×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) אהָא דְּאָמְרַתְּ מִתְעַנִּין לְשָׁעוֹת וְהוּא שֶׁלֹּא טָעַם כְּלוּם עַד הָעֶרֶב א״לאָמַר לֵיהּ אַבָּיֵי הָא תַּעֲנִית מְעַלַּיְיתָא הִיא בלָא צְרִיכָא דְּאִימְּלַךְ אִימְּלוֹכֵי.
The halakha is that which you said, that one may fast for a few hours, provided that one took a fast of a few hours upon himself, and that he fasted and did not taste anything until the evening. Abaye said to Rav Ḥisda: This ruling is obvious, since it is a full-fledged fast, as one ultimately fasts the entire day. Rav Ḥisda answered: No, it is necessary to say this halakha in a case where he changed his mind, i.e., he began the day without intending to fast, but for various reasons he did not eat, and halfway through the day he decided to continue fasting for another few hours until nightfall. Rav Ḥisda maintains that this kind of fasting for hours is considered a fast.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףמיוחס לר׳ גרשוםמיוחס לרש״ימהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםעודהכל
אמר רב חסדא הא דאמרת מתענין לשעות ומתפלל תפלת תענית והוא שלא טעם כלום עד הערב ואף על גב דאמליך אמלוכי. רב חסדא לטעמיה דאמר כל תענית שלא שקעה עליו חמה לא שמיה תענית. ואותבינן עליה הא דתנן אנשי משמר מתענין ולא משלימין.
{בבלי תענית יב ע״א} אמ׳1 רב חסדא כל תענית שלא שקעה [עליו] חמה לא שמה2
תענית אמר שמואל3 כל תענית שלא [קבלה] עליו4 מבעוד יום לא שמה5 תענית שנאמר {יואל ב:טו} קדשו צום אימתי6 מקבלה אמר רב7 במנחה ושמואל אמר בתפלת המנחה אמר רב יוסף כותיה דשמואל מסתברא וכול׳:
{בבלי תענית יב ע״א-ע״ב} תנו רבנן עד אימתי8 אוכל ושותה עד שיעלה עמוד השחר דברי ר׳ ר׳9 אלעזר10 בר׳ שמעון אומר11 עד קרית הגבר וקיימא לן כר׳: אמר רבא12 לא שנו אלא13 שלא גמר אבל גמר אינו אוכל אותיביה אביי [ישן]⁠14 ועמד15 הרי זה אוכל התם [שלא]⁠16 סילק. איכא דאמרי אמר רבא לא שאנו אלא17 שלא ישן אבל ישן18 אינו אוכל19 אותיביה אביי ישן ועמד הרי זה אוכל התם במתנמנם היכי דאמי מתנמנם אמר רב אשי נים ולא נים תיר ולא תיר20 כגון דקארו ליה ואעני ולא ידע לאהדורי סברא וכי [מדכרו]⁠21 ליה מדכר: הא מילתא לא איפסיקא בה22 הילכתא בהדיא אלא מדחזינן23 לגמרא דקא טרח לפרושי24 מתנמנם שמעינן25 דהילכתא כי האי לישנא בתרא ועוד דאיסורא דרבנן26 הוא ולקולא עבדינן הילכך בין סליק בין לא סליק27 אם לא ישן אוכל ושותה28 עד שיעלה עמוד השחר הדין הוא סברא29 דילן30. ואיכא מרבואתא31 מאן דכתב32 הכין33 קימא34 לן דלגבי תענית דאכיל35 בליליא36 ומפסיק אם גמר וסליק37 לא יאכל אבל [אם38] לא סילק39 ודעתו40 עוד [לאכול]⁠41 אע״פ שישן עומד ואוכל והאי מימרא דיליה אתי42 [כלישנא43] קמא. ולענין תענית שפוסק בה44 מבעוד יום חזינן לגאון דקאמר הכין אע״פ שפוסק45 חוזר ואוכל46 עד [שיבא]⁠47 השמש ואנן מסתברא לן דהני מילי היכא דלא קיבלה עליה48 לתענית אבל היכא דקיבלה עליה49 לתענית איתסר50 ליה למיכל ולמשתי דהא בהדיא אמרינן לענין51 זמן על הכוס ביום הכיפורים {בבלי עירובין מ ע״ב} היכי [ליעביד]⁠52 מברך53 עליה ושאתי54 ליה (הא55) כיון דאמר זמן קבליה56 עלויה57 ואיתסר ליה למשתי58 וכו׳59. {פי׳ ר״ח} ולענין משתי60 מיא היכא דאית ליה למיכל אית ליה למשתי והיכא61 דלית ליה למיכל לית ליה למישתי62 והכין נמי
כתב63 גאון64 ז״ל:
1. אמ׳: דפוסים: ואמר.
2. עליו, שמה: גז, גי, גיב, רא״ה, וכן ר״ח. כ״י א: ״עליה, שמה״. כ״י נ, כ״י קרפנטרץ, דפוסים: ״עליו, שמיה״. אשכול רק: ״שמיה״.
3. שמואל: גיב: ״רב שמואל״.
4. קבלה עליו: גז, גי, גיב, כ״י נ, כ״י קרפנטרץ, רא״ה, וכן רמב״ם משנ״ת הל׳ תעניות (א:י). אשכול, דפוסים רק: ״קבלה״ כבר״ח. כ״י א: ״קבעה עליו״.
5. שמה: כ״י נ, כ״י קרפנטרץ, אשכול: ״שמיה״.
6. אימתי: כ״י נ: ״אימא״. כ״י קרפנטרץ: ״אימת״.
7. אמר רב: כ״י קרפנטרץ: ״רב אמ׳⁠ ⁠״.
8. אימתי: כ״י נ, אשכול: ״אימת״. גיב, כ״י קרפנטרץ, אשכול, רא״ה: ״מתי״. באשכול כל המאמר מובא בשם: ׳והגאון ר׳ יצחק ז״ל כתב הכי׳.
9. ר׳: כ״י נ: ״ור׳⁠ ⁠״.
10. אלעזר: כ״י נ, כ״י קרפנטרץ, רא״ה: ״אליעזר״.
11. דברי ר׳ ר׳ אלעזר בר׳ שמעון אומר: וכן בה״ג, אשכול. גי: ״דברי ר׳ ר׳ שמעון בן אלעזר או׳⁠ ⁠״, וכן ר״ח. דפוס קושטא: דברי ר׳ אלעזר בר׳ שמעון ר׳ אומר.
12. רבא: כ״י קרפנטרץ: ״רב״.
13. אלא: חסר בכ״י נ. וכן בהמשך שם.
14. ישן: גג, גז, גי, גיב, כ״י נ, כ״י קרפנטרץ, דפוסים, אשכול, רא״ה, וכן בה״ג. כ״י א: ״גמר״.
15. ועמד: גג: ״ועומד״.
16. שלא: גז, גי, גיב, אשכול רא״ה, כבה״ג. כ״י קרפנטרץ: ״בשלא״. כ״י א: ״דלא״.
17. אלא: חסר בכ״י נ.
18. שלא ישן, ישן: כ״י קרפנטרץ: ״שלא ישן בתוך סעודתו, ישן בתוך סעודתו״. ראה אוצר הגאונים תענית תשובות סי׳ לד, כך היה הנוסח שלפני השואל, והמשיב ענה שאינו נכון נוסח ההוא. ראה פסקי הרי״ד כאן, ושם בשם רבינו.
19. אינו אוכל: כ״י קרפנטרץ: ״אסור״.
20. נים…תיר: גיב, כ״י נ, דפוסים. וכן בה״ג, ובר״ח: ״אלא נים ולא נים״. חסר ב-גז, גי, כ״י קרפנטרץ, אשכול (כ״י ירושלים), רא״ה, וכנראה גם-גג.
21. מדכרו: גז, גיב, רא״ה, אשכול גי: ״מדכרא״. כ״י א, דפוסים: ״מדכרי״.
22. בה: חסר בכ״י קרפנטרץ לפני הגהה, אשכול כ״י ירושלים.
23. מדחזינן: דפוסים: מדחזינא.
24. גיב מוסיף: ״מתניתין״ (כנראה שיבוש מהתיבה שלאחריו).
25. שמעינן: גיב: ״שמע מינה״.
26. דרבנן: כ״י קרפנטרץ: ״רבנן״.
27. סליק, לא סליק: גיב, כ״י נ, אשכול: ״סלק, לא סלק״. כ״י קרפנטרץ, דפוסים: ״סילק, סילק״. וכן בהמשך שם.
28. ושותה: אשכול כ״י ירושלים (בשם רבינו): ״והולך״. ראה רא״ש תענית א:יד.
29. הוא סברא: גי, גיב רק: ״סברא״. כ״י נ: ״הכי סבירא״.
30. דילן: כ״י קרפנטרץ: ״דידן״.
31. מרבואתא: חסר ב-גיב.
32. דכתב: גיב, רא״ה: ״דפסק״.
33. דכתב הכין: כ״י קרפנטרץ: ״דכתבי הכי״.
34. קימא: גיב, רא״ה: ״דקיימ׳⁠ ⁠״.
35. דאכיל: גיב: ״דאי אכיל״. כ״י קרפנטרץ, רא״ה: ״מאן דאכיל״.
36. בליליא: כ״י קרפנטרץ, אשכול: ״בלילה״. דפוס קושטא: בלילא. דפוסים: בלילי.
37. וסליק: כ״י קרפנטרץ, רא״ה: ״וסילק״. גיב, כ״י נ, אשכול: ״וסלק״.
38. אם: גי, גיב, כ״י נ, כ״י קרפנטרץ, אשכול, דפוסים.
39. וסליק, סליק: גיב, כ״י נ, כ״י קרפנטרץ, רא״ה: ״וסילק, סלק״. דפוסים: וסילק, סילק. אשכול: ״וסלק, סלק״.
40. ודעתו: אשכול (בשם רבינו): ״ויש בדעתו״.
41. לאכול: כ״י א: ״לוכל״, כברוב מקומות שם.
42. אתי: כ״י קרפנטרץ, אשכול: ״איתא״.
43. כלישנא: כ״י א: ״בלישנא״.
44. בה: חסר בכ״י קרפנטרץ, אשכול (כ״י ירושלים).
45. שפוסק: גיב: ״שפוסק בה״.
46. והאי מימרא...ואוכל: חסר ב-גי, כנראה מחמת הדומות.
47. שיבא: גג, גי, גיב, כ״י נ, כ״י קרפנטרץ, דפוסים, אשכול, רא״ה. כ״י א: ״שתבוא״.
48. עליה: חסר ב-גג, כ״י נ. דפוס קושטא: ליה.
49. היכא דקיבלה עליה: גיב: ״היכא דקבלה״. כ״י נ: ״היכא דקבליה״. אשכול: ״אי קבלה עליה״.
50. איתסר: גג, רא״ה: ״אסיר״. כ״י נ: ״אסור״.
51. לענין: חסר בכ״י נ.
52. ליעביד: גג, גיב, כ״י נ, כ״י קרפנטרץ, אשכול, רא״ה, דפוסים. כ״י א: ״עביד״.
53. מברך: גיב, אשכול: ״ליבריך״. דפוסים: נברך.
54. ושאתו: וכן כ״י נ: ״ושתו״, אשכול, רא״ה ״ושתי״. גיב: ״ולשתי״. כ״י קרפנטרץ: ״ושתיה״.
55. הא: חסר ב-גי, גיב, כ״י נ, כ״י קרפנטרץ, דפוסים, אשכול, רא״ה .
56. קבליה: גי גיב, כ״י קרפנטרץ, אשכול: ״קבלה״.
57. עלויה: כ״י נ: ״ליה״. כ״י קרפנטרץ, רא״ה: ״עליה״.
58. למשתי: כ״י נ, כ״י קרפנטרץ, דפוסים.
59. וכו׳: חסר ב-גיב, כ״י נ, אשכול.
60. משתי: כ״י נ, דפוסים, רא״ה: ״משתא״. וכן בר״ח.
61. והיכא: גיב: ״היכא״. אשכול: ״היכי״.
62. למשתי, למישתי: אשכול (בשם רבינו): ״למשתי מיא, למשתי מיא״. וכן בר״ח: ״מישתיא מיא, למישתי״.
63. נמי כתב: כ״י נ, רא״ה: ״שדר״. ר״ח: ״כת׳ ופירש״. כ״י קרפנטרץ: ״כתב״.
64. גאון: דפוסים, אשכול: ״הגאון״. כ״י קרפנטרץ: ״גאון רבי׳ האיי״. בר״ח: ״רבינו הגאון״.
חלוק לבן שאין לו אימרא – שאין לו שפה כדי שלא יחשדוהו שמא באותה שפה הכניס מעות הקדש שגנב משום שנאמר והייתם נקיים מה׳ ומישראל. דקא מימלך מימלוכי. שקיבל עליו תענית בשחרית עד הצהרים ובצהרים קבל עליו להתענות עד לאורתא. שלא שקעה עליו חמה כלומר שלא התענה כל היום עד לאורתא:
הא דאמרת מתענין לשעות והוא שלא טעם כלום כל אותו היום – כלומר לא אמרו במתענה שאכל בו ביום כגון שהתחיל להתענות עד חצי היום ואח״כ אכל דאין זה עינוי ואם אכל קודם חצות אין בכך כלום דאינו תענית של כלום אלא כשהשלים כל היום אע״פ שלא קיבלו עליו מאתמול ופריך אי דקבל עליו להתענות עד חצי יום והדר מתענה כל היום האי תעניתא מעלי׳ הוא ופשיטא דתענית גמור הוא ואפילו תפלת תענית נמי מתפלל עליו ולא איצטריך לאוקומי הלכה בהכי דזהו תענית גמור והאי מקשה סבר דהאי הלכה מתענין לשעות כמשמעו דיכול להתענות עד חצי היום מתענה קרינא ביה.
לא צריכנא דממליך אימלוכי – כלומר לא היה בדעתו כלל להתענות אלא אתא ליה טרדא ולא אכל עד חצי היום וכי מטא חצי יום ממליך אמר הואיל והתעניתי עד חצי היום אתענה כל היום.
בפרש״י בד״ה הא דאמרת כו׳ אע״פ שלא קבלו כו׳ ובד״ה לצעורי כלל וכל שעה כו׳ כצ״ל ובד״ה כדכתיב דלא ייסר בצלו לעיל כו׳ כצ״ל:
הא דאמרת [זה שאמרת] כי מתענין לשעות — והוא שלא טעם כלום עד הערב, כלומר, שקיבל על עצמו תענית לחצי יום, והשלים את תעניתו עד הערב. אמר ליה [לו] אביי: הא תענית מעלייתא [הרי תענית מעולה] היא, שהרי התענה יום שלם! לא צריכא [נצרכה] להיאמר אלא במקרה דאימלך אימלוכי [שנמלך בדעתו], כלומר, שמתחילה לא התכוון להתענות, אבל כיון שמסיבות שונות לא אכל כמה שעות החליט שיהא כבר בתענית כל אותו יום.
The halakha is that which you said, that one may fast for a few hours, provided that one took a fast of a few hours upon himself, and that he fasted and did not taste anything until the evening. Abaye said to Rav Ḥisda: This ruling is obvious, since it is a full-fledged fast, as one ultimately fasts the entire day. Rav Ḥisda answered: No, it is necessary to say this halakha in a case where he changed his mind, i.e., he began the day without intending to fast, but for various reasons he did not eat, and halfway through the day he decided to continue fasting for another few hours until nightfall. Rav Ḥisda maintains that this kind of fasting for hours is considered a fast.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףמיוחס לר׳ גרשוםמיוחס לרש״ימהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםהכל
 
