lest you say that his mind was set on the animal as food already before the Festival due to the temporary blemish and therefore he should now be allowed to slaughter it, the mishna teaches us that since it was not fit to be eaten before the Festival, it is not considered prepared for use on the Festival. Rather, it falls into the category of muktze and may not be slaughtered.
הכל
(7) ת״ר תָּנוּ רַבָּנַן בְּכוֹר תָּם שֶׁנָּפַל לַבּוֹר ר׳ רַבִּי יְהוּדָה הַנָּשִׂיא אוֹמֵר יֵרֵד מוּמְחֶה וְיִרְאֶה אִם יֵשׁ בּוֹ מוּם יַעֲלֶה וְיִשְׁחוֹט וְאִם לָאו לֹא יִשְׁחוֹט אָמַר לוֹ ר׳ רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן מְנַסְיָא גהֲרֵי אָמְרוּ אֵין רוֹאִין מוּמִין בְּיוֹם טוֹב כֵּיצַד נוֹלַד בּוֹ מוּם מֵעֶרֶב י״ט יוֹם טוֹב אֵין מְבַקְּרִין אוֹתוֹ בי״ט בְּיוֹם טוֹב נוֹלַד בּוֹ מוּם
The Sages taught the following baraita: With regard to an unblemished firstborn that fell into a cistern on a Festival, Rabbi Yehuda HaNasi says: An expert in these matters goes down into the cistern and examines the animal. If it now has a permanent blemish as a result of the fall, he may raise it from the cistern and slaughter it; but if not, then even if he proceeds to raise it, he may not slaughter it, even if afterwards it develops a blemish. Rabbi Shimon ben Menasya said to him: The Sages of earlier generations already said that one may not examine blemishes on a Festival. How so? If a blemish came into being on the eve of a Festival, one may not examine it on the Festival itself to see whether it is in fact of the type that permits the animal to be slaughtered. And if the blemish came into being
The Sages taught the following baraita: With regard to an unblemished firstborn that fell into a cistern on a Festival, Rabbi Yehuda HaNasi says: An expert in these matters goes down into the cistern and examines the animal. If it now has a permanent blemish as a result of the fall, he may raise it from the cistern and slaughter it; but if not, then even if he proceeds to raise it, he may not slaughter it, even if afterwards it develops a blemish. Rabbi Shimon ben Menasya said to him: The Sages of earlier generations already said that one may not examine blemishes on a Festival. How so? If a blemish came into being on the eve of a Festival, one may not examine it on the Festival itself to see whether it is in fact of the type that permits the animal to be slaughtered. And if the blemish came into being
מתני׳. בכור שנפל לבור, ר׳ יהודה אומר: ירד מומחה ויראה, אם יש בו כו׳. אוקימ׳ ברואין מומין ביום טוב פליגי, והאי דקתני: נפל לבור איצטריך, סלקא דעתך אמינא: משום צער בעלי חיים ליערים וליסלקיה, כר׳ יהושע, דתני: אותו ואת בנו שנפלו לבור, ר׳ יהושע אומר: מעלין את הראשון על מנת לשוחטו, ואינו שוחטו, ומערים ומעלה את השיני כו׳. קא משמע לן דלא עבדינן כר׳ יהושע, ולא יעלה הוה צריך למיתנא, ואגב חדא קא משמע לן תרתי: חדא – לא יעלה, ואי עבר ואסקיה – לא ישחוט. ואף על גב דנפל ביה השתא מום קבוע והוה ליה מערב יום טוב מום עובר – מהו דתימא: כיון דהוה ליה מערב יום טוב מום עובר והאידנא הוה ליה מום קבוע – דעתיה עילויה הוה מאתמול, ולאו מוקצה הוא. קא משמע לן.
תנו רבנן: בכור תם שנפל לבור, ר׳ יהודה הנשיא אומר: ירד מי שבקי במומין ויראה כו׳. אמרו לו: הרי אמרו אין מבקרין מומין ביום טוב! נולד בו מום מערב יום טוב – אין מבקרין אותו ביום טוב. נולד בו מום ביום טוב, רבן שמעון אומר: אין זה מן המוכן.
