×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) כֵּיצַד הוּא עוֹשֶׂה אאוֹחֵז אֶת הַבָּזֵךְ בְּרֹאשׁ אֶצְבְּעוֹתָיו וְיֵשׁ אוֹמְרִים בְּשִׁינָּיו וּמַעֲלֶה בְּגוּדָלוֹ עַד שֶׁמַּגַּעַת לְבֵין אַצִּילֵי יָדָיו בוְחוֹזֵר וּמַחְזִירָהּ לְתוֹךְ חׇפְנָיו גוְצוֹבְרָהּ כְּדֵי שֶׁיְּהֵא עֲשָׁנָהּ שׁוֹהֶה לָבוֹא וְיֵשׁ אוֹמְרִים מְפַזְּרָהּ כְּדֵי שֶׁיְּהֵא עֲשָׁנָהּ מְמַהֶרֶת לָבוֹא.
How should the High Priest act in the Holy of Holies, when he needs to place the incense on the coals by taking a handful from the spoon and placing it in his hands? After he places the coal pan on the ground, he holds the front of the ladle, i.e., the spoon of incense, with his fingertips, and some say he holds it with his teeth. At this stage the handle of the spoon rests between his arms. And he pushes it and raises it up slowly with his thumb toward his body until it reaches between his elbows, which he then uses to turn it over. He then returns the incense into his palms, after which he pours it from his hands into the coal pan. And he heaps the incense into a pile on the coals so that its smoke rises slowly. And some say he does the opposite, that he scatters it so that its smoke rises quickly.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרש״יבית הבחירה למאיריריטב״אמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםעודהכל
ת״ש כיצד הוא עושה אוחז הכף בראשי אצבעותיו וי״א בשניו ומערה בגודלין עד שמעלה לבין אצילי ידיו. וחוזר ומרכינהו ומערה לחפניו וצוברה על גחלי המחתה כדי שתהא מעובה על הגחלים שיהא עשנה שוהה לעלות וי״א מפזרה כדי שיהא עשנה ממהרת לבוא וזו היא מעבודות הקשות שבמקדש ואסיקנא שמע מינה חופן בחוץ וחוזר וחופן בפנים שמע מינה.
כיצד הוא עושה – חפינה שניה שבפנים מן הבזך לתוך חפניו אוחז את ראש הבזך בראשי אצבעותיו לאחר שהניח את המחתה בארץ וידה של בזך כלפי בין זרועותיו ומעלה בשני גודליו ומושך את ידה בגודליו לצד גופו מעט מעט עד שמגיע ראש ידה לבין אצילי ידיו וראש הבזך מגיע לגובה פס ידו וחוזר ומחזירה דרך צדה לתוך חפניו וצוברה על הגחלים.
קרבן הפסח מתוך שלא היה בא אלא מן הכבש והעז וזכר ובן שנה ותמים ושהיו הכל אנשים ונשים חייבין בו לא היו מוצאין שה לכל בית ובית והיו צריכים להתאסף ולימנות הרבה על פסח אחד ורשאין היו לימנות עד שיגיע כזית לכל אחד ואין שוחטין אותו אלא לשם המנויים לו היו קצת המנויים רוצים ליפקע ממנין זה ולימנות בחבורה אחרת כל שלא נשחט השה רשאי אבל משנשחט אע״פ שלא נזרק דמו אינו יכול למשוך ידיו הימנו שהרי לשמו נשחט וכן אין אחר מתמנה עוד עליו שאין נמנין עליו אלא כשהוא חי:
פטר חמור נאמר בתורה שיפדה בשה או יערפנו ואותו שה ניתן לכהן ואין פודין אותו בעגל או שאר בהמה ואצ״ל בחיה אלא בשה ואף כשפודין אותו בשה אין פודין אותו בשה שחוטה או אפי׳ חי אם הוא טריפה או כלאים כגון תיש הבא על הרחל אף על פי שמצד שניהם הוא קרוי שה לענין פסח ולא בכוי ופי׳ בה בגמ׳ גדולי הרבנים הבא מן התיש ומן הצביה אף על פי שהוא שה מצד אחד אלא בשה חי שאינו לא טריפה ולא כלאים ומ״מ אין מדקדקים להיות זכר תמים ובן שנה כלל כמו שיתבאר במקומו:
כיצד הוא עושה – פי׳ אחר שנכנס לפני לפנים ובא לחפן כדי להקטיר הקטורת אוחז את הבזך והוא הכף בראשי אצבעותיו ויש או׳ בשיניו פרש״י ז״ל אחר שהניח את המחתה בארץ אוחז בידו של בזך כלפי בין זרועותיו ומעלה בין שני גודליו עד שמגעת לבין אצילי ידיו פי׳ הנקראין קובדוש. לעכבו ולתפשו בין שניהם וקשה למה צריך לשיניו וראשי גודליו יעלהו בידו הימנית כיון שכבר הניח המחתה שבימינו בארץ והוי ימינו ריקנית וי״ל שהרי אינו יכול לחפון אלא בשתהא שפת הכף האחרונה בראש פס ידו כדי שיריק אותה לתוך חופניו ולא תוכל הכף לעמוד שם אלא בשיעלה אותה בשיניו או בראשי אצבעותיו מעט מעט עד שתהא שפתיה סמוך לפס ידו ויחזירה על חופניו.
בד״ה שאני התם כו׳ היינו שה דפסח כדאמרינן הכא כו׳ דאי ר׳ יהושע משה כשבים כו׳ ועוד דבאותו ואת בנו כו׳ כדאיתא בפרק אותו ואת בנו ובמרובה אלמא כו׳ עכ״ל כצ״ל דהכי איתא בפרק אותו ואת בנו או לרבות כלאים לענין איסורא דאותו ואת בנו ואיתא נמי במרובה או לרבות כלאים לענין ד׳ וה׳ ובתרוייהו קשיא להו דמשה נמעט בהו טרפה וק״ק ומאי קושיא כיון דלא ידעינן שום סברא למעט טרפה טפי מכלאים אימא דכמו דמרבה מאו כלאים מרבה נמי טרפה וק״ל:
בא״ד וליכא למימר דהני בלא בנין אב נפקי כו׳ ולא מוקי בנין אב לפטר חמור אסר כו׳ דאפי׳ אי לא מייתר מן הכבשים כו׳ קדשים גמרי כו׳ בהיקשא דוזאת התורה וגו׳ כו׳ עכ״ל כצ״ל וי״ל דמ״מ מאי קאמר אי האי בנין אב אתא לקדשים דהא אי לאו דכתיב קדשים ליכא בנין אב שה דפסח אלא מהיקשא אתי ודו״ק:
כיצד הוא עושה בבית קודש הקדשים כשצריך להניח את הקטורת על הגחלים ולשם כך צריך לחפון מן הבזך וליתן לתוך חפניו? אוחז את ראש הבזך (הכלי) של קטורת בראש אצבעותיו לאחר שהניח את המחתה בארץ, ויש אומרים כי אוחזו בשיניו, וידו של הבזך מונח כלפי בין זרועותיו ומעלה ודוחף אותו בגודלו לצד גופו מעט מעט עד שמגעת (הבזך) לבין אצילי ידיו (מרפקו), ובהם יכול להסתייע כדי להופכו, וחוזר ומחזירה לתוך חפניו, ואחר כך שופכה מתוך חפניו למחתת הגחלים, וצוברה לקטורת על גבי הגחלים בערימה, כדי שיהא עשנה שוהה לבוא. ויש אומרים: לא כן, אלא אדרבא היה מפזרה, כדי שיהא עשנה ממהרת לבוא.
How should the High Priest act in the Holy of Holies, when he needs to place the incense on the coals by taking a handful from the spoon and placing it in his hands? After he places the coal pan on the ground, he holds the front of the ladle, i.e., the spoon of incense, with his fingertips, and some say he holds it with his teeth. At this stage the handle of the spoon rests between his arms. And he pushes it and raises it up slowly with his thumb toward his body until it reaches between his elbows, which he then uses to turn it over. He then returns the incense into his palms, after which he pours it from his hands into the coal pan. And he heaps the incense into a pile on the coals so that its smoke rises slowly. And some say he does the opposite, that he scatters it so that its smoke rises quickly.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרש״יבית הבחירה למאיריריטב״אמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםהכל
 
