×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) אָמַר רַב פָּפָּא כְּגוֹן שֶׁהָיוּ מוּפְלִין שְׁנֵיהֶן.
Rav Pappa says: The reference is to a case where both the anointed priest and the court, i.e., the judges, were distinguished Torah scholars with the authority to issue rulings.
מיוחס לרש״ימהרש״א חידושי הלכותשיעורי הרב אהרן ליכטנשטייןפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
אמר רב פפא – בשוין דהוא מופלא והן מופלאים הלכך איצטריך למיתני דכי חטא בפני עצמו אע״ג דהוראה דידהו הוי הוראה מעליא אפילו הכי מתכפר בפני עצמו משום דקא מורו בשני איסורי חטא עם הצבור אע״ג דהוא מופלא דהוראה דידיה הוי הוראה מעליא אפ״ה מתכפר עם הצבור משום דקא מורו בחדא איסורא.
גמרא אמר רב פפא כגון שהיו מופלין שניהן סבר כו׳ ק״ק למאי דמוקי לה בתרי איסורי אמאי לא קאמר דמיירי דהוא מופלא והן אינן מופלין כדבעי למימר מעיקרא אלא דמיירי שהיה עמהן בהוראתן דהוו הוראתן הוראה ואפ״ה מביא הוא בפני עצמו באיסור אחר ויש ליישב (א) ודו״ק:
שם את״ל שם חלב אחד הוא הוא בחלב והן בדם וכו׳ ושעירה ביחיד מנלן דאמר קרא ואם נפש אחת אחד כו׳ כצ״ל:

שעיר עבודה זרה

מקורות:
(א) הוריות ז: ״ולא בעבודת כוכבים וכו׳ מנלן״ עד ח: ״אלא מחוורתא כדשנינן מעיקרא״, תוספות ד״ה שהיא; רש״י במדבר ט״ו כב; רמב״ן שמות כ׳ ב.
(ב) עברות חמורות נוספות – רמב״ם הל׳ שבועות פי״ב ה״א-ה״ב, הל׳ רוצח ושמירת הנפש פ״ד ה״ט.
(ג) אשם תלוי – כריתות יח: ״תנו רבנן אכל ספק חלב...״; רמב״ן ויקרא ה׳ טו.
בכל השיעורים עד כה עסקנו רבות ב׳פר העלם דבר של ציבור׳, שאותו מביאים במקרה שרוב הציבור חטאו בעקבות הוראה שגויה של בית הדין. החיוב בקרבן זה הוא על כל עברה שיש בזדונה כרת ובשגגתה חטאת, כפי שקובעת המשנה בפרקנו (ט.).
אולם, כפי שהזכרנו בשיעור הפתיחה, יש עברה אחת חריגה בהקשר זה – עבודה זרה. בפרשת שלח-לך מתארת התורה מקרה מיוחד שבו כל הציבור חטאו ועליהם להביא פר לעולה ושעיר לחטאת. בתורה לא מפורש מה הייתה העברה של הציבור במקרה זה, אולם חז״ל פירשו שמדובר בחטא של עבודה זרה. שעיר החטאת הנלמד מאותה פרשה מכונה בפי חז״ל שעיר עבודה זרהא.
גדרי החיוב בשעיר עבודה זרה דומים מאד לגדרי החיוב ב׳פר העלם דבר׳. ואכן, בדרך כלל הגמרא מתייחסת לשני הקרבנות האלה בחדא מחתא, ואינה מבחינה ביניהם. עם זאת, בסוגייתנו מעלה הגמרא מספר הווה-אמינות להבחין בין ׳פר העלם דבר׳ לבין שעיר עבודה זרה. כל ההווה-אמינות האלה נדחות למסקנה, אך על כל פנים ניתן אולי ללמוד מהן על הבדל יסודי בין שני הקרבנות, כפי שנראה בשיעור זה.

ייחודו של איסור עבודה זרה

כאמור, המקור לחיוב בשעיר עבודה זרה נמצא בפרשת שלח-לך. בפשט הפסוקים שם לא נאמר שישראל עבדו עבודה זרה, אלא שהם שגו ולא עשו את כל מצוות התורה. רש״י שם מביא את דרשת הספרי המבארת מדוע חז״ל פירשו את הפרשה הזו בעבודה זרה דווקא:
״וכי תשגו וגו׳ – בעבודה זרה הכתוב מדבר.
או אינו אלא באחת מכל המצות?
תלמוד לומר: ׳את כל המצות האלה׳ – מצוה אחת שהיא ככל המצות; מה העובר על כל המצות פורק עול ומפר ברית ומגלה פנים, אף מצוה זו פורק בה עול ומפר ברית ומגלה פנים. ואיזו? זו עבודה זרה״

(רש״י במדבר ט״ו כב).

לפי חז״ל פרשה זו עוסקת בעבודה זרה כיוון שזהו איסור השקול כנגד כל מצוות התורה. מי שעובד עבודה זרה מזניח את כל יסודות התורה והאמונה היהודית. הזנחה זו באה לידי ביטוי בשני מישורים:
א. המישור המעשי – מי שעובד עבודה זרה כנראה גם לא מקיים את שאר מצוות התורה. לפיכך באופן מעשי העברה שלו רחבה הרבה יותר מכל עברה אחרת. כך כותבים התוספות בסוגייתנו:
״דכיון דמודה בה, מה צורך לו לקיים כל המצות? ומסתמא יעבור על כולן״

(תוספות הוריות ח. ד״ה שהיא).

ב. המישור הרעיוני – רש״י כותב שמי שעובד עבודה זרה הוא פורק עול. פריקת העול היא בגידה במלכו של עולם. בגידה כזו חמורה הרבה יותר מכל עברה אחרת.
האופי של עבודה זרה כבגידה בה׳ בא לידי ביטוי באופן ברור בפירושו של הרמב״ן על עשרת הדברות:
״ ׳כי אנכי ה׳ א-לקיך א-ל קנא׳... ולא נמצא בכתוב בשום מקום שיבא לשון קנאה בשם הנכבד כי אם בענין עבודה זרה בלבד...
ולפי דעתי, שיזכיר קנאה בעבודה זרה בישראל בלבד, וטעם הקנאה כי ישראל סגולת השם הנכבד אשר הבדילם לו.
והנה, אם העם שלו משרתיו פונים אל אלהים אחרים יקנא בהם השם כאשר האיש מקנא באשתו בלכתה לאחרים ובעבדו בעשות לו אדון אחר, ולא יאמר הכתוב כן בשאר העמים אשר חלק להם צבאות שמים״

(רמב״ן שמות כ׳ ב).

הרמב״ן ממשיל את מערכת היחסים בין הקב״ה לעם ישראל למערכת היחסים שבין איש לאשתו. כאשר ישראל עובדים עבודה זרה הם בוגדים בה׳, בדומה לאישה הבוגדת בבעלה. כמובן, ממד הבגידה קיים דווקא בעבודה זרה של ישראל, ולא בעבודה זרה של אומות אחרות.
גם הגמרא בסוגייתנו שואלת מניין ידוע לנו שהפסוקים בפרשת שלח-לך עוסקים בעבודה זרה. מלבד הדרשה שהביא רש״י בפירושו על התורה מביאה הגמרא שתי דרשות נוספות:
״דבי רבי תנא, אמר קרא: ׳אשר דבר ה׳ אל משה׳, וכתיב: ׳אשר צוה ה׳ אליכם ביד משה׳ – איזו היא מצוה שהיא בדיבורו של הקב״ה וצוה על ידי משה? הוי אומר: זו עבודת כוכבים, דתנא רבי ישמעאל: ׳אנכי׳ ו׳לא יהיה לך׳ מפי הגבורה שמענום.
דבי רבי ישמעאל תנא: ׳למן היום אשר צוה ה׳ והלאה לדורותיכם׳ – איזו היא מצוה שהיא נאמרה בתחלה? הוי אומר: זו עבודת כוכבים״

(הוריות ח.-ח:).

הדרשות האלה מחדדות את מעמדו הייחודי של איסור עבודה זרה: איסור זה נאמר בתחילתם של עשרת הדברות, והוא נאמר ישירות מפיו של הקב״ה. האמירה הישירה של הקב״ה מסמלת את הקשר האישי בינו לבין ישראל. הקשר האישי הזה הוא הבסיס לחומרה המיוחדת של איסור עבודה זרה, כפי שביארנו.

עברות חמורות נוספות

לפי המקורות שראינו אפשר לומר שעבודה זרה היא העברה החמורה ביותר בתורה, ולכן מתחייבים עליה בקרבן שונה. במאמר מוסגר נזכיר שני איסורים נוספים שהרמב״ם מפליג בחומרתם המיוחדת. האיסור הראשון שנתייחס אליו הוא שבועת שווא ושקר. הרמב״ם כותב בהלכות שבועות:
״אף על פי שלוקה הנשבע לשוא או לשקר וכן הנשבע שבועת העדות או שבועת הפקדון מביא קרבן, אין מתכפר להן עון השבועה כלו,
שנאמר ׳לא ינקה ה׳⁠ ⁠׳ – אין לזה נקיון מדין שמים עד שיתפרע ממנו על השם הגדול שחלל, שנאמר ׳וחללת את שם ה׳ א-לקיך אני ה׳ ׳. לפיכך צריך אדם להזהר מעון זה יותר מכל העבירות.
עון זה מן החמורות הוא כמו שבארנו בהלכות תשובה, אף על פי שאין בו לא כרת ולא מיתת בית דין יש בו חלול השם המקודש, שהוא גדול מכל העונות״

(רמב״ם הל׳ שבועות פי״ב ה״א-ה״ב).

הרמב״ם קובע שהחומרה המיוחדת של שבועת שווא ושקר נובעת מחילול השם הכרוך בשבועות אלה. סביר להניח שעברות אלה אינן חמורות יותר מעבודה זרה, שהרי גם בעבודה זרה יש חילול השם ואף בגידה בו, כפי שביארנו.
חשוב לשים לב, שהחומרה המיוחדת של שבועת שווא ושקר אינה באה לידי ביטוי בהלכות הוריות. אם הציבור חטאו על פי בית הדין בשבועות אלה לא מביאים ׳פר העלם דבר׳, למרות חומרת העברה, כיוון שזו עברה שאין בה כרת וחטאת.
עברה נוספת שהרמב״ם מדגיש את חומרתה היא רציחה. בהלכות רוצח ושמירת הנפש עוסק הרמב״ם במקרים שבהם יש עדים על הרציחה, אך מסיבה טכנית כלשהי אי אפשר לקבל את עדותם. הרמב״ם פוסק שבמקרים אלה כולאים את הרוצח בכיפה וגורמים למיתתו. כנימוק להלכה חריגה זו כותב הרמב״ם:
״ואין עושין דבר זה לשאר מחוייבי מיתת בית דין, אלא אם נתחייב מיתה ממיתין אותו ואם אינו חייב מיתה פוטרין אותו. שאף על פי שיש עונות חמורין משפיכות דמים, אין בהן השחתת ישובו של עולם כשפיכות דמים.
אפילו עבודה זרה, ואין צריך לומר עריות או חילול שבת, אינן כשפיכות דמים, שאלו העונות הן מעבירות שבין אדם להקב״ה, אבל שפיכות דמים מעבירות שבינו לבין חבירו.
וכל מי שיש בידו עון זה הרי הוא רשע גמור ואין כל המצות שעשה כל ימיו שקולין כנגד עון זה ולא יצילו אותו מן הדין, שנאמר: ׳אדם עשוק בדם נפש׳ וגו׳⁠ ⁠״

(רמב״ם הל׳ רוצח ושמירת הנפש פ״ד ה״ט).

בדבריו של הרמב״ם אפשר להבחין בנימות שונות. בסוף הדברים קובע הרמב״ם שהרוצח הוא רשע גמור, ונראה מכאן שזו אכן עברה חמורה במיוחד. אולם בראשית הדברים כותב הרמב״ם שיש עברות חמורות יותר מרציחה, ואף מזכיר בהקשר זה את איסור עבודה זרה.
הסיבה לחומרה החריגה בעברה של שפיכות דמים היא שעברה זו פוגעת ביישובו של עולם יותר מכל עברה אחרתב. נראה שגם לפי הלכה זו, עבודה זרה היא עדיין העברה החמורה ביותר. אמנם בשפיכות דמים ישנה חומרה שאין בעבודה זרה, משום שאין בה פגיעה ביישובו של עולם, אך עדיין עבודה זרה הינה העבירה החמורה ביותר.

העברות המחייבות בשעיר עבודה זרה

ראינו את אופיו של איסור עבודה זרה ואת חומרתו המיוחדת. מכאן נחזור לסוגייתנו, וננסה לברר האם האופי המיוחד הזה בא לידי ביטוי בהלכות הוריות.
לפני שנפתח בדיון חשוב להזכיר, שבהלכות הוריות אנו עוסקים בעברות שנעשו בשוגג. ייתכן שבמקרים אלה החומרה המיוחדת של איסור עבודה זרה פחות בולטת, כיוון שרק במזיד באים לידי ביטוי הבגידה בה׳ וההתרסה כנגדו.
הגמרא מעלה את האפשרות לחלק בין ׳פר העלם דבר של ציבור׳ לבין שעיר עבודה זרה בארבעה הקשרים:
א. היקף העברות המחייבות בקרבן.
ב. היחס בין ההוראה והמעשה.
ג. הפטור במקרה של עקירת כל הגוף.
ד. דינו של כהן משיח שעבד עבודה זרה.
היקף העברות המחייבות ב׳פר העלם דבר של ציבור׳ ובשעירי עבודה זרה נידון במשנה בדף ח:
״אין בית דין חייבין עד שיורו בדבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת, וכן המשיח, ולא בעבודת כוכבים – עד שיורו על דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת״

(משנה הוריות ח.).

המשנה קובעת שאין הבדל בין שני הקרבנות בהקשר זה. את שני הקרבנות מביאים רק על עברות שחייבים עליהן כרת במזידג. מדברי הברייתא בגמרא עולה שהשוואה זו אינה מובנת מאליה. יש צורך ללמוד אותה מדרשה מיוחדת:
״בעבודת כוכבים מנלן?
דתנו רבנן: לפי שיצאה עבודת כוכבים לדון בעצמה, יכול יהו חייבין אפילו על דבר שאין זדונו כרת ושגגתו חטאת?
נאמר כאן ׳מעיני׳ ונאמר להלן ׳מעיני׳, מה להלן דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת, אף כאן דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת״

(שם).

