Temurah 7a – תמורה ז.‏ – Shas HaMeforash

(1)

ס״דסָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא בִּשְׁלָמָא מֵעִיקָּרָא לָא יָדַעְנָא אִי הַאי מִיקְּבַע לַשֵּׁם אֲבָל הָכָא כֵּיוָן דְּאִינְּכַר שֵׁם לָא לָקֵי קמ״לקָא מַשְׁמַע לַן.:

Since it might enter your mind to say that granted, if one does this initially, before the lottery, we do not know if this blemished animal will be designated as the one sacrificed to the Lord or sent to the wilderness. Therefore, the one who consecrated the blemished animal is flogged. But here, since it is already clear that the other animal is to be sacrificed to the Lord, and the one he consecrates will be sent to the wilderness, perhaps he is not flogged for consecrating it. The verse therefore teaches us that this is also a violation of the prohibition and he is flogged.

רש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

סד״א בשלמא מעיקרא – בעינן תמימין משום דלא ידענא אי האי מיקבע לשם אי האי מיקבע לשם כו׳.

ל״א והא אין הגורל קובע כו׳ אמר רב יוסף הא מני חנן המצרי היא דלא בעי הגרלה דתניא חנן המצרי אומר אפי׳ דמו של שעיר הנעשה בפנים בכוס ומת כלומר שכבר נשחט ומת שעיר המשתלח מביא חבירו מביא שעיר אחר מן השוק ומזווג לו ומעמידו אצל הדם להראות שחבירו הוא ואחר כך משלחו אלמא לא בעי הגרלה וליכא למפרך הא דפרכינן הלכך איצטריך קרא.

וקפריך אימור דשמעת ליה לחנן דלית ליה דחויין – דלא יביא שנים אחרים ויגריל וישחוט האחד לשם והאחר לעזאזל והראשון שכבר נשחט ידחה וישפך דמו לאיבוד דלית ליה הגרלה מי שמעת ליה דלמא לעולם יביא שנים מן השוק ויגריל ואותו שיפול עליו הגורל לעזאזל יעמד עם דם שבכוס וישלחנו והדם שבכוס מזה ממנו כמשפטו ואותו שנפל עליו הגורל לשם ירעה עד שיסתאב. הא מני דמצריך קרא לרבות שעיר דלא ליהוי בעל מום רבי שמעון הוא דלית ליה הגרלה והכי הוי מסקנא ותו לא פריך מידי. והגירסא אימור דשמעת ליה לרבי שמעון כו׳ שבשתא היא דהא במסכת יומא (דף סג:) תנינן לה לכולה סוגיא ולא פרכינן התם מידי בפרק שני שעירי.

רבא אמר כגון שהומם כו׳ – כדפרישית לעיל (והא דגרסינן הכא) דכרעיה דראשון הוא ותירוצא דמתרץ כגון שהיה לו [חולה] בתוך ביתו כו׳ ל״ג ליה ושבשתא הוא דלא איירי הכא במחוסר זמן כלל אבל במסכת יומא (שם) תנינן לה בההיא סוגיא [רומייא] דמחוסר זמן היא והא ליכא למימר אם אינו עניין לבעל מום תנהו עניין למחוסר זמן דהא נפקא לן מחוסר זמן בשעיר המשתלח מלה׳ דאידך קרא ומיום השמיני והלאה וגו׳ מהכא נפקא במסכת יומא⁠[ס״ג:].

ולכך נצרך כתוב מיוחד להשמיענו שאף זה בכלל איסור הקדשת בעלי מום, שכן סלקא דעתך אמינא [היה עולה על דעתך לומר]: בשלמא [נוח, מובן] דין זה שאין להקדיש בעל מום לשעיר המשתלח, מעיקרא [בהתחלה], רק לפני שהוגרלו שני השעירים, לה׳ ולעזאזל. שהרי עדיין לא ידענא אי האי מיקבע [אין אני יודע אם שעיר זה נקבע] כשעיר לשם (לה׳), או כשעיר המשתלח. וייתכן איפוא שבעל מום זה יקבע לכך. לכן אין להקדיש בעל מום לשעיר המשתלח. אבל הכא [כאן], כיון דאינכר [שכבר ניכר] שהשעיר השני הוא לשם — אפשר היה לומר שהמקדיש בעל מום לשעיר המשתלח, לא עבר בכך, ולא לקי [אינו לוקה], לכן קא משמע לן [משמיע לנו] הכתוב שאין לעשות כן.

Since it might enter your mind to say that granted, if one does this initially, before the lottery, we do not know if this blemished animal will be designated as the one sacrificed to the Lord or sent to the wilderness. Therefore, the one who consecrated the blemished animal is flogged. But here, since it is already clear that the other animal is to be sacrificed to the Lord, and the one he consecrates will be sent to the wilderness, perhaps he is not flogged for consecrating it. The verse therefore teaches us that this is also a violation of the prohibition and he is flogged.

רש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל

(2) אָמַר מָר מִשּׁוּם רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה אַף קַבָּלַת הַדָּם מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה אָמַר קְרָא {ויקרא כ״ב:כ״ד} וּמָעוּךְ וְכָתוּת וְנָתוּק וְכָרוּת וְגוֹ׳ זוֹ קַבָּלַת הַדָּם שֶׁאָמַר רַבִּי יוֹסֵי בר׳בְּרַבִּי יְהוּדָה.

§ The Master said above: The Sages said in the name of Rabbi Yosei, son of Rabbi Yehuda: One who sacrifices a blemished animal violates a prohibition against the collection of the blood as well. The Gemara asks: What is the reasoning of Rabbi Yosei, son of Rabbi Yehuda? The Gemara answers: The verse states: “That which has its testicles bruised, or crushed, or torn, or cut, you shall not offer unto the Lord” (Leviticus 22:24). The phrase “You shall not offer unto the Lord” is apparently superfluous, as the Torah already stated earlier: “But whatever has a blemish, you shall not offer” (Leviticus 22:20). Rather, this extra phrase is referring to the collection of the blood, for which Rabbi Yosei, son of Rabbi Yehuda, said that one is liable.