(2) וְזוֹ הִיא עֲבוֹדָה קָשָׁה שֶׁבַּמִּקְדָּשׁ זוֹ הִיא וְתוּ לָא וְהָא אִיכָּא מְלִיקָה וְהָא אִיכָּא קְמִיצָה אֶלָּא זוֹ הִיא עֲבוֹדָה קָשָׁה מֵעֲבוֹדוֹת קָשׁוֹת שֶׁבַּמִּקְדָּשׁ שְׁמַע מִינַּהּ חוֹפֵן וְחוֹזֵר וְחוֹפֵן שְׁמַע מִינַּהּ.

And this taking of a handful of incense is the most difficult sacrificial rite in the Temple. The Gemara asks: This one is the hardest rite, and no other? But there is pinching, which is also considered extremely difficult; and there is taking a handful of a meal-offering, another complex rite. Rather, this taking of a handful of incense is one of the most difficult rites in the Temple, rather than the single most difficult one. In any event, you can learn from this that the High Priest scoops a handful and again scoops. The Gemara concludes: Indeed, learn from this that it is so.
תוספותבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
והאיכא קמיצה – ומה שמקשה ר״י דבפ׳ קמא דמנחות (מנחות יא.) אמרינן גבי מנחת מאפה ומחבת ומרחשת זו היא עבודה קשה שבמקדש ובפרק כל המנחות באות מצה (שם דף נד.) אמרינן אין לך שקשה לקמיצה יותר ממנחת חוטא נראה לי דהנך ג׳ דקא חשיב הכא עבודות קשות הם לכהן לעשות שיש בהן צער מליקה למלוק בצפורנו לחתוך המפרקת וכן קמיצה דמנחת מאפה שיש לו צער לכהן למחוק בגודלו מלמעלה ובאצבע קטנה מלמטה ולהשוות דבר קשה וכן בחפינה כדמפרש שנוטל הבזך בשיניו ועוד מפרש לקמן שהיה צריך ליזהר מאד שלא יכוה מחום הגחלים אבל גבי מנחת חוטא לא קאמר אין לך עבודה קשה יותר ממנחת חוטא אלא קשה לקמיצה קאמר לפי שאין מגובלת אין יכול להשוות בשעת קמיצה אבל צער אין לו.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ועבודה זו של חפינת הקטורת היא עבודה קשה שבמקדש. על לשון זו שואלים: זו היא ותו לא [ולא עוד]? והאיכא [והרי יש] עבודת המליקה שנאמר שהיא קשה! והא איכא [והרי יש] עבודת הקמיצה הקשה! אלא: יש לומר כי זו היא עבודה קשה מעבודות קשות שבמקדש. על כל פנים שמע מינה [למד מכאן] כי חופן וחוזר וחופן. ומסכמים: אכן, שמע מינה [למד מכאן] שכן הוא.
And this taking of a handful of incense is the most difficult sacrificial rite in the Temple. The Gemara asks: This one is the hardest rite, and no other? But there is pinching, which is also considered extremely difficult; and there is taking a handful of a meal-offering, another complex rite. Rather, this taking of a handful of incense is one of the most difficult rites in the Temple, rather than the single most difficult one. In any event, you can learn from this that the High Priest scoops a handful and again scoops. The Gemara concludes: Indeed, learn from this that it is so.
תוספותבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) אִיבַּעְיָא לְהוּ שָׁחַט וָמֵת מַה הוּא שֶׁיִּכָּנֵס אַחֵר בְּדָמוֹ מִי אָמְרִינַן בְּפַר וַאֲפִילּוּ בְּדָמוֹ שֶׁל פַּר אוֹ דִילְמָא בְּפַר וְלֹא בְּדָמוֹ שֶׁל פַּר.