כיוון שאיסור עבודה זרה יוצא מן הכלל ויש בו חיוב מיוחד של שעיר, הייתה הווה אמינא להתחייב גם על איסורים שאין בהם כרת. לשם כך באה גזרה שווה מהמילה ״מעיני״. גזרה שווה זו מלמדת שיש השוואה בין שעיר עבודה זרה לבין ׳פר העלם דבר של ציבור׳. מאותה גזרה שווה נלמדים דינים נוספים, כפי שנראה בהמשך השיעור.
הרמב״ם בתחילת הלכות תשובה כותב, על פי הגמרא במסכת יומא (פו.), שעברות שיש בהן כרת וחטאת מוגדרות כעברות חמורות. קביעה זו עומדת כנראה ברקע של דין המשנה. המשנה קובעת שמביאים ׳פר העלם דבר׳ רק כאשר עם ישראל עבר עברה חמורה.
על פי זה אפשר להבין את ההווה אמינא של הברייתא לחלק בין ׳פר העלם דבר׳ לבין שעיר עבודה זרה. כפי שראינו לעיל, חטא עבודה זרה הוא חמור במיוחד, כיוון שהוא משקף בגידה בה׳ ויוצר נתק בין כנסת ישראל לאביה שבשמיים. היינו יכולים לחשוב שכל חטא של עם ישראל בעבודה זרה הוא חמור מספיק כדי לחייב בשעיר עבודה זרה, גם אם אין בו כרת. כנגד זה באה הדרשה ולימדה אותנו שאפילו בעבודה זרה החיוב הוא דווקא על עברות שיש בהן כרת.
את ההסבר שהצענו להווה אמינא של הברייתא אפשר לנסח בשתי דרכים. אפשרות אחת היא לומר שלפי ההווה אמינא איסורי עבודה זרה נחשבים חמורים במיוחד בכל הקשר שהוא, לאו דווקא בהלכות הוריות. לפי הבנה זו נוכל לומר שבני נוח אסורים גם באיסורי עבודה זרה שאין בהם כרת, כיוון שגם הם נחשבים חמורים במיוחד. כמו כן נוכל לומר שהכלל ״ייהרג ואל יעבור״ מתייחס גם לאיסורי עבודה זרה שאין בהם כרתד. במסגרת הבנה זו, ההצעה לחיוב שעיר עבודה זרה על עברות שאין בהן כרת הוא רק יישום אחד לחידוש רחב יותר בהלכות עבודה זרה.
לחלופין ניתן להבין שההווה אמינא של הברייתא מתייחסת אך ורק להלכות הוריות. גם בשלב של ההווה אמינא ידעה הברייתא שאיסורי עבודה זרה שאין בהם כרת הם חמורים פחות, ובדרך כלל בהלכות עבודה זרה לא נוכל להשוותם לאיסורים שיש בהם כרת. אך בהלכות הוריות הרף הוא נמוך יותר. גם איסורי עבודה זרה שאין בהם כרת הם מספיק חמורים כדי להתחייב. כנגד זה בא הלימוד וחידש שאפילו בשעיר עבודה זרה החיוב הוא רק על איסורים שיש בהם כרת, כמו ב׳פר העלם דבר׳.

הוראה ומעשה בשעיר עבודה זרה

ראינו את המשנה בדף ח, המשווה בין ׳פר העלם דבר של ציבור׳ לבין שעיר עבודה זרה לעניין היקף העברות המחייבות. המשנה הקודמת ערכה השוואה דומה בין שני הקרבנות ביחס לדין אחר – הצורך בהוראה הקודמת למעשה:
״אין חייבין אלא על העלם דבר עם שגגת המעשה, וכן המשיח, ולא בעבודת כוכבים – אין חייבין אלא על העלם דבר עם שגגת המעשה״

(משנה הוריות ז:).

הגמרא מביאה ברייתא שלפיה הייתה הווה אמינא לחייב בשעיר עבודה זרה על שגגת המעשה בלבד. גם כאן ההווה אמינא נדחית על פי דרשת המילה ״מעיני״:
״ולא בעבודת כוכבים אלא על העלם דבר עם שגגת מעשה.
מנלן? דתנו רבנן: לפי שיצאה עבודת כוכבים לדון בעצמה, יכול יהו חייבין על שגגת המעשה?
נאמר כאן ׳מעיני׳ ונאמר להלן ׳מעיני׳; מה להלן אין חייבין אלא על העלם דבר עם שגגת מעשה, אף כאן אין חייבין אלא על העלם דבר עם שגגת מעשה״

(הוריות ז:).

מסתבר שגם ההווה אמינא הזו נובעת מאופיו הייחודי של איסור עבודה זרה. בשיעורים הקודמים עמדנו על כך שישנם שני מרכיבים בחיוב ב׳פר העלם דבר של ציבור׳: ההוראה והמעשה. לפי חלק מהדעות עיקר החיוב הוא על הוראת בית הדין, והמעשה של הציבור הוא רק תנאי נוסף לחיוב. גם הכהן המשיח חייב במקרה שהורה לעצמו ועשה על פי הוראתו. אך כפי שראינו, מסתבר שעיקר החיוב של הכהן הוא על מעשה העברה, וההוראה היא רק תנאי צדדי לחיוב.
ייתכן ששעיר עבודה זרה דומה בהקשר זה לפר כהן משיח. כיוון שעבודה זרה היא איסור חמור במיוחד – עיקר החיוב בקרבן הוא על מעשה העברה. זהו הבסיס להווה אמינא של הברייתא שכלל אין צורך בהוראה כדי להתחייב, כיוון שבעבודה זרה המעשה הוא העיקר.
למסקנה, הברייתא לומדת שגם בשעיר עבודה זרה יש צורך בהוראה. ייתכן שלפי המסקנה אנו מיישרים קו לחלוטין בין ׳פר העלם דבר׳ לבין שעיר עבודה זרה, ומעמד ההוראה בשניהם זהה. לחלופין אפשר לומר שגם לפי המסקנה המעשה הוא המחייב העיקרי בשעיר עבודה זרה וההוראה היא רק תנאי צדדי לחיוב. זאת בשונה מ׳פר העלם דבר של ציבור׳ה.

עקירת כל הגוף

משנה נוספת העורכת השוואה בין ׳פר העלם דבר של ציבור׳ לבין שעיר עבודה זרה היא המשנה השניה בפרק:
״שאין בית דין חייבין עד שיורו לבטל מקצת ולקיים מקצת, וכן המשיח, ולא בעבודת כוכבים – עד שיורו לבטל מקצת ולקיים מקצת״

(משנה הוריות ז.).

ההשוואה של המשנה היא בנוגע לפטור מקרבן במקרה של עקירת גוף תורה שלם. גם כאן מביאה הגמרא ברייתא המקבילה לשתי הברייתות שכבר ראינו:
״מנלן? דתנו רבנן: לפי שיצאה עבודת כוכבים לדון בעצמה, יכול יהו חייבין על עקירת מצוה כולה?
נאמר כאן ׳מעיני׳ ונאמר להלן ׳מעיני׳; מה להלן בבית דין אף כאן נמי בבית דין, ומה להלן ׳דבר׳ ולא כל הגוף, אף כאן נמי ׳דבר׳ ולא כל הגוף״

(הוריות ז:).

בשיעור בעניין דבר שהצדוקים מודים בו ראינו הבנות שונות לגבי הפטור בעקירת כל הגוףו. לפי אחת ההבנות, הוראה העוקרת את כל הגוף היא הוראה מוטעית מיסודה. כל אדם יודע שאין בהוראה זו ממש ואין צורך להישמע לה.
לפי ההבנה הזו, קשה להבין את ההווה אמינא של הברייתא. כיוון שאיסור עבודה זרה הוא חמור במיוחד, כל אדם מודע לקיומו של איסור זה. אם הוראה העוקרת גוף תורה שלם בהלכות נידה היא הוראה מופרכת שאינה מתקבלת בציבור, קל וחומר שהוראה העוקרת גוף שלם בהלכות עבודה זרה היא הוראה מופרכת, ואי אפשר לחייב עליה. מהו אם כן הבסיס להווה אמינא של הברייתא לחייב דווקא בעבודה זרה על עקירת כל הגוף?
בשיעור הנ״ל ראינו הבנה נוספת לדין של עקירת כל הגוף. לפי אותה הבנה גם הוראה העוקרת את כל הגוף נחשבת כהוראה, אלא שיש דין מיוחד הפוטר מקרבן על הוראה כזו.
לפי ההבנה הזו קל יותר להסביר את ההווה אמינא של הברייתא אצלנו. כפי שראינו לעיל, מסתבר לומר שבשעיר עבודה זרה המחייב העיקרי הוא המעשה, וההוראה היא רק תנאי צדדי לחיוב. לפיכך הייתה לנו הווה אמינא שאפשר לחייב על המעשה אפילו אם ההוראה הייתה לקויה. הוראה העוקרת את הגוף היא הוראה לקויה שאינה יכולה לחייב מצד עצמה, אך אולי די בה כדי להשלים את התנאי הצדדי לחיוב על המעשה החמור של עבודה זרה.
למסקנת הברייתא אין חילוק בין שני הקרבנות, וגם בשעיר עבודה זרה קיים הפטור של עקירת כל הגוף. אך ייתכן שגם לפי מסקנה זו המחייב העיקרי בשעירי עבודה זרה הוא מעשה העברה, וההוראה היא רק תנאי צדדי לחיוב.

חיוב הכהן המשיח בשעיר עבודה זרה

הגמרא בסוגייתנו מביאה ברייתא, שבה נחלקו התנאים בנוגע לחיובו של כהן משיח שעבד עבודה זרה:
״דתניא: משיח בעבודת כוכבים,
רבי אומר: בשגגת מעשה,
וחכמים אומרים: בהעלם דבר;
ושוין שבשעירה, ושוין שאין מביא אשם תלוי״

(הוריות ז:).

בדרך כלל כהן משיח חייב רק במקרה שהוא הורה לעצמו ועשה על פי הוראתו. במקרה זה הוא אינו מתחייב בחטאת רגילה אלא בקרבן מיוחד – פר כהן משיח. הברייתא קובעת שכהן משיח שעבד עבודה זרה אינו מביא את הקרבן המיוחד לו אלא הוא חייב בשעירה, כמו כל אדם יחיד.
בנוגע לצורך בהוראה נחלקו התנאים. לדעת רבי אין צורך בהוראה, והכהן המשיח יכול להתחייב בחטאת על עבודה זרה בשגגת המעשה בלבד. חכמים סוברים שגם בעבודה זרה יש צורך בהוראה של הכהן כדי לחייבו בקרבן.
ניתן להסביר את שיטת רבי בשני אופנים. כפי שראינו לעיל, הברייתא העלתה הווה אמינא לחייב בעבודה זרה על מעשה ללא הוראה. הסברנו שהווה אמינא זו מבוססת על החומרה הרבה שיש במעשה של עבודה זרה, הממעיטה מחשיבות ההוראה.
ייתכן שרבי מקבל את ההסבר הזה גם למסקנה, ולדעתו אפשר לחייב את הכהן המשיח על מעשה בלבד ללא הוראה, כיוון שזהו מעשה חמור במיוחד. אמנם הסבר זה קשה, כיוון שלפי זה רבי היה צריך לחלוק על דין המשנה ולחייב גם את הציבור על מעשה של עבודה זרה ללא הוראה.
לחלופין אפשר להסביר שמחלוקת התנאים היא בנוגע למעמדו של הכהן המשיח. לדעת רבי, אם הכהן המשיח חוטא בעבודה זרה – נשלל ממנו המעמד המיוחד כנציגו הרוחני של עם ישראל. מכאן ואילך הוא אינו שונה מכל אדם פרטי אחר, ולכן הוא גם מתחייב על שגגת המעשה בלבד, כדינו של כל יחידז.
חכמים חולקים על כך וסוברים שמעידה אחת של הכהן אינה מנשלת אותו ממעמדו. לפיכך גם כאשר הוא חוטא בעבודה זרה חלים לגביו הדינים המיוחדים של כהן משיח, ובכללם הצורך בהוראה הקודמת למעשה.

כהן משיח וציבור באשם תלוי

בסוף הברייתא שציטטנו לעיל נאמר שלפי כל התנאים כהן משיח אינו מביא אשם תלוי. הגמרא בהמשך הסוגיה מבארת מהו המקור לדין זה לפי כל אחד מהתנאים:
״ושוין שאין מביא אשם תלוי.
מנלן? דכתיב: ׳וכפר עליו הכהן על שגגתו אשר שגג׳;
רבי סבר: מי שכל חטאו בשגגה, יצא זה שאין כל חטאו בשגגה אלא בהעלם דבר...
ורבנן? מי שחטאו בשגגה, יצא משיח שאין חטאו בשגגה לא בעבודת כוכבים ולא בשאר מצות אלא בהעלם דבר עם שגגת מעשה״

(הוריות ח.).

הפסוקים בפרשת אשם תלוי קובעים שמביאים את הקרבן על שגגת מעשה. לפי שיטת חכמים הכהן המשיח לעולם אינו מביא קרבן על שגגת מעשה בלבד, אלא על הוראה שהובילה למעשה. לפיכך פשוט מדוע אינו חייב באשם תלוי.
לדעת רבי יש מקרה שבו הכהן המשיח מתחייב על שגגת מעשה בלבד – בעבודה זרה. אך כיוון שבאיסורים אחרים הוא אינו חייב על שגגת מעשה ללא הוראה – די בכך כדי למעט אותו מאשם תלוי. לדעת חכמים לא די בכך. אילו היה מקרה שבו הכהן המשיח יכול להתחייב על שגגת מעשה בלבד – לא ניתן היה לפטור את הכהן המשיח מאשם תלוי.
רש״י על אתר (ד״ה ורבנן) מציין שגם הציבור אינם חייבים באשם תלוי, שהרי גם הם חייבים על הוראה המובילה למעשה, ולא על שגגת המעשה בלבד. הפטור של הכהן המשיח ושל הציבור מאשם תלוי מפורש במשנה בהמשך הפרק (ט.). באותה משנה מבואר שהציבור פטורים גם משאר האשמות שבתורה, ואילו הכהן המשיח חייב באשמות אלה.
כדי להבין את יסוד הפטור של הכהן המשיח ושל הציבור מאשם תלוי, ניזכר בקצרה ביסודות החיוב בקרבן זה. הפסוקים העוסקים באשם תלוי נמצאים בפרשת ויקרא:
״ואם נפש כי תחטא ועשתה אחת מכל מצות ה׳ אשר לא תעשינה, ולא ידע ואשם ונשא עונו.
והביא איל תמים מן הצאן בערכך לאשם אל הכהן, וכפר עליו הכהן על שגתו אשר שגג והוא לא ידע ונסלח לו.
אשם הוא, אשֹם אשם לה׳⁠ ⁠״

(ויקרא ה׳ יז-יט).

בפרשה זו באים לידי ביטוי שני גורמים המחייבים את האדם בקרבן:
א. מעשה העברה שאולי ביצע האדם.
ב. האשמה של האדם.
מעשה העברה הוא מסופק. איננו יודעים בוודאות אם הוא אכן התרחש. רק דבר אחד ידוע בוודאות: האדם אשם בכך שלא נזהר מספיק ולא התרחק מהמערכת שבה מעורב האיסור.
אם היסוד לחיוב באשם תלוי הוא מעשה העברה המסופק, אזי אשם תלוי אינו שונה באופן מהותי מחטאת רגילה. שני הקרבנות באים לכפר על מעשה עברה. ההבדל ביניהם הוא רק בשאלה אם ידוע לנו בוודאות שהמעשה התרחש.
אולם ניתן גם להבין אחרת. ניתן להבין שיסוד חיוב אשם תלוי איננו מעשה העברה אלא הרשלנות של האדם בעבודת ה׳ ובקיום מצוותיו. חוסר הזהירות של האדם הוא שהוביל אותו לספק עברה. האדם אשם בחוסר הזהירות הזו, ואשמה זו היא המחייבת אותו בקרבן. אם כך הם הדברים אזי ישנו פער עצום בין אשם תלוי לחטאת.
בשיעורים הקודמים עסקנו בשתי ההבנות האלה ביסוד החיוב באשם תלוי, וראינו כמה נפקא-מינות ביניהןח. בין השאר הבאנו את הברייתא הבאה ממסכת כריתות:
״אכל ספק חלב ונודע לו, ספק חלב ונודע לו,
רבי אומר, אומר אני: כשם שמביא חטאת על כל אחת ואחת, כך מביא אשם תלוי על כל אחת ואחת.
רבי יוסי ברבי יהודה ורבי אלעזר ורבי שמעון אומרים: אין מביא אלא אשם תלוי אחד, שנאמר: ׳על שגגתו אשר שגג׳ – אפילו על שגגות הרבה אינו חייב אלא אחת״

(כריתות יח:).

