×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) שֶׁסּוֹפָהּ לְהִצְטַעֵר תַּחַת בַּעֲלָהּ אָמְרוּ לוֹ אֵינוֹ דּוֹמֶה נִבְעֶלֶת בְּאוֹנֶס לְנִבְעֶלֶת בְּרָצוֹן אֶלָּא אָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהּ צַעַר שֶׁל פִּיסּוּק הָרַגְלַיִם וְכֵן הוּא אוֹמֵר {יחזקאל ט״ז:כ״ה} וַתְּפַשְּׂקִי אֶת רַגְלַיִךְ לְכׇל עוֹבֵר.
that she will ultimately suffer the same pain during intercourse when under the authority of her husband? They said to him: One who has intercourse against her will is not comparable to one who has intercourse willingly. Apparently, the pain associated with rape is a direct result of the forced intercourse and not of some associated cause. Rather, Rav Naḥman said that Rabba bar Avuh said: It refers to the pain of spreading her legs during intercourse. And likewise, the verse says: “And you opened your legs to every passerby” (Ezekiel 16:25).
רי״ףרש״יר״י מלונילריטב״אשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםעודהכל
{בבלי כתובות לט ע״ב} ומפתה לכשיוציא אשתו היא אמר אביי אימא לכשלא1 יכנוס תניא נמי הכי אף על פי שאמרו המפתה נותן לכשלא יכנוס בשת ופגם נותן מיד אחד האונס ואחד המפתה בין היא בין אביה יכולין לעכב תניא אידך אף על פי שאמרו אונס נותן מיד כשתצא היא2 אין לה עליו כלום:
1. לכשלא: כ״י נ: ״לשלא״.
2. היא: חסר בדפוסים.
שסופה להצטער כו׳ – ואי חיבוט על גבי קרקע הוא וכי סופה ליחבט על גבי קרקע תחת בעלה.
גמרא. וכי אשתו היא כבר, דקאמר לכשיוציא. לכשלא יכנוס. שתמאן היא או אביה או המפתה עצמו, שלשתן יכולין לעכב. אבל אם יכניסנה, נפטר מידי קנס. ודוקא מקנס של חמשים כסף, אבל בושת ופגם נותן מיד לאבי הנערה, שהרי אפי׳ אם נשאה אי מבייש לה בעלה או חביל לה, חייב לשלם לה, הכא נמי משלם לאביה, שהיא אינה יכולה למחול זכות אביה. אבל כשהיא יתומה פטור מלשלם כלום, לפי שהקנס והבושת והפגם הכל לעצמה, וכיון דמדעת עצמה עבד, מחלה ליה הכל.
וכן הוא אומר ותפשקי את רגליך לכל עובר – יש אומר שמביא פסוק זה ללמדנו פירוש של פיסוק רגלים מהו ואין הלשון של וכן הוא אומר מוכיח לזה אלא הכי פירושו וכן מוכיח שיצער בפיסוק רגלים שכן הוא אומר נביא דרך גנות ותפסקי רגליך לכל העובר כי מרוב זנות לא היתה חוששת והיתה מפסקת לכל עובר.
אלא אמר רב נחמן וכו׳. צער של פסוק רגלים פי׳ רב נחמן ס״ל דחבטה לא חשיבא צער כלל ואפילו על גבי קרקע אלא הא חשיבא צער פסוק הרגלים ומייתי מדכתיב ותפסקי את רגליך וכתב הריטב״א ז״ל וז״ל וכן הוא אומר ותפסקי את רגליך לכל עובר י״א שמביא הכתוב הזה ללמדנו פירושו של פיסוק הרגלים מהו ואין הלשון של וכן הוא אומר מוכיח כן אלא ה״פ וכן מוכיח שיש צער בפסוק רגלים שכן אמר הנביא דרך גנות ותפסקי את רגליך לכל עובר כי מרוב זנותה לא היתה חוששת לצער והיתה מפסקת רגליה לכל עובר. עד כאן:
אי הכי מפותה נמי אין לפרש דה״ק דמפותה נמי לחייב דאדרבה לאידך גיסא הוה ליה לאקשויי דאונס נמי ליפטר דהא סופה להצטער והסברא נותנת כן והלכך הוה ליה לאקשויי אונס ליפטר וכ״ש לפירוש ה״ר שמעון ז״ל דכתבינן לעיל דמעיקרא מ״ה פריך צער דמאי משום דתנא חייש לכחש גופנא וכמו שכתבו התוספות ז״ל וכדכתבינן לעיל וכיון שכן הכא נמי הוה ליה לאהדורי לקושיא דמעיקרא ולמפרך אכתי צער דמאי חייב האונס ולא לאקשויי איפכא דמפותה נמי ליחייב לכך הנכון כמו שפירשו התוספות דאונס נמי ליפטר הא דפריך וה״ק מפותה נמי יש לה צער פסוק רגלים כמו אנוסה ושפיר קאמר ר״ש דאונס פטור מפני שסופה להצטער ומאי קא מהדרי ליה רבנן אין דומה נבעלת באונס לנבעלת ברצון הרי נבעלת ברצון נמי דהיינו מפותה יש לה צער ופטרינן לה משום דסופה להצטער הכי נמי אונס ושפיר קאמר רבי שמעון ולהכי נקט מפותה כדי לאהדורי עלה דברייתא וכדכתיבנא והקשה הרב דודו של בעל התוס׳ ז״ל על זה דלמה ליה לאקשויי הכי ולתפוס סברת ר״ש עיקר כדי לאקשויי אונס ליפטר ע״י עקיפין יקשה להדיא עלה דמתניתין אמאי אונס חייב כיון שסופה להצטער בכך תחת בעלה ולמה ליה לאדכורי מפותה כלל ולאהדורי אברייתא כלל ותירץ דאמתני׳ לא קשיא דאיכא לשנויי מ״ה האונס חייב אפי׳ בעולה מצטערת בכך ואע״ג דבא עליה עתה סופה נמי להצטער ולא תרויח כלום פי׳ דבשלמא אי לא היה לה צער אלא פעם אחת בלבד כגון השרת בתולים דאינה מצטערת אלא פעם אחת ובא זה ואנס אותה והשיר בתוליה וציערה מה שהיתה סופה להצטער תחת בעלה הלכך האונס פטור אבל צער פסוק רגלים לעולם איתא והרי זה ציער לה בעל כרחה ולא הרויחה כלום דאכתי תצטער לעולם ולכך האונס חייב ולא אמרינן בכל כה״ג דתפטר מפני שסופה להצטער והמפתה פטור דהא ברצונה היתה ולא הקפידה בכך ומיהו ר׳ שמעון בברייתא חשיב לה סופה להצטער פירוש דכיון דסופה להצטער תחת בעלה לא חשיבא צער דמה לי צער של עכשו ומה לי צער שתחת בעלה כחדא נינהו ולא חשיבא אצלה צער וכיון שכן קשיא ליה לתלמודא דלסברת רבי שמעון בן יהודה מאי קא מהדרי ליה רבנן אינו דומה נבעלת באונס כו׳. דמשמע דבעי למפלג דבבעילה שתחת בעלה דהויא ברצון אין לה צער והרי ע״כ דומין הן דבין כך ובין כך יש לה צער פסוק רגלים והכי הוה להו לאהדורי דכיון דבין כך ובין כך היא מצטערת ואינה מרווחת כלום לא חשיבא סופה להצטער וכיון דאצעירה בע״כ להכי האונס חייב ואמאי קאמרי אינו דומה נבעלת באונס וכו׳ ומשני אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה משל דמפותה וכו׳ פי׳ אה״נ דלרבנן מ״ה קא מחייבי באונס משום דסופה נמי להצטער ולא תרויח כלום אלא טעמא דמפותה נמי בעו לאהדורי ולהכי קאמרי אינו דומה נבעלת באונס לנבעלת ברצון ולקמן נאריך עוד בהך דרב נחמן בר אבוה בס״ד. כנ״ל פי׳ לפירוש התוס׳ וראיתי לאחד מחכמי דורנו שהאריך בתשובותיו לפרש דיבור זה וכתב דברים שאין להם שחר ולא נתנו ליכתב:
וז״ל הקונטרס כתוב בתוספות ואמאי קאמר אין דומה נבעלת באונס וכו׳. פי׳ התוספות מפרשין דהאי אי הכי פריך ארבנן דר״ש בן יהודה דאמרי אינו דומה וכו׳ ולא קאי אמתני׳ ומורי דודי וכו׳ קאי ארשב״א שפיר דאית ליה לתנא דמתניתין כחש גופנא וכיון דסופה להצטער פטור ולא לפי׳ שאמרו התוספות דהאי תנא לית ליה כחש גופנא וחייב ומפרש מורי דודי דעל כן פי׳ התוספות דהאי פירכא קאי ארבנן דר״ש בן יהודה ולא קאי אמתני׳ דאילו אמתני׳ לא הוה מצי לאקשויי אמאי אונס חייב כיון דסופה להצטער בכך פירוש בפסוק רגלים ומתרץ דהא אפילו בעולה וכו׳ פי׳ דאע״פ שהיא נבעלת עתה ועושה לה פסוק רגלים סופה נמי להצטער בפסוק רגלים ואינה מרווחת בזאת הבעילה כלום דבשלמא גבי בעילה הרי מרווחת דאם היא מצטערת עכשו שוב אינה מצטערת תחת בעלה אבל בצער פסוק רגלים אינה מרווחת כלום אבל קשה אמאי קאמר ר״ש בן יהודה דאונס אינו משלם את הצער והרי אינה מרווחת כלום שסופה עדיין להצטער תחת בעלה בפסוק רגלים ויש לומר דסבירא ליה לר״ש כיון שרוב נשים יש להם זה הצער אינו חשוב צער לחייב עליו אבל רבנן ס״ל דחשיב צער ע״כ. ואין בכל דבריהם אלו ישוב לשון התוספות על נכון ומי הכריחם שלא לפרש לשון הגמרא כפשטה ובמה שכתבתי מתורץ הכל דוק ותשכח:
והרמב״ן ז״ל כתב אי הכי מפותה נמי ק״ל מפותה הרי סופה להצטער צער זה תחת בעלה כדאמרי רבנן אינו דומה נבעלת באונס לנבעלת ברצון ואיכא למימר דעלה נמי פרכינן כלומר אי הכי מפותה נמי יש לה צער ולמה זה פטור וזה חייב או שניהם ישלמו את הצער אף על פי שסופה להצטער כשתצא מרשות האב או שניהם יפטרו ע״כ. ובזה נוכל לפרש עוד דרך אחר בלשון התוס׳ ז״ל ואין להאריך:
וז״ל הריטב״א ז״ל אי הכי מפותה נמי פי׳ דאא״ב צער חבטה מפותה לית לה חבטה אבל פסוק רגלים אפילו מפותה יש לה צער זה ע״כ. ואין דרכנו לומר אא״ב כהאי לכך יש לנו לפרש דה״ק אא״ב צער חבטה דאפילו על גבי שיראין איכא צער חבטה וכדכתיבנא לעיל והוה ניחא הכל וכדכתבינן לעיל:
בד״ה א״ה מפותה כו׳ דאמתני׳ לא ה״מ למפרך אמאי אונס חייב כיון שסופה כו׳ עכ״ל יש לדקדק בדבריו דהא אאונס דמתני׳ לא ה״מ למפרך הכי דאימא דתנא דמתני׳ לא חייש לכחש גופנא כמ״ש התוס׳ לעיל דאיכא תנאי דסברי הכי בפ׳ הכונס גם מה שדקדק לומר לישנא דאמתני׳ הוא נראה כמיותר דהך פירכא דפריך דא״ה מפותה נמי ודאי אמתני׳ קאי (*) ונ״ל להגיה בדבריו דאמתניתא במקום אמתני׳ ור״ל דאמאי שבק מלהקשות אאונס דשקיל וטרי בה עד השתא ופריך א״ה מפותה נמי דקתני במתני׳ והא ודאי דאמתני׳ לא ה״מ למפרך אאונס אמאי חייב דאימא דלא חייש לכחש גופנא כמ״ש התוס׳ לעיל אבל אהך מתניתא דקתני א״ל אינה דומה נבעלת באונס לנבעלת ברצון דס״ל דחיישינן לכחש גופנא דאל״כ לא הוו צריכי להאי טעמא דאינו דומה כו׳ כמ״ש התוספות בפרק הכונס ולדידיה תקשי אאונס גופה דקיימינן בה אמאי חייב כיון דסופה להצטער בכך תחת בעלה ואמאי קאמר אינו דומה נבעלת באונס כו׳ ותירצו דהא אפילו בעולה מצטערת כו׳ ולכך שפיר קאמר דאונס חייב ולא קשיא ליה אלא אמתני׳ דא״כ מפותה נמי ותו לא מידי וראיתי מי שהאריך בדבריהם אלו לאין צורך בדברים דחוקים כי הוא ברור למבין בלי גמגום כמ״ש ודו״ק:

חיובי המפתה כשכונס את הנערה

ציון א.
גמרא. תניא נמי הכי: אף על פי שאמרו המפתה נותן לכשלא יכנוס, בושת ופגם - נותן מיד.
המפתה נותן בושת ופגם מיד, ואינו נותן את הקנס אלא אם כן לא נשאה, שנאמר ״אם מאן ימאן אביה לתתה לו כסף ישקל כמהר הבתולת״. וכו׳.(רמב״ם נערה בתולה ב, ז)
המפותה שלא רצת להנשא למפתה, או שלא רצה אביה ליתנה לו, או שלא רצה הוא לכנוס - הרי זה נותן קנסה והולך, ואין כופין אותו לכנוס, ואם רצו וכנסה - אינו משלם קנס אלא כותב לה כתובה כשאר הבתולות. וכו׳.(רמב״ם שם א, ג - לא צוין בעין משפט)
ואם כנס המפתה - אינו נותן חמשים כסף אלא נותן לאביה בושת ופגם, וכותב לה כתובה כמו לשאר הבתולות.(טור אבן העזר סימן קעז)

א. מצוה לכונסה.

מדברי התוספות ביבמות (כד, ב ד״ה משום), הרא״ש (יבמות פ״ב סי׳ ו), המרדכי (יבמות סי׳ יד) והטור עולה שעל המפתה חל חיוב לכנוס את המפותה, על פי הפסוק ״מהר ימהרנה לו לאשה״, אלא שאין כופים אותו כמו באונס.
הר״י פערלא (בביאורו לסה״מ לרס״ג ל״ת רעו, דף שנא, א) כותב שמדברי הרמב״ם בספר המצוות (עשה רב) ובתחילת הלכות נערה, שמונה רק את מצות תשלומי קנס ואינו מונה מצוה לשאתה, משמע שסובר שאין זו אלא רשות. עם זאת הוא מעיר שמלשון הרמב״ם בהלכה שלפנינו שאין כופים אותו לכנוס משמע שיש בכך מצוה. מאידך גיסא הוא מדייק מדברי הסמ״ק שמונה עשה רק באונס ולא במפתה, שסובר שאין מצוה לשאתה במפתה, אך יתכן שסובר כרשב״ץ (שו״ת ח״ב סי׳ רעג) וכראב״ן (מאמר השכל מצוה מז) שכותבים במפורש שיש מצוה לכנוס את המפותה, ובכל זאת אינם מונים אותה במנין המצוות שלהם.
הרדב״ז (שו״ת סי׳ יט) כותב שמפתה שהודה, כיון שנפטר מתשלום הקנס - ממילא נפטר מהחיוב לשאת את המפותה.

ב. גובה הכתובה.

הראב״ד (מובא ברשב״א) מפרש שכוונת הגמרא כשמקשה ״לכשיוציא אשתו היא״ לומר שאם כנסה וגירשה - אינו חייב לשלם קנס שהוא חמשים סלע, דהיינו מאתיים זוז, אלא די שישלם את כתובתה, שהיא מנה, שהרי היתה בעולה כשכנסה. מדבריו למדים הרשב״א והר״ן (בחידושיו) שכתובתה של מפותה מנה, וכן דעת רבינו יהונתן, המאירי והנמוקי יוסף (יבמות יט, א בדפי הרי״ף). הר״ן מסכים עם הראב״ד וכותב שהרי היא כאנוסה לגביה אומר רבי יוסי ברבי יהודה בהמשך שכתובתה מנה.
לעומתם כותבים הרמב״ם (א, ג), הריא״ז (הלכה ב, ה), הטור והרש״ל (יש״ש סי׳ יג) שאם כנס את המפותה וגירשה - נותן לה כתובה כמו שאר הבתולות. גם הרשב״א דוחה את דעת הראב״ד בטענה שנמצא חוטא נשכר, ועוד, שיבוא להערים ולכנסה ואחר כך לגרשה כדי שיצטרך לשלם רק מנה.
המשנה למלך מביא ראיה שכתובתה מאתיים מלשון המשנה ״אונס נותן מיד ומפתה לכשיוציא״, והגמרא הקשתה על כך שהיא עדיין אינה אשתו, מכאן שאילו היתה אשתו לא היה שום קושי בהבנת המשנה, ומשמע שהמפתה שמגרש משלם כסכום שהאונס משלם מיד, מאתיים דינר.
המשנה למלך מוסיף שאמנם הרמב״ם (אישות, י, ז) פוסק שחיוב כתובה הוא מדרבנן, אך הוא מבין שהציווי של התורה ״מהר ימהרנה לו לאשה״ הוא לתת לה כתובה כפי המנהג שנהוג במדינה לתת לבתולות.
בעל אגרות משה (אהע״ז סי׳ קא) מקשה שלפי הסבר המשנה למלך יוצא שאם מנהג העיר לתת אלף זוז לבתולה - חייב המפתה לתת לה סכום זה מהתורה, ומדוע הרמב״ם אינו מזכיר זאת, ועוד, שיוצא שלפעמים מפתה חמור מאונס, ולא משמע כך מהמשנה (לט, א).
החתם סופר (שו״ת אהע״ז ח״א סי׳ קכה) מבאר שהרמב״ם סובר שכיון שהמפתה חייב לשלם קנס או לשאת אותה - כשנושאה נפטר אמנם מלשלם את הקנס מיד, אך כתובתה נקבעת לפי הביאה הראשונה כשהיתה עדיין בתולה, וסובר שהנישואין אינם מבטלים לגמרי את חיוב הקנס, אלא הם במקום הקנס כל זמן שנשואה לו, ולכן כשיוצאת ממנו נותן לה כתובה בסכום הקנס.
בעל אגרות משה (שם) כותב שאף מדברי התוספות ביבמות (ס, א), המפרטים שלושה הבדלים בין חיוב כתובה לבין חיוב קנס, ואינם מחלקים שכתובתה רק מנה, משמע שסוברים שכתובתה מאתיים.
אולם המשנה למלך כותב שהתוספות סוברים שכתובת מפותה מנה, אלא שאינם מזכירים זאת כאחד ההבדלים בין קנס לבין כתובה משום שלדעתם חמישים סלעים של קנס שווים למאה דינר, כיון ששקל של תורה שוה לשקל של חז״ל ששיעורו שני דינרים. על דבריו משיג בעל מלבושי יום טוב שבמסכת בכורות (מז, ב) מבואר שסכום הקנס הוא מאתיים זוז.
רבי עקיבא איגר (שו״ת ח״ב סי׳ עב) והנודע ביהודה (מהדו״ת אבה״ע סי׳ לג) כותבים שבוגרת מפותה כתובתה מנה, שכן לגביה אין לומר שנפטר מהקנס של חמישים סלעים בכך שכונסה בכתובת בתולה, שהרי לבוגרת אין קנס.

ג. כשהמפותה אסורה עליו וכנסה.

המשנה למלך כותב שאף על פי שחייב לגרשה - הנישואין פוטרים אותו מתשלום הקנס. הוא מוכיח זאת מהברייתא ביבמות (נט, ב) האומרת לגבי כהן גדול שלא ישא את מפותת עצמו אך אם נשא - נשוי, ומפרשת הגמרא שאינו צריך לשלם קנס, ומסתבר שהוא הדין בשאר הנשים האסורות שקידושין תופסים בהן. אולם הרמב״ם אינו מזכיר זאת, וכותב האור שמח שאפשר שסובר שהברייתא ביבמות אינה להלכה, כי רבי שמעון בן מנסיא חולק וסובר שלא נפטר מקנס כשכונס אשה האסורה לו.
האור שמח כותב שלפי פירוש התוספות שמיאון הבת מועיל לענין זה שאינו נפטר מקנס (עיין בירור הלכה לקמן ציון ב), ועל פי דרשת הירושלמי (הלכה ג) ״אם מאן ימאן״ - לרבות אם ימאנו מהשמים, יוצא שאם אסורה לו מהשמים אינו נפטר מהקנס כשכונסה, גם אם מותרת בדיעבד. עם זאת הוא מעיר שלמסקנת התוספות זה אינו הפירוש לגבי מיאון נערה.
בעל אפיקי ים (ח״ב סי׳ מב, ג) כותב כנגד המשנה למלך שדוקא כהן גדול שכנס את מפותת עצמו נפטר מתשלום הקנס, מפני שהחיוב לגרשה הוא רק מדרבנן, מה שאין כן במי שאסורה מהתורה.

מפותה ואנוסה הממאנות להינשא

ציון ב.
גמרא. ואחד האונס ואחד המפתה - בין היא ובין אביה יכולין לעכב.
המפותה שלא רצת להנשא למפתה, או שלא רצה אביה ליתנה לו, או שלא רצה הוא לכנוס - הרי זה נותן קנסה והולך, ואין כופין אותו לכנוס... אבל האנוסה שלא רצת היא או אביה להנשא לאונס - הרשות בידם ונותן קנס. רצת היא ואביה ולא רצה הוא - כופין אותו וכונס ונותן קנס, שנאמר ״ולו תהיה לאשה...״ - הרי זו מצות עשה. וכו׳.(רמב״ם נערה בתולה א, ג)
ואם היא או אביה אינם חפצים שישא אותה - יכולין לעכב, אבל הוא אינו יכול לעכב. במה דברים אמורים? במאנס, אבל במפתה - בין הוא או היא או אביה יכולין לעכב הנישואין.(טור אבן העזר סימן קעז)

א. מיאון הבת.