(2) וְאָמַר רַב חִסְדָּא גכׇּל תַּעֲנִית שֶׁלֹּא שָׁקְעָה עָלָיו חַמָּה לאו שְׁמֵיהּ תַּעֲנִית מֵיתִיבִי אַנְשֵׁי מִשְׁמָר מִתְעַנִּין וְלֹא מַשְׁלִימִין הָתָם לְצַעוֹרֵי נַפְשֵׁיהּ בְּעָלְמָא הוּא.

And Rav Ḥisda said: Any fast upon which the sun does not set, i.e., when one eats in the middle of the day, it is not called a fast at all. The Gemara raises an objection: The members of the priestly watch, the priests and Levites who are serving in the Temple that week, fast on a communal fast, like the members of the non-priestly watch who are attached to specific groups of priests, but they do not complete the fast with the rest of the community. This indicates that even a fast lasting only a few hours is called a fast. The Gemara explains: There they abstained from food merely to cause themselves distress, as an act of solidarity with the rest of the community, but this was not considered a full-fledged fast.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףמיוחס לר׳ גרשוםמיוחס לרש״יראב״ןתוספותר׳ יהודה אלמדאריההשלמהבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
והא דאמר ר׳ אלעזר בר צדוק והתענו בו ולא השלמנוהו הנה תעניותם תענית אף על פי שלא שקעה עליו חמה. ומשני התם אינה תענית אלא רצו להצטער גם הם בצער צבור.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

לצעורי נפשייהו מיכוונו אבל תענית לא מיקרו אלא א״כ משלים כל היום:
שלא שקעה עליו חמה – שלא התענה עד אותה שעה.
אנשי משמר – כהנים ולוים העובדין מתענין כדלקמן בפרק סדר תעניות.
ולא משלימין – לפי שהן עסוקין בעבודה ואין יכולים להשלים אלמא אע״ג דאינו משלים מתענה קרי ליה.
לצעורי נפשייהו – עם הצבור אבל אינו תענית לא להתפלל תפלת עננו ולא לקובעו עליו חובה כלל וכל שעה שהוא רוצה לאכול אוכל.
אמר רב (אסי) [חסדא] והוא שלא טעם כלום עד הערב. א״ל אביי הא תעניתא מעלייתא הוא לא צריכה דקא מימליך אימלוכי, כמו שפרשתי, דאז הוי תענית ומתפלל ענינו, אבל אם אכל בחצי היום וקיבל תענית עד הערב לא הוי תענית.
אמר רב חסדא כל תענית שלא שקעה עליו חמה לא שמיה תענית. דאם מקבל משעה לשעה ולא השלים עד הערב או אם קיבל תענית כל היום לא יאכל עד שתשקע החמהא.
א. כלומר בדברי ר״ח נכללו שני דינים: שאם קיבל ע״ע פחות מעד שקיעה ה״ז כלא התענה וכן אם קיבל סתם חייב להשלים.
כל תענית שלא שקעה עליו חמה לא שמיה תענית – פי׳ במסכת ע״ז פרק אין מעמידין (עבודה זרה לד.) וכן בחלוק שאין לו אימרא פירש התם וכל הפסק דמתענין לשעות דכל תענית צריך לקבלו מבערב בתפלת המנחה בשומע תפלה ואם הוא שבת באלהי נצור וצריך שיאמר למחר אהיה בתענית יחיד כי היכי דליכא למטעי בתענית צבור.
שלא שקע׳ עליו חמה. שלא השלימו1.
רב שרירא ורב היי אמרו דתענית שעות הסמוך לתענית שעברה כלומ׳ לתענית של אתמול אפי׳ לא שקעה עליו חמה שמא תענית והיכ׳ דקיבלה עליה מתפלל תפילת תענית וכי אמ׳ רב חסדא במתענה לשעות והוא דלא טעים כלום כל אותו היום במי דאימליך אימלוכי וקיבל עליו בחצי היום הוא דקאמ׳ ולא בסומך תעניתו בלא קבלה.
1. בפירש״י ״שלא התענה עד אותה שעה״.
אמר רב חסדא כל תענית שלא שקעה עליו חמה לא שמיה תענית1 ומתפלל עננו בערב ויצא ידי נדרו,⁠2 פירוש בכל תענית שבעולם קאמר.
והראב״ד ז״ל פירשה: בתענית שעות שצריך שתשקע עליו חמה כדאמר רב חסדא מעקרא דאמלך אמלוכי אלא שדברי רב חסדא הראשונים הם לגבי תפלת תענית ודברי רב חסדא האחרונה לצאת ידי נדרו, א״נ דברי רב חסדא הראשונים בשקבל מבעוד יום להתענות עד חצי היום ואמלך אמלוכי להתענות מחצי היום ואילך, כל זה מפי הראב״ד ז״ל.
1. כן בכ״י וטיקן 124. בכ״י המבורג 21 הושמט: ״לא שמיה תענית״.
2. כן בכ״י המבורג 21. בכ״י וטיקן 124 הושמט: ״ומתפלל עננו בערב ויצא ידי נדרו״.
יש תעניות שאין אדם צריך בהם לקבלה והם תענית חלום וכן תענית שנגזר מפי נשיא או גדול או מנהיג שהכל כפופים לו וכלן נמשכין אחר קבלתו והוא שאמר למטה דבי נשיאה גזור תעניתא ולא אודעינהו לר׳ יוחנן וריש לקיש לצפרא אודעינהו אמר ליה ריש לקיש לר׳ יוחנן והא לא קבילניה מאורתא אמר ליה אנן בתריהו גרירינן מכאן סמכו קצת מפרשים שכל הסכמת צבור אין כל יחיד ויחיד צריך קבלה אלא ש״צ מכריז והתענית מקובל ומתפללים תפלת תענית והוא הדין שלא נאמר על קבלה שאינה סמוכה לתענית שאינה מועילה אלא ביחיד שמסיח דעתו בנתים אבל צבור לא:
גמרא אמלוכי ואמר רב חסדא כו׳ לא יאסר עצמו פליגי כו׳ ועיין בר״ן:
ואמר רב חסדא: כל תענית שלא שקעה עליו חמה — לא שמיה [אין שמה] תענית, שאם אכל באמצע היום — אין זו תענית כלל. מיתיבי [מקשים על כך]: אנשי משמר הכהנים והלויים הצריכים לעבוד במקדש באותו שבוע, מתענין בתענית ציבור (כמו אנשי המעמד הישראלים הקשורים למשמר כהנים זה), אבל לא משלימין את תעניתם עם הציבור. ומכאן שאף תענית שעות קרויה תענית! ומשיבים: התם לצעורי נפשיה בעלמא [שם לצער את עצמו בלבד] הוא ואין הדבר נחשב כתענית, אלא קיבלו על עצמם צער מסויים, שהם משתתפים בצום עם כלל הציבור.
And Rav Ḥisda said: Any fast upon which the sun does not set, i.e., when one eats in the middle of the day, it is not called a fast at all. The Gemara raises an objection: The members of the priestly watch, the priests and Levites who are serving in the Temple that week, fast on a communal fast, like the members of the non-priestly watch who are attached to specific groups of priests, but they do not complete the fast with the rest of the community. This indicates that even a fast lasting only a few hours is called a fast. The Gemara explains: There they abstained from food merely to cause themselves distress, as an act of solidarity with the rest of the community, but this was not considered a full-fledged fast.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףמיוחס לר׳ גרשוםמיוחס לרש״יראב״ןתוספותר׳ יהודה אלמדאריההשלמהבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) תָּא שְׁמַע דא״רדְּאָמַר רַבִּי אליעזר (בן) צָדוֹק אֲנִי מִבְּנֵי בָנָיו שֶׁל סנאב בֶּן בִּנְיָמִין וּפַעַם אַחַת חָל ט׳תִּשְׁעָה בְּאָב לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת וּדְחִינוּהוּ לְאַחַר הַשַּׁבָּת וְהִתְעַנִּינוּ בּוֹ וְלֹא הִשְׁלַמְנוּהוּ דמִפְּנֵי שיו״טשֶׁיּוֹם טוֹב שֶׁלָּנוּ הוּא הָתָם נָמֵי לְצַעוֹרֵי נַפְשֵׁיהּ בְּעָלְמָא הוּא.

The Gemara cites another proof: Come and hear, as Rabbi Elazar, son of Rabbi Tzadok, said: I am a descendant of Senaah, son of the tribe of Benjamin, and once the Ninth of Av occurred on Shabbat, and we postponed the fast until after Shabbat, as Shabbat supersedes the fast of the Ninth of Av. And we fasted on that day, but we did not complete the fast, due to the fact that the tenth of Av is a holiday of ours, a private holiday for our family (26a), and one does not fast on holidays. This proves that a fast of only a few hours is nevertheless called a fast. The Gemara rejects this claim: There too, they did so merely to cause themselves distress.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףמיוחס לר׳ גרשוםמיוחס לרש״יתוספותמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ולא משום דתורת דין תענית עליהם ור׳ יוחנן לא הוה מסכים תענית בלבו ולא היה אומר אלא להשתמט מבי נשיאה שלא היה רוצה לסעוד אצלם.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מפני שיו״ט שלהם היה – שמביאין בו עצים למערכה:
התם לצעורי נפשייהו בעלמא מיכוונו ולא לתענית שהרי יו״ט שלהן היה:
מבני (סנאב) בן בנימין – משבט בנימין.
שיום טוב שלנו היה – כדלקמן בשלשה פרקים (דף כו.) זמן עצי כהנים והעם כו׳ עד בחמשה באב בני פרעוש בן יהודה בעשרה בו בני (סנאב) בן בנימין שעל ידי מעשה קבעו להן חכמים להתנדב עצים ולהביא למערכה וכשמגיע זמנו מביאין אותן ומדליקין אותן על גבי המזבח אע״פ שהיו שם שאר עצים הרבה משא״כ בשאר מתנדבי עצים דאין מבערין אותן בזמן שיש עצים אחרים במסכת מנחות (דף קו:) אמרינן המתנדב עצים לא יפחות משני גזירין ועצים טעונין קמיצה טעונים הגשה כו׳.
התם לצעורי נפשיה בעלמא – ואע״ג דאמרינן (ר״ה דף יח:) משחרב בית המקדש בטלה מגילת תענית והאי עובדא דרבי אליעזר בר צדוק היה לאחר חורבן דאי קודם החורבן אמרינן (שם) כיון שיש שלום אין שם גזירות המלכות האי תנא סבר דלא בטלה.
תוס׳ בד״ה התם לצעורי כו׳ אמרינן כיון שיש שלום אין כו׳ כצ״ל:
ומביאים ראייה אחרת, תא שמע [בוא ושמע] ראיה ממה שאמר ר׳ אליעזר בר׳ צדוק: אני מבני בניו של סנאה בן בנימין (משבט בנימין), ופעם אחת חל תשעה באב להיות בשבת, ודחינוהו את יום הצום לאחר השבת, שהשבת דוחה את צום תשעה באב, והתענינו בו ולא השלמנוהו, מפני שיום טוב שלנו הוא. שכן עשרה באב הוא יום טוב של משפחה זו, כאשר יבואר בפרק שלישי (להלן כו,א), ולא צמו ביום חגם. הרי שגם תענית לשעות נחשבת כתענית! ודוחים: התם נמי [שם גם כן] לצעורי נפשיה בעלמא [לצער עצמו בלבד] הוא, ובאמת אין זו נחשבת תענית.
The Gemara cites another proof: Come and hear, as Rabbi Elazar, son of Rabbi Tzadok, said: I am a descendant of Senaah, son of the tribe of Benjamin, and once the Ninth of Av occurred on Shabbat, and we postponed the fast until after Shabbat, as Shabbat supersedes the fast of the Ninth of Av. And we fasted on that day, but we did not complete the fast, due to the fact that the tenth of Av is a holiday of ours, a private holiday for our family (26a), and one does not fast on holidays. This proves that a fast of only a few hours is nevertheless called a fast. The Gemara rejects this claim: There too, they did so merely to cause themselves distress.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףמיוחס לר׳ גרשוםמיוחס לרש״יתוספותמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) תָּא שְׁמַע דְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן אֱהֵא בְּתַעֲנִית עַד שֶׁאָבוֹא לְבֵיתִי הָתָם לשמוטיה נַפְשֵׁיהּ מִבֵּי נְשִׂיאָה הוּא דַּעֲבַד.

