×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) אִי קׇרְבָּן שׁוֹמֵעַ אֲנִי אֲפִילּוּ קׇדְשֵׁי בֶּדֶק הַבַּיִת שֶׁנִּקְרְאוּ קׇרְבָּן כָּעִנְיָן שנא׳שֶׁנֶּאֱמַר {במדבר ל״א:נ׳} וַנַּקְרֵב אֶת קׇרְבַּן ה ת״לתַּלְמוּד לוֹמַר {ויקרא י״ז:ד׳} וְאֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא הֱבִיאוֹ אכׇּל הָרָאוּי לְפֶתַח אֹהֶל מוֹעֵד חַיָּיב עָלָיו בַּחוּץ כֹּל שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לְפֶתַח אֹהֶל מוֹעֵד אֵין חַיָּיבִין עָלָיו בַּחוּץ.
If it would have mentioned just the word offering, I would derive that one is liable even for slaughtering animals consecrated for Temple maintenance outside the Temple, which are also called offering, as it is stated: “And we have brought the Lord’s offering, what every man has found: Articles of gold, armlets, and bracelets, rings, earrings, and pendants” (Numbers 31:50). Therefore, the verse states: “And has not brought it to the entrance to the Tent of Meeting” (Leviticus 17:4), to teach that with regard to any animal fit to be sacrificed within the entrance to the Tent of Meeting or the Temple, one is liable for slaughtering it outside the Temple. Conversely, with regard to any animal that is not fit to be sacrificed within the entrance to the Tent of Meeting, one is not liable for slaughtering it outside the Temple.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרש״יתוספותבית הבחירה למאיריריטב״אמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםעודהכל
משהגריל עליהן שחטן בחוץ חייב על של שם ופטור על של עזאזל דלא קרינא ביה לי״י.
תנו רבנן ואל פתח אהל מועד לא הביאו להקריב קרבן שומע אני אפילו קדשי בדק הבית. פי׳ כגון בהמה טמאה וכיוצא בה שאין ראוין למזבח כדכתיב ונקרב את קרבן י״י איש אשר מצא כלי זהב וגו׳ הנה נקרא קרבן.
ת״ל ואל פתח אהל מועד לא הביאו בעינן דבר הראוי לפתח אהל מועד וליכא. פרה אדומה ושעיר המשתלח מנין שאין חייבין עליהן משום שוחט חוץ.
אי קרבן שומע אני וכו׳ – רישא דברייתא בתורת כהנים הכי איתא יכול השוחט חולין בפנים יהא חייב ודין הוא וכו׳ ת״ל קרבן על הקרבן הוא חייב ואינו חייב על החולין אי קרבן שומע אני וכו׳ כלומר או אינו אומר קרבן להוציא את החולין בפנים אלא להביא קדשי בדק הבית ששחטן בחוץ שיהא חייב שהרי אף הם נקראו קרבן כענין שנאמר ונקרב את קרבן ה׳ איש אשר מצא והא ודאי בדק הבית הוא.
הראוי לפתח וגו׳ – וקדשי בדק הבית לא היו עתידים לבא לפתח אהל מועד ואני שמעתי שאינן ראוין לפתח אהל מועד שסתם קדשי בדק הבית בעלי מומין הן דאמר מר (תמורה דף ז:) המתפיס תמימים לבדק הבית עובר בעשה וא״א להעמידה כן במקומה במס׳ זבחים.
וכל שאין ראוין לפתח אהל מועד אין חייבין עליו – מה שפירש רש״י שיש מפרשים משום דסתם קדשי בדק הבית בעלי מומין הן דהמתפיס תמימים לבדק הבית עובר בעשה וכתב שאי אפשר לו להעמידה כן במקומה בזבחים פרק חטאת ולא פי׳ מה היה קשה לו ובפרק פרת חטאת פי׳ דתנן בפרק פרת חטאת (זבחים דף קיב.) פרת חטאת ששחטה חוץ מגיתה וכן שעיר המשתלח ששחט בחוץ פטור משום דאין ראוין לבא אל אהל מועד אלמא פרת חטאת אע״ג דתמימה היא כיון דאין סופה לבא אל פתח אהל מועד פטור הכי נמי בקדשי בדק הבית פטור ואפילו תמימים.
הקדיש בהמה לבדק הבית אם שחטה בחוץ פטור ואע״פ שקדשי בדק הבית נקראים הם קרבן כדכתיב ונקרב את קרבן ד׳ וכו׳ טבעת עגיל וכומז מ״מ אינם ראוים לפתח אוהל מועד ולא סוף דבר בבהמה בעלת מום שהרי מצד אחר היא נפקעת מפתח אהל מועד אלא אפי׳ בבהמה תמימה ואע״פ שחטא שהרי המתפיס תמימים לבדק הבית עובר בעשה מ״מ הוקדשה ונפדית תמימה והדמים יפלו לבדק הבית ואם שחטו בחוץ פטור:
ת״ר אי קרבן יכול וכו׳ – לאו היינו רישא דמתנית׳ אלא דתלמודא נקיט לה הכי ואורחה דתלמודא הוא והכי רישא דמתניתא יכול השוחט חולין בפנים יהא חייב ודין הוא וכו׳ עד על הקרבן הוא חייב ואינו חייב על החולין אי קרבן שומע אני אפילו קדשי בדק הבית וכו׳.
יש גורסי׳ ולא אוציא פרת חטאת ושעיר המשתלח שהן ראויין לפתח אהל מועד. וטיעותא היא דאילו פרה אינה ראוייה לפתח אהל מועד כלל וכדאיתא בזבחים בהדיא. אלא ה״ג וכן גרש״י ז״ל ולא אוציא שעיר המשתלח שהוא ראוי לפתח אהל מועד ופרש״י ז״ל שהוא ראוי להגריל ולהתודות עליו. ולפי הלשון הוה נראה דאפי׳ קודם הגרלה מרבי׳ ליה לפטורא מדכתיב לה׳ ולא דק בה מרן ז״ל. דהא תניא לעיל דקודם הגרלה חייב משום הואיל ולא מוקמינן פלוגתא בכדי בין מתנייתא.
תוס׳ בד״ה וכל שאין כו׳ אע״ג דתמימה היא כו׳ ה״נ בקדשי בדק הבית פטור כו׳ כצ״ל:
אי [אם] ״קרבן״, שומע אני אפילו קדשי בדק הבית ששחטן בחוץ יהיה חייב עליהן, שהרי גם הם נקראו קרבן, כענין שנאמר: ״ונקרב את קרבן ה׳ איש אשר מצא כלי זהב אצעדה וצמיד טבעת עגיל וכומז״ (במדבר לא, נ), תלמוד לומר: ״ואל פתח אהל מועד לא הביאו״ (ויקרא יז, ד), ללמדנו: כל הקדש הראוי להקריבו לפתח אהל מועדחייב עליו אם הקריבו בחוץ, וכל שאינו ראוי לפתח אהל מועד — אין חייבין עליו אם הקריבוהו בחוץ.
If it would have mentioned just the word offering, I would derive that one is liable even for slaughtering animals consecrated for Temple maintenance outside the Temple, which are also called offering, as it is stated: “And we have brought the Lord’s offering, what every man has found: Articles of gold, armlets, and bracelets, rings, earrings, and pendants” (Numbers 31:50). Therefore, the verse states: “And has not brought it to the entrance to the Tent of Meeting” (Leviticus 17:4), to teach that with regard to any animal fit to be sacrificed within the entrance to the Tent of Meeting or the Temple, one is liable for slaughtering it outside the Temple. Conversely, with regard to any animal that is not fit to be sacrificed within the entrance to the Tent of Meeting, one is not liable for slaughtering it outside the Temple.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרש״יתוספותבית הבחירה למאיריריטב״אמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםהכל
 