התוספות (ד״ה אין) מקשים מדוע הבת יכולה למאן להנשא גם כשהאב רוצה שתנשא, הרי האב יכול לקדש את בתו הקטנה או הנערה בעל כרחה.
בתירוצם הראשון כותבים התוספות שמיאונה מועיל לחייב את המפתה לשלם קנס אף על פי שכונסה, וכן דעת הרא״ה, הריטב״א, רבינו קרשקש, המאירי והר״ן (יד, א בדפי הרי״ף).
תירוץ זה אפשרי רק לגבי מפתה ולא לגבי אונס שחייב בקנס גם כשכונסה. אכן רבינו קרשקש והר״ן מביאים דעה שמיאונה מועיל לכך שאם גם האונס אינו רוצה לשאתה אינו חייב לכונסה, אפילו אם האב רוצה.
הרמב״ן בקידושין (מו, א) דוחה את השיטה הזו, מפני שלא מסתבר שהמפתה ישאנה וגם יהיה חייב לשלם את הקנס.
בתירוץ שני כותבים התוספות שמדובר בבוגרת או ביתומה, אבל בנערה שאביה קיים אכן אין מיאונה מועיל כלל, אפילו לענין חיובו בקנס. התוספות מקשים על כך מדוע יש צורך בפסוק ללמוד שיתומה או בוגרת יכולות למאן, הרי אין סברה שהמפתה יוכל לשאתן בעל כרחן ונמצא חוטא נשכר, ומתרצים שהפסוק נחוץ כדי ללמד שגם כשהן ממאנות משלם קנס. כפירוש זה כותב רבינו קרשקש בתירוצו האחרון, וכן דעת הרש״ל (יש״ש סי׳ יג).
לגבי אונס כותבים הר״ן ורבינו קרשקש בתירוצם הראשון שהאנוסה יכולה לעכב לגמרי גם אם אביה והאונס רוצים, שהתורה נתנה לה רשות לעכב כיון שעינה אותה בעל כרחה.
הרמב״ן (שם) והריטב״א (קידושין שם) מתרצים שמדובר כשבשעת העמדה בדין האב הסכים שישאנה ולאחר שהבת אמרה שאינה רוצה חזר בו גם האב או שמת, שאף על פי שמיאונו אינו מועיל כיון שכבר נתרצה בבית דין - מיאונה של הבת מועיל שלא יכנוס, שהרי כעת אין האב רוצה לקדשה לו, וממילא חייב קנס כיון שאינו כונסה. אבל אם האב עדיין רוצה לקדשה לאונס בעל כרחה - אין מיאונה מועיל כלל, אפילו לחייבו קנס.

ב. מיאון האב.

הרש״ל (יש״ש סי׳ יג) כותב שהאב יכול למאן רק כשהיא נערה או קטנה, ולפי שיטתו שהיא עצמה יכולה לעכב רק כשהיא בוגרת הוא מפרש שכוונת הברייתא שהיא או אביה יכולים לעכב, כל אחד בזמן אחר.
לעומתו כותבים מהר״ם (על התוס׳) ובעל ההפלאה שלפי שיטת התוספות שמיאון הבת מועיל לחייב בקנס כשהיא נערה - הוא הדין שמיאון האב מועיל לחייב בקנס לאחר שבגרה, אף על פי שיכולה להנשא לאונס נגד רצון האב. אולם בעל אבני נזר (אהע״ז סי׳ דש) דוחה את דבריהם, כיון שלא מסתבר שלאחר שבגרה תהיה לאב זכות לתבוע קנס.

ג. חזרה מהסכמה או ממיאון.

לעיל (פ״א) נזכרו דברי הרמב״ן והריטב״א שאם האב אמר בשעת העמדה בדין שהוא רוצה שבתו תנשא למפתה - שוב אינו יכול לחזור בו אחר כך ולומר שאינו רוצה. לפי זה כותב בעל קובץ שיעורים (סי׳ קלז) שהוא הדין להיפך, כשבשעת העמדה בדין אמר האב שאינו רוצה, ונתחייב המפתה בקנס, שאם אחר כך הסכים האב וכנסה - לא נפטר מהקנס, כי כבר נתחייב, ואין אומרים שהנישואין הם במקום הקנס.
כיוצא בזה כותב בעל מנחת חינוך (מצוה סא) שאם מיאן בשעת העמדה בדין וחייבוהו בית דין לשלם, ואחר כך הסכים לכנוס - לא נפטר מהקנס.
בירושלמי (הלכה ו) מבואר שאם באו עליה עשרה אנשים שלא כדרכה - כולם משלמים קנס, ואם ביררה לה אחד מהם - נפטרו כל השאר מהחובה לשאתה, וגם לאחר שכבר בחרה יכולה לחזור בה ולבחור אחר אף על פי שקודם אמרה שאינה רוצה אותו. המנחת חינוך (מצוה תקנח) לומד משם שכל עוד לא נישאה לא נפטרו מהחובה אף על פי שאינה רוצה להנשא לאף אחד מהם.
בעל אפיקי ים (ח״ב סי׳ מב) תמה איך חוזר החיוב על זה שבחרה בו לבסוף, לאחר שבתחילה אמרה שאינה רוצה בו והרי כבר נפטר וכאילו מחלה על חיובו. הוא מבאר שהחיוב חל רק כשאומרת שרוצה ועד אז אין חיוב, ולכן אין לומר שנפטר מהחיוב כשסירבה, שכן מחילה מועילה רק לבטל חיוב שכבר קיים, וכאן החיוב עוד לא היה קיים.

תשלום כתובה כשמת האונס או כשגירשה מרצונה

ציון ג.ד.
גמרא. תניא אידך: אף על פי שאמרו אונס נותן מיד... כשתצא היא אין לה עליו כלום, מת - יצא כסף קנסה בכתובתה. רבי יוסי ברבי יהודה אומר: יש לה כתובה מנה. במאי קמיפלגי? רבנן סברי: טעמא מאי תקינו רבנן כתובה? כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה, והא לא מצי מפיק לה! ורבי יוסי ברבי יהודה סבר: הא נמי מצער לה עד דאמרה היא ׳לא בעינא לך׳.
ואין לה כתובה, שלא תיקנו חכמים כתובה לאשה אלא כדי שלא תהיה קלה בעיניו להוציאה, וזה אינו יכול להוציא.(רמב״ם נערה בתולה א, ד)
...ואינו רשאי להוציאה לעולם אלא לרצונה, לפיכך אינו צריך לכתוב לה כתובה, וכו׳.(שו״ע אבן העזר קעז, ג)
ההלכה נפסקה כתנא קמא שאין לה כתובה, מפני שהטעם שתיקנו כתובה, שלא תהא קלה בעניו להוציאה, אינו נוגע לאנוסה שבלאו הכי אינו יכול להוציאה אלא מרצונה.
התוספות (ד״ה טעמא) מדייקים מהלשון הסתמית של הגמרא שגם אם אנסה שלא כדרכה, באופן שנשארה בתולה - אין לה כתובה, והם תמהים מדוע, שהרי בכגון זה כתובתה מהתורה ולא מהטעם שלא תהא קלה בעיניו להוציאה.
הרא״ש (בתוספותיו) מתרץ שגם אז אין לה כתובה מדאורייתא מפני שמהפסוק משמע שכסף קנסה עומד במקום כתובתה.
הפני יהושע מיישב על פי המכילתא שבאונס הכתוב מלמד שאף על פי שהיא בעולה מקבלת מהתורה כתובה של מאתיים, והקנס הוא לתת לה את כתובתה מיד, וכל שאמרו בגמרא הוא שכאן לא ראו צורך לתקן לה כתובה נוספת כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה, מפני שבלאו הכי אינו רשאי להוציאה, ואין הבדל בין מי שנאנסה כדרכה לבין מי שנאנסה שלא כדרכה. אכן בדעת התוספות שאינם מתרצים כך וסוברים שאין לאנוסה כתובה מהתורה מסביר הפני יהושע שמפרשים שבמכילתא מדובר דוקא במפותה לשם אישות, שמתחייב בזמן הפיתוי כשעודה בתולה.
השלחן ערוך כותב שהאונס אינו כותב לה כתובה, ומבאר בעל מלבושי יו״ט (ח״א סי׳ כ ד״ה ואף) שאף על פי שבזמן הזה אין קנס, ולא מתקיים הטעם שיצא כסף קנסה בכתובתה, הטעם העיקרי שאין לה כתובה הוא שאין חשש שתהא קלה בעיניו להוציאה מאחר ואסור להוציאה, וזה קיים גם בזמן הזה. לפי זה הוא כותב שלדעת הרמב״ם שבזמן הזה אינו חייב לשאתה ורשאי לגרשה (עיין בירור הלכה לעיל ע״א ציון ו) - חוזר החשש שתהא קלה בעיניו להוציאה, ויש לה כתובה.
הפתחי תשובה (סק״ה) מסתפק לגבי מי שהודה שאנס, לדעת הרדב״ז שחיוב הנישואין אינו קנס והודאתו אינה פוטרת אותו מהחיוב לשאת את אנוסתו ומהאיסור לגרשה (ראה בירור הלכה לעיל שם), האם אינו צריך לתת לה כתובה מפני שאינה קלה בעיניו להוציאה, או שהטעם העיקרי הוא ״יצא כסף קנסה בכתובתה״, וכאן שלא שילם קנס, שהרי הודה, חייב לתת כתובה. הוא מציין שמהרמב״ם ומהשלחן ערוך משמע שעיקר הטעם הוא שאינו יכול לגרשה.
בעל אילת אהבים (קו״א סי׳ קל) מקשה מדוע הברייתא אינה אומרת שיש לה כתובה בכגון שאנסה שלא כדרכה והודה, שכיון שפטור מן הקנס אי אפשר לומר שיצא כסף קנסה בכתובתה, וגם הטעם שאין חשש שתהא קלה בעיניו להוציאה אינו קיים אצלה, שכן כתובתה דאורייתא, שהרי היא עדיין בתולה. הוא מיישב שהברייתא לא הוצרכה לומר זאת או מפני שסוברת שהמודה פטור מלשאתה ואין צורך לומר שאם נשאה יש לה כתובה, או מפני שעוסקת רק באונס שלא הודה שחייב לתת את הקנס מיד.
שסופה להצטער תחת בעלה בכגון אותו צער שמחמת הביאה. אמרו לו: אינו דומה נבעלת באונס לנבעלת ברצון. משמע שהצער שבאונס הוא צער שנגרם ישירות מהביאה עצמה ולא הצער שבא מסיבה אחרת שבאותו מקרה! אלא אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: צער של פיסוק הרגלים בשעת ביאה. וכן הוא אומר: ״ותפשקי את רגליך לכל עובר״ (יחזקאל טז, כה).
that she will ultimately suffer the same pain during intercourse when under the authority of her husband? They said to him: One who has intercourse against her will is not comparable to one who has intercourse willingly. Apparently, the pain associated with rape is a direct result of the forced intercourse and not of some associated cause. Rather, Rav Naḥman said that Rabba bar Avuh said: It refers to the pain of spreading her legs during intercourse. And likewise, the verse says: “And you opened your legs to every passerby” (Ezekiel 16:25).
מאמרים באתר אסיף
רי״ףרש״יר״י מלונילריטב״אשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםהכל
 
(2) אִי הָכִי מְפוּתָּה נָמֵי אָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהּ מָשָׁל דִּמְפוּתָּה לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה לְאָדָם שֶׁאָמַר לַחֲבֵירוֹ קְרַע שִׁירָאִין שֶׁלִּי וְהִפָּטֵר שֶׁלִּי דַּאֲבוּהּ נִינְהוּ אֶלָּא אָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהּ פִּקְּחוֹת שֶׁבָּהֶן אוֹמְרוֹת מְפוּתָּה אֵין לָהּ צַעַר.

The Gemara asks: If so, a seduced woman should also be obligated to make that payment as well. Rav Naḥman said that Rabba bar Avuh stated a parable: To what can this matter of a seducer be compared? It can be compared to a person who said to another: Tear my silk and be exempt from payment. Since she engaged in relations of her own volition, she certainly absolved him of payment for the pain. The Gemara asks: Tear my silk? It is not her silk, and therefore she may not waive payment for damage to it; it is the silk of her father, as the fine and the other payments are paid to him. Rather, Rav Naḥman said that Rabba bar Avuh said that the clever women among them say that a seduced woman has no pain during intercourse, as she is a willing participant.
רי״ףרש״יתוספותרמב״ןרשב״ארא״הריטב״אשיטה מקובצתפני יהושעהפלאהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

