חיובי המפתה כשכונס את הנערה
ציון א.
גמרא. תניא נמי הכי: אף על פי שאמרו המפתה נותן לכשלא יכנוס, בושת ופגם - נותן מיד.
המפתה נותן בושת ופגם מיד, ואינו נותן את הקנס אלא אם כן לא נשאה, שנאמר ״אם מאן ימאן אביה לתתה לו כסף ישקל כמהר הבתולת״. וכו׳.
(רמב״ם נערה בתולה ב, ז)
המפותה שלא רצת להנשא למפתה, או שלא רצה אביה ליתנה לו, או שלא רצה הוא לכנוס - הרי זה נותן קנסה והולך, ואין כופין אותו לכנוס, ואם רצו וכנסה - אינו משלם קנס אלא כותב לה כתובה כשאר הבתולות. וכו׳.(רמב״ם שם א, ג - לא צוין בעין משפט)
ואם כנס המפתה - אינו נותן חמשים כסף אלא נותן לאביה בושת ופגם, וכותב לה כתובה כמו לשאר הבתולות.
(טור אבן העזר סימן קעז)
מדברי התוספות ביבמות (כד, ב ד״ה משום), הרא״ש (
יבמות פ״ב סי׳ ו), המרדכי (יבמות סי׳ יד) והטור עולה שעל המפתה חל חיוב לכנוס את המפותה, על פי הפסוק ״מהר ימהרנה לו לאשה״, אלא שאין כופים אותו כמו באונס.
הר״י פערלא (בביאורו לסה״מ לרס״ג ל״ת רעו, דף שנא, א) כותב שמדברי הרמב״ם בספר המצוות (עשה רב) ובתחילת הלכות נערה, שמונה רק את מצות תשלומי קנס ואינו מונה מצוה לשאתה, משמע שסובר שאין זו אלא רשות. עם זאת הוא מעיר שמלשון הרמב״ם בהלכה שלפנינו שאין כופים אותו לכנוס משמע שיש בכך מצוה. מאידך גיסא הוא מדייק מדברי הסמ״ק שמונה עשה רק באונס ולא במפתה, שסובר שאין מצוה לשאתה במפתה, אך יתכן שסובר כרשב״ץ (שו״ת ח״ב סי׳ רעג) וכראב״ן (מאמר השכל מצוה מז) שכותבים במפורש שיש מצוה לכנוס את המפותה, ובכל זאת אינם מונים אותה במנין המצוות שלהם.
הרדב״ז (שו״ת סי׳ יט) כותב שמפתה שהודה, כיון שנפטר מתשלום הקנס - ממילא נפטר מהחיוב לשאת את המפותה.
הראב״ד (מובא ברשב״א) מפרש שכוונת הגמרא כשמקשה ״לכשיוציא אשתו היא״ לומר שאם כנסה וגירשה - אינו חייב לשלם קנס שהוא חמשים סלע, דהיינו מאתיים זוז, אלא די שישלם את כתובתה, שהיא מנה, שהרי היתה בעולה כשכנסה. מדבריו למדים הרשב״א והר״ן (בחידושיו) שכתובתה של מפותה מנה, וכן דעת רבינו יהונתן, המאירי והנמוקי יוסף (יבמות יט, א בדפי הרי״ף). הר״ן מסכים עם הראב״ד וכותב שהרי היא כאנוסה לגביה אומר רבי יוסי ברבי יהודה בהמשך שכתובתה מנה.
לעומתם כותבים הרמב״ם (א, ג), הריא״ז (הלכה ב, ה), הטור והרש״ל (יש״ש סי׳ יג) שאם כנס את המפותה וגירשה - נותן לה כתובה כמו שאר הבתולות. גם הרשב״א דוחה את דעת הראב״ד בטענה שנמצא חוטא נשכר, ועוד, שיבוא להערים ולכנסה ואחר כך לגרשה כדי שיצטרך לשלם רק מנה.