§ A dilemma was raised before the Sages: If a High Priest slaughtered the bull and died, what is the halakha with regard to whether another High Priest may enter the Holy of Holies with the blood of the bull that his predecessor slaughtered? Do we say that the verse: “With this Aaron shall come into the sacred place, with a bull” (Leviticus 16:3) teaches that the priest must enter with the blood of a bull, but it need not necessarily be the blood of the bull he himself slaughtered, and in that case he may enter even with the blood of a bull slaughtered by someone else? Or perhaps the verse should be interpreted precisely: “With a bull,” and not with the blood of a bull slaughtered by another?
ר׳ חננאלתוספות ישניםבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
שחט ומת מהו שיכנס אחר בדם זה הפר פליגי בה ר׳ חנינא וריש לקיש ור׳ אמי ור׳ יצחק נפחא ומותבינן למאן דאמר בפר ואפילו בדמו של פר הא דתנן בפסח נמנין ומושכין ידיהם ממנו עד שישחוט. ואם דדמו כמותו עד שיזרק הדם היה לומר.
שחט ומת כו׳. וה״ה נמי שחט ונטמא אלא מילתא אגב אורחיה קמ״ל דחטאת שמתו בעליה דציבור היא ולא למיתה אזלא כדלקמן ועוד כיון שהראשון חי והקרבן שלו כדפירש׳ לעיל היינו כשלו שאינו אלא שלוחו של ראשון ופר עצמו קרינא ביה:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

א איבעיא להו [נשאלה להם] ללומדים שאלה זו: שחט הכהן הגדול את הפר ומת, מה הוא שיכנס כהן גדול אחר לפני ולפנים בדמו של הפר ששחט הראשון? מי אמרינן [האם אומרים אנו] כי מה שנאמר: ״בזאת יבא אהרן אל הקודש בפר בן בקר לחטאת״ (ויקרא טז, ג), כוונתו — כי אין הכהן נכנס אלא בדם הפר, אבל אין קפידה מיוחדת שיהיה זה דווקא דמו של הפר שנשחט על ידו ויתכן כי אין כל חיסרון אם הוא נכנס אפילו בדמו של פר ששחטו אחר, או דילמא [שמא] יש לדייק: ״בפר״ — ולא בדמו של פר.
§ A dilemma was raised before the Sages: If a High Priest slaughtered the bull and died, what is the halakha with regard to whether another High Priest may enter the Holy of Holies with the blood of the bull that his predecessor slaughtered? Do we say that the verse: “With this Aaron shall come into the sacred place, with a bull” (Leviticus 16:3) teaches that the priest must enter with the blood of a bull, but it need not necessarily be the blood of the bull he himself slaughtered, and in that case he may enter even with the blood of a bull slaughtered by someone else? Or perhaps the verse should be interpreted precisely: “With a bull,” and not with the blood of a bull slaughtered by another?
ר׳ חננאלתוספות ישניםבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) רַבִּי חֲנִינָא אוֹמֵר בְּפַר וְלֹא בְּדָמוֹ שֶׁל פַּר וְרֵישׁ לָקִישׁ אָמַר דבְּפַר וַאֲפִילּוּ בְּדָמוֹ שֶׁל פַּר רַבִּי אַמֵּי אָמַר בְּפַר וְלֹא בְּדָמוֹ שֶׁל פַּר רַבִּי יִצְחָק אָמַר בְּפַר וַאֲפִילּוּ בְּדָמוֹ שֶׁל פַּר.

The Sages disputed this matter. Rabbi Ḥanina says: “With a bull,” and not with the blood of a bull, which means that the newly appointed High Priest must slaughter another bull, as he can enter only with the blood of a bull he himself slaughtered. And Reish Lakish said: “With a bull,” and even with the blood of a bull. Likewise, Rabbi Ami said: “With a bull” and not with the blood of a bull; Rabbi Yitzḥak said: “With a bull,” and even with the blood of a bull.
עין משפט נר מצוהבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ונחלקו חכמים בדבר: ר׳ חנינא אומר: — ״בפר״ ולא בדמו של פר, ולכן עליו לשחוט פר חדש ואינו נכנס אלא בדמו של פר זה וריש לקיש אמר: ״בפר״ — ואפילו בדמו של פר. כיוצא בכך אמר ר׳ אמי: ״בפר״ — ולא בדמו של פר, ר׳ יצחק אמר: ״בפר״ — ואפילו בדמו של פר.
The Sages disputed this matter. Rabbi Ḥanina says: “With a bull,” and not with the blood of a bull, which means that the newly appointed High Priest must slaughter another bull, as he can enter only with the blood of a bull he himself slaughtered. And Reish Lakish said: “With a bull,” and even with the blood of a bull. Likewise, Rabbi Ami said: “With a bull” and not with the blood of a bull; Rabbi Yitzḥak said: “With a bull,” and even with the blood of a bull.
עין משפט נר מצוהבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) אֵיתִיבֵיהּ רַבִּי אַמֵּי לְרַבִּי יִצְחָק נַפָּחָא נִמְנִין הוּמוֹשְׁכִין יְדֵיהֶן מִמֶּנּוּ עַד שֶׁיִּשָּׁחֵט וְאִם אִיתָא עַד שֶׁיִּזְרוֹק מִיבְּעֵי לֵיהּ.