שלי – בתמיה.
דאבוה הוא – דהא כל שבח נעורים ילפינן לקמן (דף מו:) לאביה והיאך היא יכולה למחול.
אי הכי מפותה נמי – יש לה צער פיסוק רגלים כמו אנוסה ואמאי קאמר אין דומה נבעלת באונס לנבעלת ברצון ואמר מורי הרב דודי ז״ל דאמתני׳ לא ה״מ למיפרך אמאי אונס חייב כיון שסופה להצטער בכך תחת בעלה דהא אפילו בעולה מצטערת בכך ואע״ג דבא עליה עתה סופה נמי להצטער ולא תרויח כלום [קצת נראה דאמתני׳ פריך אמאי מפותה פטור].
קרא שיראין שלי והפטר – ואע״ג דלא אמרה על מנת לפטור איכא למימר דמחמת הנאת בעילה מחלה לגמרי.
אי הכי מפותה נמי קשיא לן מפותה נמי הרי סופה ליצטער צער זה תחת בעלה כדאמרינן רבנן אינה דומה נבעלת באונס לנבעלת ברצון. ואיכא למימר דעלה נמי פרכינן, כלומר אי הכי מפותה נמי יש לה צער, ולמה זה פטור וזה חייב, או שניהם ישלמו את הצער אף על פי שסופה להצטער כשתצא מרשות האב, או שניהם יפטרו.
אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה משל דמפותה למה הדבר דומה לאדם שאמר לחבירו קרע שיראין שלי והפטר. ופרכינן,
שלי דאבוה הוי. והוה ליה כאומר לחברו קרע שיראין של חברי והפטר דלאו כל כמיניה. וקשיא לי, רב נחמן היכי הוה סלקא דעתיה לדמויה לקרע שיראין שלי, הא ודאי דאבוה הוי, ונראה לי, דטעמיה דרב נחמן משום דמפותה אין לה צער, והלכך כשיראין דידה הוו, דהא אי בעיא מפקעא זכות האב, וכל שבידה להפקיע זכות האב בפתויה כשיראין דידה הן, אלא שהמקשה לא הבין דבריו וסבר דעיקר קנס קאמר שהיא שלה ומדין מחילה קא אתיא ליה. ואהדרינן, דרב נחמן הכי קאמר, פקחות שבהן אומרות מפותה אין לה צער שוה פרוטה אלא צער מעט כריבדא דכוסילתא, והכי גרסינן אמר רב נחמן, ולא גרסינן אלא אמר רב נחמן. וכן מצאתיה בספרים מדוקדקים.
אי הכי מפותה נמי. כלומר בשלמא למאי דקס״ד מעיקרא צער שהוחבטה, היינו דמפותה לית לה, דמפותה דלדעת עצמה ליכא חבטה, אבל השתא דאמרת צער פיסוק רגלים, במפותה נמי איתיה להאי צערא, ומאי שני לן להא בין אונס לרצון, וליכא למימר הא קא מחלה, דהא דאבוה הוא, ומתרצינן דמפותה דברצון לית לה צער כולי האי, כלומר שיהא ראוי לתשלומין.
אי הכי מפותה נמי – פי׳ דאי מצער וכן חבטה מפותה לית לה חבטה אבל בפיסוק רגלים אפילו מפותה יש לה צער.
זה משל מפותה למה״ד לאדם שאומר לחבירו קרע שיראין שלי ויפטר – כלומר אף על פי שיש לה צער הרי היא מחלתה ומחילתה מחילה כאומר לחבירו קרע שיראין כיון דאמר לו בפירוש והפטר הוי פטור משא״כ בחבלות מסתמא כשאומר לו חבולי לי על מנת לפטור קאמר כדאיתא בפרק החובל ופרכי׳ והא קרע שיראין שלי הוא אדרבה קרע שיראין של חבירו הוא דהא שיראין של אביה נינהו ואינה יכולה למחלה. וק״ל הרי טעה רבה בר אבוה בהא. וי״ל דאיהו סבר שלא זכתה תורה לאב אלא צער דאנוסה דהוא דומיא דחבלות דעלמא אבל כשהיא ויתרה גופה לא זכה ליה רחמנא מידי ואנן פרכי׳ דגופיה זכי ליה רחמנא לכל צער ובושת שיבא לה אפילו לרצונה. לכשיוצא אשתו היא פי׳ בתמיה קאמר וכי כבר אשתו היא שאתה אומר לכשיוצא לכשלא יכנוס שמוציא עכשיו בב״ד שאומר שאינו רוצה בה.
אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה משל דמפותה וכו׳. משמע דבעי לתרוצי שנויא דבפסוק רגלים וק״ל לשיטת ה״ר שמשון בר אברהם ז״ל דכתיבנא לעיל כיון דהשתא סבירא ליה דטעמא דמפותה פטור משום דמחלה אם כן למה ליה לשנויי פסוק רגלים לישני דצער בעילה קאמר וכמו שהקשו התוספות ז״ל לעיל ומפותה מחלה ומלשונו של הרא״ש ז״ל דכתיבנא לעיל שמענו תירוץ קושיא זו דלשיטת הרשב״א ז״ל בעל התוספות כל זה היינו שקלא וטריא ולאו עיקר אוקמתא ולבסוף אסיק רב נחמן דלעולם צער של ביאה קאמר ומפותה אין לה צער עיין בלשון הרא״ש ז״ל לעיל ומה שכתב נמי הר״ש בן אדרת ז״ל ניחא נמי הך קושיא ז״ל וז״ל משל דמפותה לאדם שאומר לחבירו קרע שיראין וכו׳ ופרכינן שלו דאבוה הוי וה״ל כאומר לחבירו קרע שיראין של חבירי והפטר דלאו כל כמיניה וק״ל רב נחמן היכי הוה ס״ד לדמויי לקרע שיראין שלי הא ודאי דאבוה הוי ונ״ל דטעמיה דרב נחמן משום דמפותה אין לה צער והלכך כשיראין דידה הוו דהא אי בעיא מפקעא זכות האב וכל שבידה להפקיע זכות האב בפתויה כשיראין דידה הוו אלא שמקשה לא הבין דבריו וסבר דעיקר קנס קאמר שהוא שלה ומדין מחילה קא אתי ליה ומהדרינן דרב נחמן ה״ק פקחות שבהן אומרות אין לה צער שוה פרוטה אלא צער מעט כריבדא דכוסילתא וה״נ אמר רב נחמן ול״ג אלא אמר רב נחמן. עכ״ל הר״ש בן אדרת ז״ל ובזה מתיישב נמי שיטת הר״ש בר אברהם שכתבו התוספות לעיל:
וז״ל הרא״ה ז״ל אי הכי מפותה נמי כלומר בשלמא למאי דקס״ד מעיקרא צער של חבטה היינו דמפותה לית לה דמפותה דלדעת עצמה ליכא חבטה אבל השתא דאמרת צער פסוק רגלים במפותה נמי איתיה להאי צערא ומאי שני לן בהאי בין אונס לרצון וליכא למימר הא קא מחלה דהא דאבוה הוא ומתרצינן דברצון לית לה צער כולי האי כלומר שיהא ראוי לתשלומין. ע״כ. וזו שיטה שלישית דקא פריש ז״ל דהא דקאמר רב נחמן משל דמפותה לאו היינו עיקר אוקמתא אלא דרך שקלא וטריא וכדכתיבנא לדעת הרא״ש ז״ל ומיהו פליגי בזה דלדעת הרא״ש ז״ל קא מסיק דצער של ביאה קאמר ומפותה אין לה צער ולדעת הרא״ה ז״ל דלעולם אוקמתא דפסוק רגלים כדקאי קאי אלא דקא משני דבמפותה צער פסוק רגלים לא חשיבא שיהא ראוי לתשלומין. ולי נראה לפרש שמעתין כפשטו בלי דוחק כלל דלכולהו פירושי דכתבינן לישנא דתלמודא דחיק טובא וה״פ אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה משל דמפותה וכו׳ ודע שכתב הרמב״ם ז״ל בפרק ה׳ מהל׳ חובל ומזיק וז״ל ועוד יש הפרש בין נזקי גופו לנזקי ממונו שהאומר לחברו סמא את עיני קטע את ידי ע״מ שאתה פטור הרי זה חייב בה׳ דברים שהדבר ידוע שאין אדם רוצה בכך אבל האומר לחברו קרע את כסותי שבר את כדי ע״מ שאתה פטור הרי זה פטור ואם לא אמר לו ע״מ שאתה פטור הרי זה חייב לשלם אעפ״י שהרשהו להשחית בד״א כשבאו הכלים לידו תחלה בתורת שמירה כגון שהיו שאולים או מופקדין אצלו וא״ל שבר וקרע ועשה כן חייב לשלם עד שיאמר לו ע״מ שאתה פטור אבל אם אמר לו קח כלי זה ושברו וכו׳ הרי זה פטור ע״כ. והלכך הכי משני רב נחמן דצער של בעילה חשיבא טובא וה״ל נזקי גופה כאומר סמא את עיני וכו׳ שהוא חייב אי לאו משום דסופה להצטער וכמו שכתב ה״ר שמשון ז״ל וכדכתבינן לעיל אבל צער פסוק רגלים לא חשיבא כולי האי וה״ל כאומר קרע שיראין שלי ולא בעינן נמי שתאמר ע״מ לפטור דה״ל כאומר קח כלי זה ושברו דאע״ג דלא א״ל על מנת לפטור פטור וכמו שפסק הרמב״ם ז״ל וכדכתבינן. והתוספות תירצו זה דמחמת הנאת בעילה מחלה לגמרי וזה יותר נכון וקס״ד דרב נחמן דלא זכתה תורה לאב אלא גופה ממש וצערה דגופה אבל צער ממונא דהיינו קריעת שיראין שלה דהיינו דבר חוץ ממנה לא זכתה תורה לאב ופריך עליה תלמודא שלי דאבוה הוא דכל שבח נעורים ילפינן לקמן לאביה והיאך יכולה למחול וכדפי׳ רש״י ז״ל וחזר בו רב נחמן ופירש דטעמא דמפותה לאו משום מחילה נגעו בה אלא דלא חשיבא צערה שיהא בר תשלומין כנ״ל ובזה ניחא שיטת הר״ש בר אברהם ז״ל בעל התוספות דכתבינן לעיל וניחא קושית הרשב״א ז״ל ולא נצטרך למחוק גרסת ספרינו דגרסי אלא אמר רב נחמן פקחות וכו׳. ושוב מצאתי להריטב״א ז״ל שכתב וז״ל משל דמפותה למה הדבר דומה לאומר קרע שיראין וכו׳ כלומר אף ע״פ שיש לה צער הרי היא מוחלת לו ומחילתה מחילה כאומר לחברו קרע שיראין שלי והפטר דכיון שא״ל בפי׳ והפטר הוי פטור מה שאין כן בחבלות דמסתמא כשאומר חבול בי ע״מ לפטור קאמר וכדאיתא בפרק החובל ופרכינן והאי קרע שיראין שלי הוא אדרבה קרע שיראין של חברי הוא דהא שיראין דאבוה נינהו ואינה יכולה למוחלו וקשה לי היכי טעי רבה בר אבוה בהא. ויש לומר דאיהו סבר שלא זיכתה תורה אלא צער של אנוסה דהויא דומיא דחבלות בעלמא אבל כשהיא ויתרה גופה לא זכי ליה רחמנא מידי ואנן פרכינן דגופה זכי ליה רחמנא לכל צער ובושת שיבא לה ואפי׳ ברצונה ע״כ. תירץ קושית הרשב״א ז״ל כדרכי ולא כשיטתי וגם הוא חלוק בדין עם הרמב״ם ובסוף פרק החובל נפרש שיטת כל אחד ואחד בס״ד. ולעיל בשמעתין דאחותו הארכנו גם כן בפירוש שמעתין זו עיין שם:
פקחות שבהן אומרות כו׳. כמיא חמימי וכו׳ הקשה חכם מפורסם שבדורנו נראה בתשובותיו דמכאן קשה לשיטת ר״י ז״ל דפי׳ לעיל דליכא צער ביאה כי באה אחר כך דמהכא משמע כמיא חמימי על רישיה דקרחה וכו׳ דמחמת צער ביאה קאמר ותירץ הוא נראה דר״י ז״ל פירש כן לדעת המקשן אבל התרצן לא ס״ל הכי ודוחק שיחלקו המקשן והתרצן במציאות ואנן הא כתבינן לעיל דלשיטת הרא״ה ז״ל לא קאי השתא אלא אצער פסוק רגלים ומיהו צער ביאה לעולם באה אחרי כן ותדע דלשיטת ר״י ז״ל צער ביאה הוא צער גדול וכמה קטנות חולות מזה וכדכתבינן לעיל והיכי נימא בו אנן דאין לה צער אטו נכחיש המוחש ומיהו הרא״ש ז״ל כ׳ דלשיטת הר״ש ז״ל הכא צער ביאה קאמר וכן כתבו תלמידי רבינו יונה ז״ל במשנה וז״ל אונס נותן את הצער זהו צער פסוק רגלים אבל מפתה כיון דמדעתה עבד אינו נותן את הצער שהצער הוא מועט שעושה מרצונה דבטל אצל ההנאה שיש לה. ע״כ:
ומיהו יש לי לתרץ דהכי קא מתרצי דאיברא שהרבה קטנות חולות מזה היינו מחמת טפשותייהו דלא ידעי בטיב תשמיש ומצטערות. אבל פקחות שבהן מתיישבות בשעת תשמיש ואינן מרגישות אלא כמיא חמימי על רישי דקרחא וכל חדא וחדא לפום פקחותה וטיב דעתה וישובה לא היתה מרגשת כולי האי והיינו דחדא אמרה כמיא חמימי וכו׳ וחדא אמרה כי ריבדא דכוסילתא וחדא אמרה כי נהמא אקושא ודע דשמואל אמר יכולני לבעול כמה בתולות בלא דם ואפשר דהכי נמי יש פקחות בנשים שיודעות לעשות כיוצא בזה כדי שלא תרגיש בצער ביאה מעתה אע״ג דמצטערות בכך שהרי ראינו כמה קטנות חולות מזה כיון דצערה באה לה מחמתה דין הוא שיפטר אבל כל אנוסה אי אפשר לה להנצל מצער זה דהא בעל כרחה הוא ואינה מדקדקת כלל כנ״ל. והיינו דקאמר פקחות שבהן אומרות וכו׳:
בתוספות בד״ה אי הכי מפותה נמי וכו׳ ואמאי קאמר אין דומה וכו׳ עד סוף הדיבור. ולכאורה דבריהם תמוהין מאד והקושיא יבואר מתוך דברי והנלע״ד בכוונתם דוודאי עיקר קושית הגמרא א״ה מפותה נמי אמתני׳ קאי דפוטר׳ במפותה. אלא משום דלכאורה לק״מ אמתני׳ דהא מפרש טעמא בברייתא דאינו דומה משמע דמפותה אין לה צער ע״ז כתבו ואכתי היא גופא קשיא נמי אברייתא דלא שייך האי טעמא לפטור את האונס וע״ז כתבו שאמר דודו הרב זצ״ל דאמתני׳ לא שייך להקשות כה״ג אמאי אונס חייב והיינו משום דבשיטת הרשב״א שבדיבור הקודם קאי דכל האי שקלא וטריא דגמרא היינו משום דע״כ תנא דמתניתין חייש לכחש גופנא וא״כ מאותה סברא גופא הו״מ לאקשויי אמתני׳ ולא היה צריך לומר א״ה מפותה נמי כיון דמעיקרא מכח האי סברא גופא דמפתה קשיא ליה אאונס. וע״ז כתב דאאונס דמתני׳ לק״מ דחייב מדינא ולא מהני טעמא דכחש גופנא כיון שלא תרוויח כלום ומש״ה לא מקשה אלא אמפותה דמתני׳ ואלישנא דברייתא דקתני אינו דומה והא שפיר דומה אלא דמטעמא אחרינא מיחייבינן באונס כיון שלא תרוויח כלום וא״כ הו״ל למימר ה״ט בברייתא כנ״ל בכוונת התוספות ואין צריך להגיה כמו שהגיה מהרש״א ז״ל מיהו בעיקר דברי התוספות קשיא לי דא״כ מ״ט דרשב״י דפוטר באונס משום שסופה להצטער והא אכתי לא תרוויח כלום. תו קשיא לי דמאי משני הש״ס דהוי כמי שאומר קרע שיראין שלי דסוף סוף לא משני מידי אהא דאמר לו אינו דומה דקתני בברייתא. ונ״ל ליישב דהא דקאמר ר״ש ב״י משום ר״ש מפני שסופה להצטער היינו משום שצער זה דפיסוק רגלים לא ניתן לתשלומין כלל כיון שסופה להצטער בכך תמיד תחת בעלה ועלולה לכך לא מיקרי צער. וגדולה מזו מצאנו למסקנת הש״ס דאע״ג דמפותה אית לה צער כריבדא דכוסילתא אפ״ה פטור במתני׳ כ״ש למאי דס״ד עכשיו דמפותה יש לה צער תמיד תחת בעלה דיש לפטור בתשלומין מה״ט אפילו באונס דלא מיקרי צער כלל. וע״ז מסיק הש״ס שפיר דהוי כאומר קרע שיראין שלי דמה״ט פטור במפתה במתני׳ וא״ש נמי הא דאמרו לו אינו דומה דלעולם אונס חייב בצער דפיסוק רגלים וניתן לתשלומין היכא דנבעלת באונס ואינו דומה נבעלת ברצון תמיד תחת בעלה דמוחלת לו וע״ז מקשה הש״ס דידה דאבוה הוי וקשיא מיהא מפותה דמתניתין כנ״ל נכון ובתשובת הגאון מהר״צ אשכנזי ז״ל מפ׳ כל הסוגיא בע״א דפיסוק רגלים אינה אלא בביאה ראשונה ע״ש סי׳ קמ״ו והתוספות לא כתבו כן:
שלי דאבהו הוי. כ״כ דמכאן הקשו על הראב״ד שפסק דצערא דידה היא. ומה שנלע״ד ליישב דבריו ז״ל. וראיתי בתשובת חכם צבי שתירץ דלפי הס״ד דמפותה יש לה צער א״כ כיון דזכי רחמנא לאביה למוסרה לביאה לבעל ע״כ צערא דידיה הוא משא״כ לפי המסקנה דמפותה אין לה צער. ותמהני דכיון דאמרינן בבושת ופגם דהוי דאבהו משום דבידו למסרה למנוול ומוכה שחין כפי׳ רש״י לקמן דף מ׳ ע״ב א״כ ע״כ אקני ליה רחמנא אפילו אם לא תתרצה לו אף דאיכא צערא. וצ״ל דאפ״ה צערא דידה היא שהרי אין ביד אביה לצערה דבכל פעם בידה להתרצות ולא יהיה לה צער מה שא״כ בבושת ופגם שאי אפשר לה להמלט מהם. ונלענ״ד יותר לתרץ דבריו ז״ל משום דיש לומר דהא דקאמר רבי שמעון מפני שסופה להצטער תחת בעלה. וצריך להבין דמאי פסיקא ליה הא יכולה לומר שלא תנשא לבעל. ונראה דטעמא משום שכבר שילם בושת ופגם לאביה משום דאי בעי מסר לה למנוול ומוכה שחין א״כ הרי כבר צריך האב לומר שמוסרה לבעל אלא דרבנן ס״ל שהיא יכולה לומר שהיתה מתרצה והיא גובה את הצער כדעת הראב״ד. אבל האב אינו יכול לתבוע את הצער מפני שהיה יכול למוסרה ע״כ לבעל שהרי כבר נטל בושת ופגם מפני שיכול למוסרה בע״כ למנוול ומוכה שחין הרי סופה להצטער כסברת ר״ש ואי משום שיכול לומר שתתרצה אם כן ממילא דלאו דאבהו הוא כיון שברצונה הוא. ובזה ניחא הא דפריך לעיל דף ל״ב והא איכא צערא ומאי פריך דילמא אתיא מתניתין כר׳ שמעון דאונס אינו משלם צער. ולפמ״ש דהטעם הוא משום שכבר שילם בושת ופגם א״כ התם לא שייך זה וק״ל:
ושמעתי בשם בן דודי הגאון מוהר״ר יצחק ז״ל שאמר דהוכחת הראב״ד ז״ל מהא דקאמר לקמן ואימא חמשים מכל מילי ומשני מקראי. ואיך ס״ד הכי הא למסקנא דמפותה אינו משלם הצער ואפ״ה חמשים ש״מ דלאו מכל מילי. ודוחק לומר דחמשים חוץ מצער לבד כיון דכתבה התורה סתמא ואי נימא דחוץ מצער ממילא דחוץ מכל הדברים שנאמרו בחובל אלא ודאי דצערא דידה הוי וקרא לא מיירי אלא מאביה מה שאין כן למאי דס״ד דמפותה נמי יש לה צער שפיר יש לומר דאביה הוא. ודפח״ח:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ושואלים: אי הכי [אם כך] שיש בזה צער, ומשלם על צער כזה — מפותה נמי [גם כן] צריך היה לשלם! אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: משל של זו המפותה למה הדבר דומה — לאדם שאמר לחבירו: קרע שיראין (משי) שלי והפטר, שאם עשה כדבריו, הוא פטור. ואף זו, כיון שנבעלה מרצונה, בודאי מוחלת לו ואיננו מתחייב על מה שציער אותה. על עצם ההשוואה ל״קרע שיראין שלי״, תוהים: שלי?! וכי הנזק רק שלה? הלא דאבוה נינהו [של אביה הוא] שהרי הקנס והתשלומים מגיעים לאביה, וכיצד יכולה היא למחול עליהם? אלא אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: יש לחזור מהתירוצים הקודמים ולומר כך: פקחות שבהן, שבין הנשים, אומרות: מפותה אין לה צער בשעת ביאה, שכיון שעושה מרצונה — אינה מצטערת בכך.
The Gemara asks: If so, a seduced woman should also be obligated to make that payment as well. Rav Naḥman said that Rabba bar Avuh stated a parable: To what can this matter of a seducer be compared? It can be compared to a person who said to another: Tear my silk and be exempt from payment. Since she engaged in relations of her own volition, she certainly absolved him of payment for the pain. The Gemara asks: Tear my silk? It is not her silk, and therefore she may not waive payment for damage to it; it is the silk of her father, as the fine and the other payments are paid to him. Rather, Rav Naḥman said that Rabba bar Avuh said that the clever women among them say that a seduced woman has no pain during intercourse, as she is a willing participant.
רי״ףרש״יתוספותרמב״ןרשב״ארא״הריטב״אשיטה מקובצתפני יהושעהפלאהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) וְהָא קָא חָזֵינַן דְּאִית לַהּ אָמַר אַבָּיֵי אֲמַרָה לִי אֵם כְּמַיָּא חַמִּימֵי עַל רֵישֵׁיהּ דְּקַרְחָא רָבָא אָמַר אֲמַרָה לִי בַּת רַב חִסְדָּא כִּי רִיבְדָּא דְכוּסִילְתָּא רַב פָּפָּא אָמַר אֲמַרָה לִי בַּת אַבָּא סוּרָאָה כִּי נַהֲמָא אַקּוּשָׁא בְּחִינְכֵי.:

The Gemara asks: But don’t we see that even a married woman has pain when she engages in sexual relations for the first time? Abaye said: My foster mother told me that the pain is like hot water on the head of a bald man. Rava said: My wife, Rav Ḥisda’s daughter, told me that it is like the stab of a bloodletting knife. Rav Pappa said: My wife, Abba Sura’s daughter, told me that it is like the feeling of hard bread on the gums. When a woman engages in intercourse willingly, the pain is negligible. Therefore, the seducer is not obligated to pay for pain.
רי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ערך אקושא
אקושאא(חולין קה.) לא אמרן אלא ברכיכא אבל באקושא לית לן בה והלכתא בכל מילי הוה קינוח הפה לבד מקימחא תמכי וירקא (כתובות לט:) בגמרא דסמך האונס נותן מיד רב פפא אמר אמרה לי בת רבי אבא כי נהמא אקושא בחינכי (סוטה ד) בריש גמרא ברכיכא או באקושא פירוש כמו קשה:
ערך נהם
נהםב(בבא קמא צז.) א״ר נחמן עבדא נהמא כריסיה לא שוי. (ביצה טז.) בבלאי טפשאי אכלי נהמא בנהמא פי׳ הדייסא פת היא ואין דרכה להאכל עם הפת. לעניין ברכה כבר פירשנו בערך דבר. (כתובות לט) כי נהמא אקושי בחינכי פי׳ הבולע פת יבשה וכואב לו בית הבליעה וכשבולע פוצעתו:
ערך תרף
תרףג(כתובות לט) כי תרפתא דסיכורי פי׳ כהקזת דם מן הצואר (א״ב פי׳ תרפיון בלשון יוני רפואה):
א. [הארט.]
ב. [בראד.]
ג. [היילונג.]
ריבדא דכוסילתא – פוצטוייר״א דפלמוא״ה בלעז.
ריבדא – ניקור.
כוסילתא – כלי אומן מקיז ואית דגרסי כי תרפתא דסיכורי והיא היא.
אמרה לי אם – אומנתו היתה.
בת רב חסדא – אשתו של רבא.
בת אבא סוראה – דביתהו דרב פפא.
נהמא אקושא בחינכי – כלחם קשה שגורר את החיך.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ושואלים: והא קא חזינן דאית לה [והרי אנו רואים שגם אשה הנבעלת ברצון וכגון זו הנישאת יש לה] כאב בשעת ביאה ראשונה? אמר אביי: אמרה לי אם (אומנתי) שהצער הזה אינו קשה כל כך, שהוא כמיא חמימי על רישיה דקרחא [כמו מים חמים על ראשו של איש קרח]. רבא אמר: אמרה לי בת רב חסדא (אשתו): כי ריבדא דכוסילתא [כמו דקירה של סכין הקזה]. רב פפא אמר: אמרה לי בת אבא סוראה (אשתו): הכאב הוא כי נהמא אקושא בחינכי [כמו לחם קשה בחניכיים], שכאשר נבעלת האשה מרצונה הצער הוא מועט, ואינו צריך לשלם עליו.
The Gemara asks: But don’t we see that even a married woman has pain when she engages in sexual relations for the first time? Abaye said: My foster mother told me that the pain is like hot water on the head of a bald man. Rava said: My wife, Rav Ḥisda’s daughter, told me that it is like the stab of a bloodletting knife. Rav Pappa said: My wife, Abba Sura’s daughter, told me that it is like the feeling of hard bread on the gums. When a woman engages in intercourse willingly, the pain is negligible. Therefore, the seducer is not obligated to pay for pain.
רי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) הָאוֹנֵס נוֹתֵן מִיָּד הַמְפַתֶּה לִכְשֶׁיּוֹצִיא וְכוּ׳.: לִכְשֶׁיּוֹצִיא אִשְׁתּוֹ הִיא אָמַר אַבָּיֵי אֵימָא לִכְשֶׁלֹּא יִכְנוֹס תַּנְיָא נָמֵי הָכִי אע״פאַף עַל פִּי שֶׁאָמְרוּ אהַמְפַתֶּה נוֹתֵן לִכְשֶׁלֹּא יִכְנוֹס בּוֹשֶׁת וּפְגָם נוֹתֵן מִיָּד וְאֶחָד בהָאוֹנֵס וְאֶחָד הַמְפַתֶּה בֵּין הִיא וּבֵין אָבִיהָ יְכוֹלִין לְעַכֵּב.