המשנה למלך מביא ראיה שכתובתה מאתיים מלשון המשנה ״אונס נותן מיד ומפתה לכשיוציא״, והגמרא הקשתה על כך שהיא עדיין אינה אשתו, מכאן שאילו היתה אשתו לא היה שום קושי בהבנת המשנה, ומשמע שהמפתה שמגרש משלם כסכום שהאונס משלם מיד, מאתיים דינר.
המשנה למלך מוסיף שאמנם הרמב״ם (אישות, י, ז) פוסק שחיוב כתובה הוא מדרבנן, אך הוא מבין שהציווי של התורה ״מהר ימהרנה לו לאשה״ הוא לתת לה כתובה כפי המנהג שנהוג במדינה לתת לבתולות.
בעל אגרות משה (אהע״ז סי׳ קא) מקשה שלפי הסבר המשנה למלך יוצא שאם מנהג העיר לתת אלף זוז לבתולה - חייב המפתה לתת לה סכום זה מהתורה, ומדוע הרמב״ם אינו מזכיר זאת, ועוד, שיוצא שלפעמים מפתה חמור מאונס, ולא משמע כך מהמשנה (לט, א).
החתם סופר (שו״ת אהע״ז ח״א סי׳ קכה) מבאר שהרמב״ם סובר שכיון שהמפתה חייב לשלם קנס או לשאת אותה - כשנושאה נפטר אמנם מלשלם את הקנס מיד, אך כתובתה נקבעת לפי הביאה הראשונה כשהיתה עדיין בתולה, וסובר שהנישואין אינם מבטלים לגמרי את חיוב הקנס, אלא הם במקום הקנס כל זמן שנשואה לו, ולכן כשיוצאת ממנו נותן לה כתובה בסכום הקנס.
בעל אגרות משה (שם) כותב שאף מדברי התוספות ביבמות
(ס, א), המפרטים שלושה הבדלים בין חיוב כתובה לבין חיוב קנס, ואינם מחלקים שכתובתה רק מנה, משמע שסוברים שכתובתה מאתיים.
אולם המשנה למלך כותב שהתוספות סוברים שכתובת מפותה מנה, אלא שאינם מזכירים זאת כאחד ההבדלים בין קנס לבין כתובה משום שלדעתם חמישים סלעים של קנס שווים למאה דינר, כיון ששקל של תורה שוה לשקל של חז״ל ששיעורו שני דינרים. על דבריו משיג בעל מלבושי יום טוב שבמסכת בכורות
(מז, ב) מבואר שסכום הקנס הוא מאתיים זוז.
רבי עקיבא איגר (שו״ת ח״ב סי׳ עב) והנודע ביהודה (מהדו״ת אבה״ע סי׳ לג) כותבים שבוגרת מפותה כתובתה מנה, שכן לגביה אין לומר שנפטר מהקנס של חמישים סלעים בכך שכונסה בכתובת בתולה, שהרי לבוגרת אין קנס.
ג. כשהמפותה אסורה עליו וכנסה.
המשנה למלך כותב שאף על פי שחייב לגרשה - הנישואין פוטרים אותו מתשלום הקנס. הוא מוכיח זאת מהברייתא ביבמות
(נט, ב) האומרת לגבי כהן גדול שלא ישא את מפותת עצמו אך אם נשא - נשוי, ומפרשת הגמרא שאינו צריך לשלם קנס, ומסתבר שהוא הדין בשאר הנשים האסורות שקידושין תופסים בהן. אולם הרמב״ם אינו מזכיר זאת, וכותב האור שמח שאפשר שסובר שהברייתא ביבמות אינה להלכה, כי רבי שמעון בן מנסיא חולק וסובר שלא נפטר מקנס כשכונס אשה האסורה לו.