בכור תם שנפל לבור גרסינן בברייתא דלית להו מוקצה להנך תנאי בבכור דכל שעתא דעתיה עלויה שמא יפול בו מום.
ירד מומחה – ולא לערים ולסקיה.
ר׳ יהודה הנשיא – הוא רבי ולאו היינו רבי יהודה דמתניתין דסתם ר׳ יהודה הוא ר׳ יהודה בר אלעאי.
אם יש בו מום – אפילו נפל בו היום.
יעלה וישחוט – דלית ליה מוקצה בבכור.
ואם לאו – ועבר ואסקיה לא ישחוט אפילו נפל בו מום לאחר העלאה וקנסא הוא משום דעבר ואסקיה [א״נ] לא ישחוט לא יעלה בהערמת שחיטה קאמר דלא ישחוט לא אצטריך דהא תם הוא ומתניתין דלא שנינן הכי משום דמתניתין לא מצינן לאוקומה בתם משום דרבי יהודה מוקצה אית ליה ולא מצי למימר אם יש בו מום שנפל בו בי״ט יעלה וישחוט וכיון דע״כ בבעל מום תוקמה לא אצטריך לשנויי סיפא בשנויא דחיקא ולמימר דלא ישחוט לא יעלה קאמר דהא מצי לשנויא שפיר כדשנינן דאשמעינן ואם לאו דלא היה קבוע מבעוד יום דאפילו עבר ואסקיה לא ישחוט ואע״ג דאתעביד ליה מום קבוע השתא: לשון אחר לא גרס בברייתא בכור תם אלא כי מתני׳ גרסינן בברייתא בכור שנפל לבור ומתוקמא הכי בכור שנפל לבור ר׳ יהודה הנשיא אומר ירד מומחה ויראה דלא נערים ונסקיה מעיקרא.
אם יש בו מום – אם ימצא בו מום הידוע שהיום לא נעשה יעלהו וישחוט ואם לאו אלא נפל בו מום היום אפילו העלהו לא ישחוט ולרבי יהודה נשיאה ליכא למפרך כדפרכינן לעיל פשיטא דלא ישחוט דהא מוקצה הוא דאלו לדידיה אצטריך דהשתא הוא דאשמעינן דאית ליה מוקצה.
א״ל ר׳ שמעון בן מנסיא הרי אמרו – רבותינו דורות שלפנינו אין רואין מומין דר״ש בן יוחי מדורות שלפניהם היה ורבי תלמידו היה כדאמר במסכת עירובין (דף צא.) ובמסכת שבת (דף קמז:) א״ר כשהיינו לומדים תורה אצל ר׳ שמעון בתקוע היינו מעלין לו שמן כו׳ וקאמר ליה ר׳ שמעון בן מנסיא לרבי הרי נחלקו בה דורות שלפנינו ונזיל לחומרא.
נולד בו מום מעי״ט – רבי שמעון בן מנסיא מפרש מלתיה דר׳ שמעון בן יוחי וה״ק הרי אמר ר״ש בן יוחי אין רואין מומין כיצד נולד בו מום מערב י״ט אין מבקרין אותו לכתחלה אבל אם עבר ובקרו שוחטו שהרי אינו מתקן כל כך שקרוב היה בין השמשות להיות מתוקן שלא היה מחוסר אלא ראיית חכם.
