×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) אֶפְשָׁר בְּחוּלִּין פְּשִׁיטָא לָא צְרִיכָא בְּשַׁבָּת.
It was stated that, according to Rabba, if it is possible to make the untithed produce fit and then feed him with non-sacred food, one should do so. The Gemara is surprised at this: It is obvious that if it is possible to tithe the produce and feed him that, one should do so. Why must it be stated? The Gemara explains: No, it is necessary to state this with regard to a case on Shabbat, when it is generally prohibited to separate terumot and tithes. Even so, the Sages said that it is better to separate terumot and tithes on Shabbat rather than feed the ill person untithed produce.
רש״יפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםעודהכל
אפשר בחולין פשיטא – דמתקנינן ליה.
לא צריכא בשבת – שאפי׳ הוא שבת שאסור להפריש תרומה ומעשר יפרישוה ולא יאכילוהו טבלים.
אפשר לתקן את הטבל ולהאכילו בחולין — מאכילים אותו. ותוהים: פשיטא [פשוט] מובן מאליו שאם אפשר לתקן ולעשות בהיתר יעשו כן, ולשם מה נאמר הדבר? ומסבירים: לא צריכא [נצרכה] אלא שהיה הדבר בשבת שאז אסור להפריש תרומות ומעשרות ובכל זאת אמרו שמוטב שיפרישו תרומות ומעשרות ובלבד שלא יאכילוהו טבל.
It was stated that, according to Rabba, if it is possible to make the untithed produce fit and then feed him with non-sacred food, one should do so. The Gemara is surprised at this: It is obvious that if it is possible to tithe the produce and feed him that, one should do so. Why must it be stated? The Gemara explains: No, it is necessary to state this with regard to a case on Shabbat, when it is generally prohibited to separate terumot and tithes. Even so, the Sages said that it is better to separate terumot and tithes on Shabbat rather than feed the ill person untithed produce.
רש״יפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםהכל
 
(2) בְּשַׁבָּת נָמֵי פְּשִׁיטָא טִלְטוּל מִדְּרַבָּנַן הוּא הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן בְּעָצִיץ שֶׁאֵינוֹ נָקוּב דְּרַבָּנַן.

The Gemara asks: With regard to Shabbat it is also obvious, since the prohibition against separating terumot and tithes is merely a prohibition against moving, which is prohibited by rabbinic law. That is certainly less severe than the prohibition against eating untithed produce. The Gemara answers: With what are we dealing here? We are dealing with fruits grown in an imperforate container, which are not subject to teruma by Torah law but by rabbinic law. The Gemara teaches that it is preferable to transgress the rabbinic prohibition of tithing the fruit on Shabbat rather than feed the ill person untithed produce, although in this case the prohibition is rabbinic.
רש״יגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
בעציץ שאינו נקוב – דטבל שלו מדרבנן ושבות דהפרשת מעשרות בשבת דרבנן אשמועינן שידחה השבות ולא יאכילוהו טבל דרבנן דאתו למשרי נמי טבל דאורייתא כי האי גוונא.
גמ׳ פשיטא טלטול מדרבנן. וכן הוא יבמות דף צג ע״א וצע״ג:
ומקשים: בשבת נמי [גם כן] פשיטא [פשוט] וברור הוא, שהרי האיסור להפריש תרומות ומעשרות הוא רק איסור טלטול, שאסור מדרבנן [מדברי סופרים] הוא, וודאי חמור פחות מאיסול טבל! ומשיבים: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] בפירות שגדלו בעציץ שאינו נקוב, שאז אין בהם חיוב תרומה מן התורה אלא מדרבנן [מדברי סופרים] בלבד, והשמיע לנו שעדיף שיעבור על איסור שמדברי סופרים ויתקנו את הפירות ובלבד שלא יאכילו את החולה בטבל, אף על פי שאף הטבל במקרה זה אינו אלא מדברי סופרים.
The Gemara asks: With regard to Shabbat it is also obvious, since the prohibition against separating terumot and tithes is merely a prohibition against moving, which is prohibited by rabbinic law. That is certainly less severe than the prohibition against eating untithed produce. The Gemara answers: With what are we dealing here? We are dealing with fruits grown in an imperforate container, which are not subject to teruma by Torah law but by rabbinic law. The Gemara teaches that it is preferable to transgress the rabbinic prohibition of tithing the fruit on Shabbat rather than feed the ill person untithed produce, although in this case the prohibition is rabbinic.
רש״יגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) מָר סָבַר טֶבֶל חָמוּר וּמַר סָבַר תְּרוּמָה חֲמוּרָה.

§ The Gemara now discusses the aforementioned two opinions: One Sage, ben Teima, holds that untithed produce is more severe, and therefore one must tithe the fruit although it is prohibited to separate teruma on Shabbat; and one Sage, the first tanna, holds that teruma is more severe.
פירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ושואלים: שאלה זו בטבל שמדברי סופרים וחובת הפרשת תרומה ממנו בשבת אף שגם הוא איסור שמדברי סופרים, שמר [חכם זה, רבה] סבר כי טבל חמור וצריך לתקן את הפירות אפילו שהפרשת תרומה אסורה ומר [וחכם זה, החולקים עליו] סבר תרומה חמורה,
§ The Gemara now discusses the aforementioned two opinions: One Sage, ben Teima, holds that untithed produce is more severe, and therefore one must tithe the fruit although it is prohibited to separate teruma on Shabbat; and one Sage, the first tanna, holds that teruma is more severe.
פירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) לֵימָא תַּנָּאֵי הִיא דְּתַנְיָא אמִי שֶׁנְּשָׁכוֹ נָחָשׁ קוֹרִין לוֹ רוֹפֵא מִמָּקוֹם לְמָקוֹם וּמְקָרְעִין לוֹ אֶת הַתַּרְנְגוֹלֶת וְגוֹזְזִין לוֹ אֶת הַכְּרֵישִׁין וּמַאֲכִילִין אוֹתוֹ וְאֵין צָרִיךְ לְעַשֵּׂר דִּבְרֵי רַבִּי ר׳רַבִּי אֶלְעָזָר בר׳בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר לֹא יֹאכַל עַד שֶׁיְּעַשֵּׂר.