מיוחס לר׳ גרשוםפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

אמר מר ר׳ יוסי בר׳ יהודה אמר אף על קבלת הדם כו׳ – אורחיה דקרא דמשתעי הכי ע״ג המזבח ולאו לדרשא אתי אלא דלא תקריבו אתא:

א ושבים לפירוש הברייתא שהובאה למעלה. אמר מר [החכם בברייתא]: כי משום (בשם) ר׳ יוסי בר׳ יהודה אמרו שהמקדיש בעלי מומים להקרבה במזבח, ושחטם, וזרק דמם, והקריבם על המזבח — הרי בנוסף לחמשה איסורים שמנו בו חכמים עובר הוא אף באיסור שישי, משום קבלת הדם. ומבארים: מאי טעמא [מה הטעם, המקור בתורה] לשיטה זו של ר׳ יוסי בר׳ יהודה — שכן אמר קרא [הכתוב] בפירוט בעלי המומים האסורים להקרבה ״ומעוך וכתות ונתוק וכרות לא תקריבו לה׳⁠ ⁠⁠״ (ויקרא כב, כד). והלשון ״לא תקריבו״ האמורה בפסוק זה, לכאורה היא מיותרת, שהרי כבר נאמר למעלה (״כל אשר בו מום לא תקריבו״, ויקרא כ; ״עורת או שבור... לא תקריבו״, ויקרא כב) אלא ללמד באה: זו קבלת הדם של קרבן בעל מום שאף היא אסורה מן התורה וזה שאמר ר׳ יוסי בר׳ יהודה בה.

§ The Master said above: The Sages said in the name of Rabbi Yosei, son of Rabbi Yehuda: One who sacrifices a blemished animal violates a prohibition against the collection of the blood as well. The Gemara asks: What is the reasoning of Rabbi Yosei, son of Rabbi Yehuda? The Gemara answers: The verse states: “That which has its testicles bruised, or crushed, or torn, or cut, you shall not offer unto the Lord” (Leviticus 22:24). The phrase “You shall not offer unto the Lord” is apparently superfluous, as the Torah already stated earlier: “But whatever has a blemish, you shall not offer” (Leviticus 22:20). Rather, this extra phrase is referring to the collection of the blood, for which Rabbi Yosei, son of Rabbi Yehuda, said that one is liable.

מיוחס לר׳ גרשוםפירוש הרב שטיינזלץהכל

(3) וּלְתַנָּא קַמָּא הַאי לֹא תַקְרִיבוּ לְמָה לִי מִיבְּעֵי לֵיהּ לִזְרִיקַת דָּמִים וְהָא נָפְקָא לֵיהּ מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ אוֹרְחֵיהּ דִּקְרָא דְּמִשְׁתַּעֵי הָכִי.

The Gemara asks: And according to the first tanna, who holds that one is not liable for collection of the blood per se, why do I need this phrase: “You shall not offer,” stated with regard to damaged testicles? The Gemara answers: He requires it to teach that one is liable for sprinkling the blood. The Gemara challenges: But he derives this from the phrase: “Upon the altar” (Leviticus 22:22), which indicates that one may not sacrifice any part of such an animal on the altar, even its blood. The Gemara answers: With regard to that phrase, the first tanna holds that it is simply the normal manner of the verse that it speaks like this. It does not teach any additional halakha.

פירוש הרב שטיינזלץעודהכל

ושואלים: ולתנא קמא [הראשון], הסבור שהמקדיש בעלי מומים למזבח אינו עובר על אסור בקבלת הדם, האי [פסוק זה] ״לא תקריבו״ למה לי, מה מלמדנו? ומשיבים: פסוק זה מיבעי ליה [נצרך לו] ללמד על איסור זריקת דמים על המזבח שעובר עליו מקדיש זה והוא מן האיסורים שמנה תנא קמא. ושואלים: והא נפקא ליה [והרי יוצא לו, נלמד דבר זה] מהכתוב ״...ואשה לא תתנו מהם על המזבח״ (ויקרא כב)! ומשיבים: אין התנא הראשון לומד איסור זה מהכתוב ״על המזבח״, כי אורחיה דקרא דמשתעי הכי [דרכו של הכתוב שמדבר כך], ואין זה בא ללמד דבר.

The Gemara asks: And according to the first tanna, who holds that one is not liable for collection of the blood per se, why do I need this phrase: “You shall not offer,” stated with regard to damaged testicles? The Gemara answers: He requires it to teach that one is liable for sprinkling the blood. The Gemara challenges: But he derives this from the phrase: “Upon the altar” (Leviticus 22:22), which indicates that one may not sacrifice any part of such an animal on the altar, even its blood. The Gemara answers: With regard to that phrase, the first tanna holds that it is simply the normal manner of the verse that it speaks like this. It does not teach any additional halakha.

פירוש הרב שטיינזלץהכל

(4) וְרַבִּי יוֹסֵי בר׳בְּרַבִּי יְהוּדָה נָמֵי אוֹרְחֵיהּ דִּקְרָא הוּא אִין ה״נהָכִי נָמֵי אֶלָּא קַבָּלַת הַדָּם מְנָא לֵיהּ נָפְקָא לֵיהּ מֵהָא {ויקרא כ״ב:כ״ה} וּמִיַּד בֶּן נֵכָר לֹא תַקְרִיבוּ זוֹ הִיא קַבָּלַת הַדָּם שֶׁאָמַר רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה.

The Gemara challenges: But also according to Rabbi Yosei, son of Rabbi Yehuda, one may claim that this is the normal manner of the verse. Why does he derive a halakha from this phrase? The Gemara answers: Yes, it is indeed so. He does not derive liability for sprinkling of the blood from the phrase “upon the altar.” Rather, from where does he derive the prohibition against collection of the blood? He derives it from this verse: “Neither from the hand of a foreigner shall you offer the bread of your God of any of these, because their corruption is in them; there is a blemish in them; they shall not be accepted for you” (Leviticus 22:25). This verse is referring to the collection of the blood when sacrificing a blemished animal, for which Rabbi Yosei, son of Rabbi Yehuda, said that one is liable.

מיוחס לר׳ גרשוםתוספותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

ור׳ יוסי בר׳ יהודה נמי אורחיה דקרא הוא – ולאו לדרשא אתי והאי לא תקריבו מיבעי לזריקת דמים:

ואלא קבלת הדם מנא ליה נפקא ליה [מהא] ומיד בן נכר לא תקריבו. לא נצטוו בני נח אלא על מחוסרי אברים דכתיב מכל החי [מכל בשר] הביא בהמה שחיין ראשי אברין שלה:

ומיד בן נכר לא תקריבו את אלה – וא״ת למה לי איש איש לרבות בני נח שנודרין נדרים ונדבות כישראל (חולין דף יג:) תיפוק ליה מהאי קרא דמדקאמר לא תקריבו את אלה משמע אלה אי אתה מקריב אבל אתה מקריב תמימים אבל איפכא ליכא למיבעיא מיד בן נכר למה לי תיפוק ליה מאיש איש דהא איצטריך בן נכר להאי דרשא דהכא לא שנא במזבח דידהו ולא שנא במזבח דידן (לא אמרינן) אלא איש איש למה לי ותירץ רבינו שמשון בר אברהם דאיצטריך להך פלוגתא דרבי יוסי הגלילי ורבי עקיבא בפרק ואלו מנחות (מנחות עג:) מה תלמוד לומר לעולה פרט לנזירות רבי עקיבא אמר עולה אין לי אלא עולה ולא שאר קרבנות.