Rabbi Ami raised an objection to Rabbi Yitzḥak Nappaḥa, the smith: To join a group of people who arranged to partake together of a single Paschal offering, individuals may register as part of a group and they may withdraw from it and join another group until the offering is slaughtered. And if it is so, that the blood of an animal is considered part of the offering, this tanna who authored this statement should have said that they may withdraw until the blood is sprinkled. If, as you maintain, the blood of an offering is part of the offering itself, why can’t a person register to or withdraw from a group of a Paschal offering until its blood is sprinkled?
עין משפט נר מצוהרש״יתוספות ישניםבית הבחירה למאיריריטב״אמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
נימנין – על הפסח מי שרוצה לימנות ומושך ידיו ממנו מי שרוצה לימשך עד שישחט.
ואם איתא – דלאחר שחיטה נמי קרינן ביה על השה עד שיזרק מיבעיא ליה.
עד שיזרק מיבעי ליה. ור״ש קתני התם עד שיזרק ומיהו פריך ליה מדרבנן עד שיזרק מיבעי ליה אלא ש״מ דמהיות משה עד שעת שחיטה קרוי׳ שה ומשני שאני התם דכתיב מהיות משה מחיותה דשה ור״ש אומר עד שיזרק דריש מהוייתה דשה אבל הקונטרס שהביא בהך שיבא על השה1 למנות דמיניה לא משני הכא מידי דתכוסו על השה מישתעי בהמנאה ולא במשיכה ובההיא מודו כ״ע דתלי בשחיטה דכתיב במכסת והדר תכוסו אבל ממשיכה פריך הכא דמהיות משה משמע ליה משיכה כדדרשינן בפרק האשה (פסחים דף פט.) אבל תכוסו פשיטא ליה לתלמודא דהוי עד שעת שחיטה מדכתיב במכסת והדר תכוסו ולהכי לא פריך מיניה:
1. צ״ל עד שיזרק קשה דמיניה כו׳
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

נמנין ומושכין ידיהם ממנו עד שישחט – פי׳ אלמא לא קרי׳ ביה תכסו על השה אלא בעודו חי הכא נמי בפר ולא בדמו של פר משמע ופרקי׳ שאני התם דכתיב מהיות משה מחיותיה דשה כלומר מהוויתה דשה דהיינו כשהוא חי ואיכא דגרסי הכי בהדיא מהוייתא דשה והכל ענין אחד.
שאני התם דיליף שה שה מפסח כבר פרשנוה בפרק מרובה בס״ד.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

איתיביה [הקשה לו] ר׳ אמי לר׳ יצחק נפחא [הנפח]: שנינו בהלכות קרבן פסח, שכדי להצטרף לחבורה המקריבה יחד קרבן אחד נמנין בני חבורה עליו, וכן מושכין ידיהן ממנו ועוברים לחבורה אחרת, עד שישחט הקרבן. ואם איתא [יש ממש] בדבריך, שגם דמו של הקרבן נחשב עדיין כקרבן, הרי ״עד שיזרוק״ מיבעי ליה [צריך היה לו לומר], ומדוע אין יכולים להמשיך ולהמנות וכן למשוך ידיהם ממנו עד אז, שהרי לדעתך דם הקרבן והקרבן דבר אחד הם!
Rabbi Ami raised an objection to Rabbi Yitzḥak Nappaḥa, the smith: To join a group of people who arranged to partake together of a single Paschal offering, individuals may register as part of a group and they may withdraw from it and join another group until the offering is slaughtered. And if it is so, that the blood of an animal is considered part of the offering, this tanna who authored this statement should have said that they may withdraw until the blood is sprinkled. If, as you maintain, the blood of an offering is part of the offering itself, why can’t a person register to or withdraw from a group of a Paschal offering until its blood is sprinkled?
עין משפט נר מצוהרש״יתוספות ישניםבית הבחירה למאיריריטב״אמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) שָׁנֵי הָתָם דִּכְתִיב {שמות י״ב:ד׳} מִהְיוֹת מִשֶּׂה מֵחַיּוּתֵהּ דְּשֶׂה.

He answered him: It is different there, as it is written: “And if the household is too small for a lamb [mehiyot miseh], he and his neighbor who is next to his house” (Exodus 12:4). The phrase “mehiyot miseh” is read as meiḥiyutei deseh, from the life of a lamb. In other words, one can withdraw from a group only as long as the lamb is alive. If so, its blood is not considered part of the Paschal lamb by a special decree of the Torah, which does not apply to Yom Kippur.
רש״יבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ואם ימעט הבית – אם בעו מנויין להימעט ולמשוך את ידיהם.
מהיות משה – בעוד שהווייתו קיימת יתמעטו ולא משישחט.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ענה לו: שאני התם [שונה שם] דכתיב [שנאמר]: ״ואם ימעט הבית מהיות משה ולקח הוא ושכנו הקרוב אל ביתו״ (שמות יב, ד) שאנו דורשים ״מהיות משה״ — מחיותה [מחיותו] של השה, לומר: כל זמן שהשה חי מותר להמנות ולהמשך ממנו. ואם כן, גזירת הכתוב היא בפסח, וביום הכיפורים לא נאמרה.
He answered him: It is different there, as it is written: “And if the household is too small for a lamb [mehiyot miseh], he and his neighbor who is next to his house” (Exodus 12:4). The phrase “mehiyot miseh” is read as meiḥiyutei deseh, from the life of a lamb. In other words, one can withdraw from a group only as long as the lamb is alive. If so, its blood is not considered part of the Paschal lamb by a special decree of the Torah, which does not apply to Yom Kippur.
רש״יבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(7) מֵתִיב מָר זוּטְרָא ואין פּוֹדִין לֹא בָּעֵגֶל וְלֹא בְּחַיָּה וְלֹא בִּשְׁחוּטָה וְלֹא בִּטְרֵיפָה וְלֹא בְּכִלְאַיִם וְלֹא בְּכוֹי אֶלָּא בְּשֶׂה שָׁאנֵי הָתָם דְּיָלֵיף שֶׂה שֶׂה מִפֶּסַח.