הברייתא עוסקת במקרה שאדם נכנס כמה פעמים לספק עברה, ובין כל פעם לפעם נודע לו הספק. לדעת רבי עליו להביא אשם תלוי על כל מקרה ומקרה כיוון שידיעות מחלקות, כמו בחטאת. רבי כנראה סובר שהמחייב באשם תלוי הוא מעשה העברה. לכן צריך להביא קרבן נפרד על כל מעשה.
שאר התנאים סוברים שדי באשם אחד על כל מעשי העברה. מסתבר שלפי התנאים האלה היסוד לחיוב באשם תלוי הוא אשמת האדם. אשמה זו אמנם הולכת ומתעצמת ככל שמתרבים מעשי העברה, אך על כל פנים מדובר באשמה אחת. על אשמה אחת חייבים קרבן אחד.
הרמב״ן בפירושו על התורה מדגיש מאד את האשמה של האדם במקרה של ספק עברה. לדעתו, אשמה זו עשויה להיות גדולה יותר מאשר במקרה של עברה ודאית:
״והנראה בעיני כי שם אשם מורה על דבר גדול אשר העושו יתחייב להיות שמם ואבד בו...
וטעם אשם תלוי, מפני שבעליו סבור שאין עליו עונש כי לא נודע שחטא, מפני זה החמיר עליו הכתוב בספקו יותר מודאו, והצריכו איל בכסף שקלים, ואלו נודע חטאו היה מביא חטאת בת דנקא.
וקראו אשם לאמר שהוא בשני סלעים כאשמות החמורים, לרמוז לו שאם יהיה נקל בעיניו ולא יביא כפרתו, שמם יהיה בעונו״

(רמב״ן ויקרא ה׳ טו).

לפי הרמב״ן המילה ״אשם״ מעידה על כך שהחוטא עלול להגיע למצב שבו הוא שמם ואובד בחטאו. הרמב״ן מבאר שכיוון שמעשה העברה מסופק, האדם עלול לזלזל בצורך שלו בכפרה.
ניתן להמשיך את הקו של הרמב״ן צעד קדימה. אפשר להבין שחוסר הזהירות שהוביל לעברה המסופקת מעיד על ליקוי משמעותי ברמתו הרוחנית והדתית של האדם. זוהי אשמתו של האדם, שלפי פירוש הרמב״ן עלולה אף להוביל לעונש החמור של שממה ואובדן מוחלט.
נחזור לסוגייתנו. כפי שראינו, הן הכהן המשיח והן הציבור פטורים מאשם תלוי. אולם ייתכן שהנימוק לפטור שלהם מאשם איננו זהה. הכהן המשיח פטור מאשם תלוי מחמת דרשה מיוחדת, המלמדת שאי אפשר לחייב את הכהן על ספק עברה. אשם תלוי הוא קרבן הבא על ספק עברה, ואילו הכהן המשיח מתחייב בקרבן רק על עברה ודאית. לפי זה מובן מדוע הכהן המשיח חייב בשאר האשמות, הבאים על עברה ודאית ולא על ספק.
לעומת זאת, את הפטור של הציבור מאשם תלוי אפשר להסביר בדרך אחרת. כפי שראינו, אחד היסודות לחיוב באשם תלוי הוא האשמה. הרמב״ן טען שאשמה זו עשויה להוביל את האדם לעונש של שממה ואובדן. עונש כזה עלול לחול על אדם פרטי, אך מובטח לנו שהוא לעולם לא יחול על כנסת ישראל כולה. הציבור כולו אינו מתחייב באשם, שנועד להגן מפני עונשים שאינם יכולים לחול עליו. על כן הציבור פטור מכל האשמות, ולא רק מאשם תלוי.
היסוד לדברינו הוא שאשמה מהסוג שעליו דיבר הרמב״ן אינה יכולה לחול על הציבור. הגרי״ד סולובייצ׳יק טען שאפשר למצוא ביטוי לעיקרון זה בנוסח התפילה ביום הכיפורים. חז״ל תיקנו לחתום את הברכה האמצעית בתפילת יום הכיפורים בנוסח הבא:
״מלך מוחל וסולח לעוונותינו ולעוונות עמו בית ישראל, ומעביר אשמותינו בכל שנה ושנה, מלך על כל הארץ מקדש ישראל ויום הכיפורים״.
הגרי״ד עמד על כך שיש חוסר סימטריה בניסוח החתימה הזו. בחלק הראשון של המשפט אנו אומרים שהקב״ה סולח לעוונות הפרטיים שלנו, וגם לעוונות של כל בית ישראל. בחלק השני של המשפט, שבו אנו עוסקים באשמות, אנו מתייחסים רק לאשמות הפרטיות שלנו. הגרי״ד טען שההשמטה של בית ישראל מהחלק השני היא מכוונת. אשמה המובילה לשממה ואבדון יכולה לחול רק על יחידים. כנסת ישראל כולה לעולם לא תיענש באופן זה. לכן אין צורך להעביר את אשמותיה ביום הכיפורים.
א. עיין לעיל בשיעור הפתיחה עמ׳ 17, שם הבאנו גם את פירושו של הרמב״ן לפשט הפסוקים.
ב. בעניין חומרתה של שפיכות דמים עיין גם ברמב״ם בהלכות רוצח פ״א ה״ד ופ״ב ה״ד-ה. גם שם נראה שהדין המיוחד של רציחה אינו נובע דווקא מחומרת האיסור אלא מהפגיעה ביישובו של עולם.
ג. עיין במשנה בסנהדרין (ס:) הקובעת אילו פעולות של עבודה זרה אסורות בכרת ואילו פעולות אסורות רק בלאו. נראה שהצד השווה לפעולות האסורות בכרת הוא שבכולן יש ממד של בגידה – פעולות המעתיקות עבודות מן המקדש לאל אחר ופעולות המהוות קבלה של אל אחר לאלוה.
ד. גם להלכה היקף העברות שנאמר לגביהם ״ייהרג ואל יעבור״ הוא רחב יותר, וכולל גם איסורים שאין בהם כרת. כך למשל אסור להתרפא בעצי אשרה, ואפילו הנאה פורתא נאסרה בגילוי עריות. עיין סנהדרין עד. ופסחים כה., ובראשונים שם בהרחבה.
ה. לפי זה היה מקום לומר שמחלוקת התנאים בשאלה מי מביא את הקרבן (ד:-ה.) אינה נוגעת לעבודה זרה, וכאן כולם מודים שהציבור הם שמביאים את הקרבן. אולם במשנה עצמה מפורש שם שהמחלוקת היא גם על שעירי עבודה זרה, שלא כפי שהצענו.
ו. לעיל עמ׳ 123 ואילך.
ז. עיין מנחות קט: בעניין כהנים שעבדו במקדש חוניו שלא יעבדו במקדש, תוספות שם ד״ה ולא, ובטור ובית יוסף או״ח סי׳ קכ״ח. פוסקים רבים עסקו גם בשאלה האם כהן מומר יכול לשאת את כפיו. חלק מהפוסקים אסרו זאת אפילו אחרי שחזר בתשובה.
ח. בשיעור בעניין צירוף הוראות שונות, עמ׳ 83, ובשיעור בעניין התולה בבית הדין לאחר שחזרו בהם, עמ׳ 109.
אמר רב פפא: כגון שהיו מופלין שניהן שגם הכהן המשיח וגם בית הדין היו גדולים בתורה ורשאים להורות.
Rav Pappa says: The reference is to a case where both the anointed priest and the court, i.e., the judges, were distinguished Torah scholars with the authority to issue rulings.
מיוחס לרש״ימהרש״א חידושי הלכותשיעורי הרב אהרן ליכטנשטייןפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(2) סָבַר אַבָּיֵי לְמֵימַר חָטָא בִּפְנֵי עַצְמוֹ וְעָשָׂה בִּפְנֵי עַצְמוֹ הֵיכִי דָּמֵי דְּיָתְבִי בִּשְׁנֵי מְקוֹמוֹת וְקָא מוֹרוּ בִּתְרֵי אִיסּוּרֵי אֲמַר לֵיהּ רָבָא אַטּוּ שְׁנֵי מְקוֹמוֹת גּוֹרְמִין אֶלָּא אֲפִילּוּ יָתְבִי בְּחַד מָקוֹם וְכֵיוָן דְּקָא מוֹרוּ בִּתְרֵי אִיסּוּרֵי חָטָא בִּפְנֵי עַצְמוֹ הוּא.:

§ Abaye thought to say that with regard to the cases in the mishna: If the anointed priest sinned by himself and performed a transgression by himself, what are the circumstances? It is a case where the priest and the court were convened in two different places and issuing rulings with regard to two different prohibitions. Rava said to Abaye: Is that to say that the fact that there are two places determines that he sinned by himself? Rather, it is even in a case where the High Priest and the court are convened in one place. But since they are issuing rulings with regard to two different prohibitions, it is a case where the anointed priest sinned by himself.
מיוחס לרש״יתוספותר׳ ברוך בר שמואל הספרדירשימות שיעורים לגרי״דשיעורי הרב אהרן ליכטנשטייןפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
בשני מקומות – משיח במקום אחד וב״ד במקום אחר.
דיתבי בתרי מקומות וקמורו בחד איסורא – תימה מאי אצטריך בשוין אפי׳ לא שוו נמי הוראתן הוראה דהא דבעינן לעיל מופלא בב״ד שהיה להן ללמוד ולא למדו והכא מאי אצטרכין ללמוד כיון דבאיסור אחד הורו ושניהן הורו שוה ונראה כספרים דגרסי מלתא דרב טפי בשוין בתר דמוקי בתרי אסורי.
והא דתנינא הורה בפני עצמו סבר אביי למימר כגון דיתבי בב׳ מקומות. פי׳ משיח בחד [מקום] וב״ד במקום אחר וקא מורו בתרי איסורי. פי׳ הורה הוא בהיתר חלב והן בהיתר עבודת כוכבים. אבל אי הוו בחד מקום ושמעו ב״ד מה דאורי ולא מיחו בידיה הוה ליה כמאן דלא חטא בפ״ע. וה״ה אם הם בב׳ מקומות ואורו בחד איסורא.
אמר ליה רבא אטו מקומות גרמי אלא אפילו יתבי בחד מקום כיון דקא מורו בב׳ איסורי הורה בפ״ע הוא. פי׳ הא דאמרן דאורו בב׳ איסורי ה״ה דאי לא שרו ב״ד איסור׳ (מאי) [אלא] נקיט הכי למעוטי הוראתן בחד איסורא דלאו הורה בפני עצמו הוא. ופשיטא לן דהיכא דהוו משיח וב״ד יתבין בחדא דוכתא ואורי (משום) [משיח] גרמיה בהיתר חלב. ואורו ב״ד בהיתר עבודת כוכבים ואורי איהו בהדייהו ואזל ואכל חלב כמה דאורי נפשיה ועבוד צבורא ואייתו פר ושעיר בעי משיח אייתויי פר דכיון דתרי איסורי נינהו וחלוקין בקרבנות לא מצרפינן להו דליכפר בהדי צבור כל שכן הוא בעבודת כוכבים והן בחלב. דודאי לא מצטרף דהא לא דמיא כפרתייהו דאיהו בשעירה ואינהו בפר. כי תיבעי לן היכא דאורי הוא גרמיה בהיתר חלב ולא אשתתפו ב״ד בהדיה ואורו ב״ד בהיתר דם ואיהו בהדייהו ואזל ואכל חלב ואכלי קהל דם ואייתו פר מהו. כיון דאיסור חלב ודם שוה דהאי באכילה והאי באכילה וקרבנן שוה דהאי פר והאי פר כמאן דאורו ב״ד עימיה בהיתר חלב דמי והלכך מתכפר בקרבן צבור. או דלמא כיון דלא מצטרפי להדדי. פי׳ דאי אכיל כחצי זית חלב וחצי זית דם לא מחייב כתרי איסורי דמי והורה בפ״ע הוא. אם תמצי לומר כיון דלא מצטרפי כתרי איסורי דמי הוא בחלב שעל הקבה והן בחלב שעל הדקין מהו הכא ודאי שם חלב אחד הוא ובהדי צבור מיכפר או דלמא כיון דמתרי קראי קאתו כדמפרש בפרק קמא הורה בפ״ע הוא וסלקא בתיקו:
גמ׳. סבר אביי למימר חטא בפני עצמו ועשה בפני עצמו היכי דמי דיתבי בשני מקומות וקא מורו בתרי איסורי, אמר ליה רבא אטו שני מקומות גורמין אלא אפילו יתבי בחד מקום, וכיון דקא מורו בתרי איסורי חטא בפני עצמו הוא.
ונראה לבאר דלאביי בחד מקום ותרי איסורים המשא ומתן פוטר, דהרי בעלמא המשא ומתן של ב״ד מחייב חיוב פר העלם דבר, דלא רק ההוראה של ב״ד מחייבת אלא אף המשא ומתן, ובחד מקום חשיב המשא ומתן של ב״ד ולא של כה״ג, דכמו דבעינן אליבא דהירושלמי (הוריות פ״א ה״ד) משא ומתן של ב״ד כשר, ואם יש גר או ממזר מצורף לב״ד במשא ומתן לא הוי משא ומתן המחייב בחיוב פר העלם דבר, מכיון דיתכן דסברת הגר במשא ומתן שבב״ד הטה את דעת הב״ד וגרם להוראתם, כמו״כ כהן משיח אינו חייב פר כהן משיח אא״כ הורה הוראה מתוך משא ומתן דהוי משא ומתן שלו בלבד, ומכיון שסמך על סברת המשא ומתן של ב״ד בהוראתם לא הוי חלות שם משא ומתן דידיה וליכא הוראה המחייבת. אולם בציור של תרי מקומות וחד איסור באמת המשא ומתן הוי של הכהן משיח, אבל מכיון שפסק הכהן משיח כמו שב״ד פסקו א״כ אע״פ דהוי משא ומתן וסברתו של הכהן משיח וגם הוראה שלו (דהוי תרי מקומות), מ״מ הכהן משיח פטור משום דחלה כבר הוראת ב״ד הגדול בנוגע לאיסור זה ואסור לו לחלוק על הוראת ב״ד הגדול, ולכן לא חלה הוראתו דהוי כמו שאומר ״אני הקטן מסכים״, וליכא חלות שם שגגת הוראה המחייבת הכהן המשיח בפר. ועוד נראה לומר שאין חילוק בין אם הורה הכהן גדול לפני שהורו ב״ד או לא – דאפילו אם הכהן הורה לפני שב״ד הורו מ״מ הוראתו נתבטלה כשהורו ב״ד הגדול, דהרי הוא אינו יכול לחלוק על הוראתם. ועיין בירושלמי (הוריות פ״ב ה״א) וז״ל משיח שאכל בהוריית ב״ד פטור בהוריית וכו׳ בהוריית ב״ד פטור שאין הוריית אחרים אצל הורייתן כלום״. ונראה דהירושלמי ס״ל שאין הוראת הכהן משיח חלות שם הוראה לאחר שהורו בדבר זה ב״ד הגדול. ומבואר דלפי הירושלמי בתרי מקומות וחד איסור לא חלה הוראת הכהן גדול. ומשמע דאפילו אם הכהן משיח הורה לפני שב״ד הורו מ״מ הוראתו נתבטלה כשהורו ב״ד הגדול, דהרי הוא אינו יכול לחלוק על הוראתם. אך י״ל פירוש אחר, דבאמת הוראת הכהן משיח חלה כחלות שם הוראה בפנ״ע אע״פ שחלה נמי הוראת ב״ד הגדול, דאינו מחוייב לשמוע לשגגת הוראת ב״ד הגדול דהרי הם טועים, והטעם שהכהן משיח פטור הוא משום דמכיון דהוא הורה כמו שהורו ב״ד וחטא עם הציבור לכן יש לו חלק בכפרת הציבור ובפר העלם דבר של הציבור ומשו״ה אינו חייב להביא פר בעצמו. ונ״מ אם רק מיעוט הציבור חטאו, או היכא דרוב ציבור חטאו אך הוא לא ידע שהורו ב״ד הגדול דאז הכהן משיח אינו נכלל בכפרת הציבור ויתחייב בפר, משא״כ לפי הירושלמי הוא פטור משום דאין הוראתו הוראה לאחר הוראת ב״ד.
והנה רבא סובר דבחד מקום ותרי איסורא חייב דאפילו אם המשא ומתן של הכה״ג הוא כדבריהם וכסברתם של ב״ד עדיין הכהן משיח חייב פר כה״ג, ודלא כאביי. דרבא סובר דזה שסמך הכהן משיח על משא ומתן של ב״ד אינו פוטרו מחיוב פר כהן משיח. לרבא חד מקום ותרי איסורי חייב, דההוראה היתה שלו ואע״פ שהמשא ומתן והסברא הן של ב״ד הגדול. והנה אביי אמר דתרי מקומי וחד איסור נמי פטור – הגם דהמשא ומתן שלו וההוראה שלו אעפ״כ פטור משום דאין לאחר הוראת ב״ד ולא כלום או משום דהוא נכלל בכפרת הציבור וכמש״נ לעיל. ויש לעיין מה רבא סובר בחד איסור ותרי מקומות, ויתכן דרבא ס״ל דחייב בכהאי גוונא משום דהוי משא ומתן וגם הוראה של הכה״ג עצמו ולא ס״ל כסברת הירושלמי ״דאין לאחר הוראת ב״ד ולא כלום״ בשגגת הוראה, וכיון דהוי משא ומתן והוראה דיליה הוא חייב. ועוד י״ל דאם רוב הקהל חטאו והכהן משיח שמע את הוראת הב״ד והוא חטא עמהם אזי הכה״ג פטור משום דבכהאי גוונא הכה״ג מתכפר עם הציבור, דמכיון שחטא עם הציבור והוא שמע דברי הב״ד י״ל דהוי תולה בב״ד והחטא של הכה״ג מצורף לב״ד ולכן הריהו מתכפר עם הציבור. ומאידך י״ל דבכהן משיח חל חלות שם הוראה בהוראתו ודלא כהוראת יחיד, ומשו״ה אע״פ שגם הורו ב״ד וחטאו הציבור ועשה עמהם הו״ל הכהן משיח תולה בהוראת עצמו וחייב אליבא דרבא. ויל״ע בזה.
ועיין ברמב״ם (פט״ו מהל׳ שגגות ה״ד) וז״ל הורה הכהן המשיח עם בית דין ושגג הוא והם בהוראה אף על פי שעשו על פי ההוראה הזאת שטעו בה, הואיל ולא סמך בשעת מעשה על הוראתו לבדה אלא על הוראתו עם הוראת בית דין הרי זה פטור ואין צריך להביא כפרה בפני עצמו, אלא אם היו בית דין מביאין קרבן מתכפר לו בכלל הצבור, ואם היו העושים הם המביאים קרבן הוא אינו מביא קרבן שהרי אין צריך כפרה בפני עצמו עכ״ל, ומשמע מדבריו דפטור רק בחד מקום וחד איסור דאז אין הוראתו הוראה כלל (כדעת רבא), אבל בתרי מקומות וחד איסורא אזי חלה הוראת הכהן וחייב פר כהן משיח משום דנידון כתולה בעצמו, ולא הוי כמתכפר עם הציבור מכיון דהוא סומך על הוראת עצמו. ומהרמב״ם מבואר דכשהיה הכהן משיח ביחד עם ב״ד הגדול והורה עמהם אזי זה נחשב כהוראת ב״ד ולא סמך על הוראתו, אבל בתרי מקומות וחדא הוראה דהיינו שמסכים לבית דין הגדול אזי חלה הוראת כהן משיח וחייב קרבן דסומך על הוראת עצמו ולא על הוראת ב״ד, והרמב״ם פסק כרבא דבתרי מקומות וחד איסור חייב, ובחד מקום וחד איסור פטור דאז הוראתו בטילה וחלה רק הוראת ב״ד הגדול, והוא השתתף בהוראתן.
ועיין ברש״י על המשנה ד״ה הורה עם הצבור וז״ל ב״ד כגון דהורו בחדא איסור הוא בחלב והן בחלב עכ״ל. והנה רש״י לא הזכיר דתלוי במקום ורק דתלוי בתרי איסורי או בחד איסור, והלכה כרבא חוץ מיע״ל כגא״ם ורש״י מפרש את המשנה כרבא, ומשמע דס״ל דבחד מקום ותרי איסורי הכהן המשיח חייב, ותרי מקומות וחד איסור פטור, ודלא כהרמב״ם דסובר שבתרי מקומות וחד איסור הכהן חייב דלהרמב״ם בתרי מקומות יש ב׳ הוראות נפרדות – הוראת ב״ד והוראת הכהן המשיח ואע״פ שהורו ב״ד מ״מ חלה הוראת כה״ג כהוראה בפנ״ע ומשו״ה אין הכה״ג נכלל בכפרת הציבור, דהוא סומך על הוראת עצמו וחייב בפר בפנ״ע, משא״כ רש״י סובר דלהלכה קיי״ל כרבא דאמר ״אטו במקומות תליא מילתא״, דלרבא בחד מקום ותרי איסורא הכהן משיח חייב (דלרבא לא בעינן משא ומתן של הכהן משיח אלא רק חלות שם הוראת הכהן משיח להתחייב בפר כהן משיח), ובתרי מקומות וחד איסור הוא פטור, דהמקום אינו משנה, והכל תלוי אי הוי תרי איסורי או חד איסור.
ועיין עוד ברש״י ד״ה נתכפר לו עם הצבור וז״ל שהוא מתכפר בשל ב״ד ומפני מה מתכפר בשל בית דין עם הצבור כי הורה עם הצבור לפי שבדברים הרבה שוה משיח לב״ד שאין ב״ד חייבין קרבן עד שיורו לבטל מקצת וכן המשיח וכו׳ והואיל והושוה משיח לב״ד הלכך כי הורה עם הצבור ועשה עם הצבור מתכפר עם הצבור עכ״ל.
והנה בפשטות משמע מרש״י דהטעם שפטור הוא משום שהכהן המשיח מתכפר עם הציבור, ולא משום שאין הוראתו הוראה לאחר שהורו ב״ד (כסברת הירושלמי). ונ״מ דהיכא דרק מיעוט הציבור חטאו ואינן מחוייבים בקרבן פר העלם דבר אזי הכהן גדול חייב להביא פר משל עצמו. ועוד יתכן לפרש דלרש״י בתרי מקומות וחד איסור הריהו פטור כסברת הירושלמי דלא חלה הוראת כהן משיח לאחר הוראת ב״ד, ואז הוא יפטר אף כשמיעוט הציבור חטאו או אף היכא שהוא לא ידע שהורו ב״ד. ולכאורה ממש״כ רש״י ״הואיל והשוה משיח לב״ד הלכך כי הורה עם הציבור מתכפר עם הציבור״ י״ל דהמשנה משווה את הוראת כה״ג להוראת בית דין דדינם שוה דרק בקיום מקצת וביטול במקצת חלה הוראה ולכן י״ל דלא חלה הוראת כה״ג לאחר שהורו כבר ב״ד הגדול ולא חלה הוראתו, ומשו״ה מתכפר עם הציבור. אמנם יש לדחות דרש״י מוכיח מהסיפא שמכיון שהכהן עצמו נוהג עפ״י הוראת ב״ד ביחד עם הציבור א״כ הריהו נכלל בכפרת הפר העלם דבר, דמכיון דהוראתו שווה עפ״י דין להוראת ב״ד לפיכך אפילו אם במציאות הכהן משיח אינו יודע שב״ד הורו בדבר זה הרי זה נחשב כאילו עושה עפ״י הוראת ב״ד הגדול, דהוראתו בטילה כלפי הוראת ב״ד. ועוד י״ל דחשיב מתכפר עם הציבור משום דאע״פ דסומך על הוראת עצמו ולא מוזכר במשנה שיודע מהוראת ב״ד עדיין הוא נכלל בכפרת פר העלם דבר של הציבור, דהוראתו והוראת הציבור נעשים חלות שם הוראה אחת, דחטאו מתייחס להוראת ב״ד הגדול, משא״כ ביחיד שלא ידע אין חטאו מתייחס להוראת ב״ד הגדול. אבל בכהן משיח דחל הוראה בעצמו אם עשה עפ״י הוראת עצמו מכיון דהוראתו חלה בשווה להוראת ב״ד הגדול ה״ז נחשב דחטא עפ״י הוראת ב״ד הגדול והוא מתכפר בפר העלם דבר של ציבור.
גמ׳. חטא עם הצבור מתכפר לו עם הצבור. היכי דמי אילימא דהוא מופלא והם אינן מופלאין, פשיטא דמתכפר לו בפני עצמו, הוראה דלהון ולא כלום, ובעי אתויי כשבה או שעירה כל חד וחד.
יש לפרש דכשב״ד הגדול מורים הוראה ואין המופלא שבב״ד (שהוא גדול הדור) מסכים להוראתם אזי לא חלה ההוראה. וי״ל דהא דאיתא במשנה (דף ד:) ״או שלא היה מופלא של ב״ד שם״ לאו דוקא אלא ר״ל מופלא שבדור דבעינן הסכמת המופלא שבדור כדי שתחול חלות שם הוראה על הוראת ב״ד כשהורו בטעות. והיכא דלא הסכים המופלא לא חלה הוראה של ב״ד ולכן כל א׳ מביא כשבה או שעירה.
גמ׳. ואי דאינון מופלאין והוא לאו מופלא, אמאי מתכפר לו בפני עצמו הא הוראה דידיה ולא כלום היא.
לכאורה הגמ׳ מבוארת היטב לפי הרמב״ם (פט״ו מהל׳ שגגות ה״א) דס״ל דהכהן משיח עצמו צריך להיות מופלא כדי להתחייב, ומשו״ה אמרינן דאי אינו מופלא הוראה דידיה לאו כלום היא. אך צ״ע לפי הירושלמי (פ״ב ה״א) דצריך רק שידע לתת וליתן בהלכה ולא יהיה טיפש, למה אי אינו מופלא והם מופלאין הוראה דידיה אינה כלום. אמנם יש לדחות דמיירי הכא דב״ד הורו ג״כ ולכן אם לא היה הכה״ג מופלא אזי אין הוראתו הוראה, דבכה״ג הרי הוא סומך על הוראת ב״ד, ורק כשהוא מופלא י״ל דסומך על הוראת עצמו.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

א סבר אביי למימר [לומר] כך: מה שאמרו במשנה חטא בפני עצמו ועשה בפני עצמו היכי דמי [כיצד הוא בדיוק]? דיתבי [שיושבים] הכהן הגדול ובית הדין בשני מקומות שונים וקא מורו בתרי איסורי [והם מורים בשני איסורים שונים], אמר ליה [לו] רבא: אטו [וכי] שני מקומות הם הגורמין שייחשב כחטא בפני עצמו? אלא אפילו יתבי [יושבים] הכהן הגדול ובית הדין בחד מקום [במקום אחד], וכיון דקא מורו בתרי איסורי [שהם מורים בשני איסורים שונים] חטא בפני עצמו הוא.
§ Abaye thought to say that with regard to the cases in the mishna: If the anointed priest sinned by himself and performed a transgression by himself, what are the circumstances? It is a case where the priest and the court were convened in two different places and issuing rulings with regard to two different prohibitions. Rava said to Abaye: Is that to say that the fact that there are two places determines that he sinned by himself? Rather, it is even in a case where the High Priest and the court are convened in one place. But since they are issuing rulings with regard to two different prohibitions, it is a case where the anointed priest sinned by himself.
מיוחס לרש״יתוספותר׳ ברוך בר שמואל הספרדירשימות שיעורים לגרי״דשיעורי הרב אהרן ליכטנשטייןפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) פְּשִׁיטָא הוּא בְּחֵלֶב וְהֵן בַּעֲבוֹדָה זָרָה1 חָטָא בִּפְנֵי עַצְמוֹ הוּא דְּהָא חֲלוּקִין בְּטַעְמַיְיהוּ וַחֲלוּקִין בְּקׇרְבָּנוֹת דְּהוּא בְּפַר וְהֵן בְּפַר וְשָׂעִיר דְּהָא קָא מַיְיתוּ הָנֵי שָׂעִיר וְהוּא לָא מַיְיתֵי וְכׇל שֶׁכֵּן הוּא בַּעֲבוֹדָה זָרָה2 וְהֵן בְּחֵלֶב דַּחֲלוּקִין בְּקׇרְבְּנוֹתֵיהֶן [לִגְמָרֵי] דְּהוּא שְׂעִירָה וְאִינְהוּ פַּר.

The Gemara continues: It is obvious that in a case where the anointed priest issued a ruling with regard to forbidden fat and the judges issued a ruling with regard to idol worship, it is a case where the anointed priest sinned by himself. As in this case the rulings are distinct in terms of their reasons, as each ruling is based on a different Torah source, and they are also distinct in terms of their offerings, since the priest achieves atonement with a bull as a sin-offering, and the judges achieve atonement with a bull and a goat as a sin-offering for unwitting idol worship, as these judges bring a goat and the priest does not bring a goat. And all the more so in a case where the anointed priest issued a ruling with regard to idol worship and the judges issued a ruling with regard to forbidden fat, it is a case where the anointed priest sinned by himself, as these rulings are totally distinct in terms of their offerings, since the priest brings a female goat as a sin-offering and the judges bring a bull.
1. כן בכתבי היד. בדפוס וילנא (במקום ״בַּעֲבוֹדָה זָרָה״) מופיע הטקסט המצונזר: ״בעבודת כוכבים״.
2. כן בכתבי היד. בדפוס וילנא (במקום ״בַּעֲבוֹדָה זָרָה״) מופיע הטקסט המצונזר: ״בעבודת כוכבים״.
מיוחס לרש״יבית הבחירה למאירישיעורי הרב אהרן ליכטנשטייןפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
בטעמייהו – בפסוקים דחלב ועבודת כוכבים מתרי קראי נפקי.
וחלוקין בקרבנות – דב״ד מייתי שעיר אעבודת כוכבים והוא לא מייתי שעיר.
דהוא שעירה – לחודיה דכתיב בעבודת כוכבים בפרשת שלח לך אנשים ואם נפש דאחד יחיד ואחד נשיא במשמע.
כל שהורה הוא ובית דין באיסור אחד אפילו לא נצטרף עמהם במעמד אחד אין זה נקרא הורה לעצמו אלא הורה עם הצבור שהמקום לא מעלה ולא מוריד וכל שהורה הוא באיסור אחד ובית דין באיסור אחר אפילו היה עמהם במעמד אחד הרי זה הורה לעצמו ולא סוף דבר זה בחלב וזה בע״ז אלא אף בחלב ודם אבל אם זה בחלב שעל הקיבה וזה בחלב שעל הדקין בשיעור הנאסר ממנו הרי זה ספק:
ע״ז כל ששגג בה היחיד אין קרבנה חלוק בין כהן משיח לנשיא או להדיוטות וכלן בשעירה ומ״מ כהן משיח אינו חייב בה אלא בהעלם דבר כצבור וכן אינו בדין אשם תלוי על ספק שגגת הוראתו וכן הצבור כמו שביארנו:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומעתה דנים: פשיטא [פשוט] הדבר, אם הוא הורה בחלב והן בעבודה זרה, הרי זה ברור שחטא בפני עצמו הוא, דהא [שהרי] חלוקין בטעמייהו [בטעמיהם], שלכל אחד מהם יש מקור אחר לדבריו מכתובים שונים וגם שהם חלוקין בקרבנות, שהוא הכהן הגדול מתכפר על שגגתו בחטא זה בפר, והן בית הדין בשגגת עבודה זרה מתכפרים בפר ושעיר, דהא קא מייתו הני [שהרי הללו מביאים הם] גם שעיר, והוא לא מייתי [מביא]. וכל שכן אם הוא שגג בעבודה זרה והן הורו בחלב, שחלוקין בקרבנותיהן לגמרי, שהוא מביא שעירה לחטאת, ואינהו [והם] מביאים פר,
The Gemara continues: It is obvious that in a case where the anointed priest issued a ruling with regard to forbidden fat and the judges issued a ruling with regard to idol worship, it is a case where the anointed priest sinned by himself. As in this case the rulings are distinct in terms of their reasons, as each ruling is based on a different Torah source, and they are also distinct in terms of their offerings, since the priest achieves atonement with a bull as a sin-offering, and the judges achieve atonement with a bull and a goat as a sin-offering for unwitting idol worship, as these judges bring a goat and the priest does not bring a goat. And all the more so in a case where the anointed priest issued a ruling with regard to idol worship and the judges issued a ruling with regard to forbidden fat, it is a case where the anointed priest sinned by himself, as these rulings are totally distinct in terms of their offerings, since the priest brings a female goat as a sin-offering and the judges bring a bull.
מיוחס לרש״יבית הבחירה למאירישיעורי הרב אהרן ליכטנשטייןפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) אֶלָּא הוּא בְּחֵלֶב הַמְכַסֶּה אֶת הַקֶּרֶב וְהֵן בְּחֵלֶב שֶׁעַל הַדַּקִּין מַהוּ מִי אָמְרִינַן אַף עַל גַּב דְּקׇרְבָּנָן שָׁוֶה כֵּיוָן דְּמִתְּרֵי קְרָאֵי קָאָתוּ הָא פְּלִיגִין בְּטַעְמַיְיהוּ אוֹ דִלְמָא שֵׁם חֵלֶב אֶחָד הוּא.