(2) אוֹצִיא אֵלּוּ שֶׁאֵין רְאוּיִן לְפֶתַח אֹהֶל מוֹעֵד וְלֹא אוֹצִיא פָּרַת חַטָּאת וְשָׂעִיר הַמִּשְׁתַּלֵּחַ שֶׁהוּא רָאוּי לָבוֹא אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד ת״לתַּלְמוּד לוֹמַר לַה׳ מִי שֶׁמְּיוּחָדִין לַה׳ ביָצְאוּ אֵלּוּ שֶׁאֵין מְיוּחָדִין לַשֵּׁם.

Furthermore: I might exclude these animals consecrated for Temple maintenance, which are not fit to be sacrificed within the entrance to the Tent of Meeting because they are blemished, and I will not exclude the heifer of a purification offering and the scapegoat, which are fit to come to the entrance to the Tent of Meeting. Therefore, the verse states “to the Lord” to indicate that one is liable only for those animals that are designated exclusively for God as offerings. These, the heifer of a purification offering and the scapegoat, are excluded, as they are not designated exclusively for God as sacrificial offerings but are used for some other purpose.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרש״יתוספותתוספות ישניםגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
דברים שאינן ראוין למזבח.
ת״ל לי״י מי שמיוחדים לי״י יצאו אלו שאין מיוחדין לי״י אלא פרה למי נדה ושעיר לעזאזל.
ולא אוציא פרת חטאת – לא גרסינן שאף היא אינה ראויה לבא לאהל מועד אלא ולא אוציא שעיר המשתלח שהוא ראוי לבא לאהל מועד להגריל ולהתוודות עליו הכי מפרש לה בזבחים.
ולא אוציא פרת חטאת ושעיר המשתלח – רש״י לא גריס פרת חטאת דפרת חטאת לא אתיא כלל לפתח אהל מועד והדין עמו דאי משום דכתיב בה והזה אל נכח פני אהל מועד מדמה אם כן כי פריך בזבחים ושעיר המשתלח לאו ראוי אל פתח אהל מועד הוא ופריך מזאת הברייתא דקרי ליה ראוי אל פתח אהל מועד ומשני ליה כאן קודם הגרלה כאן לאחר הגרלה ואי בעית אימא כאן קודם וידוי וכו׳ ליפרוך מפרת חטאת ולא הוה מצי לשנויי כדמשני על כן נראה דלא גרס פרת חטאת בברייתא ודוחק הוא דבברייתא גרסינן שהן ראוים וכו׳ עד יצאו אלו שאינן מיוחדין בלשון רבים וצריך לגרוס שהוא ראוי יצא בלשון יחיד כיון דלא גרסינן אלא שעיר המשתלח ונראה לי ליישבו והכי פירושו ולא אוציא פרת חטאת ואפילו אם תמצא לומר שאוציא נמי פרת חטאת כיון דאיהי לא אתיא פתח אהל מועד מכל מקום לא אוציא שעיר המשתלח ת״ל לה׳ והשתא ניחא דכי פריך בפרק פרת חטאת (זבחים דף קיג.) משעיר המשתלח לא פריך מפרת חטאת משום דבהאי ברייתא נמי את״ל קאמר דפרת חטאת אינה ראויה לפתח אהל מועד לה׳ לשעיר המשתלח דההוא ודאי ראוי לפתח אהל מועד הוא ולהכי לא פריך התם אלא משעיר המשתלח.
ולא אוציא פרת חטאת ושעיר המשתלח כו׳. פרת חטאת ל״ג כדפירש רש״י דהא פרת חטאת ממעטינן מאל פתח אהל מועד:
יצאו אלו שאין מיוחדין לה׳. וא״ת למה לי למעוטי שעיר המשתלח [אחר] וידוי בפרק בתרא דזבחים (דף קיג:) מדאינו ראוי לפתח אהל מועד תיפוק ליה דממעיט שפיר מלה׳ יש לומר ואל פתח אהל מועד עיקרו בא משום [פרת] חטאת אי נמי לא הוה ממעטינן ליה נמי1 (אחר) הגרלה מאל פתח אהל מועד אי לאו אשכחן דממעיט מלה׳:
1. צ״ל קודם.
רש״י ד״ה ולא אוציא וכו׳ להגריל ולהתודות עליו. עיין תוס׳ ישנים ד״ה עד שלא הגדיל ובתמורה דף ו ע״ב תוס׳ ד״ה ולא אוציא:
ועוד: אוציא את אלו קדשי בדק הבית שאין ראוין לפתח אהל מועד שסתם בהמות המוקדשות לבדק הינם בעלי מומים ואינם ראויים למזבח, ולא אוציא פרת חטאת (פרה אדומה) ושעיר המשתלח שהוא השעיר ראוי לבוא אל פתח אהל מועד להגרלה ולוידוי, תלמוד לומר: ״לה׳⁠ ⁠״ וכוונתו: מי שמיוחדין לה׳, יצאו אלה שאין הם מיוחדין לשם שהרי אינם באים לקרבן ממש אלא לצורך אחר.
Furthermore: I might exclude these animals consecrated for Temple maintenance, which are not fit to be sacrificed within the entrance to the Tent of Meeting because they are blemished, and I will not exclude the heifer of a purification offering and the scapegoat, which are fit to come to the entrance to the Tent of Meeting. Therefore, the verse states “to the Lord” to indicate that one is liable only for those animals that are designated exclusively for God as offerings. These, the heifer of a purification offering and the scapegoat, are excluded, as they are not designated exclusively for God as sacrificial offerings but are used for some other purpose.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרש״יתוספותתוספות ישניםגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) וְלַה׳ לְהוֹצִיא הוּא וּרְמִינְהוּ {ויקרא כ״ב:כ״ז} יֵרָצֶה לְקׇרְבַּן אִשֶּׁה לַה׳ אֵלּוּ אִישִּׁים.