§ The mishna continues: The rapist gives payment immediately, and the seducer when he releases her, etc. The Gemara asks: When he releases her? Is she his wife? He did not yet marry her, so how can the mishna use the language of divorce? Abaye said: Say that he gives payment when he opts not to marry her. If he marries her he need not pay. That opinion was also taught in a baraita: Although they said that the seducer gives the fine when he opts not to marry her, the compensation for her humiliation and degradation he gives immediately. The baraita continues: Although both the rapist and the seducer are obligated to marry their victim, both she and her father are able to prevent the marriage.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יתוספותפסקי רי״דרשב״ארא״הריטב״אשיטה מקובצתפני יהושעבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אשתו היא – וכי אשתו היא כבר דקאמר לכשיוציא.
לכשלא יכנוס – שתמאן היא או אביה או המפתה עצמו.
יכולין לעכב – שלא יכניסנה.
[לכשיוציא אשתו היא – אפי׳ פיתה לשם אישות מ״מ פריך אשתו היא כיון דאינה צריכה גט].
בושת ופגם נותן מיד – אע״ג דאיתקש לקנס היינו לענין שניתן זה למי שזה ניתן אבל יש מקומות שפטור מקנס לגמרי וחייב בבושת ופגם.
והמפתה לכשיוציא וכי אשתו היא. אמר אביי אימא לכשלא יכנוס. פי׳ שתמאן הוא או היא או אבי׳ דדרשי׳ לו מדעתו. אבל אם כנסה אינו נותן כלום דכתיב גבי מפתה מהר ימהרנה לו לאשה ואם מאן ימאן אביה לתתה לו כסף ישקול. תנ״ה אע״פ שאמרו המפתה נותן לכשלא יכנוס בושת ופגם נותן מיד אחד האונס ואחד המפתה בין היא ובין אביה יכולין לעכב. פי׳ שלא יכנסנה. בשלמא מפותה כתיב אם מאן ימאן אביה אין לי אלא אביה היא עצמה מנין ת״ל מאן ימאן מ״מ. אלא אונס בשלמא איהי דכתיב ולו תהיה לאשה מדעתה אלא אביה מנלן. אביי אמר שלא יהא חוטא נשכר. רבא אמר (קנס) [ק״ו] הוא מה מפתה שלא עבר אלא ע״ד אביה בין היא בין אביה יכולין לעכב אונס שעבר על דעתה וע״ד אביה לא כ״ש. תניא אע״פ שאמרו האונס נותן מיד לכשהיא יוצאה. פי׳ כגון שנתרצו שניהן בגירושין אין לה עליו כלום. מת יצא כסף קנסה בכתובתה. ר׳ יוסי ברבי יהודה אומר יש לה כתובה מנה וקיי״ל כת״ק והמפתה אם רצה להוציא מוציא מ״ט אמר רב אשי א״ק מהר ימהרנה לו מדעתו פירוש ומאי דתנן אם רצה להוציא יוציא מתפרש אם רצה שלא יכנוס לא יכנוס כדפרישנא לכשיוציא דרישא:
לכשיוציא אשתו היא. פירש רש״י ז״ל: בתמיה, כלומר, מתי נכנסה זו שאתה אומר לכשיוציא וכי אשתו היא והלא עדיין לא נכנסה, אבל הראב״ד ז״ל פירשה בניחותא, כלומר, לכשיוציא נמצאת אשתו מכבר, ונפטר מקנסה שהוא חמשים שקל שהם מאתים, וכשהוא מוציאה אינו חייב לה אלא מנה דבעולה היא וכתובתה מנה, ומדבריו אנו למדין דמפותה אין לה כתובה אלא מנה, ותמיהא לי, דאם כן הרי זה חוטא נשכר. ועוד, שיבא להערים ויכנוס ואחר כך יגרש כדי להעמידה על מנה, וצריך עיון.
מתני׳ אונס נותן מיד והמפתה לכשיוצא. מתמהינין עלה לכשיוצא אשתו היא. כלומר אכתי לא עיילת׳ אפיקת׳.
אמר אביי אימא לכשלא יכנוס. תניא נמי הכי כו׳, עד אמר אביי כדי שלא יהא חוטא נשכר. רבא אמר ק״ו ומה⁠(ו) מפתה כו׳ עד כל שכן. אע״ג דהא איתקוש להדדי, שאני הכא לגבי הא מילתא דחדית בהו רחמנא, שהרי אונס שותה בעציצו, והמפתה אם רצה להוציא מוציא. וכיון דכן הוה אמינא להא מילתא גלי רחמנא דלא גמרי מהדרי, ומפתה הוא דלדעתו איהי נמי לדעתה ודעת אביה, אבל אונס לא, כדקאמר אביי, ואפילו הכי קאמר רבא דק״ו הוא, והאי טעמא לא חשיב דאדרבה ק״ו נינהו, בהא מילתא נמי דינא הוא דגמרי מהדדי כי היכי דגמרי לשאר מילי, ואביי אמר טעמא דשלא יהא חוטא נשכר.
בין היא ובין אביה יכולים לעכב – וא״ת כיון שאביה רוצה כבר יכול לקדשה ומוסרה בעל כורחה ומה היא יכולה לסבב עוד הרי קונסה ושוב אין עליה קנס כמפותה מיהת. וי״ל דגזרת הכתוב הוא שאף על פי שקנסה לא יהיה פטור מן הקנס עד שיכנסהו גם מדעתה.
פיסקא האונס נותן מיד וכו׳. לכשיוציא אשתו היא פרש״י בתמיה כלומר מתי נכנסה זו שאתה אומר לכשיוציא וכי אשתו היא והלא עדיין לא נכנסה אבל הראב״ד פירשה בניחותא כלומר לכשיוציא נמצאת אשתו מכבר ונפטר מקנסה שהוא חמשים שקל שהם מאתים וכשהוא מוציאה אינו חייב לה אלא מנה דבעולה היא וכתובתה מנה [ומדבריו אנו למדים דמפותה אין לה כתובה אלא מנה] ותמיה לי דאם כן הרי זה חוטא נשכר ועוד שיבא להערים יכנוס ואחר כך יגרש כדי להעמידה על מנה וצ״ע. הרשב״א ז״ל:
ועוד איכא למטעי במאי דקתני לכשיוציא דמשמע דדוקא כשהעכוב בא מחמתו ולשיטת רש״י ז״ל ניחא דכיון דמתקנינן לישנא בכולה נמי מתקנינן דהכי בעי למימר בין שתמאן היא או אביה או המפתה עצמו וכמו שכתבנו במתני׳ לעיל:
וז״ל תלמידי ה״ר יונה ז״ל אשתו היא בתמיה וכי אשתו היא כבר דקאמר לכשיוציא שאם היתה אשתו לא היה צריך לתת לה שום דבר דהמפתה כל זמן שנשא את האשה אינו חייב כלום ומתרצינן אימא לכשלא יכנוס שאם לא רצה אביה אז הוא נותן הכל וכ״ש כשלא רצה הוא לכנוס כדכתבינן לעיל. ע״כ:
וז״ל הריטב״א ז״ל לכשיוציא אשתו היא פי׳ אתמהא קאמר וכי כבר היא אשתו שאתה אומר לכשיוציא ואם תאמר שכבר כנסה הרי אין לה קנס במפותה ופרקינן אימא לכשלא יכנוס כלומר דלאו לכשיוציא בגט קאמר אלא לכשיוציא עכשו בבית דין שיאמר שאינו רוצה בה. עד כאן:
אין לי אלא אביה היא עצמה מנין תימא לר״י במאי מיירי אי בקטנה או בנערה היאך היא יכולה למאן כיון שהאב רוצה והוא יכול לקדשה בעל כרחה למי שירצה ומאי שנא לזה ואי כשאין לה אב או שבגרה אח״כ פי׳ דבא עליה כשהיא נערה ושוב בגרה עד שלא עמדה בדין דאי בא עליה לאחר שבגרה הרי הבוגרת אין לה קנס ומיהו שפיר מצי מיירי כשבגרה אחר כך ומכל מקום קשה אמאי צריך קרא תיפוק ליה שיכולה לעכב שלא יהא חוטא נשכר כדקאמר אביי בסמוך וכן אביה של קטנה או נערה אמאי צריך קרא לאביי תפוק ליה שלא יהא חוטא נשכר ואפי׳ לרבא נמי קשיא דאיהו נמי אית ליה הכא טעמא דלא יהא חוטא נשכר כיון דלא משלם קנס אם ישאנה ואפשר לתרץ ולומר דלרבא לא קשיא מההיא דאביה דע״כ צריך למכתב דאביה מצי מעכב גבי מפתה כדי שנלמוד ממנו שוב לאונס בק״ו ואי לא הוה כתיב במפתה ולא באונס שמא היינו אומרים דאין אביה יכול לעכב ואפילו תימא דבמפתה היינו אומרים כן מסברא משום דלא יהא חוטא נשכר היכי הוה ילפינן מיניה לאונס דליכא למימר ביה טעמא דחוטא נשכר כיון דקמשלם קנס. ואין להקשות דאם כן הוה ליה למכתב דאביה מצי מעכב גבי אונס אע״ג דליכא טעמא דחוטא נשכר וכ״ש במפתה דאיכא טעמא דחוטא נשכר דאדרבה רבא מסתבר ליה איפכא דטפי איכא למימר דאביה מעכב באונס מבמפתה וכדעביד ק״ו ומה מפתה שלא עבר אלא על דעת אביה וכו׳ ולא קשיא ליה מה למפתה שכן איכא טעמא דלא יהא חוטא נשכר תאמר באונס דליכא טעמא דחוטא נשכר וליכא למימר דכיון דפירכא זו הויא מסברא ואינה כתובה בתורה נכניסנה בתוך הקל וחומר נמי הויא מסברא שלא עבר על דעת אביה וכו׳ היינו סברא ואדרבה סברת חוטא נשכר עדיפא טפי מסברת העברת דעת עצמה דמה לנו בדעת עצמה הרי קנסא הויא לאביה ובין אונס ובין מפתה עבר על דעת אביה אלא ודאי ע״כ לית ליה לרבא טעמא דחוטא נשכר. ודע שכתבו הריטב״א והרא״ש דבמפתה אפי׳ אביי סבירא ליה דליכא למימר טעמא דחוטא נשכר דשאני אונס דמשלם קנס בכל ענין ואף כשהוא כונסה ולפי׳ דין הוא שימאן האב כדי שלא יהא חוטא נשכר שהרי אין אנו מפסידין ממנו אלא האשה אבל במפותה שאם ישאנה פטור מן הקנס משום מיאון האב אין לנו להפסידו שתים האשה והקנס ואין לומר בזה שלא יהא חוטא נשכר ע״כ. ואיברא שהתוספות ז״ל אינם מחלקים כן לדעת אביי משום דהכי נמי איכא למימר איפכא דבאונס ליכא למימר טעמא דחוטא נשכר משום דקא משלם קנסא ואפי׳ הכי קאמר אביי האי טעמא מעתה לאביי ע״כ אין חילוק בין אונס למפתה דלעולם אמרינן בהו שלא יהא חוטא נשכר ומיהו רבא לית ליה האי טעמא כלל לא באונס ולא במפתה וכי היכי דדחייה רבא להאי טעמא לגבי אונס מטעם דקמשלם קנסא הכי נמי לית ליה האי טעמא גבי מפתה מטעמא דאין לנו להפסידו שתים וכמו שכתבו הרא״ש והריטב״א ז״ל וכדכתבינן דשלא יהא חוטא נשכר אמרו מיהו לית לן לאפסודיה משום האי טעמא ורבא לגבי אונס דחה בכה״ג ולגבי מפתה ידחה בגונא אחריתי. נחזור לענינינו התוס׳ ז״ל קשיא להו לדעת אביי אי כשאין לה אב או כשבגרה אחר כך מאי צריך להאי קרא דאם מאן ימאן תפוק ליה שהיא יכולה לעכב שלא יהא חוטא נשכר וכן באבי הנערה או קטנה לא צריך קרא מהאי טעמא ולרבא לא קשיא להו כלל וכדכתיבנא ואין לתרץ דהא אתא קרא לאשמועינן דלא תימא דוקא כשהוא מעכב הוא שישלם קנס אבל כשהיא מעכבת כשבגרה או כשאין לה אב א״נ שמת אביה בעודה נערה או קטנה אימא דלא ישלם קנס כיון שאין העכוב מחמתו קמ״ל קרא דבין כשהיא מעכבת ובין כשאביה מעכב משלם קנס דאכתי קשיא למה ליה לאשמועינן הך חידושא בהיא ובאביה בחדא מינייהו סגי דכיון דלאו דוקא כשהעכוב בא מחמתו מה לי אביה כשהיא נערה מה לי עצמה כשבגרה הא ודאי במאי דלשמעינן קרא דאע״ג דאיהו מעכב איהו משלם קנס דבחדא מינייהו דהוה כתיב הוה סגי תדע דאונס משלם קנס לעולם ולא מחלקינן בין מפתה לאונס אלא במאי תלי קרא להדיא דלא לשלם המפתה קנס אבל מסברא לא מחלקינן בינייהו לענין קנסא כלל ועוד כיון דמילתא דפשיטא הוא דמצו מעכבי מעתה במאי דהוה כתיב מהור ימהרנה לו לאשה ואם לא כסף ישקול כמוהר הבתולות בהכי הוה סגי ולמה לי למכתב אם מאן ימאן אביה לתתה לו הא ודאי כיון דבין אביה ובין היא מצו מעכבי פשיטא נמי דמשלם קנס דהא תשלומי הקנס גבי מפתה בנשואין תליא רחמנא כדכתיבנא מהור ימהרנה וגו׳ וכדכתיבנא וכיון שכן הדרא קושיין לדוכתין ותירץ ר״י ז״ל דמיירי בנערה וקטנה ונהי דאינה יכולה לעכב על אביה שלא יקדשנה לו מכל מקום מועיל מיאונה לענין שישלם קנס:
וכן כתב הריטב״א ז״ל וז״ל ואם תאמר כיון דאביה רוצה הרי יכול לקדשה ולמוסרה לחופה בעל כרחה ומה היא יכולה לעכב עוד הרי כונסה ושוב אין לה קנס במפותה מיהת ויש לומר דגזרת הכתוב היא שאע״פ שכנסה לא יהא פטור מן הקנס עד שיכנסוה גם מדעתה ע״כ. וכן תירץ הרא״ש ז״ל וז״ל ויש לומר דמיירי בנערה וקטנה והא דאיצטריך לרבויי מקרא היינו לענין שמשלם קנס כשהיא ממאנת אע״פ שנשאת לו וכה״ג פרש״י ז״ל בפרק ב׳ דקדושין ע״כ לשונו. והא דאיצטריך שכתב הרב ז״ל לא דייק שפי׳ הכא דהא קושיין בנערה או קטנה היינו דהיכי קאמר דיכולה למאן ואינו קושיא של פשיטא עד דנקט בתירוץ והא דאיצטריך ומיהו התם בקידושין דייק שפי׳ עיין שם ולשון רש״י ז״ל דהתם נקט הכא ומ״מ עיקר תירוצו כתירוץ התוס׳ ז״ל ואם תשאל כיון דמאי דקתני היא עצמה מנין מיירי בנערה אם כן הכי נמי הא דתני אין לי אלא אביה פירושו אבי הנערה מעתה תקשי השתא מיאון הבת מועיל לענין שישלם קנס אע״ג דכונס׳ ברצון אביה כ״ש כשאביה מעכב דאינו כונסה דיועיל לשלם קנס וא״כ לאבי הנערה למה צריך קרא לכתוב אם תמאן בלחוד. תשובתך דדומיא דמיאונה דידה דמיירי לענין שישלם קנס אע״ג דכונסה הכי נמי מיאון אביה מיירי לענין שישלם קנס אע״ג דכונסה בע״כ וכגון שבגרה אח״כ דכבר יצתה מרשות אביה והיא רוצה לינשא לו דאין אביה יכולה לעכב בנשואיה ומ״מ מועיל מיאונו לענין שישלם קנס דומיא דבת. נמצא לשיטה זו כי קתני בין היא בין אביה יכולין לעכב לגבי מפותה היינו לענין קנס אף על גב דכונסה וא״ת תינח מפתה דשייך לפרושינהו לענין קנסא אבל אונס דלעולם משלם קנס ואפילו כשכונסה היכי מצי מיירי בנערה או קטנה דהיכי יכולה לעכב בנשואין כיון דהאב רוצה לקדשה ועדיין ברשותו היא ותירץ הר״ן בפירושו על ההלכות כיון דענה אותה בעל כרחה התורה נתנה לה רשות לעכב בנשואין אע״ג דאביה רוצה והבעל רוצה אבל מפותה דמדעתה עבדה אינה יכולה לעכב מלכונסה כיון שאביה רוצה לקדשה לזה אלא ה״ק שכל זמן שהיא מעכבת מפתה משלם קנס. עוד תירץ דאה״נ שאם האב רוצה לקדשה והאונס רוצה לכנסה כונס בעל כרחה ומאי דאמרינן שהיא יכולה לעכב היינו לומר שאין אונס מצווה לכונסה בעל כרחה:
ורש״י ז״ל כתב וז״ל לכשלא יכנוס. שתמאן היא או אביה או המפתה עצמו. ואפשר דאזיל לשיטתיה ז״ל דדריש בפרק ב׳ דקדושין כשיטת ר״י ז״ל וכמו שכתב הרא״ש ז״ל וה״ק שתמאן וכו׳ פי׳ דמיאונם לחוד סגי לשלם קנס והיינו דנקט לכשלא יכנוס ולא נקט לכשלא כנס דלשון שלא יכנוס משמע דהעכוב בא מחמתו בדוקא והילכך ה״ל למינקט לכשלא כנס אלא מ״ה נקט כשלא יכנוס דמשמע דממאנין בו לשלא יכנוס אף על גב דסוף סוף הוא כונסה מ״ה נמי עקם התנא לשונו ונקט לכשיוציא דמשמע דיש כאן נשואין. והא דקאמר הרב ז״ל לבתר הכי יכולין לעכב. שלא יכניסנה. אאונס קאי ובעי לפרושי כלשון ראשון דכתב הר״ן ז״ל דאף על גב דהבעל רוצה לכונסה התורה נתנה לה רשות לעכב בנישואין כיון דעינה אותה. כל זה נדחקתי כדי לפרש לשון רש״י ז״ל דלא תקשי מדידיה אדידיה כפי מה שהבין הרא״ש ז״ל בלשונו ז״ל שבפרק ב׳ דקידושין ומיהו דוחק הוא שכתב הרב ז״ל שתמאן היא וכו׳ או המפתה עצמו אלמא מדכיילינהו בהדי מפתה עצמו משמע דבהעכבת נשואין מיירי ויש לדחוק לשונו ז״ל שבקדושין ולפרשו בענין אחר ואין להאריך כאן והקשו בתוספות על שיטה זו דמיירי בנערה או קטנה דהכא דרשינן מאם מאן ימאן מ״מ שהיא יכולה לעכב לענין שישלם קנס אע״ג דאביה כונס׳ בע״כ ובפרק נערה דרשינן מינה לרבות יתומה לקנס ותירצו דלכתוב או מאן מאן או ימאן ימאן מאי מאן ימאן ש״מ תרתי וכה״ג אמרינן במרובה גבי אם המצא תמצא. עוד תירצו בתוספות עיקר קושיין בדרך אחרת וניחא טפי ההיא דפרק נערה דאמרינן לרבות יתומה דלעולם אימא לך דכי קאמר הכא היא עצמה מנין מיירי כשאין לה אב או שבגרה אח״כ ובעכבת נשואין מיירי בין לגבי אביה בין לגבי היא עצמה ואביה מיירי בעודה נערה או קטנה והיא עצמה מיירי כשאין לה אב או שבגרה אח״כ ודקשיא לך מה צריך קרא תפוק ליה שיכולין לעכב בין היא כשהיא בוגרת בין אביה כשהיא נערה כדי שלא יהא חוטא נשכר הא אתא לאשמועינן לרבות קנס בבוגרת או ביתומה דלא תימא דאין קנס אלא כשנותנין אותו לאבי הנערה כדכתיב גבי אונס ונתן לאבי הנערה והיינו טעמא משום דעבר על דעת אביה אבל כל לעצמה לית לה דהא מדעתה עבדה אבל השתא דכתיב מאן ימאן דמרבינן מינה דהיא עצמה יכולה לעכב שלא לכונסה אלמא דיש קנס אע״ג דאין לאביה דאי בקטנה או בנערה היאך היא יכולה לעכב וכדאקשינן מעיקרא אלא ע״כ ביתומה או בבוגרת מיירי וממילא אתרבו לקנס ואהא סמיך לקמן בפרק נערה למימר לרבות יתומה לקנס דאי מיירי קרא בקטנה או נערה ועכובא היינו לענין לשלם קנס וכדפי׳ לעיל לא מצינן למסמכיה יתומה להאי קרא כלל דמה ענין יתומה להאי קרא דמיירי בנערה שיש לה אב והאב כונסה בע״כ דהקנס תלוי באב אע״ג דאתיא ליה מחמת מיאונה מ״מ קנסה לאביה ליתומה זו שהקנס תלוי בעצמה ולדידה בעי למיהב והיכי תני אם ימאן לרבות יתומה לקנס משום מאי דמרבינן נערה דמועיל מיאונה לקנס אע״ג דאביה כונסה בע״כ אלא ע״כ ביתומה או בבוגרת מיירי ואיצטריך קרא לרבויינהו לקנס וכדכתיבנא ולא תימא דלפר״י נמי שפיר אתיא ליה יתומה דהא אביה מיירי באבי בוגרת וכדכתבינן לעיל לשיטת ר״י ז״ל דהא מ״מ מאביה אתיא ריבוייא והיכי תיתי מינה לרבות יתומה לקנס ולא תימא דלרבות יתומה לקנס דרשינן לה משום ייתור בפסוק וכדכתבינן לעיל דהוה מצי למכתב מאן מאן וכדכתבינן לעיל ומעתה הדרא קושיא לדוכתי׳ דלעכב למה לי קרא ביתומה או בבוגרת תפוק ליה מטעמא דלא יהא חוטא נשכר דע״כ לא מייתורא דקרא דריש לה התם דאם כן מאי פריך מינה לרבי יוסי בר חנינא דפטר מוציא שם רע על היתומה דשאני מפתה דרבי קרא אלא עיקר הפי׳ כדפרישי׳ וכך פרש״י ז״ל לקמן ומשום דאיכא לאוקמי ריבויא בבוגרת דוקא ומשום דכשבא עליה היתה נערה ואביה קיים אבל ביתומה אימא דלא רבי לה קרא להכי אמרינן דסבר האי תנא דמוציא שם רע על היתומה חייב ולא ממעטי׳ ליה מדכתיב לאבי הנערה וכדפי׳. נמצא קצרו של דבר שהתוספות ז״ל הקשו מעיקרא דהא דאמרינן היא עצמה מנין ליכא לאוקמה לא בקטנה ונערה ולא כשאין לה אב ובבוגרת ור״י תירץ דאיכא לאוקמה בנערה ובקטנה ואף על גב דבע״כ אביה כונסה מ״מ מועיל לענין שיש לה קנס. והתוספות תופסין עיקר הצד האחד דלעולם מיירי כשאין לה אב ובבוגרת ואיצטריך קרא לאשמועינן דיש קנס ביתומה ובבוגרת ואביה איצטריך לאשמועינן דעכוב אביה מהני לשלם קנס דלא תימא דוקא כשהמפת׳ עצמו מעכב קמ״ל אביה ואם תשאל לכתוב דהיא עצמה מעכבת וש״מ תרתי חדא דיש קנס בבוגרת ויתומה ועוד דעכובא מהני לשלם קנס וה״ה אביה וכדכתבינן לעיל. תשובתך אי לא כתיב אביה הוה אמינא היא עצמה דוקא מציא מעכבא ומשום דענה אותה בעל כרחה אבל לא אביה אבל אי כתיב אביה הוה שמעינן שפיר להיא עצמה אלא דבהיא עצמה אתא לאשמועינן דיש לה קנס ומיהו השתא חוזרים התוספות ממה שפירש ר״י ז״ל וס״ל דלא מהני מיאונה לשלם קנס כיון דסוף סוף הרי כונסה ויכולין לעכב דקתני היינו עכבת נשואין. עוד נוכל לפרש שאינם חוזרים התוספות ממה שפירש ר״י ז״ל והכי פירוש לפירושם ז״ל כי אמרינן לקמן לרבות יתומה לקנס היינו הדרשה דדרשינן הכא היא עצמה מנין וכו׳ ומ״ד לרבות יתומה לקנס בעי לפרש דה״ק היא עצמה מנין פי׳ לא בעי למימר מנין שיכולה לעכב דאי בבוגרת פשיטא ואי בנערה אינה יכולה לעכב אלא הכי בעי מנין שיש קנס כשהיא מעכבת כלומר שיש יכולת בידה לעכב הנשואין ואין העכבה תלוי אלא בה ואם היא לא תעכב אין מי שיכול לעכב דאין הדבר תלוי אלא בה והיינו יתומה דמחמת עכבתה הוא שלא תנשא דהא אין לה אב וכן בבוגרת אבל כל זמן שלא בגרה תלוי באב פי׳ אפילו תימא דמיאונה מועיל לענין שישלם קנס מ״מ אין תשלומי הקנס בעבורה אלא מחמת אביה דהא הקנס לאביה והיא הויא לה ככרעא דאבוה ומיאונה הויא ליה כמיאונו של אב דכח האב אגידא בה והויא לה כמו האב עצמו והילכך ה״ק אין לי אלא אביה פי׳ כשיש כח אב הוא דיש קנס והא קמ״ל דאע״ג דמיאנה היא ואביה כונסה בע״כ מ״מ כיון דכח האב קיים הויא ליה כאילו האב מיאן היא עצמה מנין כשאין קנס אלא מחמת עכובה כגון יתומה ובוגרת מנין שיש לה קנס והשתא ניחא דאיצטריכו תרווייהו לאשמועינן אביה והיא עצמה מאביה שמעינן דאפילו מיאנה היא ואינה מועיל מיאונה לענין נשואין אפ״ה מועיל לענין קנסא ומהיא עצמה שמעינן לרבות יתומה ובוגרת לקנס וכדכתיבנא והשתא ניחא כל מאי דאקשינן ואין חילוק בין פירוש ר״י ז״ל למסקנת התוס׳ ז״ל אלא דמאי דפירש ר״י ז״ל בהיא עצמה קא מפרשי התוס׳ באביה ובזה תבין כל הדבור ומה שכתוב בתוס׳ דדוקא בבוגרת או ביתומה יש קנס בעכוב שלהן אבל כל זמן שלא בגרה תלוי באב פי׳ דוקא בבוגרת או ביתומה מקרי עכוב שלהן ואמרינן שהקנס תלוי בעכוב שלהן אבל כל זמן שלא בגרה תלוי באב אפילו אמרת דמועיל מיאונה לענין שמשלם קנס אין הקנס תלוי בעכוב שלה דמחמת האב פורע הקנס וכדכתיבנא ומ״ה היינו מחלקי׳ בין כשהעכוב תלוי באביה להיכא דהעכוב תלוי בה משום דכשהעכוב תלוי באביה דהקנס לאביה והמפתה עבר על דעת אביה לכך דין הוא שישלם קנס אבל כשהיא מעכבת שהעכבה תלוי בה והקנס לעצמה אינו דין שיש לה קנס דהא מדעתה עבדה וכבר מחלה ולהכי איצטריך לרבות יתומה או בוגרת כנ״ל. ומאי דכתיבנא מעיקרא מתיישב יותר הלשון ודע שכל זה שכתבו התוספות בהאי לישנא בתר׳ הוא פירוש לפרש״י ז״ל דלקמן ובתוספות כתיבת יד כתוב אלא כך הוא עיקר פי׳ שפי׳ הקונטריסין לקמן. ע״כ:
והרשב״א ז״ל כתב בחידושיו בפרק ב׳ דקידושין וז״ל וק״ל ה״ד אי כשהאב מתרצה בכך מה מועיל מיאון דידה דהא אביה מצי לקדשה בע״כ ואי כשלא נתרצה האב היינו מיאון דאב ותירצו בתוספות דבמפותה גזרת הכתוב היא דאף על פי שהאב יכול לקדשה בע״כ מ״מ מועיל מיאונה לענין זה שמשלם קנס כשהיא ממאנת א״נ כשפתה כשהיא נערה ולא הספיק לעמוד בדין עד שבגרה או שמת אביה שהקנס לעצמה כדתנן נערה שנתפתתה ולא הספיקה לעמוד בדין עד שבגרה הרי הן של עצמה ולומר אעפ״כ שעכשו היא ברשותה וקנסה לעצמה לא אמרינן שמחלה קנסה מדנתפתתה לו אלא כיון דבשעת פתוי דאב ועכשו שהיא של עצמה אינה מתרצית לו משלם קנס על ידי מיאונה. ע״כ:
והרמב״ן ז״ל כתב שם [מו א׳] וז״ל לומר שמשלם קנס במפותה אין פירושו ברור אצלי שאם האב רוצה לקבל בע״כ קידושיה ודאי אינו משלם קנס שהמפתה אינו נותן אלא לכשלא יכנוס ואם אמר האב רוצה אני אם היא רוצה וקמ״ל שכיון שאינה רוצה משלם קנס פשיטא שזה העכוב של אב הוא שאינו רוצה אלא א״כ רצתה היא ונראה כגון שאמר האב בשעת העמדה בדין רוצה אני ובאה היא אח״כ ואמרה איני רוצה והאב אינו רוצה לקבל קידושין בע״כ וחוזר ותובע קנס או שמת האב וקא משמע לן דמשלם משום מיאונה שאילו משום מיאונו של אב מכיון שאמר בב״ד רוצה אני ונפטר הלה ממנו שוב אינו יכול לחזור לומר אין אני רוצה שהרי לא מיאן בשעת העמדה בדין וכ״ש כשמת ולא מיאן כלל בסוף שנפטר הלה ומשום מיאון שלה משלם ע״כ. ועי׳ הריטב״א ז״ל בחידושיו שם בפרק ב׳ דקדושין:
קונטרס אחרון
תוספות בד״ה צער דמאי כתבתי מה שיש לדקדק בזה בל׳ הרמב״ם ז״ל בפי׳ המשניות ובתיבורו ושם כתבתי ג״כ לפרש הסוגיא בפשיטות וליישב מה שהקשה הגאון מהרר״צ אשכנזי סי׳ קמ״ו:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