But in a case where the anointed priest issued a ruling with regard to forbidden fat that covers the innards, for example, and the judges issued a ruling with regard to forbidden fat that is on the small intestines, what is the halakha? Do we say: Although their offerings are equal, nevertheless, since it is from two different verses that the prohibitions come, the rulings are distinct in terms of their reasons? Or perhaps, the category of forbidden fat is one designation, and all types of forbidden fat are considered one transgression.
מיוחס לרש״ישיעורי הרב אהרן ליכטנשטייןפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
הוא בחלב המכסה את הקרב – דהוי דבר שאין הצדוקים מודין דהא לא מפרש קרא מאי ניהו דאפי׳ אמוראי פליגי בשחיטת חולין באלו טריפות (דף נ:) מאי ניהו כרס הפנימי וכ״ש חלב שעל גבי הדקים שאין הצדוקים מודין דהא לא כתיב בהדיא אי נמי דהורו בחלב שעל הקרב בין בכזית לפחות מכזית דכזית לא כתיב בהדיא והוי דבר שאין הצדוקין מודין.
אע״ג דקרבנן שוה – דהן בפר והוא בפר.
כיון דמתרי קראי קא אתו – כדאמרינן לעיל בפרק קמא (דף ג.) ואת החלב וי״ו יתירא להביא חלב שעל גבי הדקין.
הא פליגין בטעמייהו – הא חלוקים בפסוקים ומתכפר בפני עצמו.
או דלמא שם חלב אחד הוא – והורה עם הצבור הוא ומתכפר עם הצבור.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אלא הספק הוא כאשר הוא הורה למשל בחלב המכסה את הקרב והן הורו בחלב שעל הדקין (מעיים), מהו? מי אמרינן [האם אנו אומרים] במקרה זה: אף על גב [אף על פי] שקרבנן שוה, כיון דמתרי קראי קאתו [שמשני מקראות שונים באים, נובעים] האיסורים הללו הא פליגין בטעמייהו [הרי הם חלוקים בטעמיהם], או דלמא [שמא] שם חלב אחד הוא, והוא נחשב כחטא אחד?
But in a case where the anointed priest issued a ruling with regard to forbidden fat that covers the innards, for example, and the judges issued a ruling with regard to forbidden fat that is on the small intestines, what is the halakha? Do we say: Although their offerings are equal, nevertheless, since it is from two different verses that the prohibitions come, the rulings are distinct in terms of their reasons? Or perhaps, the category of forbidden fat is one designation, and all types of forbidden fat are considered one transgression.
מיוחס לרש״ישיעורי הרב אהרן ליכטנשטייןפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) אִם תִּמְצָא לוֹמַר שֵׁם חֵלֶב אֶחָד הוּא הוּא בְּחֵלֶב וְהֵן בְּדָם מַהוּ מִי אָמְרִינַן בְּטַעְמַיְיהוּ הָא פְּלִיגִין אוֹ דִלְמָא כֵּיוָן דְּשָׁוִין בְּקׇרְבָּן בָּתַר קׇרְבָּן אָזְלִינַן תֵּיקוּ.:

The Gemara continues: If you say that the category of forbidden fat is one designation, then in a case where the priest issues a ruling with regard to forbidden fat and the judges issue a ruling with regard to blood, what is the halakha? Do we say they are distinct in terms of their reasons, as each prohibition has a different Torah source? Or perhaps, since forbidden fat and blood are equal in terms of the atonement offering that one is liable to bring for unwitting consumption, we follow the offering, so that the rulings of the priest and the judges are considered one ruling? The Gemara concludes: The dilemma shall stand unresolved.
מיוחס לרש״ירשימות שיעורים לגרי״דשיעורי הרב אהרן ליכטנשטייןפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
והן בדם – כגון בדם המובלע באיברים או בין כזית לפחות מכזית והוי דבר שאין הצדוקין מודין.
בתר קרבן אזלינן – דכיון דשוין בקרבן הורה עם הצבור הוא ומתכפר עם הצבור תיקו.
גמ׳. אם תמצא לומר שם חלב אחד הוא, הוא בחלב והן בדם, מהו מי אמרינן בטעמייהו הא פליגין, או דלמא כיון דשוין בקרבן בתר קרבן אזלינן תיקו.
לכאורה צ״ע לפי הירושלמי (פ״ב ה״א) דהטעם שכהן משיח פטור כשהורה עם הציבור הוא משום דלא חלה הוראת כהן משיח לאחר שהורו ב״ד הגדול, וצ״ע דפשיטא דלא אמרינן שהוראת הכהן משיח בחלב לאחר שב״ד הורו בדם לא הויא הוראה, דהרי הוא הורה באיסור אחר. ויתכן דזה גופא הספק שבגמ׳, דאם הפטור הוא משום חסרון בחלות שם הוראה הכא ליכא חסרון ויתחייב הכהן משיח בפני עצמו, או דילמא יסוד הפטור הוא משום דמתכפר בכפרת הציבור י״ל דכאן הכה״ג נכלל בכפרת הציבור כיון דשוין בקרבן ואע״פ דהן שתי הוראות שונות.
ועוד י״ל דהספק בגמ׳ הוא דאם מתכפר עם הציבור מכיון דשוין בקרבן י״ל דאין קביעות חטא חלה בקרבן או״ד דחלה קביעות חטא ואינו מתכפר עמהם.
רש״י ד״ה והן בדם.
וז״ל כגון בדם המובלע באיברים או בין כזית לפחות מכזית והוי דבר שאין הצדוקין מודין עכ״ל, וצ״ע דהרי אין איסור כרת באכילת דם האברים אלא בדם הנפש בלבד והיאך יתחייבו בחיוב פר העלם דבר. וי״ל דכיון דדם האיברים הוי חלות שם איסור דם, ויש חילוק בין דם הנפש לדם איברים רק בנוגע לכרת, אבל שניהם נכללים בכלל חלות שם איסור דם, ואי אכל חצי זית דם איברים וחצי זית דם הנפש מצטרפין לענין חיוב מלקות דהוי חלות שם איסור אחד, ולכן נחשב כהוראה בדבר שיש בו כרת, ואע״פ שאין ההוראה הזאת גורמת שהציבור יעברו על איסור כרת, דחלות שם ההוראה הוא באיסור דם דהוי איסור כרת. ועוד משמע מכאן דההוראה עצמה מחייבת אלא דבעינן הוראה וחטא כדי שההוראה תחייב, ויתכן דזה תלוי בספק של תוס׳ דף ב. ד״ה עד, ועיין לעיל בשיעורים (דף ב. ד״ה אמר רבא).
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אם תמצא לומר שם חלב אחד הוא, אם הורה הוא בחלב והן בדם, מהו? מי אמרינן [האם אנו אומרים]: בטעמייהו הא פליגין [בטעמיהם הרי הם חלוקים], שהרי יש לכל איסור מקור אחר בתורה, ואם מתירים אותם הרי זה מפני נימוקים שונים, או דלמא [שמא] כיון ששוין בקרבן (שכפרת חלב ודם שוה) בתר [אחר] הקרבן אזלינן [אנו הולכים]? שאלה זו לא נפתרה, ונשארה בתיקו [תעמוד] במקומה.
The Gemara continues: If you say that the category of forbidden fat is one designation, then in a case where the priest issues a ruling with regard to forbidden fat and the judges issue a ruling with regard to blood, what is the halakha? Do we say they are distinct in terms of their reasons, as each prohibition has a different Torah source? Or perhaps, since forbidden fat and blood are equal in terms of the atonement offering that one is liable to bring for unwitting consumption, we follow the offering, so that the rulings of the priest and the judges are considered one ruling? The Gemara concludes: The dilemma shall stand unresolved.
מיוחס לרש״ירשימות שיעורים לגרי״דשיעורי הרב אהרן ליכטנשטייןפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) אשֶׁאֵין בֵּית דִּין חַיָּיבִין עַד שֶׁיּוֹרוּ לְבַטֵּל מִקְצָת וּלְקַיֵּים מִקְצָת וְכוּ׳.: מְנָלַן דְּעַד שֶׁיּוֹרוּ לְבַטֵּל מִקְצָת וּלְקַיֵּים מִקְצָת כִּדְאָמְרִינַן בְּאִידַּךְ פִּירְקִין וְנֶעֱלַם דָּבָר דָּבָר וְלֹא כָּל הַגּוּף.:

§ The Gemara analyzes the halakhot stated in the mishna: As the court is not liable unless the judges issue a ruling to nullify part of a mitzva and to sustain part of that mitzva. The Gemara asks: From where do we derive that there is no liability unless the judges issue a ruling to nullify part of a mitzva and to sustain part of it? The Gemara answers: It is as we say in the other chapter of this tractate (3b): From the verse: “And the matter is hidden” (Leviticus 4:13), it is derived that there is liability if only a matter, a single detail, is hidden, but not if the entire essence of a mitzva is hidden.
עין משפט נר מצוהר׳ ברוך בר שמואל הספרדיר״י מלונילתוספות רא״שרשימות שיעורים לגרי״דשיעורי הרב אהרן ליכטנשטייןפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
מתני׳ שאין ב״ד חייבין עד שיורו לבטל מקצת ולקיים מקצת. פירוש (שהוא שאינו) [שאין. שהוא] חוזר על מה ששנה תחלה שהוריית משיח לעצמו כהוריית בית דין לצבור:
אין ב״ד חייבין. פר בהוראה. אלא על העלם דבר עם שגגת מעשה, וכן המשיח. שאם עשו בשגגת מעשה לחודיה כל הציבור, מייתו כל חד וחד כשבה או שעירה, דדניהו כיחידים, ואע״ג דרבים נינהו, דכיון דלא עשו על פי ב״ד מיחלקי כולהו מהדדי והוו יחידים, ויחיד חייב בשגגת מעשה.
ונעלם דבר דבר ולא כל הגוף. וכן המשיח דכתיב לאשמת העם הרי משיח כצבור. והקשה הרמ״ה ז״ל למה לי הקישא להאי מלתא הא במשיח גופיה כתיב מאחת מהנה דמשמע מאחת ולא כל אחת. ותירץ דהאי מאחת גבי עשיה כתיב ועשה מאחת מהנה. ואנן בהוראה הוא דבעינן למילף שצריך קיום קצת ובטול קצת. ונראה דבלא״ה צריכי מ״ם דמאחת לדרשא אחרינא כדדרשינן מניה בשבת פרק הבונה (דף קג) שאם כתב שם משמעון חייב. לפי שיצאת ע״ז לידון בעצמה יכול יהו חייבין על עקירת מצוה כולה נאמר כאן כו׳ מה להלן בב״ד אף כאן בב״ד. מה להלן דבר ולא כל הגוף כו׳. הקשה הרמ״ה ז״ל מה צריך ללמוד ע״ז משאר מצות דאיירי בב״ד. דמהיכי ידעי בשאר מצות דאיירי בב״ד אלא מדכתיב מעיני הקהל דמשמע ב״ד דכמו שאדם הולך אחר מאור עיניו כך כל הקהל הולכין לאור הוראתו של ב״ד. ובעבודת כוכבים כתיב מעיני העדה דמשמע בית דין. ותירץ משום דבעבודת כוכבים כתיב מעיני העדה. ועדה משמע בכל דוכתא ב״ד כדכתיב ושפטו העדה והצילו העדה. הלכך אי לאו ג״ש הוה מפרשינן מעיני העדה מופלא שבב״ד שהוא עינם של שאר סנהדרין שאם (הורו) [הורה] לבדו בלא האחרים ועשו הצבור על פיו חייבין. הלכך צריך ללמוד משאר מצות דכתיב בהו מעיני הקהל וכולא סנהדרין הם עיני. ונראה שבחנם דחק דהא (בשאר) [דבשאר] מצות ידעינן דאיירי בהוראת סנהדרין לאו ממשמעותו נפקא אלא משום דכתיב בהו ונעלם מעיני דמשמע שנעלם מהם דבר ועל ידי כך עשו שגגה כדדרשי׳ באידך ברייתא ת״ר ישגו יכול יהו חייבין על שגגת (שעשו) [מעשה] ת״ל ישגו ונעלם הלכך דרשו ונעלם מעיני היינו בית דין שנעלמה מהם הוראה הקהל ועשו שתהא הוראה בב״ד ומעשה הקהל. אבל גבי עבודת כוכבים דלא כתיב ונעלם אלא והיה אם מעיני העדה נעשתה לשגגה. לא משמע דאיירי בב״ד כלל אלא בשגגת מעשה דעדה:
גמ׳. שאין בית דין חייבין עד שיורו לבטל מקצת ולקיים מקצת וכו׳. מנלן דעד שיורו לבטל מקצת ולקיים מקצת כדאמרינן באידך פירקין ונעלם דבר, דבר ולא כל הגוף.
יש לחקור אם דן זה הוא דין בהוראה או בשגגה, ולכאורה לפי הירושלמי שביטול מקצת וקיום מקצת היינו דבר שאין הצדוקים מודים בו, פשוט דהוי דין בהוראה דזיל קרי ביה רב הוא.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ב ומבררים את ההלכות האמורות במשנתנו. שנינו שאין בית דין חייבין עד שיורו לבטל מקצת ולקיים מקצת וכו׳. ושואלים: מנלן [מנין לנו] שעד שיורו לבטל מקצת ולקיים מקצת? ומשיבים: כדאמרינן באידך פירקין [כמו שאמרנו בפרק האחר הראשון במסכת שלנו]: ״ונעלם דבר״ (ויקרא ד, יג) לומר ״דבר״ולא כל הגוף.
§ The Gemara analyzes the halakhot stated in the mishna: As the court is not liable unless the judges issue a ruling to nullify part of a mitzva and to sustain part of that mitzva. The Gemara asks: From where do we derive that there is no liability unless the judges issue a ruling to nullify part of a mitzva and to sustain part of it? The Gemara answers: It is as we say in the other chapter of this tractate (3b): From the verse: “And the matter is hidden” (Leviticus 4:13), it is derived that there is liability if only a matter, a single detail, is hidden, but not if the entire essence of a mitzva is hidden.
עין משפט נר מצוהר׳ ברוך בר שמואל הספרדיר״י מלונילתוספות רא״שרשימות שיעורים לגרי״דשיעורי הרב אהרן ליכטנשטייןפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(7) וְכֵן הַמָּשִׁיחַ.: מְנָלַן דכתי׳דִּכְתִיב {ויקרא ד׳:ג׳} לְאַשְׁמַת הָעָם הֲרֵי מָשִׁיחַ כְּצִבּוּר.:

The mishna teaches: And likewise with regard to the ruling of the anointed priest. The Gemara asks: From where do we derive this halakha? It is derived from a verse, as it is written: “If the anointed priest shall sin so as to bring guilt upon the people” (Leviticus 4:3), indicating that the status of an anointed priest is like that of the general public.
ר׳ ברוך בר שמואל הספרדישיעורי הרב אהרן ליכטנשטייןפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
מנא ליה דתנו רבנן ונעלם דבר ולא שתתעלם מצוה כולה כדאמרי׳ באידך פרקא: וכן המשיח מנ״ל דכתיב לאשמת העם הרי משיח כצבור:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

עוד שנינו: וכן המשיח. ושואלים: מנלן [מנין לנו] הלכה זו? דכתיב [שנאמר]: ״לאשמת העם״ (ויקרא ד, ג), לומר שהרי משיח כצבור.
The mishna teaches: And likewise with regard to the ruling of the anointed priest. The Gemara asks: From where do we derive this halakha? It is derived from a verse, as it is written: “If the anointed priest shall sin so as to bring guilt upon the people” (Leviticus 4:3), indicating that the status of an anointed priest is like that of the general public.
ר׳ ברוך בר שמואל הספרדישיעורי הרב אהרן ליכטנשטייןפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(8) וְלֹא בַּעֲבוֹדָה זָרָה1 כּוּ׳.: מְנָלַן דְּתָנוּ רַבָּנַן לְפִי שֶׁיָּצְאָה עֲבוֹדָה זָרָה2 לָדוּן בְּעַצְמָהּ יָכוֹל יְהוּ חַיָּיבִין עַל עֲקִירַת מִצְוָה כּוּלָּהּ.