האור שמח כותב שלפי פירוש התוספות שמיאון הבת מועיל לענין זה שאינו נפטר מקנס (עיין בירור הלכה לקמן ציון ב), ועל פי דרשת הירושלמי (הלכה ג) ״אם מאן ימאן״ - לרבות אם ימאנו מהשמים, יוצא שאם אסורה לו מהשמים אינו נפטר מהקנס כשכונסה, גם אם מותרת בדיעבד. עם זאת הוא מעיר שלמסקנת התוספות זה אינו הפירוש לגבי מיאון נערה.
בעל אפיקי ים (ח״ב סי׳ מב, ג) כותב כנגד המשנה למלך שדוקא כהן גדול שכנס את מפותת עצמו נפטר מתשלום הקנס, מפני שהחיוב לגרשה הוא רק מדרבנן, מה שאין כן במי שאסורה מהתורה.
מפותה ואנוסה הממאנות להינשא
ציון ב.
גמרא. ואחד האונס ואחד המפתה - בין היא ובין אביה יכולין לעכב.
המפותה שלא רצת להנשא למפתה, או שלא רצה אביה ליתנה לו, או שלא רצה הוא לכנוס - הרי זה נותן קנסה והולך, ואין כופין אותו לכנוס... אבל האנוסה שלא רצת היא או אביה להנשא לאונס - הרשות בידם ונותן קנס. רצת היא ואביה ולא רצה הוא - כופין אותו וכונס ונותן קנס, שנאמר ״ולו תהיה לאשה...״ - הרי זו מצות עשה. וכו׳.
(רמב״ם נערה בתולה א, ג)
ואם היא או אביה אינם חפצים שישא אותה - יכולין לעכב, אבל הוא אינו יכול לעכב. במה דברים אמורים? במאנס, אבל במפתה - בין הוא או היא או אביה יכולין לעכב הנישואין.
(טור אבן העזר סימן קעז)
התוספות (ד״ה אין) מקשים מדוע הבת יכולה למאן להנשא גם כשהאב רוצה שתנשא, הרי האב יכול לקדש את בתו הקטנה או הנערה בעל כרחה.
בתירוצם הראשון כותבים התוספות שמיאונה מועיל לחייב את המפתה לשלם קנס אף על פי שכונסה, וכן דעת הרא״ה, הריטב״א, רבינו קרשקש, המאירי והר״ן (יד, א בדפי הרי״ף).
תירוץ זה אפשרי רק לגבי מפתה ולא לגבי אונס שחייב בקנס גם כשכונסה. אכן רבינו קרשקש והר״ן מביאים דעה שמיאונה מועיל לכך שאם גם האונס אינו רוצה לשאתה אינו חייב לכונסה, אפילו אם האב רוצה.
הרמב״ן בקידושין
(מו, א) דוחה את השיטה הזו, מפני שלא מסתבר שהמפתה ישאנה וגם יהיה חייב לשלם את הקנס.
בתירוץ שני כותבים התוספות שמדובר בבוגרת או ביתומה, אבל בנערה שאביה קיים אכן אין מיאונה מועיל כלל, אפילו לענין חיובו בקנס. התוספות מקשים על כך מדוע יש צורך בפסוק ללמוד שיתומה או בוגרת יכולות למאן, הרי אין סברה שהמפתה יוכל לשאתן בעל כרחן ונמצא חוטא נשכר, ומתרצים שהפסוק נחוץ כדי ללמד שגם כשהן ממאנות משלם קנס. כפירוש זה כותב רבינו קרשקש בתירוצו האחרון, וכן דעת הרש״ל (יש״ש סי׳ יג).
לגבי אונס כותבים הר״ן ורבינו קרשקש בתירוצם הראשון שהאנוסה יכולה לעכב לגמרי גם אם אביה והאונס רוצים, שהתורה נתנה לה רשות לעכב כיון שעינה אותה בעל כרחה.
הרמב״ן (שם) והריטב״א (קידושין שם) מתרצים שמדובר כשבשעת העמדה בדין האב הסכים שישאנה ולאחר שהבת אמרה שאינה רוצה חזר בו גם האב או שמת, שאף על פי שמיאונו אינו מועיל כיון שכבר נתרצה בבית דין - מיאונה של הבת מועיל שלא יכנוס, שהרי כעת אין האב רוצה לקדשה לו, וממילא חייב קנס כיון שאינו כונסה. אבל אם האב עדיין רוצה לקדשה לאונס בעל כרחה - אין מיאונה מועיל כלל, אפילו לחייבו קנס.