ושואלים: ולשיטת ר׳ יוסי בר׳ יהודה, הסבור כי מ״לא תקריבו״ למדים על קבלת הדם, ומשמע שלדעתו זריקת הדם נלמדת מהכתוב ״על המזבח״, נמי [גם כן] נאמר כי אורחיה דקרא [דרך הכתוב] הוא, ואין ללמוד ממנו! ומשיבים: אין הכי נמי [אכן, כך הוא גם כן], ור׳ יוסי בר׳ יהודה אינו לומד דין זריקת הדמים מהכתוב ״על המזבח״ אלא מהכתוב ״לא תקריבו״ שבפסוק כד בפרשה זו. ומקשים: אלא אם מ״לא תקריבו״ הוא למד לזריקת הדם, איסור קבלת הדם אם כן מנא ליה [מנין לו]? ומתרצים: נפקא ליה מהא [יוצא לו, נלמד] הדבר מהכתוב שלאחר מכן באותה פרשה. שמה שנאמר ״ומיד בן נכר לא תקריבו״ (ויקרא כה) — זו היא קבלת הדם שאמר ר׳ יוסי בר׳ יהודה שעוברים אף עליה.

The Gemara challenges: But also according to Rabbi Yosei, son of Rabbi Yehuda, one may claim that this is the normal manner of the verse. Why does he derive a halakha from this phrase? The Gemara answers: Yes, it is indeed so. He does not derive liability for sprinkling of the blood from the phrase “upon the altar.” Rather, from where does he derive the prohibition against collection of the blood? He derives it from this verse: “Neither from the hand of a foreigner shall you offer the bread of your God of any of these, because their corruption is in them; there is a blemish in them; they shall not be accepted for you” (Leviticus 22:25). This verse is referring to the collection of the blood when sacrificing a blemished animal, for which Rabbi Yosei, son of Rabbi Yehuda, said that one is liable.

מיוחס לר׳ גרשוםתוספותפירוש הרב שטיינזלץהכל

(5) וּלְתַנָּא קַמָּא הַאי לֹא תַקְרִיבוּ לְמָה לִי מִיבְּעֵי לֵיהּ לְהַאי ס״דסָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא הוֹאִיל וְלֹא נִצְטַוּוּ בְּנֵי נֹחַ אֶלָּא עַל מְחוּסַּר אֵבָרִים לָא שְׁנָא בְּמִזְבֵּחַ דִּידְהוּ וְלָא שְׁנָא בְּמִזְבֵּחַ דִּידַן ^אקמ״לקָא מַשְׁמַע לַן.:

The Gemara asks: And according to the first tanna, who holds that one is not liable for collection of the blood, why do I need this phrase: Neither from the hand of a foreigner shall you offer? The Gemara answers: He requires it to teach this halakha: It may enter your mind to say that since the descendants of Noah are commanded only with regard to the sacrifice of an animal lacking limbs but they are permitted to sacrifice animals with minor blemishes, perhaps there is no difference if this is performed on their altar outside the Temple or if it is done on our altar in the Temple. Accordingly, one might claim that a gentile may sacrifice a blemished animal in the Temple in Jerusalem. The verse therefore teaches us that they may not sacrifice a blemished animal in such a manner.

א. רמב״ם הלכות איסורי מזבח א׳:ו׳

עין משפט נר מצוהמיוחס לר׳ גרשוםרש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

א רמב״ם הלכות איסורי מזבח א׳:ו׳

סד״א – במזבח דידן לישתרי לאיתויי קרבן דידהו בעל מום דלאו מחוסר אבר:

קמ״ל – מיד בן נכר לא תקריבו כו׳ מום בו [מכל] מום קבוע:

בני נח נצטוו מלהקריב מחוסרי אברים כדאמרי׳ בפרק קמא דע״ז (דף ה:) אבל על מום אחר לא נצטוו במזבח דידהו. ואי לא כתיב לא תקריבו מאת בן נכר את כל אלה דמשמע בעל מום לא יקבלו מן העובד כוכבים להקריב הוה אמינא ליקרב אלא שלא יהו מחוסרי אברים קמ״ל.

(לא שנא) בבמה דלהון – בבמת יחיד שעשה העובד כוכבי׳ לשמים וקמ״ל מכל אלה דלא מקבלין כלומר להכי לא מקבלינן דהא כתיב בההוא קרא מכל אלה דמשמע לא תקבל בעל מום ה״נ לדידהו במזבח המיוחד.

וחוזרים ושואלים: ולתנא קמא [הראשון] הסבור שאין עוברים על איסור בקבלת הדם, האי [מקרא זה] ״ומיד בן נכר לא תקריבו״ למה לי? ומשיבים: מיבעי ליה להאי [נצרך לו הכתוב לדבר זה]: שאלמלא היה נאמר, סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר]: הואיל ולא נצטוו (נאסרו) בני נח בהקרבת קרבנותיהם לה׳ אלא על קרבן מחוסר אברים (שנחסר ממנו איבר שלם), ולא נאסרו בהקרבת שאר בעלי מומים, אם כן, ינהג בהם דין זה בכל מקום שהם מקריבים, לא שנא [אינו שונה] אם זה במזבח דידהו [שלהם], ולא שנא [ואינו שונה] אם זה במזבח דידן [שלנו, במקדש], לכן הכתוב ״ומיד בן נכר לא תקריבו״ קא משמע לן [משמיע לנו] שאף בני נח אינם מביאים בעלי מומים למקדש.

The Gemara asks: And according to the first tanna, who holds that one is not liable for collection of the blood, why do I need this phrase: Neither from the hand of a foreigner shall you offer? The Gemara answers: He requires it to teach this halakha: It may enter your mind to say that since the descendants of Noah are commanded only with regard to the sacrifice of an animal lacking limbs but they are permitted to sacrifice animals with minor blemishes, perhaps there is no difference if this is performed on their altar outside the Temple or if it is done on our altar in the Temple. Accordingly, one might claim that a gentile may sacrifice a blemished animal in the Temple in Jerusalem. The verse therefore teaches us that they may not sacrifice a blemished animal in such a manner.

עין משפט נר מצוהמיוחס לר׳ גרשוםרש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל

(6) ל״אלִישָּׁנָא אַחֲרִינָא רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר אַף עַל קַבָּלַת הַדָּם מַאי טַעְמָא דִּכְתִיב וּמָעוּךְ וְכָתוּת וגו׳ לֹא תַקְרִיבוּ זוֹ קַבָּלַת הַדָּם וּזְרִיקָה נָפְקָא לֵיהּ מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ.

The Gemara presents an alternative version of the discussion. Rabbi Yosei, son of Rabbi Yehuda, says: One violates a prohibition for the collection of the blood as well. The Gemara asks: What is the reasoning of Rabbi Yosei, son of Rabbi Yehuda? The Gemara answers: As it is written: “That which has its testicles bruised, or crushed, or torn, or cut, you shall not offer unto the Lord” (Leviticus 22:24). This verse is referring to the collection of the blood. And he derives the prohibition against sprinkling the blood from the phrase: “Upon the altar” (Leviticus 22:22).

פירוש הרב שטיינזלץעודהכל

ב לישנא אחרינא [לשון אחר] בהסבר שיטות ר׳ יוסי בר׳ יהודה וחכמים. שנינו שר׳ יוסי בר׳ יהודה אומר: המקדיש בעלי מומים למזבח הריהו עובר (מלבד החמישה איסורים שמנו חכמים) אף על קבלת הדם. ומבארים: מאי טעמא [מה הטעם, המקור בתורה] לשיטה זו של ר׳ יוסי בר׳ יהודה — דכתיב [שכן נאמר] ״ומעוך וכתות... לא תקריבו״ (ויקרא כד) — זו קבלת הדם. ואולם את איסור הזריקה של הדם על המזבח — נפקא ליה [יוצא, נלמד לו] דין זה מהכתוב ״על המזבח״ (ויקרא כב).

The Gemara presents an alternative version of the discussion. Rabbi Yosei, son of Rabbi Yehuda, says: One violates a prohibition for the collection of the blood as well. The Gemara asks: What is the reasoning of Rabbi Yosei, son of Rabbi Yehuda? The Gemara answers: As it is written: “That which has its testicles bruised, or crushed, or torn, or cut, you shall not offer unto the Lord” (Leviticus 22:24). This verse is referring to the collection of the blood. And he derives the prohibition against sprinkling the blood from the phrase: “Upon the altar” (Leviticus 22:22).

פירוש הרב שטיינזלץהכל

(7) וּלְרַבָּנַן נָמֵי תִּיפּוֹק לְהוּ זְרִיקָה מִן עַל הַמִּזְבֵּחַ הָכִי נָמֵי וְאֶלָּא לֹא תַקְרִיבוּ דְּמָעוּךְ לְמַאי אֲתָא מַפְּקִינַן לְבָמַת יָחִיד.

The Gemara objects: And according to the Rabbis as well, who hold that one is not liable for collection of the blood, let them derive liability for sprinkling the blood from the phrase “upon the altar.” The Gemara explains that it is indeed so, that they derive it from that phrase. But for what purpose comes the phrase “You shall not offer” with regard to bruised testicles? We learn from this phrase the prohibition of the sacrifice of a blemished animal even on a private altar, where offerings were sacrificed before the construction of the Temple.

מיוחס לר׳ גרשוםפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

[מפקה ליה לבמת יחיד דאסור להקריב בה בעל מום]:

ושואלים: ולרבנן [ולחכמים, התנא הראשון שבברייתא] החולקים על ר׳ יוסי בר׳ יהודה, וסבורים שאין איסור בקבלת הדם, נמי תיפוק להו [גם כן יצא, יילמד להם] דין הזריקה מן ״על המזבח״, ומשיבים: הכי נמי [אכן כך הוא גם כן], שחכמים לומדים את איסור זריקת הדם מהכתוב ״על המזבח״ ואלא באשר לשאלה: ״לא תקריבו״ האמור במעוך למאי אתא [למה בא, מה הוא מלמדנו]? — מפקינן [מוציאים, למדים אנו] ממנו לאסור הקרבת בעלי מומים אף בבמת יחיד (בזמן ״היתר במות״).

The Gemara objects: And according to the Rabbis as well, who hold that one is not liable for collection of the blood, let them derive liability for sprinkling the blood from the phrase “upon the altar.” The Gemara explains that it is indeed so, that they derive it from that phrase. But for what purpose comes the phrase “You shall not offer” with regard to bruised testicles? We learn from this phrase the prohibition of the sacrifice of a blemished animal even on a private altar, where offerings were sacrificed before the construction of the Temple.

מיוחס לר׳ גרשוםפירוש הרב שטיינזלץהכל

(8) וּלְרַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה הַאי מִיבְּעֵי לֵיהּ לְבָמַת יָחִיד אִין הָכִי נָמֵי אֶלָּא תַּקְרִיבוּ דְּקַבָּלָה מְנָא לֵיהּ מִיָּד בֶּן נֵכָר לֹא תַקְרִיבוּ זוֹ קַבָּלַת הַדָּם.

The Gemara asks: But according to Rabbi Yosei, son of Rabbi Yehuda, how can he then derive the prohibition against collection of the blood of a blemished animal from the phrase “You shall not offer”? After all, he requires this phrase to render prohibited sacrifice on a private altar. The Gemara answers: Yes, it is indeed so. Rather, where does he find another instance of the term “shall offer” for prohibiting collection of the blood? From the following verse: “Neither from the hand of a foreigner shall you offer the bread of your God of any of these, because their corruption is in them; there is a blemish in them; they shall not be accepted for you” (Leviticus 22:25). This verse is referring to the collection of the blood.

פירוש הרב שטיינזלץעודהכל

ושואלים: ולשיטת ר׳ יוסי בר׳ יהודה שלמד מכתוב זה איסור קבלת הדם, והרי האי מיבעי ליה [כתוב זה נצרך לו] לאיסור בעלי מומים בבמת יחיד? ומשיבים: אין הכי נמי [אכן כך הוא גם כן] אף לשיטת ר׳ יוסי בר׳ יהודה, ושואלים: אלא אם כן, איסור ״לא תקריבו״ לאסור קבלה של דם בעל מום, מנא ליה [מנין לו]? ומשיבים: לדעתו משמעות המילים ״לא תקריבו״ שנאמרו בכתוב ״ו מיד בן נכר לא תקריבו״ (ויקרא פסוק כה) — זו קבלת הדם.

The Gemara asks: But according to Rabbi Yosei, son of Rabbi Yehuda, how can he then derive the prohibition against collection of the blood of a blemished animal from the phrase “You shall not offer”? After all, he requires this phrase to render prohibited sacrifice on a private altar. The Gemara answers: Yes, it is indeed so. Rather, where does he find another instance of the term “shall offer” for prohibiting collection of the blood? From the following verse: “Neither from the hand of a foreigner shall you offer the bread of your God of any of these, because their corruption is in them; there is a blemish in them; they shall not be accepted for you” (Leviticus 22:25). This verse is referring to the collection of the blood.

פירוש הרב שטיינזלץהכל

(9) וְרַבָּנַן אִצְטְרִיךְ ס״דסָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא הוֹאִיל וּבְנֵי נֹחַ אֵין מְצֻוִּוין אֶלָּא עַל מְחוּסַּר אֵבֶר בְּבָמָה דִּלְהוֹן דִּלְמָא אֲנַן נָמֵי נְקַבֵּיל מִינְּהוֹן קָא מַשְׁמַע לַן מִכׇּל אֵלֶּה דְּלָא מְקַבְּלִינַן.

And the Rabbis maintain that this verse is necessary for a different halakha, as it may enter your mind to say that since the descendants of Noah are commanded only with regard to sacrificing an animal lacking a limb on their private altar but are permitted to sacrifice animals with minor blemishes, perhaps we should accept blemished offerings from them in the Temple as well. Therefore, the verse teaches us by the use of the phrase “of any of these” that we do not accept them.

מיוחס לר׳ גרשוםפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

אנן נמי נקבל מנהון – לאקרובי קרבנהון בבמה דילן בעל מום קבוע דלאו מחוסר אבר:

קמ״ל מכל אלה כי אנן – מה אנן דומיא דמעוך וכתות דלאו מחוסר אבר אלא מום קבוע לא מקרבינן אף מנייהו לא נקביל:

וחוזרים ושואלים: ולשיטת רבנן [חכמים] הסבורים שאין איסור בקבלת הדם, מה מלמדנו כתוב זה? ומשיבים: אצטריך [נצרך] הכתוב, שאלמלא נאמר סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר]: הואיל ובני נח אין מצווין (אין נאסרים) אלא על קרבן המחוסר אבר כאשר הוא קרב בבמה דלהון [שלהם], ובבעל מום שאינו מחוסר אבר הם מותרים, דלמא אנן נמי נקביל מינהון [שמא אנחנו, המקבלים קרבנות בני נח להקרבה במקדש, גם כן נקבל מהם] בעלי מומים שאינם מחוסרי אבר? לכך נאמר ״ומיד בן נכר לא תקריבו את לחם אלהיכם מכל אלה כי משחתם בהם מום בם לא ירצו לכם״, ובהדגשה בכתוב זה קא משמע לן ״מכל אלה״ דלא מקבלינן [השמיע לנו הכתוב שאין אנו מקבלים] מידיהם כלל קרבנות בעלי מום.

And the Rabbis maintain that this verse is necessary for a different halakha, as it may enter your mind to say that since the descendants of Noah are commanded only with regard to sacrificing an animal lacking a limb on their private altar but are permitted to sacrifice animals with minor blemishes, perhaps we should accept blemished offerings from them in the Temple as well. Therefore, the verse teaches us by the use of the phrase “of any of these” that we do not accept them.

מיוחס לר׳ גרשוםפירוש הרב שטיינזלץהכל

(10) מַתְקֵיף לַהּ ר״לרֵישׁ לָקִישׁ שֶׁמָּא לֹא שָׁנִינוּ אֶלָּא בְּתָם שֶׁנַּעֲשָׂה בַּעַל מוּם וְעוֹבֵר דְּאִי בַּעַל מוּם מֵעִיקָּרָא דִּיקְלָא בְּעָלְמָא הוּא.

§ The baraita cited earlier stated that one who consecrates a blemished animal violates several prohibitions, but it did not differentiate between animals born with blemishes and those that acquired them during their lives. Reish Lakish objects to this: Perhaps we learned the prohibition only with regard to an unblemished animal that became blemished, and only one who consecrates such an animal transgresses the prohibition. As, if he consecrated an animal that was blemished from the outset, it is akin to consecrating a mere date palm, and his presumed intention is to consecrate its value, with the proceeds from its sale being used to purchase an offering. This would be permitted.

מיוחס לר׳ גרשוםרש״יתוספותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

[מתקיף לה ריש לקיש] שמא לא שנינו כו׳ – אברייתא קאי דקתני מיכן אמרו המקדיש בעלי מומין [למזבח עובר משום ה׳ לאוין וקאמר] שמא לא שנינו דלקי אלא בההוא דהוה תם מעיקרא [ונעשה בעל מום ולא בכל בעל מום דהיא בעל מום מעיקרא דההוא אמאי לקי דיקלא בעלמא הוא ליהוי כאילו הקדיש דיקלא בעלמא למזבח דלא כלום קאמר דלא הוה חזי ליה מעולם למזבח] ואמאי קתני בעל מום סתמא דמשמע נמי בעל מום מעיקרא:

מתקיף לה ר״ש בן לקיש – לעיל קא מהדר דעובר בה׳ שמות שמא לא שנינו דילקה משום לא תקדישו אלא בתם ונעשה בעל מום משום דאיכא למימר הואיל ומעיקרא תם הוה סבר אע״פ שנפל בו מום אקדישנו ואקריבנו וכיון דלהקרבה מצינו [למימר] לאסוקי אדעתיה דאקדשיה לקי אבל בעל מום מעיקרא ממעי אמו דיקלא בעלמא הוא דאיכא למימר דלא אסיק אדעתיה [דחזי] לאקרוביה אלא לדמי אקדשיה ולא לקי.

אלא בתם ונעשה בעל מום – דאיכא למימר הואיל מעיקרא תם הוה סבר אע״פ שנפל בו מום אקדישנו ואקריבנו וכיון דלהקרבה מצינו [למימר] דאסוקי אדעתיה דאקדשינהו לילקי אבל בבעל מום מעיקרו ממעי אמו דיקלא בעלמא הוא ואיכא למימר דלא אסיק אדעתיה דחזי לאקרוביה לשון רש״י וקשה להר״ר מר היכי מצינו למימר דלא אסיק אדעתיה לאקרובי והלא התרו בו לא תקריב בעל מום למזבח והא קבל עליו התראה ואמר על מנת כן אני עושה דבלאו הכי לא לקי לכ״נ להר״ם לפרש דלא קאי ר״ש בן לקיש אבל תקדישו אלא אבל תקטירו ואבל תזריקו וה״פ לא שנו דעובר אבל תקטירו ואבל תזריקו אלא כשהקדישו תם ונעשה בעל מום דכיון דחלה עליו קדושת מזבח קודם שהומם אסיק אדעתיה דחזי להקרבה אבל בעל מום מעיקרו קודם קדושה דיקלא בעלמא הוא דלא מסיק אדעתיה דחזי להקרבה ולא לקי.

ג ושבים לבירור הברייתא. שנינו בה כי המקדיש בעלי מומים למזבח הריהו עובר בחמישה איסורים, ולדעת ר׳ יוסי בר׳ יהודה בשישה. מתקיף לה [מקשה על כך] ריש לקיש: מכלל הדברים עולה שבכל אופני הקדשת בעלי מומים קיים איסור זה, ואולם יש לשאול, שמא לא שנינו (נאמר דין זה) אלא בבעל חיים שמתחילתו היה תם (ללא מום) שנעשה לאחר מכן בעל מום ועמד זה והקדישו, שהריהו עובר על איסור, שמאחר שהיה מעיקרו תם סבור היה המקדיש שניתן להקריבו. דאי [שכן אם] מדובר אף בבעל חיים שהיה בעל מום מעיקרא [מתחילה] — אין זה מסתבר שייענש המקדיש על כך, שהרי כדיקלא בעלמא [דקל סתם] הוא זה, ובודאי לא העלה המקדיש על דעתו להקריבו, ומן הסתם הקדישו רק לדמיו, שימכר, והכסף שיתקבל עבורו ישמש לקרבן.

§ The baraita cited earlier stated that one who consecrates a blemished animal violates several prohibitions, but it did not differentiate between animals born with blemishes and those that acquired them during their lives. Reish Lakish objects to this: Perhaps we learned the prohibition only with regard to an unblemished animal that became blemished, and only one who consecrates such an animal transgresses the prohibition. As, if he consecrated an animal that was blemished from the outset, it is akin to consecrating a mere date palm, and his presumed intention is to consecrate its value, with the proceeds from its sale being used to purchase an offering. This would be permitted.

מיוחס לר׳ גרשוםרש״יתוספותפירוש הרב שטיינזלץהכל

(11) אֲמַר לֵיהּ רַבִּי חִיָּיא בַּר יוֹסֵף {ויקרא כ״ב:כ״ג} שָׂרוּעַ וְקָלוּט כְּתִיב בַּפָּרָשָׁה וְהָנֵי בַּעֲלֵי מוּמִין מֵעִיקָּרָא נִינְהוּ.

Rav Ḥiyya bar Yosef said to Reish Lakish: The blemishes mentioned in the phrase in the verse that states: “Either a bull or a lamb that has anything too long or too short” (Leviticus 22:23), are written in the passage that prohibits the sacrifice of blemished animals, and animals such as these are blemished from the outset.

מיוחס לר׳ גרשוםרש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

א״ל ר׳ חייא בר יוסף – משום הכי קתני סתמא שרוע וקלוט כתובים בפרשה [דבעלי מומין] והני בעלי מומין מעיקרא נינהו [כדאמרן בפרק על אלו מומין שרוע שנשתרבבה ירכו. קלוט שרגליו קלוטות כשל חמור ושל סוס]:

שרוע – שנשתברה אחד מאבריו.

קלוט – שפרסותיו קלוטים.

כתובין בפרשה – ועלייהו כתיב לא תקריבו ודרשינן לא תקדישו.

אמר ליה [לו] ר׳ חייא בר יוסף לריש לקיש, בתשובה לשאלתו זו: אין לומר כדבריך, שהמדובר רק בבעל מום שהיה בתחילתו תם, שהרי ״שרוע וקלוט״ כתיב [נאמר] בפרשה ברשימת בעלי המומים שאינם קרבים, והני [ואלו] בעלי מומין מעיקרא נינהו [שמתחילה הם]. שכן ירך הארוכה מחבירתה (״שרוע״), או פרסה מחוברת ואינה סדוקה (״קלוט״), הם מומים מלידה.

Rav Ḥiyya bar Yosef said to Reish Lakish: The blemishes mentioned in the phrase in the verse that states: “Either a bull or a lamb that has anything too long or too short” (Leviticus 22:23), are written in the passage that prohibits the sacrifice of blemished animals, and animals such as these are blemished from the outset.

מיוחס לר׳ גרשוםרש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל

(12) אֲמַר לֵיהּ שֶׁמָּא לֹא שָׁנִינוּ אֶלָּא בִּתְמוּרָה דִּתְנַן ^בחוֹמֶר בַּתְּמוּרָה מִבַּזֶּבַח שֶׁכֵּן קְדוּשָּׁה חָלָה עָלֶיהָ עַל בַּעַל מוּם קָבוּעַ.

Reish Lakish said to Rav Ḥiyya bar Yosef: Perhaps in the case of animals born with blemishes, we learned the prohibition only with regard to substitution, as we learned in a mishna (16b): There is greater stringency with regard to a substitute than there is with regard to the initial consecration of an offering, as, if one substituted a non-sacred animal with a permanent blemish for a consecrated unblemished animal, the blemished animal is imbued with sanctity. But initial consecration of an animal with such a blemish is effective only with regard to its value, so perhaps one who does so is exempt from punishment.

ב. רמב״ם הלכות תמורה א׳:י״ד

עין משפט נר מצוהמיוחס לר׳ גרשוםרש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

ב רמב״ם הלכות תמורה א׳:י״ד

שמא לא שנינו דלקי אלא בתמורה דהמיר בבעל מום:

דתנן חומר בתמורה מקדשים שהקדושה חלה עליה בבעל מום קבוע – דכתיב לא ימיר אותו טוב ברע או רע בטוב היינו בעל מום וכתיב ואם המר ימירנו והיה הוא ותמורתו יהיה קדש וכיון דקדושה חלה עליה על בעל מום קבוע אינו יוצא לחולין ליגזז וליעבד מה שאין כן בשאר קדשים ששאר קדשים שקדם מום קבוע להקדישן יוצאין לחולין ליגזז וליעבד ושמא במקדיש בעל מום בתמורה קתני [ברייתא]:

שמא לא שנינו – שיהא חייב משום הקדשה אלא בתמורה לפי שהתמורה חלה על בעל מום קבוע וקדוש קדושה גמורה שאינה יוצאה לחולין ליגזז וליעבד אפילו על ידי פדיון אלא הויא כשאר קדשים שקדם הקדשן את מומן והך משנה לקמן בפרק שני (דף טז:) כדכתיב טוב ברע או רע בטוב ואם המר ימיר וגו׳ והואיל וקדושה גמורה היא לוקה עליה אם המיר והביא בעלת מום שיקדיש ותפסה בתמורת בהמת קודש תמימה אבל הקדיש בעל מום מעיקרא לא אמינא דלילקי דדיקלא בעלמא הוא אלא אם כן הקריבו.

אמר ליה [לו] ריש לקיש לר׳ חייא בר יוסף: שמא לא שנינו (למדנו) מ״שרוע וקלוט״ שיש איסור אף בהקדשת בעלי מומים מתחילתם אלא רק כאשר מקדיש את בהמת החולין בעלת המום בתמורה לבהמת הקדש, דתנן [שכן שנינו במשנה להלן במסכתנו] חומר (חומרה) יש בדין התמורה יותר מב דין הזבח (קדשים) — שכן בתמורה קדושה חלה עליה בין על בהמת חולין תמה, ובין על בעל מום קבוע (שאינו עובר). אבל המקדיש בעלי מומים למזבח ישירות שמא אין איסורו אלא במקדיש בעל חיים שהיה בתחילתו תם, ולא במקדיש בעל מום מתחילתו?!

Reish Lakish said to Rav Ḥiyya bar Yosef: Perhaps in the case of animals born with blemishes, we learned the prohibition only with regard to substitution, as we learned in a mishna (16b): There is greater stringency with regard to a substitute than there is with regard to the initial consecration of an offering, as, if one substituted a non-sacred animal with a permanent blemish for a consecrated unblemished animal, the blemished animal is imbued with sanctity. But initial consecration of an animal with such a blemish is effective only with regard to its value, so perhaps one who does so is exempt from punishment.

עין משפט נר מצוהמיוחס לר׳ גרשוםרש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל

(13) אֲמַר לֵיהּ רַבִּי יוֹחָנָן לָא שְׁמִיעַ לָךְ הָא דְּאָמַר ר׳רַבִּי יַנַּאי בַּחֲבוּרָה נִמְנוּ וְגָמְרוּ הַמַּקְדִּישׁ בַּעַל מוּם לְגַבֵּי מִזְבֵּחַ עוֹבֵר מִשּׁוּם חֲמִשָּׁה שֵׁמוֹת וְאִי בִּתְמוּרָה נָמֵי שִׁשָּׁה הָוְויָין דְּאִיכָּא נָמֵי לָאו דִּתְמוּרָה אֶלָּא מַאי בְּבַעַל מוּם מֵעִיקָּרוֹ אַמַּאי לָקֵי דִּיקְלָא בְּעָלְמָא הוּא.

Rabbi Yoḥanan said to Reish Lakish: Didn’t you hear that which Rabbi Yannai says, that when the Sages sat in a group, their opinions were counted and they concluded: One who consecrates blemished animals for sacrifice on the altar violates five separate categories of prohibition. But if the baraita is also referring to a case of substitution, there are six categories, as there is also the prohibition of performing substitution. Reish Lakish responded: Rather, what can you say? Is the baraita speaking of one who consecrated an animal that is blemished from the outset? Why then is he flogged? It is akin to one who consecrates a mere date palm.

רש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

נמנו וגמרו – משמע שדקדקו ולא מצאו יותר. ואם איתא דעל ידי תמורה מישתעי.

שית הויין דהא – איכא לאו דלא ימיר.

אלא מאי בבעל מום מעיקרו – ועל ידי הקדש אמאי לקי הא לא חיילא עליה קדושת מזבח כלל דדיקלא בעלמא הוא ולא אקדשיה אלא לדמי.

אמר ליה [לו] ר׳ יוחנן בדחיית דבריו אלה: האם לא שמיע [לא נשמעת, נראית] לך הא [דבר זה] שאמר ר׳ ינאי, בחבורה (בכנס חכמים) נמנו דעות החכמים השונות וגמרו (וסיכמו) כך: המקדיש בעל מום להקרבה גבי [אצל] המזבח — הרי זה עובר משום חמשה שמות. ואי [ואם] נעמיד את דברי הברייתא כשהקדיש את בעל המום בדרך תמורה, יש להקשות: הרי עצם מעשה התמורה הוא נמי [גם כן], איסור, ונמצא איפוא כי ששה איסורים הוויין [הריהן], דאיכא נמי [שהרי ישנו גם כן] הלאו של תמורה! השיב ריש לקיש: אלא מאי [מה] תאמר, כי מדובר בברייתא במקדיש בעל מום מעיקרו, אם כן יש לשאול: אמאי לקי [מדוע לוקה] על כך, והרי כדיקלא בעלמא [דקל סתם] הוא, שכן לא היתה כוונתו מלכתחילה שיוקרב!

Rabbi Yoḥanan said to Reish Lakish: Didn’t you hear that which Rabbi Yannai says, that when the Sages sat in a group, their opinions were counted and they concluded: One who consecrates blemished animals for sacrifice on the altar violates five separate categories of prohibition. But if the baraita is also referring to a case of substitution, there are six categories, as there is also the prohibition of performing substitution. Reish Lakish responded: Rather, what can you say? Is the baraita speaking of one who consecrated an animal that is blemished from the outset? Why then is he flogged? It is akin to one who consecrates a mere date palm.

רש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל

(14) אֲמַר לֵיהּ דִּיקְלָא לָאו זִילָא מִילְּתָא מִין עֵצִים הוּא בַּעַל מוּם מֵעִיקָּרָא זִילָא מִילְּתָא כֵּיוָן דִּשְׁבֵיק תמים וְאַקְדֵּישׁ בַּעֲלֵי מוּמִין מִיחַיַּיב.:

Rabbi Yoḥanan said to Reish Lakish: There is a difference between the cases. When one consecrates a date palm, the matter is not disgraceful, as it is a type of wood that one may burn on the altar. Therefore, he is not flogged. By contrast, when one consecrates an animal that is blemished from the outset, the matter is disgraceful. Since he forsook unblemished animals and consecrated blemished animals, he is liable to be flogged.

פירוש הרב שטיינזלץעודהכל

אלא אמר ליה [לו] ר׳ יוחנן לריש לקיש בתשובה: עונש המלקות אינו משום שמקדיש דבר שאינו ראוי למזבח, כדקל, אלא מטעם אחר, ואין זה דומה למקדיש דקל, שכן במקדיש דיקלא [דקל] — לאו זילא מילתא [אין מזולזל הדבר], שהרי הדקל מכלל מין העצים הוא, עצים קרבים כקרבן על המזבח. ואילו המקדיש בעל חיים שהוא בעל מום מעיקרא [מתחילה] — זילא מילתא [מזולזל הדבר], כיון שרואה אתה דשביק [שעזב] הוא מלהקדיש בעל חיים תמים, ואקדיש [והקדיש] בעלי מומין. ומשום כך, הריהו מיחייב [מתחייב] בעונש על הקדשה זו.

Rabbi Yoḥanan said to Reish Lakish: There is a difference between the cases. When one consecrates a date palm, the matter is not disgraceful, as it is a type of wood that one may burn on the altar. Therefore, he is not flogged. By contrast, when one consecrates an animal that is blemished from the outset, the matter is disgraceful. Since he forsook unblemished animals and consecrated blemished animals, he is liable to be flogged.

פירוש הרב שטיינזלץהכל

(15) לִישָּׁנָא אַחֲרִינָא א״לאֲמַר לֵיהּ אֲפִילּוּ הָכִי בַּזְיָא מִילְּתָא דְּדֶקֶל לֵיכָּא בְּמִינוֹ לָא לָקֵי לְאַפּוֹקֵי בַּעַל מוּם כֵּיוָן דְּאִיכָּא בְּמִינוֹ לָקֵי.:

The Gemara presents an alternative version of the previous point. Rabbi Yoḥanan said to Reish Lakish: Nevertheless, the matter of consecrating an animal blemished from the outset is disgraceful. For in the case of a date palm, as there is no item of its type that can be sacrificed as an offering, he is not flogged for consecrating it. This is to the exclusion of a blemished animal; since there are items of its type that can be sacrificed as offerings, i.e., unblemished animals, he is flogged for consecrating it.

מיוחס לר׳ גרשוםרש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

אפילו הכי בזיא מילתא – דמקדיש בעל מום מעיקרו [מאוס טפי ממקדיש] דקל דמקדיש דקל לא הוי ביזוי דדקל ליכא במינו מובחר ממנו אבל בעל מום מעיקרא כיון דאיכא במינו ראוי ומקדיש בעל מום לקי [אפי׳ מקדיש ליה לדמי נסכים שיביאו בדמיו נסכים לקי]⁠¹. [ואלא אותו למ״ל] כיון דקא דרשת הכי נדבה ולנדר ביחד ואלא אותו למאי אתיא לכדתניא כו׳:

1. צ״ל במשנה.

ליכא במינו – הראוי למזבח.

בעל מום איכא במינו – ראוי למזבח וכיון דאיכא במינו ראוי איכא בזיון כיון דשבק מידי דחזי ואקדיש מידי דלא חזי.

ד לישנא אחרינא [לשון אחר]. אמר ליה [לו] ר׳ יוחנן לריש לקיש: אפילו הכי [כך] שדומה המקדיש בעל מום מעיקרו כמקדיש דקל, מכל מקום הקדשת בעל מום מעיקרו בזיא מילתא [בזוי הדבר], משום שהמקדיש דקל, כיון שליכא [אין] שייכת הקדשה לקרבן במינו של הדקל — אין בהקדשה זו בזיון, ולכן לא לקי [אינו לוקה] המקדיש על כך, לאפוקי [להוציא, למעט] המקדיש בעל מום, כיון דאיכא [שיש] במינו בעלי חיים שאין בהם מום, הקרבים על המזבח, ואילו הוא הקדיש דווקא בעל מום — הרי זה ביזוי, ומשום כך לקי [לוקה] על כך.

The Gemara presents an alternative version of the previous point. Rabbi Yoḥanan said to Reish Lakish: Nevertheless, the matter of consecrating an animal blemished from the outset is disgraceful. For in the case of a date palm, as there is no item of its type that can be sacrificed as an offering, he is not flogged for consecrating it. This is to the exclusion of a blemished animal; since there are items of its type that can be sacrificed as offerings, i.e., unblemished animals, he is flogged for consecrating it.

מיוחס לר׳ גרשוםרש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל

(16) אָמַר רָבָא הַשְׁתָּא דַּאֲמוּר טַעְמָא דְּבַעַל מוּם דְּלָקֵי מִשּׁוּם דְּבַזְיָא מִילְּתַיְיהוּ ^גאֲפִילּוּ למקדיש לֵיהּ לִדְמֵי נְסָכִים נָמֵי לָקֵי.

Rava said: Now that it has been said that the reason that one who consecrates a blemished animal is flogged is due to the fact that the matter is disgraceful, then even one who consecrates it to be sold and its money used for purchasing libations should be flogged as well, as consecrating a blemished animal is in and of itself a disgraceful act.

ג. רמב״ם הלכות איסורי מזבח א׳:ב׳

עין משפט נר מצוהרש״יתוספותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

ג רמב״ם הלכות איסורי מזבח א׳:ב׳

אפי׳ אקדשיה לדמי נסכים – דהשתא ליכא בזיון כל כך שאין במינו ראוי לנסכים ועוד דהא לדמי אקדשיה אפי׳ הכי לקי.

אפילו אקדיש לדמי נסכים לקי – וה״ה מקדיש לדמי עולה והא דאמר לקמן (דף יח:) המקדיש נקבה לעולה ימכר ויפלו דמיו לעולה צ״ל דלקי וכן הא דתנן פרק כיצד מערימין (לקמן כז:) אמר על הבהמה טמאה ועל בעלת מום הרי אלו עולה לא אמר כלום הרי אלו לעולה ימכרו ויביא בדמיהם עולה צריך לומר דלקי.

ה בעקבות דבריו אלה של ר׳ יוחנן אמר רבא: השתא דאמור טעמא [עכשיו שנאמר מה הטעם] במקדיש בעל מום דלקי [שלוקה] — משום דבזיא מילתייהו [שבזויים דבריו], אם כן אפילו למקדיש ליה [אותו, את בעל המום] לדמי נסכים (שבכסף שיתקבל במכירתו, ייקנו נסכים) — נמי לקי [גם כן לוקה], שהרי אף זה בזיון הוא.

Rava said: Now that it has been said that the reason that one who consecrates a blemished animal is flogged is due to the fact that the matter is disgraceful, then even one who consecrates it to be sold and its money used for purchasing libations should be flogged as well, as consecrating a blemished animal is in and of itself a disgraceful act.

עין משפט נר מצוהרש״יתוספותפירוש הרב שטיינזלץהכל

(17) תַּנְיָא כְּוָותֵיהּ דְּרָבָא

The Gemara notes: It is taught in a baraita in accordance with the opinion of Rava:

פירוש הרב שטיינזלץעודהכל

ומעירים: תניא כוותיה [שנויה ברייתא כשיטתו] זו של רבא:

The Gemara notes: It is taught in a baraita in accordance with the opinion of Rava:

פירוש הרב שטיינזלץהכל

רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

תמורה ז. – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), עין משפט נר מצוה תמורה ז., מיוחס לר׳ גרשום תמורה ז., רש"י תמורה ז., תוספות תמורה ז., פירוש הרב שטיינזלץ תמורה ז.

Temurah 7a – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Ein Mishpat Ner Mitzvah Temurah 7a, Attributed to R. Gershom Temurah 7a, Rashi Temurah 7a, Tosafot Temurah 7a, Steinsaltz Commentary Temurah 7a

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

Please Login

נא להתחבר לחשבונכם

Login!כניסה לחשבון