The Gemara asks about this halakhic midrash: Does the expression “to the Lord” come to exclude? The Gemara raises a contradiction based upon the verse: “When a bull, or a lambs, or a goat, is born it shall be seven days under its mother; but from the eighth day on it may be accepted as an offering by fire to the Lord” (Leviticus 22:27). An offering by fire to the Lord: These are offerings by fire, which are sacrificed on the altar and which may not be sacrificed before their proper time.
ר׳ חננאלרש״ימהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ואקשינן ולי״י להוציא שעיר המשתלח אתא והכתיב ומיום השמיני והלאה ירצה לקרבן אשה לי״י. אשה אלו אשים מנין שאינו קדוש ת״ל קרבן לי״י לרבות שעיר המשתלח דלא קבע ליה על מחוסר זמן שהוא פחות מח׳ ימים. ומשני רבא הכל לפי ענין הכתוב דריש בו התם דאל פתח לרבות כל בהמה כשרה לי״י בא להוציא דאילו לא בא להוציא אלא לרבות הרי כבר נתרבה כל בהמה טהורה הוה ליה לקרא לשתוק ואנא ידענא דהכל במשמע למה בא להוציא הכא דמשמע קרבן להוציא שעיר המשתלח שאינו קרבן הייתי אומר קדוש במחוסר זמן בא לי״י לרבותו שלא יהיה קדוש במחוסר זמן. ואקשינן ולמה הוצרך לומר לרבות שעיר המשתלח שאינו קדוש במחוסר זמן והא בעי הגרלה ואין הגורל קובע אלא בראוי לשם דלא ידעינן באיזה מהן יעלה הגורל לי״י. ואוקימנא להא מתניתא לר׳ שמעון דלית ליה הגרלה לעכב דתני מת אחד מהן מביא חבירו שלא בהגרלה דברי ר׳ שמעון רבא אמר אפילו תימא דברי הכל וכגון שהגריל על השעירים הללו והשעיר אשר עלה עליו הגורל לעזאזל נפל בו מום וחללו על שעיר שהוא פחות מבן ח׳ ימים סד״א ליקדוש קא משמע לן דלא קדוש והמום נמי שפוסל בשעיר המשתלח גמר לה מדכתיב ואשה לא תתנו מהם על המזבח לי״י. ופשוטה היא.
ולה׳ להוציא הוא – בשעיר המשתלח שהוא ראוי לבא בתמיה.
אלו אישים – שלא יתן מהן על אש של מערכה.
בפרש״י בד״ה אלו אישים שלא כו׳ ובד״ה דלמא מייתי כו׳ ראשון ולעולם שנים כו׳ כצ״ל:
על מדרש הלכה זה שואלים: וכי הביטוי ״לה׳⁠ ⁠״ דווקא להוציא ולמעט הוא בא? ורמינהו [ומשליכים, מראים סתירה] ממה ששנינו: נאמר: ״שור או כשב או עז כי יולד והיה שבעת ימים תחת אמו ומיום השמיני והלאה ירצה לקרבן אשה לה׳⁠ ⁠״ (ויקרא כב, כז), ומכאן למדנו: אלו אישים הקרבנות העולים על המזבח שאסור להקריבם טרם זמנם,
The Gemara asks about this halakhic midrash: Does the expression “to the Lord” come to exclude? The Gemara raises a contradiction based upon the verse: “When a bull, or a lambs, or a goat, is born it shall be seven days under its mother; but from the eighth day on it may be accepted as an offering by fire to the Lord” (Leviticus 22:27). An offering by fire to the Lord: These are offerings by fire, which are sacrificed on the altar and which may not be sacrificed before their proper time.
ר׳ חננאלרש״ימהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) גמִנַּיִן שֶׁלֹּא יַקְדִּישֶׁנּוּ מְחוּסָּר זְמַן ת״לתַּלְמוּד לוֹמַר קׇרְבָּן לַה׳ דלְרַבּוֹת שָׂעִיר הַמִּשְׁתַּלֵּחַ.

From where do we derive that he may not consecrate an animal when it is lacking time, i.e., before the eighth day? The verse states: An offering, which indicates that it should not be designated as an offering before the eighth day. The expression: To the Lord comes to include the scapegoat, which is also brought for the sake of God. In other words, the expression: To the Lord, not only does not exclude the scapegoat from the category of offerings, but specifically includes it in this category.
עין משפט נר מצוהרש״יבית הבחירה למאיריריטב״אגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
מנין שלא יקדישנו מחוסר זמן ת״ל קרבן – ומשעת הקדשו קרוי קרבן.
מחוסר זמן כגון בהמה תוך שבעה ימים פסול לקרבן אלא שאם הקריבו אינו לוקה שהרי לאו הבא מכלל עשה הוא שנאמר מיום השמיני והלאה ירצה וכו׳ הקדישו תוך שבעה ליקרב לאחר שבעה אין הקדש מזבח חל עליו כלל אלא הרי הוא כמקדיש בעל מום עובר וירעו עד שיוממו במום קבוע ויפדו ויצאו לחולין ויביא בדמיה קרבן:
שעיר המשתלח אע״פ שאינו בר קרבן מ״מ חסרון זמן פוסל בו שאין הגורל קובע אלא בראוי לשם כלומר שאם יפול עליו הגורל לשם יהא ראוי לו ולא עוד אלא אפילו במקום שאין צריך הגרלה חסרון זמן פוסל בו מכח המקרא שנאמר במחוסר זמן לקרבן אשה לד׳ ודרשו בו לד׳ לרבות שעיר המשתלח וכיצד הוא שלא יהא צריך הגרלה וכבר ביארנו שאם מת אחד מהן יביא שנים ויגריל ויזווג אותו הקם על שם המת עם הנשאר מן הזוג הראשון וכן ביארנו שאם נשפך דם השעיר של שם הרי הוא כמת וכן ביארנו שאם דם השעיר של שם בכוס ומת המשתלח שיבוא ויגריל ויזווג הקם תחת המשתלח עם דמו של ראשון שאין הדם דחוי במיתת המשתלח מ״מ אתה מוצאה בשהומם השעיר המשתלח אחר הגרלה שהמום פוסל בשעיר המשתלח אפילו מום עובר כדכתי׳ בבעלי מומין ואשה לא תתנו מהם [על המזבח] לד׳ ודרשו בו לד׳ לרבות שעיר המשתלח וכשהומם כשהוא חי וחללו על אחר שיביא במקומו שאין זה צריך הגרלה שהרי בא מכחו הוא ואעפ״כ חסרון זמן פוסל בו וכן אתה מוצאה כגון שהיה לו חולה שיש בו סכנה בתוך ביתו ושחטו לו את אמו של שעיר זה שכבר הוגרל ועלה עליו הגורל לעזאזל ביום הכפורים ובשחיטתו נעשה שעיר זה שכבר הוגרל מחוסר זמן מצד אותו ואת בנו שאי אפשר להמיתו ביום זה שאע״פ שלא נאסר אותו ואת בנו אלא בשחיטה אבל אם רצה לנחרם ביום אחד או לעקרם רשאי מ״מ דחייתו לצוק ר״ל לראש ההר וממנו למטה זו היא שחיטתו שהרי זהו הכשרו וכפרתו והרי הוא כשחיטה ובאלו מיהא הוצרך הכתוב ללמד שיהא חסרון זמן פוסל בהם וכשם שהמום פוסל בשעיר המשתלח כך הטריפות פוסל בו שנאמר יעמד חי:
בעלי מומין שנאסרו למזבח פירושן בין בהקדשן בין בשחיטתן בין בזריקת דמן בין בהקרבת איבריהן לעולה בין בהקטר אימוריהן וכולן בלא תעשה ולוקין כך אמרו רבותינו (תמורה ו׳:) כל אשר בו מום לא תקריבו אזהרה למקדיש לא תקריבו אלה אזהרה לשוחט לא תקריבו לד׳ אזהרה לזורק את דמן ואשה לא תתנו מהם אזהרה למקטיר אמוריהן והוא הדין לאיבריהן ולא סוף דבר כלן (או) [אלא] אפי׳ מקצתן שנאמר מהם וזו מיהא דוקא בהקטרת כזית שאין הקטרה בפחות מכזית:
לה׳ לרבות שעיר המשתלח – פי׳ דאפילו שעיר המשתלח אם הוא מחוסר זמן פסול.
גמ׳ מנין שלא יקדישנו מחוסר זמן. עיין זבחים דף קיד ע״ב תוס׳ ד״ה היתר במה:
מנין שלא יקדישנו את השעיר המשתלח כשהוא מחוסר זמן, כלומר: לפני היום השמיני — תלמוד לומר: ״קרבן לה׳⁠ ⁠״ — לרבות שעיר המשתלח שאף הוא מובא לשם שמים בעיקרו, הרי שהביטוי ״לה׳⁠ ⁠״ אינו בא למעט שעיר המשתלח מתורת קרבנות, אלא להיפך, להכלילו ביניהם!
From where do we derive that he may not consecrate an animal when it is lacking time, i.e., before the eighth day? The verse states: An offering, which indicates that it should not be designated as an offering before the eighth day. The expression: To the Lord comes to include the scapegoat, which is also brought for the sake of God. In other words, the expression: To the Lord, not only does not exclude the scapegoat from the category of offerings, but specifically includes it in this category.
עין משפט נר מצוהרש״יבית הבחירה למאיריריטב״אגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) אָמַר רָבָא הָתָם מֵעִנְיָנָא דִקְרָא וְהָכָא מֵעִנְיָנָא דִקְרָא הָתָם דְּאֶל פֶּתַח לְרַבּוֹת לַה׳ לְהוֹצִיא הָכָא דְּאִשָּׁה לְהוֹצִיא לַה׳ לְרַבּוֹת.

Rava said that this can be resolved as follows: There the expression is understood in the context of the verse and here it is understood in the context of the verse. There, with regard to consecrated animals slaughtered outside the Temple, where the phrase: To the entrance, in that same verse comes to include other offerings, the phrase: To the Lord necessarily comes to exclude. Conversely, here, with regard to consecrating animals before the proper time, where the phrase: Offering by fire comes to exclude, the phrase: To the Lord comes to include.
רש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
התם דאל פתח לרבות – שעיר המשתלח דלא ממעט מאל פתח שהרי ראוי לבא אל פתח.
לה׳ להוציא – אתא דאילו לרבות לא איצטריך וכי אתא להוציא אתא ולמדרש מי שמיוחדין לשם יצא זה שאינו מיוחד.
הכא דאשה משמע להוציא – שעיר המשתלח שהרי אינו עולה לאשים.
לה׳ לרבוי – אתא ולמדרש לה׳ כל דלה׳.
אמר רבא, יש ליישב: התם מענינא דקרא והכא מענינא דקרא [שם מעניינו של הכתוב, וכאן מעניינו של הכתוב], כלומר, לפי עניינו של הפסוק אפשר להבין אם ביטוי מסויים משמעו לרבות או למעט. כיצד? התם [שם] בענין שחוטי חוץ כשהביטוי באותו מקרא ״אל פתח״ בא לרבות ולהוסיף קרבנות אחרים, ממילא מה שנאמר ״לה׳⁠ ⁠״ ודאי אינו בא אלא להוציא. ולהיפך, הכא [כאן] שהביטוי ״אשה״ בא להוציא ולצמצם, הרי ״לה׳⁠ ⁠״ בא לרבות.
Rava said that this can be resolved as follows: There the expression is understood in the context of the verse and here it is understood in the context of the verse. There, with regard to consecrated animals slaughtered outside the Temple, where the phrase: To the entrance, in that same verse comes to include other offerings, the phrase: To the Lord necessarily comes to exclude. Conversely, here, with regard to consecrating animals before the proper time, where the phrase: Offering by fire comes to exclude, the phrase: To the Lord comes to include.
רש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) טַעְמָא דְּרַבִּי רַחֲמָנָא הָא לָא רַבִּי הֲוָה אָמֵינָא שָׂעִיר הַמִּשְׁתַּלֵּחַ קָדוֹשׁ בִּמְחוּסַּר זְמַן וְהָא אֵין הַגּוֹרָל קוֹבֵעַ אֶלָּא בְּרָאוּי לַשֵּׁם.

Once the contradiction has been reconciled, the Gemara challenges the reasoning of the argument. The reason the scapegoat may not be consecrated before it is eight days old is because the Merciful One specifically included it among the other offerings. But had it not included it I would have said: The scapegoat may be consecrated even when it is lacking time. However, this is difficult: Isn’t it true that the lottery establishes as the goat that is sacrificed to God, only one that is fit to be sacrificed to God? Since it is not known in advance which goat will be designated for this purpose, both goats must be eight days old and thereby fit to be sacrificed to God.
רש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
והא אין הגורל קובע – לשם אלא את הראוי לשם וכיון דלא ידע על איזה מהן יעלה הגורל לשם א״א להיות אחד מהן מחוסר זמן.
לאחר שיישבנו את הסתירה, תוהים על עצם הלימוד: טעמא [הטעם] דווקא דרבי רחמנא [שריבתה התורה] במפורש שעיר המשתלח בין הקרבנות, שאין להקדישו טרם מלאות שמונה ימים ללידתו, הא לא רבי [הרי אם לא היית מרבה] הוה אמינא [הייתי אומר]: שעיר המשתלח קדוש אפילו כשהוא מחוסר זמן. ויש לתמוה: והא [והרי] אין הגורל קובע לה׳ אלא בראוי לשם, וכיון שעדיין אינו יודע איזה מהם יעלה בגורל לה׳, לא שייך שייחשב אחד מהם כמחוסר זמן!
Once the contradiction has been reconciled, the Gemara challenges the reasoning of the argument. The reason the scapegoat may not be consecrated before it is eight days old is because the Merciful One specifically included it among the other offerings. But had it not included it I would have said: The scapegoat may be consecrated even when it is lacking time. However, this is difficult: Isn’t it true that the lottery establishes as the goat that is sacrificed to God, only one that is fit to be sacrificed to God? Since it is not known in advance which goat will be designated for this purpose, both goats must be eight days old and thereby fit to be sacrificed to God.
רש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(7) אָמַר רַב יוֹסֵף הָא מַנִּי חָנָן הַמִּצְרִי הִיא דְּתַנְיָא חָנָן הַמִּצְרִי אוֹמֵר אֲפִילּוּ דָּם בַּכּוֹס מֵבִיא חֲבֵירוֹ וּמְזַוֵּוג לוֹ.

Rav Yosef said: In accordance with whose opinion is this baraita? It is the opinion of Ḥanan the Egyptian, as it was taught in a baraita that Ḥanan the Egyptian says: Even if the goat sacrificed to God has already been slaughtered and its blood has been collected in the cup, if the scapegoat dies, he brings another goat as a counterpart and pairs it with the goat that has already been slaughtered. Since in this case the priest need not draw new lots and the second goat is immediately designated to be sent to Azazel, it was necessary to teach that this goat must not be lacking time.
רש״יריטב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
חנן המצרי היא – דלית ליה הגרלה משהגריל ומת אחד מהן הלכך כשמת שעיר המשתלח ומביא אחר שלא בהגרלה הוצרך ללמד מן המקרא שלא יביא מחוסר זמן.
אפי׳ דם – של שעיר הפנימי בכוס שכבר נשחט ומת המשתלח מביא חבירו מן השוק.
ומזויג – לדם ומשלחו.
הא מני חנן המצרי היא דתניא וכו׳ – פי׳ קס״ד דהא דקתני אפי׳ דם בכוס מביא חברו ומזויג לו דמביא חברו שלא בהגרלה קאמר כפשוטא דלישנא וקאמר דבכי הא דלא בעי הגרלה איצטריך רחמנא למיפסליה משום מחוסר זמן. ומהדרינן דדילמא כי קתני חנן המצרי מביא חברו ומזויג לו בהגרלה קאמר שיביא שנים וירגיל עליהם ויטול של עזאזל לזויג לו והשני ירעה. דסבירא ליה לחנן המצרי דלא אמרינן בעלי חיים נדחין.
אמר רב יוסף: הא מני [ברייתא זו כשיטת מי היא], כשיטת חנן המצרי היא, דתניא כן שנינו בברייתא]: חנן המצרי אומר: אפילו נשחט כבר השעיר הפנימי ודם השעיר מצוי כבר בכוס, ומת השעיר המשתלח — מביא חבירו מן השוק ומזווג לו ואין צריך לעשות הכל מחדש, אלא מצרפים את השעיר השני, שיהא לעזאזל. ולכן צריך לומר ששעיר זה לא יהא מחוסר זמן.
Rav Yosef said: In accordance with whose opinion is this baraita? It is the opinion of Ḥanan the Egyptian, as it was taught in a baraita that Ḥanan the Egyptian says: Even if the goat sacrificed to God has already been slaughtered and its blood has been collected in the cup, if the scapegoat dies, he brings another goat as a counterpart and pairs it with the goat that has already been slaughtered. Since in this case the priest need not draw new lots and the second goat is immediately designated to be sent to Azazel, it was necessary to teach that this goat must not be lacking time.
רש״יריטב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(8) אֵימַר דְּשָׁמְעַתְּ לֵיהּ לְחָנָן הַמִּצְרִי דְּלֵית לֵיהּ דְּחוּיִין דְּלֵית לֵיהּ הַגְרָלָה מִי שָׁמְעַתְּ לֵיהּ דִּילְמָא מַיְיתֵי וּמַגְרִיל.

The Gemara presents a challenge with regard to this answer. Say that you heard Ḥanan the Egyptian say that he does not hold that if the scapegoat dies, the blood of the other goat is rejected. Did you also hear him say that he does not require a new lottery for the second goat? Perhaps he meant that one brings two new goats and draws lots, and whichever is designated to be sent to Azazel is the counterpart to the goat that was already slaughtered.
רש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
דלית ליה דחויין – דלית ליה שיהא הדם דחוי בשביל חבירו שמת לומר ישפך הדם כדקאמר רבי יהודה במתני׳ מת המשתלח ישפך הדם.
דילמא מייתי ומגריל – וירעה אותו שיפול עליו גורל של שם ויתכפר בדם של ראשון ולעולם שנים צריך להביא ומגריל ואכתי פשיטא דמחוסר זמן לא דאין גורל קובע אלא בראוי לשם.
ועדיין מקשים: אימר דשמעת ליה [אמור ששמעת אותו] את חנן המצרי דלית ליה [שאין לו] דחויין, שאפילו אם מת המשתלח אין בן זוגו נדחה, אולם דלית ליה [שאין לו] גם הגרלה הגרלה לשעיר השני מי שמעת ליה [האם שמעת אותו] שמפרש כן? דילמא מייתי [שמא כוונתו שאכן מביא] ומגריל ומה שאמר שמביא את חבירו ומזווג לו — אין הכוונה שלוקח מיד שעיר לעזאזל, אלא מביא זוג שעירים אחר ומגריל ביניהם, וזה שעלה עליו הגורל להיות משתלח לעזאזל הוא בן זוגו של זה שכבר נשחט קודם לכן.
The Gemara presents a challenge with regard to this answer. Say that you heard Ḥanan the Egyptian say that he does not hold that if the scapegoat dies, the blood of the other goat is rejected. Did you also hear him say that he does not require a new lottery for the second goat? Perhaps he meant that one brings two new goats and draws lots, and whichever is designated to be sent to Azazel is the counterpart to the goat that was already slaughtered.
רש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(9) אֶלָּא אָמַר רַב יוֹסֵף הָא מַנִּי רַבִּי שִׁמְעוֹן הִיא דְּתַנְיָא מֵת אֶחָד מֵהֶן מֵבִיא חֲבֵירוֹ שֶׁלֹּא בְּהַגְרָלָה דִּבְרֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן.

The Gemara presents another explanation of why it was necessary for the Torah to indicate that the scapegoat must not be lacking time. Rather, Rav Yosef said: In accordance with whose opinion is this? It is in accordance with the opinion of Rabbi Shimon, as it was taught in a baraita: If one of the goats dies, he brings another goat in its place without a lottery; this is the statement of Rabbi Shimon. Therefore, if the scapegoat would die, another goat would be designated as the scapegoat without a lottery, and it was necessary for the Torah to indicate that this goat had to be eight days old.
פירוש הרב שטיינזלץעודהכל
אלא אמר רב יוסף: הא מני [ברייתא זו כשיטת מי היא], כשיטת ר׳ שמעון היא. דתניא כן שנינו בברייתא]: מת אחד מהן מן השעירים — מביא חבירו במקומו שלא בהגרלה, אלו דברי ר׳ שמעון, ולכן הוצרך לומר ששעיר זה לא יהא בעל מום.
The Gemara presents another explanation of why it was necessary for the Torah to indicate that the scapegoat must not be lacking time. Rather, Rav Yosef said: In accordance with whose opinion is this? It is in accordance with the opinion of Rabbi Shimon, as it was taught in a baraita: If one of the goats dies, he brings another goat in its place without a lottery; this is the statement of Rabbi Shimon. Therefore, if the scapegoat would die, another goat would be designated as the scapegoat without a lottery, and it was necessary for the Torah to indicate that this goat had to be eight days old.
פירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(10) רָבִינָא אָמַר כְּגוֹן שֶׁהוּמַם וְחִילְּלוֹ עַל אַחֵר.

Ravina said that it is possible to answer according to all opinions. The derivation was necessary in a case where the scapegoat became blemished after the lottery and they redeemed it with another. In that situation, all agree that the new scapegoat does not need to be designated through a lottery, because the status of the original scapegoat was transferred to its replacement.
רש״יריטב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
רבינא אמר – כי איצטריך קרא דמחוסר זמן כגון שהומם המשתלח משהגריל עליו וחיללו על אחר וזה אין צריך להגריל שהרי מכח הראשון בא.
כגון שהומס וחללו על אחר – פי׳ שהומם שעיר המשתלח לאחר הגרלה וחללו על שעיר אחר דאותו שעיר שני לא בעי הגרלה ואיצטריך רחמנא למיפסלי׳ היכא דהוי מחוסר זמן.
רבינא אמר שאפשר לפרש שהוא כדעת הכל, וכאן מדובר כגון שהומם (נעשה בעל מום) השעיר המשתלח וחיללו על אחר ואז אין השני צריך הגרלה, שהרי מכוחו של ראשון הוא בא.
Ravina said that it is possible to answer according to all opinions. The derivation was necessary in a case where the scapegoat became blemished after the lottery and they redeemed it with another. In that situation, all agree that the new scapegoat does not need to be designated through a lottery, because the status of the original scapegoat was transferred to its replacement.
רש״יריטב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(11) וּמְנָא תֵּימְרָא דְּפָסֵיל בֵּיהּ מוּמָא הדְּתַנְיָא {ויקרא כ״ב:כ״ב} וְאִשֶּׁה לֹא תִתְּנוּ מֵהֶם אֵלּוּ הַחֲלָבִים.

The Gemara asks: From where do you say that the scapegoat is disqualified by a blemish? A blemish disqualifies only a sacrificial offering, and the scapegoat is not a sacrificial offering. The Gemara answers: As it was taught in a baraita based upon the verse: “Blind, or broken, or maimed, or having a growth, or scurvy, or scabbed, you shall not offer these to the Lord, nor make an offering by fire of them upon the altar to the Lord” (Leviticus 22:22). The phrase: Nor make an offering by fire of them; these are the fats of blemished animals, which may not be sacrificed on the altar.
עין משפט נר מצוהרש״יריטב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ואשה לא תתנו וגו׳ – בבעלי מומין כתיב.
ומנא תימרא דפסיל ביה מומא דתניא – כו׳ לה׳ לרבות שעיר המשתלח והקשו בתוספות ולרבינא למה לי לרבויי דפסיל ביה מומא בהאי קרא תיפוק לי מקרא דלעיל דפסול במחוסר זמן ולית ליה אוקמתא אלא בשהומם. ותירצו דאע״ג דרבינא לא משכח ביה אוקמתא אחריתי אלו לא אשכחן בעלמא דפסיל ביה מומא לא הוה מוקמינן ליה להכי אלא דאמרינן דמלתא אחריתי אתא ולא ידעינן לה או בחדא מאידך אוקמתי.
ושואלים: ומנא תימרא [ומנין תאמר] דפסיל ביה מומא [שפוסל בו מום] בשעיר המשתלח, שהרי אין מום פוסל אלא בקרבן והוא הרי אינו קרבן! דתניא כן שנינו בברייתא]: נאמר: ״עורת או שבור או חרוץ או יבלת או גרב או ילפת לא תקריבו אלה לה׳ ואשה לא תתנו מהם על המזבח לה׳⁠ ⁠״ (ויקרא כב, כב), ״ואשה לא תתנו וגו׳⁠ ⁠״ אלו החלבים של בעלי המומים שאסור להקריבם למזבח.
The Gemara asks: From where do you say that the scapegoat is disqualified by a blemish? A blemish disqualifies only a sacrificial offering, and the scapegoat is not a sacrificial offering. The Gemara answers: As it was taught in a baraita based upon the verse: “Blind, or broken, or maimed, or having a growth, or scurvy, or scabbed, you shall not offer these to the Lord, nor make an offering by fire of them upon the altar to the Lord” (Leviticus 22:22). The phrase: Nor make an offering by fire of them; these are the fats of blemished animals, which may not be sacrificed on the altar.
עין משפט נר מצוהרש״יריטב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(12) אֵין לִי אֶלָּא כּוּלָּן מִקְצָתָן מִנַּיִן ת״לתַּלְמוּד לוֹמַר מֵהֶם מִזְבֵּחַ זוֹ זְרִיקַת דָּמִים לַה׳ ולְרַבּוֹת שָׂעִיר הַמִּשְׁתַּלֵּחַ.

I have only derived that it is prohibited to sacrifice all the fats of a blemished animal; from where do I derive that it is prohibited to sacrifice some of them? The verse states “of them,” which indicates that the prohibition applies even to some of them. “The altar”; this is referring to the prohibition against sprinkling the blood of blemished animals. The phrase “to the Lord” comes to include the scapegoat, which is also disqualified by a blemish.
עין משפט נר מצוהרש״יתוספותמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
מקצתן – כזית מהן.
זריקת דמים על המזבח – הקשה מורי קרובי הכהן ה״ר יהודה זצ״ל דבפרק השוחט המעלה (זבחים דף קז:) אמרינן דלא הוה צריך למיכתב זריקה בחוץ דאתיא לה שפיר מבינייהו משחיטה והעלאת חוץ אלא לגלויי לך אקבלה דלא תיתי מבינייהו ובבעלי מומין אמאי איצטריך למיכתב תיתי מבינייהו וליכא למימר לגלויי אקבלה דלא תיתי דמהיכא תיתי אי משחיטה והעלאה איכא למיפרך מה להנך שכן חייבין עליהם בחוץ תאמר בקבלה ודנתי לפניו דאיכא למימר מקדיש בעלי מומין יוכיח שפטור בחוץ וחייב בבעלי מומין עוד הקשה לר׳ יוסי ברבי יהודה דמחייב אף בקבלה בבעלי מומין אמאי איצטריך קרא להקטרה זריקה וקבלה ליתי כולהו מבינייהו משוחט ומקדיש גם בזה דנתי לפניו דאיצטריך לגלויי אקמיצה דלא תיתי והא דמיבעי פ׳ כל הקרבנות (מנחות פה:) אי לוקה משום בעלי מומין בסולת שהתליע מצינו למימר דהיינו דווקא במקדיש אבל קמיצה לא אי נמי ההיא לרבנן דר׳ יוסי בר׳ יהודה אי נמי י״ל דאי לא כתיב קרא לזריקה הוה מוקמינן חד לא תקריבו לזריקה ואידך לקבלה דהא אשחיטה ומקדיש לא מיתוקם אלא באם אינו ענין ואזריקה וקבלה משמע שפיר טפי דלשון הקרבה הוי זריקה וקבלה כדאשכחן ספ״ק דזבחים (דף יג.) והקריבו זו קבלת הדם או אינו אלא זריקה ואם כן מקדיש ושוחט לא הוה נפקא לן ומבינייהו נמי לא דמה להנך דעבודה נינהו ולא שייכי בחולין תאמר בשחיטה דשייכא בחולין וגבי על החמץ הקשה בפרק תמיד נשחט (פסחים דף סג:) למה לי קרא לזריקה תיתי מבינייהו דלגלויי אקבלה הא בלאו הכי קבלה לא אתיא משחיטה והקטרה כדפרישית דמה להנך שכן חייבת בחוץ ודנתי לפניו מולק יוכיח שפטור בחוץ וחייב על החמץ כדאיתא בפרק תמיד נשחט (פסחים דף סג:) וכן הקשה בע״ז למה לי קרא לזריקה ניתי מבינייהו דלגלויי אקבלה לא איצטריך דאיכא למיפרך כדפרישית וכן בזה דנתי לפניו דלא אייתר לן שום קרא לזריקה אלא מדברי קבלה ילפינן לה מדכתיב בל אסיך נסכיהם מדם ועוד אפי׳ לפי דבריו איצטריך לגלויי אקבלה דלא תיתי דאי פרכת כדפרכינן איכא למימר השתחואה יוכיח שפטור בחוץ וחייב לע״ז מיהו האמת הוא דלא איצטריך קרא לגלויי אקבלה דלא תיתי דכיון דלא אשכחן קרא שעובדין בקבלה לע״ז אין לחייב עליה כדפרש״י בפרק ד׳ מיתות (סנהדרין ס:) אהא דפריך וליחשוב נמי זורק ופרש״י בשלמא מקבל ומוליך לא קשיא לן דכיון דלא אשכחן שעובדין לשם ע״ז בכך אף על גב דהוי כעין פנים פטור בשלא כדרכה על כן נראה כתירוץ הראשון עוד הקשה היכי קאמר התם דקבלה הוה אתיא מבינייהו משחיטה והעלאה אי לא היה כתיב זריקה לגלויי עלה דלא תיתי והאיכא למיפרך מה להנך שחייבין (בע״ז) ובבעלי מומין תאמר בקבלה דפטור לרבנן דרבי יוסי ב״ר יהודה ורציתי לומר מנסך יוכיח ולא נהירא ליה דהא בעיא היא בפ׳ כל הקרבנות (מנחות דף פז.) אי לקי משום בעל מום על יין הפסול לנסכים ועלתה בתיקו מיהו יש לומר מנסך מים יוכיח דחייב בחוץ אף על גב דלא אשכחן שילקה עליהם משום בעל מום ולי הוקשה היכי קאמר דאתיא מבינייהו משחיטת חוץ ומהעלאה וממנסך ניפרוך שחייבין בע״ז ויש לומר דלאו דוקא נקט לגלויי אקבלה דלא תיתי דלקבלה לא איצטריך אלא לגלויי אקמיצה דלא תיתי דבקמיצה ליכא למיפרך כדפרכינן דהא חייבין עליה בע״ז כמו שחייבין על השחיטה דקמיצה דמנחה במקום שחיטה דזבח לכל מילי וא״ת בקמיצה נמי איכא למיפרך מה להנך שכן חייבין על החמץ תאמר בקמיצה כדמשמע בפ׳ תמיד נשחט (פסחים דף סג:) יש לומר מנסך יוכיח דפטור על החמץ וחייב בחוץ וא״ת כיון דסוף סוף לא אתיא מבינייהו אלא אם כן נימא מנסך יוכיח מאי אצטריך למימר תיתי מבינייהו הא ממנסך לחודיה אתו דליכא למיפרך מידי י״ל איכא למיפרך מה למנסך שכן קבע לו ראשו של מזבח תאמר בקמיצה ותאמר בזריקה שעומד על הרצפה וזורק דמים למטה מחוט הסיקרא.
בד״ה זריקת כו׳ עוד הקשה לר׳ יוסי בר יהודה דמחייב כו׳ בפ״ק דתמורה דף ז׳ ע״ש:
בא״ד מה להנך שחייבין בבעלי מומין תאמר בקבלה דפטור כו׳ כצ״ל נ״ל ודו״ק:
אין לי אלא שאסורה הקרבת חלבי בעל מום כולן, אבל אם הקריב מקצתן של החלבים בלבד מנין שעובר עליהם? — תלמוד לומר: ״מהם״ ופירושו: אף מקצתן. ״המזבח״ — זו זריקת דמים שאסור לזרוק מדמם של אלה. ״לה׳⁠ ⁠״ — לרבות שעיר המשתלח.
I have only derived that it is prohibited to sacrifice all the fats of a blemished animal; from where do I derive that it is prohibited to sacrifice some of them? The verse states “of them,” which indicates that the prohibition applies even to some of them. “The altar”; this is referring to the prohibition against sprinkling the blood of blemished animals. The phrase “to the Lord” comes to include the scapegoat, which is also disqualified by a blemish.
עין משפט נר מצוהרש״יתוספותמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(13) וְאִיצְטְרִיךְ לְמִיכְתַּב בַּעַל מוּם וְאִיצְטְרִיךְ לְמִיכְתַּב מְחוּסַּר זְמַן דְּאִי כְּתַב רַחֲמָנָא מְחוּסַּר זְמַן מִשּׁוּם דְּלָא מָטֵי זִמְנֵיהּ אֲבָל בַּעַל מוּם דְּמָטֵי זִמְנֵיהּ אֵימָא לָא וְאִי כְּתַב רַחֲמָנָא בַּעַל מוּם מִשּׁוּם דִּמְאִיס אֲבָל מְחוּסַּר זְמַן דְּלָא מְאִיס אֵימָא לָא צְרִיכָא

The Gemara comments: And it is necessary to write that a blemished scapegoat is disqualified and it is necessary to write that a scapegoat may not be lacking time. Since if the Merciful One had written only that a scapegoat is disqualified if it is lacking time, one might have said that this is because its time has not yet come and therefore it is unable to become consecrated. However, with regard to a blemished animal whose time has already arrived, say that it is not disqualified. And conversely, if the Merciful One had written only that a blemished scapegoat is disqualified, one might have said that this is because it is considered abhorrent to sacrifice a blemished animal as an offering. However, with regard to a goat that is lacking time, which is not abhorrent, say that it is not disqualified. It is therefore necessary for the Torah to include the scapegoat in both disqualifications.
תוספות ישניםפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
אבל בעל מום דמטא זימניה אימא לא. וא״ת אפילו לא כתיב בעל מום הוה אמינא דפסיל ביה מומא דהא לא ידעינן במאי לאוקמי מחוסר זמן אלא בהומם וחיללו על אחר דאי במחוסר זמן ממש הא אין הגורל קובע אלא בראוי לשם כדאמרן י״ל כל כמה דלא חזינן דפסיל ביה מומא לא הוה מוקמי׳ ליה להך דרשא דהומם וחיללו על אחר אלא מוקמינן ליה לדרשא אחריתי. מ״ר:
ומעירים: ואיצטריך למיכתב [וצריך היה לכתוב] ריבוי לענין בעל מום שפוסל בשעיר המשתלח, ואיצטריך למיכתב [והוצרך לכתוב] ריבוי לענין מחוסר זמן שפוסל בשעיר המשתלח. וטעמו של דבר: דאי כתב רחמנא [שאילו כתבה התורה] לפסול מחוסר זמן בלבד הייתי אומר: דווקא הוא פסול, משום שעדיין לא מטי זמניה [הגיע זמנו] ולכן עדיין לא חלה עליו קדושה כלל, אבל בעל מום דמטי זמניה [שהגיע זמנו] ורק אחר כך נפסל — אימא [אמור] שלא ויהיה כשר. ולהיפך, ואי כתב רחמנא [ואילו כתבה התורה] לפסול בעל מום בלבד, הייתי אומר: דווקא הוא פסול משום שהבאת בעל מום לקרבן בזיון הוא כיון דמאיס [שהוא מאוס], אבל הבאת מחוסר זמן דלא מאיס [שאינו מאוס] אימא [אמור] שלא ויהיה כשר, על כן צריכא [צריך] שיהיה ריבוי מיוחד לשני המקרים.
The Gemara comments: And it is necessary to write that a blemished scapegoat is disqualified and it is necessary to write that a scapegoat may not be lacking time. Since if the Merciful One had written only that a scapegoat is disqualified if it is lacking time, one might have said that this is because its time has not yet come and therefore it is unable to become consecrated. However, with regard to a blemished animal whose time has already arrived, say that it is not disqualified. And conversely, if the Merciful One had written only that a blemished scapegoat is disqualified, one might have said that this is because it is considered abhorrent to sacrifice a blemished animal as an offering. However, with regard to a goat that is lacking time, which is not abhorrent, say that it is not disqualified. It is therefore necessary for the Torah to include the scapegoat in both disqualifications.
תוספות ישניםפירוש הרב שטיינזלץהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

יומא סג: – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), עין משפט נר מצוה יומא סג:, ר׳ חננאל יומא סג:, רש"י יומא סג:, תוספות יומא סג:, תוספות ישנים יומא סג:, בית הבחירה למאירי יומא סג: – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), ריטב"א יומא סג:, מהרש"א חידושי הלכות יומא סג:, גליון הש"ס לרע"א יומא סג:, פירוש הרב שטיינזלץ יומא סג:, אסופת מאמרים יומא סג:

Yoma 63b – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Ein Mishpat Ner Mitzvah Yoma 63b, R. Chananel Yoma 63b, Rashi Yoma 63b, Tosafot Yoma 63b, Tosefot Yeshanim Yoma 63b, Meiri Yoma 63b, Ritva Yoma 63b, Maharsha Chidushei Halakhot Yoma 63b, Gilyon HaShas Yoma 63b, Steinsaltz Commentary Yoma 63b, Collected Articles Yoma 63b

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144