א שנינו במשנה שהאונס נותן מיד והמפתה לכשיוציא וכו׳. ותוהים: לכשיוציא?! וכי אשתו היא? הרי עדיין לא נשא אותה, ואם כן מדוע אומרים לכשיוציא? אמר אביי: אימא [אמור, הכוונה היא] לכשלא יכנוס. כלומר, אם רוצה לשאתה — אינו משלם, אבל אם אינו רוצה לכונסה — משלם. תניא נמי הכי [שנויה גם כן בברייתא] במפורש: אף על פי שאמרו המפתה נותן קנס לכשלא יכנוס, מכל מקום בושת ופגם נותן מיד. ועוד נאמר שם: ואחד האונס ואחד המפתה, בין היא ובין אביה יכולין לעכב. שאף על פי שהאונס חייב לשאת את האנוסה, היא או אביה יכולים לסרב.
§ The mishna continues: The rapist gives payment immediately, and the seducer when he releases her, etc. The Gemara asks: When he releases her? Is she his wife? He did not yet marry her, so how can the mishna use the language of divorce? Abaye said: Say that he gives payment when he opts not to marry her. If he marries her he need not pay. That opinion was also taught in a baraita: Although they said that the seducer gives the fine when he opts not to marry her, the compensation for her humiliation and degradation he gives immediately. The baraita continues: Although both the rapist and the seducer are obligated to marry their victim, both she and her father are able to prevent the marriage.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יתוספותפסקי רי״דרשב״ארא״הריטב״אשיטה מקובצתפני יהושעבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) בִּשְׁלָמָא מְפוּתָּה כְּתִיב {שמות כ״ב:ט״ז} אִם מָאֵן יְמָאֵן אָבִיהָ אֵין לִי אֶלָּא אָבִיהָ הִיא עַצְמָהּ מִנַּיִן תַּלְמוּד לוֹמַר יְמָאֵן מִכׇּל מָקוֹם.

The Gemara asks: Granted, with regard to a woman who was seduced, it is written: “If her father refuses [maen yemaen] to give her to him” (Exodus 22:16), and the Sages interpreted: I have only derived that her father can prevent the marriage; from where do we derive that she herself can do so? The verse states: Maen yemaen, a double verb indicating that the marriage can be prevented in any case, i.e., she too may do so.
רי״ףתוספותרשב״אמהרש״ל חכמת שלמהפני יהושעבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אין לי אלא אביה היא עצמה מנין כו׳ – תימה לר״י במאי מיירי אי בקטנה או בנערה היאך היא יכולה למאן כיון שהאב רוצה והוא יכול לקדשה בעל כרחה למי שירצה וה״ה לזה ואי בשאין לה אב או שבגרה אחר כך מה צריך קרא תיפוק ליה שיכולה לעכב שלא יהא חוטא נשכר כדקאמר אביי בסמוך וכן אביה אמאי צריך קרא לאביי ואומר ר״י דנהי שאינה יכולה לעכב על אביה שלא יקדשנה לו מ״מ מועיל מיאונה לענין שישלם קנס וכן במיאון אביה והא דתניא הכא המפתה לכשלא יכנוס צריך לפרש לכשלא יכנוס מדעתה ומיהו קשה דהכא דרשינן מאם מאן ימאן מ״מ שהיא יכולה לעכב ובפרק נערה (לקמן מד:) דרשינן מינה לרבות יתומה לקנס וי״ל דליכתוב או מאן מאן או ימאן ימאן מאי מאן ימאן ש״מ תרתי ובכה״ג אמרינן במרובה (ב״ק דף סה. ושם) גבי אם המצא תמצא ובהחובל (שם דף פה.) גבי ורפא ירפא ועוד נראה דלאו מיתורא דקרא דריש לה התם דאם כן מאי פריך מינה לרבי יוסי בר׳ חנינא דפטר מוציא שם רע על היתומה דשאני מפתה דרבי קרא אלא כן הוא עיקר כמו שפירש בקונטרס לקמן דלאו מריבוי דריש אלא ה״פ לרבות יתומה לקנס דדרשינן שיש קנס כשהיא מעכבת והוא הדין דה״מ למימר לרבות בוגרת לקנס כשהיא מעכבת דדוקא בבוגרת או ביתומה יש קנס בעיכוב שלהן אבל כל זמן שלא בגרה תלוי באב והשתא דייק התם שפיר דשמעינן דסבר האי תנא שיש קנס ביתומה ולא ממעטינן ליה מדכתיב לאבי הנערה אע״ג דליכא ריבוי ליתומה כדפירשתי דאיכא לאוקמי קרא לבוגרת.
אם מאן ימאן אין לי אלא אביה היא עצמה מנין. כבר פירשתיה בקדושין בפרק האיש מקדש (קידושין מו.) בשילהי שמעתתא דקטנה שנתקדשה שלא לדעת אביה בסיעתא דשמיא.
תוס׳ בד״ה אין לי כו׳ וה״ה לזה כו׳. נ״ב פי׳ דלא תימא מאחר שבא עליה בזנות יכולה לעכב אפילו נגד אביה ודו״ק:
בא״ד מ״מ מועיל מיאונה כו׳. נ״ב פי׳ אף שאינה יכולה לעכב מ״מ יש לקיים מקרא של עכוב גבי דידה כגון יתומה ובוגרת ולא תקשי פשיטא א״כ יהא חוטא נשכר דקמ״ל אף שהיא מעכבת מ״מ משלם קנס נע״כ וכן העכוב שנכתב גבי אביה לא לאשמועינן שיכול לעכב אלא אף שאביה מעכב מ״מ משלם הוא הקנס וק״ל:
גמרא דאבוה נינהו. אע״ג דבהחובל דף פ״ח אמרינן דצערא דגופא לא זכי ליה רחמנא מ״מ לענין צער ביאה ודאי דאבוה הוי כדמשמע להדיא מל׳ המשנה דר״פ נערה. והטעם נראה משום שביד אביה לצערה בכך כשמסרה לבעל. אלא דלפ״ז קשה הא מסקינן דמפותה אין לה צער וא״כ אין ביד אביה לצערה בכך וא״כ תקשי מתני׳ דר״פ נערה אמאי צער אנוסה לאביה. ולמאי דפרישית א״ש נהי דמפותה אין לה צער היינו צער פיסוק רגלים אבל אותו צער גדול שיש לכל הבתולות בביאה ראשונה ודאי למפותה נמי יש לה כמו שהקשה ר״י לעיל בד״ה צער וכו׳ דדבר ברור לעינים הוא וא״כ ביד האב לצערה אפילו באותו צער גדול וא״כ צער ביאה בכל ענין זכי ליה רחמנא כנ״ל נכון ובתשובת מהרר״צ הנ״ל כתב בענין אחר לפי שיטת הראב״ד ע״ש ודו״ק:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ושואלים: בשלמא [נניח] בענין מפותה — כתיב [נאמר]: ״אם מאן ימאן אביה לתתה לו״ (שמות כב, טז), ודרשו חכמים: אין לי אלא אביה שיכול למאן, היא עצמה מנין שיכולה למאן בו — תלמוד לומר: ״ימאן״, מכל מקום, שמכפל הלשון למדים שאף היא רשאית למאן.
The Gemara asks: Granted, with regard to a woman who was seduced, it is written: “If her father refuses [maen yemaen] to give her to him” (Exodus 22:16), and the Sages interpreted: I have only derived that her father can prevent the marriage; from where do we derive that she herself can do so? The verse states: Maen yemaen, a double verb indicating that the marriage can be prevented in any case, i.e., she too may do so.
רי״ףתוספותרשב״אמהרש״ל חכמת שלמהפני יהושעבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) אֶלָּא אוֹנֵס בִּשְׁלָמָא אִיהִי כְּתִיב {דברים כ״ב:י״ט,כ״ט} וְלוֹ תִהְיֶה מִדַּעְתָּהּ אֶלָּא אָבִיהָ מְנָלַן.

However, from where is it derived that they can prevent the marriage in the case of a rapist? Granted, she herself can prevent the marriage, as it is written: “And to him she shall be as a wife” (Deuteronomy 22:29), and the term “shall be” indicates with her consent. However, from where do we derive that her father can prevent the marriage?
רי״ףרש״יתוספותריטב״אשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

תהיה – משמע היא מהוה את עצמה לו.
אלא אונס בשלמא איהי כו׳ – תימה כיון דאונס ומפתה מיגמר גמירי מהדדי להא מילתא נמי ליגמרו מהדדי כדפריך בסמוך ומאי קאמר אלא אביה מנלן וי״ל דלהאי מילתא לא גמרינן מהדדי דהא מפתה יכול לעכב ואונס שותה בעציצו וה״ה ה״נ אין אביה יכול לעכב וה״נ קאמר אביי בסמוך ורבא לא מסתבר ליה למימר הכי כיון דאיכא ק״ו וא״ת ואיהי גבי אונס אמאי איצטריך למיכתב נילף לאביי מסברא שלא יהא חוטא נשכר ולרבא מק״ו ויש לומר דלו תהיה לאשה אינו מיותר [דאיצטריך לעשה ולדרשות דלעיל. מהר״ם. א״נ אביי ורבא לא הוו משנו הכי אלא בתר דגלי קרא בהדיא].
(6-7) אלא אביה מנ״ל אמר אביי שלא יהא חוטא נשכר רבא אמר וכו׳ – וא״ת למה לי כולי האי לגמור ממפתה וכדפרכינן לקמן. וי״ל שאין הג״ש אלא לדברים שהם מפרשים בזה אבל כיון שכתב לו תהיה לאשה הרי פי׳ שלא יהיה הדבר תלוי אלא בעצמה ועוד דסברא הוא דלגבי הא לא מהני ג״ש דדלמא שאני אונס שהוא שותה בעציצו וכשם שהוא אינו יכול לעכב אפילו אביה ג״כ אינו יכול לעכב. וכן תרצו בתוס׳.
(6-9) והא דאמר אביי שלא יהא חוטא נשכר – וא״ת למה לי למכתב באונס ולו תהיה לאשה עד עתה תיתי לי מהאי טעמא דאמרן דאביי שלא יהא חוטא נשכר. וי״ל שלא הוצרך הכתוב אלא להיכא שיש לה אב דבלאו הכי נמי יכול לקדשה בע״כ שהוא רוצה.
רבא אמר ק״ו וכו׳ – וא״ת לרבא ל״ל למכתב ולא תהיה לאשה מדעתה תיתי מיאון דידה מהאי ק״ו. וי״ל דאי לא כתב רחמנא ולו תהיה לאשה לא עבדינן ק״ו דשאני אונס דאיהי לא מצי מעכב וכו׳ וכדפריך בסמוך אביי אבל השתא דכתב רחמנא ולו תהיה לאשה גלי לן שתהא יכולה למאן ואף על פי שהוא אינו יכול לעכב עבדינן ק״ו שפיר לעשות מיאון אביה למיאון דידה ואביי סבר ואפילו בתר דגלי רחמנא בדידה לית לן למעבד ק״ו כיון דאיכא למפרך כלל אימא כשתמצא אין לה כתובה.
אלא אונס בשלמא איהי וכו׳. הקשו בתוספות כיון דאונס ומפתה מגמ׳ גמירי מהדדי להא מילתא נמי לגמרו מהדדי כדפרי׳ בסמוך ומאי פריך אלא אביה מנלן ולא קשיא להו נמי דלמה לן קרא דאיהי מצי מעכב דלגמרו מהדדי דלא נתנה גזרה שוה זו אלא ללמד מקראות הסתומים דישקול דמפתה היינו חמשים וחמשים דאונס היינו שקלים ולא אתיא ללמד דין חדש ומאחר דכבר כתיב דאיהי מצי׳ מעכבא מדכתיב ולו תהיה דמשמע מדעתה יש לנו לומר דאתיא הג״ש לפרש עוד דאבי׳ נמי ולכך קשיא להו לתוס׳ דמאי פריך אלא אביה מנלן ומיהו לא מצינן למילף בג״ש דאיהי נמי מציא מעכבא דדין חדש הוא זה דדוקא כשהעכוב בא מחמתו הוא דסברא נותנת שישלם קנס אבל כשאין העכוב בא מחמתו אין לנו שישלם קנס הילכך הך גזרה שוה לא ניתנה למגמר בכיוצא בזה. ומיהו הרא״ש ז״ל תירץ מדכתב רחמנא שהיא יכולה למאן משמע מיעוט אבל לא אביה ואי לאו הכי נשתוק קרא מיניה ונגמרו מהדדי ע״כ. ובמאי דכתיבנא אין מקום לתירוץ זה כלל. ותירצו בתוס׳ דלהא מילתא לא גמרינן מהדדי דהא מפתה יכול לעכב ואונס שותה בעציצו והוה אמינא הכי נמי אביה יכול לעכב וקשיא להו לתוספות דמהאי טעמא גופיה דלא בעי רבא למגמר מג״ש איכא למפרך נמי על הק״ו ואמאי נדי מהג״ש ויליף לה מק״ו דלא דייק כולי האי וכדפריך עלה אביי ותירצו דהך טעמא גופיה הוא ניהו מאי דקאמר אביי בסמוך ורבא לא מסתבר ליה למימר הכי כיון דאיכא קל וחומר:
וז״ל הרא״ה ז״ל אמר אביי כדי שלא יהא חוטא וכו׳. אע״ג דהא איתקוש להדדי שאני הכא לגבי הא מילתא דחדית בהו רחמנא שהרי אונס שותה בעציצו והמפתה אם רצה להוציא מוציא וכיון דכן הוה אמינא להא מילתא הא גלי רחמנא דלא גמרי מהדדי ומפתה הוא דלדעתו איהי נמי לדעתה ודעת אביה אבל אונס לא כדקאמר אביי ואפ״ה קאמר רבא דק״ו הוא והאי טעמא לא חשיב דאדרבה ק״ו נינהו ובהא מילתא נמי דינא הוא דגמרי מהדדי כי היכי דגמרי לשאר מילי ואביי אמר טעמא דשלא יהא חוטא נשכר. ע״כ:
וז״ל הריטב״א ז״ל אלא אביה מנא לן אביי אמר כדי שלא יהא חוטא נשכר רבא אמר ק״ו וא״ת ולמה לי כולי האי לגמור אונס ממפתה מג״ש וכדפרכינן לקמן וי״ל שאין הג״ש אלא לדברים שהם מפורשים בזה וסתומים בזה אבל בזה כיון שכתב ולו תהיה לאשה הרי פי׳ שלא יהא הדבר תלוי אלא בעצמה ועוד דסברא היא דלגבי הא לא ליהני ג״ש דדילמא שאני אונס שהוא שותה בעציצו וכשם שהוא אינו יכול לעכב אף אביה ג״כ אינו יכול לעכב וכן תירצו בתוספות. ע״כ:
ודע דמפרש דקרא דמפתה מיירי לענין שמשלם קנס והיא מיירי בקטנה ובנערה ואביה היינו אבי בוגרת ואתא לאשמועינן קרא דאף על גב דכונס׳ בע״כ מהני מיאונייהו לשלומי קנס מעתה לא מצי למילף אונס ממפתה דמפתה איירי לענין קנסא ואונס מיירי לענין נשואין ואתא לאשמועינן דאע״ג דברשות אביה היא כיון דעינה אותה אמרה תורה דמציא מעכב וכדכתבינן לעיל ואביה דאונס נמי לא מצי למילף ממפתה כיון דלגבי איהי איכא חילוקא בינייהו בין אונס למפתה דלגבי מפתה לא מציא לעכובי מלכנוס כיון שהיא נערה משא״כ באונס וכדכתבינן לעיל ולשיטה האחרונה דפרשינן לעיל דקרא דמפתה דבין היא בין אביה יכולין לעכב מיירי בבוגרת או ביתומה ובין באונס ובין במפתה בענין עכבת נשואין מיירי וכדכתבינן לעיל הלכך לא הוה צריך לטעמא דלא יהא חוטא נשכר ולא לק״ו דרבא דמג״ש הוה ילפינן לה אונס ממפתה. עוד הקשו בתוספות ואיהי גבי אונס אמאי איצטריך למכתב נילף לאביי מסברא דלא יהא חוטא נשכר ולרבא מק״ו ותירצו בתוספות דולו תהיה לאשה אינו מיותר ובזה אידחיא נמי תירוץ הרא״ש ז״ל לקושיא קמייתא דאי הוה יתורא אה״נ דהוה אמרינן דמשמע מיעוטא אבל השתא דלא הויא מיותר לא משמע מיעוטא ולשיטת ר״י ז״ל ניחא נמי קושיא זו דהא איצטריך איהי לגבי אונס ללמדך דאע״ג דאביה רוצה לקדשה בע״כ והרי היא נערה ובידו לקדשה מ״מ התורה נתנה לה רשות לעכב כיון דעינה אותה והא ודאי צריכא רבא וקשיא לי דהכא מתרצים התוס׳ דולו תהיה לאשה אינו מיותר ולעיל בריש פרקין בשמעתא דנער נער הנערה הקשו התוס׳ ולשתוק מולו תהיה לאשה וגו׳ ותירצו דאיצטריך למדרש ולו תהיה לאשה מדעתה וי״ל דכבר מקשי׳ לעיל קושיא אחריתי דהיאך שואלים התוספות ולשתוק והרי צריך למכתב ולו תהיה לאשה לעשה ותירצו בקונטריסין דאינו ר״ל דלשתוק מהאי קרא ולא לכתביה כלל אלא ה״ק לשתוק ממשמעותא של תהיה דממנו ממעט חייבי לאוין וחייבי כריתות ויכתוב לשון אחר דלשתמע מעוטא כגון וישאנה ומתרצים דלשון תהיה צריך למדעתה. הילכך הכא נמי הכי קאמרי דולו תהיה אינו מיותר פי׳ דלאו מייתורא קא דריש לה דע״כ צריך לעשה אלא דה״ל למכתב ל׳ אחר וישאנה וכיון שכן אי הוה כתיב הכי הוה משמע דבע״כ ישאנה והא ודאי ליתא ומיהו אין צריך קרא מיותר לזה אלא דלא לכתוב לישנא דנטעי ממשמעותיה דקרא קא דריש לה ומיהו עיקר קרא אתא לעשה ומיהו לענין נשואין דבעינן אשה הראויה לו לא איצטריך קרא דפשיטא ודאי דאינו רשאי לקיימה דהא כתיב לא יבא ממזר אלא כי איצטריך קרא לעשה וכדכתבינן כנ״ל:
וז״ל הריטב״א ז״ל אמר אביי שלא יהא חוטא נשכר וא״ת גבי מפתה נמי למאי כתב רחמנא אביה בהדיא תפוק ליה מהאי טעמא וי״ל דשאני אונס שמשלם קנס בכל ענין ואף כשהוא כונסה ולפיכך דין הוא שימאן האב כדי שלא יהא חוטא נשכר שהרי אין אנו מפסידין ממנו אלא האשה אבל במפותה שאם ישאנה פטור מן הקנס משום מיאון האב אין לנו להפסידו שתים האשה והקנס ואין לומר בזה שלא יהא חוטא נשכר. וא״ת ולמה לי למכתב באונס ולו תהיה לאשה מדעתה תיתי לי מהאי טעמא דגמרן באביה שלא יהא חוטא נשכר וי״ל שלא הוצרך הכתוב אלא להיכא שיש לה אב דבלאו הכי נמי יכול לקדשה בעל כרחה כיון שאביה רוצה. רבא אמר ק״ו וכו׳ וא״ת ולרבא למה לי למכתב ולו תהיה לאשה מדעתה תיתי מיאון דידה מהאי ק״ו וי״ל דאי לא כתבה רחמנא ולו תהיה לאשה לא עבדינן ק״ו דשאני אונס דאיהו לא מצי מעכב וכדפריך אביי בסמוך אבל השתא דכתב רחמנא ולו תהיה לאשה וגלי לן שתהא היא יכולה למאן ואע״פ שהוא אינו יכול לעכב עבדינן ק״ו שפיר להשוות מיאון אביה למיאון דידיה ואביי סבר דאפילו בתר דגלי רחמנא בדידה לית לן למעבד ק״ו כיון דאיכא למפרך כנ״ל. ע״כ:
בד״ה אין לי אלא כו׳ וכן אביה אמאי צריך קרא לאביי כו׳ עכ״ל נראה לאו דוקא לאביי דהא רבא דקאמר דלאו חוטא נשכר מדמשלם קנס היינו באונס אבל במפותה דאינו משלם קנס כשישאנה הרי חוטא נשכר אף לרבא אלא משום דאביי קאמר הא דחוטא נשכר נקטו לאביי ודו״ק:
בא״ד שאינה יכולה לעכב על אביה שלא יקדשנה לו מ״מ מועיל מיאונה לענין שישלם קנס כו׳ עכ״ל לפי תירוצם הכא נראה דקטנה ונערה נמי יכולין לעכב לענין שישלם קנס ולקמן כתבו בדבור זה דווקא בבוגרת או ביתומה יש קנס בעיכוב שלהן אבל כל זמן שלא בגרה תלוי באב כו׳ ויש ליישב דאין דבריהם אלו סותרין את אלו דודאי יש לקיים פי׳ ר״י דלעיל דלענין שישלם קנס מהני מיאונה ועיכובה אפי׳ בקטנה ונערה לפי תירוץ שכתבו אהא דדרשינן מהאי קרא לרבות יתומה לקנס היינו מיתורא דמאן ימאן אבל לפי תירוץ זה שכתבו דלא איצטריך יתורא דקרא לשלם קנס ביתומה אלא לאשמועינן שיש קנס בעכוב שלה וא״כ ע״כ כיון דנקט בברייתא יתומה לענין עיכוב שישלם ע״כ דבקטנה ונערה שיש לה אב לא מהני עיכוב שלה שישלם דאל״כ לא הוה איצטריך לאשמועינן כן דמהני עיכוב ביתומה דכיון דיש לה קנס ודאי דמהני עיכוב שלה טפי מבקטנה שיש לה אב ודו״ק:
בד״ה אלא אונס כו׳ וי״ל דלהאי מלתא לא גמרינן מהדדי דהא מפתה יכול לעכב כו׳ עכ״ל ואין להקשות אכתי כיון דגלי קרא באונס באיהי שיכולה לעכב ל״ל קרא באיהי במפותה וליגמרי מהדדי דהא ליכא לתרוצי הכי די״ל דבמפותה ודאי דלא איצטריך לעיכוב אלא לענין שישלם קנס ע״י עיכוב כמ״ש התוס׳ לעיל ומיהו לענין עיכוב ממש ה״מ למילף אונס ממפתה אי לאו תירוצו וק״ל:
בד״ה טעמא כו׳ ופריך אמאי תזבין לכתובתה לבעלה בטובת הנאה כו׳ עכ״ל כצ״ל:
בתוספות בד״ה בשת ופגם וכו׳ אף ע״ג דאיתקש לקנס וכו׳ עד סוף הדיבור. ולכאורה מסברא דנפשיה כתבו האי היקשא משום דהכי משמע להו ממתני׳ דר״פ נערה דאבשת ופגם נמי קאי. אע״ג דלא שייך בהו אי מודה מפטר כמו שדקדק ר״י ז״ל לעיל בדף ל״ח ע״ב בד״ה יש בגר בקבר ע״ש וכן דקדק ג״כ הרא״ה לקמן בסמוך מסוגיא דיתומה שנתארסה ונתגרשה. לכך הוצרכו לפרש כאן דהאי היקשא לא שייך אלא לענין למי שזה ניתן זה ניתן. ואע״ג דקי״ל אין היקש למחצה כבר כתבו התוספות בכמה דוכתי דהיינו לענין אי עיקר היקשא נכתב לחדא קולא ילפינן מיניה כל הקולות דוקא ולא שום חומרא וה״ה איפכא. וא״כ ה״נ איכא למימר כיון דעיקר היקשא לא נאמר אלא בענין דברים שבין האב לבתו דעל אבי הנערה קאי לא ילפינן מיניה שום קולא או חומרא לגבי הבועל כן שיטת התוס׳ אבל הרמב״ם בחבורו כתב לגמרי להיפך דבדברים שבין האב לבועל אי חייב או פטור לגמרי הוקשו בשת ופגם לקנס אבל בדברים שבינו לבין אביה בושת ופגם לעולם לאביה כבשת ופגם דעלמא. ואפ״ה אתיא ליה שפיר ההיא דהכא דאדרבא לענין בשת ופגם מפתה נמי נותן מיד כמו באונס דכתיב בהדיא ולכל מילי הא גמרי מהדדי כדאיתא בסמוך. וכשהוציא הכתוב מפתה דאינו נותן אלא לכשלא יכנוס כדכתיב אם מאן ימאן לענין קנס לחוד איירי כדכתיב בהדיא כסף ישקול כמוהר הבתולות ובשת ופגם במילתיה קאי וכן נראה לי להדיא מלשון הרמב״ם ז״ל שם. ובהכי ניחא לי נמי לפי השיטה שכתבתי לעיל בדף הקודם גבי ולא לאבי מתה לענין בגר בקבר וכן לקמן בר״פ נערה דטעמא דרבנן בההיא דר״פ נערה דלעצמה היינו משום דכתיב ונתן דהיינו העמדה בדין וכשיטת הרא״ה ז״ל. ולפ״ז אין לנו שום הכרח להאי היקשא אלא כל מילי דמתרבי או מימעט בהאי פרשה אכולהו קאי בין אקנס ובין אבושת ופגם. ובהכי רווחא שמעתתא כמו שהארכתי בר״פ נערה וההיא דהכא היינו נמי כמו שפירשתי לשיטת הרמב״ם כנ״ל נכון ודו״ק:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אלא אונס, מניין לנו דין זה? בשלמא איהי [נניח היא] שיכולה למאן — כתיב [נאמר]: ״ולו תהיה לאשה״ (דברים כב, כט), משמע ״תהיה״ היא — מדעתה ומרצונה. אלא אביה מנלן [מניין לנו] שיכול לעכב?
However, from where is it derived that they can prevent the marriage in the case of a rapist? Granted, she herself can prevent the marriage, as it is written: “And to him she shall be as a wife” (Deuteronomy 22:29), and the term “shall be” indicates with her consent. However, from where do we derive that her father can prevent the marriage?
רי״ףרש״יתוספותריטב״אשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(7) אָמַר אַבָּיֵי שֶׁלֹּא יְהֵא חוֹטֵא נִשְׂכָּר רָבָא אָמַר ק״וקַל וָחוֹמֶר וּמָה מְפַתֶּה שֶׁלֹּא עָבַר אֶלָּא עַל דַּעַת אָבִיהָ בִּלְבַד בֵּין הִיא וּבֵין אָבִיהָ יְכוֹלִין לְעַכֵּב אוֹנֵס שֶׁעָבַר עַל דַּעַת אָבִיהָ וְעַל דַּעַת עַצְמָהּ לֹא כׇּל שֶׁכֵּן.