תנו רבנן בכור תם שנפל לבור ה״ג – דר׳ יהודה הנשיא לית ליה מוקצה דקאמר אם יש בו מום קבוע ואפילו אם נפל בי״ט יעלה וישחוט ולית להו להני תנאי מוקצה בבכור דלעולם דעתו עליו שמא יפול בו מום ואם לאו שאין בו מום מאליו לא ישחוט וא״ת פשיטא והא תם הוא וי״ל לא יעלה בהערמת שחיטה כדפירש׳ לעיל ועל ר׳ יהודה דמתני׳ לא בעי לשנויי הכא דלא בעי לשנויי שנויא דחיקא ולא יעלה בהערמת שחיטה קאמר הואיל דאית ליה שנויא אחרינא דר׳ יהודה אית ליה מוקצה בבכור וצריך לאוקומי בבעל מום ע״כ דהא אית ליה מוקצה אבל לרבי יהודה הנשיא דלית ליה מוקצה בבכור דהא בתם שנפל לבור מיירי לא מצי לשנויי הכי שנפל בו מום קבוע בי״ט כדמשני לרבי יהודה במתניתין עוד פרש״י פי׳ אחר דלא גרס תם בברייתא אלא ה״ג בכור שנפל לבור וכו׳ אם יש בו מום קבוע שידוע בו מום מערב י״ט ישחוט ואם לאו אלא נפל בו מום היום לא ישחוט אפילו אם העלהו משום דהוי מוקצה ולרבי יהודה נשיאה אית ליה מוקצה ולא פריך הש״ס כדפריך הש״ס לעיל לרבי יהודה דמתני׳ פשיטא דמוקצה הוא דודאי לרבי יהודה דמתני׳ פריך שפיר דמאי אצטריך לאשמועינן אי משום מוקצה בהרבה מקומות שמעינן דרבי יהודה דמתני׳ אית ליה מוקצה אבל ארבי יהודה הנשיא אצטריך לאשמועינן (דרבי יהודה) דאית ליה מוקצה ותימה דבשלהי מכלתין (דף מ.) מספקא ליה לרבי יהודה הנשיא אי אית ליה מוקצה ואמאי לא פשיט ליה מהכא וי״ל דלא פסיק להוכיח מהכא דאיכא לפרושי תרי לישני כדפי׳ דלחד אית ליה מוקצה ולחד לית ליה מוקצה ומספקא ליה אי כהאי לישנא אי כהאי לישנא לכך לא היה לו להוכיח מהכא: [וע״ע תוספות שבת מה: ד״ה לדבריו].
הכי גרסינן: תנו רבנן בכור שנפל לבור ר׳ יהודה הנשיא אומר ירד מומחה ויראה אם יש בו מום יעלה וישחוט ואם לאו לא ישחוט – פירוש: ומילתיה דר׳ יהודה הנשיא לגמרי כר׳ יהודה.
אמר ליה ר׳ שמעון בן מנסיא הרי אמרו אין מבקרין מומין ביום טוב – פירוש: דהוה ליה כדין שבא להתיר קדשים וכיון דאיפשר מאתמול ודאי אסור.
תנו רבנן בכור תם שנפל לבור כו׳. פירש רש״י ז״ל דר׳ יהודה הנשיא והני תנאי לית להו מוקצה. ור׳ יהודה דהכא לאו היינו ר׳ יהודה דמתניתין דר׳ יהודה דהכא הוא רבי ור׳ יהודה דמתניתין הוא ר׳ יהודה בר אלעאי. וא״ת אם כן מאי האי דקאמר ואם לאו לא ישחוט דהא תם הוא ופשיטא דלא. ותירץ רש״י ז״ל דהכי קאמר ואם לאו שלא הראהו לחכם והעלהו לא ישחוט ואף על פי שיהא בו מום קבוע ומשום קנסא. פירוש לפירושו