הרש״ל (יש״ש סי׳ יג) כותב שהאב יכול למאן רק כשהיא נערה או קטנה, ולפי שיטתו שהיא עצמה יכולה לעכב רק כשהיא בוגרת הוא מפרש שכוונת הברייתא שהיא או אביה יכולים לעכב, כל אחד בזמן אחר.
לעומתו כותבים מהר״ם (על התוס׳) ובעל ההפלאה שלפי שיטת התוספות שמיאון הבת מועיל לחייב בקנס כשהיא נערה - הוא הדין שמיאון האב מועיל לחייב בקנס לאחר שבגרה, אף על פי שיכולה להנשא לאונס נגד רצון האב. אולם בעל אבני נזר (אהע״ז סי׳ דש) דוחה את דבריהם, כיון שלא מסתבר שלאחר שבגרה תהיה לאב זכות לתבוע קנס.
ג. חזרה מהסכמה או ממיאון.
לעיל
(פ״א) נזכרו דברי הרמב״ן והריטב״א שאם האב אמר בשעת העמדה בדין שהוא רוצה שבתו תנשא למפתה - שוב אינו יכול לחזור בו אחר כך ולומר שאינו רוצה. לפי זה כותב בעל קובץ שיעורים (סי׳ קלז) שהוא הדין להיפך, כשבשעת העמדה בדין אמר האב שאינו רוצה, ונתחייב המפתה בקנס, שאם אחר כך הסכים האב וכנסה - לא נפטר מהקנס, כי כבר נתחייב, ואין אומרים שהנישואין הם במקום הקנס.
כיוצא בזה כותב בעל מנחת חינוך (מצוה סא) שאם מיאן בשעת העמדה בדין וחייבוהו בית דין לשלם, ואחר כך הסכים לכנוס - לא נפטר מהקנס.
בירושלמי (הלכה ו) מבואר שאם באו עליה עשרה אנשים שלא כדרכה - כולם משלמים קנס, ואם ביררה לה אחד מהם - נפטרו כל השאר מהחובה לשאתה, וגם לאחר שכבר בחרה יכולה לחזור בה ולבחור אחר אף על פי שקודם אמרה שאינה רוצה אותו. המנחת חינוך (מצוה תקנח) לומד משם שכל עוד לא נישאה לא נפטרו מהחובה אף על פי שאינה רוצה להנשא לאף אחד מהם.
בעל אפיקי ים (ח״ב סי׳ מב) תמה איך חוזר החיוב על זה שבחרה בו לבסוף, לאחר שבתחילה אמרה שאינה רוצה בו והרי כבר נפטר וכאילו מחלה על חיובו. הוא מבאר שהחיוב חל רק כשאומרת שרוצה ועד אז אין חיוב, ולכן אין לומר שנפטר מהחיוב כשסירבה, שכן מחילה מועילה רק לבטל חיוב שכבר קיים, וכאן החיוב עוד לא היה קיים.
תשלום כתובה כשמת האונס או כשגירשה מרצונה
ציון ג.ד.
גמרא. תניא אידך: אף על פי שאמרו אונס נותן מיד... כשתצא היא אין לה עליו כלום, מת - יצא כסף קנסה בכתובתה. רבי יוסי ברבי יהודה אומר: יש לה כתובה מנה. במאי קמיפלגי? רבנן סברי: טעמא מאי תקינו רבנן כתובה? כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה, והא לא מצי מפיק לה! ורבי יוסי ברבי יהודה סבר: הא נמי מצער לה עד דאמרה היא ׳לא בעינא לך׳.
ואין לה כתובה, שלא תיקנו חכמים כתובה לאשה אלא כדי שלא תהיה קלה בעיניו להוציאה, וזה אינו יכול להוציא.