Abaye said: No verse is necessary as it stands to reason that the father too can prevent the marriage so that a sinner will not profit. If her father could not prevent the marriage, the rapist would acquire the right to marry the young woman despite the father’s refusal, a right not accorded to one who seeks to betroth a young woman in a conventional manner. Rava said it is derived through an a fortiori inference: Just as in the case of a seducer, who contravened only her father’s will, as she acquiesced to his proposition, nevertheless both she and her father can prevent the marriage; in the case of a rapist, who contravened both her father’s will and her own will, all the more so is it not so that both she and her father can prevent the marriage?
רי״ףריטב״אבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 6]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אמר אביי: יש סברה בדבר: שלא יהא חוטא נשכר, שאם אין אביה יכול למאן, נמצא שעל ידי שחטא בה ואנסה יוכל לשאתה למרות סירובו של אביה. רבא אמר: קל וחומר הוא, ומה מפתה שלא עבר אלא על דעת אביה בלבד, שהרי היא עצמה התרצתה לו, בכל זאת בין היא ובין אביה יכולין לעכב — אונס שעבר על דעת אביה ועל דעת עצמה לא כל שכן ששניהם יכולים לעכב.
Abaye said: No verse is necessary as it stands to reason that the father too can prevent the marriage so that a sinner will not profit. If her father could not prevent the marriage, the rapist would acquire the right to marry the young woman despite the father’s refusal, a right not accorded to one who seeks to betroth a young woman in a conventional manner. Rava said it is derived through an a fortiori inference: Just as in the case of a seducer, who contravened only her father’s will, as she acquiesced to his proposition, nevertheless both she and her father can prevent the marriage; in the case of a rapist, who contravened both her father’s will and her own will, all the more so is it not so that both she and her father can prevent the marriage?
רי״ףריטב״אבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(8) רָבָא לָא אָמַר כְּאַבַּיֵּי כֵּיוָן דְּקָא מְשַׁלֵּם קְנָס לָאו חוֹטֵא נִשְׂכָּר הוּא אַבָּיֵי לָא אָמַר כְּרָבָא מְפַתֶּה דְּאִיהוּ מָצֵי מְעַכֵּב אָבִיהָ נָמֵי מָצֵי מְעַכֵּב אוֹנֵס דְּאִיהוּ לָא מָצֵי מְעַכֵּב אָבִיהָ נָמֵי לָא מָצֵי מְעַכֵּב.

The Gemara elaborates: Rava did not say in accordance with the explanation of Abaye, as since the rapist pays the fine he is not a sinner who profits, as he too must pay the dowry of a virgin even if he marries her. Likewise, Abaye did not say in accordance with the explanation of Rava because in the case of a seducer, where the seducer himself can prevent the marriage, her father can also prevent the marriage. In the case of a rapist, where the rapist himself cannot prevent the marriage, her father also cannot prevent the marriage.
רי״ףרש״יתוספותריטב״אשיטה מקובצתבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מצי מעכב – שאם רצה אינו כונס כדאמרינן לקמן ימהרנה לו מדעתו.
אביה נמי לא מצי מעכב – אי לאו שלא יהא חוטא נשכר.
מפתה דאיהו מצי מעכב – ואפי׳ פיתה לשם אישות יכול הוא לגרשה.
[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 6]

מפתה דאיהי מצי מעכב וכו׳. וא״ת ומאי פירכא היא זו אדרבה היא הנותנת משום דאיהי מצי מעכב ולהתחייב בקנס על עכובה אינו דין שיתחייב בקנס משום עכובא דאביה אטו משום דמתחייב בקנס מחמת עכובו נחייבוהו נמי קנס מחמת עכוב אביה דהא הא בהא תליא אם אין שם נשואין הרי יש כאן קנס וי״ל דאנן לא עבדינן פירכא מהיכא דפיתה שלא לשם אישות דיש כאן קנס אלא מהיכא דפיתה לשם אישות דאין כאן קנס והכי קאמרינן מה למפתה שכן היכא דפיתה לשם אישות יכול לגרשה ולכך דין הוא שאביה נמי יכול לעכב תאמר באונס דאיהו לא מצי מעכב דלא יוכל לשלחה כתיב וכן כתבו התוספות ז״ל והיינו כשיטת רש״י ז״ל התם בפרק ב׳ דקידושין. ויש מפרשים התם בפרק ב׳ דקידושין דפתה לשם אישות נמי יש לה קנס עיין תוספות ר״י התם בפרק ב׳ דקידושין ורש״י כתב כאן וז״ל דאיהו מצי מעכב. שאם רצה אינו כונס כדאמרינן לקמן ימהרנה לו מדעתו. ע״כ. פי׳ לפי׳ הרב ז״ל על שיטת התוס׳ ז״ל דהפירכא היינו מדאינו כונסה בע״כ ולא תליא בקנסא דהא קרא מעטיה באפי נפשיה ואע״ג דבעכובי׳ תליא נמי קנסא מ״מ הכתוב באפי נפשיה מעטיה דלא ישאנה בע״כ כדאמרינן לקמן ימהרנה לו מדעתו וקל להבין כנ״ל:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומסבירים: רבא לא אמר כאביי ומדוע — כיון דקא [שהוא] משלם קנס אם כן לאו [לא] חוטא נשכר הוא, שאינו מרויח מן האונס, שהרי הוא משלם כמוהר הבתולות גם כאשר הוא נושא אותה. אביי לא אמר כרבא, וטעמו הוא: מפתה דאיהו מצי מעכב [שהוא עצמו יכול לעכב], כלומר, הוא יכול להחליט אם הוא רוצה לשאתה או לא — אביה נמי מצי מעכב [גם כן יכול לעכב], אונס דאיהו לא מצי מעכב [שהוא עצמו אינו יכול לעכב] וחייב לשאתה בעל כרחו, אפשר היה לומר שאביה נמי לא מצי מעכב [גם כן אינו יכול לעכב].
The Gemara elaborates: Rava did not say in accordance with the explanation of Abaye, as since the rapist pays the fine he is not a sinner who profits, as he too must pay the dowry of a virgin even if he marries her. Likewise, Abaye did not say in accordance with the explanation of Rava because in the case of a seducer, where the seducer himself can prevent the marriage, her father can also prevent the marriage. In the case of a rapist, where the rapist himself cannot prevent the marriage, her father also cannot prevent the marriage.
רי״ףרש״יתוספותריטב״אשיטה מקובצתבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(9) תַּנְיָא אִידַּךְ אע״פאַף עַל פִּי שֶׁאָמְרוּ אוֹנֵס נוֹתֵן מִיָּד כְּשֶׁיּוֹצִיא הוּא אֵין לָהּ עָלָיו כְּלוּם כְּשֶׁיּוֹצִיא מִי מָצֵי מַפֵּיק לַהּ אֵימָא כְּשֶׁתֵּצֵא הִיא אִין לָהּ עָלָיו כְּלוּם גמֵת יָצָא כֶּסֶף קְנָסָהּ בִּכְתוּבָּתָהּ רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר יֵשׁ לָהּ כְּתוּבָּה מָנֶה.

It was taught in another baraita: Although the Sages said that the rapist gives payment immediately, when he releases her she has no claim upon him. The Gemara asks: When he releases her? Can he release her? It is prohibited by Torah law for him to do so. Rather, emend the baraita and say: When she leaves, if she seeks to divorce him and demands a bill of divorce, she has no monetary claim upon him. Similarly, if he died, the money of her fine offsets her marriage contract. The fine, which was the equivalent of the dowry of virgins, replaces her marriage contract. Rabbi Yosei, son of Rabbi Yehuda, says: Even a rape victim has a marriage contract of one hundred dinars, like the marriage contract of all non-virgin wives.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יר״י מלונילרא״הריטב״אשיטה מקובצתהפלאהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אע״פ שאמרו אונס נותן מיד כשיוציאנה אין לה עליו כלום – ולא אמרינן אין קנסה תחת כתובתה שהרי לאביה נותן מיד אלא כסף קנסה הוא כתובתה וכן אם מת יצא כסף קנסה בכתובתה.
מי מצי מפיק לה – לא יוכל לשלחה כתיב.
כשתצא היא – אם יצתה מאליה ותבעה הימנו גט.
אע״פ שאמרו אונס נותן מיד. לאביה. וכשתצא היא. כלומ׳, שתתרצה בגירושין. אין לה עליו כלום. ולא אמרי׳ למה תפסיד האשה בשביל אביה, אפי׳ הכי אין לה כלום. דמאי טעמא תקון רבנן כתובה לאשה, כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה, הכא אין קלה בעיניו, דהא כתיב לא יוכל לשלחה כל ימיו. אבל במפותה כיון דכניס לה נפטר מידי הקנס, ומפסיד אביה הקנס, אבל לדידה יש כתובה, דהא מצי מגרש לה כל זמן שירצה, וכתובתה מנה של כסף מדינה.
תניא אידך אע״פ שאמרו אונס נותן כו׳ עד לא בעינא, דהא דאמרינן כשתצא אין לה עליו. כלומר כשתצא לרצונה, דאלו על כרחה אינו רשאי.
[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 6]

