סימנא בעלמא – ובתחילת שום דבר הכתוב מדבר דתחלת חלול מיהא הוה.
(1) 
סִימָנָא בְּעָלְמָא.:
סִימָנָא בְּעָלְמָא.It is merely a mnemonic. The verse is not relevant to this halakha, and it is cited merely as a sign indicating that just as the halakha of a betrothed young woman pertains to her first act of sexual intercourse, so too, the halakha of the daughter of a priest who committed adultery pertains to a case where it is her first disqualification from the priesthood.
סימנא בעלמא [סימן בלבד], ואין פסוק זה שייך להלכה זו, ולא הובא אלא לסימן שמדובר בתחילת חילול.
It is merely a mnemonic. The verse is not relevant to this halakha, and it is cited merely as a sign indicating that just as the halakha of a betrothed young woman pertains to her first act of sexual intercourse, so too, the halakha of the daughter of a priest who committed adultery pertains to a case where it is her first disqualification from the priesthood.
הכל
(2) מתני׳ מַתְנִיתִין : אהַמֵּסִית זֶה הֶדְיוֹט וְהַמֵּסִית אֶת הַהֶדְיוֹט אָמַר יֵשׁ יִרְאָה בְּמָקוֹם פְּלוֹנִי כָּךְ אוֹכֶלֶת כָּךְ שׁוֹתֶה כָּךְ מְטִיבָה כָּךְ מְרֵיעָה.
MISHNA: With regard to the case of an inciter, listed among those liable to be executed by stoning, this is an ordinary person, not a prophet. And it is referring to one who incites an ordinary person and not a multitude of people. What does the inciter do? He says: There is an idol in such and such a place, which eats like this, drinks like this, does good for its worshippers like this, and harms those who do not worship it like this.
MISHNA: With regard to the case of an inciter, listed among those liable to be executed by stoning, this is an ordinary person, not a prophet. And it is referring to one who incites an ordinary person and not a multitude of people. What does the inciter do? He says: There is an idol in such and such a place, which eats like this, drinks like this, does good for its worshippers like this, and harms those who do not worship it like this.
מתני׳ המסית זה הדיוט – מסית דחשבינן ליה בנסקלין זה הדיוט שהסית אבל נביא שהסית אינו בסקילה אלא בחנק כדמפרש בגמרא.
המסית את ההדיוט – הוא דבסקילה אבל מסית את הרבים כגון עיר הנדחת בחנק כדמפרש בגמרא והא ליכא למידק אבל מסית את הנביא בחנק דלא מצינו חלוק בין מסית את הנביא למסית את ההדיוט אבל מצינו חלוק בין נביא שהסית להדיוט שהסית דהדיוט שהסית כתיב (דברים יג) וסקלתו באבנים ובנביא כתיב (שם) והנביא ההוא או חולם החלום ההוא יומת ומיתה האמורה בתורה סתם אינה אלא חנק.
מתני׳ המסית זה ההדיוט המסית את ההדיוט ובגמרא מפרש להו. כל חייבי מיתות שבתורה אין מכמינין עליהן חוץ מזו דכתיב בה בסתר לאמר הא כיצד בפני עדים אי אפשר שהרי נאמר בסתר ובלא עדים לא אפשר למקטליה אלא בהכמנה ואיבעי תימא כולהו חומרי דמסית מלא תחמול ולא תכסה נפקא לן. אמר לשנים והן עדיו כלומר אם אמר לשנים הן הן נעשין עדיו ואין צריכין להתרות בו אלא מביאין אותו לב״ד וסוקלין אותו דכתיב לא תחמול ולא תכסה עליו ויש לפרש מדקתני והן עדיו בו״ו דלאו דינא קאמר אלא תנאה הוא דקאמר אמר לשנים והן ראויין להיות עדיו מביאין אותו כלומר אמר לשנים בלבד שיהו ראויין להיות עדיו מביאין אותו לב״ד וסוקלין אותו בב״ד. אמר לאחד והוא אומר לו יש לי חברים רוצים בכך בוא ואמור לפניהם אם היה המסית ערום אינו יכול לדבר בפניהם כדי שלא יעידו עליו בב״ד וימיתוהו. אלא מכמינין כו׳ כך היא הציעה של משנה. אמר לאחד כיצד יעשה אם היה אומר לו יש לי חברים רוצים בכך צא ואמור בפניהם הרי שהיה ערום ואינו יכול לדבר בפניהם ואין תקנה לדבר בכך אלא מכמינין לשון מארב בערבי כמין וכן בלשון תרגום מכמינין לאחורי גדר כדי שיראו אותו וישמעו את קולו והוא אומר לו אמור עתה מה שאמרת לי בייחוד אין איש עתה עמנו ויכול אתה לומר מה שאתה חפץ. הוא אומר לו והלה אומר לו כו׳. ואם תשאל מאי שנא הכא דבעי מימר ליה היאך נניח את אלהינו שבשמים ואי הדר ביה מוטב ומאי שנא היכא דאמר לשנים דלא צריכי למימר ליה הכי אלא מביאין אותו לב״ד מיד וסוקלין אותו. אמרי התם כיון דקאמר באפי תרי דחזו לסהדותא כעין התראה דמי ולא צריכי תו למימר ליה ולא מידי הכא כיון דקאמר באפי חד דלא חזי לסהדותא בעי התראה כל דהו ואע״ג דמסית לא בעי התראה כלל ה״מ התראה למיתה אבל אזהרה כל דהו כי האי גוונא בעי. ואיבעי תימא התם גבי אמר לשנים כיון דאי אמרי ליה היאך נניח הדר ביה איכא למימר דמחמת ביעתתייהו הדר ביה מדגלו אדעתייהו דלא בעו למיצת ליה וחייש דילמא מייתי ליה לבי דינא ומסהדי עליה וקטלי ליה הילכך חזרה דיליה לאו חזרה מעלייתא היא ואמטול הכי לא אמרי ליה ולא מידי אבל לגבי אמר לאחד כיון דחד לא חזי לסהדותא כי הדר ביה ודאי תשובה הוא דעבד וחזרה מעליאתא הויא ולכך בעי מימרא ליה היאך נניח כי היכי דליהדר ביה. מאי איכא בין הני תרי פירושי לפירושא קמא היכא דאמר לאחד ולא אמר ליה היאך נניח פטור דהא אמרת בעי התראה כל דהו להאי פירושא בתרא חייב דהא אמרת דכי בעי מימר ליה הכי כי היכי דליהדר ביה הוא ואי לא אמר ליה לית לן בה דהא אמר לשנים דלא אמרי ליה הכי ומיחייב ומילתא צריכא עיונא. ומסתברא לן תו דלא דמי רישא לסיפא דאלו רישא כיון דאיהו קא מסית להו לכתחלה לא צריכי למימר ליה היאך נניח אבל סופא כיון דניסת קא מסייע ליה למסית למימר זימנא אחריתי דהא קאמר ליה אמור מה שאמרת לי בייחוד הילכך אע״ג דאמר ליה מסית יש יראה כו׳ לא מיחייב אהאי הסתה דלאו היינו מסית דאיירי ביה רחמנא אלא במסית דבעי לאפוקי לניסת לכתחלה מתחת כנפי השכינה והיינו לשון הסתה כאדם שמסית את חבירו לדבר שלא היה רוצה לעשותו וכדכתיב נמי כי בקש להדיחך אבל הכא דניסת קא גרם ליה למימר לא מיחייב עד דמגלי ניסת אדעתיה דלא ניחא ליה בהכי ועד דמזהר ליה כי היכי דנשקליה לגרמא דגרם ליה דכי אמר מסית השתא כך היא חובתנו וכך יפה לנו הוה ליה כמסית מעצמו ומיחייב והאי טעמא בתרא מסתברא לן טפי. האומר אעבוד גבי ניסת מפי עצמו קאי דמיחייב והאי דקתני נלך ונעבוד לאו למימר דמסית לאחריני ואמר להו נלך ונעבוד כדכתיב קרא נלכה ונעבדה אלא בנסתין ועומדין קאי ומאי דאיכא בדעתייהו קאמר נלך ונעבוד כלומר השתא אזלינן ועבדינן הכי והכי. ולא זו אף זו קתני לא מיבעיא האומר אעבוד דקיימא ע״ג קמיה וקאמר אעבוד מיד דכיון דודאי עביד מיחייב אלא אפי׳ לא קיימא קמיה וקאמר אלך ואעבוד דאיכא למימר אדאזיל הדר ביה אפ״ה מיחייב ולא מיבעיא תולה בדעת עצמו דמיחייב דודאי כיון דאמר מעבי׳ עביד אלא אפי׳ תולה בדעת אחרים דקאמר נלך ונעבוד דאיכא למימר דילמא הדרי בהו אינך והדר ביה נמי איהו אפ״ה מיחייב ולא מצית למימר דקתני נלך ונעבוד במסית לעצמו ולאחרים קאי כענין שנאמר נלכה ונעבדה דא״כ אמאי שבקה לבסוף וכי תימא זו ואצ״ל זו קתני ליתני אלך ואעבוד ברישא:
פיסקא המסית זה ההדיוט ודייקינן טעמא דהדיוט דהסית הא נביא שהסית בחנק כדכתיב והנביא ההוא או חולם החלום ההוא יומת וכל מיתה האמורה בתורה סתם אינה אלא חנק והמסית את ההדיוט טעמא דהסית את ההדיוט אבל אם הסית את הרבים מיתתו בחנק ויחיד קרי הדיוט לפי שאינו חשוב כרבים ולא מצית למימר דכי קא ממעיט המסית את הנביא קא ממעיט דמהיכא תיתי ליה אלא אי איכא למימר דמעיט מסית את הרבים הוא דאיכא למימר דקא ממעיט דאשכחן תנא דשאני ליה בין המסית הרבים למסית את היחיד מקראי כדאיתא בפרק אלו הן הנחנקין. מתני׳ ר׳ שמעון היא כו׳ ומקשינן אימא סופא המדיח זה האומר נלך ונעבוד ע״ג ואמר רב יהודה אמר רב מדיח עיר הנדחת שנו כאן מדקא חשיב ליה בהדי נסקלין ש״מ מדיחי עיר הנדחת בסקילה ואי ר׳ שמעון הא קאמר מדיחי עיר הנדחת בחנק אלא לאו רבנן רישא ר״ש וסופא רבנן. ומהדרינן אין רישא ר״ש וסופא רבנן. רבינא אמר כולה רבנן היא ולא זו אף זו קתני. רב פפא אמר כי קתני מסית זה הדיוט להכמנה כו׳. רב פפא ורבינא תרווייהו חדא מילתא קאמרי ולאוקומי רישא כרבנן קאתו ותרי מיעוטי תנן ברישא דמתני׳ דקיימי כר״ש מיעוטא קמא דקתני המסית זה ההדיוט למעוטי נביא שהסית ואידך דקתני המסית את ההדיוט דמשמע למעוטי המסית את הרבים. והשתא קאתו רבינא ורב פפא לאוקומנהו כרבנן רבינא תריץ חדא ורב פפא תריץ אידך רבינא תריץ מיעוטא בתרא דמשמע למעוטי המסית את הרבים דלאו מיעוטא הוא אלא רישא תאני מילתא דפשיטא ליה המסית את היחיד דהוי בסקילה והיינו דקתני רישא המסית את ההדיוט והדר תאני המסית את הרבים דלא פשיטא מקרא כולי האי והיינו דקתני סופא המדיח זה האומר כו׳ וכי תימא ליתני המסית את הרבים ולא באעי אידך לא זו אף זו קתני כלומר רישא לאו מיעוטא הוא אלא הכי קאמר לא המסית את ההדיוט בלבד בסקילה אלא אף המדיח את הרבים בסקילה ועדיין הוה קשיא לן מיעוטא דרישא דקתני המסית זה ההדיוט דמשמע למעוטי נביא שהסית כר׳ שמעון וקאמר רב פפא דהאי הדיוט דקתני רישא לאו מיעוטא הוא אלא כל מסית קרי הדיוט ואמאי קרי ליה הדיוט לפי שמקילין בדינו שהרי הכמנה נוהגת בו מה שאין כן בשאר חייבי מיתות וכל מי שמקילין בדינו נקרא הדיוט ומי שמדקדקין בדינו נקרא גדול כדתנן (לעיל ב׳:) אין דנין לא את השבט ולא את נביא השקר ולא את כהן גדול אלא בבית דין של שבעים ואחד ואמרינן כהן גדול מנא לן דאמר קרא את הדבר הגדול יביאו אליך דבריו של גדול ולפיכך נקרא מי שמקילין בדינו הדיוט. ואיכא לפרושי דרבינא ורב פפא כל חד מינייהו מילתא באפי נפשה קאמר רבינא תריץ לא זו אף זו קתני כלומר רישא איירי בהדיוט שהסית את ההדיוט וסופא איירי במסית את הרבים והוא הדין לנביא שהסית מדלא קרי ליה תנא הדיוט [כמו] ברישא ולא זו אף זו קתני לא ההדיוט בלבד בסקילה אנא אף נביא שהדיח את הרבים בסקילה ורב פפא תריץ תירוצא אחרינא דכל הדיוט דתני רישא דמתני׳ על שום שהכמנה נוהגת בה קרי להו הכי דקסבר רב פפא דלא שנא מסית ולא שנא ניסת נהרגין בהכמנה. והכי קתני המסית זה ההדיוט שאין מדקדקין בדינו המסית את ההדיוט כלומר גם הניסת הדיוט הוא ואין מדקדקין בדינו שאף הוא נוהגת בו הכמנה.
המשנה השלש עשרה והכונה בה ככונת שלפניה ואמר המסית ר״ל מסית זה שנמנה בנסקלים זה הדיוט המסית אבל נביא המסית אינו אלא בחנק וכן שהוא מסית את ההדיוט ר״ל יחיד או יחידים אבל אם הסית רוב העיר הרי זה בחנק ודבר זה אין הלכה כן אלא בין שהיה המסית הדיוט בין שהיה נביא בין שהיה הניסת יחיד או רבים מיתת כלן בסקילה שאין דין עיר הנדחת לידון בסייף אלא בשמדיחיה שנים ואין דין נביא בחנק אלא כשמתנבא בשם ע״ז אפילו להתיר את המותר ואמר שהמסית והניסת בסקילה אע״פ שלא עבד הניסת אחר שקבל ממנו את דבריו ולימד במשנתינו דרך ההסתה האיך היא ואמר יש יראה במקום פלוני כך אוכלת וכך שותה ר״ל כך מאכלת וכך משקה וכן כך מטיבה לעובדיה וכך מריעה למרחיקיה:
ואמר שכל חייבי מיתות אין מכמינין להם חוץ מזה אמר לשנים הן הן עדיו ומביאין אותו לבית דין וסוקלין אותו אמר לאחד והרי שאין ממיתין אותו על פי עד אחד הרי הניסת אם לבו שלם יש לו לרמותו בדברים ולומר לו יש לי חברים רוצים בכך ואזדווג עמהם עד שיביאוהו לומר כן בפני שנים אם היה ערום ואינו רוצה לדבר בפניהם מכמינין לו עדים אחורי הגדר ומדליקין את הנר בבית פנימי ומושיבין עדים בבית החיצון שיהו רואין אותו ושומעין את קולו והוא אינו רואה אותם וכל כיוצא בזה והוא מחזירו לאותן הדברים האיך נעשה מאותן הדברים שאמרת לי ביחוד והלה משיבו וזה אומר לו והאיך נניח אלהינו שבשמים לעבוד עצים ואבנים אם חוזר בו או שתק הרי טוב אחר שהניסת לא קבל את דבריו ואם לא חזר בו אע״פ שהניסת לא קיבל את דבריו ואומר כך הוא חובתינו כך הוא יפה לנו העומדין מאחורי הגדר מביאין אותו לבית דין וסוקלין אותו האומר אעבוד או אלך ואעבוד או נלך ונעבוד פירוש בכדרכה וכן בארבע עבודות אף שלא כדרכה כלן לשון הסתה הם ונסקל עליהם כמו שביארנו למעלה המדיח ר״ל שנים שהדיחו רוב העיר ושהיו מתוכה על הדרך שיתבאר והודחו רוב אנשי העיר אחריהם הרי הם בסקילה ואנשי העיר בסייף כמו שיתבאר:
במתניתן אמר יש יראה במקום פלוני: מכח זה לכאורה אכתי לא הוי מסית עד שיסית אותו שיעבוד אותה ע״ז וא״כ צ״ל דמה דקאמרינן בסיפא אלך ואעבוד שייך ג״כ לזה למה שאמר המסית ונטר ליה עד לבסוף כיון דאשמעינן ביה דין לעצמו דגם בנלך ונעבוד חייב וכמו שפי׳ רש״י לעיל (דף ס״א ע״ב) אכן לפי מה שביאר המהרש״א כאן האי אלך ואעבוד הניסת אומר א״כ אין זה ענין לכאן אבל הרמב״ם לא כתב כן אלא דהמסית אומר אותו אכן לפ״ז הסוגיא הנ״ל צ״ע לדעתו וע׳ מש״כ המהר״ם שם:
גמ׳. המסית זה הדיוט, טעמא דהדיוט, הא נביא בחנק. והמסית את ההדיוט. טעמא דיחיד, הא רבים בחנק. מתניתין מני רבי שמעון היא דתניא נביא שהדיח בסקילה, רבי שמעון אומר בחנק.
ביאור מחלוקת ר״ש ורבנן
והנה יש להסתפק אליבא דר׳ שמעון האם ס״ל שנביא שהדיח (כלומר נביא שהסית לעבוד ע״ז - עיין ברש״י ד״ה הא נביא שכתב וז״ל אם מסית זה נביא שהיה מתנבא בשם הקב״ה לעבוד עבודת כוכבים עכ״ל.) נידון בחנק מדין מסית (דאע״פ שמסית בעלמא חייב סקילה נביא המסית חייב חנק), או״ד שחייב חנק מדין נביא שקרא. ונפ״מ לענין התראה ולענין דיני והצילו העדה האם חלין בנביא שמדיח או לא, דאם חיובו מדין מסית אזי א״צ התראה וליכא דיני הצלה, משא״כ אם חיובו מדין נביא שקר אזי צריך התראה, וחלין בו דיני והצילו העדהב. וכן נפ״מ אי נידון בב״ד של כ״ג כדין מסית או בב״ד של ע״א כדין נביא שקרג.
ועיין בגמ׳ לקמן (פט:) ״תנו רבנן נביא שהדיח בסקילה, רבי שמעון אומר בחנק, מדיחי עיר הנדחת בסקילה רבי שמעון אומר בחנק, נביא שהדיח בסקילה מאי טעמא דרבנן אתיא הדחה הדחה ממסית, מה להלן בסקילה אף כאן בסקילה. ורבי שמעון מיתה כתיבא ביה, וכל מיתה האמורה בתורה סתם אינה אלא חנק, מדיחי עיר הנדחת בסקילה, מאי טעמא דרבנן גמירי הדחה הדחה או ממסית, או מנביא שהדיח. ורבי שמעון גמר הדחה הדחה מנביא, וליגמר ממסית, דנין מסית רבים ממסית רבים, ואין דנין מסית רבים ממסית יחיד״. ונראה דלרבנן חיוב נביא שהדיח הוא מדין מסית, דנביא שהדיח (כלומר שהסית) לעבוד עבודה זרה הוי בכלל נביא שקר שמיתתו בחנק, אך הוא ג״כ הוי מסית דמיתתו בסקילה, ונידון בסקילה החמורה מדין מסית, דמי שנתחייב שתי מיתות נידון בחמורה. אמנם יש להסתפק אליבא דר״ש דס״ל דנביא שהדיח חייב חנק, דיתכן לומר דס״ל דחיוב נביא המדיח חל מדין נביא שקר, וס״ל דנביא שהדיח לא הוי בכלל מסית, דרק הדיוט שמסית לעבוד ע״ז הוי מסית, ואילו נביא המדיח שמתנבא בשם הקב״ה לעבוד ע״ז חייב חנק מדין נביא שקר, ומדיח עיה״נ חייב חנק משום דיליפינן מגז״ש ״הדחה הדחה״ שאף מדיחי עיר הנדחת חיובן בחנק, או דילמא י״ל דר״ש סובר דחיוב נביא המדיח חל מדין מסית, ור״ש סובר דנביא המסית מיתתו בחנק, שלא כדין הדיוט המסית דמיתתו בסקילה. וכמו שחקרנו לעיל.
ביאור מחלוקת רב חסדא ורב המנונא
עיין בגמ׳ לקמן (דף פט: - צ.) ״אמר רב חסדא מחלוקת בעוקר הגוף דעבודה זרה, וקיום מקצת וביטול מקצת דעבודה זרה, דרחמנא אמר מן הדרך אפילו מקצת הדרך. אבל עוקר הגוף דשאר מצות דברי הכל בחנק. וקיום מקצת וביטול מקצת דבשאר מצות דברי הכל פטור. מתיב רב המנונא ללכת זו מצות עשה, בה זו מצות לא תעשה. ואי סלקא דעתך בעבודה זרה, עשה בעבודה זרה היכי משכחת לה תרגמה רב חסדא ונתצתם. רב המנונא אמר מחלוקת בעוקר הגוף, בין בעבודה זרה בין בשאר מצות, וקיום מקצת וביטול מקצת דעבודה זרה. דרחמנא אמר מן הדרך אפילו מקצת הדרך. אבל קיום מקצת וביטול מקצת דבשאר מצות דברי הכל פטור״.
ועיין בחידושי הר״ן (דף צ. ד״ה אבל עוקר הגוף דשאר מצות דברי הכל בחנק) וז״ל פרש״י ז״ל דעוקר זה מתחייב מיתה מן הפרשה האחרת מנביא שקר שמתנבא מה שלא שמע שהוא בחנק לכו״ע כשנודע לנו בו שהוא מתנבא מה שלא שמע. ובקיים מקצת וביטול מקצת בשאר מצות אמרינן דפטור אע״פ שנודע שהתנבא מה שלא שמע משום דאשר יזיד לדבר דבר כתיב דמשמע דבר שלם ולא מקצת, ואע״פ שהוא חייב בשאר דברים כשהתנבא מה שלא שמע אומר הרב ז״ל שאין אותה הפרשה של נביא שקר אלא בדברים אחרים כגון חנניה בן עזור שאין הפרשה מדברת בדברי המצוות. וזה תמה גדול היאך אפשר שמתנבא מה שלא שמע שיהא חייב בשאר דברים ולא יהא חייב בדברי המצות בין בכולן בין במקצתן שמ״מ הרי הוא מתנבא מה שלא שמע. ועוד שבמקצת ספרים כתיב אבל קיים מקצת וביטול מקצת דשאר מצות דברי הכל פטור עד דמתידע לן, ומשמע דלכי מתידע לן שהתנבא לשקר חייב, וא״כ הרי נתבאר דעוקר גוף דשאר מצות הוא חייב מיד, וכי תימה למה הוא מתחייב מיד מפרשת של נביא שקר שהרי לא מתחייב מיתה אלא כשידענו בודאי שהוא מתנבא מה שלא שמע. ליתא דדבר ברור הוא שאין הקב״ה עוקר מצוה מן המצות לעולם, וכיון שזה עוקרה בידוע לנו שלא שמע מה שאמר והתנבא וכולנו עדים בדבר. אלא שאינו בכלל נביא המדיח היינו בענין ע״א בין בכולה בין במקצתה, ואפילו על ל״ת ועשה שבה כגון ונתצתם את מזבחותם, אבל כשהוא מקיים מקצת ומבטל מקצת בשאר מצות אף משום נביא שקר לא מחייב עד שנדע שהתנבא מה שלא שמע, דאפשר שהוא נביא אמת והשי״ת צוה לו לבטל מקצת כלומר לשעה כמו אליהו בהר הכרמל, זהו לדעת רב חסדא. ולדעת רב המנונא מכיון שכתב בפרשה נביא המדיח ללכת בה דרשינן ללכת זו מצות עשה בה זו מצות לא תעשה, הרי נתרבו שאר המצוות דדוחק הוא לאוקמי לקרא בעשה של ע״א, דהיינו ונתצתם, אלא שלא נתרבו שאר מצות לעוקר מקצת ולקיים מקצת דכי כתיב מן הדרך דמשמע מקצתם היינו דוקא בע״א, ונמצא שהמתנבא לעבוד ע״א בין בכל בין במקצת והעוקר הגוף דשאר מצות זהו נביא המדיח שהוא בסקילה כדברי חכמים, והמתנבא לבטל מקצת דשאר מצות פטור עד שידעו בו שהוא מתנבא מה שלא שמע בודאי וכו׳, ואפילו אליבא דרב חסדא דס״ל דנביא המדיח לא מחייב אלא בע״א בלבד מ״מ אכתי לא שוו אהדדי מסית לנביא המדיח, שהמסית אין חייב אלא עיקר ע״א והנביא המדיח חייב אפילו על עשה ול״ת שבה ואפילו אונתצתם את מזבחותם עכ״ל.
ונראה דלר׳ חסדא חל דין מסוים בנביא המדיח שחייב אף בעוקר עשה דעבודה זרה ד״ונתצתם את מזבחותם״, משא״כ בהדיוט חל חיוב מסית רק במסית לעבור על עיקר איסור עבודה זרה. ולכאורה צ״ע בשיטת רב חסדא דחל חיוב נביא המדיח בעשה דע״ז, וס״ל דאליבא דרבנן נביא המדיח שעקר את העשה ד״ונתצתם את מזבחותם״, דהיינו שעקר רק את מצות העשה לאבד ע״ז חייב סקילה, וצ״ע דהרי דין מסית דעלמא חל רק במסית לעבוד עבודה זרה ממש, ואילו אם הסית אדם ואמר לו שעבודה זרה אסורה אך מסיתו שאינו חייב לאבד עבודה זרה ועוקר את העשה ד״ונתצתם את מזבחותם״ אינו חייב מיתה מדין מסית, דהו״ל כמו שהסיתו לעבור על אחת מכל שאר המצות שבתורה דאינו חייב משום מסית. ומוכח דרב חסדא ס״ל שחל דין מסוים בנביא מדיח שחייב מדין מסית אף כשהוא מסית לעקור את מצות עשה דאיבוד ע״ז. ואילו לפי רב המנונא חל חיוב נביא המדיח אף בעוקר שאר מצות שבתורה. ומוכח לכאורה דבין אליבא דרב חסדא ובין אליבא דרב המנונא דנביא המדיח ומסית דעלמא הויין ב׳ דינים וחלות שם איסורים בפנ״ע, דחיוב הדחה חל בנביא המדיח לר׳ חסדא על עשה דע״ז, ולר׳ המנונא חל חיוב הדחה בנביא המדיח לעבור על אחת מכל המצות, ואילו דין מסית אינו חל אלא רק כשמסית לעבור על איסור ע״ז ממש. ודין נביא המדיח נלמד מהפרשה דנביא שקר דכתיב (דברים יג:ו) ״והנביא ההוא או חלם החלום ההוא יומת כי דבר סרה על ה׳ אלוקיכם וגו׳ להדיחך מן הדרך אשר צוך ה׳ אלוקיך ללכת בה״, דלר׳ חסדא חל דין נביא מדיח כשנביא מסית לעבור על עשה דע״ז, דכתיב ״להדיחך מן הדרך אשר צוך ה׳ אלוקיך ללכת בה״, ואילו ר׳ המנונא ס״ל דחל חיוב נביא המדיח כשמסית לעקור כל מצוה שבתורה, וחל חיוב נביא המדיח בכל מצות התורה (וחייב סקילה אליבא דרבנן).
ויש להעיר דלכאורה הרמב״ם השמיט את הדין של ר׳ חסדא ורב המנונא ולא פסק כוותייהו, דפסק הרמב״ם (פ״ה מהל׳ עבודה זרה ה״א) וז״ל המסית אחד מישראל בין איש בין אשה הרי זה נסקל אף על פי שלא עבד המסית ולא המוסת עבודת כוכבים אלא מפני שהורהו לעבוד בין שהיה המסית הדיוט בין שהיה נביא וכו׳ מיתתו בסקילה עכ״ל. ומשמע שנביא אינו חייב משום מסית אלא א״כ הסית לעבוד עבודה זרה ממש, ודלא כר׳ חסדא דס״ל דנביא המדיח חייב אף כשמסית לעבור על עשה דאיבוד ע״ז, ודלא כרב המנונא דס״ל דנביא חייב כשמסית לעבור על כל עבירות שבתורה, וצ״ע.
ונראה לבאר בהקדם דברי הרמב״ם (פ״ה מהלכות עבודה זרה ה״ב) שכתב וז״ל המסית את רוב אנשי העיר הרי זה מדיח ואינו נקרא מסית, היה זה שהדיח רוב העיר נביא מיתתו בסקילה והנדחים הרי הן כיחידים ואינם כאנשי עיר הנדחת עד שיהיו המדיחים שנים, ואחד האומר אמרה לי עבודת כוכבים עבדוה, או שאמר אמר לי הקדוש ברוך הוא עבדו עבודת כוכבים הרי זה נביא שהדיח, ואם הודחו אחריו רוב העיר נסקל עכ״ל. וצ״ב בכפל ההלכות שברמב״ם, דהרי הרמב״ם כבר פסק בהל׳ א׳ (שם) דנביא שמסית חייב סקילה מדין מסית, ומה חידש הרמב״ם (בהלכה ב׳) דנביא שהדיח מיתתו בסקילה. ועוד צ״ב במש״כ הרמב״ם ״המסית את רוב אנשי העיר הרי זה מדיח ואינו נקרא מסית״, דמהו הנ״מ בזה. ועוד צ״ב דבהלכה (א׳) כתב הרמב״ם דמסית חייב סקילה, ואילו בהלכה ב׳ כתב ״המסית את רוב אנשי העיר הרי זה מדיח ואינו נקרא מסית״ לא כתב דחייב סקילה משום מדיח, ורק בהמשך ההלכה בנוגע לנביא כתב דחייב סקילה, וצ״ע.
ונראה דיש חילוק בין דין מסית לדין מדיח, דמסית חייב כשהסית את היחיד לעבוד ע״ז, וחייב מדין מסית אף כשלא עבד המוסת עבודה זרה על פיו, וכדפסק הרמב״ם (פ״ה מהל׳ ע״ז ה״א) וז״ל המסית אחד מישראל בין איש בין אשה הרי זה נסקל אף על פי שלא עבד המסית ולא המוסת עבודת כוכבים אלא מפני שהורהו לעבוד עכ״ל. משא״כ מדיח חייב רק כשמדיח את הרבים לעבוד ע״ז ועבדו הנידחים עבודה זרה וחל חיוב עיר הנדחת על הנידחין (עיין ברמב״ם פ״ד מהל׳ עבודה זרה ה״א – ה״ב). ונראה דה״ה בנביא אם הסית אחד מישראל ולא עבדו ע״ז על פיו הוא חייב רק משום מסית, ובזה מיירי הרמב״ם בפ״ה מהל׳ ע״ז (הל׳ א׳). משא״כ בהלכה ב׳ הרמב״ם איירי היכא שהנביא הסית את רוב העיר דאזי יצא מכלל מסית והוי ליה חלות שם מדיח, אלא דבעלמא כדי לחייב הדיוט מדין מדיח בעינן שני מדיחים, ובעינן שיעבדו רוב אנשי העיר עבודה זרה מחמת ההדחה כדי שיחול על הנידחין דין עיר הנידחת, ואם לא עבדו אלא יחידים עבודה זרה ולא חל על העיר דין עיר הנידחת אין חיוב מדין מדיח. אמנם הרמב״ם סובר דאם נביא הדיח את רוב העיר אע״פ שלא נעשה העיר לעיה״נ דליכא שני מדיחים, מ״מ הנביא חייב סקילה מדין מיוחד דנביא המדיח. וזה כוונת הרמב״ם בהל׳ ב׳ שכתב וז״ל היה זה שהדיח רוב העיר נביא מיתתו בסקילה, והנדחים הרי הן כיחידים ואינם כאנשי עיר הנדחת עד שיהיו המדיחים שנים, ואחד האומר אמרה לי עבודת כוכבים עבדוה, או שאמר אמר לי הקדוש ברוך הוא עבדו עבודת כוכבים הרי זה נביא שהדיח, ואם הודחו אחריו רוב העיר נסקל עכ״ל, דר״ל דהיכא שנביא מדיח את רוב העיר אזי אע״פ שלא חל על הנידחים והעיר חלות דין עיר הנידחת, משום דבעינן שיהיו המדיחים שניים, ואין כאן אלא מדיח אחד, מ״מ מכיון דהמדיח הוא נביא הריהו חייב סקילה מדין מיוחד דנביא המדיח. משא״כ הדיוט שהדיח את רוב העיר ועבדו ע״ז מחמת הדחתו הרי הוא יצא מכלל מסית, אבל אינו חייב סקילה מדין מדיח אא״כ היו שניים שהדיחו, וחל על העיר דין עיר הנדחת. וזה מש״כ הרמב״ם (בהל׳ ב׳) ״המסית את רוב אנשי העיר הרי זה מדיח ואינו נקרא מסית״, דר״ל דמכיון שהסית את רוב העיר הוא יצא מכלל מסית והו״ל מדיח, ואם הדיוט הוא אינו חייב סקילה מדין מדיח אא״כ יש ב׳ מדיחים וחל על העיר חלות דין עיה״נ (וכדפסק הרמב״ם פ״ד מהל׳ עבודה זרה ה״א – ה״ב). אולם אם היה המדיח נביא אזי אע״פ שהנידחין הן כיחידים, דלא חל עליהם דין עיה״נ משום דליכא שניים המדיחים מ״מ הוא חייב סקילה מדין נביא המדיח.ד והרמב״ם סובר דהמחלוקת בין ר״ש ורבנן מיירי בנביא המדיח את הרבים, ופסק כרבנן דחייב סקילה.
ולפי״ז יתכן לומר דהרמב״ם סובר שהמחלוקת בין רב חסדא ורב המנונא הוא בנוגע לדין נביא המדיח את הרבים, דהיינו שמדיח את העיר להיות עיר הנדחת, דרב חסדא ס״ל שאם הדיח את רוב העיר לבטל מ״ע דעבודה זרה חל חלות שם נביא המדיח עיה״נ, וחייב סקילה לרבנן וחנק אליבא דר״ש. ורב המנונא ס״ל דאף כשמסית רוב העיר לעבור על כל מצוה שבתורה חל על העיר דין עיה״נ, וחל דין נביא המדיח. ונראה דהרמב״ם פסק כרב המנונא דאף כשמסית אנשי העיר לעבור עבירה בעלמא חל שם עיר הנדחת על העיר. דשיטת הרמב״ם במורה נבוכים (ח״ג פרק מ״א) היא דחל חיוב עיר הנדחת אף בשאר עבירות ולא רק בעבודה זרהה. ונראה שהרמב״ם סובר שהמחלוקת בין רב חסדא ורב המנונא אינה בנוגע לחיוב נביא שקר אלא נוגע למה נחשב עיר הנדחת, ופסק כרב המנונא דאף כשמסית אנשי העיר לעבוד עבירה בעלמא חל שם עיר הנדחת על העיר. משא״כ נביא שהדיח יחיד מישראל לעבוד עבודה זרה הוי מסית כדפסק הרמב״ם (פ״ה מהל׳ עבודה זרה ה״א), ורק כשמסית לעבוד ע״ז ממש הוי מסית.
שיטת הרמב״ם בדין נביא שקר ונביא המסית
עיין ברמב״ם (פ״ט מהל׳ יסודי התורה ה״ד – ה״ה) וז״ל וכן אם עקר דבר מדברים שלמדנו מפי השמועה או שאמר בדין מדיני תורה שה׳ צוה לו שהדין כך הוא והלכה כדברי פלוני הרי זה נביא השקר ויחנק, אף על פי שעשה אות, שהרי בא להכחיש התורה שאמרה לא בשמים היא, אבל לפי שעה שומעין לו בכל. בד״א בשאר מצות אבל בעבודת כוכבים אין שומעין לו ואפילו לפי שעה ואפילו עשה אותות ומופתים גדולים ואמר שה׳ צוהו שתעבד עבודת כוכבים היום בלבד או בשעה זו בלבד הרי זה דבר סרה על ה׳ ועל זה צוה הכתוב ואמר ובא האות והמופת לא תשמע אל דברי הנביא ההוא כי דבר סרה על ה׳ אלהיכם שהרי בא להכחיש נבואתו של משה, ולפיכך נדע בודאי שהוא נביא שקר וכל מה שעשה בלט וכשוף עשה ויחנק עכ״ל. ומבואר שפסק כר״ש דנביא המדיח לעבור על אחת מכל המצות שבתורה חייב חנק, ואף כשמדיח לעבוד עבודה זרה. אמנם עיין ברמב״ם (פ״ה מהל׳ עבודה זרה ה״א) וז״ל המסית אחד מישראל בין איש בין אשה הרי זה נסקל אף על פי שלא עבד המסית ולא המוסת עבודת כוכבים אלא מפני שהורהו לעבוד, בין שהיה המסית הדיוט בין שהיה נביא, בין שהיה המוסת יחיד איש או אשה או יחידים מיתתו בסקילה עכ״ל. וצ״ע דכאן פסק שנביא שמסית דינו בסקילה כרבנןו.
ונראה לומר דלכו״ע נביא המדיח לעבוד ע״ז חייב מדין נביא שקר, דחיוב נביא שקר חל אף כשמשקר בדברי הרשות, וכל המחלוקת בין ר״ש ורבנן הוא האם נביא המדיח חייב נמי מדין מסית או לא, דר״ש סובר שחייב רק מדין נביא שקר ואילו רבנן ס״ל שחייב נמי מדין מסית. ונפ״מ באופן שהנביא אמר שעבודה זרה מותרת ולא הסית לעבוד ע״ז שלא אמר ״נלכה ונעבדה״ דאע״פ שאינו מתחייב מדין מסית מ״מ הוא חייב מדין נביא שקר. וכן י״ל דנפ״מ לענין אי צריך להתרותו בלאו דנביא שקר או משום הלאו לא ישמע על פיך כמסיתז. ועוד נראה דחיוב מסית חל רק באופן שמתנגדים כנגדו ואעפ״כ הוא ממשיך להסיתם לעבוד עבודה זרה וכדתנן במשנה (סז.) ״והוא אומר לו היאך נניח את אלוקינו שבשמים ונלך ונעבוד עצים ואבנים וכו׳ אם אומר כך חובתנו כך יפה לנו העומדין מאחורי הגדר מביאין אותו לב״ד וסוקלין אותו״, (ועיין ברמב״ם פ״ה מהל׳ עבודה זרה ה״ג). ונראה לבאר שהרמב״ם פסק כרבנן דנביא המדיח חייב מדין מסית ומדין נביא שקר. וי״ל דבהל׳ עבודה זרה (פ״ה ה״א - ה״ב) מיירי הרמב״ם באופן כזה שהנביא היה מסית וכגון שאמרו לו היאך נניח את אלוקינו וכו׳ והנביא אמר ״כך חובתנו כך יפה לנו״, דאזי חייב מדין מסית, ולכן פסק שם הרמב״ם דמיתתו בסקילה. משא״כ בהל׳ יסודי התורה (פ״ט ה״ה) מיירי שאמר נביא שקר שציוהו השי״ת לעבוד ע״ז, אך לא ענו לו ״היאך נניח ה׳ אלוקינו וכו׳ ״, דאזי הוא חייב חנק מדין נביא שקר, אע״פ שאינו מתחייב מדין מסית.ח
והנה עיין ברמב״ם (פ״ה מהל׳ עבודה זרה ה״ב) וז״ל המסית את רוב אנשי העיר הרי זה מדיח ואינו נקרא מסית, היה זה שהדיח רוב העיר נביא מיתתו בסקילה והנדחים הרי הן כיחידים ואינם כאנשי עיר הנדחת עד שיהיו המדיחים שנים, ואחד האומר אמרה לי עבודת כוכבים עבדוה, או שאמר אמר לי הקדוש ברוך הוא עבדו עבודת כוכבים הרי זה נביא שהדיח, ואם הודחו אחריו רוב העיר נסקל עכ״ל. ויל״ע בדברי הרמב״ם שכתב ״היה זה שהדיח רוב העיר נביא מיתתו בסקילה והנדחים הרי הן כיחידים ואינם כאנשי עיר הנדחת וכו׳ ״, דהרי הרמב״ם כבר כתב בהל׳ א׳ שחל דין מסית בין שהיה המסית הדיוט בין שהיה נביא, וחיוב מסית הוא בסקילה, וא״כ צ״ע מה חידש הרמב״ם בהל׳ ב׳ שאם היה זה שהדיח רוב אנשי העיר נביא מיתתו בסקילה.
וי״ל דנביא המדיח חייב סקילה לרבנן, ויל״ע אי ס״ל לרבנן דחיוב הדחה היא בסקילה או״ד דס״ל דהחיוב של נביא המדיח הוא שחייב מדין מסית בעלמא, דלרבנן ילפינן מגז״ש ״הדחה הדחה ממסית״ (פט:) דנביא המדיח נחשב כמסית, ומשו״ה ס״ל דנביא המדיח חייב סקילה. והנה בהל׳ א׳ כתב הרמב״ם וז״ל המסית אחד מישראל בין איש בין אשה הרי זה נסקל אע״פ שלא עבד המוסת וכו׳ בין שהיה המסית הדיוט בין שהיה נביא עכ״ל. ומבואר דמסית חייב סקילה, וחל דין מסית בין בנביא ובין בהדיוט, ונראה דבהדיוט חל חיוב מסית כשהסית יחיד או הסית הרבה יחידים לעבוד ע״ז, ואילו אם הדיוט הדיח רבים דהיינו רוב העיר ונתקיימו התנאים לעשות את העיר לעיר הנדחת (עיין ברמב״ם פ״ד מהל׳ עבודה זרה ה״ב – ה״ה) אזי חל עליו דין מדיח, כדפסק הרמב״ם (פ״ד מהל׳ עבודה זרה ה״א) וז״ל מדיחי עיר מישראל הרי אלו נסקלין אע״פ שלא עבדו עבודה זרה אלא הדיחו את יושבי עירם עד שעבדו אותה וכו׳ ואזהרה למדיח מנין ת״ל לא ישמע על פיך עכ״ל, ובפ״ד מהל׳ עבודה זרה (ה״ו) כתב וז״ל והיאך דין עיר הנדחת בזמן שתהיה ראויה להעשות עיר הנדחת וכו׳ ובין שהודחה כולה בין שהודחה רובה סוקלין את מדיחיה עכ״לט. ונראה דה״ה לגבי נביא כדי שיהיה נחשב ל״נביא המדיח״ בעינן שהנביא ידיח את הרבים, ודינו בנוגע לחיוב מדיח שוה לדין הדיוט, דחל עליו חלות שם מדיח רק אם הוא מדיח רבים לעבוד ע״ז והם עבדו עבודה זרה, וכמו״כ נביא חשיב מדיח רק כשמדיח את הרבים לעבוד ע״ז ועבדו עבודה זרה, ולכן אם נביא הדיח את רוב העיר אזי הו״ל מדיח, ומיתתו בסקילה מדין מדיח. ונראה דזוהי כוונת הרמב״ם במש״כ בהל׳ ב׳ וז״ל המסית את רוב אנשי העיר הרי זה מדיח ואינו נקרא מסית, היה זה שהדיח רוב העיר נביא מיתתו בסקילה עכ״ל.
ונראה שנביא המדיח יחיד מישראל לעבוד ע״ז חל בו דין מסית אף כשלא עבד הניסת ע״ז, ובזה מיירי הרמב״ם בפ״ה מהל׳ ע״ז ה״א, ומשו״ה נקט דחייב בתורת מסית. משא״כ בהל׳ ב׳ מיירי שהנביא הדיח את רוב העיר והם עבדו ע״ז, דמכיון שהדיח את הרבים ועבדו עבודה זרה הוא אינו בכלל מסית וחייב מדין מדיח, ופסק הרמב״ם דחייב סקילה כשיטת רבנן דנביא המדיח חייב סקילה. והנפ״מ בין אם חיובו משום מסית או משום מדיח הוא דבמסית החיוב הוא על ההסתה בלבד וחייב אפילו אם לא עבד הניסת עבודה זרה, משא״כ חיוב מדיח היינו רק כשגרם לרבים לעבור ולעבוד עבודה זרה, וכן מבואר מדברי הרמב״ם שכתב (פ״ד מהל׳ עבודה זרה ה״א) וז״ל מדיחי עיר מישראל הרי אלו נסקלין אף על פי שלא עבדו עבודת כוכבים אלא הדיחו את יושבי עירם עד שעבדו אותה עכ״ל. ומבואר דחיוב מדיח היינו כשהדיחום ועבדו ע״ז, משא״כ חיוב מסית היינו כשלא עבד ע״זי. ונראה דבהלכה א׳ מיירי הרמב״ם בנביא המדיח יחיד מישראל לעבוד ע״ז דאזי חל עליו דין מסית אף כשלא עבד וכמו שכתב (שם) וז״ל אע״פ שלא עבד המסית ולא המוסת עבודה זרה אלא מפני שהורוהו לעבוד וכו׳ בין שהיה המסית הדיוט בין שהיה נביא עכ״ל, משא״כ בהל׳ ב׳ מיירי שהנביא הדיח את רוב העיר והם עבדו ע״ז דאזי חייב מדין מדיח.כ
ויוצא דיתכן שנביא האומר לעבוד ע״ז יכול להתחייב או מדין נביא שקר, או מדין מסית, או מדין מדיח. דנביא האומר שציוהו השי״ת שיאמר לישראל לעקור אחת מכל המצוות או שיעבדו ע״ז אפילו לשעה, אפילו אם דבריו לא עשו רושם ולא שיכנע את השומעים שישמעו לו לעבוד ע״ז הרי זה נביא שקר ומיתתו בחנק, (ובזה מיירי הרמב״ם בפ״ט מהל׳ יסוה״ת ה״ה). ואילו אם נביא הסית יחיד או הרבה יחידים לעבוד ע״ז הריהו חייב מדין מסית, (ובזה מיירי הרמב״ם פ״ה מהל׳ ע״ז ה״א). ואילו אם הוא הדיח את רוב העיר והם עבדו ע״ז אזי הוא חייב מדין מדיח (ובזה מיירי הרמב״ם פ״ה מהל׳ עבודה זרה ה״ב).ל מ
א. עיין ברש״י לקמן על הברייתא דר״ש ורבנן (דף פט: ד״ה נביא שהדיח) שפירש וז״ל שמתנבא בשם הקב״ה לעבוד עבודת כוכבים עכ״ל, כלומר דר״ש ורבנן נחלקו בדין נביא שמסית אחרים לעבוד ע״ז ע״י שמתנבא בשם הקב״ה לעבוד עבודה זרה, וכן מבואר ברש״י בסוגיין (דף סז.) ד״ה הא נביא וז״ל אם מסית זה נביא שהיה מתנבא בשם הקב״ה לעבוד עבודת כוכבים עכ״ל. וברש״י על המשנה (דף סז.) וז״ל המסית זה הדיוט וז״ל מסית דחשבינן ליה בנסקלין זה הדיוט שהסית אבל נביא שהסית אינו בסקילה אלא בחנק כדמפרש בגמרא עכ״ל. ומבואר דר״ש ורבנן נחלקו בנביא שמסית אחרים לעבוד ע״ז ואומר להן בנבואה בשם ה׳ לעבוד ע״ז. דרבנן סברי דחייב סקילה ור״ש סובר דחייב חנק. ולשון הברייתא ״נביא שהדיח״ ר״ל נביא שהסית לעבוד ע״ז. ויש להסתפק אליבא דר״ש האם ס״ל דחייב חנק מדין מסית או דחייב חנק מדין נביא שקר. ונ״מ כדהעלה רבינו זצ״ל בפנים בשיעור.
ב. ועוד יתכן נפ״מ דדנו האחרונים (עיין בגליוני הש״ס להגאון ר׳ יוסף ענגל סנה׳ סז. ד״ה אמר לאחד) דליכא במסית דין נמצא א׳ מהם קרוב או פסול עדותן בטילה אליבא דר׳ יוסי (מכות דף ו.) דס״ל דדין נמצא א׳ מהם קרוב או פסול עדותן בטילה חל רק בדיני נפשות, דעיין ברש״י מכות דף ו. ד״ה בדיני נפשות וז״ל דכתיב והצילו העדה ומהדרינן אזכותא עכ״ל. ומבואר דר׳ יוסי ס״ל דחל דין נצמא א׳ מהם קרוב או פסול עדותן בטילה מדין והצילו העדה דמהדרינן אזכותא, וא״כ י״ל דלא חל דין זה במסית, דלא חל במסית דין והצילו העדה. משא״כ אם חיובו משום נביא שקר. ועיין במנ״ח מצוה תס״ב אות ו׳ שדן האם חל במסית דין עדות שאתה יכול להזימה או לא. ועוד יתכן נפ״מ בחקירה זו לגבי הכרזה.
ג. עיין בחזון איש סנהדרין סימן כ״א ס״ק ב׳ שחקר כהנ״ל וז״ל והנה נביא שקר בע״א כדתנן בריש מכלתין, ויש לעיין בנביא המדיח אם הוא בכלל נביא השקר לענין ע״א שהרי ניבא שקר, או דילמא כיון דיצא לידון בשם חדש אינו נידון בכלל נביא השקר כלל ודינו בכ״ג עכ״ל.
ד. ועיין בחזון איש עמ״ס סנהדרין סימן כ״ד ס״ק ז׳ ד״ה ר״מ פ״ד ה״ו, דנביא המדיח את כל העיר דינו כהדיוט שאינו חייב עד שתודח רוב העיר, וזה שמסית רוב העיר יצא מכלל מסית ויצא לידון בדבר חדש מדין מדיח ואינו חוזר לכללו להתחייב מדין מסית בשלא הודחו רוב העיר אלא פטור לגמרי, ונביא המדיח דינו שוה להדיוט שאם הסית את העיר יצא מכלל מסית ויצא מכלל נביא שקר ואם לא הודחה רוב העיר דאינו מתחייב מדין מדיח הריהו פטור לגמרי. ועיין בעבודת המלך פ״ה מהל׳ עבודת כוכבים ה״ב (להגאון ר׳ מנחם קרוקבסקי זצ״ל דוד רבינו זצ״ל מו״צ בווילנא) שכתב דאם נביא מדיח הסית את הרבים לעבוד ע״ז אך אין העיר נעשה עיה״נ דלא הודחה רובה דא״א לחייבו משום מסית מכיון דהסית את הרבים דיצא מכלל מסית וא״א לחייבו מדין מדיח דעלמא מכיון שלא עבדו המודחין ורוב העיר ע״ז ולא נעשה העיר לעיה״נ, דאזי הריהו חייב חנק מדין נביא שקר, ואילו בהדיוט כה״ג הוא פטור שלא כדברי רבינו, אך לכאורה ביאורו של רבינו זצ״ל מדיוק יותר בלשון הרמב״ם.
ה. שכתב בספר מורה הנבוכים (ח״ג פרק מ״א) וז״ל וכן אני אומר בעדה מישראל שזדו לעבור על אי זו מצוה שתהיה ועשו אותה ביד רמה יהרגו כולם, וראיה לדבר ענין בני גד ובני ראובן שבא בהם, ויאמר כל העדה לעלות עליהם לצבא, ואחר כן באר להם בשעת ההתראה שהם כבר כפרו בהסכימם על העבירה ההיא וכפרו בתורה כלה, והוא אמרם להם לשוב היום מאחרי ה׳, והשיבו הם ג״כ אם במרד וגו׳ עכ״ל. והרמב״ם מוכיח זאת מהמעשה בס׳ יהושע פרק כ״ב כאשר ב׳ שבטים וחצי בנו מזבח בעבר הירדן ועברו על איסור שחוטי חוץ שבאו עליהם כל העדה לעלות עליהם לצבא, דהיה להם דין עיר הנדחת.
ו. עיין בלחם משנה פ״ט מהל׳ יסוה״ת ה״א ופ״ה מהל׳ עבודה זרה ה״א – ה״ב.
ז. עיין במנ״ח מצוה פ״ז ומצוה תס״ב אות א׳.
ח. עיין בספר הליקוטים על הרמב״ם דפוס פרנקל שהביא שו״ת הרדב״ז (ללשונות הרמב״ם פ״ה מהלכות עבודה זרה ה״א) וז״ל שאלת ממני אודיעך דעתי על מה שכתב הרמב״ם ז״ל פ״ה מהלכות עכו״ם וז״ל המסית אחד מישראל וכו׳ בין שהיה המסית הדיוט בין שהיה נביא בין שהיה המוסת וכו׳. ומשמע דמשוה מסית לנביא המדיח ואלו בשלהי הנחנקין משמע דבין לרב חסדא בין לרב המנונא יש חילוק בין מסית לנביא המדיח. תשובה יפה שאלת וכבר קדמך אחד מן הראשונים נ״ע (הר״ן דף צ.) וז״ל והתימה מהרמב״ם ז״ל שכלל נביא המדיח עם המסית לפי שמיתתו בסקילה דהלכה כדברי חכמים נמצא שאין חילוק בין נביא המדיח להדיוט המסית וקשה דודאי לא שוו מסית הדיוט לנביא המדיח שהמסית אינו חייב אלא על עכו״ם בלבד והנביא המדיח חייב אפילו על שאר מצות בעוקר גוף המצוה לדעת רב המנונא דהלכה כמותו משום דרבא סבר לה כותיה, ואפילו אליבא דרב חסדא דנביא המדיח לא מיחייב אלא בעכו״ם בלחוד אכתי לא שוו אהדדי שהמסית אינו חייב אלא על עיקר עכו״ם והנביא המדיח חייב אפילו על לא תעשה ועל עשה שבה ואפי׳ אונתצתם את מזבחותם ואף הראב״ד לא השיג עליו והוא מן התימא עכ״ל: ותירץ הרדב״ז וז״ל א״נ איכא לתרוצי דהתם בפרק ט׳ איירי באומר כך צוה לי האל ואם תעשו ואם תחדלו ולפיכך מיתתו בחנק כשאר נביא השקר והכא איירי במדיח ממש. וזה נראה לי נכון עכ״ל. ועיין בפרי חדש (הובא בס׳ הליקוטים על הרמב״ם דפוס פרנקל) פ״ט מהל׳ יסוה״ת ה״ד וז״ל ומעתה מ״ש הרב כאן גבי ע״ז דעבדוה היום ובטלוה למחר שיחנק מיירי כשאינו מסית ולא מדיח אלא קאמר כך א״ל הקב״ה שתעבוד ע״ז היום אבל לא קאמר אלך ואעבוד כמסית ולא נלך ונעבוד כמדיח וא״כ אין כאן עונש אלא בשביל שהוא נביא שקר ויחנק עכ״ל. ועיין באגרות הגרי״ד הלוי (פ״ה מהל׳ עכו״ם ה״ד ד״ה והנה עיין ברמב״ם פ״ט מהל׳ יסוה״ת ה״ה - עמ׳ י״ג) שכתב רבינו זצ״ל דחיוב של נביא שהדיח הוא רק היכא שהדיח אחרים לעבוד, ואילו נביא השקר הוא אפילו אם לא אמר לאחרים אלא רק בינו לבין עצמו ג״כ הוי נביא השקר, דבנביא שקר ליכא חילוק בין אם אמר לאחרים או לא. ותו דבמסית איכא דין מיוחד דאם חזר בו המסית פטור, ואילו בנביא שקר ליכא הך דינא, אלא כיון שניבא בשקר הוי נביא השקר וחייב חנק. וגם נראה שנביא שהדיח הוא רק היכא שאומר אעבוד או נעבוד כדתנן במשנה (סז) אבל היכא שאומר רק היתרא בעלמא דרך הוראה ואינו מסיתהו לעבוד אז ליכא חיוב דנביא שהדיח, משא״כ בנביא השקר גם אם אמר שעבודה זרה הותרה ומורה רק הוראה ג״כ חייב. וא״כ בכל גווני דליכא חיוב דנביא שהדיח איכא חיוב חנק משום נביא השקר, וזהו דפסק הרמב״ם בהל׳ יסוה״ת דחייב חנק עכ״ד.
ט. עיין בספר החינוך (מצוה תסב) וז״ל שלא נסית אחד מישראל לעבודת עבודה זרה, והעושה כן נקרא מסית וכו׳ וכל העובר על זה בין שהוא הדיוט או חכם ונביא והסית אחד מישראל בין איש או אשה בענין שאמרנו חייב סקילה עכ״ל. ובמצוה פ״ז בנוגע לאיסור מדיח כתב וז״ל ומי שלא הדיח בענין זה אלא אדם אחד, אינו נקרא מדיח אלא מסית וכו׳ אבל כשמדיח שני אנשים או יותר נקרא מדיח עכ״ל, ועיין במנחת חינוך מצוה (תס״ב) שדייק מדברי הרמב״ם פ״ד מהל׳ עכו״ם ה״ו שאם לא הודחו רוב העיר אזי אין עושין דין במדיחין, וצ״ע דלמה אינן נסקלין מדין מסית, ועל כרחך צ״ל דחיוב מסית אינו אלא כשמסית את היחיד ולא רבים, וברבים חייב מדין מדיח רק באופן שנתקיימו כל התנאים של עיר הנדחת, ואם לא נשלמו התנאים אינן חייבים מדין מסית, דמסית אינו אלא כשמסית ליחיד ולא לרבים. וכ״כ בלח״מ פ״ה מהל׳ עבודה זרה ה״ב, ובמנ״ח (מצוה תס״ב אות ד׳ ד״ה והנה הדין אמת). ועיין עוד שם במנ״ח (מצוה תס״ב אות ד) שדן בדברי החינוך (במצוה פ״ז) דחל חיוב מדיח כשהדיח שני אנשים או יותר, ונקט דס״ל דשנים הויין יחידים וחייב משום מסית ואילו שלש הוי רבים, וחיוב מדיח חל במדיח את הרבים כשנתקיימו כל תנאי דין עיר הנדחת, ולכן אם הדיח שלש אנשים פטור עד שיתקיימו כל דיני עיר הנדחת, ועיין בס׳ עבודת המלך להגאון ר׳ מנחם קרקובסקי זצ״ל (מו״צ ומ״מ בווילנא ודודו של רבינו זצ״ל) פ״ד מהל׳ עכו״ם ה״ו שביאר דהרמב״ם סובר דגדר המדיח הוא כשמדבר ומדיח את כלל העיר, ואז יוצא מגדר מסית אבל כשאינו מדחה את כלל העיר אין חילוק בין יחיד ליחידים, ואפילו הם מאה אם רק אינם רוב העיר הרי זה נקרא מסית ודינו בכל הפרטים כדין המסית, וזהו מה שכתב הרמב״ם בספר המצוות (מל״ת ט״ו) דאם דרש אל העם נקרא מדיח ואינו נקרא מסית, ר״ל דבעינן במדיח שידרוש אל העם והוא רוב העיר ולא ליחידים יהיו כמה שיהיו, וכ״כ בפרקין דלקמן (פ״ה מהל׳ עכו״ם ה״ב) דמסית את רוב אנשי העיר נקרא מדיח ואינו נקרא מסית דר״ל דיצא אז מכלל דין המסית, ועיין עוד במש״כ בס׳ עבודת המלך בפ״ה מהל׳ עכו״ם ה״ב,
י. והאחרונים (עיין בס׳ המפתח על הרמב״ם דפוס פרנקל פ״ה מהל׳ ע״ז ה״א) ציינו דבמסית כתיב (דברים יג:יא) ״וסקלתו באבנים ומת כי בקש להדיחך מעל ה׳ אלוקיך״, דהחיוב הוא על עצם ההסתה דכתיב ״כי בקש להדיחך״. משא״כ במדיחי עיר הנידחת כתיב (דברים יג:יד) ״יצאו אנשים בני בליעל מקרבך וידיחו את יושבי עירם לאמר נלכה ונעבדה אלוהים אחרים אשר לא ידעתם״, דמשמע שהצליחו להדיחם לעבוד ע״ז. ובמהר״ם שיק (סנה׳ סז.) כתב דאזהרה דמדיח נלמד מלא ישמע על פיך, ולשון לא ישמע משמע קבלה, וזה חילוק בין מסית למדיח, דמדיח אינו חייב אלא דווקא בגוונא שהמודחים קבלו ועבדו עבודה זרה, מה שאין כן במסית חייב אף על גב דהמוסת לא קיבל, ולכך באזהרה דמדיח כתיב לא ישמע דהיינו דווקא בקיבלו.
כ. ועיין בס׳ עבודת המלך להגאון ר׳ מנחם קרקובסקי זצ״ל (מו״צ ומ״מ בווילנא ודודו של רבינו זצ״ל) פ״ד מהל׳ עכו״ם ה״ו, ובפ״ה מהל׳ עכו״ם ה״ב,
ל. ועיין באחרונים שדנו מה הנ״מ בין אם מתחייב מדין מסית או מדין מדיח והרי שניהם חייבים סקילה. ובספר הליקוטים על הרמב״ם פ״ה מהל׳ עבודה זרה ה״א (דפוס פרנקל) כתב בשם ספר שהם וישפה דנפ״מ לענין התראה דמשום מסית בעינן להתרות בו משום ולא יוסיפו לעשות שהוא אזהרה למסית ואם התרו בו משום ולא ישמע על פיך שהוא אזהרה למדיח אינו נסקל. אמנם המנ״ח במצוה תס״ב כתב דמסית נכלל באזהרת לא ישמע על פיך ואם התרו למסית בלאו זה שפיר הוי התראה. אמנם במנ״ח מצוה תס״ד אות א׳ כתב דמדיח בעי התראה כשאר חייבי מיתות, (וכ״כ הלח״מ פ״ה מהל׳ ע״ז ה״ד), משא״כ מסית א״צ התראה (עיין ברמב״ם פ״ה מהל׳ עבודה זרה ה״ג, ופי״א מהל׳ סנהדרין ה״ה). ועוד כתב בספר הליקוטים (רמב״ם דפוס פרנקל בשם ס׳ שהם וישפה) דדין מסית אינו אלא כשהסית ליחיד, וא״כ נפ״מ דאם הדיח לרבים אך חסרו התנאים לעיה״נ אין בו משום מסית ופטור, ועיין בכס״מ פ״ד מהל עבודה זרה ה״ו (ד״ה ובין שהודחה כולה) שדייק דמשמע מהרמב״ם דאם לא הודח רוב העיר אין סוקלין את מדיחיה וצ״ע דאמאי גרע ממיסית, ותירץ דהרמב״ם סובר דאם נתכוון להיסית אזי הוא חייב בשעה שהסית ואפילו לא עבדו המוסתים ע״ז אבל אם מתכוין להדיח את הרבים אינו חייב עד שתעשה כוונתו דהיינו שתודח רוב העיר ותיעשה לעיה״נ, ואי לא הודחו רוב העיר הריהו פטור. אמנם נראה דמש״כ הכס״מ היינו רק בנוגע להדיוט המדיח, משא״כ בנביא שהדיח ולא עבדו רוב העיר ע״ז על פי הדחתו עדיין חייב מיתה מדין נביא שקר. ועיין במרכבת המשנה (פ״ט מהל׳ יסוה״ת ה״א) דדין נביא המסית הוא כדין הדיוט המסית שאינו חייב אא״כ השיב לו המוסת האיך נניח את אבינו שבשמים והמסית אומר כך חובתנו וכו׳, אבל אם חזר בו או שתק פטור כדפסק הרמב״ם (פ״ה מהל׳ עכו״ם ה״ג) ואם לא השיבו המוסת איך נניח וכו׳ אלא שתק פטור, ואין המסית חייב אלא א״כ קיבל ממנו המוסת ואמר הן כדפסק הרמב״ם (פ״ה מהל׳ עכו״ם ה״ה) אז נסקל המסית אף על פי שעדיין לא עבד המוסת, והתם איירי אפילו לא אמר הנביא בשם ה׳ אלא הסית לדעתו אז נסקל אם אהני הסתתו שאמר המוסת הן אף על פי שעדיין לא עבד, אי נמי כשהשיבו המוסת איך נניח והמסית עומד במרדו ואומר כך יפה לנו שאז נסקל אף על פי שלא אמר המוסת הן. אבל בהל׳ יסוה״ת הרמב״ם מיירי בדלא אהני הסתתו שלא אמר המוסת הן ולא סתר דבריו ועמד במרדו שאין לזה דין מסית ומדיח כלל. אלא שהוא חייב תכף על מה שהתנבא בשם ה׳ מה שלא שמע במראה הנבואה וחייב חנק מדין נביא שקר כדפסק הרמב״ם פ״ה מהל׳ עכו״ם ה״ח.
מ. ועיין עוד במש״כ רבינו זצ״ל בענין נביא שהדיח באגרות הגרי״ד הלוי פ״ה מהל׳ עכו״ם ה״ד (עמ׳ י״ב – יד).
א משנה המסית לעבוד עבודה זרה שמנינו בין הנסקלים זה הדיוט (סתם אדם) ולא נביא שהסית, והמסית את ההדיוט ולא את הרבים. ומה עניינו של מסית? — אמר: ״יש יראה (עבודה זרה) במקום פלוני, כך אוכלת, כך שותה, כך מטיבה לעובדיה, כך מריעה לאלה שאינם עובדיה״.
MISHNA: With regard to the case of an inciter, listed among those liable to be executed by stoning, this is an ordinary person, not a prophet. And it is referring to one who incites an ordinary person and not a multitude of people. What does the inciter do? He says: There is an idol in such and such a place, which eats like this, drinks like this, does good for its worshippers like this, and harms those who do not worship it like this.
הכל
(3) בכׇּל חַיָּיבֵי מִיתוֹת שֶׁבְּתוֹרָה אֵין מַכְמִינִין עֲלֵיהֶם חוּץ מִזּוֹ.
The mishna states a principle with regard to the halakha of an inciter: With regard to all of those mentioned in the Torah who are liable to receive the death penalty, if there are no witnesses to their transgressions, the court does not hide witnesses in order to ensnare and punish them, except for this case of an inciter.
The mishna states a principle with regard to the halakha of an inciter: With regard to all of those mentioned in the Torah who are liable to receive the death penalty, if there are no witnesses to their transgressions, the court does not hide witnesses in order to ensnare and punish them, except for this case of an inciter.
ועקרון בדין המסית: כל חייבי מיתות שבתורה אין מכמינין (מחביאים) עליהם מתחילה עדים לתופשם ולהענישם חוץ מעבירה זו, שאם אין עדים המעידים עליו דואגים להמציא עדים לדבר.
The mishna states a principle with regard to the halakha of an inciter: With regard to all of those mentioned in the Torah who are liable to receive the death penalty, if there are no witnesses to their transgressions, the court does not hide witnesses in order to ensnare and punish them, except for this case of an inciter.
הכל
(4) אָמַר לִשְׁנַיִם גהֵן עֵדָיו וּמְבִיאִין אוֹתוֹ לב״ד לְבֵית דִּין וְסוֹקְלִין אוֹתוֹ אָמַר לְאֶחָד הוּא אוֹמֵר יֵשׁ לִי חֲבֵירִים רוֹצִים בְּכָךְ.
The mishna elaborates: If the inciter said his words of incitement to two men, they are his witnesses, and he does not need to be warned before the transgression; they bring him to court and stone him. If he said his words of incitement to one man alone, that man’s testimony would not be sufficient to have the inciter executed. Therefore he says to the inciter: I have friends who are interested in this; tell them too. This way there will be more witnesses.
The mishna elaborates: If the inciter said his words of incitement to two men, they are his witnesses, and he does not need to be warned before the transgression; they bring him to court and stone him. If he said his words of incitement to one man alone, that man’s testimony would not be sufficient to have the inciter executed. Therefore he says to the inciter: I have friends who are interested in this; tell them too. This way there will be more witnesses.
אמר לשנים – יחד הן עצמן נעשו עדים ואין צריכין להתרות בו כשאר חייבי מיתות אלא מביאין אותו לבית דין דכתיב (שם) לא תחמול ולא תכסה עליו.
אמר לאחד הוא אומר יש לי חברים רוצים בכך – הניסת צריך להשיבו יש לי חברים רוצים בכך בא ואמור לי בפניהם.
אמר לשנים הן עדיו: מכאן ק״ל אמה שכתב הרמב״ם (פי״ח מה׳ עדות) דאם הוזמו העדים בעמנו הייתם עם ההורג או ההרוג אין זה הזמה אלא הכחשה ועיין שם בלח״מ דכ׳ דדעת הטור לא משמע כן והשתא לדעת הרמב״ם איך אמרינן הכא דאמר לשנים הן עדיו וסוקלים אותו הא ודאי לא שייך עדות שהסית בלא ניסת ואם הוזמו העדים בעמנו הייתם א״כ יש בכלל עדות הזמה זה דגם הניסתים עמנו היו ואין זה הזמה אלא הכחשה א״כ הו״ל עדות זה אי אתה יכול להזימה ול״ש עדות וכמו כן הוקשה לי ג״כ אמימרא דרב יוסף לעיל (דף ט׳ ע״ב) גבי פלוני רבעו לאונסו אכן לאחר עיון מצאתי קושיא זו באורים ותומים (סי׳ ל״ח) ע״ש שהאריך ליישב וכל מה שיישב שם לא שייך אקושיא ממתניתן דכאן וצ״ע:
אמר לשנים דברי הסתה הרי הן עדיו, ואינו צריך התראה קודם לעבירה, ומביאין אותו לבית דין וסוקלין אותו. אמר דברי הסתה לאחד בלבד והרי אחד אינו יכול להעיד, ההוא ששמע את ההסתה אומר למסית: ״יש לי חבירים רוצים בכך, אמור את הדבר בפניהם״, וזאת כדי שימצאו עוד עדים.
The mishna elaborates: If the inciter said his words of incitement to two men, they are his witnesses, and he does not need to be warned before the transgression; they bring him to court and stone him. If he said his words of incitement to one man alone, that man’s testimony would not be sufficient to have the inciter executed. Therefore he says to the inciter: I have friends who are interested in this; tell them too. This way there will be more witnesses.
הכל
(5) אִם הָיָה עָרוּם וְאֵינוֹ יָכוֹל לְדַבֵּר בִּפְנֵיהֶם דמַכְמִינִין לוֹ עֵדִים אֲחוֹרֵי הַגָּדֵר וְהוּא אוֹמֵר לוֹ אֱמוֹר מַה שֶּׁאָמַרְתָּ בְּיִחוּד וְהַלָּה אוֹמֵר לוֹ וְהוּא אוֹמֵר לוֹ הֵיאַךְ נַנִּיחַ אֶת אֱלֹהֵינוּ שֶׁבַּשָּׁמַיִם וְנֵלֵךְ וְנַעֲבוֹד עֵצִים וַאֲבָנִים אִם חוֹזֵר בּוֹ הֲרֵי זֶה מוּטָב וְאִם אָמַר כָּךְ הִיא חוֹבָתֵנוּ כָּךְ יָפֶה לָנוּ הָעוֹמְדִין מֵאֲחוֹרֵי הַגָּדֵר מְבִיאִין אוֹתוֹ לְבֵית דִּין וְסוֹקְלִין אוֹתוֹ.
The mishna continues: If the inciter is cunning, and he knows that he cannot speak in front of two men, the court hides witnesses for him behind the fence so that he will not see them, and the man whom the inciter had previously tried to incite says to him: Say what you said to me when we were in seclusion. And the other person, the inciter, says to him again that he should worship the idol. And he says to the inciter: How can we forsake our God in Heaven and go and worship wood and stones? If the inciter retracts his suggestion, that is good. But if he says: This idol worship is our duty; this is what suits us, then those standing behind the fence bring him to court and have him stoned.
The mishna continues: If the inciter is cunning, and he knows that he cannot speak in front of two men, the court hides witnesses for him behind the fence so that he will not see them, and the man whom the inciter had previously tried to incite says to him: Say what you said to me when we were in seclusion. And the other person, the inciter, says to him again that he should worship the idol. And he says to the inciter: How can we forsake our God in Heaven and go and worship wood and stones? If the inciter retracts his suggestion, that is good. But if he says: This idol worship is our duty; this is what suits us, then those standing behind the fence bring him to court and have him stoned.
ואם היה המסית ערום ואינו יכול לדבר בפניהם – כלומר אומר איני יכול לפרסם הדבר מפני יראת ב״ד.
מכמינין לו – דמתרגמינן וארב לו וכמן ליה (דברים יט) מעמידין ליה מארבין אחורי הגדר לשמוע דבריו.
ביחוד – כלומר אין איש עכשיו עמנו ויכול אתה לומר מה שאמרת לי.
רש״י בד״ה ואם היה המסית ערום הס״ד:
בד״ה ואינו יכול כו׳ יראת בית דין הס״ד:
בד״ה המדיח זה כו׳. נ״ב זה שייך למתני׳ דלקמן:
והוא אומר לו האיך נניח: הא דצריך לזה אף דאמרינן לקמן (דף פ׳ ע״ב) דמסית א״צ התראה מ״מ צריך לומר כן כי היכי דלהוי התראה קצת וכמש״כ התוס׳ לעיל (דף ח׳ סע״ב ע״ש) א״נ י״ל כיון דאמרינן לעיל (דף ס״ג ע״א) אלמלא ו׳ שבהעלוך כו׳ ע״ש שמוכח דשתוף לא מקרי עע״ז וגם רשב״י דפליג לא קאמר רק דנעקר מן העולם ולא שיהיה חייב מיתה כשאר עע״ז רק דבכל עע״ז חייב מיתה ולא אמרינן שמא לשתוף נתכוין כיון שהתרו בו וקבל עליו התראה וכמו דלא חיישינן שמא היה לבו לשמים אבל במסית שאין מתרים בו א״כ למה יהיה חייב דלמא הסיתו דוקא לעבוד ע״ז בשתוף ולא שיכפור לגמרי באלהי ישראל ולכן צריך לומר לו בלשון זה האיך נניח את אלהינו שבשמים לידע אם כוונתו להניח את אלהי השמים לגמרי: אכן ק״ק האיך ימות המסית בלא התראה שמא שוגג היה שסבר שמותר לעבוד ע״ז דהא בכה״ג העע״ז גופא מקרי שוגג ומביא חטאת כדאמרינן לעיל (דף ס״ב ע״א) ואפילו כי אמרינן ליה האיך נניח אכתי לא ברור לנו דלאו אומר מותר הוא ועיין מש״כ התוס׳ לעיל (דף מ״ב סע״ב) דהא דצריך קרא דבעינן התראה היינו למ״ד חבר צריך התראה דלא משום להבחין בין שוגג למזיד הוא ולפ״ז אפשר לומר דגם הכא לא קאמרינן אלא דלא צריך התראה שהצריכה התורה גם במקום דלא שייך להבחין בין שוגג למזיד אבל עכ״פ צריך שיהיה ברור לנו דלאו שוגג הוא:
אם היה המסית ערום ואינו יכול לדבר בפניהם — מכמינין (מחביאים) לו עדים אחורי הגדר בפעם אחרת כדי שלא יראה אותם המסית, והוא, האיש שהוסת קודם, אומר לו למסית: ״אמור מה שאמרת כשהיינו לבדנו ביחוד״! והלה אומר לו מה שאמר בהצעה לעבוד עבודה זרה זו. והוא הניסת אומר לו: ״היאך נניח את אלהינו שבשמים ונלך ונעבוד עצים ואבנים״? אם חוזר בו המסית ומתחרט — הרי זה מוטב, ואם אמר ״כך היא חובתנו לעבוד עבודה זרה, כך יפה לנו״, העומדין מאחורי הגדר מביאין אותו לבית דין וסוקלין אותו.
The mishna continues: If the inciter is cunning, and he knows that he cannot speak in front of two men, the court hides witnesses for him behind the fence so that he will not see them, and the man whom the inciter had previously tried to incite says to him: Say what you said to me when we were in seclusion. And the other person, the inciter, says to him again that he should worship the idol. And he says to the inciter: How can we forsake our God in Heaven and go and worship wood and stones? If the inciter retracts his suggestion, that is good. But if he says: This idol worship is our duty; this is what suits us, then those standing behind the fence bring him to court and have him stoned.
הכל
(6) ההָאוֹמֵר אֶעֱבוֹד אֵלֵךְ וְאֶעֱבוֹד נֵלֵךְ וְנַעֲבוֹד אֶזְבַּח אֵלֵךְ וְאֶזְבַּח נֵלֵךְ וְנִזְבַּח אַקְטִיר אֵלֵךְ וְאַקְטִיר נֵלֵךְ וְנַקְטִיר אֲנַסֵּךְ אֵלֵךְ וַאֲנַסֵּךְ נֵלֵךְ וּנְנַסֵּךְ אֶשְׁתַּחֲוֶה אֵלֵךְ וְאֶשְׁתַּחֲוֶה נֵלֵךְ וְנִשְׁתַּחֲוֶה.:
The halakha of an inciter includes one who says: I shall worship idols, or one of the following statements: I shall go and worship idols, or: let us go and worship idols, or: I shall sacrifice an idolatrous offering, or: I shall go and sacrifice an idolatrous offering, or: Let us go and sacrifice an idolatrous offering, or: I shall burn incense as an idolatrous offering, or: I shall go and burn incense, or: Let us go and burn incense, or: I shall pour an idolatrous libation, or: I shall go and pour a libation, or: Let us go and pour a libation, or: I shall bow to an idol, or: I shall go and bow, or: Let us go and bow.
The halakha of an inciter includes one who says: I shall worship idols, or one of the following statements: I shall go and worship idols, or: let us go and worship idols, or: I shall sacrifice an idolatrous offering, or: I shall go and sacrifice an idolatrous offering, or: Let us go and sacrifice an idolatrous offering, or: I shall burn incense as an idolatrous offering, or: I shall go and burn incense, or: Let us go and burn incense, or: I shall pour an idolatrous libation, or: I shall go and pour a libation, or: Let us go and pour a libation, or: I shall bow to an idol, or: I shall go and bow, or: Let us go and bow.
בפירש״י בד״ה האומר אעבוד כו׳ הלשונות הללו הוי מסית וחייב עכ״ל כל הני לישני באומר ניסת משמע ומוקמינן להך מתני׳ לעיל בניסת מפי אחרים ולא בניסת מפי עצמו דהכי משמע דבמסית דנקט ברישא קמשתעי נמי הכא וזה שפירש״י הלשונות הללו הוי מסית וחייב ר״ל דאיירי בניסת על ידי מסית וחייב המסית דקתני ברישא כיון דהניסת מתחייב בלשונות הללו ע״י ולא מהני ליה למסית בכה״ג חזרה משא״כ ברישא דלא ליסת על ידו ומש״ה גם הוא אם חוזר בו פטור ודו״ק:
בד״ה מכשפה וא׳ האיש וכו׳ דהא גבי אוב וידעוני כו׳ דכתיב איש או אשה עכ״ל ויש לדקדק דא״כ ב׳ כתובים אוב וידעוני מלמדין על מכשפה דאיש נמי חייב ומשמע דרבי יהודה סבר דשני כתובין מלמדין אבל שאר תנאי מצו סברי דאין מלמדין ויש לומר דלשאר תנאי לא הוצרך לפרש מהיכא קאתי איש דהא מהיכא דקאתי מיתתן במה אי למ״ד מלא תחיה כל נשמה אי למ״ד מכל שוכב עם בהמה איש ואשה נמי שוין אלא דלר״י דאצטריך לפ׳ הכי דאית ליה ב׳ כתובין מלמדין לענין מיתה קאמר דהכי נמי לענין איש וק״ל:
ובכלל המסיתים האומר ״אעבוד עבודה זרה״, או שאמר ״אלך ואעבוד״, או ״נלך ונעבוד״, או ״אזבח לעבודה זרה״, או ״אלך ואזבח״, או ״נלך ונזבח״, או ״אקטיר״, או ״אלך ואקטיר״, או ״נלך ונקטיר״, או ״אנסך״, או ״אלך ואנסך״, או ״נלך וננסך״, או ״אשתחוה״, או ״אלך ואשתחוה״, או ״נלך ונשתחוה״.
The halakha of an inciter includes one who says: I shall worship idols, or one of the following statements: I shall go and worship idols, or: let us go and worship idols, or: I shall sacrifice an idolatrous offering, or: I shall go and sacrifice an idolatrous offering, or: Let us go and sacrifice an idolatrous offering, or: I shall burn incense as an idolatrous offering, or: I shall go and burn incense, or: Let us go and burn incense, or: I shall pour an idolatrous libation, or: I shall go and pour a libation, or: Let us go and pour a libation, or: I shall bow to an idol, or: I shall go and bow, or: Let us go and bow.
הכל
(7) גמ׳ גְּמָרָא : הַמֵּסִית זֶה הֶדְיוֹט טַעְמָא דְּהֶדְיוֹט הָא נָבִיא בְּחֶנֶק וְהַמֵּסִית אֶת הַהֶדְיוֹט טַעְמָא דְּיָחִיד הָא רַבִּים בְּחֶנֶק.
GEMARA: The mishna teaches: With regard to the case of an inciter, this is an ordinary person. The Gemara infers: The reason he is executed by stoning is that he is an ordinary person, but if he is a prophet he is executed by strangulation, not by stoning. The mishna states further: And it is referring to one who incites an ordinary person. The Gemara infers: The reason he is executed by stoning is that he incited an individual, but if he subverted a multitude of people, he is executed by strangulation.
GEMARA: The mishna teaches: With regard to the case of an inciter, this is an ordinary person. The Gemara infers: The reason he is executed by stoning is that he is an ordinary person, but if he is a prophet he is executed by strangulation, not by stoning. The mishna states further: And it is referring to one who incites an ordinary person. The Gemara infers: The reason he is executed by stoning is that he incited an individual, but if he subverted a multitude of people, he is executed by strangulation.
גמ׳ הא נביא – אם מסית זה נביא שהיה מתנבא בשם הקב״ה לעבוד עבודת כוכבים.
טעמא – דמסית את ההדיוט כלומר את היחיד הא אם מסית את הרבים כגון אנשי עיר הנדחת לאו בסקילה הוא אלא בחנק דהא ליכא למידק דהא דקתני והמסית את ההדיוט למעוטי מסית את הנביא קאמר דלא אשכחן תנא דמפליג בין מסית את הנביא למסית את ההדיוט אבל בין נביא המסית להדיוט המסית אשכחן חלוק כדמפרש ואזיל.
ב גמרא שנינו: המסית זה הדיוט, ונדייק: טעמא [הטעם, דווקא] שהוא הדיוט, הא [הרי] אם היה זה נביא אינו נידון בסקילה, אלא דינו בחנק. ושנינו עוד: והמסית את ההדיוט. ונדייק: טעמא [הטעם, דווקא] שמסית את היחיד, הא [הרי] אם היה מסית את הרבים — דינו בחנק,
GEMARA: The mishna teaches: With regard to the case of an inciter, this is an ordinary person. The Gemara infers: The reason he is executed by stoning is that he is an ordinary person, but if he is a prophet he is executed by strangulation, not by stoning. The mishna states further: And it is referring to one who incites an ordinary person. The Gemara infers: The reason he is executed by stoning is that he incited an individual, but if he subverted a multitude of people, he is executed by strangulation.
הכל
(8) מתני׳ מַתְנִיתִין מַנִּי ר״ש רַבִּי שִׁמְעוֹן הִיא דְּתַנְיָא ונָבִיא שֶׁהֵדִיחַ בִּסְקִילָה ר׳ רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר בְּחֶנֶק זמַדִּיחֵי עִיר הַנִּדַּחַת בִּסְקִילָה ר״ש רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר בְּחֶנֶק.
Consequently, whose opinion is expressed in the mishna? It is the opinion of Rabbi Shimon, as it is taught in a baraita: A prophet who subverted others to participate in idol worship is executed by stoning. Rabbi Shimon says: He is executed by strangulation. Likewise, the subverters of an idolatrous city are executed by stoning. Rabbi Shimon says: By strangulation.
Consequently, whose opinion is expressed in the mishna? It is the opinion of Rabbi Shimon, as it is taught in a baraita: A prophet who subverted others to participate in idol worship is executed by stoning. Rabbi Shimon says: He is executed by strangulation. Likewise, the subverters of an idolatrous city are executed by stoning. Rabbi Shimon says: By strangulation.
לפיכך מתניתין מני [משנתנו כשיטת מי היא]? — כשיטת ר׳ שמעון היא. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: נביא שהדיח לעבודה זרה דינו בסקילה, ר׳ שמעון אומר: בחנק. אף מדיחי עיר הנדחת דינם בסקילה, ר׳ שמעון אומר: בחנק. ונראה לכאורה כי משנתנו כשיטת ר׳ שמעון.
Consequently, whose opinion is expressed in the mishna? It is the opinion of Rabbi Shimon, as it is taught in a baraita: A prophet who subverted others to participate in idol worship is executed by stoning. Rabbi Shimon says: He is executed by strangulation. Likewise, the subverters of an idolatrous city are executed by stoning. Rabbi Shimon says: By strangulation.
הכל
(9) אֵימָא סֵיפָא הַמַּדִּיחַ זֶה הָאוֹמֵר נֵלֵךְ וְנַעֲבוֹד עֲבוֹדָה זָרָה1 וְאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב מַדִּיחֵי עִיר הַנִּדַּחַת שָׁנוּ אֲתָאן לְרַבָּנַן רֵישָׁא ר״ש רַבִּי שִׁמְעוֹן וְסֵיפָא רַבָּנַן.
The Gemara challenges: Say the last clause of the mishna, i.e., say the following mishna: With regard to the case of the subverter listed among those liable to be executed by stoning, this is one who says: Let us go and worship idols. And Rav Yehuda says that Rav says: In this mishna the Sages taught the case of the subverters of an idolatrous city. Here we arrive at the opinion of the Rabbis, who hold that those who incite a multitude of people are also executed by stoning. Is it possible that the first clause of the mishna expresses the opinion of Rabbi Shimon, and the last clause expresses that of the Rabbis?
The Gemara challenges: Say the last clause of the mishna, i.e., say the following mishna: With regard to the case of the subverter listed among those liable to be executed by stoning, this is one who says: Let us go and worship idols. And Rav Yehuda says that Rav says: In this mishna the Sages taught the case of the subverters of an idolatrous city. Here we arrive at the opinion of the Rabbis, who hold that those who incite a multitude of people are also executed by stoning. Is it possible that the first clause of the mishna expresses the opinion of Rabbi Shimon, and the last clause expresses that of the Rabbis?
1. כן בכתבי היד. בדפוס וילנא (במקום ״עֲבוֹדָה זָרָה״) מופיע הטקסט המצונזר: ״עבודת כוכבים״.
מדיחי עיר הנדחת שנו – במשנתנו זאת ואשמועינן סיפא דמדיח דרישא במדיח עיר הנדחת קאמר וה״ק המדיח דתנן לעיל (דף נג.) בהדי נסקלין זה האומר לרבים נלך ונעבוד עבודת כוכבים.
אולם אם כן אימא סיפא [אמור את סוף המשנה] שהיא המשנה הבאה, כי הסדר בגמרא כאן: המדיח זה האומר ״נלך ונעבוד עבודה זרה״. ואמר רב יהודה אמר רב בגמרא לקמן: מדיחי עיר הנדחת שנו כאן. אתאן לרבנן [הגענו איפוא לשיטת חכמים] הסבורים שאף המדיחים את הרבים דינם בסקילה! והגענו למסקנה התמוהה כי משנה זו, רישא [תחילתה] כשיטת ר׳ שמעון, וסיפא [וסופה] כשיטת רבנן [חכמים].
The Gemara challenges: Say the last clause of the mishna, i.e., say the following mishna: With regard to the case of the subverter listed among those liable to be executed by stoning, this is one who says: Let us go and worship idols. And Rav Yehuda says that Rav says: In this mishna the Sages taught the case of the subverters of an idolatrous city. Here we arrive at the opinion of the Rabbis, who hold that those who incite a multitude of people are also executed by stoning. Is it possible that the first clause of the mishna expresses the opinion of Rabbi Shimon, and the last clause expresses that of the Rabbis?
הכל
(10) רָבִינָא אָמַר כּוּלָּהּ רַבָּנַן הִיא וְלָא זוֹ אַף זוֹ קָתָנֵי.
Ravina says: The entire mishna is in accordance with the opinion of the Rabbis, and the tanna teaches the mishna employing the style of: Not only this but also that. In other words, the mishna should be explained as follows: Not only is one who incites an individual executed by stoning, but even one who subverts an entire city is executed by stoning.
Ravina says: The entire mishna is in accordance with the opinion of the Rabbis, and the tanna teaches the mishna employing the style of: Not only this but also that. In other words, the mishna should be explained as follows: Not only is one who incites an individual executed by stoning, but even one who subverts an entire city is executed by stoning.
רבינא אמר גרס ולא גרסי׳ אמר רבינא דאיהו ורב פפא לא פליגי אלא מר מתרץ חדא ומר מתרץ חדא ולא פליגי דהא בתרי מילי אוקימנא לרישא כר״ש ואתו הנך אמוראי לתרוצה כרבנן והכי פירושה רבינא תרצה לחדא ואמר רישא נמי רבנן והמסית את ההדיוט לאו למעוטי מסית את הרבים אתא אלא תרוייהו תנא להו תנא רישא מסית את היחיד והדר תנא סיפא המדיח זה האומר לרבים נלך ונעבוד עבודת כוכבים.
ולא זו אף זו קתני – כלומר אי קשיא לך ליתני מסית את הרבים ולא ליתני מסית את היחיד דהא פשיטא דכולהו מודו בה דבסקילה אורחא לתנא למתני הכי תנא מילתא ברישא דפשיטא ליה והדר תנא רבותא ולא זו דמסית יחיד בלבד בסקילה אלא אף זו דמסית רבים בסקילה ודלא כר׳ שמעון ורב פפא אתא אף לתרוצי לדקתני המסית זה הדיוט לאו למעוטי נביא המסית קתני אלא כל המסיתים קרי הדיוטות משום הכמנה כלומר מסית הדיוט ושוטה הוא ומדת הקלין נוהג בו שמקילין בחייו שכל חייבי מיתות צריכין התראה וזה נהרג בהכמנה.
רבינא אמר כו׳ – פי׳ הקונטרס ול״ג אמר רבינא דאיהו ורב פפא לא פליגי ואין זו שיטת הש״ס ור״ת מפרש דרבינא משני כולה מתני׳ דהמסית זה הדיוט דמשמע הדיוט ולא נביא נמי זו אף זו קתני דתנן בסיפא המסית את ההדיוט דמשמע כל מי שמסית אפילו נביא ורב פפא הא לא מסתבר לי׳ דמשום דקתני המסית את ההדיוט דאתא למימר אפילו נביא.
תוס׳ בד״ה רבינא אמר כו׳ ואין זה שיטת התלמוד כו׳ עכ״ל ר״ל שהמתרץ הראשון לא יתרץ רק חדא ויניח חדא בקושיא אבל לפר״ת ניחא דרבינא ודאי מתרץ כולה ורב פפא דלא מתרץ רק חדא היינו משום דבהך חדא לא מסתבר ליה כרבינא וק״ל:
בתוספות ד״ה רבינא. ואין זו שיטת הש״ס: ראיתי מקשים מגמרא דסוף פסחים (דף קכ״א ע״א) דקאמר ג״כ חד אמר וחד אמר ומפרש בש״ס שם חד תני אפגול וחד תני אנותר ולפענ״ד לא דמי להתם דהתם עכ״פ כל א׳ מתרץ קושיא בפ״ע דמה דמקשה הש״ס מ״ט היא קושיא כוללת לפגול ונותר ולכן כל תירוץ בפ״ע קאי אבל הכא דמקשה מרישא וסיפא דמתניתן דאתיא כר״ש אמתניתן דמדיחין דאתיא כרבנן א״כ כל תירוץ בפ״ע לא מתרץ מידי דאף אי מרישא לא מוכח דאתיא כר״ש מ״מ מסיפא מוכח וכן איפכא ואכתי קשה סתירת המשניות ולכן כתבו התוס׳ שפיר שאין זה סוגית הש״ס ועיין ביצה (דף ל״ח סע״ב):
בא״ד. ורב פפא הא לא מסתבר ליה: וכן צ״ל דגם המקשן הא לא מסתבר ליה מדלא מקשה הכי וא״כ מעיקר תירוץ רבינא הוא לתרץ ולדייק הכי ולכן גם אי הוי ס״ד דהמקשן לומר לא זו אף זו קתני כדאמרינן בשאר דוכתי מ״מ לא הוי ס״ד לתרץ כתי׳ רבינא דאכתי היה קשה מהרישא דהמסית זה הדיוט:
רבינא אמר: כולה כל המשנה כשיטת רבנן [חכמים] היא, ובסגנון ״לא זו אף זו״ קתני [שנה] במשנה, שקודם שנה את הדבר הפשוט, ואחר כך הוסיף דבר חמור מזה. וכך יש לפרש: לא זו בלבד שהמסית את ההדיוט נידון בסקילה, אלא אף זו — שהמדיח עיר הנידחת נידון בסקילה.
Ravina says: The entire mishna is in accordance with the opinion of the Rabbis, and the tanna teaches the mishna employing the style of: Not only this but also that. In other words, the mishna should be explained as follows: Not only is one who incites an individual executed by stoning, but even one who subverts an entire city is executed by stoning.
הכל
(11) רַב פָּפָּא אָמַר כִּי קָתָנֵי מֵסִית זֶה הֶדְיוֹט לְהַכְמָנָה.
Rav Pappa says: When the mishna teaches with regard to one who incites that this is referring to an ordinary person, it is not indicating that a prophet is not included in this halakha. Rather, it is referring to the hiding of witnesses behind a fence in order to ensnare the inciter, as his life is treated with contempt and derision, as though he were an ordinary person, i.e., a simpleton.
Rav Pappa says: When the mishna teaches with regard to one who incites that this is referring to an ordinary person, it is not indicating that a prophet is not included in this halakha. Rather, it is referring to the hiding of witnesses behind a fence in order to ensnare the inciter, as his life is treated with contempt and derision, as though he were an ordinary person, i.e., a simpleton.
וכבר התבאר שאין המסית צריך התראה ושמצוה ביד המוסת להרגו תחלה ומ״מ המוסת צריך התראה לא החמירו לידון שלא בהתראה אלא על המסית לבד וכמו שאמרו כל חייבי מיתות אין מכמינין עליהם חוץ מזו כך נראה לי וכן הסכימו בה עמי גדולי הדור:
המשנה הארבע עשרה והכונה בה ככונת שלפניה והוא שאמר המכשף ר״ל שנמנה בכלל הנסקלין הוא שעושה מעשה כשפים אבל האוחז את העינים עד שנראה כעושה ואינו עושה פטור כמו שכתבנו למעלה אלא שמכין אותו מכת מרדות ונמצאת למד במלאכת הכשוף שנים מלקטין קשואין דרך כשוף שהאחד חייב והאחד פטור כיצד העושה מעשה שהיו שם קשואין ולקטן ממש דרך כשוף חייב האוחז את העינים שמראה כאלו נלקטו ולא נלקטו פטור:
זהו ביאור המשנה וכן הלכה ודברים שנכנסו תחתיה בגמ׳ אלו הן:
רב פפא אמר: כי קתני [כאשר שנה] שמסית זה הדיוט, לא להבדילו מנביא, אלא לענין הכמנה. כלומר, כל מסית הוא כהדיוט שהוא קל ומזולזל ומשום כך מכמינים לו עדים, אך לא נלמד מכאן שדווקא המסית אדם בודד דינו בסקילה, והנביא או זה המסית רבים בחנק.
Rav Pappa says: When the mishna teaches with regard to one who incites that this is referring to an ordinary person, it is not indicating that a prophet is not included in this halakha. Rather, it is referring to the hiding of witnesses behind a fence in order to ensnare the inciter, as his life is treated with contempt and derision, as though he were an ordinary person, i.e., a simpleton.
הכל
(12) דְּתַנְיָא וּשְׁאָר כׇּל חַיָּיבֵי מִיתוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה אֵין מַכְמִינִין עֲלֵיהֶן חוּץ מִזּוֹ.
As it is taught in a baraita: And with regard to all the rest of those liable to receive the death penalty by Torah law, the court does not hide witnesses in order to ensnare them and punish them except for this case of an inciter.
As it is taught in a baraita: And with regard to all the rest of those liable to receive the death penalty by Torah law, the court does not hide witnesses in order to ensnare them and punish them except for this case of an inciter.
As it is taught in a baraita: And with regard to all the rest of those liable to receive the death penalty by Torah law, the court does not hide witnesses in order to ensnare them and punish them except for this case of an inciter.
הכל
(13) כֵּיצַד עוֹשִׂין לוֹ מַדְלִיקִין לוֹ אֶת הַנֵּר בַּבַּיִת הַפְּנִימִי וּמוֹשִׁיבִין לוֹ עֵדִים בַּבַּיִת הַחִיצוֹן כְּדֵי שֶׁיְּהוּ הֵן רוֹאִין אוֹתוֹ וְשׁוֹמְעִין אֶת קוֹלוֹ וְהוּא אֵינוֹ רוֹאֶה אוֹתָן וְהַלָּה אוֹמֵר לוֹ אֱמוֹר מַה שֶּׁאָמַרְתָּ לִי בְּיִחוּד וְהוּא אוֹמֵר לוֹ וְהַלָּה אוֹמֵר לוֹ הֵיאַךְ נַנִּיחַ אֶת אֱלֹהֵינוּ שֶׁבַּשָּׁמַיִם וְנַעֲבוֹד עֲבוֹדָה זָרָה1 אִם חוֹזֵר בּוֹ מוּטָב וְאִם אָמַר כָּךְ הִיא חוֹבָתֵנוּ וְכָךְ יָפֶה לָנוּ הָעֵדִים שֶׁשּׁוֹמְעִין מִבַּחוּץ מְבִיאִין אוֹתוֹ לְבֵית דִּין וְסוֹקְלִין אוֹתוֹ.:
How does the court do this to him? The agents of the court light a candle for him in an inner room, and they place witnesses for him in an outer room in the dark, so that they can see him and hear his voice but he cannot see them. And the other person, whom the inciter had previously tried to incite, says to him: Say what you said to me when we were in seclusion. And he says to him again that he should worship the idol. And the other person says to him: How can we forsake our God in Heaven and worship idols? If the inciter retracts his suggestion, that is good. But if he says: This idol worship is our duty, and this is what suits us, the witnesses, who are listening from outside, bring him to court, and they have him stoned.
How does the court do this to him? The agents of the court light a candle for him in an inner room, and they place witnesses for him in an outer room in the dark, so that they can see him and hear his voice but he cannot see them. And the other person, whom the inciter had previously tried to incite, says to him: Say what you said to me when we were in seclusion. And he says to him again that he should worship the idol. And the other person says to him: How can we forsake our God in Heaven and worship idols? If the inciter retracts his suggestion, that is good. But if he says: This idol worship is our duty, and this is what suits us, the witnesses, who are listening from outside, bring him to court, and they have him stoned.
1. כן בכתבי היד. בדפוס וילנא (במקום ״עֲבוֹדָה זָרָה״) מופיע הטקסט המצונזר: ״עבודת כוכבים״.
בבית הפנימי – בחדרי חדרים לפי שהוא ירא לדבר בגלוי.
הן רואין אותו – לאור הנר שעמו דאי לא מצי חזו ליה לא מצי מסהדי עליה לחיוביה קטלא ואף על גב דשמעי קליה דמצי למימר לא הואי אנא.
ושומעין קולו – שהוא אומר דברי הסתה.
כיצד עושין לו? מדליקין לו את הנר בבית (בחדר) הפנימי, ומושיבין לו עדים בבית החיצון באפילה, כדי שיהו הן רואין אותו ושומעין את קולו, והוא המסית אינו רואה אותן שכן הוא באור והם באפילה. והלה הניסת אומר לו: ״אמור מה שאמרת לי ביחוד״! והוא אומר לו. והלה (הניסת) אומר לו: ״היאך נניח את אלהינו שבשמים ונעבוד עבודה זרה״? אם חוזר בו המסית — מוטב, ואם אמר: ״כך היא חובתנו וכך יפה לנו״ — העדים ששומעין מבחוץ מביאין אותו לבית דין, וסוקלין אותו.
How does the court do this to him? The agents of the court light a candle for him in an inner room, and they place witnesses for him in an outer room in the dark, so that they can see him and hear his voice but he cannot see them. And the other person, whom the inciter had previously tried to incite, says to him: Say what you said to me when we were in seclusion. And he says to him again that he should worship the idol. And the other person says to him: How can we forsake our God in Heaven and worship idols? If the inciter retracts his suggestion, that is good. But if he says: This idol worship is our duty, and this is what suits us, the witnesses, who are listening from outside, bring him to court, and they have him stoned.
הכל
(14) וְכֵן עָשׂוּ לְבֶן סָטָדָא בְּלוֹד וּתְלָאוּהוּ בְּעֶרֶב הַפֶּסַח.
And the court did the same to an inciter named ben Setada, from the city of Lod, and they hanged him on Passover eve.
And the court did the same to an inciter named ben Setada, from the city of Lod, and they hanged him on Passover eve.
הכל
(15) בֶּן סָטָדָא בֶּן פַּנְדִּירָא הוּא אָמַר רַב חִסְדָּא בַּעַל סָטָדָא בּוֹעֵל פַּנְדִּירָא בַּעַל פַּפּוּס בֶּן יְהוּדָה הוּא אֶלָּא אִמּוֹ סָטָדָא אִמּוֹ מִרְיָם מְגַדְּלָא נְשַׁיָּא הֲוַאי כִּדְאָמְרִי בְּפוּמְבְּדִיתָא סְטָת דָּא מִבַּעְלַהּ1.:
The Gemara asks: Why did they call him ben Setada, when he was the son of Pandeira? Rav Ḥisda says: Perhaps his mother’s husband, who acted as his father, was named Setada, but his mother’s paramour, who fathered this mamzer, was named Pandeira. The Gemara challenges: But his mother’s husband was Pappos ben Yehuda, not Setada. Rather, perhaps his mother was named Setada, and he was named ben Setada after her. The Gemara challenges: But his mother was Miriam, who braided women’s hair. The Gemara explains: That is not a contradiction; Setada was merely a nickname, as they say in Pumbedita: This one strayed [setat da] from her husband.
The Gemara asks: Why did they call him ben Setada, when he was the son of Pandeira? Rav Ḥisda says: Perhaps his mother’s husband, who acted as his father, was named Setada, but his mother’s paramour, who fathered this mamzer, was named Pandeira. The Gemara challenges: But his mother’s husband was Pappos ben Yehuda, not Setada. Rather, perhaps his mother was named Setada, and he was named ben Setada after her. The Gemara challenges: But his mother was Miriam, who braided women’s hair. The Gemara explains: That is not a contradiction; Setada was merely a nickname, as they say in Pumbedita: This one strayed [setat da] from her husband.
1. כן בכתבי היד. בדפוס וילנא צונזר ״וכן עשו לבן סטדא... סטת דא מבעלה״.
דתניא ושאר כל חייבי מיתות אין מכמינין עליהם שהרי צריכים התראה ואם אינו רואה את העדים אין התראתו התראה שהרי אין מעלה על דעתו שהוא חייב מיתה לב״ד חוץ מן המסית כיצד עושין לו כו׳ הא דקתני עד שיהו רואין אותו ושומעים את קולו אי קשיא לך ההיא דאמרינן בגיטין פרק שני (כ״ג.) גבי הכל כשרין להביא את הגט דאזלינן בתר טביעות עינא דקלא מי דמי התם לאו לענין עדות קא מיירי אלא לענין מילתא דתליא בדידיה למעבדה אבל לענין עדות בעינן עד שיראו אותו וישמעו את קולו ומתני׳ דקתני מכמינן לאחורי גדר לא פליגא אברייתא אלא מתני׳ קא מיירי ביום ובשדה ולעולם דקיימי בדוכתא דחזו ליה ושמעי ליה וברייתא קא מיירי בבית ובלילה ותרוייהו אורחא דעלמא נקטי שדרך האומר סוד לחביריו אין אומר לו עד שיצאו לשדה מקום שאין בני אדם מצויין או בבית בלילה בשעה שאין אחרים מצויין בביתו של אדם אלא בעל הבית בלבד תדע דהא התם דקא מייתי ראיה מסומא היאך מותר באשתו אלמא דאזלינן בתר טביעות עינא דקלא [ואילו] גבי עדות קי״ל דסומא פסול לעדות ותו מדאקשי׳ התם ביבמות (קכ״ב.) וליחוש שמא שד הוא ולא קא (פריך) [פריק] בטביעות קלא:
ושואלים: וכי אותו אדם היה בן סטדא? והלא ידוע כי בן פנדירא הוא, שאביו היה קרוי פנדירא. אמר רב חסדא: אפשר לומר כי שם בעל אמו היה סטדא ונקרא על שמו כפי שחשבו הכל שזהו אביו, ואילו בועל שבעל את אמו והוליד ממזר זה היה שמו פנדירא, ואם כן הוא גם בן סטדא וגם בן פנדירא. את הסבר זה דוחים: איך יתכן הדבר? כי ידוע שבעל אמו של אותו אדם פפוס בן יהודה הוא! ומסכמים: אלא אמו היא שהיתה קרויה סטדא. ומקשים: והלא ידוע כי אמו מרים מגדלא נשיא הואי [הקולעת שיער נשים היתה]! ומשיבים: ״סטדא״ אינו שם פרטי אלא כינוי, כדאמרי [כמו שאומרים הבריות] בעיר פומבדיתא על אשה זונה: ״סטת דא״ [״סטתה זו״] מבעלה ונתקצר ל״סטדא״.
The Gemara asks: Why did they call him ben Setada, when he was the son of Pandeira? Rav Ḥisda says: Perhaps his mother’s husband, who acted as his father, was named Setada, but his mother’s paramour, who fathered this mamzer, was named Pandeira. The Gemara challenges: But his mother’s husband was Pappos ben Yehuda, not Setada. Rather, perhaps his mother was named Setada, and he was named ben Setada after her. The Gemara challenges: But his mother was Miriam, who braided women’s hair. The Gemara explains: That is not a contradiction; Setada was merely a nickname, as they say in Pumbedita: This one strayed [setat da] from her husband.
הכל
(16) מתני׳ מַתְנִיתִין : הַמַּדִּיחַ זֶה הָאוֹמֵר נֵלֵךְ וְנַעֲבוֹד עֲבוֹדָה זָרָה1.
MISHNA: With regard to the case of the subverter listed among those liable to be executed by stoning, this is one who says to a multitude of people: Let us go and worship idols.
MISHNA: With regard to the case of the subverter listed among those liable to be executed by stoning, this is one who says to a multitude of people: Let us go and worship idols.
1. כן בכתבי היד. בדפוס וילנא (במקום ״עֲבוֹדָה זָרָה״) מופיע הטקסט המצונזר: ״עבודת כוכבים״.
הכל
(17) חהַמְכַשֵּׁף הָעוֹשֶׂה מַעֲשֶׂה חַיָּיב וְלֹא הָאוֹחֵז אֶת הָעֵינַיִם ר״ע רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר מִשּׁוּם ר׳ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ שְׁנַיִם לוֹקְטִין קִשּׁוּאִין אֶחָד לוֹקֵט פָּטוּר וְאֶחָד לוֹקֵט חַיָּיב הָעוֹשֶׂה מַעֲשֶׂה חַיָּיב הָאוֹחֵז אֶת הָעֵינַיִם פָּטוּר.:
The warlock is also liable to be executed by stoning. One who performs a real act of sorcery is liable, but not one who deceives the eyes, making it appear as though he is performing sorcery, as that is not considered sorcery. Rabbi Akiva says in the name of Rabbi Yehoshua: For example, two people can each gather cucumbers by sorcery. One of them gathers cucumbers and he is exempt, and the other one gathers cucumbers and he is liable. How so? The one who performs a real act of sorcery is liable, and the one who deceives the eyes is exempt.
The warlock is also liable to be executed by stoning. One who performs a real act of sorcery is liable, but not one who deceives the eyes, making it appear as though he is performing sorcery, as that is not considered sorcery. Rabbi Akiva says in the name of Rabbi Yehoshua: For example, two people can each gather cucumbers by sorcery. One of them gathers cucumbers and he is exempt, and the other one gathers cucumbers and he is liable. How so? The one who performs a real act of sorcery is liable, and the one who deceives the eyes is exempt.
העושה מעשה – ממש בסקילה.
ולא האוחז את העינים – מראה לבריות כאילו הוא עושה ואינו עושה כלום.
שנים מלקטין קשואין – במכשפות לפנינו אחד מהן לוקט וחייב וחברו לוקט ופטור.
העושה מעשה – שהיתה כאן שדה קשואין ולקטה ממש בכשפים חייב.
האוחז את העינים – מראה לנו כאילו התקבצו כולם במקום אחד והקשואין לא זזין ממקומן פטור.
במתניתן האוחז את העינים פטור: וכן קאמר אביי לקמן ומדמי ליה לפטורי שבת דפטור אבל אסור ומזה משמע דפטור לגמרי ולית ביה אפילו מלקות אכן לעיל (דף ס״ה ע״ב) קאמרינן לרבנן דהאוחז את העינים חייב מלקות משום מעונן ומה״ט כ׳ הרמב״ם בפי׳ המשניות דפטור ממיתה דוקא אבל חייב מלקות. והנה הכ״מ (פי״א מה׳ עכו״ם) רצה לבאר דעת הרמב״ם דבאוחז עינים דמכשף ליכא מלקות וכן כתבו בלחם משנה שם אבל מהרמב״ם בפירוש המשניות מוכח דזה אינו ולכן ע״כ תירוץ קמא דכ״מ עיקר:
ברש״י ד״ה המדיח עיה״נ. ואשמעינן סיפא דמדיח ש״ב דרישא: פי׳ דאי לאו דסיפא פירושא דרישא הוא לא הוי קשה כ״כ דכמה פעמים משכחינן בש״ס דרישא אתיא כחד תנא וסיפא כאידך תנא כדאמרינן במגילה (דף ט׳ ע״ב) ובשאר דוכתי אבל כיון דלפרושי דרישא אתיא ושם תנא המסית והמדיח גבי הדדי ע״כ ליכא למימר דתרי תנאי היא ובהכי א״ש ג״כ למה דמקדים תירוץ רבינא קודם לר״פ לפי פי׳ רש״י דרבינא מתרץ הקושיא מהסיפא ורב פפא מהרישא ולפ״ז י״ל דודאי אי לאו תירוץ ר״פ הוי סגי גם בתירוץ רבינא לחוד כיון דממדיחי עיה״נ גופא ל״ק אהדדי רק מנביא אמדיחין א״כ י״ל דרבי היא ונסב לה אליבא דתנאי כדאמרינן (שם) רק כיון דיש לנו תירוץ ר״פ לא נצריך להכי אבל ודאי בתירוץ ר״פ לחוד לא סגי כיון דממדיחין גופא קשיא אהדדי:
ד״ה מכשפה א׳ האיש. דכתיב איש או אשה: א״ל דא״כ מאי פריך לר׳ יהודה לקמן ליהוי אוב וידעוני ב׳ כתובים הכ״א דאכתי מנ״ל דלכך כתיב תרוייהו להורות דדוקא הני בסקילה ושאר מכשפים לא דלמא אתי להורות דדוקא בהני חייב גם איש ובשאר מכשפים לא די״ל דזה באמת בכלל הקושיא הוא דנימא לקולא בתרוייהו כיון דלא ידעינן אי כתיבי תרוייהו משום סקילה או משום השוואת איש לאשה לכן נימא דבשאר מכשפים איש פטור וגם אשה אינה בסקילה כיון דספק הוא לענין מאי הוי ב״כ ובדנ״פ הולכים להקל גבי ספק וא״ל ג״כ למה הוצרך רש״י להך דרשה ולא פי׳ בקיצור דאתיא הכי מאיש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם דילפינן מניה בקדושין (דף ל״ה ע״א) דהשוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשים שבתורה די״ל דה״א דמכשפה כתיב להורות דבזה לא ישוה איש לאשה לכן צריך קרא דכתיב גבי מכשף גופא והשוה הכתוב בו אשה לאיש והיינו לר׳ יהודה אבל לרבנן אתיא מלא תחיה או מכל שוכב או מלא יחיה דהשוה בו הכתוב שניהם וכמו שכתב המהרש״א וא״ל לרבנן ל״ל איש ואשה גבי אוב וידעוני די״ל ג״כ דהוי מצריך למיכתב אשה כיון דאורחיה הוא וכמו דכתיב מכשפה וא״כ הוי ממעטינן איש לכן צריך לכתוב גם איש אכן הא קשיא לרבנן עיקר קרא דאיש או אשה כי יהיה בהם ל״ל וכקושית ר׳ יהודה למה יצאת דהא לא צריכים להורות סקילה וי״ל כמו דלריה״ג ע״כ בעל אוב ליכא בכלל מכשף דהא בעל אוב בסקילה ואעפ״כ ניחא ליה למילף לא תחיה מלא תחי׳ ולחייב מכשף בסייף וכמו״כ י״ל דגם לר״ע ובן עזאי לא הוי ב״א בכלל מכשף ורק ר׳ יהודה ס״ל דהוי בכלל ולכן צריך קרא דב״א וידעוני לגופא לחייבם סקילה:
המכשף חייב אף הוא סקילה, והגדרתו: העושה מעשה ממש של כשפים — חייב, ולא האוחז את העינים, שמראה כאילו עשה, שאין זה בגדר כשפים. ר׳ עקיבא אומר משום (בשם) ר׳ יהושע: כגון שנים לוקטין קשואין בכשפים, אחד לוקט והוא פטור, ואחד לוקט והוא חייב. כיצד? — העושה מעשה, שלקט באמת את הקישואים בכישוף — חייב, האוחז את העינים — פטור.