Let us say that Rabba’s view is one side of a dispute between tanna’im, as it was taught in a baraita: In the case of one whom a snake bit on Shabbat and who is in danger, one calls a doctor for him to come from one place to another; and one tears a chicken apart for him if he needs its meat for healing; and one harvests leeks from the ground and feeds them to him for healing purposes, and one need not separate tithes; this is the statement of Rabbi Yehuda HaNasi. Rabbi Elazar, son of Rabbi Shimon, says: He should not eat it unless it has been tithed.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרש״ימהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
נימא כתנאי מי שנשכו נחש קורין אותו רופא ממקום למקום וקורעין לו תרנגולת וגוזזין לו כרישין ומאכילין אותו ואין צריך לעשר דברי רבי ר׳ אלעזר ב״ר שמעון אומר לא יאכל עד שיעשר ומסקנא הני מילי במעשר ירק דהוא מדרבנן.
לימא תנאי היא – הך דרבה דאמר בדאפשר בחולין מתקנינן ליה ודחינן שבות דהפרשת תרומה בשבת מקמי אכילת טבל דעציץ שאינו נקוב דרבנן.
קורין לו רופא – בשבת.
וקורעין לו תרנגולת – לתת על המכה שזו היא רפואתו.
וגוזזין לו כרישין – מן המחובר להאכילו.
כרישין – כרתי.
גמרא לימא תנאי היא וכו׳ נימא ראב״ש היא ולא רבי כו׳ כפרש״י לימא הא דרבה כו׳ דהיינו באפשר בחולין ובשבת וק״ק דהמ״ל דהא דרבה לאו תנאי היא אלא דפליגי בדלא אפשר בחולין ובפלוגתא דהני תנאי דלעיל וי״ל וק״ל:
לימא תנאי [האם נאמר שמחלוקת תנאים] היא, בשאלה זו. דתניא כן שנינו בברייתא]: מי שנשכו נחש והוא מסוכן — קורין לו רופא ממקום למקום אפילו בשבת, ומקרעין לו את התרנגולת אם זקוקין לבשרה לרפואה, וגוזזין לו מן הקרקע את הכרישין (מין בצל) לרפואה, ומאכילין אותו, ואין צריך לעשר דברי רבי. ר׳ אלעזר בר׳ שמעון אומר: לא יאכל עד שיעשר.
Let us say that Rabba’s view is one side of a dispute between tanna’im, as it was taught in a baraita: In the case of one whom a snake bit on Shabbat and who is in danger, one calls a doctor for him to come from one place to another; and one tears a chicken apart for him if he needs its meat for healing; and one harvests leeks from the ground and feeds them to him for healing purposes, and one need not separate tithes; this is the statement of Rabbi Yehuda HaNasi. Rabbi Elazar, son of Rabbi Shimon, says: He should not eat it unless it has been tithed.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרש״ימהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) נֵימָא ר׳רַבִּי אֶלְעָזָר בר׳בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן הִיא וְלָא רַבִּי.

Let us say that Rabba’s statement that one must separate teruma and tithes from the fruit for the ill person on Shabbat, even from untithed produce prohibited by rabbinic law, corresponds to the view of Rabbi Elazar, son of Rabbi Shimon. He says that one must tithe the leeks for the ill person even on Shabbat, although leeks, like all other vegetables, are considered untithed produce only by rabbinic law. And Rabba’s opinion does not follow the view of Rabbi Yehuda HaNasi.
רש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
לימא – הא דרבה ר׳ אלעזר בר׳ שמעון היא דאמר מפרישין לו תרומה בשבת ואל יאכילוהו טבל דרבנן כגון ירק ולא רבי דאי רבי האמר אין צריך לעשר.
אם כן נימא [נאמר] שמה שאמר רבה כי יש צורך לתקן את הפירות לחולה ולהפריש מהם תרומה בשבת אפילו בטבל שמדברי סופרים, היא שיטת ר׳ אלעזר בר׳ שמעון היא, האומר כי יש לתקן את הכרישין לחולה אפילו בשבת, אף שהכרישין, כדין שאר ירקות, אינם נחשבים כטבל אלא מדברי סופרים, ולא רבי!
Let us say that Rabba’s statement that one must separate teruma and tithes from the fruit for the ill person on Shabbat, even from untithed produce prohibited by rabbinic law, corresponds to the view of Rabbi Elazar, son of Rabbi Shimon. He says that one must tithe the leeks for the ill person even on Shabbat, although leeks, like all other vegetables, are considered untithed produce only by rabbinic law. And Rabba’s opinion does not follow the view of Rabbi Yehuda HaNasi.
רש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) אפי׳אֲפִילּוּ תֵּימָא רַבִּי עַד כָּאן לָא קָאָמַר רַבִּי הָתָם אֶלָּא לְעִנְיַן מַעְשַׂר יָרָק דְּרַבָּנַן אֲבָל בְּמַעְשַׂר דָּגָן דְּטֶבֶל דְּאוֹרָיְיתָא הוּא אפי׳אֲפִילּוּ רַבִּי מוֹדֶה דְּאִי שָׁרֵית לֵיהּ בְּעָצִיץ שֶׁאֵינוֹ נָקוּב אָתֵי לְמֵיכַל בְּעָצִיץ שֶׁהוּא נָקוּב.

The Gemara rejects this: Even if you say that Rabba holds in accordance with the view of Rabbi Yehuda HaNasi, Rabbi Yehuda HaNasi is saying that one should not separate tithes only there, with regard to the requirement to take the tithe from vegetables, like leeks, which is rabbinic in origin. This requirement was decreed lest one come to confuse vegetables with produce that is untithed by Torah law. However, with regard to the tithe of grains, which have the status of untithed produce by Torah law, although in this particular circumstance their untithed status is rabbinic because the grains grew in an imperforate container, even Rabbi Yehuda HaNasi concedes that the produce must be tithed. Because if it is permitted for him to eat without separating tithes from produce grown in an imperforate container, he may err and come to eat from grain grown in a perforated pot, which is considered untithed produce by Torah law. Consequently, one must separate tithes on Shabbat before feeding an ill person, even according to the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi.
ר׳ חננאלרש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
אבל מעשר דאורייתא דברי הכל עד שיעשר.
עד כאן לא קאמר רבי אלא לענין מעשר ירק דרבנן – דלא מיחלף בטבל דאורייתא אבל דגן דאורייתא הוא אפי׳ רבי מודה דאף בעציץ שאינו נקוב מעשר דמיחלף בדאורייתא.
ודוחים: אפילו תימא [תאמר] ששיטת רבה כשיטת רבי היא, עד כאן לא שמענו שאמר רבי התם [שם] שאין לעשר — אלא לענין מעשר ירק (כגון כרישין) שמעיקרו הוא דרבנן [מדברי סופרים] ולא יבוא להחליפו בטבל שמן התורה, אבל במעשר דגן שבדרך כלל טבל דאורייתא [שמן התורה] הוא, ואף על פי שבמקרה מסויים זה אינו אלא מדברי סופרים, שהרי גדל בעציץ שאינו נקוב, מכל מקום אפילו רבי מודה שיש לתקן את הפירות, כיון דאי שרית ליה [שאם תתיר לו] לאכול בלא הפרשה בעציץ שאינו נקוב — עשוי הוא לטעות ואתי למיכל [יבוא לאכול] מדגן שגדל בעציץ שהוא נקוב שטבול הוא מן התורה. ואפשר לפרש איפוא אפילו כשיטת רבי.
The Gemara rejects this: Even if you say that Rabba holds in accordance with the view of Rabbi Yehuda HaNasi, Rabbi Yehuda HaNasi is saying that one should not separate tithes only there, with regard to the requirement to take the tithe from vegetables, like leeks, which is rabbinic in origin. This requirement was decreed lest one come to confuse vegetables with produce that is untithed by Torah law. However, with regard to the tithe of grains, which have the status of untithed produce by Torah law, although in this particular circumstance their untithed status is rabbinic because the grains grew in an imperforate container, even Rabbi Yehuda HaNasi concedes that the produce must be tithed. Because if it is permitted for him to eat without separating tithes from produce grown in an imperforate container, he may err and come to eat from grain grown in a perforated pot, which is considered untithed produce by Torah law. Consequently, one must separate tithes on Shabbat before feeding an ill person, even according to the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi.
ר׳ חננאלרש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(7) ת״רתָּנוּ רַבָּנַן מִי שֶׁאֲחָזוֹ בּוּלְמוּס מַאֲכִילִין אוֹתוֹ דְּבַשׁ וְכׇל מִינֵי מְתִיקָה שֶׁהַדְּבַשׁ וְכׇל מִינֵי מְתִיקָה מְאִירִין מְאוֹר עֵינָיו שֶׁל אָדָם ואע״פוְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין רְאָיָה לַדָּבָר זֵכֶר לַדָּבָר {שמואל א י״ד:כ״ט} רְאוּ נָא כִּי אוֹרוּ עֵינַי כִּי טָעַמְתִּי מְעַט דְּבַשׁ הַזֶּה.