Mar Zutra raised an objection: And one may not redeem a male firstborn donkey with a calf, nor with an undomesticated animal, nor with a slaughtered lamb, nor with an animal with a condition that will cause it to die within twelve months [tereifa], nor with the product of the prohibited crossbreeding of a lamb and a goat, nor with a koy, a kosher animal with characteristics of both a domesticated animal and a non-domesticated animal, but with a lamb. This proves that a slaughtered animal is not considered a lamb. The Gemara rejects this claim: It is different there, as that tanna derives a verbal analogy of “lamb” (Exodus 13:13) and “lamb” (Exodus 12:4) from the Paschal offering: Just as a slaughtered lamb cannot be used for a Paschal offering, the same applies to the case of a firstborn donkey.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרש״יתוספותתוספות ישניםבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ודחינן שאני התם משה דדרשינן ביה מחיותיה דשה. תוב מותבינן הא דתנן אין פודין פטר חמור לא בעגל כו׳ ופשוטה היא.
אין פודין – פטר חמור.
לא בעגל ולא בחיה – דשה כתיב.
ולא – בשה שחוטה.
ולא בכלאים – דעז ורחל ואע״ג דמשני צדדיו הוא שה.
ולא בכוי – דתיש וצביי׳ קתני מיהת ולא בשחוטה אלמא שחוטה לאו שה הוא.
שאני התם דיליף שה שה מפסח – מכאן יש לדקדק דהא דקאמר רבא במרובה (ב״ק דף עז:) זה בנה אב כל מקום שנאמר שה אינו אלא להוציא את הכלאים היינו שה [דפסח] כדאמרינן הכא דילפינן מיניה שה דפטר חמור ובמרובה מסקינן דבנין אב דרבא לפטר חמור איצטריך וכדתנן אין פודין לא בעגל וכו׳ ולא כמו שפירש״י בפרק אותו ואת בנו (חולין דף עח:) דבנין אב דרבא משה כשבים ושה עזים עד שיהא אביו ואמו שניהם כשבים או שניהם עזים ועוד קשה לפירושו מההיא דמרובה גופה דפריך התם ולרבי אלעזר דמתיר בכלאים מפני שהוא שה בנין אב דרבא למאי אתא ומשני לטמא שנולד מן הטהור ועיבורו מן הטמא ודלא כרבי יהושע דאי רבי יהושע משה כשבים ושה עזים נפקא שמע מינה דבנין אב דרבא לא הוי משה כשבים ושה עזים על כן נראה כמו שפירשתי דמשה דפסח נפקא אבל תימה דרבא קרי ליה בנין אב ובן בג בג פ״ק דבכורות (דף יב.) קרי ליה גזירה שוה דקאמר נאמר כאן שה ונאמר להלן שה מה להלן פרט לכל השמות הללו וכו׳ ועוד מאי שנא דנקט רבא להוציא כלאים טפי מטריפה ושחוטה ועוד דבאותו ואת בנו דכתיב ביה שה למעט טריפה כמו שהיינו ממעטי׳ כלאים אי לאו דכתיב או שה לרבות הכלאים כדאיתא בפ׳ אותו ואת בנו ובמרובה אלמה תנן אותו ואת בנו נוהג בטריפה ואפילו ר״ש לא פטר בטריפה אלא משום דשחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה אבל ממשמעות שה לא פטר לא באותו ואת בנו ולא בתשלומי ד׳ וה׳ וכן רבי יוחנן אמאי מחייב בד׳ וה׳ מוכר את הטריפה ועוד רבי אלעזר דמתיר בכלאים לפדות ומוקי בנין אב דרבא לטמא שנולד מן הטהור מנא ליה דאין פודין בשחוטה וטריפה ועוד כי פריך במרובה לרבי אלעזר בנין אב דרבא ל״ל לימא דאיצטריך למעוטי שחוטה וטריפה וליכא למימר דהני בלא בנין אב נפקא ממשמעותא דשה דהני לאו שה נינהו דהאמר בשמעתא דפר שחוט נמי מיקרי פר וי״ל דבנין אב דרבא וגזירה שוה לאו חדא מלתא היא אלא דתרוייהו נפקי מפסח דכתיב שה תמים זכר בן שנה יהיה לכם מן הכבשים ומן העזים תקחו והשתא בנין אב דרבא נפיק מיתורא דמן הכבשים ומן העזים דמשמע עד שיהא אביו כבש ואמו כבשה דמגזירה שוה לא הוה מסתבר למעוטי כלאים דהוה שרינן לה כרבי אלעזר אי לאו משום בנין אב מפני שהוא שה והוה מרבינן ליה מתפדה תפדה ריבה ואע״ג דטריפה ושחוטה מיקרו שה ולא מרבינן להו כלאים מסתבר להו לרבויי אבל מבנין אבל דמן הכבשים ממעיט שפיר דלגופיה דפסח לא איצטריך דמשאר קדשים נפקא דממעטינן בהו כלאים משור או כשב או עז ואע״ג דהאי קרא דמן הכבשים במצרים נאמר ועדיין לא נאמרו קדשים מ״מ בתר דנכתבו קדשים לא איצטריך למיכתב להאי קרא אלא זה בנה אב שכתב שה וכתב אצלו מן הכבשים כל מקום שנאמר שה אינו אלא להוציא הכלאים ואם תאמר תמים דכתיב בהאי קרא למה לי תיתי משאר קדשים נראה לי דאיצטריך לכדדרשינן בפרק שני דזבחים (זבחים כה:) הצורם אוזן הפר ואחר כך קיבל דמו פסול שנאמר ולקח מדם הפר הפר שהיה כבר אין לי אלא קדשי קדשים קדשים קלים מניין דכתיב זכר תמים בן שנה יהיה לכם שיהו כל הוייותיו תם ובן שנה ואף על גב דפריך עלה מכל הזבחים שנשתייר בהם כזית חלב זורק הדם אלמא לא בעינן שלם בשעת זריקה ומשני תרגמא אבן שנה נהי דכל הויותיו לא בעינן שיהא תם קבלה מיהו גמר מיניה דילמד סתום מן המפורש כיון דגלי לן בפר דבעינן שיהא תם בשעת קבלה והשתא ניחא לרבי אלעזר אע״ג דשרי בכלאים ולא מוקי בנין אב לפטר חמור אסר באחריני מגזירה שוה והא דקאמר התם נאמר כאן שה ונאמר להלן שה מה להלן פרט לכל השמות הללו לאו דווקא דכלאים לא מגזירה שוה נפקא אלא מבנין אב אלא ניחא ליה לכלול כולם יחד דהא עגל וחיה נמי לא נפקי מגזירה שוה אלא ממשמעות דשה וניחא נמי הא דאותו ואת בנו נוהג בטריפה וכן תשלומי ד׳ וה׳ דבנין אב לא הוי אלא מכלאים וא״ת מכל מקום ליתי בגזירה שוה דשה שה כדילפינן פדיון פטר חמור יש לומר דשה דידהו לא מופנה לגזירה שוה ותימה דקא דייק במרובה בנין אב דרבא למה לי אי לקדשים בהדיא כתב בהו ומשמע דאי לא הוה כתב בהו בהדיא אלא ילפינן בנין אב דרבא הוה ניחא ליה ואמאי הא אי לא כתב בקדשים אז לא היה מיותר מן הכבשים ומן העזים דהוה צריך למעוטי כלאים בגופיה ואומר ר׳ יצחק דדרך הגמרא להקשות כן לפי מה שלא פירש רבא בבנין אב שלו וה״ק אי לקדשים ותימה דמן הכבשים ומן העזים מיותר בלא מילף מקדשים אלא מקרא אחריני אפילו אי אמרינן הכי לא ניחא דהא בהדיא כתב בהו וכי האי גוונא איכא בכתובות בפרק נערה (כתובות דף מו:) ובריש מסכת קידושין (דף ג:) גבי כסף קידושיה מנלן דאבוה הוה אי מבושת ופגם ואף על גב דבושת ופגם גופייהו לא קי״ל בכתובות בפרק אלו נערות (כתובות דף מ: ושם) דאבוה הוו אלא מקדושין דאי בעי מסר לה למנוול ומוכה שחין אלא לרווחא קאמר גמרא אפילו את״ל דבושת ופגם מקרא אחרינא נפקא לא מצי למילף כסף קידושיה מהתם דמה להנך שכן אבוה שייך בגווייהו מיהו יש פירושים הרבה לשם ואין להאריך כאן בזה ולא ידענא מאי קשה מההיא דמרובה דאפילו אי לא מייתר מן הכבשים אלא משום דגמרינן מקדשים ניחא הא דקאמר אי לקדשים אי לא הוה כתב בהדיא בהו הוה אמרינן נהי דאיצטריך מן הכבשים לגופיה קדשים גמרינן שפיר מהכא דקדשים מקדשים גמרינן בהיקשא דוזאת התורה לעולה וגו׳ וא״ת מאי קמיבעיא ליה בפ״ק דבכורות (דף יב.) לרבנן דאסרי בכלאים מהו לפדות בנדמה והא כלאים לא ממעטינן מגזירה שוה אלא מבנין אב ואם כן נדמה מהיכא תיתי וי״ל כיון דכלאים הוה מיסתבר לרבויי מתפדה תפדה ואתא בנין אב למעוטי מהשתא נמעט נמי נדמה מגזירה שוה ונימא דג״ש דווקא ולא נרבייה מתפדה תפדה.