ואם לאו דליכא מומחה לא יעלנו בהערמה שיאמר מום קבוע הוה ואשחטנו. אבל אם העלהו מותר במום קבוע מורי נר״ו. וא״ת כי קא מיבעיא לן התם בפרק כירה אי אית ליה מוקצה לר׳ יהודה הנשיא או לא ולא איפשיטא אמאי לא פשטוה מהכא דלית ליה מוקצה. וי״ל דלא שמיע ליה לברייתא. אלא דאכתי קשה דלר׳ שמעון אית ליה מוקצה בבכור והיאך נאמר דלר׳ יהודה הנשיא לית ליה מוקצה והא לא אשכחן מאן דמקל במוקצה טפי מר׳ שמעון. והנכון דלא גרסינן בכור תם אלא בכור שנפל לבור. ור׳ יהודה הנשיא סבירא ליה כר׳ יהודה דמתניתין ופירושא דברייתא כפירושא דמתניתין. והכי קאמר אם יש בו מום קבוע מערב יום טוב יעלה וישחוט. ואם לאו ודלא היה מערב יום טוב אלא היום אפילו עבר והעלהו לא ישחוט. וליכא למיפרך פשיטא דלא ישחוט דהא מוקצה הוא כדפרכינן לעיל. דאצטריך לאשמועינן דר׳ יהודה הנשיא אית ליה מוקצה. ולא מצינן למפשט ההיא דכירה מיהא דאית ליה מוקצה דדלמא בעלמא לית ליה מוקצה והכא אית ליה משום דדמי לגרוגרות וצימוקים כדחזינן לר׳ שמעון דאית ליה בהא. ובהא ניחא לי מה שהקשה מורי נר״ו דהא ר׳ יהודה הנשיא היינו רבי ובשמעתא בתרייתא דמכלתין אסיקנא דרבי לית ליה מוקצה והא דקאמר אלו ואלו בייתות הן לדבריהן דרבנן קאמר להו לדידי לית לי מוקצה כו׳. ועלתה לו בקושיא. ולפי זה לא קשיא דהכא שאני דאפילו ר׳ שמעון אית ליה מוקצה בהא.
אין מבקרין אותו ביום טוב. פירוש ואם עבר ובקרו מותר דלא אסרוהו לכתחלה אלא משום דיכול לראותו מערב יום טוב אי נמי גזרה שמא נולד בו מום ביום טוב. ואין כאן מוקצה דדעתו עליו שיראנו חכם ביום טוב.
נולד בו מום ביום טוב אין זה מן המוכן. פירוש ואפילו עבר ובקרו אינו מבוקר. ואף על גב דהתם בשבת פרק כירה אמרינן לר׳ שמעון מי יימר דנפל ביה מומא ואם תמצי לומר דנפל מי יימר דמזדקיק ליה חכם דמשמע דאי מזדקיק ליה שרינן. לדידי לא קשיא דהא אוקימנא לה לעיל כגון שהומם מערב יום טוב שהוא יושב ומצפה לחכם שיתירנו ביום טוב. ומורי העמיס דברי רש״י וכתב דר׳ שמעון דאסר לבקר מומין ביום טוב לאו משום מוקצה הוא כלל אלא משום דמחזי כדן את הדין וכמתקן כמו שפירש רש״י. והא דקאמר בפרק כירה מי יימר דמזדקיק ליה חכם לדבריו דמקשה קאמר דאקשי דר׳ שמעון אדר׳ שמעון דסבירא ליה דאין רואין מומין משום מוקצה הוא ואמר ליה דאפילו לאותה סברא איכא לפרוקי דשאני הכא דאיכא מי יימר. אבל ודאי טעמא משום דמחזי כדינא הוא וכדמוכח סוגיא דהכא.