The Gemara again attempts to disprove the opinion of Rav Ḥisda, this time by citing a custom of Rabbi Yoḥanan: Come and hear, as Rabbi Yoḥanan occasionally said: I shall be in observance of a fast until I come to my house. This indicates that one can take a fast upon himself even for just a few hours. The Gemara rejects this proof as well: There he did this to excuse himself from the household of the Nasi. At times, Rabbi Yoḥanan received an invitation to dine at the house of the Nasi, but wanted to decline. To avoid insulting the Nasi, he would say that he had taken a fast upon himself, and afterward he would eat at home. Since this was not a real fast, it is not proof of the legitimacy of a partial-day fast.
רי״ףמיוחס לר׳ גרשוםמיוחס לרש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

עד שאבא לביתי אלמא דאין משלימין:
התם לשמוטיה נפשיה מבי נשיאה שהיה מבקש ממנו שיאכל עמו היה אומר כן כדי שלא יטריחו לאכול עמו:
דאמר רבי יוחנן – פעמים שהיה אומר אהא בתענית עד שאבוא לביתי ואי מטי לביתיה בשתים או בג׳ שעות ביום הוה אכיל וקרי ליה מתענה.
לשמוטיה נפשיה מבי נשיאה – דלא ליטרחוהו למיכל בהדייהו שהיה מבקש הימנו שיאכל עמו היה אומר כן שלא יטריחנו לאכול עמו ומיהו לא הוי תענית שאם היה רוצה היה אוכל מיד ואין בנדרו כלום.
ומציעים עוד: תא שמע [בוא ושמע] ראיה לדבר ממנהגו של ר׳ יוחנן, שאמר ר׳ יוחנן לפעמים: אהא בתענית עד שאבוא לביתי. משמע שאדם יכול לקבל על עצמו תענית אף לשעות אחדות בלבד! ודוחים: התם לשמוטיה נפשיה מבי נשיאה [שם להשמיט עצמו מבית הנשיא] הוא דעבד [שעשה], שפעמים לא היה רוצה לאכול שם, וכדי להימנע מלאכול בלא להעליב את מזמיניו היה אומר שקיבל על עצמו תענית, ואחר כך היה אוכל בביתו, ולא היתה זאת תענית באמת. ואם כן לא מצאנו הוכחה לתענית למקצת היום בלבד.
The Gemara again attempts to disprove the opinion of Rav Ḥisda, this time by citing a custom of Rabbi Yoḥanan: Come and hear, as Rabbi Yoḥanan occasionally said: I shall be in observance of a fast until I come to my house. This indicates that one can take a fast upon himself even for just a few hours. The Gemara rejects this proof as well: There he did this to excuse himself from the household of the Nasi. At times, Rabbi Yoḥanan received an invitation to dine at the house of the Nasi, but wanted to decline. To avoid insulting the Nasi, he would say that he had taken a fast upon himself, and afterward he would eat at home. Since this was not a real fast, it is not proof of the legitimacy of a partial-day fast.
רי״ףמיוחס לר׳ גרשוםמיוחס לרש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) אָמַר שְׁמוּאֵל הכׇּל תַּעֲנִית שֶׁלֹּא קִיבֵּל עָלָיו מִבְּעוֹד יוֹם לָאו שְׁמֵיהּ תַּעֲנִית וְאִי יָתֵיב מַאי אָמַר רַבָּה בַּר שֵׁילָא דָּמֵי לְמַפּוּחָא דְּמַלְיָא זִיקָא.

Shmuel said: Any fast that one did not take upon himself while it was still day is not called a fast. The Gemara asks: And if one happened to sit in observance of a fast that day, what is that considered? Rabba bar Sheila said: He is likened to a bellows that is full of air. His behavior does not constitute a fast, as he is merely a container full of air, without food.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףמיוחס לרש״יראב״ןבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
אמר שמואל כל תענית שלא קבלה מבעוד יום אינה תענית אימת מקבל לה רב אמר במנחה משעה שיסכן לתפלת המנחה. ואפילו מתעסק במלאכתו אומר מחר אהיה בתענית. יהי רצון שתהא תפלתי ביום תעניתי מקובלת.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ואי יתיב מאי – מי סליק לתענית אי לא.
למפוחא – הוא המפוח שנופחין בו הנפחין את האור המתמלא ברוח אף זה נתמלא רוח שלא אכל בחנם.
ואמר שמואל כל תענית שלא קיבלו עליו מבעוד יום לא שמיה תענית, ואם התענה דמי (למישחא) [למפוחא] דמלי זיקא.
אע״פ שאמרנו בתענית שעות שקבלתו מועילה ביום עצמו של תענית אין הדין כן בתענית שלם אלא צריך שיקבלהו עליו מאתמל שכל תענית שלא קבלו עליו מבעוד יום אינו תענית והיכן מקבלו יש פוסקים שמקבלו בשעת המנחה אפילו בשוק כרב ומ״מ עקר הדברים לפסוק כשמואל לקבלו בתפלת המנחה והוא שיאמר אחר תפלתו בתוך התחנונים רצני וקבלני בתענית שאשב למחר או כיוצא בזה ויש אומרים בשומע תפלה ואין הדברים נראים ואין צריך לומר רצני בתענית יחיד שאשב למחר שאין הלכה כדברי האומר ביחיד שקבל עליו תענית שאסור בנעילת הסנדל מצד שחוששים שמא תענית צבור קבל עליו אלא כל קבלה סתם תענית יחיד הוא וכ״ש בזמנים אלו שאין תענית צבור בגולה אלא ט׳ באב בלבד:
א אמר שמואל: כל תענית שלא קיבל עליו מבעוד יום — לאו שמיה [אין שמה, אינה נחשבת] תענית. ושואלים: ואי יתיב מאי [ואם בכל זאת ישב בתענית באותו יום, מה] נחשב הדבר? אמר רבה בר שילא: דמי למפוחא דמליא זיקא [דומה הוא למפוח שמלא רוח], כלומר, אין הדבר נחשב לו, ואינו אלא כנאד מלא רוח בלא דבר מאכל בתוכו.
Shmuel said: Any fast that one did not take upon himself while it was still day is not called a fast. The Gemara asks: And if one happened to sit in observance of a fast that day, what is that considered? Rabba bar Sheila said: He is likened to a bellows that is full of air. His behavior does not constitute a fast, as he is merely a container full of air, without food.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףמיוחס לרש״יראב״ןבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) אֵימַת מְקַבֵּיל לֵיהּ רַב אָמַר בְּמִנְחָה וּשְׁמוּאֵל אָמַר ובִּתְפִלַּת הַמִּנְחָה אָמַר רַב יוֹסֵף כְּוָותֵיהּ דִּשְׁמוּאֵל מִסְתַּבְּרָא דִּכְתִיב בִּמְגִילַּת תַּעֲנִית לָהֵן כֹּל אִינִישׁ דְּיֵיתֵי עֲלוֹהִי מִקַּדְמַת דְּנָא יֵיסַר.

§ The Gemara asks: When does one take a fast upon himself? Rav said: One takes a fast upon himself in the afternoon of the day preceding the fast, from midday onward. And Shmuel said: One must take a fast upon himself for the following day at the end of the afternoon prayer. Rav Yosef said: It stands to reason that the halakha should be in accordance with the opinion of Shmuel, as it is written in Megillat Ta’anit, after a list of all of the Festivals established by the Sages in commemoration of various events throughout Jewish history: Therefore, whoever has bound himself beforehand with an obligation to fast on one of these commemorative days, he will be bound.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףמיוחס לר׳ גרשוםמיוחס לרש״יראב״ןר׳ יהודה אלמדאריההשלמהבית הבחירה למאיריריטב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ושמואל אמר בתפלת המנחה כלומר צריך להיות כולל אלו הדברים בשומע תפלה וגו׳. אמר רב יוסף כשמואל מסתברא דכתיב במגלת תענית להן כל איניש דייתי עלייהו מן קדמת דנא יאסר.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