שאני התם דיליף שה שה מפסח. תימה על הא דאמרי׳ בב״ק פרק מרובה (דף עז:) אמר רבא זה בנה אב כל מקום שנאמר שה אינו אלא להוציא את הכלאים ומפרש רבי דהיינו שה של פסח דכתיב שה תמים זכר מן הכבשים ומן העזים כלומר שאינו כלאים ומיותר הוא האי שה מדכתיב מן הכבשים ומן העזים דלגופיה למעט הכלאים לא איצטריך דילפינן ליה משאר קדשים דממעטים בהו כלאים בפרק מרובה מאו והשתא קשה ל״ל בנין אב דרבא מהך ג״ש דשה שה מפסח נפקא וג״ש זו בן בג בג קאמר לה בפ״ק דבכורות (דף יב.) ועוד אמאי קאמר רבא להוציא את הכלאים ולא קאמר כל השמות הללו דעגל חיה שחוטה וטריפה ועוד רבי אלעזר שמתיר בכלאים אמאי לא שרי בכל אחרים דשה שחוט מיקרי שה כדאמרינן הכא דכ״ע בעור ובשר ופרש הוי פר גמור וה״ה שה ובבהמה המקשה (חולין דף עד:) גבי מהו לפדות בבן פקועה פשיט דאין לפדות שהוא כשחוט וכבשרא בדיקולא וילפינן שה שה מפסח ועוד כי פריך תלמודא בפרק מרובה לר״א בנין אב דרבא למאי הלכתא לימא דאתא למעט האחרים לבד מכלאים ועוד בכל מקום שכתיב שה כגון גבי אותו ואת בנו וגבי תשלומי [ד׳ וה׳] נמעט טריפה כי היכי דממעטינן כלאים במרובה ואמאי מחייב רבי יוחנן התם בטביחה דטריפה וכן גבי אותו ואת בנו [נמעט] טריפה לרבנן דר״ש ע״כ נראה לרבי דתרווייהו צריכי שפיר ג״ש זו ובנין אב דרבא דמגזרה שוה נפקא לן דאין פודין לא בעגל ולא בחיה ושחוטה טרפה וכוי אבל כלאים לא נפקא לן מהתם דאין פודין דתפדה תפדה ריבה כדאמרינן הכא גבי תם זכר ובן שנה ולכך צריך בנין אב דרבא למעוטי כלאים וטעמא דר״א דמרבי כלאים היינו משום דאית ליה תפדה תפדה ומג״ש למעט האחרים ויש לו טעם בכך ובנין אב דרבא מוקי ליה ר״א במרובה לנולד מן הטהור ועיבורו מן הטמא ודלא כר׳ יהושע והא דלא ממעטינן טריפה גבי תשלומי ד׳ וה׳ ובאותו ואת בנו משום דאינו מופנה כמו שה דגבי פדיון פטר חמור וא״ת למאי דפירש׳ דשה מבנין אב דרבא היינו שה דפסח דלא צריך לגופיה דהא מיעט כלאים גבי קדשים א״כ מאי האי דקאמר בפרק מרובה ואלא הא דאמר רבא זה בנה אב כו׳ למאי הלכתא אי לקדשים בהדיא כתיב ביה שור או כשב כו׳ משמע דאי לא כתיב מיעוט כלאים גבי קדשים הוה ניחא ליה דבנין אב דרבא בא למעט כלאים דקדשים והא פרישית שלא היה בנין אב דרבא אי לא מייתר משום דכתיב מיעוטא גבי קדשים ואומר רבי שכן דרך תלמודא שמקשה כמו שהיה פשוט לו הבנין אב ממקום אחר וקאמר דלקדשים לא איצטריך אפילו היה פשוט לו הבנין אב ממקום אחר דכי האי גוונא פריך תלמודא בריש קידושין (דף ג:) וכ״ת נילף מבושת ופגם פירוש דקדושי קטנה לאביה כמו בושת ופגם מה לבושת ופגם כו׳ והיכי הוה יליף מבושת ופגם והא לא קים לן דבושת ופגם לאביה אלא מכח שבידו למוסרה למנוול ומוכה שחין אלא כך דרך התלמוד להזכיר שאפילו היה לו לימוד ממקום אחר שבושת ופגם לאב לא היה יכול ללמוד קידושין מבושת ופגם מיהו לשם דקדקתי בענין אחר וא״ת והלא שאר קדשים לא נאמרו עדיין והוצרך לכתוב שה בפסח מצרים י״ל כי משה מיהא לא הוצרך לכותבו [ותמים] דכתיב גבי פסח ואע״ג דמשאר קדשים מצינו למילף איכא למימר דלשום דרשא בעלמא איצטריך וקשה לרבינו אריה למה לא הוצרך הכתוב לכתוב כלאים ובעל מום גבי פסח והלא יצא פסח מצרים לידון בדבר החדש שהיו בו כמה דברים שלא היו בפסח דורות ותירץ לו רבי דלא שייך כאן דבר החדש כי אם בדבר שהוא חדש כנגד אותן דברים שבאחרים כגון בפרק קמא דיבמות (דף ז.) דחשיב דבר החדש מתן בהונות שהוא כנגד מתן דמים ואימורים על גבי מזבח כמו שפירש לשם ועוד נראה שאין זה קרוי חדש כיון שלא נכתב עדיין פסח של דורות דאדרבה פסח דורות הוי דבר החדש ואם תאמר למאי דפרי׳ לעיל דלר׳ אלעזר שמעינן כלאים דמותר מתפדה תפדה ריבה מאי האי דקאמר בפרק קמא דבכורות אליבא דר״א בכלאים פרקינן בנדמה מיבעיא ומאי קושיא כלאים מרבינן מתפדה ולא נדמה י״ל דנדמה פשיטא ליה דלא גרע מכלאים כן פיר׳ בבבא קמא:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מתיב [מקשה] מר זוטרא, שנינו: אין פודין פטר חמור אלא בשה לא בעגל ולא בחיה, ולא בכבשה שחוטה, ולא בטריפה, ולא בכלאים (של כבש ועז) ולא בכוי (שהוא ספק חיה ספק בהמה) אלא בשה. משמע שבהמה שחוטה שוב אינה קרויה שה! ודוחים: שאני התם [שונה שם] דיליף [שהוא לומד] בגזירה שוה ״שה״ ״שה״ מפסח, ולכן האמור בדיני פסח שייך גם בדיני פטר חמור.
Mar Zutra raised an objection: And one may not redeem a male firstborn donkey with a calf, nor with an undomesticated animal, nor with a slaughtered lamb, nor with an animal with a condition that will cause it to die within twelve months [tereifa], nor with the product of the prohibited crossbreeding of a lamb and a goat, nor with a koy, a kosher animal with characteristics of both a domesticated animal and a non-domesticated animal, but with a lamb. This proves that a slaughtered animal is not considered a lamb. The Gemara rejects this claim: It is different there, as that tanna derives a verbal analogy of “lamb” (Exodus 13:13) and “lamb” (Exodus 12:4) from the Paschal offering: Just as a slaughtered lamb cannot be used for a Paschal offering, the same applies to the case of a firstborn donkey.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרש״יתוספותתוספות ישניםבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(8) אִי מָה לְהַלָּן זָכָר תָּם וּבֶן שָׁנָה אַף כָּאן זָכָר תָּם וּבֶן שָׁנָה ת״לתַּלְמוּד לוֹמַר {שמות י״ג:י״ג} תִּפְדֶּה תִּפְדֶּה רִיבָּה.