The Sages taught in a baraita: In the case of one who is seized with bulmos, one feeds him honey and all types of sweet foods, as the honey and all types of sweet foods restore the sight of his eyes. And although there is no clear proof for the matter, there is an allusion to the matter. Jonathan said: “See, I pray you, how my eyes are brightened because I tasted a little of this honey” (I Samuel 14:29).
ר׳ חננאלרש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
תנו רבנן מי שאחזו בולמוס מאכילין אותו דבש וכל מיני מתיקה שכל מיני מתיקה מאירין את העינים כו׳.
ראו נא כי אורו עיני – ביהונתן כתיב.
א תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא: מי שאחזו בולמוס מאכילין אותו דבש וכל מיני מתיקה, שהדבש וכל מיני מתיקה מאירין מאור עיניו של אדם. ואף על פי שאין ראיה ברורה לדבר, זכר לדבר שאמר יהונתן: ״ראו נא כי ארו עיני כי טעמתי מעט דבש הזה״ (שמואל א׳ יד, כט).
The Sages taught in a baraita: In the case of one who is seized with bulmos, one feeds him honey and all types of sweet foods, as the honey and all types of sweet foods restore the sight of his eyes. And although there is no clear proof for the matter, there is an allusion to the matter. Jonathan said: “See, I pray you, how my eyes are brightened because I tasted a little of this honey” (I Samuel 14:29).
ר׳ חננאלרש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(8) וּמַאי אע״פאַף עַל פִּי שֶׁאֵין רְאָיָה לַדָּבָר דְּהָתָם לָאו בּוּלְמוּס אַחְזֵיה.

The Gemara asks: And why does the baraita say: Although there is no clear proof for the matter, when that verse is a strong proof? The Gemara answers: There, Jonathan was not seized with bulmos, he was merely very hungry. Therefore, the episode provides no evidence that honey or sweet foods are the remedy for bulmos.
רש״ימהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
הכי גר׳ מאי אין ראיה לדבר דהתם לאו בולמוס אחזיה.
דהתם לאו בולמוס הוה כו׳. דאי בולמוס הוה גם אם הוה ידע בשבועה הותר לו לטעום הדבש דהא אפילו ביוה״כ הותר ולמאי דקאמר אביי בסמוך דקודם אכילה מיגרר גריר ע״כ נמי דביהונתן לאו בולמוס הוה דהא קודם אכילה הוה:
ושואלים: ומאי [ומה טעם] אמר: ״ואף על פי שאין ראיה לדבר״, הרי לכאורה ראיה גדולה היא! ומשיבים: דהתם לאו [ששם לא] בולמוס אחזיה [אחזו], אלא היה רעב בלבד, ואין מכאן ראיה גמורה לענין בולמוס.
The Gemara asks: And why does the baraita say: Although there is no clear proof for the matter, when that verse is a strong proof? The Gemara answers: There, Jonathan was not seized with bulmos, he was merely very hungry. Therefore, the episode provides no evidence that honey or sweet foods are the remedy for bulmos.
רש״ימהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(9) אָמַר אַבָּיֵי ל״שלֹא שָׁנוּ אֶלָּא לְאַחַר אֲכִילָה אֲבָל קוֹדֶם אֲכִילָה מִגְרָר גָּרֵיר דִּכְתִיב {שמואל א ל׳:י״א} וַיִּמְצְאוּ אִישׁ מִצְרִי בַּשָּׂדֶה וַיִּקְחוּ אוֹתוֹ אֶל דָּוִד וַיִּתְּנוּ לוֹ לֶחֶם וַיֹּאכַל וַיַּשְׁקוּהוּ מָיִם וַיִּתְּנוּ לוֹ פֶלַח דְּבֵילָה וּשְׁנֵי צִמּוּקִים וַיֹּאכַל וַתָּשׇׁב רוּחוֹ אֵלָיו כִּי לֹא אָכַל לֶחֶם וְלֹא שָׁתָה מַיִם שְׁלֹשָׁה יָמִים וּשְׁלֹשָׁה לֵילוֹת.

Abaye said: They taught that honey restores a one’s eyesight only after eating other food, but before eating other food it whets one’s appetite, as it is written: “And they found an Egyptian man in the field, and brought him to David, and they gave him bread and he ate, and they gave him water to drink; and they gave him a piece of a cake of figs, and two clusters of raisins, and he ate, and his spirit was restored; for he had eaten no bread nor drunk any water for three days and three nights” (I Samuel 30:11–12). This indicates that sweets are given after the main course and not before it.
ר׳ חננאלרש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
אמר אביי לא שנו אלא אחר אכילה אבל קודם אכילה מיגרר גריר שנאמר וימצאו איש מצרי בשדה ויקראו אותו אל דוד ויתנו לו לחם [לאכול] וישקוהו מים ויתנו לו פלח דבלה ושני צמוקין ויאכל ותשב רוחו אליו.
מגרר גריר – ממשיך את הלב לתאות רעבון.
ויאכל – לחם והדר ויתנו לו פלח דבילה.
אמר אביי: לא שנו שהדבש מאיר את עיני האדם, אלא לאחר אכילה, אבל קודם אכילה — מגרר גריר [גורר, מביא תיאבון], דכתיב [שנאמר]: ״וימצאו איש מצרי בשדה ויקחו אתו אל דוד ויתנו לו לחם ויאכל וישקהו מים. ויתנו לו פלח דבלה ושני צמקים ויאכל ותשב רוחו אליו כי לא אכל לחם ולא שתה מים שלשה ימים ושלשה לילות״ (שמואל א׳ ל, יא-יב), משמע שמיני מתיקה ניתנים לאחר עיקר האכילה ולא לפניה.
Abaye said: They taught that honey restores a one’s eyesight only after eating other food, but before eating other food it whets one’s appetite, as it is written: “And they found an Egyptian man in the field, and brought him to David, and they gave him bread and he ate, and they gave him water to drink; and they gave him a piece of a cake of figs, and two clusters of raisins, and he ate, and his spirit was restored; for he had eaten no bread nor drunk any water for three days and three nights” (I Samuel 30:11–12). This indicates that sweets are given after the main course and not before it.
ר׳ חננאלרש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(10) אָמַר ר״נרַב נַחְמָן אָמַר שְׁמוּאֵל מִי שֶׁאֲחָזוֹ בּוּלְמוּס מַאֲכִילִין אוֹתוֹ אַלְיָה בִּדְבַשׁ רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ אָמַר אַף סוֹלֶת נְקִיָּה בִּדְבַשׁ רַב פָּפָּא אָמַר אפי׳אֲפִילּוּ קמחי דִשְׂעָרֵי בדיבשא אָמַר ר׳רַבִּי יוֹחָנָן פַּעַם אַחַת אֲחָזַנִי בּוּלְמוּס וְרַצְתִּי לְמִזְרָחָהּ שֶׁל תְּאֵנָה וְקִיַּימְתִּי בְּעַצְמִי {קהלת ז׳:י״ב} הַחׇכְמָה תְּחַיֶּה בְעָלֶיהָ דְּתָנֵי רַב יוֹסֵף הָרוֹצֶה לִטְעוֹם טַעַם תְּאֵנָה יִפְנֶה לְמִזְרָחָהּ שֶׁנֶּאֱמַר {דברים ל״ג:י״ד} וּמִמֶּגֶד תְּבוּאוֹת שָׁמֶשׁ.

Rav Naḥman said that Shmuel said: In the case of one who is seized with bulmos, one feeds him a sheep’s tail with honey, since the combination of the fatty meat and the honey helps greatly. Rav Huna, son of Rav Yehoshua, said: Also, fine wheat flour with honey is a remedy. Rav Pappa said: Even barley flour with honey is good for curing bulmos. Rabbi Yoḥanan said: Once I was seized with bulmos and I ran to the east side of a fig tree and found ripe figs there, which I ate. Figs on a tree do not all ripen at once but ripen first on the side where the sun rises, so Rabbi Yoḥanan searched first for figs on the east side of the tree. And I thereby fulfilled the verse: “Wisdom preserves the lives of those who have it” (Ecclesiastes 7:12). As Rav Yosef taught: One who wishes to taste the flavor of the fig should turn to the east, as it is stated: “And for the precious things of the sun’s fruits” (Deuteronomy 33:14), implying that the sun ripens fruit and makes them sweet.
ר׳ חננאלרש״ימהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ר׳ יוחנן אחזיה בולמוס ורץ למזרחה של תאנה ואכל כו׳ וקרא והחכמה תחיה בעליה.
אליה – בשר שמן מאד.
למזרחה של תאנה – שהשמש מכה שם מן הבקר עד חצות היום והשמש ממתק את הפרי.
וממגד – לשון מעדנים.
וקיימתי בעצמי החכמה תחיה וגו׳. מפורש פ׳ אלו טרפות:
אמר רב נחמן אמר שמואל: מי שאחזו בולמוס — מאכילין אותו אליה בדבש, שהתערובת של הבשר השמן והדבש מועילה ביותר לכך. רב הונא בריה [בנו] של רב יהושע אמר: אף סולת נקיה בדבש מועילה לזה. רב פפא אמר: אפילו קמחי דשערי בדיבשא [קמח שעורים בדבש] יפה לכך. אמר ר׳ יוחנן: פעם אחת אחזני בולמוס ורצתי למזרחה של תאנה ומצאתי שם תאנים בשלות ואכלתי, כי אין התאנים מבשילות כולן בבת אחת, ובצד שזורחת בו השמש תחילה שם הן מבשילות תחילה, ולכן רץ למזרחה של תאנה ששם התאנים הבשלות, וקיימתי בעצמי את הכתוב: ״החכמה תחיה בעליה״ (קהלת ז, יב). דתני כן שנה] רב יוסף: הרוצה לטעום טעם תאנה יפנה למזרחה, שנאמר: ״וממגד תבואת שמש״ (דברים לג, יד), שהשמש מבשלת את הפירות וממתקתם.
Rav Naḥman said that Shmuel said: In the case of one who is seized with bulmos, one feeds him a sheep’s tail with honey, since the combination of the fatty meat and the honey helps greatly. Rav Huna, son of Rav Yehoshua, said: Also, fine wheat flour with honey is a remedy. Rav Pappa said: Even barley flour with honey is good for curing bulmos. Rabbi Yoḥanan said: Once I was seized with bulmos and I ran to the east side of a fig tree and found ripe figs there, which I ate. Figs on a tree do not all ripen at once but ripen first on the side where the sun rises, so Rabbi Yoḥanan searched first for figs on the east side of the tree. And I thereby fulfilled the verse: “Wisdom preserves the lives of those who have it” (Ecclesiastes 7:12). As Rav Yosef taught: One who wishes to taste the flavor of the fig should turn to the east, as it is stated: “And for the precious things of the sun’s fruits” (Deuteronomy 33:14), implying that the sun ripens fruit and makes them sweet.
ר׳ חננאלרש״ימהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(11) ר׳רַבִּי יְהוּדָה ור׳וְרַבִּי יוֹסֵי הֲווֹ קָא אָזְלִי בְּאוֹרְחָא אַחְזֵיה בּוּלְמוּס לר׳לְרַבִּי יְהוּדָה קַפְּחֵיהּ לְרוֹעֶה אַכְלֵיהּ לְרִיפְתָּא א״לאָמַר לֵיהּ ר׳רַבִּי יוֹסֵי קִפַּחְתָּ אֶת הָרוֹעֶה כִּי מְטוֹ לְמָתָא אַחְזֵיה בּוּלְמוּס לר׳לְרַבִּי יוֹסֵי אַהְדְּרוּהוּ בְּלָגֵי וְצָעֵי א״לאֲמַר לֵיהּ ר׳רַבִּי יְהוּדָה אֲנִי קִפַּחְתִּי אֶת הָרוֹעֶה וְאַתָּה קִפַּחְתָּ אֶת הָעִיר כּוּלָּהּ.

The Gemara relates that Rabbi Yehuda and Rabbi Yosei were walking on the road when Rabbi Yehuda was seized with bulmos. He overpowered a nearby shepherd and ate the bread that the shepherd had in his hand, since his life was in danger. Rabbi Yosei said to him: You have robbed that shepherd. When they reached the city, Rabbi Yosei was seized with bulmos, and all the people of the city surrounded him with jugs [lagei] and plates with all sorts of sweets. Rabbi Yehuda said to him in jest: I robbed only the shepherd, but you have robbed the entire city.
ר׳ חננאלרש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ר׳ יוסי אחזיה בולמוס וקיפח הרועה כלומר אכל כל מה שהיה לו.
ירושלמי רב הונא עשרים וארבעה עשרונות שאכל לרעבון אכלן ר׳ יהודה קיפח את כל העיר.
קפחיה – כפאו ונטל ככרו הימנו.
אהדרוהו בלגי וצעי – סבבוהו בני העיר והקיפוהו לגינין של דבש ומתיקה וקערות של תבשילין.
מסופר: ר׳ יהודה ור׳ יוסי הוו קא אזלי באורחא [היו מהלכים בדרך] אחזיה [אחזו] בולמוס את ר׳ יהודה, קפחיה לרועה אכליה לריפתא [כפה רועה אחד ואכל את הלחם שהיה בידו], שכן מסוכן הוא. אמר ליה [לו] ר׳ יוסי: ראה, קפחת את הרועה. כי מטו למתא [כאשר הגיעו לעיר] אחזיה [אחזו] בולמוס את ר׳ יוסי, אהדרוהו בלגי וצעי [הקיפו אותו כל בני העיר בכוסות וצלחות] של מיני מתיקה, אמר ליה [לו] ר׳ יהודה בצחוק: אני קפחתי את הרועה, ואתה קפחת את העיר כולה.
The Gemara relates that Rabbi Yehuda and Rabbi Yosei were walking on the road when Rabbi Yehuda was seized with bulmos. He overpowered a nearby shepherd and ate the bread that the shepherd had in his hand, since his life was in danger. Rabbi Yosei said to him: You have robbed that shepherd. When they reached the city, Rabbi Yosei was seized with bulmos, and all the people of the city surrounded him with jugs [lagei] and plates with all sorts of sweets. Rabbi Yehuda said to him in jest: I robbed only the shepherd, but you have robbed the entire city.
ר׳ חננאלרש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(12) וְתוּ ר״מרַבִּי מֵאִיר ור׳וְרַבִּי יְהוּדָה ור׳וְרַבִּי יוֹסֵי הֲווֹ קָא אָזְלִי בְּאוֹרְחָא ר׳רַבִּי מֵאִיר הֲוָה דָּיֵיק בִּשְׁמָא ר׳רַבִּי יְהוּדָה ור׳וְרַבִּי יוֹסֵי לָא הֲווֹ דייקו בִּשְׁמָא כִּי מְטוֹ לְהָהוּא דּוּכְתָּא בְּעוֹ אוּשְׁפִּיזָא יְהַבוּ לְהוּ אֲמַרוּ לו מָה שְׁמָךְ אֲמַר לְהוּ כִּידוֹר אֲמַר ש״משְׁמַע מִינַּהּ אָדָם רָשָׁע הוּא שֶׁנֶּאֱמַר {דברים ל״ב:כ׳} כִּי דוֹר תַּהְפּוּכוֹת הֵמָּה ר׳רַבִּי יְהוּדָה ור׳וְרַבִּי יוֹסֵי אַשְׁלִימוּ לֵיהּ כִּיסַיְיהוּ ר״מרַבִּי מֵאִיר לָא אַשְׁלֵים לֵיהּ כִּיסֵיהּ אֲזַל אוֹתְבֵיהּ בֵּי קִיבְרֵיהּ דַּאֲבוּהּ.

§ And furthermore, it is told: Rabbi Meir and Rabbi Yehuda and Rabbi Yosei were walking on the road together. Rabbi Meir would analyze names and discern one’s nature from his name, while Rabbi Yehuda and Rabbi Yosei were not apt to analyze names. When they came to a certain place, they looked for lodging and were given it. They said to the innkeeper: What is your name? He said to them: My name is Kidor. Rabbi Meir said to himself: Perhaps one can learn from this that he is a wicked person, as it is stated: “For they are a generation [ki dor] of upheavals” (Deuteronomy 32:20). Since it was Friday afternoon, Rabbi Yehuda and Rabbi Yosei entrusted their purses to him. Rabbi Meir did not entrust his purse to him but went and placed it at the grave of the innkeeper’s father.
ר׳ חננאלרש״יבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ר׳ מאיר הוה דאיק בשמא כו׳ ואיקלעו בגברא דשמיה כידור. ובההוא דהוה שמיה [בלה] וכו׳.
דייק בשמא – בשמו של בעל הבית אם נאה אם כעור.
אשלימו ליה כיסייהו – ערב שבת היה והפקידו אצלו כיסם.
זה שאנו מתירין לעצמנו לתקן לחולה את האיסור כדי להאכילו היתר לא סוף דבר בשאיסור האכילה חמור מאיסור התיקון אלא אף כשהם שוים שהרי התירו כאן תיקון הפרשה שהיא איסור חכמים כדי שלא להאכילו טבל של סופרים כגון עציץ שאינו נקוב ויש חולקים לומר דוקא כשאיסור האכילה חמור וזו האמורה בטבל של עציץ שאינו נקוב הוא מפני שהטבל כללו מן התורה ואע״פ שזה מדברי סופרים שמא יבאו לטעות על ידו בשל תורה והוא שאמרו בסוגיא זו בשמועת מי שנשכו נחש וגוזזים לו כרישים ואין צריך לעשר [דברי רבי] ראב״ש אומר לא יאכל עד שיעשר ופירשו בה לא אמר רבי אין צריך לעשר אלא במעשר ירק שאם יאכלנו אין לטעות בשל תורה אבל דגן אף בעציץ שאינו נקוב הואיל ויש בו לטעות בשל תורה לא יאכל עד שיעשר אלמא כל שאיסור התיקון והאכילה שוים ואין חשש באיסור אכילתו לבא להקל באיסור תורה מוטב יאכל את האיסור ולא נהא אנו עוברים על תקונו ואין לנו היתר תיקון אלא בשאיסור האכילה חמור מן התיקון או שיש בו חשש לבא לידי איסור חמור ודברים אלו אי אפשר לישבם ולא עוד אלא שעל כרחנו אף בשאסור התיקון חמור מאסור האכילה מוטב לנו לתקנו שאם לא כן היאך שוחטין לחולה במקום שהנבילה מצויה והלא הנבילה אינה לחולה אלא באיסור לאו והשחיטה לשוחט באיסור סקילה אלא כשאמרו מאכילין אותו מן הקל פירושו בקל דידיה שכל לענין חולה שיש בו סכנה חול גמור הוא אלא שאם יש בתיקונים שלנו קלים וחמורים מחזרים אחר הקלים על הדרך שביארנו וזו של רבי אנו מפרשים בה לא אמר רבי אלא בירק שאינו טבול אלא מדברי סופרים אבל מה שהוא טבול מן התורה ודאי טבל חמור שאינו ראוי לא לכהן ולא לישראל ואף זו אינה אלא דחיה בעלמא ואין הלכה כן:
הוה דייק בשמא כו׳. בכמה דוכתין נתנו חכמים טעם לשמות כפי הענין מיהו ר׳ יהודה ור׳ יוסי לא הוו דייקי ביה לחוש על כך כדמסיק:
א״ל כידור כו׳. לפום ריהטא קשה למה לא היה ר״מ דייק בשמיה קודם שנכנס באושפיזא ולא ה״ל לעייל לגביה כמו לבסוף דכי מטו לההוא ביתא דשמיה בלה לא עיילו לגביה ואפשר דבההוא דוכתא לא היה נמצא להם אושפיזא אחרת כדמשמע בעו אושפיזא יהבו כו׳ וקרוב לשבת היה דלא היה להם לילך למקום אחר וק״ל:
שנאמר כי דור תהפוכות וגו׳. ר״ל מאותן תתקע״ד דורות שקודם בריאת העולם שקומטו בלא עת והן הן עזי פנים שבדור כדאמרי׳ פ׳ אין דורשין:
ב ותו [ועוד] מסופר: ר׳ מאיר ור׳ יהודה ור׳ יוסי הוו קא אזלי באורחא [היו הולכים בדרך יחד], ר׳ מאיר הוה דייק בשמא [היה מדייק בשמות] ולומד משמו של אדם על טבעו, ר׳ יהודה ור׳ יוסי לא הוו דייקו בשמא [היו מדייקים בשמות]. כי מטו לההוא דוכתא בעו אושפיזא יהבו להו [כשבאו למקום אחד ביקשו מקום ללון ונתנו להם] אמרו לו לבעל האכסניה: מה שמך? אמר להו [להם]: ״כידור״ שמי. אמר ר׳ מאיר בלבו: שמע מינה [למד מכאן] אדם רשע הוא, שנאמר: ״כי דור תהפכת המה״ (דברים לב, כ). כיון שהיה זה בערב שבת, ר׳ יהודה ור׳ יוסי אשלימו ליה כיסייהו [הפקידו בידו את כיסיהם, שבהם מונח כספם]. ר׳ מאיר לא אשלים ליה כיסיה [נתן לו את כיס הכסף שלו], אלא אזל אותביה בי קיבריה דאבוה [הלך והניח אותו ליד קברו של אביו] של בעל האכסניה.
§ And furthermore, it is told: Rabbi Meir and Rabbi Yehuda and Rabbi Yosei were walking on the road together. Rabbi Meir would analyze names and discern one’s nature from his name, while Rabbi Yehuda and Rabbi Yosei were not apt to analyze names. When they came to a certain place, they looked for lodging and were given it. They said to the innkeeper: What is your name? He said to them: My name is Kidor. Rabbi Meir said to himself: Perhaps one can learn from this that he is a wicked person, as it is stated: “For they are a generation [ki dor] of upheavals” (Deuteronomy 32:20). Since it was Friday afternoon, Rabbi Yehuda and Rabbi Yosei entrusted their purses to him. Rabbi Meir did not entrust his purse to him but went and placed it at the grave of the innkeeper’s father.
ר׳ חננאלרש״יבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(13) אִתְחֲזִי לֵיהּ בְּחֶלְמֵיהּ תָּא שְׁקֵיל כִּיסָא דְּמַנַּח אַרֵישָׁא דְּהָהוּא גַּבְרָא לִמְחַר אֲמַר לְהוּ הָכִי אִתְחֲזִי לִי בְּחֶלְמַאי אָמְרִי לֵיהּ חֶלְמָא דְּבֵי שִׁמְשֵׁי לֵית בְּהוּ מַמָּשָׁא אֲזַל ר״מרַבִּי מֵאִיר וְנַטְרֵיהּ כּוּלֵּי יוֹמָא וְאַיְּיתְיֵהּ.

The innkeeper’s father appeared to the innkeeper in a dream and said to him: Go take the purse placed at the head of that man, i.e., the innkeeper’s father. The following day, he said to the Sages: This is what appeared to me in my dream. They said to him: Dreams during twilight on Shabbat evening have no substance and should not be trusted. Even so, Rabbi Meir went and guarded his money all that day and then took it.
רש״ימהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
דבי שמשי – של ערבי שבתות.
לית בהו ממשא – מתוך שאדם במנוחה מהרהר ורואה חלומות ומתכוון היה לדחותו שלא ילך ויטלנו.
איתחזי ליה בחלמיה תא כו׳. יש לעיין בזה לפי מה שאמרו פ׳ הרואה דחלום אמיתי הוא ע״י מלאך וחלום של שקר הוא ע״י שד וא״כ זה החלום בודאי לא היה ע״י מלאך להודיע לבנו שיגנוב כיס זה של ר״מ וזה החלום ע״י השד נמי אינו שהרי אמת היה שהצניע ר״מ כיסו לשם ויש ליישב שזה החלום ממין החלומות שאמרו שהולך אחר הפה והדמיון שאדם רואה ומהרהר בו קודם ששוכב וזה האיש כידור חשב והרהר ביום על מעותיו של ר״מ היאך אפשר לו להגיעם לידו ובעל החלום הראה לו כפי מחשבתו שימצא מקום לגנוב כיסו:
אתחזי ליה בחלמיה [נראה לו אביו של בעל האכסניה בחלומו] ואמר לו: תא שקיל כיסא דמנח ארישא דההוא גברא [בוא וקח כיס כסף שמונח על ראשו של אותו אדם]. למחר אמר להו [להם לחכמים]: הכי אתחזי לי בחלמאי [כן נראה לי בחלומי]. אמרי ליה [אמרו לו]: חלמא דבי שמשי לית בהו ממשא [חלומות של ליל שבת אין בהם ממש] ואין לסמוך עליהם, ומכל מקום אזל [הלך] ר׳ מאיר ונטריה כולי יומא ואייתיה [ושמר את כספו כל יום השבת והביאו].
The innkeeper’s father appeared to the innkeeper in a dream and said to him: Go take the purse placed at the head of that man, i.e., the innkeeper’s father. The following day, he said to the Sages: This is what appeared to me in my dream. They said to him: Dreams during twilight on Shabbat evening have no substance and should not be trusted. Even so, Rabbi Meir went and guarded his money all that day and then took it.
רש״ימהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(14) לִמְחַר אֲמַרוּ לו הַב לַן כִּיסַן אֲמַר לְהוּ לֹא הָיוּ דְבָרִים מֵעוֹלָם אֲמַר לְהוּ ר״מרַבִּי מֵאִיר אַמַּאי לָא דָּיְיקִיתוּ בִּשְׁמָא אֲמַרוּ לֵיהּ אַמַּאי לָא אֲמַרְתְּ לַן מָר אֲמַר לְהוּ אֵימַר דַּאֲמַרִי אֲנָא חֲשָׁשָׁא אַחְזוֹקֵי מִי אֲמַרִי.