במנחה – בט׳ שעות ומחצה:
כל איניש דאתי עליהון שקיבל עליו תענית – מקדמת דנא קודם שהגיעו אותן ימים שאמרו חכמים במגילת תענית שלא להתענות בהן ואירע התענית באותן ימים:
במנחה – בזמן המנחה ואפילו בשוק אומר הריני מחר בתענית.
בתפלת המנחה – בסופה תוספת ריצוי ותחנונים עד שאומר הריני מחר בתענית ודוקא נקט מנחה משום דסמוך לתחלת יום תעניתו לאפוקי תפלת יוצר ודיקא נמי מדפסיק שמואל ופליג אדרב דאמר בזמן המנחה שיעורא יתירא.
כדכתיב במגילת תענית – לסוף ימים טובים הכתובים במגילת תענית כתיב בה מקדמת דנא ייסר לעיל מינה תני אילין יומיא די לא להתענאה בהון להן כל איניש דייתי עלוה תענית מן קדמת דנא לפני אלו ימים טובים כגון שקיבל עליו עשרה תעניות או עשרים ונכנסו אלו הימים בהם.
ומאימת מקבל. רב אמר במנחה ושמואל אמר בתפילת המנחה. ואמר רב יוסף כוותיה דשמואל מסתברא דתניא במגילת תענית להן כל איניש דאית עלוהי מן קדמת דנא ייסר נפשיה בצלו.
במנחה. בזמן המנחה ואפי׳ בשוק או׳ הריני לפניך למחר בתענית1.
בתפילה המנחה. פי׳ קודם שיגמור את תפילתו דהיינו בסופה קודם יהיו לרצון אימרי פי תוספת ריצוי עד שיאמר הריני לפניך שרוי בתענית ודווק׳ מנח׳ שהוא סמוך להתחלת יום תענית אבל ביוצר או במוסף2 לא ותדע מדקפיד שמואל ופליג אדרב דאמ׳ בזמן המנחה שיעורא יתיר׳3.
ריב״ג ושמואל אמ׳ בתפיל׳ המנחה וכן הלכה. ואמ׳ רב עמרם יחיד שקבל עליו תענית צריך שיקבל עליו מבעוד יום ולומר (בתפילה) [בתפילת] המנחה הריני לפניך בתענית יחיד למחר4 ואו׳ ענינו בשומע תפילה ואם לא אמ׳ בשומע תפילה אומר קודם יהיו לרצון אמרי פי ואינו צריך לכוללו בברכה שאין יחיד קובע ברכה לעצמו. ובהלכות5 או׳ ואי אישתלי ולא אידכר מקמיה בשומע תפילה כי מסיים שים שלו׳ ואו׳ תחנונים או׳ ענינו וחותם ביהיו לרצון אימרי פי.
ואו׳6 רב היי גאון יחיד שקיבל עליו תענית אינו אומר ביום צום תענית זה אבל מקבל התענית בתפילת המנחה קודם התענית ואו׳ הריני לפניך למחר בתענית יהי רצון מלפניך שתעניני בקוראי לפניך ותרחיב לי בצר ותחונני ותשמע תפילתי וירבה בתחנונים כה״ג ויפה אומרם בשומע תפילה וחותם בשומע תפילה. והיושב בתענית באחד בשבת מקבל עליו בתפיל׳ מנח׳ של שבת קודם שיעקור רגליו במקו׳ שאו׳ תחנונים אחרי תפילתו והיושב בתענית חלום בשבת או׳ ענינו באלוקי נצור קודם עקיר׳ רגליו ואין חותם בברכה אלא או׳ יהיו לרצון וגו׳ וציבור שהתענו וש״צ שלהם לא התענה יורידו להתפלל מי שהתענ׳ כי מי שלא התענה אינו יכול לומר ענינו. ומה שאמרנו שצריך לקבלה מבעוד יום היינו בתענית שאינה קבועה וקיבלה היחיד לעצמו אבל תעני׳ קבועה כגון צום רביעי וצום ה׳ וצום ז׳ וצום העשירי א״נ ציבור שקבעו תענית לזמן קבוע אין צריך לקבל דמקובל ועומד הוא והכי אמ׳ מר כהן צדק יחיד הרוצה לישב בתעני׳ שאינה קבועה צריך שיקבלנה מבעו׳ יום. והילכת׳ כשמואל וכן או׳ רב פלטוי ואמרינ׳ נמי דבי נשיא׳ גזור תענית׳ ולא אודעינהו לר׳ יוחנן ור״ל לצפרא אודיעינהו אמרו והא לא קבלינן הדר אמ׳ ר׳ יוחנן אנן בתרייהו גרירן אלמ׳ היכא דב״ד א״נ דבי נשיא׳ גזור תענית ה״ל כמקובל ועומד.
1. כ״פ רש״י ד״ה במנחה.
2. בפרש״י ליתא מוסף.
3. כ״פ רש״י ד״ה בתפלת המנחה.
4. כ״כ בסידור רב עמרם גאון סדר תענית.
5. הלכות גדולות סימן י״ח.
6. עיין אוצר הגאונים חלק התשובות עמוד 19. ובספר האורה לרש״י סימן ל״א.
אמר רב כהנא אמר רב יחיד שקבל עליו תענית אסור בנעילת הסנדל חיישינן שמא תענית צבור קבל עליו אלא היכי ליעביד לימא הכי מפניא הריני בתענית יחיד למחר.
קבלה שבתפלת שחרית של ערב התענית אינה קבלה כלל הדברים אין קבלה קדומה ר״ל שאינה סמוכה לתענית מועילה אלא במי שמקבל להתענות ימים רצופים כמו שבארנו אפילו נדר להתענות יום אחד והוא רחוק ממנו הסכימו הגאונים שהוא צריך לחזור ולקבלו בערב התענית ואם לא עשה כן אע״פ שחייב להתענות מתורת נדרו אין מתפלל בו תפלת תענית:
אימת מקבלה רב אמר במנחה ושמואל אמר בתפלת המנחה – פי׳ שלא יאמר בתפלת המנחה עננו כמו שכתב הרמב״ם ז״ל שזו הוא תפלת תענית נקראת בכל הסוגי׳ גם אין ענין לעננו בתפלת המנחה שאינו בתענית כלל אלא הקבלה הוא בשומע תפלה שיאמר הריני בתעני׳ למחר יהר״מ שתקבל תעניתי ותשמע תפלתי כי אתה שומע תפל׳ כל פה בא״י ש״ת ואם לא נזכ׳ עד לאחר ש״ת אומר כן בסוף תפלתן קוד׳ שיאמר יהיו לרצון וכו׳ או לאחר כן קוד׳ שיעקור את רגליו ולכאורה הי׳ נרא׳ דבין לרב בין לשמואל בשטת המנחה יש לו לקבל׳ סמוך ליום התענית ולא קוד׳ לכן שאף רב במנחה קאמר אבל זה אינו נכון ממה שאמרו א״ר יוסף כותי׳ דשמואל מסתברא מנינא להן כל אינש דאיתאי עלוהי מקדמ׳ דנא ייסר מאי לאו ייסר עצמו בצלו ופרקי׳ מאי מסתברא כוותיה דשמואל איכ׳ ולמה לן לתרוצי לא יאסר והלא אף לרב יש לפרש׳ דייסר עצמו במנחה דקבלה מעיקרא לא סגי ליה אלא ודאי דלרב כיון דמיקל בקבלה דסגי ליה בדבור ושלא בתפלה כשאר נדרי הקדש ה״ה שאפילו הקדים קבלה לתעני׳ זמן מרובה או שנדר להתענות כמה ימי׳ מפוזרי׳ בהכי סגי ליה כשאר כל נדרי מצוה ואין צריך לקבל עוד סמוך לתענית אבל לשמואל לפי שאין זה נראה נדר מצוה גמור ונראה כנודר להרע לעצמו וכדאמר שמואל גופיה לקמן לא יהא אלא נדר דאלמא לא חשיב ליה נדר גמור להדיא ומשום הכי בעי קבלה גמורה דקביעות בתפלה וסמוך לתענית ובשאר קבלות שבתו׳ וי״ט כשצריכין קבלה דבעי קבלה בתפלה או על הכוס כשתבא לקבלם מבעוד יום כדי לעשות קבע לדבר ולא נקט רב במנחה אלא לאפוקי מדשמואל דבעי בתפלת המנחה אבל היא הנותנת דכיון דלא בעי קבל׳ בתפלה שאף בזמן מרובה קודם לכן סגי ליה לקבוליה והשתא אתי שפיר מאי דאמר רב יוסף כותי׳ דשמואל כו׳ דלישנא דייסר משמע שאף על פי שקדם נדרו צריך הוא לאסור עצמו לקבל׳ סמוך לתענית וכיון דכן היינו דייסר עצמו בצלו ופרקי׳ לא יאסר דייסר פועל עומד הוא שיעמו׳ באיסורו ואמרי׳ ולרב מאי קא משמע לן ואמרי׳ דהא קא משמע לן דכיון שקדם נדרו לשבועתינו והוא מקובל עליו אין חכמים רוצים לבטל נדרו או שאין כח ביד׳ לעקור בנדרי הקדש הוא והרי הוא באיסורו אבל בשקדם גזרתנו לנדרו אף על פי שקבל עליו התענית קודם שהגיע אותו י״ט אין נדרו חל כנגד גזרתנו הקודמ׳ ולשמואל הא קמ״ל אלא לדידיה קא אשמעי׳ טפי אגב אורחיה שאפילו בנדר מקובל צריך לאסור עצמו בקבלה סמוך לתענית בתפלת המנחה ואם לאו אינו מתפלל בו תפלת תענית מיהת אעפ״כ מודה שמואל שאם קבלה במנחה או קודם לכן בדבור נדר הוא לחייבו בתענית אלא שאינו מתפלל תפלת תענית בלא תפלותיו וכבר כתבנו לעיל גבי מימרא דזעירי דכל שהם רצופים בקבלה א׳ בתפלת המנחה של קודם יום הראשון סגי להו ואפי׳ לשמואל וכן כתב הרמב״ם ז״ל ואע״ג דדחייה רב למתניתא ואע״ג דבעלמא רב ושמואל הלכה כרב באיסורי בהא קיימא לן הלכה כשמואל דהא רב יוסף אכרע כותי׳ וכן נראה דעת רבי׳ אלפסי ז״ל וכן פסק הרמב״ם ז״ל ואע״ג דדחייה רב למתניתא פשטא מסייע לשמואל ויש פוסקין כרב דהלכתא כותי׳ באיסורי ומתנית׳ הא דחייה רב.
ושואלים: אימת מקביל ליה [מתי הזמן שהוא מקבל אותה] את התענית על עצמו? רב אמר: בזמן המנחה, מחצות היום והלאה, יכול לקבל תענית על עצמו. ושמואל אמר: בתפלת המנחה, שבסיום תפילתו אומר שמקבל על עצמו לצום למחרת. אמר רב יוסף: כוותיה [כשיטתו] של שמואל מסתברא [מסתבר] לומר, דכתיב [שנאמר] במגילת תענית לאחר שנמנו בה כל הימים הטובים שקבעו חכמים לזכר מאורעות שונים: להן, כל איניש דייתי עלוהי מקדמת דנא ייסר [לכן, כל אדם שיבוא עליו חיוב תענית מקודם לכן — יהא קשור] במה שכתוב במגילת תענית.
§ The Gemara asks: When does one take a fast upon himself? Rav said: One takes a fast upon himself in the afternoon of the day preceding the fast, from midday onward. And Shmuel said: One must take a fast upon himself for the following day at the end of the afternoon prayer. Rav Yosef said: It stands to reason that the halakha should be in accordance with the opinion of Shmuel, as it is written in Megillat Ta’anit, after a list of all of the Festivals established by the Sages in commemoration of various events throughout Jewish history: Therefore, whoever has bound himself beforehand with an obligation to fast on one of these commemorative days, he will be bound.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףמיוחס לר׳ גרשוםמיוחס לרש״יראב״ןר׳ יהודה אלמדאריההשלמהבית הבחירה למאיריריטב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(7) מַאי לָאו יֵיסַר עַצְמוֹ בִּצְלוֹ לָא יֵאסַר עַצְמוֹ.

The Gemara explains the apparent proof from the text of Megillat Ta’anit. What, is it not the case that this means that he binds himself to the obligation at the time of prayer, and if he did not do so at that point in time his fast does not go into effect? The Gemara rejects this explanation: No; the text should be amended by one letter so that it does not read yeisar, he shall bind himself, but yei’aser, he shall render himself prohibited from transgressing these instructions. In other words, the text is explaining that despite a prior vow to fast, it is prohibited for one to do so on the commemorative days enumerated in Megillat Ta’anit.
ר׳ חננאלרי״ףמיוחס לר׳ גרשוםמיוחס לרש״יתוספותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
מאי יאסר עצמו בצלו מקודם שיקבל עליו תענית מקבל עליו בתפלתו תענית שנמצא אוסר עצמו באכילה ובשתיה בקבלתו תענית בתפלתו.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מאי לאו ייסר עצמו בצלו – כלומר שייסר עצמו בתענית ממה שקבל עליו בתפלת המנחה. מאן דאמר ייסר כדאמרן דאפי׳ קיבל עליו התענית לאחר שנתקנו אותן ימים טובים שלא להתענות בהן אלא שקיבל עליו קודם שהגיעו שייך נפשיה בתענית ממה שקיבל עליו תענית בתפלת המנחה:
ייסר בצלו – בתפלה ואי לא קבליה עליה בתפלת המנחה לא דחי להנך ימים טובים אלמא דעיקר תענית בעי לקבולי בתפלת המנחה עילויה ואי לא קבליה עילויה בתפלת המנחה לא עשה כלום.
ייסר – לשון ואסרה אסר (במדבר ל).
בצלו – צלותא איכא דאמרי לשון נדר שקבל עליו להתענות כמו הרימותי ידי אל ה׳ (בראשית יד) דמתרגמינן ארימית ידי בצלו ואין רבי מודה האי דקתני דכתיב משום דמגילת תענית היתה נכתבת לבד לזכרון נסים.
יאסר – פי׳ יאסר באל״ף הוי לשון אסור שאסר עצמו וייסר הוי לשון הסרה כלומר יסור מן הנדר יהיה מותר לאכול למחר שיהיה יום טוב ואין להתענות.
מאי לאו [האם לא הכוונה] ייסר עצמו בצלו [יקשור את עצמו בהתחייבות בזמן התפילה] ואם לא עשה זאת בתפילה — אינו חל! ודוחים: לא, הכוונה היא יאסר עצמו, לשנות ממה שכתוב במגילה, ומעירים:
The Gemara explains the apparent proof from the text of Megillat Ta’anit. What, is it not the case that this means that he binds himself to the obligation at the time of prayer, and if he did not do so at that point in time his fast does not go into effect? The Gemara rejects this explanation: No; the text should be amended by one letter so that it does not read yeisar, he shall bind himself, but yei’aser, he shall render himself prohibited from transgressing these instructions. In other words, the text is explaining that despite a prior vow to fast, it is prohibited for one to do so on the commemorative days enumerated in Megillat Ta’anit.
ר׳ חננאלרי״ףמיוחס לר׳ גרשוםמיוחס לרש״יתוספותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(8) פְּלִיגִי בהא רַבִּי חִיָּיא וְרַבִּי שִׁמְעוֹן בְּרַבִּי חַד אָמַר יֵיסַר וְחַד אָמַר יֵאָסֵר מ״דמַאן דְּאָמַר יֵיסַר כִּדְאָמְרִינַן לְמַאן דְּאָמַר יֵאָסֵר מַאי הִיא.

The Gemara comments: Rabbi Ḥiyya and Rabbi Shimon, son of Rabbi Yehuda HaNasi, disagree with regard to this dispute. One of them said that the text of Megillat Ta’anit reads: He will be bound, and the other one said that it reads: He will be prohibited. The one who said: He will be bound, this is as we just say. However, according to the one who said: He will be prohibited, what does it mean?
רי״ףמיוחס לרש״יבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