The Gemara asks: If so, just as there, the Paschal offering must be male, unblemished, and a year old, so too here, for the redemption of a firstborn donkey, one should be obligated to use a male that is unblemished and a year old. Therefore the verse states: “And every firstborn of a donkey you shall redeem with a lamb; and if you shall not redeem it, then you shall break its neck” (Exodus 13:13). The repetition of: “You shall redeem,” “you shall not redeem,” serves to amplify the definition of the offering and include other animals as acceptable for this redemption, not merely those fit for the Paschal offering.
בית הבחירה למאירימהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ושואלים: אם כן, אי [אם] מה להלן בפסח צריך שיהא הקרבן זכר, תם ממום, ובן שנה, אף כאן בפדיון פטר חמור יצטרכו שיהא זה זכר דווקא, תם בלי מום, ובן שנה? תלמוד לומר: ״וכל פטר חמור תפדה בשה ואם לא תפדה וערפתו״, שכפל דבריו לומר פעמים לשון ״תפדה״ ״תפדה״ (שמות יג, יג) ובכך ריבה הכתוב שפדיון כשר בכל און שיהיה, ולא דווקא כעין קרבן פסח.
The Gemara asks: If so, just as there, the Paschal offering must be male, unblemished, and a year old, so too here, for the redemption of a firstborn donkey, one should be obligated to use a male that is unblemished and a year old. Therefore the verse states: “And every firstborn of a donkey you shall redeem with a lamb; and if you shall not redeem it, then you shall break its neck” (Exodus 13:13). The repetition of: “You shall redeem,” “you shall not redeem,” serves to amplify the definition of the offering and include other animals as acceptable for this redemption, not merely those fit for the Paschal offering.
בית הבחירה למאירימהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(9) אִי תִּפְדֶּה תִּפְדֶּה רִיבָּה אֲפִילּוּ כּוּלְּהוּ נָמֵי אִם כֵּן שֶׂה מַאי אַהֲנִי לֵיהּ

The Gemara asks: If the phrases “You shall redeem” “you shall redeem” serve to amplify, even all animals should also be fit for the redemption of a firstborn donkey, including a calf, undomesticated beast, a slaughtered animal, and the other exceptions listed above. The Gemara answers: If so, what purpose does the verbal analogy of “lamb” serve? Rather, it is evident that certain animals are included while others are excluded. In any case, it is clear that the halakha of the blood of the bull on Yom Kippur cannot be derived from here.
בית הבחירה למאיריריטב״אמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

א״כ שה שה מאי מהני ליה – פי׳ אלא על כרחין אהני ריבויא לרבות דלא בעי׳ זכר תמים ובן שנה כיון דסוף סוף שה הוא ואהני מיעוטא דשה שה למעוטי דבר שאינו שה גמור כגון כלאים ושחוטה וחביריו וליכא למי׳ איפכא מטעמ׳ דכתיבנא.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומקשים: אי [אם] אומר אתה ש״תפדה״ ״תפדה״ ריבה — אפילו כולהו נמי [כולם גם כן] עגל, חיה, שחוטה וכיוצא! ומשיבים: אם כן, הגזירה השוה ״שה״ מאי אהני ליה [מה הועילה לו]? אלא ודאי יש לרבות ויש למעט, הכל לפי הענין, ומכל מקום לענין יום הכיפורים אין להוכיח מכאן.
The Gemara asks: If the phrases “You shall redeem” “you shall redeem” serve to amplify, even all animals should also be fit for the redemption of a firstborn donkey, including a calf, undomesticated beast, a slaughtered animal, and the other exceptions listed above. The Gemara answers: If so, what purpose does the verbal analogy of “lamb” serve? Rather, it is evident that certain animals are included while others are excluded. In any case, it is clear that the halakha of the blood of the bull on Yom Kippur cannot be derived from here.
בית הבחירה למאיריריטב״אמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

יומא מט: – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), עין משפט נר מצוה יומא מט:, ר׳ חננאל יומא מט:, רש"י יומא מט:, תוספות יומא מט:, תוספות ישנים יומא מט:, בית הבחירה למאירי יומא מט: – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), ריטב"א יומא מט:, מהרש"א חידושי הלכות יומא מט:, פירוש הרב שטיינזלץ יומא מט:, אסופת מאמרים יומא מט:

Yoma 49b – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Ein Mishpat Ner Mitzvah Yoma 49b, R. Chananel Yoma 49b, Rashi Yoma 49b, Tosafot Yoma 49b, Tosefot Yeshanim Yoma 49b, Meiri Yoma 49b, Ritva Yoma 49b, Maharsha Chidushei Halakhot Yoma 49b, Steinsaltz Commentary Yoma 49b, Collected Articles Yoma 49b

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144