The next day, the rabbis said to the innkeeper: Give us our purses. He said to them: These matters never occurred; you never gave me any purses. Rabbi Meir said to them: Why didn’t you analyze his name to learn that he is a wicked man? They said to him: Why didn’t the Master tell us? He said to them: I said one should be suspicious, but have I said a person should be established as wicked? Could I say to you with certainty that he is wicked based on his name alone?
פירוש הרב שטיינזלץעודהכל
למחר אמרו לו חכמים לבעל הבית: הב לן כיסן [תן לנו את כיסנו] אמר להו [להם] לא היו דברים מעולם ולא הפקדתם בידי דבר. אמר להו [אמר להם] ר׳ מאיר: אמאי לא דייקיתו בשמא [מדוע לא דייקתם בשם] ללמוד שאדם רשע הוא? אמרו ליה [לו]: אמאי לא אמרת לן מר [מדוע לא אמרת לנו]? אמר להו [להם]: אימר דאמרי אנא חששא, אחזוקי מי אמרי [אמור שאומר אני שיש לחשוש לכך, אולם להחזיקו כרשע האם אמרתי]? כלומר: וכי יכולתי לומר לכם בודאות שהוא אדם רשע?
The next day, the rabbis said to the innkeeper: Give us our purses. He said to them: These matters never occurred; you never gave me any purses. Rabbi Meir said to them: Why didn’t you analyze his name to learn that he is a wicked man? They said to him: Why didn’t the Master tell us? He said to them: I said one should be suspicious, but have I said a person should be established as wicked? Could I say to you with certainty that he is wicked based on his name alone?
פירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(15) מַשְׁכוּהוּ וְעַיְּילוּהוּ לַחֲנוּתָא חֲזוֹ טְלָפְחֵי אַשְּׂפָמֵיהּ אֲזַלוּ וִיהַבוּ סִימָנָא לִדְבֵיתְהוּ ושקלוהו לְכִיסַיְיהוּ וְאַיְיתוֹ אֲזַל אִיהוּ וְקַטְלֵיהּ לְאִיתְּתֵיהּ.

What did they do? They dragged the innkeeper and brought him to a store and gave him wine to drink. After he drank the wine, they saw lentils on his mustache, showing that he had eaten lentils that day. They went and gave this sign to his wife. They said that the innkeeper had ordered that their money be returned to them upon the sign that he ate lentils at his last meal. And they took their purses and went. He went and killed his wife out of anger that she did this.
רש״ימהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
חזו טלפחי אשפמיה – ראו עדשים על שפמו.
יהבו סימנא לדביתהו – בעליך אמר שתתני לנו כיסינו וזה לך סימן שאכלתם היום עדשים.
ועיילוהו לחנותא כו׳. אפשר דנקט לחנותא דהיינו מקום שתיית יין אולי יגלה להם כמ״ש נכנס יין יצא סוד ודחזו טלופחי אשפמיה משמע דלא הרגישו בזה עד אחר שמשכוהו מביתו לחנותא וק״ל:
מה עשו — משכוהו ועיילוהו לחנותא [והכניסוהו לחנות], חזו טלפחי אשפמיה [ראו עדשים על שפמו] שאכל עדשים באותו יום, אזלו ויהבו סימנא לדביתהו ושקלוהו לכיסייהו [הלכו ונתנו סימן זה לאשתו] שצוה שיחזירו להם את כספם בסימן שאכל עדשים בסעודתו [ולקחו את כיסיהם] ואייתו [ובאו]. אזל איהו וקטליה לאיתתיה [הלך הוא והרג את אשתו] מרוב כעס על שעשתה כן.
What did they do? They dragged the innkeeper and brought him to a store and gave him wine to drink. After he drank the wine, they saw lentils on his mustache, showing that he had eaten lentils that day. They went and gave this sign to his wife. They said that the innkeeper had ordered that their money be returned to them upon the sign that he ate lentils at his last meal. And they took their purses and went. He went and killed his wife out of anger that she did this.
רש״ימהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(16) הַיְינוּ (דִּתְנַן) מַיִם רִאשׁוֹנִים הֶאֱכִילוּ בְּשַׂר חֲזִיר מַיִם אַחֲרוֹנִים הָרְגוּ אֶת הַנֶּפֶשׁ.

This is as we learned in a baraita: Due to a person’s laxity in the first washing, they fed him pork. There was an innkeeper who was accustomed to feed pork to gentiles and kosher meat to Jews. He distinguished between Jews and gentiles by watching to see whether they performed the ritual hand-washing before eating. One time, a Jew came and ate without washing his hands before the meal, and the innkeeper gave him pork to eat. Laxity in the final washing, the washing of one’s hands and mouth after a meal, caused the innkeeper to kill the person. This is similar to that story, as had the wicked innkeeper washed his mouth, the rabbis would not have known that he had eaten lentils.
רש״ימהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
מים ראשונים האכילו בשר חזיר – פונדק ישראל היה מוכר לישראל דברים המותרים ומאכילם ומוכר לנכרים בשר חזיר מבושל בא ישראל לפונדק וראהו שלא נטל ידיו כשהסב לאכול ונתן לפניו בשר חזיר.
מים אחרונים הרגו את הנפש – זו היא אשתו של זה שאילו נטל מים אחרונים דרך הנוטלים ידים לקנח את שפמם בידים טופחות ולא היו עדשים נראין.
מים ראשונים האכילו בשר כו׳. מפורש פרק כל הבשר וע״ש:
היינו דתניא [זהו ששנינו בברייתא]: מים ראשונים האכילו בשר חזיר, שהיה פונדקי שהיה נוהג להאכיל לגויים בשר חזיר ולישראל בשר כשר, והיה מבחין בין ישראל לגוי כשהיה מתבונן אם נוטלים ידיהם לפני האוכל. פעם בא יהודי ואכל ולא נטל ידיו לפני הסעודה ונתן לו לאכול בשר חזיר, מים אחרונים שרוחצים בהם את הידים ואת הפה לאחר האוכל גרמו שהרגו את הנפש כמעשה זה, שאם היה רוחץ פיו לא היו יודעים שאכל עדשים.
This is as we learned in a baraita: Due to a person’s laxity in the first washing, they fed him pork. There was an innkeeper who was accustomed to feed pork to gentiles and kosher meat to Jews. He distinguished between Jews and gentiles by watching to see whether they performed the ritual hand-washing before eating. One time, a Jew came and ate without washing his hands before the meal, and the innkeeper gave him pork to eat. Laxity in the final washing, the washing of one’s hands and mouth after a meal, caused the innkeeper to kill the person. This is similar to that story, as had the wicked innkeeper washed his mouth, the rabbis would not have known that he had eaten lentils.
רש״ימהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(17) וּלְבַסּוֹף הֲווֹ דָּיְיקִי בִּשְׁמָא כִּי מְטוֹ לְהָהוּא בֵּיתָא דִּשְׁמֵיהּ בָּלָה לָא עֲיַילוּ לְגַבֵּיהּ אָמְרִי שְׁמַע מִינַּהּ רָשָׁע הוּא דִּכְתִיב {יחזקאל כ״ג:מ״ג} וָאֹמַר לַבָּלָה נִאוּפִים (כְּמוֹ {בראשית י״ח:י״ב} אַחֲרֵי בְלוֹתִי הָיְתָה לִּי עֶדְנָה כְּלוֹמַר זָקְנָה בְּנִאוּפִים).:

And in the end, they too, Rabbi Yehuda and Rabbi Yosei, would analyze names. When they came to a house of a landlord named Bala, they did not enter. They said: Conclude from here that he is certainly wicked, as it is written: “I said of her who was worn out [bala] by adulteries” (Ezekiel 23:43), as it states: “After I am grown old [beloti] shall I have pleasure?” (Genesis 18:12). “Worn out by adulteries” means aged through adulteries.
פירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ולבסוף הוו דייקי בשמא [היו אף הם מדייקים בשם] כי מטו לההוא ביתא דשמיה [ששמו] של בעל הבית היה ״בלה״, לא עיילו לגביה [נכנסו אליו]. אמרי [אמרו]: שמע מינה [למד מכן] כי בודאי רשע הוא. דכתיב [שנאמר]: ״ואמר לבלה נאופים״ (יחזקאל כג, מג), כמו שנאמר: ״אחרי בלתי היתה לי עדנה״ (בראשית יח, יב) כלומר: ״לבלה ניאופים״ — פירושו זקנה בנאופים.
And in the end, they too, Rabbi Yehuda and Rabbi Yosei, would analyze names. When they came to a house of a landlord named Bala, they did not enter. They said: Conclude from here that he is certainly wicked, as it is written: “I said of her who was worn out [bala] by adulteries” (Ezekiel 23:43), as it states: “After I am grown old [beloti] shall I have pleasure?” (Genesis 18:12). “Worn out by adulteries” means aged through adulteries.
פירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(18) מִי שֶׁנְּשָׁכוֹ כֶּלֶב שׁוֹטֶה וְכוּ׳.: ת״רתָּנוּ רַבָּנַן חֲמִשָּׁה דְּבָרִים נֶאֶמְרוּ בְּכֶלֶב שׁוֹטֶה פִּיו פָּתוּחַ וְרִירוֹ נוֹטֵף וְאׇזְנָיו סְרוּחוֹת וּזְנָבוֹ מוּנָּח עַל יַרְכוֹתָיו וּמְהַלֵּךְ בְּצִידֵּי דְּרָכִים וי״אוְיֵשׁ אוֹמְרִים אַף נוֹבֵחַ וְאֵין קוֹלוֹ נִשְׁמָע מִמַּאי הָוֵי רַב אָמַר נָשִׁים כַּשְׁפָנִיּוֹת מְשַׂחֲקוֹת בּוֹ וּשְׁמוּאֵל אָמַר רוּחַ רָעָה שׁוֹרָה עָלָיו.

§ It was taught that in the case of one whom a mad dog bit, one does not feed him the lobe of its liver. The Gemara clarifies the concept of the mad dog. The Sages taught in a baraita: Five signs were said about a mad dog: Its mouth is always open; and its saliva drips; and its ears are floppy and do not stand up; and its tail rests on its legs; and it walks on the edges of roads. And some say it also barks and its voice is not heard. The Gemara asks: From where did the dog become mad? Rav said: Witches play with it and practice their magic on it, causing it to become mad. And Shmuel said: An evil spirit rests upon it.
ר׳ חננאלרש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
מי שנשכו כלב שוטה אין מאכילין אותו מחצר כבד שלו ור׳ מתיא בן חרש מתיר.
תנו רבנן ה׳ דברים נאמרו בכלב שוטה פי׳ פתוח כו׳ – ממאי הוי רב אמר נשים כשפניות משחקות בו שמואל אמר רוח חזזית שורה עליו וכשהורגין אותו אין הורגין אלא בדבר הנזרק ותניא כוותיה דשמואל.
ואזניו סרוחות – גדולות וכפולות למטן.
משחקות בו – מראות בו כשפיהם לשחוק.
ג שנינו מי שנשכו כלב שוטה אין מאכילין אותו מחצר כבד שלו. ומבארים קצת עניינו של כלב שוטה. תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא: חמשה דברים (סימנים) נאמרו בכלב שוטה: פיו פתוח תמיד, ורירו נוטף, ואזניו סרוחות אינן עומדות, וזנבו מונח על ירכותיו, ומהלך בצידי דרכים. ויש אומרים: אף נובח ואין קולו נשמע. ושאלו: ממאי הוי [ממה נעשה] שהכלב נעשה כלב שוטה? רב אמר: נשים כשפניות משחקות בו ומנסות בו כישופיהן ולכן נעשה שוטה, ושמואל אמר: רוח רעה שורה עליו.
§ It was taught that in the case of one whom a mad dog bit, one does not feed him the lobe of its liver. The Gemara clarifies the concept of the mad dog. The Sages taught in a baraita: Five signs were said about a mad dog: Its mouth is always open; and its saliva drips; and its ears are floppy and do not stand up; and its tail rests on its legs; and it walks on the edges of roads. And some say it also barks and its voice is not heard. The Gemara asks: From where did the dog become mad? Rav said: Witches play with it and practice their magic on it, causing it to become mad. And Shmuel said: An evil spirit rests upon it.
ר׳ חננאלרש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(19) מַאי בֵּינַיְיהוּ אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ

The Gemara asks: What is the practical difference between these two opinions? The Gemara answers: There is a practical difference between them with regard to
פירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ושואלים: מאי בינייהו [מה ההבדל המעשי ביניהם] אם זו או זו היא הסיבה? ומשיבים: איכא בינייהו [יש ביניהם הבדל] לענין
The Gemara asks: What is the practical difference between these two opinions? The Gemara answers: There is a practical difference between them with regard to
פירוש הרב שטיינזלץהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

יומא פג: – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), עין משפט נר מצוה יומא פג:, ר׳ חננאל יומא פג:, רש"י יומא פג:, בית הבחירה למאירי יומא פג: – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), מהרש"א חידושי הלכות יומא פג:, מהרש"א חידושי אגדות יומא פג:, גליון הש"ס לרע"א יומא פג:, פירוש הרב שטיינזלץ יומא פג:, אסופת מאמרים יומא פג:

Yoma 83b – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Ein Mishpat Ner Mitzvah Yoma 83b, R. Chananel Yoma 83b, Rashi Yoma 83b, Meiri Yoma 83b, Maharsha Chidushei Halakhot Yoma 83b, Maharsha Chidushei Aggadot Yoma 83b, Gilyon HaShas Yoma 83b, Steinsaltz Commentary Yoma 83b, Collected Articles Yoma 83b

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144