וחד אמר יאסר – דלא הוי תני ייסר בצלו דמשמע דוקא כדאמרינן אי מקבל בתפלת המנחה אין ואי לא לא אלא יאסר דמשמע יהא אסור לאכול אי אתי עליה תעניות מן קדמת דנא בין בתפלה בין שלא בתפלה.
מאי היא – מאי קסבר ומשני כדתניא יחיד שקבל עליו תענית שני וחמישי של כל השנה כולה כלומר כדמפרש בהדיא אם נדרו קודם לגזרתנו כו׳ ולא שנא בין בתפלה בין שלא בתפלה.
התבאר בסוף סוגיא זו במי שקבל להתענות יום אחד והתחיל להתענות בקבלה הראויה לו כדי לקיים את נדרו ונצטער בו הרבה או שבא לו אדם גדול לביתו או בא הוא לביתו של גדול וראה שטרחו בשבילו לווה אותו ופורע הואיל ויום סתם הוא שקבל עליו אבל אם קבל עליו יום ידוע אינו לווה כלל והראיה מה שאמרו אם נדרו קודם תדחה גזרתנו ואם לא כן יהא לווה ויצא ידי שתיהן ומגדולי המפרשים אומרים ללוות ולפרוע אם כשקבל עליו יום ידוע ומה שאמרו בתדחה גזרתינו פירושו בשאינו רוצה ללוות שאין לכופו בכך או שמא אחר שקבל תעניות לזמן ידוע לצער גדול נתכוון ולא ללוות ומתוך כך אין בידו עוד ללוות ותענית חלום מיהא אינו לווהו כלל וכן יש מי שאומר שלא נאמר דין לווה ופורע אלא בתענית יחיד אבל לא בתענית צבור שאין הדבר תלוי בו ואם היו כלם רוצים בהקפה נראה לי שרשאין בכך ומ״מ ארבעת הצומות יש בהם נעילת דלת על כל פנים ואפילו הסכמת כל הצבור אינה מועלת וכן יש מי שאומר שאם כבר התפלל עננו אין לווה כלל:
שמועה זו האמורה בכאן והוא יחיד שקבל עליו שני וחמשי ופגעו בו ימים הכתובים במגלת תענית אם נדרו קודם לגזרתנו תדחה גזרתנו מפני נדרו ואם גזרתנו קודמת ידחה נדרו מפני גזרתנו י״מ שלשעתה נשנית ואם גזרה קודמת ידחה נדרו ואע״פ שהוא כולל מפני שאינו נדר גמור כמו שכתבנו למעלה אלא שהרבה חכמים מפרשים אותה על עסקי דורות לומר שזה שקבל עליו תענית שני וחמשי של זמן ידוע אם התחיל בהם קודם שיחול יום שבמגלת תענית תדחה גזרתנו ולא יפסיק הואיל ולזמן ידוע קבלם כמו שכתבנו למעלה ואם התחיל תעניתו ביום שכתוב במגלת תענית ידחה נדרו ואע״פ שהוא בכולל וקורא לה קודמת אע״פ שהם בבת אחת מפני שיום טוב חל משחשיכה ולמדין מזו שאם בליל הפסח נשבע שלא יאכל מצה אף בכולל הואיל וכבר נכנסה חובת מצה אין שבועה חלה עליו והרי הוא כפורט מצת הפסח ויש חולקים בה מתוך שהיא חולק על מצת ארז ודחן:
יש שואלים האיך אתה מוצא יום סתם והלא צריך קבלה וכשמקבל הרי הוא אומר למחר ופי׳ בו שכך הוא אומר רצני וקבלני למחר בתענית שאשב לשלם נדרי שנדרתי להתענות יום אחד:
פליגי בהא [חלוקים בזה] ר׳ חייא ור׳ שמעון ברבי; חד [אחד מהם] אמר: שהגירסה היא ייסר, וחד [ואחד מהם] אמר: יאסר. מאן דאמר [מי שאומר] ייסר — כדאמרינן [כמו שאמרנו]. אבל למאן דאמר דעת מי שאומר] יאסר מאי [מה פירושו] של דבר?
The Gemara comments: Rabbi Ḥiyya and Rabbi Shimon, son of Rabbi Yehuda HaNasi, disagree with regard to this dispute. One of them said that the text of Megillat Ta’anit reads: He will be bound, and the other one said that it reads: He will be prohibited. The one who said: He will be bound, this is as we just say. However, according to the one who said: He will be prohibited, what does it mean?
רי״ףמיוחס לרש״יבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(9) דְּתַנְיָא בִּמְגִילַּת תַּעֲנִית כׇּל אִינִישׁ דְּיֵיתֵי עֲלוֹהִי מִקַּדְמַת דְּנָא יֵאָסֵר כֵּיצַד יָחִיד שֶׁקִּיבֵּל עָלָיו שֵׁנִי וַחֲמִישִׁי (וְשֵׁנִי) שֶׁל כׇּל הַשָּׁנָה כּוּלָּהּ וְאֵירְעוּ בָּם יָמִים טוֹבִים הַכְּתוּבִין בִּמְגִילַּת תַּעֲנִית אִם נִדְרוֹ קוֹדֶם לִגְזֵרָתֵנוּ יְבַטֵּיל נִדְרוֹ אֶת גְּזֵרָתֵנוּ וְאִם גְּזֵרָתֵנוּ קוֹדֶמֶת לְנִדְרוֹ תְּבַטֵּל גְּזֵרָתֵנוּ אֶת נִדְרוֹ.