(רמב״ם נערה בתולה א, ד)
ההלכה נפסקה כתנא קמא שאין לה כתובה, מפני שהטעם שתיקנו כתובה, שלא תהא קלה בעניו להוציאה, אינו נוגע לאנוסה שבלאו הכי אינו יכול להוציאה אלא מרצונה.
התוספות (ד״ה טעמא) מדייקים מהלשון הסתמית של הגמרא שגם אם אנסה שלא כדרכה, באופן שנשארה בתולה - אין לה כתובה, והם תמהים מדוע, שהרי בכגון זה כתובתה מהתורה ולא מהטעם שלא תהא קלה בעיניו להוציאה.
הרא״ש (בתוספותיו) מתרץ שגם אז אין לה כתובה מדאורייתא מפני שמהפסוק משמע שכסף קנסה עומד במקום כתובתה.
הפני יהושע מיישב על פי המכילתא שבאונס הכתוב מלמד שאף על פי שהיא בעולה מקבלת מהתורה כתובה של מאתיים, והקנס הוא לתת לה את כתובתה מיד, וכל שאמרו בגמרא הוא שכאן לא ראו צורך לתקן לה כתובה נוספת כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה, מפני שבלאו הכי אינו רשאי להוציאה, ואין הבדל בין מי שנאנסה כדרכה לבין מי שנאנסה שלא כדרכה. אכן בדעת התוספות שאינם מתרצים כך וסוברים שאין לאנוסה כתובה מהתורה מסביר הפני יהושע שמפרשים שבמכילתא מדובר דוקא במפותה לשם אישות, שמתחייב בזמן הפיתוי כשעודה בתולה.
השלחן ערוך כותב שהאונס אינו כותב לה כתובה, ומבאר בעל מלבושי יו״ט (ח״א סי׳ כ ד״ה ואף) שאף על פי שבזמן הזה אין קנס, ולא מתקיים הטעם שיצא כסף קנסה בכתובתה, הטעם העיקרי שאין לה כתובה הוא שאין חשש שתהא קלה בעיניו להוציאה מאחר ואסור להוציאה, וזה קיים גם בזמן הזה. לפי זה הוא כותב שלדעת הרמב״ם שבזמן הזה אינו חייב לשאתה ורשאי לגרשה
(עיין בירור הלכה לעיל ע״א ציון ו) - חוזר החשש שתהא קלה בעיניו להוציאה, ויש לה כתובה.
הפתחי תשובה (סק״ה) מסתפק לגבי מי שהודה שאנס, לדעת הרדב״ז שחיוב הנישואין אינו קנס והודאתו אינה פוטרת אותו מהחיוב לשאת את אנוסתו ומהאיסור לגרשה (ראה בירור הלכה לעיל שם), האם אינו צריך לתת לה כתובה מפני שאינה קלה בעיניו להוציאה, או שהטעם העיקרי הוא ״יצא כסף קנסה בכתובתה״, וכאן שלא שילם קנס, שהרי הודה, חייב לתת כתובה. הוא מציין שמהרמב״ם ומהשלחן ערוך משמע שעיקר הטעם הוא שאינו יכול לגרשה.
בעל אילת אהבים (קו״א סי׳ קל) מקשה מדוע הברייתא אינה אומרת שיש לה כתובה בכגון שאנסה שלא כדרכה והודה, שכיון שפטור מן הקנס אי אפשר לומר שיצא כסף קנסה בכתובתה, וגם הטעם שאין חשש שתהא קלה בעיניו להוציאה אינו קיים אצלה, שכן כתובתה דאורייתא, שהרי היא עדיין בתולה. הוא מיישב שהברייתא לא הוצרכה לומר זאת או מפני שסוברת שהמודה פטור מלשאתה ואין צורך לומר שאם נשאה יש לה כתובה, או מפני שעוסקת רק באונס שלא הודה שחייב לתת את הקנס מיד.