בא״ד וכן הא דקאמר בגמ׳ מ״ד כיון דדעתיה כו׳ קמ״ל ר״ל דאסור משום מוקצה ואפי׳ אם בקרו כו׳ עכ״ל רצונם בזה לראייה לפירושם דכמו דלר׳ יהודה היכא דמודה לר״ש ואוסר היינו אפילו בדיעבד דהא אית ליה מוקצה בכ״מ דומיא דהכי אית למימר באיסורא דר״ש דפליג אר״י היינו נמי בדיעבד וק״ל:
בפרש״י בד״ה בכור תם כו׳ דלית להו מוקצה כו׳ דכל שעה דעתיה עילויה כו׳ עכ״ל אע״ג דלית להו מוקצה מ״מ אי לאו משום דדעתיה עילויה כיון דתם הוא ה״ל כמוקצה דגרוגרת ואסור אפי׳ לר״ש וק״ל:
בד״ה ואם לאו ועבר ואסקיה לא ישחוט אפי׳ נפל בו מום לאחר העלאה וקנסא הוא משום דעבר ואסקיה א״נ לא יעלה בהערמת כו׳ עכ״ל כצ״ל וכן מצאתי בספרים מדויקים אבל מהרש״ל מחק כל זה גם התוס׳ לא הביאו מפרש״י רק פירוש שני דלא יעלה בהערמת שחיטה קאמר מיהו לעיל אהא דקאמר לר״י דמתני׳ מ״ד דדעתיה עילויה קמ״ל כתוב בכל נוסחאות שלפנינו בפרש״י א״נ משום דעבר ואסקיה עכ״ל מהרש״ל לא מחקו שם ואם יש לקיים לר״י דמתני׳ פי׳ זה ה״נ יש לקיימו הכא אברייתא וכהגהת הפרים שכתבתי אמנם יש לדקדק בפי׳ זה לעיל דצ״ל דה״ק לעיל מ״ד דדעתיה עילויה ונשחטיה דלית ביה משום מוקצה קמ״ל דאפ״ה אסור משום טעמא דעבר ואסקיה ואם כן ברישא דלא עבר ואסקיה מותר אפילו בכה״ג בהיה לו מום עובר מעי״ט והשתא ה״ל מום קבוע ומאי קאמרינן לקמן מתני׳ נמי דייקא דאפילו במום קבוע הנופל בו מערב יום טוב אוסר ר״ש דמאי אין מומו ניכר אילימא שאין מומו ניכר כלל צריכא למימר כו׳ דהא ר״י נמי אוסר והשתא הא איכא לאוקמא דאין מומו ניכר שלא היה בו מום קבוע מערב י״ט אלא מום עובר דהשתא ודאי צריכא למימר דר״ש אוסר כיון דר״י מתיר בכה״ג דלית ביה משום מוקצה וע״כ הנראה למחוק לעיל פי׳ זה מפרש״י ודברי הרמב״ם מגומגמים בזה בפי׳ המשנה ע״ש וק״ל:
בד״ה בכור תם שנפל לבור גרסינן בברייתא דלית להו מוקצה להנך תנאי בבכור דכל שעתיה דעתיה עלויה וכו׳ עכ״ל. וכתב מהרש״א ז״ל ואע״ג דלית ליה מוקצה מ״מ אי לאו משום דדעתיה עלויה כיון דתם הוא הו״ל כמוקצה דגרוגרות ואסור אפילו לר״ש עכ״ל. ולא ידעתי מי הכריחו לפרש כן אי משום דפשיטא ליה דרבי כר״ש ס״ל כדמשמע בפרק כירה הא ודאי ליתא דהא לאידך גירסא שכתב רש״י דגרסינן בכור סתם מפרש רש״י להדיא דאית ליה לרבי מוקצה. והנראה דלישנא דרש״י גופא הכריחו למהרש״א ז״ל לפרש כן מדכתב בבכור אלא דלפ״ז אכתי לרש״י גופא קשה אמאי לא מפרש בפשיטות דלהך גירסא דבכור תם היינו משום דרבי כר״ש ס״ל ולאידך גירסא דלא גרסינן תם סובר רבי כר״י. והנלע״ד בזה דרש״י בא ליישב קושית התוס׳ מהא דשילהי מכילתין ועוד כי היכי דלא תיקשי מהך גירסא דבכור תם עליה דרב נחמן דאמר להדיא בריש מכילתין דגבי י״ט סתם לן רבי כר״י וא״כ תיקשי עליה מברייתא דהכא דהא רב נחמן גופא איירי בשמעתין בסמוך בהך ברייתא וקאמר אבא תנא אם עבר וביקרו מבוקר ועל זה כתב רש״י שפיר דמהך ברייתא ליכא לאותובי דאיכא למימר דשאני בכור דאפילו ר״ש מודה כיון דכל שעתיה דעתיה עלויה והיינו כדפרישית לעיל מסוגיא דבכורות. מיהו לאידך גירסא שכתב רש״י דר׳ אית ליה מוקצה נמי ליכא לאוכוחי דבעלמא כר״י ס״ל דאפשר דשאני הכא דמוקצה דבכור חמיר טפי דהוי כגרוגרות וצמוקים והיינו כדפרישית לעיל כיון דבעודן קדשים לא חזו למידי נמצא דלפ״ז ממילא נתיישב קושית התוס׳ מהאי דשילהי מכילתין לנכון כנ״ל בכוונת דקדוק לשון רש״י:
אלא דאכתי איכא למידק דלפום הך סברא דכל שעה דעתיה עלויה לא א״ש הא דמקשה סתמא דתלמודא לעיל בגמרא אליבא דר״י והא מוקצה הוא ומאי קמ״ל דלא ישחוט ומאי קושיא הא איצטריך לאשמעינן לאפוקי מהך סברא דכל שעה דעתיה עלויה ויש ליישב דלא ניחא ליה לתלמודא לאוקמי בהכי דאי הך רבותא אתי ר״י לאשמעינן א״כ הול״ל בהדיא בכור תם כדקאמר ר״י הנשיא משו״ה ניחא ליה לתלמודא טפי לאוקמי במום עובר כיון דהכי קושטא דמילתא דאפילו בכה״ג אית ליה לר״י מוקצה לפי׳ ראשון של רש״י לעיל בסמוך בד״ה קמ״ל וכדפרישית או משום קנסא דעבר ואסקיה כלשון שני של רש״י כן נראה לי ודו״ק:
ומה שכתב רש״י כאן דלית להו מוקצה להנך תנאי נראה דכוונתו אהנך תנאי דברייתא ר״י הנשיא ור״ש בן מנסיא משמיה דר״ש וכמו שאבאר בסמוך:
בד״ה אמר לו ר״ש ב״מ הרי אמרו רבותינו דורות שלפנינו וכו׳ דרשב״י מדורות שלפניהם היה ורבי תלמידו היה וכו׳ עס״ה. נראה דכוונתו דאע״ג דר״י בר אילעאי דמתניתין נמי מדורות שלפניהם היה שהרי חבירו של ר״ש ב״י היה ובר פלוגתיה ואיהו סבר במתניתין דרואין מומין אפ״ה שפיר אמר לו ר״ש ב״מ הרי אמרו כיון דרבי תלמידו דר״ש הוי מהנך ראיות דשבת ועירובין דמייתי רש״י ואני מוסיף על דבריו דבמנחות דף ע״ב מקשה סתמא דתלמודא בפשיטות ורבי לאו תלמידו דר״ש הוא ומייתי הך ברייתא גופא דשבת ועירובין שהביא רש״י כאן אלמא דמסתמא אית לן למימר דר׳ כר״ש ס״ל אלא דאפ״ה הוצרך רש״י לפרש בסוף הדיבור דקאמר ליה רשב״מ לרבי הרי נחלקו בה דורות שלפנינו וניזול לחומרא עכ״ל היינו משום דלשון הרי אמרו בל׳ רבים הכי דייק מדלא קאמר הרי אמר ר״ש רבך ע״כ היינו משום דכיון דרבי גופא לא הביא במשנתינו אלא דברי ר״י ור״ש ולא נקיט דברי ר״ש בלשון חכמים אלמא דכל חכמי דורם של ר״י ור״ש לא אמרו בה לא איסור ולא היתר אם כן ממילא אזלינן לחומרא:
אלא דאכתי קשיא לי הך מילתא גופא שכ׳ רש״י וניזול לחומרא ואמאי הא איסור ראיית מומין שבות בעלמא הוא וקי״ל ספק דבריהם לקולא אלא דאיכא למימר דאפ״ה כיון דדבר שיל״מ הוא לאחר י״ט הוי ספיקא לחומרא כדאיתא לעיל בריש מכילתין דף ד׳ ולעיל בפירקין גבי ספק מוכן כן נ״ל בכוונת רש״י ודוק:
תנו רבנן [שנו חכמים]: בכור תם שנפל ביום טוב לבור, ר׳ יהודה הנשיא אומר: ירד מומחה ויראה, אם יש בו מום שודאי נפל בו מאתמול — יעלה וישחוט, ואם לאו [לא], אלא שנפל בו היום — אפילו העלהו, לא ישחוט. אמר לו ר׳ שמעון בן מנסיא: הרי כבר אמרו חכמים בדורות קודמים לנו שאין רואין מומין ביום טוב. כיצד? נולד בו מום בבכור מערב יום טוב, אין מבקרין (בודקים) אותו ביום טוב עצמו אם אמנם מום גמור הוא שמתירו לשחיטה. ואם נולד בו מום
The Sages taught the following baraita: With regard to an unblemished firstborn that fell into a cistern on a Festival, Rabbi Yehuda HaNasi says: An expert in these matters goes down into the cistern and examines the animal. If it now has a permanent blemish as a result of the fall, he may raise it from the cistern and slaughter it; but if not, then even if he proceeds to raise it, he may not slaughter it, even if afterwards it develops a blemish. Rabbi Shimon ben Menasya said to him: The Sages of earlier generations already said that one may not examine blemishes on a Festival. How so? If a blemish came into being on the eve of a Festival, one may not examine it on the Festival itself to see whether it is in fact of the type that permits the animal to be slaughtered. And if the blemish came into being
הכל
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.
ביצה כו. – מהדורת על־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), עין משפט נר מצוה ביצה כו., ר׳ חננאל ביצה כו., רי"ף ביצה כו. – מהדורת הרי"ף על פי סדר הבבלי מבוססת על מהדורת מכון המאור בעריכת הצוות שבראשות ד"ר עזרא שבט (בהכנה), באדיבות מכון המאור והרב דניאל ביטון (כל הזכויות שמורות למו"ל). לפרטים על המהדורה לחצו כאן., רש"י ביצה כו., תוספות ביצה כו., ר"י מלוניל ביצה כו. – מהדורת מכון התלמוד הישראלי השלם ברשותם האדיבה (כל הזכויות שמורות), בעריכת הרב רפאל הלל פרוש. במהדורה המודפסת נוספו הערות רבות העוסקות בבירור שיטתו הפרשנית וההלכתית של הר"י מלוניל, השוואתו למפרשים אחרים, ציוני מראי מקומות, ובירורי נוסחאות., רא"ה ביצה כו. – מהדורת על־התורה (בהכנה) המבוססת על כתב יד בהמ"ל 8728 (ברשותה האדיבה של ספריית בית המדרש ללימודי יהדות), בית הבחירה למאירי ביצה כו. – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: +972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), מיוחס לשיטה מקובצת ביצה כו., מהרש"ל חכמת שלמה ביצה כו., מהרש"א חידושי הלכות ביצה כו., פני יהושע ביצה כו., פירוש הרב שטיינזלץ ביצה כו., אסופת מאמרים ביצה כו.
Beitzah 26a – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Ein Mishpat Ner Mitzvah Beitzah 26a, R. Chananel Beitzah 26a, Rif by Bavli Beitzah 26a, Rashi Beitzah 26a, Tosafot Beitzah 26a, Ri MiLunel Beitzah 26a, Raah Beitzah 26a, Meiri Beitzah 26a, Attributed to Shitah Mekubetzet Beitzah 26a, Maharshal Chokhmat Shelomo Beitzah 26a, Maharsha Chidushei Halakhot Beitzah 26a, Penei Yehoshua Beitzah 26a, Steinsaltz Commentary Beitzah 26a, Collected Articles Beitzah 26a