The Gemara explains: This is as it is taught in Megillat Ta’anit: Whoever has taken upon himself beforehand to fast on one of these Festivals days, he will be prohibited to eat and drink. How so? With regard to an individual who took upon himself to fast on each Monday, Thursday, and Monday series of the entire year, and the commemorative holidays written in Megillat Ta’anit occurred on these days, if his vow preceded our decree, i.e., the decree of the Sages establishing these commemorative days, his vow annuls our decree and he must fast, but if our decree preceded his vow, our decree annuls his vow and he may not fast on those days.
ר׳ חננאלרי״ףמיוחס לר׳ גרשוםמיוחס לרש״יראב״ןתוספותההשלמהריטב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
פליגו בה ר׳ חייא ור׳ שמעון בר׳ חד תני ייסר וחד תני יאסר. מאן דתני ייסר כלומר ייסר עצמו בצלו בתפלת המנחה ואיסור אוסר על עצמו בתפלתו. ומאן דתני יאסר כדתניא להן כל אינש דייתי עלוהי [מקדמת דנא] יאסר.
כיצד יחיד שקיבל עליו תענית ב׳ וה׳ (וב׳) של כל השנה ואירעו בהן ימים טובים הכתובים במגלת תענית כגון שמונת ימים שמראש חדש ניסן וכיוצא בהן דלא להתענאה בהן. אם נדרו קודם לגזרתנו ידחה נדרו את גזרתנו כו׳. פי׳ כל איניש דייתי עלייהו נדר תענית מקדמת גזרה דנא להיות היום יום טוב ושיהיה אסור בתענית יאסר באכילה ובשתייה ומקיים נדרו. הגיע ר״ח כסלו ולא ירדו גשמים בית דין גוזרין ג׳ תעניות על הצבור אוכלין ושותין משחשכה ומותרין במלאכה כו׳.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אם נדרו קודמת לגזירתנו אם קיבל עליו תענית קודם שתיקנו חכמים אותן ימים טובים:
תדחה גזירתנו מפני נדרו דאסור באכילה הואיל שקיבל עליו בתפלת המנחה:
אם גזירתנו קודמת לנדרו שתיקנו אותן ימים טובים קודם שקיבל זה עליו אלו תעניות תדחה נדרו מפני גזירתנו שאינו מתענה מפני אילו ימים טובים. ועוד הורה ששמע משום אב ב״ד שבירוני׳ אם נדרו קודמת לגזירתנו קודם שקבעו ב״ד את החדש שבו אלו ימים טובים היינו גזירתנו קיבועה חדש תדחה גזירתנו מפני נדרו דהואיל כשקיבל עליו תענית לא ידע באיזה יום יארע ימים טובים אלו אבל קדם גזירתנו לנדרו שקבעו ב״ד את החדש קודם זה שקיבל עליו תענית וכשקיבל כבר ידע באיזה יום יארע ימים טובים אלו ואעפ״כ קבל לפיכך ידחה נדרו דאינו מתענה באילו ימים טובים עד מתי אוכל והולך. מי שיש לו להתענות למחר:
קודם גזרתנו – קודם שגזרו חכמים ימים טובים הללו אבל משגזרו אע״פ שהתחיל תעניותיו קודם הזמנים הללו לא דחו.
ויחיד שקיבל עליו תענית שני וחמישי ושיני של כל השנה ופגעו בו ימים טובים הכתובים במגילת תענית או ראשי חדשים או חנוכה ופורים או שאר ימים טובים נדחה נדרו.
מצאתי שראשי ישיבות ושאר חכמיםא לא רצו להזכיר ענינו בתענית יחידב לא במנחהג ולא בערבית ולא בשחרית אלא במנחהד של ליל שיני בלבד. וטעם שלהן שהן אומרים לאו ברכה בפני עצמה היא שאנו מבטלין אותה אלא הזכרה בעלמא היאה ולמה נזכיר אותה שמא לא נוכל להשלים את התענית ונמצא משקר בתפילה, אבל מי שרוצה להזכיר מזכיר.
א. כ״כ רש״י בשבת דכ״ד ע״א בשם תשובת הגאונים ותוס׳ כאן ד״ה לן וכ״ה בטור סי׳ תקסה בשם יש גאונים וע״ע ב״י שם.
ב. הא בתענית ציבור גם יחיד אומר. וכ״ד הכלבו שהובא בב״י שם עמ׳ ערה.
ג. נראה שכונתו לעננו שבמנחה שלפני התענית [שהיא לפני ערבית של התענית] שאומרה לשם קבלת תענית, וס״ל כד׳ השאילתות דקבלת תענית היינו עננו [עי׳ ראבי״ה רס״י תתנז]. וקאמר רבינו שיחיד משום חשש בולמוס לא יקבל ע״י עננו אלא יקבל בנוסח אחר [כגון נוסח ר״ח הרי אני בתענית למחר]. וחילוק זה בין קבלה בלשון ענינו שבזה נמצא שקרן לבין קבלה בלשון הרי אני שבזה אין חשש לשקרן, ילפינן מדברי סה״ת סי׳ רכט, שהקשה על דברי הגאונים שהביא רש״י שאין לומר עננו ערבית ושחרית פן יאחזנו בולמוס ונמצא הוא שקרן בתפילתו, הא בלאו הכי ימצא שקרן שהרי קבל תעניתו בתפלתו, ותירץ בסה״ת ״מ״מ [בכת״י: גנאי] הוא יותר אם הוא או׳ תפלה ארוכה כמו ענינו ואחר יאכל״ ר״ל אבל בקבלת תענית שהיא בלשון הרי אני [כשיטת ר״ח] בזה אין חשש שקרן. ע״כ. ולכן אומר רבינו שאע״פ שעיקר קבלת תענית היא בלשון ענינו, מ״מ קאמרי הראשונים דמשום חשש בולמוס לא יאמר בלשון זה. [ואין לומר שכונת רבינו שלא יקבל כלל תענית, דהרי קי״ל דכל תענית שלא קבלה מבעו״י לא שמה תענית, ולא מסתבר דמשום חשש בולמוס יפסיד מעלת התענית, לכן נראה לפרש שר״ל שיקבל בהרי אני]. [וע״ע לראבי״ה שם בעמ׳ שצט שכתב דמדנקט ר׳ אושעיא ערבית שחרית ומנחה מתפלל שמו״ע ואומר מעין המאורע בש״ת, ולא נקט ארבע פעמים ענינו אלא שלש, ש״מ שאין קבלת תענית ע״י ענינו דלא כשאילתות. שמעינן מדבריו שלשיטת השאילתות היה ר׳ אושעיא צריך למנות ארבע ענינו שהראשון הוא לשם קבלת תענית. מעתה ראב״ן שמונה ארבע פעמים ודאי כונתו גם לקבלת תענית].
ד. רצה לומר מנחה שמתפללין לעת ערב [ואולי אתי לאפוקי מנחה גדולה דאכתי יש לחוש לבולמוס עד הערב. משא״כ מ״ק הסמוכה לליל כבר לא חיישינן שיאחזנו בולמוס אחריה. עי׳ מג״א סי׳ תקסה סק״ד שכתב דאפילו המתפלל מנחה גדולה יאמר ענינו דאפילו יאחזנו בולמוס לא יהא שקרן בתפלתו דעכ״פ התענה עד חצות. ונראה שכונתו שהרי במתענה עד חצות אומר עננו, והיינו שרמז שם לעי׳ בסי׳ תקסב ששם מבואר בסעיף א ברמ״א שנוהגין להתפלל עננו אע״פ שאין משלימין, ועי״ש במ״ב סק״ו דאפילו אם מתענה רק עד אחר מ״ג, וא״כ לא ימצא שקרן. אבל כ״ז ניחא אי נקטינן שגם בקיבל תענית סתם ולא השלים אומר עננו, וכדפירש המחה״ש בדעת מג״א, אבל לדעת הגר״א דבכה״ג לכו״ע אינו אומר עננו, (עי׳ כ״ז במ״ב שם) למה נתיר לו לומר עננו במנחה ניחוש שמא יאחזנו בולמוס ונמצא שקרן. ואפשר שאף רבינו ס״ל כהגר״א ולכן כתב מנחה של ליל שני, לאפוקי מ״ג, משום דבכה״ג שקיבל סתם אם יאמר ענינו ויאחזנו בולמוס ימצא שקרן].
ה. בדפוסים אחרונים נוסף: [בשמע קולינו] וליתא בכתה״י ובד״פ.
ואם גזרתנו קודם לנדרו ידחה נדרו מפני גזרתנו – אומר רש״י ידחה נדרו מכל וכל ולא ישלים אותו תענית והר״י מסופק בדבר ויש להחמיר דדוקא אותו יום לא יתענה אבל ישלים אותו ליום מחר וכן יש ליזהר שלא להתענות בראש חדש ובחנוכה ובפורים דמאלו ודאי לא בטלה מגילת תענית.
תניא יחיד שקבל עליו תענית שני וחמשי של כל השנה כולה ופגעו בו ימים טובים הכתובים במגילת תענית אם נדרו קודם גזרתנו תדחה גזרתנו, פירוש אם קבל עליו בנדר קודם תקנת הימים טובים יש לו לקיים את נדרו ותדחה גזרתנו מפני נדרו ואם תקנה בימים טובים קודם לנדרו ידחה נדרו מפני גזרתנו, ואפילו התחילו התענית קודם הימים טובים ואמר דבצבור אין מפסיקין ביחיד מפסיקין ואע״ג דנדרים חלים על דבר מצוה כדבר הרשות הני מילי כשאמר ישיבת סוכה עלי שאסר החפץ על עצמו ואין מאכילין לאדם דבר האסור לו ודמי למאי דאמרינן בפרק המדיר הנאת תשמישי עליך כופה ומשמשתו, הנאת תשמישך עלי יפר לפי שאין מאכילין לאדם דבר האסור לו. אבל אם נדר ואמר שלא ישב בסוכה לאו כל כמיניה והכי איתא במס׳ נדרים, והאי נמי בשקבל עליו תענית הוה ליה כמי שנדר דלא אשב בסוכה ולאו כל כמיניה והתימא ליחול עליה משום איסור כולל דהא אמרינן בירושלמי ומייתי ליה הרי״ף ז״ל בסוף ערבי פסחים שבועה שלא אוכל מצה אסור לאכול מצה בלילי הפסח שלא אוכל מצה בלילי הפסח לוקה ואוכל מצה בלילי הפסח אלמא חייל עליה איסור כולל לבטל מצות עשה ונהי דאסור כולל אפשר דלא חייל לבטל מצות1 לא תעשה מדגרסי׳ בפ׳ ג׳ דשבועות (שבועות כ״ד) בשלמא לאו משכחת לה אלא הן היכי משכחת לה וכמו שבארתי אבל במצות עשה חייל איסור כולל לבטל הכא נמי ליחול משום אסור כולל, איכא למימר לא דמי להתם כשאמר שבועה שלא אוכל מצה האי בודאי דעתו לבטל את המצות וחייל עליה משום אסור כולל, אבל הכא אמרינן שלא היה בדעתו לפגוע בימים טובים אלו ואלו היה בדעתו אנן סהדי שלא היה כן נדרו ולפיכך ידחה נדרו מפני גזרותיו דהוה ליה כמו שאמר בפירוש הריני מקבל תעניות שני וחמשי ושני של כל השנה חוץ מחנוכה ופורים ולפיכך אין צריך שאלה לחכם אע״ג דנדרי שגגות איכא מאן דאמר במסכת נדרים שצריכין שאלה לחכם, וי״מ אם נדרו קודם לגזרותיו כלומר שכבר התחיל להתענות קודם שפגעו בו חנוכה ופורים ולפיכך תדחה גזרותיו מפני נדרו משום איסור כולל. ואע״פ דאמרינן לעיל שהיחידים ג׳ תעניות מפסיקין לחנוכה ופורים לא דמי דגבי יחידים ליכא קבלת תענית ואפי׳ תימא דאיכא קבלת תענית כיון שתעניתם על הגשמים הוא ואם ירדו גשמים ביני ביני מפסיקין שהרי אפי׳ ביום עצמו קודם חצות לא ישלימו הלכך לאו קבלה גמורה היא ולא חשבינן השלש תעניות כיום אחד אלא כל חד תענית באפי נפשיה אבל ביחיד שקבל עליו כל השנה כלה שני וחמשי ושני חדא קבלה הוא וכיום אחד חשבינן להו, אבל אם כשפגעו בו חנוכה ופורים עדיין לא התחילו תעניותיו אין בו אסור כולל, ולפי זה הפי׳ מה שאמר בירושלמי שבועה שלא אוכל מצה אסור לאכול מצה בליל הפסח דוקא שנשבע בשאר ימות השנה שכבר חלה השבועה קודם בטול המצוה אבל אם נשבע בלילי הפסח אין כאן איסור כולל, ועוד יש לפרש ולומר דשאני ימי הכתובים במגלת תענית מפני שהן דברי סופרים וצריכין חזוק. ומיהו איכא למימר דפורים דברי קבלה הוא וכדברי תורה דמי כדאיתא בפ״ק דר״ה גבי צום גדליה, איכא דאמרי אמר רבא לא שנו אלא שלא ישן אבל ישן אינו אוכל, מדברי הרי״ף ז״ל משמע דהאי לישנא דאיכא דאמרי הוא מיקל לגמרי מלישנא קמא שאם לא ישן אפילו סלק אוכל ואם ישן וסלק אינו אוכל, אבל לעולם אם ישן וסלק אוכל. ולא נהיר מאי קא פריך אביי ללישנא קמא מיהו דתניא ישן ועמד הרי זה אוכל לישני ליה התם בשלא סלק, וי״ל דהאי לישנא קמא דאיכא דאמ׳ הוא מיקל מלישנא קמא מצד אחד ומחמיר מצד אחר שאם לא ישן אפילו סלק אוכל, ואם ישן אפילו לא סלק אינו אוכל, וכל זה כשלא התנה אבל התנה בעצמו לאכול ולשתות עד עמוד השחר הרשות בידו.
1. כן בכ״י וטיקן 124. בכ״י המבורג 21 הושמט ע״י הדומות: ״עשה ונהי דאסור... לבטל מצות״.
ואמר רב חסדא הא דאמרת מתענין לשעות והוא שלא טעם כלום כל אותו היו׳ ודעת רוב המפרשי׳ זכרונם לברכה שכך פירושו שלא טעם כלום בתחל׳ היום שאם טעם כלום שחרית וקבל להתענות שאר היום אינו כלום ואינו חייב להתענות וזה שאמרו האי תעניתא מעליתא הוא דקס״ד דבעי׳ למימר שלא טעם כלום כל היום לשם תעני׳ אלא שלא קבלה מבעוד יום ולהכי קרי ליה תעני׳ ולהכי פרכי׳ דהא ודאי תענית מעלייתא הוא כלומ׳ להיו׳ חשוב קבל׳ מצוה לענו׳ י״ב שעו׳ לשפוך חלבו ודמו ומאי רבות׳ ופרקינן דאמלך אמלוכי כלומר כי בתחלת היום שלא טעם לא היה לשם תעני׳ אלא שאירע לו כן לאי זו ענין ואח״כ נמלך להשלים שאר היום בתענית מהו דתי׳ כיון שאין ענויו לשם מצו׳ יום גמו׳ של י״ב שעו׳ בלבד לא חשיב האי קא חשיב האי קבל׳ מצוה יום גמור אלא שעו׳ ולא ליחול עליה תעני׳ קמ״ל דחייל מכיון שלא טעם כלום מקודם והוא מענה שאר היום נפשו ובכל טעימ׳ אפי׳ מים בלבד ובזה הש״ס שלנו עם הירו׳ שאמרנו מילתי׳ דר׳ יוסי אמרה מתענין לשעו׳ דר׳ יוסי אקלע לצור ששמע דדמך ר׳ ואע״ג דאכל גרבנין ושתה מיי אסקיה ההוא יומ׳ בתענית׳ הדא אמר׳ מתענין לשעו׳ ואח״כ אמרו א״ר חסד׳ כל תענית שלא שקעה עליו חמה לא שמיה תענית לומר שכשם שאם מתענה בסופו. וטעם כלום שחרית אינו תענית דבעי׳ שתשקע עליו החמה ונוסחי דגרסי רב חסדא לטעמיה שפיר׳ מתפלל דבכלל מה שאמ׳ שלא טעם כל אותו היו׳ הוא זה ג״כ ולפי זה חולק הש״ס שלנו עם הירושלמי שאמר מילתיה דרבי יוסה אמרה מתענין לשעות דרבי יוסה איקלע לצור שמע דדמך רבי ואע״ג דאכל גרבנין ושתה מיי אסקיה ההוא יומא בתעניתא הדא אמרה מתענין לשעות ואל תתמה שהרי חולק עליו בפי׳ בדבר א׳ בענין זה שאמרנו שם כי המקבל להתענו׳ עד חצי היום אף על פי שאכל אח״כ הרי הוא תעני׳ שעות שאמרו מילתיה דרבי יוחנן אמרה מתענין לשעות דרבי יוחנן אמר הריני בתעני׳ עד שאשלי׳ פרקי או מסכתי ואלו בש״ס דידן אמרו בפי׳ שאינו תעני׳ דלשמוטי נפשי׳ הוא דאמר וכמו שאמר׳ כאן כל תעני׳ שלא שקעה עליו חמה לאו שמי׳ תענית וכדרהטא כולה שמעתא בש״ס ואנן אש״ס דילן סמכי׳ ובודאי כשם שחולק ש״ס שלנו בפי׳ עם האוכל בסוף היום כך חולק אוכל בתחלת היום כי אין טעם להבדיל ביניהם ואדרבה המתענה הרבה בתחלתו מעונה יותר ותמה למאי דקיימא לן מתענין לשעות למימר׳ דשמיה תענית ואלו בסמוך אמר שמואל כל תענית שלא קבלה עליו מבעוד יום לאו שמיה תענית ומשמע דלאו שמיה תענית כלל ואמרו במפוח׳ מלי זיק׳ דמי וליכ׳ לדחוייה בתעני׳ שפוסק בה מבעוד יום דוקא כמו שפוסקי׳ רבי׳ דהא מלת׳ פסיקא קאמר שמואל כל תענית ועוד דסוגיין השתא בתעני׳ יחיד מיירי דאפילו תימא דאע״ג דאסקי׳ דמתענין לשעות דמ״מ אין מתפללין בו תפל׳ תעני׳ מ״מ משום דלא הוה למימר דדמיא למפוח׳ מלי זיקא שאין לך לומר שכל תעני׳ שאין בו תפלת תענית אין מועיל כלום שא״כ אין בו נדר של מצו׳ ולמה הוא חייב להתענו׳ אלא ודאי תעני׳ הוא אלא שאינו שלם כראוי אלא כך י״ל כי אפי׳ תעני׳ קבלה יש לו קודם התחלתו ולפי׳ שמיה תענית לאותן שעות מיהת אבל כל שלא קבלו כלל כראוי אלא ששם על לבו להתענות אינו כלום דברים שבלב אינם דברים ודמי ודאי למפוחא דמלי זיקא וכשאמר שמואל כל תענית שלא קבלה עליו מבעוד יום לא למימרא שלא קבלה מבעוד יום אבל קבלה משחשכה בתפלת ערבי׳ או שחרי׳ שוה תעני׳ שעו׳ הוא שהוא יפה אלא הכא שמואל לאו בתעני׳ שעות איירי אלא בדין תעני׳ יום גמו׳ ובמי שנתכון לכך אלא שלא קבל׳ כלל ונקט מבעוד יום לפי שיה שגמר בלבו להתענו׳ כל היום היה לו לקבל מבעוד יום וכיון שלא קבלו מבע״י אף לא קבלו משחשכה אלא שלן בתעניתו שסמך על מה שגמר בלבו ולפי׳ לא עלה בידו כלום. ומי׳ שמעינן דתענית שעות שלא קבלה בפה או בתפלה קודם לאותה תענית דלא שמיה תענית ואם תמצא לפ׳ כדברי שמואל שלא קבלה מבעוד יום אבל משחשכה בתפלה א״כ יש לך לומר כי מה שאמרו דלא שמיה תענית ודמי למפוחא אינו לשעות שלאחר קבלה אלא לשעות שלקודם לכן דהשתא לא נחתינן לדין תענית שעות ויש מן החכמים שמפרשי׳ שאף תענית שעות אינו חשוב כלום אלא כשקבלה עליו להתענות עד חצי היום או יותר וכשהגיע חצי היום נמלך שישלים היום כלו בתעני׳ ולא טעם כלו׳ כל שאר היום אבל כל שלא קבלה כן אינו אפי׳ תענית שעות ודמי למפוחא דמלי זיקא וכן פירשו בתוספות בשם רבי יצחק הזקן זכרונו לברכה.
אבל הפי׳ הנכון מקובל בידנו מרבי׳ הגדול ז״ל מפי רבינו נ״ר והוא הנכון והנראה משיטת הירוש׳ לפי מה שכתבנו מעובד׳ דרבי יוסי אלא שהם חולקי׳ בשטע׳ שהרי׳ בדבר של עראי כגון גבינה ומים שאינו מעכב בתענית שעו׳ ולענין תענית שעות שלא פרשו במסקנת׳ מתפלל תפל׳ תעני׳ י״ל דכיון דאסקנ׳ סתם ולא פירשו שאין מתפלל תפל׳ תענית שכונת׳ לומר שמתעני׳ לשעו׳ תעני׳ גמור והכי רהטא סוגיין מדאמרי׳ בש״ס א״ל אביי לעול׳ מתענין לשעות והמתענ׳ לשעות מתפלל תפלת תענית מי׳ למאי דקיימא לן כשמואל דתענית יום גמור צריך קבלה מבעוד יום בתפלת המנחה שתהא קבלה בתפל׳ קודמת לתענית ה״ה לתענית שעו׳ שצריך קבלה בתפלה קודם שיאמ׳ עננו לפי׳ אם נמלך להתענות משחשכה מקבלה בתפל׳ ערבי׳ ואומ׳ עננו בתפלת שחרית ואם קבלה אחר ערבי׳ מקבלה בשחרית ואו׳ עננו בתפל׳ המנחה ואם קבלה אחר שחרית מתפלל מנחת נדבה ומקבלה באותה תפלה ובמנחה שניה אומר עננו וזה ג״כ בכלל דברי שמואל שכל תענית שלא קבלה עליו מבעוד יום לאו שמי׳ תענית ונקט מבעוד יום לתענית שלם והוא הדין לתענית (שלה) שעות שלא קבלה מבעוד יום אותן שעות בתפלה כראוי שאינו כלום דדמי למפוחא דמלי זיקא וכדכתב לעיל ולא נתיישב לו יפה למה הביא רבינו ז״ל בהלכותיו הא דקיימא לן מתענין לשעות דהא אסיקנא הכא בהלכתא וכן בפ״ק דעובדי כוכבים ומזלות ולא פליגא הא דשמואל כדכתב ולא אדכרו בש״ס דליפלגו אהדדי כלל. והרמב״ם ז״ל פסק שמתענין לשעות ואומר עננו והוא שלא טעם כלום שאר היום כגון שנתעס׳ בצרכיו בשחר עד חצות או עד ט׳ שעות ונמלך להתענות שאר היו׳ הרי זה מתענה אותן שעו׳ ואומר עננו שהרי קבל עליו קוד׳ שעות התענית והרי זה במקצת על הדרך שפירש במתענה לשעות שהמתפלל תפלת תענית כיון שיש לו קבלה קוד׳ השעות אלא שלא בירר בכאן שתהא קבלה בתפלת נשמה הוא סובר ז״ל דלתענית יום גמור בעי׳ קבלה בתפלת המנחה כשמואל אבל בתענית שעות אפי׳ בשוק הוא מקבלה כרב ובלבד שיקבלה בפה שדברים שבלב אינם דברים א״נ דקבלה בתפלה בעי נמי בהא אלא שיקצר דבריו וסמך על מה שפי׳ כבר דקבלה בתפל׳ המנחה וממנ׳ למדין בכאן ומ״מ אין דעתו בפי׳ תענית שעות כשיט׳ התוספות אלא כמו שאמרנו אבל הוא ז״ל כת׳ וכן אם אכל ושתה ואחר כך התחיל להתענו׳ שאר היום הרי זה תעני׳ שעו׳ ונראה שהוא מפ׳ מה שאמר בש״ס והוא שלא טעם כלום כל אותו היום על שאר היו׳ ומה שהקשו מתחל׳ דהאי תעניתא מעליתא היא זה שהיו סבורי׳ שרוצה לומר שלא טעם כלום כל אותו היו׳ ואפי׳ בשחרית וכשהשיבו לא צריכ׳ דאמליך אמלוכי פירשו לנו שאינו ר״ל אלא שלא טעם בשאר היו׳ דכולה מילתא תליא בסוף היו׳ שיהא בתענית וכאידך דרב חסדא דאמר כל תענית שלא שקעה עליו חמה לא שמי׳ תענית וכן נמצא במקצת הנסחאו׳ רב חסדא לטעמיה דאמר כל תענית שלא שקע׳ עליו חמה לא שמי׳ תענית והולך רבי׳ ז״ל בזה ע״ד הירושלמי ומוסיף עליו שלא אמרו בירושלמי בשאכל ושתה בשחרית כזית וכיוצא שהיא אכילת קבע אלא שטעם סבר שהיא אכילת עראי שאין אדם סומך עליה ליומו כגון דאכל גובנין ושתה מיי וגם אפשר לדקדק יותר מש״ס שלנו אפי׳ לשיטה זו שאף על פי שנתפרש והוא שלא טעם כלו׳ על שאר היו׳ ולא על תחלתו כך יש לומר בסופו הוא שלא יטעים כלום אבל בתחלתו אף על פי שטעם ואכל אכילה אין לנו וכבר כתבנו שאין שיטה זו שיטת הש״ס שלנו.
ומסבירים: דתניא כן שנינו בברייתא] במגילת תענית: כל איניש דייתי עלוהי מקדמת דנא יאסר [כל אדם שיבוא עליו מלפני כן שיהא אסור] ומבואר שם: כיצד? יחיד שקיבל עליו לצום שני וחמישי ושני של כל השנה כולה, ואירעו בם ימים טובים הכתובין במגילת תענית, אם נדרו קודם לגזרתנו (גזירת חכמים שקבעו ימים טובים אלה) — יבטיל נדרו את גזרתנו ויצום, ואם גזרתנו קודמת לנדרו — תבטל גזרתנו את נדרו ובאותו יום לא יצום.
The Gemara explains: This is as it is taught in Megillat Ta’anit: Whoever has taken upon himself beforehand to fast on one of these Festivals days, he will be prohibited to eat and drink. How so? With regard to an individual who took upon himself to fast on each Monday, Thursday, and Monday series of the entire year, and the commemorative holidays written in Megillat Ta’anit occurred on these days, if his vow preceded our decree, i.e., the decree of the Sages establishing these commemorative days, his vow annuls our decree and he must fast, but if our decree preceded his vow, our decree annuls his vow and he may not fast on those days.
ר׳ חננאלרי״ףמיוחס לר׳ גרשוםמיוחס לרש״יראב״ןתוספותההשלמהריטב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(10) תָּנוּ רַבָּנַן עַד מָתַי אוֹכֵל וְשׁוֹתֶה זעַד שֶׁיַּעֲלֶה עַמּוּד הַשַּׁחַר דִּבְרֵי רַבִּי רַבִּי אליעזר בר שִׁמְעוֹן אוֹמֵר עַד קְרוֹת הַגֶּבֶר אָמַר אַבָּיֵי לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁלֹּא גָּמַר סְעוּדָתוֹ אֲבָל גָּמַר סְעוּדָתוֹ אֵינוֹ אוֹכֵל.

The Sages taught in a baraita: Until when may one eat and drink on communal fasts, when one fasts during the day but not the preceding evening? Until dawn. This is the statement of Rabbi Yehuda HaNasi. Rabbi Elazar, son of Rabbi Shimon, says: Until the call of the rooster, which is before dawn. Abaye said: They taught this ruling, that one may eat all night, only if he has not finished his evening meal, as he may continue eating the same meal all night. However, if he has finished his meal, he may not eat any more.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףמיוחס לרש״יראב״ןבעל המאורר׳ יהודה אלמדארירמב״ן מלחמות ה'בית הבחירה למאיריריטב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
תנו רבנן עד מתי אוכלין ושותין עד שיעלה עמוד השחר דברי רבי ר״ש בן אלעזר אומר עד קרות הגבר.
אמר רבה לא שנו עד שיעלה עמוד השחר אלא אם לא ישן שנת תרדמה אלא נים ולא נים כגון זה אף על פי שמתנמנם אוכל. (אלא) [אבל] אם ישן שנת קבע ונרדם (לא היא אלא ישן) לגמרי אינו אוכל.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

עד מתי אוכל ושותה – בלילה כשמתענה למחר בכל תעניות שהוא אוכל משתחשך ואפילו בתענית יחיד קא מיירי.
עד קרות הגבר – אפילו פעם ראשונה קאמר מדקאמר גבי יוצא יחידי בלילה בסדר יומא (דף כא.) עד שישלש.
שלא גמר סעודתו – אבל גמר דברי הכל אינו אוכל.
תנו רבנן עד מתי אוכל ושותה עד שיעלה עמוד השחר דברי רבי. רבן שמעון אומר עד קרות הגבר. ואמר רבא לא שנו אלא שלא גמר סעודתו אבל גמר אינו אוכל.
{שמעתא דעד מתי אוכל ושותה}
וההיא דפסק הרי״ף ז״ל כלישנא בתרא דרבא, דאמר, לא שאנו אלא שלא ישן וכו׳ – מסתברא לן דלישנא בתרא לחומרא היא, שאע״פ שלא סלק אם ישן אינו אוכל, וכ״ש אם סלק. ואמטול להכי פסקו רבואתא קמאי כלישנא קמא לקולא, משום דספיקא דרבנן הוא, ומסתברא כותייהו.
{שמעתא דדין המקבל עליו תענית שפוסק בה מבעו״י – רי״ף תענית ג׳:}
וכן מאי דכתב הרי״ף ז״ל בתענית שפוסק בה מבעו״י, דהיכא דקבלה לתענית עילויה אסיר ליה למיכל ולמשתי, ומייתי ראיה מההיא דגרסי׳ בעירובין (בבלי עירובין מ׳:) לענין זמן על הכוס - היכי נעביד. נבריך עליה ונשתי ליה. כיון דאמר זמן קבליה עילויה - לא נראה לנו דבריו בזה.
דלית לן הכין אלא לענין ברכה, שלא תהא הברכה כמוציא שם שמים לבטלה. אבל קבלה אחרת בתענית שמפסיק בה מבעו״י, אין לנו. ולעולם אוכל והולך כל היום כולו, ובלבד שיפסיק כל שהוא סמוך לשקיעת החמה. וכן נמצא בפירוש בתשובה לרבינו האי גאון ז״ל.
עד מתי אוכל ושותה. בלילה שלפני התענית1.
עד קרות הגבר. פעם ראשונה מדאמרי׳ בסדר יומ׳ גבי מהלך יחידי עד שישליש הגבר מכלל דהיכ׳ דלא פריש אפי׳ פעם ראשונ׳ קאמר2.
אוכל ושותה עד שישן קבע ואם לא ישן עד שיעלה עמוד השחר3.
1. כעי״ז פירש״י ד״ה עד מתי.
2. כ״פ רש״י ד״ה עד קרות הגבר.
3. כעי״ז פירש״י ד״ה איכא דאמרי.
{שמעתא דעד מתי אוכל ושותה}
ומה שפסק רבינו הגדול ז״ל כלישנא בתרא דרבא, יפה דן ויפה פסק.
שאם באנו לפרש כמשמעה דלישנא בתרא, אף על פי שלא סלק אם ישן אינו אוכל, אכתי לישנא בתרא אית בה לקולא ואית בה לחומרא. לקולא, שאם גמר וסלק, כל זמן שלא ישן אוכל, וללישנא קמא אינו אוכל. וזה פשט שתי לשונות בכל מקום שכיוצא בזה. ועל כרחך תפסוק כלישנא בתרא. וכן רבינו חננאל סובר.
אבל אם באנו בהן מדרך הסברא, הדברים נראין כדברי רבינו הגדול ז״ל,⁠1 שאם לא סלק, אף על פי שישן, אוכל. דבכולה שמעתין לאחר סעודתו הוא ישן, [ולא כלישנא בתרא]⁠2 ישן אינו אוכל, אלא מפני שסלק עצמו לגמרי מאכילה ושתיה והלך לו לישן לאחר סעודה. אבל כל זמן שלא נגמר ולא סלק, הרי דעתו על אכילה והכל מודים שאין שינה מפסיקתו. והרי זה דומה למתנה, כמו שאמרו בירושלמי (ירושלמי תענית א׳:ד׳): ישן ועמד אסור, בשלא התנה. אבל אם התנה מותר. ובדין הוא שיתרץ אף בלישנא בתרא, התם בשלא סלק, אלא שרצו לפרש שאין שינה אוסרת אלא בנרדם, אבל נתנמנמו יאכלו. וזה דרך הגמרא.
מכל מקום, מה שאמר בעל המאור דמשום ספיקא דרבנן פסקי כלישנא קמא לקולא, חס ליה לגאון דנימא הכי. אלא בכל מקום הלכה כלישנא בתרא, בין לקולא בין לחומרא. אבל במקומות באיסור חמור של תורה, רבינו ומקצת הגאונים ז״ל חוששין ללשון ראשון, כמו שהזכרתי בראש השנה (בעל המאור ר״ה כ״ז:).
{שמעתא דדין המקבל עליו תענית שפוסק בה מבעו״י – רי״ף תענית ג׳:}
ולענין תענית שקבלה עליו מבעוד יום, שאמר בעל המאור דלית ליה קבלה אוסרת אלא לענין ברכה, שלא יהא כמוציא שם שמים לבטלה, השיב עליו הרב3 ז״ל ואמר שדברי רבינו ז״ל מוכיחין בפרק בתרא (בבלי תענית ל׳.) בברייתא, כל שהוא משום תשעה באב אסור לאכול בשר ואסור לשתות יין ואסור לרחוץ, ומי שהוא יודע פי׳ ההלכה יראה משם שהקבלה אוסרת להפסקה. זו תשובת הרב ז״ל.
ואני לא באתי לידי המדה הזו בתענית צבור. שאין לו בו הפסקה מבעו״י אלא שלא יאכל משתחשך בתעניות הראשונות. וסוגיין בפרק מקום שנהגו (פסחים נ״ד:) הכי. ובט׳ באב נמי אמרו, ובין השמשות שלו אסור, הא תוספת עינוי והפסקה עם השמש אין לנו אלא ביום הכפורים, שכן מוסיפין מחול על הקדש. לפיכך יום הכפורים שיש לו תוספת, יש לו קבלה והפסק, שאר התעניות, אין לנו.
1. דלישנא בתרא היא לגמרי לקולא
2. נלדצ״ל: ולא אמרינן בלישנא בתרא
3. ר״ל: הראב״ד
ומה שהוזכר כאן בעד מתי אוכל ושותה כבר ביארנוה למעלה:
ת״ר עד אימתי אוכל ושותה עד שיעלה עמוד השחר דברי ר׳ כו׳ סוגיא זו בין בתעניית יחיד דאיירי׳ ביה לעיל בין בתענית צבור באותן שאין מפסיקין מבעוד יום וכן פירשה הרמב״ם ז״ל וכלה שמטתא במקבל עליו תענית סתם או שפי׳ שמקבל עליו תענית היום בלבד אלא אם התנה בפי׳ שיוכל לאכול כל הלילה כמו שירצה הכל לפי תנאו ותענית גמור הוי לתפל׳ היום ומה שאמרו בש״ס לפנינו אמר רב יחיד שקבל עליו תענית סתם חוששי׳ שמא תענית צבור קבל עליו ואסור ברחיצה דוקא ברחיצה וחבריו כגון סיכה ונעילת הסנדל ותשמיש המטה ונקט רחיצה במקום כלם שדין כלם שוה בכל מקום תענית אבל אינו מפסיק מבערב שאין הלילה לעולם בכלל קבלה עד שיפרש ועוד שא״כ היה לש״ס לומר חוששי׳ שמא קבל עליו וכיון שפי׳ היה לו לפ׳ ג״כ שמפסיק בערב כשם שפי׳ שאסור ברחיצה דודאי אין דין הפסקה בכלל בדין רחיצה וב׳ ענינים חלוקים הם ואין א׳ מהם בכלל חבירו אלא ודאי לנו אלא מה שפרט שיאסר ברחיצה וחביריו כי היום שהוא בכלל קבלתו מן הסתם חוששי׳ שקבלו בכל חומרי תעני׳ צבור והינו דנקטי׳ הכא סתם גבי תענית יחיד עד אימתי אוכל ושותה ואין לנו לדחוק ולהעמיד׳ דוקא במפ׳ שלא קבל תעני׳ צבור.
ב תנו רבנן [שנו חכמים]: עד מתי אוכל ושותה בתעניות הקלות — עד שיעלה עמוד השחר, אלו דברי רבי. ואילו ר׳ אליעזר בר שמעון אומר: עד קרות הגבר (קריאת התרנגול), שהוא לפני עלות עמוד השחר. אמר אביי: לא שנו שרשאי לאכול בלילה אלא שלא גמר סעודתו מהערב, שכיון שלא גמר יכול הוא להמשיך ולסעוד עד הבוקר, אבל גמר סעודתו — אינו אוכל.
The Sages taught in a baraita: Until when may one eat and drink on communal fasts, when one fasts during the day but not the preceding evening? Until dawn. This is the statement of Rabbi Yehuda HaNasi. Rabbi Elazar, son of Rabbi Shimon, says: Until the call of the rooster, which is before dawn. Abaye said: They taught this ruling, that one may eat all night, only if he has not finished his evening meal, as he may continue eating the same meal all night. However, if he has finished his meal, he may not eat any more.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףמיוחס לרש״יראב״ןבעל המאורר׳ יהודה אלמדארירמב״ן מלחמות ה'בית הבחירה למאיריריטב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(11) אֵיתִיבֵיהּ רָבָא גָּמַר וְעָמַד הֲרֵי זֶה אוֹכֵל הָתָם כְּשֶׁלֹּא סִילֵּק אִיכָּא דְּאָמְרִי אָמַר רָבָא חלֹא שָׁנוּ אֶלָּא כְּשֶׁלֹּא יָשַׁן אֲבָל יָשַׁן אֵינוֹ אוֹכֵל אֵיתִיבֵיהּ אַבָּיֵי יָשַׁן וְעָמַד הֲרֵי זֶה אוֹכֵל הָתָם בְּמִתְנַמְנֵם.

Rava raised an objection to Abaye from a baraita: If one finished his meal and stood up, nevertheless, he may eat more. This shows that one may in fact eat throughout the night, even if he has finished his meal. Abaye answered: There the baraita is referring to a situation where he has not yet removed or cleared the table, and therefore it is as though he has not yet finished his meal. Some say a slightly different version of this discussion. Rava said: They taught this ruling only if he did not sleep after eating, but if he slept he may not eat anything else that night. Abaye raised an objection to Rava from a baraita: If one slept and arose from his sleep during the night, he may eat. Rava explained: There the baraita is referring to one who was merely dozing, and was not fully asleep.
עין משפט נר מצוהרי״ףמיוחס לר׳ גרשוםמיוחס לרש״יראב״ןר׳ יהודה אלמדאריבית הבחירה למאיריריטב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

שלא סילק השלחן:
אכל ועמד – אע״פ שבירך ועמד משולחנו חוזר ואוכל ואין בכך כלום.
שלא סילק – את הטבלא דלאו עקירה היא ולא אסח דעתיה מאכילה וכסעודה אריכתא דמיא.
איכא דאמרי אמר רבא כו׳ – והלכה כאיכא דאמרי אוכל ושותה עד שיישן קבע ועד שיעלה עמוד השחר כרבי.
אבל ישן – הפסקה היא ושוב אינו אוכל.
התם – לאו ישן ממש אלא מתנמנם שומיליי״ר בלע״ז.
איתיביה (ישן) [גמר] ועמד הרי זה אוכל התם בשלא סילק. איכא דאמרי אמר רבא לא שנו אלא שלא ישן אבל ישן אינו אוכל.
איתיביה ישן ועמד הרי זה אוכל. התם במתנמנם.
אבל גמ׳ סעודתו ד״ה שוב אינו אוכל. ישן ועמד הרי זה אוכל1. ורש״י ז״ל2 גור׳ אכל ועמד פי׳ אעפ״י שבירך ועמד משולחנו אם רוצה חוזר ואוכל ואין בכך כלום.
שלא סילק. הטבלה דאין כאן עקירה דלא אסח דעתי׳ וכאכילה אריכ׳ דמי3.
1. כן גירסת הרי״ף דף ג׳ ב׳.
2. ד״ה אכל ועמד.
3. כ״פ רש״י ד״ה שלא סילק.
יתבאר למטה בסוגיית המשנה הששית שכל המתענה בין שקבל עליו תענית יחיד בין שקבל עליו תענית צבור צריך להתפלל עננו בשומע תפלה בכל תפלותיו והוא שאמרו בתלמוד המערב בלילי שבת ויומו ר״ל ערבית של כניסתו ושחרית ומנחה ואם לא אמר אין מחזירין אותו ואם נזכר קודם שעקר את רגליו כוללה בלא חתימה בתחנונים שאחר תפלה וש״צ קובעה ברכה בפני עצמה בין גואל לרופא והביאוה בתלמוד המערב ממה שנאמר י״י צורי וגואלי ואם שכחו כוללו בלא חתימה בשומע תפלה ויש אומרים שקובעה ברכה בשעה שיזכור הואיל ואמצעיות אין להם סדר ויש מי שאומר שאין מתפלל עננו בערבית כלל אלא בתענית צבור שפוסק אכילה מבעוד יום אבל בשאר תעניות שאכל בלילה אינו אומרו אלא בשחרית ובמנחה ומה שאמרו בתוספתא פעמים שאין אדם שרוי בתענית ומתפלל עננו פירושו בערבית של כניסה ענינו כשאכל מבעוד יום ויפה פירשו לענין סברא אלא שאין סוגיית הגמרא מוכחת כן תקנו האחרונים שהיחיד לא יתפלל עננו עד המנחה שמא יארע לו אונס וכן רבים נוהגים בזמן הזה:
אמר רבא לא שנו אלא שלא סילק אבל סילק אינו אוכל – פי׳ דכיון דגמר וסלק ודאי עיקר דעתיה ממיכלא וממשתיא דלהאי לישנא קמא כולה מילתא תליא בסלוק ולא שינה כלל ואיכא דאמר לא שנו אלא שלא ישן אבל ישן אינו אוכל ולכאורה היה נראה דלהאי לישנא בתרא כולה מילתא תליא בשינה שאם ישן אינו אוכל אף על פי שלא סלק ואם לא ישן אוכל אף על פי שסלק וזהו שהקשו ממתניתא דישן ועמד הרי זה אוכל ולא העמידה בשלא סלק אבל זה אינו נכון דהא ודאי ענין זה בדעתו תלוי אימת עקר נפשיה ממיכלא וממשתיא ובירושלמ׳ אמרו שאף בשנה וסלק אם התנה הכל לפי תנאו לומר שהדבר תלוי בדעתו ואין הדעת נותנת בשינה של קודם אכילה תאסרנו מאכילה דהא ודאי משום שינה זו אינו מסיח דעתו מאכילה אלא ודאי דלהאי לישנא בתרא תרתי בעי׳ סלוק ושינה דסבירא לן דלא אסח דעתיה ממיכלא וממשתיא עד דאיכא הני תרתי ומקילינן על לישנא קמא דתלי כלה מילתא בסלוק ומאי דלא אוקי מתניתא דישן ועומד הרי זה אוכל בשלא סלק משום דמשמע לן דא״כ פשי׳ דשינה בלא סלוק אינו כלום ולהכי׳ אוקי׳ אפי׳ בסלק ובתנמנם דהשתא אשמעי׳ רבותא דאע״ג דסילק בעי׳ נמי שינה גמורה וזהו דעתו של רב אלפסי ז״ל שכתב בהאי לישנא בתרא לקולא הוא ואי לא תליא מילתא אלא בשינה אדרב׳ מחמיר טפי קמא והוא ז״ל פסק בלישנא בתרא דאיסורא דרבנ׳ הא ולקולא ועוד מטרח בש״ס לפרושי ה״ד מתנמנם ואיכא מרבוותא ז״ל מאן דפסק בלישנא קמא וכותי׳ דרבי׳ ז״ל מסתברא ע״כ.
איתיביה [הקשה לו] רבא מברייתא: גמר סעודתו ועמדהרי זה אוכל, הרי שרשאי לאכול גם לאחר הסעודה! ומשיבים: התם [שם] מדובר כשלא סילק את השלחן או את כלי האוכל עדיין, והרי זה כאילו לא גמר סעודתו. איכא דאמרי [יש שאומרים] בלשון אחרת, אמר רבא: לא שנו אלא כשלא ישן לאחר האוכל, אבל ישן — אינו אוכל עוד בלילה. איתיביה [הקשה לו] אביי, הרי שנינו באותו ענין: ישן ועמד משנתו בלילה — הרי זה אוכל! ודוחים: התם [שם] מדובר במתנמנם ולא בישן ממש.
Rava raised an objection to Abaye from a baraita: If one finished his meal and stood up, nevertheless, he may eat more. This shows that one may in fact eat throughout the night, even if he has finished his meal. Abaye answered: There the baraita is referring to a situation where he has not yet removed or cleared the table, and therefore it is as though he has not yet finished his meal. Some say a slightly different version of this discussion. Rava said: They taught this ruling only if he did not sleep after eating, but if he slept he may not eat anything else that night. Abaye raised an objection to Rava from a baraita: If one slept and arose from his sleep during the night, he may eat. Rava explained: There the baraita is referring to one who was merely dozing, and was not fully asleep.
עין משפט נר מצוהרי״ףמיוחס לר׳ גרשוםמיוחס לרש״יראב״ןר׳ יהודה אלמדאריבית הבחירה למאיריריטב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(12) הֵיכִי דָּמֵי מִתְנַמְנֵם אָמַר רַב אָשֵׁי

The Gemara asks: What are the circumstances of dozing? Rav Ashi said:
רי״ףראב״ןפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

היכי דמי מתנמנם נים ולא נים תיר ולא תיר וקרו ליה [ועני] ולא ידע להדורי סברא וכי מדכרו ליה מדכר.
ירושלמי (סה״ד) לא שנו אלא שלא התנה אבל התנה הכל לפי תנאו, פירוש שאם התנה עד שלא ישן או עד שלא גמר סעודתו לאכול או לשתותא עדיין קודם עמוד השחר מותר.
א. נחלקו ראשונים אם גם לשתיה בעינן תנאי. עי׳ טוב״י סס״י תקסד.
ושואלים: היכי דמי [כיצד הוא בדיוק] מתנמנם? אמר רב אשי:
The Gemara asks: What are the circumstances of dozing? Rav Ashi said:
רי״ףראב״ןפירוש הרב שטיינזלץהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

תענית יב. – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), עין משפט נר מצוה תענית יב., ר׳ חננאל תענית יב., רי"ף תענית יב. – מהדורת הרי"ף על פי סדר הבבלי מבוססת על מהדורת מכון המאור בעריכת הצוות שבראשות ד"ר עזרא שבט (בהכנה), באדיבות מכון המאור והרב דניאל ביטון (כל הזכויות שמורות למו"ל). לפרטים על המהדורה לחצו כאן., מיוחס לר׳ גרשום תענית יב., מיוחס לרש"י תענית יב., ראב"ן תענית יב. – מהדורת הרב דוד דבליצקי, ברשותו האדיבה (כל הזכויות שמורות), על פי כתב יד וולפנביטל ועדי נוסח נוספים, תוספות תענית יב., בעל המאור תענית יב. – מהדורת הרב אביאל אורנשטיין, ברשותו האדיבה של המהדיר (כל הזכויות שמורות למהדיר). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., ר׳ יהודה אלמדארי תענית יב. – מהדורת הרב יוסף עמרם ברנשטיין ברשותו האדיבה (כל הזכויות שמורות), ההשלמה תענית יב., רמב"ן מלחמות ה' תענית יב. – מהדורת הרב אביאל אורנשטיין, ברשותו האדיבה של המהדיר (כל הזכויות שמורות למהדיר). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., בית הבחירה למאירי תענית יב. – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), ריטב"א תענית יב., מהרש"א חידושי הלכות תענית יב., פירוש הרב שטיינזלץ תענית יב., אסופת מאמרים תענית יב.

Taanit 12a – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Ein Mishpat Ner Mitzvah Taanit 12a, R. Chananel Taanit 12a, Rif by Bavli Taanit 12a, Attributed to R. Gershom Taanit 12a, Attributed to Rashi Taanit 12a, Raavan Taanit 12a, Tosafot Taanit 12a, Baal HaMaor Taanit 12a, R. Yehuda Almadari Taanit 12a, HaHashlamah Taanit 12a, Ramban Milchamot HaShem Taanit 12a, Meiri Taanit 12a, Ritva Taanit 12a, Maharsha Chidushei Halakhot Taanit 12a, Steinsaltz Commentary Taanit 12a, Collected Articles Taanit 12a

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144