The mishna continues: And the court and the priest are not liable for a ruling with regard to idol worship unless they issue a ruling to nullify part of that mitzva and to sustain part of it. The Gemara asks: From where do we derive this? It is derived as the Sages taught in a baraita: Due to the fact that idol worship left the category of unwitting transgressions, to be discussed by itself (see Numbers, chapter 15), one might have thought that the court and the anointed priest would be liable even for nullifying the mitzva in its entirety.
1. כן בכתבי היד. בדפוס וילנא (במקום ״בַּעֲבוֹדָה זָרָה״) מופיע הטקסט המצונזר: ״בעבודת כוכבים״.
2. כן בכתבי היד. בדפוס וילנא (במקום ״עֲבוֹדָה זָרָה״) מופיע הטקסט המצונזר: ״עבודת כוכבים״.
מיוחס לרש״יר׳ ברוך בר שמואל הספרדיתוספות רא״ששיעורי הרב אהרן ליכטנשטייןפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
לפי שיצאה עבודת כוכבים – מכלל פר העלם דבר של צבור לידון בעצמו בהבאת פר ושעיר.
ולא בעבודת כוכבים. פירוש ב״ד עד שיורו לבטל מקצת ולקיים מקצת. מנ״ל דתנו רבנן בספרי לפי שיצאת עבודת כוכבים לידון בעצמה. יכול יהו חייבין על העלם מצוה כולה נאמר כאן אם מעיני העדה ונאמר להלן ונעלם דבר מעיני מה להלן בב״ד אף כאן בב״ד מה להלן דבר ולא כל הגוף אף כאן דבר ולא כל הגוף:
ולא בעבודת כוכבים כו׳ דת״ר לפי שיצאת כו׳. הקשה הרמ״ה ז״ל למה לי למילף עבודת כוכבים משאר מצות לענין העלם דבר ושגגת המעשה. והא בעבודת כוכבים גופא כתיב נעשתה לשגגה וכתיב כי לכל העם בשגגה. ודרשו מנייהו לעיל בפ״ק (דף ה׳.) דמעשה תלוי בקהל והוראה תלויה בב״ד. אלמא לא מחייבי קהל בלא הוראת ב״ד. ותירץ דסוגיא דלעיל אליבא דר״מ ור״ש דלא מייתר להו קהלי למדרש מעשה תלויה בקהל והוראה בב״ד אבל לר׳ יהודה דדריש ליה מקהל יתירא לית ליה האי דרשא נעשתה לשגגה וברייתא דהכא ר״י דסתם ספרא ר׳ יהודה:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

עוד שנינו: ולא בעבודה זרה. ושואלים: מנלן [מנין לנו] דבר זה? דתנו רבנן [ששנו חכמים בברייתא]: לפי שיצאה עבודה זרה לדון בעצמה, שיש פרק מיוחד (במדבר טו) שנתייחד לשגגת עבודה זרה, יכול יהו חייבין בענין זה על עקירת מצוה כולה?
The mishna continues: And the court and the priest are not liable for a ruling with regard to idol worship unless they issue a ruling to nullify part of that mitzva and to sustain part of it. The Gemara asks: From where do we derive this? It is derived as the Sages taught in a baraita: Due to the fact that idol worship left the category of unwitting transgressions, to be discussed by itself (see Numbers, chapter 15), one might have thought that the court and the anointed priest would be liable even for nullifying the mitzva in its entirety.
מיוחס לרש״יר׳ ברוך בר שמואל הספרדיתוספות רא״ששיעורי הרב אהרן ליכטנשטייןפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(9) נֶאֱמַר כָּאן מֵעֵינֵי וְנֶאֱמַר לְהַלָּן מֵעֵינֵי מָה לְהַלָּן בב״דבְּבֵית דִּין אַף כָּאן נָמֵי בב״דבְּבֵית דִּין וּמָה לְהַלָּן דָּבָר וְלֹא כׇּל הַגּוּף אַף כָּאן נָמֵי דָּבָר וְלֹא כׇּל הַגּוּף.:

Therefore, the term “from the eyes of” is stated here, with regard to idol worship (Numbers 15:24), and the term “from the eyes of” is stated there, with regard to an unwitting communal sin-offering for all other mitzvot (Leviticus 4:13). Just as there the reference is to nullifying the mitzva in court, so too here, the reference is to nullifying the mitzva in court. And just as there, with regard to an unwitting communal sin-offering, the reference is to nullifying a matter, but not the entire essence, so too here, the reference is to nullifying a matter, but not the entire essence.
מיוחס לרש״יתוספותשיעורי הרב אהרן ליכטנשטייןפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
נאמר כאן – בעבודת כוכבים מעיני והיה אם מעיני העדה.
ונאמר להלן מעיני – ונעלם דבר מעיני הקהל.
מה להלן ב״ד – דכתיב ונעלם דבר מעיני הקהל ועשו ואמרינן לעיל בפ״ק (דף ה.) הוראה תלויה בב״ד דכתיב ונעלם דבר מעיני הקהל דהיינו ב״ד ומעשה תלוי בקהל דכתיב הקהל ועשו ובעבודת כוכבים לא כתיב ב״ד דכתיב והיה אם מעיני העדה נעשתה לשגגה ואי ס״ד ב״ד והא אין מעשה תלוי בב״ד אלא בקהל דהכא כתיב מעיני העדה נעשתה דהיינו מעשה אלא מה להלן ב״ד דכתיב בפרשת ויקרא אף כאן בית דין.
נאמר כאן מעיני – תימה דלעיל בפ״ק משמע בדברי אביי דלא ידעינן שאר מצות אלא מעבודת כוכבים והכא משמע איפכא וי״ל דאביי נמי הכי בעי למילף כי הכא דעיני דעבודת כוכבים לא פשוט לן שהוא ב״ד אלא ה״ק ילפינן עיני עיני כלומר האי עיני דעבודת כוכבים ילפינן משאר מצות שהוא ב״ד והדר ילפינן ההוא מעיני מהאי לענין זה דכי היכי דגבי עבודת כוכבים מעשה תלוי בקהל כדמשמע נעשתה ה״נ האי עיני דשאר מצות.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומשיבים: נאמר כאן בעבודה זרה ״מעיני״ (במדבר טו, כד) ונאמר להלן בהעלם דבר של ציבור בשאר עבירות ״מעיני״ (ויקרא ד, יג), מה להלן מדובר בבית דין, אף כאן נמי [גם כן] בבית דין, ומה להלן בשגגת ציבור, מדובר על העלם דבר מן המצוה ולא כל הגוף, אף כאן נמי [גם כן] דבר ולא כל הגוף.
Therefore, the term “from the eyes of” is stated here, with regard to idol worship (Numbers 15:24), and the term “from the eyes of” is stated there, with regard to an unwitting communal sin-offering for all other mitzvot (Leviticus 4:13). Just as there the reference is to nullifying the mitzva in court, so too here, the reference is to nullifying the mitzva in court. And just as there, with regard to an unwitting communal sin-offering, the reference is to nullifying a matter, but not the entire essence, so too here, the reference is to nullifying a matter, but not the entire essence.
מיוחס לרש״יתוספותשיעורי הרב אהרן ליכטנשטייןפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(10) מתני׳מַתְנִיתִין: באֵין חַיָּיבִין אֶלָּא עַל הֶעְלֵם דָּבָר עִם שִׁגְגַת הַמַּעֲשֶׂה גוְכֵן הַמָּשִׁיחַ וְלֹא בַּעֲבוֹדָה זָרָה1 אֵין חַיָּיבִין אֶלָּא עַל הֶעְלֵם דָּבָר עִם שִׁגְגַת הַמַּעֲשֶׂה.:

MISHNA: The court is liable only for absence of awareness of the matter, leading to an erroneous ruling, together with unwitting performance of the action by the general public on the basis of that ruling. And likewise, the anointed priest is liable only for an erroneous ruling and his unwitting performance of an action on the basis of that ruling. And the court and the priest are liable for a ruling with regard to idol worship only for absence of awareness of the matter, leading to an erroneous ruling, together with unwitting performance of the action on the basis of that ruling.
1. כן בכתבי היד. בדפוס וילנא (במקום ״בַּעֲבוֹדָה זָרָה״) מופיע הטקסט המצונזר: ״בעבודת כוכבים״.
קישוריםעין משפט נר מצוהמיוחס לרש״יר׳ ברוך בר שמואל הספרדימהרש״א חידושי הלכותשיעורי הרב אהרן ליכטנשטייןפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
מתני׳ אין חייבין בקרבן וכו׳ – אין ב״ד חייבין קרבן אלא על העלם דבר עם שגגת מעשה וכן המשיח וצבור הוא דכי עבדי בשגגת מעשה לחודיה מייתו כל חד וחד כשבה או שעירה דדיניהם כיחידים דכיון דלא עשו ע״פ ב״ד מחלקי כולהו מהדדי והוו יחידים ויחידים חייבין בשגגת מעשה אבל משיח בשגגת מעשה לחודיה פטור מכלום כדאמר לקמן בפרק בתרא (דף יא.) מעם הארץ פרט למשיח דאינו מביא בשגגת מעשה כלל והיינו דקאמר יצא משיח שאין חטאתו בשגגה דהיינו בשגגת מעשה וכו׳.
מתני׳ אין חייבין. פירוש ב״ד אלא על העלם דבר עם שגגת המעשה:
בפרש״י בד״ה מתני׳ אין חייבין בקרבן כו׳ אין ב״ד כו׳ ובד״ה ה״נ תנא בהא דאין חייבין כו׳ עכ״ל כצ״ל:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ג משנה אין חייבין בית הדין אלא על העלם דבר של טעות בהוראה עם שגגת המעשה ששגגו העם ועשו לפי הוראה זו, וכן המשיח אינו חייב אלא באופן זה, בטעות הוראה שהוא נוהג לפיה, ולא בעבודה זרהאין חייבין בית דין להביא קרבן אלא על העלם דבר עם שגגת המעשה.
MISHNA: The court is liable only for absence of awareness of the matter, leading to an erroneous ruling, together with unwitting performance of the action by the general public on the basis of that ruling. And likewise, the anointed priest is liable only for an erroneous ruling and his unwitting performance of an action on the basis of that ruling. And the court and the priest are liable for a ruling with regard to idol worship only for absence of awareness of the matter, leading to an erroneous ruling, together with unwitting performance of the action on the basis of that ruling.
קישוריםעין משפט נר מצוהמיוחס לרש״יר׳ ברוך בר שמואל הספרדימהרש״א חידושי הלכותשיעורי הרב אהרן ליכטנשטייןפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(11) גמ׳גְּמָרָא: מְנָלַן דְּתָנוּ רַבָּנַן יִשְׁגּוּ יָכוֹל יְהוּ חַיָּיבִין עַל שִׁגְגַת מַעֲשֶׂה ת״לתַּלְמוּד לוֹמַר יִשְׁגּוּ וְנֶעֱלַם דָּבָר אֵין חַיָּיבִין אֶלָּא עַל הֶעְלֵם דָּבָר עִם שִׁגְגַת מַעֲשֶׂה.:

GEMARA: With regard to the halakha that the court is liable only for absence of awareness of the matter together with unwitting performance of an action, the Gemara asks: From where do we derive this halakha? It is derived from a verse, as the Sages taught in a baraita that it is stated: “And if the entire congregation of Israel shall act unwittingly” (Leviticus 4:13). One might have thought that they will be liable to bring a bull for every case of unwitting performance of an action. Therefore, the verse states: “Shall act unwittingly, and the matter was hidden” (Leviticus 4:13), from which it is derived that the court is liable only for absence of awareness of the matter, leading to an erroneous ruling, together with unwitting performance of an action on the basis of that ruling.
תוספותר׳ ברוך בר שמואל הספרדישיעורי הרב אהרן ליכטנשטייןפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
דת״ר ישגו יכול יהיו חייבין על שגגת מעשה – תימה למאי איצטריך הא כבר ילפינן מדבר דבר דמקצת דבר בעינן והא לא שייך כי אם בהוראה ועוד איך יהיו חייבין על שגגת מעשה למ״ד ב״ד מביאין פר טוביה חטא וזיגוד מינגד מה חטאו ב״ד ועוד תניא פ״ק עם הארץ לרבות אפי׳ רובו ואפי׳ כולו דמייתו שעירה או כשבה ולא פר. וי״ל דאי לאו דמשמע דבעינן העלם דבר לא היינו אומרים שב״ד יהיו חייבין אלא צבור דאע״ג דלעיל דרשינן דמעשה תלוי בקהל והוראה תלויה בב״ד השתא מיהו לא דרשינן הכי מיהו הקישא דדבר צ״ל דמתחלה צריך למילף הוא ואח״כ לומר דבר ולא כל הגוף.
מנא הני מילי דאין ב״ד חייבין [בלא העלם דבר] דת״ר בספרא ישגו. יכול יהו חייבין על שגגת המעשה ת״ל ישגו ונעלם שאין חייבין אלא על העלם דבר עם שגגת מעשה. וכן המשיח לאשמת העם כתיב. הרי משיח כצבור:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ד גמרא ומבררים את ההלכות במשנתנו. שנינו שאין חייבים אלא על העלם דבר עם שגגת מעשה. ושואלים: מנלן [מנין לנו] דבר זה? דתנו רבנן [ששנו חכמים]: נאמר ״ישגו״ (ויקרא ד, יג)יכול יהו חייבין להביא פר על שגגת מעשה? תלמוד לומר: ״ישגו ונעלם דבר״ (ויקרא ד, יג), ללמד שאין חייבין אלא על העלם דבר עם שגגת מעשה.
GEMARA: With regard to the halakha that the court is liable only for absence of awareness of the matter together with unwitting performance of an action, the Gemara asks: From where do we derive this halakha? It is derived from a verse, as the Sages taught in a baraita that it is stated: “And if the entire congregation of Israel shall act unwittingly” (Leviticus 4:13). One might have thought that they will be liable to bring a bull for every case of unwitting performance of an action. Therefore, the verse states: “Shall act unwittingly, and the matter was hidden” (Leviticus 4:13), from which it is derived that the court is liable only for absence of awareness of the matter, leading to an erroneous ruling, together with unwitting performance of an action on the basis of that ruling.
תוספותר׳ ברוך בר שמואל הספרדישיעורי הרב אהרן ליכטנשטייןפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(12) וְכֵן הַמָּשִׁיחַ.: מְנָלַן דִּכְתִיב דלְאַשְׁמַת הַעָם הֲרֵי מָשִׁיחַ כְּצִבּוּר.:

The mishna continues: And likewise the anointed priest. The Gemara asks: From where do we derive this? It is derived from a verse, as it is written with regard to the anointed priest: “If the anointed priest shall sin so as to bring guilt upon the people” (Leviticus 4:3), indicating that the status of an anointed priest is like that of the general public.
עין משפט נר מצוהשיעורי הרב אהרן ליכטנשטייןפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

עוד שנינו: וכן המשיח. ושואלים: מנלן [מנין לנו]? דכתיב [שנאמר] במשיח: ״לאשמת העם״ (ויקרא ד, ג), הרי למדנו כי משיח דינו כצבור.
The mishna continues: And likewise the anointed priest. The Gemara asks: From where do we derive this? It is derived from a verse, as it is written with regard to the anointed priest: “If the anointed priest shall sin so as to bring guilt upon the people” (Leviticus 4:3), indicating that the status of an anointed priest is like that of the general public.
עין משפט נר מצוהשיעורי הרב אהרן ליכטנשטייןפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(13) וְלֹא בַּעֲבוֹדָה זָרָה1 אֶלָּא עַל הֶעְלֵם דָּבָר עִם שִׁגְגַת מַעֲשֶׂה.: מְנָלַן.

The mishna continues: And the court and the priest are liable for a ruling with regard to idol worship only for absence of awareness of the matter, leading to an erroneous ruling, together with unwitting performance of an action on the basis of that ruling. The Gemara asks: From where do we derive this?
1. כן בכתבי היד. בדפוס וילנא (במקום ״בַּעֲבוֹדָה זָרָה״) מופיע הטקסט המצונזר: ״בעבודת כוכבים״.
שיעורי הרב אהרן ליכטנשטייןפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

עוד שנינו במשנה: ולא בעבודה זרה אלא על העלם דבר עם שגגת המעשה. ושואלים: מנלן [מנין לנו] דבר זה?
The mishna continues: And the court and the priest are liable for a ruling with regard to idol worship only for absence of awareness of the matter, leading to an erroneous ruling, together with unwitting performance of an action on the basis of that ruling. The Gemara asks: From where do we derive this?
שיעורי הרב אהרן ליכטנשטייןפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(14) דת״רדְּתָנוּ רַבָּנַן לְפִי שֶׁיָּצְאָה עֲבוֹדָה זָרָה1 לָדוּן בְּעַצְמָהּ יָכוֹל יְהוּ חַיָּיבִין עַל שִׁגְגַת הַמַּעֲשֶׂה נֶאֱמַר כָּאן מֵעֵינֵי וְנֶאֱמַר לְהַלָּן מֵעֵינֵי מָה לְהַלָּן אֵין חַיָּיבִין אֶלָּא עַל הֶעְלֵם דָּבָר עִם שִׁגְגַת מַעֲשֶׂה אַף כָּאן אֵין חַיָּיבִין אֶלָּא עַל הֶעְלֵם דָּבָר עִם שִׁגְגַת מַעֲשֶׂה.

The Gemara answers: It is derived as the Sages taught: Due to the fact that idol worship left the category of unwitting transgressions to be discussed by itself (see Numbers, chapter 15), one might have thought that the court and the priest would be liable for a mere unwitting performance of the action. Therefore, the term “from the eyes of” is stated here, with regard to idol worship (Numbers 15:24), and “from the eyes of” is stated there, with regard to an unwitting communal sin-offering for all other mitzvot (Leviticus 4:13). Just as there they are liable only for absence of awareness of the matter, leading to an erroneous ruling, together with unwitting performance of an action on the basis of that ruling, so too here, they are liable only for absence of aware-ness of the matter, leading to an erroneous ruling, together with unwitting performance of an action on the basis of that ruling.
1. כן בכתבי היד. בדפוס וילנא (במקום ״עֲבוֹדָה זָרָה״) מופיע הטקסט המצונזר: ״עבודת כוכבים״.
ר׳ ברוך בר שמואל הספרדירשימות שיעורים לגרי״דשיעורי הרב אהרן ליכטנשטייןפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ולא בעבודת כוכבים. כדתניא בספרי לפי שיצאת עבודת כוכבים לידון בעצמה. יכול יהו חייבין על שגגת המעשה שלה. נאמר כאן מעיני ונאמר וכו׳:
גמ׳. ולא בעבודת כוכבים כו׳. מנלן דתנו רבנן לפי שיצאה עבודת כוכבים לדון בעצמה, יכול יהו חייבין על עקירת מצוה כולה נאמר כאן מעיני ונאמר להלן מעיני, מה להלן בב״ד אף כאן נמי בב״ד ומה להלן דבר ולא כל הגוף, אף כאן נמי דבר ולא כל הגוף.
ונראה לפרש עצם המחייב של עבודה זרה הוא דכופר בכל התורה כולה, וא״כ גם כשעוקר מקצת הגוף הו״ל כעקירת כל הגוף, וכל המצוות, והוה אמינא דכשעוקר עבודה זרה לגמרי נמי יהיה חייב, קמ״ל.
מתני׳. אין חייבין אלא על העלם דבר עם שגגת המעשה, וכן המשיח, ולא בעבודת כוכבים אין חייבין אלא על העלם דבר עם שגגת המעשה.
ונראה דבפר העלם דבר ההוראה בשגגה של בית דין מצרפת את כל החטאים שחטא כל יחיד ויחיד להיות נחשב כ״חטא הציבור״ לחייב פר העלם דבר, דמכיון שחטאו ע״י ההוראה של ב״ד הרי זה נידון כחטא הציבור ולא כחטא של הרבה יחידים. אמנם יש לעיין האם המחייב דפר העלם דבר היא השגגת הוראה ביחד עם החטא או דהמחייב הוא רק עצם חלות ״חטא הציבור״ ורק דבעינן ההוראה בטעות כדי לצרף את כל החטאים של כל א׳ וא׳ להיות נחשב לחטא של הציבור. והנה כהן משיח נמי אינו חייב אא״כ יש שגגת הוראה ושגגת מעשה, אמנם בכהן משיח אין לומר דהטעם דבעינן שגגת הוראה הוא כדי שיחול ״חטא הציבור״ דהרי הכהן משיח חייב בעצמו ואין שום צירוף לציבור, ומכל מקום צריך הוראה בשגגה כדי להתחייב פר כהן משיח. ונראה דבכהן משיח ההוראה בשגגה מצטרפת עם החטא לחייבו בפר, והמחייב הוי הצירוף של שגגת הוראה ושגגת מעשה. והנה בעבודה זרה חלה חלות שם ״חטא הציבור״ בלי שגגת הוראה של ב״ד, וכדמוכח מדין עיר הנדחת, דמהווה חלות חטא הציבור בעבודה זרה, ומזה דיש אזהרה בתורה לציבור שלא לעבוד ע״ז, וא״כ צ״ל דהא דבעינן הוראה בשגגה כדי שב״ד יתחייבו קרבן שגגת עבודה זרה פר לעולה ושעיר לחטאת אינו משום דההוראה חלה כדי לצרף את החטא לחטא הציבור כמו בפר העלם דבר, דהרי בחטא של עבודה זרה חל חלות שם חטא הציבור אף בלי הוראת ב״ד בשגגה, אלא נראה כי ההוראה חלה בתורת עצמה כחלק מהעבירה המחייבת, דההוראה ומעשה העבירה ששגגו הציבור בחטא עבודה זרה ביחד מחייבים קרבן שגגת עבודה זרה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

דתנו רבנן [ששנו חכמים]: לפי שיצאה עבודה זרה לדון בעצמה, יכול יהו חייבין בה על שגגת המעשה בלבד? ומשיבים: נאמר כאן ״מעיני״ ונאמר להלן ״מעיני״, מה להלן אין חייבין בית דין אלא על העלם דבר עם שגגת מעשה, אף כאן אין חייבין אלא על העלם דבר עם שגגת מעשה.
The Gemara answers: It is derived as the Sages taught: Due to the fact that idol worship left the category of unwitting transgressions to be discussed by itself (see Numbers, chapter 15), one might have thought that the court and the priest would be liable for a mere unwitting performance of the action. Therefore, the term “from the eyes of” is stated here, with regard to idol worship (Numbers 15:24), and “from the eyes of” is stated there, with regard to an unwitting communal sin-offering for all other mitzvot (Leviticus 4:13). Just as there they are liable only for absence of awareness of the matter, leading to an erroneous ruling, together with unwitting performance of an action on the basis of that ruling, so too here, they are liable only for absence of aware-ness of the matter, leading to an erroneous ruling, together with unwitting performance of an action on the basis of that ruling.
ר׳ ברוך בר שמואל הספרדירשימות שיעורים לגרי״דשיעורי הרב אהרן ליכטנשטייןפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(15) וְאִילּוּ מָשִׁיחַ בַּעֲבוֹדָה זָרָה1 לָא קָתָנֵי מַתְנִיתִין מַנִּי רַבִּי הִיא.

The Gemara notes: Whereas, the halakha that the status of an anointed priest who issues a ruling with regard to idol worship is like that of the court is not taught in the mishna. Whose opinion is expressed in the mishna? It is the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi.
1. כן בכתבי היד. בדפוס וילנא (במקום ״בַּעֲבוֹדָה זָרָה״) מופיע הטקסט המצונזר: ״בעבודת כוכבים״.
מיוחס לרש״יתוספות רא״ששיעורי הרב אהרן ליכטנשטייןפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
גמ׳ ואילו משיח בעבודת כוכבים לא קתני – דקתני ולא בעבודת כוכבים אין חייבים אלא על העלם דבר עם שגגת מעשה ולא קתני וכן המשיח ומדלא קתני וכן המשיח מכלל דמשיח בעבודת כוכבים חייב בשגגת מעשה לחודיה.
מתני׳ מני ר׳ היא דתניא משיח בעבודת כוכבים ר׳ אומר בשגגת מעשה – לחודיה.
ואילו משיח בעבודת כוכבים לא קתני. דלא קתני בעבודת כוכבים וכן המשיח אלמא דמשיח בעבודת כוכבים מחייב בשגגת מעשה גרידתא. וליכא למימר הא דקתני ולא בעבודת כוכבים אצבור ומשיח דאיירי בהו מקמי הכי דא״כ הו״ל למשבקי׳ למשיח עד לבסוף ולתני אין חייבין כו׳ ולא בעבודת כוכבים כו׳ והדר לתני וכן המשיח. והשתא דשבקי׳ עבודת כוכבים לבסוף משמע דמשיח בעבודת כוכבים לא מבעיא העלם דבר:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומעירים: ואילו משיח בעבודה זרה לא קתני [שנה] ולא פירש שדינו כבית דין, ואם כן מתניתין מני [משנתנו כשיטת מי היא]? שיטת רבי היא;
The Gemara notes: Whereas, the halakha that the status of an anointed priest who issues a ruling with regard to idol worship is like that of the court is not taught in the mishna. Whose opinion is expressed in the mishna? It is the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi.
מיוחס לרש״יתוספות רא״ששיעורי הרב אהרן ליכטנשטייןפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(16) דְּתַנְיָא מָשִׁיחַ בַּעֲבוֹדָה זָרָה1 רַבִּי אוֹמֵר בְּשִׁגְגַת מַעֲשֶׂה וַחֲכָמִים אוֹמְרִים הבְּהֶעְלֵם דָּבָר ווְשָׁוִין שֶׁבִּשְׂעִירָה וְשָׁוִין שֶׁאֵין מֵבִיא אָשָׁם תָּלוּי.

The Gemara explains: This is as it is taught in a baraita: If an anointed priest unwittingly engages in idol worship, Rabbi Yehuda HaNasi says: He brings an offering for unwitting performance of an action, like any other Jew. And the Rabbis say: He brings an offering for absence of awareness of the matter, leading to an erroneous ruling. And they agree that the atonement of an anointed priest is with a female goat as a sin-offering, and they agree that he does not bring a provisional guilt-offering. Since the mishna omitted the halakha of an anointed priest who engages in idol worship, apparently it is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi, who says that the status of the anointed priest in this regard is like that of any other Jew.
1. כן בכתבי היד. בדפוס וילנא (במקום ״בַּעֲבוֹדָה זָרָה״) מופיע הטקסט המצונזר: ״בעבודת כוכבים״.
עין משפט נר מצוהמיוחס לרש״יר׳ ברוך בר שמואל הספרדישיעורי הרב אהרן ליכטנשטייןפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
וחכ״א בהעלם דבר – כלומר עם שגגת מעשה כשאר מצות ושוין שאין מביא שום אשם תלוי.
אתאן לאוקמא למתניתין מדלא קתני משיח בעבודת כוכבים לענין שגגת מעשה כרבי ולא רבנן. דתניא בתוספתא משיח בעבוד׳ כוכבים רבי אומר בשגגת המעשה. פירוש בלא העלם דבר. וחכ״א בהעלם דבר ושוין שבשעירה כיחיד ושוין שאין מביא אשם תלוי:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

דתניא [ששנויה ברייתא]: משיח ששגג בעבודה זרהרבי אומר: מביא קרבן בשגגת מעשה, שאם שגג במעשה בלבד כשאר העם, מביא קרבן. וחכמים אומרים: בהעלם דבר. ושוין שניהם שמביא הכהן המשיח קרבנו לכפר על עבודה זרה בשעירה, ושוין שאין מביא אשם תלוי. וממה שמשנתנו השמיטה את דין הכהן המשיח בעבודה זרה נראה שהיא כדעת רבי האומר שלענין זה דינו כאדם פרטי.
The Gemara explains: This is as it is taught in a baraita: If an anointed priest unwittingly engages in idol worship, Rabbi Yehuda HaNasi says: He brings an offering for unwitting performance of an action, like any other Jew. And the Rabbis say: He brings an offering for absence of awareness of the matter, leading to an erroneous ruling. And they agree that the atonement of an anointed priest is with a female goat as a sin-offering, and they agree that he does not bring a provisional guilt-offering. Since the mishna omitted the halakha of an anointed priest who engages in idol worship, apparently it is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi, who says that the status of the anointed priest in this regard is like that of any other Jew.
עין משפט נר מצוהמיוחס לרש״יר׳ ברוך בר שמואל הספרדישיעורי הרב אהרן ליכטנשטייןפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(17) וְתִסְבְּרַאּ בִּזְדוֹנוֹ כָּרֵת וּבְשִׁגְגָתוֹ חַטָּאת מִי קָתָנֵי.

The Gemara rejects this: And how can you understand the mishna in that manner? In the mishna (8a) that teaches that the court is not liable to bring an offering for absence of awareness of the matter unless they issue a ruling with regard to a matter for whose intentional violation one is liable to receive excision from the World-to-Come [karet] and for whose unwitting violation one is liable to bring a sin-offering, does it teach the halakha concerning an anointed priest in the latter clause of that mishna?
מיוחס לרש״יר׳ ברוך בר שמואל הספרדישיעורי הרב אהרן ליכטנשטייןפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ותסברא זדונו כרת ושגגתו חטאת – דעבוד׳ כוכבי׳ דקתני ולא בעבוד׳ כוכבים אלא על דבר שחייבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת מי קתני וכן המשיח והא קי״ל דמשיח נמי בעבודת כוכבים אינו חייב אלא על דבר שזדונו כרת ועל שגגתו חטאת כדאמרי׳ לקמן נאמר כאן עליה כו׳ לאשמת העם הרי משיח כצבור ואפי׳ הכי לא קתני במתני׳ וכן המשיח.
ודחי׳ ותסברא זדונו כרת ושגגתו חטאת מי קתני וכן המשיח והא קיימא לן לקמן דאין חייבין בעבודת כוכבים אלא על דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת. אלא תנא ליה בהא. פירוש גבי שאר מצות וה״ה בעבודת כוכבים הכא נמי תנא ליה גבי מצות וה״ה לעבודת כוכבים. ולעולם רבנן היא:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ודוחים: ותסברא [וכי יכול אתה לסבור כן] הרי את ההלכה שאין חייב הכהן משיח בעבודה זרה אלא על דבר שבזדונו כרת ובשגגתו חטאת מי קתני [האם שנה]?
The Gemara rejects this: And how can you understand the mishna in that manner? In the mishna (8a) that teaches that the court is not liable to bring an offering for absence of awareness of the matter unless they issue a ruling with regard to a matter for whose intentional violation one is liable to receive excision from the World-to-Come [karet] and for whose unwitting violation one is liable to bring a sin-offering, does it teach the halakha concerning an anointed priest in the latter clause of that mishna?
מיוחס לרש״יר׳ ברוך בר שמואל הספרדישיעורי הרב אהרן ליכטנשטייןפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(18) אֶלָּא תָּנֵי הָא הוּא הַדִּין לְהָא ה״נהָכָא נָמֵי תְּנָא הָא וְהוּא הַדִּין לְהָא.

The Gemara explains: Rather, the tanna on 8a teaches this halakha, that in the first clause the anointed priest has the same halakha as the court, and the same is true with regard to that halakha, i.e., that in the latter clause the anointed priest has the same halakha as the court. Here too, the tanna taught this halakha, that in the first clause the anointed priest has the same halakha as the court, and the same is true with regard to that halakha, i.e., that in the latter clause the anointed priest has the same halakha as the court. Therefore, there is no proof that the mishna is not in accordance with the opinion of the Rabbis.
מיוחס לרש״יתוספות רא״ששיעורי הרב אהרן ליכטנשטייןפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
אלא תנא בהא – בדבר שחייבין על זדונו כרת ושגגתו חטאת כשאר מצות וכן המשיח והוא הדין בעבודת כוכבים דמשיח כצבור דאינו חייב בעבודת כוכבים אלא בדבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת.
הכא נמי תנא בהא – דאין חייבין בשאר מצות אלא על העלם דבר עם שגגת מעשה וכן המשיח והוא הדין לעבודת כוכבים דמשיח כצבור כי היכי דאין ב״ד חייבין על עבודת כוכבים אלא על העלם דבר עם שגגת מעשה ודלא כרבי.
אלא תנא הא וה״ה להך. פי׳ תנא (כו׳) [עבודת כוכבים] גבי ב״ד וה״ה לגבי משיח. דמשיח (כו׳) [כב״ד] אף לענין (כו׳) [עבודת כוכבים]:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אלא תני הא [שנה דבר זה] שחייב בשאר עבירות על העלם דבר ושגגת מעשה הוא הדין להא [לזה], שחייבים בעבודה זרה על דבר שזדונו כרת, הכא נמי תנא הא [כך גם כן שנה זה] שדין המשיח כדין ציבור בשאר עבירות והוא הדין להא [לזה]. דינו של משיח בעבודה זרה. ואם כן אין להוכיח מכאן שמשנתנו איננה כדברי חכמים.
The Gemara explains: Rather, the tanna on 8a teaches this halakha, that in the first clause the anointed priest has the same halakha as the court, and the same is true with regard to that halakha, i.e., that in the latter clause the anointed priest has the same halakha as the court. Here too, the tanna taught this halakha, that in the first clause the anointed priest has the same halakha as the court, and the same is true with regard to that halakha, i.e., that in the latter clause the anointed priest has the same halakha as the court. Therefore, there is no proof that the mishna is not in accordance with the opinion of the Rabbis.
מיוחס לרש״יתוספות רא״ששיעורי הרב אהרן ליכטנשטייןפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(19) מ״טמַאי טַעְמָא דְּרַבִּי אָמַר קְרָא וְכִפֶּר הַכֹּהֵן עַל הַנֶּפֶשׁ הַשּׁוֹגֶגֶת בְּחֶטְאָה בִשְׁגָגָה הַנֶּפֶשׁ זֶה מָשִׁיחַ הַשּׁוֹגֶגֶת זֶה נָשִׂיא בְּחֶטְאָה בִּשְׁגָגָה רַבִּי סָבַר חֵטְא זֶה בִּשְׁגָגָה יְהֵא.

The Gemara asks: What is the reason for the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi? It is as the verse states with regard to idol worship: “And the priest shall atone for the soul that acted unwittingly, when he sins unwittingly” (Numbers 15:28). With regard to the term “the soul,” that is referring to an anointed priest; with regard to the term “that acted unwittingly,” that is referring to a king; and due to the phrase “when he sins unwittingly,” Rabbi Yehuda HaNasi holds this sin shall be one performed unwittingly, not the result of absence of awareness of the matter, leading to an erroneous ruling.
מיוחס לרש״יר׳ ברוך בר שמואל הספרדיתוספות רא״ששיעורי הרב אהרן ליכטנשטייןפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
מאי טעמא דרבי אמר קרא – בפרשת שלח לך וכפר הכהן על הנפש השוגגת וגו׳ סבר רבי חטאה בשגגה הכי משמע חטא זה בשגגה יהא כלומר בשגגת מעשה לחודיה ואפילו משיח.
מ״ט דרבי אמר קרא התם בפרשה שלח לך וכפר הכהן על הנפש השוגגת בחטאה בשגגה נפש זה נשיא שוגגת זה משיח בחטאה בשגגה רבי סבר הכי קאמר רחמנא מי שחטאו בשגגת מעשה לחודה בשאר מצות יביא בעבודת כוכבים על שגגת מעשה לחודה.
וכפר הכהן על הנפש השוגגת. הנפש זה נשיא השוגגת זה משיח. קרא יתירא קדריש שלא תאמר הואיל ויצא נשיא ומשיח מכלל יחיד בשאר מצות. אף בעבודת כוכבים כן. קמ״ל דבכלל יחיד נינהו. ורבנן האי בחטאה בשגגה הכי משמע וכפר הכהן על הנפש השוגגת דהיינו מעשה גרידתא. וכתב עלה בחטאה בשגגה. מי שחטאו בשגגה בשאר מצות דמביא כפרה גם בעבודת כוכבים בשגגת מעשה. יצא משיח שאין חטאו בשגגה גרידתא בשאר מצות אלא צריך הע״ד. שאינו מביא כפרה גם בעבודת כוכבים אם לא בהע״ד ושגגת מעשה:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ולגופו של דבר, מאי טעמא [מה הטעם] של רבי? אמר קרא [הכתוב] בענין עבודה זרה: ״וכפר הכהן על הנפש השגגת בחטאה בשגגה״ (במדבר טו, כח), ״הנפש״זה משיח, ״השגגת״זה נשיא, ״בחטאה בשגגה״רבי סבר: חטא זה בשגגה יהא, ולא בהעלם דבר.
The Gemara asks: What is the reason for the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi? It is as the verse states with regard to idol worship: “And the priest shall atone for the soul that acted unwittingly, when he sins unwittingly” (Numbers 15:28). With regard to the term “the soul,” that is referring to an anointed priest; with regard to the term “that acted unwittingly,” that is referring to a king; and due to the phrase “when he sins unwittingly,” Rabbi Yehuda HaNasi holds this sin shall be one performed unwittingly, not the result of absence of awareness of the matter, leading to an erroneous ruling.
מיוחס לרש״יר׳ ברוך בר שמואל הספרדיתוספות רא״ששיעורי הרב אהרן ליכטנשטייןפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(20) וְרַבָּנַן סָבְרִי מִי שֶׁחַטָּאתוֹ בִּשְׁגָגָה יָצָא מָשִׁיחַ שֶׁאֵין חַטָּאתוֹ בִּשְׁגָגָה אֶלָּא בְּהֶעְלֵם דָּבָר.

And the Rabbis hold: This phrase serves to teach that the halakha that this offering is brought for an unwitting sin applies to one whose sin-offering for all other transgressions is for an unwitting act. This serves to exclude an anointed priest, whose liability to bring a sin-offering for an unwitting act is only for absence of awareness of the matter, leading to an erroneous ruling, together with unwitting performance of an action on the basis of that ruling.
מיוחס לרש״ישיעורי הרב אהרן ליכטנשטייןפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ורבנן סברי מי שחטאו בשגגה – דהכי משמע וכפר הכהן על הנפש השוגגת דיביא שעירה בשגגת מעשה מי שחטאו בשגגה בשאר מצות.
יצא משיח שאין חטאתו בשגגה – בשאר מצות כלומר בשגגת מעשה אלא בהעלם דבר עם שגגת מעשה דעל שגגת מעשה לחודיה פטור לגמרי.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ורבנן סברי [וחכמים סבורים]: הפסוק בא לומר שדין זה הוא במי שחטאתו בשאר עבירות היא בשגגה, יצא משיח שאין קרבן חטאתו המיוחד בשגגה בלבד אלא בהעלם דבר.
And the Rabbis hold: This phrase serves to teach that the halakha that this offering is brought for an unwitting sin applies to one whose sin-offering for all other transgressions is for an unwitting act. This serves to exclude an anointed priest, whose liability to bring a sin-offering for an unwitting act is only for absence of awareness of the matter, leading to an erroneous ruling, together with unwitting performance of an action on the basis of that ruling.
מיוחס לרש״ישיעורי הרב אהרן ליכטנשטייןפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(21) וְשָׁוִין שֶׁבִּשְׂעִירָה כְּיָחִיד מְנָלַן דְּאָמַר קְרָא וְאִם נֶפֶשׁ אַחַת אֶחָד יָחִיד וְאֶחָד נָשִׂיא וְאֶחָד מָשִׁיחַ כּוּלָּם בִּכְלַל נֶפֶשׁ אַחַת הֵן.:

The baraita teaches: And they agree that the atonement of an anointed priest is with a female goat as a sin-offering, as in the case of an ordinary individual. The Gemara asks: From where do we derive this halakha? The Gemara answers: It is derived from a verse, as the verse states: “And if one soul sins unwittingly, then he shall offer a female goat of the first year as a sin-offering” (Numbers 15:27). An ordinary individual, a king, and an anointed priest are all liable to bring an offering, as they are all included in the category of “one soul.”
ר׳ ברוך בר שמואל הספרדיתוספות רא״ששיעורי הרב אהרן ליכטנשטייןפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
יצא משיח שחטאו בשאר מצות בהעלם דבר ושגגת מעשה. ושוין שבשעירה כיחיד. כדאמרן פירוש שוגגת זה משיח. ס״א מנא לן דכתיב ואם נפש אחת אחד יחיד ואחד נשיא ואחד משיח בכלל נפש אחת הם:
ושוין שבשעירה כיחיד. דכתיב ואם נפש אחת תחטא בשגגה אחד יחיד אחד נשיא ואחד משיח וכתיב והקריבה עז בת שנתה. ואע״ג בההיא קרא גופיה כתיב תחטא בשגגה דמשמע בשג״מ גרידתא. לא אמרי׳ דמשיח מייתי בשגגת מעשה דלהכי אהני מיעוטא דבחטאה בשגגה למעט משיח בשגגה גרידתא ואין לומר דמבחטאה בשגגה ממעטי׳ משיח לגמרי. ואם נפש אתי לרבויי [נשיא]. דא״כ לא לכתוב על הנפש השוגגת אלא הכי לכתוב וכפר עליו הכהן בחטאה (אלא) בשגגה [אלא] כתיב השוגגת לרבות משיח לאשמועינן דלא ממעטינן מבחטאה בשגגה אלא שאינו מביא בשגגה גרידתא אבל בהע״ד עם שגגת מעשה מביא שעירה. ואגב דכתיב השוגגת כתיב נמי הנפש דלרבות נשיא לא אצטריך:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

שנינו בברייתא: ושוין רבי וחכמים שהוא מביא שעירה כיחיד. ושואלים: מנלן [מנין לנו] דבר זה? ומשיבים: שאמר קרא [המקרא]: ״ואם נפש אחת תחטא בשגגה והקריבה עז בת שנתה לחטאת״ (ויקרא ד, כז), לומר: אחד יחיד סתם ואחד נשיא ואחד משיחכולם בכלל נפש אחת הן.
The baraita teaches: And they agree that the atonement of an anointed priest is with a female goat as a sin-offering, as in the case of an ordinary individual. The Gemara asks: From where do we derive this halakha? The Gemara answers: It is derived from a verse, as the verse states: “And if one soul sins unwittingly, then he shall offer a female goat of the first year as a sin-offering” (Numbers 15:27). An ordinary individual, a king, and an anointed priest are all liable to bring an offering, as they are all included in the category of “one soul.”
ר׳ ברוך בר שמואל הספרדיתוספות רא״ששיעורי הרב אהרן ליכטנשטייןפירוש הרב שטיינזלץהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

הוריות ז: – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), קישורים הוריות ז:, עין משפט נר מצוה הוריות ז:, מיוחס לרש"י הוריות ז:, תוספות הוריות ז:, ר׳ ברוך בר שמואל הספרדי הוריות ז:, ר"י מלוניל הוריות ז: – מהדורת מכון התלמוד הישראלי השלם ברשותם האדיבה (כל הזכויות שמורות), בעריכת הרב אביאל סליי והרב מרדכי רבינוביץ. במהדורה המודפסת נוספו הערות רבות העוסקות בבירור שיטתו הפרשנית וההלכתית של הר"י מלוניל, השוואתו למפרשים אחרים, ציוני מראי מקומות, ובירורי נוסחאות., בית הבחירה למאירי הוריות ז: – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), תוספות רא"ש הוריות ז:, מהרש"א חידושי הלכות הוריות ז:, רשימות שיעורים לגרי"ד הוריות ז: – רשימות שיעורים שנאמרו על ידי הרב יוסף דב הלוי סולוביצ'יק זצ"ל, נערכו על ידי הרב צבי יוסף רייכמן ובנו הרב משה נחמיה רייכמן (כל הזכויות שמורות), שיעורי הרב אהרן ליכטנשטיין הוריות ז: – שיעורי הרב אהרן ליכטנשטיין על מסכת הוריות, באדיבותם של ישיבת הר עציון ומשפחת הרב אהרן ליכטנשטיין. כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולמשפחת הרב אהרן ליכטנשטיין זצ"ל, ואנו מודים להם על שניאותו לשתף אותנו בכתביו. מכלול כתביו של הרב ליכטנשטיין זצ"ל מופיעים באתר משנת הרא"ל. עורך ראשי של השיעורים על מסכת הוריות: רונן כץ; עורכים: הרב דניאל וולף, הרב אליקים קרומביין, הרב אביהוד שוורץ, עמיחי גורדין, בניה מינצר, פירוש הרב שטיינזלץ הוריות ז:

Horayot 7b – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Kishurim Horayot 7b, Ein Mishpat Ner Mitzvah Horayot 7b, Attributed to Rashi Horayot 7b, Tosafot Horayot 7b, R. Baruch b. Shemuel HaSefaradi Horayot 7b, Ri MiLunel Horayot 7b, Meiri Horayot 7b, Tosefot Rosh Horayot 7b, Maharsha Chidushei Halakhot Horayot 7b, Reshimot Shiurim Horayot 7b, Shiurei HaRav Aharon Lichtenstein Horayot 7b, Steinsaltz Commentary Horayot 7b

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144