מת יצא כסף קנסה בכתובתה – והקשו בתוס׳ למה החליף לשונו באלמנה מגרושה ולא אמר בין בזו אין עליו כלום ותרצו דגרושה שייך למנקט אין לה עליו כלום משום דלית בה חינא כדאיתא במכילתן וכיון דלגירושין שלא תהא בעיניו להוציאה ליכא למיחוש כדפרכינן בסמוך נמצא שאין עליו כלום אבל באלמנה איכ׳ למיחוש משום חינא אצטריך לפרושי טעמ׳ יוצא׳ כסף קנסה בכתובתה.
אעפ״י שאמרו אונס נותן מיד וכו׳. ואיכא למידק אדרבא היא הנותנת משום דאונס נותן מיד לכך דין הוא דכשתצא דלא יהיה עליו כלום דיצא כסף קנסה בכתובתה ומאי קאמר אף על פי שאמרו וכו׳ ועוד אמאי שני בלישני׳ דברישא גבי מתגרשה קתני אין לה עליו כלום וגבי מת קתני יצא כסף קנסה בכתובתה. ויש לומר דהא תירצה רש״י שכתב וז״ל אף על פי שאמרו אונס נותן מיד כשיוציאנה אין לה עליו כלום. ולא אמרינן אין קנסה תחת כתובתה שהרי לאביה נותן מיד אלא כסף קנסה הוא כתובתה וכן אם מת יצא כסף קנסה בכתובתה. ע״כ. פי׳ לפי׳ ה״ק תנא דברייתא אף על פי שאמרו אונס נותן מיד ולא הוה לן למימר דיצא כסף קנסה בכתובתה דהקנס כבר נתן לאביה מיד והכתובה לעצמה בעי למהוי אפ״ה אין לה עליו כלום ומשום דאתינן לתרוצי מאי דאמרינן יצא כסף קנסה בכתובתה לכך לא מצינן לסיומי דרישא יצא כסף קנסה וכו׳ דהיכי מצינן למימר אף על פי שאמרו אונס נותן מיד כשיוציא הוא יצא כסף קנסה בכתובתה והא עלה מאי דאמרינן יצא כסף קנסה בכתובתה קיימינן לתרוצי וכדקאמר אף ע״פ שאמרו וכו׳ וכדפרישנא הילכך עדיפא טפי לסיומי אין לה עליו כלום. ושוב תני דה״ה אם מת יצא כסף קנסה בכתובתה. ואגב אורחין תלמוד דרבי יוסי בר יהודה פליג אתרווייהו ארישא ואסיפא ואף על גב דתלמודא אפסיק בינייהו בפירושא דרישא מכל מקום רישא וסיפא כחדא נינהו ובחדא טעמא אזלי ומאן דפליג אכולה פליג בין ארישא ובין אסיפא ולקמן נכתוב בס״ד מאי דכתב הריטב״א ז״ל בשם התוספות אמאי שני תנא בלישניה. ודע דאינו מגיה דשפיר מצינן למתני כשיוציאנה דמכל מקום אינו מגרשה אלא לרצונו ולא בע״כ אלא דפריך תלמודא דהוה ליה למנקט כלישנא דקרא דכתיב לא יוכל לשלחה ומשני אימא כשתרצה היא פי׳ אם יצתה מאליה ותבעה הימנו גט וכדפי׳ רש״י ומיהו הגט אינו נותן איהו אלא לרצונו ולהכי תני כשיוציא הוא וכו׳ כנ״ל:
טעמא מאי תקינו לה רבנן כתובה ואף על פי שכתובת בתולה דאורייתא לפי׳ ר״ת ז״ל זאת בעולה היא. ומיהו תימא דקא פסיק ותני אין לה עליו כלום לא שנא אנסה כדרכה ולא שנא שלא כדרכה ובשלא כדרכה בתולה גמורה היא אפילו לענין קנס וכל שכן לענין כתובה. ונ״ל דלא קשה דהכא בין לרבנן בין לרבי יוסי מדאורייתא אין לה כתובה דכתיב כסף ישקול כמוהר הבתולות אלא כסף קנסה עומד במקום מוהר בתוליה ולא פליגי הכא אלא מדרבנן ורבנן סברי לא תקנו הכא כתובה דמ״ט דתקינו רבנן כתובה במקום שתקנו רבנן בבעולה. ואם תאמר כיון דטעמא דתקנו רבנן כתובה משום שלא תהא קלה בעיניו להוציאה [אלמנה אמאי תקנו לה רבנן כתובה וי״ל מתוך שהוצרכו לתקן לגרושה כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה] תקנו נמי לאלמנה משום חינא. ואם תאמר אמאי קתני מת יצא כסף קנסה בכתובתה ליתני אין לה עליו כלום כדקתני רישא. ויש לומר דנותן טעם לדבר שלא תאמר אמאי אין לה עליו כלום התינח גרושה שלא תקנו לה אלא כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה והא לא מצי מפיק לה אלא במת למה נשתנית משאר נשים כיון דתקנו רבנן כתובה לאלמנה משום חינא והאי טעמא שייך נמי הכא אף על פי שלא תקנו בעלמא אלא אגב שתקנו לגרושה והכא אין לנו לגרושה מיהו כיון דשייך בה חינא כמו בשאר אלמנות אין לנו לשנותה משאר אלמנות הילכך הוצרך לטעם זה דיצא כסף קנסה בכתובתה ולא חשו אם אין לה כתובה. הרא״ש ז״ל:
ודעת ר״ח ז״ל דכתובת בתולה נמי מדרבנן והאריך בזה הרא״ש ז״ל בפסקיו לעיל פ״ק. ויש לי לפרש עוד דלעולם כתובת בתולה מדאורייתא וכמו שפירש ר״ת ז״ל ורבנן תיקנו לאלמנה נמי כתובה דומיא דבתולה שלא תהיה אשה בלא כתובה וכעין דאורייתא תקון וכל אשה בלא כתובה בעילתה בעילת זנות. ומיהו מדאורייתא אי הוה בעי הוה מצי למיתב לה כתובתה על השלחן ולהיות כתובתה תחת ידה ותקינו רבנן שלא יתן לה כתובתה בידה אלא יכתוב עליו כתובה בחוב ויהיו כל נכסיו אחראין לכתובתה וכדתנן לקמן בפרק האשה שנפלו כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה ומיהו עיקר נתינת כתובה לאו מהאי טעמא הוא אלא כדכתיבנא ובהא פליגי ת״ק ורבי יוסי בר יהודה דבין למר ובין למר יצא כסף קנסה בכתובתה והוה ליה כאילו פרע כתובתה בשעת נשואיה וס״ל לת״ק דסגי בהכי אפי׳ מדרבנן דטעמא מאי תקינו רבנן כתובתה פי׳ שטר כתובה שיהא הכתובה עליו חוב ולא תהיה כתובתה על השלחן תחת ידה משום שלא תהא קלה בעיניו להוציאה פי׳ שאם תהיה כתובתה תחת ידה ולא יצטרך לפרוע לה מידי הרי תהא קלה בעיניו להוציאה לכך תקנו שתהא הכתובה עליו חוב והכא אף על פי שפורע לה הכתובה קודם דהיינו כסף קנסה לא תהיה קלה בעיניו להוציאה דהא לא מצי מפיק לה ורבי יוסי בר יהודה סבר הא נמי מצי מצער לה וכו׳ הילכך מלבד כסף קנסה דבעי למיתב לאביה צריך לכתוב עליו כתובת מנה כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה כנ״ל. וניחא כל מה שהקשו התוס׳ ז״ל דוק ותשכח:
ומיהו הריטב״א ז״ל כתב בשם התוספות כמו שכתב הרא״ש ז״ל וז״ל אימא כשתצא אין לה עליו כלום מת יצא כסף קנסה בכתובתה. והקשו בתוספות למה החליף לשונו באלמנה מגרושה ולא אמר גם בזו אין לה עליו כלום. ותירצו דבגרושה שייך למנקט אין לה כלום משום דלית בה משום חינא כדאיתא לקמן במכילתין וכיון דלגרושין שתהא קלה בעיניו להוציאה ליכא למיחש כדפרישנא בסמוך נמצא שאין לה עליו כלום אבל באלמנה דאיכא למיחש בה משום חינא אצטריך לפרושי טעמא יצא כסף קנסה בכתובתה. ע״כ:
שם פיסקא האונס נותן מיד וכו׳ לכשיוציא אשתו היא וכו׳. כתבו התוס׳ ישינים אפילו פיתה לשם אישות מ״מ פריך אשתו היא כיון שאינה צריכה גט. והנה קושייתם קושיא אלימתא היא דהא משמע בקידושין דף מ״ו דפשטא דקרא דמפותה היינו שפיתה לשם אישות אליבא דרב דאמר שם בקטנה שנתקדשה שלא לדעת אביה בין היא בין אביה יכולים לעכב והכי קי״ל אלא דאמרינן שם דרב אסי יכול לשנויא בפיתה שלא לשם אישות. וכן משמע דס״ל לאביי שם למסקנא וכ״ש לדעת הגאונים והובא דעתם באהע״ז סימן ל״ג דכל פנוי הבא על הפנויה לפני עדים אמרינן דמסתמא קידשה א״כ צ״ל שפיתה בפירוש שלא לשם אישות וא״כ מאי דוחקיה דהש״ס להוציא לשון המתנית״ מפשטיה דתנן לכשיוציא וקתני נמי בסיפא דמתניתין המפתה אם רצה להוציא מוציא דמשמע דצריכה גט. ומה שכתבו התוס׳ ישינים דאין צריכה גט צ״ע דהא לרב ושמואל בקידושין שם בקטנה שנתקדשה שלא לדעת אביה צריכה גט משום שמא נתרצה האב. ונהי דלא קי״ל הכי מ״מ לא שייך קושיות הש״ס דמתמה בפשיטות אשתו היא והוא דלא כרב ושמואל. הוי ליה למימר הניחא לרב ושמואל. ואין לומר דאפילו לרב ושמואל א״א לאוקמי בפיתה לשם קידושין משום דכיון דחיישינן שמא נתרצה האב א״כ הרי מחל את הקנס כמו ביתומה מפותה. דזה אינו דכיון שהאב טוען ברי שלא נתרצה נהי דצריכה גט מספק מ״מ לגבי ממון ה״ל אינו יודע אם מחלת לי. ולכאורה היה נראה דהא דס״ל לרב ושמואל דחיישינן שמא נתרצה היינו דוקא בקדושי כסף דיכול לקדש לאחר שלשים יום א״כ כשנתרצה האב היא מקודשת. אבל בקדושי ביאה כיון דלא שייך ביה קידושין לאחר זמן א״כ אפילו נתרצה האב אינה מקודשת. אך מסתימת הפוסקים לא משמע כן. וכן משמע מסוגיא דקידושין שם דמוקי לקרא בפיתה לשם קידושין. ואע״ג דמסיק אביי שם דצריכה קידושין מדעת אביה כבר פירש הריטב״א שם כשלא נתרצה האב בפירוש. ואע״ג דחיישינן לשמא נתרצה האב להצריכה גט אמרה תורה שיקדשנה או שיתרצה האב בפירוש וכו׳ ע״ש. והטעם בזה הוא משום דכשנתרצה האב מקודשת למפרע כדפי׳ רש״י בקידושין דף מ״ד ע״ב ד״ה והוא ששידכו וכו׳. ושפיר מועיל ואפילו בקדושי ביאה:
ויותר נראה לולי דברי התוס׳ ישינים דא״א לאוקמי מתניתין בפיתה לשם קידושין דא״כ מאי קמ״ל מתניתין דנותן קנס לכשיוציא הא כיון שקידשה בביאה לא מיבעיא אי נימא ביאה נשואין עושה כדאיתא בקידושין דף י׳. דצריך ליתן כתובת בתולה דהוא שיעור הקנס. ואפילו אי נימא דאירוסין עושה הא מיבעיא לן אי ארוסה אית לה כתובה. ולשיטת התוס׳ דף מ״ג נפשט דאית לה כתובה. ואפילו אי נימא כיון דהוי קדושי ספק לא מחייב בכתובה שמא לא נתרצה האב מ״מ לא שייך למימר דנקטא מתניתין כה״ג כיון דעיקר כונת תנא דמתניתין לאשמעינן דין הקנס. ודוק:
תוס׳ ד״ה אין לי וכו׳. ואומר ר״י וכו׳. לכאורה מ״ש וכן באביה היינו דע״כ דעיקר קרא לאו שיכול אביה למאן דפשיטא הוא אלא דקמ״ל קרא שמשלם קנס אפילו אם הוא רוצה לישא והעכוב מן האב והוא סוגיא מפורשת בקידושין דף מ״ו לומר לך שמשלם קנס. אך לפ״ז קשה דמאי חדשו התוס׳ והוי להו להביא הסוגיא דשם. ותו תמוה דא״כ הוי ליה לפרושי מיאון דידה בבגרה או נתיתמה שצריך ליתן קנס אפילו אם היא מעכבת כמו שפי׳ גבי אביה ומנ״ל לחדש דאפילו בנערה שאין מועיל עכוב דידה ואביה מוסרה אליו בעל כרחה אפ״ה מועיל שצריך ליתן קנס. וכן קשה בדבריהם שם בקידושין בד״ה קרא בעי שפירשו ג״כ שמועיל מיאון דידה לשלם קנס בנערה ואח״כ כתבו א״נ נפקא מיניה היכא דבא עליה ואח״כ נתיתמה וכו׳. דמנ״ל באמת לחדש בתירוץ ראשון דבפשטות יש לומר כתירוץ שני. מיהו יש לפרש דהתם קאי לרב ולרב הונא שם דס״ל אדם מקנה דבר שלא בא לעולם כדאיתא ביבמות שם דף צ׳. והוא הדין דאדם מוחל דבר שלא בא לעולם וא״כ קרא דמיירי במפותה הא מחלה ואף דכשבא עליה היה של אב מכל מקום מועיל המחילה אח״כ כשבא לרשותה. וע״כ צ״ל כתירוצא קמא דמועיל מיאון דידה לענין קנס. ומ״ש א״נ משום דיש לומר דכיון דלא עבידי דאתי שימות האב כמ״ש התוס׳ לקמן דף נ״ח ע״ב דלאחר שימות לא עבידי דאתי מודה רב ורב הונא דאין מועיל המחילה והיינו שכתבו דוקא ואח״כ נתיתמה ולא כתבו ואח״כ בגרה כמ״ש כאן משום דבגרות עבידי דאתי ומועיל מחילתה לרב ולרב הונא. אך בשמעתין קשה דלמה לא פירשו בבגרה או נתיתמה כמו שכתבו בעצמם בתחילה ולענין קנס כנ״ל. מיהו יש לפרש דאזלי בכאן לפמ״ש בסמוך בתירוצן קמא דהא דיליף לקמן ממאן ימאן לרבות יתומה לקנס הוא מיתורא דקרא דליכתוב מאן מאן. א״כ אי ס״ד דעיקר קרא במיאון דידה הוא ביתומה ונתבגרה שיתן קנס א״כ ל״ל תרי ריבויי דודאי אין סברא לחלק בין בגרה או נתיתמה כיון דבשניהם יוצאה מרשות האב כמו שכתבו התוס׳ לקמן ולא ניחא להו לפרש כתירוצם שני דלאו מיתורא אלא דנפקא ממילא דלשון הברייתא לקמן לרבות יתומה לקנס לא משמע הכי. וע״כ דעיקר קרא בנערות שמועיל מיאון דידה אפילו אם צריכה להנשא לו ברצון אביה. וכן נראה מדברי מהרש״א ז״ל שהבין כן בדבריהם דהכא אזיל לתירוצא קמא שכתבו התוס׳ בסמוך. ולפ״ז נלענ״ד דיש לפרש גם מ״ש התוס׳ וכן באביה דכונתם דכיון דחזינן במיאון דידה דנפקא ממאן ימאן דהיינו אף שאין מיאון דידה מועיל בעיקר הנשואין אפ״ה מועיל דאף שניסת אליו ע״פ אביה צריך שיתן קנס יש לומר כן באביה ג״כ דמועיל מיאון דידיה לענין קנס אף דאין מועיל בעיקר הנשואין כגון שבגרה אחר כך והיא ניסת אליו מ״מ כיון שהאב מיאן מליתנה אליו מועיל מיאון דידיה כבר אפילו אם בגרה או נתיתמה וניסת אליו מרצונה כבר נתחייב בקנס כיון דבחד קרא כתיב מאן ימאן וילפינן משנויא דקרא דאפילו אם ניסת צריך ליתן קנס מה לי מיאון דידה במקום שאינו מועיל או מיאון דאב במקום שאינו מועיל. וכן משמע מלישנא דברייתא שמשוה אותן. ולפ״ז יהיה פירוש הפסוק מהר ימהרנה לו לאשה ואם יהיה על ידי מיאון אחד מהן אז צריך ליתן ג״כ קנס. ובזה מיושב שחידשו התוס׳ יותר מלשון הש״ס בקידושין לומר לך שמשלם קנס דפי׳ כוונת הש״ס בין במיאון דידה בין במיאון דאב הוא אפילו בניסת ועיין בסמוך ודוק:
בא״ד וכן באביה אמאי וכו׳. כתב מהרש״א ז״ל דקושייתם לאו דוקא לאביי אלא אפילו לרבא במפותה כיון שאינו משלם קנס כשנושאה ה״ל חוטא נשכר. ובאמת ע״כ כן הוא דהא בקידושין שם מקשה הש״ס בפשטות ואי בפיתה שלא לשם קידושין קרא בעי וע״כ הקושיא אפילו לרבא מדמקשה בפשיטות וע״כ היינו משום דמפותה שאינו נותן קנס פשיטא דאין חוטא נשכר שיצטרך האב להשיאו אליו. ונלענ״ד ליישב קצת מ״ש לאביי דכוונתם במה שכתבו לאביי היינו משום שרוצים לתרץ דפי׳ מיאון דידה הוא לענין קנס ולפרש וכן באביה נמי הפירוש הוא לענין קנס ולא כפשטיה דאינו מוכרח להשיאה אליו דזה פשוט דאין חוטא נשכר. וכ״ש לפמ״ש דכוונתם דאפילו בגרה מועיל מיאון דאב לענין קנס וכל זה אינו מוכרח לרבא דכיון דכבר תירצו דאפילו אם האב משיאה מועיל מיאון דידה שיתן קנס איכא לפרושי מיאון דאב כפשטיה דאינו מוכרח להשיאה אליו אפילו אם היא ממאנת ג״כ. ואם כן אפילו אם ישא אותה יצטרך ליתן קנס וליכא משום חוטא נשכר והוי אמינא דכשהיא ממאנת דנותן קנס יכול להכריח האב קמ״ל דאינו יכול להכריחו אבל לאביי דס״ל דאפילו במקום שנותן קנס שייך שלא יהא חוטא נשכר שפיר כתבו דע״כ גם מיאון דאב לענין נתינת הקנס הוא. ובזה נלענ״ד דמתורץ מה דקשה לי בסוגיא זו דיליף רבא בק״ו ממפותה לענין מיאון דאב באונס. קשה הא איכא למיפרך מה למפותה שכן אינו משלם קנס ואין חוטא נשכר שישאנה בעל כרחו דאב בלא חיוב קנס מה שאין כן באונס כסברת דרבא עצמו בזה לדחות טעמא דאביי. ולפי מ״ש אתי שפיר דמוכח מדאמרה תורה במפותה דאפילו אם היא ממאנת דצריך לשלם קנס אפילו אם ישא אותה אפילו הכי יכול האב לעכב כ״ש באונס. ולפ״ז היה מתורץ קושיות התוס׳ לקמן ד״ה אלא אונס וכו׳ אליבא דרבה דלמה לי ולו תהיה לאשה באונס דהיא יכולה לעכב נילף בקל וחומר ממפותה ועיין בתוס׳ ישינים שכתבו דאביי ורבא לא הוו משני הכי אלא לבתר דגלי קרא בהדיא. אך לע״ד זה דחוק לרבא כיון דיליף בקל וחומר. ולפמ״ש אתי שפיר דנהי דבאביה איכא ק״ו במפותה דמוכח דאפילו כשנותן קנס יכול לעכב כנ״ל אבל בדידה ליכא למילף ממפותה דאיכא למיפרך מה למפותה שכן אינו משלם קנס דמ״ש וכן באביה אפילו אי נימא דהפירוש הוא שאף שניסת לו אחר כך ע״פ עצמה נותן קנס במיאון אביה מ״מ זה אינו מוכרח לרבא וכל שכן לפי מה שכתבתי דאפילו לאביי אינו מוכרח כל כך באביה. כל זה כתבתי לפי מה שהבינו המהרש״א והמפרשים ז״ל. אמנם לע״ד נראה לתרץ כל קושיות הנ״ל. חדא דמאי חידשו התוס׳ הכא יותר מסוגיא דקידושין. ותו דלמה לא מפרשו התוס׳ באמת דאיצטריך קרא שמשלם קנס כנ״ל. ותו קושיות מהרש״א ז״ל דלמה הקשו התוס׳ לאביי דוקא. ותו מאי שדקדקנו בסמוך דאיך יליף רבא בק״ו ממפותה הא איכא למיפרך כנ״ל. והעיקר נראה דודאי אין להעלות על הדעת שיהיה האב מוכרח להשיא את בתו למי שאנס או פיתה אותה וכי בשביל זה יאבד האב זכותו והא דקאמר רבא כיון שמשלם קנס לאו חוטא נשכר. הוא מילתא דתמיה שבשביל שהוא נותן חמשים כסף קנס יוכל לכוף את האב אפילו היא בת מלכים שיתן את בתו לו לאשה. ותו קשה לע״ד דא״כ איך יליף רבא ק״ו ממפותה נימא דמפתה גופא יכול לכופו והכי קאמר קרא דאם ממאן האב ואינו נותן לו ברצונו צריך ליתן לו קנס כמו שתירצו התוס׳ במיאון הבת ה״נ נפרש כולה קרא אפילו במיאון דאב וכיון דיהיב קנס לאו חוטא נשכר הוא. אלא נראה עיקר דהא דקאמר אלא אביה מנ״ל דה״א באונס שאין האב מעכב היינו אם רוצה ליקח קנס דיכול הבועל לומר כיון דאמרה תורה שיתן קנס ולו תהיה לאשה וכיון שהאב רוצה ליטול קנס צריך האב להשיאה לו ובזה לבד יכול להכריחו שלא יתן הקנס עד שישיאה אליו אבל הא ודאי פשוט שיכול האב לומר איני רוצה הקנס ואיני רוצה להשיאה לו והיינו דקאמר רבא כיון שמשלם קנס ר״ל כיון שהאב רוצה ליטול הקנס לאו חוטא נשכר. הוא ואביי לשיטתיה אזיל דפליגי נמי אביי ורבא לעיל דף י״א וקאמר התם אביי לא אמר כרבא התם קנסא הוא היינו טעמא שלא יהא חוטא נשכר הרי ס״ל דבתשלומי קנס עצמו שייך שלא יהא חוטא נשכר והכי נמי קאמר הכא דאפילו אם האב מעכב צריך ליתן הקנס שלא יהא חוטא נשכר. ולפ״ז אתי שפיר הא דיליף רבא בקל וחומר ממפותה דכשהאב מעכב שצריך שיתן קנס כ״ש באונס דאף שמעכב האב צריך ליתן הקנס. ולפ״ז שפיר הקשו התוס׳ במפתה לאביי דוקא דמאי משני הש״ס בקידושין דקא משמע לן קרא שמשלם קנס אם האב או היא מעכבים הא אביי ס״ל דאפילו בכה״ג שייך שלא יהא חוטא נשכר את הקנס. משא״כ לרבא לק״מ וממילא מתורצים כל קושיות הנ״ל. ולפ״ז מ״ש התוס׳ וכן באביה היינו ע״כ כמ״ש לעיל דהיינו כשממאן האב צריך ליתן קנס אם בגרה ונשאת לו. ודוק:
בא״ד ועוד נראה דלאו מיתורא דקרא וכו׳. עיין מהרש״א ז״ל שכתב דלפי תירוץ זה חזרו מהך דלעיל דקרא בנערה דכשהיא ממאנת צריך ליתן קנס אפילו אם נשאה והוא דחוק. ולפי מה שכתבתי לעיל דקושייתם לעיל הוא לאביי דוקא דס״ל בקנס שלא יהא חוטא נשכר אבל לרבא אתי שפיר קרא לבא עליה ואחר כך בגרה שמשלם קנס אם היא מעכבת כפשטא דסוגיא בקידושין אם כן דבריהם דהכא יש לומר דקאי לרבא. מיהו באמת אף לאביי אתי שפיר לפי מ״ש לעיל בפירוש דבריהם שכתבו בתירוצם וכן במיאון אביה היינו כשהיא בוגרת ונשאת לו מ״מ מועיל מיאון אביה שיתן קנס. נמצא ממילא מוכח דבגרה או נתיתמה דצריך ליתן קנס. ובזה מתורץ הא דדריש אביי לעיל דף ל״ח ע״ב לאבי נערה ולא לאבי מתה דפטור מקנס לגמרי ודקדקנו לעיל דמאי שנא מדרשא דלאבי נערה ולא לאבי בוגרת דדרשינו דהקנס לעצמה כמ״ש התוס׳ שם ד״ה מה בוגרת וכו׳. ועיין מ״ש לעיל בזה שם. ולפמ״ש דלאביי ע״כ קרא דימאן שמשלם קנס בבוגרת כשהאב ממאן ממילא מוכח דאינו פטור לגמרי בבגרה. ודוק:
תוספות ד״ה אלא אונס וכו׳. ויש לומר דלו תהיה לאשה אינו מיותר. נראה דכוונתם להא דדרשינן במתניתין ולו תהיה לאשה אשה הראויה לו והיינו כמו שכתבו התוס׳ לקמן דף מ׳ ד״ה ניתי עשה בתירוץ שני דאיצטריך קרא דלא נימא כי היכא דמשלם קנס הכי נמי מותר לישא אותה. וגם לתירוץ השלישי אתי שפיר עיין שם. ועיין מה שכתבתי שם בדבריהם. והנה בספר פני יהושע כתב לתרץ קושיות התוספות דאיצטריך היכא דהיא אינה רוצה אפילו יש לה אב ויכול לקדשה בעל כרחה שוב אין מצוה עליו. ונראה לענ״ד דודאי הדבר כן הוא. דהא אמרינן לקמן בסמוך כשתוציא היא וכו׳ דיכול לגרשה מדעתה ולא אמרינן דכיון דלאחר שנשאה כבר היא משועבדת א״כ אינו יכול לגרשה מקרא דכל ימיו על כרחך צריך לומר דכיון שהיא אינה רוצה בו אף שאין בידה אפילו הכי ליכא תו מצוה. מיהו יש לומר דכל זה נפקא מהאי קרא דלו תהיה לאשה מדעתה דכיון שהיא אינה רוצה אף דיכול להכריחה שוב אין מצוה עליו ומה לי דהבעל יכול להכריחה או האב יכול להכריחה. אך נראה דס״ל להתוספות דכל זה הוא מצד הסברא דלא אמרה התורה דלו תהיה לאשה אלא לטובתה וכיון דהיא אמרה לא בעינא ליכא עשה ועיקר ילפותא דאביי ורבא הכא אינו אלא לענין קנס כשמעכב אביה או היא כמ״ש לעיל. וצריך לומר ע״כ כתירוץ התוס׳ דאינו מיותר. וק״ל:
שם בגמרא כשיוציא מי מצי מפיק לה. קשה לי דילמא מיירי שעבר וגירשה. ואין לומר כיון דאכתי בעמוד והחזיר קאי וקי״ל דהמגרש אשתו והחזירה על דעת כתובה הראשונה מחזירה וא״כ כיון שצריך להחזירה מהיכי תיתי יתחייב ליתן לה כתובה זה אינו דהא משכחת בכהן דאינו יכול להחזירה. ואין לומר כיון דבכהן שאינו יכול להחזירה קי״ל דחייב מלקות על הגירושין כדאיתא במכות דף ט״ו ואין לחייבו ליתן כתובה דהוי ליה ממון ומלקות ומאי טעמא דר׳ יוסי בר״י דמשמע דגם ברישא פליג דזה אינו דהוי ליה לאוקמי בלא התרו בו. ואפילו לר׳ יוסי בר״י גופיה דס״ל בעלמא דחבר אין צריך התראה מ״מ יש לומר דמיירי שגירש בשוגג. וצריך לומר בדוחק דהקושיא הוא לריש לקיש דס״ל חייבי מלקות שוגגין פטורין. ועדיין צריך עיון דהא חיוב הכתובה מתחיל משעת נשואין. א״כ יש לומר דלא הוי ליה ממון ומלקות כיון דחיוב המלקות אינו בא אלא בשעת גירושין. ונלפענ״ד דעיקר כוונת התנא דברייתא דאע״פ שאמרו האונס נותן מיד וכיון שכבר נתן קודם הנשואין היה ראוי לתקן כתובה בשעת נשואין כשאר כל הנשים אלא דהטעם בזה כדקאמר בסמוך טעמא מאי תקנו רבנן כתובה וכו׳ וכדאמר בריש הניזקין דף מ״ט ע״ב מפני שהאשה יוצאת לרצונה ושלא לרצונה תקנו לה רבנן כתובה והאיש אינו מוציא אלא לרצונו לא תקנו רבנן כתובה וה״נ כיון שאין יכול להוציאה אלא מרצונה וכשהיא תובעת גט ממילא אין לה עליו כלום ולהכי לא תקנו כתובה בשעת נשואין. והיינו דמקשה על הלשון לכשיוציא הוא דעל זה לא שייך הטעם דלא תקנו כתובה משום שאין לה עליו כלום אלא משום דלא מצי מפיק לה ועל זה אמר אימא כשתוציא היא דעל זה שייך הטעם דלא תיקנו לה כתובה. ודוק:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

תניא אידך [שנויה ברייתא אחרת]: אף על פי שאמרו אונס נותן מיד, כשיוציא הוא אין לה עליו כלום. מתחילה תוהים על עצם הלשון: כשיוציא?! מי מצי מפיק לה [האם הוא יכול להוציא אותה]?! והרי הכתוב אומר שאסור לו לגרש אותה! אלא אימא [אמור], תקן את הלשון, כך: כשתצא היא, אם היא רוצה להתגרש ממנו ותובעת ממנו גט אין לה עליו כלום כל תביעה נוספת של ממון. וכן אם מת ובטלו נישואיהם לא על ידי גירושין אלא על ידי מיתה — יצא כסף קנסה בכתובתה, שכיון ששילם כבר קנס כמוהר הבתולות, הרי כסף הקנס הוא במקום תשלום הכתובה. ר׳ יוסי בר׳ יהודה אומר: אף אנוסה יש לה כתובה מנה (ככתובתה של כל אשה שאינה בתולה).
It was taught in another baraita: Although the Sages said that the rapist gives payment immediately, when he releases her she has no claim upon him. The Gemara asks: When he releases her? Can he release her? It is prohibited by Torah law for him to do so. Rather, emend the baraita and say: When she leaves, if she seeks to divorce him and demands a bill of divorce, she has no monetary claim upon him. Similarly, if he died, the money of her fine offsets her marriage contract. The fine, which was the equivalent of the dowry of virgins, replaces her marriage contract. Rabbi Yosei, son of Rabbi Yehuda, says: Even a rape victim has a marriage contract of one hundred dinars, like the marriage contract of all non-virgin wives.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יר״י מלונילרא״הריטב״אשיטה מקובצתהפלאהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(10) בְּמַאי קָמִיפַּלְגִי רַבָּנַן סָבְרִי דטַעְמָא מַאי תַּקִּינוּ רַבָּנַן כְּתוּבָּה כְּדֵי שֶׁלֹּא תְּהֵא קַלָּה בְּעֵינָיו לְהוֹצִיאָהּ וְהָא לָא מָצֵי מַפֵּיק לַהּ וְרַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה סָבַר הָא נָמֵי מְצַעַר לַהּ עַד דְּאָמְרָה הִיא לָא בָּעֵינָא לָךְ.:

The Gemara asks: With regard to what principle do they disagree? The Gemara explains: The Rabbis maintain: What is the reason that the Sages instituted a marriage contract for the woman? They instituted it so that she will not be inconsequential in his eyes, enabling him to easily divorce her. Because divorcing her will cost money, he will not do so rashly. And this woman whom he raped, he cannot release her by Torah law, obviating the need for a marriage contract. And Rabbi Yosei, son of Rabbi Yehuda, maintains: With regard to this woman too, although he cannot divorce her, he can torment her until she says: I do not want you. When she initiates the divorce, he can divorce her. Therefore, the Sages instituted that she receives the marriage contract of a non-virgin to prevent him from doing so.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יתוספותפני יהושעבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

טעמא מאי תקינו רבנן כתובה – לשאר נשים.
טעמא מאי תקינו לה רבנן כתובה שלא תהא קלה בעיניו להוציאה – אע״ג דבתולה יש לה כתובה מן התורה זאת בעולה היא ומיהו תימה דקא פסיק ותני דבכל ענין אין לה כתובה אפילו בא עליה שלא כדרכה ובתולה גמורה היא ויש לה כתובה מן התורה דהא אם בא עליה שני יש לה קנס ולא הוי טעמא שלא תהא קלה בעיניו להוציאה תימה לר״י כיון דטעמא שלא תהא קלה בעיניו להוציאה אלמנה אמאי תקינו לה רבנן כתובה לא היה להם לתקן אלא לגרושה בלבד ואומר ר״י דמתוך שהוצרכו לתקן בגרושה שלא תהא קלה בעיניו להוציאה תקינו נמי לאלמנה משום חינא ומיהו לכתחילה לא היו מתקנים משום חינא קשה לרשב״א הא דתניא בהחובל (ב״ק דף פט. ושם) וכן היא שחבלה בבעלה לא הפסידה כתובתה ופריך אמאי תזבין לכתובתה בטובת הנאה ותיתיב ליה בהאי חבלה ומשני הא מני רבי מאיר היא דאמר אסור לאדם שישהא את אשתו בלא כתובה אפילו שעה אחת והשתא כיון דטעמא שלא תהא קלה בעיניו להוציאה תזבין כתובתה על מנת שאם תתאלמן אבל אם יגרשנה יהא לה כתובה דהתם לא שייך משום חינא ואומר ר״י כיון דבשאר נשים שייך חינא אף על גב דבזאת לא שייך לא פלוג רבנן ואסור להשהותה בלא כתובה לר״מ וא״ת ואמאי תני הכא יצא כסף קנסה בכתובתה ליתני מת אין לה עליו כלום דהא לא תקינו רבנן לאלמנה אלא משום גרושה והכא מכח גרושה אין לתקן לזאת דהא לא מצי לגרשה ואור״י דה״נ כיון דשייך בה חינא כמו בשאר אלמנות אין לנו לשנותה משאר אלמנות להכי איצטריך טעמא דיצא כסף קנסה בכתובתה ולא חשו במה דאין לה כתובה.
קונטרס אחרון
ע״ב בל׳ התוס׳ בד״ה בושת ופגם שכתבו התוספות דלא איתקש בושת ופגם לקנס אלא למי שזה ניתן זה ניתן וכתבתי שהרמב״ם ז״ל נראה דמפרש לגמרי להיפך ממש דלענין חיוב ופטורא דהבועל הוא דאיתקשו ולא לענין דברים שבין האב לבתו וכתבתי ליישב הסוגייא לשיטתו:
בד״ה אין לי אלא אבי כו׳ תימא לר״י וכו׳ וכן אביה אמאי צריך קרא לאביי עכ״ל. וכתב מ״ז בס׳ מג״ש שיש לתמוה מאד על תמיהת ר״י ותירוצו שזה ממש קושיית הגמרא בפרק האיש מקדש דף מ״ו דמקשה פיתה שלא לשם אישות קרא בעי ומשני לומר שמשלם קנס במפותה והיינו כתירוץ ר״י ממש ואליבא דרב התם דאיירי בפיתה לשם אישות כ״ש דלא קשה כלל קושיית התוספות כל זה מלשון מ״ז זצ״ל. מיהו בהא דמקשה ר״י לענין מיאון דידה נ״ל ליישב דאהא גופא קשיא ליה דכיון דאינה יכולה למאן כלל והאב יכול למוסרה בע״כ. א״כ למה ישלם קנס ובפרק האיש מקדש נמי לא משנינן שמשלם קנס במפותה אלא לענין מיאון האב. ולמאי דמוקמינן לה במפותה שלא לשום אישות אליבא דרבי אסי דמש״ה איצטריך קרא יתירא אבל פשטא דקרא ודאי איירי לענין מיאון שיכולין לעכב. וע״ז מתרץ ר״י שפיר דפשטא דקרא לענין מיאון דידה נמי לא איירי אלא לענין קנס. אבל אכתי מה שהקשה ר״י לאביה נמי אמאי צריך קרא לאביי וודאי קשה דהיינו קושיית הגמרא ממש ותירוצו בפרק האיש מקדש ונראה לי דנהי דמשנינן התם דקרא איצטריך להכי אכתי משמע לר״י דכל השקלא וטריא דשמעתין וברייתא דבין היא ובין אביה יכולין לעכב איירי לענין עיכוב נישואין ממש כדמשמע לכאורה מלישנא דשמעתין דקאמר בשלמא מפתה וכו׳ אלא אונס בשלמא איהו כתיב ולו תהיה לאשה מדעתה משמע דלענין עיכוב נשואין איירי ה״ה נמי הא דמקשה אלא אביה מנ״ל ואהא מלתא גופא משני אביי שלא יהא חוטא נשכר וא״כ שפיר קשיא ליה לר״י לפי לישנא דשמעתין דמאי צריך קרא לענין מיאון דאביה במפותה לאביי וע״ז תירץ ר״י דודאי בשמעתין נמי איירי פשטא דקרא לענין קנס וסוגיא דשמעתין צריך לפרש לפי׳ ר״י דברייתא דקתני א׳ האונס וא׳ המפתה בין היא ובין אביה יכולין לעכב היינו כל חד כדאיתא באונס מיאון דאביה לענין עיכוב נישואין בנערה לחוד ומיאון דידה ביתומה או בוגרת לענין עיכוב נישואין ובמפותה מיאון דאביה בנערה לענין עיכוב נישואין ותשלומי קנס ומיאון דידה בנערה שיש לה אב לענין שמשלם קנס לחוד ובבוגרת וביתומה לענין נישואין וקנס ועל זה מקשה הש״ס בשלמא במפתה כולהו כתיבי אלא באונס דעיכוב דנישואין באביה מנ״ל כנ״ל בכוונת פי׳ ר״י. ומה שהכריחו לר״י לפרש דנערה שיש לה אב מהני מיאון דידה לענין קנס ולא מוקי לכולהו ביתומה או בוגרת ולענין קנס כמ״ש בסוף הדיבור היינו משום דהכי משמע ליה פשטא דלישנא דקרא אם מאן ימאן אביה דכולה ביש לה אב מיירי והכי משמע ליה נמי לישנא דברייתא משא״כ למסקנת התוס׳ בסוף הדיבור דברייתא דלקמן בפרק נערה מרבינן מהאי קרא יתומה לקנס ע״כ היינו משום דא״א לאוקמי בע״א דיש לה אב דלא מהני מיאון דידה אף לענין קנס וכ״כ מהר״ם. ומהרש״א ז״ל כתב קצת בסגנון אחר:
בד״ה אלא אונס וכו׳ וא״ת ואיהי גבי אונסים אמאי איצטרי׳ וכו׳ וי״ל דולו תהי׳ לאשה אינו מיותר עכ״ל. כבר כתבתי בריש פירקין גבי והני בני קנסא נינהו דמשמע מאותה סוגיא דולו תהיה לאשה מיותר מיהא לההיא דרשא דמדעתה ולולי דברי התוס׳ דהכא היה נ״ל דאיצטריך ולו תהיה לאשה מדעתה לענין שאם היא אינה רוצה אף על גב שאביה רוצה פטור המאנס לישאנה ואינו עובר עליה ודוקא היכא שאביה והיא רוצין ישאנה בע״כ כנ״ל וכמדומה לי שראיתי כן מפורש בשום ספר:
בד״ה טעמא מאי וכו׳ אע״ג דבתולה יש לה כתובה מן התורה זאת בעולה היא ומיהו תימא וכו׳ עד סוף הדיבור. וכל דבריהם בזה ע״פ שיטתם לעיל דף י׳ דאליבא דהלכתא כתובה דאורייתא ואפ״ה ההוא דהכא מדרבנן מיהו מלשון המכילתא בפ׳ משפטים משמע דלא מהני ההוא סברא דבעולה דאפ״ה כתובה זו מדאורייתא וז״ל שם ר״ע אומר וכו׳ מהר ימהרנה לו לאשה למה נאמר לפי שהוא אומר ונתן האיש השוכב עמה שומע אני כשם שבתפוסה נותן מיד כך במפותה נותן מיד ת״ל מהר ימהרנה לו לאשה מגיד שהוא עושה עליה מוהר ואין מוהר אלא כתובה עכ״ל הרי למדנו דאע״ג דכבר היא בעולה אפ״ה כתובתה מאתים ומן התורה דעלה כתיב אם מאן ימאן כסף ישקול כמהר הבתולות ובזה נתיישבו כל הקושיות שהקשו התוספות בזה הדיבור דהא דקאמרי רבנן יצא כסף קנסה בכתובתה היינו מדאורייתא דקנס היינו ממש תמורת הכתובה כדאשכחן במפתה אלא שעיקר החילוק ביניהם דבאונס זה עיקר הקנס שצריך ליתן לה כתובתה מיד ומפתה אם רוצה לישאנה עושה הקנס עליו מהר כשאר כל הנשים אלא דאפ״ה קנס קנסו הכתוב שיתן מאתים ואזלינן ביה בתר ביאה דמעיקרא וכן נראה להדיא מלשון פרש״י בחומש פרשת משפטים. ולפ״ז הא דמסיק תלמודא הכא דטעמא מאי תקנו רבנן כתובה וכו׳ והא לא מצי מפיק לה לאו אטעמא דעיקר כתובה קאי דהא מדאורייתא קאמרי יצא כסף קנסה בכתובתה אלא דבעי לאסוקי מילתא דרבנן דהכא ככ״ע אפילו למ״ד כתובה דרבנן ולר״מ נמי דקי״ל כוותיה לשיטת התוספות וסיעתייהו דכתובה דאורייתא אפ״ה איצטריך הכא להאי טעמא דהא קיי״ל נמי כר״מ דאסור להשהות את אשתו שעה א׳ בלא כתובה ואפי׳ התקבלתי לא מהני כדאמרינן בר״פ אע״פ. וכולה משום האי טעמא דמסיק הכא כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה. ולפ״ז לא הוי מהני באונס שיצא כסף קנסה בכתובה שנתן לה הכתובה קודם החופה דאפ״ה צריך לכתוב לה כתובה אחרת שלא תהא קלה להוציאה וע״ז מסיק שפיר דהא לא מצי מפיק לה. ובזה כוונתי לדעת הגדול מ״ז ז״ל בספר מג״ש ותיתי לי שכל מה שכתבתי כאן קימתינהו לכולהו מסברא דנפשאי אלא שהאיר ה׳ עיני ומצאתי ראיה מלשון המכילתא דאיתמר משמיה דר״ע בן יוסף כוותיה מיהו לשיטת התוספות היה אפשר ליישב שיטת המכילתא דהא דקאמר התם דכתובת מפותה מדאורייתא היינו בפיתה מעיקרא לשם אישות אלא דאכתי למאן דמוקי קרא דוקא בפיתה שלא לשם אישות בפרק האיש מקדש תקשי. ואפשר דלהתוס׳ האי דרשא דמכילתא אסמכתא בעלמא היא כדאשכחן בכמה דוכתי ודוק:
בא״ד תימא לר״י כיון דטעמא וכו׳ אלמנה אמאי תקנו וכו׳ עכ״ל. ולמאי דפרישי׳ בסמוך יש ליישב ג״כ דלמ״ד כתובה דרבנן נמי עיקר תקנתא דכתובה לאו משום האי תקנתא דשלא תהא קלה בעיניו תקנו אלא משום חינא בין באלמנה בין בבתולה ולמ״ד כתובת בתולה דאורייתא באלמנה משום חינא אלא הא דמסקינן בכמה דוכתי טעמא מאי תקנו חכמים כתובה שלא תהא קלה להוציאה היינו לענין שאסור לשהות עמה בלא כתובה ושלא ליחד לה מטלטלים בכתובה ושלא תמחול כן נראה לי ודו״ק:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ושואלים: במאי קמיפלגי [במה, באיזה עקרון הם חולקים], כשדנו אם יש לה כתובה. ומסבירים, רבנן סברי [סבורים]: טעמא מאי תקינו רבנן [מה טעם תיקנו חכמים] כתובה לאשה כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה, שכשהדבר יהיה קשור בהוצאה כספית יתעכב הדבר, והא לא מצי מפיק לה [וזו, האנוסה, הרי אינו יכול להוציאה] שהרי מדין תורה אסור לו לגרשה, ולכן אין לה כתובה. ור׳ יוסי בר׳ יהודה סבר: הא נמי מצער לה [זה גם כן יכול הוא לצער אותה] עד דאמרה [שאומרת] היא ״לא בעינא לך [אינני רוצה אותך]״ ויגרשנה, ולכן תיקנו גם לה כתובה של מנה, כדי שלא ימהר לעשות זאת.
The Gemara asks: With regard to what principle do they disagree? The Gemara explains: The Rabbis maintain: What is the reason that the Sages instituted a marriage contract for the woman? They instituted it so that she will not be inconsequential in his eyes, enabling him to easily divorce her. Because divorcing her will cost money, he will not do so rashly. And this woman whom he raped, he cannot release her by Torah law, obviating the need for a marriage contract. And Rabbi Yosei, son of Rabbi Yehuda, maintains: With regard to this woman too, although he cannot divorce her, he can torment her until she says: I do not want you. When she initiates the divorce, he can divorce her. Therefore, the Sages instituted that she receives the marriage contract of a non-virgin to prevent him from doing so.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יתוספותפני יהושעבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(11) אוֹנֵס שׁוֹתֶה בַּעֲצִיצוֹ.: אֲמַר לֵיהּ רָבָא מִפַּרְזִקְיָא לְרַב אָשֵׁי מִכְּדֵי מִיגְמָר גָּמְרִי מֵהֲדָדֵי

The mishna continues: A rapist drinks from his vessel, and the seducer is not obligated to marry the woman he seduced. Rava from Parzakya said to Rav Ashi: Since the halakhot of a rapist and a seducer are derived from each other with regard to the sum of the fine,
רי״ףרש״ירא״השיטה מקובצתבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מיגמר גמרי מהדדי – אונס ממפתה לשקלים ומפתה מאונס לחמשים.
אונס שותה בעציצו והמפתה אם רצה להוציא מוציא. אמר ליה רבא מפרזקיא כו׳ עד מדעתו.
מכדי מגמר גמירי מהדדי וכו׳. פי׳ אף על גב דלא תימא דגמרינן ג״ש דאשר לא אורשה ולא בתולה (בתולה) אלא מדכתיב כסף ישקול כמוהר הבתולות דהיינו היקשא מכל מקום הא מגמר גמירי מהדדי אונס ממפתה לשקלים ומפתה מאונס לחמשים להא מילתא נמי לגמרו מהדדי פי׳ דליגמר דמאי דכתיב מהר ימהרנה לו שיהא מפתה נושא בע״כ ומאי לו בע״כ דומיא דאונס דכתיב ולו תהיה לאשה דהיינו בע״כ והשתא לפי׳ זה אין הלמוד הזה אלא לפרש הסתום לבד אבל אביה באונס דמצי לעכב לא מצינן למילף דהא לא מג״ש ילפינן כי היכי דנילף מולו אלא מכסף ישקול כמוהר הבתולות הוא דילפינן לה ומשמע דדוקא לענין חמשים ושקלים הוא דאקשינהו אלא דפרכינן דה״ה דנגמר שיהא מפתה נושא בע״כ וכדכתיבנא. ומשני אמר קרא מהר ימהרנה לו לאשה פי׳ ולו תהיה לאשה אאתתא קאי שהיא מהוה עצמה לו הילכך לו תהיה מדעתה משמע אבל ימהרנה לו אגברא קאי הילכך לו מדעתו משמע כנ״ל:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ב שנינו במשנה אונס שותה בעציצו, שחייב לשאת את אנוסתו, מה שאין כן המפתה שאינו חייב לשאת את מפותתו. אמר ליה [לו] רבא מפרזקיא לרב אשי: מכדי מיגמר גמרי מהדדי [הלא למודים הם אונס ומפתה זה מזה] לענין סכום הקנס, משמע שדיניהם דומים זה לזה, ואם כן,
The mishna continues: A rapist drinks from his vessel, and the seducer is not obligated to marry the woman he seduced. Rava from Parzakya said to Rav Ashi: Since the halakhot of a rapist and a seducer are derived from each other with regard to the sum of the fine,
רי״ףרש״ירא״השיטה מקובצתבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

כתובות לט: – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), עין משפט נר מצוה כתובות לט: – מהדורת על⁠־התורה בסיועו של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), רי"ף כתובות לט: – מהדורת הרי"ף על פי סדר הבבלי מבוססת על מהדורת מכון המאור בעריכת הצוות שבראשות ד"ר עזרא שבט (בהכנה), באדיבות מכון המאור והרב דניאל ביטון (כל הזכויות שמורות למו"ל). לפרטים על המהדורה לחצו כאן., הערוך על סדר הש"ס כתובות לט:, רש"י כתובות לט:, תוספות כתובות לט:, ר"י מלוניל כתובות לט: – מהדורת מכון התלמוד הישראלי השלם ברשותם האדיבה (כל הזכויות שמורות), בעריכת הרב אביאל סליי, הרב מרדכי רבינוביץ, והרב בן ציון ברקוביץ. במהדורה המודפסת נוספו הערות רבות העוסקות בבירור שיטתו הפרשנית וההלכתית של הר"י מלוניל, השוואתו למפרשים אחרים, ציוני מראי מקומות, ובירורי נוסחאות., פסקי רי"ד כתובות לט:, רמב"ן כתובות לט: – מהדורת ד"ר עזרא שבט, ברשותו האדיבה של המהדיר (כל הזכויות שמורות). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., רשב"א כתובות לט: – מהדורות על⁠־התורה המבוססות על מהדורות הרב מנחם מנדל גרליץ, הוצאת מכון אורייתא (כל הזכויות שמורות), רא"ה כתובות לט: – מהדורת הרב צבי יהושע לייטנר ז"ל המבוססת על כתב יד מוסקבה 489 ועדי נוסח נוספים, ברשותם האדיבה של משפחת המהדיר ולעילוי נשמתו (כל הזכויות שמורות). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל שימוש אחר אסור בלי אישור בכתב מעל⁠־התורה., ריטב"א כתובות לט:, מהרש"ל חכמת שלמה כתובות לט:, שיטה מקובצת כתובות לט:, מהרש"א חידושי הלכות כתובות לט:, פני יהושע כתובות לט:, הפלאה כתובות לט:, בירור הלכה כתובות לט:, פירוש הרב שטיינזלץ כתובות לט:, אסופת מאמרים כתובות לט:

Ketubot 39b – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Ein Mishpat Ner Mitzvah Ketubot 39b, Rif by Bavli Ketubot 39b, Collected from HeArukh Ketubot 39b, Rashi Ketubot 39b, Tosafot Ketubot 39b, Ri MiLunel Ketubot 39b, Piskei Rid Ketubot 39b, Ramban Ketubot 39b, Rashba Ketubot 39b, Raah Ketubot 39b, Ritva Ketubot 39b, Maharshal Chokhmat Shelomo Ketubot 39b, Shitah Mekubetzet Ketubot 39b, Maharsha Chidushei Halakhot Ketubot 39b, Penei Yehoshua Ketubot 39b, Haflaah Ketubot 39b, Beirur Halakhah Ketubot 39b, Steinsaltz Commentary Ketubot 39b, Collected Articles Ketubot 39b

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144