The warlock is also liable to be executed by stoning. One who performs a real act of sorcery is liable, but not one who deceives the eyes, making it appear as though he is performing sorcery, as that is not considered sorcery. Rabbi Akiva says in the name of Rabbi Yehoshua: For example, two people can each gather cucumbers by sorcery. One of them gathers cucumbers and he is exempt, and the other one gathers cucumbers and he is liable. How so? The one who performs a real act of sorcery is liable, and the one who deceives the eyes is exempt.
הכל
(18) גמ׳ גְּמָרָא : אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב מַדִּיחֵי עִיר הַנִּדַּחַת שָׁנוּ כָּאן.:
GEMARA: With regard to the case of subverters mentioned in the mishna, Rav Yehuda says that Rav says: The Sages taught here the case of the subverters of an idolatrous city. Accordingly, there is no halakhic difference between one who incites individuals to idolatry and one who subverts an entire city; both are liable to be executed by stoning.
GEMARA: With regard to the case of subverters mentioned in the mishna, Rav Yehuda says that Rav says: The Sages taught here the case of the subverters of an idolatrous city. Accordingly, there is no halakhic difference between one who incites individuals to idolatry and one who subverts an entire city; both are liable to be executed by stoning.
ד גמרא על מה ששנינו במשנה כאן ״המדיח״, אמר רב יהודה אמר רב: מדיחי עיר הנדחת שנו כאן, ולא חילק בדין בינם ובין מסית, אלא שהמסית הוא המסית יחידים, ומדיח הוא המדיח לרבים דווקא.
GEMARA: With regard to the case of subverters mentioned in the mishna, Rav Yehuda says that Rav says: The Sages taught here the case of the subverters of an idolatrous city. Accordingly, there is no halakhic difference between one who incites individuals to idolatry and one who subverts an entire city; both are liable to be executed by stoning.
הכל
(19) הַמְכַשֵּׁף זֶה הָעוֹשֶׂה מַעֲשֶׂה וְכוּ׳.: תָּנוּ רַבָּנַן מְכַשֵּׁפָה אֶחָד הָאִישׁ וְאֶחָד הָאִשָּׁה א״כ אִם כֵּן מָה ת״ל תַּלְמוּד לוֹמַר מְכַשֵּׁפָה מִפְּנֵי שֶׁרוֹב נָשִׁים מְצוּיוֹת בִּכְשָׁפִים.
The mishna teaches that the case of the warlock is referring to one who performs a real act of sorcery. The Sages taught in a baraita: The verse: “You shall not allow a witch to live” (Exodus 22:17), does not refer only to a female who practices sorcery; both a man and a woman are included. If so, why does verse state “a witch”? This is because most women are familiar with witchcraft.
The mishna teaches that the case of the warlock is referring to one who performs a real act of sorcery. The Sages taught in a baraita: The verse: “You shall not allow a witch to live” (Exodus 22:17), does not refer only to a female who practices sorcery; both a man and a woman are included. If so, why does verse state “a witch”? This is because most women are familiar with witchcraft.
גמ׳ מכשפה אחד האיש ואחד האשה – דהא גבי אוב וידעוני דמכשפים הם לא חלק בין איש לאשה דכתיב (ויקרא כ) איש או אשה.
פיסקא המדיח זה האומר כו׳ אמר רב יהודה אמר רב מדיחי עיר הנדחת שנו כאן:
מתני׳ המכשף זה העושה מעשה כלומר שנעשה מעשה ע״י כשפים ולא האוחז את העינים ומראה לבריות כאילו הוא עושה מעשה והוא אינו עושה כלום. רבי עקיבא אומר משום רבי יהושע שנים לוקטין קישואין על ידי כשפים משדה קישואין אחד לוקט פטור ואחד לוקט חייב העושה מעשה כלומר שנתקבצו כל הקשואין למקום אחד חייב והאוחז את העינים שמראה לבריות כאלו נתקבצו למקום אחד והקישואין לא זזו ממקומן פטור:
תנו רבנן מכשפה לא תחיה אחד איש ואחד אשה. ואית ספרי דכתיב בהו מכשף אחד איש ואחד אשה וגבי אזהרה קאי דכתי׳ לא ימצא בך כו׳ עד ומכשף וקאמר אחד איש ואחד אשה דכתיב איש או אשה אשר יעשו מכל חטאות האדם השוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה אם כן מה ת״ל מכשפה בלשון נקבה גבי עונש מפני שרוב נשים מצויות בכשפים ולא דיבר הכתוב אלא בהווה. הא דאמרינן גבי עכו״ם שלא ריבה בהן הכתוב אלא מיתה אחת היינו סייף דכתיב והכית את כל זכורה לפי חרב וכתיב נמי בסיחון ועוג ויכהו ישראל לפי חרב. בן עזאי אומר כו׳. א״ל רבי יהודה וכי מפני שסמכו ענין לו אתה מוציא זה מכלל מיתות הקלות להחמיר עליו בסקילה אלא [אי] איכא למיגמרה בדבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל יכולת למגמרה רבי יהודה לטעמיה דלא דריש סמוכין. הכל אפי׳ אוב וידעוני היו בכלל מכשפה לא תחיה שאף אוב וידעוני מיני כשפים הן ולמה יצאו בפני עצמן לפרש בהן סקילה להקיש אליהן לומר לך מה אוב וידעוני בסקילה אף מכשף בסקילה דכל דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא:
ה שנינו במשנה שהמכשף זה העושה מעשה. תנו רבנן [שנו חכמים]: מה שנאמר ״מכשפה לא תחיה״ (שמות כב, יז), אין הכוונה למכשפה דווקא אלא אחד האיש ואחד האשה בכלל האסורים בכישוף. אם כן מה תלמוד לומר: ״מכשפה״ בלשון נקבה? מפני שרוב נשים מצויות בכשפים.
The mishna teaches that the case of the warlock is referring to one who performs a real act of sorcery. The Sages taught in a baraita: The verse: “You shall not allow a witch to live” (Exodus 22:17), does not refer only to a female who practices sorcery; both a man and a woman are included. If so, why does verse state “a witch”? This is because most women are familiar with witchcraft.
הכל
(20) מִיתָתָן בַּמֶּה רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר נֶאֱמַר כָּאן {שמות כ״ב:י״ז} מְכַשֵּׁפָה לֹא תְחַיֶּה וְנֶאֱמַר לְהַלָּן {דברים כ׳:ט״ז} לֹא תְחַיֶּה כׇּל נְשָׁמָה מָה לְהַלָּן בְּסַיִיף אַף כָּאן בְּסַיִיף.
In what manner is their death sentence administered? Rabbi Yosei HaGelili says: It is stated here: “You shall not allow a witch to live,” and it is stated there, with regard to the conquest of the Canaanites: “You shall allow nothing that breathes to live” (Deuteronomy 20:16). Just as there, the Canaanites were to be killed by the sword (see Numbers 21:24), so too here, the execution of a witch is administered by the sword.
In what manner is their death sentence administered? Rabbi Yosei HaGelili says: It is stated here: “You shall not allow a witch to live,” and it is stated there, with regard to the conquest of the Canaanites: “You shall allow nothing that breathes to live” (Deuteronomy 20:16). Just as there, the Canaanites were to be killed by the sword (see Numbers 21:24), so too here, the execution of a witch is administered by the sword.
.....א[ונאמר להלן לא תחיה] כל נשמה, והן בסיף – [דכת׳: ויכהו ישראל לפי חרב. ואפע]ל גב דהאי לא תחיה [בגוים כ]ת׳.
א. כת״י 2 קטע א.
לא תחיה כל נשמה – בשבע אומות כתיב.
מה להלן בסייף – דכתיב בסיחון ועוג ויכהו ישראל לפי חרב (במדבר כא).
מיתתן במה, באיזו מיתה? ר׳ יוסי הגלילי אומר, נאמר כאן: ״מכשפה לא תחיה״, ונאמר להלן בכיבוש שבע אומות: ״לא תחיה כל נשמה״ (דברים כ, טז), מה להלן במלחמה מיתתם בסייף (ראה במדבר כא, כד), אף כאן בסייף.
In what manner is their death sentence administered? Rabbi Yosei HaGelili says: It is stated here: “You shall not allow a witch to live,” and it is stated there, with regard to the conquest of the Canaanites: “You shall allow nothing that breathes to live” (Deuteronomy 20:16). Just as there, the Canaanites were to be killed by the sword (see Numbers 21:24), so too here, the execution of a witch is administered by the sword.
הכל
(21) ר׳ רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר נֶאֱמַר כָּאן מְכַשֵּׁפָה לֹא תְחַיֶּה וְנֶאֱמַר לְהַלָּן {שמות י״ט:י״ג} אִם בְּהֵמָה אִם אִישׁ לֹא יִחְיֶה מָה לְהַלָּן טבִּסְקִילָה אַף כָּאן בִּסְקִילָה.
Rabbi Akiva says: It is stated here: “You shall not allow a witch to live,” and it is stated there, with regard to Mount Sinai: “No hand shall touch it, for he shall be stoned, or thrown down; whether it be animal or man, it shall not live” (Exodus 19:13). Just as there, the verse speaks of stoning, so too here, a witch is executed by stoning.
Rabbi Akiva says: It is stated here: “You shall not allow a witch to live,” and it is stated there, with regard to Mount Sinai: “No hand shall touch it, for he shall be stoned, or thrown down; whether it be animal or man, it shall not live” (Exodus 19:13). Just as there, the verse speaks of stoning, so too here, a witch is executed by stoning.
ר׳ עקיבה: נאמר כן [לא תחיה ו]נאמר בסיני אם [בהמ]ה אם איש לא יחיה, והן [בסקיל]ה. וגמר לא תחיה [מ]לא יחיה. ואפעל גב דהאי לא תחיה והאי לא יחיה – ישראל מישראל עדיף ליה.
ר׳ עקיבא אומר: נאמר כאן ״מכשפה לא תחיה״, ונאמר להלן בדין המתפרצים לעלות על הר סיני ״לא תגע בו יד כי סקול יסקל או ירה יירה אם בהמה אם איש לא יחיה״ (שמות יט, יג), מה להלן ״לא יחיה״ הוא בסקילה, אף כאן ״לא תחיה״ הוא בסקילה.
Rabbi Akiva says: It is stated here: “You shall not allow a witch to live,” and it is stated there, with regard to Mount Sinai: “No hand shall touch it, for he shall be stoned, or thrown down; whether it be animal or man, it shall not live” (Exodus 19:13). Just as there, the verse speaks of stoning, so too here, a witch is executed by stoning.
הכל
(22) אָמַר לוֹ ר׳ רַבִּי יוֹסֵי אֲנִי דַּנְתִּי לֹא תְחַיֶּה מִלֹּא תְחַיֶּה וְאַתָּה דַּנְתָּ לֹא תְחַיֶּה מִלֹּא יִחְיֶה.
Rabbi Yosei HaGelili said to him: I derived the meaning of the verse “You shall not allow a witch to live” from the verse “You shall allow nothing that breathes to live” via a verbal analogy between two similar phrases, but you derived the meaning of the verse “You shall not allow a witch to live” from the verse “It shall not live,” which is a less similar phrase.
Rabbi Yosei HaGelili said to him: I derived the meaning of the verse “You shall not allow a witch to live” from the verse “You shall allow nothing that breathes to live” via a verbal analogy between two similar phrases, but you derived the meaning of the verse “You shall not allow a witch to live” from the verse “It shall not live,” which is a less similar phrase.
אמר לו ר׳ יוסי הגלילי: אני דנתי ולמדתי גזירה שווה ״לא תחיה״ מ״לא תחיה״ שהמילים שוות לגמרי, ואתה דנת ״לא תחיה״ מ״לא יחיה״!
Rabbi Yosei HaGelili said to him: I derived the meaning of the verse “You shall not allow a witch to live” from the verse “You shall allow nothing that breathes to live” via a verbal analogy between two similar phrases, but you derived the meaning of the verse “You shall not allow a witch to live” from the verse “It shall not live,” which is a less similar phrase.
הכל
(23) אָמַר לוֹ רַבִּי עֲקִיבָא אֲנִי דַּנְתִּי יִשְׂרָאֵל מִיִּשְׂרָאֵל שֶׁרִיבָּה בָּהֶן הַכָּתוּב מִיתוֹת הַרְבֵּה וְאַתָּה דַּנְתָּ יִשְׂרָאֵל מִגּוֹיִם1 שֶׁלֹּא רִיבָּה בָּהֶן הַכָּתוּב אֶלָּא
Rabbi Akiva said to him: I derived a halakha concerning Jews from a halakha concerning Jews, with regard to whom the verse included many types of death penalties. Therefore, the fact that the expression “It shall not live” refers to stoning when stated with regard to Jews is especially significant. But you derived a halakha concerning Jews from a halakha concerning gentiles, with regard to whom the verse included only
Rabbi Akiva said to him: I derived a halakha concerning Jews from a halakha concerning Jews, with regard to whom the verse included many types of death penalties. Therefore, the fact that the expression “It shall not live” refers to stoning when stated with regard to Jews is especially significant. But you derived a halakha concerning Jews from a halakha concerning gentiles, with regard to whom the verse included only
1. כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: ״מעובדי כוכבים״.
אמר לו ר׳ עקיבא: אני דנתי דין האמור בישראל מדין ישראל, שריבה בהן הכתוב מיתות הרבה, ואם מצאנו שפירוש ״לא תחיה״ לגבי ישראל הוא בסקילה, יש לכך משמעות מיוחדת, ואתה דנת ישראל מגוים, שלא ריבה בהן הכתוב, אלא
Rabbi Akiva said to him: I derived a halakha concerning Jews from a halakha concerning Jews, with regard to whom the verse included many types of death penalties. Therefore, the fact that the expression “It shall not live” refers to stoning when stated with regard to Jews is especially significant. But you derived a halakha concerning Jews from a halakha concerning gentiles, with regard to whom the verse included only
הכל
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.
סנהדרין סז. – מהדורת על־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), קישורים סנהדרין סז., עין משפט נר מצוה סנהדרין סז., ר׳ חננאל סנהדרין סז. – מהדורת הרב ישראל ברוך הלוי סאלאוויציק, ברשותו האדיבה של המהדיר (כל הזכויות שמורות למהדיר). לפרטים על המהדורה לחצו כאן., רש"י סנהדרין סז., תוספות סנהדרין סז., רמ"ה סנהדרין סז., בית הבחירה למאירי סנהדרין סז. – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: +972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), מהרש"ל חכמת שלמה סנהדרין סז., מהרש"א חידושי הלכות סנהדרין סז., ערוך לנר סנהדרין סז. – מהדורת על־התורה (כל הזכויות שמורות) הבנויה על תשתית דיקטה (CC BY-NC 4.0), רשימות שיעורים לגרי"ד סנהדרין סז. – רשימות שיעורים שנאמרו על ידי הרב יוסף דב הלוי סולוביצ'יק זצ"ל, נערכו על ידי הרב צבי יוסף רייכמן ובנו הרב משה נחמיה רייכמן (כל הזכויות שמורות), פירוש הרב שטיינזלץ סנהדרין סז., אסופת מאמרים סנהדרין סז.
Sanhedrin 67a – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Kishurim Sanhedrin 67a, Ein Mishpat Ner Mitzvah Sanhedrin 67a, R. Chananel Sanhedrin 67a, Rashi Sanhedrin 67a, Tosafot Sanhedrin 67a, Ramah Sanhedrin 67a, Meiri Sanhedrin 67a, Maharshal Chokhmat Shelomo Sanhedrin 67a, Maharsha Chidushei Halakhot Sanhedrin 67a, Arukh LaNer Sanhedrin 67a, Reshimot Shiurim Sanhedrin 67a, Steinsaltz Commentary Sanhedrin 67a, Collected Articles Sanhedrin 67a