אמר המאירי הפסח היה נשחט בשלש כתות כלומר פסחים של צבור בכל שנה ושנה היו נשחטים בשלש כתות ר״ל שכת אחת נכנסת תחלה בעזרה ושוחטין ומקריבין ואח״כ כת שניה ואח״כ כת שלישית מפני שסתם הדברים מרוב ההמייה היתה שברוב עם ורוב פסחים ורוב המעשה לא היה אפשר לעשות כולם כאחד ואע״פ שאם שחטו כולם בבת אחת כשר מ״מ כך היה הסדר נוהג ואפילו היו הציבור מועטים באותה שעה ואפשר ליעשות הכל כאחת בהרוחה כך הוא המצוה שכך סמכוה המקרא דכתיב ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל קהל ועדה וישראל והדבר ידוע שאין עדה פחותה מעשרה כדכתיב במרגלים עד מתי לעדה והרי שיצאו מהם יהושע וכלב ונשארו עשרה ונקראו עדה וסמכו לומר שאף קהל וישראל הסמוכים במקרא לעדה עשרה עשרה הם ונמצאו שלשים ומתוך כך נסתפקו בגמ׳ אם התורה הקפידה על מנין השלשים ולא הקפידה לעשותם כולם בבת אחת ושיהיו על שלש כתות שיהיו שם שלשים כאחד או הקפידה תורה על חלוק הכתות ולא הקפידה על שלשים בבת אחת אלא כל שהם בעשרה עשרה דיו ומעתה אף אנו מחמירין להזקיק חלוק שלש כתות ושיהיו שלשים בכל כת וכת או יותר לפי מנין הצבור ומתוך כך פי׳ בגמ׳ שאם לא היו שם אלא חמשים נכנסים שלשים ושוחטין עשרה מהם ומקריבים ויוצאים ונכנסים עשרה השניים במקומם ושוחטים במעמד העשרים הנשארים ומקריבין וכששלמו יוצאים עשרה ונכנסים עשרה האחרונים במקומם ושוחטין העשרים הראשונים ומקריבין והרי שלש כתות כל אחת בשלשים ובפחות מחמשים א״א שאין הנכנסין פחות מעשרה ומעתה כל שהיו פחותים מחמשים אין שוחטין אותו בכתות אלא בכת אחת ויוצאין בו ומ״מ י״מ שכל שיש כת אחת בשלשים אין צריך באחרות אלא בעשרה עשרה שהרי אם עיקר דיוק המקרא בשלשים הרי יש שלשים בכת אחת ואם עיקר הדיוק בחלוק שלש כתות הרי יש כאן שלש כתות בצירוף השתים של עשרה עשרה ולא נאמר לדעתם נפקי עשרה אלא שצריך שיצאו השלשים הראשונים או עשרה מהם שאם לא יצאו אע״פ שאחר שגמרו באים האחרים אין הדבר מוכיח שיהא שם חלוק שלש כתות אלא שנראה כנוספים על אותה הכת:

המשנה הרביעית והכוונה בה בענין החלק השלישי והוא שאמר הפסח נשחט בשלש כתות שנ׳ ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל בין הערבים קהל ועדה וישראל נכנסה כת ראשונה ונתמלאת העזרה נעלו דלתות העזרה תקעו והריעו ותקעו הכהנים עומדים שורות שורות ובידיהן בזיכי כסף ובזיכי זהב שורה שכולה כסף כסף שורה שכולה זהב זהב לא היו מעורבים ולא היו לבזיכי׳ שולים שמא ינחום ויקרוש הדם אמר הר״ם היו נערכין שורות שורות לתפארת והבזך כלי עגול כזאת הצורה 0 תרגום קערותיו בזיכוהי ויקרש פירושו יקפא מגזרת קפאו תהומות בלב ים שחט ישראל וקבל הכהן נותנו לחבירו וחברו לחברו מקבל את המלא ומחזיר את הריקם וכהן הקריב אצל המזבח זורקו זריקה אחת כנגד היסוד הודיעך בזאת המשנה דברים רבים מהם מה שאמר שחט ישראל להודיעך כי שחיטה כשירה בזרים ואמר וקבל הכהן לפי שמקבלה ואילך מצות כהונה ואמרו נתנו לחברו וחברו לחברו להודיעך כי כל מה שתוכל לעשות מצוה באנשים רבים הרי זה משובח ברב עם הדרת מלך ואמרם מקבל את המלא ומחזיר את הריקם להודיעך הזריזות והחביבות על המצות כי לא היה מחזיר את המזרק עד שהיה לוקח את השני והשם אמר אל יסוד מזבח העולה למד על העולה שטעונה יסוד ונאמר בעולה זריקה וזרקו את הדם על המזבח ונאמר בפסח זריקה שהרי נאמר בבכור ואת דמם יזרוק על המזבח ולא אמר ואת דמו וכלה בקבלה כי זה הפסוק הוא בבכור ופסח ומעשר בהמה שכלם טעונים זריקה אחת כנגד היסוד וכמו שהעולה טעונה יסוד כך זה טעון יסוד וכשאבאר לך צורת מזבח במקומו במסכת מדות יתבאר לך כי פאת המזרח לא היה בו יסוד ועוד יתבאר שם היסוד יצאתה כת ראשונה ונכנסה השניה יצאתה השניה ונכנסה השלישית כמעשה הראשונה כך מעשה השניה והשלישית קראו את ההלל גמרו שני ואם שנו שלשו אע״פ שלא שלשו מימיהן ר׳ יהודה אומר מימיה של כת שלישית לא הגיעה לואהבתי כי ישמע ה׳ מפני שעמה מועטין כל זה מבואר כמעשהו בחול כן מעשהו בשבת אלא שהכהני׳ מדיחין את העזרה שלא ברצון חכמים ר׳ יהודה אומר כוס היה ממלא מדם התערובות זורקו זריקה אחת על גבי המזבח ולא הודו לו חכמים לפי שאמר כמעשהו בחול כך מעשהו בשבת פרש שזה היה שלא ברצון חכמים ואלו היה כרצון חכמים היה בין מעשהו [בחול] ובין מעשהו בשבת הפרש והוא רחיצת העזרה כי לא היו רוחצין אותה בשבת ואין הלכה כר׳ יהודה כיצד תולין ומפשיטין אנקלאות של ברזל היו קבועין בכותלים ובעמודים שבהן תולין ומפשיטין וכל מי שאין לו מקום לתלות מקלות דקים חלקים היו שם מניח על כתפו ועל כתף חברו ותולה ומפשיט ר׳ אליעזר אומר ארבעה עשר שחל להיות בשבת מניח ידו על כתף חברו ויד חברו על כתפו ותולה ומפשיט קרעו והוציא את אימוריו נתנן במגיס והקטירן על גבי המזבח יצאתה כת ראשונה וישבה לה בהר הבית השניה בחיל והשלישית במקומה חשיכה יצאו וצלו את פסחיהם אנקלאות ידוע והוא ברזל עקום שתולין בו הבהמה להפשיטה ובלשון עברי מזלג מזלגות (דקים) מקלות דקים וחלקים ידוע גם כן כלומר משופין ור׳ אליעזר אינו מתיר טלטול אותם המקלות וחכמי׳ אומרים אין שבות במקדש ואין הלכה כר׳ אליעזר קרעו והוציאו את אימוריו אימורין נקראים הנתחים הנשרפים מן הקרבן על גבי המזבח והם מקרבן פסח האליה הדבקה בעצם העצה והחלב המכסה את הקרב והכליות וחלביהן ויותרת הכבד עמהם ומגיס כלי שהיו נישאין בו החלבים וכל האימורין למזבח תרגום כף אחת מגיסא חדא ואמרו חשכה יצאו וצלו את פסחיהם כך היו עושין כשהיה יום ארבעה עשר בשבת שלא היו יכולין להוליכו ולא לצלותו אלא למוצאי שבת אבל בשאר הימים כשהיה נגמר הקרבן היו יכולין לצלותו:

נכנסה כת ראשונה ונתמלאת העזרה כלומר שכשהיו הצבור במלואם היו נכנסים בה עד שתתמלא העזרה וננעלו דלתות העזרה ר״ל שהיו נועלים אותם כדי שלא ידחקו ליכנס ותוקעין ומריעין ותוקעין ומתחילין לשחוט את פסחיהם והכהנים היו עומדים שורות שורות לאורך העזרה עד שהכהנים שבראשי השורות עומדים סמוך למזבח ובידיהם של כהנים בזיכי כסף ובזיכי זהב ובזיכין אלו הם כלים עגולים בצורת קערות ולא היו שוליהם שטוחים אלא עגולים שלא יהו יכולים להושיבם שלא יפשעו הכהנים להניחם ויקרוש הדם ולא יהא ראוי לזרוק ואמר עליהם שלא היו מעורבין אלא כהנים שבידיהם בזיכין של כסף היו עומדים בשורה אחת ואותם שהיו להם בזיכין של זהב היו עומדים בשורה אחת וכל זה להרבות בנוי ובכבוד:

שחט ישראל וקיבל הכהן כלומר אם רצה שהרי השחיטה כשרה בזר וקיבל הכהן את הדם שהרי מקבלה ואילך מצות כהונה ונותן המקבל את הבזך שהדם בתוכו לחבירו שבראש השורה וחבירו לחבירו עד שמגיע לאותו הסמוך למזבח וזורקו למזבח הכל כדי שיהיו רבים מתעסקים במצוה וכהן הזורק מקבל בזך אחר מלא מיד הסמוך לו ומחזיר לו את הריקן וכן תמיד לפי שאין מעבירין על המצות כלומר שכל שבאה מצוה לידו אינו מתעכב בעשייתה מצד מצוה אחרת כל שכן לדבר שאינו מצוה שקבלת המלא מצוה והחזרה בריקן אינו מצוה אלא תשמישי מצוה ומאחר שבאה מצוה לידו שהושיטו לו את המזרק אינו משהא בה מפני החזרת הריקן ושאלו בגמ׳ אחר שהבזך הולך מיד ליד מצות הולכת הדם הלכה לה שהרי הולכה שלא ברגל אלא מיד ליד אינה הולכה והרי הולכה אחת מארבע עבודות היא ופירשוה שהכהן הסמוך למזבח היה רחוק מעט מן המזבח עד שילך שתי פסיעות או שלש בבזך שבידו למזבח:

ופירש על הזריקה שזורקה זריקה אחת מרחוק מעט מבזך עצמו למזבח ולא מתן באצבע שהבכור והמעשר והפסח הם מן הנתנים במתנה אחת וזו מ״מ באה לדעת האומר שדם הפסח בזריקה ומ״מ כבר נחלקו בה בפ׳ ערבי פסחים שבשפיכה בסמוך למזבח היה ניתן ואמר על הדם שהיה ניתן כנגד היסוד כקרבן עולה שטעונה יסוד שכך למדוה בגמרא מג״ש והוא שהיה ניתן באיזה שירצה משלש זויות המזבח חוץ מקרן מזרחי דרומי שלא היה לו יסוד שהיסוד היה ברוח מערבי כולו וברוח דרומי כולו ואוכל במזרח אמה סמוך לצפון ובדרום אמה סמוך למערב וי״א שבקרן מזרחי צפוני היה נותנו שהרי הכבש היה בדרום וכשעלה פונה דרך ימין שכל פינות שאתה פונה לא יהיו אלא דרך ימין ונמצא מגיע תחילה לקרן מזרחי דרומי שלא היה בו יסוד וממנו לקרן מזרחי ושם היה שופך:

יצאתה כת ראשונה כלומר כשהשלימו מעשיהן יוצאים וכת שניה נכנסת וכשהשלימה את מעשיה ג״כ יוצאה ונכנסת כת שלישית וכמעשה הראשונה כך מעשה של שניה ושל שלישית על הדרך שכתבנו:

קראו את ההלל פי׳ עכשיו חוזר לכל כת וכת לומר שכשנכנסה הכת ותקעו והריעו ותקעו כמו שביארנו בעוד ששוחטין ומקריבין הלוים קוראים את ההלל על הדוכן ואם גמרו את ההלל ועדיין לא שלמו מעשיה שונים לקרותו ואם שנו ועדיין לא שלמו משלשין אלא שמעולם לא הוצרכו לשלש וי״מ שעל כל קריאה היו תוקעין סימן אחד ור׳ יהודה אומר שמעולם כת שלישית לא הגיעה לאהבתי עד ששלמו מעשיה מפני שעמה מועטין שכל שהיו יכולים לידחק וליכנס מזרזים עצמם לכך עד שהיו קורין לכת שלישית כת עצלנית ואע״פ שלא מצד עצלה אירע להם שהרי מצוה בשלש כתות מ״מ כל המזדרז להיות מן הראשונות משובח וי״מ שכל קריאה וקריאה היו קורין אותה בשלש הפסקות הראשונה עד אהבתי השניה עד מן המיצר השלישית עד סוף ההלל ובכל הפסק והפסק היו תוקעין סימן אחד ונמצאו תשע תקיעות בכל קריאה שהם כ״ז תקיעות לשלש כיתות ולר׳ יהודה כ״א שהרי האחרונה לא היתה תוקעת אלא פעם אחת:

כמעשהו בחול כך מעשהו בשבת ר״ל אם חל ארבעה עשר להיות בשבת אלא שהיו הכהנים מדיחין את העזרה שלא ברצון חכמים פי׳ שבחול כששלמה כת שלישית ויצאה היו מדיחין את העזרה מן הדמים הנשפכים בה מאמת המים שהיתה מהלכת בתוך העזרה והיה בחומת העזרה נקב שהאמה יוצאת לחוץ וכשרוצים להדיח העזרה פוקקים את הנקב שבחומת העזרה שהמים יוצאים דרך שם חוץ לעיר והאמה מתמלאת ויוצאים המים דרך גדותיו לעזרה ומדיחין את קרקע העזרה ואמר שאף בשבת היו הכהנים מדיחין אותה אחר שאין בה אלא משום שבות שהרי ריצפה של שיש היתה ואין בה משום אשווי גומות ואין שבות במקדש ומ״מ שלא בדעת חכמים היה שלא התירו במקדש אלא שבות הצריכה כגון חזרת רטיה המפורשת באחרון של עירובין שאילו לא הותר בעזרה אחר העבודה היה נמנע שלא לעבוד אבל הדחת העזרה לא היה בה שום צורך שיכולים היו לילך על האיצטבאות כמו שנבאר בגמ׳ ומ״מ הלכה שכל שבות במקדש אף שלא לצורך עבודה היתר גמור הוא:

ור׳ יהודה אומר כוס היה ממלא מדם התערובות ר״ל אותו דם המוטל על הרצפה שמתוך שהיה נקב חומת העזרה שאמת המים יוצאת דרך בה סתום היו הדמים הנשפכים נשארים ברצפה ואין לו דרך לצאת שבשאר ימות השנה היו מתערבים באמה ויוצאים עמה אבל בע״פ היו סותמין את הנקב כמו שביארנו והדמים נשארים מפני ששבח הוא להרבות בדמים להראות שבח העם וללכלוך בגדים אין לחוש שעל גב האצטבאות היו הולכים כמו שיתבאר ומתוך כך אמר ר׳ יהודה שמאותו דם היו ממלאים כוס והיה זרקו על המזבח לתקן את הספקות והוא שמא נשפך דמו של אחד מהן מן הכלי אחר שנתקבל ולא נזרק על המזבח וזה בא ומכשירו ושמא תאמר והלא דם שעל הרצפה לא נתקבל בכלי אלא שנשפך שם מן הצואר אם מדם הקלוח אם מדם התמצית ודם שלא נתקבל בכלי אינו ראוי לזריקה אף הוא אינו אומרה אלא כשנתברר לנו שנשפך על הרצפה מן הכלים שמתוך זריזותם היו הולכים במרוצה ונשפך להם ואע״פ שמ״מ דם התמצית מעורב שם ודם התמצית אינו כשר לזריקה אלא דם הקלוח שהנפש יוצאה בו ודם הנשפך מן הקלוח ברצפה הוא מיעוט אצל דם התמצית הרי הוא סובר שאין דם מבטל דם ומשום דמין במינו לא בטיל וכל שהגיע ממנו למזבח אפילו מעט הכשיר ולא הודו לו חכמים מפני שהם סוברים שאף מין במינו בטל מיעוט ברוב ואינו מכשיר והלכה כחכמים:

וכיצד תולין ומפשיטין וכו׳ פי׳ אף זו חוזרת לכל כת וכת ואמר שאונקלאות של ברזל ר״ל מסמרים שראשם כפוף כמין גם והצד התחתון שהוא ארוך השטוח לרוחב העזרה הוא קורא עמוד ואמר שבאותם עמודים היו תולין את הפסחים ומפשיטין ואם לא היו מספיקין להם היו שם מקלות דקים וחלקים ר״ל שהיו מקלפים מקלפה החיצונה שבהם ומכניסים אותם בגידי היריכים הסמוכים לארכובה ומניחים אותם על כתיפו ועל כתף חבירו ומפשיטין ור׳ יהודה אומר שאם היה שבת כלומר שלא היו יכולין לקלוף את המקלות ואף אם היו קלופות מאתמול מ״מ אינם ראויות לטלטל מניח ידו על כתף חברו ויד חברו על כתפו ותולה ומפשיט זה בידו האחת וזה בידו האחרת ואין הלכה כן שאין שבות במקדש אפילו לזרים ומתוך כך מפשיטין במקלות וכשהפשיטו קורעין אותו ומנקין את הקרבים ומוציאין את אימוריו ונותנן במגיס והוא ספל של כסף שהוא מכלי שרת ומקטירם והקשו בגמ׳ מקטירו ס״ד כלומר והלא זר הוא שהרי הפשט ונתוח כשרים בזר ומן הסתם כל שאפשר בזרים היה נעשה בהם מפני רוב טרדת הכהנים ותירץ להקטירם כלומר שהישראל נותנן שם שיהא הכהן מוצאם מזומנים ויקטירם ואימורי הפסח הם האליה הדבוקה בעצם העצה והחלב המכסה את הקרב והכליות וחלביהן ויותרת הכבד:

ומה שאמר אח״כ שיצאה כת ראשונה וישבה לה בהר הבית פירושו בשבת לומר שאע״פ שהרבה דברים שבפסח דוחים את השבת מ״מ הולכתו ברשות הרבים לביתם לא היה דוחה שבת ואע״פ שירושלים דלתותיה נעולות בלילה והו״ל כרמלית ואין שבות במקדש כל שיוצא מן העזרה מיהא יש בו משום שבות ומתוך כך כת ראשונה יוצאין בפסחיהן ויושבין להם בהר הבית שמחיצות הוא מוקף והרי הוא כרשות היחיד לטלטול ולא אמרו עזרה רה״ר אלא לענין ספק טומאה והשניה יוצאים בפסחיהם ויושבים בחיל ושלישית עומדים במקומם בעזרה ושוהים שם עד שחשיכה וכשחשיכה הולכין לבתיהן וצולין את פסחיהם שהרי צלייתו לא היתה דוחה שבת ואפילו היה יו״ט בשבת היה צריך לצלותו לפני השבת כ״ש כשחל ארבעה עשר להיות בשבת שאינו צולהו לצורך הלילה אבל ההפשטה היתה דוחה שבת ולא סוף דבר עד החזה שעד כאן צורך גבוה אלא כולו היו מפשיטין אותו כמו שביארנו בפרק זה ובמסכת שבת פרק כתבי אבל בחול תיכף שהיה ענין ההקרבה נעשה היו יוצאין וצולין את פסחיהם ופירשו בגמ׳ שכל אחד היה נותן פסחו בעורו ומביאו לביתו כדרך הסוחרים שמפשילין קופתם לאחוריהם:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה על הדרך שביארנו וכתבנו ודברים שנכנסו תחתיה בגמ׳ אלו הן: